אדוארד היקס: מלכוּת השלום

בין דפיו של “ניו־יורקר” ישן הופיעה פרסומת למחשבים כלשהם, תמונה שהגיחה מתוך היער: חיות מביטות בי בעיניים של בני־אדם, חודרות לתוך נפשי. מפרסמי המחשבים לא ראו לנכון לכתוב את שם הצייר על יער הקטיפה עם חיותיו. רק שם המחשב שלהם היה שָם. אני גוזרת בזהירות את התמונה, שלא יהיה זכר למחשבים סביב לה. איפה ראיתי אותה, אולי ב“ארמיטאז'”, בלנינגרד של פעם, אולי שְמה “משפט החיות”, ציור פלמי מהמאה ה־17?

החידה בעינה עומדת. חיות־הטרף ממשיכות להביט בי בעיני אדם, בייחוד האריה המודאג, אבל גם נמר־החברבורות בעל עיני האשה המאופרות, ואפילו טיגריס־הפסים עם העיניים המזָרות אימים. רק לַבָּקר עיניים בהמיות רכות ויפות; זאב מוזר שלשונו משורבבת בילדותיוּת גר ליד כבש לבן, ובאפלת הסבך לוהטים לועות פעורים של חיות אחרות, אבל מצד שמאל הכל מתבהר, העצים ופיסת תכלת חיוורת של מים.

ויום אחד אני פותחת ספר של יונג דווקא (לראות מה כתוב על ינשופים) ושם, בספר, תמונה עם אותן חיות אבל במעמד אחר, וקבוצות אנשים מתגודדות בצד הבהיר של התמונה. למטה כתוב שהתמונה מתארת אוטופיה, הפעם היחידה שבה נכרתה ברית שלום עם האינדיאנים על־ידי ויליאם פֶּן ב־1682.

גם כאן לא נכתב שֵם הצייר, ואני החלטתי שזהו כנראה ויליאם פן. בספרייה האמריקנית לא הכירו את הפרק הזה בהיסטוריה, והתחילו לחפש צייר בשם זה. אבל מתוך צירופי אינדקסים שונים עלה שמו של הצייר בנג’מין ווסט, שצִייר את האינדיאנים כורתים ברית שלום עם האמריקנים שבראשם ויליאם פּן. חיפשתי את התמונות שלו, ואכן מצאתי את ציור הברית של ויליאם פּן, אבל חיות לא מצאתי שם. אולי נחתכו מתוך התמונה? דִפדפתי בספר והנה הגיחה התמונה לעינַי. ב“ניו־יו־רקר” הרפרודוקציה היתה טובה יותר, עשירת גוונים.

הצייר הוא, אם כן, אדוארד היקס. נולד ב־1780 במחוז באקס, פנסילבניה, ליד נהר דלוור, ומת ב־1849. את ילדותו בילה בחווה של דייויד טווינינג, שאותה גם צִייר לאחר מכן. אולי לכן עיני הבקר בתמונתו רכות, נבדלות מעיני החיות האחרות, כי הן מוכרות לו וקרובות יותר.

הוא נעשה שולייה של בונה־מרכבות והיה מצייר על מרכבות, וגם שלטים צייר, לפונדקים ולבתי־מרזח. אחר־כך נעשה למטיף קוויקרי (חיי פשטות והתנגדות למלחמה), ובין השנים 1830– 1840 צייר למעלה ממאה וריאציות של תמונה זו: “מלכוּת השלום” על־פי חזון ישעיהו (יא 6). את התמונות עיטר בפסוקים מן התנ"ך ושלח אותן לידידיו. אבל כאילו לא די היה לו במה שצִייר מנפשו, הִרגיש צורך להעלות מס לְמה שנחשב אז בציור – תמונות היסטוריות – ולכן בפאתי התמונה, מצד שמאל, הכניס אזכור לציורו של בנג’מין ווסט הידוע בזמנו: אותה ברית שלום הזכורה לטוב של ויליאם פּן…

