

“תגידי לי, דובתי היקרה, מה נעשה עם גורי בננו הקטן? מין פרא דוב שאין כמוהו. האחים הגדולים שלו מתנהגים כמו דובונים לכל דבר. משחקים במישחקים של הדוב והצייד, ולומדים לצוד חיות קטנות ולהתגונן מחיות גדולות. עוד מעט אפשר כבר לשלוח אותם ליער ללא דאגה. אבל גורי מטפס כל היום על עצים כמו חתול, משחק עם הקופים המכוערים והצווחנים, ומחקה אותם בכל תנועה. מה לעשות? מה לעשות?” התלונן הדוב השחור לפני אשתו, הדובה.
“שמעתי,” אמרה הדובה, “שאחיו הבכור ניסה לשתף אותו במישחקי הדובים, וגורי השובב עשה לו פרצוף מצחיק וחצוף, וברח. להתנהג ככה לאח הבכור? איפה נשמע דבר כזה? מה לא עשינו כדי שינהג כבן אדם ולא כפרא יער… אולי פינקנו אותו יותר מדי?” נאנחה הדובה ודמעות עמדו בעיניה.
גורי שהסתתר בין עלי העץ והקשיב לשיחת הוריו, צנח פתאום מהעץ, ניגש אל אמו וליטף אותה בכפו הקטנה.
“אל תבכי.” אמר, “מה רע בזה שאני משחק עם הקופים? – הם נורא מצחיקים… אני לא בן אדם – למה לי לנהוג כמוהו? תמיד אמרתם לי שהבן אדם הוא האויב שלנו, רודף אותנו, משמיד אותנו, רוצה בפרוה שלנו כדי לחמם את עצמו. אתם מזהירים אותנו, שאנחנו צריכים להזהר ממנו, או למה שאהיה כמוהו? יותר טוב, שאהיה חיה נחמדה כמוכם.” הוסיף גורי והביט בהוריו במבט מלא הערצה.
“אבל,” טען אבא דוב, “איך תוכל להיות חיה כמונו, אם אתה משחק כל היום עם הקופים האלה? מה רע באחים שלך? והם אוהבים אותך כמונו.”
“אבל אבא!” השיב גורי, “אתה לא מבין, אני לא רוצה לשחק עם האחים שלי. הם כל היום רבים, דוחפים ומרביצים זה לזה. כולי מלא פצעים בגללם. זה נקרא מישחק? הם דובים פראיים ולא חיות נחמדות. אני מעדיף את הקופים, איתם תמיד שמח. הם מפטפטים באופן מצחיק ומשחקים במחבואים. הם כל כך זריזים, והדובונים נראים כמו גלמים על ידם. אני נהנה מאוד איתם ולומד זריזות ועוד המון דברים שיהיו חשובים לי כשאגדל.”
“אני רואה,” נהם אבא דוב בזעם, “שאין מה לעשות איתך. את עושה פרצופים כמו הקופים, וזריז כמוהם, ועוד מעט גם תצרח כמוהם, במקום לנהום כמו דוב אמיתי. אני חושב שאשלח אותך אל סבא. הוא יחנך אותך, ויוציא לך את השטויות מראשך הפוחז. שם, אצל סבא, אין קופים, ואולי תפסיק שם לטפס על עצים. חוץ מזה יש לסבא כף דוב כבדה, ואם הוא לא יחנך אותך, גורי, אף אחד לא יצליח לחנך אותך. הרי לא תוכל להשאר תמיד קשור לאמא שלך.”
“אבל אני רוצה להשאר איתכם,” בכה גורי, “טוב לי איתכם…”
“אולי, באמת, נשאיר אותו עוד קצת…” התערבה הדובה, “הוא עוד כל כך קטן… אולי, כשיגדל, יתבגר…”
“לא!” נהם אבא דוב בתקיפות, “את יודע כמוני שאין מה לעשות עם השובב הזה. מחר בבוקר אשלח אותו עם אחיו הבכור אל סבא.” עתה פנה אל גורי, “אחיך הבכור ישמור עליך בדרך, שלא תעשה שטויות, שלא תיפול לתוך מלכודת ביער, שהציידים לא ילכדו אותך וישימו אותך בכלוב באיזה גן חיות. הרבה דברים תלמד בדרך הארוכה אל סבא. תצטרך ללמוד למצוא מזון לבד, וללמוד איך להתקדם ביער בזהירות הדרושה.”
