עצם מציאותם של שמות תיאופוריים מונותיאיסטיים־ישראליים בכתובות חג’אז ודרום־ערב בתקופה שלפני האיסלאם, ובכמה מקרים אף בתקופה שלפני הנצרות, היא תופעה חשובה ביותר, שמן הראוי להקדיש לה מחקר יסודי, דבר שלא נעשה עד כה. מאמרי זה הוא נסיון ראשון למצוא את עקבות היהדות הקדומה בשמות המושלים, שהתייהדו בימי־קדם והיו מעוניינים להבליט את פרישתם המוחלטת מדתם הקודמת ומפולחן האלילים הקדום ואת הצטרפותם לדת המונותיאיסטית הישראלית. לפיכך הבליעו בשמותיהם את האותיות יה, כסמל לזיקתם המלא לאלוהי ישראל.

הוספה:

הפרופ' חיים רבין הואיל בטובו לענות על שאלותי ולהביע את דעתו המוסמכת על הצעותי והשערותי בנוגע לשמות התיאופוריים של שליטי ערב שלפני האיסלאם.

צורת ה“הפעיל” בלשון השבאית היא: בעבר – “הפעל”; בעתיד – “יהפעל”, ובבינוני – “מהפעל”, ואילו בשלוש השפות האחרות, שהן מעינית (מעונית), קתבאנית ולשון חצרמות, הצורה היא תמיד “ספעל” (בעתיד – יספעל, ובמעונית יש גם כתיב משׂפעל).

א) הפרופ' רבין מביא שבעה־עשר שמות רגילים ותשעה תארים לשמות של שליטים בשבא, ואלה הם: יהאמן, יהחמד, יהט’בן, יהנעם, יהעלל, יהפרע, יהקבל, יהרעש, יהסכר. שמות אנשים רגילים: יהבלח, יהבר, יהחרם, יהיבב, יהית’ע, יהנעם, יהשחם, יהעד’ב, יהען, יהפרע, יהצבח, יהצדק, יהקם, יהרחב, יהת’ב. ועיין ברשימה, שהובאה למעלה. כן מביא הוא תואר לשמו של האל ת’אלב (ת’אלב יהרח’ם או ת’אלב ירח’ם). עד כאן דוגמות משבא. קשה אפוא להכריע בדבר, אם האותיות יה, הן תיאופוריות או שימושיות, היינו לשם בנין ההפעיל גרידא.

ב) כנגד זה יש קצת שמות עם האותיות יה בראשיתם גם בלשונות המעונית והקתבאנית, שבהן אין לאותיות אלו משמעות של אותיות שימושיות לבנין ההפעיל, שהרי ההפעיל בא על־ידי התחילית “סמך” (ס), כאמור.

דוגמות: במעונית – יהען, יהקם, יהרגב; ובקתבאנית – יהוצ’ע, יהנעם, יהרגב, יהרעש (מלבד יהוצ’ע נמצאים שמות אלה גם בשבאית).

ג) ליד יהפעל שכיחה מאוד בשמות, בכל השפות הדרום־ערביות, גם צורת העתיד הקל או הפיעל, כלומר יפעל, כגון: יאמן, יחמד, ינעם, יסכר, יעלל, יצבח, ירחב.

ד) כחיזוק להנחתי, שהאותיות יה הן קיצורו של שם הויה, משמשת העובדה, שלרבים משמות אלה יש מקבילים מאותו שורש, המורכבים בשמות אלים אחרים, כגון: אלאמן (כנגד שם המלך יהאמן), עמאמן (כנ"ל) עמית’ע (כנגדו – יהושע), שהריקם (כנגד אליקים או יהויקים), עמצדק (כנגד יהוצדק), נעמוד (וד = שם אל), צבחעלי, יצדקאל (הוא שם עברי ברור, בדומה לצדקיהו או יהוצדק), צדקאל, צדקעלי (כנ"ל), צדקעת’ת, יקמאל (השווה: קמואל) ית’עאל (ישעיה), ת’ובאל (כנגד אלישיב, יהוישיב).

ה) בלשון הדרום־ערבים אין יה מרכיב שני בשמות, אולם בלחיאנית הצפון־ערבית יש שני שמות כאלה, והם: עזריה ואוסיה. השווה בדרום־ערבית: אוסאל.

ו) פרופ' רבין חולק על הנחתי בנקודות הבאות: 

1) יש שמות, שבהם מופיע ההפעיל גם בלשון עבר, כגון: הברראל, הוחין, החיעת’ת, החי(י)וד, הידעאל, הדעאל, הית’עאל (השווה: יהית’ע = יהושע), העלל (השווה: יהעלל) וכיוצא באלה.

2) אף שמות כאלה מופיעים בשלוש השפות האחרות, שבהן בא ספעל במקום הפעל, ובצורת הפעל דווקא: במעונית – הברר, הפעל בקתבאנית – העסם, הפנם, השמר, הת’ב, הת’ער (שם שבט), ובלשון חצרמות – הבסל. הישעאל (צורה מקומית במקום הית’עאל), העד (שם בית).

ז) לעומת זה אין אף דוגמה אחת של שמות מן הטיפוס “יספעל” בשלוש השפות בעלות “ספעל”. יש שתי דוגמות אפשריות של הטיפוס “ספעל”: במעונית – שׂאפג ובקתבאנית – סמכר. שניהם תארים לשמות של שליטים. יש שני שמות כאלה גם בשבאית: שכרד, סאכלן; ומאחר שבשפה זו אין “ספעל”, הרי יש להטיל ספק בדבר, אם אמנם נמנות שתי הצורות הבודדות במעונית ובקתבאנית (שׂאפג וסמכר) עם בנין זה (הפעיל).

ח) אסמכתא לדעה המתנגדת, הגורסת שהשמות מטיפוס יהפעל קשורים באמת בבנין הפעל, יש לראות בשם המקום (כנראה, בקתבאן), המופיע בכתובת שבאית: תהרגב, שהוא, כנראה, לשון נקבה מ“יהרגב”.

סיכום בנוגע לשבאית: אין לשלול את האפשרות, שהמרכיב יה בשבאית מציין שם אל; אך ניתן לבאר את העובדות (בשבאית לבד) גם ללא הנחה זו.

אפשר היה למצוא ביסוס לתפיסת יה כשם של אל בכך, שמרכיב זה מופיע, כפי שראינו, בשתי שפות, שאין להן הפעל, אלא ספעל, ושאין בהן שמות מן הצורות יספעל, ספעל, שהיו מקבילים לשמות השבאיים הנ“ל. ואולם הנחה זו מתערערת בעקבות מציאותם של שמות מטיפוס הפעל לא רק בשתי שפות אלו, אלא גם בלשון חצרמות. “איני יודע בדיוק איך לבאר את העובדות. אפשר שהושאל טיפוס השם בהפעיל של השבאית ללשונות האחרות, או שכמה שמות שבאיים מטיפוס זה הושאלו לאותן לשונות, כפי שגם אנו שאלנו ושואלים שמות פרטיים מלשונות אחרות”. “אם כך, נראה כי הה”א בשמות אלה לא הורגשה כלל באותן לשונות כסימן ההפעיל, ועל־כן גם לא נוצרו שמות בהפעיל בלשונות אלו”. עד כאן דעתו של הפרופ' רבין.

לדעתי, השמות המכילים יה בלשונות, שאין בהן יה שימושית, “תחילית” לעתיד הפעיל, הם תיאופוריים, ואילו בשאר לשונות, שיש בהן הפעיל ב־יה, עדיין יש מקום להנחתו של הפרופ' רבין, שבמקרים מסוימים הושאלו גם בשבאית מהלשונות, שאין בהן הפעיל ב־יה אלא ב־יס, ולכן משמעותן גם בשבאית היא תיאופורית.

מתוך השקפה זו – שהשימוש בשמות תיאופוריים ביסוד יה בא מן המעונים לשבאים, ולא להיפך – אפשר להסיק, שנם בקרב עם זה היתה קיימת השפעה יהודית. הדבר מסתבר מן המגע הקדום בין עם זה לבין שבט שמעון, שהשתלט בימי חזקיהו על מושבה מעונית בוואדי סרחאן.

פרק רביעי: שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב    🔗

1. המוצא

בכל התקופה הארוכה שבין חורבן הבית השני לבין הג’רת מוחמד הין קיימים, במרחבי חצי־האי הערבי, קיבוצים יהודיים, שנהנו למעשה מעצמאות מדינית. היו אלה שבטים של יהודים ומתייהדים בצפון חג’אז, בתימא, בח’יבר־ואדי אל־קורא וביתרב (אל־מדינה) מצד אחד, וכן חטיבות מדיניות, שבהן תפסה היהדות עמדה חשובה, ולעתים אף שלטת, ב“ערב המאושרת” (בדרומו של חצי־האי) – בשבא ובקתכאן, בתימן, בעסיר, בחצרמות, ואף בטאיף של מכה, מצד שני.

שני קיבוצים יהודיים אלה היו שונים זה מזה בתכונותיהם ובמצבם המדיני: תושבי הצפון היו בעיקרם עובדי אדמה ונוודים־למחצה; ואילו תושבי הדרום היו ברובם עירונים, ורק מקצתם עסקו בחקלאות. הללו שבצפון היו נפרדים לשבטיהם, שלעתים נלחמו זה בזה, בדומה לשכניהם הערבים, ולפרקים התלכדו לחטיבה אחת כמותם; בעוד שבני הדרום היו מאוחדים, פחות או יותר, במסגרת ממלכתית אחת. אמנם הדת היהודית המונותיאיסטית, שהפרידה ביניהם לבין שכניהם הגויים; המסורת המשותפת על אבות האומה; הקשר העמוק, שלא נותק, עם ארץ מחצבתם; ולבסוף, הלשון העברית, לשון כתבי־הקודש – כל אלה היו גורמים, שליכדו את שני הקיבוצים והפכו אותם לעם אחד בפני עצמם ולעומת שכניהם.

חוקרים מוסלמיים רבים, ובעקבותיהם גם חוקרים אירופיים, תהו על מוצאן של אותן קהילות יהודיות בצפון־ערב ובדרומה, שנודעה להן חשיבות מרובה, ביחוד לפני הופעת האיסלאם. כמה חוקרים קבעו, כי הסיפורים על חדירתם של היהודים לערב ועל קשריהם שם, יש להם זיקה ישירה אל מאורעות היסטוריים מכריעים בדברי ימי עם ישראל, כגון: יציאת־מצרים בהנהגתו של משה רבנו; ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה המלך, כיבושו של נבוכדנאצר; חורבן בית־המקדש, וכיוצא באלה. ברור, שסיפורים אלה על נדידת שבטי־ישראל בימי־קדם ברחבי מדבר־ערב אינם אלא אגדות בעלמא. החוקרים של זמננו לא מצאו תעודות מוסמכות על המאורעות ששימשו רקע למסורות הללו, תעודות שעל־פיהן יכלנו לקבוע זמן הקמתן של הקהילות היהודיות הגדולות בצפונו של חצי־האי ערב ובדרומו, עד לגילוי הכתובת, המסומנת באות H₂ ופענוחה על־ידי הפרופ' גאד. וספק הוא, אם תימצאינה ראיות יותר חזקות מכתובת זו בענין התישבותם של יהודים בנאות־ערב בימי־קדם.

איזה קיבוץ משני אלה הוא המוקדם ואיזה המאוחר? כתבי־הקודש מספרים לנו, כפי שצוין למעלה, לא רק על חדירתם של שבטי־ישראל בתקופה קדומה ביותר לצפונה של חג’אז, אלא גם על הקשרים ההיסטוריים עם שבא וכן על קשרי־המסחר, בים וביבשה, עם דרום־ערב בתקופת שלמה ויהושפט. אין ספק בדבר, שארחות־הגמלים, שקשרו בין דמשק וערי הצידונים לבין “ערב המאושרת” בתקופה העתיקה, שימשו גם גשר מתמיד בין ארץ־ישראל לבין כל ארצות ערב. ראינו, שכבר בתקופה הקדומה נטלו שבטי־ישראל חלק במסחר החליפין, כמו גם בפשיטות של קרב ובהתפשטויות לשם התישבות של קבע, בחלק־עולם זה. והנה מתוך תגליות מצבות חרן של נבונאיד, שעמדנו עליהן בפרק הראשון, נתברר, שבמאה השישית לפמנה"נ היו קיימים ישובי־קבע של יהודים בתימא, בוואדי אל־קורא וביתרב; משמע, שיש להקדים את הישובים היהודיים שבצפון לאלה שבדרום.

מסתבר, שהמתישבים היהודים בצפונה של ערב חדרו גם לדרום, היינו, לשבא ולתימן, בתקופה קדומה למדי; ומובן מאליו, שהמתישבים הראשונים הביאו עמם לכאן גם את האמונה היהודית המונותיאיסטית, תחילה לשבא ולאחר־מכן לחמיאר.

אמנם האגדה התימנית על עזרא הסופר, שהגיע בכבודו ובעצמו עד תימן ופנה בדרישה אל תושביה היהודים לעלות לארץ, אך הם לא נענו לו, – אין לה יסוד עובדתי; אולם עצם יצירתו של סיפור זה מעידה על מסורת עתיקה של ישוב יהודי, שהיה קיים בתימן בתחילת ימי בית שני, כלומר, במאה החמישית, לערך, לפמנה"נ. התגליות החדשות מלמדות, שאכן יש יסוד לדעה על קדמותה של גולת תימן. כן יש להסיק מתוכן, שראשוני המתישבים היהודים בתימן הגיעו לכאן מן הצפון, מתימא וואדי אל־קורא, שאליהן הועברו על־ידי נבונאיד או נבוכדנאצר, וכי בימי עזרא ונחמיה כבר היה קיים ישוב יהודי ניכר בתימן.

אין לנו תעודות ברורות בנדון זה, אך בכתבי הקודש, ובמיוחד בספר איוב, מוצאים אנו רמזים המעידים על קשרים בלתי־אמצעיים עם ערב. אף ספר החשמונאים מלמד על היחסים הקרובים עם שבטי הנבטים, שהיו מעורים במדבר ובדרכי המסחר של ערב. אין ספק בדבר, שהיהודים שיתפו פעולה עם הנבטים. אחד מחכמי המשנה הוא יהודה בן תימא; וסבורני, שתימא אינה שם פרטי אלא שם העיר, שבה גר. אופיינית היא גם תנועת ההתגיירות בזמן החשמונאים בקרב כמה שבטים ארמיים וערביים, כגון, האדומים ובני יטור, שהגיעה עד חדייב בצפונה של ארם־נהריים. כן ידוע לנו מתוך כתבי יוסף בן מתתיהו על השתתפותו של גדוד יהודי בן 500 חיילים, שנשלח על־ידי הורדוס המלך לעזרתו של אייליוס גאלוס בשנת 24 לפמנה"נ⁵¹. גדוד זה הגיע עם צבאות הרומאים עד עסיר ותימן. בתקופה מאוחרת יותר מוצאים אנו ישובים יהודיים בקצה הדרומי של ארץ־ישראל, היינו, באילת, על חוף ים־סוף, ביוטבה שבקצה המפרץ ובמקנא ובגרבא שבמדין, מקומות ששימשו תחנות־מעבר בדרכי־המסחר עם ערב בים וביבשה⁵². לדרום ערב זרמו מתיישבים יהודים לא רק מן הצפון, אלא גם מהמפרץ הפרסי ומדרומה של בבל, וכן מן החוף המערבי של ים־סוף.

במקרא מצויים רמזים מעניינים על יישובם של יהודים בכוש בימיו של אחשורוש. בתחילת מגילת אסתר נזכרו שבע ועשרים ומאה מדינה – מהודו ועד כוש, ובפרק ח, פסוק ט, חוזר הכתוב ואומר: “ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי אל היהודים, ושרי המדינות אשר מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה… ואל היהודים ככתבם וכלשונם”. מכאן שהיהודים ישבו בכל גבולות פרס, מהודו ועד כוש ממש, דיברו בלשונם היהודית המיוחדת, ואף השתמשו בכתב המיוחד שלהם.

בדבר חבש של אכסום הנני משער, כי אחרי חורבנו של המרכז היהודי העצמאי ביֵב היא אלפאנטינה, מול סוֵנה, בשנת 410 לפמנה“נ, בערך, היגרו משם שרידי היהודים דרומה, אם בדרך הים, לאורך חופה המזרחי של יבשת אפריקה, או בדרך סודאן, והגיעו עד חבש. רמז למציאותם של יהודים “בארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש” מוצאים אנו בישעיהו (פרק יח א־ב): “השולח בים צירים ובכלי גומא על פני מים… אל גוי ממושך ומורט… גוי קו קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו”. [השערתי היא, כי אלה הם אבות אבותיהם של הפאלאשים, שכבר בסוף המאה החמישית, או בראשית המאה הרביעית, לפמנה”נ התיישבו בחבש.] עם חורבן המקדש או המזבח (ה“אגורה”) היהודי בטל המרכז היהודים ביֵב, ותושביה החיילים והאזרחים עזבוה. יש להניח, שחלק מהם נדד לאורך הנילוס ופלגיו דרומה והגיע עד אכסום (חבש), וכאן הקים ישוב של קבע. בקרב הימים גברה השפעתם של היהודים במידה כזו שלעתים זכו להגיע לכס־המלוכה. ברור, שליהודים היה חלק בטיפוח קשרים הדוקים בין אכסום לשבא וחמיאר בתקופה שלפני הופעת הנצרות או בראשית ימיה, כלומר, קודם השתלטותה המכריעה של הנצרות האורתודוכסית על אתיופיה.

קיצורו של דבר: יהדות חמיאר נתהוותה על־ידי זרימת מהגרים לשם בכמה דרכים: א) ישר מארץ־ישראל דרך נאות־המדבר. לאלה היו קשרים עם המתישבים בימי נבונאיד; ב) מדרום־מזרח, היינו, דרך מפרץ פרס מזה ודרך המדבר מזה; ג) ממצרים העליונה והבסיסים הצבאיים, שהוקמו על־ידי מלכי מצרים בימי הבית הראשון, פסמתיך הראשון (663–609) או השני (591–589). כן יש לזכור, שחדירת היהדות לשבא ולחמיאר קדמה הרבה בזמן לחדירת הנצרות שמה, שהרי הנצרות לא נשתלה על אדמת חמיאר אלא בימיו של קונסטאנטיוס השני (361–337), לפי יזמתו של אינדר תיאופילוס, שבנה כנסיות בעדן ובט’פאר⁵³. כבר בפרק־זמן זה היו קיימות שם קהילות יהודיות מרובות⁵⁴; וכן מעיד בעל “כתבא דחמיאר”, הרוחש שנאה ארסית ליהודים, שהדת היהודית בתימן קדמה בזמן לדת הנוצרית⁵⁵.

במאות השנים הראשונות לספירת־הנוצרים, כשהיהדות היתה הדת המונותיאיסטית היחידה בחמיאר שלחמה בעבודת האלילים, הצליחה להפיץ תורתה ולהשפיע גם על בתי־המלכות וסביביהם. התקופה הנדונה, המסתיימת באמצע המאה הרביעית, לערך, היתה כעין תור הזהב בתהליך ההתייהדות. רק לאחר מכן פרץ המאבק הקשה בין היהדות לנצרות, שפילסה לה נתיב לדרום־ערב וכאן נתקלה במונותיאיזם היהודי.

התייהדותם של כמה ממלכי חמיאר ומושליה חלה, כנראה, במאה השניה למנין הנוצרים. יש בידינו תעודות יותר ברורות בענין זה מהמאות השלישית, הרביעית והחמישית. ידוע לנו, שחרית' בן עמר התייהד, בתיווכו של האזא האצפהאני. חרית' חי, כנראה, באמצע המאה החמישית⁵⁶. מסתבר שבאטיו⁵⁷ נמצאו אז יהודים, שהתפרנסו מעבודת האדמה וייצור יין⁵⁸.

על הקשרים האמיצים של הישוב היהודי בדרום־ערב אל ארץ־ישראל לאחר חתימת התלמוד וביטול הנשיאות בטבריה מעיד גם מחברו של “כתבא דחמיאר”. הוא מספר על “מסרוק”, שהזמין “כוהנים” יהודים מטבריה לארצו, כדי להשפיע על אנשי חמיאר ברוח היהדות. כן מספר הוא על דרישתם של הכמרים הנוצרים שבחבש מממשלת ביזאנטיה לאיים על יהודי טבריה בנקמה אם יירדפו הנוצרים בנג’ראן על־ידי היהודים והמתייהדים.

כן יש לציין, ששמה של ט’פאר, בירת חמיאר, מובא במדרש מאותה תקופה בצורת ספרא – ט’פרי ταφάρη (עי' בראשית רבה לז, יב: “בואכה ספרה הר הקדם”. מקום מושבם של בני יקטן שבספר בראשית י, ל). ברור אפוא, שבאותה תקופה היו קיימים קשרים אמיצים בין ארץ־ישראל לחמיאר.

2. ההבדל בין תושבי הצפון לתושבי הדרום

כבר ראינו בפרק הקודם, כי הישוב היהודי בצפונה של חג’אז קדם בהרבה לזה שבדרומה, שהרי על הישוב בצפון יש לנו ידיעות מפורשות הן בכתבי־הקודש והן באסטילות של נבונאיד; מה שאין כן לגבי ישובי הדרום, שעליהם אין עדויות ברורות כאלו. אכן טבעי הדבר, שמהגרים מישראל הלכו מישובי הצפון דרומה עד יתרב ומכה, ומשם הגיעו לטאיף וחמיאר ושכנותיה.

יש הבדלים ניכרים בין אופיים וצביונם של ישובי הערבים בצפון לבין אלה שבדרום, ומכאן גם הבדל בין ישובי היהודים שבערב. ההבדל הראשון בין הישוב הערבי בצפונה של ערב לבין זה שבדרומה הוא בכך, שבדרום נוסדו ממלכות ושלטון מרכזי כבר בסוף האלף השני או בראשית האלף הראשון לפמנה"נ, בעוד שבצפונה של ערב היה ישוב של בדווים, נוודים ונוודים־למחצה, שעסקו במרעה, בחקלאות, במסחר ובפשיטות על שכניהם ועל השיירות העוברות בארצם. השבטים הערביים הללו, שהיו מפולגים למשפחות ולבחי־אב, חיו במדבר ערב מדורי דורות. לעתים פרצו מלחמות ביניהם, שנסתיימו בכריתת־שלום, אך מעולם לא הגיעו לדרגת ממלכה מלוכדת ויציבה, בדומה ליושבי דרום־ערב.

שבטי־היהודים, שחדרו לצפונה של ערב בימי־קדם, נאחזו בארץ בלא להיתקל בהתנגדות חזקה מצד השבטים הערביים שם. ההתנגשויות בין העברים לבין בני־ישמעאל היו דומות למלחמות יוצאי מצרים עם מלכי כנען המפורדים והמפוררים. אמנם גם לאחר הכיבוש הוסיפו הכובשים – בני־יהודה או בני־ישראל – להוות שבטים נפרדים, כמו הישמעאלים שכניהם. בכמה נקודות־התישבות היוו שבטים אלה יחידות טריטוריאליות או מלוכות קטנות.

מכאן יש להסיק, לדעתי, כי השבטים שהתיישבו בצפון היו ממוצא ישראלי ממש, לא רק לפי דתם אלא גם לפי גזעם; וכשבאו לערב הביאו עמם את אמונתם באלוהי ישראל ובמשה נביאו. והרי טבע הדברים מחייב, שגרים מבני־ישמעאל הצטרפו לכובשים, קיבלו את דתם ונטמעו בהם – בתימא ובוואדי אל־קורא וכן ביתרב־מדינה – ולאחר־מכן גם בטאיף ליד מכה. אולם רוב מניינו, אם לא רוב בניינו, של הישוב בצפון חג’אז היה ישראלי טהור, ובכללו כוהנים ששמרו את ייחוסם ולא הושפעו מהאוכלוסים הערבים עובדי־האלילים שבסביבתם הקרובה – עד ימי מוחמד.

לעומת זאת נתקלו המהגרים שבאו לדרום במדינות ערביות קיימות ומעורות בקרקע הארצות הללו, בעלי תרבות עירונית וגם חקלאית עתיקה. היהודים חדרו לשם לא בחייל ולא בכוח, לא ככובשים בחרב, אלא כסוחרים ובדרכי־שלום. כך היה מצב הדברים לא רק בימיו של שלמה המלך, כשהמגע בין היהודים ובין הערבים קוים על־ידי אניות תרשיש לאופיר וביקור מלכת שבא, אלא גם בימי שאר מלכי יהודה, שחידשו את הקשר עם דרום־ערב⁵⁹ בימי מלכי שבא וקתבאן. מספר יהודים, שהגיעו לדרום־ערב בדרכי הים והיבשה, היה מועט. הם היוו בעיקר ישוב עירוני, ורק מקצתם עסקו בחקלאות; אך היתה להם השפעה דתית ומוסרית חזקה על האוכלוסיה.

ההבדל השני, הנובע מהקודם, הוא, שבני־ישראל היו נושאי דת־האחדות הראשונים והיחידים, שהצליחו לחדור אל לב ערב ולהטיל את השפעתם על שכניהם. בראש וראשונה השפיעו על השכבות השליטות, שהצטרפו בהדרגה ליהודים, ובמרוצת־הזמן “הזניחו את עצביהם”, היינו, את פולחן האלילים שלהם, וקיבלו דת ישראל. תופעה דומה לכך התרחשה במקום אחר ובתקופה אחרת – התייהדותם של מושלי הכוזרים במאה השביעית למנה"נ על גדות הנהר איטיל (וולגה). וכשם שבכוזריה התחילה ההתגיירות מהצמרת וחדרה לשכבות הרחבות, אך מעולם לא הקיפה את כל האוכלוסיה, כך אירע גם בחמיאר: לאחר התייהדותם של נגידי חמיאר באה הצטרפותם של המונים יותר רחבים, אך גם כאן, כבכוזריה, לא הקיפה תנועה זו את כל האוכלוסים. טבעי הדבר, שהחלק שהתייהד נטמע בקרב היהודים. שתי תופעות אלו דומות זו לזו, על אף ההבדל בזמן והמרחק הגיאוגראפי ושאר התנאים הגיאופוליטיים שהפרידו ביניהן. הצד השווה שבהן הוא, שפה ושם התרחש התהליך האמור לפני בוא האיסלאם. ומבחינה ידועה אף סלל את הדרך לפניו.

נחזור אל דרומה של ערב וההבדל השני שבינו ובין הצפון. בראשית בואם של בני־ישראל לדרומה של ערב לא נתקלו בהתנגדות דתית מצד עובדי האלילים. עובדה היא, כי בכל המסורות הקדומות, שהגיעו אלינו מאותה תקופה, אין זכר לקרבות טוטאליים והתנגשויות אכזריות על רקע דתי, מעין אלה שפרצו בט’פאר ובנג’ראן זמן־מה לאחר חדירת הנצרות שמה. רק עם הופעת הנצרות התלקחה מלחמה עזה בין שתי הדתות המונותיאיסטיות, דבר שלא אירע כלל בצפונה של ערב.

התקופה הנדונה התחילה במאה הרביעית. הנצרות חדרה לדרום־ערב ממדינת אכסום ומביזאנטיה, וכן מדרומה של פרס. היה זה כוח תוקפני, שנעזר בממשלות חזקות. כך נפתח המאבק הקשה לא רק בין הנצרות ובין האלילות, אלא גם בין הנצרות ובין היהדות, וכן בין הכיתות הנוצריות לבין עצמן: האורתודוכסים מזה והמונופיזיטים והנסטוריאנים מזה.

מצבה הגיאופוליטי של ממלכת חמיאר העניק לה יתרון חשוב, שרק בזכותו יכלה להשתלט על דרכי־המסחר הגדולות בין ביזאנטיה ובין כוש, וכן בינה לבין “ערב המאושרת”, שממנה הביאו, “בדרך הלבונה”, בשמים מפורסמים וניהלו מסחר של יבוא ויצוא עם חוף מפרץ־פרס, ואף עם הודו הרחוקה. סוחרי רוּם (רומא וביזאנטיה), שעמדו בקשרי־מסחר עם אכּסום של אתיופיה, היו אנוסים לעבור דרך ארץ החמיארים. לפי דברי ההיסטוריונים הנוצרים כמלאלוס ויוחנן האפסי, התקיף “דימנוס” מלך חמיאר, שהיה, לדבריהם, מתייהד, את הסוחרים הרומים ושדד את רכושם. התקפות אלו נשנו כמה פעמים, ומלכה של כוש (חבש) מחה בתוקף על מעשהו של מלך חמיאר, שהרתיע את אנשי המסחר מלעבור בדרך זו, וכך שותק המסחר בין ביזאנטיה לבין כוש דרך דרום־ערב. לדבריהם, התרה מלך כוש בדימנוס ונזף בו על מעשהו ועל הנזק שנגרם בעקבותיו למדינת כוש. מאורע זה הגביר את האיבה בין שתי המדינות, ובסופו של דבר פרצה מלחמה ביניהם – לחיים ולמוות.

הנה כי כן רואים אנו, שאחד הגורמים המכריעים להתלקחותה של מלחמה גורלית זו היתה ההתחרות ביו כוש הנוצרית לביו חמיאר, שבה משלו באותה תקופה שליטים יהודים, שתמכו בידי סוחרים יהודים, מתחריהם של הסוחרים הביזאנטיים. וחמיאר נשענה על תמיכתה של איראן הסאסאנית.

יש לזכור שבידי הסוחרים הנבטיים והיהודים היה מרוכז כל הימים המסחר הגדול שבין דרום־ערב ובין ארץ־ישראל וארצות ארם, בדרך העוברת בוואדי סרחאן ובוואדי ג’וף. ולאחר־מכן בחצי־האי ברצועת־החוף המערבי. לאורך כל הדרך נתקיימו מאז ומקדם ישובים נבטיים ויהודים, כנזכר למעלה. יש להניח, שהמתישבים והסוחרים היהודים החדירו את תפיסתם המונותיאיסטית ואת התנגדותם לפולחן האלילים לכל ארצות התישבותם בערב.

מסקנות    🔗

מתוך קטעי הכתובות והשרטוטים, החצובים על גבי סלעי ערב; מתוך שרידי התעודות בכתב, בנות־זמנם של המאורעות; וכן מתוך המסורות, שנרשמו סמוך להתרחשות המאורעות, אנו למדים על קיומן של מדינות יהודיות ומלכים ושליטים יהודים ומתייהדים ברחבי חצי־האי הערבי. בתי־המלוכה ושושלות השליטים הללו לא היו בגדר תופעות חולפות, שכן שלטונם עבר בירושה מאבות לבנים, בהפסקות או גם ללא הפסקות, במשך מאות שנים. הכתובות, שפוענחו עד כה על־ידי גדולי המזרחנים של הדור הקודם ושל דורנו, מעידות על שורה ארוכה של שושלות, ששלטו בתימן ובדרום־ערב קרוב לשלוש מאות שנה, היינו, מאמצע המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה השישית למנין הנוצרים. אולם התגלית הנפלאה של קברי חמיאר בקברות בית־הנשיאות בבית־שערים בתקופת המשנה מקדימה את זמנם של המלכים, או השליטים היהודים, בחמיאר עד לראשיתה של המאה השלישית או סופה של המאה השניה. הנה כי כן רשאים אנו לקבוע בוודאות, על יסוד הממצאים שנתגלו עד כה, כי תקופת שלטונם של המלכים היהודים והמתייהדים בדרום־ערב נמשכה, לפחות, שלוש מאות שנה, כלומר, מראשית המאה השלישית ועד ראשיתה של המאה השישית.

ומן הראוי להטעים שתי נקודות: א) שמחקר הכתובות על הצורים והסלעים לא נשלם, ורבבות כתובות עדיין מצפות לחוקרן. יש לקוות, שעם התקדמותו של מחקר זה תתרחב יריעת־ידיעותינו בתחום הנדון. אולם המשטרים המדיני והחברתי השוררים בחג’אז ובתימן, המאפשרים חיפושי נפט לארכו ולרחבו של האי, מונעים, לפי שעה, כל אפשרות של עריכת מחקר ארכיאולוגי שיטתי ברחבי חצי־האי. ב) עצם העובדה של הופעת ממלכות יהודיות ושושלות של מלכים יהודים או מתייהדים מעידה על כך, כי המוני האוכלוסים האליליים של האיזור כבר הוכשרו לקבלת האמונה המונותיאיסטית, וכי היהדות הגיעה לכאן זמן רב לפני התייהדותם הרשמית של מלכי דרום־ערב.

יש לחלק תקופה זו של שלטון מלכים ומושלים יהודים בלתי־תלויים בדרומה של ערב לשתיים. במחציתה הראשונה התפשט שם המונותיאיזם הישראלי כהמשך להתפשטותו בחג’אז הצפונית והמרכזית, ללא כל התנגדות מצד התושבים וללא כל התחרות מצד תורה או שיטה מונותיאיסטית אחרת; ואילו במחציתה השניה, כלומר, החל באמצע המאה הרביעית, קם לו מתחרה ואויב מצד הנצרות, שדגלה אף היא במונותיאיזם, הוא המונותיאיזם המשיחי, ונשענה על כוחן הצבאי והמדיני של חבש וביזאנטיה. חבש פתחה תקופה זו במסע הכיבושים שלה בחוף המזרחי של ים־סוף, בעזרתה והגנתה של ביזאנטיה, שפרשה את כנפיה על מצרים וסודאן, ועד חבש הגיעה.

הקדשתי פרק מיוחד לניתוח השמות התיאופוריים של מלכי שבא, קתבאן, עסיר וכו'. ניסיתי לגלות בהם סימני יהדות. אמנם בתחום זה עוד יש מקום לעיון. אולם, בשים לב להתפשטותה של היהדות בנאות־המדבר, בתימא, בוואדי אל־קורא, באיזור יתרב ועד סביבות מכה, מאות שנים לפני הופעת המלכים המתייהדים בתימן, וכן לאור הקשרים, שהיו קיימים בין הישובים היהודיים שבצפון האי לבין הישובים שבדרום – יש יסוד להנחתי, שתקופת שלטונם של השליטים היהודים בתימן התחילה כמה מאות שנים לפני התקופה המוסכמת.

המאבק בין היהדות לבין הנצרות נמשך, לפחות, כמאה וחמישים שנה ונסתיים בנצחונה הזמני של חבש הנוצרית ובכיבוש תימן. בעקבות הכיבוש הצבאי באה גם השתלטותה של הנצרות, שניסתה למחות את עקבות היהדות מתוך חצי־האי ערב. אולם תהליך זה לא נמשך יותר מדור אחד, שכן לאחריו כבשה מלכות פרס את דרומה של ערב (575) ושׂמה קץ לשלטון הנצרות בה.

שוב באה רווחה ליהדות לזמן קצר, עד הופעת נביא האיסלאם⁶⁰. שוב אנו נתקלים – באמצע המאה השישית ובראשיתה של המאה השביעית – בממשלות יהודיות עצמאיות עם מלכים ומושלים בלתי־תלויים, ושוב אנו עדים לתהליך התפשטותה של היהדות וההתייהדות. אבל רק ידיעות מועטות ביותר עליה הגיעו לידינו, כגון אלו על יהדות יתרב (מדינה), על מושל תימא, שמואל בן עדיה, ועל הישובים העצמאיים בח’יבר ובוואדי אל־קורא, שנלחמו בגבורה עם האיסלאם. חזיון זה של עצמאות יהודית נסתיים עם כיבושיו של מוחמד בשליש הראשון של המאה השביעית למנין הנוצרים⁶¹.

 

יהודי “המערב”    🔗

כשדנים אנו כאן ב“מערב” – אין כוונתנו לא למערבה של אירופה ואף לא לחצי הכדור המערבי. שם זה מוסב בספרותנו, כמו גם בספרות הערבית, על צפון אפריקה ועל תושביו המכונים “מערבים” (בערבית: מוגרב, מוגרבים). הכיבוש הערבי של צפון־אפריקה היה בראשונה כיבוש צבאי בלבד. המעמדות השליטים היו ערביים, אולם האוכלוסים נשארו כפי שהיו – מגזעי בּאֶרבּאֶרים, “מַאוּריטנים” וכושים, אשר ישבו כאן מקדמת הימים. עליהם נתווספו בתקופה קדומה “פיניקים”, כלומר צידונים וצורים, שהיו שטים באניות־מפרש לאורך חוף הים התיכון. הם “גילו” את הארצות הללו בימי אחאב מלך ישראל, או אף לפני כן, ויסדו בהן ישובי קבע שהתקיימו יותר מאלף שנים. אחרי הצידונים והצורים באו יוונים וגם הם הוסיפו נופך משלהם. אחרי היוונים פלשו הרומאים ולאחרונה – הערבים. ישוב יהודי ניכר היה קיים כבר בימי הצידונים והתמיד עד זמננו. הכיבוש הערבי לא עקר אותו ולא בוללו, אלא הוסיף נדבך חדש על גבי השכבות הקודמות. שלטונם של הערבים נשען בעיקרו על הכוח הצבאי ועל דת האיסלאם.

שפת הפיניקים היתה עברית. גם תרבותה של קרת־חדשת הישנה ואף של קרתאגו החדשה הניאוֹפונית (הפונית החדשה), היא ביסודה עברית – השפה שהיתה משותפת לבני עבר ולפניקים. עד ימי הכיבוש הערבי, בראשית המאה השמינית, היה ניב עברי זה, ה“ניאוֹפּוּני”, מתהלך בצפון אפריקה בקרב התושבים. גם הכתב הפניקי הקורסיבי מופיע על גבי מצבות ואבני־זכרון רבות לפני הכיבוש הערבי.

לפ הדת השלטת כיום בארצות המערב הן נמנות עם העולם המוסלמי, ולפי לשונן – עם העולם הערבי. אולם בצד הערבית קיימים ניבים בּאֶרבּאֶריים. במארוקו למשל, נפוצה הלשון הבּאֶרבּאֶרית יותר מהערבית. ובלוב אחוז דוברי בּאֶרבּאֶרית אף גדל מזה (למעלה מ־80%). אשר לגזעם של אוכלוסי המערב – ברובם המכריע הם בּאֶרבּאֶרים

הישוב היהודי בצפון אפריקה יש לו עבר של יותר מאלפיים שנה. אפשר לעקוב אחרי קורותיו על פי מקורות שונים: חפירות, כתבים יהודיים, דברי סופרים רומיים, חבורי אבות הכנסיה הנוצרית ועוד. אומנם קשה לבדוק את אמיתותן של המסורות הנפוצות בקרב בני העדות היהודיות שבארצות צפון אפריקה על התישבותם מלפני חורבן בית ראשון – אולם גם לגבי תקופה קדומה זו יש קצת רשמים ורמזים בכתבי־הקודש שלנו.

המסורות הנפוצות בקרב העדות היהודיות בלוב, באלג’יר, בתוניס ובמארוקו, המספרות על קדמותו של הישוב היהודי בארצות המערב, אינן מספיקות כשהן לעצמן לשמש ראיה היסטורית. אולם מהתנ“ך ידוע לנו, שכבר בתקופה הקדומה ביותר היו שבטי ישראל הסמוכים לים, כמו שבט זבולון, משתפים פעולה עם הצורים ועם הצידונים במסעיהם על פני ימים. ומותר להניח כי בראשית היווסדן של קרת־חדשת, (קרתאגו) עית ועוד, על ידי הצורים התישבו בהן גם אנשים מבני־ישראל. מכל מקום, אין ספק שישובים יהודים היו קיימים במערב בימי ה”פונים", צאצאי הצידונים, לפני כיבושן של הארצות הללו בידי הרומאים.

מקור שני לישוב היהודי בלוב היא העובדה שתלמי א' (לאגוס, תחילת המאה ה־ג' לפני מנה"נ) הביא מצרימה המון יהודים מארץ־ישראל. הם השתקעו בארץ היאור, ומשם התפשטו מערבה, בכל הארצות הסמוכות. המרד היהודי הגדול שהתחולל בקיריני כ־45 שנים אחרי חורבן הבית השני (בשנת 117 למנה"נ), מקנה לנו מושג־מה על מספרם ועל משקלם של אוכלוסי ישראל בקירינאיקה בזמן טריינוס קיסר. המרד דוכא בדם ואש ורוב הישוב נחרב, אך לא נעקר כולו. שרידים, שקיימו בעצמם את הכלל “חכי כמעט רגע”, נשארו לפליטה, ולאחר זמן התאוששו מעט. אחרים נדדו מערבה, למקומות אשר טרם נפלו בידי שלטון רומא, והתישבו בהם. זכרונות מתקופה זו נשתמרו בתלמוד וגם ב“ברית החדשה”. אופייני הוא התיאור שבתלמוד, המובא בשם רב חסדא או בשמו של רב: “מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים” (מנחות ק“י, ע”א).

עם נצחונה של הנצרות באימפריה הרומאית התחילה עת רדיפות על היהודים; בכל זאת החזיקו מעמד לאורך כל חופה הצפוני של אפריקה. הם השפיעו על שבטי הבּאֶרבּאֶרים, ורבים מאלה נמשכו אל דת ישראל והתיהדו. מהם קמו גם מושלים יהודים, אשר ליכדו כמה שבטים תחת נשיאותם למלחמת מגן והתקפה על הפולשים הערבים. כך ידוע שמה של המלכה היהודית הבּאֶרבּאֶרית דאהיה אל כאהינה, כלומד, דאהיה (או דאסיה) הנביאה, שמלהיבה את הבּאֶרבּאֶרים בהרי אטלאס והוליכה אותם למלחמה עם המוסלמים. היא נפלה בקרב בשנת 707.

המתיהדים הללו היו בעיני הנוצרים “מינים יהודיים”; אך גם בעיני היהודים נחשבו לזרים למחצה, כמו, למשל, ינוביה מלכת תדמור בשעתה, המופיעה באותה תקופה (במאה השלישית) בחלק אחר של העולם. היא התגיירה, אולם דעת חכמים לא היתה נוחה הימנה. גם היסטוריונים מוסלמים מעידים כי בשעת הכיבוש הערבי (במאות השביעית והשמינית) עדיין עמדו כמה שבטים בּאֶרבּאֶריים בדת משה והתנגדו בחרב לכיבוש הערבי. חוקר ה“מערב”, הפרופ' נ. סלושץ, מזכיר בספריו על שבטי היהודים הבּאֶרבּאֶריים שבצפון אפריקה, שאף בסביבות פאֶס נמצאו כמה מהשבטים המתגיירים; אולם אלה עמדו לימינם של הערבים ועזרו להם לכבוש את מאוריטניה (מארוקו), ולאחר מכן השתתפו אתם גם בכיבוש היספניה, מקום שם הציקו הוויסטגוטים ליהודים. גם בכיבוש זה נטלו כמה מהשבטים המתיהדים חלק חשוב.

עם הכיבוש הערבי לא הוטב מצבם של היהודים לזמן רב. במלחמת האיתנים שפרצה בחלק זה של העולם בין האיסלאם לבין הנצרות, שבה ראו המוסלמים את אויבם הראשי, סבלו היהודים לא מעט. גייסות האיסלאם המנצח בצפון־אפריקה עקרו את הנצרות משרשה ולא השאירו לה זכר; אך באותה שעה גזרו גם על היהודים גזירות קשות, בהטילם עליהם מסים כבדים ומשפילים וסימני הפליה שהבדילו אותם לרעה מהמוסלמים. בזה התכוונו לשים קץ גם להתפשטות היהדות בקרב הבּאֶרבּאֶרים.

בסוף המאה השמינית למנה"נ קרא אִדריס, מצאצאי משפחת עלי, את צפון־אפריקה המערבית (מוגרב) מהח’ליפות העבאסית, וייסד מדינה עצמאית, שבירתה היתה פאֶס. היהודים בתוניס ובמארוקו נפלגו לשני מחנות: חלק תמך בשושלת העבאסית וחלק תמך באִדריס. אחרי שניצח אדריס, נקם קשה ביהודים תומכי בית־עבאס והטיל עליהם מס־גולגלת כבד; גם חייבם לתת לו כל שנה עשרים וארבע בתולות לבית־הנשים שלו. בימי יורשיו הוקל ליהודים, אבל אחרי מותו של אחרון ממלכי בית אדריס (בשנת 1032) נכבשה פאֶס על ידי אמיר משבט בני אפרן. הוא רצח ששת אלפים יהודים, ומהשאר גזל את נשיהם ואת רכושם. אז ירדה חשיבותה של פאֶס כעיר ואם בישראל.

במאה האחת־עשרה קמה ממשלה יהודית בוואדי־דרעה. היא נתקיימה יותר ממאה שנה. מבין המלכים היהודים שמשלו בה, ידועים לנו שלושה בשמותיהם: אבו־יעקב יוסף, יעקב ושמואל בנו.

בניגוד לדעה המקובלת יש לציין, ששלטון המוראביטים (מיסדר נזירים מוסלמיים. ייסדו ממלכה שהתקיימה בשנות 1146־1061 ונקראה על שמם, ובנו את העיר מַראקאֶש) היה יותר נוח ליהודי “המערב”. בחצר הח’ליפים שימשו יהודים במשרות גבוהות. רק עם עלייתה של כת הקנאים אל־מוּואַחדין לשלטון, ניתכו צרות רבות על היהודים באפריקה. כל שאינם מוסלמים הועמדו בפני הברירה: להתאסלם – או לעזוב את הארץ (המוּוחדין שלטו בכל צפון אפריקה, עד מצרים, ובחלק הערבי של היספניה). באותם הימים כתב הרמב"ם את “איגרת השמד” המפורסמת שלו. האנוסים, שקיבלו את האיסלאם למראית עין, לא נוקו מחשדות ונצטוו לשאת לבוש מיוחד: בגד עליון שחור ומצנפת צהובה. הצרות נמשכו כמאה שנה, אך ארס השנאה והבוז ליהודים נשאר בלב המוסלמים בצפון־אפריקה עד ימינו.

בימי השקט היחסי שלפני גזירת־השמד התחילה פריחה דתית־רוחנית. הישיבות שבקיירוּאַן (בזמן אלדד הדני) ובפאֶס נעשו מרכזי תורה ותלמוד. עם שקיעת המרכזים שבבבל לבשו המרכזים שבמערב חשיבות יתרה. בצד לימודי־תורה התחילו פורחים גם לימודי־חול. היו בהם, ביהודי המערב, חכמים מומחים בהנדסה, בתכונה ובמדעי הטבע. קמו גם חוקרי הלשון ודקדוקה, שידעו לעמוד בפני הקראים – המשך טבעי למפעלי הישיבות בטבריה בתקופת הגאונים. נסתפק בציון שמותיהם של יהודה בן קורייש (800–870), דונש בן לברט ורבי יצחק אלפסי (נולד 1013), שקדם לרמב"ם והיה מעמודי ההלכה.

גלים מגולי ספרד הגיעו לצפון־אפריקה והתישבו בערי החוף. בראשית המאה השש־עשרה עברו ארצות צפון־אפריקה, פרט למארוקו, לידי התורכים; אך ממשלתם לא היתה יציבה ביותר בחבלים האלה. גם באלג’יר קמו לעתים מושלים עצמאיים. מצב היהודים תלוי היה ביכולתם לשלם כופר לאדוניהם. הקהילות שהיה ביכולתן לתת כל סכום שנדרש מהן ישבו במנוחה יחסית. מובן שכל גזירות ש“בתנאַי עוּמר” נהוגות היו כאן בכל חומרותיהן: בגדים מיוחדים; איסור רכיבה והליכה בראש מורם בשטח לא־יהודי; איסור נעילת נעל עם עקב וכיסוי הרגליים בגרביים בקיץ; חובה לגור ברובעים מיוחדים (“חארה” בטריפולי ובאלג’יר, “מלאח” במארוקו). לעומת זאת נהנו מזכויות מיוחדות הסוחרים האמידים שבאו מהיספניה, ובמאה השבע־עשרה – גם מאיטליה (מליבוֹרנוֹ), שליטי מארוקו, במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, ידעו להשתמש בקשריהם המסחריים ובידיעותיהם של סוחרים אלה ובחרו מהם את נציגיהם הדיפלומאטיים ותקונסולאריים בהולאנד, באנגליה, באיטליה ובתורכיה. אבל מצבם של המוני העם לא הוטב בזכות המעטים האלה, ורואי פני־השליטים ושריהם לא יכלו להשפיע עליתם שישנו את יחסם אל היהודים שוכני הגיטאות.

מצב זה היה אחד הגורמים שהניע רבים מיהודי צפון־אפריקת להגר מן הארצות האלו ולעלות לארץ־ישראל. ואמנם עלייתם של המערביים נזכרת עוד בימי צלאח א־דין, בשנת 1187 (אלחריזי). כבר אז קיימת היתה עדה “מערבית” בירושלים (אלחריזי מזכיר אותה). עליה זו נמשכה כל ימי הממלוּכּים, וכל ימי שלטון התורכים. מן ה“מערבים”, וביחוד מאנשי מארוקו, היה רוב העולים לפני גירוש ספרד, והם הם, בעיקר, שחיזקו וביצרו את הישוב בירושלים ובצפת, ובתקופה מאוחרת – גם בחיפה, בטבריה וביפו. מהם התישבו גם בערי השדה – בחברון, בשפרעם, בצור וצידון; ובלבנון – בבירות, בדיר אלקמר ובחצביה.

שינוי מסויים ביחס ליהודים חל בארצות אלה עם כניסתם של הצרפתים, שהשתלטו בהדרגה, במאה התשע־עשרה – בראשונה על אלג’יר, אחרי־כן על תוניס ולבסוף על מארוקו. מאז התחילה לפעול גם חברת “כל ישראל חברים”, שלזכותה יש לזקוף שיפורים מסויימים במצב ההשכלה, אם כי אין להעלים עין מהנזק שנגרם ליהדות זו על־ידי הלבנטיניות השיטחית וטישטוש דמותה הלאומית, שהכשירה את ההתבוללות והגבירה את הנחיתות.

ביהדות צפון־אפריקה ניתן להבחין ארבע קבוצות־יסוד:

א) יהודים ממוצא בּאֶרבּאֶרי שמורגל בפיהם ניב מיוחד, הניב ה“שילחי”.

ב) יהודים דוברי ערבית, ובהם גם יוצאי ספרד המוסלמית.

ג) ספרדים, שבאו מהיספניה הנוצרית והתישבותם היתה בערי החוף. אלה ניכרים בשפתם הספניולית (ה“לאדינו”).

ד) המתישבים המאוחרים, שבאו במאות התשע־עשרה והעשרים.

משום כך, וביחוד מחמת התנאים החברתיים והכלכליים הקשים שבהם היה נתון רוב יהודי צפון־אפריקה, אין לראות יהדות זו כחטיבה אחידה, כמו, למשל, יהדות תימן. יהודי צפון־אפריקה גם לא ישבו באזור גיאוגרפי מרוחק ומנותק כל כך ממרכזי היהדות עד שיתגבשו לחטיבה מונוליתית בעלת אופי מקורי, כמו יהודי תימן. כבר הזכרנו את מרכזי התורה והחכמה המפורסמים, שפרחו בשעתם בצפון־אפריקה (קירוּאַן, פאֶס, מאקני, מראקש וכו') והיו מקור השפעה על העדות היהודיות בארצות אחרות – וגם הושפעו מהן. ברם, לחץ השליטים המוסלמיים וההפליה מצד אחד, והרוח הפסיבדו־צרפתית שהשתרשה בערי החוף הגדולות מצד שני, גרמו למיעוט דמותה של יהדות זו. ובדבר זה ודאי שהיא אינה אשמה. מכאן מקורן של תופעות חברתיות המחייבות טיפול ותיקון.

המדינה החשובה ביותר מבחינת אוכלוסיה היהודים, היא בלי ספק, מארוקו. ישובה היהודי מנה לפני הגזירות האחרונות כ־286 אלף, באלג’יר היו כ־130000 (עתה נותרו שם פחות מ־20000). בתוניס – כ־7000 ובלוב – כ־30 אלף נפש (כמעט כולם כבר בארץ). בסך הכל למעלה מחצי מיליון נפש. מזמן הקמת המדינה כבר עלו רבים לארץ; וגם השאר, אלה שטרם עלו – אין להם יסוד לשבת בשלווה. המסורת העתיקה ואהבת הארץ לא כבו בלבם, ועם תקומת ישראל גבר הרצון להשתחרר מהרעה בגלויות – גלות ישמעאל. גם גורמים כלכליים ומדיניים מכריעים דוחפים אותם לקראת יציאת גולה. תנועת העליה גברה. לוב נעה כולה; תושבי־המערות מזה אלפיים שנה – אף הם יצאו. אחריה תבואנה תוניס, מארוקו ואלג’יר. ואין ספק שבעוד זמן קצר נזכה לראות את רובו של הישוב הוותיק הזה, את יהודי המערב, בין בניה־בוניה של מדינת ישראל.

 

האובדים בארץ אשור    🔗

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא… וְאַתֶּם תְּלֻקְטוּ לְאֶחָד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאוֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם. (ישׁעיה, כ"ז, יב־יג)

א    🔗

עם התגשמות חזון המדינה, אנו עומדים על מפתן התגשמותו של החזון הנבואי השני – על קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ.

“ובאו האובדים בארץ אשור” – אלה הם בני השבט היהודי הנידח בהרי כורדיסתאן, בארץ אררט. אלה הם הגולים הראשונים מגלות שומרון, אשר אליהם הצטרפו אחר כך מגולי ירושלים שהגלו על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, ויחדיו היוו שם את הישוב היהודי הראשון.

מוצאם של יהודי כורדיסתאן רמוז בכתבי הקודש, המספרים על גלוֹת ישראל לחלח ולחבור ולערי מדי. עדים לזה דברי המסורת שבעל־פה, החיה בפי היהודים וגם בפי שכניהם האשורים – הנסטוריים והארמנים. עדות חיה היא גם הלשון הארמית המדוברת עד היום בפיהם של שרידי ישראל אלה, הלא היא לשון “תרגום”, בה דיברו בני עמנו בימי הגאונים והתלמוד, ואף בימי בית שני, בתקופת פרס ולפניה – מיום שהוגלו ע"י מלכי אשור ושפתם העברית נעקרה מפיהם. אכן זה הוא השבט היחידי אשר שמר מסורת בת אלפיים ושבע מאות שנה – זכר לשיכבה קדומה ביותר בתולדות ישראל, המשקפת במידת־מה את צל־צלמו של העם מימי הבית הראשון.

על מוצאם של היהודים בני כורדיסתאן יודע לספר הנוסע היהודי הראשון שביקר אצלם לפני 800 שנה, ר' בנימין מטודילא, היינו, כי “בהרי ניסבור ישנם ארבעה שבטים מישראל, שבט דן ושבט זבולון ושבט אשר ושבט נפתלי, מגלות הראשון שהגלה שלמנאסר מלך אשור.” ר' בנימין היה הראשון שהביא לנו את הידיעה על השבטים הללו. הוא אומר: הם אנשי מלחמה וחפשים מעול גויים ו“אין עליהם לא מלך ולא שר מן הגויים, אלא שר יהודי אחד.” אך גם בימי הבית השני אנו מוצאים זכר למוצאם של כמה משפחות שבגולת מדי משבט נפתלי (כגון בתחילת ספר “טוביה”, ב“כתובים אחרונים”).

זמן קצר לפני ביקורו של רבי בנימיו בעמדיה אשר בכורדיסתאן, שבה מצא הנוסע 2000 נפש מישראל, חלה התקוממותו של דוד אלראי, שניסה לפרוק מעל היהודים את עול הגויים בכות הנשק. תנועת המרד היהודי בשלטון פרס דוכאה ודוד אלראי נהרג, אולם עצם החזיון של מרידה יהודית מזוינת השאיר רושם לדורות לא רק בכורדיסתאן ובפרס; הוא נכנס אל דפי ההיסטוריה של עם ישראל כתופעה של גבורה לאומית בעצם חשכת הגלות. לו הקדיש גם בנימין ד’ישראלי את הרומן ההיסטורי המפורסם שלו.

לא נשארו לנו זכרונות היסטוריים על גורל נידחי מדי וכורדיסתאן אלה. רק לעתים רחוקות קיבלנו ידיעות מקוטעות עליהם מפי תיירים יהודים כמו ר' יהודה אלחריזי, ובתקופה יותר מאוחרת – יחיה אלדאהירי, ושד"רי ארץ ישראל, שלא נרתעו מלכתת רגליהם אל הרי נשף ולסכן את חייהם בין פראי השבטים כדי להביא לאחים דרישות שלום ממולדתם הקדושה ולהטיף צרי תנחומים לנפשם, כי הגאולה שנתאחרה בוא תבוא. כן נמצאו שבלים בודדות בספרות השאלות־ותשובות לאחר גלות ספרד, המעידות שהקהילות הנידחות עדיין מחזיקות מעמד תוך עבדות והשפלה במשטר הפיאודלי, שנמשך כאן עד זמננו, ועוד לא כבה נר ישראל בתוך המרה שבגלויות ישמעאל.

במאת השנים האחרונות, מששופרו במידת־מה תנאי הבטחון והתחבורה, הגיעו תיירים אירופיים – ביחוד יהודים – עד גבולות כורדיסתאן והביאו קצת ידיעות גם על מצב גולת ישראל זו. נסתפק בציון שמותיהם של שלושה תיירים יהודים מהמאה התשע־עשרה שדבריהם נתפרסמו ברבים: ר' דוד דבית הלל (מירושלים), ישראל בנימין ואפרים ניימארק.

עם התחלת תנועת חיבת ציון חדר רעיון שיבת ציון בדרכים נעלמות ונפלאות גם להרי כורדיסתאן, ובימי העליה הראשונה – וגם לפניה – אנו מוצאים בארץ עולים מספר מכורדיסתאן. רובם התישבו בירושלים וכאן עסקו בעיקר בסבלות ובכל עבודה קשה – חיצוב, סיתות, בנאות ושאר מלאכות. אנשי־עבודה מנעוריהם, הם הסתגלו על־נקלה אל תנאי הארץ, וגם בנו להם שכונות מיוחדות. רבים בחרו לשבת בירושלים, וקצתם התישבו בשאר הערים – ביפו (לפני היות תל־אביב), בטבריה, בצפת ובבית־שאן, והיו שהלכו למושבות לעבוד בהן עבודת שדה וכרם, שרבים מהם היו רגילים בה מעודם. כורדיסתאן היא כמעט הגולה היחידה בה נשאר ישוב חקלאי, ואף כפרים שלמים היו מיושבים יהודים שעסקו בחקלאות, כגון סינדור, עקרא, ביתנורא וכו'.

בראשית המאה הזאת, נעשה נסיון ליישב יהודים כורדים על הקרקע, וזכורות לנו המשפחות הראשונות שהתאכרו על־ידי יק"א בסג’רה. מהם ישבו בכפר הערבי סג’רה ליד המושבה, בתוך הבקתוֹת של הפלחים, וחרשו את האדמה, ומהם יצאו לשמירה – עם ראשוני “השומר”. כן אנו מוצאים, בתקופה מאוחרת יותר, יהודים מעולי כורדיסתאן ביו מתישבי כפר ברוך; וכפר אחד שכולו יהודי־כורדי נקרא על שם הגבור היהודי מעמדיה– “דוד אלראי”. לאחר קום המדינה נוסד על־ידי יהודי כורדיסתאן שבירושלים “כפר עזריה” ליד משמר אילון (בדרך מירושלים אל תל־אביב), ועוד כמה כפרים אחרים.

עם ראשית עצמאותה של עיראק התחילה בכורדיסתאן העיראקית הסתה ערבית־לאומנית במיעוטים; שחיטות ה“אשורים” (הנסטוריים) על ידי שכניהם המוסלמים, הכורדים והערבים, עברו ללא כל עונש ותגמול מצד אירופה. אחר כן התחילו הסכסוכים והתככים בין הערבים וביו הכורדים (המוסלמים). אולם כאן נתקלו הערבים באגוז קשה, שלא יכלו לפצחו, והיו מוכרחים לשנות את גישתם לבעיה הכורדית. כל זה בישר רעות גם למיעוט היהודי שבהרי כורדיסתאן. אמנם, פרעות ביהודים לא פרצו אז, אבל רצח יהודים נעשה שם חזיון רגיל. והיהודים שבהרי כורדיסתאן הרגישו במה שעתיד לבוא. העליה לארץ התגברה, וכבר בשנת תרצ"ה העריכו את מספר עולי כורדיסתאן ב־2500. יחד עם הוותיקים הגיע מספר יוצאי כורדיסתאן בארץ ל־8000 נפש ומעלה.

עם הגברת העליה היהודית וביצורו של הבית הלאומי גברה בעיראק ההסתה ביהודים. אחרי הקמת המדינה והכרזת העצמאות היו חיי היהודים בכורדיסתאן נתונים בסכנה גדולה. הידיעות שהגיעו מהארץ הלהיבו את יהודי כורדיסתאן וטפחו בהם את האמונה, שהגיעה שעת חיסולה של גולה עתיקה זו. הם החליטו לעלות לארץ, כמו אחיהם יהודי תימן, בולגאריה ומזרח־אירופה, וקיימו את החלטתם. כך בא הקץ לגלות כורדיסתאן.

ב    🔗

מאז ומעולם התנהלה מלחמה בין שבטי הכורדים ובין השבטים התורכיים־המונגוליים השונים, אשר הגיחו כפעם בפעם מן המזרח והציפו את ארצות קווקז וסביבותיהן. כורדיסתאן עצמה לא הגיעה מעולם לאחידות ולעצמאות מדינית, ולא יכלה לעמוד בפני כובשים ממזרח, שהשתלטו סוף סוף והטביעו עליה את חותמם מבחינה מדינית ודתית.

היו כורדים שמילאו תפקידים חשובים מאד בדברי ימי המזרח התיכון, הן בזמן מלחמה והן בימי שלום. נסתפק כאן בהזכרת שני שמות כורדיים מפורסמים: שמו של השׂולטן נור אַ־דין, וביחוד בנו – צלאח אַ־דין האיוּבּי, המהולל בדברי הימים בנצחונו על הצלבנים בקרב חטין, נצחון אשר שם קץ לשלטונם בארץ ישראל. אולם האישים האלה תפסו את מקומם במסגרת מוסלמית כללית ופעלו כערבים או כתורכים, ולאו דווקא ככורדים. לידי תרבות עצמאית, לידי “ציביליזציה כורדית” או לידי ממלכה כורדית – לא הגיעו הכורדים מעולם.

בימי הממלכה העותומנית שולבה לתוכה כורדיסתאן ברובה, ומאז נשארה בחזקת “פרובינציה”. בתוך פרובינציה זו התרוצצו שבטים שונים ודתות שונות, בהם גם נוצרים, כגון ארמנים וגרוזים, וגם נידחי ישראל. הרי כורדיסתאן היו סלע־המחלוקת בין תורכיה לפרס, ושתי המדינות הללו הטביעו את חותמן על שבטי כורדיסתאן. כורדיסתאן נחלקה לשתיים: לכורדיסתאן פרסית במזרח, ולכורדיסתאן תורכית במערב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת עיראק הערבית, עבר חלק גדול מכורדיסתאן התורכית לידי עיראק, בעוד שהחלק המזרחי נשאר בידי איראן־פרס.

אשר לגורלם של יהודי כורדיסתאן, שלהם מוקדש דיוננו במאמר זה, היו תוצאות התמורות הללו מרחיקות לכת. רוב יהודי כורדיסתאן נפלו בחלקה של עיראק, מיעוטם נשארו תחת שלטון פרס, ורק חלק קטן נותר בכורדיסתאן התורכית.

כבר רמזנו בקצרה מה היו תנאי חייהם של היהודים בהרי כורדיסתאן. הם היו משועבדים בגופם ובממונם לשליטים הפיאודליים הכורדים, ה“ביקים”; תוך כך גם נהנו מחסותם של אדוניהם, שהגנו עליהם מפני “ביקים” ושודדים אחרים. לא היתה בארץ זו שיטה פוליטית אחידה, וממילא לא היה קוו אחד כולל להשמדת היהודים. המצב הזה התמיד בתורכיה גם אחרי החלוקה. אולם הוא שונה לגמרי בחלק העיראקי. קנאותם החשוכה של הערבים, שנאתם למיעוטים בכלל, תאוותם לדכא ולשדוד את חסרי־המגן, פקחו עיני היהודים: הם נוכחו לדעת כי אין להם עוד קיום לא בכורדיסתאן העיראקית ולא בכל מדינת עיראק.

היהודים התחילו לעזוב את עיראק ולעלות אל ארץ ישראל. בראשונה זזה יהדות כורדיסתאן, אשר מנתה בשעתה 16–18 אלף נפש. התחילו עולים מערים גדולות, שישובן מעורב, כגון מוצול, היא “אשור”, לפי מסורת היהודים, וכן ממקומות מבודדים, כגון עמדיה ההיסטורית, זאכו, ומהכפרים סינדור (כפר זה היה כולו יהודי) עקרא, דהוק, ביתנורא וכו'. רבים מכרו את שדותיהם ובתיהם במחיר פעוט, חיסלו את עסקיהם ויצאו לדרך – למוצול ולבגדאד, לחכות לתורם לעלות לארץ. אחרים הלכו בדרך־לא־דרך אל פרס, והתגוללו שם, צפופים בבתי־הקדש, בבתי־כנסיות ובבתי־קברות תחת כיפת השמים. אין לדעת כמה מהם אבדו בדרך ובסבלותיהם הנוראות בפרס. אולם אלה שעמדו בכל התלאות, הגיעו: יהודי כורדיסתאן שבו אל ארץ אבותיהם.

המרכזים החשובים ביותר של יהודי כורדיסתאן העיראקית לפני יציאתם, היו:

מוצול, הידועה בקרב היהודים בשם אשור (היא קרובה לחורבות נינווה), 7000 נפש; ארבאל, 2500־2000 נפש, כּרכּוך, כ־330 משפחה. סמוך לארבאל מראים את קברו של יונה בן־אמתי הנביא. זאכו, מרכז חשוב מנה 5000 נפש (אנשי זאכו היו מראשוני הכורדים שהתישבו בירושלים ובנו להם כמה שכונות בה). קצת משפחות של עובדי־אדמה יהודים ישבו בתל־כבר, בקרבת זאכו. בעמדיה התגוררו כ־400 נפש; בה עמד בית־כנסת קדום, ובסביבותיה היו ישובים יהודיים חקלאיים, מהם יהודיים כולם, ומהם מעורבים. על הישובים החקלאיים נמנו: ברזאני – 200 נפש, עקרא – 250 משפחה. דהוק – 100–140 משפחה. סנדוד, בקרבת דהוֹק כ־100 משפחה. הוא היה כפר מיושב ביהודים בלבד. היה ישוב חקלאים גם ברוּוַנדוּן. יהודים עובדי־אדמה ישבו בעוד מקומות: בבית־נורא, בשנדוכא (70 משפחות), בכוי־סנג’ק, בגירזַנגל, במירָווא. ישובים קטנים נמצאו גם בקרבת שַקלַוא וכּרַדַא. החקלאים היהודים גדלו חיטה ושעורה, אורז, עדשים וטבק. מקצתם עסקו בכרמים ובעצי פרי שונים, ויש מהם שהיו עוסקים בגידול בקר.⁶²

מעניין הסיפור המתהלך על בית־הכנסת שבעמדיה, שהוא אחד מבתי־הכנסיות הקדומים ביותר. כפי ששמעתי מפי מר עלון אבידני, הכם כורדי מידידי הטובים בירושלים, נבנה הבית בשנת א' תקנ"ט לשטרות (1249) על שם יחזקאל הנביא, בתבנית בית־המקדש כמתואר אצל יחזקאל, בעמודים ובעזרות. המספר הוסיף בכאב לב: “בשעת חיסולה של קהילת עמדיה, כאשר עזבו כולם את העיר לעלות לארץ, פרקו היהודים בעצמם מקדש־מעט זה, וחוששני שלא נשארה ממנו אבן על אבן. מצטער אני צער רב על כך, שהבית הקדמון נחרב, ושלא נמצאו מהנדסים לרשום את תכניתו של בית־כנסת זה, כדי שתשמש דוגמה לבנין בית מקדשנו בהר המוריה במהרה בימינו.”

בכורדיסתאן העיראקית, כמו גם בחלקים אחרים של עיראק נשמרה בקרב היהודים מסורת עתיקה של קברים קדושים. מובן מאליו שאיו לקבל כל פרט כפשוטו, אלא כמסורת עממית, הקיימת מדורות קדומים, מראשית האיסלאם או גם מלפניו. עד היום מראים יהודי כוידיסתאן – כמו בימי בנימין מטודילא ופתחיה מרגנשבורג – את קברו של נחום הנביא באלקוש (כפר כורדי, לא רחוק ממוצול), של יונה בן אמתי – בכרכוך, ואת קבריהם של דניאל, חנניה מישאל ועזריה, בנינווה ליד מוצול. כל שנה, בימים מסוימים, היו היהודים עורכים “זיארות” בהמון חוגג כמו “הילולת רשב”י" במירון, וכן נוהגים המוסלמים, המעריצים אף הם את הקברים הללו.

בסך הכל מנו לפני המלחמה בכורדיסתאן העיראקית, כאמור, 16–18 אלף נפש מישראל. אשר לכורדיסתאן התורכית (בתורכיה אין משתמשים בשם כורדיסתאן מנימוקים פוליטיים), נשארו בה יהודים כורדים מעטים בערים אחדות (בדיארבכיר, באורפא, בסֶבַרֶק, בגַ’רמוק), ואף עדות אלו הולכו ומתרוקנות. קצת מתושביהן היהודים עלו לארץ בתקופה הקודמת, וקצתם עברו למרכזים אחרים בתורכיה.

ידיעות יותר מדויקות ומפורטות יש בידינו על היהודים הגרים בחלק הפרסי של כורדיסתאן, שהוא מרוחק ומנותק מאתנו אף יותר מאשר החלק העיראקי. עכשיו זזו גם יהודים מכורדיסתאן האיראנית. אחד העולים החדשים, שעמד בראש מחנות עולי כורדיסתאן שבטהראן, מר שלום כּמאני, המציא, בתזכירו ל“סוכנות היהודית”, רשימה מפורטת על עליית הכורדים הפרסים, ועל המצב בתחילת כסלו שנה זו. ברשיונה האדיב של מחלקת העליה של “הסוכנות היהודית” הנני לפרסם בזה את מסקנותיו:

בסכיז, היו 1350 נפש מישראל; כבר עלו רובם לארץ.

במחנות־המעבר בטהראן – 200 ובמקום נשארו רק 130 נפש.

באנא מנתה 350 נפש; כבר כולם במדינת ישראל.

בוכאן – 400 נפש; עד 1953 עלו 240.

סַנַנְדאג מנתה 4000; יצאוה 1000, מהם 600 הגיעו לארץ.

שאהין–דאג – 360 נפש, כולם בארץ.

ביג’אר – 650 נפש, כולם בארץ.

תיקאב – 800 נפש, כולם בארץ.

רוזאיה (אורמיה) – 800, כולם כבר בארץ. 

נקַדַה – 150, כולם בארץ.

אשנו – 100, כולם בארץ.

האבאד – 320, כולם בארץ.

ג’וִנַרְוד – 250, כולם בארץ.

קמיאנדואב – 700, רובם בארץ.

בסך הכל היו בכורדיסחאן הפרסית, לפני העליה, 10330 נפש, שני שלישים מהם כבר בארץ.

התזכיר מסתיים במלים אלה: “השוכנים עכשיו (ב־1962) בכורדיסתאן 4130 נפשות ברכה; השוכנים גם בשני מחנות טהראן 2565 נפשות ברכה, שכל מגמתם – מצפים ומחכים בבנין אריאל, שם עינם ולבם, מקוים במהרה לזכות ולנשק את ארץ מולדתם”…

והכותב גומר לאמר: “וידוע עוד, שישראלים כורדיסתאן – הם היו שוכנים בגבולות ובכפרים; עבודה שלהם היתה יותר בעבודת האדמה – לחרוש ולזרוע וגו', והם – לבנות במהרה את ארץ מולדתם מחכים, ועיניהם תלויות…”

יהודי כורדיסתאן הם השבט היחידי בישראל, אשר שמר בקרבו עד היום יסודות חקלאיים במידה ניכרת. בזה נבדלו ה“כורדים” משאר הגלויות, אף מיהודי עיראק (בגדאד, בצרה וכו'), שאיבדו את הקשר עם הקרקע לפני דורות רבים. קשר זה נשאר ליהודי כורדיסתאן, ונסיונם בחקלאות הפרימיטיבית, בעבודה מפרכת בשדה ובגן, מכשיר אותם יותר משבטים אחרים לעבודת אדמה משוכללת גם בארץ האבות, ומקנה להם זכות בכורה להתישבות באדמת המולדת. אין שום הצדקה להחזיק אותם במחנות ואף לא במעברות, בשעה שהרי הגליל המערבי השוממים מצפים לעובד ולשומר נאמן, ומרחקי הנגב מחכים ליד חרוצה. יש להעבירם משדה־התעופה ישר לשדות ולכפרי־המולדת הנטושים. אכן, דרושה יד מדריכה, יד נאמנה ומאמנת, אשר תסגל אנשי־עבודה תמימים אלה לחיי עבודה משוכללת, ותכשירם לבנין המולדת, לחיי חופש ושוויון.

 

היהודים ההרריים בקווקז    🔗

א. יהודי דאגיסתאן    🔗

מה הוא מצבם של אחינו היהודים ההרריים בקווקז שבברית־המועצות? אליבא דאמת אין לנו מושג כלשהו על הווים וחייהם הרוחניים של שני מיליון וחצי יהודים שבברית־המועצות, על מהלך־נפשו של הדור הצעיר והנוער, על יחסם הנפשי של האחים המנותקים – לציונות ולתקומת ישראל. ואפילו המספרים האלמנטאריים של אוכלוסי ישראל בתחומי הממשל הסוביאֶטי, שאנו משתמשים בהם, אינם בטוחים. על אחת כמה וכמה שאין אנו יודעים דבר על הרכבם לפי המין והגיל, על נשואי התערובת וכדומה. כל אלה הם מהנסתרות. רק לעתים רחוקות יגונב אלינו שמץ דבר, ואף זה אפס קצהו נראה, ידיעות דלות, בעיקר על שבטי ישראל הנידחים שבירכתי תורכאסתאן וקזאכיסתאן, גרוזיה וצפון קווקז. השבטים ה“אכזוטיים” האלה, שזכרם בא בעתונות־המחקר הרוסית, שייכים, במקרה או שלא במקרה, אל סוג היהודים, אשר יש להם לשון משלהם, השונה מהאידית של היהודים האשכנזים: אם ניבים פרסיים כמו בבוכארה ובדאגיסתאן, או ניב תורכי־טאטארי, כלשון הקרימצ’אקים, או גורג’ית. יתכן שעצם העובדה שהם מדברים בשפה מיוחדת, הוא שמשך את תשומת לבם של החוקרים בארץ המועצות, וזיכה אותם בטיפול מיוחד בספרות המדעית הסוביאֶטית. אם כה ואם כה, נושא המחקר הוא תמיד לא ההווה, אלא ההיסטוריה, העבר הרחוק.

כוונתי בפרק זה לעמוד על יהודי דאגיסתאן, אשר להם הוקדשו כמה שורות באחד הקבצים האחרונים של המכון האֶתנוגרפי של האקדמיה המדעית בס.ס.ס.ר.⁶³  

מחבר המאמר י. מ. שילינג, אחד ממשתתפי משלחת המחקר לדאגיסחאן, חילק את תושביו של אזור זה, אשר נכנסו בתחום חקירתה של המשלחת, לכמה אזורים וסוגים לפי לשונות תושביהם. תוך השאר הוא עומד על אנדים, אווארים, וציזים, ומספר על היסודות היהודיים והארמניים שעליהם מעידות ברורות המסורות האתנוגניות של האנדים⁶⁴.

והוא ממשיך: “ההסתכלויות האתנוגרפיות מראות כי היהודים ההרריים, הידועים על פי לשון דיבורם כיהודים ‘טאטים’, היו לפנים אומה יותר גדולה במספרה, ושכנה לא רק באזור הסמוך לים הקספי, אלא גם באזור ההררי עד מחציתה המערבית של דאגיסתאן ועד בכלל. בְּאַוואריה, למשל, מספרות לנו המסורות העממיות ושרידי־המצבות על יסודות יהודיים בכמה מקומות ישוב כגון אַאַרקאַנים, שכונת שוטוטא בחונזאַך, רוּגוּדג’א, קוֹרוֹדה, סִלתה. די להעיף עין על המפה נדי להיווכח, שקבוצת הנקודות שמנינו בזה, אינה עושה רושם של אוסף מקרי וארעי, המפוזר ללא סדר. נהפוך הוא: קיבוץ זה כאילו מסמן רצועה של ישובים יהודיים, כעין טריז שננעץ הנה בימים עברו ממזרח למערב, למן המישור אשר ליד שפת הים ועד לב ההרים, רצועה שחתכה את שטחי אוואריה המזרחית והמרכזית, ונקודת ישובה הקיצוני במערב היה הכפר האנדי – מוני. לאור השוואה זו מסתברת המסורת האנדית על מוצאו היהודי של מוני עצמו, ועל חדירתם של יסודות יהודיים מכאן צפונה. השקפתם של בני מוני על שלושת כפרי דאגיסתאן העתיקים ביותר, אשר שניים מהם (מוני וקוֹרוֹדה) אינם אלא שתי חוליות בשרשרת היהודית או בטריז היהודי שציינו לעיל, השקפתם זו לא באה אלא להעיד על קדמותו של תהליך זה, בו נטמעו יושבי הטריז הנ”ל בקרב הסביבה האווארית־אנדית, אשר הקיפה אותו מסביב."

בסוף מאמרו מסכם המחבר את האמור לעיל, ומדגיש את מציאותם של כמה יסודות הרריים קדומים מאד, תחילה בחלק הדרומי של מחוז האנדים, הלאה – אלה שנפוצו מכאן צפונה, ולבסוף התבוללו בשכניהם.

עצם הרעיון, המובא כאן, חשוב ונכון ללא ספק. כדאי להעיר שגם מקורות יהודיים יודעים זאת, ודעתו של י. מ. שילינג יש לה אחיזה במציאות. כך, לפי עדותו של הרב המנוח של עדת דרבָּנד, ר' יעקב יצחקי, יש גם כיום אַאוּלים (כפרים) של מוסלמים הרריים, שתושביהם קיבלו מאבותיהם, ואבותיהם מאבותיהם, כי מוצאם מיהודים, וכי הדורות הראשונים נאנסו בחרב לקבל דת־מוחמד. מסורת זו יש לראותה כאמת היסטורית. על כך מעידות הכתובות העבריות על גבי מצבות שבבתי־הקברות הישנים, אשר מסביב לכפרים המוסלמים הנזכרים⁶⁵.

אנו מעונינים בהיסטוריה ואינני מזלזל בארכיאולוגיה, אולם בראש וראשונה אנו חפצים לדעת על יהודים חיים.

אנו מעונינים ביהודי דאגיסתאן, אשר ניצלו מההפיכה ומהטמיעה, אלה שנשארו נאמנים לעמם ולמסורת אבות, אלה ששארו בחיים.

והן ידוע לנו שגייסות היטלר, אשר השמידו ששה מיליון מישראל ובהם גם את יהודי קרים (הקרימצ’אקים), נהדפו מקווקז ולא עלה בידם לבצע את זממו של הצורר בשבט יהודי זה שבהרי קווקז. כן לא שמענו על פוגרומים ושחיטות ביהודי קווקז, דוגמת הפוגרומים באוקראינה ובקרים. נראה שיהודי קווקז נשארו במקומם, ומדוע לא בא זכרם של היהודים החיים לא במאמר־המחקר המצוטט, ולא בשום מחקר אחר בארץ המועצות? הן החוקרים הללו – ייאמר זה לשבחם – מקדישים תשומת־לב מרובה לכל השבטים הקטנים והפעוטים בכל רחבי ארץ המועצות, המקיפה כששית משטחו של כדור הארץ המאוכלס! נראה שגם במוחם של החוקרים הללו קובע הכלל: חוץ מהיהודים!

