דן יצא מן החיים כמו שהתהלך בתוכם: בחשאי, על בהונות, בלי להפריע. במידה מסוימת היה דן עד הסוף הילד הטוב שבאותה אמרה ויקטוריאנית: ילדים צריכים להיראות, לא להישמע. אולי מפני שגדל בבית סבא וסבתא בבוקובינה, על ברכי עקרונות חינוכיים כמו־ויקטוריאניים. תמיד היתה בקולו התנצלות, תמיד היה צריך לאזור אומץ כדי לעשות מה שכולנו עושים כמובן־מאליו: לקפוץ לביקור, לבקש משהו. אולי הרגיש בתוך תוכו: אל תעשה לחברך מה שלא היית רוצה שייעשה לך. אולי הגן עלינו כדי להיות מוגן.
הצורך בהגנה מילא את דן. הצורך הזה מסביר, נדמה לי, הרבה דברים באישיותו ובדרכו. למשל, הבחירה בשירת ימי הביניים כנושא מחקר. תאמר: מה לה ולצורך בהגנה? אבל עצם הנסיגה מאות שנים לאחור, עצם ההסתלקות מן הקלחת הרותחת של העכשווי, היה בהן חיפוש מסתור. ומה גם שהנסיגה היתה אל שירה שכל־כולה פורמאליזמים ומוסכמות, קישוטים וסוגים גדורים היטב. הקישוט והלבוש העוטף את הפשט, המקיף את הרגש בחומה של עיטורים – זה אולי מה שמשך בין היתר את דן. בספרו המחקרי האחרון, שיצא שבועות אחדים לפני מותו, “על סוד חתום: לתולדות החידה העברית באיטליה ובהולנד”, הוא דן בז’אנר של החידה. כאן הופך המסתור – או מוטב, ההסתרה – לעצם מהות הז’אנר. שיר־החידה בנוי כל־כולו על עקיפת הדבר עצמו, על הכברת ציורים שירמזו אבל גם יסתירו, יוליכו לפתרון אבל גם יטו ממנו והלאה. הקרבה בין השיר והחידה – קרבה הבולטת מאוד, למשל, בשיר כמו “הפנתר” של רילקה, שרק שמו, המגלה את נושא השיר, מבדיל בינו ובין החידה – הקרבה הזאת האירה לדן את מהות השיר כפי שראה אותו תמיד. שרטוט דק של אלטרנאטיבות סביב סוד חתום, אסור בנגיעה.
בתפיסה זו של השיר טמון סוד הדו־קיום המפתיע של מחקר שירה וכתיבת שירה אצל דן פגיס. דן היה חוקר חשוב של הספרות ומשורר חשוב. הדו־קיום של השניים הוא תופעה לא־שכיחה, וגם כשהיא קיימת מתלווים לה, כמדומה, קונפליקטים קשים. יש משוררים, כת.ס. אליוט או יעקב שטיינברג, שכתבו דברים חשובים על השירה מתוך עיסוקם בשירה. הביקורת שכתב אליוט היא פועל־יוצא מדרכו בשירה, תשובה ישירה לצרכיו־הוא כמשורר. לא כן פגיס. שהרי מחקריו על השירה אין להם דבר, לכאורה, עם שירתו־הוא. מחקריו מפליגים למרחקי ימי הביניים בעוד ששירתו חוזרת אל עצמו, ילדותו, בית סבא, השואה שחזה מבשרו. אבל אם אנשי אקדמיה אחרים נקרעים בין הקצוות האלה, מתמסרים לזה על חשבון זה, מניחים לזה לגמד את זה, הרי אצל דן, עם כל חוסר הזמן הכרוני, שכנו השניים זה עם זה בכבוד הדדי, לא פצעו זה את זה, לא קלקלו זה את שורתו של זה. וכשאני שואל את עצמי כיצד, דומני שדן ליכד את השניים באמצעות אותה תפיסה שלו את השירה כמגן, כמפלט מפני החשׁכֵה.