התמונה הזאת נטלה אותי בידי והובילה אותי מתחנה אל תחנה כמו במירוץ־שליחים – פרסומאי אלמוני הצביע לעבר מחשב פלמוני, אבל בעצם אל ויליאם פן, שמסר לבנג’מין ווסט, ובנג’מין ווסט מסר לאדוארד היקס, שקיבל מישעיהו הנביא, וישעיהו הנביא…

בגן־החיות התנ“כי – שאליו כה אהבתי ללכת בילדותי – היה הנמר יושב מתחת לשלט עם הפסוק מחזון ישעיהו, " וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ”, ותמיד נראתה בכלובו עצם מכורסמת של עגל או של כבש: ובכל זאת קסמה לי האוטופיה שבתמונה הנאיבית, אותו גן־עדן קדמוני, שבו שב האדם ומתוודע אל החיה שאין לה לשון לדבר, כפי שכתב טאגורי (בתרגום פרישמן), אם־כי ברית קרבתם נשכחה ברבות־הימים. רק לפעמים זכרון־קדומים סתום מתעורר פתאום והיה כנגינה באין מלים, והחיה מביטה אל פני האדם באמונה ענוגה, והאדם מביט אל עיניה באהבת חדווה, והם כשני רֵעים לבושי מסווה אשר יכירו איש את אחִיו.

האמונה הענוגה שבעיניים הפניניות העגולות, מורחבות־האישונים, המביטות ישר לתוך עיני בטקס השמחה של החתול והכלב, לאחר זמן רב שלא התראינו, בבית ידידים, היא שמזכירה לי את הגבול הנסתר הזה שאין לעוברו בין “אנחנו” ו“הם”. רק בהציפור הכחולה פותחים את פיהם ומדברים החתול והכלב, היריבים המקנאים זה לזה את אהבת האדם.

אל הגבול הנסתר, שבו החיות הן אך משל וטעמוֹ אחד משִשים של גן־העדן, כך נדמה לי, אתגעגע תמיד. להיות בצד השני, לפחות במבט. לפעמים מוליך אותך לשם קרע עיתון ישן. כמה אני אוהבת עיתונים ישנים. הכל מִתאמת, מגיע למענך בעִתו ומִתקַשר בדרך מוזרה, כמו נבואות מהופכות לאשר יבוא וכבר היה.

נפל לידַי מאמר ב“הארץ” מיום 10.1.97. שורותיו הראשונות נתלשו, “כל אחד רוצה לכתוב את המקום” מאת בתיה גור, ובו היא כותבת, בין היתר, על ח’ליל אל־סכּאכּיני ומביאה קטע (מקוצר) מיומנו, והנה הוא במלואו:

ואני קראתי ונפעמתי, כי תמיד אני מוקפת ספרַי האהובים, ספר ספר וריחו שלו ורוחו ותכונותיו שאהבתי ותמונותַי ומַחברותַי ומכתבַי, תמיד יכולה “ליצור” את ההמשך, לאחוז בחוט השני. וכאן פתאום קינה כזאת על הספרייה. מיהו ואיזהו ח’ליל אל־סכּאכּיני איש קַטַמוֹן? זכרתי את הסיפורים על בתי העשירים בשכונת קטמון, שנכבשה במלחמת העצמאות: ואזות סיניות, משקאות יקרים, יומנים של בני טובים בפלשתינה של שנות הארבעים, וכאן הקינה על הספרייה שנגעה בי (ודווקא יש גם קינה על ארון המשקאות).

מיהרתי לחפש את הספר, אך הוא אזל מן החנויות. כשמצאתי אותו לבסוף, הסתננה מן העמודים הראשונים חיוּת של רוח עֵרה עוברת בְּמסדרון השָנים, כאילו לא הלך המחבר לישון יחד עם כל ישנֵי עפר.

