בגן החיות של תל אביב חיו בשלום פיל ופילה. הם נהנו מביקורי הילדים שכיבדו אותם במטעמים שונים, והראו לילדים כל מיני תעלולים שידעו לעשות באף הארוך שלהם – בחדק. הילדים לא פחדו מהפילים בכלל, והצטופפו ליד הכלוב שלהם, מוכנים להסתכל בהם שעות על שעות.
יום בהיר אחד המליטה הפילה פילון קטן וחמוד. שני ההורים המאושרים ליקקו, פינקו ושיחקו עם הפילון. גם בעיני הילדים מצא הפילון חן, והם אהבו לראות את קפיצותיו ואת דילוגיו המסורבלים והמשעשעים.
עברו ימים, הפילון גדול, החדק שלו התארך, והוא התחיל להריע בו בקול רם. קראו לו כולם – “החצוצרן”, כי תרועותיו הגיעו מקצה הגן עד קצהו, והילדים אהבו לעמוד סביבו ולשמוע את התרועות.
אולם בלילות, כשלא חדל הפילון להריע לעתים גם מתוך שינה, הודאגו אבא פיל ואמא פילה. מה יגידו יתר שוכני גן החיות?
הם ניסו ללמד את חצוצרן להפסיק את תרועותיו בדברי שיכולים ובשכנוע, לפחות שיפסיק את תרועותיו למשך הלילה.
“אפילו האריות והדובים, מלכי הגן,” אמרו לו, “לא משמיעים את קולם בלילה. גם הצבוע הצוחק והינשוף הפטפטן, שהן חיות ליליות, לא מעזים להפריע את שנת החיות בצחקוקיהם ובציוציהם. אפילו הקופים הדברנים, שבמשך כל היום פיהם לא נסגר לרגע, ישנים את שנתם בלילות ללא צווחה. רק אתה היחידי שמפריע את מנוחת הגן.”
אך דברי ההורים לא הועילו.
הפיל והפילה החליטו להעניש את בנם במכות בחדקיהם בכל פעם שהריע. הפילון נעלב, ודווקא בגלל העונש – הריע תרועות רמות יותר, שהביאו את הוריו ליאוש גמור.
בביקורו הבא של רופא גן החיות, החליטו ההורים לשאול בעצתו.
“זאת מחלה מדבקת?” שאלו, “ומה לעשות כדי להפסיקה?”
הרופא צחק, בדק את הפילון מכל צדדיו, ליטף את חדקו ולבסוף אמר:
“לא! זאת לא מחלה, חס וחלילה! הפילון פשוט נולד שובב, והוא אוהב לשתף כל אחד בשמחתו. טוב תעשו,” אמר לפיל ולפילה, “אם תתאזרו בסבלנות ותסבירו לו, שהוא מפריע לשינת הלילה. יתכן… אולי… שבעוד זמן, לאחר שיגדל קצת, יבין שתרועותיו מפריעות ויפסיק אותן.”
“בסדר.” הסכימו הפילה והפיל, “נעשה כפי שאמרת.”
הסבירו אמא פילה ואבא פיל לפילון, כפי שיעץ הרופא, אך הוא ממשיך בשלו – תרועה גדולה, תרועה קטנה, תרועה גדולה, ושוב ושוב, ללא הפסקה.
החיות שחיו בשכנות לפילים, החלו להתרגז מהרעש שנשמע בלילות מכלוב הפילים. השכן הקרוב ביותר, הקרנף, מחה נמרצות ודרש שיעבירו את “חצוצרן” לכלוב שלו, והוא כבר יאלף אותו עם הקרן שלו, כמו שהוא מאלף את הקרנפים הקטנים. איפה נשמע כדבר הזה, שפילון קטן וטיפש ירעיש עולמות ויפריע לשנת כל החיות בגן? איזה הורים הם, הפילים, שאינם יודעים לחנך את בנם?
אפילו הדובים הזקנים וכבדי השמיעה היו מתעוררים בלילה לקול המחאות של החיות נגד תרועות הפילון השובב. הם החלו לנהום נהימות רמות, ויחד איתם כל שאר דיירי גן החיות – הנמרים והאריות שאגו, הצבוע צחק, התן ילל, ציפורים צייצו, הדובים נהמו והקופים הנרגזים צרחו על שהעירו אותם משנתם.
המהומה הזאת ארכה כל הלילה.
