בתום שלושים ימי האבל לפטירתו של שמואל יבנאלי, מוגשים לקורא העברי מבחר מאמריו ורשימותיו שהיו זרויים כיובל שנים על פני גליונות ספרות העבודה, כולם ילידי ימים נסערים ומכריעים, מאז ימי העליה השניה ועד שנת הבר־מצוה של מדינת ישראל, כולם אחוזי להט החזון, כולם כבדי הגות ורבי תוכחה, דבוקים בצרכי שעה ומוצפים אור העתיד, דברי סופר של דור המקים עם על נחלתו, דברי חלוץ ושליח, מחנך ומוכיח, של צופה־תובע העומד מאז ימי עלומיו ועד שבות שיבתו בקרב אחיו הבונים, ועמידתו – משמר.
לפני שלושים יום, כאשר דעך אור חייו, והוא כבן שבעים ושבע, שׂבע הגות ומעשים, נאסף אל עמו, קמו קרוביו וחבריו והעלוהו למנוחת עולמים אל גבעת הקברות אשר לקבוצה, ליד הכנרת. (יום א‘, ל’ ניסן, תשכ"א).
לפני שלושים שנה, כאשר המשוררת רחל, בהתעטף עליה נפשה, ביקשה זאת מרעיה, בכתבה: “אם צו הגורל לחיות מחוץ לגבוליך, תניני כנרת לנוח בבית קברותיך”. היא גם הסבירה את פשר מבוקשה, באמרה: “אין דמי חדלון בעצב שלו הרוגע, ושיר עבודה מעבר הדרך בוקע”. אולם אז היה השיר הזה הבוקע רק בן קול אחד: זה הנישא משאון העובדים החיים, אל שדה הקברות הרוגע. במשך שלושים השנים המלאות והסואנות הללו, התווסף קול שני לשיר, זה הנישא עתה בעוז ובסמליות רוויה מן מערכת הקברות המרובים והמיוחדים אל שאון החיים, הרעשניים והשאננים גם יחד. אחד אחד נצטברו בבית־הקברות ההוא, ובבתי־הקברות האחרים בני גילו, אישי הסגולה של הדור המופלא הזה אשר במותם ציווּ, וציווּים בוקע עתה כשירה אדירה, ראשונית ותובעת, מעודדת ומתוה דרך לחיים. הנה, אל השירה האחת ההיא שבה מנגינת נשמתו של השליח־המוכיח שמואל יבנאלי. כשוב הבת אל אם הבנות.
ממולו, לשמאלו, תשקיף מצבתו על מצבת אחיו הגדול, חברו ומורו ברל כצנלסון. שותף נאמן היה למעשיו ולמאבקיו מראשית בואם לארץ ועד מותו על פניו. יחד היוו את קבוצת הבלתי־מפלגתיים אשר לפועלי יהודה. יחד הרימו את דגל הגדוד העברי לשחרור ארצם. יחד הגו את רעיון איחוד תנועת־העבודה כולה. כמוהו כן הוא ראה בעבודה הרחבה להנחלת הלשון בקרב המוני האומה הנגאלת, והרמת המסד התרבותי המקורי שלה את עוגן ההצלה של הדור, ובשירותם הרוחני־התרבותי – את שליחותם בחיים. וכאשר ברל הלך ללא עת, לא היה איש בכל המחנה אשר עשה כל כך למורשתו הרוחנית כמוהו. בדחילו ורחימו צירף מכל יער העתונים המפוזרים מאמר למאמר ורשימה לרשימה, דבר לא נעדר, סידר ומיין, וליקט ובנה כרך אחרי כרך, כבנאי יחיד, עד אשר הנחיל לאוהביו ולאוהבי אוהביו את כל היש הגדול שלו בי"ב הספרים של כל כתביו.
ואת אשר עשה לברל עתיר הנכסים, עשה גם לחברו, היקר מאח לו, לבן־ציון ישראלי, חלוץ התמיד ואבי הקבוצה אשר לכנרת, ולקומץ כתביו. הנה הוא ישקיף מולו, לימינו, כשלישי במשולש האחד והמיוחד הזה.