למחרת יצא גורי עם אחיו הבכור לדרך הארוכה. ימים ולילות התגנבו מגזע עץ אחד לשני, הריחו את האויר מסביבם, אם הרוח לא נושאת איתה ריח של בן אדם, עברו יערות ושדות, חצו נחלים ונהרות, ובלילות ישנו בבורות עמוקים שחפרו בציפורניהם באדמת היער. הם אכלו גרגירי יער בלבד, כי חיות קטנות ברחו מהם ולא היה להם זמן לצוד.
עוד דרך ארוכה ורבה היתה לפניהם, כי סבא דוב גר מעבר ליער הגדול, וקשה במיוחד הגיע למאורתו. הרעב הציק להם מאוד.
האח הבכור רגז מאוד על גורי, שבגללו הוא צריך לסבול את הדרך הארוכה, במקום לשחק עם אחיו, ולאכול מהטרף שהביאו ההורים. והנה – הדוב הה, שמתנהג כמו קוף, עוד מעז להתלונן כל הזמן על רעב ועייפות והוא – הבכור – עוד חייב לעזור לו ולעצור כל רגע בגללו.
לכן זירז הדוב הבכור את גורי בדחיפות ומכות, ונהם נהימות רוגז.
לילה אחד כאשר רבצו בבור מלא עלים, והתכוננו לישון, העמיד גורי פנים כאילו מרוב עייפות הוא ישן, וחיכה עד שאחיו הבכור ירדם. נמאסו עליו המכות, והרעב, והדרך שאין לה סוף.
גורי זחל בזהירות ובשקט מן הבור, ומשהתרחק קצת התחיל לרוץ בכל כוחו לעומק היער. הוא רץ ורץ, עד שהתעייף. כשלא מצא מאורה או בור עמוק מספיק, טיפס על עץ גבוה, מן הקופים למד שאין מחסה יותר טוב מעלים של עץ גבוה, שם הציידים לא יכולים לראות אותו. לאחר שהסתדר בנוחות בין הענפים, נרדם חיש מהר.
אחיו הבכור של גורי התעורר בבוקר, ולא מצא א גורי על ידו. הוא קפץ מהבור, והתחיל לחפש את אחיו הקטן, אבל לא הצליח למצוא אותו. הוא לא היה מספיק זריז כדי לטפס על עץ גבוה, ולהשקיף משם על כל הסביבה, והוא חשש לנהום בקול, כי אולי הציידים ישמעו אותו.
כשהתייאש, המשיך בדרכו לבד, למקום שם גר סבא דוב. הביתה פחד האח הבכור לחזור, כי חשש מכעסו של אבא דוב כשידע שגורי נעלם, ועכשיו הוא לבדו מול כל הסכנות שיש ביער לדובון קטן ותמים.
בינתים התעורר גורי פתאום לקול קריאות חזקות בקרבת מקום מחבואו. הוא גלש בזהירות מהעץ, הסתתר מאחורי הגזע, והציץ בסקרנות.
במרחק קטן ממנו עמדו על רגליהם האחוריות שני יצורים משונים, קטנים כמוהו, פניהם חלקים, ועל גופם כל מיני בדים שבטח מכסים את פרוותם. במקום רגליים שעירות ויחפות, היו רגליהם בתוך קופסת עור סגורה עם שרוך.
עדי אמר ליואב:
“תראה כמה הרחקנו בתוך היער. עכשיו אני בכלל לא אתפלא אם פתאום יופיע דוב מאחורי אחד העצים ויתנפל עלינו.”