ח’ליל אל־סכּאכּיני היה קודם כל מורה. כשנסע לאמריקה ב־1908 לחפש את מזלו לא היה מסוגל לשלוח ידו במסחר, כי הגיע למסקנה שאי־אפשר להצליח בו אלא אם נוהגים ברמאות, בשקר, במתן שוחד וכיוצא בזה – “תכונות שלא אוכל להסכים להן אפילו אמות מרעב” – ולכן בחר בעבודה שחורה, סבלות בבית־חרושת. ובהתבוננו אל הפועלים סביבו כתב שלא ייפלא שרוחם ומחשבתם מתו ולא נותר בהם רגש. “ואני לא חדלתי לעודד את רוחם, ליישר את גוום, ולהמריצם לחיות חיים טובים מכפי שהם חיים”.

גם אצל הפועלים באמריקה וגם בארץ, לאחר שנים, בהתבוננוֹ אל הפַלָחים קשֵי־היום, הוא מפתיע באבחנתו ש“אינם יודעים […] וזקוקים למישהו שיַפנה את תשומת־לִבם ליפי הטבע…”

ירושלים עדיין מלאה בשנים ההן שְׂדות בּוּר מצַמחים עשב רך ירקרק וסלעים ידידותיים, כפי שהיה גם עשרות שנים אחרי־כן, בזמני; ואחרי בית־הספר, כותב אל־סכּאכּיני, היה הולך אל השדות הסמוכים עם חברים בני גילו, וכל אחד מהם הביא עמו כבש או גדי לרעות אותו. “רועים קטנים היינו. מה יפים היו הימים ההם”. וכשהוא כותב לבחירת־לִבו ב־1907 שתצא אל הטבע עם תלמידותיה אל “הסלע האהוב ההוא”, אינני יכולה שלא להיזכר בסלע הילדות האהוב שלנו, שקראנו לו “המַחְלֵיקָה” ואשר שימש לנו מגלשה בשל היותו חָלק, נוצץ, שטוח ומתנשא כמזבח (ואולי באמת היה מזבח בימים קדומים?). גם הסלעים האפורים שבגן־החיות התנ"כי, שהיו בהם חורים כארובות־־עיניים, נראו לפעמים ביתיים ומחייכים כחיות מדובללות.

ירושלים בצעירותו של אל־סכּאכּיני היא בשפל המדרגה, לחוצה ומסוגרת. מאורע כמו נחיתתו של הטייס הצרפתי בונייה ב“מחנה אלנבי” גרם לטלטלה רבה, “כאילו רוח שמיימית נשבה על ירושלים והרימה את האנשים – ולו לזמן קצר – מתהום תחתיות אל גובהי מרומים”. כמה שנים לפני כן, ב־1898, נוסדת בפעם הראשונה אגודה ספרותית (כמעט כל דבר שקשור באל־סכּאכּיני הוא “בפעם הראשונה”). שמה “אגודת הספרות הפורחת”. באגודות הספרותיות היו לומדים בין היתר משירתם של משוררים עתיקים, שבהם היללו ושיבחו “וזירים ואמירים על מה שיש להם ועל מה שצריך שיהיה להם”. חובות השליטים ותכונותיהם נבחנו באבני־בוחן אלה, ומכאן עברו לברר את חולשתה של האימפריה העות’מנית ואת סיבות הידרדרותה…

אל־סכּאכּיני לאומי מאוד (ולא אוסיף כאן את נ' הגינוי!). הנה למשל הסבריו להיגוי השפה הערבית:

יש אהבה רבה בהסבר ה“לא־מדעי” הזה. בבית־הספר שהקים ב־1909, “אל דוסתורייה”, אין עונשים, אין פרסים, אין ציונים, אין בחינות ואין שיעורי־בית. זהו בית־הספר הפתוח הראשון בארץ, והוא נועד לכל בני הדתות ובהם גם יהודים אחדים. את ההתלהבות שהצעירים מראים מדי פעם הוא רוצה לטפח, שהרי “גאוותה של אומה כגודל ההתלהבות הזו שבנפש צעיריה”. ועם זאת הוא מכריז כל הזמן על האוניברסליות שלו: “העולם צועד לאחדות; מן הגורמים הקטנים יורכבו גופים רב־לאומיים […] ואולי אחד הגופים הגדולים האלה יגבר על האחרים ויבלעם, ואז יהיה בעולם רק לאום אחד”. או “אם לאומיות פירושה לאהוב את החיים – אני לאומי; אבל אם פירושה להעדיף דת על זולתה, שפה על פני זולתה, עיר על פני עיר – אינני לאומי וזהו זה”.