עובדי גן החיות היו אובדי עצות. הם רצו מכלוב לכלוב כדי להרגיע את בעלי החיים, ובכלל לא שיערו שתרועותיו של הפילון החמוד והאהוב גרמו לרעש מחריש אוזניים כזה.
בבוקר, כשבאו עובדי הגן לעבודה, לרחוץ את הכלובים ולהאכיל את בעלי החיים, היו החיות כל כך נרגזות, עד שאיש מהעובדים לא רצה לסכן את חייו ולעבוד בקרבתם. בגלל חוסר המזון, החלו החיות הרעבות לקרוא בנהימות ושאגות. וכשהגיעה השעה לפתוח את הגן לביקורים הרגילים, חשש המנהל שיקרה לילדים אסון מהחיות הנרגזות, סגר את הגן ותלה שלט שהגן סגור עד להודעה חדשה.
סגירת גן החיות בפני מבקרים היא חמורה ביותר. באין מבקרים, לא נמכרים כרטיסי כניסה, ובאין הכנסה ממכירת כרטיסים – אין כסף לקניית מזון לבעלי החיים ולתשלום משכורות למטפלים בבעלי החיים. דבר זה עלול לגרום לחיסול הגן.
קרא המנהל לעובדים וחקר אותם אחד אחד. עובדי הגן סיפרו למנהל שלא קרה שום שינוי – כמו בכל יום קיבלה כל חיה את מנתה הקבועה, הכלובים נוקו, המים הוחלפו, הבריכות של התנינים ושל ציפורי המים מולאו מחדש.
"אם כן, אז מהי הסיבה לכל הרעש והמהומה? שאל המנהל.
אחד העובדים נזכרת בתרועות החצוצרן, ואמר שיתכן שזאת הסיבה לרוגז ולמרד החיות.
המנהל לא רצה להאמין לדבריו.
הפילו הקטן? זה שכולם אוהבים? שדוקא הוא יהיה הבעיה? – לא יתכן!
אבל העובד עמד על דעתו.
“במקום להאשים את העובדים,” אמר, “יותר טוב לבקר בכלוב הפילים ולבדוק מה קורה שם.”
הסכים המנהל לדברי העובד הותיק, וכל הנוכחים נעו לכיוון כלוב הפילים.
מרחוק כבר נשמעו התרועות הרמות של הפילון בליווי קולות המחאה של החיות השונות. פני המנהל הרצינו.
אם כך הדבר – יש לסלק מיד את הפילון מהגן. לסלקו וחסל!
“ומה יהיה על הוריו?” שאל העובד הנאמן, “הם ימותו מצער.”
“ומה יהיה אם בגלל שנסלק את הפילון, יפסיקו הילדים לבקר בגן שלנו?” שאל עובד אחר.
ניגשו כולם לכלוב הפילים.
הפילה והפיל עמדו מבוישים ונפחדים. ניכר מפרצופיהם, שהם אובדי עצות ולא יודעים איך לרסן את בנם הקולני. רק הפילון שמח לקראת הבאים, והביע את שמחתו בתרועות מחרישות אוזניים.
המנהל והעובדים נאצו לסגור את אוזניהם, והביטו בכעס על הפילון.
“אכן, צדקת.” התנצל המנהל בפני העובד הותיק ופנה לשאר העובדים, “תגידו אתם, יש לדעתכם דרך להשתיקו?”
“אלי אם נפחיד אותו?” הציע אחד העובדים, “יש כלוב אחד ריק, על יד הכלוב של האריות והנמרים ואני בטוח שקרבתם תשפיע על הפילון שלא להריע.”
“אין ברירה,” אמר המנהל, “עשו כך, ונראה אם זאת התרופה לצרה.”
באותו ערב העבירו את הפילון החצוצרן לכלוב הריק. כשראה הפילון את מבטם הזועם של האריות והנמרים ושמע את הנהימות המאיימות שלהם, פחד הפילון שהנה הגיע סופו. הוא לא הבין למה שמו אותו קרוב כל כך לחיות הגדולות. בכלל לא עלה על דעתו, שתרועות החדק שלו הפריעו לכל הגן. הוא ראה שהן מעוררות קריאות התפעלות אצל הילדים שהצטופפו ליד הכלוב שלו, ומשמחות את כל שוכני הגן החיות.
מרוב פחד, שכב בפינת הכלוב החדש ולא הוציא הגה מפיו. העובד שבא לבקרו מפעם לפעם, כדי לראות מה שלומו, ראש שעצתו הועילה. היה זה הלילה השקט הראשון בגן החיות.
למחרת, כבר אפשר היה לחזור לסדר יום הקבוע ולהתחיל בכל העבודות השגרתיות של ניקוי והאכלה.
לאחר כמה לילות שקטים בכלוב החדש, החליט המנהל שהפילון למד לקח, ומעתה יתנהג כראוי. הוא נתן הוראה להחזיר את הפילון לכלוב הוריו, שעמדו במשך הלילות עצבנים וחרדים לשלום הפילון שלהם, ולא נגעו באוכל או במים.
מהשקט בלילות, הבינו הפילים שבנם נרפא ממחלתו.
וכשראה הפילון החמוד את הוריו, הריע לכבודם בתרועה כפולה ומכופלת, על שניצל בנס משכניו – האריות והנמרים.
הפילים נדהמו לשמוע את הקולות הבוקעים מחדקו של בנם הקטן. מה יעשו? איך יעמדו שוב מול כל החיות הנוהמות והצורחות? עכשיו לא נשאר להם אף ידיד בכל גן החיות. יש למצוא עצה – הרהרו הפילים בינים ובין עצמם – אפילו העובדים, שעד עתה התייחסו אל הפילים בחיבה, הפסיקו לנקות את כלוב הפילים, הביאו להם רק שיירי מזון, והרחיקו את הילדים שבאו לבקר את הפילים. אם המצב ימשך, יסלקו גם אותנו מהגן, ונמות מרעב כי איזה גן חיות יסכים לקבל אותנו עם הבן החצוצרן, לאחר שהשמועה על התנהגותו הקולנית תגיע ודאי לכל מקום.
גם מנהל גן החיות חיפש מוצא. בדיוק באותו שבוע הגיע מיכתב מהנהלת גן החיות בעיר תל־שדה. במיכתב ביקשו ממנהל גן החיות שלנו לעזור להם למצוא פיל, אפילו פילון קטן, כדי לגוון את אוסף בעלי החיים בתל־שדה.
ללא כל היסוס השיב המנהל, שהוא מוכן לעזור להם.
“אם תשלחו משאית” כתב להם, “תוכלו לקבל פילון חמוד שיודע להריע בחדק שלו ממש כמו פיל מבוגר.”
כאשר הגיע הטנדר מתל־שדה, נפרדו אמא פילה ואבא פיל מבנים. לפי תנועות אוזניהם הארוכות נראה שהם נרגשים מהפרידה. הם איחלו לו הצלחה בגן החדש, והוסיפו הרבה עצות, איך להתנהג בתל־שדה.
הפילון החצוצרן היה דוקא מרוצה לעבור דירה, מעכשיו יפסיקו הוריו להכות אותו בחדק שלהם על כל תרועה, ויותר לא ישימו אותו בכלוב הריק שליד האריות.
לאחר נסיעה ארוכה וטלטול רב, הגיע לתל־שדה. את הפילון הכניסו לגן החיות, ונתנו לו כלוב קטן וישן ללא חצר לטיול. הסתכל הפילון סביבו והתעצב מאוד. ימים רבים שתק ולא הריע.
בכל העיר שמעו על הפילון החדש, וילדים רבים באו לכלובו והתאכזבו מאוד לראות כמה הוא שתקן. הם חשבו שהפילון בודד ומתגעגע להוריו, הרי הוא עדיין פילון קטן. לכן, פינקו אותו הילדים ושיחקו איתו, עד שהתרגל למצבו החדש והתעורר לחיים חדשים.
כאשר חידש הפילון החצוצרן את תרועותיו הרמות, החליטה הנהלת הגן לייסד מקהלת בעלי חיים, יחידה בעולם מסוגה. היא צירפה לפילון ברווזים ותיקים, צפרדעים, כלבים, וציפורי שיר רבות.
במשך היום ערכה המקהלה קונצרטים בניצוחו של קוף מאולף, המחזיק בננה בכפו. הפילון שלח להוריו צילו ם מהקונצרט, והשמועה על הצלחתו התפשטה מהר בגן החיות התל אביבי. ואבא פיל ואמא פילה התגאו בבנם. יתר החיות בגן החיות בתל אביב קינאו בפילים והצטערו שעל שהפילון עזב אותם. איזה רעיון – מקהלה של בעלי חיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.