בשנת תרע“ב פירסם ידידי המנוח, הד”ר אהרן בנימיני ז“ל, מאמר מקיף על יהודי ההרים בקווקז, ששם נולד וגדל ופעל בימי נעוריו, לפני שפרש ללמודיו בקושטא ובטרם עלה לארץ כרופא חלוץ. בתיאור חי ונאמן תיאר חיי אחינו היהודים ההרריים בכל מקומות מושבתם, בכפריהם ובעריהם. המאמר, שנתפרסם בשעתו ב”אחדות" (גליונות 38–48, תרע"ב) מתאר את מצבם של היהודים ההרריים בזמנו, סמוך למלחמת העולם הראשונה. אותה שעה מנה הישוב ההוא למעלה מעשרים וחמשה אלף נפש, רובם תושבי ערים ועיירות, ומיעוטם כפריים מפוזרים בתוך ה“אוּלים” הקווקזיים. רבים מהם עסקו בעבודת־אדמה, בפלחה ובנטיעות. הערים הגדולות היו – דרבנד (ובה ישוב יהודי־הררי בן 6000 נפש) וקובא (פלך באקו, ישוב של 10000 הרריים). השאר ישבו בכפרים ובעיירות: בגליל קובאן – מאה משפחה, שהם 500 נפש, רובם עסקו בחקלאות (בכפר ג’יגאנסק); בגליל הטרי – 2500 נפש; בפלך דאגיסתאן – 1845 נפשות; בגליל קאי־טאג – תבסיר – כ־1000 נפש, בהם כמאה נפש בחקלאות (בכפר מונתיר). בגליל כיורני,– למעלה מעשרה כפרים, שכל ישובם היהודי, כ־4000 נפש, עסק בעבודת־אדמה. אחד הכפרים האלה היה יהודי טהור (אגלבי). בסך הכל מנה ד"ר א. בנימיני במאמרו כעשרים וששת אלפים נפש יהודים הרריים.

כזה היה המצב שם כשנתיים לפני המלחמה העולמית הראשונה. מובן מאליו, שבמשך ארבעים שנה אלו לא עמד הישוב מגידולו. היתה גם “עלייה פנימית”, כי אחינו הקווקזיים אינם רווקים ולא הנהיגו “ביקורת הילודה”. מאידך גיסא לא שמענו על הגירה יהודית רבת־ממדים מקווקז. אומנם, עם התחלת הציונות נתנה גם קווקז חלוצים ועולים, לבד מזקנים אשר קצתם עלו לירושלים ויסדו שם שכונה מיוחדת (עם העולים הללו בא הרב יעקב יצחקי ז"ל מדרבנד, שהיה גדול בתורה ויסד מושבה יהודית בארץ, בה התישבו גם מיהודי־ההרים, הלא היא באר־יעקב, שנקראה על שמו). כן היו מבני הנוער שעלו לשם עבודה ושמירה (כמו הח' יחזקאל ניסנוב ז“ל, אחיו צבי ויהודה, יוסף בנימיני ז”ל ועוד). אולם העליה, היתה קטנה. רוב הישוב היהודי ההררי נשאר במקומו, ויש איפוא להניח שמספרם גדל וכי היום הוא לפחות 35–40 אלף נפש.

השאלה היא, מה גורלו של שבט יהודי נידח זה, השרוי בירכתי קווקז, אשר שמר עצמיותו ותכונותיו, ולא איבד את פרצופו הלאומי זה אלפי שנה – מה גורלו תחת המשטר הסוביאֶטי? – מה גורלם של אחינו אלה, אשר רבים מהם ישבו דורות בכפריהם, עבדו את האדמה, ומנהג אבותיהם בידם ב“מולדתם השניה”, בה קנו להם שם באומץ־לב ובכושר־קרבי – רק אחדים מהם הכרנו כאן בארץ כעובדים, כמתישבים וכלוחמים, בימי ההתישבות במחנים ובבאר־יעקב (תרס"ה) ובימי “השומר”, ומהם נפלו על הגנת המולדת (יחזקאל ניסנוב, יוסף בנימיני), – האם “הסתגלו” אחינו אלה באורח־חייהם למשטר החדש, כמו שבטי קווקז המוסלמים – שכניהם? השמרו בלבם זיק נאמנותם למולדתם ההיסטורית, המקורית? העודם נאמנים, כאשר היו, לאידיאלי אבותיהם ומשתתפים משם, מאחורי המסך, עם מדינתנו הצעירה במאבקה על קיומה, על עתידה, על קיבוץ גלויות?

ב    🔗

על היהודים האלה מצאנו ידיעות חשובות במאמר שפרסם בשעתו (לפני קרוב למאה שנה) הרב יעקב יצחקי מדרבָּנד. העתיקים בישובי היהודים הדגיסתאנים, דוברי שפת “טאטי”, שהמסורת המקומית שמרה את זכרם ואת שמותיהם, היו שלושה: קולקַאת על נהר קיֹדיַאל, ממערב לעיר קוּבָּא, 1.5 ורסטאות ממנה – והוא הקדמון שבשלושה. “וקבלנו – אומר הרב י. יצחקי – שעמד על תלו קרוב לאלף שנה”. סופו בא לו מידי הפרסים: בשנת התקצ“א (1730), עת נלחם נאדיר שאח, מלך פרס, עם החאנים הקווקזיים, פגע גם בכפר היהודי קולקאת והחריבו עד היסוד. פליטי קולקאת התישבו בעיר קובּא. אל קובא עברו גם פליטים יהודים אשר ישבו ב”חצרים" (בחוות קטנות?), כמו קַלאג’אראק, קוּסאר ואחרים.

הישוב היהודי השני בזמן היה אבּא־סאווא, כשבע ורסטאות דרומית־מערבית מדרבּנד. כפר זה ישב במישור הררי, מכותר סלעי־עד. (על כמח מצבות שבבית קברותיו נמצא חרות הפסוק: “ורבים מישני אדמת עפר יקיצו”). בשנת התקנ"ז (1796) נלחם סורחאב־חאן, מנהיג של קומיקים (מן העממים הטורקו־טאטאריים בקווקז), עם עלי־חאן, שליט דרבנד; תוך כך התנפל גם על אבא־סאווא. היהודים עמדו על נפשם, אבל הוכרעו. בקרב ההוא נפלו מהם 157 נפש; השאר מצאו להם מקלט בדרבּנד. את הארץ מדרום לדרבָּנד (מעיר הרב יצחקי) כינו המוסלמים “צד מוסלמי”, ואת הארץ אשר מצפון לעיר קראו “צד כפ’ארי” (של כופרים) – זכר לממלכת הכוזרים אשר התפשטה מהים הקספי עד הים השחור ומנהר איטיל (ווֹלגא) עד צפון דרבנד. בשדה שמצפון לחומת העיר, על פני שטח של ורסטה אחת בערך, רואים הרבה קברים מפוזרים – זקני העמים המקומיים אומרים, כי אלה הם קברי לוחמים יהודים שנפלו בקרב עם מלכי פרס.

הישוב השלישי היה קַתְּדָא, צפונה־מערבה מדרבנד, כמהלך יום וחצי ממנה. הישוב הזה כלל שלוש “ערים” סמוכות: א) חבראיי, כלומר עיר חברים (תלמידי־חכמים); ב) חקלאיי (עובדי אדמה, אכרים וכורמים) – לפי האגדה היו הללו מספקים צרכי מחיה ל“חברים” חנם. ג) דִיַה־זַבַ’רי (“עיר עליונה” בטאטית). הכפר קתדא, על כל חלקיו, נהרס והושם בשנת הת"ק (1739) על ידי הרריים פראים.

הישובים המדוברים היו כפרים יהודיים כולם. הם מקור כל היהודים ההרריים, ששפתם טאטית. בזמנו של הרב י. יצחקי ישבו היהודים הללו בעיקר בדרבנד ומצפון לה – בי"ח מקומות.

הלשון הטאטית, אומר הרב יצחקי, איננה פרסית, אף כי מצויות בה כמה מלים פרסיות. יתכן שהיא סעיף ממשפחת השפות האיראניות אשר גם פרסית וכורדית נמנות עמה. 

ג    🔗

ב־1880 יצא לאור ברוסית ספר קטן מאת הסופר והעתונאי הרוסי, המפורסם בימים ההם, ו. א. נֶמירוביץ’־דַנְצֶ’נקוֹ, בשם: “וואִינסטבוּיוּשצ’י איזראִיל” (ישראל הלוחם) – רשמי בקורו אצל יהודי דאגיסתאן. הוא בילה שבוע בקרב היהודים ההרריים והתרשם מאד מרוח החופש והגבורה, המפעם אותם. במסעו נפגש עם צייד יהודי בשם “בִנְיַנוּ” (בּניהו). האיש היה לבוש וחמוש כדרך יושבי ההרים ההם – פגיון תקוע בחגורה, בין הכתפים רובה. שכניו המוסלמים ספרו בהתפעלות על מעשיו הנועזים והצלחותיו במאבק עם דובים, ברדלסים וחיות־טרף אחרות. ואין הוא יחיד במינו, – אמרו המסַפרים (ע' 37).

עם האוכלוסים המוסלמים שבאותה סביבה חיו היהודים ההרריים בשלום ובידידות, וכמוהם היו עוינים את הרוסים (ע' 41; 49). אבותיהם של בני הדור הזה נענו בשעתם לקריאת המנהיג הנודע, שאמיל, והשתתפו עם שכניהם המוסלמים בּמלחמה הנואשת עם גייסות הרוסים. והד מעשי גבורתם טרם נדם בּהרי קווקז.

נֶמירוביץ’־דַנְצֶ’נקו בקר בכפר יהודי גדול בדאגיסתאן (אינו מזכיר את שמו) וראה את תושביו בהליכותיהם ובעבודותיהם שבכל הימים – אנשי אדמה, כורמים, בוקרים. היהודים ההרריים, הוא אומר, “מגדלים פוּאת הצבעים (צמח שמפיקים ממנו צבע אדום), מטפחים גני פרות, כרמים. אין הם מסתפקים באדמותיהם אלא מרחיבים את משקיהם וחוכרים חלקות מבעלי קרקעות שבסביבתם. הם מגדלים מיני־טבק נמוכי־איכות, עושים כלי־זין מצוינים, ובזמן האחרון התחילו מתעסקים בממדים נרחבים בגידול צאן… היהודי הקווקזי עובד בעצמו בכל מקום – באת, בקרדום, במעדר. על כן הם בני חיל, יפי תואר, והמוסלמים, שכניהם, מכבדים אותם”. העתונאי הרוסי הליברלי מהמאה שעברה מעביר קו מבדיל ביניהם ובין יהודי רוסיה המתנוונים כביכול והחיים חיי טפילים, והוא מוכיח את בני עמו: "כזה הוא (היהודי) רק במקום שם היו מנכרים ומבדידים אותו דורות על דורות, מדכאים אותו בבוז, מדחיסים בו באורח מלאכותי כוח איום של אנכיינות שבטית ומרכיבים לו את הסגולות היפות של “קהל” (ביטוי של לעיגה וגינוי בפי משכיל רוסי: הרוסים, ריאקציונרים וליברלים כאחד, בדו להם מושג על “קהל”, בלומר על הקהילה היהודית ופרנסיה, כעל מאורת זדים ונוכלים). ומקום שם חיו היהודים בתנאים אחרים, כמו למשל בקווקז, הם אנשים ישרים ומועילים. אין עם שלם רע – רק אנשים רעים מסוגלים להעכיר המונים.

“בתי הספר של היהודים משוכנים ב’סאקלוֹת' מלוכלכות וצרות, בסמוך לבתי־הכנסת שלהם. אין הלומדים מרובים: ממאתים בתים באו רק 15 תלמידים. דרך הלימודים: המלמד יושב על שטיח הפרוש על האדמה, והילדים סביביו. כולם יחד אומרים אחריו דברי תפילה או תורה. אין בחדר אלפבית מודפסת. על פי רוב מצייר המלמד את האותיות, וכך לומדים הילדים לקרוא ולכתוב. כולם כותבים על ברכיהם, כמו המוסלמים. הגדול בבתי הספר של היהודים נמצא בדרבנד – הוא מרווח ונקי. הגומרים את הלימודים בו מקבלים תעודת רב או שוחט. בתי־ספר אחרים – בערים גרוֹזני, חַסַב־יורטה, טַמיר־חאן־שוּרה, ובכפרים – עלובי־מראה הם”. (ע' 51־50)."

הכפר נקרא בקווקז “אַאוּל”. היהודים ההרריים קוראים לכפריהם: צ’וּל (עמ' 82).

נביא תמונה חיה של כפר יהודי גדול, כמו שראה אותו נ. ד. מראש גבעה שממולו:

על פני כל המורד מנגד היו מגובבים בתי־אבנים (“סאקלות”). בין בית לבית אין לא רחבה ולא גינה. רק סימטאות צרות משתלבות ומתפרדות ונעלמות בתוך גלי הסאקלות, המפוזרות בלי סדר. גנים ושדות מעובדים יפה מקיפים את הכפר מלמטה, כמו במסגרת. העין לא ידעה במה להתלות. הגבעה (שממול) לא נראתה מבעד לקן־נמלים זה, בו המו אלפי יצורים חיים והחרישו אזנינו בהמולה אדירה של קולות רמים. איזה הבדל בין זה ובין אַאוּל טאטארי! שם שקט גמור; פה נדמה לך כאילו כל אחד מיושבי הסאקלות העלובות הללו רואה חובה לעצמו להוליך את קולו על פני כל המרחב הירוק הזה. כמו רצי זהב הזהירו, מתחת לשמש השוקעת, הגגות השטוחים של הסאקלות, הבנויות אבן, ובוץ או טיט טיח למו. החלונות משחירים כמו חורים – אין לא מלבנים ולא זכוכיות; רק פה ושם תראה תריס תלוי על וו אחד… בתים מטפסים זה על גבי זה. יש בתים העולים ועומדים בית על ראש בית: קטן על גדול ממנו, ולמעלה גמד ממש… ים של גגות שטוחים. רעש והומיה מרוב אדם. המונים המונים, בבגדים צבעוניים, אצים רצים בחוצות הכפר; נשים יושבות בקבוצות על הגגות. זהרורי השמש השוקעת, השופכים ארגמן וזהב על רתח זה של הכפר המלא בני אדם, מוסיפים לו יתר חיוּת ויופי. והלאה, מעבר לכפר, הולכת ונמשכת ירוקת נמוכה, מַרְאֶהָ כמראה ערפל יערי; ולמטה, כמו נחש ורוד, מתפתל נחל צר; הוא מבריק בנטיות הנחל, בזהבו המותך, ונעלם ברוחק, שם נראים לנו היערות כמיני עננים אפורים…

– מה זה, האם גם מוסלמים גרים כאן? – הראיתי בתמהון על צריח של מסגד צבעוני, מצופה בלוחות־אבנים צהובים וכחולים. 

– לא. זה מסגד יהודי.

– בית כנסת?

מצאתי כי כל בתי הכנסת של היהודים ההרריים בנויים בצורה זו. מרחוק אין אתה יכול להבחין ביניהם ובין מסגדי המוסלמים; מהם צבועים בנוסח טאטארי.

“הכפר היהודי שנכנסני אליו ברוב חגיגיות עמד – לפני זמן לא־רב – במחנה ה”לא־כנועים“. הוא נתן יד לשאמיל; ועם ה”מיוּרדים" (נאמנים, קנאים) של אותו שליט הררי קווקז נמנו לא־מעט אנשים אמיצי־לב מבני הכפר הזה.

“לקראת מוחמד־אוגלו (מורה־דרכו של נ.־ד.) נשאו ברכות. מוסלמי, הבז ליהודי העירוני והשונא את הרוסי, נוהג כבוד ביהודי ההררי. בדרך כלל אין יושבי הארץ מבדילים עצמם מהם (מהיהודים)” (ע' 94־92).

הרב יצחקי מזכיר קצת את מעשי ההרס שעשו הפרסים בעת מלחמת נאדיר־שאח עם החאנים הקווקזיים, ואת פגיעתם הרעה בכפרי היהודים. גם לאזני נ.־ד. הגיעו שמועות ואגדות עממיות על אותם המאורעות. הפרסים היו אכולי קנאות דתית חשוכה, ובשנאתם ליהודים אף בשבי לא לקחו אותם, רק הרגו את כולם (ע' 99).

מראה בית יהודי הררי בפנים: הקמין בנוי אבנים גסות; ארובתו, העשויה מטיט, מגיעה עד הגג. סוגרים אותה בלוח־עץ ומחזקים באבן. דבר אחד אינו נוח בבתים הללו: אין אתה נכנס פנימה אלא בזחילה. הדלת נמוכה מאד. וקשה מזה המעבר מחדר אל חדר: ממש חורים, מאורות־חיות. אבל נקי מאד. ניכר שטחים את הקירות לעתים קרובות. רצפת־הטיט כבושה היטב ואין עליה סימן של סחי. כלים שונים מבריקים על האצטבאות; בפינות נראים כדים גבוהים בעלי פיתוחים נאים. יש גם כלי־כסף; הם מוצגים לראוה על טסי־נחושת ענקיים: על כל טס יכולת להשכין פרה אחת משבע הפרות הבריאות שראה פרעה בחלומו. גם ראיים ישנם; דומים הם מאד לכפריים שלנו (של הרוסים): דרכם להראות לך שני אפים במקום אחד, מין ביצה של בת־היענה במקום עינך, מעין קיפוד ענקי במקום ראשו הפרוע של בעל הבית. מסביב לראי – חרבות, פיסטולטים, רובים, פגיונים, אפילו שני יטגנים (פגיונים עקומים) טורקיים. הפיסטולטים נתונים במסגרת של כסף ושחור, הרובים מקושטים בפיטורי־כסף. מטות גבוהות עד התקרה, וארגזים העומדים זה על גבי זה, משלימים רהוט החדר. הגג נתמך בקורת־עץ, מין עמוד טבעי ורחוק מעידון בידי אדם. עמוד זה מכוסה כולו בכלי־זין – אוצר שלם! היהודים ההרריים מתגאים בכלי־מות אלה ממש כמו הצֶ’צ’נים והלָזגינים. פוחח מקרב בני ישראל המתלחמים האלה, בחור לבוש קרעים מדהימים, המגלים כל חמודות גופו החזק, אם גם אינו כליל יופי – בחור כזה לא יימנע מלהתהדר בזוג פיסטולטים, שראשיהם מצופים כסף, או בפגיון נהדר, שנצבו כולו משובץ פִירוֹזָג.

פה, בחדר האורחים, היה יפה מאד. אור היום הבהיר פרץ לתוך החלונות הפתוחים והבליט באפלולית פרחי בדי־משי צבעוניים, התלויים על הקירות, צפיות ארמניות של כרים גליליים מעוגלים, שמיכה ירוקה־מזהירה, ובגלשו על פני אוצר כלי־הזין התפזר באלפי ניצוצות (106–107).

 

יהודי גרוזיה    🔗

הוֹשֵׁעַ ה' אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל – הִנְּנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ.

(ירמיה ל"א, ו–ז)

א    🔗

מסורת חיה בקרב שבטי ישראל שבהרי קווקז, כי מוצאם הוא מעשרת השבטים, אשר הוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור ל“חלח ולחבור ולנהר גוזן ולערי מדי” (נוסח אחר: “להרי מדי”). מסורת זו משותפת ליהודי דאגיסתאן ואזרביג’אן וליהודי גרוזיה וארמניה, על אף כל השוני וההבדלים שבין השבטים הללו – בלשונם, בגופם, באורח חייהם. ואומנם רוב החוקרים נוטים לראות גרעין היסטורי אמיתי במסורת זו. יש להניח שגולי שומרון התפשטו בתקופות שונות ממדי אל ארצות אררט, חדרו אל הרי קווקז ועד אזרביג’אן ודאגיסתאן הגיעו. בדורות שאחר כך, אחרי חורבן בית ראשון, הצטרפו אליהם גולי יהודה, ובימי בית שני נתווספו על שתי השכבות הללו מהגרים מיהודי פרס ומדי, מכורדיסתאן וממלכות ישראל אשר בחדייב. מכל מקום, מסורת זו קדומה מאד ורמז לדבר אנו רואים אף בתרגומו של יונתן בן עוזיאל: במקום אחד הוא מפרש את דברי עמוס (ד' ג) “והשלכתנה ההרמונה” – “ויגלון יתהון להלאה מן טורי הרמיני” (ארמניה); ובמקום אחר, את דברי ירמיהו (נ"א כז), “אררט, מני ואשכנז” – “ארעא דקרדו, משירית הורמיניה וחדיוב”. עצם הפירוש הזה מוכיח שבתקופת מחברו של התרגום קיים היה ישוב יהודי בדרומה של קווקז, בארמניה, ו“מעבר להרי מדי” – בגרוזיה ובאזרביג’אן. ואף בתלמוד עצמו נזכר שמו של רבי יעקב מארמיניה, שר' נחמן מביא הלכה בשמו (ירושלמי, גיטין, פרק ה‘, הלכה ז’).

ואמנם מצאנו גם בדברי יוסף בן מתתיהו על טיגראנס מזרע הורדוס (כ־70 שנה לפני החורבן), שמלך בארמניה, כי בעלותו לכסא המלוכה התישבו שם הרבה יהודים, חיילים ואזרחים; הם היתרבו מאד עד שבימי שבור מלכא ב' (380־310 למנה"נ) הגיע מספרם למאות אלפים. ידוע שבור מלכא העביר מקווקז לפרס ארצו למעלה מ־50 אלף משפחות ישראליות, ויש להניח שגם לאחר זה נשארו עוד רבים בהרי קווקז. אמנם, מקצתם נטמעו בשכניהם הארמנים והגרוזים – בקרב הגרוזים יש הרבה משפחות המתיחסות בגאון למוצאם מישראל – אולם גרעין יהודי חזק השתמר בהרי הקווקז ונשאר נאמן לעמו ולדת אבותיו עד היום הזה.

בין עתיקות גרוזיה מצויות מצבות קדומות, המעידות על ישוב יהודי רצוף בימי הביניים (כמו כתובת מצחט, הנשמרת במוזיאון היהודי בטיפליס). כן מצאנו לעתים ידיעות ספרותיות חשובות (כגון על הכת הקראית הטיפליסית) המאשרות קיום ישוב יהודי במאה העשירית. על הישוב היהודי בגרוזיה מספרים גם ר' פתחיה מרגנשבורג ור' בנימין מטודילא, הקורא לעם הארץ בשם “גורגאן”, “גורגנין” או “גרגשים”. ישובה היהודי של גרוזיה היה בתחום סמכותו של ראש הגולה שבבגדאד, בירת העבאסים בזמן ההוא.

ואלה דברי ר' בנימין: “וכל ארץ התוגרמים… וארץ גורגאן, הנקראים גורגנין, היושבים על נהר גיחון, והם הגרגשים המחזיקים בדת הנוצרים, ועד שערי סמרכנת וארץ טיבת, וארץ הודו, ראש הגולה נותן רשות לכל הקהילות האלה לשים על כל קהל וקהל והם באים אליו לקחת הסמיכה והרשות ומביאים לו דורונות ומתנות מאפסי ארץ.”

יש ידיעה מיוחדת במינה, אם כי מאוחרת למדי, מהמאה השבע־עשרה, על היספני אחד דון ז’ואן מסגלס, שהגיש לסולטן הצעת תכנית להקים מדינה יהודית בכל המחוז המיושב על ידי היהודים בדרום קווקז.

קיימת דעה מבוססת כי התגיירותם של הכוזרים (מתחילה – של בולאן ובית מלכותו ואחר כך של כל השיכבה השלטת שבכוזריה) באה בהשפעת יהודי פרס דרך קווקז. מזה בלבד ניתן ללמוד על תוקפם והשפעתם של שבטי ישראל אלה גם במאות הראשונות של האיסלאם. אולם כל הזכרונות ההיסטוריים המקוטעים שנשארו אינם אלא הדים קלושים מתקופת הגבורה של העבר הרחוק. היסטוריה שלימה, או גם כרוניקה סדירה, לא נשארה לנו, אף־על־פי־כן אין ספק שישוב יהודי רצוף היה קיים בדרום קווקז, כמו בצפונו, ושרשיו נעוצים בימי קדם, בימי בית שני או גם לפני זה. 

ב    🔗

כאן המקום לעמוד קצת על ההבדל שבין שבטי ישראל השונים, ביחוד בין היהודים ההרריים שבצפונה של קווקז לבין הגרוזים, יושבי טרנס־קווקז.

לשון הדיבור השגורה בפי יהודי גרוזיה שונה מהפרסית־הטאטית, לשון ההרריים; בפיהם לשון שכניהם הגרוזים הנוצרים. מה שמפתיע ביותר הוא, שגם הכתב הנהוג ביניהם לבין עצמם הוא כתב גרוזי, משמאל לימין, שלא כדרך כל שאר שבטי ישראל במזרח ובמערב, שהיו משתמשים אף לצורך השפה הלועזית המדוברת ביניהם בכתב עברי (כך נהגו, למשל, יהודי ערב לגבי ערבית; יהודי ספרד לגבי לאדינו; האשכנזים לגבי האידית או העברי־טייטש; הפרסים והקרימאים לגבי לשונותיהם). ולא כך יהודי גרוזיה. עוד יש לציין, כי שמות המשפחה השכיחים בקרב יהודי גרוזיה הם ברובם שמות גרוזיים אופייניים ורבים מהם משותפים להם ולשכניהם הנוצרים. גם חזיון זה מעיד על תהליך ממושך של התבוללות לשונית ותרבותית קדומה והשתרשות עמוקה בקרקע גרוזיה. אולם דבר זה לא השפיע על נאמנותם לדתם ולמסורת היהודית שלהם; גם ידיעת העברית לא פסקה בקרבם.

בדורות הקודמים היו באים אליהם “שליחים” מארצות המזרח, בעיקר מפרס. מעת סיפוחה של גרוזיה אל רוסיה התחילו באים שליחים אשכנזים (מליטא ומפולין). הם היו שוהים על הרוב זמן קצר, אך במקרים רבים נתבקשו על־ידי יהודי המקום להאריך את שהותם. מהם גם נתמנו לרבנים, לשוחטים ומוהלים. הם הפיצו ידיעת התורה והעברית והניחו יסודות לחינוך המסורתי של יהודי גרוזיה.

אין אצלם מסורת שבכתב, לא השתמרו יצירות ספרותיות, רק מסורת בעל־פה, שלפיה הם שייכים לגלות העתיקה – לגלות שומרון. אל זו נוספו בקרב הימים שכבות מאוחרות יותר מגלות יהודה. אכן, יש להניח שישוב יהודי חדר להרי ארמניה וגרוזיה בעיקר ממלוכת הפארתים היהודית, מחדייב־אדיאבנה, שמלכיה התגיירו בימי בית שני (מונבז והילנה אשתו). כמו כן באו יהודים לשם, כפי שכבר הזכרנו, בימי טיגראנס מבית הורדוס.

כדאי להעיר שכמה כפרים ושבטים משכניהם הנוצרים רואים עצמם כחטר מגזע ישראלי קדום, כגון יושבי קרטלי, שמוצאם הוא, לפי דברי הפרופ' ליווה, מהכפר טילאבי, הוא תל־אביב שביחזקאל (ג' טו).

בהבדל מיהודי צפון קווקז, הצ’אֶרקאֶסים או ההרריים, שרבים מהם גרים בכפרים ועוסקים בחקלאות – חיו יהודי גרוזיה חיים עירוניים ובעיקר התפרנסו ממסחר. מורגל בפי הבריות: “הילד היהודי נולד עם האמה (אמת הסוחרים).” מזה נבעו תוצאות עגומות בשעת המהפכה הסוביאֶטית, שכן הסוחרים והרוכלים היו הראשונים שנפגעו מהמשטר החדש וסבלו מהרדיפות על המעמד הבורגני. התחילה יציאה מבוהלת. רבים מיהרו לברוח מבעוד זמן או לאחר זמן לתורכיה הסמוכה, ו“קולוניה” יהודית גרוזית, גדולה נוסדה בקושטא. אולם קודם לכן לפני זמן לא רב, היו יהודי גרוזיה גם עובדי אדמה, ואף העירוניים היו עוסקים בגידול ירקות ועצי פרי. בכפרים אחדים, כמו בקארילו, נמצאו יהודים רועי צאן, ובכפר שינואלי – בעלי אחוזות ומטעים רחבי־ידים.

היהודים הגרוזיים הם לרוב גבוהי־קומה ורחבי־כתפיים, אבל מעוטי תורה. עם זאת יש בהם רבנים ותלמידי חכמים שלמדו בישיבות והקימו תלמידים העומדים בראש העדה במושבותיהם בקווקז עד היום.

ג    🔗

כבר לפני המלחמה העולמית הראשונה ראינו את אחינו עולי גרוזיה בירושלים. מהם התחילו לעלות לארץ אף קודם לתנועת חיבת ציון. ראשוני הגרוזים (או “הגורג’ים” כפי שקראו להם) באו בשנות השישים למאה שעברה, ובשנת תרכ“ז (1863) כבר נוסדה העדה הגורג’ית הראשונה בירושלים. מיכאל לוי עלה בשנת תרל”ו והתישב בעיר העתיקה; שם הוקם בית־כנסת על שמו – מיכאלה שבילי – ליד ישיבת “תורת חיים” (עמד על תלו עד הפוגרום הראשון בימי המנדאט – בירושלים, ב־1920). גם בבית־הכנסת “תפארת ירושלים”, ברחוב “חפץ חיים”, היתה קיימת ישיבה גורג’ית (“מקור חיים”). ישיבת הרב רפאל אפרימושבילי (אחיו שנשאר בגרוזיה כהן כרב בסוחום). בסך הכל היו ליוצאי גרוזיה שישה בתי כנסיות בירושלים. כן היה להם תלמוד־תורה בשם “שארית ישראל” ושפת הלימוד בו – עברית בעברית.

זמן קצר לאחר התחלת עלייתם בנו להם הג’ורג’ים שכונה חדשה על יד שער שכם, מחוץ לחומה. שכונה זו נוסדה בשנת תרל"ט (1879).

היו גם כן משפחות שהתישבו במושבות ומהן שאחזו בחקלאות.

מספרם של הגורג’ים לפני המלחמה הראשונה עלה ל־500 נפש. המלחמה עשתה שמות בעדה הזאת, כי רוב הגברים עזבו את הארץ – מפני היותם נתיני רוסיה ובעלי נכסים בארץ מוצאם – וירדו מצרימה, וקצתם נסעו משם, בלחץ הקונסול הרוסי, לרוסיה. חלק מאלה חזר לארץ בעבור שעת החירום. מכל מקום, בזמן המלחמה הראשונה נותרו אך מעטים מהגברים – אלה שקיבלו נתינות עותמנית. בין הנשארים היה מספר גדול של זקנים, חולים, עניים ואלמנות, שנעזבו בלי כל משען ומשענה. הללו סבלו בימי המלחמה מצוקת רעב והעדה התמוטטה.

אחרי המלחמה הראשונה התחילה שוב עליה לארץ־ישראל מדרום קווקז, כמו מארצות אחרות, ולפי חשבון התאחדות הספרדים הגיע מספרם של הגורג’ים בקירוב ל־1700 נפש. עדה זו התרכזה בעיקר בירושלים ורק יחידים התישבו בתל־אביב, בפתח־תקוה ועוד. בפרעות 1920–1922 נפגעה השכונה הגורג’ית, ובפרעות 1929 נחרבה לגמרי; בתי־הכנסת שבה נסגרו על מסגר ורוב תושביה נטשו אותה לבלי שוב ונתפזרו בישובים אחרים ובשכונות שונות בירושלים.

בינתיים חלו שינויים כבירים ברוסיה: התחוללה מהפכה ראשונה, סוציאליסטית, ואחריה באה שניה – הבולשביסטית. עם הקמת משטר המועצות ניתק הקשר עם קווקז, והעליה משם לארץ נפסקה. כפעם בפעם הגיעו משם ידיעות למקוטעין, בעיקר דרך קושטא. באו גם חוברות בודדות של עתון יהודי בשפה הרוסית, אשר הופיע שם באורח פלא עוד שנתיים לאחר שנסתמו הצינורות של הציבוריות ברוסיה. נראה שהמשטר האנטי־ציוני אחרו פעמיו להגיע לירכתי קווקז, אולם סוף סוף הגיע גם לשם. בעזרת הייאֶבסאֶקים הושם קץ לכל הוצאה ספרותית ציונית. אחרי שנפסק הקשר הפכו גם גרוזיה וארמניה לארצות שאין מהן עליה.

מאז ניתק מאתנו הישוב היהודי בדרום קווקז, נאלצים אנו להתפרנס מידיעות טנדנציוזיות, המגיעות אלינו ממקורות ייאֶבסאֶקיים בלבד. אבל השליטים החדשים ומשרתיהם הייאֶבסאֶקים לא יכלו למחוק את העבר ההיסטורי המזהיר, עליו מעידים גם מקורותינו וגם מקורות אחרים, ולעקור מלבם של יהודים אלה את השאיפה לגאולה במולדת.

ד    🔗

מעט מאד נודע על מצבם של יהודי גרוזיה בזמננו. הידיעה הסטאטיסטית האחרונה שאנו מוצאים במקורות הסוביאֶטיים היא משנת 1926. אותה שנה נמנו בקווקז 21105 יהודים גרוזיים. יש להניח, שבמשך 25 השנים שעברו מאז גדל הישוב גידול טבעי בחמישים אחוז, והגיע לשלושים אלף, בקירוב – אם לא חלו בינתיים פורענויות בלתי־צפויות, כמו דפורטאַציה גדולה למקומות אחרים, מחוץ לקווקז.

ידיעות מועטות אנו מוצאים במאמר רוסי שנתפרסם ב“אתנוגרפיה הסוֹביאֶטית” (כרך ג‘, 1940, עמ’ 216), בו מונה קריכלי שמות חוקרים, יהודים ולא־יהודים, העוסקים בחקירת יהודי גרוזיה. מהמקורות היהודים הוא קורא בשם טשארני, כשדאי וּוַייסנברג, ומאחרים – את נ. י. מאר (“ההרכב הגזעי של אוכלוסי קווקז”), את חחאנוב, את צ’ינאדזה, את האתנוגרף חיזאנישבילי, ואת הסופרים א. פורצלאדזה, י. צ’אבצ’אדזה, א. צרטלי, י. גוגבאשבילי, נ. ניקולאידזה ועוד. כמו כן הוא מזכיר את העתונים הגרוזיים, המכילים חומר מעניין על נושא זה (קוואלי, דרוייבא, איבריא, צנוביס, פורנלי ועוד – אולם כל אלה הם מן הגויים. וחוקרים יהודים אין ביניהם).

בשנת 1933 נוסד מוזיאון היסטורי־אתנוגרפי, המוקדש לחקר יהודי גרוזיה, עליו נמסר דו“ח מאת מנהלו, א. קריכלי, בגליון אחד של «האתנוגרפיה הסוֹביאֶטית” (חוברת ד‘, 1946, עם’ 219). מוזיאון זה, הנמצא בטביליסי (טיפליס), ריכז חומר רב – היסטורי, אתנוגרפי וארכיאולוגי – והוציא לאור קובץ ספרותי גדול בן שלושה כרכים, 58 גליונות דפוס. שם הקובץ “טרוּדי מוּזאַיאַ” ובו מאמרים חשובים, הנוגעים במצבם ובדברי־ימיהם של יהודי גרוזיה. לדוגמה: “תולדות היסטוריות של יהודי גרוזיה”, מאת י. ברדזנשבילי; “ארמינו־הבראיקה” לפרופ' מליכסת־ביק; “תעודות היסטוריות מתחילת המאה התשע־עשרה” לפרופ' צ’חטיא; “לדברי־ימי־מסחרם של יהודי גרוזיה”, מאת י. פפיסימדוב; “מצבם המשפטי של יהודי גרוזיה”, מאת מ. שוקיאן; “המונחים עברי וישראל”, מאת מ. מאמיסטוואלישבילי; – “מצבת מצחט עם הכתובת העברית” לא. קריכלי. המוזיאון מכיל ארכיון של תעודות – כ־7000 במספר – וספרים וכתבי־יד יקרי ערך. אולם כל המאמצים להשיג את הקובץ היו לשוא והמחקר הזה נשאר גן נעול בפני כל חוקר ומתענין.

קריכלי מספר על נסיונות לסדר משלחות מדעיות לחקר המצב בקרב יהודי גרוזיה. הנסיונות לא הוכתרו, כנראה, בהצלחה יתרה מפני החשד שנולד בלב היהודים כי תעודתה האמיתית של המשלחת היא תעמולה אנטי־דתית. החשד לא היה, כמובן, חשד חינם. כן לא הצליחה המשלחת לחקור את הנשים הגרוזיות, מפני האוירה המזרחית בה שרויה האשה הגרוזית. עם זאת עלה בידי המשלחת, לדברי מחבר המאמר, להשיג בעזרת מוסדות המפלגה והנוער (קוֹמסוֹמול), חומר חשוב בנוגע לתרבות החומרית, להרכב הסוציאלי ולתופעות “הנובעות מכאן” (הכוונה לתופעות רוחניות). בשובה ערכה תערוכה על ההווי הישן והחדש של יהודי גרוזיה. קריכלי מזכיר את ההווי החדש בכפר יהודי סוציאליסטי בעמק כולחיס (קולחידה) ומספר שבמרכז ההתענינות הועמדה על־ידי המסדרים (ייאֶבסאֶקים יהודים) התעמולה נגד הדת. מכאן ברור כי העיקר היה כאן לא מחקר מדעי, המתכוון לטובת הנחקרים, כי אם תעמולה פוליטית ודתית (כלומר אנטי־דתית) מטעם המשטר, תעמולה שדבר אין לה עם צרכיהם ודרישותיהם של אלה, שעל גבם חרשו הייאֶבסאֶקים, חברי המשלחת ה“מדעית”.

המחבר מבשר שכמה מעובדי המוזיאון מכינים עבודות מחקר על הנושאים הללו: “שיירי המַטריאַרכאת בקרב יהודי גרוזיה”; “על נשואין וגירושין בקרב יהודי גרוזיה”; “מלבושיהם של יהודי אחלצק”; “על האנטישמיות בגרוזיה בימי הצאריזם”; “על מוצא השמות ושמות־המשפחה בקרב יהודי גרוזיה”; “על היהודים בגרוזיה הפיאודלית”; “על תאריך המצבה הישנה ממצחט”; “על הבניה התרבותית בקרב יהודי גרוזיה אחרי המהפכה”; “על הקולחוזים היהודים”; על “המושב הסוציאליסטי על שמו של בּריאָה”. הם מבשרים שתערוכה אנטי־דתית ניידת תוקם ותשמש את הקולחוזים היהודיים ואת המוני העם בכלל; ועוד ידם נטויה. לא ברור אם התכניות “הרחבות” הללו אומנם ייצאו לפועל. דבר אחד ברור: אם גם יבוצע משהו – יישאר הכל סתום וחתום לא רק לגבי העולם החיצוני, אלא גם בשביל תושבי ברית־המועצות בכלל, והיהודים תושבי גרוזיה ביחוד.

מצבם של יהודי דרום־מערב קווקז אינו שונה משל יהודי דרום־מזרח קווקז, היהודים ההרריים.

כדאי לסיים בחרוזי אותו שיר של המשורר הרוסי המהפכני משנות השבעים, לאוורוֹב, המוקדש ליהודי קווקז (בתרגומי):

…“ולא שכח הנודד הגולה עד היום את מולדת קדומיו הקרובה ללבו את ארצו היקרה – ארץ פלשת.”

אמנם היהודי הקווקזי

"שינה שפתו ללשון עם זר,

המיר בגדו ללבוש נכר;

ולארץ חמד – מקלטו –

בעבותות חבה נקשר;

אך עוד חיה בו דת מורשת;

הוא לא מכרה לעגל פז;

ועוד נסוך על גולי פלשת

טל המולדת – רוח עז."

 

יהודי בוכארה    🔗

א. מוצאם – אגדה והיסטוריה    🔗

יהודי בוכארה נמנים עם אותו הענף של יהודי המזרח שהשפה הפרסית היא שפתם מדורי דורות. לקבוצה זו משתייכים, בראש וראשונה, יהודי פרס, אשר מנו לפני העליה לישראל למעלה ממאה אלף נפש, וכן יהודי אפגניסתאן, שמספרם היה מצומצם ולא עלה על 6000–8000 נפש. יהודי בוכארה ותורכאֶסתאן מנו, לפני המלחמה העולמית השניה, כששים אלף נפש. אם נוסיף עליהם את יהודי דאגיסתאן, המדברים ניב איראני מיוחד, המכונה טאטית, יסתכם מספר היהודים המדברים בשפות איראניות במאתיים אלף נפש בערך, ובזה לא נכללים בני העדות, שכבר עלו לארץ בימי המנדאט ולפניו – קרוב לחמישה־עשר אלף נפש.

מקובל על יהודי בוכארה, שמוצאם מעשרת השבטים. מסורת זו אין כמובן לקבלה כפשוטה, אבל יש לה סמוכים, באשר יהדות פרס ומדי, אשר משם באו יהודי בוכארה, קלטה בקרבה את גולי אשור. לענין זה עוד נשוב להלן. תחילה נעמוד על מסורת אחרת, שאינה סותרת את הראשונה. וזו האחרונה יש לה על מה שתסמוך: ראשית, לשונם המדוברת, הפרסית, – או כפי שהיא נקראת בבוכארה: התג’יכית – משותפת להם וליהודי פרס. שנית, המנהגים ונוסח התפילה, שהיה ביסודו נוסח פרסי ובבלי⁶⁶ אלא שבתקופה מאוחרת הושפע מהנוסח הספרדי ונתקרב אליו.

לצורך מעשי אין יהודי בוכארה, ולא יהודי פרס, משתמשים בכתב חפרסי־הערבי אלא באותיות עבריות, הן בכתב מרובע והן בכתב רש“י; וכמו שסיגלו להם היהודים בארצות אשכנז את הכתב העברי לצורך האידית, הספרדים לכתיבה בלאדינו, ויהודי ארצות ערב לכתיבה בערבית– כך התאימו היהודים הפרסים והבוכארים את הכתב העברי לצורך הלשון הפרסית, המדוברת בפיהם, וגם קבעו סימנים דיאַקריטיים מיוחדים, המקלים את ה”טראנסליטראציה" המדויקת של המלים הפרסיות בכתב עברי.⁶⁷

הספרות היהודית־הפרסית, ביחוד השירה הליטורגית, התפסירים, המדרשים, התעתיקים מיצירות פרס לכתב העברי וכו', היו נפוצים בקרב הבוכארים, ביחוד – הבוכארים מהדור הישן. היצירה הפיוטית־הדתית החשובה ביותר, כגון שאהין־תורה, נערכה ונתפרסמה דווקא על־ידי חכם יהודי בוכארי, תושב ירושלים – שמעון חכם – בלשונו המקורית של מחברה, שאהין השיראזי, שכתבה במאה הארבע־עשרה (1319). ספר זה, המכיל מדרשי אגדה, כתוב בצורה של פואימה ומצורף אליו “מוסא־נאמאֶ” – תפסיר זה, בניב פרסי, נפוץ בעיקר בקרב יהודי בוכארה ושימש מזון רוחני, חומר לקריאה וללימוד כאחד, ליהודי בוכארה ופרס בארץ ובגולה.

בין פרס ובין בוכארה היה קיים קשר אמיץ מימי קדם, מזמן מלכי האחימאָנים, שמשלו על בוכארה, ובוודאי גם לפניהם. תושבי בוכארה הם תערובת של גזעים איראנוֹ־מונגוליים, והלשונות המהלכות בה הן שתים: אוּזבאֶכּית־תורכית מזה ותג’יכית־פרסית מזה. זו האחרונה היתה במשך דורות השלטת, בה דיברו המושלים והעירוניים, והיהודים היו זקוקים לה ביותר; אך תושבי כפרים רבים והשבטים הנודדים מדברים בניב אוזבאֶכּי־תורכי. טבעי הדבר שהיהודים, תושבים עירוניים שחיו על המסחר ובאו במשא־ומתן עם המושלים ועם יושבי הערים, שמרו, בחייהם הרוחניים, את הלשון הפרסית, שסיגלו להם בארץ מוצאם, בפרס. עם זה שקדו על התורה, ובתפילותיהם השתמשו בעברית, כמו יהודי פרס, ועסקו בלימודה. אך הם ידעו גם את הלשון התורכית ההמונית, והשתמשו בה במשא־ומתן עם הכפריים ובני שבטי האוּזבאֶכּים וזולתם, שאתם באו במגע כסוחרים וכרוכלים בכפרים ובערי־השדה.

מתי הגיעו היהודים לראשונה אל בקטריאה – טרנסאוֹכּסאניה?

קשה לקבוע את התקופה. אולם מתוך שאנו יודעים כי שתי הגלויות – גלות אשור וגלות בבל – נפלו תחת שלטון פרס, ומתוך ששלטונה של פרס התפשט גם על פני באקטריאה וחיַרֶזם־חיווא⁶⁸, בוכארה ואפגניסטן, יש להניח שגולי יהודה וישראל התישבו בכל רחבי מלכות פרס ומדי; ואומנם זכר הדברים בא במפורש במגילת אסתר, שסיפורה הוא מימי מלכי האחימאָנים (331–559 לפני מנה"נ). במגילת אסתר נזכר לא אחת משלוח ספרים מטעם אסתר ומרדכי אל יהודי פרס המתגוררים⁶⁹ בכל מדינותיה, הקרובות והרחוקות. “ויקראו סופרי המלך… ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי אל היהודים ואל האחשדרפנים־והפחות ושרי המדינות אשר מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה; מדינה ומדינה ככתבה, ועם עם כלשונו; ואל היהודים ככתבם וכלשונם” (אסתר, ח' ט'). ובמקום אחר: “אל כל היהודים, אשר בכל מדינות המלך אחשורוש, הקרובים והרחוקים” (שם ט' כ'). ושוב: “וישלח ספרים אל כל היהודים, אל שבע ועשרים ומאה מדינה – מלכות אחשורוש – דברי שלום ואמת” (שם, ל'). עדות מסייעת לזה – בכתבי יוסף בן־מתתיהו.

והנה, כבר מתוך ההזכרה החוזרת של מציאות היהודים בכל מאה ועשרים ושבע מדינות של המלך אחשורוש, יש להסיק כי היהודים נפוצו בכל גבולות ממלכת פרס, וישובם במזרח הגיע עד קצותיה, עד בוכארה ועד בכלל. ושנית, כי בראשית ימי בית שני, בימי מלכי האחימאָנים, היו היהודים משתמשים בכתבם ובלשונם. הכוונה היא – לעברית, או לארמית, אשר בה דברו היהודים באשור ובבבל, ואחר כך בפרס, עד תקופה מאוחרת, עד תקופת הגאונים. עדות יהודיות מסוימות, כגון יהודי כורדיסתאן, מוסיפות להשתמש בשפה הארמית עד היום הזה; אולם ענין זה יוצא מגדר פרק זה, המוקדש ליהודי בוכארה.

המסורת היהודית הבוכארית מספרת, כאמור, על מוצאם של יהודי בוכארה מפרס. לפיה באו קצתם דרך מירב, וקצתם מחיווה. מהם נפוצו קדמה, ויש יסוד לדעה כי גם יהודי סין שבקאי־פאֶנג־פו מוצאם מיהודי בוכארה, שעמדו ביחסי מסחר עם המזרח הקרוב ועד סין הגיעו.

הרדיפות שגברו על היהודים בימי מלכי הססאנים (227–651 למנה"נ), כגון בימי יזדיגרד ופירוז רשיעא, במאות הראשונות למנין הנוצרים, וביחוד במאה החמישית, גרמו בלי ספק לבריחה רבה. יש להניח שחלק מהבורחים פנו לחפש להם מקלט מפני קנאותם של האמגושים, בימים שלפני האיסלאם, בקצה תחומי ממשלת פרס, אשר יד הרודפים לא הגיעה שמה. אז גדל מספר הפליטים מיהודי פרס ובבל שנמלטו לאסיה התיכונה ולבוכארה.

מכאן אסמכתא למסורת הקיימת על מוצאם של יהודי בוכארה – לפחות חלק מהם – מעשרת השבטים. מסורת כזו קיימת גם בקרב כמה שבטים מוסלמים מהתורכּמאֶנים. אולם זהו ענין לחוד. פה נציין שלפי המסורת המקובלת מתיחסת יהדות פרס ומדי לא רק לגולת יהודה ובנימין, אלא גם לגולת שומרון, אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור. אין ספק שבעורקיהם של יהודי מדי נוזל דם גולי שומרון וגולי יהודה גם יחד, וכן הדבר ביהודי בוכארה.

על ישוב יהודי שהיה קיים, אחרי השתלטות האיסלאם בחיווה, בבוכארה ובאפגניסתאן (בלך), אנו מוצאים רמז גם בספר “הכוזרי” לרבי יהודה הלוי. בראשית המאמר השני נאמר:

“שיבקש המעשה הנרצה אצל האלוהים בהרי חרסאן… והגיעו בלילה אל אותה המערה, שהיו שובתין לשם אנשים מהיהודים בכל שבת…”.על בלך שבאפגניסתאן אנו שומעים בפולמוס שבין רבי סעדיה גאון ובין חיווי הבלכי, שקדם לו בדור אחד או בשני דורות (במאה התשיעית). לאחר זה אין ידיעה מבלך, ונראה שקהילתה נחרבה.

בימי רבי בנימין מטודילא היו בגיבא או חיווה (חורזם) 8000 יהודים, ובסאמַרקאנד – 50 אלף יהודים, בהם למדנים ועשירים גדולים, ורבי עובדיה נשיא עליהם, והם תחת פרס⁷⁰.

היו אלה ארצות פורחות. מפני שיטת ההשקאה המפותחת מימי קדם שגשגה בהן החקלאות, והארצות הללו קנו להן שם בעולם כבעלות תרבות גבוהה. המסחר והתעשיה פרחו באזור זה, אשר שימש גשר בין המזרח למערב, ודרכו עברו עורקי המסחר העיקריים לפני שנפתחו ופותחו נתיבי התחבורה הימית. בעת ההיא מצאו בו מקלט רבבות, ואולי גם מאות אלפים מישראל, וחלקם היה רב בהתפתחותו הכלכלית, החקלאית והמסחרית של האזור. אולם עליית שבטי התורכים והמונגולים, במאה השלוש־עשרה שמה קץ לשגשוג הזה. הפולשים החריבו מרכזי התרבות שבאסיה התיכונה, שיטת ההשקאה נהרסה, והחקלאות התמוטטה. התמוטטו גם התעשיה והמסחר; רוב הערים נשדדו על־ידי לגיונותיו של צ’ינגיז־ח’אן, ויושביהן נהרגו, או נמכרו בשבי. מוסדי התרבות שבחיווה (חורזם) ובבוכארה (סאמַרכּאנד) נפלו ללא קום⁷¹. פלישת המונגולים היתה גם תקופת ההרס הגמור ליהדות אסיה התיכונה ומזרח רוסיה. טרם הושם לב, בחיבורים היסטוריים, לחורבן גמור זה שעוללו לנו הפולשים משבטי התוּרכוֹ־מונגולים. הם החריבו גם את שרידי מלכות הכוזרים היהודית אשר מצאו להם מפלט בחצי־האי קרים, וקצתם בדאגיסתאן אשר בקווקז, כגון בדרבנד, “מבצר היהודים”.

מעשי ההרס של צ’ינגיז־ח’אן שהיה לאמאאי לפי דתו (כתה בודהאית), והציף את העולם בדמים, נמשכו על־ידי יורשיו, שליטים טאטארו־מונגולים, גם אחרי קבלם את האיסלאם. תימור־לנק (טאמרלאן) המוסלמי פקד גם הוא את הארצות באש ובחרב והכריח את תושביהם היהודים והעכו"ם לקבל את האיסלאם, והמסרבים נידונו למות או לשבי. בירתו של תימור־לנק היתה בסאמַרכּאנד; משם שפך שלטונו על כל ארצות פרס ובבל ואסיה התיכונה. בזמנו הושלם הרס הקהילות היהודיות.

במכתבו של מר שמואל קומיסאַרוב מבוכארה אל הסופר א. דרויאנוב ז"ל (1914), מובאת האגדה הבאה אשר שמע מפי זקני יהודי בוכארה:

“מסורת עתיקה נשמרה אצלם, שלפני אלף וחמש מאות שנה ישב על כיסא המלוכה בבוכארה ח’אן גדול אחד, אשר מלך על כמה מדינות קטנות. והנה כטוב לבו אמר לשריו: ארצי גדולה ורחבה, וכלום חסר אני – אלא יהודים. הבה אשלח רץ לפרס ויביא לי משם עשרה יהודים. וכן עשה. את עשרת היהודים הושיב בבתי המלך בקירבת החצר ויצוו לכל עמו לבל יגע בהם איש לרעה. הרחוב הזה נקרא עד היום ‘רחוב היהודים’, אף על פי שכעת אין אף יהודי אחד בו. שנים רבות ישבו שם היהודים ונהנו מכל הזכויות ככל שאר הילידים, אולם לאחרונה הוּסת הח’אן – לפני 500 שנה בערך – וציווה להגביל ולצמצם את זכויות היהודים ואף הוציא כנגדם גזירות שונות כגון: איסור חבישת הצ’אלמא, החיוב לחגור מעיליהם על מותניהם בחבל, האיסור לרכוב על סוס ועל חמור וכדומה.”

מסורת אחרת בידי יהודי בוכארה אומרת, שאחרי מותו של תימור־לנק, כשממלכתו נתפצלה, השתדלו האמירים, יורשי השלטון, להביא יהודים אל מקומותיהם “ולא נענו, עד שאיזה מלך או אמיר קיבל עליו אחריות לפני אמיר בוכארה שלא יאונה להם רע מהיום והלאה, ואז החלו היהודים לאט לאט באים ומתאספים במספרים קטנים” (זאורוב). חידוש ישוב יהודי בבוכארה התחיל לפני 500–600 שנה. המהגרים באו מבבל ומפרס, ומשם הביאו אתם את לשון הדיבור ואת מנהגי הדת.

כאן מתגלה לפנינו חזיון מיוחד בדברי ימי הגולה. לאחר חורבן צצים כפעם בפעם נבטים חדשים, והקהילות החרבות קמות מעפרן. שרידי הישוב מתקבצים־מתלקטים יחדיו ומחדשים את חייהם. יש שניתך עליהם שוב אסון של חורבן, המטאטא את הקהילה החדשה, ויש שהם מצליחים להימלט מן ההפיכה אחרי חורבן כללי. כך קרה גם בארצות הללו. ואף על פי שאין לנו ידיעות ברורות מימי שלטון הח’אנים המונגולים, ישנן ידיעות מקוטעות שהישוב לא בטל לגמרי. מכל מקום, ברור שבשעה שהתנאים הוקלו – התחדש שוב.

כך קיימת מסורת, שהיהודים באו לבוכארה מסבסאוואר, מהלך יומיים ממַשהאד, אשר ממנה גורשו, או ברחו, בימי צ’ינגיז־ח’אן (1220), ומצאו להם מקלט בבלך ובסאמרכּאנד.

מכאן יודעים אנו על קיומם של ישובים יהודים בבוכארה ובאפגניסתאן זמן לא רב אחרי פלישת המונגולים. ידוע שבתקופה יותר מאוחרה נחרבה שוב הקהילה בסאמארכאנד, היינו בימי באב מוחמד ח’אן, אשר גבר על השאח עבאס הראשון (1598) והשים את הישוב. הפליטים נמלטו לעיר בוכארה. שם הצטרפו לקהילה הקטנה, שהיתה קיימת בה לפניהם, וחיזקוה.

הישוב היהודי בבוכארה ובסביבותיה התחדש, כאמור, במאה הארבע־עשרה. הופיעו סופרים ומשוררים, שדבריהם או קטעים מדבריהם נשמרו בכתבי־יד. בראשית המאה חי שלמה בן שמואל; הוא חיבר מלון יהודי פרסי בגורגאנג, על גבול בוכארה המערבי (1338).

כן ידוע לנו שמו של משה בן דוד, מחבר שירים בעברית ובפרסית (1420). כמאתיים שנה אחריו חי בבוכארה המשורר יוסף יהודי, או יוסף שאעיר, הוא מולא יוסף בן יצחק, שהתפרסם בסוף המאה השבע־עשרה ובמאה השמונה־עשרה בפואימה שלו “שבעה אחים”, בני חנה (מת ב–1755). כן ידועים שמות חבריו הצעירים אוזבק, אלישע ראגב שאעיר, בעל “בן המלך והנזיר”, ושלמה. הם חיברו שירים בפרסית, ושיריהם נתקבלו גם בקרב היהודים וגם בקרב המוסלמים. מעניין הדבר שהמשוררים הללו לא הסתפקו בחיבור שירים על נושאים היסטוריים, תנ"כיים ומדרשיים. הם העתיקו ללשונם המדוברת גם מיצירות הפרסים וגם מיצירות עבריות בארץ־ישראל, וחיברו בעצמם שירים על נושאים חדשים, וסיפרו על מאורעות שחלו בדורם וסמוך לדורם. לסוג הראשון שייכים תרגומים מניזאם ומחאפז, שהעתיקום לכתב עברי, לצורך הקורא היהודי שלא היה רגיל בכתב הערבי של המוסלמים. מהמשוררים העברים בחרו את שיריו של ר' ישראל נגארה. לסוג השני שייכות הפואימות ההיסטוריות הגדולות של בבאי בן לוטף הכשאני, המתאר את הרדיפות בשיראז, בכשאן, באצפהאן ובחמדאן. בימי עבאס הראשון (מת 1622) ועבאס השני (מת 1666); ושל בבאי בן פרהאד וכו'. שני האחרונים חיו בפרס, אולם יצירותיהם נפוצו אף מעבר לגבולם, בקרב כל היהודים המדברים פרסית, ושימשו מזון רוחני גם ליהודי בוכארה. במאה התשע־עשרה נודע משורר יהודי בבוכארה, אבראהים שאעה; הוא חיבר שיר אֵבל על מותו של נתנאל חודידאד שנהרג על קידוש השם על־ידי האמיר מעצום הבוכארי.

ב. מן העבר הקרוב    🔗

תקופת ההתחדשות מתחילה אצל יהודי בוכארה עם בואו של חכם יוסף המערבי, הוא ר' יוסף ממאן מטיטואן, אשר בא מצפת בשנת תקנ"ג (1793).

ר"י ממאן היה שליח ארצישראלי ראשון, שחדר למקומות הרחוקים הללו והגיע עד בוכארה. בבואו נשתומם ונדהם למצוא ירידה רוחנית ובורות גמורה. הוא החליט להשתקע בקרב יהודי בוכארה, ונעשה מנהיגם הרוחני. הוא פעל בקרבם שנים רבות וחולל מהפכה בחייהם.

“עד בואו היו מתפללים בנוסח יהודי פרס, המבוסס על סידור ר' סעדיה גאון, וקבלה היתה בידם שהם מצאצאי עשרת השבטים. השליח אמר להם שהם מצאצאי גולי ספרד והנהיג נוסח התפילה של יהודי ספרד, והביא להם סידורי תפילה מדפוסי ליווֹרנו. בזה התכוון להוציאם מבדידותם ולקשרם לאחיהם שבשאר התפוצות⁷².”

ואומנם, מאז בואו של ר' יוסף ממאן לבוכארה נגשר הגשר בין יהודי בוכארה ובין הישוב בארץ ישראל ועל ידי כך נקשרו קשרים ראשונים ביניהם לבין היהדות בשאר ארצות הגולה.

והנה מה שמסופר על ידי המיסיונר יוסף וולף (1832) מפי חתנו של הר' ממאן, ר' פנחס בר' שלמה:

…יהודי בוכארה וסביבותיה… נשתקעו בבורות גמורה… שכחו את מצוותיהם ומנהגיהם, ואכלו משחיטת המוסלמים. לא היה ביניהם רב ללמדם תורת משה והנביאים ולהורותם להבדיל בין הטמא לטהור, עד שבא לבוכארה… יוסף מערבי מטיטואן… ומשהגיע לבוכארה דרש ואמר: ‘אוי לי שאני רואה אתכם בכך. שכחתם את תורת משה ונביאים ואת דברי חכמינו!’ שישה חדשים, סירב לאכול משחיטתם, וכל אותו הזמן הורה אותם לשחוט על פי דיני ישראל, ציוה אותם לטבול במקוה כשרה, ועורר את לבם לשלוח אנשים לווילנא, לליוורנו ולקאפוסט, כדי לקנות ספרים. שלח להביא סופר, שכתב להם את תורת משה על קלף; אחר כך לקח לו נערים אחדים לתלמידיו. וכך עשה את בוכארה, כפי שהתבטאו היהודים בה, לירושלים קטנה. בבוכארה נשא אשה שניה… הוא חי בבוכארה ששים ואחת שנה והגיע לגיל של שמונים ואחת⁷³." כשמת קוננו עליו יהודי בוכארה, שבפיהם הוא נקרא: “אור ישראל”… הוא השמיד את ספרי “ברית החדשה” שנשלחו מאורנבורג. היה בקי בחשבון ובתכונה. נולדו לו בבוכארה שני בנים, אברהם ויצחק, ובת בשם מרים, הבוכארים ראוהו כ“מולא” גדול. הוא שהוכיח להם, שהיהודים מחזיקים בתורה מן השמים, ודבר זה הציל את יהודי בוכארה מעבדות⁷⁴.

חליפת מכתבים מעניינת בין יהודי בוכארה ויהודי ק“ק שקלאוו משנת תקס”ב–תקס“ג (1802) מגלה את שאיפתם של יהודי בוכארה הנידחים לבוא בקשרים עם יהדות רוסיה, ואת הסנסאציה הגדולה, שנתעוררה בקרב יהודי רוסיה בהיוודע להם על קיומה של “שארית פליטה גולת אריאל” ב”ירכתי תבל" – בבוכארה הרחוקה. עצם קיומם עורר בלב יהודי שקלאוו תקוות לגילויים של עשרת השבטים ובשורת הגאולה. חליפת המכתבים הזאת נתפרסמה ונפוצה בכל הגולה.

בהשפעתו של הרב יוסף ממאן עלו היהודים הראשונים מבוכארה לארץ, אב ובנו, מתלמידיו, בשנת תקפ"ז (1827). נפגש אתם ר' דוד דבית הלל בבגדאד, בהיותם בדרכם לארץ ישראל⁷⁵.

מאז נטוו החוטים הראשונים האלה נמצאו בכל דור יחידים שהתנדבו לעלות לארץ. בשנת תרכ"ה (1865־6) נכבשה תוּרכּאֶסתאן על ידי רוסיה הצארית⁷⁶. הכובשים השאירו לבוכארה שלטון פנימי, עם אמיר בראשוֹ. בשנים הראשונות לכיבוש הרוסי נהנו היהודים מכל הזכויות ולא חלו עליהם ההגבלות שפגעו בשאר יהודי רוסיה.

“היהודים היו הגורמים העיקריים בהתפתחותה של תורכּאֶסתאן הרוסית. הם פיתחו מסחר במוצרי התוצרת של רוסיה האירופית וכן גם שטחים רחבים לזריעת צמר־גפן. בזה נפתח לפני רוסיה שוק חדש לרכישת צמר־גפן בתחומי מלכותה, דבר שאיפשר התפתחות תעשיה טכסטילית ברוסיה. אולם בתחומי המאה העשרים, בשנים 1900–1913, באה הפוליטיקה של שלילת זכויות היהודים גם בבוכארה. התחילו גירושים מהערים הגדולות – מטאשכּאֶנת, מסאמַרכאנד, מקוקאנד וכו', נאסר על היהודים, נתיני בוכארה, לשבת בערי תוּרכאֶסתאן אשר מחוץ לגבולות האמירות, פרט ליהודים שישבו שם קודם לכן, לפני הכיבוש הרוסי, וזה בהשתדלות האמיר הבוכארי⁷⁷.”

עם סיפוחה של תורכּאֶסתאן נפתחו לפני יהודי בוכארה השערים לרוסיה וליהדות הרוסית, וגם נתיב חדש לעליה לארץ דרך רוסיה. ואומנם כבר בשנת 1868 שומעים אנו על יוסף בן בבאי, העולה הבוכארי הראשון שנסע לארץ דרך אודיסה. כאן נפגש עם אר"ז (צדרבוים), עורך “המליץ”, שקיבל ממנו ידיעות על מצבם של יהודי בוכארה בזמנו, ופירסם אותן בעתונו⁷⁸. לפי דבריו של העולה היה מספר יהודי בוכארה בזמנו (1868), כ–7000 נפש; רובם ישבו בבוכארה הבירה. אולם קהילות קטנות נמצאו גם בקארשי, בחיסאר, בקרמין. יהודי בוכארה עסקו אז בעיקר במסחר ובתעשיית משי. לפי המס שנגבה מהם נחלקו יהודי בוכארה לשלוש דרגות: עניים, ששילמו שלושה רובלים לגולגולת, בינוניים – שישה רובלים, ועשירים – שנים־עשר רובל לגולגולת. לפי המנהג המקובל היה גובה המסים מלווה את גביית המס בסטירה על פניו של משלם המס היהודי. האמיר מוזאפר א־דין, מושל בוכארה בזמן ההוא, גזר איסור על נתיניו למכור ליהודים נכסי־דלא־ניידי.

יהודי גרוזיה, קוקז

נכבדים יהודים מגרוזיה, טביליסי,

(משמאל החכם עמנואל)

יהודיה מפרס

בית הכנסת בטהראן

בעקב המלחמה שפרצה בין הרוסים וביו הבוכארים ב־1875 ברחו חגנראל־גוברנאַטור קוּרוֹפּאטקין והגנראל סקוֹבּאֶלאֶב אל העיר כוג’אן. קירגיזים רדפו אחריהם וביקשו להמיתם. סיפור רווח בקרב היהודים הבוכארים, שיהודי אחד הציל את שני הגנראלים, הבורחים ממוות בידי הקירגיזים, והגנראלים הבטיחו בכתב וחתמו בעצם ידיהם שלעולם לא יקפחו את זכויות היהודים, כפי שעשו ברוסיה, וגם לא יגייסו את יהודי בוכארה לצבא.

כמובן, אין זו אלא אגדה; אולם עובדה היא שזמן רב – עד ימי מהפכת 1905 נהנו יהודי בוכארה מזכויות־יתר לעומת היהודים־האשכנזים אשר בתחום המושב. לסוף הגיע גם תורם.

בשנת 1911 הוציא הגנראל סאמסונוב פקודת גירוש של כל יהודי בוכארה היושבים בערי תורכאסתאן, מחוץ לגבולות האמירות, וגזר על כולם שיחזרו לבוכארה. יהודי בוכארה היו עשירים ועמדו בקשרי מסחר עם כל הסביבה הקרובה והרחוקה, והמחזור המסחרי שלהם הגיע לארבעה מיליונים רובלים בשנה. בהשתדלות מרובה עלה בידם להשיג רשיון לגור בסאמרכאנד, בקוכאנד ובמרגלאן.

בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית העשרים התקדמה יהדות בוכארה מבחינה חומרית. המסחר והתעשיה התפתחו. רבים צברו הון. אולם מבחינה רוחנית לא חלה התקדמות ניכרת. רוב הילדים התחנכו ב“חדרים” מסורתיים, בהם הורו מלמדים מיהודי בוכארה. מהבנות היו רק מעטות שזכו אפילו לחינוך מסוג זה. נוסדו קצת חדרים “מתוקנים” עם מלמדים מארץ ישראל, שהוזמנו במיוחד לשם כך. ואומנם החדרים המתוקנים הללו עשו הרבה להקניית הלשון העברית.

כדאי לציין, שבראשית התקופה החדשה שלאחר המהפכה נמשך זמן־מה תהליך זה של לימוד עברית והעמקת ההכרה הלאומית; נפתחו בתי־ספר ליהודים, ילידי תורכאֶסתאן, ובהם עברית כשפת הוראה. מנהיגי היהודים טענו בצדק כי ה“ז’רגון הבוכארי (התאג’יכי) המדובר בפי היהודים, אינו לשון תרבותית”. בתחילה הסכימה הממשלה הסוביאֶטית לקיים בתי־ספר אלה בעברית, אחרי שיהודי בוכארה הודיעו כי זוהי שפתם הלאומית. השלטונות הדפיסו ספר לימוד לגיאוגרפיה כללית בעברית. אולם בשנת 1921 הגיעה יד הייאֶבסאֶקים עד בוכארה. חזרה התופעה הישנה מימות הצארים: הגזירות שחלו על כל היהודים הגיעו סוף סוף, אם גם באיחור זמן, לתורכאֶסתאן. בלחץ הייאֶבסאֶקים הודחה השפה העברית ממקומה כשפת הלימודים בבתי־הספר היהודיים (1921). מאז הונהגה בבתי הספר של היהודים השפה התאג’יכית כשפת לימוד – תחילה באותיות עבריות ואחר כך, עם הנהגת אותיות רוסיות, ככתב רשמי לעמי אסיה⁷⁹, נאלצו גם היהודים לקבל כתב זה ולוותר על הכתב שלהם אף לגבי הניב הפרסי שבפיהם, ויש הבדל בין הגויים, שהשתמשו בכתב הערבי הזר והקשה לשימוש, שגרם לרבוי אנאלפבתיות ובוּרוּת בקרב המוסלמים, לבין היהודים אשר למדו את לשונם ואת הכתב העברי מדור דור, ולא היה מקום לגביהם, לטענה של אנאלפבתיות בעקב קושי הכתב. כאן היתה בלי ספק כוונה אחרת – להרחיק את היהודים מן המקורות הלאומיים. לא היתה ברירה ליהודים אלא לקבל בבתי־ספר הרשמיים את הדין הקשה; אך באופן פרטי ובלתי רשמי המשיכו ללמוד עברית במחתרת.

הקשר עם ארץ ישראל גבר, כאמור, לאחר כיבוש רוסיה. כבר העולים הראשונים, אשר התרכזו בירושלים, יסדו קהילה קטנה ובית־כנסת למקובלים. בשנת תרנ"ב (1892) בנו כאן את השכונה הבוכארית (רחובות) ובה בתי־כנסיות ותלמוד תורה. עולי בוכארה לא באו לארץ בידים ריקות, אולם רק מעטים פנו לעסקים. רובם הסתפקו בבנין בתי־מגורים להשכרה, ובעצמם שבו לארצם, או לרוסיה, כדי לנהל את עסקיהם ומסחרם. לפני המלחמה (תרע"ד) עלה מספרם עד 1500 נפש.

גם בית־דין וּועד־עדה מיוחד יסדו הבוכארים לעצמם בירושלים לפני המלחמה, ועם זה קשורים היו בכל דבר לעדה הספרדית, ממנה קיבלו מורים וחזנים שהקנו להם מנהגי ספרד בתפילה והמבטא הספרדי בלימוד הלשון.

ג. למצבם המשפטי של יהודי בוכארה בתקופת המעבר    🔗

הכיבוש הרוסי לא שינה ולא היטיב את מצבם המשפטי של יהודי בוכארה ואסיה התיכונה. ההגבלות וההשפלות שפקדום בימי עצמאותה של האמירות לא פסקו גם אחרי בוא הרוסים. לפיכך נקל להבין, מה היה המצב בתקופות קודמות. כאן, כמו בכל ארצות האיסלאם, היו היהודים “דמי” (מעמד של בלתי־מוסלמים), ולכן – כמו כל שאינם־מוסלמים בארצות האיסלאם – לא אזרחים שוי־זכויות. עם זה נהנו במידה ידועה מזכויות שלטון בעניניהם הפנימיים.

בהיותם אזרחים ממדרגה שניה חלו עליהם חוקים וגזירות משפילים. הם לא גויסו לצבא, אולם היו חייבים במס הגולגולת, ה“ג’יזיה”, שהמוסלמים היו פטורים ממנו. בכל זאת הגן החוק הכללי על נפשם ועל רכושם.

והנה הגזירות המיוחדות אשר רבצו על היהודים:

א) היה עליהם לדור בשכונות מיוחדות, ולעתים נאסר עליהם לבנות בתים חדשים, או לקנות בית מוסלמי, אף בתחומי הגיטו. עם זה יש להעיר, כי לא תמיד הוכרחו להתרכז בגיטאות מתוך אונס חיצוני. תכופות היו היהודים בעצמם מעונינים לדור במחיצה מיוחדת להם, בשכונה שבו ישבו יחדיו ויהיו מוגנים יותר מפני קנאות המוסלמים והתפרצויות ההמון, שלא היו נדירות ביותר. מצאנו מקרים שהיהודים פנו בעצמם בבקשה אל האמיר הגדול שירשה להם לבנות שכונות מיוחדות לעצמם.

ב) הוטל עליהם לשאת סימן מיוחד על בגדיהם, כגון – לחגור חבל מעל לחלוקיהם.

ג) נאסרה עליהם הכניסה העירה לאחר שקיעת החמה.

ד) נאסר עליהם לרכוב על סוס בעיר, ולעתים אף על חמור, אלא אם כן רכב היהודי עם מוסלמי על בהמה אחת; במקרה זה חייב היה לשבת מאחורי המוסלמי.

ה) נאסר עליהם לחבוש מצנפת (“צ’אלמה”), אלא כובע בעל צורה מיוחדת ועשוי חומר מיוחד.

ו) הוטל עליהם להניף סמרטוט על בתיהם כדי להבדילם מבתי המוסלמים.

ז) בית יהודי חייב היה להיות נמוך מביתו של מוסלמי.

ח) לעתים נאסר עליהם ללבוש לבוש בצבע אחר לבד משחור.

ט) בחנות, בשבתם מאחורי שולחן, היה עליהם להנמיך שבת שלא ייראה גופם לעין הקונה המוסלמי, אלא ראשם בלבד. והחנות עצמה צריכה היתה להיות נמוכה במדרגה אחת מזו של המוסלמי

י) נגבה מס גולגולת, “ג’יזיה”, מכל גבר יהודי בוגר.

יא) עדותו של יהודי, הנוגעת במוסלמי, לא היתה מתקבלת, אפילו היא לטובתו של זה האחרון.

יב) נאסר על היהודים לבנות בית־כנסת חדש, אלא רק לתקן את הישן.

המס שהוטל על כל גבר (בכסף בוכארי) היה 12 טאֶנגות לעני, 24 לבינוני, 48 לעשיר. בעת גביית המס היה הגובה מכבד את המשלם בשתי סטירות לחי לשם השפלה. יהודי העיר בוכארה הכניסו אלפיים טילו שנתית (כל טילו היה שווה שלושה רובלים זהב). מספר יהודי הח’אנות הגיע בימי וואמברי (1856) לעשרת אלפים נפש, ורובם היו עוסקים במלאכה. ההערכה היתה נעשית על־ידי השלטונות. אולם באמצע המאה התשע־עשרה נבחרו שנים־עשר יהודים, קוֹלוֹנתארי־ג’יזיה, דהיינו גובי מסים. אלה היו גובים את המסים כל שלושה חדשים; הגבייה נעשתה בבית־הכנסת בפני קוּש־בגי. "הקבצנים והילדים למטה משלוש־עשרה היו פטורים ממס. מעל לשנים־עשר הגובים עמד ראש העדה, קוֹלוֹנתאר ראשי או נשיא שהיה נבחר על ידי בעלי־הבתים. על הבחירה הזאת היו מודיעים לקוּש־בגי. והוא היה מוסר את שמו של הנבחר לאמיר לשם אישור. מלבד זה היו בוחרים רב, – לפנים היה הרב גם הקולונתאר, אך לבסוף הפרידו בין שני התפקידים, – ועוד שני סגנים, שנודעו בשם “אקסקאלי” (“לבני־הזקן” או מוכתרים), אחד לכל שכונה. האישור מאת האמיר היה ניתן בכתב ונודע בשם “יארליק”. היארליק היה מודבק שלושה ימים לכובעו של הקולונתאר, וידידיו היו מברכים אותו בברכת “סימן טוב!”

לדברי טשאֶרני (הכרמל, תרכ“ד. גליונות ל”ז–ל"ט) היה בסמכותם של בתי הדין היהודיים לדון בענינים אזרחיים, משפחתיים ובעבירות קלות, אולם דיני נפשות, וגם דיני דברים שבין יהודים למוסלמים, נדונו בבתי הדין הממשלתיים, לפי חוקי השריעה. בית־הדין היהודי נהג לפי דיני ישראל, וכנגד סרבנים היו פונים לעזרת הממשלה.

בעניני משפחה וירושה דן הרב ובית־דינו בלבד, אולם בדיני ממונות חשובים השתתפו עם הרב הקולונתאר וסגנו. על אף מצבם השפל של היהודים היה הקולונתאר מכובד גם על־ידי האמיר עצמו. אולם כבוד זה היה עולה בסכומים ניכרים שבסופו של דבר נפלו על שכם הקהל כולו. המיסיונר וולף מספר שהאמיר נצר־אללה (1860–1826) היה מבקר לעתים קרובות בבית הרב, שהיה אז גם הגובה הראשי (קולונתאר), מה שהגדיל את כבוד הקולונתאר בעיני העם. לפעמים היה הקאצ’י (השופט) אוסר את הסרבן שסירב למלא פסק־דין מבית־דינו של הרב. אך בדרך כלל ביכּרו היהודים את בתי־הדין שלהם ונמנעו מלרוץ לערכאות של גויים – למשפטו של האמיר. כך נהגו באשר הם יהודים, וכן משום שלא היתה תקווה ליהודי למצוא צדק בבית־דין מוסלמי.

היהודים עסקו במסחר ובמלאכה. לפי דברי טשאֶרני היו בהם גם חקלאים. ידיעות על אגודות וחברות אין לנו. כנראה לא היו קיימות, ואף מפעלי צדקה ציבוריים לא ניכרו הרבה. בכל בית־כנסת היה גבאי; אבל הוא לא התערב בעניני ציבור. פעמיים בשנה חזרו הגבאים על פתחי צאן מרעיתם ואספו נדבות לטובת העניים: בערבי פסחים, לשם “מעות חטים”, ולאחר הסוכות – להבטיח צרכי דליקה והסקה לעניים לימות החורף.

ד. אחרי המהפכה     🔗

להשלמת הקודם אמסור כאן בקיצור את השתלשלות הענינים אחרי המהפכה ואת השפעתה של המהפכה על חיי היהדות הבוכארית.

נתחיל בבוכארה הבירה, שמנתה ישוב יהודי של כ־15000 נפש⁸⁰. בעקב מהפכת פברואר (1917) הכריז האמיר על משטר קוסטיטוציוני. בהפגנה שנערכה לכבוד המאורע על ידי מפלגת ה“ג’דידים” (החדשנים) השתתפו, עם שאר המיעוטים, גם יהודי בוכארה, כשהם מניפים דגלים וסיסמאות בשפה העברית. בדרך כלל התיחסו היהודים באהדה ל“בוכארים הצעירים”, והנוער היהודי, שראה במהפכה התחלת הישועה, מיהר להסיר את ה“חבל” המחפיר מעל בגדיו, אף כי רבים מבין הזקנים חששו והזהירו את הצעירים מפני הצעד הזה באמרם כי טרם הגיעה שעתו.

כעבור זמן־מה חזרה הריאקציה ובאו הרדיפות על ה“ג’דידים”. רבים הוכרחו לברוח, בהם כמה יהודים. בין אלה שנתפסו ונדונו על־ידי האמיר למיתה, היו גם יהודים (ממשפחת יוּנוּסוֹב). דיכוי היהודים נמשך עד ביטול שלטון האמיר (1920), היינו, עד הקמת הרפובליקה המועצתית העממית הבוכארית (ב.נ.ס.ר.). גם בסדרי הנהלתה של העדה היהודית בא שינוי: במקום שלטון־היחיד של הקולונתאר הוקמה וועדה בת שבעה, שכללה גם את הרב. נפתחו בתי־ספר, גני ילדים, ונערכו שיעורים להכשרת מורים. בלימודים נכללו גם לימודי הדת והשפה העברית. והרי תקנות המוסד הזה שנתקיים עד 1925, עד ביטול קיומה של הרפובליקה הבוכארית העצמאית ושילובה בתוך הרפובליקה המועצתית האוזבאֶכּית.