“אל פחד.” הרגיע אותו יואב, “ביער הזה אין דובים, כי הוא קרוב מדי למקום מגורי האדם. אבל, אם יופיע פתאום דוב, אין לך מה לפחוד מפניו. אתה יודע שהדובים פחדנים מבני האדם, ולכן הם לא תוקפים אותם. הדובים גיבורים רק כשהם נלחמים ביניהם על דבש הדבורים. אם הייתי פוגש אחד מהם, לא חשוב כמה יהיה גדול ונורא, הייתי מבריח אותו במחיאת כף אחד.”
גורי, שנעלב מדברי יואב, קפץ ממחבואו, החל לנהום מכעס, ורץ לעבר שני הילדים הנדהמים.
הוא הסתכל בהם בבוז ואמר:
“מי אתם? איזה מין חיות אתם? מי אתם, שאתם לא מפחדים מדובים?”
“אנחנו לא חיות. אנחנו ילדים.” הסבירו עדי ויואב לדובון. כשראו, שהוא לא מבין את דבריהם, הוסיפו, “אנחנו… גורים של בן אדם.”
ראו הילדים בעיני הדובון שהוא פוחד, ליטפו אותו ואמרו לו:
“אל תפחד, לא נעשה לך כלום, גם לא ניתן לאחרים לעשות לך משהו. אנחנו רואים שאתה גור של דובים. איך קוראים לך?”
“קוראים לי גורי, ויש לי אחים גדולים מכם, שיודעים להתגושש, להרביץ ואפיל לצוד. אם תעשו לי משהו רע – אקרא להם, והם יטרפו אתכם.”
צחקו הילדים, והשיבו:
“הבטחנו לך כבר שלא נעשה לך שום דבר. אנחנו רוצים להיות חברים שלך ולשחק איתך. בוא איתנו, ותראה איפה אנחנו גרים. אבל, א ם אתה חושש מפנינו, תשאר ביער. אנחנו לא נספר לאף אחד שפגשנו אותך.”
הרהר גורי בלבו. אחרי שתעה בדרך, הוא ידע שלא ימצא את השביל שיחזיר אותו למגורי מישפחתו, ומוטב לו שיצטרף לשני גורי אדם אלה. הם באמת חביבים אליו, ואין לו מה לחשוש מהם.
אם זה לא ימצא חן בעיניו, תמיד יוכל לברוח ליער, כי הוא זריז מהם בריצה.
גורי הצטרף אל שני הילדים ושמע מהם על כל נפלאות האדם. על הבתים הגבוהים שיש בהם גינות, על עגלות הנוסעים בלי סוסים, על מישחקים של גורי אדם, ועל בית הספר שבו יושבים הרבה מאוד ילדים ולומדים מאדם גדול. גורי קצת קינא בילדים על שיש להם חברים, שלא מרביצים זה לזה ודוחפים כל היום, כפי שאחיו הגדולים עושים. הוא כל כך התלהב מסיפוריהם, שכאשר הציעו לו תחרות ריצה, הסכים מיד, רץ איתם ולא שם לב שהם נכנסים לשער בניין גדול מלא ילדים רועשים.
היתה זאת שעת ההפסקה והתלמידים הרבים הקיפו מיד את גורי. כל אחד מהם רצה ללטף אותו בראשו השעיר ולמשש את פרוותו השחורה. אפילו הילדים הקטנים שנמלטו בצריחות כשראו את הדובון החמוד, ורצו להזעיק את המורים עזרה, התקרבו לאט לאט, מבוישים, וניסו לכבד את גורי בפרוסות לחם עם ריבה.
גורי הרעב זלל בכל פה. אחר כך שיחק עם הילדים כדורגל ותופסת, והראה את זריזותו הגודלה בטיפוס על עצים ובקפיצה מענף לענף, כמו שהקופים לימדו אותו. כשנגמרה ההפסקה, הלך עם הילדים הקטנים לכיתה, וישב איתם ליד השולחן בכיתה.
בהתחלה עשה פרצופים שהצחיקו את הילדים. אבל אחר כך השתתק, והקשיב למורה שצייר בגיר על לוח שחור כל מיני סימנים מצחיקים כשהילדים חוזרים אחריו.
גורי הצטרף לילדים שקראו בקול רם, והשמחה בכיתה היתה רבה.
המורה שיבח את גורי על שישב בשקט ובנימוס ולא הפריע לשיעור.
