למשה האיכר לול תרנגולות, סוס משא באורווה, חצר גדולה מגודרת ובה מלונה לכלבו זריז, ורפת מרווחת שרבצו בה פרה הולנדית לבנה בעלת כתמים שחורים, ועגל קטן חביב, המדלג לידה.
הפרה – מוּ־מולי, נתנה חלב רב והיתה שקטה ונוחה לחליבה, והעגל שלה – מ־מאיר, היה אהוב על כל ילדי הכפר שבאו לבקרו, לשחק איתו, ונהנו מהדילוגים המשעשעים שלו.
כשהיה מ־מאיר בגיל רך, נהג לגמגם, וכאשר שאלוהו הילדים מה שמו, היה עונה בגמגום: " מ…מ…מ־מאיר." ועל השאלה מה שם אמו, השיב::מו…מו…מו־מולי." ומאז נשארו שמותיהם מ־מאיר ומו־מולי.
משה האיכר דאג לשוכני הרפת, והתקין מנעול חזק על הדלת. אולם, כידוע, גנבים מומחים יכולים להתגבר גם על מנעול חזק. ובאחד הלילות החשוכים פרצו את דלת הרפת וגנבו את מו־מולי. מ־מאיר, העגל, הסתתר מאחורי ערימת השחת ולכן לא הצליחו הגנבים לגלות אותו.
לאחר שהסתלקו, קפץ מ־מאיר החוצה, רץ לדלת בית האיכר, דפק בה בטלפיו, ולא הפסיק לגעות “מו..מו…”
משה המנומנם שמע את הדפיקות בדלת, והבחין בגעיה של עגלו החמוד והתעורר לחלוטין, ומחשבה נוראה הבזיקה במוחו – זה בלתי אפשרי! הרי נעלתי את מ־מאיר ואת מו־מולי ברפת, כמו בכל לילה… אין זאת… אלא אם כן… אוי ואבוי לי!
מיהר משה האיכר לרוץ אל הרפת, ומה רואות עיניו? – הרפת פרוצה וריקה. מו־מלי האהובה נגנבה. איזה אסון! מה עושים עכשיו?
הוציא האיכר משה את סוסו מהאורווה, רתם אותו לכרכרה, ודהר לתחנת המשטרה הסמוכה, להודיע על הגניבה. בתחנה ראה רבים משכניו, שהופיעו נרעשים, מבוהלים ומלאי חימה, ובפיהם תלונה דומה. השוטרים ניסו להרגיע את הנוכחים, והבטיחו שיחקרו בדבר, רשמו את התלונות ושילחו את האיכרים חזרה לכפרם.
בינתים התאושש מ־מאיר מתדהמתו, והחליט לפעול מיד להצלת אמו. מיד העיר את זריז, הכלב השומר, והאשים אותו שישן בזמן שהגנבים פרצו לרפת, ולא שמר על החצר. “עתה,” הזהיר מ־מאיר את זריז,
“לאחר משה יחזור מהמישטרה, אין ספק שהוא יגרש אותך מן המשק לתמיד.”
“אוי ואבוי לי!” יבב זריז, “מה אעשה? אז מה אם ישנתי קצת בלילה? אני לא יכול לשמור גם ביום וגם בלילה? באמת גנבו את מו־מולי?”
“כן. באמת.” אישר שוב מ־מאיר, “אבל אם אתה רק תייבב ותתגרד כל הזמן, זה לא יעזור למו־מולי.”
“אבל במה כלב מיסכן כמוני יכול לעזור למו־מולי?” תמה הכלב.
“אתה יכול, ועוד איך!” הבטיח לו העגל, “רק תזדרז.”
“אני מוכן!” קרא זריז המבוהל, “אבל איך אני…”
"אמנם אתה עצלן וישנוני, "הפסיק אותו מ־מאיר, “אבל יש לך חוש ריח, כמו לכל כלב, ואתה יכול לרוץ קדימה בעקבות הגנבים ואני – אחריך.”
“לא!” התנגד זריז, “בגלל שלך יש ראש גדול וחכם משלי, אתה תהיה המנהיג. בוא ונרוץ שנינו, אתה תגיד לי מה לעשות, תגן עלי בטלפיך אני אשמור עליך בשיני החדות.”
שניהם יצאו מיד לדרך, כשאפו של זריז מרחרח כל הזמן את האדמה. הם התקדמו מהר, ובכיוון הנכון, למרות הלילה החשוך. כשעייפו, ועצרו לנוח קצת, לחש מ־מאיר לזריז:
“מה דעתך? אתה חושב שאנחנו רחוקים מהם?”
“אני לא יודע.” השיב לו זריז, “אם הם רצים מהר כמונו – לא נוכל להשיג אותם לעולם.”
“לעולם… לעולם…” לעג לו מ־מאיר, “הרי הגנבים יכולים להתקדם רק בלילה, ולקראת אור היום הם יצטרכו להסתתר, כי כל אחד יוכל לגלות אותם ממרחק.”
“אתה באמת חכם,” שיבח זריז את חברו. “אם נזדרז אני חושב שאפשר לתפוס אותם עוד הלילה.”
גונבי הבקר באמת עשו כל מאמץ כדי לברוח עם הפרות הגנובות. הם גנבו באותו לילה בהמות מהרבה רפתות בכפר, וכל רצונם היה להתרחק כמה שיותר מהר, אך הדבר לא עלה כלל וכלל בידם. הפרות הגנובות סירבו לרוץ, והתחמקו משוביהן ורצו לשוב לכיוון ממנו באו. לכן נאלצו הגנבים העייפים לעצור ולנוח לעתים קרובות, הם התרגזו, קיללו והיכו את הבהמות בשוטים ובמקלות שבידיהם, אבל זה רק הוסיף על המהומה הרבה. נעירות החמורים המוכים התערבו בגעיית הפרות והעגלים המבוהלים, והתקדמות העדר הגנוב הואטה עוד יותר.
תוך שעתיים השיגו מ־מאיר וזריז את העדר הגנוב. כששמעו מרחוק את קולות הנעירות והגעיה, נעצר מ־נאיר ולחש לזריז:
“אתה זריז, רוץ מהר לכיוון הכפר שאורותיו נראים מפה, והזעק את הכלבים. הם בודאי יעוררו בנביחותיהם העזות את האיכרים שיבואו עם הרובים שלהם ויתפסו את הגנבים.”
“ומה אתה תעשה?” שאל זריז מודאג, “אם תרוץ קדימה – הם יחטפו גם אותך!”
“לא!” השיב מ־מאיר, “אני אחכה כאן. אבל אם הגנבים יזוזו עם הבהמות – אלך בעקבותיהם, ואתה תמצא אותי ותבוא אחרי.”
זריז הסכים ונעלם בחשכה. מ־מאיר נשאר על מישמרתו, כדי לעקוב אחרי תנועות הגנבים.
תוך מחצית השעה התקרבה להקת כלבי הכפר בקולות נביחה רמים. האיכרים, שרצו בעקבות כלביהם, ירו באויר וצעקו. הגנבים נבהלו מהרעש הבא מכיוון הכפר, נטשו את העדר הגנוב ונמלטו על נפשם.
המצילים הוליכו את הבהמות לכפרם וחילקו אותן בין רפות האיכרים, כדי שיוכלו לטפל בהן, עד שיבואו בעליהן לקחת אותן.
לאחר שהסתיימה כל המהומה, חזרו מ־מאיר וזריז הביתה.
הם מצאו את משה האיכר עומד בפתח החצר וסופק כפיו, כי חשש שגם עגלו האהוב וכלבו הנאמן נפלו בידי הגנבים. כשראה את שניהם בריאים ושלמים, חיבר אותם וליטף אותם על ראשיהם.
כששמע על גבורת השניים סלח משה לכלבו, שיבח את אומץ ליבו ואת חוכמת העגל, ואמר לשניהם:
“אין כמוכם! אתם ממש גיבורים! אבל אתם ודאי עייפים מכל הריצה הזאת. לכן, לכו לישון ומחר השכם בבוקר נצא יחד לכפר ההוא לקחת את מו־מולי.”
זריז הלך לישון עם מ־מאיר ברפת, כדי לשמור עליו, כי הדלת היתה פרוצה. שניהם רבצו זה על יד זה ונרדמו חיש מהר. למחרת בבוקר, עם הנץ החמה, לאחר שאכלו לשובע, יצאו לדרך ברגל. כשהגיעו לכפר, עברו לאט לאט על יד בתי הכפר והציצו לכל חצר. כאשר ראו את מו־מולי קשורה לעמוד בחצר אחת, שמחו לקראתה ודפקו על דלת בית האיכר. זה יצא מפתח ביתו לקראתם, ומשה הודה לו על שהציל את פרתו. הוא התקרב אל מו־מולי, כדי להתירה ולהחזירה לכפרו.
ואז, לפתע, קפץ האיכר ממקומו, העמיד סבר פנים חמור, וטען שהוא לא הציל שום פרה, ובכלל – זו פרתו. הוא תפס גם את מ־מאיר, ואמר שגם העגל שלו. זה העגל שברח אתמול מהרפת, והרי ניתן להבחין בדמיון בינו לבין פרתו.
לאחר שמשה התאושש מתדהמתו, על דברי השקר של האיכר, צעק עליו ואמר שהוא בטח זה ששלח את הגנבים לפרוץ את הרפתות והאורוות בכפרו.
האיכר העמיד בפני נעלב, והוסיף, שמשה החצוף גם גנב את עגלו החמוד, וגם בא בחוצפתו ומעז לטעון, שהפרה שלו. הרי כל אחד בכפר יודע, שהוא מגדל את הפרה מזמן שהיתה עגלונת קטנה. מיד הוא הולך להזעיק עז רה ולעצור את משה.
משה צער, כעס ורגז. לאחר שנרגע קצת, אמר:
“אם הם באמת שלך, אולי תגיד לי מה שמם?”
“תהילה ושפיציק.” השיב האיכר ללא כל היסוס.
“ואני אומר לך, שאה נוכל רמאי!” התרגז משה, ופנה אל הבהמות:
“מה שמכן? אמרו לו, לנוכל!”
“מו… מו… מו־מולי…” געתה הפרה.
“מֶה… מֶה… מ־מאיר…” – געה העגל בקול חמוד.
“אתה רואה.” קרא משה בתרועת נצחון, “הם שלי ואני הולך לקחת אותם.”
“מה החוכמה?” לעג האיכר, “הן הרי הכל יודעים, שכל פרה גועה מוּ, וכל עגל גועה מֶה. זו פרתי וזה העגל שנולד פה בחצר. ואם זה לא מוצא חן בעיניך, אתה רשאי ללכת ולהתלונן במישטרה. ועכשיו, הסתלק מכאן, בטרם אני אקח אותך למישטרה.”
חזרו שלושתם לכפר, לאחר שמ־מאיר, התחמק מידי האיכר שלא העז לרדוף אחריו, וידיהם רקות. משה ניגש מיד לתחנת המישטרה וסיפר לשוטר, נרגש כולו, מה קרה בכפר ההוא ועל התנהגות האיכר שאצלו נמצאת הפרה.
השוטר הרגיע אותו, והבטיח שיטפל בעניין למחרת, כי השעה מאוחרת ועבודה רבה עדיין מחכה לו בתחנה. הוא גם אמר שבינתים הגיעו תלונות נוסופות של איכרים, על כך שנגנבו מהם בהמות, ומוטב שמשה יפגש עם השאר, וכולם יצאו יחד, בבוקר השכם.
למחרת, כשהגיעו האיכרים לכפר, והשוטר בראשם, פנו ישר לביתו של הנוכל. לתדהמתם ראו שבחצר קשורה פרה אחר, ולא מו־מולי של משה.
“איפה מו־מולי שלי?” התפרץ משה בכעס לעבר האיכר שעמד בפתח ביתו.
“איזה מו־מולי? מי זאת מו־מולי?” העמיד האיכר פנים. “ומי אתה בכלל, מה אתה עושה בחצרי? אני לא מכיר אותך, ודורש שתסתלקו כולכם מיד!”
“אבל… עוד אתמול עמדה פה הפרה שלי, קשורה לעמוד.” טען משה ביאוש.
“האם הפרה הזאת היא מו־מולי שלך?” שאל האיכר בפנים חמורים והראה על הפרה הקשורה בחצר.
“לא!” גמגם משה, “זאת לא פרתי.”
“בטח!” לגלג עליו האיכר, “זאת לא יכולה להיות פרתך המהוללת, משום שהיא פרתי. אתם רואים, הוא שקרן!” קרא לעבר האיכרים שעמדו מסביב.
“לא בדיוק!” קרא אחד האיכרים, שעמד מאחורי משה והקשיב לכל הויכוח, “זאת אמנם לא מו־מולי של משה, אבל זאת מרתה הפרה שלי, שנגנבה אתמול מהרפת שלי. ואתה, פרצוף שכמותך, אתה אינך אלא גנב ונוכל, כפי שאמר שכני משה.”
“תוכיח זאת!” קרא האיכר ברוגזה.
“אפשר לוודא זאת בקלות.” התערב השוטר, שעד עתה לא לקח חלק בויכוח, “נקרא לאחד השכנים שלך ונשאל אותו.”
השכן, שעמד בחלון ביתו והסתכל בהם, הגיע מיד, והשוטר שאל אותו אם הפרה הקשורה לעמוד היא של שכנו.
“לא!” השיב השכן ללא היסוס. “הוא שקרן. אף פעם לא היתה לו פרה, והוא עצל מדי, ולא יטפל בפרות. זאת אחת הפרות שראש הכפר חילק בינינו, לאחר שהצלנו אותן אתמול מידי הגנבים. הן נמסרו לנו רק עד שיגיעו בעליהן החוקיים.”
השוטר מיהר לאסור את האיכר הנוכל, ובעליה של מרתה התירה מן העמוד כדי להוליכה איתו.
“אבל… איפה מו־מולי שלי?” צעק משה. “שאלו את הנוכל מה עשה בה. הרי אתמול היא היתה אצלו. הוא חייב לדעת איפה היא.”
אבל האסיר פנה ללכת עם השוטר ולא ענה לו. משה היה אובד עצות. לאן יפנה? איפה יחפש?
ברגע זה חש שמישהו מושך אותו בשולי מיכנסיו. היה זה זריז, כלבו, שהחל לרוץ קדימה, ומ־מאיר רץ אחריו בכל כוחו. וכל בעלי הבהמות הגנובות בעקבותיהם.
כך הגיעו לבית שעמד בקצה הכפר. בחצרו עמדה מו־מולי וגעתה משמחה כשראתה את מ־מאיר ומשה.
“הנה, פרתי!” הכריז משה והצביע על מו־מולי.
“פרתך?” תמה האיכר שהופיע פתאום מפתח ביתו, “לא יתכן! הרי אני גידלתי אותה פה, אצלי במשק.” כאשר התקרב מ־מאיר לאמו, והחל ללקקה מרוב שמחה, אחז בו האיכר בכוח והוסיף, “סוף סוף חזרת, עגל חמוד. חששתי שכבר שברחת ואיזה גנב חטף אותך. רוב תודות לכם שהחזרתם לי אותו.”
“אבל אלו בהמותי! כל הכפר שלי מכיר אותן!” התרתח משה “אנא! שאלו אותם! כולם יגידו לכם. כל הכפר.”
“מה לי כפר ומה לי שְמָר.” עמה האיכר ברגז, “אבל אני מוכן לומר לכם את השמות שלהם. שם הפרה מו־מולי ושם העגל מ־מאיר.”
“נכון.” אישר משה, “אלה השמות שלהם. אבל אתה יכול לשאול מי שאתה רוצה כאן, והם יעידו שאלה הבהמות שלי.”
אנשי כפרו של משה נשבעו לשוטר, שאכן אמת בפיו, ואלה בהמותיו מתמיד. אז לקח השוטר גם את הנוכל השני, והוליך את כולם לביתו של ראש הכפר, שם סיפר על כל מה שקרה.
“אכן, בושה וחרפה.” הניד ראש הכפר את ראשו בבושה, “צריך להעניש אותם. הם מוציאים שם רע לכל התושבים. ואתה,” פנה לשוטר, “קח את האיכרים שבאו איתך יחד בין כל בתי הכפר, ואתם תיקחו כל פרה וכל חמור, ששייכים לכם. ובשם הכפר כולו אני מבקש את סליחתכם על מה שקרה.”
התפזרו כולם בין הבתים ובראשם השוטר וראש הכפר. משה קורן מאושר כולו, הוליך את מו־מולי שלו. זריז ומ־מאיר רצו קדימה, וזריז בישר על בואם בנביחות חזקות, ומ־מאיר ליווה אותו בגעיית שמחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.