בלתי נשכחת היא לי פגישתי הראשונה עם שלשתם במצורף, כתום מלחמת־העולם מראשונה. ברל ויבנאלי היו לבושים בגדי חיילים. וישר ממחנה הגדוד אשר בצריפין היו יורדים עם ערב, לא תמיד מצויידי רשיון יציאה, אלינו, אל חברי המשלחת של ברית פועלי־ציון, שהגיעה אז לארץ על מנת להכין כאן, יחד עם הותיקים והמומחים את תכנית הפעולה אשר תוצע לתנועה, לקראת הגדולות הצפונות לעליה ולהתישבות בימי השלום המתקרבים. איך זרח אז כוכב חלומם של כל השלושה! מספר כל הפועלים היהודים בארץ לא הגיע אז לשלושת אלפים, והעליה לארץ לא עלתה על מאה לחודש. והתכנית שהוכנה דיברה על עליה בת מיליון נפש אשר ייקלטו כולם בחברה הבנויה על יסודות עבודה שיתופית ושויון מקסימלי. ובראש מתכנני מסכת־העתיד הסוציאלית הזאת, המעובדת ומחושבת לפרטיה ולמועדי שלביה ולענפי משקיה ולסכומים הכספיים של הוצאותיה, עמד זה החוזה, גדל הכנפים וברוּך האמונה והדעת, אשר זכה ראשונה בתולדותינו להגות יחד את שלוש המלים המפורשות: “מדינת היהודים הסוציאליסטית” ולהנחיל את שלשתן במצורף כסיסמת הקסם, לדורות – נחמן סירקין!
הנה מתרוממת גם המצבה שלו, ישר מלפניו, בתוך אותו בית־הקברות המופלא אשר ליד הכנרת, נוכח זאת החלקה המיועדת להעלאת עצמותיו של ראשון המבשרים – משה הס…
כחוזה ליד חוזה התיצב אז שמואל יבנאלי ליד נחמן סירקין. הוא סירקין, חבק בתכניתו ההתישבותית הקואופרטיבית את מלוא העליה ההמונית המיוחלת של עם נגאל. ולידו ולעומתו ש. יבנאלי, המקיף בתכניתו הגיאוגרפית־הקולוניזטורית את מלוא מרחביה של מולדת נגאלת. כמרחק המשתרע בין שלושת אלפי הפועלים העברים שראה סירקין לפניו בעיני בשר, לבין מיליון העובדים היהודים שחזה בעיני רוחו, כן המרחק בין קומץ הישובים היהודים שהיה אז ביהודה ובגליל לבין עשרות מיליון הדונמים שחזה יבנאלי ב“עיקריו” למפה ההתישבותית שכללה את שממות הנגב ואת חופו של ים־סוף ונמל אילת ואדמות עבר הירדן ומלוא גליל העליון ושדות החולה המיובשת. אוטופּיה באוטופּיה נשקו. הנה זכינו לראות ושתיהן יצאו בהרבה מתחומי החלום והחלו לעינינו להעלות עליהן עור ובשר של מציאות ממשית. אז לפני ארבעים שנה היו שתיהן נחלתם של בני היכלא דכסיפין…
ולמלוא שירותו את כיסופי הגאולה הגיע בהיחלצותו לשליחותו רבת הסכנות – להעלות לארץ את השבט היקר והנידח שבנידחים, את יהדות תימן. אם אי פעם הבהיק לעיניו בשנים ההן זיק ראשוני משפוני־טמוני אחרית חזון־הדורות של האומה, חזון קיבוץ הגלויות בכל עומק משמעותי, היה זה אז, בשעה שהחלוץ הסוציאליסטי מירכתי רוסיה, שמואל ורשבסקי, הצטייד באגרות והמלצות ושאלות על מנהגים דתיים ושינויי נוסחאות תפילה מאת ראש רבני ארץ־ישראל, ואז רבה של יפו והמושבות, הגרא“יה קוק זצ”ל, התעטף בבגדי משולח ירושלמי, כחכם