“אחרי הלימודים,” הזמין המורה את גורי, “בוא להתארח אצלי. אני גר לבד בדירה ויש לי שם מקום פנוי עבורך.”
גורי הלך איתו, קיבל שטיח רך באחד החדרים, קערה גדולה ונקיה לאוכל, וסינור קצר. בעיר נהנה גורי מהרחיצה באמבטיה שבה אהבה להשתכשך, ולהתנגב במגבת הרכה.
עם הזמן, התחיל גורי לעזור למורה בבית. הוא רחץ את הכלים אחרי הארוחות, ניגב במטלית את האבק מהרהיטים ומהספרים, ורכב על המטאטא בשמחה. לבשל לא למד, כי פחד מאוד מהאש, אחרי שנכווה כששם את כפו בתוך סיר מרק רותח, כדי להוציא ממנו משהו טעים עבורו.
גורי אפילו למד לערוך יפה את השולחן, ולכבד בממתקים את התלמידים שבאו לביקור. מעט מדברי המתיקה הוא הסתיר לעצמו אבל המורה לא כעס עליו.
חבריו בכיתה שיתפו את גורי במישחקים ובתעלולים, וגם הביאו לו מחברות, עפרונות, ציורים וצעצועים רבים. לקראת החורף אספו ביניהם כסף, וקנו לו מיכנסיים אדומים וחולצת צמר כחולה עם שרוול ארוך. במיכנסיים גזרו פתח מיוחד לזנבו הקצר, כדי שירגיש בנוח. הילדים אפילו ניסו לקנות לו נעליים, אבל גורי סירב בתוקף, ואמר שנעליים רק יפריעו לו בטיפוס על העצים, ושבכלל לא קר לו אף פעם ברגליים.
ואחיו הבכור של גורי?
לאחר שעבר דרך ארוכה ומעייפת, הגיע לסבא דוב הזקן, וסיפור לו בבכי על הצרה של גורי שברח לו, ואיך חיפש את גורי בכל מקום ולא הצליח למצוא אותו. עכשיו, סיפר לסבא דוב, הוא לא מעז לחזור הביתה, כי הוא פוחד מכעסו של אביו.
ריחם עליו סבא דוב, האכילו, וציוה עליו לנוח מן הדרך.
לאחר כמה ימי מנוחה, קרא סבא דוב לאח בכור, ונהם עליו מאוד על טיפשותו. הוא הורה לו לחזור ליער מיד ולחפש את אחיו הקטן, כי הוא רוצה לראות את גורי אצלו.
“אני מוכן, סבא,” השיב הדוב הבכור, “אבל איך אמצא אותו ביער הגדול? כבר חיפשתי וחיפשתי אותו ולא הצלחתי למצוא אותו.”
“אילו היה לך קצת שכל, כמו שנכד של דוב מהולל כמוני צריך,” הרעים עליו סבא דוב את קולו העבה, “היית לומד מזמן לגלות עקבות. אחרת אי אפשר בכלל ללמוד לצוד. צריך גם לדעת להבחין בין סוגי העקבות – אם הן טריות או ישנות. עכשיו אתה צריך לחזור למקום שבו ישנתם בלילה שניכם, ולהגיע ממנו למקום שבו נמצא גורי כעת.”
“אבל איך אמצא את המקום שבו ישנו שנינו? זה אחד מבין הבורות הרבים ביער, ואין עליו שום סימנים מיוחדים.” התנגד הדוב הבכור.
הניד הסב את ראשו כאובד עצמות:
“אומרים שאם תחפש טיפש אחד בין המרובים – תמצא אותו תמיד בין הדובים. הרי אמרתי לך, שאתה צריך ללמוד ראשית כל את מלאכת העיקוב.”
“אז תלמד אותי, סבא!” התחנן הדוב הבכור, “אני מוכן ללמוד כל מה שתלמד אותי.”
יצא סבא דוב עם האח הבכור ולימד אותו את תורת העיקוב: את כיוון העקבות, מהיכן באו ולאן הן מוליכות, האם הן של חיה גדולה או של חיה קטנה, מה סימני האצבעות של כל חיה, האם החיה הלכה לאט או נמלטה על נפשה. עוד לימד סבא דוב להבחין במלכודות, להריח את האויר, ולחוש ממרחק את קרבת הציידים.