א. הוועד הלאומי מורכב משבעה חברים:

היו“ר וסגנו, הרב, מנהל החברה־קדישא, מזכיר, גזבר, השומר (הוא גם שמש בית־הדין). היו”ר וסגנו והרב נבחרים על־ידי הקהילה היהודית, ושאר החברים מתמנים על־ידי היו"ר.

ב. בקרקי (600 נפש), בצ’ארג’וי, בשאהריסאווז בקרמין ובכאטירג’י – נבחרים וועדים בני שלושה חברים (היו"ר וסגנו והרב). במקומות שיסודרו בהם וועדים מקומיים יועמדו המוכתרים (אקסקאלי) תחת מרותם של הוועדים הנ"ל.

ג. לתחום סמכותו של הוועד נכנסים התפקידים הללו: סידור בתי־ספר ציבוריים יהודיים, ספריות, תיאטראות פנימיים, בתי־חולים וכו'; גביית נדבות ותרומות וחלוקתן להחזקת בתי־כנסיות וכלי־קודש, פיקוח על עזרה סוציאלית ועסקי קבורה, הגנת עניני היהודים, סיפוק צרכיה של הקהילה, הסברה לטובת המשטר החדש בקרב הישוב המקומי ותעמולה למען התיקונים והפעולות של ממשלת המועצות.

ד. הוועד ומחלקותיו נתמכים על חשבון הרפובליקה, ועובדיו נהנים מכל הזכויות לפי התקציבים המאושרים על־ידי מועצות הווזירים העממיים, ונכנסים לתקציב הווזרה העממית לעניני פנים.

ה הסכומים הנאספים על־ידי הוועד מאת הציבור היהודי לטובת צרכים עממיים מסוימים, מוצאים רק על כך, ואין להוציאם על צרכים אחרים, ציבוריים או ממלכתיים.

ו. בכל הענינים הנכנסים בגדר תפקידו של הוועד היהודי הוא עומד בקשרי ישר עם המוסדות הממשלתיים של הרפובליקה. מרכזו – הווזרה העממית לעניני פנים שעל ידו הוא (הועד היהודי) קיים, וסניפיו עומדים בקשר עם ה“איספולקומים”.

בימים ההם טרם היו במפלגה הקומוניסטית חברים רבים מקרב היהודים. אולם לאחר סיפוחה המלא של בוכארה נשתנו הדברים. עתה (בשנות השלושים) נתונים כל החיים הציבוריים של העדה לפיקוחם המלא של איגודים מפלגתיים, מקצועיים וציבוריים. החל ב־1928 פועל לא משרד רבני, אלא “בית־דין יהודי עממי”, ועניניו מתנהלים לא בעברית אלא בשפתם שלהם, בשפה המקומית המדוברת. הקוֹלחוֹזים והאַרטלים היהודיים אוגדו בשיתופו הפעיל של האוז"ע (חברה לשמירת הבריאות של היהודים).

החיים התרבותיים נמצאים בידי מורים סוֹביאֶטיים, וכל הלימודים בבתי־הספר מתנהלים בשפה המדוברת. תפקידו של הרב צומצמו ואינם יוצאים מתחומיהם הצרים של בתי־הכנסיות.

כך היה המצב בבוכארה ובדומה לזה גם בסאמַרכּאנד, בירת תורכּאֶסתאן, שישובה היהודי מנה 12000 נפש. בראשית המהפכה (1917) נוסדה כאן, ברחוב היהודים, חברה בשם “אגודת עובדים מקצועיים יהודים ילידי המקום.” מספר חברי האגודה הגיע לשש מאות. כמעט כולם השתייכו לפני כן לסוציאל־ריבולוציונרים ימניים. אולם בעת ההיא הצטרפו ברובם לס"ר השמאליים. לאחר זמן “התקדמו” שמאלה, ומהם יצאה המפלגה הקומוניסטית היהודית בשם: “המחלקה הרביעית של ההסתדרות הסאמַרכּאנדית של המפלגה הקומוניסטית של תורכאֶסתאן.” באגודה נדונו שאלות חיוניות מעשיות, כגון: מי רשאי להיות חבר באגודה? אופיינית היא ההחלטה בנידון זה, באשר מתוכה משתקף מצבם והרכבם המקצועי של המוני היהודים בסאמַרכאנד. ההחלטה מיום 5 ביוני 1917, אומרת כי “לאגודה מתקבלים ספרים, חייטים, פקידי מסחר וסוחרים קטנים!” אשר לסוג האחרון מצויה הערה מחכימה: “קמח לא לתת להם, ואת מנותיהם לחלק בין האוכלוסים העובדים.”

מחבר הספר הנזכר ז.ל. אמיתין־שפירא, שהפך בינתים קומוניסט אדוק, בוכה על פיגורם של חברי האגודה הזאת, שלא ירדו עדיין לעומקה של התורה הקומוניסטית ומשום כך נשארו דתיים בעומק לבם ולא ביטלו את משרת הרב, אף לא את זו של הגובה (קולונתאר), אלא רק משרת הרב־מטעם. לקולונתאר הוסיפו סגן, קומוניסט, הוא היו“ר של האגודה, והוטל עליו לעבוד “דארכאהי חודא”, למען השם, היינו שלא על מנת לקבל פרס. האגודה הגבירה את השפעתה על כל עניני הציבור. נוצרה מועצה לעניני היהודים, לעניני חברא־קדישא, בתי־הכנסיות, כשרות הבשר, בתי־ספר ושאלות כלכליות, כי “עדיין היו ההמונים כרוכים כל כך אחרי הדת ומנהגיה שלא יכלו לנתק את הקשרים עם הבורגנות שלהם וילכו בעקבותיה בכל מעשיהם”. האגודה דואגת להמציא לחבריה קמח למצות, ובשעה שהיא שולחת את נציגיה למפלגת “איתיפאקי־איסלאם” (אחדות מוסלמית), הם חייבים להתאים עמדתם עם זו של הרב בכל השאלות הנוגעות בדת – ו”אף חברי המפלגה התערבו בכל שאלות הדת."

האגודה פעלה גם בתחום הכלכלי, סידרה “אַרטאֶל” (אגודה שיתופית לקבלנות) וחנות־צרכנים; אולם מחוסר כסף השתתפה באגודה הצרכנית “ציון”, שנוסדה על־ידי הבורגנים. באסיפה כללית הביעו שליחי האגודה תודה לאנשי “ציון” על עבודתם לטובת הכלל “בשם ה' “, כלומר שלא על מנת לקבל פרס. האגודה עסקה גם ב”פעולה תרבותית”: פירסמה בשפה המדוברת את התכנית של מפלגת ס"ר ופתחה בית־ספר לחבריה. אולם, לצערו של המחבר, לא נשתנה בית ספר זה בשום דבר מבתי־הספר הבורגניים; הוא חינך את ילדי העובדים ברוח הדת: בו למדו תורה ושפת עבר, ועל דא קא בכי.

האגודה עסקה גם ב“מלחמת המעמדות” והחליטה לגרש מבית הספר את כל ילדי ההורים העשירים ולקבל במקומם ילדי עניים. הנימוק היה אופייני: “המדע והתורה נותנים לחם. לעשירים אין צורך בלחם כי יש להם כסף, אולם לבני העניים שאין להם כסף יש צורך בחינוך ובמדע, כי המדע נותן כסף.”

המחבר אינו מתעלם מן העובדה, שבראשית תקופת המהפכה היה קיים ופועל אגף ימני של ההסתדרות הציונית, שנודע בשם “הסתדרות הציונים הכלליים”, להבדיל מהסתדרויות “פועלי ציון”, “צעירי ציון” וכו'. להסתדרות זו של הציונים הכלליים הצטרפו אנשים מהמעמדות הבורגניים של הישוב היהודי מילידי המקום אשר בסאמַרכּאנד. אגודת העובדים המקצועית נלחמה בהסתדרות הציונית הכללית הזאת כבר ב־1917, בשעת הבחירות למועצה העירונית. “אך לבסוף נפלה האגודה בעצמה תחת השפעתה.” ובשעה שהוציאה את בתי־הספר הדתיים מידי האגודה הבורגנית לא השתדלה לשנות את תכניתם מן היסוד, אלא פשוט למסור אותם לשימושם של בני העניים. עוד “חטא” חטאה האגודה בזה שנלחמה ללשון העברית כלשון הלימודים בבתי־הספר, ולא לתאג’יכית המדוברת.

סיפורו של המחבר הנ“ל הוא, כמובן, טנדציוזי־ייאֶבסאֶקי; אך גם מתוך דבריו ניכר שאגודת העובדים לא וויתרה בנקל על העברית, ונלחמה עס אמיתין וחבריו, אבל, בסופו של דבר, נכנעה, כי הממשלה היתה נגדה. אגודת העובדים הנ”ל התקיימה עד 1920; אחר כך התפזרה וחבריה נפוצו באגודות שונות. השלטון במדינה עבר מעט מעט לקומוניסטים, ועניני הדת נשארו בידי בעלי־בתים. “האגודה” נעשתה מיותרת ולבסוף נעזבה על־ידי הקומוניסטים לגמרי. בשנת 1920 נוסד ה“ייאֶב’אובשצ’יסקום” (יוורייסקי אובשצ’סטווני קומיטט) וה“קומסומול” (איגוד הנוער הקומוניסטי). רבים מהיהודים השתתפו בצבא האדום ונלחמו בשורותיו לשם חיסול שלטונו של האמיר.

לא כן מתוארים הדברים בתזכירו של מר יעקב פנחסי, שהגיש בשעתו, בסיון תש"ח, לקונגרס היהודי העולמי; ואלה דבריו: (ע' 70–1).

“אחרי המהפכה נפתחו בתי־ספר ליהודים, ילידי תורכּאֶסתאן, ועברית היתה בהם שפת ההוראה. מנהיגי היהודים טענו, ובצדק, כי הז’ארגון הבוכארי (התאג’יכי), המדובר בפי היהודים, אינו לשונם התרבותית, לכן הסכימה הממשלה הסוביאֶטית בשעתו לקיים בתי־הספר האלה בעברית. רק בשנת 1921, בלחץ הייאֶבסאֶקים ממוסקבה, חדלה העברית להיות שפת ההוראה בבתי־הספר של יהדות בוכארה⁸¹. מאז עברו בתי־הספר היהודיים ללמד בשפה התאג’יכית. תחילה כתבו באותיות אשוריות ואחר כך, עם הנהגת האותיות הלאטיניות (צ"ל: רוסיות), בין עמי אסיה התיכונית, ‘קיבלו’ גם היהודים עליהם את הריפורמה הזאת. לגבי הגויים (התאג’יכים) היה זה הכרחי וצורך מיתודי, כי עד אז השתמשו באותיות ערביות הקשות ללימוד ולכתיבה, ולכן היו ההמונים אנאלפאבתיים. מה שאין כן לגבי היהודים שרובם ידעו קרוא וכתוב, אלא שהמגמה והכוונה להרחיק את היהודים מן המקורות הלאומיים. לשמחתנו, עד היום נשארו היהודים נאמנים לאות ולמלה העברית.” עד כאן דברי התזכיר שהוגש בשעתו על־ידי נציגי יהודי בוכארה לקונגרס היהודי העולמי על שם החבר אליהו לולו (הכרמלי) ז"ל.

אמיתין מסיים את הפרק בתיאור המצב “המאושר” בו נמצאים יהודי בוכארה ותורכּאֶסתאן כיום, כלומר, משנת 1927 והלאה (ספרו נכתב ב־1930):

“בבוכארה ובסאמַרכאנד הותאם המנגנון של השלטון היהודי העצמי למשטר הסוואֶטי בלשונם, ב’לשון־האם' של יהודי בוכארה; השופט והחוקר הם עתה שליחים נאמנים של ההמונים העובדים (רמז לביטול בתי־הדין הדתיים היהודיים – י.ב.צ.). כן פועלת מיליציה, המורכבת אך ורק מיהודים, ב’לשון־האם' המובנה להמונים. המיליציונר הראשי בא במקום הקולונתאר וממלא את תפקידיו. כן נערך בשפתם המדוברת גם ה’זאגס', התופס יותר ויותר מקום הנישואין הדתיים. היהודים משתתפים במנגנון הקואופרטיבי, המשמש את שכונת המזרח. כן פועל האוז”ט⁸² בשפה המדוברת, בה נעשית כל הפעולה התרבותית: המועדונים, גני הילדים, בתי־הספר, ליקבזים, – כולם בשפה המדוברת."

כך חוגג הספר הייאֶבסאֶקי הבוגד את נצחונה של ההתבוללות מאונס, על הלאומיות העברית.

ה. המאבק הפנימי    🔗

עד כאן – התיאור הרשמי, כפי ששאבתי ממקור ייאֶבסאֶקי.

והנה תיאור הדברים מבפנים, כפי שקיבלתי מפי מר יצחק יהודאיוף (יהודאי), חתנו של הר' מאיר ז"ל, שהיה באותה שעה אחד העסקנים הצעירים, מהשיכבה “השניה”.

לשיכבה הראשונה היה שייך צבי חפץ ז“ל, ממשפחה ירושלמית וותיקה, אחד הציונים הראשונים בימי התורכים. הוא היה עסקן פעיל ומנהיג בקרב צעירי עדתו, חבר וועד “בית־העם” וחבר־עוזר בוועד הגימנסיה העברית בירושלים, שהייתי אחד ממייסדיה (תרס"ט). צבי חפץ הכניס לגימנסיה כמה תלמידים מעדת הבוכארים, ובמנין הראשון היתה גם אחותו שולמית חפץ ז”ל⁸³. בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה גורשו כל נתיני הממשלות הלוחמות. אומנם היהודים הורשו לקבל נתינות עותמנית, אולם רבים בחרו לנסוע לארץ מוצאם ו“חסותם”. צבי חפץ נסע מהארץ, שב לבוכארה, ושהה בקוכאנד ובסאמַרכּאנד, אבל הוא לא הוציא זמנו לשוא, אלא היה שם – בשנת תרע“ה (1916) – ממייסדי התנועה הציונית בתורכאסתאן. בבוכארה נאסרה התנועה באורח רשמי, אולם התקיימה במחתרת. אתו יחד פעלו חבריו הארצפלד, משיח פוזאילוב ואליהו יששכרוב, הוא אחיו של חי יששכרוב ז”ל, סגנו של רוטנברג במפעלי החשמל, ועוד כמה מהאשכנזים⁸⁴.

ברור הדבר שהתנועה הזאת, שצבי חפץ ניהל, ניזונה מקשריו עם הארץ ועם הישוב החדש, שבמחיצתו הוא עמד בירושלים, וממעיניו שאב. קשרים עם הארץ, וביחוד עם ירושלים, היו גם לעסקנים ציוניים אחרים, למשל, לבית יששכרוב. לאלה נצטרפו ציונים מרוסיה, והמסַפר מסר לי תמונה מהבחירות לקונגרס הציוני ולוועידות הכלליות שעברו בפומביות רבה, עם דגלים ותזמורת ותעמולה רחבה. מהציונים הפעילים צויינו משפחת יודאיוף, יששכרוב, בראלוף וכו'.

המדובר הוא, כאמור, בקוכאנד, סאמַרכאנד וטאַשכּאֶנט, ערי תורכאסתאן; בתחומי האמירות היתה הציונות אסורה. ואלה דברי המספר: "המהפכה בתורכּאֶסתאן פרצה בחורף 1917–1918; אז יסדנו את איגוד הנוער בשם ‘תרבות’, אשר שימש מסווה להמשך הפעולה הציונית באסיה התיכונית. המרכז היה בטאשכּאֶנת, והסניפים – בקוכּאנד, בסאמרכאנד, במרגלאן, באנדיג’אן, בפנצ’־שנבה. הצלחנו לרכז תחת דגל ה“תרבות” את כל הנוער. בקוכּאנד נתקיימה אפילו להקה דרמתית עברית, אשר נסעה מעיר לעיר והציגה מחזות מיצירותיו של אנסקי. באותה שעה נוסדה הקהילה היהודית, שאתה עמדנו בקשר. עמדנו במלחמה עם הייאֶבסאֶקציה לקיומה של ההנהלה, ונלחמנו עד שנת 1921.

“במחצית 1920 התחילו להסית את הנוער שלנו. בינתים קיבלו הקומוניסטים כל מיני משרות ממשלתיות ומשכו את הנוער בכוח זה – אפשרות של משרות טובות. הם יסדו את ה”מחלקה העברית" – ייאֶבסאֶקציה, ותהי ראשית מלאכתם לצרור את העברית ולאכול קורצי בממשלה, בהלשינם שהשפה הלאומית האמיתית של יהודי המקום היא לא עברית אלא – תאג’יכית.

"התחילה הסתה רחבה בעתונות זה היה בסוף שנת 1920 (חורף תרפ"א) או בתחילת 1921.

“בסוף כל שנה היה לנו כינוס שנתי. הפעם הופיעו בכינוס שלנו גם חברי הייאֶבסאֶקציה ויצאו בהתקפה גלויה עלינו. וביקשו לקבל החלסה על ביטולה של ה”תרבות" והצטרפותה אל הייאבסאקציה. כולנו עמדנו בפני התקפה זו בתקיפות, ואף יצאנו נגדם בנאומים “קונטר־רבולוציוניים”, לדעתם – אז הלכו והלשינו עלינו לקוֹמפאַרטיאַ.

“הייתי יו”ר, ופתאום הגיע לידי פתק מידיד קרוב, חבר במפלגה הקומוניסטית, שבא להזהירנו על שואה קרובה, ואלה הדברים: ‘יצחק באדאלוב, סמנדארוב, וגורגוף, תיאסרו בעוד שעה, אני מזהיר אתכם!’ מיהרתי להוציא את שלושתם החוצה, וארבעתנו החלטנו לברוח – מיד וללא כל שהייה. אני וגורגוף נסענו ברכבת עמוסה פחם לבוכארה (מחוץ לתחומי טאשכּאֶנת), באדאלוב, – לקוכאנד, וסמנדארוב – למוסקבה.

“ואומנם בעוד שעה באה המשטרה, הקיפה את הבנין ועשתה בו חיפוש מחופש, ומשלא מצאה אותנו – פיזרה את האסיפה.”

עד כאן סיפורו של מר י. יהודאי. בסכמו את דבריו אמר כי באותה שנה ביטלו את העברית כשפת הלימוד, אולם טרם העזו לשלח ידם בדת.

כשבא לבוכארה, ביקשוהו שיקבל עליו הנהלת הסקציה העברית בווזרת הפנים (קולטורני נזארת); בתפקידו זה עמד תשעה חדשים. היה להם שם בית־יתומים, בית־עם, ספריה עברית, בתי־ספר אחדים עם מורים שהוזמנו לשם כך על ידו מבחוץ (כל זה בעיר בוכארה).

המספר חזר לארץ כנתין תורכי. יצא באוקטובר והגיע באמצע החורף. בזמנו שהתה שם משלחת מדעית, שאספה הרבה חומר יהודי היסטורי־ארכיאולוגי, והובילה הכל למוסקבה.

בשעה שעזב את בוכארה – בשנת 1921 – אמדו מספר יהודי בוכארה ואסיה התיכונה ב־45000 נפש. מאז עברו שלושים שנה, והישוב היהודי המקומי גדל ללא ספק.

על טאשכּאֶנת קיבלתי ידיעות מפי עדי ראיה, תושבי העיר, שעלו משם ב־1933. בעיר זו גרו כעשרת אלפים יהודים, מהם ארבעת אלפים אשכנזים וכששת אלפים בוכארים, ילידי המקום. לפנים כיהן כאן הרב קירשנר, שהיה מוציא לאור עתון ברוסית בשם: “תורכאסתאנסקי קראַיי” (“פלך תורכאסתאן”). אחריו בא הרב הכולל שלמה תאג’ר.

לאיגוד הארצי של “תרבות” (סאמרכאנד, טאשכּאֶנט, בוכארה, פרגאנה וכו') היה סניף בטאשכאנת (6000 נפש). סניף זה יסד בית־ספר טכני בשם “טוּזאֶמני ייאֶברייסקי טכניקוּם” (טכניקום יהודי מקומי), בו קיבלו חינוך 300–200 מבני היהודים הבוכארים שבטאשכאנת, בירת אוזבאֶכּיסתאן, וגם מהסביבה, ופנימיה ליד בית החינוך לילדים הזקוקים לכך. כל הלימודים התנהלו בעברית. כך היה משנת 1921 עד 1926.

בשנת 1926 עוד היה האוכל ניתן לילדים על טהרה הכשרות. אומנם, הממשלה היתה נותנת בשר־טריפה, אך היהודים היו מוכרים את הבשר לבית־המטבחיים ומוסיפים מכיסם את ההפרש כדי להבטיח לילדים בשר כשר. גם המספר למד בבית־הספר הזה. עד 1926 שמרו בו את מנוחת השבת, ושבתו מלימודיהם. ב־1926 יצאו הקומוניסטים היהודים (הבוכארים) בשיטנה והלשינו על כך לממשלה (לסוֹבנאַרקוֹם). אז באה פקודה להנהיג מכאן ואילך את הלימודים גם בימי השבת, והחופשה תהיה ביום השבתון המוסלמי – ביום הששי. הסוֹבנארקוֹם החליף את כל המנגנון הפדגוגי והאדמיניסטרטיבי של בית־הספר, ושפת הלימודים העברית הוחלפה בתאג’יכית.

בשנת 1922 נתקיים בפעם האחרונה הכינוס הארצי של אגודת “תרבות”. אחר זה יצאה פקודה לאסור את כל משתתפי הכינוס, אחד אחד באשר הם שם. העתון הציוני היחידי, שנדפס בתאג’יכית, – “רחמים” – נסגר, ובמקומו התחילו הקומוניסטים להוציא עתון קומוניסטי בכתב יהודי (רש"י) בשם “באיראקי חוריאת” (דגל החירות). העתון עוד היה קיים ב־1933, שנת צאתו של המסַפר מבוכארה.

שלושה בתי־כנסיות היו בטאשכאנת: אחד בעיר העתיקה, אחד באוכאץ' ואחד בפיאן־בזאר. בשנת 1925–6 החרימו הייאבסאקים את ביהכ“נ הגדול של האשכנזים, ונשאר רק ביכ”נ גדול אחד, זה של הבוכארים בפיאן־בזאר, ולשם עברו להתפלל גם האשכנזים. לאחר שלוש–ארבע שנים, ב־1929, החרימו הייאבסאקים גם את ביהכ“נ האוכאצ’י. היהודים ערערו והתאוננו, אולם הערעורים והבקשות לא הועילו. בסובנארקום הסבירו להם שההחרמה לא באה ביזמת הממשלה אלא לפי בקשתם של הקומוניסטים מבני העדה הבוכארית. לאחר שהחרימו אה ביהכ”נ הפכו אותו לבית־דפוס.

ביאורים נוספים קיבלתי מהעולה הנ"ל בדבר מנהגם הדתי של הקומוניסטים.

הקומוניסטים שבטאשכּאֶנט לא היו בדרך כלל מַלים את בניהם; וידוע מקרה, שלאחר שעברו את מועד המילה הזמינו, לדרישת האשה, רופא מנתח למול את הילד.

טבילה. בביהכ“נ האוכצ’י היה מקווה גדול. לאחר שהוחרם ביה”כ נתבטל המקווה. והיו הנשים מוכרחות להרחיק נדוד עד ביהכ"נ שבפיאן־בזאר בעיר העתיקה. בחורף היו המים קרים, והיהודים היו מוכרחים לחמם אותם על חשבונם.

נשואין. כולם נערכים במשרדי הממשלה. אולם לאחר מכן מסדרים נשואים דתיים בבית. וידוע לי שכמה קומוניסטים נוהגים כך, תחת לחץ המשפחות.

קבורה. אין להם מקום אחר, לבד מבית־עלמין יהודי. אחרים אינם מקבלים קומוניסטים שלא מעדתם. הקבורה היא איפוא כולה בבית הקברות היהודי לפי הטכס הדתי המקובל.

מצות. נוהגים ללוש מצות כל אחד בביתו. ידועים לי מקרים שהקומוניסטים באו להשתתף ב’סדר' אצל יהודים שומרי דת. כן ידוע לי שבאים לשבת בסוכה.

ו. הבוכארים בארץ    🔗

עליית הבוכארים לארץ התחילה במאה שעברה, בשנות הששים (1868). היא לא היתה מקרית: העולים הראשונים באו בלי ספק מטעמים דתיים, מתוך אהבת ציון ומתוך רצון להקים להם מרכז בארץ־ישראל – בירושלים.

בשנת תרנ"ב (1892) הוציאו חלוצי בוכארה את רעיונם זה אל הפועל והניחו יסוד לשכונה הבוכארית בירושלים, השכונה הקיימת עד היום והנושאת את השם אשר נתנו לה מייסדיה – רחובות.

השכונה הזאת הצטיינה בבניניה היפים והמרווחים וברחובותיה הרחבים. מלבד הבתים הפרטיים נבנו גם מוסדות ציבור – בתי־כנסיות ובתי־מדרשות, בית־ספר לתלמוד תורה, בית ועד וכיו"ב. העולים הסתדרו כחטיבה עדתית, ובעמדם בקשרים הדוקים עם אחיהם שבגולה השפיעו עליהם שימשיכו בעליה ויתקשרו עם הארץ.

רוב העולים הבוכארים הביאו אתם כסף, אולם לא תפשו מקורות מחיה חדשים. הם לא פנו למושבות לעסוק בחקלאות, כמו שעשו בני העליה הראשונה ויוצאי מזרח אירופה, והסתפקו בבנין בתים בירושלים לעצמם או להשכרה. לעתים השאירו בארץ מבני משפחתם, ביחוד ילדים ללימוד ולחינוך, ובעצמם היו שבים לבוכארה להמשיך שם בעסקיהם; אבל היו חוזרים כפעם בפעם ומהם גם משתקעים בארץ, והישוב צמח מעט מעט עד שעלה, בערב מלחמת העולם הראשונה, ל־1500 נפש. כך הוקם על ידם מעין מרכז רוחני ממשי ליהודי בוכארה.

בין עולי בוכארה היו חכמי לב ויודעי תורה, אשר בקשו לספק מזון רוחני לאחיהם שבגולת בוכארה. מהם שמו לב לאסוף ספרים וכתבי־יד ויסדו ספריות תורניות; ספרייתו של ר' שלמה מוסאיוף מכילה מאות כתבי־יד ואלפי ספרים, בהם אינקוּנאבולים. מהם יזמו להדפיס ספרים בשפת הדיבור הבוכארית (פרסית־תאג’יכית בכתב עברי) ובעברית, כמו שמעון חכם ותלמידיו. בשבעים שנה עד שנת תרצ"ט, הדפיסו כ־170 ספר. רוב הספרים היו כמובן, ספרי דת: תפילות ומנהגים, קבלה ותקונים, מדרשים ופירושים, ביחוד חשובים הפירושים והמדרשים לכתבי הקודש בשפתם המדוברת (“תפסירים”), הכתובים בצורה פיוטית בסגנון משוררי פרס, והאוצרים דרשות ממכמני האגדה התלמודית והמדרשים (שאהין־תורה, הוצאת שמעון חכם, ועוד). נתפרסמו גם דברי ספרות יפה ממשוררי פרס, ותרגומים מעברית (כגון אהבת ציון לא. מאפו ועוד). כמו כן נדפסו ספרים שימושיים, כגון מלונים עבריים־פרסיים – להקל על מדברי פרסית רכישת העברית, וגם דינים־וחשבונות של הוועד הבוכארי, ואיגרות לגולה.

המלחמה העולמית הביאה אתה, כאמור, חורבן על הבוכארים. מצבם החומרי ירד פלאים, והממשלה התורכית גזלה את השאר ולקחה את בתיהם לצרכי הצבא ולאורוות. רוב הגברים עזבו את הארץ בפרוץ המלחמה, ונשארו רק נשים, ילדים וזקנים. אלה סבלו נוראות מעוני וממחלות. את מספר היהודים הבוכארים בירושלים, אשר מתו בשעת חרום ברעב ובמחלות, אומדים ב־700 נפש.

מחמת המלחמה והמהפכה הרוסית נתרוששו היהודים בבוכארה, ורבים מעשיריהם הפסידו את כל רכושם ושבו לארץ בעירום ובחוסר כל, ולא נשארו להם אלא בתיהם בירושלים – המקור היחידי למחייתם. רובם היו סוחרים וחנוונים, ורק מעטים – בעלי־מלאכה ופועלים.

עם גמר המלחמה האמיץ הקשר בין בוכארה לארץ־ישראל. עם החוזרים באו עולים חדשים. ב־1936 כבר היה מספרם הכללי של היהודים הבוכארים בארץ כ־2500 נפש. מחציתם ישבו בירושלים. הם תיקנו הריסות בתיהם והתחילו לקנות קרקעות חדשות בעיר ובמושבות. מקצתם פנו למלאכות.

בזמן האחרון חל מפנה עצום בכוון העליה ובהרכבה. מהעולים האחרונים, ביחוד פליטי בוכארה שבאו דרך פרס ואפגניסתאן, יצאו מאות חלוצים לעבודה במושבות, וכן לבנין ולבתי־החרושת שבתל־אביב. הם התחילו להתאגד בעזרת הסתדרות העובדים, והאיגוד שלהם בתל־אביב, שחבריו הם, בעיקר, פועלים ופועלות הקשורות להסתדרות העובדים, מנה אז כ־300 חבר.

עלי להזכיר כאן את ידידי הח' המנוח חי יששכרוב, יד ימינו של רוטנברג, ואת מר אברהם עמנואלי, אחד הציונים המעולים והפעילים – שניהם מתו בדמי ימיהם. 

 

גדולתם וחורבנם של הקרימצ’אקים    🔗

א.    🔗

לא בקצה תבל, לא מאחורי הרי חושך, גר שבט יהודי נידח זה, אלא על יבשת אירופה, באחת הפינות הידועות היטב בהיסטוריה זה אלפי שנים – מימות היוונים ועד ימינו – בחצי האי הטאברי, הוא קְרִים.

אף־על־פי־כן היו רבים – גם בקרב יהודים משכילים – שלא ידעו כלל על קיומו של שבט זה; ולא רבים מחוקרי דברי ימינו עסקו בו והקדישו לו תשומת־לב ראויה. ומי יודע את גורלו הטראגי, אשר בא לו במלחמה העולמית מידי הנאצים? לשווא חקרתי במקורות הרשמיים, לשווא חיפשתי בהוצאות הספרותיות המופיעות בברית המועצות והמספרות על כל עם ולשון ממאה ושבעים העממים השרויים בגבוליה; לשווא ניסיתי לקבל ידיעות מפי עולים שונים, שבאו מארצות בהן עשו הגרמנים את רציחותיהן הסאדיסטיות, על גורלם של אחינו הקרימצ’אקים, וכמו כן על גורלם של הקראים, תושבי קרים, שכניהם. תשובה בכל אלה לא מצאתי.

בינתיים הגיעו לידינו – באיחור זמן – קטעי פרוטוקולים ממשפט נירנברג על פושעי המלחמה ונוסח פסק־הדין שהוצא בימים 8, 9, 10 לאפריל 1948⁸⁵. מתוך העדויות שניגבו שם הוברר כי הגרמנים אשר עסקו בהשמדת עמים, בטבח שיטתי, באכזריות שאין לה תקדים בהיסטוריה – השלימו את מלאכת הרצח גם באוכלוסי ישראל אשר מצאו בקרים, ואחינו הקרימצ’אקים בכלל זה. עם זאת הצלחתי לקבל חומר נוסף, יותר מפורט, מידי מר משה ברוכוב, יושב־ראש לשעבר של אגודת עולי קרים, שהואיל למסור לרשותי את כל המכתבים אשר קיבל מקרוביו וידידיו משם בשנים האחרונות. והנה מתוך הידיעות המועטות הללו עולה בכל זאת תמונה יותר מלאה על גורלם הטראגי של אחינו הקרימצ’אקים.

ב    🔗

השם “קרימצ’אקים” חדש הוא אתם, גילו כמאה שנים, לא יותר. עד שנת 1859 לא מצאנו לו זכר לא במקורות שלנו ולא בתעודות הרוסיות הרשמיות. אותה שנה הועברו ה“קרימצ’אקים”־המתישבים מהמושבה החקלאית שלהם, רוגאטליק, ליד אֶבפטוֹריה – אל קראסו־בזאר. אולם, אם השם חדש – ישיבת אבותיהם בחצי־האי עתיקת ימים היא.

חמש תקופות נוכל למנות בישוב היהודי של קרים. שרשיו נעוצים בימי הבית השני. ראשיתו חלה בימי מתרדת מלך פרס, במאה השניה שלפני מנה"נ; הוא הביא יהודים והושיבם ליד הבוספור הקימרי – בקרץ', ומדרום לה; השם מתרדת עדיין דבק אל אחת הגבעות שם.

יהודים מהגרים אלה – מוצאם היה מהתפוצה היהודית־ה“הלניסטית” הגדולה אשר מנתה בשעתה לא פחות משלוש מיליונים נפש. זוהי אותה יהדות עתיקה, אשר שרשיה נעוצים באדמת מולדתה הקדומה, אבל יניקתה היתה גם ממקורות אחרים: מתרגום השבעים, מאיגרת אריסטיאס, מהיהדות של פילון האלכסנדרוני, מחזיונות הסיבילה היהודית, הנושאים את חזון היהדות בקרב העולם האלילי. עד היום מצויים בחרסונס הטאברי שרידי כתובות מימות חלוצי הגולה ההיא, יראי שמים, העובדים לאל־עליון – ספק יהודים, ספק גרי־צדק שקיבלו את היהדות בלבב שלם. אולם זרם העליה, שגבר לאחר החורבן, הביא לשם יהודים חדשים מגלילות ביזאנטיה ובתוכם גם מיהודה, וכן מבבל ומפרס. יהדותם של תושבי קרים לבשה את הצורה המסורתית, התלמודית, כבכל שאר ארצות הגולה.

יהודי קרים היכו שרשים, יסדו כפרים וערים ובזכות כשרונותיהם תפסו את רסן המסחר ואת הקשרים עם שבטי הסלאבים והכוזרים השכנים. השפעתם הרוחנית על שכניהם רבה היתה, וכבר בראשית הופעת האיסלאם והתפשטותו בארצות הסמוכות התיצבה כנגדו היהדות על החופים הצפוניים של הים השחור. יש להניח, שיהודי קרים לקחו חלק גם בפעולתם ה“מיסיונרית” של יהודי פרס, אשר השפעתם הגיעה עד צפון־קווקז. אכן, יהודי פרס הם בעיקר שהצליחו להטות את לבו של בולאן הכוזרי ושריו ליהדות. בשנת 732 (או 740) למנה"נ הצטרף מלך הכוזרים עם שריו אל דת ישראל. ראשי הצבא הכוזרים, ואתם ראשי האזרחים, היו הראשונים לקבל אמונת ישראל, ורבים מהמוני העם הלכו בעקבותיהם. דת ישראל נעשתה השלטת בארץ הכוזרים במאה השמינית, כפי שזה קרה מאות שנים לפני כן בפינה אחרת שבתחום השפעתה של יהדות פרס ובבל – במלכות חדייב, בארץ הפארתים (הילנה המלכה ומונבז). בסוף ”המאה התשיעית ובתחילת העשירית, כשכבשו הכוזרים את קרים, השתלבה יהדות קרים בתוך המסגרת של היהדות הכוזרית.

המחבר עם רופא יהודי בן מאה בדֶמַוֶנד, פרס

יהודיה צעירה מכורדיסתאן.

יהודי כורדי מעיראק.

צעיר יהודי כורדי מפרס

בחצי ב' של המאה י' (969), עברה הכוס על מלכות הכוזרים אשר הוכתה מכה ניצחת על ידי נסיכי הרוסים, ומרכזה הישן שעל נהר הוולגה נחרב; אולם שארית שלטונה עוד היתה קיימת בדאגיסתאן, בצפון קווקז ואף בקרים. עכשיו הוברר, שכאן המשיכה מלוכה יהודית־כוזרית את קיומה עד המאה השלוש־עשרה, עת בא נחשול שבטי המונגולים, אשר שטף ועבר את כל ארצות אסיה התיכונה ואירופה המזרחית. בפרוץ הנחשול הזה אל הארצות הללו, שם קץ לא רק לשרידי המדינה הכוזרית בצפונה של קווקז ובקרים, אלא גם לעצמאותם של מנצחיהם לשעבר – הנסיכויות הרוסיות – והטיל עליהן את עולו הכבד.

בזה תמה התקופה השניה בדברי ימי יהודי קרים, תקופת קיומם במשטר יהודי כוזרי. מכאן ואילך החלה התקופה השלישית, עת שלטון טאטארי־מונגולי, שהתפשט על רובה של קרים והתמיד שלוש מאות שנה בערך. מושבת הגינואֶזים (בני הרפובליקה של גינואה) התבצרה אותה שעה בכפא, כיום תיאודוסיה. והנה דווקא על חשבונה של תקופה זו, בה נהרסו הגשרים בין אירופה המערבית לארצות אסיה, יש לרשום את הצלחתם של יהודי קרים לתפוס מקום חשוב במסחר שבין ארצות אירופה ובין ארצות המונגולים. אחד התיירים מאותה תקופה (יוחנן שילטברג, בן המאה הט"ו) מספר על 4000 “בתים” יהודיים (משפחות) אשר מצא בכפא. רובם עסקו במסחר והשאר במלאכות ובעבודת השדה. סוחרים יהודים הגיעו עד קייב ועד דמשק, עד לבוב ומוסקבה. באותה תקופה חלה ההסתגלות הלשונית של יהודי קרים. הם קיבלו את הלשון הטאטארית במקום היוונית־הביזאנטית, שהיתה שגורה בפי אבותיהם. לעובדה זו היו תוצאות מרחיקות לכת: מצד אחד הם נותקו מן היהדות הביזאנטית והאירופית, ומהצד השני נוצר בקרבם הווי יהודי־טאטארי מיוחד במינו, והלשון הטאטארית דחקה רגלי היוונים והארמית. כמו שנתיהד ונתיהד, בארצות אירופה הנוצרית, הניב הגרמני, והיה לאידית, ובאירופה המוסלמית הפכה הספרדית ללאדינו, ובפרס נולדו ניבים יהודיים־פרסיים – כך גם כאן נוצרה פינה תרבותית מיוחדת במינה בתוך העולם היהודי. מבחינה זו הרחיקו לכת יהודי קרים מיהודי תורכיה, אשר שמרו את הלשון הספאניולית ולא החליפוה בתורכית עד דורנו זה. יהודי קרים קיבלו את הלשון הטאטארית, אולם שמרו את האות העברית. ואין צורך לומר – את דתם ומנהגיהם, לימוד התורה וידיעת הלשון העברית.

בתקופה הרביעית, התורכית, אשר התהילה עם כיבושו של רוב חצי־האי על־ידי צבאות עותמניים – עבר המסחר בין ביזאנטיה לארצות המזרח מגדות הים השחור אל אגם הים התיכון ואל דרכי המדבר. קרים נשארה מחוץ לדרך המלך הגדולה של המשא־ומתן העולמי. ערכה ירד, ואתו ירד והתמוטט מעמדם של יהודיה. אבל מאבקם של היהודים על קיומם ועמדתם נמשך עוד כמה דורות.

גם בימי התורכים, כשהח’אנים הקרימאים נעשו נושאי מס עובד לשולטנים העותמנים, עוד תפשו יהודים עמדות גבוהות בחצרותיהם. רובם המשיכו לעסוק במסחר ובכל מלאכה, אף כי המסחר הגדול עבר במידה רבה לידי מהגרים חדשים, שבאו מביזאנטיה – לידי הקראים.

איוואן השלישי כרת ברית עם הח’אן הטאטארי־המונגולי גיריי בתווּכו של היהודי חוזה (אולי יוסף) קוקוס, שר ונושא משרה בחצר הח’אן. הנסיך הרוסי ביקש מאת קוקוס, על־ידי שליחו ניקיטא בּקלמישיב, שישיג לו “יארליק” (כתב מלכות) לאישור קשרי הידידות בין שתי המדינות. כמו כן ביקש ממנו (ב־1373) שלא לכתוב אליו “ז’ידוֹבסקים פּיסמוֹם” (בכתב יהודי) אלא – בכתב רוסי או “בסרמני” (טאטארי). מכאן ברור כי המכתבים הקודמים, שנשלחו אליו על־ידי השר היהודי, היו כתובים עברית או – בכתב עברי.

כן ידוע לנו כי בקרים נמצאו “חכמים מופלגים”, שעמדו במגע (שאלות ותשובות) עם חכמי קושטא (בשנת 1500 בערך). גם מלפני זה ידועים לנו שמותיהם של גדולי תורה, כמו אברהם כירימי בעל “שפה האמת”, ר' משה הגולה מקיוב, ועוד.

בימי השחיטות באוקראינה (גזירות ת"ח) נתחזק הישוב היהודי בקרים על־ידי יסוד חדש – פליטים יהודים מארצות אוקראינה ופולין, ושבויים אשר נפלו בשבי הטאטארים עקב מפלותיהם של הסלאבים, והובאו לקרים. כאן פדו אותם יהודי קרים ושיחררום. בזה מתבאר ריבוי משפחות הנושאות חותם אשכנזי, כמו “אשכנזי”, “לחנו” או “לכנא” (מהשורש “ליאך” שפירושו בתורכית “פולני”) וכיו"ב. בדור שלאחר הכיבוש התורכי עדים אנו לחזיון מענין של תחיית הלשון העברית ולימוד התורה, כפי שניכר, למשל, מתוך כתביו של ר' דוד לחנו. הוא חיבר כמה חיבורי דת, ועם זה גם כתבי השכלה, כגון הכרוניקה ההיסטורית היחידה במינה “דבר שפתים” (קורות מלכי קרים והיהודים), חיבור בדקדוק הלשון העברית, הקדמה למחזור חזניא (מנהג כפא). 

ג    🔗

פרק אפל בתולדות יהודי קרים נפתח עם כיבושה על־ידי הרוסים. בדרך כלל ניתן לאמר, שבימי הטאטארים והתורכים נהנו היהודים ממדה של שוויון אף כי לא ניצלו מרדיפות ארעיות ומעקת המסים, שלחצו על כל הבלתי־מוסלמים – לא נפגעו מהפליות מיוחדות. הם היו חפשים במסחר ובמלאכה וגם משרות גבוהות בחצר הח’אנים היו פתוחות לפניהם⁸⁶. יחידים עלו לדרגה של יועצי המלך ושליחיו במשלחות חוץ. המצב נשתנה כשכבש פוטיומקין את חצי־האי בימי יקאתרינה השניה (1783). ממשלת הצארים קבעה חוקי הפליה כאלה, שחלו על כל נתיניה היהודים ברחבי ארצה. וגם על יהודי קרים – ה“תלמודיים”; רק את “היהודים הקראים” שיחררה מכל ההגבלות. מאז נתגלתה אצל הקראים הנטיה להסתייג משאר היהודים, והם הנהיגו ביניהם את השם “קראים רוסים” (בהבלטת המלה השניה).

מאז הכיבוש הרוסי התחילה ירידתם של יהודי קרים. לפי הדו“ח הרשמי, שהוגש לפוטיומקין, היו בקראסו־בזאר 93 בתים, ובקוזלוב (אֶבפטוֹריה) 97 בתים יהודיים. יהודי בחצ’י־סאראי, בעיקר הקראים, התרכזו ב”מבצר היהודים" צ’פוטקלעה (בעברית – “סלע היהודים”): 217 בית. מובן מאליו שהמספרים האלה לוקים בחסר. לפי הדו“ח של וורונצוב משנת 1841 אחזו היהודים בעבודות פרודוקטיביות, כגון רצענים, כובענים, עובדים בעבודות צמר־גפן וכיו”ב. בשנת 1843 נרשמו 140 גברים להתישבות, ואף יסדו מושבה חקלאית, את רוגאטליק; אולם במלחמת קרים (5–1854) היא נהרסה עד היסוד. כשביקשו היהודים, אחרי גמר המלחמה, לחדשה, דחתה הממשלה את בקשתם ומסרה את אדמתם למהגרים רוסים־פראבוסלאבים. האיכרים היהודים הוחזרו למעמד של עירונים ושבו לקראסו־בזאר.

במיפקד שנת 1897 נרשמו 4000 יהודים קרימצ’אקים, בשנת 1912 מנו 7500, ובשנת 1926 – 6328 נפשות. המיפקד האחרון, בשנת 1939, מונה רק 3000 נפש, אך אין לסמוך עליו כלל.

לעלייתה הרוחנית של היהדות הקרימצ’אקית תרם לא מעט הרב חיים חזקיהו מדיני הירושלמי, בעל “שדי־חמד”. בהיותו בקושטא הוזמן לכהן כרב ראשי בקראסו־בזאר. במסירות רבה ניגש לעבודתו כרב וכמחנך: תיקן תקנות בקהילה ונלחם בבוּרוּת. לשם כך יסד ישיבה לתורה והעמיד תלמידי חכמים, שהמשיכו את פעולתו גם לאחר שובו לארץ; הוא הדפיס ספרי דת וחינוך בצירוף תרגום לטאטארית. נזכיר בזה גם את שמותיהם של ר' ניסים צאחציר, רפאל לבוק ואברהם ניסים אשכנזי, אשר הוציאו ספרי אגדה ומדרש, פיוטים ומלונים עם תרגום טאטארי.

הרב חיים חזקיהו מדיני נטע בלב תלמידיו חיבת ארץ ישראל, ומאותו זמן התחילה עלייתם לארץ, בעיקר לירושלים, וכך נוסדה בה קהילה קטנה של עולי קרים. מספר הקרימצ’אקים, המתגוררים בארץ, מגיע עכשיו למאה משפחה, או 500 נפש, והם מעורבים עם האשכנזים יותר משאר עדות־המזרח.

כשפרצו קלגסי היטלר אל דרום־רוסיה, הגיעו בזמן קצר לקרים. הפלוגות המיוחדות של הגרמנים קיבלו פקודת להשמיד את כל היהודים. בשעה שנתקלו בקרימצ’אקים ובקראים לא ידעו כיצד להתנהג ודרשו הוראות מברלין. ההוראה לא איחרה לבוא: הקראים, שהם אומנם בני דת משה, אולם אינם מזרע אברהם יצחק ויעקב, קיבלו חנינה; ואילו הקרימצ’אקים שהודיעו בלי היסוסים כי הם יהודים גמורים לפי דתם, וגם לפי מוצאם, נדונו למוות – הם ונשיהם וילדיהם. הפקודה הוצאה לפועל. “מ־16 בנובמבר עד 15 בדצמבר 1941 נורו והומתו בקרים המערבית 17645 יהודים (אשכנזים), 2504 קרימצ’אקים, 842 צוענים, 212 קומוניסטים ופרטיזאנים” (דו"ח מס' 150 מן השני בינואר, 1942). בדו“ח שלאחר זה (מס' 153, מיום 9 בינואר, 1942) נאמר שבתקופה האמורה – שבוע ימים – נהרגו בסימפאָרופול לבדה עוד 3176 יהודים. לא נאמר כמה מהם קרימצ’אקים. הדו”ח מסתיים במאמר אחד כולל: “בסימפאָרופול נפתרה שאלת היהודים הקרימצ’אקים”⁸⁷.

והרי קטעים ממכתבים פרטיים המכילים פרטים חיים על הטראגדיה של יהודי קרים:

א) מכתב ברוסית מקאֶרץ', מיום 22 ביוני, 1945.

"על כל היהודים – האשכנזים והקרימצ’אקים – שלא הספיקו לעזוב את העיר מבעוד זמן, ניתך גורל איום. אבדו יותר מ־4000 יהודים (אשכנזים) ולמעלה מ־500 קרימצ’אקים. אותו גורל פגע בכל היהודים (האשכנזים) ובכל הקרימצ’אקים אשר בקרים, בכלל זה – בסימפאָרופול, בפיאודוסיה, בקראסו־בזאר ובסאֶבאסטופול.

ממשפחתו של משה בן פינחס הספיקו אחדים לעבור אל פלכי אסיה התיכונה, ואלה ניצלו. אחדים מבני המשפחה נפלו בהיותם בשירות הצבא האדום, במלחמת ההגנה על פאֶראֶקוֹפּ."

המכתב נכתב על־ידי אחד מאלה שחזרו לעירם, קאֶרץ‘, אחרי המלחמה. הקרימצ’אקים מנו בקאֶרץ’, לפני המלחמה, 150 משפחה, שהם כ־750 נפש; בסימפאָרופול, בירת קרים, גרו 2000 נפש, מלבד הפליטים שנתווספו בימי החירום מערי השדה; בקראסו־בזאר – כ־600 משפחה, שהן 2500 נפש, בסאֶבאַסטופול 50 משפחה, שהן 250 נפש, ובפיאודוסיה 700 נפש.

ב) מתוך מכתב מקאֶרץ' מיום 5 באוקטובר 1946

…“אי אפשר להכיר את קאֶרץ'. הגרמנים הפכו את העיר למעי מפולת. ביתנו נהרס עד היסוד, הרכוש שודד, אינני יכול להישאר עוד ולחיות בעיר הזאת…”

ג) מתוך מכתבים מקאֶרץ', מיום 2 במארס ו־14 ביוני 1947

“לזאר” בן דוד ואשתו ושני בניו נרצחו ביולי 1942, וכו' (שמות נרצחים). האחרים נשארו בחיים מפני האֶוואַקואַציה שנעשתה בעוד מועד. אלה שהיו בחזית (בצבא האדום) חזרו בשלום, מהם – נכים.

לאחר זה באים שמות אנשים ששבו לאֶבפטוריה ולערים אחרות. “בקאֶרץ' גרות כעת חמישים משפחות קרימצ’אקיות – וכולם חיים באחוה ובשלום.”

“אם תרצה,” מוסיף הכותב, “אם זה יועיל להיסטוריה, אכתוב לך את הפרטים, איך ניצלו הניצלים, והטראגדיה שעברה על הקרימצ’אקים בקארץ‘, בסימפארופול, בתיאודוסיה, בסאֶבאסטופול, באֶבפטוריה וכו’. …כשחזרתי לקאֶרץ' עם משפחתי, אשתקד, מצאתי את ביתי הרוס וחרב. כעת אני עובד בבית־חרושת ללבנים, שוּרה עסוקה במשק הבית”.

ד) מכתב רוסי כתוב בידי אשה, קאֶרץ', 8 באפריל 1947.

“…תודה לממשלה הסוביאֶטית אשר העבירה אותנו מכאן הרחק מהחזית ועל ידי כך נשארנו בחיים” (הכוונה – לנשים ולילדים).

במכתב מסופר על כל בני המשפחה ועל הזוועות בימי הגרמנים. אחד מבני משפחתה נורה בקאֶרץ' ביולי 1942 והשני במארס 1943.

ה) מכתב מאשה, מחבל קראַסנוֹדַאר, 8 באפריל, 1947.

מסופר בו כל מה שעבר⁸⁸ על המשפחה תחת שלטון הנאצים. עכשיו חזרו הנשארים בחיים. פאוויל חזר אינוואליד; יצחק נשא – בהיותו בצבא – חיילת רוסית, ואינו יכול לעזור לבני המשפחה.

הפרטים שהובטחו במכתב מס' ג' לא באו מעולם. נזכור שמשנת 1948 ואילך כמעט אין מכתבים מגיעים אלינו מעבר ל“מסך הברזל”.

ו) מאת רבקה ל. קאֶרץ', מיום 14 במארס, 1946.

במכתבה אל אחיה, משה, היא מספרת שאחיה יצחק ואשתו ובנו נורו שלושתם על־ידי ה“פאשיסטים” (כלומר הנאצים) לפני שנתיים, היינו בשנת 1944.

"בני הבכור מת במלחמה וכן אבד נכדי בן בתי… גם גורלו של זכר־זכאי היה למות לעת זקנתו ביריות הרוצחים הגרמנים, וכן נורה בעלה של בתי הבכירה – משה פאטיק… בדרך כלל, אחי היקר, לכתוב על כל אלה שאבדו לא אוכל, כי קשה הדבר מאוד. נשארנו, מהקרימצ’אקים, מתי מעט, וכולנו חיים חיי אחוה וריעות… בימי המלחמה הוצאנו כולנו, וכולנו שבנו למקומות שונים, והתחלנו לבנות שוב את חיינו. אולם גדול הכאב שאין האנשים שלנו אתנו.

הבת הבכירה שולמית גרה ביאַלטה."

ז) מאת א. ל. (מהתאריך הנ"ל).

מכל אחיותי ובעליהן וילדיהן לא נשארה נפש חיה. כולם נורו על־ידי הברברים הגרמנים, ורק זו נחמתי שאשתי וחמשת ילדי על־ידי (הבת הבכירה נולדה בש' 1926) ואני בעצמי נפצעתי קשה בחזית בש'

1. חסרה לי ידי השמאלית והלסת שבורה, אין אף שן אחת. אני מרגיש את עצמי טוב, מקבל פנסיה…"

ח) מאת חוה בת משה א. מדניפרופאֶטרובסק – אל דודה יעקב בתל־אביב (16.2.50)

"… הן יחידה נשארתי מכל המשפחה הגדולה. הפאשיסט הארור השמיד את כל קרובי, מחה מעל פני האדמה, עד שאין גם במה להזכיר אותם. גם לא נשארה מהם תמונת צלמם… שלח לי, דודי היקר, את תמונותיהם והיתה לי לנחמה לפחות לראות את פניהם.

יום ה־11 בדצמבר 1949 – יום השנה למיתתם, יום ב': הם נורו לפני 8 שנים ב־11 בדצמבר 1941. יום אבל הוא, יום זכרון, בו אנו הולכים אל מדרון ההר, אשר שם נורו כולם. אך מה מזה… בכי וצעקה וקריעת בגדים – האם יחזירו אותם מעולם האמת? נחמתי היחידה שנשארו בעלי ובתי, שאינם נותנים לי לנפול ברוחי, מנחמים אותי ולא נותנים לי לבכות…"

 

גזירות פרס    🔗

א. שמד בשנת תקצ"ט (1839)    🔗

עברו מאה ועשרים וארבע שנה מעת שגזירת דמים והשמד נתכה על קהילה אחת מקהילות ישראל אשר בקצה פרס. אכן מאורע כמו השמדת קהילה שלימה אין די בו, בימינו אלה, כדי לעשות רושם רב. אך העובדה שכל יהודי משהאד, אשר נאנסו על דתם, כולם – על חכמיהם וזקניהם – לא חדלו מלשמור בסתר אוהליהם את יהדותם מתוך סכנת נפשות והוסיפו לטפח דת ישראל ומסורתו בלב בניהם ובני בניהם עד היום, זה מאה ועשרים שנה, – חזיון זה ראוי להיות למופת גם בימינו, ימי חידוש ענויי האינקביזיציה ב“רייך” הגרמני הנאצי ורדיפות על היהודים ועל היהדות בכל מזרח אירופה.

משהאד, עיר־מבצר גדולה במחוז כוראסאן, על גבול אפגניסתאן, ומרכז דתי לשיעים, החשוב במרכזיהם בגבולות פרס. רוב תושביה היהודים מוצאם מקאזווין, ויש גם מקהילות אחרות, כמו דלמאן⁸⁹ ביזאד, כשאן וכו'⁹⁰.

החורבן והשמד באו, לפי סיפורי בני משהאד שבירושלים, בעקב עלילת־דם על הקהילה היהודית כולה. ומעשה שהיה כך היה: ביום ה־11 למוחרם, שנת 1255⁹¹, שהוא יום קדוש וצום ומספד למוסלמים השיעיים, פנתה אשה יהודיה אל “רופא” פרסי שירפא מצרעת את ידה, ו“הרופא” הזה, מסוג רופאי האליל השכיחים בפרס עד היום, ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו, ורפא לה. האשה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס לה כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה ובין הפרחח המוסלמי בגלל שכר עבודתו. לסוף רץ הפרסי, מלא חמת נקם, אל רחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום, המוקדש לזכר הקדושים, בני עלִי, וקראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ’ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי־הכנסת ורצח כשלושים ושתיים נפשית (כל הקהילה מנתה כ־100 משפחה, או כ־400 נפש).

ייתכן שהטבח נמשך יותר מיום אחד, כי בכתב־יד שלנו נרשם התאריך י“ב בניסן תקצ”ט שחל באותה שנה בי"א במוחרם, 1255, היינו לא ביום הראשון אלא ביום השני לחג השיעי הזה (27 מארס 1839). בכל אופן לא ניגמר הענין ברצח שלושים ושתיים נפשות יהודים חפים מפשע. למחרת הוכרחו היהודים על־ידי איום של הרג כללי להודיע על הסכמתם לקבל את דת האיסלאם.

המאורע האיום הזה עשה רושם מזעזע על יהודי פרס כולם; אבל זמן רב לא הגיע לידיעתם של יהודי אירופה. מאז נודעו האנוסים בשם “ג’דיד אל איסלאם” (מוסלמים חדשים), ושנת האונס נקראת בפי האנוסים שנת “אללה־דאד” (מתת אל, כלומר עונש מן השמים).

מאז ועד היום חיים שרידי ישראל אשר במשהאד חיי כפילות של אנוסים, כמו אנוסי ספרד ופורטוגל. אולם קשרי אנוסי משהאד עם היהדות הם הרבה יותר אמיצים, ויהדותם הרבה יותר עמוקה, משל אנוסי האינקביזיציה הקתולית מלפני 470 שנה. “ג’דיד אל־איסלאם” הנם מוסלמים מלבר ושומרים דת ישראל מבפנים, לעתים בחרף נפש ממש. רבים מאנוסי משהאד לא הזניחו, כל השנים האלה, וביחוד בשנים האחרונות, שום הזדמנות להימלט מגיא־התופת ולשוב אל צור מחצבתם. קצתם היגרו אל ערי בוכארה ואפגניסתאן, קצתם הרחיקו נדוד להודו ולאנגליה, אולם רוב המהגרים מצאו להם, בזמן האחרון, את דרכם לארץ־ישראל. ומענין הדבר שבין עולי משהאד אשר בארץ מצויים לא רק סוחרים ורוכלים מהטיפוס של הדור הישן, אלא גם חלוצי עבודה, צעירים וצעירות שחדרו לעבודת החקלאות במושבות ולכל עבודה בעיר, חומר אנושי ויהודי מסוג מעולה. מספר פליטי משהאד, אשר עלו והתישבו בארץ, הוא כאלף נפש, היינו כמחצית מספרם של אחיהם האנוסים, השרויים עדיין בגיטאות משהאד.

נוסעים אחדים מבני־ברית ומשאינם בני־ברית תיארו את פרטי המאורע ההיסטורי האיום ההוא, אונס יהודי משהאד. הד“ר פישל, אשר ביקר את משהאד מקרוב, כינס במאמרו הנ”ל (קהילת האנוסים בפרס) את רוב המקורות. מהמקורות היהודים, בני הזמן, יש לציין במיוחד ספר “מסעי ישראל” לישראל בן יוסף בנימין⁹² שנכתב אחת־עשרה שנה אחרי המקרה (1850). הוא מספר עוד מקרה, שקרה אותם כבר בתקופת אניסותם: שוחט היה להם, ששם נפשו בכפו, ושחט בסתר עופות על פי דיני ישראל. משנתגלה הדבר למוסלמים נהרג השוחט באכזריות, ופוגרום שני נעשה באנוסים: כמה מהם הוכו, אחדים נהרגו, ובתי הכנסיות הסגורים נהרסו עד היסוד⁹³.

בסדור התפילה לימי השבת, “עולת שבת”⁹⁴ נדפס פיוט המזכיר חורבן הקהילה בניסן תקצ"ט. בפיוט זה מסופר על ראשית היווסד הקהילה על־ידי מהגרים מקאזווין, בימי נדיר־שאח, אך אין בו פרטים על עצם השמד. במקום אחר כבר עמדתי על עדת המשהאדים אשר בארץ ישראל⁹⁵. אולם כל התיאורים, שהיו עד כה, יסודם בסיפורים ובמסורת אבות לבנים, ומובן מאליו שנשארו ספיקות בנוגע לכמה פרטים. והנה עלה בידי להשיג תעודה ממקור ראשון, השופכת אור בהיר על המאורע. התעודה שלנו, שנכתבה במקום המעשה על ידי עד ראיה רק כחדשיים אחרי המאורע, ואין שום ספק בכנותה, קובעת בדיוק לא רק את השנה, אלא גם את יום המאורע (י“ב ניסן תקצ”ט, שהוא 11 במוחרם 1255 להיג’רה). ובדבר מספר הקרבנות אשר נפלו ביום המר והנמהר – גם בנידון זה באו ידיעות שונות – מאשרת התעודה המקורית את המספר שלושים ושניים (ולא שלושים וחמישה, מספר שהביא ד"ר פישל מפי ר' מרדכי אקלאר, על פי המסורת).

התעודה כתובה בדיו שחורה על גבי הצד הפנימי של כריכת־עור אדומה לסידור־תפילה. שני גליונות ריקים חוצצים בינה ובין הטכסט, וקרוב לוודאי⁹⁶ שאחד מהם היה מודבק אל הכריכה ומסתיר את הקולופון מ“עין רעה”. הקולופון כתוב באלכסון, באופן שתחילתה של הכתובת – שורות קצרות (השורה הראשונה מכילה רק שלוש אותיות), והן הולכות ומתרחבות עד כדי 7–8 מלים, שהן 30 אותיות, בשורה האמצעית, ושוב השורות מצטמצמות והולכות, וכן עד גמירא. עצם הספר, שעל כריכתו מצויה כתובת הקולופון הוא סידור־תפילה לליל הושענה רבה, דפוס אמשטרדם משנת “ויתהללו כל ישרי לב” לפ“ק היא שנת תקמ”ז, כלומר 52 שנה לפני המאורע. בסוף הטכסט הנדפס באו 30 עמוד תוספות בכתב־יד, כתיבה מהודרה. התוספות מכילות את ה“אדרא זוטא”, פטירת משה רבנו, תפילת אליהו הנביא “ויהי רצון” (לאחר קריאת פרק מ"ז של תהילים). מעבר לגליון השער, בראשית הספר הקרוע למחצה, נרשמו המלים הללו:

תפלה נאה לאומרה בהושענה רבא קודם משנה תורה

בדף קי"ד עמוד ב' רבון העולמים וכו'.

שלי צעיר אנכי ונבזה תולעת יעקב

בן ה“ה הדיין כמהר”ר מור אליה בכ"ר

בכ"ר אשר זכרונם לברכה.

מדלמאן באו לקזווין

השורה האחרונה מרמזת על מוצא משפחתו של יעקב הנ“ל שהיא מדלמאן (שאה־פור־סאלמס), ומדלמאן באה לקאזווין. כבר הזכרנו שממקורות אחרים ידוע לנו כי קהילת משהאד נוסדה בשעתה על־ידי יהודי קאזווין (בימי נדיר־שאח, בשנת 1734). הסדור הנ”ל הוא מספרי התפילה, שהשתמשו בו בני הקהילה עשרות שנים לפני השמד. הוא אחד הספרים המועטים אשר ניצלו על ידי העדה מתוך ההפיכה, ולא נפלו ביום עברה בידי ה“סעפים” אשר החרימו כל ספר מספרי הקדש וכל תפילין וטלית, ונתנום למשמרת במסגד האימאם עלי־רידא עד היום הזה. מתוך מסירות עצומה וסכנת נפשות שמרו אחינו האנוסים את הספר הקטן הזה והכתובת היקרה הטמונה בו. במחשכים ובמרתפים השתמשו בו, ממנו למדו את צאצאיהם בהסתר עברית ותפילה, וימסרוהו לבניהם אחריהם מדור לדור זה חמשה דורות.

הכתב שבו כתובה הכתובת הוא עברי, קורסיב הנהוג אצל יהודי פרס, והלשון – פרסית מעורבת בכמה מלים עבריות, המשמשות בדיבור בפי יהודי פרס. קצת מלים כתובות בצורה משובשת (סועפים במקום סעפים, וכדומה).

ערכה של תעודה זו הוא שהיא מקורית ונכתבה על־ידי עֵד ראיה, במקום המעשה, כחודשיים אחרי המאורע. התעודה מגלה את הלך־ הרוח של הקהילה האומללה, שמנתה כארבע מאות נפש, וכפו עליה את השמד באיום של טבח כללי. הכותב מביע בתמימות את אמונתו, שאין להם שום תקווה זולתי בטחונם בקב"ה ויחולם לביאת המלך המשיח, שיוציאם מגלות ישמעאל; וכמו כן – דבר תמוה! – לבואם של האנגלים.

הנני להביע בזה את תודתי למר עזרא ציון מלמד, שהואיל לתרגם עבורי לעברית את הטכסט הפרסי של שתי התעודות.

יאד / ראשת דר / שנת תקצט סועפים⁹⁷ / עלילה גרפתן אז ישראל / דר רוז י“ב אום חדש ניסן ריכתא / שודן דר מחנה ישראל⁹⁸ / בקדר ל”ב נפר / כושתן באקיאת רא מומר בכוח כרדן אגר / מומרי רא קבול נמיכרדן ישראלים דיינים כוהנים / לויים המה רא [כל] איא⁹⁹ מיכרדן נאג’אר¹⁰⁰ המה לא / גופתים¹⁰¹ האלא היג' אומיד דיגר נדארים מגר / אוול בלוטף הק' ב“ה ב' א(ו)ם מלך משיח ג' אום / אנגליס ביאיית מארא / ….. בשווד¹⁰² הקב”ה…. / אז לוטף כרמש נזר שפו (קטש רוי מא) בנדאזר מאר(א) / אזין גלות ישמעאל (כלאץ) כונד /

כת במאנת יאד גאר / הכותב צעיר שמואל דר / שנת תקצ"ט חודש סיון.

תרגום

לזכרון: בשנת תקצ"ט סועפים העלילו על ישראל. ביום י“ב יום לחדש ניסן התנפלו על מחנה ישראל והרגו כל”ב איש. את הנשארים עשו מומרים בכוח ואם לא היו מקבלים עליהם את המומרות – ישראלים כוהנים לוויים – את כולם היו מכלים. בהכרח אמרנו כולנו “לא”. עתה אין לנו שום תקווה אחרת אלא ראשית כל חסדי הקב“ה שנית מלך המשיח. שלישית יבוא האנגלי ואותנו […..] יהיה (?). הקב”ה בחסד כבודו יביט עלינו ברחמים ויצילנו מגלות־ישמעאל זאת.

כתב זה יישאר לזכרון. הכותב צעיר שמואל בשנת תקצ"ט, חודש סיוון.

ב. גלות הראת    🔗

התעודה השניה, המצורפת לזה, מספרת לא על קהילת האנוסים במשהאד, אלא על פליטי האנוסים הללו, אשר הצליחו להימלט מעמק הבכא, עזבו את גבולות פרס ועברו לגור באפגניסתאן הסמוכה. שפת תושבי אפגניסתאן היא פרסית, אך לפי דתם הם סונים, השונאים תכלית שנאה את השיעים. כאן שבו האנוסים בגלוי לעמם ולדת אבותיהם. הם התישבו בהראת ובערים אחרות, ועסקו במשלוח ידם, במסחר ובמלאכה, באין מפריע.

אולם מזלם הרע של יהודי פרס רדף אחריהם, וגם במקום מושבם החדש לא הונח להם. כעבור שמונה־עשרה שנה מיום השמד במשהאד פקד את פליטי משהאד ושאר יהודי הראת, בעקב כיבוש העיר על־ידי הפרסים: גזירה של גירוש כללי נגזרה על יהודי הראת. כאמור, העיר נפלה בידי הפרסים השיעים בחג הסוכות, שנה תרי“ז (1856). הכובשים גזרו גירוש על יהודי הראת והוציאוהו לפועל באכזריות רבה, בט”ו בשבט, בעצם החורף (1857). תחילה העבירו אותם למוסלא ואחר כך הוליכום אל אותה משהאד, אשר משם ברחו אבותיהם. שם כלאו אותם במחנה ריכוז, סמוך לבית הקברות של האנוסים, במקום הידוע בשם באבא–קורדאת, (או בבא־קורבאת). במחנה הסגר זה שעל־יד משהאד סבלו הגולים יסורים קשים ורבים מהם גועו ברעב ובקור. שנתיים ימים נמשכו היסורים עד שבאה גאולתם: בי“ג בטבת, תרי”ט, יצאו מבאבא־קורדאת, ובכ"ה בשבט חזרו להראת¹⁰³

כל דברי המאורע הזה מסופרים גם הם בקולפון הרשום על גבי כריכת ספר דברים (נדפס), הנשמר בקדושה בבית הכנסת של קהל אנוסי משהאד ע"י ח’גי אדוניהו (בשכונת “רחובות” של הבוכארים), ומשם העתקתי אותם. הנה העתקת הכתובת השניה כלשונה ובתרגומה.

דר מועד סוכה שנת תרי“ז סועף הראת רא גרפת בעונותינו הרבים תעריך(!) ט”ו אום שבת שנת / תרי“ז חכם כרד יששראל כאנה הראת כה אז משהד כוצירה אומדנר ובאקי קאיי דארי הראת / רא כולן גזירה כרד בורד דר מסלא סדום ועמורה דר י”אַ אום שבת אז מסלא סדום כוגידה / בנה סכתי האיי תמאם זמין ואסמאן אז כונכי ברף בארוש בהם גסבידה בודר בהאל מא / קריבאן ג’ריה מכרדנד גנדין עאגז קריב טלף עניים וזקנים אז גוסנגי ובורחנגי¹⁰⁴ וכונכי וזחמה ראה תרס והוול סרבאז קושן ויאבו זבאן נאפחם גון רא ברין ראחא בחק תסלים נמודן / בימי צאתינו מירושלים נבוכדנצר וארדיינוס (!) וקיצר (!) גאהר דובר מחנה ישראל בגה / כארי האיי תמאס מדת ביס רוז בעד ורוד משהד דד באבא קדרת סדום / דאכל נמודן דר מדת ב' סאל באבא קורבאת בודים" גה אז גושנגי הוול גאן בנדגי באז / סנגיני נאכושי ורתרף שודים “הודו לאל יתברך” תא מדת ב' סאל באראזאד דר באבא / קורבת סדום ועמורה גמעי ישראל כונה בנדי בודים בעד מדת ב' סאל ה“ש י”ת ברחמין (!) הרבים נוגאת כיירי דאר אז אין סדום ועמורה בימי צאתינו מארץ מצרים יצא (!) / ביד רמה אז באבא קורבת סדום כ“ה אום שבט פספיש שנת תרי”ט בירון שודים דר רוז ב' שבת י“ג אום פספיש טבת דאכל הראת סחת ושלום רסידים י”ר ה“ש י”ת ריגר אין הראת רא / בודסתי דשמנר נספורד עד כי יבוא שילה ולו יקחת (!) עמים בודידאר גואל מושרף / ערזוני גרדים ויעלה לירושלים קריה נאמנה בשמחת בית אלהינו במהרה בימינו אויר.

הכותב בנימין בן

כה"ר ה' גאני יצו

בצל חזק

יום עולם הבא ערזוני שודן / ה“מ אבאבא כמה”ר מולא / עמרם יום ד' שבת ז' אום / תמוז שנת תרכ“ג נ”ע / ליצר"ה.

יום עולם הבא ערזוני שודן / א' ננה מרים בת עזריה / שב ה' שבת ד' אום / ר“ח אייאר (!) שנת / תרכ”ג נ"ע.

יום עולם הבא ערזוני שודן / כאתון בת מ' פנחס יום / שבת י“א אום סיואן / שנת תרכ”ג נוחתו / בגן עדן / נ"ע.

יום עולם ערזוני שודן המ'' אביבי (= אבי?) עתרת (!) ראשי אפרים נ“ע / בן מ' עמרם בצל נ”ע יום ב“ש ט”ז אב מנחם שנת תרל“ב נ”ע ליצ“ר”ה.

תרגום

במועד סוכה שנת תרי“ז לכד הסועף¹⁰⁵ את הראת. בעוונותינו הרבים ציווה (ב)תאריך¹⁰⁶ ט”ו בשבט שנת תרי“ז שבית ישראל (אשר ב)הראת¹⁰⁷ אלה שנסעו ממשהאד¹⁰⁸ ו(יהודים) ומשאר המקומות, סביבות הראת, (על) כולם גזר גזירה והוליך למסלא, סדום ועמורה¹⁰⁹. בי”ט בשבט נסענו ממסלא־סדום באלו קשיים¹¹⁰: כל הארץ והשמים מקור השלג והגשם היו דבוקים זה בזה. (גם) הנכרים בכו על מצבנו, כמה בעלי מומים¹¹¹, גרים, טף, עניים וזקנים מרעב וצמא (גועו?) וקור וטורח הדרך ופחד חיל הגייסות, (ומתחת) הסוסים, אשר לא יבינו לשון (החיילים?) השיבו בדרך הזאת את נפשם לאל. בימי צאתנו מירושלים – נבוכדנצר ואדריינוס וקיצר¹¹²! – מארבע רוחות מחנה ישראל¹¹³ (עמדו) באלו בזיונות שלמים. עשרים יום אחרי בואכה למשהאד¹¹⁴ נכנסו לבאב קדרת¹¹⁵ סדום! במשך שנתיים היינו בתוך באבא קורבת. הן מרעב (והן) מפחד העבדות וגם ממחלה קשה כלינו. הודו לאל יתברך. עד משך שנתיים רצופות (?) עדת ישראל היינו אסורים (?) בתוך באבא קורבת. סדום ועמורה! אחרי שנתיים השם יתברך ברחמיו¹¹⁶ הרבים נתן תשועה טובה מסדום ועמורה זה בימי צאתנו מארץ מצרים יצאנו¹¹⁷ ביד רמה. מן באבא קורבת סדום יצאנו ביום ב' בשבת י“ג בטבת שנת תרי”ט וביום כ“ה בשבט¹¹⁸ הגענו לתוככי הראת (ב)בריאות ושלום. יהיה רצון השם יתברך לא יתן עוד את הראת זו בידי אויב עד כי יבוא שילה ולא יקהת¹¹⁹ עמים ונזכה לחזות גואל הנכבד ויעלה לירושלים קריה נאמנה בשמחת בית אלהינו במהרה בימינו אוי”ר¹²⁰.

הכותב בנימין בן כה"ר ה' גאני יצו בצל¹²¹ חזק¹²²

ג. פורענויות בסלמאס    🔗

חשיבות מיוחדת נודעה לתעודה המספרת על פרק שלא נודע עד כה – על סבלות עדת סלמאס.

בשעתו נודעה העיר הזאת בשם דילמאן, ובה עדה יהודית קדומה. בשם דילמאן נזכרת העיר גם בתעודות מסוימות, הנוגעות בדברי ימי עדת משהאד (עיין שם). דהיינו שיהודי משהאד מקורם בקאזווין, ויהודי קאזווין באו לדילמאן (היא סלמאס) ב־1747–1736. נדיר־שאח, מתנגד לשיעיים, היה המלך הראשון שלא חשש ליישב יהודים בעיר משהאד המקודשת לשיעים. והנעולה – עד אז – בפני זרים. ישובם של היהודים במשהאד החל בשנות השלושים למאה השמונה־עשרה ונגמר בשנת 1839 מקץ מאה שנה. סלמאס – כיום שאה־פור – היא עיר בצפונה של פרס, בגבול אזארבייג’אן הפרסית. כיום אין בה עוד ישוב יהודי. נוסעים מראשית המאה התשע־עשרה מספרים לנו על ישוב חשוב שעוד היה קיים שם בזמנם. סלמאס אינה רחוקה מאורמיה, וכאשר פקדו עלילות ופרעות את יהודי אורמיה, השתרגו וניתכו גם על ראשם של יהודי סלמאס. 

התעודה המספרת על צרות ק“ק סלמאס כתובה בידי ר' אברהם בכ”ר משה, שד“ר הקהילה לאיטליה. את המאורע רשם השד”ר בפנקס איגרותיו של החוקר ר' מרדכי שמואל גירונדי, רבה של קהילת פאדובה באיטליה, בשם “קבוצות כסף”, סי' תתשס"א, דף 56 א–ב. כתב־היד נמצא באוסף מונטיפיורי וסימנו 893. את תצלומו הביא מר מ. בניהו, מהמכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון.

ר' דויד דבית הלל מזכיר את הקהילה הגדולה הזאת בשנת 1822 ואומר שהיא מונה כמאה משפחות יהודיות ולהן בית־כנסת, ושעלילת אורמיה – (כיום רזאיה) פגעה גם בהן. ר' דויד מוסיף ששפת יהודי סלמאס כלשון יהודי באחרינה. סיפרו לו שבגיאורגיה (גרוזיה), בשירבאן, בטאקי, ובדאגיסתאן, ישנם כ־300000 יהודים המדברים בלשונם (דהיינו פרסית).

גם באחד הביוליטינים של המיסיונרים משנות השלושים של המאה התשע־עשרה נזכרה קהילת סלמאס. היא ביקשה מהם מגן, אולם הכמרים דחו אותה באשר הם לא נשלחו אלא לנסטוריים, ואין להם ענין ביהודים (לפי הד"ר א. בראוור).

בסלמאס ישנן, לדברי הנוסעים, כ־400 משפחה, הידועות בפי היהודים בשם “עמלקים” (ארמנים?), ששפתם כשפת היהודים. והשווה דברי י. גוטתייל במאמרו על הניב היהודי־הארמני של סלמאס¹²³

ישוב יהודי בסלמאס נזכר גם ע“י בנימין השני (1859), וגם ע”י אפרים ניימארק, שביקר את פרס בשנת תרמ"ח; אולם בזמננו לא נשאר לו שריד.

התעודה שלפנינו היא משנת תר"ה – עת מלכותו של אותו מוחמד־שאח הקשגארי, ששמו ידוע לנו כבר ממאורעות משהאד. כל המסיבות המתוארות אופייניות לפרס: רצח ילד מוסלמי בידי רוצחים מוסלמים והטלת עלילה על ראש היהודים לשם סחיטה ושוד. הריגת פינחס ועוד חמישה תלמידי־חכמים בפקודת המושל, עבדאללה, ח’אן, בן־המלך, והעזרה שבאה על־ידי יקותיאל, יהודי מומר. לא פירשה התעודה, אם היה יקותיאל זה מהאנוסים. דבר זה מתקבל על הדעת (במכתב מלווה שמו בכינוי “ר' יקותיאל”), לפי שגם אחרי המרתו היה מכובד בעיני עמו ועזר להם בכל עת מצוא. הוא היה מתושבי בוכארה ועל ידו באה הצלה ליהודי סלמאס; משום כך זכור שמו לטוב בתעודה שלפנינו.