אליעזר בן יוסף ויצא (בשנת תרע"א) בדרך הרחוקה והמסוכנה לנוע ברגל וברכיבה על גבי בהמה, על פני הכפרים הפזורים, וכמעט אגדתיים, של תימן המסתתרת מעבר למדבר ערב, כשהיא כלואה בקנאות שליטיה וסגורה בפני כל רגל איש אירופה. כנשוא נס קדום, כמוס ומוכר ונכסף, נשא אתו מתחת לגלימתו את בשורת התחיה הממשית המתגשמת בימינו בארץ הקדושה המחדשת נעוריה, והקוראת את כל בניה, הקרובים והרחוקים ואף הרחוקים מאוד, לצאת מעמק הבכא והשעבוד ולעלות ולהצטרף אל העובדים הבונים. מופלאה ונכספת היתה להם קריאתו־בשורתו, ומופלאה לא פחות ומבשרת לא פחות היתה לנו הענותם ועלייתם. מה חרד ופחד ורשבסקי־יבנאלי פן יטעו בו האחים הרחוקים והתמימים, ויראו בו את אשר אמר כי אין בו, – את שליחו של המבשר־המיוחל. מה הירבה לספר ולחזור לספר כי לא אל דגן־השמים הוא קורא אותם ואף לא אל משמני ארץ. הוא סיפר וחזר וסיפר על עבודה קשה בכרמים ובפרדסים, על ערבים השוכנים בארץ, ועל תורכים שליטים בה. ובכל זאת חשו, כאשר עוד לא חשו, כי הנצורות הנכספות החלו, כי אור שליח הגאולה קורן מכל ישותו. כי אכן, מעולם הנצורות ההן זרח אור אישיותו, וכרצפת אש קדומה יקדה בלבו שליחותו.
וכשם שהצליח להביא את בשורת הארץ ועתידה ליהודים אשר בתימן, כן השכיל להביא אלינו את דעת יהדות תימן. החל מהמכתבים מן הדרך שפורסמו ב“הפועל הצעיר” בשנות מסעו ועד ספרו הגדול והיסודי “מסע לתימן”, חוליה מפוארה בשרשרת ספרות שליחי ארץ־ישראל מדור־דור. מאז אבן ספיר לא נכתב אצלנו ספר אשר כזה, פתיחה נאה להתוַדעות אחים, עד אשר את רשות־הדיבור קיבלו התימנים עצמם, וספרות עולי תימן בארץ החלה.
הנה שם, בשדה־הקברות ההוא אשר ליד הכנרת, לפני קברו וסביב קברו, טמונים אף הם, עשרות בני עדת עולי תימן הראשונים, עובדים כשרים אשר עבדו בביצה וחלו בקדחת ומתו בדמי ימיהם, מהם אשר מפיהם, תוך כדי עבודתו אתם, שמע יבנאלי ראשונה לפני היחלצותו לשליחותו את הפרטים הראשונים על הווי חייהם, ומהם אשר נענו לקריאתו והיו מראשוני העולים שלו ונתיסרו מאוד בחבלי קליטתם.
בהשתפך הנהר אל הים הצטרפה מנגינתו שנפסקה זה עתה, אל השירה ההיא הבוקעת ועולה משדה־הקברות המופלא אל כל החיים אשר מקרוב ומרחוק, הסואנים והרוגשים גם יחד, והיו למקהלה אדירה אחת, מרוממת ומעוררת.
עתה, במלאת שלושים להסתלקותו, כונסו יחד מתוך כל פזוריהם דפי דבריו בציבור במשך יובל השנים של עמידתו על משמרתו, שבהם הוכיח והתווכח, תיכנן ועורר, ברך וספד, רב את ריב דעותיו והגיב על דברי יריבים, קרא והטיף וחקר ולימד – הנה יצטרפו מהיום לאוצר מבחר ספרות־העבודה הציונית, המחנכת והמזכרת והמַתוה דרך, מדור לדור.
בשלושה כרכים יכונסו דבריו. שני הכרכים נמסרים לקורא היום. אף הכרך השלישי לא יאחר לבוא.