לאחר שלמד את כל מה שעליו ללמוד, נפרד הדוב הבכור מסבא דוב ויצא לדרכו.
ראשית חזר על העקבות של עצמו, ונזהר שלא לערבב אותן בעקבות הרבות שחצו את השבילים ביער. היה זה החלק הקל, ותוך כמה ימים הגיע בדיוק למקום שבו מצאו הוא וגורי מקום לישון בפעם האחרונה.
משם היתה הדרך קצרה. אבל הדוב הבכור היה שקוע כל כך בעיקוב והרחה, עד שלא שם לב שהוא נכנס לחצר מלאה ילדים רועשים ומשתוללים.
כשראו הילדים את הדוב הגדול מופיע בחצר, נבהלו נורא, ונמלטו בצריחות לתוך הבניין, כדי להסתתר. המורים סגרו את החלונות ואת הדלתות והזעיקו את המישטרה. השוטרים הופיעו מיד וכיוונו רובים לעבר הדוב הבכור, שלא ידע מרוב מבוכה אם להסתתר או לברוח.
למזלו הרב, ממש באותו רגע הופיע גורי, שהיה עסוק קודם בהעתקת האותיות מהלוח. רק כשהתחילו הצעקות, הבין שקרה משהו.
הוא נדחק בין הילדים אל החלון והכיר מיד את אחיו הבכור. גורי רץ לקראתו בנהימת צהלה, חיבק אותו וליקק את פרצופו.
השוטרים, שהכירו את גורי, הורידו את נשקם וחיכו לראות מה יקרה עכשיו.
הדוב הבכור לא הכיר את גורי בתלבושתו המשונה, והמשיך לעמוד מבוהל, מוקף שוטרים. הוא נהם מרוב פחד, וחשף את שיניו הגדולות.
גורי הרגיע אותו, קרא לו בשמו, הוליך אותו אל הכיתה והושיבו על ידו.
ישב הדוב הבכור, המום כולו ממה שקורה סביבו, מהמורה, מהתלמידים, מהשוטרים, מהפעמון שצלצל בסוף ההפסקה. הוא לא ידע מה לעשות – אולי בכל זאת כדאי לו לברוח ולחזור ליער שבו הוא מתמצא היטב?
המורה אמר לילדים לא לשים לב לנוכחותו של הדוב החדש, כדי שיפסיק לפחוד. הוא ניסה להמשיך בשיעור, כאילו לא קרה שום דבר. ולאחר סיום הלימודים, הזמין המורה את הדוב הבכור להצטרף אל אחיו ולהתארח אצלו, כי באמת יש מספיק מקום.
הדוב הסכים, אחרי שגורי סיפר לו על הבית הנוח והמזון הטעים, ושניהם הגיעו לביתו של המורה.
המורה הוסיף שטיח רך עבור הבכור, שם לפניו אוכל בקערה גדלה, ושב לחדרו.
לאחר הארוחה סיפר גורי לאחיו הבכור מה שקרה לו, איך פגש את הילדים, איך הם התייחסו אליו בחביבות, ואיך הוא לומד יחד איתם בכיתה. הוא כבר למד לקרוא ולכתוב, ולמד גם מישחקים נחמדים, כמו כדורגל, גולות וקלאס.
הדוב הבכור סיפר לגורי מה שקרה לו מאז שנשאר לבדו ביער, על הביקור אצל סבא דוב, על תורת הגישוש – תורת ההליכה לפי העקבות.
“ואיך ידעת להגיע אלי?” שאל גורי בסקרנות.
“לפי העקבות.” השיב הבכור בגאוה, “גורי, סבא דוב באמת התרגש עלי, והייתי חייב ללמוד מהר מהר את תורת העיקוב. בוא, נצא לדרך מיד!”