הגענו אל היהודים. את היהודים איננו מבין. לא אוהב?

אל־סכּאכּיני היה יווני אורתודוקסי, אך עזב את הדת. לאחר שחזה בפוגרום שהחל לאחר תהלוכת נבי־ מוסא, שנתקיימה בהתלהבות, הוא כתב שנפשו נגעלת ונדכאת מטירופם של בני המין האנושי. הוא מעיד על עצמו שהוא כואב את הצרות, בין שהן באות על הערבים ובין שהן באות על האנגלים או על היהודים, ואילו היו חיות אשר שמץ מן הצרות האלה היה נופל בחלקן, “הייתי עומד פעם גם לצד החיות”. ואכן הוא נעשה צמחוני מהכרה.

כשהוא עם תלמידיו היהודים הציונות עומדת למשפט. אני רואה לנגד עיני את הצילום שהיה תלוי במשך שנים בחיפה, בחלון־ראווה של צלמנייה ברחוב הרצל: יהודי זקן יושב מול ערבי זקן ליד חלון של רכבת, כמדומה, והיתה כתובת על הצילום: “הלא תבין, זוהי ארץ אבותינו!” נראה היה, כי אלה שתלו את הצילום האמינו בתום־לב, שהם משכנעים את כולם בנימוק שאין עליו עוררים. אל־סכּאכּיני, שלא היה יכול לשאת את המלים ארץ־ישראל, והחרים בגללן את הרדיו, לא נמנע מללכת אל תלמידיו היהודים שעסקו בקניית קרקעות – החטא הגדול ביותר בעיניו – ולדבר עמם על הציונות שמנסה ליטול את עצמאותה בגנבה ולקחת אותה במרמה מידיו של הזמן.

התלמיד בנימין עברי, המקורב לאחד־העם, דיבר בשם הציונות הרוחנית; אמנם הוא עוסק בקניית האדמות שעליהן תיבנה האוניברסיטה בהר הצופים. עברי הבטיח שלפלסטין יהגרו לא יותר מאשר מאתיים או שלוש־מאות אלף יהודים. אם יחזרו היהודים, יופיע בקרבם קדוש כמו משה או ישו או מוחמד… אל־סכּאכּיני עונה לו על כך: “מצבכם בתקופה הזו יהיה כפי שהיה בכל התקופות: הנביאים והתורה מכם הם, אבל לא לכם […] אם הארץ הזו היא ערש רוחניותכם ומולדת דברי ימיכם […] זכותכם מתה במהלך הזמן וזכותנו חיה וקיימת”.

בכל זאת, שנים אחדות לאחר מכן, ב־1919, הוא מוכן להכיר ב“יהודים המקוריים, אשר היו בארץ לפני המלחמה. אותם אנו רואים כבני הארץ. זכויותיהם זכויותינו וחובותיהם חובותינו”. ההכרה הזאת ב“יהודים המקוריים” זזה קדימה עם הזמן וכיום היא עומדת, כמדומה, על אלו שחיו בארץ לפני 48'.

בינתיים הופיעה בישראל המלה פלשתינאים, שלא נראתה ולא נשמעה מקודם אלא עם דגש מימין לשין – “פלִשׁתים עליך שמשון”.

הספירה שממנה מתחילים “היהודים המקוריים” קרבה יותר ויותר להווה, ואם לא תתחיל, כבפעמים הקודמות, אחרי מלחמה, זה מפני שהזמן “עשה את שלו” והקציע והחליק עם הרוחות והגשמים את סלע המחלוקת.

לאחר מלחמת העולם הראשונה אל־סכּאכּיני כותב, כי אם אחרי המלחמה ישובו אנשים להיות כפי שהיו לפניה, חבל על הדם שנשפך, ואולם לאחר מלחמת העולם השנייה הוא כותב במין שוויון־נפש מוזר, שאיננו שמח על נצחונו של הצד האחד ואיננו מצר על מפלתו של הצר השני. וכאן בא משהו גרוע אפילו משוויון־נפש: “אם רשאי אחד הצדדים להתגאות – הרי זו גרמניה, מפני שהיא נלחמה נגד העולם כולו משך שש שנים”(!). האוּמנם לא ידע מאומה על זוועות הנאצים? מה פשר הנהייה של אישים ערבים (גם סאדאת) אחרי גרמניה הנאצית? גם הכעס על האנגלים והיהודים לא יסביר זאת. בכל זאת, בסוף הקטע הוא מסכם כללית: “אני שמח שהאנושות נגאלה מן הצרות האלו, אשר לא היה כדוגמתן”. אבל מנַיִן חוסר הדמיון באשר למעשי הנאצים, ההתנכרות ליסורים שהם גרמו, הרי אפילו ילדים שלא ידעו הבחינו בדבר־מה ופתחו את לבם לצער הזה. הנה כך מספר העיתונאי מוחמד וּוַתר מכפר ג’ת:

אבל חרף הצינה שחשתי כעת אל אל־סכּאכּיני, שׂוּמה עלי להביא את הסיפור החשוב ביותר בעיני ביחס לאל־סכּאכּיני במלותיו שלו, הסיפור שיוליך אותנו אל “מלכוּת השלום”. אצל אל־סכּאכּיני יש לסיפור הזה שתי פתיחות: הפתיחה הראשונה ביום האירוע עצמו, ב־27.11.1917:

והפתיחה השנייה:

אל־סכּאכּיני מונֶה את הדמויות האגדיות של נותני החסות בתרבות הערבית. מסתבר שאחד מהם, אל־סמואל, היה משורר יהודי בערָב, שנעשה לסמל של נאמנות. משורר אחֵר, המשורר הערבי הגדול אֻמרוּ אל־קַייס, מצא מקלט במבצרו והִפקיד בידו חמישה שריונים. אל־סמואל שמר על הפיקדון גם אחרי מותו של אֻמרו אל־קייס, ולא הִסגיר את השריונים אפילו כשהרגו אויביו של אֻמרו אל־קייס את בנו של אל־סמואל לעיני האב. אם כן, לא בכדִי הוא “הרוויח” את הסמל הזה של הנאמנות. גם מתן החסות האצילי שצמח במדבריות ערב איננו נכס בלעדי של בני ערב. האצילות והנאמנות מתקיימות בכל מקום ובכל עם, גם אם אל־סכּאכּיני יחזור וידגיש בהמשך דבריו, שהיהודים זנחו את אלתר לוין והם מפחדים לעזור לו; ומדובר באל־סכּאכּיני שהוא איש נלבב ביחסו לבני־אדם, ואהבת החיים העמוקה שלו ניכרת תמיד. אצל אחרים ברור שיהדותו של אל־סמואל היא לצנינים בעיניהם, והם ינסו להכחיש אותה. כך אירע למשל לאיבּרהים טוקאן, שהיה מנהל המחלקה הערבית ברדיו בתקופת המנדט ושידר שיחה בנושא אל־סמואל.

המשוררת פאדואה טוקאן, באוטוביוגרפיה שלה, דרך הררית (בתרגומה של רחל חלאבה, מִפרשׂ 1993), מספרת שאת מהלך חייה מקטנותה קבע מאורע אחד שאירע לה בהיותה ילדה או נערה קטנה. ילד אחד שלח לה פרח יסמין לאות חיבה. מישהו “הלשין” ונגזר עליה להישאר בביתה ולא ללכת עוד לבית־הספר, כדי שאנשים לא “ידברו” עליה. אז נעשה לה איברהים אחיה למגן, ואף החל ללמד אותה שירה – הוא עצמו כבר היה משורר ידוע. הוא הדריך אותה בכיוון של שירה לאומית, כי “רגשותינו הפרטיים אינם מעניינים איש”. אבל אין זה גורע מהעדנה שבאהבת האח והאחות וממעשה ההצלה שהציל את נפש אחותו. פאדואה טוקאן נודעה פעם בכינוי הלגלגני “אוכלת־הכבֵדים”, בגלל שירה על החייל הישראלי שהיא רוצה לאכול את כבדו… וכך היא כותבת על עִז אל־דין אל־קסאם:

אין כאן זכר למעשיו האמיתיים של עז אל־דין אל־קסאם, למארב, לרצח, רק שערים גדולים וסמליים, אולי שערים של גן־העדן, ולפניהם עומד שייח' נכבד בגלימה לבנה ומקיש הקשה, כמו הקשַת גונְג. גם ידו של עז אל־דין איננה יד ממשית, אלא יד שהוצמדו אליה שמות־תואר מופשטים – “ערבית”, “מאמינה”. ציפייה, תקווה, ערבית, מאמינה, מרד, חיי נצח – אלה המלים העוטפות כגלימה גופות מרוטשות במעשי טרור אכזריים, ומרחיקות את ההשגה ממה שאין הדעת סובלת, בוודאי גם לא דעתה של המשוררת.

אבל נשוב אל אל־סכּאכּיני, שבדומה לאל־סמואל נתן מחסה לאלתר לוין האמריקני". הוא ממשיך בסיפור החסות:

אל־סכּאכּיני אציל־הנפש נעלב, מפני שאינו מבין דבר בכַשרוּת ובמשמעותה בשביל יהודי מאמין. הוא אינו יודע דבר על חגים יהודיים בחושבו שהם אך בכי. איננו מכיר את חומרת הדין הנהפכת לשִמחה; בתקופות שונות של חייו יש לו יחס אירוני להבנה הדדית. ביומנו הוא מספר על מאמר שפרסם בעיתון “פלסטין” ושמו “הבנה הדדית”, בתגובה לדברי בן־גוריון כי “אין יהודי בעולם שאינו רוצה בהבנה עם האומה הערבית”. אל־סכּאכּיני כותב, כי הערבים רוצים אף הם בהבנה ומציעים ליהודים שוויון זכויות וחובות וכיבוד כל החרויות, אך היהודים אינם רוצים פתרון צודק או הגיוני, אלא רוצים שהערבים יאמרו להם: פלסטין ארצכם, והגיע הזמן שתחזרו אליה…

ואילו בתקופה אחרת, ב־1919, לימד אל־סכּאכּיני ערבית ליהודים במסגרת “אגודת הסולל” שדגלה בהתקרבות רעים ובעזרה הדדית. עם מייסדיה היהודים של האגודה נמנה אלתר לוין.

אנטון שמאס כותב (בחוברת מפגש – לקאא, הוצאת בית־ברל, סתיו 1984):

אלתר לוין תואר בעיתונות כאיש יפה, דנדי, מיוסר, מלך הביטוח, אספן אמנות, משורר, סוכן מכונות־כתיבה אַנדֶרווּד. בביתו הנאה בשכונת רוממה נמצא גם אחד האוספים העשירים ביותר בארץ. הוא רכש למעלה ממאתיים תמונות מציירי ארץ־ישראל ומציירים אחרים. באמצע שנות העשרים, כמה שנים לאחר שכבר ניצל מהמאסר, סר לוין אל האטלייה של ליטבינובסקי והציע לו לקנות את כל הציורים המצויים שם תמורת 500 לי"ש. ליטבינובסקי אף צייר את הפורטרט שלו בשנת 1929. אבל הקדמתי את המאוחר. כאשר אלתר לוין התדפק על דלתו של ידידו הערבי באותו לילה ב־1917, היה זה בניגוד לעצתו של ידיד אחֵר, הקונסול הספרדי בירושלים, קונט די באלובאר, אשר יעץ לו לעבור עם משפחתו לאחת ממושבות יהודה עד יעבור זעם.

את ספר שיריו היחיד, מגילת קדם לאסף הלוי איש ירושלים, פרסם אלתר לוין ב־1915. הוא מעיד על עצמו, כי “מימות נעורַי לוּקחתי שבי בידי שר השירה, והנני מובל כל ימַי בידו, ואל כל אשר ינחני אלך כל ימַי”. אנטון שמאס כותב עליו, כי אפילו אגדת שלגייה נהפכה אצלו לאגדה בֶּדואית בשם “תַלַגִ’יָה”, והוא מביא קטע מהחטיבה הקרויה דיוואן:

אֶל עֲרָב! אַחַת לָנוּ אֶרֶץ

סַהַר אֶחָד עָשָׂה שְׁנֵינוּ

לְנוֹדְדֵי הַלַּיְלָה:

עִם רֹמַח קַדְמוֹן סוֹבֵב הָעֲרָבִי

אֶת הָעֲרָבָה.

מְגִלּוֹת קְדוּמִים

גַּם בַּיָּד וְגַם בַּלֵּב סוֹבְבִים אֲנַחְנוּ

תֵּבֵל כֻּלָּהּ.

אנו שרויים עדיין בשנת 1917. אל־סכּאכּיני ממשיך ביומנו:

“אני אינני מבין אותו והוא איננו מבין אותי”, אבל אלתר לוין וחליל אל־סכּאכּיני כבולים זה לזה, קשורים בחבלים כה הדוקים, כמעט עד זוב דם. אחים לצרה. אלתר לוין כותב מהכלא בדמשק:

אף־על־פי שאל־סכּאכּיני איננו מבין את לוין ולוין איננו מבין את אל־סכּאכּיני, אל־סכּאכּיני איננו חדל לחמול עליו כחמול אח על אחיו ולהתרגש בגינו, וכך נראית לי מלכוּת השלום: לא עצם מכורסמת של עגל בכלוב של נמר מתחת לפסוק של ישעיהו, אלא שני אחים לצרה, כבולים זה לזה בעל־כורחם ואין מנוס, וגם אם לא יבינו איש את רעהו, יש מגע של נפש בנפש.

וכעת צריך לספר את סוף הסיפור: שש־עשרה שנים לאחר שהשתחרר מן הכלא בעזרת שוחד והגיע ארצה בדרך עקיפין, תלה אלתר לוין את עצמו בשל התמוטטות עסקיו. חליל אל־סכּאכּיני, אשר קרא על כך בעיתון, כותב עליו לבנו:

אל־סכּאכּיני מספיד את לוין יחד עם ספרייתו. ומה אירע לאל־סכּאכּיני ולספרייה שלו? יום לפני כיבוש קטמון במלחמת העצמאות יצא למצרים, ושם מת חמש שנים לאחר מכן. בדפי הספרים שלו לא עטפו בָּצָל, כפי שחשש: ספרייתו הועברה לספרייה הלאומית בגבעת־רם, ובנותיו, שביקרו בה אחרי 1967, מצאו שם את ספריו עם ההערות שלו בשולי הדפים.

בתיה גור, במאמרה “לכתוב את המקום”, מספרת כי הספרייה הועברה בזמן כתיבת המאמר (ינואר 1997) אל מרכז התרבות ברמאללה, שנקרא על שמו של אל־סכּאכּיני.

למען האמת, לפעמים גם דפי ספרים שעטפו בהם דבר־מה מגיעים בדרך זו אל הקורא שנועד להם. משה זינגר מספר ברשימה אחת איך קנה גרעינים לשבת, וקונוס הנייר שעטף אותם היה כולו שירה. הוא הלך קצת הלאה ומצא עוד שירים משיירי הגרעינים שנעטפו בהם מתגוללים על המדרכה, וכך לאט־לאט אסף את דפיו של ספר שירה שנמכר (או נִשבה) לרוכל, והיתה בזה מתיקות של גילוי ופדיון שבויים.