בראשית הכרך הראשון באו שלושה מאמרים, (הכלולים בשם “התנערות”), אשר שלשתם קדמו לימי הקמת הסתדרות העובדים הכללית. שלשתם אבני יסוד במפעל חייו ושלשתם מסות למופת בספרות הדור של תנועת־העבודה בארץ. “דברי המחייבים”, שראו אור בקובץ “בין המצרים” שהוציאו פועלי־ציון בארץ בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, הלא הם דברי המשא שנשא יבנאלי באזני המתנדבים לגדוד העברי הראשון, בנשף הפרידה מאתם (תרע"ח). ריב אחים חמור היה נטוש בין מחייבי ההתגייסות לבין שולליה. רבות נאבק גם יבנאלי עם חבריו ועם נפשו הוא. וכפי שקורה לאישים מסוגו, בן־לילה בשלה בו ההכרעה, וכשבשלה, קם ונשא את דברו שנפל כאש אוכלה. בצאת חברי הגדוד החמושים ליוָה אותם במלים קדומות ויוקדות: "כל ימינו הצטערנו מתי תבוא סצנה זו לידינו ונקיימה – לחרוף נפשם למות בעד תחיית עמם וארצם – – הנה הגיעה השעה הגדולה – – יידע כל איש־צבא יהודי במחנה העברי כי הוא מגשם את רעיון המשיח! "כך הגה בסערת רוחו באותיותיהן את המלים אשר אף הנלהב במחייבים לבו לפיו לא גילה.
והמאמר השני שנקרא כאן “עיקרים להתישבות” היה במקורו (די ארץ־ישראל־ארבייט, דו“ח של משלחת פועלי־ציון, יפו תר”פ) נקרא: “העיקרים הגיאוגרפיים־פוליטיים של עבודת הבנין”, ובו הובלט חזון ההתישבות בנגב עוד ביתר בהירות, ולו גם פרק נוסף “על היחסים עם השכנים” שבו התנבא על פגישת־השלום העתידה לבוא בין היהודים והערבים. לא כהיפגש עובדים את מעבידיהם ייפגשו הפועלים הערבים עם העולים היהודים. כי על אדני העבודה העצמית תיבנה ההתישבות וכהיפגש עובדים בלתי־תלויים עם עובדים בלתי־תלויים תהא פגישת העברים והערבים בארצנו. זה המשא היה פרקו של ש. יבנאלי ב“ספר המשלחת”, שבו פורסמו המאמרים בעילום שם ועל דעת המשלחת כולה.
והמאמר השלישי, הוא “הנחלת הלשון לעם”, היה אחר־כך אור לעיניו ולעיני חבריו אתו בכל העבודה התרבותית בין המבוגרים אשר עשתה ועושה הסתדרות העובדים, בהנהלתו ואחר־כך שלא בהנהלתו, עד היום הזה. ועם קום המדינה, כאשר הורחבו האפקים וגברו האפשרויות הונח בעיקרו גם כיסוד למדור מיוחד בשם זה, שבתקופה מסוימת גם זכה מחברו להיות קרוא על ידי משרד החינוך של ממשלת ישראל לכהן בו כמנצח על מלאכתו.
ואחר־כך, מאז ראשית המאבק של הישוב בנגישותיה של ממשלת המנדט, בימי הנציב הראשון ליהודה, ועד זוָעות השוֹאה, ומאז ועד קום המדינה והרחבת תחומי קיבוץ הגלויות ועד מחלתו ועד בכלל, עד תום כל כוחותיו הפיסיים ממש, לא פסק מללוות את סערות הימים ברשימותיו ומאמריו. הנה הם מלוקטים וסדורים בכרכים. בקפדנות ובכל חומר הדין, כצד לוחם ודוחף, הביע יבנאלי את דעותיו, רב עם רֵעים ועם יריבים, דיבר נגידים, לחם בשער, באומץ רוח ובעזוז של ביטוי. עמוקה מני ים היתה אהבתו וחרדתו למדינה שהוקמה, למחולליה ולמגיניה ולנושאים בעוּלה. בכל סערת נפשו דאג וחרד להרמת קרנה של התנועה הציונית באומה ובמדינה, ורב את ריבה מכל מקטיני הערכים וממעיטי הדמות; ועד יומו האחרון, ממש, לא חדל מליזום תחבולות כיצד להרחיב את תחומי העליה בממַדים אחרים לגמרי מאלה המקובלים היום, על־ידי הסתערות של שליחים־מבשרים אשר יעוררו את השאננים בגלויות, השלוות והמעורערות, ובמיוחד בגלויות הקטנות והמבודדות הצפויות אלי סכנות. מלבו לא סרה מעולם כתובת האזהרה החקוקה על פני המזוזות של כולן: “מנה, מנה תקל ופרסין”, ורק עיני הפרנסים בגלויות טחו מראות ויד הציונות קצרה מלהקיצם. ואף בשעה שמלאך החדלון כבר ארב גם ארב לגוו המדולדל לא חדל מלהאמין כי עוד יקום מחליו ובשארית כוחותיו יתייצב הוא עצמו בראש צוות שליחים אשר תצא לגלויות המסוכנות ההן ולא ייעף מלדבר אליהן עד אשר יתעוררו ויתחסלו מאליהן. לשם כך הגה תכניות לגלויות שונות, ערך סקר של מספרן ומקצועותיהן ועיבד הצעות להתעוררותן ולקליטתן ולהשתרשותן במולדת. ומשהכיר לדעת כי ממנו אישית ייבצר הדבר לעשותו, חיפש דרכים להנחיל שליחות זו לאחרים סביבו למען יקומו אחריו ויחישו ויעשו להצלתן ולהעלאתן של גלויות חדשות את אשר עשה הוא לגלות תימן העתיקה בשעתו, כל עוד השעה אינה מאוחרת.
על אף מחלתו האנושה עוד עבר יבנאלי על כתבי־היד בקולמוסו, ובהיותו צמוד למיטתו עוד אצר כוח לקרוא את כל ההגהות בהקפדה רבה. אולם לא ארכה לו השעה לראותם כשהם יוצאים לאור.
גם את ספרו הגדול, בן שני הכרכים “תקופת חיבת ציון”, על מבואותיו ועל תעודותיו ומקורותיו המרובים האצורים בקרבו, בנה מחדש תאים־תאים בידיעה רבה ובהבחנה קפדנית, למען יהיו דבריהם של ראשונים שמורים בכל חיוניותם לדורות הממשיכים. את שניהם עוד הספיק לערוך מחדש במו ידיו ולהכינם לדפוס. הנה הם עומדים להופיע ב“מוסד ביאליק”־“דביר”. ודאגתו הרבה לצורת הופעתם ההולמת ולהפצתם בקרב הקוראים המעיינים עוד היתה נושא לשיחותיו האחרונות עם ידידיו, ימים ספורים לפני אפיסת שארית כוחותיו.
לאטם אפסו כוחותיו. בגבורה לא מצויה נשא מכאוביו. אבל גם בעצם שיאי סבלותיו לא כהתה רוחו ולא הועמה צלילות דעתו התקיפה. וכל ביקור אצלו באותם הימים היה חוָיה בלתי נשכחת. בערנות עלומים עקב ממיטת הדוי שלו אחרי מאורעות האומה והתנועה, היה שותף ער לכל הויכוחים, הקשיב בצמא ויעץ בתבונה והגיב בסערה, כדרכו כל הימים. ועדנת מסירותה של רעיתו בחיים לו סוככה, כל השעות, כטובות וככאובות.
לא רק משיירי הכנסת המופלאה של אבות העליה השניה היה. אף גם בהיות כל הכנסת ההיא במלואה היה הוא מן המקוריים והראשונים שבקרבה.
יבואו הדברים שיצאו מלבו הגדול וייכנסו ללבותיהם הקשובים של צעירי המעיינים בקרבנו ולא ינתק דור בונה מני דור בונה.
זלמן שזר
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.