“לא.” התנגד גורי, “לא אוכל לעזור את בית הספר לפני גמר שנת הלימודים. בוא נשאר פה כמה חודשים, ואחר כך נצא לדרך. אתה צריך לנוח אחרי כל הדרך שעברת, ולאסוף כוח לקראת הדרך הארוכה שלפנינו.”
כבר למחרת, יצא הדוב הבכור לשחק עם הילדים בחצר בית הספר. אמנם בתחילה היה לו קשה להתרגל למישחק שבו לא נוהמים אחד על השני ולא דוחפים או מרביצים זה לזה, אלא רצים כמטורפים אחרי כדור קטן בשביל לבעוט בו שוב ושוב, כדי שיתעופף באויר. הרבה יותר פשוט לתפוס את הכדור בידיים, לרוץ עד השער, ולהכניס אותו לשם בלי כל הבעיטות וההתרוצצות.
במהרה התרגל הדוב הבכור לחברת האדם, להיות דובון חמוד כמו גורי. גם הוא זכה לבגדים נאים, למד לעזור בבית, ואפילו לצחצח נעליים ולהבריק אותן יפה עד שאפשר להבחין בהן בפרצוף. גם בספורט הצטיין, ואפילו עלה על אחיו הזריז כי היה חזק ממנו. לבסוף נעשה השוער הטוב ביותר של קבוצת הכדורגל של בית הספר.
כשהסתיימה שנת הלימודים, הזכיר הדוב הבכור לגורי את הביקור אצל סבא דוב. למרות ששניהם התרגלו למקום מגוריהם החדש, ולחבריהם החביבים, נפרדו האחר הבכור וגורי מהמורה ומילדי בית הספר בצער רב. הילדים נתנו להם ילקוט אחד מלא פרוסות לחם מרוחות בדבש, ובילקוט שני שמו מחברות, עפרונות צבעוניים וכדור גדול למישחק. כך, מצויידים בכל המתנות שנתנו להם הילדים, הלכו הדובים לעבר המאורה של סבא דוב.
כאשר כמעט הגיעו למטרתם, חפרו בור, הטמינו בו את ילקוטיהם ואת בגדיהם, וכיסו הכל בשכבת עלים עבה, כדי שלא יחדרו מי גשם. אחר כך קפצו למי פלג ושהו בו זמן רב, כדי להסיר מעצמם כל ריח משהותם בין בני אדם. הם ידעו שסבא דוב לא יסלח להם לעולם אם יבחין בכך.
בנהימות צהלה ושמחה הגיעו השניים אל סבא דוב וסתא דובה, שהריחו אותם מכל הצדדים, ליקקו אותם באהבה, וכיבדו אותם בדבש טרי ומתוק. כשבועיים נשארו אצלם, וכל הזמן נזהרו שלא לומר מילה או לעשות מעשה שיספר על כך שהיו בין בני אדם.
לבסוף ליווה אותם סבא דוב בדרך הביתה.
מיד לאחר שסבא נעלם, והם היו בטוחים שחזר למאורתו, שבו השניים על עקבותיהם למקום שבו הסתירו את הילקוטים.
לאט לאט התקרבו הביתה. ליד ביתם הסתירו בין עלי עץ גבוה את הילקוטים, כי חששו שהחיות השונות יחטטו בבורות וימצאו את הילקוטים. אבא דוב שם לב מיד עם בואם שבניו נעשו מנומסים יותר, וחשב שזה בזכות החינוך הטוב שלימד אותם סבא דוב, הידוע בכפו הכבדה ובתקיפותו.
לאט לאט במשך הזמן, סיפור השניים להוריהם את כל מה שקרה להם, ולאחר היסוס סיפרו גם על שהותם בין בני אדם. ההורים לא כעסו בגלל, והיו מוכנים להקשיב לסיפורים עד שעה מאוחרת בלילה. רק אז הורידו האח הבכור וגורי את הילקוטים מהעץ, וכאשר הופיעו בפעם הראשונה בבגדיהם המשונים, התגלגלו ההורים והאחים מצחוק, ועשו את עצמם כאילו הם רודפים אחרי הדובים הצעירים כדי לתפוס את הזנב הקצרצר הבוקע מהחור שבמיכנסיים.
באמת, מיכנסיים עם חור!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות