אוריאל הוא סופר, שיושב וכותב ספרים. הספרים שלו חשובים, ואנשים רבים קוראים אותם, נהנים, ומספרים אותם לידידיהם. כל היום הוא יושב וכותב, ועוזי הבולדוג החום, מפהק ומשתעמם לצדו.
אבל כמה זמן אפשר כך לרבוץ על שטיח ולהסתכל באוריאל ולא לעשות כלום? לבסוף, לא יכול להתאפק יותר, ופנה לעבר אוריאל:
“אוריאל, אולי מספיק היום לקרוא ולכתוב? תראה כמה יפה בחוץ. כולם מטיילים, ורק שנינו יושבים בבית. קום, אוריאל, ונצא קצת לאויר הקריר והרענן!”
הסתכל בו אוריאל והרהר בלבו: “מי יודע מה חושב לו עוזי הפיקח? הרי כל הבוקר טיילנו, כד שרגלי כאבו ועייפתי מאוד. בטח יש לו משהו בחוץ.”
אוריאל קם ממקומו. שם את הקולר על צווארו של עוזי, נעל את הדלת ושניהם יצאו החוצה. עוזי משך את הרצועה ורץ קדימה, ואוריאל נמשך אחריו.
ראשו של עוזי מלא רעיונות, ובכל טיול איתו יש איזו הרפתקה מעניינת, שאחר כך משוחח ואריאל עליה עם חבריו המשכילים.
גם הפעם טיילו שניהם כמחצית השעה, עד שעוזי הגיע לחצר גדולה מוקפת גדר גבוהה. במרכז החצר עמדה מלונה גדולה וחזקה, מלונה של כלבי שמירה.
אוריאל לא שאל את עוזי מה קורה, כי ידע מראש שכלבו מכין לו הפתעה.
לכן, מיד לאחר שהגיעו אל החצר, התיר אוריאל את הרצועה מצווארו של עוזי, שנכנס לתוך המלונה. לאחר דקות ספורות יצא ממנה עוזי ואיתו עוד כלב, דומה לעוזי כשתי טיפות מים.
מיד הסביר עוזי שזהו אחריו ושמו – פוזי.
פוזי הושיט את כפו, ואוריאל לחץ אותה בכל הרצינות, כמו שעושים עם אורח חשוב. אוריאל התיישב על הקרקע בין שני הכלבים וליטף את ראשיהם.
“נו, מה העניינים?” שאל אוריאל לבסוף.
“אתה רואה, אוריאל,” אמר עוזי, “יש לנו בעיה. אולי יש לך פתרון?”
“ומה הבעיה?” שאל אוריאל בזהירות.
“כפי שאתה רואה, אחים תאומים אנחנו.” הסביר עוזי, “ביום שנולדנו, קראו לנו עוזי ופוזי. כל כך דמינו זה לזה, שקשה היה לדעת מיהו מי.”
“מה הבעיה?” תמה אוריאל, “הרי לכל אחד מכם יש בית אחר.”
“נכון.” חייך עוזי, “אבל נניח לרגע שאתה עוצם את עיניך ואנו מתחלפים במקומותינו, תוכל להבדיל בינינו ולהגיד מיהו מי?”
הסתכל אוריאל בשני הכלבים זמן רב, ולבסוף נענע בראשו לשלילה.
“ובכן,” המשיך עוזי את דבריו, “גם עכשיו אתה לא בטוח, שאני עוזי והוא פוזי. מאין לך מי יצא ראשון מהמלונה? עכשיו לא תהיה בטוח לעולם, שאני עוזי והוא פוזי.”
"באמת, מה אעשה עכשיו?, שאל אוריאל במבוכה.
“באמת,” חייך עוזי, “זאת בעיה. עכשיו אין לך ברירה, ואתה חייב לקבל את שנינו לביתך.”
“איך זה אקח את אחיך איתי?” שאל אוריאל, “יש לו בטח בעלים, שיכעסו עלי.”
“לא, אין לו בעלים.” השיב עוזי בעצב. “הם ניספו בתאונת דרכים. הוא אחי התאום, ואני לא יכול לתת לו להיות כלב עזוב.”
הויכוח נמשך, אבל אוריאל כבר ידע שאין לו ברירה, ולבסוף הסכים.
בדרכם הביתה קנה אוריאל קערה נוספת, ואוכל לשני ידידיו, ושני קולרים – אחד ירוק ואחד כחול – להבדיל בין עוזי לפוזי.
יום אחד, בזמן שאוריאל יצא לבקר את חבריו לבדו, פרצו שני גנבים דרך החלון. עוזי ופוזי, שרבצו ונמנמו בפינת הפרוזדור, התעוררו ביחד, קרצו זה לזה בחיוך של הסכמה, וזחלו כמו שני אינדיאנים לחדר שבו חיטטו הגנבים במגרות. בבת אחת הם זינקו על הגנבים מאחור, נגסו במיכנסי הגנבים, נבחו ונהמו ואיימו בעיניהם.
הגנבים הקימו קול צווחה ויבבה. השכנים ששמעו זאת ידעו שאוריאל איננו, וכשראו את החלון הפתוח, נכנסו לוודא מה קורה. מיד הבינו שפורצים חדרו לדירת אוריאל, והזעיקו את המישטרה.
השוטרים הופיעו בדיוק כשאוריאל הגיע וידיו מלאות במיצרכים שקנה במכולת, והם חיכו לראות מה יעשה אוריאל במצב כזה.
אוריאל לא התבלבל. הוא נתן לכלבים פקודה להניח לגנבים, אבל ביקש שיפקחו עליהם עין. הוא חיטט בכיסיהם, הוציא מתוכם את כל מה שגנבו אצלו, הניח הכל על השולחן. רק אז שמו השוטרים אזיקים על ידי הגנבים, והוציאו אותם מהדירה בדרך לתחנת המישטרה.
אוריאל פנה לשכניו והודה להם על שהצילו את רכושו.
“לא נכון!” תיקנו אותו השכנים, “אנו באנו רק לאחר מעשה. אתה צריך להודות לכלביך הנאמנים. הם לכדו את הפורצים. אתה רואה, אוריאל, משתלם להחזיק אותם ולדאוג להם. הלואי שלנו היו שומרים כאלה!”
“משתלם?” הרהר אוריאל, “זאת לא המילה הנכונה. מי שאוהב כלבים – הם חבריו, ובין חברים אחד עוזר לשני כמה שהוא יכול.”
ואוריאל ליטף את ראשם של עוזי ופוזי, גירד קצת מאחורי האוזן ועל הבטן, וכיבד אותם בעצם שמנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.