אם במחקריו היה המגן עצם עתיקותם של השירים, הקישוטים והמוסכמות שעטפו אותם, הרי בשירתו היה המגן השנינות. דן התגונן מפני דברים בלתי־נסבלים – ואינני מתכוון לשואה דווקא, אלא לבלתי־נסבל שבחיי כולנו, אף שהשואה נתנה לבלתי־נסבל אצלו ממדים, שאני, יליד הארץ, לא הייתי מסוגל להתחיל לנחש אותם – דן התגונן מפני הדברים הבלתי־נסבלים באמצעות השנינה, הדיוק הלוגי, הפאראדוקס, השעשוע. הוא מן המשוררים השכלתניים ביותר שקמו לנו בדור הזה, מן המשוררים המקבלים עליהם ביותר את אילוצי ההיגיון, הסימטריה המחשבתית, האנאלוגיה הכמעט־כפייתית. והכפייתיות לא תמיד היתה שמורה לו לטובתו. אם היה קונפליקט ביצירתו של דן, היה הקונפליקט לא כל כך בין מחקר לשירה, אלא בתוך השירה עצמה, בין הרגש המאיים ובין כיבושו בדפוסים הקשוחים של המחשבה. אני זוכר עד כמה עורר בו חששות שיר שלו כגון “אפריל”, מן הקובץ “מוח”, שיר המדבר על “סגול שאין לו שם”, על “לב האזוב הסגול”. השיר היה בשבילו פריצה אל משהו מנוער ממחשבה, ראשוני לגמרי, ולכן אולי לא מוגן, מופקר לסכנות.
בשנותיו האחרונות חלה אצל דן איזו הרפיה, התקדמות חרישית לקראת היחשפות, אולי יתר נכונות להפקיר את עצמו. כבר בעצם ההיפתחות לחוויות השואה בקובץ “גלגול”, לפני חמש־עשרה שנה, היה כמובן חירוף־נפש, עוז שאין כמוהו לאדם כדן. אבל בשנים האחרונות ממש נפתחו פתחים גם לָאישי הטריוויאלי יותר, הנועז משום שאינו חשוב לכאורה, משום שהוא נלעג לכאורה. שירים כאלה יש ב“מלים נרדפות”, שראה אור ב־1982. ויש שם גם מדור של שירים בפרוזה, שהוא קורא לו “מחוץ לשורה”, שירים המעורטלים מן ההגנות של השורה השירית. אחד משירי “מלים נרדפות” נקרא “אנקדוטה”. אני רוצה לקרוא אותו כאן, מפני שמותו של דן עשה בשיר הזה אותה מטאמורפוזה, שמותם של משוררים עושה תמיד בשיריהם: השיר על “המשורר השנון שמת” הופך לשיר על דן עצמו.
בְּרַכֶּבֶת מִקְרִית, בַּלַּיְלָה, בְּצֹמֶת לוֹנְג אַיְלֵנְד,
פִּתְאֹם הוּא יוֹשֵׁב מִמּוּלִי, הַמְּשׁוֹרֵר הַשָּׁנוּן
שֶׁמֵּת לִפְנֵי שָׁנִים
בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.
מֻסְוֶה כְּנוֹסֵעַ, נֶחְבָּא בֵּין שׁוּלֵי הַמִּגְבַּעַת,
הוּא מִנִיד רֹאשׁוֹ כְּמַסְכִּים לְיִעוּד הַמַּסָּע.
אֲנִי מֵעִיף בּוֹ מַבָּט, אֲבָל מַבָּטִי
נִלְכַּד בְּחוֹרֵי עֵינָיו.
אֲנִי אוֹמֵר אֶת שְׁמוֹ, אֲבָל שְׁמוֹ
נִתְקָל בִּבְרִיחַ שִׁנָּיו, חוֹזֵר אֶל שִׁנַּי.
וּכְבָר עוֹמֵד הַקָּרוֹן, הוּא קָם,
נִדְחַק אֶל הַפֶּתַח,
נִבְלָע.
אִם כֵּן, אַפִלוּ סַיַּף הַשָּׂפָה הַגָּדוֹל
סוֹפוֹ רַק בְּמִלְמוּל שֶׁל “סְלִיחָה, אֲדוֹנִי”,
בְּפֶתַח צַר וְחָשׁוּךְ שֶׁרָשׁוּם בּוֹ
"עֲצֹר,
הַאִם שָׁכַחְתָּ דָּבָר־מָה?"
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.