ויהי בימי אבדולא כאן בן מלך פרס בימיו נשחרו פניהם של ק“ק סלמס כשולי החדירה¹²⁴ ויהי בימים ההם והיה בתוך הישראל ראש שבטי ישראל הנשיא הגדול חכם מופלג בתורה מן עמרי חד מן חברייא קדישא דק"ק סלמס וקרא אותו יום אחד [המושל] ואמר לו אני ירצה ממך מאה כיס מעות וכל כיס פ' זהב מעות פרס והשיב לו יא אדוני ואני אינני נותן כל כך מעות ואם ירצה ואני נותן לך נ' כיסי ואח”ד ולא קיבל את דבריו וחרף וגידף אותו והוציאו אותו בחוץ ויעץ עם יועציו ושריו ואמר להם באיזה טענה יוכל לשבור את גאונם ואמרו לו מה אדונינו תן לנו רשות ואנחנו יכולים לשבור גאונם. ויהי אחרי הדברים האלה ונתן להם רשות ואמר להם: אתם תדעו מה שתוכלו לעשות להם ואני מסכים עמכם. מה עשו האכזרים ולא רחמנים יתפצו [תפשו] בן א' של אשה אלמנה של ישמעאלים וחנקו אותו ולקחו דם מכל גידיו ואיבריו והניחו אותו בתוך שק והשליכו את הילד אל גינת הר' פנחס הנשיא והיה שלג בתוך הגינה ולא ידעו היהודים מה שיאירע להם והיה ביום אדר שני של שנת תר“ג ושמעו היהודים שיש צעקה גדולה ומרה והיה אשה אחד צועקת בקול מר: יהודים תפצו [תפשו] את בני לאכול את יהודים תפצו [תפשו] את בני לאכול את דמו. והיה מחרף ומגדף ושמעו היהודים זה הדבר והעלו עפר על ראשם בכיה ומספד כמוהו לא היה וכמוהו לא תוסיף וצוה בן המלך לסגור השערים שלא לברוח שום אדם ואח”ך באו אנשי הצבא ועברו בתוך היהודים והלכו מן בית לבית מן חדר לחדר לחפש ולמצוא היכן טמנו היהודים את הילד ואח“ך הלכו אל גינת הר' פינחס ומצאו הילד הרוג לתוך הגינה והוליכו את הילד אל בן המלך וצוה להם לעשות אותם שללה ובזויה כל אשר בבית לבית כל אשר מבחוץ מבחוץ ושללו אותם ולקחו ספר תורה מהיכלה נשים וילדים נישארו ביד אכזרים ולא רחמנים מכים ולוחצים במכות פריצים ואנשים גדולים של הקהלה ותפצו אותם בבית האסורים בכבלי ברזל אין חומלים ואין מרחמים ונשינו ובנותינו היו לבז וחקר ודרש אכזר מה משפט על זה שהם שונאים אותנו והורגים כל שנה א' ילד מילדי ישמאלים ואוכלים את דמו והעידו כולם ואמרו אנחנו בעינינו ראינו שפינחס הרג את זה ילד (עמוד ב) וצוה להם בן המלך להרוג אותו והרגו אותו ושרפו אותו באש גם כן הרגו ה' תלמידי חכמים והיה יום מבוכה יום צרה וצוקה והפכו כמה יהודים מדת שלהם. על זה נאמר הפסוק זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם ואח”ך כתבו שטר של כלייה לכל היהודים של ק"ק סלמס לעשות אותם כלייה ח“ו ואח”ך כתבו (היהודים) לבוכרא אצל ר' יקותיאל כך וכך אירע לנו שעושים אותנו כלייה ח“ו, למען השם תרחם על נשינו וטפינו למעלה הי”ת ולמטה אתה, עינינו לך תלויות שתוציא לאור משפטינו. ואח“ך כיון ששמע יקותיאל זה הדבר ובא לסלמס והלך אצל בן המלך ודיבר עמו כמה טענות ופזר מעות לגדולים וחתם פיהם ברצי כסף ושוחד לאדונים קשים אכזרים וביטל הגזרה מעל ישראל. ואח”ך אמר בן המלך ליתן דם של ילד שהרגו אותו ואמר לפני (יקותיאל) יא אדוני שקר הדבר ועושים להם עלילה ישראל אין אוכל דם של בהמות כיצד אוכל דם אדם ולא ראוי לך זה הדבר שאתה עושה ואמר לו (בן המלך) כבר העידו לפני כמה עדים נאמנים מחכמי עכו“ם שהרג פינחס את הילד ולא בחינם הרשיתי אותם ואמר לו (יקותיאל) כמה טענות ולא פייס אותו רשע עד שלקח מאה ונ' כיס וכל כיס פ' זהב ונתן לאם של ילד ולקחו מעות מן יקותיאל ונתנו לבן של מלך וערב אותם עד ג' שנים ואם לא נותנים עד ג' שנים ויהפוך אותם מדת של ישראל זה יקותיאל היה מקודם ישראל ונתחזק הרבה בעושר והפכו אתו מדת ישראל על זה אמרו וישמן ישראל ויבעט. זה האיש השם יזכרהו לטובה שהציל כמה וכמה נפשות מישראל והתיר אותם מבית האסורים ועכשיו בע”ה [בעוונותינו הרבים] נישארה ק“ק סלמס ערום ועריה שלולה ובזייה כסוכה בכרם כמלונה במקשה. עשירים גדולים שואלים ללחם ואין. נשינו ובנותינו היו לבז. אין להאריך כי אם בקיצור כתבתי עד כאן הייתה גזרה של ק”ק סלמס, אני כתבתי לזכרון על ק"ק פאדובה.

אברהם בכר משה מן ק"ק סלמס מלך פרס, בשנת תר“ה (1845), בחודש תמוז ויום א' לחודש בפרשת קרח שנה תר”ה.

עד כאן לשונו. ומכאן ואילך דברי ר' מרדכי שמואל גירונדי:

הכותב כאן הוא החכם ר' אברהם בכ"ר משה יצ“ו שליח פדיון שבויים מן ק"ק סלמס אשר במלכות פרס. ואנחנו יחידי ק”ק פאדובה התנדבנו מנה יפה להצלת קהל ועדה מישראל. ימלטם האל מכל צרה אמן.

יהודיה מכורדיסטאן, עיראק.

יהודיה מבוכארה

עולה מבוכארה.

נשים יהודיות מבוכארה.

שער שני: כיתות

 

הקראים    🔗

עלייתם לארץ וגורלם בתפוצות    🔗

תקומת ישראל הביאה לידי שיבה גם נידחים אשר נפרדו מגזע האומה זה אלף שנה ויותר. בפעם הראשונה בהיסטוריה קמה תנועה בקרב הקראים שבארצות הסמוכות לישראל לחזור אל אדמת המולדת בקנה־מידה רחב ולחסות בצל ממשלת ישראל, שנתנה להם כל עזרה כמו לשאר פליטי ישראל, ללא הפליה, הן בקליטה והן בהתישבות. מאז קום המדינה, עלו אלפי קראים מתפוצותיהם: כ־4000 מקאהיר – מהקהילה הקראית הגדולה בעולם; הם התישבו במושב, שנקרא מצליח, על שם החכם הקראי הקדמון סהל בן מצליח, ובכמה מקומות אחרים.

שארית מדולדלת של עדה קראית, שהיתה שרויה במולדת הכיתה, בבבל, בפינה נידחת ששמה הית, באה גם היא לארץ.

מפקד משנת 1960 מקנה לנו מושג־מה על תנועת השיבה של הקראים. בטבלה שלמטה צוינו המקומות, בהם נמצאו קראים־עולים בשנה הנ"ל, וכן מספרם בכל מקום.

בסך הכל למעלה מאלף משפחות, קרוב ל־5000 נפש.

א

עצם עלייתם של הקראים לארץ והתישבותם בה תחת שלטון ישראל מחזק את הדעה על זיקתה ההיסטורית של כת זו לעם ישראל – בניגוד לכל ההכחשות והכרזות של כמה מחכמיהם ומנהיגיהם שבפולין וברוסיה.

אחד האישים הכופרים בפומבי במוצאם היהודי של הקראים הוא מי שהיה רבם שריה שפשאל, יליד קרים ובקי בלשונות המזרח. הוא הוזמן בשעתו על־ידי השאח הפרסי להיות מורה לתורכית ומחנך לבניו. לאחר זמן שב לרוסיה ושירת במיניסטריון הרוסי בימי הצאר ניקולאי. עם פרוץ המהפכה הראשונה נמלט מרוסיה לפולין, אל קהילת טרוֹקי הקראית, ולאחר שנים אחדות נתמנה לחכם ראשי לקראי פולין.

לא אחת הביע “חכם” זה את דעתו כי הקראים אינם מגזע יהודי, אלא הם גרים גרורים ממוצא זר, היינו מהכוזרים, שקיבלו את תורת משה בלי התורה שבעל־פה, התלמוד והספרות הרבנית. הוא לא היה ראשון לתיאוריה הזאת. כבר סללו לפניו את הדרך קודמיו, כגון פירקוביץ ועוד למדנים כמוהו.

בדרך כלל, אין מקום לספק בדבר מוצאם של הקראים שבארצות האיסלאם; אלה שבמזרח התיכון הטיפוס הגזעי שלהם הוא שמי בהחלט ואין בו שום תערובת סלאבית או טאַטאַרית. המדובר הוא בקראי מצרים, באלה שבקושטא, וכן בבני העדה הקטנה שהיתה בהית, עיראק.

אשר לקראים השרויים במזרח־אירופה, יתכן – אם נסמוך על מסקנות משלחת־חוקרים (עליה ידובר הלאה) – כי מעורבים בהם יסודות גזעיים אחרים.

בשנות השלושים יצאה משלחת־מחקר איטלקית לחקור את הקראים שבליטא, פולין ורוסיה – השתתף בה גם חברנו גיל פרייליכמן. מסקנות המשלחת הן: בקרב קראי קרים מעורבים שני הגזעים – היהודי והטאַטאַרי; בקרב קראי הווֹלגה – יסוד סלאבי מכריע. אלה האחרונים הם גרים ממוצא רוסי. אשר לקראי פולין, שהם יוצאי קרים מסוף המאה הארבע עשרה, אין בהם תערובת סלאבית, אולם ניכרת בהם תערובת טאַטאַרית וכוזרית. דעת החוקרים הללו היא איפוא שבאירופה המזרחית יש קראים ממוצא גרים שנתערבו בקראים היהודים.

אשר לדתם אין מן הצורך להרחיב את הדיבור. גם המתבוללים שבהם אינם יכולים להכחיש שהם יהודים לפי דתם ומקיימים מצוות התורה שבכתב, היינו – בכ“ד כתבי הקודש. התנ”ך הוא ספר הספרים להם בלי שינוי ובלי חילוף אפילו אות אחת, וההבדל הוא רק בפירושיהם. לעתים הם בעצמם נחלקים בפירוש החוקים; למשל, בקביעת מועדים וראשי חדשים ויש מקרים מוזרים של חילוקי דעות ביו אנשי אותה קהילה קראית: קצתם קובעים את החג ליום אחד וקצתם חוגגים אותו ביום אחר, הכל לפי ראיית הירח ולפי עדותם השונה של עדים שונים.

גם מתוך דברי ימינו ידוע לנו, שתחת ממשלת הממלוכים במצרים היה נגיד אחד ובית־דין אחד מוסמך ומוכר על ידי הממשלה, בית־דין יהודי ונגיד יהודי, שסמכותו חלה על שלוש הכיתות הישראליות: הרבניים, הקראים והשומרונים. עובדה היא, שנתקיימו נישואים בין רבניים לקראים, באישור בתי־הדין של הרבניים. אומנם היו זמנים שפרצו מריבות ביניהם וגרמו לחרמות מצד רבנים חשובים על הקראים, ולאסור החיתון אתם. אולם אלה לא היו אלא פרי סכסוכים ארעיים, כעין עונש מאת היהודים על מעשי מלשינות ובגידה של הקראים. מאידך גיסא מצאנו פסק־דין מאת נינו של הרמב"ם, ר' יהושע הנגיד, שהתיר קהילה שלמה מן הקראים לבוא בקהל ישראל.

רואה אני חובה לעצמי להדגיש במיוחד כי במצרים, בעת החדשה, היו היחסים בין הקראים לבין היהודים יחסי אחווה, ורבים מעסקניהם נתנו יד לציונות והיו חברים בבית־העם הציוני בקאהיר, ומהם השתתפו ב“קרן הגאולה” מטעם הוועד הלאומי. בזמן המלחמה העולמית השניה היו הקראים פעילים יחד עם יהודי מצרים לארח חיילים מהגדודים העברים שעבדו בצבא הבריטי במצרים.

בדרך כלל עלי לומר כי אין כאן שאלה בדבר זכותם לעלות לארץ. כלום ענין הגזע הוא הקובע? הן מקבלים אנחנו ברצון גם את הגרים החדשים מאיטליה שנספחו אל עדת ישראל. כן קיבלנו בשעתו את הגרים הרוסים ואת הסוֹבּוֹטניקים, ואין מקום לשאלה גם בדבר גרים שנספחו בדורות הקודמים. אולם, כיוון שנתעוררה השאלה על גזעם ומוצאם, ראיתי צורך לעמוד על הבעיה הזאת.

רואה אני בעלייתם של הקראים, ביחוד הקראים פליטי מצרים ובבל בתקופה זו, אות ומופת, שגם הענפים היבשים של האילן הנצחי של ישראל־סבא מתעוררים לחיים חדשים ושואפים לשוב לצור חוצבו.

חובתנו להושיט יד אחים לכל נידחי ישראל, ובתוכם גם לאלה אשר במשך דורות חרגו ממסגרת הכלל, לעזור להם להתערות בקרקע המולדת ולהיות אזרחים נאמנים לעמם ולמולדתם. 

ב

בקובץ הסוביאֶטי – “סוֹביאֶטסקאיא אֶתנוֹגראפיה”¹²⁵, מביא ג. פיודורוב בסקירתו “על המוזיאון החיסטורי־אֹתנוגראפי הקראי” (עמ' 228), כמה ידיעות מענינות על הקראים שבברית המועצות. מוזיאון יחיד במינו זה נמצא בווילניוס, היא ווילנה, בירתה של ס.ס.ר. הליטאית. מתוך תיאורו של המוזיאון ותוכנו נפתח לפנינו אשנב צר דרכו נוכל להבחין קצת קווים כלליים מהוי העדה הקטנה והמבודדת הזאת.

לפני המלחמה העולמית היה מספרם של כל הקראים בעולם למעלה מחמשה־עשר אלף נפש, מהם כעשרת אלפים ברחבי רוסיה, יותר מאלף בפולין ויותר מארבעת אלפים בארצות המזרח. לצערנו אין ברשימה הנידונה שום מספרים של ממש על אוכלוסי הקראים ברוסיה המועצתית. כן אין בה דבר על מספר הקראים בפולין, שמנתה ערב מלחמת־העולם הראשונה, לפי מקורות הקראים, כאלף ושלוש מאות נפש, ולא על המספרים במצרים, בקושטא ובשאר המקומות.

על אף מספרם הקטן וניתוקם משאר בני עמם שמרו הקראים שברוסיה, בליטא ובפולין, את לשונם המדוברת כמעט בלי שינוי, ובה מספר ניכר של שרשים ומלים מלשונם של הפוֹלוֹבצים (הקומאנים) והקיפּצ’אקים, (ממשפחת השפות התורכיות) שלא נשאר להן כמעט זכר בשום לשון אחרת. עובדה זו חשובה, לדברי המחבר, למחקר לשונות המזרח (כלומר, ניבים תורכיים), ומשום כך משכה את תשומת לבו המיוחדת. אולם המחבר איננו מזכיר ששפתם המדוברת של הקראים היא שפת הטאַטארים של קרים, כנראה משום שזכר הטאטארים הקרימאים, שחוסלו ע"י הסוביאֶטים, אינו לרצון המשטר השולט; מה שאין כן פּוֹלוֹבצים, אשר ירדו מכבר לתהום נשיה, ואליהם אין בלבו של המחבר כל טינה.

מחבר הסקירה איננו מזכיר אף ברמז קל את זיקתם של הקראים לשפה העברית, שבה השתמשו לא רק לצרכי קודש, אלא גם לצרכי חול. כן אין הוא אומר, מה היה גורלם של הקראים בקרים, לאחר שנפל חצי־האי בידי הגרמנים, ולאחר גירושם של הטאטארים מקרים עקב בגידתם בברית המועצות בזמן הכיבוש הנ"ל, כשהנאצים השמידו את כל הישוב היהודי אשר בקרים ובאוקראינה.

אחר כך מזכיר פיוֹדוֹרוֹב את ישובי הקראים בארצות אחרות שבמזרח, בסדר זה: בסוריה, בארץ־ישראל, בעבר הירדן, בתורכיה ובמצרים. למעשה אין שום קראי בסוריה זה כמאה וחמישים שנה. בעבר הירדן אין אף קראי אחד, וגם לא היו שם קראים מעולם. נכון הדבר שבמצרים היתה עדה קראית גדולה, הגדולה בעולם. כן יש עדה בת שבעים משפחה בקושטא, ומשפחות אחרות שישבו מקדמת דנא בהית אשר בעיראק, כבר עלו כמעט כולן לארץ. לא ברור, מדוע לא הזכיר המחבר, אשר קיבל את ידיעותיו מפי הקראי המלומד מ. ס. שפשאל, רוב קהילות הקראים שבליטא ובפולין: אלה שבווארשה, בלוּצק, בפוֹניבאֶז' הליטאית, ואף את הקהילה החקלאית שבהאליץ'.

בשעתו היה חשש לגורלם של הקראים בקרים ובערי פולין, שמא הושמדו גם הם בידי הצורר הנאצי, אשר לא הבחין בהבדלים הדקים שבין התורה שבכתב לתורה שבעל־פה. אולם הנאצים הבחינו והיפלו בין דם לדם, בין יהודים טהורים שנשאו בגאון את דגלם, דגל דתם ועמם, לבין אלה שבשעת אסון – אם גם לא כפרו בדתם – התכחשו לגזעם. מתברר שאת ההפליה הזאת הנהיגו הנאצים לא רק בכל ערי פולין וליטא, שבהן מצאו קראים, אלא גם בקרים, קינם ההיסטורי של שני ענפי היהדות – יהודים תלמודיים, המכונים “קרימצ’אקים” וקראים מתנגדי התלמוד, וגם שם השמידו רק את הראשונים והחיו את האחרונים מתוך אותם נימוקים. בכל מקום בואם השמידו הגרמנים את הקרימצ’אקים, אולם השאירו בחיים את בני העדה הקראית. ואם אומנם עדים אנו לחזיון המעציב הזה של כליון העדה הקראית בארץ הסוביאֶטים, אין זה מחמת שחיטה, אלא משום תהליך הטמיעה המחיש את קיצם בקצב מהיר.

פיודורוב, בדברו על המוצגים הדתיים של הקראים במוזיאון הנ"ל, אומר, שדתם היא סינתיטית ומשקפת את הרכבם האֶתני הבלתי־אחיד ואת השפעתן של שתי התרבויות: היהודית והמוסלמית. זהו הקשר היחידי עם היהדות שגילה המחבר הסוביאֶטי בקרב אומה מופלאה זו, המורכבת, לפי דבריו, מגזעים שונים. ואף בהזכירו את שמו של ענן בן דויד, מייסד הכת, מתעלם המחבר מזה שענן היה בנו של ראש הגולה היהודית בבבל, ושכל חסידיו ומצדדיו יהודים היו.

מובן מאליו שאין לדבר על “השפעת” היהדות על כת שנולדה וגדלה בתוך היהדות, שכן הדבר היחידי אשר הפריד בין הקראים ובין שאר אחיהם בני ישראל הוא שהם סומכים רק על המקרא, ולכן נקראו “בני־מקרא.” כן מגוחך הוא לדבר על הקראים כעל כת ש“הושפעה מהיהדות ומהאיסלאם”. עצם ההדגשה המיוחדת על הרכבם הגזעי הבלתי־אחיד עושה רושם מוזר. כוונתה, כנראה להוציא מלבם של אלה, הרואים את הקראים ככת יהודית שגידולה וטיפוחה על ברכי היהדות, את הדעה הזאת.

קשה לדעת מתוך הרשימה המדוברת, אם זוהי דעה המקובלת באקדמיה של ברית המועצות, או היא דעתו של מנהל המוזיאון הקראי בווילנה, הפרופ' מ.ס. שפשאל. דעה זו שמעתי מפי רבם של קראי פולין, שריה שפשאל, שנזדמנתי אתו בקיץ תרפ“ט בהאליץ'. אני נוטה לחשוב כי הדבר השני הוא הנכון, ומנהל המוזיאון הזה הוא שהיטעה את סופרה של ה”אתנוגרפיה הסוביאֶטית". ואף־על־פי־כן עצם העובדה שדעותיו של שפשאל הובאו בקובץ הרשמי של ס.ס.ר.ר. בלי שום הסתייגות, נותנת מקום לומר שגם האקדמיה המדעית נגררת אחרי דעתם המוטעית של פירקוביצ’ים ושל שפשאלים, שמגמתם היא התבוללות וטמיעה גמורה.

ג

בשעה שכתבתי את הפרקים הקודמים לא היו בידי ידיעות על גורלם הסופי של קראי פולין, ביחוד של קראי האליץ‘. כן לא הצלחתי לקבל שום ידיעה בנידון זה לא מפי קראי מצרים ואף לא מפי נשיא העדה הקראית בקושטא, הד“ר קרימי אשר בקרתי אצלו בביתו, בחודש אלול תשי”א. רק לאחר זמן קיבלתי את מאמרו של מר פיליפ פרידמן¹²⁶, המספר דברים ברורים, מפי עדים נאמנים, על קראי האליץ’, שכולם ניצלו מהשמדה.

הוויכוח על מוצאם המונגולי של הקראים היה מכבר סלע של מחלוקת בין מלומדים יהודים לקראים. חכמי היהודים, חוקרי הקראות, כמו באלאבאן, שאל, גידו היכ’ט, י. ברוצקוס ואחרים, חלקו על דעת חכמי הקראים, כמו חנניה זאינצ’קובסקי, א. מרדקוביץ‘, ס. פירקוביץ’, א. שישמן ושריה שפשאל, שהקראים הם ממוצא מונגולי.

הוויכוח להלכה לבש צורה טראגית איומה תחת שלטון הנאצים. מחבר המאמר מספר שלאחר בואם של הגרמנים, בראשית שנת 1942, נדרש ד“ר ליב לנדאו על־ידי שלטונות הנאצים להכין תזכיר על מוצאם של הקראים. ד”ר לנדאו התיעץ עם מר פרידמן ושניהם הבינו, שמחקר אובייקטיבי על מוצאם היהודי של הקראים משמעו פסק־דין מות לקראים. ד"ר שאַל כתב את התזכיר, והמחבר, על אף הרגשתו המרה, נאלץ להיות שותף לעבודתו ולהכשירה בתשומת לב. בתזכיר הובלטה במיוחד דעתם של חכמי הקראים בדבר מוצאם התורכי והמונגולי.

לאחר זמן נודע לו, למחבר, כי באלאבאן וי. שיפר בווארשה, וקלמנוביץ' בווילנה, נדרשו גם הם מטעם שלטונות הנאצים לעשות מלאכה זו. על אודות הד“ר יצחק שיפר והפרופ' באלאבאן מסופר בזכרונותיו (כתובים במכונת כתיבה) של הד”ר מיכאל וייכרט, מנהל הסעד היהודי; ועל קלמַנוביץ' דובר בספרו של דבורצקי (“ירושלים דליטא במלחמתה ובמפלתה”, פאריס. 1948). גם הם הדגישו את דעתם של הקראים על מוצאם התורכי מתוך אותם הנימוקים. לא ידוע למחבר, מה נעשה בתזכירים הנ"ל, אולם עובדה היא שהקראים לא נדונו למות על־ידי הנאצים כמו היהודים, וניצלו מרדיפות ומהשמדה.

המחבר מכיר מקרוב את קראי האליץ‘. הוא מעיד שהם לא נרדפו כמו היהודים, וניתן להם להמשיך את אורח חייהם הרגיל. והקראים נמנעו מלבוא במגע חברתי עם היהודים, כדי לא לעורר את חשדם של הגרמנים. השחרור בשנת 1944 מצא את קראי האליץ’ (ויש להניח שכך היה גם בשאר מקומות) חיים ושלמים בגופם ובהונם.

לאחר שקבלתי ידיעות גם מטרוקי ומקרים, נוכחתי שהקראים הופלו לטובה בכל מקום. דעת הנאצים נחה מהתיאוריה הקראית האומרת כי הקראים אינם מבני אברהם יצחק ויעקב, אלא צאצאי גרים, שקיבלו בזמן מן הזמנים את תורת משה; ומכיוון שאין הם יהודים לפי גזעם, השאירו אותם בחיים.

אחרי המלחמה ומפלתם של הנאצים התחילה עליית קראים ממצרים, וכיום רובם כבר במדינת ישראל; אולם אף קראי אחד לא בא מפולין ומרוסיה. בעקבות עלייתם של הקראים ממצרים ויציאת יהודי עיראק, חוסלה גם הקהילה הקראית היחידה שהיתה קיימת בבבל מימים קדמונים – קהילת הית (כשלוש־עשרה משפחה, שהם ששים ושבע נפשות). רובם עסקו במלאכה, מלאכת צורפים, וכולם למודי עבודה; קצתם נקלטו במושב רנן במחוז באר־שבע, והשאר עובדים במקומות שונים.

קהילת הית – אחת הקהילות הקראיות הוותיקות בבבל (שהיו מרובות במאה העשירית), נזכרת אצל סלמן בן ירוחם. ב“מטה אלהים” למשה בשיאצי, נזכר אהרן ההיתי, וכן אצל סולטאנסקי ועוד בכתבים מהמאה השמונה־עשרה. אוברמאיר ביקר בה ב־1869 ומצא כעשרים משפחה קראיות, אך מאז נתמעט מספרם.

אופיינית היא עלייתם של בני החוליות החלשות ביותר שבין נידחי ישראל. קראי בבל הם שריד אחרון מתנועה גדולה שמולדתה היתה בארץ בבל בימי הגאונים. רק מעטים ידעו על קיומה של עדה נידחת זו, שעמדה למעשה לפני כליון חרוץ. בית הכנסת הישן שלהם נהרס לפני שנים אחדות ולא היה בכוחם לתקנו. אין להם שם בית־ספר, אין מורה, והדור הצעיר גדל ללא תורה וללא ידיעה כלשהי ביהדות. עם חורבן בית הכנסת הוחרם גם ספר התורה הקדמון, שנשמר עמם דורות רבים ולסוף נגזל על־ידי ממשלת עיראק.

קראי הית היו רחוקים ומנותקים מכל מרכז יהודי וקראי, והידיעה על תקומת ישראל הגיעה למקומם בצינורות ערביים. אולם מלחמת ישראל עוררה שנאת הערבים גם אליהם. שמעתי מהם, שלפני שנים אחדות יצאו שלושה צעירים קראים, לרגל עסקיהם, למדבר, ונהרגו על־ידי שודדים בדווים. הרוצחים נתפשו ולאחר אחד־עשר חודש הובאו לדין ונדונו למיתה. והנה, ביום המשפט הגיעה ידיעה על המאורעות בישראל – מיד הפכו השופטים העיראקים את פניהם ושחררו את הרוצחים.

העליה לישראל היתה לקראי בבל – כמו לכמה עדות־ישראל הנדחות – הצלה מכליון ומשמד, שבאה בדרך נס ברגע האחרון.

 

השומרונים    🔗

בתנ“ך מסופר כי מלך אשור הביא אנשים מבבל ומכותא, מעוא, מחמת ומספרוים, והושיבם בשומרון תחת בני ישראל שהוגלו. זה קרה ב־722 לפני מנה”נ. בספרות התלמודית נקראים הנכרים הללו כותים, על שם המהגרים שהובאו מכותא (מקום צפונה־מזרחה מבבל) – אולי היו יוצאי כותא מרובים מאחרים או תפסו מקום מרכזי בארץ שומרון. ברבות הימים נטמעו היסודות הנכרים האלה בסביבה הישראלית, שכחו את עברם, קראו לעצמם שומרונים, ואת השם “כותים” ראו ככינוי מעליב וכפחיתות הכבוד.

המלך האשורי אשר לכד שומרון והגלה אוכלוסי ישראל מן הארץ הוא או שלמנאסר (728/7–722), בשנה האחרונה למלכותו, או סרגון (722–705), בשנה הראשונה למלכותו. בכתבתו של זה נקוב מספר השבויים שהוגלו משומרון: 27000 נפש. אחד ממלכי שומרון האחרונים, מנחם בן־גדי (744–735), גבה “מכל גבורי החיל” בישראל, כלומר, מבעלי־האחוזות האמידים, “חמשים שקלים כסף לאיש אחד” (מל“ב, ט”ו, כ), כדי לתת למלך אשור “אלף ככר כסף” (שם, פסוק י"ט). אי־לזאת היה מספרם של האמידים הללו 20000, ואם משפחותיהם, לפחות, 80000 נפש; והשאר, הלא־אמידים, ודאי היו מרובים מן האמידים. מכאן שרוב אוכלוסי ישראל לא הגלו אז; ואם ברחו מפני חרב אשור אל ההרים או אל המדבר, שבו אחרי שכוך הסערה; והנכרים סופם התבוללו בהם, קבלו את לשונם ותרבותם ודתם של בני ישראל, וקראו לעצמם – כנגד היהודים, יושבי יהודה – שומרונים.

מאז – זה יותר מאלפים וחמש מאות שנה – שכם היא מרכזם של השומרונים. כיום הם מתיחשים לשלושה שבטים: אפרים, מנשה ולוי. גם כהניהם, כפי שנראה הלאה, הם באמת לויים. בימי המלכים הפאטימיים (מאות י’־י"ב), וגם אחריהם, עוד היתה בעזה קהילה שומרונית שייחשה עצמה לשבט בנימין; אבל מאלה לא נשאר שריד.

אנו יודעים מס. עזרא (ד', ט־י), כי לאחר דורות אחדים הובאו לארץ ישראל עוד יסודות נכרים. אשורבניפּל (626־669), בן נכדו של סרגון, שוב הביא לשומרון מתישביט נכרים: מפרס, מטריפוליס (שבצפון־לבנון), מארך, מבבל, משושן, מעילם וממקומות אחרים שאין לזהותם בוודאות. אך גם התוספות הללו לא שינו את טיבו היסודי של עם שומרון.

בקרב הימים נוספו בשומרון על השיכבה הישראלית הראשונה יסודות חדשים מיהודה ומשבטים אחרים, וכך התחדשה והתחזקה הכרת אחדותו הלאומית והדתית של ישראל: צאצאי העממים הנכרים, אשר הביאו אתם מארצות מוצאם את פולחנותיהם האליליים, נעשו בשומרון מונותיאיסטים גמורים, מחמירים, המאמינים בתורת משה, ורק בה.

עתה מתיחשים השומרונים, כאמור, רק על שלושה שבטים. משפחות אדאנאפי ומופאראג’יה (מרחיב) הנן, לפי מסורתן, משבט אפרים; משפחות סאבאחיה – משבט מנשה, והכהנים – משבט לוי. מהכרוניקה השומרונית יודעים אנו כי כהנם האחרון מצאצאי אהרן הכהן מת בלא יורש ב־1624. באין ברירה מסרו את הכהונה למשפחת לויים מזרע עוזיאל בן־קהת הלוי. מאז מכהנים ככהנים גדולים לויים מבני המשפחה הזאת.

במאות ד’־ו' למנין הנוצרים עוד נאבקו השומרונים על חרותם. פעמים אחדות התקוממו לשלטון הביזנטים, אבל הוכרעו. הממלכה הרומית־הביזנטית גברה עליהם, קצצה בהם והחריבה אותם. הם יצאו מהמאבק ממועטים, רצוצים ומדוכאים. בכל זאת היוו ישוב ניכר בארץ גם אחרי הכיבוש הערבי. בלאד’ורי, היסטוריון ערבי מהמאה התשיעית (מת ב־892), אומד מספר השומרונים בסביבות קסריה ב־30000 נפש. וההיסטוריון והגיאוגרף הערבי יאקות, שחי שלוש מאות שנה אחריו (1179–1229) אומר כי בזמנו נמצאו באותה סביבה כ־80000 שומרונים. יתכן שבמאות האלה התרבו השומרונים במקומות ההם הן באורח טבעי והן על ידי הגירה מפנים הארץ אל חוף הים.

תחת עול הערבים ירדו השומרונים ירוד, הצטמקו, פחתו, נמסו. מעם שלם נותרה כיתה זעירה ונידחת. מה שלא הספיקו המוסלמים, השלימו הנוצרים. בימי הצלבנים התמעטו השומרונים עד כדי כך שר' בנימין מטודילא (חצי ב' של המאה הי"ב) מצא בשכם רק כאלף נפש מהשומרונים (ואולי אלף משפחות? – לא ברור מדבריו). כך היה מספרם גם בסוף המאה הי"ג.

בימי הממלוכים נמנו השומרונים, באורח רשמי, עם היהודים והיו נתונים תחת מרותו של ראש הגולה, שמושבו היה במצרים. במכתבו של ר' עובדיה מברטנורא (1488) נאמר, כי כל משפחות השומרונים בארץ, כפי ששמע מפיהם, מספרן 500, וזאת אומרת – כ־2500 נפש. מאלה נמצאו כ־500 נפש במצרים, והשאר היו פזורים בקהילות קטנות – בדמשק, בשכם, בעזה ובעוד מקומות בארץ־ישראל.

בראשית המאה הי“ז שבה שכם להיות מרכז ראשי לשומרונים. מחוץ לשכם היו להם רק שני ישובים קטנים: בעזה וביפו. גם אלה נמוגו ותמו בסוף המאה הי”ח או בתחילת המאה הי"ט. רק בשכם נותרה שארית דלה.

בשעה שרובינסון, ארכיאולוג אנגלי, בקר בשכם (1838), מצא שם שריד קטן מהעם שישב לפנים בארץ שומרון – כ־150 נפש, בהן רק שלושים גברים מבוגרים, משלמי מסים. במאה הי“ט לא חל שינוי ניכר במצבם ובכמותם של השומרונים. י”ח שנים אחרי רובינסון שמע א. ל. פרנקל מהכהן הגדול סאלאמה אותו מספר. "פלסטיין אכספלוריישן פונד'' מצאה ב־1882 (כרך II, ע' 219), כי בעשר השנים הקודמות נוספו לשומרונים חמש נפשות, ומספרם הכולל עלה ל־160 נפש. כעבור ארבעים שנה היתה ההערכה הרשמית לאמר: בשכם 147 נפש. ובמקומות אחרים 16 נפש בשליש הראשון של המאה העשרים התחיל מספרם לגדול בהדרגה.

השומרונים בשכם    🔗

בשליש הראשון של המאה העשרים

בכל הארץ    🔗

---

1. בהוסד מדינת ישראל נמצאו בגבולה כֿ־50 נפש מהשומרונים. מאז התרבוּ מעט מעט (על־ידי ילוּדה וביאת קצת אחים משכם) ועתה מספרם 150 נפש. בו בזמן גדל מספרם גם בשכם והגיע ל־270 נפש בערך; כך בסךֿ־הכל היום הוא, כנראה, 420 נפש.↩︎

אנו רואים כי אוכלוסי השומרונים לא התרבו כלל במאה שעברה. לעומת זה גדל מספרם כפלים בארבעים השנה האחרונות (1922–1962). גם שני המינים השתוו: ב־1901 היה אחוז הנשים בעדתם רק מעט יותר משליש (36.2%) והיום הוא קרוב לחצי (49%) – יחס תקין.

מפרידים בין היהודים ובין השומרונים, בראש ובראשונה, שני עיקרי אמונה:

א) השומרונים מאמינים כי בית המקדש חייב לעמוד על הר גריזים יען כי הר גריזים הוא מקום הבחירה ולא ירושלים והר המוריה. בזאת הם נבדלים לא רק מהיהודים אלא גם מהנוצרים ומהמוסלמים: אף בעיני אלה קדושים ירושלים והר המוריה, ולא שכם והר גריזים. השומרונים מחזיקים כי הר גריזים – ולא הר המוריה – הוא מקום כל האותות והמופתים וגילויי רצון שמים קדמונים, כמו עקידת יצחק, נבואות משה וכיו"ב.

ב) אין השומרונים מודים בנביאים שהיו בישראל אחרי משה רבנו. רק את חמשת חומשי התורה הם מקבלים, ואת ספר יהושע בנוסחם. בכך הם נבדלים גם מהקראים (המאמינים בתנ"ך כולו – רק את התלמוד והמפרשים הם דוחים) ומהנוצרים. מובן מאליו שבמקום התנ“ך ו”התורה שבעל־פה" יש להם מסורות ופירושים משלהם.

לא רק בספר יהושע – גם בתורתם של השומרונים נמצאות הרבה סטיות מהנוסח היהודי המסורתי. ההבדל העיקרי הוא בהוספה על אודות הר גריזים. בנוסח השומרוני נאמר – תיכף לעשרת הדברות – כי את המזבח יש לבנות על הר גריזים (דבר זה איננו לא בנוסח היהודי ולא בגרסאות המאוחרות של היהודים והנוצרים). סך כל הסטיות הקטנות מהנוסח היהודי הוא 6000 – ענין שהפרשנות המדעית הופכת בו.

כתבם העברי של השומרונים שונה מהנהוג אצל היהודים מימי הבית השני. עתיק הוא מכתבנו המרובע וקרוב ממנו אל הכתב העברי־הפניקי הקדמון; אך יש בו גם סטיות מסוימות מהכתב העברי־הפניקי.

כמה שינויים במנהגי השומרונים ובאמונותיהם נובעים משני העיקרים הראשיים. בשעת טקס המילה, וכן גם בשעת שחיטה, הם קוראים בשם הר גריזים. ובעת התפילה אינם פונים לצד ירושלים אלא לצד ההר הקדוש להם.

לוּחם שונה מהלוח היהודי וחגיהם חלים בימים אחרים. הכללים לפיהם הם קובעים שנה מעוברת שונים מהמקובלים אצל היהודים. משום כך יקרה שבין פסח שלנו ובין שלהם יעבור חודש ימים; וכך גם חגים אחרים. לוח השומרונים ירחי הוא, כמו של היהודים. השנה מתחילה בערב בו ייראה לראשונה קצה הירח החדש. ולפי שקיימים חילוקי דעות בין היהודים ובין השומרונים גם בשאלה, איך לקבוע בדיוק רגע הולדתו של הירח, קורה לפעמים הבדל ביום או ביומים גם בקביעת מועדי החגים בשנה פשוטה. מבחינה עקרונית נחלקים שני הצדדים בדבר חג השבועות. לפי פירוש השומרונים על הכתוב בתורה חל חג זה ביום א' בשבת, ורק ביום א'. כך גמור עמהם מפני שהם מתחילים לספור ספירת העומר תמיד בלי יוצא מן הכלל, למחרת יום השבת הראשון שאחרי היום הראשון לחג הפסח.

חכם אליהו חזן מאלכסנדריה, מצרים, 1901.

החכם עזרא דנגור בשער בית הכנסת הגדול בבגדד, עירק.

חכמים והרב הראשי של בגדד, עיראק, בשנת 1905.

בתחום הדתי מתאמצים השומרונים לקיים את מצוות התורה ככתבן, בלי פירושים העשויים לשנות את פשוטן. מתוך כך הם מתמירים בשמירת השבת. לא זו בלבד שאינם מדליקים אש בשבת – אף מאש שהודלקה בערב שבת נמנעים הם מלהנות. מכאן האיסור לאכול תבשיל בשבת – חומרה שאינה נהוגה אצל היהודים.

עד היום מקפידים השומרונים מאד בעניני טהרה וטומאה ונידה כדי למנוע כל מגע לא־רצוי בין זכרים לנקבות בבית הם בונים בתוכו מחיצת אבנים ומקצים כלים מיוחדים לנשים,

בליל חג הפסח (י"ד בניסן לפי חשבונם) הם מקריבים שה (“זבח פסח”) על הר גריזים ואוכלים מבשרו בחפזון, בעמידה, מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם, ככתוב בתורה.

יש לומר כי השומרונים – על אף השתדלותם לקיים את הכתוב כפשוטו, לא להוסיף דבר ולא להחסיר דבר – לא יכלו להנצל מהשפעות, רעיונות ומושגים, שהסתננו אל היהדות אחרי תקופת הבית השני. כיום מאמינים השומרונים, כמו היהודים, בביאת המשיח (הם קוראים לו “תאהב” או “שאהב”, מלשון שוב, בארמית “תוב”, כלומר, זה שעתיד לשוב), בבנינו וחידושו של בית המקדש, ביום הדין, בשכר ועונש בעולם הבא, בתחית המתים. בהשפעת הנצרות, האיסלאם והיהדות, מאמינים הם גם במלאכים ובשדים.

עיקר אמונתם כלול בנוסחה הזאת:

אני מאמין בך, ה', ובמשה משרתך ובתורה הקדושה ובהר גריזים, בית אל, וביום הנקמה והשכר.

לפני מלחמת תקומתנו ישבו כמעט כל השומרונים בשכם, ורק משפחות מעטות התגוררו זמנית ביפו. המלחמה ניתקה אותם ממרכזם השכמי. מאז קם חיץ בין שני החלקים – הגבול המפריד בין שני מחנות אויבים: רובם שרויים בשכם, במלוכה הירדנית, מיעוטם במדינת ישראל. אמנם, קצת שומרונים משכם, עלה בידם להגיע אל אחיהם שבמדינת ישראל.

הזכות שניתנה לכל בני ישראל לשוב אל ארץ אבותיהם, חלה – לפי החלטת ממשלת ישראל – גם על השומרונים. בתוקף הזכות הזאת הוכפלה קהילת השומרונים בישראל בשנים האלה. ובעת מלחמתנו התנדבו גם צעיריהם לצבא ישראל ונלחמו באומץ־לב ובנאמנות.

במדינת ישראל ניתנו לשומרונים כל הזכויות האזרחיות, והממשלה מקציבה לסיפוק צרכיהם החברתיים והרוחניים. בחולון, בקרבת תל־אביב, הוקצה מקום לשכונת שומרונים, ולאחר זמן נבנה שם בית כנסת – הראשון במדינת ישראל והיחיד בארץ, לבד זה שבשכם. כל השומרונים שבישראל עולים־לרגל לשכם, לחג פסחם, כמנהגם מאז ומקדם. לפי הסכם מיוחד מניחה להם ממשלת עבר־הירדן לבוא לפסח ולשוב.

במלוכה הירדנית נמצאים היום כ־270 נפש מן השומרונים. כולם מתגוררים ברובע אחד, בקרבת העיר שכם, לרגלי הר גריזים, הקרוא בפיהם “הר הברכה”.

 

השבתאים    🔗

א. למחקר השבתאות    🔗

התורכים מכנים אותם דוֹנמה (Dönme), מומרים; הם עצמם קוראים לעצמם “מאמינים” או “חברים”; בפי יהודי סאלוניקי הם נקראים: “מינים”.

הכיתה הזאת צמחה והסתעפה מתוך התנועה המשיחית, שהתלקחה בארצות הגולה במאה הי"ז והתרכזה מסביב לאיש שחזה מחזות גאולה. שבתי צבי נולד ב־1626, באיזמיר. הוא היה בעל נטיות מיסטיות ושקוע מילדותו בקבלה. לסוף “הוברר” לו, כי הוא גופו המשיח. אין ספק שהיה מן האנשים, הניחנים מטבעם בכוח־השפעה על סביביהם. אמונתו העמוקה בשליחותו, השפעתו על הבריות, מצבם הקשה של היהודים בתורכיה ובאירופה בעת ההיא, געגועיהם על הגאולה, ונסיבות חיצוניות שונות – כל אלה הצטרפו להחריד לב היהודים בתפוצותיהם ולעורר בהם תקוה עזה ונואשת לישועה קרובה.

אולם אחרי ששבתי צבי וחלק מחסידיו המירו דתם בגלוי, דחום רוב היהודים, וניערו חצנם מהם. נשארו עמו, כרגיל במקרים כאלה, קצת קנאים אדוקים באמונתם במשיחיותו, וכך נולדה אותה כיתה.

מאתיים וחמישים שנה חיו השבתאים חיי כפילות ושניות, חיי מַראנים, בחינת “טב מלגו, ולבוש דילה ביש”. בלב הסביבה המוסלמית שבסאלוניקי, בתקופת שלטון התורכים, הקיפו את עצמם ב“חומת סין”, מאחוריה הסתתרו מעין זרים. כלפי חוץ היו בחזקת מוסלמים אדוקים, ובפנים, במחתרת, המשיכו לטפח את אמונתם הנסתרת, ואת המסורת המיוחדת להם, וכמו כן – את שירתם ואת ספרותם, את מנהגיהם ואת סדרי עדתם. מעבר לחומה זו בנו לעצמם כעין “רפובליקה” של אנוסים, ושמרו מכל משמר את סודותיהם, את “רזא דמהימנותא” ושאר סתרי אמונתם, מנהגי דתם המוזרים, שהתעלומה יפה להם, וסדרי חיי עדתם. לשווא ניסו חוקרים ודורשים, יהודים ואחרים, לחדור אל תעלומות ההווי השבתאי ולגלות את סודם, לשווא חיפשו את ספרי ה“מינות” שלהם. במאתיים וחמישים שנות קיומם של השבתאים ככת יהודית מיוחדת, במעטה מוסלמי, לא ניגלו כמעט שום דברים חדשים אודות חייהם הפנימיים ודברי ימיהם בדורות שלאחר המרתם.

מעט מאד נודע לנו על כת זו מפי תיירים אירופיים, שביקרו בארצות המזרח, ושאגב ביקורם בסאלוניקי הגיע לאזנם שמץ דבר ממנה. כך מספר ניבור הדני בספר מסעותיו, שהוא מצא בשעתו (בשנת תקל"ד¹²⁷ – 1774), בסאלוניקי, כשש מאות משפחה שבתאיות, כלומר כפלים כמספר המשפחות שהתאסלמו בשעת ההמרה ההמונית, בשנת 1683 בערך, לאמור, כתשעים שנה לפני ביקורו. אם המספר נכון, גדלה עדתם בתקופה הנזכרת פי שנים. וכעבור 130 שנה הם מונים כבר (עפ"י י. נחמה וש. רוזאנס) כעשרת אלפים נפש, כלומר שוב רבוי פי שלושה ויותר.

התייר האנגלי תיאודור בנט ביקר בסאלוניקי בשנות השמונים של המאה שעברה ופרסם את רשמיו¹²⁸, שקיבל מתוך מגע ישיר עם תושביה. בין השאר הוא גם מביא את עיקרי אמונתם ואת מנהגי ה“מאמינים” לכיתותיהם. לפי חשבונו היה מספרם אלף משפחות, שהם 8000 נפש (כך הוא כותב).

ההיסטוריון היהודי צ. גראֶץ, התייר ל. פראנקל ואחרים, הקדישו אף הם תשומת־לב לכת זו, אבל לא חידשו הרבה ולעתים נגררו אחרי טעויות ישנות והנחילון גם לתלמידיהם (כמו, למשל, הטעות בקביעת דורו של עותמן־בבא לזמן המהפכה הצרפתית, אף כי למעשה, הוא חי בסוף המאה השבע־עשרה ובראשית המאה השמונה־עשרה). רק בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים התחילו יהודי תורכיה הספרדים מתענינים באופן רציני בשבתאים, ולהם מגיעה זכות הבכורה בגילוי המסך מעל פני חייהם הפנימיים של שכניהם, האחים הנפשעים.

חוקרים יהודים שבאירופה נתנו דעתם על כת הפראנקיסטים, שהסתעפה מהשבתאים ופעלה בקרב האשכנזים. נ. סוקולוב הקדיש מחקר להם, והפרופ' בּאַלאַבּאַן פירסם בעברית את ספרו: “תולדות התנועה הפראנקיסטית”. ד. כהנא ייחד לשתי הכיתות הללו, לשבתאים ולפראנקיסטים, כמה פרקים בספרו, וז. רובשוב (שזר) כתב מאמר על “עקבות אחים אובדים” (האדמה, כרך י'). אולם בכל אלה אין די חומר שיעשיר את ידיעתנו על השבתאים בסאלוניקי. החוקרים היהודים האלה וכן חוקרי אומות העולם, לא נפגשו אתם אלא באקראי, ואילו יהודי סאלוניקי ראום כמומרים ובוגדים, ולא בקשו להכיר מקרוב אותם ואת מסתריהם. רק בשני הדורות האחרונים, בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת העשרים, התחילו, כאמור, גם חוקרים יהודים שבתורכיה לחקור חיי כת יהודית־מוסלמית זו. מובן שלחוקרים יהודים היה הדבר קל מאשר לחוקרים אחרים. גם ידיעת השפות – עברית, ספאניולית ותורכית – היתה לעזר רב לחוקרים היהודים – ביחוד ליהודים הספרדים, תושבי המזרח. ואמנם להם הבכורה במחקר זה – הם הצליחו לגלות טמירים ולפענח נעלמות מסודותיהם של השבתאים, אשר נסתרו מעין זרים. החוקר הראשון והחשוב הוא הרב אברהם דאנון מאדריאנופול. הוא גילה, תוך השאר, את י“ח תקנותיו של ש”ץ, המכילות עיקרי דתם וכללי התנהגותם, את לוח המועדים שלהם וכו‘. דאנון פירסם את הדברים במקורם, בספאניולית, וכן בתרגום עברי, והוסיף עליהם גם תרגום צרפתי¹²⁹. יוסף נחמה, שהיה מנהל כי"ח בסאלוניקי, השיג ישר מהשבתאים, תושבי העיר הזאת, כמה ידיעות על אמונתם, ואת תוצאות מחקריו פירסם בבוליטין הצרפתי של “כל ישראל חברים”¹³⁰ שלמה רוזאנס היה החוקר היחידי, אשר הצליח לחדור אל בית גנזיהם, וראה שם כמה ספרים וכתבי־יד מספרותם והביא רשימה מפורטת ממה שראה במו עיניו¹³¹. הפרופ’ אברהם גאלאנטי הוסיף ידיעה, בצברו חומר מעניין חדש, ביחוד מן התקופה המאוחרת, עת התחילו סודותיהם לצאת החוצה עקב הוויכוח הפומבי שנתעורר בשנים האחרונות בעתונות התורכית¹³². כן יש להזכיר את מר יצחק ר. מלכו, אף הוא מאנשי סאלוניקי (כיום בירושלים), אשר העלה חומר נוסף מתוך מגע ישיר עם השבתאים בסאלוניקי¹³³.

חומר נוסף לידיעת הכת נתגלה בשנים האחרונות בעתונות התורכית, אשר פירסמה בין השאר גם מאמרים ומכתבים מהשבתאים עצמם. רוב החומר הזה לוקט על־ידי הפרופ' גאלאנטי בספרו הצרפתי הנזכר, וכן על־ידי גורדלבסקי ב“איסלאמיקא” (II); ועל־ידי אברהים גובסא בספרו התורכי על שבתי צבי¹³⁴. הגדיל לעשות הפרופ' ג. שלום, חוקר הקבלה, אשר הבהיר עיקרי תורתם ושיטתם של מייסדי השבתאות וטיב הזרמים והמפלגות שבקרב הכיתות השונות, המתרוצצות בתוך קהל ה“מאמינים” – חסידי שבתי צבי. הפרופ' שלום הוא שביסס את מחקר השבתאיות.

בעת ביקורי הראשון בסאלוניקי, בתחילת שנת תרס“ט, באתי בפעם הראשונה במגע ישיר עם השבתאים, וקצת מרשמי פירסמתי בשעתו במאמרי ”סאלוניקי היהודית”. תארתי את ה“דונמה” שבסאלוניקי בתקופת שלוותם, כפי שראיתים תחת השלטון העותמני.¹³⁵

ב. לקורות הכיתה    🔗

אחרי מותו של שבתי צבי (תל"ז – 1676) השתקע גיסו יעקב קירידו, עם חוג מאמינים, בסאלוניקי. מסביב לגרעין הזה התחילה להתגבש הכיתה. לאט לאט בשלה בתוכה המחשבה על ההמרה: חובתם היא – כדי להצדיק עצמם בעיניהם הם ובעיני מתנגדיהם – לעשות כמעשה משיחם, דהיינו, להתאסלם מלבר ולשמור את אמונתם מלגו. הדבר נעשה ב־1683; כ־250 משפחות התאסלמו באורח רשמי. בסתר הוסיפו להיות כיתה נבדלת ומתבדלת. 240 שנה (עד 1923) ישבו בסאלוניקי בשתי שכונות, מנותקים מהיהודים וגודרים עצמם מהמוסלמים. קצתם התעשרו במסחר ובבנקאות; רובם התפרנסו מעסקים קטנים, מאומנויות ומרוכלות. היו מהם גם פקידים ממשלתיים – כיוון שנחשבו למוסלמים, לא נחסמה בעדם הדרך אל משרות במוסדות רשמיים.

בחייהם המשפחתיים שרר איסור מוחלט להתחתן במוסלמים, ביהודים או בכל שאינם חברי כיתתם. בקרב הימים, כאשר הכיתה התפלגה לשלושה פלגים, חל אותו איסור גם על קשרי־משפחה בין הפלגים הללו. אי־לזאת היו השבתאים מתחתנים בחוג צר של קרובים. מצב זה, אף כי הצמיח אלו תוצאות פתולוגיות, לא מנע את רבוים. בסוף המאה הי"ט מנו למעלה מרבוא נפשות. ובשעת חילופי האוכלוסים בין תורכיה ובין יוון (1923), כאשר גורשו מיוון – עם התורכים – גם השבתאים (על אף שניסו לטעון כי הם יהודים), היה מספרם 13000–15.000 נפש. מאז נפוצו בערי אנטליה הותרו במדה רבה הקשרים הישנים, שהחזיקום יחד מאות שנים, ואין לדעת, מה מצבם עתה. ודאי נטמעו רבים בסביבה התורכית. סברה שעוד ישנם כ־10000. לדבריהם נמצאים בקונסטנטינופול בלבד כאלף משפחות, החצי מכל השבתאים.

מפירורי הידיעות, הפזורות בכתביהם, אין לקנות מושג ברור על קורותיהם ואמונתם. אין ספק ששבתי צבי וחסידיו הראשונים האמינו כי הוא המשיח האמיתי, ועל ידו תבוא הישועה. כדרך מקובלים ומחשבי קצין, חישב ש"ץ ומצא, כי המהפכה המשיחית העולמית תתרחש ב־1666 בדיוק. וכאשר עבר המועד ולא קרה דבר, חוץ מהמרתו של “המשיח” וחלק מחסידיו, פנו להם עורף רוב היהודים.

אחרי מותו של ש"ץ היו מאמיניו אנוסים לעשות, מה שעשו חסידי ישו אחדי מותו: לדחות את המהפכה המשיחית למועד אחר, ואחר כך לדחות שוב ושוב, לפי הצורך. בינתים העמיק פולחן שבתי צבי בתוך הכיתה. “המשיח” נעשה כמעט לאל, או כחלק מאלוהות, כמו ישו אצל הנוצרים. בתפילתו של אחד מפלגי הכיתה (הקאראקאשים) נקוב בשמו אבי הפלג, ברוכיה, בצד שבתי צבי, והנוסח הוא: “בשם שבתי צבי וברוכיה – שבתי צבי בכל העולמות.”

כלפי חוץ נהגו השבתאים כמוסלמים גמורים, ובפנים טיפחו אמונה קנאית בשבתי צבי. מנהיגם הראשון, אחרי מותו, היה, כאמור, גיסו (אחי יוכבד אשתו), יעקב קירידוֹ. כעבור שנים אחדות קם לו יריב ומתחרה, ברוך קוניוֹ או ברוכיה (שמו התורכי היה מוסטאפא צֶ’לֶבּי) וגרם לפילוג ראשון (1690). מאז נקראו נאמני יעקב קירידו – יעקובים, וחסידי ברוכיה – קוניים או קאראקאשים. המחלוקת היתה לא רק על המנהיג, אלא גם על מנהגים ועל עיקרי האמונה. אולם פרטי הדברים לא התבררו, ואין אנו יודעים, אם התפילות והמנהגים, הנזכרים בכתביהם, היו מקובלים רק על אחד מפלגיהם או על כולם. ידוע לנו כי היו להם חגים משלהם, 13 ימים בשנה. ומ־18 עיקרי אמונתם אחדים הם בפירוש מצוות יהודיות, למשל: מילה ביום השמיני, אמירת תהילים כל יום, ועוד.

היעקובים מאמינים כי יעקב קירידו היה גלגולו של שבתי צבי. לפי מסורתם יצא לעלות־לרגל אל מכּה, כמנהג המוסלמים, אך בדרך מת, באלכסנדריה של מצרים. את מקומו ירש חתנו, חוסיין. אחרי חוסיין ישב על כסא היעקובים חאג' מוסטאפא מוחמד אגא, אחריו יצחק אגא, וכן הלאה – י"ב מנהיגים בזה אחר זה. בקרב הימים התרבו היעקובים; סברה שחלק מהמתפלגים שבו אליהם. לפי הערכת יוסף נחמיה היו היעקובים, בתחילת המאה העשרים, הגדולה בכיתות־המשנה של השבתאים בסאלוניקי.

היעקובים נהגו לגלח את ראשם למשעי, כמנהג המוסלמים האדוקים, ולגדל זקן. הם מדברים ביניהם תורכית, ובדרך כלל קרובים הם אל התורכים יותר משבתאים אחרים. בסאלוניקי גרו בשכונה מיוחדת, רחוק מיתר ה“מאמינים”. מהם תפסו עמדות נכבדות במדינה: פקידים במוסדות הממשלה, סוחרים גדולים, וכו'. רב היה חלקם במסחר בטבק.

הקאראקאשים או קוניים (בספניולית – קוניוֹזוֹס) מאמינים כי גלגולו האמיתי של שבתי צבי היה אוסמאן באבא, האיש שברוכיה נביאם סמכוֹ להיות מנהיגם. אחריו ישב על כסאו בנו עבד א־רחמן; אחריו – דרוויש אפנדי, מתקן ורדיין. הוא הנהיג בכתתו המשנית משטר קומוניסטי קיצוני: שותפות ברכוש ובנשים. אין יודעים, אם עוד קיימים שרידי המשטר הזה בתוכם, ובאיזו מדה. ידוע כי פעם בשנה היו הקאראקאשים חוגגים “חג הכבש”, ובלילה, אחרי הסעודה, היו המסובים מתחלפים לשעה בנשיהם.

הפרופ' אברהם גאלאנטי, שגילה הרבה מסודות הכיתה, תיאר כך את “חג הכבש”: חוגגים (או היו חוגגים) את החג בכ"ב באדר, שהוא, לפי מסורתם של השבתאים, יום הולדתו של שבתי צבי. בלילה מתאספים שני זוגות או יותר אצל אחד החברים ועורכים סעודה גדולה. הנשים באות לבושות יפה ומקושטות בתכשיטים יקרים. הן מגישות לשולחן כבש או טלה. אחרי הסעודה מכבים את הנרות ובחושך מתחלפים בנשים. אומרים כי הילדים, הנולדים מהלילה הזה, נחשבים לקדושים.

בסוף אדר, שהוא זמן המלטה לכבשים, נמנעים “המאמינים” מלאכול בשר כבשים קודם ל“חג הכבש”. דבר אחר: למספר 22 משמעות מיסטית יען כי בכ"ב האותיות ניתנה התורה כולה, הגלויה והנסתרת, כלומר, הקבלה.

כוונת התיקונים, שהנהיג דרוויש אפנדי, היתה כפולה: שיתוף הרכוש מושך אל הקאראקאשים חברים מהפלגים האחרים; והעיקר – הוא מגביר שליטת המנהיג על חסידיו; ושיתוף נשים בתוך חברה קטנה וחשאית, והחרדה להסתיר עצם קיומה, מחזקים את הקשר בין חבריה. ועוד: הפחד מפני גילוי סוד זה ערובה הוא לשתיקת כל הנוגעים בדבר.

הקאראקאשים היו מגדלים זקן, אך את שער ראשם לא גילחו – בזאת נבדלו במראיהם מהיעקובים. רובם היו בעלי־מלאכה או פועלים פשוטים; קצתם עלו בדרגה ונעשו סוחרים גדולים, בנקאים, עורכי־דין וכיו"ב.

אחרי מותו של אוסמאן־באבא פרץ סכסוך בתוך כיתת־המשנה הקאַראַקאשית, שהסתיים בפילוג חדש. הפורשים נודעו בשם קאפאנג’ים. הם רואים עצמם כפוריטנים, שומרי תורת שבתי צבי בטהרתה הראשונה. אין הם מאמינים לא ביעקב קירידו ולא באוסמאן באבא, רק בשבתי צבי לבדו. בהבדל מבני שתי הכיתות המשניות האחיות מגלחים הם את הזקן ואינם מגלחים את הראש. להם היתה שכבה של בעלי השכלה: מורים, רופאים, רופאי בהמות, מהנדסים, עורכי־דין, וכיו"ב; וגם קצת סוחרים גדולים – עסקם היה בעיקר באריגים – והרבה חנונים זעירים, רוכלים וכד'

הקאראקאשים והקאפאנג’ים הוסיפו לדור בסאלוניקי בשכונה אחת והיחסים ביניהם היו קרובים יותר מאשר עם היעקובים.

ב“שאלות ותשובות” אנו מוצאים חומי מעניין על היחסים שהיו קימים בין היהודים ובין השבתאים בסאלוניקי, ועל הדברים שבהם נזקקו אלה אל אלה במחצית המאה הי"ח¹³⁶.

ג. כתבי השבתאים    🔗

השבתאים השתמשו בכתב העברי. כנראה, עד סוף המאה התשע־עשרה, ואולי אפילו עד גירושם מסאלוניקי. יותר מזה: לעתים השתמשו בכתב העברי גם לרשימת כמה מבטאים, ואף שירים שלימים, בתורכית. ברור שבמשך דורות אחדים לאחר השמד עוד היתה הלשון הספאניולית חיה בפיהם, בה הוסיפו לחבר שירים ותפילות, פזמונות ורומנסים, כמו היהודים, אשר מהם נפרדו ובקהלם לא באו. וכאן קרה חזיון מעניין: לאחר שנשתכחה מהם העברית, ובעוד הספאניולית שגורה בפיהם, נהפכו להם תפילותיהם הקדומות, שיסודן בעברית ובארמית, ל“תורת אנשים מלומדה” – תוכנן נשתכח ולא נשארה אלא הקליפה המקודשת, היינו המלים בלבד. וכדי לשמור לפחות את הצורה והמבטא הקדמון, העתיקו את הטכּסט העברי, לפי הכתיב הספרדי הפוניטי, הנהוג בספאניולית (השווה לכתיב הפוניטי של המלים העבריות המצויות באידית, שהונהג ע“י הייאֶבסאֶקציה ברוסיה, כגון “עמעס” וכיו”ב). בכתיב זה, למשל, נכתב הסידור שיצא לאור על־ידי הפרופ' ג. שלום¹³⁷; ובכתיב זה נכתבו כל המלים העבריות שבכתבי־היד אשר לפנינו.

לאחר הגירתם של ה“מאמינים” אל ערי תורכיה חלה שם המהפכה בכתב – שינוי הכתב הערבי של הלשון התורכית לכתב לאטיני, שינוי אשר בוצע באופן רדיקאלי על־ידי מנהיג המהפכה התורכית אתא־תורכּ¹³⁸. השבתאים, אשר מתוכם יצאו כמה משכילים שנטלו חלק פעיל במהפכה התורכית, התחילו להשתמש בכתב הלאטיני גם בספאניולית, כמובן – לפי כללי הפוניטיקה התורכית החדשה. אולם חידוש זה איננו בכתבי־היד אשר לפנינו, כי מוצאם, כפי שנראה להלן, מתקופה הרבה יותר קדומה היינו – מאמצע המאה השמונה עשרה למנין הנוצרים.

עם ביטול מרכזם של השבתאים נחרבה גניזת כתביהם העתיקה. סברה שרוב כתבי־היד שלהם אבדו ללא תקוה, ורק קונטרסים בודדים נשארו מתגוללים אי־שם בעליות גגות ובמרתפים, ואף אלה צפויים לאבדון בזמן קצר. עלינו להחזיק טובה למר גבריאל בוטון, אחד משרידי המשכילים ומנהל ת"ת באיזמיר, מיוצאי סאלוניקי, אשר השיג מידי השבתאים באיזמיר, אף הם מיוצאי סאלוניקי, מספר קונטרסים שבתאיים, והמציאם בשעתו לספריה הלאומית בירושלים, והפרופ' ג. שלום פירסם על פיהם את סידור התפילות השבתאי הנזכר לעיל.

ש. רוזאנס מספר¹³⁹ שבחודש אב תרע“ה (1915) ביקר בבית גנזיהם הנסתר של השבתאים בסאלוניקי, מכת האיזמירים (= קאפאנג’י – ועיין להלן), והוא מביא את רשימת הספרים הנדפסים וכתבי־היד לסוגיהם אשר ראה בחטף באותה גניזה. בין כתבי־היד שבלשון הספרדית הוא מזכיר כ־40 טפסים מענין אחד, כולל שירים פגי טעם, שחוברו על־ידי אנשים פשוטים, וכולם אומרים כי המאמינים, הם היהודים האמתיים, ובכולם צפיה לביאת המשיח שבתי צבי; “אחדים שבהם – בשבח שבחי צבי, ולכולם רשום החן (צ“ל ה”לחן" – י.ב.צ.) שיש לשיר אותם ע”פ ה”לחן" התורכי ודעתי נוטה להאמין שהשירים האלה היו מזמרים אותם בהתוועדם בבית תפילתם והיו מחלקים לכל החברים או למצער לראשיהם."

נראה לי ששני הקונטרסים אשר בידי הם מאותו הסוג שאליו התכוון ש. רוזאנס, היינו, מספרי השבח והתפילות לכב' המשיח ש.צ. אולם מסופקני אם רוזאנס, אשר שהה לפי דבריו רק שעות מועטות בבית הגניזה הספיק לעיין כראוי ב־40 הטפסים “מענין אחד” הנ"ל.

אם הקונטרסים שראה רוזאנס הם מסוג שני אלה הנמצאים בידינו אין תיאורו הכללי מכוּון כראוי. נכון הדבר כי רבים מן השירים הללו נראים כחסרי טעם – לפי טעמו של הקורא הרגיל, המחפש לעצמו חומר קריאה קל ומעניין; אולם רבה חשיבותם בעיני החוקר והדורש בהווי השבתאים ובאמונותיהם, והמתעניין בשירה ובפולקלור היהודי הספרדי. ואומנם ערכו של החומר המדובר בזה שהוא חומר מקורי ונכתב בידי המאמינים בעצמם ולא לשם אפולוגטיקה כלפי חוץ, אלא – לשימוש פנימי. מאידך גיסא צדק רוזאנס בהנחתו, שהשירים הללו היו מושרים על־ידי השבתאים בהתוועדם בהסתר במסיבת רעים או בבתי־היראה שלהם. קרוב לוודאי שספרי שירה מסוג זה היו קניינם של בתי אבות¹⁴⁰ אשר שמרו אותם או הפקידו אותם בבתי הגניזה. רוזאנס מספר, כי הארכיון שראה ובדק בשנת תרע“ה היה למאכולת אש בשריפה הגדולה שפרצה בסאלוניקי בשנת תרע”ז (אצלו נדפס בטעות תרפ"ה).

ד. ספר השירות    🔗

ולבסוף – הערות אחדות על ספר השירות והתשבחות. אסתפק כאן בדברים קצרים.

רוב השירים הם כשמם – שירות ותשבחות. אין אלו מסוג התפילות היהודיות המסורתיות בנוסח שבתאי, מאותו סוג שפירסם הפרופ' ג. שלום ב“סידור” השבתאי¹⁴¹. כאן לפנינו אוצר בלום של תשבחות ובקשות מיוחדות במינן, שנתחברו מעיקרן על־ידי מאמיני שבתי צבי ויסודן בעיקרי הדת השבתאית. אומנם גם בהן משולבים פסוקים ופזמונים אופייניים לתפילות המסורתיות; אולם מחברי התפילות והתשבחות שלפנינו נהגו בהן מנהג חופשי לגמרי, והשתמשו בפזמונים ובפסוקים לפי רצונם. בלי שראו את עצמם קשורים וכפופים לנוסחאות ולטפסים המסורתיים.

חלק גדול מהשירות נועד להיאמר בציבור. זאת נוכל לראות, למשל, מתפילה ח' שבה המלה “אמן” חוזרת שתים־עשרה פעם; בתפילה ו' חוזרת הקריאה “ה' הוא אלהים” – עשרים וחמש פעמים, וכדומה. בכמה תפילות נאמר מפורש “נשלם ההלל” או “קדיש” וכדומה. סבורני שרוב השירים נועדו לכינוסים דתיים בבתי־כנסיותיהם החשאיים, או אולי במסיבות רעים להתרועע בבתים פרטיים. מכל מקום יש ונזכר בהם, “אדון הקהל” (מספר ח'), שמחייב אותנו לחשוב על קהילה מסודרת עם “ראש הקהל”, או גבאי העומד בראש בית הכנסת.

סוג אחר של שירים – נקרולוגים, אזכרות או שבחי מתים – המוקדשים לאישים שאינם ידועים לנו; נזכרים בהם גברים ונשים שהיו נערצים בקרב העדה כולה או היו יקרים לבני משפחותיהם, ומשוררי העדה הקדישו להם שירי אזכרה לפי דרישת צאצאיהם. אזכיר, לדוגמה, את השירים המוקדשים לבני משפחת “חאליבה” או האליבה. רוב השמות קשורים ושלובים בשמות “האבות” וגבורי האומה: אולי יש בכך משום רמז ל“גלגולם” של האישים הנ“ל ממקורם הראשון, התנ”כי; אך אין למצוא בכל אלה אסמכתה היסטורית מספיקה לקבוע את התאריך ביתר דיוק. מכל מקום יש לציין כי לבד משמותיהם של שבתי צבי, רבי נתן (העזתי) ואברהם מיכאל קארדוזו, אין נזכרים בהם במפורש ובגלוי שמות גדוליהם הידועים לנו. אכן הרמזים שבהם מרובים על המפורש. השם טובה, למשל, הבא במרכאות, מכוון כנראה לשבתי צבי עצמו. מניינו ב“ך, מספר מיסטי ההולך וחוזר בכמה שירים, והוא שוה לשמו של שבתי צבי, ב”מספר קטן". ייתכן שגם השם זכרי, ההולך ונשנה כמה פעמים, מזדהה עם אישיותו של אחד ממנהיגיהם המפורסמים, עם ברכיה (= 237).

לאיזו כת מכיתות השבתאים שייכים שני הקונטרסים המדוברים?

על שאלה זו לא נוכל לענות בוודאות גמורה. דבר אחד ברור, – שהקונטרס הזה אינו שייך לכת היעקוביים, באשר בין כל השירים – 239 במספר – אין אף אחד מוקדש לזכרו של יעקב קירידו, האישיות המרכזית במסורת היעקוביים אחרי שבתי צבי. שמו אינו בא כאן לא במישרין ואף לא ברמיזה, עד כמה שהדבר ניתן להיגלות. כמו כן לא מצאנו זכר ליעקב קירידו בחוברת השניה, המכילה 101 שיר, שהגיעה אלי אף היא מאותו מקור כמו הקונטרס הראשון. 

משום כך בלבד יש להניח כי הקונטרס שלנו מוצאו מאחת משתי הכיתות שנוסדו לאחר הפירוד, שחל בשנת 1690 בערך, כלומר לקאראקאשים (קוניוזוס) או לכת הקאפאנג’ים, שנודעו בזמן יותר מאוחר כ“איזמירליס”.

למי משתי הכיתות שייך כתב־יד זה, שקיבלתי מידי מר ג. בוטון הנ"ל?

כשאני לעצמי הנני נוטה לייחס אותו לקוניוזוס. נשען אני בזה בעיקר על הביאורים בעל־פה שקיבלתי מפי הד“ר אסמאעיל אדן, הוא שמואל עשהאל, אשר ממנו בא הקונטרס, ואשר שם משפחתו נזכר בו לפחות חמש פעמים. לפי דבריו מתיחסת משפחתו לחסידי דרוויש־אפנדי, אחד מיורשיו של עותמן בבא. וזהו נימוק חשוב ורציני לטובת הנחתי. כנגד זה אפשר לטעון, שגם שמו של ברוכיה לא נזכר בפירוש בתוך השירות והתשבחות. אולם נימוק זה איננו מכריע, לדעתי. הפרופ' שלום, הנוטה לדעה זו עתה, היה הראשון לגלות, שהשם זכרי, הנזכר פעמים רבות בשורה אחת עם “טובה” – עולה בגימטריה פשוטה ל־237, כמנין ברכיה, ולכן יש להניח שהוא מזדהה אתו. חוץ מזה אנו מוצאים בסי' י”ח את השם ראחביה, ומכיוון שהכתיב הוא תמיד פוניטי, יש להעתיקו לעברית לאו דווקא רחביה אלא גם רכביה, שהוא ברכיה בחילופי אותיות. ואם נשים לב כי שם זה נכתב בכתב־היד לפחות פעם אחת בצורת ראחאבייה, שמניינו עולה גם הוא ל־237 בדיוק, הרי זה יחזק עוד יותר את ההשערה שהכוונה היא לברכיה.

לזה יש להוסיף, שהכתיב החסר ברכיה במקום ברוכיה המלא, אינו קובע. אי־דיוקים כאלה רבו בקרב הציבור הזה. ובתעודות שנשארו מאותה תקופה גם כתיב כזה שכיח למדי.

מתוך כל האמור הנני נוטה לקבוע ששני קונטרסים השבתאיים אשר ברשותי, ואשר ממקור אחד יהלוכו, הם פרי יצירתם של חסידי ברוך קוניו, הוא ברוכיה, ועותמן־בבא משיחו. 

 

השבתאים בתורכיה החדשה    🔗

א    🔗

בשעת ביקורי בתורכיה בימי תערוכת איזמיר, בקיץ תש“ג, נוכחתי מקרוב, עד כמה דעת הציבור התורכית מתענינת בשאלת ה”דוֹנמה", היא כת המאמינים בשבתי צבי, צאצאי השבתאים אשר קיבלו את האיסלאם בסוף המאה השבע־עשרה, אולם שמרו את גזעם היהודי עד היום.

רוב מנינה ורוב בנינה של הכת התרכז בשעתו בסאלוניקי והופיע כלפי חוץ כמוסלמים אדוקים. אחרי סיפוח סאלוניקי ליוון ב־1912 החלה תסיסה פנימית בקרב אנשי הכת; כמה מהם עזבו את העיר ועברו יחד עם חלק מהמוסלמים לערי תורכיה; יחידים היגרו גם לאירופה, אולם ברובם הגדול נשארו במקומם והמשיכו את חייהם בעיר אבותיהם כקודם, מוסלמים כלפי חוץ ושבתאים בביתם. מספרם הגיע אז עד כדי 12–13 אלף נפש, ובידם כמה עמדות כלכליות חשובות, בעיקר במסחר, בתעשיה ובפקידות.

כבר בזמן המשטר הקודם הצטיינו כמה מהם בכשרונותיהם ועלו בגרם המעלות בחיים הפוליטיים של תורכיה. ידוע שמו של מוחמד ג’אויד ביי, מראשי התורכים הצעירים, שהגיע לדרגת ראש הווזרה. פחות מזה נודע דבר גזעם ומוצאם השבתאי של נזהאת פאיק (ראש הווזרה), מוסטפא עארף (ווזיר הפנים), מוצליח אדיו עאדל (סגן למיניסטר ההשכלה). בין עורכי־הדין נזכיר את מוחמד אמין, עורך ה“ווטאן”. מהם היו צירים בבית־המורשים, פרופסורים באוניברסיטאות, סופרים, עורכי־דין ורופאים ידועי שם; אולם רוב השבתאים עסקו במסחר, בתעשיה ובבנקאות. במלים אחרות: עם המרתם את דתם לא נשתנה הרכבם ולא שונו מקורות מחייתם ומקצועותיהם משאר היהודים שבתורכיה בפרט ושבארצות הגולה בכלל.

שינוי יסודי במצבם הכללי בא עם חילופי האוכלוסין, בעקבות חוזה לוזאן (23 יולי 1923). כל המוסלמים, ובתוכם גם השבתאים, הוכרחו לעקור מסאלוניקי ולעבור לתורכיה. מאז באו לתורכיה בהמונם, קמה כאן בעיה שלא היתה קודם לכן – הבעיה השבתאית. מספרם של ה“דונמה” מגיע כיום לפי דבריהם, עד כדי 15 אלף נפש, והם תופסים עמדות חשובות למדי. מוזרים הם בעיני היהודים – ספק מַראנים, ספק מומרים לתיאבון – ומוזרים הם בעיני התורכים: מצד אחד הם מופיעים כמוסלמים גמורים, תורכים בלשונם ובמנהגיהם; ואילו מצד שני זרים הם, אינם מתחתנים ואינם מתערבים בזולתם, ומשום כך נשארו יהודים לפי מוצאם וחשודים על קשר־סתר עם דתם הקודמת. וככל שהם מתבלטים יותר בחיי הציבור מתגבר יחס של חשד אליהם מאת התורכים. וכך נוצר פרדוֹכּס, שבתורכיה החופשית, אשר ניתקה את מוסרותיה עם הכנסיה המוסלמית, נחשדים תורכים, כי לבם אינו שלם עם האיסלאם.

ב    🔗

בזמן ביקורי נתקלתי בספר תורכי קטן על שבתי צבי, שהוצג בחלונות־הראווה של חנויות הספרים – חיבורו של סופר תורכי, אברהים עלא א־דין גובסא, בהוצאת הספרים של סמיח לוטפי.

על שער הספר תמונתו של ש“ץ. ספר התנ”ך פתוח בידו, וכתובת עברית על גבי ארון הספרים, או ארון הקודש, לשמאלו, וכתוב בה: “יואל ג, – יחזקאל ל”ג." הספר מכיל כמאה עמוד, ובו כמה תמונות. תוכנו שאוב ברובו מספרו הצרפתי של הפרופ' א. גאלאנטי¹⁴². אבל יש בו שני דברים חדשים: ראשית – הציטאטות התורכיות במקורן הקדום, ושנית – ספרות הוויכוח המודרני בין סופרי ה“דונמה” לבין עתונאים תורכיים. מתוך וויכוח זה מתגלית לפנינו פרשה נוספת בתולדות הדונמה של זמננו, לאחר הגירתם ממרכזם הקודם, מסאלוניקי, ולאחר פיזורם בערי תורכיה.

פרשה זו מיוחדת במינה היא, ולוויכוח הזה יאה השם: “וויכוח שלאחר המות”. מצד אחד מופיע בגלוי – וזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה – עתונאי מבני הכת הנסתרת, ה“מודה במקצת”, דהיינו שהם, בני הדונמה, הנם באמת כת מיוחדת, איגוד מיוחד, אשר קשרים מיוחדים לו ומסורת מיוחדת; אבל כל זה – נחלת עבר, שהיה ואיננו עוד. עכשיו – כבר לאחר סתימת הגולל, החלטתם נחושה להיטמע ולהתבולל בתורכים ללא כל סייג ושיור.

העתונאי הזה הוא – קאראקאש זאדה מוחמד רושדי, בן אחת משלוש הכיתות השבתאיות, כנראה כת הידועה בשם “קאראקאש”. דבריו נתפרסמו בשעתו על דפי העתון התורכי “ווטאן” (מולדת), אשר בידי “הדונמה”. המאמר נדפס ב־1924, בעשרה המשכים, בשם “דף היסטורי טמיר”, וכנגדו יצא בשעתו העתון התורכי “וַקתּ”¹⁴³. ואף־על־פי שמאז עברו כתשע־עשרה שנה מוסיף הענין להיות אקטואלי, ומר אברהים גובסא, המעונין בבעית השבתאים, מצא לנכון לפרסם בהידור את ספרו זה ואת כל דברי הוויכוח, וכנראה יש שכר לפעולתו.

המחבר של הספר “שבתי צבי” מצטט בהרחבה את הסופר השבתאי רושדי, ואינו מאמין לדבריו. אין הוא מקבל את הנחתו העיקרית כי התנועה השבתאית היא נחלת העבר. הוא מביא את דברי הדונמה – ומכחיש אותם, הוא מותיב והוא מפרק…

למשל, רושדי, כותב במאמרו כי הקשרים והמנהגים של השבתאים היו לנחלת העבר; על זה עונה לו אברהים גובסא, שאין הדבר כך, באשר מיום הלידה ועד יום המיתה נפרדים ונבדלים הדונמה מיתר התורכים, וזוהי עובדה, שלא יעלה על הדעת להכחישה. במקום אחר הוא מונה כמה וכמה דברים: תפילות מיוחדות הנהוגות עד היום, בתי־קברות מיוחדים עד זמננו (הוא מצטט מקרה משנת 1937 שהביאו מתה משישלי, בחלקה המערבי של קושטא, אל בית־הקברות באוסקודאר מעבר לבוספור), אמונה מיוחדת, מנהגים מיוחדים, הקיימים ועומדים, והעיקר האיסור החמור להתחתן בתורכים ובמוסלמים בכלל.

רושדי טוען כי המנהגים, שהיו קיימים, נתהוו באופן מיכני כתוצאה מלחץ חיצוני שגרם לדעות ולמנהגים הללו שישתבשו וישתמרו, דעות ומנהגים שמחוללם היה “שארלאטאן” ידוע מאמצע המאה השבע־עשרה. על זה עונה לו המחבר בהאשמה שהוא, רושדי, מעלים מן הקוראים את האמת, היינו כי לאחר היפרדם מן היהדות פיתחו השבתאים שיטה דתית מיוחדת, שיטה שאינה יהודית ואינה מוסלמית.

בית ספר יהודי מג’רבה, תוניס.

סב יהודי ממרוקו ונכדתו.

ג    🔗

אברהים גובסא טופח על פניו של הסופר השבתאי בי“ח הפקודות של ש”ץ ומדגיש את הפקודה מספר י"ז, האומרת (בסגנון המחבר): “אל תתערבו עם שונים, התחתנו אך ורק ביניכם לבין עצמכם, ממנהגיהם וממעשיהם תחזיקו רק באלה שנתפסים לעין, כדי לסנוור את עיניהם”. ואיך ייתכן להסביר פקודות כאלו אך ורק על ידי לחץ חיצוני? הן שום בית־דין אנושי רגיל לא יתחשב עם טענות כגון אלו.

את הנשואין הפנימיים (אנדוגאמיה) מסביר רושדי בהשפעת הדור הקודם – “האבות והאמהות” – על הנוער, וכן בצורה המפגרת של הנשואין בעותמניה הישנה בכלל; אולם ענין זה חולף ועובר, ולא יישאר ממנו זכר.

אבל הסופר התורכי אינו מאמין לו, לרושדי השבתאי על דברתו. מנהג זה – איסור נשואי תערובת, אומר גובסא, בתוקפו עומד. והוא יותר מוצק מחומת סין. גובסא לועג לדברי העתונאי, שהאיגוד הפנימי כגון עזרה הדדית ובתי־קברות מיוחדים, חלים על זקנים בני שבעים ובני שמונים בלבד (מאנשי כיתתו של רושדי). כהוכחה לדבר שלא רק בני שבעים ובני שמונים קשורים לאיגוד החשאי ולדת השבתאים, הוא מביא סיפור מעניין. הוא בעצמו היה מנהל מעון לילדות בשכונה שבתאית, במאקרי־כוי (בקושטא), ושם מצא במקרה, במחברת של אחת הילדות, תפילה מהתפילות שההורים מלמדים את ילדיהם בעל־פה. וזו תוכנה וצורתה:

Besami Barohya ile(n) Sabatay Sevi es Sabatay Sevi Etno Dolos Mondos

תפילה זו בפי ילדות בנות שבע־שמונה מעידה על כך, שהמנהגים השבתאים והתפילות השבתאיות לא נשארו נחלת זקנים וזקנות בלבד¹⁴⁴.

רושדי זאדה מתרץ קיום בתי־הקברות המיוחדים כמנהג “מגוחך” גרידא, והמבקר התורכי לועג להגדרה זו. כן טוען רושדי זאדה, שמגוחך לראות את שלושת השבטים, הגרים בסאלוניקי זה דורות, והמאוגדים כמיסדר מוסלמי רגיל שעומד על דעות קדומות מסוימות, כאגודת סתרים. ולכך הוא מקבל תשובה ברורה: אין “מיסדר דומה לזה באיסלאם ולא בהיסטוריה המדינית של תורכיה”; השבתאות היא שיטה נבדלת מהיהדות ומהאיסלאם – וכי לא מוטב היה להודות בזה בגלוי?

לבסוף מנסה רושדי להציג גם את הצד החיובי של נשואי פנים: בכל הדורות יצאו מהכת רק מעט פושעים, סרסורים ואנשים שפלים – פחות מאשר בכל חברה אנושית אחרת. הסיבה לכך – הריכוז הפנימי, העזרה ההדדית וההשגחה הציבורית. ואף היום, כלום אין זו משאלתן הראשית של כל התנועות החברתיות – להבטיח השגחה כזו על היחיד? ביחוד חשובה השגחה כזו ועזרה כזו בערים גדולות כמו איסטנבול, וגם מבחינה התועלת למדינה כולה. על זה עונה המחבר התורכי שאין שום קשר בין חברות ציבוריות כלליות ובין הכת הנ"ל דוקא; איגודי עזרה מיוחדים כאלה מצויים לא רק בקרב השבתאים, אלא גם בקרב היהודים, היוונים והארמנים. לסוף הוא אומר, שאיגוד בלתי־ממלכתי מסוג זה או שהוא נשען על קשרים אשר בקרב הבלתי־מוסלמים בתורכיה, או שצורתו היא זו של חברות פרטיות, כנהוג בארצות אחרות. אולם איגוד הדונמה אינו נמנה עם הטיפוס האחרון, אלא עם הטיפוס הראשון (היינו, של עדות נפרדות); לאמור, הדונמה אינם לא מיסדר ולא חברת עזרה הדדית, אלא עדה מיוחדת, דוגמת עדות בלתי־מוסלמיות אחרות.

ד    🔗

מי צדק בריבו: הדונמה רושדי או התורכי גובסא?

לא קשה לענות על השאלה הזאת; הוויכוח מדבר בעדו: ראיותיו של גובסא התורכי גברו על התחמקויותיו של המתבולל השבתאי.

ויש עוד עובדות מסייעות. באיזמיר, למשל, באתי במגע עם אחד מזקני הדונמה, אדם חשוב ונכבד. כמובן מאליו, לא הודה האיש שאיגודם עודנו קיים; להיפך, דבריו אלי היו: “תנועתנו מתה, אינה קיימת, אבותי היו שבתאים, אבל אנוכי מסתפק בקריאת הקוראן. מהעבר שלנו לא נשאר לי כלום.” אולם מתוך מגע עם שבתאים למדתי את ההיפך מדבריו של אותו זקן. למשל, נוכחתי בקיומם של שמות כפולים אצל הדונמה (דבר שהיה ידוע לי גם לפני כן), שם תורכי ושם עברי. השם המוסלמי הוא לשימוש בעלמא הדין, והשני, היהודי, הוא שם פנימי שנועד בשביל העולם הבא. נתקלתי בשמות פנימיים כגון: שמואל, רות, וכיו"ב¹⁴⁵. ולא רק שמות פרטיים: מצאתי בקרב הדונמה זכר לשמות משפחה יהודיים שקדמו להמרתם, ושהם אינם משתמשים בהם בחיים, אבל זכרונם שמור אתם עד היום, כגון: גירון, רוסו, כהן, פלורנטין, עשהאל, וכדומה; שמות כאלה עדיין נהוגים ביו היהודים. שמעתי על קיומו של בית־כנסת שבתאי חשאי בקושטא; ומפי יהודים שמעתי שנשים זקנות מקרב השבתאים דואגות למצות בפסח, וגאלאנטי מסביר בספרו, שחלק מהשבתאים מקיים גם את הצומות. בין הכתבים השבתאים, שהצלחתי להשיג באיזמיר, יש נוסח מיוחד של קבלת תענית. מקביל לזה שבסידור השבתאי שנתפרסם על־ידי הפרופ' ג. שלום.

זה ועוד: אף כי רובם כבר אינם יודעים, בדורנו, עברית ואף לא לקרוא בכתב המרובע ולא בכתב הקורסיבי־הספאניוֹלי, נתקלתי בקצת שבתאים, ודוקא מהצעירים, הלומדים עברית מפי מורים יהודים. מובן מאליו שהלימוד הזה נעשה בחשאי ובצנע. וכבר הזכרתי את קיומם של בתי־קברות מיוחדים. קיומם של בתי־הקברות, כמו גם של בתי־כנסיות, קשור כמובן, בפולחן שבתאי מיוחד, אם בעברית ואם בספאניולית. לשם כך מלמדים השבתאים את ילדיהם בעל־פה תפילות וזמירות לש"ץ, כעדותו של אברהים גובסא. אשר לעיקר העיקרים, לשמירת טהרת הגזע. הרי אם גם מצויות בזמן האחרון פרצות, אין ספק שבדרך כלל עדיין איסור זה שריר וקיים, והדבר הזה בולט ביחוד לעיני המוסלמים.

לבסוף – קיומן של חברות־עזר הדדיות, ביקור חולים, עזרת נשים, וכיו“ב עובדות, המועלמות מעיני זרים והגלויות לחברי הכת בלבד; יותר נכון – לכל אחת משלוש הכיתות (היעקוביים, הקאראקאשים והקאפאנג’ים) לחוד, שאף בינן לבין עצמן אינן מתערבות. לזה מוסיף אברהים גובסא, בעקבות הפרופיסור גאלאנטי, כמה מנהגים אחרים, הקיימים בקרב הדונמה, כגון: א. המנהג לאכול בשר־כבש ביום א' לראש השנה, לזכר אֵילוֹ של אברהם אבינו; ב. המנהג הנהוג עד היום בקרב הגברים מכת היעקוביים לגלח את הראש בתער, ובקרב נשיהם להפריד שערותיהן בקווצות דקות; ג. גידול זקן נחשב אצלם למצוה; ד. האיסור לאכול בשר־כבש לפני פולחן מסוים, הנערך מדי שנה בשנה. באיסור זה נתקל המחבר, והוא מתאר את תוצאותיו; ה. להקדים בברכה את האנשים שאינם מבני כיתתם נחשב אצלם לחטא; ו. המנהג המקובל לצאת לשפת הים ולחכות לבואו של ש”ץ ולהכריז בקול רם לכבוד ש"ץ: “אַספיראמוֹ–א–ט” (אנו מחכים לך); מנהג זה קיים, לדבריו עד היום¹⁴⁶.

ה    🔗

מיום שהוגלו השבתאים מסאלוניקי ועברו לתורכיה, נחלשו בלי ספק הקשרים האיגודיים שביניהם. כך, למשל, בעודם בסאלוניקי ידעו כולם את הלשון הספאניולית בדיבור ואף בקריאה. במלים אחרות: ידיעת הכתב העברי היתה שכיחה בקרבם; אולם ידיעה זו נתמעטה, ועכשיו כמעט אינה מצויה. מעניין הדבר, שבדור הקודם (בו נשכחה ידיעת הכתב העברי) השתמשו לשם כתיבת התפילות, העבריות והספאניוליות, בכתב התורכי (ערבי). אגב, מכאן בא גם סירוס המבטא. אולם לאחר שינוי הכתב הקודם בתורכיה מערבית ללאטינית (בפקודה מיום 8 לאבגוסט 1928) משתמשים גם הדונמה כולם, כמו התורכים, בכתב הלאטיני.

גאלאנטי מזכיר שני מקרים מענינים של נסיון אנשי דונמה שבסאלוניקי לחזור ליהדות המסורתית. בשעתו פנו כמה מהם אל רבני סאלוניקי שיקבלו אותם בצל היהדות; אך הרבנים סירבו מפני חשש ממזרות, כי הם חשודים, שבזמן חג כיבוי הנרות או חג הכבשים, הם מתחלפים בנשיהם.

אכן, בשיחתי עם אחד מזקני העדה שמעתי לתמהוני כעין הודאת בעל דין, דהיינו שבכיתתו היה נהוג שיתוף של רכוש ושיתוף של משפחה, לפי תקנותיו של מנהיגם דרוויש אפנדי, אחד מיורשיו וממלאי מקומו של עותמן בבא. ואומנם יש לנו ידיעה על דרוויש אפנדי זה, שהיה מקובל והנהיג בקרב חוג תלמידיו מנהג שיתוף נשים, ו“הביא ראיות מן הזוהר ומן הקבלה, לפי דעתו. אומנם לא הצליח חפצו בידו להסב לבות בני חברתו, ובכל זאת עקבות תעודתו נראו ימים רבים בכת, שהשחיתו את דרכם והירבו תבל וזימה יותר מאבותיהם” (רוזאנס, חלק ד' עמ' 469).

לפי דברי השבתאי הזקן שהזכרתי התמיד מנהג זה בקרב בני כיתתו כששים שנה, עד ימי שולטן עזיז (בשנות השבעים למאה התשע־עשרה). אולם אין לסמוך על דיוק כרונולוגי של המסורת הנ"ל ולקבוע לפי זה את זמנו של דרוויש אפנדי, שחי, כנראה, זמן־מה אחרי עותמן בבא, כלומר, באמצע המאה השמונה־עשרה או בסופה.

נסיון שני לחזור ליהדות נודע מיד לאחר גמר המלחמה העולמית הקודמת (1918), כשהעמים בעלי הברית כבשו את קושטא והעסיקו במשרות שונות את ה“מיעוטים”. כמה דונמה פנו לממשלות הנ"ל בבקשה להעסיק גם אותם בתור יהודים. בקשתם נדחתה, אולם התורכים שומרים להם טינה על שני המקרים הללו עד היום הזה.

עוד מקרה אחד ידוע לי היטב. אחד מצעירי הדונמה, אנוויר בי, שהכיר מקרוב את הסטודנטים הארצישראליים שלמדו בקושטא, נמשך בשעתו אחר הרעיון הציוני והתחיה העברית ועלה בעצמו לארץ בשנת 1914. בתל־אביב נתקבל בגימנסיה “הרצליה” כמורה לתורכית. אולם בראשית המלחמה, כשהתחילו הרדיפות על הציונות, גורש ע"י ג’מאל פשה מן הארץ.

מכל מקום, ההזדמנות שהיתה בשעתה לדונמה לשוב אל צור חוצבו הוזנחה. עתה, כשכל הדונמה, שנמצאו תחת שלטון בלתי־נוצרי, חזרו לממלכת האיסלאם, אין מקום לדעות כאלה. להיפך, מצד אחד נוצרה אוירה של חשד, ומצד שני – באה תגובה משונה, פחד ורצון להוכיח שאינם קיימים. למעשה הצליחו הדונמה בעשרים השנים האלה, להתחזק מבחינה חומרית. מספרם מגיע, כפי שהזכרתי, עד כדי 15000 איש. לפי דברי יהודים השתמשו בהזדמנות שבאה לידם להיבנות מחורבנם של המיעוטים, ביחוד של היהודים, אשר מצבם נהרס בשנה האחרונה (1922) על ידי מס הרכוש החדש (הווארליק). בתור מוסלמים נהנים הדונמה מכל הזכויות ששאר התורכים נהנים מהם: משׂרות ומינויים, הנחות מיוחדות במסים זכויות בעניני מסחר וכדומה. במצב כזה אין לשער שיבקשו להתקרב אל היהודים, הנמנים עם המיעוטים והנדונים כמיעוטים לכל דבר.

ואשר לעתידם – מי נביא ויחוש עתידות? בוודאי ימשיכו את קיומם, עד אשר תכבה הגחלת האחרונה, השומרת עדיין את אופיים המיוחד של אחרוני מאמיניו של שבתי צבי. אולם המצב הכללי בתורכיה עלול להביא גם הפתעות בלתי־צפויות. תורכיה של זמננו “השתחררה” מנטל ה“מיעוטים”; משלושת מיליונים של “מיעוטים” לא נשארו אלא קרוב למאתים אלף: הארמנים הושמדו בימי המלחמה הקודמת, והיוונים הוחלפו לפני כעשרים שנה במוסלמים ממַקדוניה ומתראקיה. אך גם גורלם של המיעוטים הנשארים, מעט הארמנים, היוונים והיהודים, איננו בטוח. נחשול של לאומנות עובר על תורכיה, והיא שואפת לחסל את בעיית המיעוטים הללו. ויש להניח שאחרי חיסול בעיית המיעוטים הבלתי־מוסלמים יבוא תורם של המיעוטים שבתוך האיסלאם, ובראש ובראשונה של הדונמה, ומי יודע מה תהא אז התגובה הפנימית של אלה. מדברי ימינו ראינו כי התגובה עלולה ללבוש שתי צורות: בריחה מן המחנה או חזרה אל עצמם. ייתכן איפוא כי גם הכת הנידחה הזאת תעמוד אז שוב – ובאופן דחוף ביותר – לפני שתי האפשרויות הללו: טמיעה גמורה, או חזרה למקור מחצבתה.

שער שלישי: מסורות יהודיות בקרב שבטים מוסלמים

 

יהודי חיבּר וגורלם    🔗

א    🔗

הקשרים בין בני ישראל ובין חצי־האי ערב עתיקים מאד. אחרי יציאת מצרים באו כמה משבטי ישראל במגע קרוב עם עממי הנגב, עבר הירדן וצפון־ערב: אדום ומואב ובני־עמון, מדין, הגריים ואחרים. כל אלה התיחשו על אברהם אבינו, כמו בני ישראל, ודברו באותה לשון – בעברית. עברו מאות שנים עד שנראו שבטים ערביים בסביבות עבר־הירדן וסיני.

בימי הבית הראשון התפשטו אחדים משבטי ישראל, בעבר־הירדן, מזרחה ומערבה. על השבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה, נאמר שנלחמו “עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב… וישבו מקניהם גמלים חמשים אלף וצאן מאתים וחמישים אלף וחמורים אלפים ונפש אדם מאה אלף”, והגיעו מזרחה עד הנהר פרת (דבה“א, ה, פסוקים ט–י; י”ח–כ"ג); ואנשים מבני שמעון חדרו אל שעיר ויַכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם היום הזה" (שם, ד, פסוקים מ"ב–מג).

ראשית התישבות של יהודים בערב היתה איפוא בימי הבית הראשון. הם התקיימו וגדלו בימי הבית השני. עם זה רבו קשרי־מסחר וקשרי־מלחמה. אולם הישוב היהודי המגובש שבצפון־ערב צמח, כנראה, רק אחרי חורבן הבית השני. מעט מעט נוסדו ישובים יהודים מצפון ערב גם בדרומה. את זמן היווסדם המדויק אין לקבוע, אולם עובדה היא, שתימא כבר היתה ידועה בימי הנביאים, ומתקבל על הדעת שהיא מהישובים היהודים הראשונים בחצי־האי.¹⁴⁷ משם הגיעו לפדך, לואדי־אל־קורה, לח’יבר, ליתרב (מדינה) ובנותיה; וכך עד תימן.

השפעתם של היהודים על שכניהם הערבים, בני יקטן ובני עדנן, היתה רבה מאז ומעולם, וכבר בימים הקדומים מצאנו בקרב הערבים מקרי התגיירות, קבלת היהדות בשלמותה או במקצת.

השכבות הראשונות שבערב נתחזקו על־ידי הגירה נוספת בזמן רדיפות ולאחר המלחמות עם הרומאים. כאן התיישבו היהודים בין כשבטים נודדים, החיים על המרעה, בין כיוגבים וכורמים, וגם כעירונים, אנשי מלאכה ומסחר, ביחוד ביתרבּ. חקלאות קבועה לא היתה ידועה בצפון־ערב והיהודים הביאו אתם נסיון חקלאי רב. הם יבּשוּ את הביצות בוואדי אל־קוּרא ובח’יבר, נטעו עצים והפכו אדמת שממה לארץ נושבת; מהם ראו יושבי־ערב ועשו כמוהם.

מסחר פרימיטיבי התנהל בערב גם קודם לבואם של היהודים; אולם המתישבים היהודים הקימו בצפון־ערב מרכזי־מסחר חשובים, אשר לא היו לפניהם.

מהשבטים העברים (או המתגיירים) הראשונים בערב ידועים: בני כרמה, בני תעלבה, בני מחמר, בני זעורה¹⁴⁸, בני זיד, בני נצ’יר, בני קוריט’ה, בני בהדל¹⁴⁹, בני עוף, בני קציץ¹⁵⁰, כמו כן בני קינוקע במפרץ אילת.

יתרב היתה בעיקר עיר יהודית. ליהודים היו בה ביצורים בטוחים. ובסביבותיה כעשרים כפרים. אבל במידה שהתפתחה ושגשגה רבו בקרבתה, וגם בתוכה, שבטים ערבים, עד שנעשו – אף קודם למוחמד – רוב חזק ותקפני.

ארץ ח’יבר היתה רחבת־ידיים ובה ערים ומבצרים ואדמה פוריה, שהספיקה פירות ותבואה לכל אוכלוסי צפון־ערב, ליהודים ולערבים, ונחלקה לשלושה מחוזות: נטאה, שק וכותיבה¹⁵¹. ח’יבר היתה אֵזור יהודי טהור, ורק אחרי הכיבוש התחילו ערבים להתישב בו. אלסמהודי סובר, שהוראתו של ח’יבר בעברית – מבצר¹⁵². אולם שורש כזה לא ידוע לנו, ואולי הכוונה היא לחבר = אגוד, כגון חבר־ערים (כעין ערי היוונים –הדקפוליס – בארץ־ישראל). ואכן ח’יבר היתה מלאה כפרים מוגנים על־ידי מבצרים יהודיים חזקים.

וואדי אל־קוּרא – בין מדינה ובין תימא – הוא המחוז הפורה ביותר בצפון חג’אז. סמוך לנחל קורא נמצא הישוב היהודי פדך, וסמוך לו השתמרו עתיקות יהודיות עד ההיום הזה. על יד תימא עמד מבצרו של המשורר היהודי, הגבור הידוע, שמואל בן עדיה – “אלאבלק אלפרד” (מנומר ומבודד). ובסביבות תימא ישב השבט היהודי שרמאת¹⁵³.

על השבטים ממוצא ישראל נלוו כמה משבטי־ערב, שישבו בקרבתם ובהשפעתם קיבלו דת ישראל, כמו, למשל, תעלבה וזעורה הנ“ל – או התיהדו למחצה, על ידי התנזרות מאלילות וקבלת האמונה באל אחד; מקצתם מלו את ערלתם, כגון ה”חניפיה". מתוך כך גדל כוחם ומשקלם של היהודים בארץ ערב.

אין אני מתכוון לנגוע כאן בממלכה היהודית שבדרום־ערב ממלכת חימיאַר, שבראשה עמדו מלכים יהודים, ושהיהודים והמתיהדים היוו בה רוב התושבים במשך מאות שנים, כי אם בח’יבר ובצפון־ערב בלבד. רק אציין שאילמלא חורבן הממלכה היהודית בדרום־ערב בשליש הראשון של המאה הששית, חורבן שעירער עד היסוד את עמדת היהודים בחצי־האי כולו, לא היתה נחרבת היהדות בצפון־ערב בתחילת המאה השביעית.

ב    🔗

בדברי־ימינו הארוכים והעשירים במאורעות טראגיים אפשר למצוא כמה מומנטים, שיש בהם כעין חזרה על הראשונים. הריסת המרכז המדיני של יהודי־ערב בחג’אז, שארעה כתק"ס שנה אחרי חורבן הבית השני¹⁵⁴, מעלה על דעתנו חורבן ממלכת יהודה בידי הכשדים לראשונה ובידי הרומאים לאחרונה. מלחמתם הנואשת של יהודי ח’יבר, שהגנו בחרף־נפש על מבצריהם ועל חירותם, יש בה משום חזרה, בזעיר אנפין, על כמה מאורעות שארעו במלחמת־החירות האחרונה עם הרומאים. מעשי אכזריותו של מוחמד, נביא הישמעאלים, בעם חרמו המנוצח, השוד והטבח בשבויים, ההתעללות בנשיהם ובילדיהם, חורבן ארצם ומטעיהם – כל זה מזכיר את מעשי נקמתו של נבוכדנאצר בשעתו. חורבנם של שני שבטים יהודים וגרושם מארצם – שבט בני נצ’יר ובני קינוקע – היו מבשרי הגורל הצפוי לכל ישובי היהודים בערב. ובגידת מוחמד והטבח שעשה בשבט יהודי שלם, שישב במדינה ובסביבותיה, בשבט קוריט’ה, שנכנע לו, הוא חזיון איום, לא היה דומה לו בכל ההיסטוריה הקודמת של ישראל¹⁵⁵. מעשה הגבורה וההקרבה, שגילו היהודים הנטבחים, מזכירים מעשי גבורי מצדה.

בספר “היהודים בערב” מאת הד"ר ישראל בן זאב, חיבור המצטיין בידיעת המקורות וחקירתם המדעית, מסכם המחבר פרשת מלחמות יהודי ח’יבר במלים אלה: “תוצאות המלחמה היו איומות: היהודים בח’יבר, אשר חיו מאות שנים על החירות, השלום, העבודה והמסחר, באו תחת עול עבדות ושפלות. אומה שחייה היו על טהרת המשפחה, נתפשו נשיה ובנותיה על־ידי הכובשים ונתחלקו ביניהם, כאשר יחלקו את הצאן והבקר… אומה שלמה נעשתה הפקר”¹⁵⁶.

ד"ר בן־זאב מביא בספרו מסורת אחת בשם ההיסטוריון אל–ואקידי, שחי במאה התשיעית, ממנה ניכר מה היה מצב שארית היהודים בח’יבר לאחר שיצאוה גייסות המוסלמים. ואקידי מסַפּר בשם איש נשוא־פנים מתושבי מדינה, שיצא לסייר את מחוזות ח’יבר אחרי תום המלחמה, לאמר: “לפני האיסלאם, כשרעב בא לארץ, היו שיירות של אנשים יוצאים לח’יבר, פדך ותימא¹⁵⁷. ליהודים היו תמיד פירות, להם היו מעינות המים. אחרי כיבוש ח’יבר הוגד, כי היהודים חורשים רעה על המוסלמים. אולם הרעב הציק לנו. יצאתי עם קבוצת אנשים, מצאתי שינוי בכל: לא ראינו עוד את בעלי ח’יבר העשירים. מצאנו איכרים עניים, חסרי־כל. יום אחד עשינו במחוז שק, אחרי־כן עברנו לנטאה¹⁵⁸ , לסוף עברנו גם לכותיבה.¹⁵⁹ במחוז זה שאפנו רוח לרוחה.¹⁶⁰”

עם תום המלחמה לא נשארו באזור ח’יבר מהיהודים אלא שרידים דלים שהיו משועבדים לערבים. חייהם היו תלויים להם מנגד ורכושם היה הפקר בידי שבטים נודדים. אולם היהודים היו חקלאים מצוינים, ומוחמד לא יכל להחליפם באיכרים אחרים כי לא נמצאו כאלה בקרב הערבים בחג’אז.

אבל לא ארכו הימים וגם על השארית הדלה הזאת עברה הכוס: עם כיבוש עבר־הירדן וסוריה התרבו המוסלמים ונמצאו להם חקלאים במידה מספיקה. אז החליט הח’ליף עומר (בשנת שלוש־עשרה להיג’רה – 635), אשר מלך אחרי אבּו־בּכּר, להגלות את שארית יהודי ח’יבר, וכן את יהודי פדך, מחצי־האי, בהסתמכו על דבר מוחמד: “לא תמצאנה שתי דתות שכם אחד בתוך חצי־האי ערב”. עומר גמר: “כל מי שיש עמו מגילה מאת שליח האלהים יביאנה אלי, למען אאשר את אשר בה. ואשר אין עמו מגילה מאת שליח האלהים יתכונן לגלות מן הארץ”. עומר הגלה אפוא את היהודים שלא היו להם מגילות מאת “שליח האלהים”¹⁶¹. מתוך כך מתברר שגם עומר לא

הגלה את יהודי ח’יבר ופדך גלות שלימה¹⁶². אשר ליהודי וואדי־אלקורא ותימא – אלה נשארו במקומותיהם, כנראה, משום שהיו בידם מגילות חסות ואמנה מאת מוחמד. מגילות־חסות היו גם לקצת מאנשי ח’יבר כגון למשפחת בני חנינא (או: בני חביבה) המסועפת, וחלק מהם נשאר בח’יבר ובוואדי אל־קורא גם לאחר ימי עומר. וקרוב לוודאי, שאחר מותו של עומר שבו אחדים מגולי ח’יבר, אשר היו בידם מגילות, וחידשו את הישוב שם והמשיכוהו עד תקופה מאוחרה. כפי שיתברר להלן. אצל Caetani מסופר, שוואדי אל־קורא עוד היתה מיושבת ביהודים בימי עבד־אל־מלך (705־685)¹⁶³, ולהלן יבורר שהישוב נמשך גם לאחר מכן, במאות העשירית האחת־עשרה והשתים־עשרה.

ג    🔗

לפי הידיעות השונות, מהן הבאתי במאמרי “צאצאי יהודי ח’יבר”¹⁶⁴ ברור שחלק מיהודי ח’יבר התישב בתימא וחלק בארץ־ישראל, היינו: ביריחו, יחד עם יהודים משבטים אחרים, כגון מבני פדך, ומשפחות אחדות מבני נצ’יר וכן – בעבר־הירדן, כגון בני קינוקע, שהגרו לאדרעי. הישוב היהודי ביריחו, שיסדוהו או נצטרפו אליו בני ח’יבר, נזכר אצל וואקידי¹⁶⁵ ואצל בוח’ארי¹⁶⁶, וכן¹⁶⁷ אצל מוגיראלדין¹⁶⁸, האומר, שישוב זה נתקיים באמצע המאה השביעית. ממקורות אחרים ידוע לנו דבר קיומו של ישוב יהודי ביריחו עוד במאה התשיעית“¹⁶⁹. אחד השבטים הבדווים המתגורר עד היום בסביבת יריחו, שבט האנציראת, מעלה על הדעת את בני נצ’יר, השבט העברי שגלה הנה מחג’אז עם אנשי פדך וח’יבּר. הד”ר נ. שלם העירני, כי שבט זה נקרא גם בשם “אבו נציר”, והוא נחשב, כאמור, עד היום לשבט קדוש בקרב הערבים, כעין לוויים: מבני שאר השבטים הנודדים באים לשמוע בעצתם של בני השבט הזה, לקבל רפואות וכדומה.

י. ברסלבסקי מורה לשם “תל־ח’יבר”, ממזרח לחרבות שומרון, ומביע השערה שהאגדה על ממלכה יהודית הקשורה בתל־ח’יבר, רומזת לנשיאיהם העצמאיים של יהודי חג’אז, שגלו מערב במאה השביעית והתישבו כאן. ואני כבר בררתי שמסורתם של אנשי יוטא, המתיחסים ליהודי ח’יבר, יש לה אחיזה במציאות, ושחלק מיהודי ערב חדר עד הרי־חברון והתאחז בכפר זה (ביוטא)¹⁷⁰.

קודם שנחזור אל גורלם של יהודי ח’יבר בארצם – מלים אחדות על שאר שבטי ישראל שגלו לארץ. הזכרנו דרך אגב, שבני קינוקע גלו אל אדרעי. אדרעי נמצאת מערבה לסלכה, והיא מלאה מערות נפלאות, שנשארו מהישוב היהודי הקודם. קרוב לוודאי, שישוב יהודי עוד היה קיים בה בזמן שבאו יהודי קינוקע לשם. יש להניח שיהודי ערב נמשכו אל אדרעי בגלל שדות־המרעה המרווחים בסביבתה, בהם יוכלו לרעות את עדריהם ולחיות כמו שהיו רגילים בערב. עם זה ודאי התערבו ביהודים, תושבי עבר־הירדן מאז ומקדם, התמזגו אתם וחזקו את הישוב היהודי שם. שאם לא כן אין להסביר, כיצד המשיך הישוב היהודי הבודד את קיומו מאות שנים בעיירות המבודדות של בשן, הרחק ממרכזי הארץ, וכמובן רחוק עוד יותר ממרכזי היהדות בחוץ־לארץ.

אנו מוצאים זכר לשתי קהילות יהודיות באדרעי ובסלכה, שנתקיימו עוד זמן רב אחרי זה – כפי שמובא ב“כפתור ופרח”. המחבר' ר' אישתורי הפרחי (בחצי א' של המאה הי"ד) פוסק, שדינם לגבי גטין כדין ארץ־ישראל ממש¹⁷¹. גלעד (היא עגלון) נזכרה גם אצל בנימין מטודילא בסוף המאה השלוש־עשרה ובה אז כששים משפחה מישראל, ובראשם ר' צדוק ור' יצחק ור' שלמה, והיא רחבת־ידים ובה נחלי מים וגנות ופרדסים, ומשם חצי־יום לסלכת, היא סלכה. מקום אחר בעגלון, שלא זוהה, הוא חרים¹⁷². יתכן שהוא כעת הכפר הערבי הקטן ממערב לעגלון, במקום הזה היה ישוב יהודי עוד בזמן אישתורי הפרחי, ותושביו חגגו שני ימים, כדין חוץ־לארץ, בעוד תושבי עגלון, שישבו שם בימי ר' אישתורי, חגגו רק יום אחד, כדין תושבי ארץ־ישראל.

עוד בסוף המאה השש־עשרה שומעים אנו על יהודים סוחרים בעגלון־גלעד. באותו זמן היתה מחלוקת אודות עיר קטנה לרגלי קלעת א־רבאת,¹⁷³ בין הר' יום־טוב צהלון ובין ר' גדליה קורדוביירו מירושלים, אם היא ארץ־ישראל או לא, ודווקא לענין זה, אם לחוג בה שני ימים, כמו בחוץ לארץ או יום אחד, כמו בארץ. בתשובתו חולק מהריט“ץ על מתנגדו ופוסק לשלילה, בהסתמכו על הרמב”ם¹⁷⁴. מכאן ראיה, שהיו חכמים שראו את הישוב כהמשכו של ישוב יהודי עתיק מאד. והגויים הזקנים אמרו על עגלון – “מקברת אל יהוד” (בית קברות יהודי).

יש להזכיר כאן עוד ישוב יהודי שהיה קיים בצפון עבר־הירדן, היינו בחמתן, או חמתא של גדר, היא Amathus, שעיקר הוראתו היא מקום מעין חם¹⁷⁵, ונודע לתהילה בתמריו. בזמן האחרון נמצא זכרו של ישוב יהודי בחמתן או חמתא זו מאמצע המאה האחת־עשרה¹⁷⁶.

בסביבות אדרעי נמצאים עד היום דולמנים, הידועים בפי הערבים בשם קברי היהודים: “קבר אל־יהוד”¹⁷⁷. אדרעי מרכז קבוע לסעיף מבני ענזה, היינו: לבית אב וולד עלי, שקרוביהם – וולד סלימאן ואליידה – חונים בקביעות בסביבות ח’יבר, כפי שנראה להלן. יש אפוא קשר בין שבטי הבדווים הללו שבקרבת קהילות עבר־הירדן הנזכרות ובין שבטי ישראל, גולי חג’אז בימי קדם.

נחזור אל יהודי ערב שנשארו בארצם ולא הלכו לגולה. יש ראיות חותכות, לפחות אודות יהודי וואדי אל־קוּרא, שהם נשארו במקומם כמה מאות שנים גם לאחר ימי הח’ליף עומר, לפחות – עד סוף המאה השתים־עשרה למנין הנוצרים.

בלאד’ורי מביא ידיעה על היהודים בוואדי אל־קורא בימי יזיד הראשון (683־680 למנה"נ).¹⁷⁸ בסוף המאה התשיעית, בימי מר צמח גאון, הופיע אלדד הדני בפני חכמי קירואן. בתוך רוב הזיותיו יש להבחין גרעין של אמת על מציאות שבטי ישראל במדבר ערב (הוא מזכיר שם את שבט אפרים וחצי־שבט מנשה).

מקדסי מספר, כי במאה העשירית עדיין היו היהודים רוב מכריע בוואדי אל־קורא¹⁷⁹. ואמנם בסוף מאה זו, או בתחילת המאה האחת־עשרה, פונים יהודי וואדי אל־קורא אל רב שרירא גאון ואל רב האי בנו, אב בית דין, בשאלת ירושת קרקעות¹⁸⁰. הטכסט התלמודי, שעליו מסתמכת התשובה, נוגע בגידול דקלים, מקצוע שבו עסקו הישובים היהודים בח’יבר במיוחד. במכתב אחר מהגניזה, מהמאה האחת־עשרה, נזכרו שני מכתבים אש נשלחו מצור לאיש בשם יצחק, מוואדי אלקרי, בשאלה, מה טעם עזב את ביתו ואשתו ברבת בני עמון והשאירה עגונה, אלמנה חיה, זה ארבע שנים וכו'¹⁸¹. מכאן שהיה קשר בין יהודי וואדי אל־קורא ובין עבר־הירדן וארץ־ישראל עוד בתקופה שלפני מסעי הצלב.

מתוך כל החוליות האלה נגלית לנו שרשרת, המעידה על כך, ששרידי יהודי ח’יבר נשארו בחצי־האי ערב, וביחוד בוואדי אל־קורא ובסביבותיה, מאות שנים אחרי מוחמד.

ד    🔗

ר' בנימין מטודילא, ששב ממסעיו ב־1173, הוא מקורנו האחרון מימי הביניים, המזכיר יהודים בערב בתקופת הצלבנים. אולם בענין הזה אינו נראה כעד ראיה, כמו בספוריו על ארצות אחרות, אלא כמי ששמע שמועות ואגדות ומוסר אותן בלי הבחנה, על ערפיליהן וסתירותיהן. לדוגמא אביא את הקטע הנוגע ביהודי ערב בשלמות¹⁸².

נשים יהודיות ממדבר לוב, שוכני מערות. ישובי יהודים בלוב ובשאר ארצות צפון אפריקה נודעו לפני יותר מאלפיים שנה. חלק מיהודי לוב הנדחים במדבר שכנו במערות.

צעיר יהודי מאלג’יר.

בית הכנסת העתיק ע"ש ר' יוחנן בן־זכאי בירושלים העתיקה (נהרס במלחמת השחרור) 

יהודי מעדן.

“ומשם – (מנהרדעא על נהר פרת) – דרך מדבר ארץ שבא, הנקרא אלימן; לצד שנער כנגד הצפון, מהלך עשרים ואחד יום במדבריות, ושם חונים היהודים בני רכב¹⁸³ אנשי¹⁸⁴ תימא. ובתימא ראש ממשלה שלהם, ושם – ר' חנן הנשיא מושל עליהם, והיא עיר גדולה ומהלך ארצם ששה עשר יום בין ההרים, הרי צפון. ויש להם ערים גדולות ובצורות, ואין עול גויים עליהם, והולכים לשלול שלל ולבוז בז לארץ מרחק על (עם) בני ערב שכניהם, בעלי בריתם, והם, בני ערב, החונים באהלים, דרך מדבר ארצם, ואין להם בתים, והולכים לשלוש שלל ולבוז בז בארץ אלימן. וכל שכני היהודים מפחדים מהם. ובהם עובדי אדמה ובעלי מקנה, וארצם רחבת ידים, ונותנים עשור מכל אשר להם לתלמידי חכמים, היושבים תמיד בבית המדרש, ולעניי ישראל ולפרושיהם, אבלי ציון ואבלי ירושלים, אין אוכלים בשר ואין שותים יין, והם לובשים בגדים שחורים, ושם יושבים במערות ובבתים גרועים ומתענים כל ימי חייהם, חוץ משבתות וימים טובים, ומבקשים תמיד רחמים מלפני ה' על גלות ישראל, שירחם עליהם בעבור שמו הגדול. ועל כל היהודים אנשי ארץ תימא ותילימאס, שיש בה כמו מאה אלף יהודים. ושם – שלמון הנשיא ואחיו חנן הנשיא, ובין ב' האחים הארץ. והם מזרע דוד המלך, כי כתב היחס יש להם. ומשגרים שאלות לראש הגולה קרובם שבבגדד. קרועים בגדים ומתענים ארבעים יום לשנה על כל היהודים היושבים בגלות. ויש שם כמו ארבעים מדינות¹⁸⁵ ומאתים כפרים, ומאה כרכים¹⁸⁶, וראש המדינות (היא עיר) תנאי”¹⁸⁷, ושם בכל המדינות האלו כמו שלש מאות אלף יהודים – ושם ארמון הנשיא שלמון, ובתימא יושב חנן הנשיא אחיו. והיא עיר יפה, ובה גנות ופרדסים. ותילמאס – כמו כן היא עיר גדולה, ובה כמו מאה אלף יהודים. והיא בצורה מאד, יושבת בין שני הרים גבוהים ושם אנשים חכמים ונבונים, וביניהם עשירים. ומתילמאס לחובר (היא ח’יבר – י.ב.צ.) שלושה ימים, ואומרים בני אדם, שהם משבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, ששבם שלמנאצר מלך אשור והוליכם שם, ובנו הערים האלה גדולות ובצורות, ונלחמים בכל הממלכות ואין אדם יכול ליכּנס אליהם, כי שמונה עשר יום הולכים במדבריות בלא ישוב ואין ליכנס אליהם. וחובר היא עיר גדולה מאד, ושם כמו חמשים אלף מישראל, ובה תלמידי חכמים, ואנשים גבורים עורכי מלחמה עם בני שנער וארץ צפון וארץ אלימן, הקרובים אליהם, שהיא תחלת ארץ הודו. ומארצם דרך חמשה ועשרים יום לנהר ווירא, אשר בארץ אלימן, ושם כמו שלשת אלפים מישראל."

בנימין מטודילא הוא, כאמור, האחרון מהמקורות הקדומים המספרים על יהודי ערב בתקופת נוסעי־הצלב. מכאן ואילך חדלו ידיעות ברורות וכל ימי המַמלוּכּים אין לנו מקורות נוספים, לא עברים ולא זולתם; והסופרים הערבים של העת ההיא רק חוזרים על מקורות קדומים ואינם מחדשים לנו שום ידיעות של ערך. לעומת זאת לא פסקו בכל הדורות הללו סיפורים אגדיים על קיומם של יהודי ח’יבר, הפושטים על שיירות החאג' (עולי־רגל למכּה־מדינה). אין לנו איפוא ידיעות נאמנות על גורל שרידיהם של יהודי ערב בשלוש מאות השנה שלאחר נצחון צלאח־א־דין האיובּי על הצלבנים וגירושם מן הארץ ועד ימי התורכים: האם יצאו מערב או הושמדו בחרב או נטמעו בשבטים הנודדים, ולא נודע כי באו אל קרבם – או נשארו ביהדותם ושמרו מסורת גזעם כל ימי־הביניים עד כיבוש התורכים?

ההנחה הראשונה אין לה על מה שתסמוך. אין שום יסוד להשערה, שהיה גירוש נוסף, אחרי ימי הח’ליף עומר. אילו היה גירוש כזה, או נדידה גדולה, היינו, בלי ספק, מוצאים את עקבותיה בדברי הסופרים הערבים או במסורת העממית שלהם. חוץ מזה, היינו וודאי שומעים הדים בארץ־ישראל או במצרים או בסוריה ובארם־נהרים, הסמוכות למדבר ערב, כמו שאנו שומעים על הגירוש שלאחר נפילת ח’יבר. למעשה אין סימן לכך. המאה השלוש־עשרה עשירה ברשימות־מסע של תיירים, המספרים פרטים על עליית יהודי צרפת ואנגליה, ויש רשמים מיהודים שבאו מצפון־אפריקה; אך בכל אלה אין רמז ליהודי ערב המתגוררים בארץ; גם לא בספרו הקלאסי של ר' אישתורי הפרחי, שנכתב במאה הארבע־עשרה. אין איפוא יסוד לדבר על גלות נוספת או הגירה נוספת של יהודי ערב. מאותם נימוקים אין לדבר על השמדת יהודי ערב. ואשר לטמיעה ולהמרה, ייתכן שהיו מקרים כאלה, אולם מתוך ידיעות מסוף ימי שלטון המַמלוּכּים ברור, שלא היה חזיון זה כללי, ועוד בתחילת המאה השש־עשרה נמצאים במדבר ערב שבטי ישראל, כמו שנראה בפרק הבא.

ה    🔗

אחד מגדולי־התורה המצוינים ביותר שחי בסוף אותה תקופה שלפני כיבוש התורכים, ר' עובדיה מברטנורה, עלה לארץ־ישראל בשנת 1488 והשאיר תיאור מקיף ומפורש של נסיעתו. בסוף מכתבו מירושלים הוא מספר: “דבר זה מפורסם וידוע בכל גלילות אלו, כי הישמעאלים הנוסעים ממצרים ללכת (לבית תפלתם) למיק”א, עוברים דרך מדבר גדול ונורא מאד, ותמיד הם לפחות ארבעת אלפים גמל, ולפעמים באים עליהם במדבר ההוא עם גדול ורם כבני ענקים, איש אחד ירדוף אלף, וקוראים להם הישמעאלים “אל־ארביס” (צ"ל אל־ערב). בנו אלסמר“, פירושו: בני אל שדי, מפני שבמלחמתם תמיד מזכירים אל שדי; ומעידים עליהם הישמעאלים, שאחד מהם ישא משא גמל על כתפו האחת, וידו האחרת מחזקת בשלח להלחם. ומפורסם הוא שדתם – הדת היהודית, ואומרים עליהם, שהם בני הרכבים”¹⁸⁸.

ר' עובדיה אסף כל ידיעה שיכול היה להשיג על הכיתות השונות בישראל, והוא מתאר ומפרש ברוב ענין את מנהגי הקראים והשומרונים, מדבר על האנוסים שחזרו ליהדותם ועל הפלשא שבארץ חבש, ורושם כל מה ששמע על יהודי ח’יבר. ור' עובדיה לא היה היחידי שמסר את השמועה הזאת על שבטי ישראל בערב, שעדיין הם קיימים, וחפשים מעול זרים ומטילים חתיתם על עולי־רגל מוסלמים. בסיפורי התיירים מהמאות הבאות חוזר דבר זה פעמים אין מספר, אבל האמת היא, שר' עובדיה היה הראשון בתקופה החדשה שהביא לנו ידיעה זו.

אולם העדות החשובה ביותר, על מציאותם של שבטי ישראל חפשים מעול גויים בחצי־האי ערב, ניתנה בראשית סיפורו של דוד הראובני.

דוד הראובני מציג את עצמו בתחילת זכרונותיו, כאחיו ושר־צבאו של המלך היהודי המושל בחבור¹⁸⁹. ואין זו אלא ח’יבר, כי ראינו למעלה שהמקום הוא כעשרה ימים מעיר החוף ג’דה, דרך ההרים. לפי דבריו, מושל יוסף אחיו על שלושים רבוא, על בני גד ובני ראובן וחצי־שבט מנשה. ברור, שהמספר מוגזם מאד, וייתכן הדבר, שהוא שאוב מן המסורת המהלכת, ואולי גם מועתק מסיפורו של ר' בנימין, המובא לעיל, (והנוקב גם הוא, כפי שראינו, בשם “חבור” במקום “ח’יבר”). ר' בנימין מעריך את מספר היהודים הדרים באותן הארצות בדיוק ב־300000 נפש. אולם, על אף המספרים המוגזמים הללו מכיל סיפורו של דוד הראובני עובדות ותיאורים, שאינם משאירים מקום לספק כי גרעינו נכון, כגון: שהוא בא ממדבר ערב, מרחק ימים אחדים מג’ידה. כל דבריו והליכותיו מעידים על בקיאותו במנהגי האיסלאם מצד אחד ובמנהגי היהודים מצד שני; גם נכונותו לקרב – הצלקות והפצעים שעל בשרו ואומץ־לבו, מוכיחים, שאיש־מלחמה היה מעודו. כמו כן זה שבא בשליחות מיהודים חפשים ומנוסים בתכסיסי מלחמה – שלא כדרך התימנים ושאר יהודי המזרח באותה תקופה. אף שליחותו המדינית לאפיפיור היתה ברורה ופשוטה, והאפיפיור קיבל אותו באמון, בסמכו על תעודות ומגילות שהיו בידו מאת סוחרים אירופים עוברי־ימים אשר הכירו אותו ואת השבטים אשר דיבר בשמם, מתוך מגע אתם ומתוך סיפורי ראשי השבטים הסמוכים להם. כל הליכותיו ודרך שיחותיו עם האפיפיור מעידים עליו שהיה למוד בתכסיסי מלחמה וביחסים מדיניים. עצם גידולו של טיפוס כזה לא ייתכן אלא בקרב שבטים חפשיים, העומדים בקשרי מלחמה וביחסים דיפלומטיים עם שכניהם, ונושאים־ונותנים עמהם כשווים עם שווים. ר' אברהם פריצול, בן דורו, מצייר אותו כך: קצר־קומה ודל־בשר, אמיץ־לב, מסגף נפשו בתענית, ועיקר לשונו בלשון קודש, וכמעט היה בלתי־מובן, כעלג¹⁹⁰. באזני החכם הספרדי, שלא נפגש מימיו עם יהודי תימן וערב, נשמע ניבו העברי, הקרוב לניב התימנים של זמננו, כלשון עלגים. חיזוק לדברי דוד הראובני מוצאים אנו בסיפורו של נוסע אחד מבני אומות־העולם, שנדד בעצמו במדבר־ערב וביקר בח’יבר – הוא התייר האיטלקי לודביקו די ווארתימא מבולוניה, שהיה תייר וסוחר, והמיר את דתו הנוצרית בדת האיסלאם, ובחזקת מוסלמי עבר בכל הארצות האלה בלי לעורר חשדים. התייר הזה ביקר בח’יבר בשנת 1503, היינו, כעשרים שנה לפני הופעתו של דוד הראובני.

ווארתימא מספר בספרו¹⁹¹, שהשיירה, בה נסע למכּה, עמדה להשקות את גמליה בח’יבר, שבה היו מארבעת עד חמשת אלפים יהודים. ווארתימא נודע כאיש דייקן ויבש, שאינו נתפס לדמיון, ומתוך דבריו יש להסיק כי בזמנו עוד נמצא שריד ליהודי־ח’יבר בארצם.

לתקופה זו שייך גם מכתבו של דוד מן האדומים (רצ"ה – 1535), שנתפרסם על־ידי י. אברהמס¹⁹². בעל המכתב שהתגורר בצפת והתענין במה שראו עיניו ושמעו אזניו, מספר:

“כבר חקרתי ודרשתי על ענין השבטים, היא נפלאת בעינינו, לרוחק המהלך אין חקר, יותר מא' שנה ודרך המדבר. האמת כי נתברר אצלי מאנשים ומדרכים שונים, כי בדרך למיקא יש במדבר אחד יהודים הרבה, יושבי אהלים, ועמהם, היינו: קרוב להם, יש ערביים הרבה. וגוזלים כל אשר יעבור עליהם בדרך וחולקים השלל, היהודים והערביים, ואם יזדמן להם יהודי, ונותנים לו מתנות ומלוים אותו עד מקום בטוח. והרבה מעשים ספר לי בכיוצא בזה.”

ו    🔗

גם בתקופה שלאחר כיבוש ארצות ערב בידי התורכים לא חדלו שבטי ישראל מחצי־האי, אלא שהרשמים הם, מכאן ואילך, מקוטעים. מתוך הידיעות המקוטעות הללו קשה לצרף תמונה שלמה. בכל זאת נשתדל ללקט את החומר המפוזר; הוא ישמש לנו כעין ציונים על דרך זה.

באמצע המאה השבע־עשרה יצא לאור ספר צרפתי, בו מזכיר התייר הצעיר, לה־בלאַן, ישוב יהודי שנקרה לו בדרכו מהר סיני למכּה¹⁹³ וזו לשונו:

“מהר סיני באנו בדרכנו לגבעה ועליה כפר בשם ג’וסארה (ג’סארה?), המיושב כמעט כולו על־ידי יהודים. היהודים האלו מתהלכים כמעט ערומים, רק מכסים ערותם בחתיכות־בד; והם בטבעם אנשים רעים וגסים.”

מתוך הקטע הזה אין לדעת דבר על מקומו של הכפר ומספר תושביו, חוץ מעצם העובדה שהם יהודים, וההערה על אופיים. ואין לתמוה על נימוסיהם של בני כפר יהודי נדח, ששקע מזה דורות בין הערבים והסתגל למנהגי שכניו. ידיעה אחרת אנו מוצאים אצל התייר והחוקר ניבור – זו שימשה מקור לכל התיירים והנוסעים שהיו אחריו – עד הנוסע האנגלי, דאוטי, בסוף המאה התשע־עשרה. בזמנו של ניבור (שנות הששים של המאה הי"ח) היו בח’יבר שיכ’ים עומדים ברשות עצמם, ראשי השבטים בנו־מזיד, בנו־שחאן ובנו־עניזה. ואלה דבריו:

“לא רק במחוזות ערב המרוחקים מצויים יהודים ספורים, החיים בפיזור תחת שלטון המוסלמים, אלא גם שבטים שלמים בהרי חג’אז הסמוכים לח’יבר; הם עומדים תחת שלטונם של שיכים עצמאיים שלהם.”

“ויש גם מושלים קטנים שונים בהרי חג’אז וכו‘, ואני איני מכיר המדינות המושלות הללו, חוץ ממחוז ח’יבר אשר הוא בצפונית־מזרחית המדינה, ואשר עד היום, כפי הנשמע, יושבים בו יהודים חפשים, ומושליהם מעמם, כמו שאר הערבים – – שֵׁם בני ח’יבר שנוא כל־כך בעיני המוסלמים הצפונים, עד כי אין רע בעיניהם מאשר לכנות לאחד מהם: יוצא חלציהם של בני־ח’יבר’. גם יאמרו, כי אורחות גמליהם בחג’אז נשללות על־ידי בני־ח’יבר, אולם בסיפור הבא – תחת בזותם יכבדו את היהודים ההם, כי בשלל האחרון היו השיכים משבטי ח’יבר בחג’אז ומענזה בנג’ד שרי־הצבא. אכן יהודי ח’יבר יתנו בחילם אך עזר מעט לגייסות הערבים המתנפלים. כפי הנראה, אין שום ברית והיכרות בין יהודי ח’יבר ובין שאר היהודים השוכנים בגבולי ערב, ועל כל פנים כך הבטיחו לי יהודי חלב ודמשק, כי לא שמעו מעולם מאחיהם בני־ח’יבר. וכאשר סיפרתי להם עדותם של הרבה מוסלמים, השיבוני, כי אלה המכנים עצמם אחיהם לא יערבו את נפשם להתראות אליהם, יען אינם שומרים את דתם – – שם שבט ענזה יש לו קשר רב עם השם ‘אנוש’ או ‘אנשי’ הנזכר במסעות רבי בנימין, ונזכרו בימי מוחמד – – מעתה נראה שממשל היהודים הללו נמשך יותר מאלף ומאה שנה”¹⁹⁴.

המיסיונר יוסף וולף, שביקר בירושלים בשנת 1822, מוסר שיחה עם ר' משה סכות, ועם נכבדי עדת הקראים בירושלים. על שאלתו, אם הקראים מכירים ביהודי ח’יבר כיהודים, ענה: ישמרנו השם, אין אלה באים אף פעם לירושלים. הם נשארו במדבר, בשעה שיהושע הביא את עמו לארץ־ישראל, וכן נשארו שם כל הדורות, בלי ידיעת התורה והנביאים, נודדים כלסטים ושונאי המין האנושי, והם קוראים לעצמם בני משה.

במקום אחר הוא מספר, שביקר אצל הרכבים אשר על יד צנעא (בשנת 1834) ובילה אתם ששה ימים. הם שמחו מאד לראותו, כי בביקורו הקודם בערב, לפני שתים־עשרה שנה, פגש אחד מהם בארם־נהרים¹⁹⁵. 

מ. א. גינצבורג מביא ב“דביר”¹⁹⁶ תיאור הפגישה הראשונה הזאת. אולם מתוך תיאורו יש להכיר, שאין אמת בפי המיסיונר אשר נזדמן אולי עם אחד היהודים עוברי־מדבר, מתושבי תימן, והלה קיבל ממנו אבנגליון לזכרון. אחר־כך הצליח לחלק בכפר שעל־יד צנעא עוד שמונים ספר. אולם אין שום קשר בין כפר זה ובין בני־ח’יבר והשבטים החפשים מישראל.

ר' דוד דבית הלל מירושלים מספר בזכרונותיו שנדפסו במדרס, ב־1832 (עכשיו תורגם חלק מהם על־ידי א. יערי ונדפס ב“סיני”, תרצ"ט, חוב' ז’־ח') על “יהודי אל־חיבר” משבט דן, היושבים במדבר ו“מלכם” – באדרעי¹⁹⁷ הוא אומר, שהם גובים מס משיירות החג' ואם השיירה אינה משלמת – היא כולה נשדדת.

ושוב הוא מספר, מה ששמע בשנת 1830 בבומביי מפי יהודי אירופי ושמו יעקב טילור. בשנת 1828 הלך סוחר יהודי אפריקאי לחורן שבעבר־הירדן לצורך עסקיו. יום אחד, בעמדו בתפלה, ניגש אליו בדווי, השתחווה לפניו ונשק תפיליו, ואחר־כך אמר, שהוא יהודי משבט דן, ואם יואיל זה לבוא אתי למקומם, ישמחו בו ויכבדוהו עד מאד. אז שאלהו הסוחר, מה רחוק המקום, והבדווי השיב, שמקומם רחוק מסע עשרה ימים בנסיעה רגילה, אבל הוא יקחהו על גמלים מהירי־הליכה בשלושה ימים. חזר ושאל הסוחר כמה זמן יניחוהו שם, והלה השיב, שהכל תלוי ברצונו של המלך והנשיא, כי כולם רוצים מאד לראות אחד מאחיהם מארץ־ישראל. אמר לו הסוחר: בוא אתי לצפת, שם אפרד מאשתי ומילדי, ואחר אלך אתך. אבל הלה השיב: “אין אנו רשאים לעבור את הירדן עד יבוא יום,” ונפרדו זה מזה, שיחתם היתה כולה בעברית¹⁹⁸.

בספרו הצרפתי של הברון די בואה, שחקר חקירה יסודית את מצרים והארצות השכנות (הספר נכתב בשנת 1833 ונדפס ב־1922), מסופר:

“יושבי ערב הם או וואהבּים או מוסלמים, שבטים רבים הם שיעיים, וכן – הערבים באיי בחריין. השבט היהודי של הרכבים (בצרפתית: Rechabites) שמעריכים את מספר אנשיהם כדי ששים אלף, כמוהו כשבטי הבדווים, חי חיי נודים פטריארכליים, כמוהם הוא מתמכר (עוסק) לחיי שוד ומלחמה”¹⁹⁹.

ז     🔗

במשך המאה התשע־עשרה היו נסיונות אחדים מאת חוקרים יהודים ונוצרים למצוא עקבות יהודי ח’יבר בדורנו. כבר הזכרתי לעיל את ר' דוד דבית הלל (תחילת המאה התשע־עשרה). יעקב ספיר, שנסע בעצמו אל חדרי תימן, מספר על ר' ברוך משה. הלה יצא מצפת בחשון תקצ“א (1831) אל צנעא, לחפש את שבטי ישראל, ולפי דבריו פגש יהודים רועי־צאן, המתיחסים על שבט דן, בסביבות חיידאן. בספרו “אבן־ספיר” מוסר המחבר מה ששמע בשנת תרכ”ג בעיר הנמל ג’ידה מפי ערבים על ח’יבר של עכשיו: “סביבות ח’יבר גנות ופרדסים וכרמים טובים. והם לנחלה ליושבי ההרים מעבר המדבר מזה וליושבים על יד נהר פרת מעבר מזה, ועבדיהם הכושים יושבים שם, שומרים השדות והכרמים, ואך שֵׁם יהוד אל ח’יבר נשאר אל המושלמינים הערביאים פה לקללה ולכלימת עולם, כאשר שמעתי בכל רגע בחרפם איש לרעהו יקראו: יהוד ח’יבר, שהוא סוף כל הבזיונות והגדופים. כי ימים רבים עשו מלחמה עם נביאם והרעו לו, אשר נלחם עמהם, כי גבורים היו ואנשי לחם ביום קרב ולא נכנעו תחת ידו, לקבל עול מלכותו ודתו עד אשר הכריתם מן הארץ” – “והעיר מדינת אל־ח’יבר היום חרבה ושממה מאין יושב”. אחר־כך הוא מספר על הקראים של “חית”, הידועים בשם “ערב אל חית”, שפגש בירושלים בשנת תרכ"ד ושמע מפיהם שהם סמוכים ליהודים הנקראים “ערב אל ענז”. הללו חוסים בצל שבט ענזי ומספרם שבעים משפחה. אלה הם יהודים רבניים. מהם סרים לעתים לחית (על נהר פרת). אולם הם רחוקים ממנה מהלך שלושה ימים, ובעניני דת ושוחט ומורה הם פונים ליהודי בגדאד. ספיר שולל לגמרי אמיתות סיפורו של ר' בנימין מטודילא על ערב ומבטל את כל דבריו בכלל²⁰⁰. אולם הוא מעיד, שפגש בצנעא בני משפחה המתיחסת לשבט דן, ולדבריהם מתגוררים צאצאי שבט זה במדבר ערב עד היום הזה.

גם חיים חבשוש מזכיר בזכרונותיו, שיהודי נג’ראן “מצפצפים ומהגים על בני דן ובני ראובן, ומספרים עליהם מעשיות כשאר אחיהם” (“מסעות חבשוש”, הוצא לאור על־ידי ש. ד. גויטיין, תל־אביב תרצ"ט). בטון הסקפטי־משכילי של חבשוש, במסרו דברי בני־נג’ראן על השבטים, נשמע הד יחסו של מורו, הפרופ' יוסף הלוי.

ושוב מעיד ר' יעקב ספיר “כדבר אמת וברור בעליל, שיש בארץ התימן, למזרחית צפונית בצנעא, במרחק 25 יום על דרך העולה מיכא, יהודים רבים בינות הערביאים הישמעאלים, יושבי כפרים ואהלים, והמה יושבים שלוים ושקטים עם שכניהם. אין עליהם שבט מושל וקול נוגש, לא נכר יהודי לפני ישמעאל, כי כולם חגורי נשק, מלומדי מלחמה ויוצאים לקרב על שכניהם – גדוד אחד עם הערביאים, היושבים לבטח אתם. והיהודים הבאים מצאהדה (צ"ל צעדה –י.ב.צ.) – דקלה, מהלך עשרה ימים צפונה־מזרחה, ואני ראיתים בחאגי, ודברתי עמהם, מספרים (וידוע לכל), אשר פעמים בשנה יבואו אלה יהודי ערב אצלם ליום השוק הגדול, וידועים הם אצלם ליהודים שלמים, אבל לא התחקו על שרשיהם, לדעת מנהגיהם, תורתם ואמונתם, ומשבט מי המה, כי לא ישכילו לדעת זאת. ואולי עליהם יאמרו הגויים, ההולכים לחאג מיכא, שצריכים לשלם מס (כפאר) בעברם בדרך הזה, וקוראים להם ‘יהוד־אל־חיבר’ לבזיון, וזולת זאת לא נודע לי ברור.”

גם החוקרים והתיירים הנוצרים מאמצע המאה התשע־עשרה ומסופה באים לידי מסקנה, שיהודי ח’יבר אינם עוד במציאות בדורנו. האיטלקי קארלו גוּאַרמאַני, שביקר בח’יבר כחמש שנים אחרי ביקורו של ספיר בערב, היינו ב־14–16 בפברואר 1864, מספר כי תושבי ח’יבר דומים לסודנים, ומתאר את הסלע שעליו מתרומם “קצר אל יהוד, הוא אל־קמוס שנכבש על־ידי מוחמד בשנת 624, ששמו הקדמון היה, לדעת הובר – מרהבא”. ח’יבר היא, לדבריו עיירה המונה 2500 נפש והמוקפה, כמו תימא, מטעי דקלים. ח’יבר מחולקה לשבע שכונות, כל אחת – בתוך אחד משבעת נחלי ג’בל־חאררה, והן מושקות מי מעינות, ומימיהם זכים. מעל לעמקים הללו מזדקף סלע רם ועליו נראות חורבות מבצר קדמון, הנקרא בשם “קצר אל־יהוד”. ישובה של ח’יבר מורכב מ“מאורים” וחבשים, צאצאי העבדים שהיו קנין “וולד־סלימאן” ו“אלידאן”²⁰¹. העבדים הללו גרו שם עם בעליהם. לפני כמה מאות שנים נספו רבים מבעליהם במחלת האבעבועות. אלה שנשארו סברו, שמקור המחלה במימי המקום. הם עזבו את העיר, אך לא וויתרו על זכותם כבעלי־האחוזות אלא מסרו את מטעיהם באריסות לעבדיהם שנשארו שם בתשלום של שתי אגודות־תמרים מכל עץ בשעת הגדידה, והירשו להם לזרוע תבואות אחרות, כרצונם.

מדי שנה בשנה יבואו וולד סלימאן ואלידאן אל ח’יבר, אך אין נכנסים אליה, בפחדם מפני המים ובהאמינם כי מוות בהם לאנשים לבני עור. והכושים מטפלים בתמרים השייכים ללבנים ומשלמים לטלאל אבן רשיד את מסיהם, כפי שהוּשת עליהם, היינו 2000 טאליר מג’ידי או 9320 פראנק, המס היחידי החל עלֻיהם.

בראשם של תושבי־חיבר החפשים עומד השיך חאמד אבן־שממי, חבשי לפי מוצאו. כולם הם מוסלמים ובדרך כלל בעלי מזג נוח²⁰².

וגאַרמאַני בטוח כי אין שום יסוד לידיעותיו של ניבור, שבמאה שמונה־עשרה עוד היו שם יהודים²⁰³. מהשבטים הבדווים, היושבים סמוך לח’יבר, מזכיר התייר, בין השאר, גם את אנאזי (ענזה), את הַתֵּים, ואת אלידאן, סעיף מוולד־עלי, שבקרבם או על־אודותיהם נפוצות מסורות יהודיות, כפי שנראה להלן, אצל דאוטי.

כבר הזכרנו, שספיר סותר את דברי בנימין מטודילא. הוא מצא שבזמננו אין עוד יהודים בח’יבר.

גם החוקרים הנוצרים של המאה התשע־עשרה סוברים כך. גדול חוקרי ערב (בסוף המאה הי"ט), צ’ארלס דאוטי, השקיע מאמצים רבים והתחקה על טיב הסיפורים והאגדות, המתהלכים בארצות המזרח אודות יהודי ח’יבר, בקרב היהודים וגם בקרב הערבים, ובא לידי מסקנה, שבח’יבר עצמה אין עוד שריד לישוב יהודי וליהדות. אולם סיפוריו מלאים ענין רב, ויש בהם כדי להאיר במידת־מה את השאלה בדבר עקבותיהם של שבטי ישראל בערב; לכן נביא כאן קצת מדבריו.

בספרו²⁰⁴ (I, עמ' 34) הוא כותב על תושבי העיר מעון (מעאן), שיש מיחסים להם מוצא יהודי²⁰⁵. במקום אחר הוא מספר על הכפר אבלין או אוילין, שהיו בו בני־שרראת, ויש אומרים בני כלב, ובבורג' סלימן, באדמת אמשריפא, ישבו אהל־תהימא (לא “תימא”) ושם השיך שלהם: עלי אלסויסי היהודי (I, עמ' 285). ושוב הוא מזכיר את הגבור אבן־טובא, ששכן במבצר היהודי העתיק “קצר אל שביב” ומשל על כל הסביבה, ממעון עד חרמון, כפי האגדה המתהלכת בפי “בני סאכר”; ובמזרח כנרת יש שבט אל־כליב, או כלב, המתיחס לאבן־טובא זה עד היום (I, עמ'' 12–13).

אשר לשבט פהיאת או הָתֵים (Heteym), הסמוך לח’יבר, מספר דאוטי, שהם ידועים בעליזותם ומתיחסים למרחב אביהם, שיך שחי אחרי כבוש מוחמד (I, עמ' 318). הם אומרים בעצמם, שמוצאם הוא מתושבי ח’יבר הקדומים, ושהם הם יהודי ח’יבר. לפי דברי בדווים, וולד־עלי והפוקרא הנם בעלי הזכויות על אדמות ח’יבר (I עמ' 380). במקום אחר מעיר החוקר, ששתיים משלוש המשפחות (בביללי מנזיל), משבט וולד־עלי, אומרים עליהן שהם מיהודי אל־ח’יבר, ואותו הדבר אומרים על פוקרא וגם על ענזה הדרומיים (I, עמ' 389–390). בני מואהב, שאינם אוהבים את פוקרא, קוראים להם: “פוג’רא”, (בני הפקר), וכמו כן: “יהוד ח’יבר” (I עמ' 501), וכן נקראת במיוחד משפחת “פגיר” (מפוקרא) בשם יהוד ח’יבר (I, עמ' 589).

אשר לעניזה מסופר אצלו שמספרם, לפי הערכתו, אינו עולה על 5000 גברים, ושטח אדמתם – 15 אלף מיל מרובעים (I, עמ' 130). אחרי שכבש מוחמד את ח’יבר מידי בני־ישראל, ישבו העניזה בין וואדי אלחומת ובין וואדי־א־רומה, מקום בו נודדים כעת וולד־עלי ו"התים", המתיחסים ליהודי־ח’יבר עד היום, כנזכר לעיל.

במקום אחר מסופר על שודדי להבה, משבט עואפי (אל־עוף), הנאשמים בהתנפלויות על החאג'. הם יושבים בהרים ואין להם גמלים אלא כבשים, והמחבר משווה אותם ל“יהוד ח’יבר” (II, עמ' 154–155)²⁰⁶. עוד הוא מזכיר את השבט אל־ת’ג’יף (El־Thegif), סעיף מג’יהֵינא, המכונה “יהוד”. ייתכן שמוצאם מהערבים שלפני האיסלאם. במדינה יש פתגם המוני: “אללה ילען ת’ג’יף קדם תגוף” ("יקוב האל את ת’ג’יף בטרם יקום! II, עמ' 174).

בין משפחות נכבדי היהודים בבגדאד וסוחרים עשירים בהודו יש מצאצאי יהודי ח’יבר, אולם דברים אלה נשמעו כאגדה מוזרה באזניהם של נכבדי היהודים אשר בבומביי (II, עמ' 76).

דאוטי אומר, שבקרב היהודים שבארצות המזרח נפוצו דעות דמיוניות על ח’יבר. מהם אמרו לו שיהודי ח’יבר הם בני־רכב. גם מזרחנים באירופה שאלו אותו, אם אמנם אין יהודים בח’יבר. והוא מספר: “הכרתי מיסיונר שרצה להגיע לח’יבר ברכיבה על חמור, כדי להחזיר למוטב את הצאן האובדות לבית־ישראל. ועצתי נאמנה שאיש לא יסכן את חייו לשם כך. הייתי רוצה, שדברי יצילו אחדים ממוות, ויהא זה שכרי מכל עמלי” (II, עמ' 127).

אשר לח’יבר בזמן הזה יודע המחבר לספר על חורבות היהודים בסביבותיה, כגון חורבות “בתי היהודים” בין ח’יבר לבין מדינה (II, עמ' 181).

כדוגמה של האגדות המשונות, המתהלכות בערב על יהודי ח’יבר, מספר דאוטי את הסיפור הזה:

שלושה מיהודי ח’יבר נשבו, והפחה הממונה על החאג' ציווה לקבור אותם בחול עד אזניהם. החאג' עבר לדרכו. בלילה בא תן והריח שניים מהם, ובהרגישו שהם מתים, עזב אותם. אולם השלישי עוד היה חי, והתן חפר בכפותיו עד שחשף אותו. האיש שב מעילופו, ובראותו את חית־הפרא עומדת עליו נפל על הארץ מפחד, והחיה גם היא ברחה מאימה. יהודי ח’יברי זה קפץ וירץ מהר אחרי החאג‘, אשר היה כבר כיום תמים לפניו. ויהי בהגיעו עד מחנה החאג’ טיפס על גבי החבלים, עבר ונכנס אל אוהל הפחה. הלה שכב נרדם וראשו על גבי ארגז הכספים. הגנב לקח מכסף האוצר ככל שיכול לשאת בידיו, ובלילה השני חזר לנסות את מזלו. הפעם נתפס בידי השומר, ויכלאהו עד אור הבוקר. בבוקר הובל למקום העונש, והפחה ציווה להמיתו, ופקד על החיילים לעמוד סביביו. הגנב אמר לו: ‘אדוני, האין אני זה שקברתני? ומי גנב את הקופה אמש, אם לא אני? אינני מפחד ממך!’ – ואיך זה, בן אדם ארור, אינך מפחד מפני, שיש לי כח להמיתך? – ‘אין אדם שיכול להטיל עלי פחד’, היתה התשובה, ובקפיצה עבר מעל למעגל החיילים, וינס ויימלט במהירות גדולה משל רודפיו.

ח    🔗

אם ננתח את החומר שהובא למעלה, ניווכח כי יש הבדל בין הידיעות על יהודי ערב שהגיעו אלינו עד ניבור, וניבור בכלל, ובין אלה שהגיעו אלינו אחריו: עד המאה השבע־עשרה שומעים אנו מפי עדי־ראיה על ישובים או שבטים יהודים בצפון־ערב; מכאן והלאה יש רק אגדות, או, כפי שאומר בצדק צ’ארלס דאוטי, ידיעות על שבטים בעלי מסורת יהודית ושבטים שנושאים את השם הנורא “יהודי־ח’יבר” או מכונים כך על־ידי שונאיהם. נראה הדבר שקיומם החפשי של שארית שבטי ישראל בערב הצפונית כיהודים דעך באמצע המאה השמונה־עשרה – עת הופעת הוואהבּים. אין לאמר, בוודאות, אם יש קשר בין שתי התופעות הללו – שקיעתם של שבטי ישראל בערב הצפונית ועלית הכוח החדש הזה, הקנאי והמהפכני, אשר מרד בכמה מסורות מוסלמיות והתאמץ להחזיר את עטרתו של האיסלאם, הנקי מתערובת אלילית, לישנה. ייתכן, שמול הכוח החדש והגועש הזה לא יכלו לעמוד שרידי השבטים היהודיים, אשר יהדותם התנדפה מהם בדורות הבערות, בה שקע חצי־האי בימי האיסלאם. ייתכן שהשרידים הללו הצטרפו אל הוואהבים מתוך התנגדות טבעית לאורתודוכסיה הסונית, ממנה סבלו בכל הדורות, וסייעו בידם להחריב את הפולחן האלילי של קברי הקדושים ושאר המנהגים האליליים,²⁰⁷ ולמגר את סמכותם של אילי הדת הסונית. ויתכן שאף לאחר שהתחברו אל כת הוואהבים, נשאר בהם שמץ של יהדות, כגון: שמירת טהרת גזעם היהודי, זכר לשבת, ואולי כפי שמוסרת השמועה העממית, גם שם “שדי” וכדומה. אין לדעת אל נכון כל עוד לא נחקרו כראוי השבטים המתיחסים לישראל במקום מושבם. בכל אופן גם מסקנותיו של דאוטי אינן מבטלות את האפשרות של קיום יהדות אנוסים בחצי־האי, דוגמת קיומה של יהדות כזאת עד ימינו בחצי־האי הפיריניאי (פורטוגל, ספרד) או במרכז השיעים שבמשהאד הפרסית. דוגמה אחרת של קיום דת פנימית במסווה של איסלאם אנו מוצאים בקרב הדרוזים, אשר זה אלף שנים נשאו עליהם את המסווה הזה כלפי חוץ, ובשעת כושר, ביחוד לאחר כיבוש הצרפתים (את סוריה והרי החורן) והאנגלים (את ארץ־ישראל), מצאו להסתייג מהמוסלמים ולדרוש איגוד עצמאי ומוסדות לעצמם (כל אלה נתנה מדינת ישראל לדרוזים אשר בגבולה). התחפשותם למוסלמים הגנה עליהם מפני קנאות בני הדת הזאת וזיכתה אותם בכל הזכויות השמורות ל“מאמינים” בארצות האיסלאם. ייתכן איפוא שעד היום הזה עוד מהבהב אור נעלם במדבריות ערב, והוא מחכה לחוקר שיבוא ויגלה אותו²⁰⁸.

בטרם אסיים אביא כמה סיפורים ששמעתי מעדי־ראיה ועדי־שמיעה, כפי שרשמתי אותם מפיהם או כפי שרשמו הם מפי עדי־ראיה.

1. עדותו של חסאן ג’מיל, שהתיהד לפני אחת־עשרה–שתים־עשרה שנה וחי שנים אחדות בקרב היהודים בירושלים (אחרי מאורעות 1929 חזר לסורו ועזב את היהדות).

חסאן ג’מיל, שהיה “פקיד־טלגרף” בתבוכּ, סיפר לי, ומפיו רשמתי את הסיפור הזה בשנת 1929:

"לפני שש־שמונה שנים (כלומר בשנת 1921 בערך) הייתי בח’יבר ושהיתי שם ארבע־חמש שנים. אנשי ח’יבר מגדלים דבורים, צאן וגמלים. מספר הגמלים שלהם 6000־5000. הם יושבים בבניני־אבן. המרחק בין אלעלה ובין ח’יבר הוא מהלך שלושה ימים. והמסחר הוא בכבשים שמביאים מח’יבר לאלעלה ומחליפים אותם באורז ובקמח. אנשי ח’יבר אוכלים גמלים, הם אינם יודעים שבת, והם נמולים בהיותם בני שנה או שנתים, כשאר הבדווים. סמוכים לח’יבר השבטים: בני־מוחמד, בני אלעלה (מקורם מאלעלה) ושרראת, אשר מוצאם מעניזה. לאנשי ח’יבר ברית ידידות אתם (עם השרראת ועם בני־מוחמד). בימי התורכים היו גובים מהם מס צדקה (זכא) ועושר, בסך־הכל 500 לירות תורכיות, ועכשיו (בשנת 1929) הם משלמים מס לאבן־סעוד בסך־הכל 1000 לירות – מדבורים, מגמלים ומכבשים, וכספם זה גביתי מהם עבור השריף.

"בח’יבר יש אבנים עתיקות וכתובות עליהן; יש אומרים – בכתב סוריאני, ויש אומרים בכתב יוּנאני (יווני). לפעמים פותחים אנשי ח’יבר את הקברים העתיקים ומחטטים בהם, ומוציאים מהם תכשיטים, ומוכרים אותם באלעלה. אנשי ח’יבר נשבעים בשם סולימאן בן דהוד (שלמה בן דוד), עליו השלום.

בני־ח’יבר אינם מתחתנים באחרים, ואחרים אינם מתחתנים בהם, והם מתנפלים רק על השבטים אשר מעבר לחג’אז, כגון: על ערבי ‘תיאהא’ ו’ערב אלמואלי'.

אנשי תבוכּ אומרים, שמוצאם מבני־ישראל, וכן אומרים אנשי תימא. בני עטייה הם בידידות עם “יהוד ח’יבר”; גם ערב אלפוקרא – קרובים להם."

2. עדותו של ר' יוסל קיבע’ס, יהודי ישיש מילידי ירושלים (יוסף צורף), שהצטיין בכוח זכרונו, והיה עד חשוב לפני וועדת הכותל המערבי. מפיו רשמתי את הדברים האלה בשנת תר"ץ:

“בימי נעורי עברתי במדבר והגעתי למדאין צאלח. מזה והלאה אי־אפשר ללכת – לא ליהודי ולא לנוצרי. עסקתי אז במכירת תבן, והייתי שותף ל‘הולו־באשי’. תפקידו המיוחד של הולו־באשי היה להביא מדי שנה בשנה את המחמל (משאת דתית למכּה). שנה אחת הלוויתי לו אלף לירה מהכסף שהיה בידי ר' ישראל־בּר פרומקין. ישראל־בר נסע לדמשק, ואני ישבתי בסאלט. כל שיך, וסתם בדווי חשוב, היה מקבל ‘צוררה’ (‘כיס’). הממשלה הציעה לנו, שנלווה לה אלף לירה, והסכמנו. מוסא פרחי מדמשק היה הגזבר והזמינני לנסוע אתו. נסעתי לתחנת ג’רש. כשהגענו היתה שם מחלוקת בין שתי מפלגות, והם ירו זה על זה. בינתיים הגענו עם הקופה שלנו ונסענו לאוהלו של הולו־באשי אשר שלח אנשים לקראתנו. מצאנו אצלו איזה כומר או בישוף אנגלי. בחברת הבאשי דברנו עם אותו כומר על־דבר יהודי ח’יבר, והכומר סיפר את הדברים האלה: 'אני ראיתי בעיני רק אחד מהם, אמר הולו־באשי: אתה ראית אחד – אני ראיתי שלושה. לבושם עור, אין עליהם דברי ארג. רוכבים הם על סוסים בלי אוכפים, כולם גבוהים, עיקר נשקם רמחים ארוכים, והם צועדים מעדנות (בגאוה), ואומרים, שהם יהוד־ח’יבר. הדרכים שם מסוכנות, וכשהורגים איש פותחים בטנו. –יסבּתו, אַמאַ יג’ישתוּ (יִשבּתוּ בשבת, אבל ישודו) – כך אמרו הבאשי והבישוף. ואמרו, שבשבת בקרם על ידם, ולא יצאו למרעה.”

3. עדותם של שני חיילים חג’אזיים (בתדמור)

ידידי אליהו אילת, המתעניין מכבר בבעיית יהודי ח’יבר, נפגש עם שני אנשי־צבא, מחיל הגמלים. פגישתו אתם היתה בתדמור, ביום 16 בפברואר 1930, ומיד לאחר השיחה שלח אלי תוצאות חקירתו, במכתב מאותו יום, ואלה דבריו:

"…זה רק שבתי משיחה שהיתה לי עם שני בני־ח’יבר ממש, שניהם חיילים בצבא רוכבי־הגמלים הצרפתים. שמעתי שבצבא זה רוב החיילים הם חג’אזים ונג’דים, ופניתי לאחד הקצינים ממכירי ושאלתיו אם אין בין חייליו כאן מי שהוא מח’יבר. הוא נענה לבקשתי והתעניין ברשימה, ומצא שניים משם. הערב היתה לי פגישה עם שני החיילים הח’יברים. באתי אליהם בלווית סרג’נט שנתן לי הקצין, ונתקבלתי יפה מאד. סודר תה, ופתחנו בשיחה.

סיפרתי להם, שאני לומד את ‘התאריך הערבי’ ושלפני הרבה שנים ביקר בח’יבר מלומד אירופי אחד, ואני מתעניין לדעת, איזה שנויים חלו בינתיים בח’יבר מזמן ביקורו עד כה, ובקשתים, שיספרו לי הכל ובפרוטרוט.

לשני הח’יברים אותו שם: מוחמד. אין שום הבדל בין קלסתר פניהם ובין פני הבדווים כאן (בסביבות תדמור). הפנים שחרחרים, וצמות להם. שניהם – קומתם בינונית. האחד הוא כבן שלושים וחמש והשני – בן שלושים. שניהם מבטאים את הג’ימל כגימל ושפתם יותר רכה משפת הבדווים אשר כאן. שניהם נולדו בח’יבר, וגם הוריהם והורי־הוריהם נולדו שם. שניהם עזבו את ח’יבר לפני חמש שנים (בשנת 1925).

המדבר העיקרי הוא מוחמד הגדול – הוא הירבה לנדוד, וראה רבות בחייו. מקודם עבד בצבא אבן־סעוד. מכיר הוא את פילבי, והכיר גם את הקפיטן שקספיר, אשר נהרג בערב. על ח’יבר מולדתו סיפר לי את הדברים האלה:

ח’יבר נמצאת במרחק שלושה ימים בגמל מאלעֻלה²⁰⁹, תחנת הרכבת החג’אזית, וקצת יותר מזה – מהדיה, גם היא תחנה, והמרחק מיַנְבֻעַ הוא שבעה־שמונה ימים בגמל. אלעלה היא עיר יותר גדולה מהדיה, והקשר העיקרי הוא אתה. העיר ח’יבר נחלקת לשנים – למבצר העומד על ההר, והעיר עצמה, השוכנת תחתיו, על־יד מעין מים²¹⁰. בעיר כ־500 בית ו־2500 נפש.²¹¹ במבצר חונה צבאו של אבן־סעוד, במספר חמישים איש. על־יד המעין גדלים הרבה תמרים, ושטחי־אדמה מרובים שם והם מעובדים על־ידי תושבי העיר, העסוקים כמעט כולם בפלחה. יש בעיר גם חנוונים למכביר – כחמישים חנויות, הקונות מהבדווים את תוצרתם, ומוכרות להם את הדרוש. התושבים זורעים חיטה ושעורה, והיבולים טובים מאד. אין בערב תמרים טובים מדקלי ח’יבר. הבתים כולם אבן. צבע האדמה אפור, וההר אשר המבצר עליו הוא כמעט שחור לגמרי. המעין הוא טוב מאד ונותן מים למכביר. שם מיוחד אין לו. במימיו משתמשים להשקות אח השדות.

עד ימי אבן־סעוד קשה היה להגיע לח’יבר, אולם עכשיו סודר על־ידי הממשלה דרך לאוטומובילים, המעבירים את הדואר. האקלים טוב מאד: לא חם מאשר במקום אחר בחג’אז.

התושבים מתחלקים לשניים: לבנים ושחורים²¹². מספר הלבנים – 2000, והשחורים – 500 נפש. לשחורים קוראים – עבדים. הם מתעסקים, כמו הלבנים, בפלחה וגם במסחר, אלא שהלבנים אינם מתחתנים עם השחורים. התושבים מתעטפים ב’עבאַיוֹת'. מזמן שלטונו של אבן־סעוד יצא המשי לגמרי מן השימוש.

התושבים כולם הם מוסלמים־סוּנים, ואין שום זכר לדת אחרת בח’יבר. על שאלתי, מי הם ‘יהוד אל־ח’יבר’ ואם גם עכשיו קוראים את תושבי ח’יבר בשם זה, ענה לי מוחמד: 'השם הרשמי שלנו הוא ח’יברים. בשם יהוד אל־ח’יבר מכנים אותנו רק כבשם גנאי וקללה. אנחנו יודעים, כי בארצנו גרו לפנים יהודים, אשר שלטו בכל הסביבה, אבל אחר־כך נהרגו וגורשו מח’יבר וחלק מהם קיבל את האיסלאם. אנחנו הלבנים, תושבי ח’יבר, הננו מיוצאי ירך היהודים האלה, אשר קיבלו עליהם את דת מוחמד. את הדת הקודמת עזבו אבותינו, ואין יודעים ממנה כלום ". כל מה שנשאר בח’יבר מהיהודים – אלה הן הכתובות המרובות שעל קירות המבצר ועל אבנים אשר מחוץ לעיר – במדבר. אנו קוראים לאבני־כתובות הללו ‘חג’ר אל־יהוד’ עד היום הזה. אין בינינו אף אחד שיידע לקרוא את הכתוב על גבי האבנים האלה. כל הסביבה היא מוסלמית, כמונו, ואין מקום בכל חג’אז שיהיה בו זכר ליהודים.

בית הכנסת בעדן.

רחוב ברובע היהודי בקוצין, הודו.

בית כנסת בקוצין, הודו.

השבועה בה נשבעים תושבי ח’יבר היא רק בחייאת־אללה, ולא במוחמד, ולא בנביא אחר. השמות הרגילים הם: מוחמד, עבדאללה, עזיז, סגר, ויש גם מוסא ועיסא, יעקב, דוד ויוסף. את חוקי האיסלאם ודיניו שומרים הם כדרך ששומרים כל המוסלמים הסונים. שום שירים או פתגמים מיוחדים, שיהא נזכר בהם שם היהודים, אין בח’יבר. סדר הזמנים הוא כמו אצל המוסלמים בכל מקום.

בח’יבר מרוצים מאד משלטונו של אבן־סעוד. הוא שלח לשם שופט, מורה ורופא משלו. עכשיו יש שם בית־ספר ובית־חולים. בבית־הספר מלמדים רק את הקוראן, וכל הילדים יודעים כיום לקרוא ולכתוב ערבית.

בסביבות ח’יבר חונים השבטים הללו: ענזה, אלידאן, אלמעואץ, אלקמביר ואהשם. השרראת חונים בין ג’וף ובין מעון: בני עטיה – בין תבוכּ ובין ח’יבר. עם כל השבטים האלה יש לבני־ח’יבר קשרים מסחריים. כולם מוסלמים־סונים כמו הח’יברים. מח’יבר לתימא מרחק חמישה ימים בגמל, וגם שם יש רק מוסלמים."

4. עדותם של שלושה ערבים מהעובדים בשטח הזכיון בדרום ים־המלח.

בחודש אב שנה זו (תרצ"ט) חקר ידידי פ. בר־אדון שלושה ערבים מתושבי ח’יבר, העובדים בשטח הזכיון בדרום ים־המלח (בהר־סדום), שלושתם – מתושבי אַמכּידה אשר על־יד “קצר מרחבא אלחסן”²¹³ (“קצר”– מצודה). הם סיפרו, כי לאחר שהכניע עלי אִבן אַבּו־טאַלבּ והסוּחבא (חברי מוחמד) את יהודי ח’יבר, נעשו למוסלמים, והם שייכים למד’הב (“מד’הב”־ שיטה, אסכולה) החנבלי. תושבי חבל ח’יבר הם פלחים, העוסקים במזרע תבואות וירקות ובמרעה, וכולם ממוצא יהודי. כך מספרים זקניהם, ויודעים זאת גם כל הערבים. ב“קצר מרחב” יש כתובת על גבי השער או משקוף השער, והיא בעברית, ובכל אופן – לא בערבית, והיא מימי מרחב הנ"ל. שם המוח’תר של קצר־מרחב – עבד אללטיף אלשלאלה, השייכים הגדולים של ח’יבר הם: חאמץ' בן מרצוד, עבד א־רחמן, נחף מניחי. העיר הראשית – קרית בישר. החורבות הידועות: סמח’ה אלעין, אל־עצמיה (ליד עין עלי), ושם חורבות בית־כנסת – כנסת־אליהוד; חזראנה, זיבראן, אלקריה. תושבי המקום מתחתנים ביניהם לבין עצמם²¹⁴.

5. עדותו של מר אברהם שפירא (מפתח־תקוה):

שיך אחד מנג’ד סיפר לו: בזמן שאבן־סעוד ניצח את המלך חוסין והלה ברח מפניו, עזב המסַפֵּר את הארץ יחד עם חוסין. בח’יבר יש להם (לח’יברים) בית־קברות מיוחד, והם אינם נותנים את בנותיהם לאחרים (כלומר לבני שבטים אחרים). כולם גבורי־חיל ושומרים את גזעם. הם דרים בסביבות ח’יבר וקוראים להם “יהוד־ח’יבר.”

 

עוד על שבטי ישראל בערב    🔗

בפרק הקודם הבאתי את רוב המקורות המעידים על קיומם של שבטי ישראל בערב עד תקופה הקרובה לזמננו. השבטים הללו המשיכו דורות רבים, גם אחרי מוחמד, להתגורר במדבר בין שבטי ערב, לעסוק במרעה ולהגן בחרבם על קיומם. סיפורים על היהודים הנפלאים האלו, הגיעו אלינו ושימשו מקור־תמיד לאגדות ולסיפורי־דמיונות. אחדים מהסיפורים יש בהם גרעין של אמת²¹⁵. אחרים נתבדו מכבר; והיו גם מקרים, שבדאים ורמאים ניצלו להנאתם את האגדות המתהלכות. מכאן אין להסיק שכל הסיפורים והדברים בדמיון יסודם.

בפרק זה באתי להוסיף כמה ידיעות על שבטי ישראל במדבר ערב. קצתן מתקופה קדומה, והן משלימות את הידיעות הידועות לנו מפי דוד הראובני, אברהם פריצול ולודרביקו די ווארתימא; וקצתן – מתקופה יותר מאוחרת. בין אלו האחרונות הבאתי דברים שנמסרו על־ידי אחד השיכים המפורסמים של השבט וולד עלי, הנודד בעבר הירדן, והמתיחס על יהודי ח’יבר. המסורות הללו נתפרסמו בשעתן על־ידי שומאכר, חוקר גרמני, וקונדאר, החוקר האנגלי הידוע. והנה מצאתי עדות מסייעת לדבריהם אצל הד“ר יצחק לווי, במכתביו לד”ר הרצל ז"ל, השמורים בארכיון הציוני בירושלים. כולם מחזקים את המסורת, הקיימת בקרב חלק משבטי ענזה עד היום, על יחסם לשבטי ישראל.

א    🔗

בראש וראשונה אביא את החומר החשוב הכלול בספרו של ר' אברהם בן יצחק הלוי בן מיגאש (או אִבן מיגאש) – “כבוד אלהים” (חקירות פילוסופיות בחידוש העולם ובענינים שונים, גם בעניני קבלה והמזלות). ספר יקר המציאות זה נדפס בקונשטנטינא בשנת שס"ה. מחברו הוא אישיות ידועה בדברי ימינו, רופא ותלמיד חכם, בעל עמדה פוליטית גבוהה בחצר השׂולטן, ובעל נסיון חיים רחב. ר' אברהם בן מיגאש היה רופאו של השולטן סלימן המפואר (מאה ט"ז), וליווה אותו במלחמותיו ובמסעותיו הממושכים בארצות המזרח. לאחר שובו אתו ממסעיו הוזמן על־ידי קהילת דמשק²¹⁶, וחזר לארצות הקדם והתגורר בסוריה וגם בארץ־ישראל²¹⁷.

ר' אברהם בן מיגאש היה בעל שכל חד ורחוק מהזיות ומדעות קדומות. הוא כפר במציאות שדים והתיחס בביקורת לכל אותם הסיפורים והמעשיות אשר נפוצו בארצות קדם. לפיכך יש להעריך את דבריו יותר מאשר סיפורים שמקורם רק שמועות. בספרו הנ"ל אנו מוצאים עדות מעניינת על קיומם של שבטים יהודים בדורו, בוואדי אל קרנין, היינו בוואדי אל־קוּרא, צפונית למדינה, במספר 1500 אוהל. כמו כן הוא מספר על מציאות שבטים יהודים במקום אחר בערב, בין בצרה למכּה. עדותו זו מחזקת את דברי ווארתימא²¹⁸ שהעיד זמן קצר לפניו על קיום שבטים יהודים חפשים במדבר ערב.

ואלה הם דברי אבן מיגאש²¹⁹:

"ובעוונותינו מהם / מבני ישראל / נטמאו בין הגוים, ומהם פנו והלכו אל ארץ (ערב?) והיו שם מלכים ושרים, כמו בארץ פ’לאסה²²⁰, אשר בארץ החבש, שאומרים עליו שהוא מלך גדול ואדיר בין המלכים. כן בארצות תמן²²¹ מעידים שרים וכנעני ארץ, שיש שם מלכות גדול ועצום (כן!) ליהודים, ומעידים על זה שרים ושופטים וסריסים רבים ונכבדים היושבים בשער המלך הבאים משם. ומהם היו ראשי שרים ופחתים²²², באפים²²³ (כן!) מקום יושבים באוהלים, באוהלי קדר. רוצה לומר שאין עליהם שר ושופט, כמו ערב אלזייר²²⁴ שבארצות פאס בארץ המערב, ודבר אין להם עם אדם ואינם נותנים למלכי הארץ לא מס ולא ארנוניות אפילו שוה פרוטה, וכן בוואדי אלקרניין²²⁵ צפוני למיכיי מהלך שני ימים יש שם פחת ליהודים במדבר בארץ, ויש להם שלשה מגדלים. וכבר ראיתי אחד מהם שהיה בא לארץ הצבי, וטבעה הספינה, וטבעו בים סוף חבריו, והוא ניצל על לוח אחד. וכבר בא לביתי²²⁶ וישב שם כמו שלושים יום ויותר, ואמר שהר כמו אלף ות’ק בתים²²⁷ בקרוב. ועליהם נשיא אחד וכולם משבט מנשה, ויש להם ספר היחס.

וכן, יש בין ערב בצרה למכה משפחות בני ישראל, וקוראים להם בני אלאשבאט²²⁸, והנה אלה אשר שמענו שמעם באלה הזמנים, מקרוב באה שמועתם לאזננו.

וכתבתי זה, להגיד כי ישר דבר ד‘, האל הנאמן וקיים בדבורו, לכתוב בתורה: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו וכו’."

ב    🔗

בקטע המובא לר' אברהם אבן מיגאש אנו מוצאים איפוא אישור נוסף לקיומם של יהודים חפשים במדבר ערב בסוף המאה השש־עשרה, כלומר, בתקופה שלפני הוואהבים; וכבר הבעתי את השערתי שכל הידיעות הממשיות אשר בידינו בדבר קיומם של שבטי ישראל חפשים כאלו נפסקות עם הופעתם של הוואהבים. אמנם, הידיעות על יהודי ח’יבר מזדמנות לנו גם לאחר מכן, אולם בצורה של מסורת רחוקה ומעורפלת, שאין לסמוך עליה הרבה.

ומכאן לידיעות מאוחרות. באמצע המאה התשע־עשרה יצא לאור ספרו של ר' יוסף שווארץ, תחילה בעברית ואחר כך גם בגרמנית ובאנגלית. בעברית נודע ספרו בשם “תבואת הארץ”, ובגרמנית Das Heilige Land²²⁹. הספר הגרמני יצא שנים אחדות לאחר הופעת ההוצאה העברית, ויש בו כמה הוספות שאינן כלולות במקור העברי. בין השאר יש הוספה על יהודי ח’יבר, שהנני נותן אותה בזה במלואה:

“בשם יהוד ח’יבר קוראים בעצם את בני חבר הקיני, חותן משה, (השווה שופטים ד' י"א), הידועים כמו כן בשם בני רכב, אשר התנזרו מן היין וישבו באוהלים (השווה: דברי הימים א', ב, נה; ירמיהו ל“ח ח־ט. ועיין פסיקתא רבתי ל”א, ארץ סינים בישעיהו מ“ט, י”א –היא ארץ בני יונדב בן רכב, ומבראשית רבא נ"ב ברור למדי, שארץ סינים היא תימן, ערב). עוד מוצאים עקבות יהודי ח’יבר: הם חיים מבודדים, אינם רוצים שזרים יכירו אותם, ונרתעים, או גם נמנעים מכל מגע עם שאר היהודים; עם כל זאת לא חסרה להם החריפות השכלית הנודעת לרבים מאחינו. הם חיים רק בגבולות ערב, על הרוב על חופיו המזרחיים של ים סוף, ועוסקים בגידול עדרים בלבד. בסביבות ינבוע – נמל ים בחוף המזרחי של ים סוף – מוצאים אותם עוסקים בחרושת־ברזל (נפחות), והם מנהלים משא־ומתן מסחרי עם שאר שבטי ערב, היינו, במסחר חילופין, ונודעים בתוכם בשם ‘ערב סבת’, כלומר, ערבים, או בדווים שומרי שבת. בכל מקום מתיחסים אליהם בכבוד וביראה, באשר עם ענקים המה. דיבורם הוא רק ערבית ועברית. אומרים שאינם רוצים במיוחד לעמוד בשום קשר עם יהודים, ואם מכירים אותם ורוצים בשיחה אתם, הרי הם ממהרים להכחיש את יחסם ואומרים שהם ממוצא ערבי רגיל. אין הם נוגעים בשום ערבי אחר, אינם נהנים ממנו בכלום, ואף בדברים המותרים ליהודי, ותמיד אף בשעת משא־ומתן עומדים במרחק מה ממנו (מהערבי). הם מופיעים תמיד ברכיבה ומזוינים. על בגדיהם ניכּרים לעתים קרובות ציציות”.

“בזמנו של איברהים פשא, בשעה שהארץ היתה כולה שקטה ואפשר היה לנסוע בכל מקום באין מפריע, קמו שני יהודים מצפת, האחד נפח והשני צורף־כסף, ויצאו עם כליהם למצוא עבודה בקרב הערבים. הם עברו את הירדן וילכו דרומית־מזרחית להרי החורן ושם אמנם מצאו את העבודה אשר חיפשו. זמן רב נשארו שם לבדם, ויהיה מאכלם לחם, חמאה ודבש, ובשעת סעודה היו יושבים לחוד מחבריהם. פעם אחת בלילה באו מן הדרום פרשים ערבים רבים לשם כריתת חוזי מסחר. הם הרגישו בשני היהודים, וישאלו מי אלה? כאשר ביארו להם את הדבר צחקו ואמרו, שהם מכירים את ה’יהודי' היטב, אולם הללו אינם גמדים כמותם, כי יהודי ח’יבר ענקים הם בקומתם, ואינם נהנים משום דבר מבני דת אחרת. אמרו להם, כמובן, שמלבד יהודי ח’יבר יש עוד יהודים אחרים, והסתפקו בזה. – לעתים מתגלים אחדים מיהודי ח’יבר גם בארץ־ישראל. אומרים שראו אחדים מהם אף בירושלים, אולם תמיד בסתר, וחידה עמוקה היא מדוע הם מסתתרים. ברור הדבר שהם חיים לפי חוק התורה, אולם הם יודעים גם על גבורי התלמוד שלנו. לפני כמה שנים הלכו שני יהודים אשכנזים מטבריה אל המערה של רבי עקיבא. בשעה שיצאו משם עברו שני ערבים רוכבים על פניהם וישאלו אותם בלשון העברית: איזה צדיק – כך קוראים הבדווים והערבים את חכמינו הקדמונים – נח כאן? ואלה ענו להם – רבי עקיבא. מיד ירדו מסוסיהם וייכנסו אל המערה, ושני האשכנזים שמעו מבחוץ תפילה עברית מזעזעת אשר ערכו שם. כאשר יצאו שאלו אותם, מי הם? ‘אנו יהוד ח’יבר, אולם אנו משביעים אתכם בשם אלוהי ישראל, שתחשו ולא תגלו לאיש על קיומנו, עד אשר נתרחק ממחוזכם’. כה אמרו וינוסו על סוסיהם הדוהרים ויעלמו במרחק”.

“היה להם נשיא, שהחשיבו אותו כמושל. לפני עשרים וחמש שנים רצה השריף של צנעה לעלות לרגל למכּה, אך לא כרגיל דרך ים סוף, דרך ג’דה, אלא ביבשה. הוא יצא מצויד בצידה ומלווה משמר מספיק. בהיכנסם למדבר־החול הגדול תעה ולא מצא דרך קדימה ולא לאחור. הם ראו שאפסו להם צרכי־אוכל נפש, וכבר הרגישו חוסר במים, אך המשיכו בלי כוח, במאמצי יאוש, את דרכם קדימה. פתאום הגיעו לעמק פורה, וכאן נגלתה לפניהם, עם שקיעת החמה, עיר אוהלים שלימה. בתקוותם לפגוש אחים ערבים מיהרו אל שפריר אחד גדול ונהדר וחלוץ השיירה צעק בקול גדול: מים, מים, אחים חביבים, ולא נמות בצמא. אולם ערבי אחד ענק בקומתו בא לקראתם ויצעק בקצף: ‘כלב, מי מעז לקרוא כך בשעת התפילה?’ אולם המוסלמי סיפר לו על הדוחק הגדול בו נמצאת כל חבורתם ויבקש בתחנונים מים. ‘הידעת את המקום בו אתה צועק? כאן אוהל מלכנו הנערץ. כאן אנו מתפללים תפילת המנחה ואתם מפריעים לנו’. האורח הביט אל תוך האוהל, וירא והנה חבורה שלימה של ערבים גדולים ונכבדים מתפללים בלחש. אחר זה הגישו מים לכל החבורה במרחק־מה, ויעניקו להם מכל צרכי הנסיעה ויתארו להם את הדרך הקצרה ביותר למכה, ורק כעבור כמה שבועות הגיעו לשם, כי נסוגו רחוק מאד מן הדרך. וכאשר שאלו מי הם אנשי חסדם קיבלו תשובה קצרה מאד: ‘יהוד ח’יבר’. מאותו מאורע נעשה השריף של צנעה לידיד טוב ליהודים ומתיחס לבני דתנו בכבוד רב (כן).”

“בזמן החדש עמלו לשווא לפתור את החידה הזאת. אף אני חיפשתי כל מיני אמצעים להגיע למטרה זו. החלטנו לשלוח אדם אחד בעל מרץ ומתחפש כעולה רגל ערבי שיעבור את ארץ ערב ויביא לנו ידיעות מהימנות על יהודי ח’יבר. בחרנו בר' עמרם²³⁰, יהודי מצפון אפריקה, מתושבי צפת, אשר שיג ושיח לו עם שבטי ערב; אני רשמתי לו סדר הנסיעה לפי ידיעות הארץ אשר בידי, ואף נתתי לו את ספרי על ארץ־ישראל (תבואות הארץ), ולאחר שצויד בכל הדברים הנחוצים יצא מכאן בחודש אלול תר”ו (ספטבמבר 1846). לאחר שנה קיבלתי ממנו מכתבים מצנעה, דרך קאהיר, בהם הוא מספר, שבזמן נסיעתו ביבשה בין צנעה ומוקא נשדד על־ידי שבט אויב ערבי; אמנם כל התעודות שלו עודן בידיו, אולם הוא נעדר יכולת להמשיך את נסיעתו, כי מלחמות מתנהלות בין הבדווים, ועליו להישאר בעדן עד אשר יובטח השלום. אולם דבר אחד נודע לו בבירור, כי בפאת מזרח נמצא שבט ערבי יהודי גדול, הנודע בשם שבט בנימין, ואותו הוא רוצה לבקר. הוא רוצה לכתוב לי דברים ברורים ובטוחים, לכן יעבור עוד זמן רב עד אשר יכתוב אלי (עד כה – 1852 – טרם קבלתי ממנו מכתב)."

ג    🔗

בספרו של שומאכר Across the Jordan²³¹ מביא המחבר את דברי השיך הראשי של וולד עלי, שיך מוּחמד, אשר אמר למחבר את הדברים האלה:

“רואה אני יפה, שעם בנין מסילת־הברזל הגדולה אין אנו יכולים להישאר עוד זמן רב בחורן. אכן ידוע ידענו שארץ זו לא לעולם תהיה לנו, כי שמענו שבניהם של אלה, אשר עצמותיהם מונחות תחת חורבות הארץ הזאת (דהיינו, ‘קוּבּוּר בני־ישראל’) עומדים לחזור ולבנות שוב את עריה, כמו שהיו בימי אבות אבותיהם. אנו נסתלק לעג’לון (עגלון – צפון־גלעד), אשר שם מקום נרחב ומספיק לשבטנו.”

לזה יש להוסיף שהשיחה הזאת נתקיימה בין שומאכר ובין השיך מוחמד בעין־דקר, מקום מושבו ומרכזו של השבט וולד עלי בתקופת חנייתו בחורן. עין־דקר זו נמצאת בסביבת דוֹלמנים הידועים בשם: “קוּבּוּר בני־ישראל”, ואליהם היו מכוונים דברי השיך שרמז לאלה אשר עצמותיהם נחות מתחת חורבות הארץ הזאת.

וולד־עלי סעיף של ענזה, (1800 אוהל). על ענזה נמנים עוד שבטי־משנה גדולים בסוריה ובעבר־הירדן רֻוַלַה (3500 אוהל), סבאע (1800 אוהל) ופדעאן (3500 אוהל); בארם נהריים – עמאראת (4200 אוהל); ובחג’אז עצמה – פוּקרה, בני והאב וול־סלימן (וגם אלידן).

דאוטי מעיר שלוולד עלי ולפוּקרא יש זכויות עד אדמת ח’יבר (עמ' 380). מלבד וולד־עלי מתיחסים ליהודי ח’יבר גם הַתֵּים.

אשר לווּלד עלי, עליהם אומרים גם גוארמני, גם דאוטי, שהם שומרים מסורת מוצאם מיהודי ח’יבר. על כך נתווספה לי בזמן האחרון ידיעה חשובה במכתבו של ד“ר יצחק לווי לד”ר הרצל מיום 10.2.1904. המכתב נשמר בארכיון הציוני בירושלים.

במכתב הנ“ל מזכיר הד”ר לווי, שהיה בשעתו פקיד מטעם הממשלה התורכית, מפקח על החקלאות במחוז דמשק, את שמו של מוחמד אל־סווירי, או אל סווסי, השיך של שבט וולד עלי הלה אמר בגלוי שהוא משתייך ליהודי ח’יבר.

אחריו נשארו שני בנים, ראשיד ומעשוק, שעדיין היו בחיים בשעה שכתב הד“ר י. לווי את מכתבו הנ”ל לד"ר הרצל. אגב, מזכיר לנו השם מוחמד אל סווירי או מוחמד אל סוויסי את שמו של עלי אל סווסי, “יהודי מאוהל תהיימה”, המובא אצל דאוטי (עמ' 285)

על שיך מוחמד זה, נשיא וולד עלי, יש לנו עדות מסייעת מפי קונדאר בהרצאתו אשר הירצה בלונדון לפני אגודת “מכבי” בשנת 1899, בה הוא חוזר על הידיעה של שומאכר בספרו הנ"ל.

ד    🔗

ידיעה מיוחדת במינה קיבלתי מפי מר מאיר לווי, בן הרב ר' יחיא יצחק הלווי, שסיפר לי זכרונות מארץ תימן, ואלה דבריו:

בשנת תרפ"ח (1928), באחד הלילות שישבנו לפני ר' יחיא יצחק הלווי בצנעה, בבית המדרש, באה לפתע קבוצה של שלושה יהודים שהיו שונים מאתנו הן במראיתם, הן בלבושם והן בקלסתר פניהם. למעשה לא הכרנו שהם יהודים ולא עלה על דעתנו. בתחילה נדמה שערבים בדווים באו אל הרב. אך כעבור דקות מספר, לאחר שיחה עם הרב (הם נגשו אליו ונשקו את ברכיו), הוברר שאלה הם פליטים מיהודי אל ביצ’א (דרומית־מזרחית לצנעה)²³².

הם סיפרו, שהאימאם לחם עם שבטי אל ביצ’א והמלחמה ארכה כשנים־עשר חודש ולבסוף כבש האימאם את הבדווים הללו, שכניהם. היהודים הנמצאים עם הבדווים נלחמו בעוז־רוח כשכניהם, אך עם כניסת חיל האימאם התנקמו חכובשים ביחוד ביהודים, באשר ידעו מראש את עוז־רוחם ואת יכולתם במלחמה.

האנשים הללו פצרו ברב שיבקש עליהם חנינה מאת האימאם, לבל יציק להם, ובמיוחד – חיל האימאם.

באותו מעמד היו גם הרב אלעזר קרוח והרב שמן (בנו של הרב שלום). וזה הדבר אשר סיפרו:

הם (אותם היהודים) נמצאים בערבות אל ביצ’א מזה דורות, מתגוררים בסביבה עם שכניהם ללא כל מחיצה וללא כל הבדל, הן בלבוש, הן בחיי חברה, הן באוהלים, הן במעמד. ההבדל היחידי הוא זה: יום השבת והמצוות המעשיות שלהם כיהודים. פרנסתם על המרעה – גידול צאן וגמלים – (ביחוד מפותח שם מקצוע זה). אינם נרדפים על עניני דת. מספרם – שמונה מאות. איני זוכר אם המדובר היה על נפשות או משפחות.

יהודי אל־ביצ’א “ארוכים” (גבוהים); פניהם מוארכים! מגודלי שער וזקנם דליל; הלחיים מגולחות וכן השפם. בידם נשק (רובה), חגורה עם פגיון ואשפת כדורים; וגלימת־כבשים על כתפיהם. דיבורם שונה מדיבורנו, ערבית בניב מיוחד.

יהודי צנעה קיבלו אותם בידידות, האכילום והישקום.

באותה שעה היתה נטיה בממשלה העותמנית להטיל חובת־צבא על היהודים, ובאי־כוח היהודים התנגדו לזה. הנימוק העיקרי לחיוב היהודים לצאת לצבא היתה העובדה, שיהודי אל־ביצ’א מזוינים תמיד בנשק.

הקטעים שהבאתי בזה, פרט לראשון, (“כבוד אלהים”) כולם הם מתקופה מאוחרת, ממאה השנים האחרונות. יש להבדיל כמובן, בין סיפורו של ר' יוסף שווארץ, שמקורו שמועות ואגדות, ובין שאר הסיפורים, שיש עליהם עדים נאמנים, כמו שומאכר, קונדאר, ד"ר יצחק לווי ומאיר לווי. דבריהם של אלה מכוונים זה לזה, והם מתאימים לידיעותיו של דאוטי על מסורת וולד עלי ושאר שבטי ענזה. אמנם אין הם מוכיחים את קיומם של שבטים יהודים בזמן הזה, כפי ששמענו מפי ניבור באמצע המאה השמונה־עשרה ומפי קודמיו, אולם הם מאשרים מסורת שרירה וקיימת, החיה בפי השבטים הנזכרים עד היום, על מוצאם של חלק משבטי ענזה מיהודים.

מן הראוי להזכיר מאמרו של “B. Dodge: Assyrians on the Khabbur” (חוברת.R.C.A.J, יולי 1940, עמ, 112) שבו הוא כותב כי קצת “תלים” היו כנראה כפרים של יהודים מימי גלות אשור (מלכים ב' י"ז, ו; דברי הימים א, ה' כו'), ומוסיף: “המפקד מילר Müller מזכיר בספרו “En Syrie avec les bedouins” עמ' 101, שקצת מוסלמים משבט בו–שעבן, על גדתו המזרחית של הפרת, מודים במוצאם היהודי.” 

 

המוהיקני האחרון    🔗

בשלהי מלחמתנו בתחילת נובמבר 1948 – נזדמנתי לקיבוץ “נגבה” ומפי חבר אחראי שמעתי סיפור מזעזע על מותו של אבו־עיש, מוכתר של אחד הכפרים הסמוכים, שעמדו – זמן רב לפני המלחמה – בקשרי ידידות עם שכניהם היהודים. מעשה שהיה כך היה: אבו־עיש וחברו נזדמנו בעצם ימי הקרבות לעזה, ומשהכירו אותם שם שהם מבני המוחאמרה, הטילו עליהם חשד של ריגול לטובת היהודים, ותלו את שניהם על עץ ברחבת־העיר.

המעשה כשלעצמו הוא מן התופעות הרגילות בימי מלחמה; אולם הדבר המיוחד שבו אינו בזה שעל צד האמת לא היה שום יסוד לאותה האשמה בריגול, פרט לעצם העובדה שאבו־עיש היה ממשפחת “מוחאמרה”, מכפר יוטה, הסמוך לחברון; ומשפחת “מוחאמרה” מתיחסת למחימר “מלך יוטה”²³³ ואנשיו, אותו מחמיר – שלפי המסורת המקובלת ביוטה – הנו מיהודי ח’יבר וכבש בשעתו את הכפר “וימלוך” בו, הוא וצאצאיו אחריו עד היום הזה.

ביקרתי בחברון בקיץ תרפ"ח (1928), ושם שמעתי מפי זקני התושבים היהודים על הכפר יוטה, הסמוך לחברון, שרוב תושביו נחשבים ממוצא יהודי. לפי דברי היהודים עמדו בני משפחה זו – בית מוחאמרה – ביהדותם עד לפני כמאתיים שנה, שאז קיבלו עליהם את האיסלאם. אף־על־פי־כן – אמרו לי – עדיין נוהגים בני מוחאמרה לחוג את החנוכה בהדלקת נרות שמונה ימים, ובבואם חברונה לקנות סחורה ולמכור את יבולם הם חוזרים על חנויות היהודים דווקא וקוראים להם תמיד “בני דודנו”.

בשעת ביקורי ביוטה שוחחתי עם השיכים, ראשי מוחאמרה, כשאנו יושבים “אקיקלי דמתא” ומסביבנו ראשי כל המשפחות שבכפר. בית־מוחאמרה מנו כ־2600 נפש, כשני־שלישי אוכלוסי הכפר, והשאר היו מבני חושיה ומבני שעבין.

לפי דברי אנשי יוטה נכבש הכפר על־ידי השיך מוחימר היהודי שהיה מיהוד־אלח’יבר. מוחימר ושבטו היו אנשי אוהלים, שנדדו בסביבה סמוך לכפר אותה שעה ניטשה מלחמה פנימית, שנמשכה שנים רבות, בין שתי משפחות שבכפר – חושיה ושעבין; השעבין גברו על החושיה, ואלה פנו למוחימר היהודי לבקש ממנו עזרה. מוחימר נענה להם, הוא הצליח להתגבר על בני שעבין, ויקח מהם חלק מאדמתם, עד שלבסוף נכנעו לפניו כל אנשי הכפר יוטה וישימוהו למלך עליהם. הדברים נאמרו בהדגשה ובגאון, והמבטא שהשתמש בו זקן הכפר היה “מלך”. חלק מהנוכחים בשיחה היו מבני המשפחות ה“נכבשות”, ואף הם נענו בראשם לאות אישור דברי המסַפּר.

אלה ואלה הם מוסלמים, ואותה לשון בפיהם. לבושים היו אותם בגדים, ללא היכר והבדל ביניהם. ההבדל היה רק בהכרת מוצאם. בשעה שהראשונים התיחסו בגאון על הכובש היהודי מבני ח’יבר, נחשבו האחרונים, הנכבשים, על התושבים הקדמונים, אשר ישבו כאן לפני בוא בני־ח’יבר.

במקום אחר תארתי ביתר פרטות את יוטה ויהודי־ח’יבר שבה ובסביבותיה. אולם מאז ביקורי ביוטה בשנה שקדמה לפרעות בחברון, לא הזדמנתי לשם ולא ידוע לי, אם בימי חירום – טבח יהודי חברון בשנת תרפ"ט (1929) – שיתפו המוחאמרה פעולה עם שאר הערבים; אכן לא שמענו גם שהתערבו באיזו מידה לטובת היהודים או, לפחות, שהשתדלו לפעול למען השלמה בין הצדדים. אולם, אם נרצה למצוא להם צד זכות, נוכל לאמר שדווקא משום מוצאם היהודי, דבר הידוע לכל הערבים בסביבתם, היו נאלצים להתרחק ולא להתערב בסכסוך שבין הערבים ליהודים.

כידוע, רבו כמו רבו חורבות הכפרים העזובים בסביבות חברון; הן ידועות בכינוי זה גם בערבית “חירבאת” ונפוצות בהיקף רחב מאד יותר מבכל מקום אחר בארץ. בימי הקיץ באות הנה כמה משפחות מיושבי הכפרים הגדולים ומבלות חדשים שלימים בתוך ה“חורבות” המבודדות הללו. בכפר דורא (אדורים) וב“חורבות” שבסביבה גר בית־האב מסאלמה, המתיחס אף הוא למוצא יהודי והמונה כמאתיים משפחה. וכן יש מסורת יהודית על “חרבּת אלקום”, ועל משפחת דאר־אל־לחאם שבכפר בית־עטאב, שהוא לפי המסורת ממוצא יהודי. במלחמת “קיס” ו“ימן” נמנתה משפחה זו על הימנים. כן נשמרה מסורת של מוצא יהודי בבית אמר, בבית נתיף וגם בציעור, ליד חלחול; באדנא, בבתולה ובדנובה, בצוריף ובגבעה, ליד כפר עציון. כן נשמרה מסורת חיה על משפחות יהודיות, שהשתקעו בכפרים אחרים, כגון במי־נפתוח (ליפתא) ליד ירושלים.

בכפרי הדרום והנגב פגשתי משפחות מבודדות מצאצאי מוחאמרה של יוטה. קצתם הרחיקו נדוד מכפרם, ומהם שהתישבו בקביעות בסביבות רוחמה ונגבה והביאו אתם מסורת מוצאם מיהוד אל־ח’יבר. מסורת זו היתה ידועה לכל השכנים הערבים וגם למתישבים החדשים שלנו בכפר נגבה, ומפיהם שמעתיה כמה שנים לפני זה.

והנה פרצה המלחמה, מלחמת החרות שלנו. יחסי השכנים – גם עם ידידים קרובים – נותקו לגמרי. אבו־עיש נשאר בכפרו בחלק שמחוץ לשלטון ישראל. כמוכתר הכפר ביקר בעזה לצורך עסקיו ובעניני הכפר וכאן איתרע מזלו. מישהו מיריביו, שנטר לו שנאה, מיהר להכריז על מוצאו היהודי, נצר ליהוד־אל־חיבר, ו“כמובן” – מרגל לטובת ישראל. עצם ההאשמה היתה מספיקה שקנאים יפגעו בו. הוא וחברו, בן־משפחתו, נידונו למוות בעוון מוצאם מיהודי ח’יבר, אשר שלטו לפנים באותה ארץ, צפונית למדינה, ונלחמו במוחמד לפני 1300 שנה, בבכרם את המוות ואת הגולה על הבגידה בעמם ודתם. ואמנם רובם הוגלו גלות שלמה על־ידי ראשוני הח’ליפים שלאחר מוחמד.

על השיך אבו־עיש נגזר לשאת עוון אבותיו. בסתיו תש"ט (1948) הועלה לגרדום בככר־העיר של עזה המוהיקני האחרון ליהודי ח’יבר.

 

שבטי אפגניסתאן ומסורת מוצאם מעשרת השבטים    🔗

א. יהודי אפגניסתאן    🔗

אחרי חיסול גלויות תימן, אַשור ובבל, הגיע גם תורה של גלות אַפגניסתאן הנידחח. שיירי עדת יהודי אַפגניסתאן זזו: חלק ניכר מהם כבר הגיע לישראל.

יהדות אַפגניסתאן, הקטנה והדלה, השרויה בפינה נידחת זו שבין פרס ובין פאכּיסתאן וברית־המועצות, היא חלק מהיהדות הפרסית, עצם מעצמיה ובשר מבשרה. השפה המדוברת על ידי יהודי אַפגניסתאן היא פרסית, נכון יותר: אחד הניבים הפרסיים, השגורים בפי יהודי פרס ובוכארה – הוסף את העברית, הנערצת עליהם. אולם מחמת מצבה המיוחד ודברי ימיה המיוחדים של אַפגניסתאן, לבשה גם יהדות אפגניסתאן אופי של חטיבה מיוחדת.

חדירת היהודים לאפגניסתאן התחילה בימי קדם, בזמן שושלת האח’ימנים (559–331 לפני מנה"נ), ויש להניח שאז היתה מורכבת יהדות זו מיוצאי כל קצות פרס ומדי, וכוללת בתוכה את צאצאי גולי יהודה ובנימין משבי נבוכדנאצר, ואת צאצאי גלות שומרון בידי שלמנאסר, מלך אשור. מתוך מגילת אסתר, המשקפת את המצב בימי האח’ימנים, אנו רואים שהיהודים היו כבר אז עם מפוזר ומפורד בכל “מאה ועשרים ושבע” מדינות המלך אחשורוש, מהודו ועד כוש, ואַפגניסתאן, המזרחית שבהן, בכללן. – ייתכן שראשוני היהודים באו שמה כסוחרים עירוניים, שסחרו עם פרס והודו ואסיה התיכונה; ואחרים הגיעו כמגויסים וכמתנדבים בצבא פרס; וכך התישבו בארצות הללו ובנו מושבות כמו המושבות הצבאיות־החקלאיות אשר יסדו יהודים באותה תקופה ביֵב (אלפנתינה) ובמקומות אחרים במצרים – אף אלו בעת שלטון פרס שם.

בימי אלכסנדר מוקדון, שכבש את “בקטריאה” כלומר, את אפגניסתאן ואת “טראנס־אוכסיאנא”, וגם בימי יורשיו, מלכי בית הסילווקים, נטלו היהודים חלק ביישובן של הארצות הללו. אף אלה היו יהודי פרס ובבל. השפעתם של היהודים התרחבה והיא, כנראה, שהביאה להתיהדותם של מלכי בית חדייב (בשטח שבין נהר זאב העליון ובין התחתון) והפארתיים במאה הראשונה שלפני החורבן. פרטים מיוחדים ממקורות ימיהם של יהודי אפגניסתאן לא נשארו לנו. הכיבוש הערבי־המוסלמי גרם לאיסלומה של אסיה התיכונה, ורוב שבטי אַפגאן קיבלו דת האיסלאם, אשר ירשה את מקומה של דת הורמיז־אחרימן. גם היהודים סבלו מלחצם של הכובשים, הידועים בקנאותם הקיצונית, וביחוד מסערת הכיבוש הראשונה, שאז נגזרו גזירות קשות על כל “בלתי מאמין”. רוב הישובים היהודים נעלמו אם מסיבת התאַסלמות או מהגירה לארצות הסמוכות – ארצות שאליהן לא הגיע שלטונו של הכובש הערבי – או למקומות שהשלטון המוסלמי היה בהם פחות יציב ומשום כך פחות קנאי ופחות תקפני, והניח מקום לקיומם של מיעוטים בלתי־מוסלמים, כגון בבל, בוכארה וכו'. מכל מקום אנו מוצאים זכר מועט ליהדות אפגניסתאן בימי הגאונים, במאה השלישית להיג’רה – התשיעית למנה"נ. אישיות ידועה מאותה תקופה הוא חווי הבלכי המפורסם, אשר עיקרי דעותיו על התורה שבכתב ידועים מתוך כתבי הפולמוס של רבנו סעדיה גאון, שיצא בחריפות נגדו כחמישים שנה אחריו, וזו עדות נאמנה כי היו לו, לחווי, תלמידים רבים. מתוך שמרכז פעולתו היתה בלך, בירת אַפגאן, אנו למדים שאז עדיין היה שם ישוב ניכר של יהודים, שלמדו ופירשו תורת משה.

על יישוב יהודי בארצות הללו, בתקופה שלפני המונגולים, מעיד הנוסע ר' בנימין מטודילא, המונה בבוכארה ובסביבותיה רבבות משפחות מישראל. (בסאַמַרכּאנד כ~50 אלף וב“גיבה־חיבה” – 8000 נפש). אולם הנחשול העצום של שבטי המונגולים, שהגיח ממזרח ומצפון ושטף והחריב את כל המפעלים המשקיים ואת נכסי התרבות של אסיה התיכונה, פגע גם ביהודים. מחנות הנודדים, בהנהגת צ’ינגיז־ח’אן וצאצאיו אחריו, הרסו את כל מוסדי הציביליזציה הפיאודאַלית הקדומה של פרס ושל “בקטריאה”. בהחריבם את שיטת ההשקאה העתיקה, עליה עמדה החקלאות, מוטטו את יסוד קיומם של החקלאים, הפיאודאַלים והפלחים גם יחד. בהרסם את הערים, בערכם טבח כללי בתושביהן ובמכרם לעבדות־עולם את הנשארים – השימו את המרכזים העירוניים, מרכזי התעשיה והמסחר העולמי, והמיטו על הארצות הללו אסון לדורות, אשר לא נרפאו ממנו עד היום. בין קרבנות ההפיכה הזאת היתה כל היהדות של אסיה התיכונה. היא אִבּדה רוב ישוביה וכל נכסיה החמריים והרוחניים שצברה דורות רבים. עם אבדן הרכוש והנפש אבד גם זכרון לראשונים, ואין שום תעודות ורשימות מחורבן זה של היהדות בימי צ’נגיז־ח’אן, הולאגו־ח’אן, תימור־לנק (טמרלאן) ועוד.

המצב הוטב במידת־מה עם התפוררותה של ממלכת הח’אַנים הגדולים והתפצלותה למדינות קטנות, שרובן פנו עורף לדת המונגולית־האלילית וקיבלו את דת האיסלאם. אך לא כל התושבים התאסלמו; השליטים המוסלמים היו ונשארו אז במיעוטם, ורוב העם שמר את אמונותיו – בשמַאנים, בתורת בודהא וכו'. עובדה זו חייבה את המושלים להתנהג במידה של סבלנות לשאינם מוסלמים, ולכן גם ליהודים. ידוע ששליטים בוכאַרים הזמינו אליהם יהודים במאה הארבע־עשרה והבטיחו להם חופש הדת, ואז התחדשה התישבות יהודים בארצות שלטונם. יש איפוא להניח כי חידוש הישוב היהודי באפגניסתאן חל אף הוא באותה תקופה. ידיעות ברורות יותר על יהודי אַפגניסתאן באות רק מאמצע המאה שעברה. לאחר המרת יהודי מַשהאד מתוך אונס ואיום בטבח כללי, היגרו רבים מהם לבוכאַרה וקצתם – להיראת שבאפגניסתאן, הסמוכה להם. שפת תושבי הארץ אינה זרה לאנשי מַשהאד, אולם דתם היא סונית, ואינם קנאים כפרסים השיעים. כאן יכלו האנוסים לשוב בגלוי לדת אבותיהם ולעסוק במשלוח־ידם, במסחר ובמלאכה, ללא הפרעה. אין ספק שהבאים מצאו שם ישוב יהודי מקומי, אשר עזר להם להיקלט בארץ זו. אולם שום פרטים על אותה תקופה ארוכה לא נשתמרו. בואם של יהודי מַשהאד והתישבותם בערי אַפגאַן חלו בזמן שלאחר האונס, היינו בשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה.

תעודה שנשתמרה באחד מבתי הכנסיות של עולי מַשהאד בירושלים (ראה “ציון”, שנה ד‘, חוברת ג’, עמוד 254) מספרת על מאורע שחל בסוכות תרי“ז (1856), בו כבשו הפרסים את העיר וגזרו גירוש על כל יהודי היראת, שמוצאם ממַשהאד. הגירוש נעשה באכזריות רבה, ביום ט”ו בשבט תרי"ז (1857). המגורשים הובאו לבאבא קורדת ליד מַשהאד, ורק כעבור שנתיים שוחררו והורשו לחזור למקומם, להיראת.

מאז קם השלטון הבריטי בהודו הגיעו ידיעות גם מיהודי אַפגניסתאן מפי תיירים ארעיים שביקרו בפינה נידחת זו, כמו המיסיונר יוסף וואלף ונוסעים יהודים שבאו אחריו. לפי ה“ג’ואיש כרוניקל” היו שם, לפני מאה שנה, כ־000 40 יהודים, ב־60 קהילות, כגון כּבּוּל, היראת, כנדגהאר, בלך, אנדוי, מזאר־אי־שריף, מיימַנה וכו', אולם יש לראות מספר זה כמוגזם ביותר. שקיעתה של העדה התחילה בשנת 1870, כשיצאה הגזירה להמציא 300 איש לעבודות הצבא והוטל מס כבד על אנשי הקהילה, שרצו לפדות את נפשם מעבודת הפרך. על אלה נוספו עוד גזירות – כגון סרט שחור שהיהודים הוכרחו לעטות על הכובע למען יכירום. כל זה בישר רעות בעתיד. קמה חרדה גדולה בקרב בני העדה והתחילה יציאה מבוהלה – בעיקר לפרס ולערי בוכארה. אז נראו בודדים מהם גם בארץ ישראל. הישוב היהודי באַפגניסתאן נדלדל מאד. האנציקלופדיות רושמות 8–12 אלף נפש. אך גם למספרים האלה אין יסוד בטוח. ידועים רק אלו מספרים משנות השלושים: אז מנו חמשת־ששת אלפים נפש, שישבו בשלוש ערים בלבד: כּבּוּל (הבירה), היראת ובלך.

אחרי סילוקו של אַמן־אללה, שלא היה רע ליהודים, נפתחה פרשת רדיפות זדוניות בעטים של הנאצים, שהיתה להם יד גם באַפגניסתאן. התחילו להרחיק את היהודים מכל עמדות־מפתח במסחר ובפקידות (רוב יהודי אַפגניסתאן חיו על מסחר). הסוחרים הגדולים שבהם סחרו בקראַקול, בצמר, בפרוות ובבושם, עם ברית־המועצות, עם אנגליה – דרך הודו – ועד ארצות־הברית הגיעו. מכל העסקים האלה הורחקו בהשפעת הנאצים, שהדריכו את ממשלת אַפגאן, וזכותם לעסוק במסחר ניטלה מהם. הרוכלים הקטנים ובעלי־המלאכה, חייטים וסנדלרים, נאלצו אף הם להפסיק את מסחרם ואת משלוח־ידם בכפרים ובעיירות, ומעינות פרנסתם נסתמו.

היהודים הוצאו מהחיים הכלכליים, כמו בגרמניה; ואחרי ההגבלות “החוקיות” – באו – גם כן כמו בגרמניה – פעולות “מעשיות”: עלילות ופרעות, וגם גירושים ממקומות שונים. היהודים ביקשו הצלה בהגירה, אולם שערי היציאה נסגרו ושערי הכניסה לארץ ישראל נשארו נעולים בפניהם כל ימי המנדאט.

עם תקומת מדינת ישראל נפתח להם פתח תקוה. חלק מהם כבר בארץ, והשאר – מצפים אף הם בכליון נפש לתורם.

ב. שבטי אפגניסתאן ומסורת מוצאם    🔗

שבטי אפגניסתאן, שבקרבתם ובקרבם שכנו יהודי אפגניסתאן דורות רבים, הם שבטים מוסלמים אשר שמרו, ועדיין שומרים, את המסורת המופלאה בדבר מוצאם מ“עשרת השבטים”. מסורת זו, המתהלכת בקרב שבטי אַפגאן, עתיקה היא ויש לה אסמכתא היסטורית. עליה עמדו כמה חוקרים ותיירים, יהודים ולא יהודים, אשר ביקרו במקומות ההם, וגם אלה שעסקו במחקר ארץ זו ואוכלוסיה לפי מקורות ספרותיים בלבד. קצת נתפרסם בענין זה בספרים ובאנציקלופדיות בלשונות אירופה וגם בעברית²³⁴.

בראש וראשונה אין לזלזל בעצם העובדה שמסורת זו קיימת כל הזמן בקרב שבטי אַפגניסתאן. הרי כל עם ועם יודע לפחות את השלב

האחרון של עברו, הקודם לשלב שבו הוא שרוי בהוה. תושבי חצי־האי הערבי יודעים שהם עברו לאיסלאם מדת עכו"ם, האיראנים – מדת זרתוסטרה, שבטי התורכים והמונגולים – מדת בודהא והשאמַניות, הסורים מהנצרות, וכו'. ואם האַפגאנים שומרים את המסורת, שהם עברו לאיסלאם מהדת היהודית ואין להם שום מסורת על דת אחרת, קודמת לזו – הרי יש לתת את הדעה על עובדה זו ולברר את הפרטים.

על מוצאם הישראלי של שבטי אפגניסתאן סיפרו נוסעים יהודים מימי הביניים, ושליחים ושד“רים מארץ־ישראל ששהו בערי המזרח הזה²³⁵. חוזרים על ידיעה זו כמה חוקרים ונוסעים אירופיים, שביקרו אצל השבטים הללו, והדברים הובאו בכל האנציקלופדיות החשובות. ידיעה זו מצויה בכרוניקות אפגאניות ישנות, ועליה חוזרים גם סופרים אַפגאניים של זמננו. אך משום־מה לא שמו לב אליה כראוי חוקרים ונוסעים שלנו, בזמננו, ואולי דווקא משום שרבו אגדות דמיוניות על כך בספרות מסוימת, שזכתה ליחס של ביטול מאת אנשי דור ההשכלה. אך העיקר הוא כנראה שאַפגניסתאן רחוקה מאתנו, הרים ומדבריות מפרידים בינם ובין יהדות הגולה שבאירופה, ולחוקריה לא היתה כמעט שום גישה אל יהדות דלה ונידחה זו שבירכתי הרי חושך אלו, ולכן אין להתפלא שענין שבטי אפגניסתאן והמסורת על מוצאם היהודי לא נכללו בתחום התענינותם של אנשי המחקר שלנו. נושא זה נשאר ענין להוזים ולמקובלים, לשד”רים בעלי דמיון, המחפשים את בני־משה מעבר להרי חושך וסמבטיון. ואמנם חיפושים מסוג זה לא חדלו עד זמננו²³⁶. רק מעטים הם הנסיונות של גישה מדעית וניתוח ביקורתי של המקורות.

אולם נפל דבר בדברי־ימינו: קמה מדינת ישראל והגיעה שעת עלייתם של יהודי אפגניסתאן. ביאתם אלינו נתנה לנו הזדמנות לגבות עדות מפי עדים חיים, עדי ראיה שבילו שנים רבות בקרב השבטים הללו והיתה להם אפשרות להכיר את מסורותיהם ומנהגיהם. אלה הם יהודים המשיחים לפי תומם ומספרים מה שראו בעיניהם ומה ששמעו באזניהם.

שוחחתי עם יהודים אחדים מעולי אפגניסתאן, בהם אנשים שאני מכירם כנבונים ונאמנים, השוויתי את דבריהם לדברי החוקרים האירופיים ומצאתי בהם כמה עובדות המקיימות זו את זו ומשלימות זו את זו, והן מצטרפות לתמונה חיה.

אקדים אלו ידיעות כלליות על אַפגניסתאן של זמננו. מה מספר תושביה של ארץ רחבה זו, המשתרעת בין פרס ותורכאֶסתאן של ברית־המועצות ובין הינדוסתאן, כיום – פאַכּיּסתאן, אין איש יודע: יש אומרים 8 מיליונים, ויש אומרים – 15 מליון. בהיסטוריה הקדומה נודעה בשם בקטריה (הרודוטוס). תושביה מתיחסים לשבטים שונים, איראנים ותורכיים, והשבט החשוב ביותר הוא הפאתאנים, אשר עליהם נעמוד במיוחד, ומספרם כארבעה מיליונים. הרבה כובשים משלו בה בעבר: אלכסנדר המקדוני, ח’אנים מונגוליים, שאח’ים פרסים, מוגולים מהודו. אחמד שאח' הדוראני שיחרר את אפגניסתאן מעול זרים, ועשה אותה מדינה עצמאית וריבונית (1747–1773). אז נקראה מלכות דוּראני. הוא שפך את שלטונו על כל מלכות המוֹגוּלים.

רוב האַפגנים מדברים פרסית או לשון פושטו (פאתאנית) אך יש מיעוטים ניכרים דוברי ניבים תורכיים (אוזבּכּים ואחרים). הגבול הרשמי בין אפגניסתאן ובין פאכּיסתאן חוצה את הפאתאנים; אבל בקרב שבטיהם חיה הכרת אחדותם. לכולם חוּקה אחת, חוקה שבעל־פה, הידועה בשם פוכתונוואלי, ובה סימני דמיון מפתיע לחוקה העברית הקדומה, אם גם בשינויים מסוימים, שבאו בהשפעת חוקי השריעת המוסלמי. אלה הם אותם האַפגאנים, אשר בידם נשמרה מסורת מוצאם משבטי ישראל (ר' אנציקלופדיה בריטאניקה).

את הישוב הזה יש לחלק ליושבי אוהלים וליושבי בתים, במלים אחרות: לנודדים ולקבועים; אולם חלוקה זו אינה מזדהית עם החלוקה לשבטים ולבתי־אבות, כי כל שבט ושבט יש בו גם נודדים וגם קבועים.

השבט הפאתאני החשוב והתקיף ביותר הם אפרידים הנמצאים על גבולה הצפוני־מערבי של הודו; אולם במספרם הם נופלים משבט הווזירים שבוזיריסתאן הסמוכה. האנציקלופדיה אומרת כי לא רק בחוקיהם יש דמיון לחוקי תורת משה, אלא גם בפניהם ניכרים קווים יהודיים אופייניים²³⁷.

שבטים אלה חיים על החקלאות והמירעה, ורובם ככולם נושאי נשק ומלומדי מלחמה. הם שוחרי חירות, וגם תחת השלטון הבריטי קיימו את עצמאותם. הבריטים מינו אותם לשמור מעבר ח’יבר (החשוב במעברים בהרים שבין הודו לאפגניסתאן), אף כי הללו מרדו לא אחת והשתמשו בנשק, שנתנו להם הבריטים, נגדם.

בימי אכבר, השליט המוגולי המפורסם (1556–1605) קיבלו את ה“מינות” הרושאנית שלו. אולם עתה הם נחשבים לסונים כשרים.

ואשר למסורת על מוצאם היהודי, הרי היא כתובה, למשל, ב“מחסן־אי־אפגאני” מהמאה השש־עשרה, ובכל הכרוניקות שלאחר זה.

ויש לציין במיוחד את חיבורו של האמיר עבד א־רחמן, זקנו של השאח' האפגאני הקודם אמן־אללה, “תאריכי אַפגאן”, בו הוא אומר בפירוש שהאפגאנים הנם ממוצא יהודי.

השבטים השליטים, דוראַני ויוסוף־סאי, רואים את עצמם, ואת עצמם בלבד, כאפגאנים אמיתיים, המתיחסים לבני ישראל. הכרוניקות מכילות סיפורים ואגדות, המתהלכות עד היום, על ראשית התאסלמותם בידי שליחו של הנביא מוחמד, קיס־(קיש), שקיבל מידיו את התואר מלך (לפי ה“טבאת אי־נאצירי”); וכן סיפורים על מוצאם מאפגאנא – בנו או נכדו של המלך שאול; על בואם לארץ, בימי קדם, עם צי שלמה המלך שהגיע להודו, והתישבותם ב“הרי שלמה”; על מוצאם מגולי נבוכדנאצר, אשר הגלה את השבויים ל“ארץ אחרת” (דברים כ“ט, כ”ד־כ"ז). מסורת אחרת מספרת על רב יהודי (כך!) מאפגניסתאן: כאשר הגיעה אליו הידיעה על “הנביא החדש” (מוחמד), נסע לבגדאד ובא לשם בימי כיבוש פרס בידי הערבים (בשנת 640). אז קיבל את האיסלאם, שב לארצו, נעשה שליחו של הנביא והצליח להשפיע על בני ארצו שיתאסלמו כולם. היוצא לנו מכל זה הוא, שהישוב היהודי באפגניסתאן קדם הרבה לאיסלאם, ושמוצאו משבטי ישראל הגולים.

השם אפגאן לא נזכר לפני שנת האלף למנה“נ. סופר אפגאני ממאה השש־עשרה ייחס את בני עמו ל”אפגאנא" בן ירמיהו, בן שאול המלך, שר צבאו של שלמה המלך²³⁸. הפאתאנים כוללים שבטים אחדים: אפרידים, אוראקזאי, מוהמאנדים וטורים. יש מזהים את השבט הפאתאני התקיף והחשוב ביותר, שבט האפרידים, עם Aparytai – אפריתי של הרודוטוס, שומרי “מעבר חיבּר” הנזכר.

מאחר שמצאנו כי השכבה הראשונה של יהודי אפגניסתאן קדמה לאיסלאם, ואת דת מוחמד קבלה – כמו שאר התושבים – בלחץ הכובשים המוסלמים. נשאלת השאלה: מניין באה שכבה יהודית זו אל אפגניסתאן לפני האיסלאם?

ש. מנחם לזאר משער, שבימי קדם היגרו לאפגניסתאן יהודים מפרס, יסדו מושבות, העמידו עליהם נשיאים ומלכים מאחיהם, ומתוך מגעם המתמיד עם יהדות פרס קיבלו גם את התורה שבעל־פה – את התלמוד. ייתכן שעלו במדרגת תרבותם על שאר התושבים והצליחו להשתלט על כמה שבטים ולנטוע בהם כמה מנהגים ממנהגי ישראל; אולם לאחר שרוב האפגאנים התאסלמו, נהפך הגלגל, והמוסלמים גברו על היהודים. בינתים נעקר מרכז התורה מבבל ומפרס ונשכחה התורה משבטי ישראל הקדומים ומהאפגאנים שנספחו אליהם. רובם התאסלמו ורק שרידים מעסים נשארו נאמנים ליהדות.

השערת ש. מ. לזאר מתקבלת על הדעת, אף כי ראיות של ממש אין בידינו. על כל פנים בצורה דומה נעשתה התישבותם של יהודים במצרים ובלוב בעת כבושי הפרסים במערב; רבבות יהודים עלו עמהם כחיילים מגויסים או מתנדבים, ולאחר תום שירותם נשתקעו בחופי הים התיכון באפריקה, והתיישבו שם עם משפחותיהם ומספרם גדל עד שהגיעו, בימי החורבן, למיליונים. אני מניח כי תהליך דומה לזה חל גם ממזרח לפרס, וכי יהודי בבל, פרס ומדי, הוציאו מקרבם חיילים לגייסות המלך כדין שעשו תושבי יהודה. אף הם השתקעו בארצות כיבושי פרס, התערו בהן, והתחילו לעסוק בחקלאות, במירעה ובמסחר. אל המתישבים הראשונים הצטרפו מהגרים מקרב יהודי בבל, נושאי מסורת עתיקה על מוצאם משני שבטים – מיהודה ומבנימין – וגולי שומרון, שהתיחשו על שבטי יוסף. מכאן השמות – בני אפרים, בני־יוסף (יוסף סאי), ובני גד בן זילפה, שפחת לאה. מהישוב היהודי הקדמון של אפגניסתאן־בקטריאה לא נשארו זכרונות בצורה של תעודות ומיסמכים, ויש להניח שרובם התאסלמו. אולם אין ספק כי שבלים בודדות נשארו ועמדו ביהדותם, כפי שאנו לומדים משמו של חווי הבלכי, שחי קרוב לזמנו של ר' סעדיה הגאון. מאז אין לנו ידיעות חוץ ממעט שהובאו בספר מסעותיו של ר' בנימין מטודילא, בסוף המאה השתים־עשרה, לפני עליית המונגולים, בזמן שבוכארה וכל אסיה התיכונה עוד היו בבחינת “ארץ הכופר התורכי”, ועמדו מחוץ להשפעת האיסלאם. באזור זה נמצאו רבבות יהודים דוברי פרסית, ערבית ותורכית (אוּזבאֶכּית), ועמהם, בלי ספק, רבים מפליטי אפגניסתאן, פרס ובבל, ושאר ארצות האיסלאם הסמוכות, בהן נרדפו היהודים כ“בלתי מאמינים” רדיפות קשות על ידי המשטר הקנאי של האיסלאם המנצח. 

ג. עדויות    🔗

אביא בזה את העדויות שגביתי מפי עולי אפגניסתאן ומבוכארי אחד ששהה באפגניסתאן לרגל עסקיו. הדברים רשומים, ככל האפשר, כלשונו של המספר.

1. מפי גבריאל ברוכוב – יהודי בוכארי, מקצועו ספר:

יצאתי מבוכארה ונסעתי לעיר אנכוי – ומשם למזאר ולכּבּוּל. פעם אחת נסענו, אני וחברי, בהרים שבאַפגניסתאן אל מקום שם גרים שבטי האַפגאנים הנודדים. ראינו בבגדיהם סימן רקום על הגב, הדומה ל“מנורת חנוכה” (כלומר תשעה נרות), ושתי פיאות להם על לחייהם. על שאלתי: “מי אתם, כיצד קוראים לכם?” – ענו שהם “שברונים”, “אפרידים” ו“גדים”²³⁹.

כאן הוסיף הערה: ישנו יהודי אפגאני – בא כורת שמו – והוא סיפר שבהיותו באפגניסתאן נסע עם אנשים מהשבטים הללו באוטו ומצא מזוזה קשורה בידם ותמיד הם עטופים בשמיכה, כעין טלית, על גבי הבגדים, ובשעת תפילה הם פושטים אותה ופורשים לפניהם (לזה יקרא אצלם ג’א־נמאז – מקום תפילה)²⁴⁰. השבטים הללו עשירים הם, נשיהם בריאות ויש להם סוסים, צאן ובקר, פרות וגמלים ופרדות.

הם אהבו לשאול פרטים על היהודים ואמרו לי, שבכל יום ששי לאחר תפילת הצהרים מדליקות נשיהם נרות, ושהנשים שומרות טהרתן וטובלות, אחרי ימי נידתן, בים או בבריכה, ושהגברים נמנעים מלשמש את המטה בשעת עונתן.

אנוכי הייתי מגלח אותם – זוהי אומנותי. והזהירוני שלא לנגוע בשפם ובפיאות. רובם מגדלים זקן, וכולם – בעלי שפם. תפילתם כתפילת כל הגויים (כלו' המוסלמים). לשונם פרסית־אַפגאַנית. הם מתחתנים אך ורק בשבטיהם, דהיינו בשבטים הנ"ל. הם גרים סמוך לכבול ולפשאוואר. הם התענינו בנו וידעו שאנו “בני־מוסא” אולם לאחר שקצת יהודים התחילו למכור להם עראק, נשתנה יחסם אלינו לרעה. חוץ מזה ראו בנו מתחרים במסחרם. רובם גרים באוהלים, בנויים קש, מעומדים באלכסון. למעלה מטויחים האוהלים בטיח. נשקם רובי ציד וסכינים. הם עולים עם שיירות החאג' למכה ולמדינה, ולא לכרבאלה (מכאן – שהם סוּנים ולא שיעיים).

2. אבא־כורת, יהודי היראתי (גר בתל־אביב), היה מבלה 4–5 חדשים בשנה בקרב השבטים באוהליהם, ויודע לספר דברים מזה שראה בעיניו יותר מהעד הראשון. והנה מה שסיפר לי בתשובה על שאלותי:

היינו קונים צמר אצל שבטי האפרידי ושינווארי. הם ידעו שאני יהודי ואיני אוכל בשר משחיטתם. הזקנים שלהם אמרו ש“גם הם היו לפנים יהודים.” זקן אחד בן תשעים שנה סיפר לי, ששמע מפי אביו כי הם היו יהודים משבט שמעון – (שינוואר). הם מגדלים פיאות ומתעטפים מעל לבגדיהם, במטפחת ארוכה, הדומה לטלית־קטנה שלנו. פרט לפתילים (כלומר ציציות), שאין להם²⁴¹.

בראש השבט האפרידי (אפרים) עמד מחמוד ח’אן טארזי. שבטו גר בין סיאבאנד ובין קנדהאר.

על הדלקת הנרות סיפר א. כ. כי לא כל הנשים מקיימות מצוה זו, אלא יש 4–5 נשים זקנות שהן מדליקות נר קטן ביום הששי לפנות ערב ואומרות שיש בזה משום “זכר”²⁴². את הנרות מדליקים לא בתוך “חדר”, כי אין להם בתים, אלא מחוץ לאהל, בתוך תיבה או ארגז, ואינם עושים לזה פומבי. בהמשך סיפורו העיר אבא־כורת שהאפגאנים ידעו כי יהודים הם, אשר באו לקנות צמר, ולא גילו שנאה אליהם. היה זה בחודש כסלו, תרצ"ד (1933/4). אז בא צו הגירוש על 3000 נפש מישראל. צו הגירוש היה מכוון ליהודים שבאו מבוכארה ומרוסיה, אולם הוא פגע בכל היהודים שבסביבה, היינו ב־3000 נפש²⁴³.

3. מפי אברהם בן בנימין ההיראתי (עלה לארץ בסוכות תשי"א):

האפרידים מתייחסים, לפי המסורת המהלכת בתוכם, לבני־ישראל, וסוברים שהם משבט אפרים, ומכאן שמם. הם מגדלים פיאות משני הצדדים. בדרך כלל, הזקנים שבהם אינם מכסים על מוצאם מיהודים. אולם בזמן האחרון בא שינוי בקרב הצעירים. הללו מתנכרים, מחמת השפעות מדיניות זרות, למסורת זו.

לפי ידיעותי נמצאים בין בלוּג’יסתאן וביו כוויתה, בצד גבול הודו, בני לוּאַני, רוכבי גמלים, גבורי חיל, המונים מעשרה עד עשרים אלף נפש. הם מתייחסים לשבט בנימין²⁴⁴. כמוהם גם הוואסילים, אולם אנשי ג’אג’יו מתייחסים לשבט גד, והשינווארים – לשמעון. בסך־הכל מונים השבטים הללו, המתייחסים לישראל, עד חצי מיליון נפש. האפרידים מתגוררים בהרים, שהמפורסמים שבהם נקראים בלשונם “קוסומנגאל”. קומתם זקופה, עיניהם שחורות, יופי מזרחי נסוך על פניהם, הם עצמאיים ואינם מקבלים עליהם שלטון זר, אף לא את שלטונה הרשמי של ממשלת אפגאן, ולא של הודו. לכל שבט משלשת השבטים נשיא משלו, “מאלכּ”, ודגל משלו. הנשיא שורר בשבטו בלי מצרים. מעל לשלשת נשיאֵי־משנה עומד נשיא ראשי.

4. מפי אברהם בן אע’אג’אן הכהן (ניסן תשי"א) שהיה נשיא קהילת היראת קודם בואו לארץ. אביו היה בעל השפעה רבה בחצר המלך – (האמיר) חביב אללה (אבי אמן־אללה), אשר העלה אותו למדרגה גבוהה. אולם סופו היה כסופם של רבים מסוג זה, – נהרג בכּבּוּל על־ידי קנאים מוסלמים. מר אברהם הכהן זוכר, כי בעודנו ילד שמע בשעת סעודה גדולה, שערך אביו המנוח אע’אג’אן לכבוד המלך, מפי המלך חביב אללה בעצמו, את המלים “אני משבט בנימין.”

מר אברהם הכהן נפגש בהרים עם אפרידים, והנה מה ששמע מפיהם:

“שמענו מהזקנים, שאנו מן היהודיון”. נהוג אצלם שקצת זקנים או זקנות מדליקים נרות ביום הששי לפנות ערב. יש להם פיאות משני הצדדים, לאורך הלחיים, עד כנגד תנוך האוזן, ואת שאר השיער הם מגלחים. יש להם מטפחות, כעין טלית, בהן מתעטפים מלמעלה, ובשעת תפילה פורשים אותן וסוגדים בפרסית: “ג’א־נמאז” (מקום תפילה). אולם אין להם חוטים שיזכירו את הגדילים או הציציות שלנו. הם אוכלים משחיטת יהודים, אבל לא משחיטת ה“שיעים”. ובעניני נשואין – מתחתנים אך בתוך השבט, ועם זרים לא יתערבו.

מפי הד"ר אע’א־ח’אן טוב: עבד א־רחמן, אביו של חביב אללה וזקנו של אמן־אללה, כותב בחיבורו: “אפגאניסתאן תאריח’י”, כי האפגאנים הנם ממוצא יהודי והם התאסלמו רק בימי שלטון העבאסים על עיראק ופרס.

5. מפי יחזקאל בצל (או בצלאל). מר בצלאל (הגיע מבומביי) ביקר אצלי בלווית ידידי מר דניאל גול, ראש העדה האַפגאַנית בירושלים:

המלך המושל על האַפגאַנים בזמננו הוא דאהיר (זאהר) ח’אן, בן נאדיר שאח. בצלאל יחזקאל היה סוחר ועבר לרגל מסחרו מכבול לפשאוואר דרך ההרים, בהם מצויים שבטי האפרידים. מפיהם שמע שהם מהיהודים, דהיינו – משבט אפרים, הג’אג’ים – מגָד, והשנווארים משמעון. יש להם כנפות (כעין “טליתות”) על בגדיהם, והם מגדלים פיאות. יש בהם משפחות המדליקות נרות בערב־שבת (אחר התפילה); הם אומרים שאם יכבה הנר – תמות הנפש במשך השנה. ויש נימולין לשמונה (שלא כדרך המוסלמים, הנמולים על הרוב יותר מאוחר, אך לא יאוחר משלש־עשרה שנה).

יש בהם משפחה אחת, ולה מסגד פרטי, היינו חדר ובו מנורה; וחולה מסוכן משהוא מביט על המנורה – מקבל ארוכה (מתרפא). על זה שמעתי מהם בהיותי שם.

פעם אחת, בהיותי בכּבּוּל, בא אלי נהג (גוי) ומצא אצלי אנשים ולא אמר כלום. פעם אחרת חזר ובא אצלי בשבת ולא מצא איש. ביקשני שאלמד אותו הכתב שלנו, ואמר: אני יהודי, יש לנו הרבה מנהגים יהודיים, ואני רוצה הכתב שלנו. אנו מבני יוסף (“יוסף סאי”), אנו – יהודים מובהקים, אולם מתייראים לגלות יהדותנו מפחד השכנים. אנו גרים ב“יגיאסחן”, בהרים, בין כּבּוּל ובין פשאוואר, בתחום מעבר חיבר.

מר בצל הוסיף: לשונם פּושטוּ, מחייתם על החקלאות. יש להם קרקעות שהם מעבדים (תבואות קיץ). מהם היו עובדים בצבא הבריטי, וכיום רובם בצבא פאכיסתאן, אך לא בצבא הודו. יש להם מסגדים, כל משפחה יש לה מקום תפילה. את האורח מכניסים למסגד ושם הוא שוכב לנוח.

יהודים אינם באים אליהם לשם מסחר ואין להם איפוא מגע עם יהודים. בהודו קוראים להם “פאתאן” ובאפגניסתאן – “פאתאן־עלי”.

פעם אחת – סיפר לי בן־שיחי – בהיותי בגנדהאר שבאפגניסתאן, שח לי אחד מידידי, מוסלמי מילידי גנדהאר, שפגש כמה מהם באותה עיר והם שאלוהו לאן פניו מועדות, וכשאמר להם: “לירושלים עיר הקודש”, אמרו: מי שיתפלל שם (הם אמרו ב“בית אל מקדס” – היינו ירושלים) תפילה אחת הרי זו שקולה כנגד אלף תפילות שאדם מתפלל כאן (באַפגאן).

6. מתזכירו של מר חייא זאורוב (תש"י):

היתה לי שיחה עם הווזיר של אַפגניסתאן גולאם נבּי ח’אן, וזה מה ששמעתי מפיו: האפגאנים הם מצאצאי בני ישראל, מחורבן בית המקדש הראשון, ובפרט – תושבי העיר גנדהאר, הסמוכה לעיר הבירה כּבּוּל. שלשלת המלכים שבה – כולה ממוצא בנימיני. כל אותם השבטים שבין אפגניסתאן ובין פשאוואר, המתקוממים כפעם בפעם לממשלת אנגליה ולממשלות אחרות, כל אלה השבטים שקיבלו בשעתו את האיסלאם – מתייחסים על בני גד ואפרים.

7. והנה ידיעות ממקורות שונים:

א. חכם יוסף אליהו היה בשבי בני חייואריהא. מושבו בעיר בַּלך ולפעמים הוא בא אל כּבּוּל; יש לו עסקים גם בעיר מַזר. כיהן כרב בהיראת או בכַּבּוּל. כתב על מנהגי חייואריהא, אבל לא פרסם. מספרם 1500–1600 נפש. הנשים עובדות בשדה; הגברים שודדים בדרכים.

כאשר היה אצלם בשבי כיבדוהו כבוד רב. אינם מקפידים על השחיטה, אולם כשהם מתפללים הם אומרים: “מוסא נבי אללה”. נהוגה מילה לשמונה. היה להם ספר תורה עתיק ולקחוהו הבוכארים מהם ומכרוהו לבארון רוטשילד, כשהיה בבוכארה (?). והתיק נלקח על־ידי הבולשביקים ונשלח למוזיאון שלהם במוסקבה, למחלקה ה“יהודית”.

הם יושבים באוהלים ובמערות, גרים בהַרַר בין בלוג’יסתאן, אפגניסתאן וכוה־זאר.

מתענים יום אחד בשנה (זכר ליום כיפור) לפי תאריך שלהם.

ב. ה“לוּאני” (כבר נזכרו ע"י אברהם בן־בנימין) עשרה־עשרים אלף, אנשי חיל, רוכבי גמלים. שוכנים בין בלוג’יסתאן ובין כיוותה, מצד גבול הודו, והם מתייחסים לשבט בנימין.

ג. מלבד השבטים הלוחמים הללו, שהתאסלמותם קדומה, מימות הכיבוש הערבי, ישנם באפגניסתאן עוד כמה שבטים או בתי־אבות, שנאנסו יותר מאוחר להתאסלם ונשארו אצלם יותר עקבות יהדותם. הנה דוגמות אחדות:

1) בין גבול אַפגאן לבין רוסיה המועצתית יושבת משפחת “מוסאסאי” (“בני־משה”) ומנהגיהם כמנהג השבטים המתייחסים על בני־ישראל הנזכרים לעיל, ושם המקום בו הם יושבים – מרקאו.

2) בתחומי מימָנה, קרוב לאנכוי, חמישה־עשר יום מהיראת, ישנו בית־אב בשם מלמל, שבניו עמדו ביהדותם עד לפני מאה שנה, ואז נאנסו לשמד. עכשיו הם מוסלמים – רועי צאן. פעמים נמצאו אצלם קטעי ספר תורה על קלף והחזירום ליהודים. אין הם מתחתנים עם המוסלמים, אלא בינם לבין עצמם. הם מונים כאלף משפחות. המוסלמים קוראים להם עד היום בשם “ג’דיד־אל־אסלאם”, היינו חדשים בדת האיסלאם, כפי שקוראים עד היום לאנוּסי משהאד, וזה מוכיח שאניסוּתם אינה קדומה כמו איסלומם של אַפרידים.

3) לפי דברי מסורת מסוימת קיבל האמיר נאדיר־שאח מהשבט יוסף־סאי תנ"ך עברי, ושאר תשמישי קדושה, שלא ידע מה הם וקרא לחייל העברי שעבד בגייסותיו והלה הסביר למלך.

יש הרבה סיפורים על מסורות יהודיות בקרב האפגאנים. הסתפקתי בדוגמאות אחדות; אולם די בהן כדי להוָכח, כי המסורות האלה חיות עדיין בלבם.

אף כי ניתקו דורות על דורות מכלל ישראל, וגם מהישוב היהודי הדל אשר באפגניסתאן, וסביבה מוסלמית קנאית מקפת אותם, עוד לוחש בהם זיק עברם, כגחלים תחת שכבת האפר, ומתוך דבריהם עולה כאוֹב מארץ הד רחוק של אגדת קדומים, שהם טומנים בחובם עד היום.

עתה, עם עלייתם של אחינו האפגאנים לארץ, יש ביניהם אנשים שהיו מצויים לרגל עסקיהם כסוחרים, כרוכלים, כאומנים, אצל בני השבטים ההם והכירו אותם, ומפי אחינו אלה ניתן לקבל עובדות נוספות ועדויות מהימנות, אשר יעשירו את ידיעותינו המעטות על השבטים הללו ויוציאו אותם מכלל דמיון ואגדה. את הידיעות ממקור זה וממקורות אחרים יש לבדוק, כמובן מאליו; אך אין לי ספק בקיום שבטים אפגאנים־מוסלמים שלא שכחו את מוצאם מישראל והם עדיין שומרים את טהרת הגזע והמשפחה וכמה מצוות מעשיות מדתם הקודמת. אכן זה הוא רק ענין היסטורי להלכה. בכל זאת יש חשיבות לעצם הידיעה; ויש שידיעה להלכה נעשית גם גורם בפועל.

 

בני בנימין    🔗

א    🔗

בקרב יהודי פרס ומדי, והיהודים המתיחסים עליהם שהגרו לארצות מזרח אחרות, עדיין שוררת מסורת חיה על מוצאם הם או חלק מהם משבט בנימין ומעשרת השבטים, בעוד חלקים אחרים בטוחים במוצאם משבט יהודה ומגולי בבל. על מוצא קצתם משבט בנימין אנו למדים ממגילת אסתר, בה מפורש יחסו של “מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני”. אולם מסורות כאלו מצויות עד ימינו. יהודי דמאוַנד, למשל, מתיחסים לגולי גלעד (משבט מנשה בן יוסף) אשר הגלו על־ידי תגלת פלאסר בימי פקח בן רמליהו, לפני גלות שומרון.

גם באורמיה בגבול שבין איראן ותורכיה, קיימת מסורת אצל יהודי המקום שהם מגלות שומרון. חוץ מזה ישנם שם כמה שבטים כורדיים־סוּנים, האומרים שמוצאם מיהודים; מספרים שהם מברכים על פרי העץ.

כדאי לציין, שבקרב כמה משבטי הגויים ישנה מסורת חיה על יחסם לשבט בנימין דווקא, ועל כך נעמוד להלן. כאן נסתפק בקצת מסורת על צאצאי אנוסים, שנתקעו בין הגויים; לא נעמוד בזה על אנוסי משהאד, אשר שמרו את יהדותם בסתר ולא התערבו בגויים, אלא על אותם שנטמעו במוסלמים.

שמעתי שבמזנדראן ישנם אנוסים אשר שכחו את כל יסודות הדת היהודית מלבד יום־כיפור ופסח. הם גרים בכפר כיאה־קולה, השייך לבית מלכי פהלוי. הם עוסקים בחקלאות ואוהבים לבוא ולבקר במקום שיש בו יהודים. פעם אחת בא שמה המלך ריזא־שאח, ומששמע שהתושבים עדיין דבקים ביהדותם, הכריחם לנשואי תערובת עם שאר המוסלמים. אומרים שאנוסי כיאה־קולה התאסלמו בימי רדיפותיו של אבולחסן. הוא הסית את המוסלמים הקנאים ביהודים וגרם לפרשה של רדיפות קשות עליהם. זה היה בימי השאח' עבאס (1587–1628). 

בין חמדן (אחמתא) לכזווין יש כמה כפרים, שהיכלי התפילה שלהם בנויים כמו בית־כנסת. ה“קיבלה” שלהם מופנה לצד מערב (כלומר, לצד ירושלים), כמנהג היהודים – ולא לדרום (לצד מכּה), כמנהג המוסלמים.

סע־דע שלושה כפרים גדולים ובהם, לפי שמוסרים, שלושים אלף נפש המתייחסים לזרע ישראל. המקום הזה הוא צפונה לאצפהאן; התושבים עוסקים כולם בחקלאות. בשעתם הוכרחו לשמד בגזירות אבולחסן. מוסרים שבערבי שבתות מדליקות שם הנשים נרות ושמות אותם בתוך קיתון, לבל יהא האור ניכר מבחוץ.

ב    🔗

למעלה ציינו כי מסורת בנימינית קיימת בקרב כמה משבטי אפגאן. נוסיף שהיא נפוצה גם בפרס ובכורדיסתאן. תיירים וחוקרים שונים, מבני ברית ומשאינם בני־ברית, מעידים ששמעו מסורת זו מפי רבים בארצות הללו.

ר' בנימין מטודילא, שביקר בפרס בשנים 1169–1171, מספר על שבטי ישראל ב“הרי גיסבון”, או ב“ערי ניסבור” על נהר גוזן, כלומר: נהר הינדוס במזרח אפגניסתאן; ואלה הם, לדבריו, שבטי דן וזבולון ואשר ונפתלי: “מהלך ארצם עשרים יום, ויש להם מדינות וכרכים בהרים. מצד אחד מקיף אותם הר גוזן, ואין עליהם עול גויים, כי אם נשיא אחד עליהם, ושמו ר' יוסף המרקלי (נוסח אחר: אמרכלא) הלוי. וביניהם תלמידי חכמים, וזורעים וקוצרים, והולכים למלחמה לארץ כוש דרך המדבריות. ויש להם ברית עם כפר אל תורך וכו'.” “ארץ כוש” הם הרי הינדו־כוש, במערב שלשלת הרי ההימלאיה והמקום זהה עם אפגניסתאן של זמננו.

קיום אוכלוסים יהודים במקומות ההם מתאשר, כאמור, על־ידי מסורותיהם ומנהגיהם של השבטים המקומיים. ר' מנשה בן־ישראל (1604–1657) מביא בספרו “מקוה ישראל”²⁴⁵, בשם הגיאוגרף הנוצרי אברהם ארטלי, כי בימי פרוסיאס (השאח' פירוז, חצי ב' של המאה ה') כבשו שבטי דן ונפתלי חלק מארץ טרטריה. במפת אסיה שלו הם הנקראים: “נפתליטים” ו“דניטים”.

הסופר הנוצרי אגאתיוס מספר כי השאח' פירוז נלחם פעמים עם בני נפתלי. במלחמה הראשונה הוכה ובקש שלום. בני נפתלי נאותו לו בשני תנאים: א) שישבע כי לא ישוב עוד אל גבולם; ב) שישתחוה להם לאות שנוצח. הוא הסכים, אבל – בעצת שריו – השתחוה לשמש. לאחר זמן הפר את שבועתו והתקיף שנית את בני נפתלי. גם הפעם נחל מפלח ונפל בקרב²⁴⁶.

את המלחמות האלה מזכיר גם פיֶדרו טַקְסיירַא בתולדות הממלכה הפרסית (פרק ל"ב). אבל תחת בני נפתלי הוא כותב אָפטליטים. נוסח זה של שמם בא ממקורות ביזאנטיים. גם פרוקופיוס מדבר על אֶפטליטים. מי הם היו, טרם התברר. בהודו קראו להם הוּנא; באירופה – הונים לבנים. אין מכאן כי באמת היו הונים. אדרבא, הכינוי הונים לבנים מרמז כי לא היו הונים מונגוליים. כמה סופרים בדורות הקודמים סברו כי “האֶפטליטים” הם “נפתליטים”, בני נפתלי. השאלה הזאת מוסיפה לעמוד בסימן תיק"ו.

ג    🔗

המסורת על מוצא שבט בנימין חזקה ביחוד בקרב הכורדים, המתגוררים בצפונה של עיראק, ובמקצת – גם בפרס עצמה.

שנים אחדות עמדתי בקשר עם מר שלמה עזריה, שהקדיש את רוב זמנו לחקר השבטים הללו, המתיחסים לשבט בנימין. לפי בקשתי שלח לי (באוקטובר 1935) 38 שמות של כפרים, המונים 24 אלף נפש בקירוב, והמציא לי ידיעות מסוימות על אמונות השבטים הנ"ל, שהריני מביאן להלן:

א) הם מעריצים את בנימין בן יעקב אבינו עליו השלום, וקוראים לו: “פירי בנימין”, כלומר: סבא בנימין או בנימין הקדוש. כמו כן הם מעריצים את דויד; הם יודעים שדויד המלך רועה היה ומאמינים שהוא חי עדיין; בדומה לזה שאנו מכריזים: “דוד מלך ישראל חי וקיים”.

ב) קברו של בנימין הקדוש נמצא על אחד מראשי ההרים, סמוך לקאסרי שירין, אשר בגבול פרס. הנה נאספים בימי מועד אלפים מבני כת זו, או שבט זה, מתושבי עיראק ופרס, להשתטח ולערוך תפילה וזבח על קברו – כנהוג בפולחן קברי קדושים.

יש להם ספר קדוש, או נכון יותר: ספרים קדושים אחדים, שנשמרו בטפסים מעטים. הספר שנבדק על־ידי מר ש. ע. קטן בכמותו, כתוב בלשון כורדית, מוצא מתוך “דיוואן גברא”, שפירושו – הספר הגדול. הוא מכיל ברכות על השחיטה ועל הזבח (קרבנות). נזכרים בו כמה שמות מהתנ“ך ואחרים, כגון, משה, בנימין, דוד, ראזבר, מאיר, חמוש (חנוך?) וכיו”ב²⁴⁷.  

על אף כל השתדלותו לא עלה בידי ש. ע. להשיג מהם את הספר, או העתק ממנו; כי הם שומרים אותו מכל משמר, כן לא הצליח לראות העתק אחר אשר בכֶּרֶנְד (פרס). הנה ספורו:

“לקחתי לי חופש לכמה ימים וביליתי ארבעה לילות בכפריהם, ובידי מכתב מאחד מידידי למשנהו (כלומר לידידו במקום) לתת לנו את הספר. יצאתי לדרך בלוית איש אחד מהם להראות לי את המקום, ואת הספר צריכים היו לתת לידו, באשר הוא אחד מבני דתם, והוא היה צריך למסור את הספר לידי. לאחר שהגעתי למקום, המרוחק 120 מיל מעירי, נפגשתי עם האיש אשר הספר נמצא ברשותו. הוא קבלני יפה, וכאשר הגשנו את המכתב אליו, הביע אותות כבוד ויקר, ואחר כמה רגעים הראה לנו את הספר, שהיה 3 אצבעות עביו ו־8 אצבעות ארכו – כולו כתוב בכתיבת־יד. אנכי יכולתי לראותו ולקרוא בו כמה עמודים (מכאן ראיה שהכתב היה ערבי – י.ב.צ.). אך כאשר בקשנו ממנו שיתן לנו את הספר, ענה ואמר, כי נקל לו להפרד מחייו מאשר מהספר הזה. אנחנו הפצרנו בו מאד, אולם – לשוא. הייתי מלא צער שהוא סרב לתת לנו את הספר הזה”.

“ואלה הם הנמוקים שנתן בשעה שסרב למסור לנו את הספר: א) אין להם (לשבטי צפון עיראק) אלא העתק אחד, והוא שמשמש להם מורה דרך בחיים; ב) קשה להם להפרד ממנו, באשר הם חוששים שלא יוכלו למצוא העתק אחר. יחד עם זה הודיעני, שאם אני רוצה בספר כזה עלי לנסות לחפש אותו בפרס. בעיר הסמוכה לכפר הכורדי היה לי קרוב: הסברתי לו את צרת נפשי ואת הקושי למצוא ספר זה. והוא אמר שבן־דודו הוא אחד הסוחרים הגדולים בכֶּרֶנד, ואנשי השבט הזה מרובים שם, ויש להם באותו מקום ספר כזה, והאיש יכול להשיגו באיזו דרך שהיא. כתבנו, אני והאיש הזה, מכתב לכֶּרֶנד, בתקווה לקבל תשובתו”²⁴⁸.

מספרם של בני שבטי הכורדים המתיחסים לבנימין מגיע עד 18 אלף נפש, ולהם כפרים מרובים. הם מוסלמים רק למראית עין, ושכניהם, המוסלמים האמתים, רואים אותם “ככופרים”, באשר אין הם מקיימים את חוקי הדת ואינם מבקרים במסגדים.

עליהם סופר כי לפני כמה שנים, בימי שלטון התורכים, בא למוצול וואַלי חדש, שהצטיין בקנאתו לאיסלאם, והכריח את הכורדים, בני השבטים הללו, לבנות להם מסגדים לתפילה. בעל כרחם בנו את המסגדים בכספם, אולם לא התמידו לבקר ולהתפלל בהם, וכעבור זמן מה, כשהוואַלי הזה יצא מן המחוז, הפכום לאורוות לסוסיהם…

על מנהגיהם ידוע לנו, כי יש להם ג' ימי צום בדצמבר, בהם הם מקריבים עופות, לפי מספר האנשים, אחד לששה (?). בפרס קוראים להם “עלי אללה” ובעיראק: “קאקאי” (אחים). לעולם אינם מגלחים את השפם, והאדוקים שבהם מגדלים גם זקן.

יש להם שלושה מעמדות: סאיד, בבא ומיום. תפילות אין להם. הם מונים לבריאת העולם, – יודעים כמה דברים מההיסטוריה שלנו. הם אומרים: “ההפרש בינינו וביניהם הוא כקליפת השום”²⁴⁹.

הם מאמינים בגלגול נשמות, כלומר: נשמות המתים חוזרות לחיים חדשים בעולם הזה וכאן הן מתלבשות בגופות בני אדם אחרים.

הם מאמינים בעלי (מר ע. כותב לי: “סבורני שהוא עלי הכהן” – ואין להשערה זו יסוד – יב"צ).

ואלה שמות הכפרים, כפי שקיבלתי מפי ש. ע.:

במחוז מוצול: א) תל־אל־לאַבאָן; ב) זאַנגאָל; ג) כאלאך; ד) גאזאקאן; ה) קאראקאשה; ו) מטרוד; ז) תל־עומאיד; ח) כאבארלי; ט) באדאנה; י) ואראדאָך; י"א) צוּפאיה.

ובמחוז כרכוך א) עלי סאָראי; ב) טוֹפ־זוּוַא; ג) מאתיק; ד) תל־אל־ראַאַבה; ה) דאללים; ו) גודאידה; ז) אל־מהמד; ח) ערב־כוי; ט) זאגלאווא; י) אלבו־סארג'; י“א) רובאיזה; י”ב) בינאָז.

ובמחוז חנקין: א) כאני־נאזי; ב־ד) מאָכ’ס – ג' כפרים נושאים כולם שם זה; ה) טשמשא־קאל; ו) קראפולא; ז) מרכז; ח) אמין בפיר; ט) אמאראו; י) גביאה; י“א) סיוואל; י”ב) סלאמא.

במחוז סולימאניה (בתורכיה): הוואר.

ובפרס: במחוז קצר–שירין: א) כֶּרֶנְד; ב) סייד סעה; ג) סהד־כ’ליל; ד) סייד חסן.

“הבנימינים” שבאפגאן הם מאותו מוצא כמו הבנימינים בעיראק. אבותיהם באו ממסופוטמיה, ויש ידיעה שחלק מבני בנימין הגרו לקווקז. בפרס הם נמצאים לא רק בסביבות כֶּרֶנד אשר שם “הוואַלי” (קברו הקדוש) של פירי בנימין (שראיתיו מרחוק – י.ב.צ.), אלא גם בסביבות טהראן, וכפי שסוברים – יש להם שם כתבי יד.²⁵⁰

בעיראק יש עוד שבט סנג’אווי ובפרס – ג’וראן – שניהם מכת זו (בני בנימין).

רחוב ברובע היהודי בקוצין, הודו.

יהודיה מקוצין, הודו.

למסורת על מוצא משבט בנימין נודע ענין היסטורי יתר. סברה ששרשיה נעוצים בעברם הרחוק של העברים. בתעודות ממארי (מלוכה שהיתה קיימת על נהר פרת באלף השלישי לפני מנין הנוצרים ולשון יושביה אז ניב עברי עתיק) נזכרים שני שבטים: בני־ימין ובני־שמאל. מסתבר שהיו בראשונה סעיפי שבט אחד גדול, שהתפלג בקרב הימים ונחלק לשנים (כמו שנחלקו בני יוסף למנשה ואפרים; ומנשה שוב נחלק לשנים): סעיף אחד הלך צפונה ולכן נקרא “בני שמאל” (ואמנם בצפון מערב סוריה עוד היתה קיימת, אלף שנים לאחר מכן, מלוכה קטנה בשם שמאל. בכתבות מלכיה שמה, או שם בירתה: יא’די – אין יודעים אם יש קשר בין שם זה ובין יהודה); והסעיף השני, “בני־ימין”, פנה דרומה (לפי מושגי העברים הקדמונים “ימין” משמה דרום ו“שמאל” צפון). ברשומות מלכי מארי נזכרות מלחמותיהם עם בני־ימין. במאה הי“ח לפני מנה”נ ניצח המלך זימרילם את בני־ימין והרג את מנהיגם, דוידֻם (דויד). מסתבר שאחר כך – בלחץ מארי ואשור – נדדו בני־ימין מערבה ובאו אל ארץ־ישראל. לסוף נספחו אל ברית שבטי עבר שהניחה יסוד לעם ישראל ההיסטורי

אולם חלק מבני־ימין הקדמונים ודאי נשאר במסופוטמיה, ולא מן הנמנע כי בהם שרשי המסורת על מוצא מבנימין, שאנו נתקלים עד היום בשרידיה בעיראק, באסיה התיכונה ואפילו בקווקז. 

 

גלעד בגולת פרס    🔗

"ובני ראובן… חנוך… באֶרה בנוֹ, אשר הגלה תגלת פלנאֶסר מלך אשור, הוא נשיא לראובני… ולמזרח ישב עד לבוא מדברה, למן הנהר פרת, כי מקניהם רבו בארץ גלעד. ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגראים, ויפלו בידם, וישבו באהליהם על כל פני מזרח לגלעד (דברי הימים א‘, ה’ א’–י').

“בני ראובן וגדי וחצי שבט־מנשה מן־בני־חיל, אנשים נושאי מגן וחרב ודרכי קשת ולמודי מלחמה, ארבעים וארבעה אלף ושבע־מאות וששים יוצאי צבא. ויעשו מלחמה עם־ההגריאים, ויטור ונפיש ונודב. ויעזרו עליהם, וינתנו בידם ההגריאים וכל שעמהם, כי לאלהים זעקו במלחמה, ונעתוֹר להם, כי בטחו בי. וישבו מקניהם… ונפש אדם מאה אלף… וישבו תחתיהם עד הגלה”. (שם, יח–כב).

“ויער אלהי ישראל את רוח פּוּל מלך אשור, ואת רוח תלגת פלנסר מלך אשור, ויגלם לראובני ולגדי ולחצי־שבט מנשה ויביאם לחלח וחבור, והרא, ונהר גוזן עד היום הזה” (שם, כו).

“בשנת חמשים ושתים שנה לעזריה מלך יהודה, מלך פקח בן־רמליהו על ישראל בשמרון עשרים שנה. ויעש הרע בעיני ה'… בימי פקח מלך־ישראל בא תגלת פלאסר מלך אשור, ויקח את עיון ואת אבל בית־מעכה ואת־ינוח ואת־קדש ואת־חצור, ואת–הגלעד ואת־הגלילה, כל ארץ נפתלי, ויגלם אשורה” (מלכים ב', ט“ו, כ”ז, כ"ט).

זו היתה איפוא הגולה הראשונה. היא חלה בשנת 732 לפני מנה"נ וקדמה באחת־עשרה שנה לגלות שומרון. והמקרא מפרש בדבר שני המטות וחצי, כשם שהוא מפרש הלאה בדבר שאר שבטי ישראל, שגורל אחד היה לכולם ולמקום אחד גלו: לחלח, לחבור ולגוזן ולערי מדי (מלכים ב/ י"ז, ו'). 

בביקורי בטהראן נתקלתי במסורת אגדה, המתהלכת בקרב יהודי פרס, שהכפר גילארד, הנמצא במרחק כ־70 קילומטר מעיר הבירה, שמו העברי גלעד, והשם הפרסי אינו אלא צורה משובשת של השם העברי. גלעד זו, כך אומרת המסורת היהודית, נבנתה על־ידי גולי הגלעד, שהובאו הנה על־ידי מלך אשור במספר של ששים אלף איש והתישבו בה ובנו עיר גדולה וכפרים רבים מסביב. דורות רבים עסקו בני גלעד בחקלאות ושכנו לבטח בין ההרים, חפשים מעול הגויים, אף הפילו חתיתם על השבטים אשר מסביב.

האגדה מוסיפה ומספרת, שבזמן שיבת ציון שלחו עזרא ונחמיה שליחים לכל יהודי פרס ותבעום לעלות לארץ. אל גלעד־של־פרס בא עזרא הכהן בכבודו ובעצמו וידרוש מצאצאי גולי הגלעד שיעזבו את שדותיהם ואת בתיהם ויצטרפו לקהל עולי גולה. אולם הגלעדים סירבו ללכת, באמרם שארץ־ישראל מלאה מלחמות, וכאן, בארץ החדשה, הם יושבים בשקט ונהנים מחרות, ויש להם די אדמה, מים ואוויר – ולמה זה יעזבו את מקומם לנוע למרחקים?

ענה להם עזרא הסופר ואמר, כי המצב הטוב הוא כצל עובר, וכי הוא צופה מראש, שעתים רעות נכונות להם; כל אשר להם יישמט מידם, רכושם ילך לטמיון וגלות קשה צפויה להם, אם לא ישמעו לקול הקורא אותם לשוב לארץ אבותיהם. אולם אנשי הגלעד הקשיחו את לבם ולא נענו לקריאת עזרא ולתוכחותיו.

ועזרא הסופר הוסיף ואמר: אף כי מרובים הם היום, אל־נא יחשבו שיהיו מרובים לעולם. “כי הנה ימים באים, נאום ה', ולא יישארו מהם עשרה אנשים יחדיו”. הקהל התרגז ויקלל את עזרא, שלא יזכה להגיע לירושלים. ואומנם, הוסיף המספר, נתקיימו שתי הקללות: עזרא מת בדרך, ולא זכה להגיע לירושלים, ובגלעד של פרס לא נשאר אף “מנין לתפילה”.

אך עד היום משמשת אדמת “גלעד” בית־קברות נערץ ליהודי פרס, בו קוברים את מתיהם אנשים מדמאוַנד וגם מטהראן. מסורת אגדה מספרת, כי בבית־קברות זה ישנה מערה, המחוברת במנהרת־סתרים עם ירושלים, וכל הקבורים בגלעד עתידים לעבור בקפיצת־הדרך לארץ הקדושה. ומעשה בזקנה אחת, סבתו של הד“ר חביב לוי, שהזמינה לה בחייה מקום בהר־הזיתים, והיה לה שובר־קבלה מ”חברה קדישא" של ירושלים הקדושה, אך נגזר עליה למות בגולה; הובילוה לקבורה בבית־העלמין שבגלעד, ואת הקבלה מהחברה קדישא תקעו לידה לאות נאמן, שמקומה שמור לה בהר הזיתים, וכאילו נקברה שם, באשר הקשר בין גלעד ובין ירושלים הוא קשר־של־קיימא. 

החלטתי לבקר בכפר ובבית־הקברות. ביום ששי, ג' באב, תרצ"ה, נסעתי באוטו, בלוויית חברים אחדים, מטהראן לגילארד, היא גלעד. הדרך מתפתלת ועולה כנחש בין הרים גבוהים ובין תהומות עמוקות עד הגיעה לרמת הגלעד. כאן לפני המפנה לדמאוַנד סרים אנו הצדה ובאים אל בית־הקברות שעל־יד הכפר גלעד.

בית־הקברות, המשתרע על הגבעה, עומד פרוץ, כמו רוב בתי־הקברות היהודיים, ואין לו גדר. רוב הקברים בו חדשים, כפי שמעידות כתובותיהם. כל בית־הקברות הקדמון נהרס, האבנים נעקרו, לא נשאר להן זכר. לפני שנים אחדות תפס אחד ה“סידים” (בעלי שררה דתיים) את כל אדמת היהודים והחזיק בה בלי נטילת רשות. עתה הוא משתדל לטשטש את כל עקבות העתיקות, כדי שלא יהיו ליהודים פתחון פה וטענה על הקרקעות הללו; ולא רחוק היום שיימחה כל זכר לקדמוניות היהודים בגלעד זו.

בקושי רב הצלחתי, בעזרת בני לווייתי – ילידי דמאוַנד הסמוכה – לגלות ארבע אבני מצבה גדולות, המכילות כתובות מהמאה השש־עשרה. האבנים מתגוללות בקצה בית־הקברות, רחוק זו מזו. צלמתי אותן והעתקתי את הכתובות.

אבן ראשונה – מצדה האחד כתוב:

יום אסיפת הצדיק

הכשר יוסף בן יצחק סעדי

שנת אלפא ותמני מאה ותמניתא

תמני ונולד א'… לשטרות.

מהצד השני:

יום אסיפת העניו הצדיק

הכשר יוסף בר יצחק סעדין

בשנת א’תתפח לשטרות.

שנת 1888 לשטרות היא שנת 1577 למנין הנוצרים.

אבן שניה – הכתב אורכו 80 ורוחבו 30 סנטימטר.

יום אסיפת העניו הבחור

הכשר יעקב בן שמעון

אסמעיל שנת אתתע"ה לשטרות.

כתובת זו קדומה קצת לראשונה, זמנה שנת 1564 למנין הנוצרים.

אבן שלישית – כתובת בת 4 שורות, קשות לקריאה. בעזרת החברים קראתי חלק משורה ג' ושורה ד':

סאל שת השת סד שסת הפת. לדעתי, הכוונה לשנת 1865 לשטרות, כלומר, 1554 למנה"נ. 

אבן רביעית:

יום אסיפת העניו

הבחור סעדין בר יצחק

הפרטים והתאריך לא ניכרו מחמת טישטושים.

ביקרתי גם בחורבות בית־הכנסת, הניכרות עד היום במבוא הכפר. פגשנו צעיר פרסי, מוסלמי, מבני האכרים תושבי הכפר, ושאלנו אותו אודות החורבות. הוא אישר שהחורבות הן של היהודים והאדמה של היהודים, והוסיף: מי שגזל את האדמה מהיהודים (הכוונה ל“סיד”) עתיד ליתן את הדין בעולם הבא.

ברור איפוא שבסוף המאה השש־עשרה עוד היה ישוב יהודי חשוב בגלעד זו.

נפרדנו מגלעד ושמנו פעמינו לדמאוַנד, כפר לא גדול, שבו עוד קיים הגיטו היהודי. הישוב היהודי מנה, לפני שנים מספר, 500 נפש, – ועל כך מעידים גם שלושת בתי־הכנסיות אשר ביקרנו בכפר; אולם עתה אין בו יותר ממאה נפש. היהודים שבכפר זה קיבלו אותנו בידידות וישחטו לכבודנו כבשה, ויטגנוה באורז ויכינו לנו מקום לנוח. לאחר המנוחה הלכנו לבקר בבתי־הכנסיות ובגיטו הישן, ובדרך נכנסנו בשיחה עם זקני העדה.

חכם יהודה, השוחט, סיפר כי בשעתו ישבו בגלעד גולי אשור ומספרם היה ששים אלף נפש. עברו דורות רבים. היתה מלחמה ואחריה מגפה. רוב היהודים מתו, וארבעה אחים עם משפחותיהם ברחו אל ההרים. כאשר הוטב המצב באו ארבעת האחים ובני־ביתם, כחמישים נפש, והתישבו כאן, בדמאוַנד. זה היה לפני 200–250 שנה. מאלה ארבעת האחים עברו שלושה לטהראן ורק אחד הוא וביתו, נשארו וישתקעו כאן, ורוב היהודים היושבים בדמאונד הם צאצאיהם.

ד“ר ח. לוי אמר לי, שלפני עשר שנים חי כאן זקן בן מאה ועשרים. הלה סיפר בשם אביו ואבי־אביו שעזיבת אנשי הגלעד את אדמתם חלה בימי ה”אַוגונים", כלומר בזמן התפרצות האפגאנים אל ארצם, ולכן הוא קובע את המאורע לשנות 1722–1729. לדעתי זה מתאים למציאות ולתאריכי המצבות הנזכרות, שהן מימי קיומו של הישוב היהודי בגלעד.

הד"ר ח. לוי סיפר לי בשם סבו כי לפני זמן רב היו אורוות ליהודים העשירים באחורבאדין, וכל השטח, מגלעד עד אחורבאדין, מהלך שלושים קילומטר, היה שייך ליהודים. אולם הוא סובר שהישוב היהודי החקלאי הצפוף נחרב בתקופה יותר מוקדמת – בתקופת פלישת המונגולים (הד"ר ח. ל. הוא חוקר בדברי ימי היהודים בפרס. חיבורו ההיסטורי הגדול יצא לאור בשלושה כרכים, בלשון הפרסית).

הזקן המופלג חכים בנימין, כבן מאה שנה, סיפר שבגלעד התישבו גולי ראובן וגד וכו'. שמע מאביו על דבר גופה חנוטה שנמצאה במערה לפני מאה שנה ועל ידה אבן עם כתובת המעידה, שאשה אחת, יהודיה, קנתה אדמה המשתרעת על שטח של שלוש פרסאות (פרסאנגים), כלומר 20 קילומטר, ושילמה לבנה של זהב ולבנה של כסף. הוא הוסיף שיהודי גלעד האחרונים עזבו את מקומם ועברו לדמאוַנד אחרי שנהרג נאדיר־שאח (בשנת 1747). כל הידיעות הללו מוכיחות לפחות דבר אחד: הישוב היהודי בגלעד נפסק בחצי הראשון של המאה השמונה־עשרה, ושרידי אנשי גלעד עברו לדמאוַנד.

נפרדנו בנפש דואבת משארית הישוב, הנאבק עדיין על קיומו וחידוש זכויותיו על בית־הקברות הקדמון בגלעד־של־פרס, הזכר האחרון לגלעד־של־ארץ־אבות, ההולך ונשמט גם הוא מידי היהודים בנכליהם ואלימותם של עריצי הגויים. ולפני עיני רוחי עמדה אזהרתו של עזרא, אשר הזהיר את אבותיהם לעלות עם שבי ציון וניבא להם מראש את אשר יקרה אותם באחרית הימים.

האם רק לגולי גלעד־של־פרס נתכוון עזרא הסופר בנבואתו? כלום לא נתקיימה נבואתו בימינו גם בגרמניה, במרכזה של אירופה, ולא רק בפינה נדחת זו שבהרי מדי?

 

חורזם והכוזרים²⁵¹    🔗

מחקר דברי ימינו בארצות האיסלאם והמזרח חקרוב לקוי בחסר. טובי ההיסטוריונים ודורשי־הימים שקמו לנו בארצות המערב ובמזרח אירופה – הסתפקו, בהגיעם לפרקי יהדות המזרח, בידיעות כלליות והשאירו פרקי זמן רבים וחשובים סתומים וחתומים. הסיבות לכך גלויות וברורות – חוסר חומר וריחוק המקום. אולם מה שהיה מובן וטבעי במאה התשע־עשרה, אינו יכול לשמש טעם מספיק לגבי העוסקים במחקר עמנו בזמננו בכלל, ובישראל בפרט.

שלוש תופעות היסטוריות מפתיעות התרחשו לנגד עינינו בעשר השנים האחרונות: השמדת ששה מיליונים מאחינו, הקמת מדינת ישראל וקיבוץ גלויות. עם השמדת מיליוני יהודים ביבשת אירופה גדל מאליו משקלה של יהדות המזרח בקרב היהדות העולמית. קיבוץ גלויות ישמעאל קירב את היהדות המערבית אל היהדות שבארצות האיסלאם והביא אותן לידי מגע קרוב שלא היתה דוגמה לו אלפי שנים, למן ימות חורבן הבית השני; וזה – מחייב. ועוד: החזיון העצום שזכינו לו בדורנו – תקומת מדינת ישראל – מפנה את תשומת לבנו לבעיה היסטורית מיוחדת במינה, לחזיון הממלכתיות היהודית בתפוצות הגולה המזרחית, חזיון שלא היו לו תקדימים בארצות הנצרות כי אם בארצות המזרח והאיסלאם בלבד.²⁵²

כוונתי לחזיונות היסטוריים מופלאים, אשר אפס קצם ראינו, וכולם נעלמו מאתנו, כגון – חדירת היהדות לארץ הפארתים, אשר נסתיימה בהתגיירותם הגמורה של מלכי בית חדייב והצטרפות בניהם למלחמת היהודים עם רומא במאה השניה. (מאורע היסטורי חשוב זה לא נזכר כלל אצל טולסטוב). עתה מגלה המחקר הארכיאולוגי בברית־המועצות, אגב טיפולו בבעיות התרבות הקדומה של מערב־אסיה, את שרשי ארץ הכוזרים, וחוקרים חשובים באו לכלל דעה על מקורה של היהדות הכוזרית מחוַרזם ועל תנועת ההתיהדות בחוַרזם במאה השביעית, סמוך לכיבושי האיסלאם. בין שתי התופעות של ממלכתיות יהודית – במסופוטמיה ובסביבות הים הקספי – אנו עדים לחזיון דומה מערבית־דרומית לפרס: פרשת הממלכתיות בחִמְיַר מזה ובקרב שבטי חג’אז מזה במאות השנים שקדמו לאיסלאם. עקב הישנות החזיון הזה – קיום ממלכתי בארצות הגולה – כמה פעמים, אין אנו יכולים לראותו כדבר מקרי, אלא כפרי רצון כביר לחיי עצמאות ממלכתית שלא נשת, וכשרון להקים גופים ממלכתיים שלא נמוג גם בימי גלותו של העם בארצות שביו, אלא התפרץ כפעם בפעם ולבש צורה ממשית.

אכן אלו הן תופעות היסטוריות בעלות ערך לא רק במקומן ובשעתן, אלא גם הרות השפעה עצומה על האומה בדורות שאחר־כך. ואף־על־פי־כן לא נחקרו התופעות הללו למדי. ואם בעיות יהודי חִמְיַר ושבטי ישראל בערב מצאו להן דורשים, בעית הממלכתיות היהודית על נהר פרת, בצפון פרס, בחוַרזם ובכוזריה, לא נדונה אלא מעט, והסתום והנסתר מרובה על הנגלה שבה.

מעניין הדבר שדווקא בברית־המועצות, בה נפסק, בדרך כלל, מחקר ישראל, דווקא בה הוקדשו כמה מסות ומחקרים, אף ספרים, לבירור בעית כּוּזריה. באחד המאמרים מנסה המחבר למצוא חוליה מקשרת בין יהדות פרס ובבל, – זו שהולידה בשעתה את המלוכה היהודית בחדייב – לבין התיהדות הכוזרים, שחלה כמה מאות שנים לאחר זה. החוליה הזאת היא חוַרזם.

זכתה בעית הכוזרים והיהדות הכוזרית לתשומת־לב מיוחדת במחקר הסוביאֶטי יותר מכל שאר ענפי המחקר היהודי. לפני יותר משלושים שנה הופיע ספרו הקלאסי של פ. ק. קוֹקוֹבצב על “חליפת המכתבים היהודית הכוזרית מהמאה העשירית”²⁵³. ספר זה מכיל את כל המקורות העבריים והפרסיים שטרם זכו להוצאה מדעית; וכבר צוין הדבר בשעתו בספרותנו על־ידי מר מנחם לנדאו, במאמרו “על מעמדה הנוכחי של בעיית הכוזרים”.²⁵⁴ אחרי ספרו של קוקובצֶב התפרסמו בס.ס.ס.ר. עוד מאמרי־מחקר בענין זה, בקובצי ה“אתנוגרפיה הסוֹביאֶטית”.²⁵⁵

הראשון והקצר שבהם הוא מאמרו של וו. וו. גינזבורג,²⁵⁶ ארכיאולוג (יהודי?), אשר השתתף במשלחת הארכיאולוגית שחקרה, בראשותו של מ. א. אַרטַמוֹנוֹב, את תלי החרבות באזור סאַרכּל, הבירה הכוזרית השניה במורד הדון, ליד תחנת צימליאַנסקאַיאַ. מאמר זה מוקדש להרכב האתנוגרפי של הישוב הכוזרי בראשית ימי קיומה של הממלכה הכוזרית. מאמר שני, שאליו נשוב, מטפל בצד ההיסטורי של הבעיה, ותוך השאר – גם בבירור מקורה של היהדות בחוַרזם ובכוזריה, הקשורות ביניהן, תקופה ארוכה, בקשר אמיץ.

בסביבות סאַרכָּל בדקה המשלחת הארכיאולוגית הנ"ל “קוּרגאַן” (תל) אחד גדול, משמאל לנהר דון, ועוד 16 קוּרגאַנים קטנים, סמוכים לו. הקברים הם מהמאות עשרה–שתים־עשרה, ובהם עצמות הכוזרים, תושבי העיר סאַרכּל (מחנה לבן), שהוקמה על־ידי הכוזרים במחצית הראשונה של המאה התשיעית לשם בלימת השבטים הנודדים, – פֶּצְ’נָגים, קוּמַנים (פולובצים) ואחרים – שהיו מתפרצים לארצות הישוב שעמדו בחסות הכוזרים. התלים מהמאה העשירית הנם מלפני חורבנה של ממלכת הכוזרים בידי הנסיך הקיובי סוויַטוסלַוו (964–972) ב־969. אותו חורבן, לפי דעתו המבוססת של פולאק, לא היה חורבן שלם, אלא התמוטטות; אכן הוכח שמלוכה כוזרית קטנה התקיימה בקרים עד המאה השלוש־עשרה, עד פלישת המונגולים של צ’ינגיז־ח’אן.

טיפוסי השלדים, שנמצאו בתוך הקברים עם שברי הכלים, מוכיחים, לדעת המחבר, שהישוב כאן היה מעורב; מהם טיפוסים סלאביים ומהם “אֶברוֹפואידים” קצרי־גולגולת, ואך מועטים – מונגוליים. אלה האחרונים הם וודאי מבני השבטים ההונוֹ־תורכיים, שכבשו בשעתם את הארץ ויסדו את המדינה הכוזרית; והם שהיוו בה את המעמד הצבאי והאצולה בתקופה הנידונה.

עד כאן – מתוצאות החפירות של אַרטמוֹנוֹב בשנות 1934–1936. בקיץ 1939 המשיך ריאפושקין בחפירות במחוז סארכּל, הפעם בחופו הימני ש' נהר דון. בית־קברות זה קדם במאה שנה לבית־הקברות הנזכר לעיל (שבגדה השמאלית). העיר שעמדה על חופו הימני של הדון נחרבה במלחמה ויושביה נפלו בקרב – על כך מעיד מצב השלדות, וגם זה שרוב החללים היו אנשים צעירים. גם פה רובם טיפוסים אירופיים, קצרי גולגולת. בכך רואה המחבר אישור לדעתו, שאוכלוסיה המקומיים של כוזריה היו מטיפוס אירופי ולא מונגולי. תחילה סברו רוב החוקרים שהכוזרים הם אוֹרדה תורכית, שהגיעה מאסיה במאה הששית, אחרי ההונים; והיתה גם דעה על מוצאם האוגרוֹ־פיני. נ. י. מאַר סבר, על סמך מחקר לשוני, (ותמך בו מ. א. ארטמונוב) שהכוזרים הם שבט הונוֹ–בולגרי, שהתפתח על רקע של סביבה סקיתוֹ־סרמאטית־יפתית, ורק תחת לחצם של שבטים תורכיים אשר כבשו את הארץ במאה הששית, התחילו לראות אותם כתורכים. מכל מקום, היסודות התורכיים תפשו מקום ניכר בתרבות הכוזרים, וזוהי הסיבה שבקרב חוקרי הימים נתחזקה הדעה על מוצאם התורכי של הכוזרים.

במאמרו של גינזבורג אין דבר אשר יאשר או יכחיש את אופייה היהודי של כוזריה. לעומת זאת מלא המאמר השני, זה של הארכיאולוג וההיסטוריון טולסטוב, חומר רב־ערך והשערות מחכימות אודות אופייה היהודי של מדינת הכוזרים ומקורה של היהדות בכוזריה, ובראש וראשונה – חומר חשוב על חוַרזם.

מה היא חוַרזם?

חוַרזם היתה ארץ בעלת תרבות עתיקה ונודעה בעת החדשה בשם חיווא. בימי האחימָנים נכללה חוַרזם במדינות פרס. בצבאותיו של אחשורוש־כסירכסס, במלחמתו עם היוונים, נזכרים חיילי חוַרזם ב“דיוויזיה” אחת עם הפארתים. לאחר שפרקו החוַרזמים עול פרס מעליהם, הקימו מדינה עצמאית ובראשה מלכים משלהם, שתוארם היה “חוַרזמשאה”. מדינתם התקיימה מאות שנים. במאה השמינית נכבשה חוַרזם על־ידי הערבים המוסלמים. החוַרזמים התאסלמו; אולם, לאחר זמן קצר החזירו להם את עצמאותם. חוַרזם נעשתה מרכז תעשייתי, מסחרי ורוחני דתי לכל אסיה התיכונה. צ’ינגיז ח’אן החריב את חוַרזם, ומאז באה תחת שלטון הח’אנים “מאוֹרדת הזהב”. משנת 1558 נקראה על שם בירתה כּיאַת, או אורגנץ‘; השם הישן נעלם עד שנתחדש בזמננו. עם קום הרפובליקה החוַרזמית, אחרי הדחתו של השאח’ החיווי האַחרון, סעיד עבדאללה (1920). ב־1924 נתבטלה הרפובליקה החוַרזמית והארץ חולקה בין אוזבּאֶכּיסתאן ותורכאֶסתאן.

במאמרו של טולסטוב: “חגיגת ה’קאַלאֶנדאַס' של ראש השנה אצל החורזמים הנוצרים, בראשית המאה האחת־עשרה, בקשר לתולדות היחסים החוַרזמיים־כוזריים”²⁵⁷ הובאה כותרת מדברי יאקות החמאווי (החמתי) וזו לשונה: “אמר אבן אל־כלבי: ויולד יצחק בן אברהים אלח’ליל את כזר ואת בזר ואת בורסול ואת חוַרזם ואת פיל”… במאמר זה – המוקדש בעצם לבירור ענין מקורה והתפשטותה של הנצרות במחוזות חוַרזם וכוזריה – מבקש המחבר, בין השאר, לברר את מקומה של היהדות בשתי המדינות הללו. משום כך יש בו ענין מיוחד לקורא העברי.

מימי שלטון הפרסים, לפני האיסלאם, נודע ישובה היהודי של חוַרזם. ההיסטוריון הרוסי ק. אִינוֹסְטְרַנְצֶב אומר, בעקבות ל. גריי, שהעיר חוַרזם נוסדה בשם כּיאַת על־ידי נארסה בן היהודיה, שרוב החוקרים סוברים כי הוא אחיו של ואראחראן החמישי או בחרם־גור, בנו של יזדגרד הראשון (399–420). אמו היתה המלכה המפורסמת שושנדוכת. שושנדוכת המלכה ידועה לנו מההיסטוריה היהודית בפעולתה למען ביצור קהילות ישראל בפרס; לה ולבנה פירוז מיחסים ייסודה של איספהאן, שהיתה ידועה בשם דאר־אל־יהוד (השכונה העתיקה שבאיספהאן נודעת עד היום בשם “יהודיה”). כן מיחסים לה ייסוד הקהילה היהודית באחמתא, היא המדאן. קברה של שושנדוכת בהמדאן עומד עד היום בבנינו, אולם במסורת היהודית הוא נודע כקבר מרדכי ואסתר.²⁵⁸ המסורת היהודית, וגם הפרסית, יודעת שמלכה זו היתה בתו של ראש־הגולה. לא ברור, אם הכוונה היא למר כהנא, למר יימר או למר זוטרא. מכל מקום, יש לשער כי גם בעיר חוַרזם, שנוסדה על־ידי בנה נארסה הנ“ל, היתה קיימת – כמו באיספהאן ובהמדאן – קהילה יהודית מראשית ימי היווסדה, במאה החמישית למנה”נ, ושלשתן קשורות בשמה של שושנדוכת היהודיה.

ממקורות אחרים ידוע שישוב יהודי גדול היה קיים באסיה התיכונית עד עליית המונגולים. ר' בנימין אומר בפירוש כי בחיווא היו כשמונת אלפים מישראל ובסאמַרכּאנד כחמישים אלף.²⁵⁹ לטולסטוב לא ידוע פרט חשוב זה. הוא מפתח את רעיונותיו בהרחבה ומבסס אותם על מחקר ארכיאולוגי של חיווא וארצות אסיה התיכונה. טולסטוב מבליט את העובדה שישוב יהודי קדמון היה קיים בחוַרזם, והוא מביא חומר חשוב לשם הוכחה שבחוַרזם היתה ליהודים עמדה איתנה שהביאה לידי תנועה של התיהדות והתגיירות סמוך להופעת האיסלאם.

בראשית המאה השמינית למנה“נ, כשהערבים המוסלמים התקרבו לשערי חוַרזם הגיעה, לדבריו, השפעת היהודים לשיאה. את דעתו זו הוא מחזק בשתי ראיות: ראשית, בשינוי הסמל האלילי על גבי המטבעות החוַרזמיות – הפרש החוַרזמי, המסמל את מוצאה ה”אלוהי" של שושלת סבאזי סיוואש. סמל זה נעלם לגמרי מן המטבעות שלפני כיבוש האיסלאם, פרט המורה לשינוי באידיאולוגיה האלילית שלהם. כן נמצא שינוי מפתיע בכתב החוַרזמי, שאין לבארו אלא בהשפעתו של האלף־בית העברי המרובע.

אל שתי ההוכחות הללו נוספת שלישית, השאובה מדברי היסטוריון ביזאנטי מאוחר יותר, יוחנן קינאמוס (מאה השתים־עשרה), המספר על חלוסיים או חליסיים, היינו מהגרי חוַרזם, בני דת־משה. החלוסיים הללו הוזמנו מכוזריה, בשנת 970, על־ידי הדוכס ההונגרי מטאכסוני, לעזור לו במלחמותיו עם הביזאנטים. הרכבי חשב אותם לכוזרים, אולם טולסטוב טוען שהחלוסיים הללו לא היו כוזרים אלא “חוליסים” של נאֶסטור, היינו חוַרזמיים, שישבו בכוזריה. דעה זו הביע ראשונה הסופר הפולני בילקובסקי. טולסטוב מסתייע ביוחנן קינאמוס האומר, כי החוליסים, שבאו להונגריה במאה העשירית, היו בני דת־משה, אם גם “פירשו את הדת באופן לא נכון.” עובדה זו מאלפת למדי. הוא סבור שהחוליסים הללו מוצאם מהיהודים או מהמתיהדים מחוַרזם. משם העלו את דתם “היהודית־פרסית” לכוזריה ולהונגריה (עיין בסוף הספר, בנספח).

מכאן ניגש טולסטוב לשאלה, מה מקורה של היהדות בכוזריה. לדעתו מקורה של היהדות הזאת אינה בביזאנטיה ולא בבבל – אלא בחוַרזם. ועל השאלה, מי השפיע על בולאַן מלך הכוזרים – הוא עונה: לא סוחרים יהודים, שהגיעו כביכול מקווקז או מיוון, אלא גייסות יהודיים חוַרזמיים. הם שהוזמנו על־ידי בולאַן בראשית המאה השמינית והם שהעלו אתם דת אברהם, או דת משה, ומהם קיבל בולאַן את היהדות באותה צורה שהביאה בני הכת הנ"ל, אנשי הצבא היהודיים החוַרזמיים. בספרו מביע טולסטוב את ההשערה שבולאַן בעצמו היה שר־צבא חוַרזמי ואתו – המצביא העליון, חמג’רד או חנגירי, אותו מזהה טולסטוב עם (יצחק) סנגרי, רבו של בולאן, אשר הכניסו תחת כנפי השכינה.

טולסטוב מוצא אחיזה לדעתו בדברי יוסף באגרתו לחסדאי אבּן שפּרוט, בה הוא מספר שבולאן מאבי אבותיו, קיבל דת אברהם, וגם התקין משכן וכלים לעבודת השם, כמצווה בתורה הכתובה; ורק עובדיה בן־בנו העלה את הדת על דרך האמת, היינו דרך התורה שבעל־פה. העובדה כשלעצמה, שקבלת היהדות על־ידי הכוזרים היתה בשני שלבים, אינה חדשה, והיא מקובלת בחקר ההיסטוריה. השלב הראשון היה – היכנסו של בולאן לבריתו של אברהם אבינו והתגיירותו גרות צדק, במאה השמינית. רק אחר־כך בא השלב השני – התיהדות מלאה, שחלה בימי נכדו או נינו, עובדיה־עבדאללה, באמצע המאה התשיעית. ואשר למקורה של היהדות הכוזרית, שבאה מחוַרזם ופרס, ולאו דווקא מביזאנטיה ובבל – בלי ספק יש להתחשב עם דעה זו, שעד כה לא הושם לב אליה כראוי.

טולסטוב מדגיש את ערכן המיוחד של שתי הערים, חוַרזם ואיתיל, כחוליות מקשרות ביו ארצות התרבויות העתיקות של המזרח מחד גיסא לבין מזרח אירופה ומערב־סיביר מאידך. בחוַרזם שלט האיסלאם, ובאיתיל – היהדות. קשר אמיץ כלכלי, תרבותי וגם מדיני, היה קיים בין שתי הבירות. מלכי חוַרזם וכוזריה היו, לדבריו, ענפי אותה משפחה, אלא שהענף החוַרזמי התאסלם, והכוזרי – התיהד. אחת הראיות של טולסטוב היא – זהות השמות: עבדאללה מלך חוַרזם המוסלמי ועובדיה היהודי מלך כוזריה בני משפחה אחת היו ועל שם אחד נקראו. לזה הייתי מוסיף את שמו של אחד מאבות מלכי חוַרזם את סברי – סבריאל.

לפי דברי ההיסטוריון הערבי אבן־אל־אתיר (תחילת המאה הי"ג) בקשו הכוזרים עזרה מחוַרזם נגד הרוסים ושבטי התורכים. אלמוקדיסי (נולד בירושלים ב־946) שמע כי החליף אלמאמון (813–833) תקף אותם מג’ורג’אני – היינו מאזור הים הקספי, והכוונה לאורגנץ' – ואכף עליהם את האיסלאם; ומהצד השני עלה עליהם שבט משבטי “רום” (רוס), וכבש את ארצם. רבים מהכוזרים הוכרחו להגר. לפי דברי אבן חַוקאל (גיאוגרף ערבי, חצי ב' של המאה י') נסוגו הכוזרים, לאחר מפלתם במלחמת סוויאַטוסלוו, והתישבו בחצי־האי סיאה־כוה או מנגישלאק, שבים הקספי, תחת חסות החוַרזמים.

טולסטוב מדגיש את ההשפעה הגדולה שהיתה בחוַרזם ליהדות בזמן כיבוש הערבים (על־ידי המצביא כוּתייבה). חורזמשאה התקשר בסתר עם כותייבה נגד אחיו־יריבו, והזמין אותו עם צבאו לחוַרזם. לשם “הסוואה” – כינס מועצה מיוחדת של ראשי²⁶⁰ הדת החוַרזמיים ואתם גם את הנסיכים. הוא קורא את ראשי הדת בשם “אַחבאַר”, ובלשון יחיד “חבר”, שלפי דברי הסופר והמתימאטיקאי אבו־עבדאללה מחמד חוַרזמי, (חצי א' של המאה ט') פירושו “חכם יהודי” או “רב”, והמונח הזה משמש, לדבריו, בערבית רק בהוראה הנ"ל. (השווה את השם כעב אלאח’באר היהודי מחבריו־תלמידיו של מוחמד). כשאני לעצמי, איני רואה בזה ראיה מכרעת: מתוך מקורותינו יודעים אנו שבשם “חברים” נקראו דווקא ראשי הכהונה הפרסית־זורואסטרית, עובדי האש.²⁶¹ מאידך גיסא ברור למדי כי בשם זה נודעו במקורותינו חכמי היהודים עוד מימי בית שני.

טולסטוב עומד על תנועת ההתיהדות, שקמה בחוַרזם לפני האיסלאם ונמשכה לאחר התפשטותו. בראשה עמדו חורזאד, אחי המלך, וחמג’רד המצביא. היה לה לתנועה זו גם אופי אידיאולוגי־סוציאלי. היא דוכאה באכזריות על־ידי כותייבה, הכובש הערבי־המוסלמי. טולסטוב שואל: האם לא יתכן הדבר, שדווקא הרדיפות של כותייבה גרמו להגירה המונית של החוַרזמים המתיהדים אל כוזריה? מכל מקום אל־בירוני (973–1043) מדבר ברורות על גירושם של החכמים החוַרזמים (היהודים?) מחוַרזם בשנת 712. ר' יהודה הלוי, בדברו על היהודים הכוזרים, מזכיר את השנה 740. אולם בולאַן המתיהד כבש את ארדביל בשנת 730. משום כך יש להקדים את התיהדות הכוזרים ב־15–20 שנה (לשנת 710 בערך).

הקיסר הביזאנטי בעל הרשומות קונסטנטין פופירוגנטוס, “עוטה־ארגמן מלידה” (905–959), מספר על הכבארים, יוצא חוַרזם שבכוזריה, שבאו ו“חוַרזם” – עם “חבר־זם” שפירושו: “ארץ החברים”; כך קראו הללו ו“חורזם” – עם “חבר־זם” שפירושו: “ארץ החברים”; כך קראו הללו לעצמם בלשונם, ויש לראות ב“כאברים” הללו של קונסטנטין ובחאליסים של קינאמוס אותה קבוצה, כבארים־חבארים.

הגירתם של הכבארים באה לרגל מלחמה פנימית: בני הכת שלהם נוצחו על־ידי כת שניה שבכוזריה. מקצתם הושמדו ואחרים ברחו והתישבו בקרב המאדיארים, בארץ הפצ’נכים. זה היה במאה השמינית. יש להניח שהסכסוכים היו בימי עובדיה מלך כוזר, נכדו של בולאַן, בשנות ה־60 למאה השמינית. ואומנם אז נודעו ה“כבארים” בארץ הפצ’נכים־המאדיארים.

מסקנות טולסטוב בענין זה הן כך: א) החוַרזמים המתיהדים, שהביאו אתם דת יהודית־סינקרטיסטית, שפכו את השפעתם²⁶², בימי בולאַן, על הכוזרים האליליים, תחילה מבחינה דתית ואחר־כך גם מבחינה מדינית. ב) בימי עובדיה המלך, נכדו של בולאַן, גברה בכוזריה השפעתם של היהודים הרבניים מבגדאד, מחוראסאן ומארץ יוון. וכך אירע הדבר: המלך עובדיה והאצולה הכוזרית ניצלו שעת כושר להשתחרר מתקפם של החוַרזמים או הכבארים. הללו הוכרעו והושמדו; שרידיהם היגרו מהארץ; ובכוזריה גברה הכת התלמודית בקרב המתיהדים על זו של המתיהדים הראשונים שהיו גרי־צדק למחצה.

שער רביעי: מסעות בארצות המזרח

נערה יהודיה מקוצין, הודו.

אשה יהודיה מקוצין, הודו.

צעיר יהודי מקוצין, הודו.

עולים מהודו.

 

מסע פרס    🔗

ארץ ישראל משתרעת בין המדבר ובין הים. והים והמדבר הם שקובעים את טבעה. בקיאים אנו למדי במה שנעשה מעבר לים התיכון. בארצות אשר באנו, רובנו, משם. לעומת זאת אין אנו מכירים את גבולה השני של ארצנו, את גבולה המזרחי; וביחוד דלים אנו בידיעת המדבר והארצות אשר מעבר למדבר. חטא חטאנו בהזניחנו את ידיעת המזרח. והעונש הכרוך בו הוא, שדווקא משום שהמדבר נשאר בבחינת נעלם גדול. מטילים עלינו את אימת שבטי המדבר ואימת הארצות הנסתרות אשר מאחוריו. לפעמים עסוקים בזה שונאינו, ולעתים גם ידידינו הטובים ממחנה “ברית שלום”. מן ההכרח איפוא שנתן את דעתנו על אותן הארצות אשר ממזרח לארץ־ישראל בכלל, ובמיוחד על מצב היהודים שבהן.

כאן אעמוד על פרס או איראן המתחדשת, אשר מעבר לעיראק. שני מדבריות מבדילים בינינו: האחד – גדול, כאלף קילומטר רוחבו, מפריד בינינו ובין עיראק, זו ארץ הפלאות אשר “בין נהר פרת ונהר חידקל”. ומעבר לחידקל שוב מדבר, המבדיל בין עיראק לבין איראן, היא פרס.

טבעה של פרס שונה מזה של ארצות ערב: אנשים אחרים בה, שפה אחרת, משטר אחר. פנים אחרות נראות בה, ואנו רואים בחוש שהגבול הטבעי בין בקעת ארם־נהריים ובין איראן הוא גם גבול טבעי בין גזעי המין האנושי היושבים בארצות הללו. איראן, בניגוד לעיראק היא ארץ הרים וגבעות, והאיראנים נבדלים מבני עיראק בלשונם, בבגדיהם, בקלסתר פניהם, במבנה גופם ובאורח חייהם.

השאלה הראשונה המנצנצת במוחך בעוברך את הגבול היא: ארץ זו מה טיבה? לאיזה אזור של השפעה היא שייכת? הן ידוע הדבר, שכל הארצות והעמים שמחוץ לאירופה ואמריקה, נכללים ב“אזור של השפעה” כל שהוא. באיזה אזור איפוא כלולה איראן? בריטני, צרפתי או רוסי. 

לרגלי המרחק המבדיל בין איראן לארצות אירופה, ולרגלי הבדידות הגיאוגרפית והמדינית של הארץ הזאת, אין השפעתן המדינית והתרבותית של מדינות־חוץ ניכרת בה, כמו, למשל, בעיראק או במצרים. אומנם פה ושם מורגשת רוח אנגליה ותרבותה של צרפת (כל האינטליגנציה שומעת צרפתית או אנגלית). אך בדרך כלל, אין כאן אורח של קולוניה או דומיניון. עצמאותה של פרס נראית לך עם בואך בגבולה. הארץ פוריה ועשירה. סמוך לדרך, משני עבריה, מפכים גלי חיים: מעינות מים, מקורות נפט, מחצבי נחושת ועופרת, ועמודי עשן מתמרים מעל למכרות הללו. חורשות־עצים מרובות זוחלות על צלעי ההרים, עדרי צאן ובקר רועים בהר ובבקעה. בקיצור, אתה מרגיש עצמך כאן בארץ של עושר טבעי. למראה כל אלה מתגבר מאליו הרצון להכיר מקרוב את הארץ הזאת, המלאה כל טוב, ולהסתכל בשיירי תרבותה מימים עברו, שעליה מעידות החורבות הרבות. ואומנם כל 25–30 קילומטר נגלים לעיניך בנינים כבירים ששימשו “קראואן סראיים” או פונדקים לעובר־דרכים, מעשי שאח עבאס, שהקים בשעתו, כפי שמספרים, 999 אכסניות כאלה בכל רחבי פרס.

פרס היתה ידועה עד הזמן האחרון כארץ שאין בה בטחון ציבורי: המערות ונקיקי־הסלעים שימשו קן קבוע לשודדים, משם היו מגיחים לשוד וללסטם עוברי אורח. הממשלה החדשה פירקה את הנשק מעל כל התושבים, ובזה שמה קץ ללהקות השודדים ולמלחמות בין הכפרים. על כך הקימה צבא מסודר, המונה כמאה ועשרים, ויש אומרים – 150 אלף איש. אנשי הצבא לבושים מלבושים שלימים, מתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם (לא כצבא התורכי בעבר). את משכורתם הם מקבלים כסידרה. בראש הצבא עומדים אלפי קצינים אשר קיבלו השכלה צבאית. קיומם של החיילים והקצינים קשור בקיומו של המשטר החדש, ואליו הם מסורים בכל לבם.

בטחון גמור קיים עתה בדרכים. אוטומובילים עוברים ללא מעצור יומם ולילה ומביאים נפט, כבשים, צמר ושאר מיני סחורה. בפרס אין רכבות כמעט, וכל הטרנספורט נעשה באוטומובילים, אוטובוסים, אוטומובילי־משא, טנקים וכיו"ב, ויש עין המשגיחה על הכל. אין אדם יכול לעבור ממקום למקום עד שנבדקה הוויזה שלו ועד שנרשמו שמות כל בני משפחתו. הבדיקה נעשית בכל הזדמנות: בהיכנסך העירה, בצאתך ממנה, וגם באמצע הדרך. הרושם הכללי הוא שאין שום אדם, בין שהוא איראני, בין שהוא נתין זר, יכול להימלט מעינה הפקוחה של המשטרה, וזהו שמגדיל את מהללה של המדינה. ריבוי מספר השוטרים מועיל בלי ספק לביצור הבטחון.

אדם שיוצא מעיראק ועובר לאיראן נפרד מממלכת הכובע המוארך (הידוע בשם “סידארה”), החבוש לראש כל עיראקי, בלי הבדל דת ולשון. חזיון הכובע הזה תם פתאום. בפרס חבושים כולם כובעים אירופיים מכל הסוגים והמינים. חבישת הכובע אינה רשות, אלא חובה. כל גבר מחויב לחבוש כובע אירופי, אחת היא אם הוא הולם אותו או לא, ואם לא יחבוש – הריהו פשוט מחייב את ראשו למלכות. לפי פקודת המלך בוטלו פתאום כל הכובעים הפרסיים, כלומר ה“פהליביות” (על שם השושלת המולכת – פַּהְלָבִי) – הכובעים מהמשטר הישן בוטלו מכבר ורק בתמונת הוד מלכותו, המתנוססת בכל בית ובכל מוסד רשמי, עוד נשאר הכובע הפהליבי לזכרון. עצם העובדה שהמלך יכול לשים בבת אחת על ראשי שישה מיליונים גברים כובעים אירופיים הוא חזיון מיוחד במינו, המראה על נכונותה הנפשית של האומה הזאת לקבל עליה עול משמעת צבאית. אומנם היו גם מקרי מרי, כמו למשל במשהאד: קצת שיכים קנאים התנגדו לפקודת הכובעים האירופיים מטעם מיוחד, היינו, שבשעת התפילה וההשתחוויה אי־אפשר לחובש כובע אירופי לנגוע במצחו בקרקע בלי חציצה, כדין וכהלכה, ונמצא שההשתחוויה פסולה מעיקרה. אולם דינא דמלכותא דינא, ועכשיו רבו המתפללים בלי כובע לגמרי, כלומר בגלוי הראש. בראותי חזיון כזה במסגדי השיעים נדהמתי ושאלתי אותם, אם מותר, מצד דתם, להתפלל בגלוי ראש. הנשאלים ענו לי: אדרבא, יש בזה טעם לשבח, כי העיקר הוא שלא תהיה מחיצה בין המצח ובין הקרקע. אולם, כאמור, לא כולם קיבלו את הגזירה באופן “סטוֹאִי” כזה: במשהאד היתה הממשלה מוכרחת להשתמש בצבא, וראשים אחדים נפלו עם כובעיהם גם יחד, רבים נפצעו, ומאות נאסרו. לדעתי, אין שום ספק שחוק הכובעים לגברים הוא רק התחלה, או נסיון לריפורמה יותר חשובה גם בבגדי הנשים, ובוודאי נשמע על זה בקרוב. פרס יוצאת בעקבות תורכיה; הנשים בפרס הולכות כבר כעת גלויות־פנים, אם כי מלבושיהן עדיין מלבושי מוסלמיות, היינו מעיל שחור או “צ’אדר” על גופן וצעיף על ראשן. אבל, כאמור, אינן משתמשות בו, אלא יוצאות גלויות־פנים ונכנסות בכל המוסדות הצבוריים, ביום ובערב: בבתי האוכל והקפה, בגינות ובבתי־הראינוע, לעתים שלובות־זרוע עם בעליהן, חזיון שאינו שכיח כלל וכלל בקרב המוסלמים.

חזיון חשוב אחר אשר לא שמו לב לו להעריכו כראוי, הוא – הריפורמה בענין ההקדשות, שהם, כידוע, מקור עצום להכנסות המוסדות הדתיים. אנשי המוסדות הללו, בעיקר, ניהלו את המלחמה עם הרוח החדשה: אלה הם פקידי הדת השונים, ה“סידים” וה“מוּלאים”, ה“חטיבים”, והדרווישים למיניהם, המתפרנסים מן הקודש, אשר פרס מלאה אותם. דרך אגב, הם גם מקור השנאה ליהודים; הם עשו את היהודים בפרס ל“פאַריאַ” טמאים. הממשלה צעדה צעד חשוב מאד – צעד שלא העזו לעשות ממלכות יותר מתקדמות – בבטלה את סמכותה של הנהלת ההקדשות. ההקדשות הועברו לוויזרת ההשכלה, ששמה עכשיו: “וויזרת מועארף ואווקאף” (ההשכלה וההקדשות). כל הכנסות ההקדשות נכנסות מעכשיו לוויזרת ההשכלה, והיא הקובעת, איזה בית־ספר ראוי לתמיכה ואלו פקידים ראויים לשמש בתפקידם. תורכיה היתה הראשונה להתגבר על האבטונומיה של ה“אווקאף”; פרס יצאה בעקבותיה והצליחה להעמיד את ההקדשות תחת פיקוחה הגמור של הממשלה החילונית – צעד שממשלתנו הארץ־ישראלית (האנגלית־המנדאטית), למשל, לא תוכל גם לחשוב עליו.

ממשלת פרס מגבירה חיילים. ההסכמים המוצלחים עם הסוביאֶטים והשיחרור מהקפיטולציות מצד אחד, וסידור ההקדשות והצבא מצד שני, נתנו לה אומץ להתקדם.

מהתיקונים שכבר הוגשמו אזכיר כאן שניים שראיתי בעיני: תיקון הלוח והתוארים. הפרסים מונים כעת את הימים לפי חשבון חדשי החמה, וכן גם השנים. למשל, שנה זו (1935) איננה עוד שנת 1354, כמנין שאר המוסלמים בעולם המונים לשנות הירח, אלא שנת 1314 להיג’רה. התיקון השני הוא ביחס לתוארים. פקודה זו יצאה דווקא בימי שהותי בטהראן. כידוע השתמשו הפרסים בדורות הקודמים בתוארים נשגבים ומפוארים. שרי הממשלה התכנו “מירזה”, (קיצור “מאמיר־זַדָה” – בן נסיך), נסיכים – “זאתי מקדס” (אישיות מקודשת) וכל שר וטפסר פשוט, וסתם “אפנדי” התכבד בתואר “ח’אן”. עתה באה פקודת המלך וביטלה את כל התוארים המקובלים, “ח’אן”, “מירזה” וכיו"ב, וציוותה להסתפק בתוארים קצרים המכוונים לנהוגים באירופה; אף את תוארו של המלך קיצרה, והשאירה לו נוסח פשוט וצנוע: הוד מלכותו מלך המלכים (האזרת הומאיון שאהין־שאח).

ביחוד ראויה לשבח ממשלת פרס על הפעולה התרבותית הנמרצת שלה. היא מחזיקה על חשבונה, כל שנה, כ־2500 תלמידים, המשתלמים במקצועות שונים בחוץ־לארץ: בבירות ובמצרים, וכן באיטליה, באנגליה, בצרפת, בגרמניה ובאמריקה. הצעירים הללו בטוחים שלאחר גמר לימודם נכונות להם משרות במחלקות שונות של האדמיניסטרציה. זו היא הדרך המתאימה ביותר להכנסת עובדים תרבותיים ונאמנים למשטר החדש. גם את רשת בתי־הספר העממיים הרחיבה הממשלה, והיא מתאמצת להקים בתי־ספר עליונים. בטהראן ראיתי את הבנין החדש של המכללה. מחלקת הרפואה עומדת כבר על מכונה, ובה גם תיאטרון אַנַטוֹמי. ניתוח מתים בארץ השיעים האדוקים! כמו כן הוקמו בית־ספר עליון למשפטים, סמינריון למורים, טכניון, והרבה בתי־ספר תיכוניים.

ישנה בטהראן כעין אקדמיה לאָמנות. ציירים פרסים יושבים בה וקובעים דוּגמוֹת וציורים מתוך התאמצות להחיות את האמנות הקדומה מהתקופה שלפני האיסלאם, וזו של השאח עבאס. הדוגמות שהם מעבדים כאן משמשות מופת לכל בתי־החרושת, הפרטיים והממשלתיים אשר בארץ – לבתי אריגה, שטיחים, לתעשיית נחושת, כסף, עץ וחומר.

ביקרתי בבית הפרלמנט בשעת עבודתו. הבנין נהדר, הסדרים החיצוניים אירופיים לכל פרטיהם: המיניסטר מרצה, הצירים שואלים ומתווכחים, והוויכוח נגמר בתשובתו של בא־כוח הממשלה. בראש האספה יושב נשיא הבית, ומזכירו לידו. כמעט כל הצירים לבושים אירופית, ורק בודדים הם, כוהני הדת והשיכים, הלבושים בגדים מסורתיים. בדרך כלל מרגישים אנו כאן אירופאיזציה מצד אחד, והתעוררות לאומית ההולכת ומתגברת, מצד שני. הלאומית, ולא הדת, היא הקובעת היום בחיי פרס. רגילים משכילי הפרסים להדגיש, שדתם היא בעצם דת לאומית, כי היא דתם של כל בני הגזע הפרסי באיראן. ואם אמנם ישנם שיעים גם מחוץ לפרס, הרי הם נוטים לפרס מבחינה מדינית. ככה הם שיעי עיראק, וגם אחרים; לכל השיעים איראן אֵם ומטרופולין. פרס ארץ שיעית בעיקר, ודת זו היא השולטת כאן. אולם אין בזה משום סתירה ללאומיות הפרסית, אלא להיפך – סעד וחיזוק לה.

הפרסים מעונינים בטיהור השפה הפרסית מיסודות זרים, בעיקר מהיסודות הערביים והתורכיים, וכבר נעשה בנידון זה הרבה מאד. קיים וועד הלשון, הדומה לוועד הלשון שלנו, בהבדל זה, שלוועד שלהם יש גם תקציב וגם תוקף ממשלתי. וועד הלשון הפרסי מחדש מונחים ומפרסם אותם. על הרוב הוא מחליף מונחים ערביים ותורכיים בפרסיים מקוריים, ומיד לפירסומם הם נעשים חובה הן במשרדי הממשלה והן בעתונים, והציבור מתחיל להשתמש בהם במקום המונחים הישנים.

יש להם גם אגודת סופרים ונתכבדתי על ידי הוועד בהזמנה לקלוב שלהם, לשיחה ידידותית.²⁶³ הם סיפרו לי על נפתולי הלשון הפרסית ושאיפותיה להסתגל למציאות המודרנית. ואנכי סיפרתי להם על העברית, שקמה לתחיה ועל הדמיון הרב שבין שני העמים ההיסטוריים, היהודי והפרסי, השואפים לתקומה על יסודות מודרניים. הפרסים מוציאים גם ספרי תרגום שונים ומלונים חדשים, ומכניסים מיפיפיותו של המערב באוהלי איראן.

אולם יש גם צד שלישי באֶגואיזם הלאומי, וגם אותו סיגלו להם הפרסים – הלא הוא הקו השוביניסטי שממנו סובלים בעיקר היהודים. לאומנותם של הפרסים הולכת ומכה שרשים עמוקים בתוכם. כאן אנו רואים כעין תנועת־ניגוד לתנועה הפאן־איסלאמית. השולטן עבדול־חמיד ח’אן, מלך תורכיה, (1876–1909), עשה בשעתו את הנסיון הממשי האחרון להגשמת רעיון הפאן־איסלאמיות בחיים, ונכשל. אחריו לא היה עוד נסיון כזה, ולא יכול להיות. עמי האיסלאם הולכים ומתלאמים, נעשים חטיבה לאומית כל אחד בפני עצמו. כך הוא המצב בתורכיה, כך במצרים וכך גם בפרס; וזה ניכר שם על כל צעד ושעל. יתר על כן, בפרס קיימים תנאים לאומיים מיוחדים שאינם בארצות איסלאם אחרות: תושבי מצרים, למשל, עם היותם מצרים ולא ערבים לפי מוצאם, איבדו לא רק את דתם הקדומה, אלא גם את לשונם, ולא נשאר לה זכר בחיים. לשונם הלאומית של המצרים היא ערבית. התנועה הלאומית ה“פרעונית”, אינה אלא מגדל הפורח באויר. לא כן פרס: זו קיבלה בשעתה את הדת המוסלמית מידי הערבים הכובשים, אשר שלטו בה 600 שנה, אבל היא לא איבדה את שפתה ולא החליפה אותה בשפת הכובשים. כמו כן שמרה נכסי תרבותה. השפה המדוברת כעת בפרס היא ביסודה אותה השפה שבה דיברו אבותיהם לפני הכיבוש הערבי ולפני קבלת האיסלאם. נשתנה רק הכתב: במקום הכתבים הקדמונים – כתב היתדות האשורי, והמרובע (הארמי) – סגלו להם את האלף־בית הערבית. אשר לדת הפרסית השיעית, הנבדלת מהסונית, זו קיבלה צורה של “כנסת־לאומית”. הדת הזאת לא החלישה, כי אם חיזקה אותם בלאומיותם. הפרסים אינם מכירים בח’ליפי האיסלאם הסוניים, ולעומת זה הם מעריצים את האימאמים ובאים להשתחוות על קבריהם; וההשתטחות בקופא, בהרי נג’ף ובכרבלה, שקולה בעיניהם כנגד העליה לרגל למכה ולמדינה. מעניין הדבר שעדיין נשארו בפרס כמה אלפים שומרי דת־זרתוסטרא העתיקה העובדים הורמיז ואהורמין. בדורות שעברו היו הכיתות הללו נרדפות בחימה. אולם עכשיו, לרגל עליית הרוח הלאומי, מתיחסים אליהן בכבוד רב, ורואים בהן סמל הפרסיות הצרופה, אף כי אין איש חושב, כמובן, לחדש אותה דת איראנית קדומה. בקצור, הגורמים הלאומיים אשר בפרס כוחם ממשי לאין שיעור משרידי הפעפועים הפריאיסלאמיים במצרים, בבבל או בקרב צאצאי הפיניקים אשר בלבנון.

ארץ פרס שטחה כמיליון ו־600000 קילומטר מרובע, ומספר תושביה כ־12 מיליון נפש.²⁶⁴ אולם מספר אחינו בני־ישראל שבה הוא קטן מאד: על כל אלף פרסים ישנו חצי יהודי, ולפי מה שסיפרו לי מונים היהודים רק כ־60 אלף. אם נזכור את המאה השתים־עשרה ואת דרישת השלום שהביא ר' פתחיה “מששים רבוא” ורבי בנימין מטודילא מ־150000 משפחה, היינו משש מאות עד שבע מאות אלף נפש יהודים, שהיו בפרס בזמנם – נעמוד תמהים וכואבים למראה ירידה עצומה זו של היהדות בפרס.²⁶⁵ לאן נעלמו יהודי פרס? אין אנו יודעים אלא מה שנשאר בשתים־שלש הכרוניקות הדלות.

ליהודים בפרס אין היסטוריה סדורה. אין לנו תעודות מקוריות מעברם המזהיר. בפרורים שלקט גרץ לא נמצא תשובה על השאלה, מה קרה אותם בימי צ’ינגיז־ח’אן ואחריו. אין פרק על יהודי פרס לאחר צ’ינגיז־ח’אן, אשר יסביר לנו מה גרם לירידה זו. אכן לא רק גוילים ומגילות היסטוריות אבדו ליהודי פרס – חורבן הגוף והנפש היה מנת חלקם.

אשר למצבם התרבותי של יהודי פרס בזמננו, ניכרת ביחוד הפעולה החינוכית של כי"ח (אליאנס ישראלית). הקהילות קטנות מאד; בהיותי בטהראן הבירה מנתה הקהילה היהודית כ־13 אלף נפש, (עקב תנועת הגירה אליה מערים אחרות, שקמה בשנים האלה) וזוהי הקהילה הראשונה במניין. במקומות אחרים אין יותר מ־7–8 אלפים (שיראז, אצפהאן, חמדאן), פחות מזה בכרמנשאה – 3000, בביזר – כ־1500. ביקרתי כמעט בכל הקהילות הגדולות הללו, וגם באילו מהקטנות, באתי במגע עם עשירים ועם עניים בכל מקום.

על הרוב שרויים היהודים במצב חומרי קשה. יהודי פרס שוכנים עדיין ברובם המכריע בגיטו, או כפי שהם קוראים לו בעברית “מחנה ישראל”; וכשם שהגיטאות עצמם קיימים בעינם עד היום, כך שמורים בזכרונם של היהודים היושבים בהם, ובזכרון שכניהם המוסלמים, ימי העבר הקרוב, שבו היו המוסלמים נוהגים ביהודים כדין שבויי חרב או כת נמוכה. זכורים ליהודים המקלות והאבנים, אשר ספגו לפני חמש־עשרה שנה באותם הרחובות, שבהם הם יושבים עדיין, מידי אותם השכנים הדרים אתם כיום. כמה פעמים העבירוני ידידי בתוך אותן הסימטאות, והראוני את המקומות שבהם הוכו, פשוטו כמשמעו. יהודי שהיה יוצא לטייל בזמן הגשם היה סופג מכות מתוך אמתלה שהוא מטמא את מי הגשם; לפיכך אסור היה ליהודי להיראות בחוץ בשעת מטר. ישנם רחובות ידועים שבהם אסור היה ליהודי לעבור בכלל, גם בימי חמה. אומנם כיום, בחסות המשטר החדש, בוטל מנהג זה. אך גם עתה אין רשות ליהודים להשתמש בבתי־המרחץ הפרסיים. על בגדיהם של היהודים היה סימן מיוחד, טלאי צהוב רחב, כדי להבדיל בינם לבין המוסלמים. ההתאסלמות היתה חזיון נפרץ, אם מתוך חולשה או מתוך לחץ. “מומרים איסטניסים” חשו להם מפלט בכת ה“בהאים”. אולם לאמיתו של דבר אין בריחה זו נבדלת משמד רגיל. יהודי שנכשל והתאסלם ומת, והשאיר אחריו רכוש, לא היו בני משפחתו רשאים לרשת אותו, וכל רכושו היה עובר ל“קרוביו” או לקרובי אשתו המוסלמית. מנהל כי“ח סיפר לי, שבזמנו היה מוסלמי, שהרג נפש מישראל, פוטר עצמו מהדין בתשלום קנס של עשרים טומאן (הטומאן הוא כיום אחד־עשר גרוש בערך). בעוברי ב”מחנה ישראל", שאלתים על שכר הדירות והבתים בגיטו, והשיבו לי שכל בית שהוא רחוק ונידח יותר, שכרו גבוה יותר, באשר הוא מובטח יותר מפחד ההתנפלויות. כמובן, עתה נשתנה המצב קצת לטובה. במשטר הקיים אין לחשוש לפוגרומים. אבל ברור גם כיום לבעלי ההכרה שבהם, שכולם הם יושבים על הר געש, וכל זעזוע עלול לערער לא רק את “שוויון הזכויות” שלהם, אלא גם לעורר עליהם את כוחות־ההרס הנרדמים.

מצבם הכלכלי קשה: סחורה הנכנסת מן החוץ נתונה לביקורת הממשלה. הממשלה קובעת את סוגיה ואת כמותה, והיא המחלקת בין הסוחרים את הרשיונות הדרושים. בלי רשיון אסור, כמובן, להזמין סחורה מחוץ־לארץ. בעבר היו היהודים הסוחרים היחידים בשוק הפרסי, ואילו עכשיו נשתנו הדברים תכלית שינוי. מעמד של סוחרים קם מקרב הפרסים (המוסלמים), והם הראשונים לזכות ברשיונות להביא סחורה מחוץ־לארץ, והיהודים יוצאים מקופחים והולכים ונדחקים מהענף שהתמחו בו מזה דורות, מן המסחר. בכלל לוקה פרס במומי תחבורה והובלה. קשה לייצא סחורה מחוסר מסילות ברזל. היהודים סובלים מזה יותר מאחרים. הם נתונים במלחציים: נדחקים מן המסחר ולמקצועות אחרים אין ניתן להם להיכנס. בצבא ישנם, לפי המסופר, כ־1200 אנשי־צבא יהודים, ובעיני ראיתי אנשי־צבא יהודים מתפללים בבית־הכנסת. אבל לא ראיתי קציני־צבא יהודים, אף כי סיפרו לי שישנם בודדים, כגון רופאים, ולא קציני משטרה או פקידים בשלטון האזרחי. 

הרהורים מרים מתעוררים על עתידות הדור הצעיר, וביחוד בני הנוער אשר רכשו להם חינוך בבתי ספר בינוניים ועליונים בפרס ובאירופה, ואין להם שום סיכויים להסתדר בעבודות הממשלה אף אם יצטיינו בכשרונותיהם, בעוד חבריהם המוסלמים, שאינם עולים עליהם בכשרונם, עולים בנקל בגרם מעלות המשרה והפרנסה.

באיראן אין המשטר החדש מתיר שום איגוד, וגזירה זו חלה בכל כבדה על היהודים. אסור ליהודים לאסוף כסף לטובת הקרן הקימת או קרן היסוד, אסור למכור שקלים. אסור לבחור וועדים ולכנס אסיפות; והנאשמים בעבירות כאלה נענשים קשה. במידת־מה אשמו גם היהודים עצמם במצב זה, באשר המלשינות, אשר פרחה בתוכם, עשתה בהם שמות.

אחינו בפרס מצטיינים בכמה מידות טובות ובפרט במידתו של אברהם אבינו – הכנסת אורחים: אורח או פליט יהודי, שבא לפרס ממקום כל שהוא, מקבלים אותו בסבר פנים יפות ונוהגים בו באחווה ובידידות. אכן לפני זמן קצר השתתפו בגלוי בציונות. לא יאומן כי יסופר, שרק לפני שתים־עשרה שנה נתקיימו בפרס עשרים וארבע אגודות ציוניות, ו־5000 שקלים נמכרו בהן! לפני שש שנים, בשנת תרפ“ט (1929), סובב הח' יהודה קופילוביץ' (אלמוג) בכמה מערי פרס לשם פעולה ציונית. בשנת תרצ”א זיכוהו שלא בפניו ויבחרוהו כציר לקונגרס הציוני. ועכשיו אין שום אפשרות לקיים איגוד ציוני בפרס – ממש כמו במוסקבה. אנוסים הם – אם לא מבחינה דתית הרי מבחינה לאומית; מוכרחים הם להכחיש את אשר בלבם. אבל גם היום חי הרעיון הציוני בלב רבים.

כך היה המצב בשנות השלושים. אך לא ארכו הימים עד שפרס ניערה מעליה את השפעתם הריאקציונית של שכניה הערבים, ויחס השלטון אל היהודים השתנה לטובה.

המשכילים בקרב היהודים משתמשים, לבד מהשפה הפרסית, גם בצרפתית אשר שאבו בעיקר מבית הספר של כי“ח. זה ארבעים–חמישים שנה ממלאה ה”אליאנס" תפקיד חשוב מאד, תפקיד היסטורי, בחיי היהודים. היא העלתה את הרמה התרבותית בקרב היהודים בפרס; מאידך גיסא גרמה לביטול תורה מישראל. בתי־הספר של כי“ח, שירשו מקום ה”כּותאַבּים" (החדרים המסורתיים), לא נתנו ליהודי פרס – במקום המסורת הדתית שביטלו – ערכים תרבותיים לאומיים; לא נתנו להם רגש לאומי ולא ידיעת עמם ודברי ימיו; לא הקנו להם מושג על התרבות העברית הישנה או החדשה. התפילה וה“פרשה” והמקום הדל שהוקצה למורה הדת (מולא) לא נטעו בלב החניכים רגש של כבוד אל התרבות היהודית. בית־ספר זה השאיר בלב חניכיו חלל ריק. כי“ח רצתה להכשירם לחיים מעשיים, אך גם בזה נכשלה, כי קפאה על מושגים שמלפני ששים שנה, ולא הסתגלה לחיים החדשים. אומנם השפה הצרפתית היא שפת ההשכלה במזרח, ומי שיודע צרפתית היטב יש לו סיכויים לקבל משרה. אבל העתים נשתנו: מצד אחד למדו הפרסים המוסלמים צרפתית יותר מהיהודים, ומצד שני הולכת הצרפתית ונדחית מפני הפרסית. נמצא שהיהודים, שרכשו להם את החינוך ב”אליאנס“, נשארו קרחים מכאן ומכאן: את שפתם הזניחו ולנפשם לא הועילו כלום. בכך היא אשמת ה”אליאנס“. כמובן, אין כוונתי בזה לבטל את ערכה של ה”אליאנס" בכלל ובפרס בפרט. להיפך, כאן היא משמשת עד היום גורם חשוב מאד בחינוך היהודי. אולם ערכו של החנוך ה“אליאנסי” הולך ויורד, כאמור, ואינו הולם עוד את צרכי יהודי פרס. במאמצי קצת עסקנים הוקם בית־ספר חדש בטהראן, ע“ש כורש, שבו תופסת העברית מקום יותר חשוב; אחרים מאמינים כי יצליחו להשפיע על כי”ח שתכניס מורים מודרניים לעברית. אשר לעניים, שאין ידם משגת לשלם שכר לימוד, שולחים רבים מהם את ילדיהם לבתי המיסיון. כך שמעתי שמספר ילדי ישראל בטהראן, המבקרים במיסיון, מגיע ל־600, וכולם הם מסוג “תלמידי ה”אליאנס'" שעזבו את ה“אליאנס”, או שהוריהם הוציאום משם, משום שאינם רואים בבית־הספר של כי"ח סיפוק ותכלית מעשית. בדרך כלל ישנה התענינות רבה בקרב יהודי פרס בידיעת העברית, כמובן, לא רק מטעמים מסורתיים ודתיים, אלא בעיקר מטעמים מעשיים, באשר רובם שואפים לעלות לארץ־ישראל.

יהודי צפון־פרס, בפרט אלה היושבים בתחום שהיה לפנים מדי, כמו, למשל, אנשי טהראן והמדאן, מיחסים עצמם לעשרת השבטים. אולם אנשי אצפהאן מאמינים כי מוצאם משבט יהודה. וכן ידועה אצפהאן גם בפרסית בשם “דאר יהודה”. לעומת זה, בני דמאוֶנד מתיחסים על צאצאי הראובני והגדי וחצי־שבט מנשה.

אגדות מענינות חיות בפי יהודי פרס. ישנו ספור ידוע על הנס שקרה את היהודים באצפהאן. השאח עבאס היה מיצר ליהודים. פעם יצא לציד והנה איילה לקראתו; רדף אחריה, אבל היא חמקה לתוך מערה. כאשר נכנס אל המערה, עמדה האיילה ואמרה:,אני, סרח בת אשר, מזהירה אותך לבל תעז לגעת ביהודים'. השאח ראה בזה אצבע אלהים ואזהרה מן השמים, ושינה את דרכו. היהודים הקימו שם בית־כנסת, ועד היום נחשב מקום זה מקודש ונערץ, שני במעלה לקבר מרדכי ואסתר שבחמדאן. אגדה זו מקורה כנראה, במסופר במדרשים, שסרח בישרה ליעקב אבינו כי יוסף חי, ולכן זכתה לאריכות ימים יוצאת מן הכלל; והיא אחת מתשעה הצדיקים שלא טעמו טעם מיתה ונכנסו בחייהם לגן־העדן. 

באצפהאן שמעתי על דבר המסגד הידוע “וַלאית הארון”. מסורת היא בפי היהודים שמסגד זה היה בית־כנסת יהודי, וגזלוהו המוסלמים מידי היהודים. ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת ביום הכיפורים, בהיות העם כולו שקוע בתפילה, עבר תימור־לנק, העריץ המונגולי (1336–1405), רוכב על סוסו, על פני בית־כנסת זה, אותה שעה הגיעו לקדושה, ובהתקרב המלך התפרצו בקריאה: “קדוש קדוש ה' צבאות”. הסוס נבהל מהצעקה הפתאומית, קפץ על רגליו האחוריות והפיל את רוכבו. בנפילתו, נשברה רגלו של תימור־לנק ויישאר בעל מום לכל ימיו. חרה אף המלך ביהודים שגרמו לו כך, ובקצפו החרים את בית־הכנסת ויהפכהו למסגד עד היום הזה.

איו לייחס ערך היסטורי לסיפור עממי זה, ואף־על־פי־כן אין להטיל ספק בעובדה, שהמוסלמים בפרס החרימו פעם בפעם בתי־כנסיות של יהודים והפכו אותם למסגדים, כמו שעשו בני דתם בארצות איסלאם אחרות, כגון בבית־הכנסת “אלחאיאת” שבחלב, ב“מסגד הירוק” שבשכם ובבית־הכנסת להרמב"ן בירושלים.

ארוכה היא פרשת קורותיהם של היהודים בפרס, ולא אחת פקדום שם עלילות ופרעות וטבח סיטוני, ולפרקים מקרי שמד, כמו שקרה אף במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה בשיראז, ובתקופה יותר קדומה בטאבריז. אולם בשיראז חזרו היהודים לדתם בגלוי, אחרי עבור הזעם, ובטאבריז לא נשארו יהודים כמעט. פרטי הגזירות הללו נעלמו מאתנו. על משהאד כבר דברנו. קהילה שלמה שנשתמדה עומדת ביהדותה עד היום הזה. מטעמים שאין המקום לפרוט כאן לא יכולתי להגיע למשהאד, אולם שם שמעו על בואי לפרס ובאו אלי לבית המלון. במשהאד נמצאים כ־2000 איש מזרע האנוסים (יש אומרים רק 1200), שנאנסו לשמד לפני יותר ממאה שנה, אבל שמרו את דתם בסתר אהליהם במאה אחוז: לא התערבו במוסלמים ולא ביטלו את התורה והמצוות. קשה לתאר את התרגשותי כשראיתי את אנשי משהאד האנוסים נוהגים בטהראן כיהודים, מבקרים בבית־כנסת בפרהסיה ומדברים עברית רהוטה.

במשהאד יש להם מסגד כלפי חוץ, ובית־כנסת בחשאי. בשבתות ובימי מועד, וביחוד ביום הכיפורים, כשהם מוכרחים לפתוח את החנויות, הם משאירים בהן ילדים למראית עין, אבל אינם עונים לקוניהם. (בדומה לכך היו מתנהגים הדונמה – השבתאים – של סאלוניקי). הם מסורים בכל לבם ליהדותם, וכל מי שיכול נמלט על נפשו משם, כאדם המציל את עצמו מן הדליקה, עובר לטהראן או עולה לארץ־ישראל. ארץ־ישראל היא עוגן ההצלה היחידי ליהודי משהאד, אשר הרגש היהודי בוער בלבם על אף מאה שנות חיי־סתרים. 

שיטת ממשלת פרס היתה אז, כאמור, אירופאיזציה מצד אחד והגברת הקו הלאומי מצד שני. אין הם “נאצים” במובן גרמני, אבל יש בהם קו הגזענות. עתידם של יהודי פרס באיראן מכוסה בערפל. תפקידנו להכשיר אותם לבנין ארצנו ולבנינם הם בתוכה. יהודי פרס זקוקים לעליה. עלינו להקל עליהם את העליה לארץ ואת ההכשרה לקראתה, והרבה יש לעשות שם בשטח הכשרת חלוצים לעבודה ולעליה. ביחוד נוחים ומסוגלים לכך צעירי משהאד, שהם אנשים חרוצים וטובים לעבודה. הדבר הראשון הוא לימוד הלשון והתרבות העברית. היהדות הפרסית נתונה במצב של חבושים שאינם יכולים להתיר את עצמם בידיהם, ועיניהם צופיות לאחיהם שבארץ. בראש וראשונה מוטלת החובה, על העדה הפרסית שכבר בארץ.

ולבסוף עלי למסור דרישת שלום מגולי בוכארה אשר בפרס. מצבם רע הרבה מזה של יהודי איראן. אחרי שהיהודים – בבוכארה ובשאר ארצות אסיה התיכונה – הכירו מקרוב את נחת זרועה של השררה הרוסית, בא הנה המון פליטים משם. אך בדרך כלל לא השתהו בפרס. רובם הלכו לאשר הלכו, בעיקר לארץ־ישראל. עתה נותרו כ־150 משפחה, שהם כ־500 נפש. משפחות בוכאריות אלו שרויות בעוני איום; על פי רוב מתגוללים האנשים בחצרות בתי־הכנסיות, רובם רעבים ללחם ואין הם רשאים, מטעם המלכות, לעבוד עבודה קבועה, כי זרים הם, לא־איראנים, ונסבלים רק בדוחק. מהם עוסקים בצחצוח נעלים, בסבלות, בחזרה על הפתחים וכו'. עזרה תכופה דרושה להם. לפני זמן מה היה בא לשם כסף מחו"ל, אולם כיום נפסקה התמיכה כמעט לגמרי. על כולנו, ובפרט על העדה הבוכארית, לדאוג להצלתם ולהביא אותם לארץ.²⁶⁶

מלבד הבוכארים יש בטהראן עוד עשרות משפחות אשכנזיות וקווקזיות מפליטי רוסיה אשר מצבם איננו טוב ממצב הבוכארים. אלה מתחננים ומבקשים רשות לעלות. אנוכי ראיתי את רובם: בהם פועלים, נהגים, בעלי מלאכה. מצבם בפרס קשה לבלתי נשוא, ורובם יסתגלו בארץ־ישראל לעבודה²⁶⁷.

שלושה הם איפוא הסוגים, אשר עלינו לדאוג לעלייתם, חוץ מיהודי פרס עצמם: אנוסי משהאד, פליטי בוכארה ופליטי רוסיה. עלינו למלא את חובתנו כלפי היהדות במקומות אלה ולעזור להם לעלות לארץ, על מנת “לבנותה ולהיבנות בה”.

 

מסע דמשק²⁶⁸    🔗

סוריה עולה בשטחה על ארץ־ישראל פי שמונה, אולם במספר תושביה רק פעמיים וחצי. מתכוון אני כמובן לסוריה בלבד, בלי לבנון.

נעימה הנסיעה לדמשק בעונה זו: עוברים על פני החרמון, והשלג מזהיר מרחוק בלבנוניותו. הדרך הולכת בתוך שטחים עצומים לא מעובדים שהיו שייכים, בעבר ההיסטורי, לשבט מנשה, ועתה הם בתחומי המנדאט הצרפתי. גם לנו חלק ונחלה בחורן ובגולן, אולם דרך דמשק רחוקה משבעים אלף הדונם השייכים לבארון, (סַאתם־גולן, נפעה, כוכב אלהוא וכו'). אלה נראים לעין מדרך אחרת ממסילת הרכבת; אבל שוממות הן אדמות החורן מבלי ישוב יהודי. רק השמות ההיסטוריים הבאים לקראתנו, נושאים לנו שלום מהעבר הרחוק: החרמון הלבן, כיום ג’בל א־שיך, כפר־סאסא, נהר הפרפר, נהר אמנה, ועוד. דמשק עצמה יושבת על גדות האמנה, והיא משתרעת על שטח עצום, המכיל חצרות, גנים ובתים, ואדמה רבה בלתי מעובדה בינותם. משעלית על ראש הר צלחיה, מקום מיועד לטיולים למשפחות דמשק, מתגלית לפניך העיר כולה. יש בה קרוב ל־300 אלף נפש, והיא הגדולה בכל ערי המזרח הקרוב.

דעתנו נפנית אל דמשק ההיסטורית. כאן אתה מרגיש רחף צילם של דוד המלך ושל אלישע הנביא. בג’ובר, הסמוכה לדמשק, יש בית־כנסת קדמון את מערת אליהו הנביא. עד היום מראים כאן את האבן עליה משח אלישע את חזאל למלך על ארם. ושוב אנו נזכרים ב“חוצות”, אשר שם אחאב מלך ישראל בדמשק! וזכרונו של נעמן שר צבא ארם אשר האמין באלוהי ישראל עולה לפנינו. בדמשק נמצא הישוב היהודי העתיק בעולם – רציפותו לא נפסקה זה שלושת אלפים שנה. דמשק אוצרת בקרבה הרבה עתיקות יהודיות, בתי־כנסת הגונזים כתבי־יד של תנ“כים קדומים, תאג”ים או “כתרי תורה”, בתי־קברות עתיקים וכיו"ב. מחלקת העתיקות העבירה הנה את בית־הכנסת העתיק שנמצא בדורא אירופוס, על גדות הפרת, וכאן הקימוהו כמתכונתו. אין להשוות שום בית־כנסת קדמון בארצנו לדוגמה נהדרה זו. עינינו רואות פסיפסים צבעונים, תמונות יקרות של יציאת מצרים וקריעת ים־סוף, תמונות מתקופת האבות וממגילת אסתר, וכתובות עתיקות בכתב מרובע. שלושה כתלים נשמרו כמות שהם. בהיכנסך לבית־כנסת משוקם זה אתה מרגיש את עצמך במאה השלישית, ומתפלא על התמונות והפרצופים, מעשי ידי אמנים יהודים, המעידים על רמתה של האמנות היהודית בימי המשנה והתלמוד. אכן מה נהדר השריד הזה, ואנחנו לא ידענו.

אגב, זהו מקום יחידי בעולם שערבים שומרים עתיקות יהודים. בית־הכנסת הוא מהמאה השניה או השלישית למנה"נ והממשלה הסורית פרסמה חוברת בלשונות אחדות, עברית בכללן, להסברת תכניתו של בית־הכנסת. דמשק מלאה בנינים עתיקים בעלי חשיבות היסטורית מוסלמית כללית, כגון מסגד בני אומַיה ושוקים קדומים, קברו של צלאח א־דין האַיובּי. אך כל השרידים הקיימים הם כאין וכאפס לעומת הזכרונות ההיסטוריים שלא נשאר להם שריד ממשי.

ומן העבר אל ההווה. דמשק היא עיר הבירה, בה מתרכזים החיים המדיניים של סוריה. הממשלה החדשה חתמה זה מקרוב חוזה עם צרפת, ומצב הרוח בדמשק ובסוריה כולה מרומם. שכרון ימי החרות הראשונים עודנו נסוך על פני כל.

אולם תחילה הערה כללית לפרשת סוריה.

מה היא סוריה? לא ממלכה, לא יחידה גיאוגרפית או היסטורית, לא גוף לאומי או דתי שלם. אכן, אין סוריה מייצגת שום חטיבה מהסוגים הנזכרים. לפנים היתה חלק מארם. אולם שם זה רחב למדי ואינו מזדהה כלל עם סוריה. מכתבי הקודש שלנו ידועים לנו ארם־צובא, ארם־דמשק, ארם־חמת, ארם־נהרים וכו'. ארם הקדומה היתה איפוא מפוררת ליחידות שונות; וסוריה לא היתה קיימת כיחידה אחת גם בימי בית שני ולאחריו. ובאשר לדת ואמונה, הנה לפנינו תמונה מסובכת, מערבולת דתית שקשה למצוא דוגמה לה בעולם. אומנם הדת המוסלמית היא השלטת, אולם האיסלאם מפולג לאסכולות וכיתות שונות. חוץ משלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, המוסלמית, הנוצרית והיהודית, קיימות בסוריה ובלבנון שתי דתות מיוחדות במינן: הדרוזית והנוצאירית־ישמעאלית. שתיהן דומות בזה שהן נסתרות ונעלמות לא רק מעיני הזרים, אלא גם מרוב מאמיניהן; ושתיהן גם שונות זו מזו ואויבות זו לזו לא פחות משהן אויבות לכל שאר הדתות.²⁶⁹

הדרוזים מהווים אומה בפני עצמה. רובם הגדול בסוריה וקצתם בלבנון; רק כעשרת אלפים גרים בארץ ישראל.²⁷⁰ הנוצאירים־הישמעאלים או העלווים גם הם חטיבה נבדלת מכלל הסורים.

הדרוזים אומה במלוא מובן המלה, על כל הסימנים אשר מנו חכמים באומה: יש להם דת משלהם, איגוד משלהם, היסטוריה מיוחדת והכרת יחודם. אין הם מתערבים לא עם הנוצרים ולא עם המוסלמים ולא עם שום קבוצה אחרת. אמנם לשונם ערבית; אבל כך גם לשונם של היהודים בארצות ערביות. וכמו שהיהודים, דוברי ערבית, אינם ערבים; כמו שהאירים או האמריקאים, דוברי אנגלית, אינם אנגלים, כך גם הדרוזים – אין הלשון הערבית עושה אותם לערבים. גם לפי מראיהם הם נבדלים מהערבים. מכל מקום הם פרי תערובת גזעים שונים, כמו כל אוכלוסי סוריה וסביבותיה.

גם העלווים אומה מעורבת. מתקבל על הדעת כי העממים והכיתות המרובים, השרויים מצפון לארץ־ישראל, לארך חופי הים התיכון, מוצאם מהפניקים, החורים, הכנענים ואחרים. קודם לבוא הערבים היתה מהלכת במקומות האלה השפה הארמית, מעורבת במדת־מה ביוונית (ולפני כן – עברית־פניקית) – עתה נותרו בסוריה רק שלושה כפרים שעוד השתמר בהם במקצת ניב ארמי.

מענין הדבר שהמרונים, המהוים שליש מתושבי לבנון²⁷¹, ולשונם ערבית, עדיין משתמשים בשפה הארמית בתפילותיהם ובקריאת כתבי הקודש.

בדרום לבנון (וגם בפינה הצפונית של ארץ־ישראל) מצויה עוד קבוצה נבדלת: מתואלים. הם מוסלמים־שיעים ובזה משתנים משאר המוסלמים שבלבנון ובסוריה, שרובם סונים. הם מדברים ערבית, אבל מתבדלים מהערבים־הסונים, אינם מתחתנים בהם. לפי דתם הם מזדהים עם הפרסים, ויתכן שמעורבים בהם גם יסודות איראניים.

רק בדבר אחד ניכר אופייה הערבי האחיד של סוריה – בשפת הדיבור הערבית השולטת בה. מתוך כך מתקבל הרושם שסוריה היא ערבית יותר מכל ארץ אחרת. אבל אין זה אלא רושם שטחי. סוריה היתה הראשונה שקיבלה את השפה הערבית מיד לאחר הכיבוש המוסלמי הערבי, מפני שבראשית האיסלאם רוכז כל מרצם של הכובשים בכיבושה. אל הארץ הפורחת הזאת נישאו מאז עיניהם החמדניות של שבטי המדבר ובה פגעו תחילה, בדרכם מחג’אז לצפון ולמזרח. בזמן קצר, ובלי יגיעה יתרה, הכו הערבים־הפולשים את הצבא הביזאנטי הרקוב, הרסו סדרי הניהול המנוּון והשתלטו על כל הארץ. רוב האוכלוסים הלוונטיים של סוריה והלבנון, שהיו נוצרים, לא אחרו להתאסלם ולהחליף את לשונותיהם – הארמית והיוונית – לערבית. אבל חלקים מסוימים – של נוצרים ויהודים – שמרו, כפי שראינו, את עצמיותם ולא נבלעו בתרבות המנצחים; והערבים לא יכלו לעכלם ב־1300 שנה.

נשוב אל המצב היום ואל היחסים הקיימים בין סוריה ובין הלבנון. ניכר שסוריה נואשה מהתקוה לספח אליה את הלבנון – על אף הסיסמאות הלאומניות המשותפות (למראית עין) לשתי הארצות האלה – או לתקן את גבולה לטובתה. לפני חתימת חוזה העצמאות עם צרפת התנהל מאבק חרישי בין סוריה ובין הלבנון בדבר הגבולות. בשנה האחרונה לבשה המערכה צורה יותר גלויה: סוריה תבעה לה בקולי קולות מוצא לים על חשבון הלבנון: את צידון או את טרבּלוס (טריפולי). אחרי שלא זו ולא זו לא ניתנו לה, שכך המאבק. אשר לצידון אין מה לדבר; כל חבל צידון מיושב על־ידי אוכלוסין מוסלמים־שיעיים, בהם בעלי אחוזות גדולות ואפנדים בעלי השפעה, ואלה חדלו מתבוע ספוח לסוריה הסונית. ברור הדבר שהנוצרים הצליחו לבוא לידי הסכם עם השיעים (ראוי לציין, בראש וראשונה, את ההנחות ממסים חקלאיים שניתנו להם מטעם ממשלת הלבנון). לשיעים נוח להיות מיעוט בעל משקל בלבנון הקטנה מלהיות מיעוט מבוטל ומסור לחסדם או לשבטם של הסונים בסוריה, יריביהם ושונאי נפשם מאז ומעולם. דברי ימי סוריה והלבנון שטופים מלחמת גזעים ושבטים, ונוח להם, לשיעים, להתפשר עם הלבנון הנוצרי מאשר עם סוריה המוסלמית־הסונית. היו נסיונות מצד הסונים שבלבנון לעורר מרד או אופוזיציה לצרופם של המתואלים אל הלבנון, אולם כל הנסיונות הללו נכשלו כשלון גמור.

ובאשר לטריפולי שמצפון לבירות – עוד לפני אילו חדשים המתה ורעשה סוריה בסיסמה: מלחמה לחיים ולמוות בעד נמל טרבּלוס; ועתה אין עתון מדבר ברצינות על טריפולי. יש רק שאלה אחת – של אלכסנדריטה. זהו סנג’ק המונה קרוב למאתיים ועשרים אלף נפש, מהן 40% תורכים, 10% ערבים־סונים, 30% כל מיני דוברי ערבית: נוצרים, עלווים וכו'. התורכים טוענים שהרוב הוא תורכי מבחינת הלשון כי גם הערבים אשר שם יודעים ברובם שפה זו; והארמנים, הכורדים והצ’רקסים כולם מדברים תורכית. ואומנם, חוקר מן הצד כי יבוא ויתענין ימצא על נקלה שתושבי המחוז הזה מדברים כמעט כולם תורכית, ואם נוסיף לכך כי הסנג’ק סמוך לתורכיה, ובראשו עומדת ממשלה תקיפה, המלוכדת על יסודות חדישים ורעננים – לא נתמה שתושבי אלכסנדריטה נוהים אחרי תורכיה, ולא אחרי סוריה, על מהפכותיה הקיקיוניות, חדשות לבקרים. עתה נפתרת השאלה בחבר הלאומים: אלכסנדריטה קיבלה אבטונומיה: היא לא תשתתף בפרלמנט הסורי, ובית־מורשים יהיה לה משלה. חלק מנמל אלכסנדריטה יהיה לתורכיה ומושל תורכי מתושבי המחוז יעמוד בראשו. אולם הכל בטוחים כי סוריה איבדה את אלכסנדריטה לגמרי (וכך אמנם היה).

תושבי לכיש מעולי הודו.

עולה מהודו.

פלשא, אתיופיה (חבש). בשם פלשא נודעו יהודים חבשים, רובם בצפון אתיופיה.

משפחה פלשית.

הכהן הגדול הפלשי אורי בן ברוך מכפר אמבובר, אתיופיה.

נוער פלשי בשדות ישראל

בינתיים עוסקים אנשי סוריה בהפגנות – הפעם לא נגד צרפת, כי אם נגד הפרדת אלכסנדריטה, כלומר נגד תורכיה. הממשלה הסורית מעודדת את ההפגנות, וצרפת אינה מתערבת. וראה זה פלא: העתונות הסורית חדלה מלדבר על צרפת. בשיחות פנימיות התרשמתי שאין הסורים להוטים עוד, כקודם, שצרפת תמהר להוציא את צבאה, מייראה פן תיכנס תורכיה במקומה. מרוצים הם שצרפת תישאר עמהם עוד שלוש שנים, ורובם היו רוצים שתמשיך גם לאחר מכן. וכשם שקודם שאפו בכל מאודם לצבא עצמי כך התקררו עכשיו, לאחר שנתקלו בקשיי המציאות המרה. הצבא עולה כסף הרבה יותר ממה שנדמה להם.

גם יחסה של ממשלת סוריה אל הבעיה הפאן־ערבית נשתנה, למעשה, לאור המציאות החדשה. השאלה הכללית נדחתה הרבה מעלות אחורנית מפני תכיפותן של השאלות המקומיות. ואומנם, מחוץ לשאלת הלבנון ואלכסנדריטה, ישנן עוד נקודות תורפה: ראשית – הר־הדרוזים (כ־66000 נפש). אמת, יש הסכם עם הדרוזים שלא ידרשו זכויות מיעוט וערבויות מדיניות לעצמם. לפי שעה נאותו ראשיהם שיתמנה מושל מדמשק עליהם, ולאחר זה תהיינה בחירות לבית־המורשים. הסורים חפצים להאמין כי הדרוזים לא ידרשו עוד אבטונומיה למחוזם. אבל מי יודע מה טמון בחיק העתיד? בקרב הנוצרים בסוריה, אין הרבה מארונים. רובם הם אורתודוכסים או קאתולים, והפוליטיקה של הממשלה הסורית הלאומית היא למשוך את המיעוטים לצידה שלא לתת מקום לצרפת להאשימה בדיכוים וקיפוחם. אשר למיעוט היהודי, הריהו בטל בששים. עתה (ב־1937) אין בדמשק יותר מ־6000 יהודים. רוב הילדים לומדים בבית־הספר הנהדר של ה“אליאנס” ע"ש כדורי: בסך הכל כאלף תלמידים ותלמידות. בחלבּ יש קרוב ל־7000. בסוריה כולה, עם הלבנון, מונים כשבעה־עשרה אלף נפש מישראל. יחס הממשלה ליהודים טוב. ניכר שהיא משתדלת שלא יחשדוה בהפליה לרעה לגבי המיעוטים. זהו תכסיסה הרשמי. מפלגת הממשלה הכניסה ציר יהודי לבית המורשים אף כי מספר היהודים לא הספיק לבחירת ציר משלהם. כך גם במנוי וועדות צבוריות. הממשלה הזמינה חבר יהודי וחבר ערבי לוועדה הציבורית לפיתוח האווירונות. הממשלה מעוניינת שבצרפת ובחבר הלאומים ידעו כי אין הפליה לגבי המיעוטים, לרבות היהודים.²⁷²

לנוצרים יש צירים בפרלמנט. גם היו"ר של בית־המורשים הסורי הוא נוצרי, ויש נוצרים הנושאים משרות חשובות במיניסטריונים. אף על פי כן חוששים הנוצרים והיהודים, שאם תצא צרפת מסוריה ישתנה מצב זה של “סובלנות” כולו, וגורל המיעוטים בסוריה יהיה כגורל המיעוטים בעיראק. גם עתה רואים רבים מהנוצרים את אלה מבני עדתם, שקיבלו מנויים מהממשלה, כמשרתים, המסייעים בידה לטשטש את המצב האמיתי כלפי חוץ.

הלבנון, כאמור, ערבי בלשונו, בתרבותו ובאופיו. אולם סימנו העיקרי הוא לא ערביותו אלא נוצריותו. את אופיו הנוצרי של הלבנון שמרו תושביו כל הדורות, עליו הקריבו את דמם, עליו לא יוותרו גם עכשיו לאחר ששוחררו מעול תורכיה. יש בהם שונאים גמורים לציונות. כאן לפנינו מקרה אופייני של שנאה נוצרית ליהודים, שינקוה עם חלב אמם, וחנופה לוונטינית לערבים. אולם דעתם של רבים מנוצרי הלבנון, וביחוד של המארונים, נוחה²⁷³ דוקא מהתקדמות הישוב היהודי בארץ־ישראל. הם מבינים כי גורם חדש, ממשי, לא־ערבי, עשוי לחזק את מעמדם בארצם.²⁷⁴

עלי להזכיר כאן את המכללה בבירות. בהיותי בבירות העירו לי אישים נאמנים על התעמולה הפוליטית שמנהלים סטודנטים ערבים נגד היהודים ונגד הציונות בתוך כתלי האוניברסיטה האמריקאית. זה נעשה, כמובן, בניגוד לתקנות המכללה, האוסרות כל התעסקות בפוליטיקה. אולם מי משגיח בתקנות? במכללה האמריקאית, המתכלכלת על־ידי אמריקה, מתכנסים אלפי צעירים ערבים מכל ארצות המזרח לשם חינוך והשכלה. והנה דווקא כאן מצאה לה כנופיה של מסיתים הזדמנות להרעיל בתעמולת־ארס את לב הנוער הערבי. נוער זה, עם שובו מכאן לקצווי עיראק וחג’אז, תימן וארץ־ישראל, מפיץ תורת בני־האפנדים מ“קוּדס” וצפת וטול־כרם. הדברים הגיעו לידי כך, שמתוך כתלי המוסד, הנושא עליו דגל אמריקאי, שלחו הסטודנטים מחאה על שאיפותיה של תורכיה ב“סנג’ק”. ביום הצהרת בלפור עורכים שם שביתה כללית. וכן עורכים מחאות ושביתות לעתים קרובות לטובת הערבים בארץ־ישראל, וכל זה לפי הוראות הוועד הפועל הערבי בירושלים. והאמריקאים, בעלי המכללה, אינם מרסנים אותם; אולי אף מעודדים.

מספר הצעירים העברים מארץ־ישראל במכללה זו הוא כ־140. אולם אין להם כל השפעה במוסד, כי האלמנט המתלמד הזה הוא מקרי וחסר איגוד ויד מנהלת. היכן הם הימים בהם נמנו סטודנטים עברים במכללת בירות עם וותיקי תנועת־הפועלים בארץ ומהם עמדו בראש התנועה הציונית בבירות ובסוריה כולה?

בינתים גועשים ההתלהבות והשכרון הלאומניים בסוריה. הכל נעשו “ווטאנים”, פטריוטים לוהטים. ואף כי הם, כאמור, נמנעים לפי שעה מלהציק למיעוטים, אין הללו משלים את עצמם באשר לבאות. לא כן בלבנון: שם אין מרגישים אותה שנאה המונית, חשוכה, אל היהודים, כמו בסוריה.

היחסים בין הנוצרים ובין המוסלמים עודם מתוחים מאד. מהומות הדמים שפרצו בבירות מיד לאחר חתימת ההסכם, לא נשכחו. הדברים היו עלולים להרחיק לכת, אלמלא צרפת. אולם ממשלת לבנון הצליחה להטות אליה את המתואלים והטריפוליים. נשיא הרפובליקה הוא, כמובן, נוצרי, וכנגד זה ראש המיניסטרים וראש בית־המורשים הם מוסלמים, אחד מהם מטריפולי. בתכסיס זה הושג שלום מתוח בין הנוצרים לבין המוסלמים.

 

ארבעה ימים עם עולי תימן²⁷⁵    🔗

ביום א', ט“ז בכסלו תש”י, בשעה שש בערב, יצאתי מירושלים אל שדה התעופה בלוד. בתשע נכנסתי לאוירון האמריקאי המשמש להובלת העולים ונודע בכנויו האגדי: “מרבד הקסמים”.

האוירון הוא בעל ארבעה מנועים והוכשר במיוחד להעברת נוסעים במספר גדול. לשם כך הותקנו בו ספסלים ארוכים, שעל כל אחד מהם יכולים לשבת, בלי קושי, חמישה אנשים. מספר הספסלים הוא 32 – 16 מזה ו־16 מזה – ומעבר צר באמצע. באופן זה יכולים לטוס בו 160 איש. אך בשים לב למשקל המטען, לא ניתן להכניס לתוכו יותר ממאה ועשרים נפש. מלוד לעדן יצא האוירון כמעט ריק.

הנסיעה ארכה כל הלילה, ומובן מאליו שנאלצתי לשכב על אחד הספסלים ללא נוחות יתרה. על ספסל שני ממולי השתטח מר נורמן בנטויץ'. חוץ משנינו היו במטוס רק חמישה־ששה מעובדי המחנה. לאחר טיסה של שמונה שעות הגענו בשלום לשדה־התעופה של עדן, בשעה חמש לפי שעוננו, שהיא שש לפי שעון עדן.

משדה־התעופה הובילה אותנו מכונית אל מחנה חאשד, הוא מחנה העולים. המחנה נמצא במרחק חמישה־עשר מיל מעדן. בבואי לשם קיבלו אותי הפקידים העובדים במחנה בסבר פנים יפות ומסרו לי בשם מר לפידות, אשר התנצל שלא יכול לפגוש אותי, הזמנה אליו למלון בעיר. שם היה מוכן בשבילי חדר מיוחד, בו התאכסנתי כל ימי שבתי בעדן.

ביום בואי למחנה נמצאו בו כאלפיים ומאה עולים מכל קצוי תימן וארצות ה“פּרוֹטקטוֹרט” הבריטי. לעת צאתי משם הגיע מספרם קרוב לשלושת אלפים, כי כמעט כל יום המשיכו עולים חדשים לבוא. מספר כל העולים שעלו על־ידי הג’וינט במשך השנה הגיע לשלושים אלף; ואלה שעלו בשנים שקדמו לסידור המחנה, מעריכים את מספרם בשמונת אלפים. אם נוסיף עליהם את יושבי המחנה, יגיע המספר הכולל לארבעים אלף.

מהו מספר היהודים שנשארו בתימן? זוהי השאלה אשר בה מתלבטים כל העוסקים בעליה זו. יש מצמצמים, המעריכים את מספר הנשארים בחמשת אלפים, ויש מרחיבים האומדים את מספרם בחמישה־עשר אלף. כשאני לעצמי הנני נוטה למספר 8000, אף כי אין זו אלא אומדות שלי על יסוד שיחות עם העולים. אולם עצם העובדה, שבימי שהותי המעטים במחנה באו קרוב לאלף נפש, מוכיחה שטרם נדלה המעין, ואם יתמידו כך עוד חדשיים או שלושה יתווספו עשרת עלפים עולים – שארית יהודי תימן²⁷⁶.

בין העולים ישנם גם כאלה שבאו ממקומות רחוקים, מירכתי תימן. ידוע ענין יהודי ביחאן שעליהם נפוצו שמועות דמיוניות. אציין במיוחד את הידיעה על יהודי נג’ראן, מחוז המשועבד לשלטונו של אבן סעוד. קבוצה גדולה של מאתיים או שלוש מאות נפש עזבה את נג’ראן בדרך לעדן; ובהגיעם לתימן, באה דרישה מאבן סעוד לאימאם להסגיר אותם לידו באשר הם נתיני חג’אז. האימאם עצר אותם, אבל לפי שעה לא הסגירם. עדיין מתנהל משא ומתן, ויש תקוה שגם להבא לא ימסור אותם, ואולי גם ירשה להם להמשיך את דרכם לארץ (וכך היה: היום הם כולם בארצנו).

בליתי הרבה שעות במחנה. ביקרתי בלווית המנהל, מר לפידות, באוהלים ובצריפים ובמוסדות: בתי־חולים וקליניקות, משרדי ההרשמה, מטבחים, בתי־רחיצה ושימוש. חלק מהבנינים, אשר בהם השתמש הצבא הבריטי, רעוע וזקוק לתיקונים; התיקונים נעשים. מתקנים גם את הכבישים בתוך המחנה ואת צינורות־הביוב. הפועלים המועסקים בעבודה הם, כמובן, מערביי המקום. אולם גם לעולים ניתן להשתתף בעבודה זו ולקבל שכר, העולה במקצת על שכרם של הפועלים המקומיים.

עצם העסקת העולים בעבודה ראוי לשבח, כי על ידי כך ניצלים רבים מהם מבטלה מזיקה וגם מתרגלים לסדרי נקיון מתוקנים. כן מקבלים העולים הדרכה בעניני בריאות וסאניטציה, ורוכשים נסיון שיועיל להם בעתיד. צריפים מיוחדים נקבעו במחנה לחדשים. לאלה מוליכים אותם בבואם ומהם מחלקים אותם במחנה. צריף אחד משמש את העולים לפני צאתם לארץ לפי התור הנהוג. כן יש להזכיר את המחסנים ואת משרדי ההרשמה, את בתי־הטיפול בתינוקות ואת בתי־החולים לנשים ולגברים אשר במחנה.

צריף מיוחד הוקצה לבית־כנסת, ובשעת הצורך מכניסים לשם ספר תורה. את האוכל מחלקים מנות מנות, לפי המשפחות; והמשפחות מבשלות לעצמן לפי טעמן. ראיתי את הנשים עוסקות בבישול ובכביסה, וחלק מהגברים בעבודת נקיון וסידורים. האוכל טוב ומזין, ונאמר לי כי לחדשים, הבאים רצוצים מהדרך, דואגים במיוחד, מאכילים אותם ביצים, בשר וכדומה. יום־יום מובלים עדרי בקר לבית־המטבחיים, והשחיטה נעשית על ידי אנשי המחנה הבקיאים בהלכות “הכל שוחטין”. רב מיוחד (הרב גמליאל) ממונה על המחנה לעניני הדת והוא גם מטפל בעניני אישות והתנהגות.

מסביב למחנה עומד משמר צבא מקומי (ערבים והודים). אולם השמירה לא היתה יעילה עד שהקימו גדר־תיל. מטרת השמירה כפולה: מפני גנבים מבחוץ, הנמשכים אחרי מחנה־עולים זה ואורבים לכל חפץ שאין עליו שמירה; והשגחה על העולים שלא יסתננו לעדן. ואומנם, ליד המבוא אל העיר נקבע מחסום, ושם בודקים את היוצאים והנכנסים. בהזדמנות זאת מן הראוי לציין לשבח את היחס היפה מצד המנהל, מר לפידות, אל העולים, יחס אנושי והבנה לצרכיהם. אף על פי שהאיש איננו שולט בעברית, וזקוק לתורגמן, יש לו הבנה עמוקה לנפש העולים. כל הימים מהבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, הוא עסוק במחנה. נתרשמתי יפה גם משאר חברי ההנהלה: נציג הסוכנות היהודית, מר שלמה שמידט, הרב גמליאל, הרופאים, ואחרון אחרון חביב – חבר האחיות העובדות במסירות בבתי התינוקות ומטפלות בעזרה הסוציאלית לעולים. אולם יש להצביע על ליקוי גדול בשדה העבודה התרבותית בקרב העולים ובפרט בקרב הילדים. לדעתי יש צורך במורים, לפחות במומחה אחד מארץ ישראל שיסדר שיעורים וידאג להכשרת הנוער, וגם המבוגרים, לעברית ולמבטא המקובל בארץ.

אומנם רוב התימנים מדברים וקוראים עברית. אך יש הבדל גדול בין המבטא התימני לבין המבטא הספרדי הנהוג אצלנו. אפשר לומר כי ההברה התימנית קרובה יותר להברה האשכנזית מאשר לספרדית. למשל, הם מבטאים את הקמץ כ“אוּ”; גם החולם שלהם קרוב יותר למבטא הליטאי מאשר לספרדי. הם מבטאים את הג' הדגושה ואת הד' הרפויה, כמו בערבית. אין להגזים בקושי זה, אבל יש צורך להרגילם למבטאנו. מקרה מעניין סיפרו לי במחנה: קבוצת תימנים צעירים שבאו מצנעה דיברו יפה בהברה הספרדית. כאשר הביעו אנשינו השתוממות למבטאם ושאלום, מניין למדו לדבר כן, ענו: “הקשבנו כל הזמן לרדיו מירושלים וממנו למדנו את המבטא.” לשאלה נוספת, איך שמעו רדיו, ענו שהכסף יענה הכל.

סיכומו של דבר: יש צורך דחוף במורה מומחה ובספרי לימוד. מובן מאליו שעל המורה להסתפק בהוראה, בהדרכה, ולהימנע מכל תעמולה פוליטית מפלגתית. ואין שום צורך בסידור חינוך לפי זרמים; דבר זה יכול רק להזיק. יש צורך בספרים, ביחוד בספרי לימוד, דקדוק, תנ"ך וכדומה.

ביום בואי ערכו בשבילי אסיפת עם גדולה במחנה, תחת כיפת השמים. העולים ישבו על החול, גברים לחוד ונשים לחוד, ושמעו בהקשבה את דברי שניתרגמו על־ידי הרב גמליאל לערבית משולבת במלים עבריות, בהברה התימנית. משסיימתי, התחילה שירה בציבור בלחן תימני טהור. שרו פרקי תהלים ושירי ר' שלום שבזי, ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג’ארה. אחדים מהם נשאו עמם קבצים של “דיוואנים” בתוך קופסות־עץ. אחרי השירה היו גם ריקודים תימנים מיוחדים. הרוקדים הם שלושה והשומעים מוחאים כף. עייפתי למחות כף. אך הם לא עייפו לרקוד.

העלייה המוגברת מתימן תימשך עוד כחודשיים והעולים יועברו לארץ בלי שהיות. חשוב מאד לדאוג לכך שהעולים הללו, וכל אלה שקדמו להם, לא יישארו זמן רב במחנות בארץ, אלא יועברו מיד ובקצב מזורז למקומות קבועים. העולים נושאים בלבם להט ציוני משיחי, הם מוכנים לכל עבודת־פרך ואסור לבזבז חומר אנושי יקר זה בשהיות ודחיות. מוטב להושיבם בכפרים הנטושים ולאפשר להם מיד לעבוד. כוונתי בראש ובראשונה לעבודת האדמה ובנין, ועם זה גם לשאר מלאכות שהורגלו בהם מנעוריהם. אך מיותר להדגיש, כמה חשוב הטיפול בנוער התימני הרגיל לא רק למלאכה, אלא גם לתורה, והיודע עברית – באלה מצטיינים לטובה בני השבט הזה מכל שאר העולים ממזרח וממערב.

ובטרם אסיים עלי להעיר תשומת־לב לעוד פרט: רוב העולים הבאים בזמן האחרון לוקחים עמם ספרים וספרי־תורה. בעדן נמסרים החפצים למחסנים המרכזיים. שם אורזים אותם בארגזים ומניחים למשמרת, עד שתהיה הזדמנות לשלוח אותם באניה, כי אין לשלחם באוירון. פתחתי שנים־שלושה ארגזים, ומצאתי על הרוב דברים שבדפוס, וגם כתבי־יד רגילים, העתקים מסידורי־תפילה ו“דיוואנים”. קרוב לוודאי שבין הספרים האלה נמצאים גם כתבי־יד בעלי ערך ותעודות ומסמכים שונים, קצתם קנין צבורי וקצתם קנין פרטי. כל החפצים האלה יובאו אל מחלקת העליה של הסוכנות. מן הצורך לרכזם במקום אחד, קודם שיוחזרו לבעליהם, ולבדוק היטב, אם יש בהם חומר בעל ערך שכדאי לרכשו למען המכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון שליד האוניברסיטה, ושאני עומד בראשו, לשם מחקר ופירסום. דבר זה מצריך הכנה מראש והקמת וועד משותף לסוכנות ולמכון. באשר לשאר הספרים, שאין להם בעלים פרטיים, יטפל בהם וועד אחר, בהשתתפות נציגי העולים ויחלקם לבתי־ספרים ולבתי־ספר בישובי התימנים.

 

בעדן    🔗

העיר עדן מורכבת משני חלקים: העיר הישנה משוקעת בתוך לוע של הר געש ועל כן היא ידועה בשם “קראַטֶר” – שמובנו ביוונית גביע של הר געש. השניה – חדשה יותר. זו עומדת על שפת הים ובה השכונות המסחריות, בית־המלון המרכזי, גן העיר וכו'. שכונה זו ידועה בשם “סטימאֶר פּוֹינט”. בכניסה לעדן עומד משמר חיילים ערבים עם קצין בריטי בראשם. הם משגיחים שלא יסתננו לעדן “זרים בלתי רצויים”. הכוונה, כנראה, להמוני הכושים מסוֹמאַלי, להודים ואחרים, הבאים בספינות ובאניות־מפרש לנמל עדן. המשמר הזה שומר גם כן שלא ייכנסו שלנו העירה. לי לא היה קושי לבוא העירה, כי כל הזמן נמצאתי בחברת אנשי הג’וינט או נציג הסוכנות שלהם רשות כניסה לעדן בכל שעה.

שכונת היהודים נמצאת בתוך ה“קראַטר”, ובבואי לשם נתקלתי מיד בשורה של בניינים הרוסים־למחצה, בהם גם בית־הספר הגדול שנחרב, בפרעות 1947.

סימני ההרס ניכרים עד היום. נחרב גם בית־הכנסת שבמבוא לשכונה. כאשר ביקרתי אצל ראש העדה, סלים בּאֶנין, בביתו, הראני סימני הכדורים שחדרו למעונו ואמר שגם אביו נהרג בפוגרום זה. בסך הכל נפלו 80 קרבנות, לבד מפצועים. זכרו של האסון הזה רובץ כענן כבד על כל הקהילה. ביקרתי בבית־הכנסת הגדול ושם נאמתי בעברית לפני העם, ודברי לא הוצרכו להיתרגם. לפני נאומי כבדוני בהדלקת נר חנוכה (הנר החמישי) וכל הציבור ענה אמן, ואחרי נאומי עשו “מי שברך” לנשיא ישראל והתפללו תפילה מיוחדת לשלומה של מדינת ישראל. בית־הכנסת היה מלא, ולאחר התפילה נגשו רבים אלי ושאלו על המצב בארץ. שיחות אחדות היו לי עם ראש הקהילה, סלים בּאֶנין. מתוך השיחות נודע לי, כי מהעדה הגדולה שהיתה בעדן נשאר רק שליש, כ־1300–1500 נפש. השאר עזבו את העיר אחר הפוגרום ומקצתם עלו לארץ. מעריכים את מספר העולים ב־700 נפש, ועוד רבים עומדים לעלות. העשירים שבהם משתהים עדיין מפני שאין להם חשק לחסל את העסקים. בּאֶנין שאל אותי פעמים אחדות אם אין צורך למדינת ישראל בנציגות בעדן; הן המלחמה תיגמר והמקום חשוב מאד מבחינה מסחרית וכלכלית – חוליה מקשרת עם הודו, סומאלילאנד ודרום־אפריקה מזה, ועם מצרים וים התיכון מזה. עניתי לו, כי גם אני סבור שנקודה זו חשובה למדינת ישראל מבחינה כלכלית ומסחרית ויהיה צורך בנציגות כאן, אך השעה טרם הוכשרה. כאשר תוכשר, וודאי תשלח מדינת ישראל נציגות מסחרית ומדינית לעדן, ואז תשתמש בידיעותיהם של יהודי עדן ותשתפם במשלחתה.

מר בּאֶנין הראני את הנמל הגדול של עדן ובו אניות־מפרש למאות. רובן באות מסוֹמאַלי ומשאר ארצות אפריקה המערבית ומביאות מקנה (בפרט עזים מיוחדות במינן), פירות ועורות ומיני סמים. רוב העובדים בספינות הללו הם כושים מאפריקה, הודים והינדוניזים. כיוון שהנמל חפשי, גדולה המשיכה אליו. שאלתי את בּאֶנין, אם יש ליהודים יד במסחר הימי הזה, ואם יש יהודים בעלי סירות. הוא ענה לי בחיוב על שאלה הראשונה ובדבר שותפות ובעלות על אניות – בשלילה. יש לדעת שבנמל עדן הוקמו בתי־חרושת ובתי־מלאכה גדולים, המשמשים לא רק לתיקון אניות אלא גם לבנייתן.

בעדן נודע לי גם על מערכת שקרים ועלילות שמפיצים שם על היהודים ועל ישראל ערבים פליטים מארץ־ישראל. מהם פעילים בעתונות הערבית המקומית, וזו מפרסמת בתאוה, כל ידיעה כוזבת שמזדמנת לה על ישראל. הם כותבים על הסכם סודי בין ממשלת ישראל ובין עבדאללה, מלך עבר־הירדן, על רדיפות הערבים שנשארו במדינת ישראל, וכו'. השלטונות הבריטיים בעדן אינם נוקפים אצבע, והיהודים עומדים רפי־ידים כנגד התעמולה הזאת. כן נודע לי שכמה מהפליטים הערביים חדרו לתימן, ושם קיבלו משרות במשטרה. הללו אורבים ליהודים הנמלטים ונותנים מכשולים על דרכם. הם הם שהלשינו על יהודי נג’ראן, שהזכרתי לעיל. לדעתי מחייב המצב הסברה גם בערבית בחוברות שתופצנה על־ידי נציגי הסוכנות בעדן ובתימן. עד כה לא נעשה דבר בנידון זה, ואין להתיחס לכך בביטול.

אביא לדוגמה את פעולתו החשובה של ד“ר גוגרין (אנגלי, תושב וותיק בעדן), מידידינו, אשר לו חוג ידידים רחב בקרב הערבים. כפי שסיפרו לי אסף ד”ר גוגרין, מיד לאחר שובו מביקור בארץ, את כל ידידיו הערבים בעלי השפעה בעדן והירצה לפניהם על המצב בארץ ועל יחס ממשלת ישראל לערבים. הוא עמד, בעיקר, על היחס ההגון, בבתי־חולים, לחולים ערבים והכחיש את כל העלילות על מדינת ישראל הנפוצות בעדן.

שער חמישי: לא יסור שבט מיהודה

“…אם יש מקום שיש שם ניר וממלכת לגולת ישראל, ואין רודים בהם ולא מושלים עליהם; ואילו ידעתי כי נכון הדבר, הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי ונוטש משפחתי, והייתי הולך מהר אל גבעה, בים וביבשה, עד בואי אל המקום אשר אדוני המלך חונה שם…”

(חסדאי אבן שפרוט במכתבו למלך כוזר)

 

א    🔗

עם חורבן הבית וביטול המדינה לא נעקר מלב העם, שהלך בגולה, הרצון לחיי עצמאות ממלכתית; עדה לנו – שאיפתו העמוקה לשוב אל מולדתו ההיסטורית, בה גדל וצמח, שאיפה שלא פסקה בשום דור מן הדורות ועדים לכך מאמציו של העם לחידוש חיים ממלכתיים בגולה, בלי שהיה בזה משום ויתור על שיבת ציון – ונסיונות כאלה נעשו כל ימי גלותו הארוכה בתפוצות שונות, בתקופות שונות. והנה עצם העובדה, שחזיונות אלה חזרו ונישנו פעמים רבות בהיסטוריה, עצם עובדה זו מוכיחה, כי אין הם מקרים ארעיים, אלא גילויים של אנרגיה לאומית חבויה, שהתפרצה כפעם בפעם במאמצי האומה לכבוש לעצמה מעין עצמאות מדינית ועמדה ממלכתית.

וכאן המקום לשתי הערות:

ראשית, הנסיונות האלה לכבוש מעמד ממלכתי בגולה לא עמדו מעולם בניגוד ובסתירה לשאיפה השרשית והמתמדת לחדש את ממלכת ישראל בארץ מולדתו ההיסטורית, בארץ האבות. להיפך, נקל להיווכח, כי המלכויות היהודיות, שקמו בתקופות שונות בארצות הגולה, ראו בקיומן העצמאי לא פתרון סופי, אלא ארעי לבעיה הלאומית, ולעתים הביעו מושליהן בגלוי את אמונתם העמוקה בשיבת ציון המלאה, בהתאם ליעוד הנבואי של נביאי האמת בישראל. כך כותב בפירוש המלך יוסף הכוזרי במכתבו לחסדאי אבן שפרוט, וכך הרגישו בלי ספק גם נגידי חמיאר, שדאגו לבוא לקבורה לאחר מותם בארץ ישראל, בבית־שערים, מרחק 80 תחנות־מעבר מארצם.

ולא זו בלבד, אלא יש לדעת, כי כל הנסיונות לחידוש מלוכה יהודית בגולה, בכל מקום שהוא – אם בחצי האי הערבי או בארץ חבש, אם בכוזריה או בין שבטי הבּאֶרבּאֶרים שבצפון אפריקה – עוררו תנועה משיחית והגבירו את האמונה בגאולה שלמה ובקיבוץ נידחים לארץ אבות. לעתים לבשה התנועה – בארצות קרובות ורחוקות – צורה מיסטית. אולם תמיד ניזונה תנועה משיחית כזאת מההכרה, שקיום שלטון יהודי אי־שם בעולם הוא ביסודו לא דמיון אלא עוּבדה של ממש.

ושנית, יש להבחין בין תנועות של מרד והתפרצות, כגון אלו הקשורות בשמותיהם של משיחי שקר כמו סירני (720) או עובדיה האצפהאני (750–754), וכדומה, אשר שאיפתם להתבצר במקומם לא היתה להם אלא חזון משיחי ומאמץ להגיע לציון בדרך נסים – ובין תנועות שהביאו לידי תקומה ממלכתית בגולה, כמו רוב המקרים, שלהם הוקדש פרק זה.

הנסיונות להגיע לתקומה ממלכתית לא פסקו בכל הדורות, אלא שלא זכו – לא בזמנם ואף לא אחר זמנם – להיסטוריון רושם רשומות, אשר ינציח את זכרם לדורות הבאים כראוי להם, כמו שזכו דברי ימי האומה בימי הבית השני. ואמנם, על הנסיונות הממלכתיים בגולה אין לנו אלא קטעי דברים אשר השתמרו במקרה ובדרך נס בספרות העתיקה שלנו או בספרות לועזית. שרידים ארכיאולוגיים ריאליים כמעט שאינם, ובמקום שישנם כמעט שלא נחקרו; ומהיצירות הרוחניות והדתיות שנוצרו פה ושם לא נשארו אלא שיירים דלים. יתכן, כי בעתיד יימצאו עוד אוצרות גנוזים, אשר ירחיבו יריעת ידיעותינו בענין זה. אך לעת־עתה אין לפנינו אלא ידיעות ערטילאיות וניצוצות בודדים; בין כך ובין כך, עצם עובדת קיומן וחורבנן של ממלכות יהודיות בגולה, בתקופות שונות ובתפוצות שונות, אינה מוטלת בספק, ואפשר כבר עתה לצרף נסיונות אלה לתמונה אחת.

כוונתי בפרק זה להעלות את הניצוצות הבודדים ולצרפם יחדיו, כדי שיתלבנו הדברים ותתבהר התמונה, תמונת מאבק הדורות של אומה – בעודנה בגלותה – על חרות ועל עצמאות.

מניתי שנים עשר נסיונות של קיום ממלכתי בגולה, הראויים לשם מדינות או ממלכות הידועות בהיסטוריה שלנו; שתים מהן הן דוגמאות של ממלכות עצמאיות גדולות, “מושלות בכיפה”, אשר הטילו את מרותן על גויים וארצות ועצמאותן נתקיימה דורות.

לסוג זה שייכת בראש וראשונה המדינה היהודית אשר קמה בערב לפני האיסלאם, מדינת חמיאר, היא תימן, אשר בה היה ישוב יהודי גדול מיוצאי ארץ־ישראל ומלכו עליה, בזו אחר זו, לפחות שתי שושלות מהיהדות. ואף קודם לכן חדרה היהדות אל נאות חג’אז, לעיר מדינה ולשבטים אשר מסביב לה, והתבצרה בח’יבר; כאן האריכה ימים כממשלה בלתי־תלויה או, יותר נכון, כשבטים בלתי־תלויים, עד ימי מחמד – ברבע הראשון של המאה השביעית.

המדינה השניה הגדולה, אחר קום ממשלות ישראל בחג’אז שבערב ובחבש, היא כוזריה, מדינה, שעלתה על במת ההיסטוריה במאה השביעית למנה"נ והתפשטה בקווקז ובערבות אשר מצפון לים הקספי, בין הודו לבין נהר איטיל, היא הוולגה. אחר זה פרצה כוזריה מערבה וגם מזרחה, כבשה את קרים, עד קיוב הרוסית הגיעה, ושמה יד על הונגריה. בכוזריה היה ישוב יהודי גדול ובאמצע המאה השמינית התיהדו המלך ושריהם, ואתם גם הצבא וחלק גדול מאוכלוסיה. במשך 250 שנה – ולדעת החוקרים האחרונים – במשך 500 שנה נודעה כוזריה כמדינה יהודית (740–1240).

לסוג השני, דהיינו: מלוכות יהודיות ארעיות, שייכות עשר מדינות.

ראשונה במעלה היא הממשלה היהודית, או הממשלות היהודיות, אשר קמו בארץ הסמוכה לתימן – בחבש. הגברת היסוד היהודי בחבש העתיקה, מלפני שנתבצרה בה הנצרות (במאה הג' למנה"נ), כרוכה בהשפעתם של מלכי חמיאר היהודית שמה. על יהדות חבש הקדומה עברו חליפות ותמורות, ימי גאות וימי שפל; שלוש דתות נאבקו בה על השלטון: הנצרות, היהדות והאיסלאם. בתקופות מסוימות היתה יד היהדות על העליונה בחלקים חשובים של חבש, כגון בסוף האלף הראשון למנה“נ. וכן במאה הי”ד, שאז קמה שוב מלכות יהודית בחלק מחבש ונאבקה על קיומה עם שכניה מכל הצדדים, הנוצרים, המוסלמים והכושים עובדי־האלילים. אותה ממשלה יהודית, ממשלת הפלשא, נתקיימה זמן רב – עד המאה הי"ז, שאז נחרבה על ידי הנוצרים.

מלוכה שניה מסוג זה היא חדייב (אדיאבנה) בארץ פרת; מושליה התגיירו בראשית המאה הראשונה למנה"נ – הלא הם הילני המלכה וזוטוס בנה, וצאצאיהם השתתפו במלחמת היהודים עם רומא.

שלישית לה – מדינה קטנה בדרום בבל, שנוסדה על ידי האחים חסינאי וחניאלי, אשר מרדו במלך ארתבן הפארתי בראשית המאה הראשונה למנה"נ. ומדינה זו נתקיימה כ־16 שנה. רביעית – התיהדותה של זנוביה, מלכת תדמור, שחלה בש' 264, ועליה נעמוד להלן.

חמישית: במאה הששית היתה מדינה יהודית חפשית קטנה קיימת באי יטבה, במבוא למפרץ אילת, עליה מספר לנו פרוקופיוס, שהיא נתקיימה עוד בימי יוסטיניאנוס קיסר, והוא שהחריבה. ששית מסוג זה היא הממשלה היהודית אשר הוקמה על־ידי מר זוטרא, שמרד בקובאד מלך פרס (בש' 520); השביעית: היא זו שנוסדה במלאבאר, בהודו, על ידי יוסף רבן – במאה הרביעית – ונתקיימה שם כאלף שנים, ויהודי קוצ’ין של זמננו הם מצאצאיה (עתה, ב 1962, כמעט כולם כבר בישראל); השמינית – מדינה יהודית באֶרבאֶרית בנשיאתה של כאהינה דהיה, במאה השביעית; התשיעית – מדינה עצמאית בצפון־אפריקה בוואדי דרעה, במאה הי“א, והעשירית – בגוויאנה ההולנדית, שנתקיימה במאות הי”ז והי"ח.

עתה נעמוד עליהן ביתר פרוטרוט, לפי סדר היסטורי.

 

ב    🔗

הדוגמאות הראשונות לחיי עצמאות בגולה נראים בראשיתה – בגלות שומרון. אמנם, כתבי הקודש, המספרים על גלותם של עשרת השבטים לחלח ולחבור, לגוזן ולערי מדי, אינם מודיעים לנו כלום על גורלם ההיסטורי בארצות גלותם אלו, ואף מתוך מה שמובא בספרות המאוחרת, בכתובים האחרונים, בתלמוד ובמדרשים, ידוע לנו רק על קיומם של קיבוצים יהודים חשובים בארצות הללו, צאצאי עשרת השבטים. אך לא נודע, אם הגיעו בהן לחיי עצמאות וממלכה. רק מתקופת הגאונים שומעים אנו “דרישות שלום” וידיעות הראשונות – לרוב, דמיוניות – על קיומה של ממלכה יהודית, או על קיומם של שבטים חפשיים “מעבר לסמבטיון”, בהרי קווקז, בערב (אלדד הדני) ועוד; וכן ידיעות מאוחרות יותר, אבל מהימנות יותר, מפי פתחיה מרגנשבורג ובנימין מטודילה, כגון על מרדו של דוד אלרואי בכורדיסתאן וכיוצא באלה.

ייתכן, שיהודי קווקז, מקורם בשבטים היהודים החפשיים אשר הגיעו שמה בימי קדם. מכל מקום, זוהי המסורת הרווחת בקרב יהודי גרוזיה ובקרב יהודי דאגיסתאן, וכבר עמדנו על כך בפרקים קודמים.

נתחיל בגולת מצרים שבסוף ימי בית ראשון. רמזים ברורים על כך יש במקרא: “ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען” (ישעיה י"ט, יח). הכוונה היא, כנראה, לגדודי ישראל במצרים, “חיל־היהודים” בשירות מלכי מצרים ופרס (בזמן שפרס משלה במצרים), שעליהם מספרים הפפירוסים מיֵב וסונה שבמצרים העליונה²⁷⁷. קרוב לודאי, שצאצאיהם הם שהגרו ממצרים לחבש, ומהם השתלשלו ה“פלשא” של זמננו. שם:התערבו המהגרים ביסודות אפריקאים וביהודים וגרים מתימן.

עוד ידיעות על היהודים במצרים מוצאים אנו בספרות ההליניסטית²⁷⁸.

שרידי המבצר הקראימו דז’ופט־קלה בקרים.

מטבע זהב 2 צדדים) משנת 1777 מתקופת שהין־גיריה הקראי.

בית הכנסת הקראימי בוילנא.

נכבדי העדה הקראימית בוילנא.

זבח פסח של השומרונים על הר גריזים.

שומרונים: תלמיד ורבו.

לפי אגרת אריסטיאס שרתו יהודים בצבאו של המלך פסמתיך, אשר נלחם בבני כוש (פסמתיך השני: 593–588 לפני מנה"נ). אותו מקור מזכיר גם יהודים שירדו מצרימה עם הפרסים (אגדת אריסטיאס, סעיף 13; 35). כתבי יֵב מודיעים לנו על קיומה של מושבה יהודית בגבולה הדרומי של מצרים מלפני הכיבוש הפרסי ובזמנו (חיל היהודים ביב –525); הישוב גדל בתקופת היוונים. אגרת אריסטיאס מספרת על 100000 יהודים אשר הובאו כשבויי מלחמה על ידי תלמי הראשון סוטר, בשנת 320 לפני מנה"נ) ועל שחרורם בידי יורשו, תלמי השני, פילאַדלפוס²⁷⁹.

אם המספרים הללו מדויקים או מוגזמים – עובדה היא, שישוב יהודי חשוב, חקלאי־צבאי, ישב דורות רבים בדרומה של מצרים; ואף כי זאת לא היתה מדינה, הרי היתה אבטונומיה יהודית קטנה. התושבים היהודים עסקו בחקלאות ובעבודת צבא, והגנו על גבולות מצרים. בימים שאחר כך, כאשר התחילו המצרים להצר צעדיהם, בחרו היהודים לעזוב את מקומותיהם ולהגר דרומה לעבר כוש; ויש לשער כי הם היוו את שכבת היסוד ליהדות חבש, למדינת הפלאשים, אשר קמה בתקופה מאוחרת יותר.

מחופי היאור נעבור אל גדות פרת וחדקל. בתקופת הממלכה הפארתית (250 לפני מנין הנוצרים – 226 למנה"נ) כבשו להם היהודים, פעמים אחדות, עצמאות בקצת מחוזות מסופוטמיה. במאה א' למנה"נ התגיירו מלכי חדייב (אדיאבנה), – מקומה היה מצפון לבבל, על נהר זבא, הנשפך לחדקל. כיום נכלל חבל זה בכורדיסתאן העיראקית. בהשפעת חכמי ישראל התיהד²⁸⁰ בית המלוכה של חדייב: הילנה המלכה (מתה אחר שנת 45 למנה"נ) וזוטוס (איזטס) ומונבז בניה (בסוף המאה הראשונה למנה"נ) ואתם רבים מבני האצולה.

שניים או שלושה דורות היתה דת ישראל הדת השלטת במדינה זו, וחכמי ישראל הרביצו בה תורה. מלכי חדייב ונסיכיהם המתיהדים נהגו לעלות לרגל ולהביא את מתנותיהם לבית־המקדש וללמוד תורה בירושלים, וכמו כן להעלות עצמות אבותיהם ואמותיהם למנוחת עולם בירושלים. – בירושלים ידוע בית־הקברות הנהדר למלכי חדייב בשם מערת “כלבא שבוע”, ושרידיו קיימים עד היום²⁸¹. ובימי המרד הגדול (68–69 למנה"נ) נטלו צאצאי בית חדייב וחילותיהם חלק פעיל בהגנה על ירושלים מפני הרומאים. מאחרי החורבן אין ידיעות מהימנות עליהם ועל יהדותם²⁸².

נסיון שני להשיג עצמאות נעשה בדרום בבל על ידי האחים חסינאי וחנילאי. הם מרדו במלך הפארתי ארתבן השני בשנות 10–40 למנה"נ²⁸³. מדינה זו התקיימה, לפי דברי המקורות שלנו, כשש־עשרה שנה. לסוף הוכרעה ונהרסה על ידי מתרדת, חתן המלך ארתבן, (בשנת 36 לספירה בערך). שרידי הצבא היהודי נפוצו ונמלטו לסילווקיה, שליד בבל הקדומה, ואחרים לנהרדעא ולנציבין²⁸⁴, ומבניהם למדו תורה בישיבות בבל.

כאן המקום להזכיר את התיהדותה של המלכה זינוביה – מושלת תדמור²⁸⁵ (פלמירה), היא אשתו של פפא בר נצר (אודינת) ומלכה בתדמור אחרי מות בעלה (בשנת 264) וניהלה מלחמה עזה עם רומא. היא כבשה את סוריה ומסופוטמיה ושפכה את ממשלתה מקפדוקיה עד גבול מצרים. מוצאה היה משבט ערבי. על התגיירותה ידוע ממקורות נוצרים בטוחים. יש לה זכר בתלמוד, אבל הדברים אינם ברורים. ניכר שנפל ריב בינה ובין חכמי ישראל, ואחדים אף נתנו יד למורדים. בתלמוד נזכר איש בשם עולא בר קושר שברח מפניה והסתתר בביתו של ר' יהושע בן לוי בלוד. המלכה זינוביה נוצחה במלחמתה עם אוריליאנוס קיסר, נלקחה על ידו בשבי והובאה לרומא, ושם מתה (272 בע'). אמנם ממעשה זינוביה אין ללמוד שבני עמה – אנשי תדמור – התיהדו, אך אין ספק, שבתדמור היתה אז, וגם לפני כן תנועת התיהדות ניכרת.

המסורת התלמודית מספרת על ידידותם של אבא אריכא והמלך הפארתי האחרון מבית הארשקים, הוא ארתבן החמישי (213–227) (אבא אריכא, אמורא מפורסם, יסד את הישיבה בסורא).

ידוע כי בימי הפארתים היתה ליהודי בבל מדה של עצמאות, ובראשם עמד “מלכם”, ריש גלותא מבית דוד. לראשי הגולה היתה סמכות של שיפוט וגבית מסים מכל היהודים. סמכות זו, שהוכרה על ידי ממשלות פרס – האחימנים, הפארתים, הססאנים – התקיימה מאות שנים, עד הכיבוש הערבי, וגם לאחריו – עד ימי הכיבוש המונגולי ועד בכלל. אחד הסופרים השיעיים, אבו־אלאסוד אלדאלי, מספר על שיחת ראש הגולה עלי או עם אחד מחבריו: “פגשתי פעם אחת את ראש הגולה, והוא אמר לי: הנה ביני ובין דוד שבעים דור, ובכל זאת, כשרואים אותי הם (היהודים) חולקים לי כבוד, מכירים בזכותי ומאשרים את חשיבותי. ואולם אתם – ביניכם ובין נביאכם רק דור אחד – וכבר הרגתם את בנו” (חוסיין, נכדו של מחמד)²⁸⁶.

אין מן הצורך לאמר, שזו לא היתה מלוכה. אולם היה זה כוח מגוּבש שיכול ללבוש, בתנאים מסוימים, צורה של מלוכה; ויש לשים לב לגלויי כוח צבאי בקרב יהודי פרס.

נסתפק בשתי דוגמאות: האחת היא מרד גדול שחולל – כמאה שנה אחרי הכיבוש המוסלמי – “משיח השקר” עובדיה או אבו עיסא האצפהאַני. הוא יצא בראש צבא יהודי בן עשרת אלפים איש נגד החליף מירוואן השני (755–756, ולדעת הרכבי בשנת ²⁸⁷754–755); והשני – מרידתו של דוד אלראי בכורדיסתאן, בסוף המאה הי"ב, עליה סיפר בן דורו, הנוסע המפורסם ר' בנימין מטודילה. יש דעה, שדוד אלראי בא מכוזריה. מכל האמור נקל לראות, כי הגולה היהודית שבפרס ובמסופוטמיה הכילה בקרבה יסודות לוחמים ומוכנים להאבק על עצמאות ממלכתית.

ליהודים היתה השפעה בחצר המלכות גם בתקופה שאחרי הפארתים. את שלטון הארשקים הפיל ארדשיר הססאני (224–241) בן פפאקה. ארדשיר השתלט על כל ארצות הפארתים (226 למנה"נ). בית הססאנים נודע בקנאתו לדת זרטוסתרא, וברדיפת כל ה“כופרים”, לרבות היהודים.

עם זאת מציינת ההיסטוריה את השפעת היהדות אף בבית המלכות הזה – למשל המלכה אפרא הורמיז, “אימיה דשבוֹר מלכא”, שמרה כמה ממנהגי ישראל (נידה, דף כ', ע"ב). שבור מלכא השני (309–379) העביר כמה אלפי יהודים מארמניה לפרס. לשבור ג' (383–388) וליזדיגרד א' (399–420) היו ידידים קרובים בקרב היהודים – ר' אשי, מר זוטרא, אמימר והונא בר נתן.

יזדיגרד זה נשא את בתו של אחד מראשי הגולה או מחכמי ישראל הגדולים, היא שושנדוכת, אשר יסדה את מושבת היהודים ב“גאי” אשר באצפהאַן²⁸⁸, ובנה נַרסה היה ממייסדי חוַרזם. התקפתם הראשונה של האפטאליטים (“ההונים הלבנים”) על חורסאן חלה בשנת 425 נלחם עמהם בר־אהרן החמישי, הוא בחרם־גור (420–438), בנו של יזדיגרד הראשון מאשתו שושנדוכת, ואחריו – יזדיגרד השני (438–457). את המלחמות המשיך יורשו פירוז (459–484), שנכשל במערכותיו עם האפטאליטים (בשנת 459²⁸⁹–479) ונהרג בשנת 484.

נסיון דומה לזה שבימי ארתבן השני נעשה בפרס בימי קובאד א' (488–531). בראש המרד הזה עמד ראש־הגולה בעצמו, הוא מר זוטרא²⁹⁰, בשנת תנ“ב לחורבן הבית, היא שנת 520 למנה”נ: בגדוד של 400 איש גרש את אנשי מַצדק והקים ממשלה יהודית, אשר התקיימה שבע שנים.

ואלה דברי המקור – סדר עולם זוטא – האומר: “איתחזי ליה עמודא דנורא ונפקון בהדי ארבע מאות גברין ועבדו קרבא על פרסאי ואורית מלכותא, וגבי בוזיאתא (מסים) ז' שנין” (נראה לו עמוד אש ויצאו ממנו ארבע מאות איש ועשו קרב עם הפרסים / וביטלו / חוקי המלכות וגבו מסים שבע שנים). מרכז המרד היה במחוזא, ליד קטיסיפון, דהיינו בין סלווקיה ובין בבל העתיקה, ולאחר שדוכא נתבטלו הישיבות הקדומות ולא נתחדשו אלא בצפונה של ארם־נהריים, על נהר זבא. מכאן רמז שעדיין היה אז ישוב יהודי חשוב במקום קיומה של חדייב – ואולי זו היא הידיעה האחרונה על צאצאי יהודי חדייב.

בעת ההיא נוסדה מדינה יהודית אחרת, רחוקה ונידחה, בירכתי הודו – במלאַבאַר אשר על חופה המזרחי. ראשיתה של מדינת היהודים הלזו קשורה בשמו של יוסף רבן – הוא בא למלאַבאַר בשנת 379 למנה“נ, היא ד' קל”ט ליצירה. טבלאות הנחושת העתיקות בשפת טאמיל, השמורות עדיין בביהכ“נ בקוצ’ין, מעידות על הזכויות לאבטונומיה ממלכתית אשר קיבל יוסף רבן מאת מלך הבראהמנים איראבי ואנמר (Irbi Parcuran Iravi Vanmar) בעיר אנג’וואנאם – היא שינגלי או קראנגאנור. הטבלאות מעידות על שלטון ריבוני ועל הסמלים שקיבלו יוסף רבן ועמו. אין ספק, שזו היתה נסיכות אבטונומית כשאר נסיכויות הודו, וכך התקיימה יותר מאלף שנים, דהיינו עד תחילת המאה הט”ז (נחרבה בשנת 1471). שרידי היהודים עברו או הוגלו לקוצ’ין, בשנת 1565, ושם השתקעו. בימי עצמאותם מלכו במלבר כ־50 מלכים יהודים בזה אחר זה כולם משושלת יוסף רבן. והנה רק בימינו זכינו לעליתם של שרידי היהודים האלה לארץ, משתי העדות שבהם – ה“לבנים” וה“משוחררים”²⁹¹ (צאצאי עבדים ששוחררו).

 

ג    🔗

סמוך לאותה תקופה, בה נוסדה מדינה יהודית בקראנגאנור, קמה מדינה יהודית אחרת, בגולה אחרת, בגבולות ערב, בחמיאר היא תימן. לפי שמתברר מתוך “כתבא דחמיר”, ואחר־כך מתוך הכתובות על גבי המצבות שפוענחו בזמן האחרון, נפוצה היהדות בתימן כבר במאה השלישית למנה"נ, ואולי אף לפני זה, כפי שאפשר לדון על פי חדר הקברים של נסיכי חמיאר (“קול־חמיר”) במערות הקברים בבית־שערים – יהודים או מתיהדים. מאז נתגלו לנו כמה שמות של מלכי חמיאר ונסיכי תיהאמא שהתיהדו.

ביחוד ידועים מלכי חמיאר, שנשאו את התואר “תובעה”, ולחמו עם מלכים נוצרים תקפניים, מלכי אכסום החבשית. ברור הדבר, שבאותה תקופה היכתה היהדות שרשים בארץ חמיאר. בפרק על תימן הבאתי שמות המלכים המתיהדים שישבו על כסא חִמְיָר. אלה מלכו כ־150 שנה – מהרבע האחרון של המאה הרביעית למנה"נ עד הרבע הראשון של המאה הששית, ואין יודע כמה דורות קודם לכן.

באותו זמן, ואף מאות שנים לפני כן, נראים שבטים יהודיים חפשים מעול גויים גם בצפון ערב וגם בדרומה: בצפונה – ב“מדינת יתריב” ובסביבותיה: בני נצ’יר, בני קוריט’ה, ובארץ חיבר.

וידוע לנו כי באמצע המאה הששית מלך ביתריב (מדינה) מלך או נסיך יהודי, פיתיאן אל שריף, שנרצח בערמה בידי בני קילה; וכן ידוע ומפורסם המשורר היהודי שמואל בן עדיה (560) שהיה שליט עצמאי במבצרו אבלק אשר בתימא²⁹².

כאן המקום להזכיר קיום מדינה יהודית קטנה באי יטבה, כיום – טיראן – במבוא למפרץ אילת.

לצערנו, לא נשארו לנו שום ידיעות על ישוב יהודי אבטונומי זה, מלבד מה שנזכר אצל פרוקופיוס²⁹³. אולם ידוע הדבר, שעד זמנו של יוסטיניאנוס, באמצע המאה הששית, נהנו תושבי האי היהודי הזה משלטון עצמי. בתקופה מאוחרת יותר מספר מקריזי (1442–1364) על אי־השומרונים – ג’זירת אלסאמירי – שבתוך ים־סוף, אשר בו מצאו מקלט שומרוני מצרים בברחם מהכיבוש הערבי, ויש להניח, שאי זה זהה עם יטבה.²⁹⁴

יהודי חבש, הידועים בשם “פַלַשא” – והם קוראים לעצמם: בית ישראל – היו מנותקים ממרכזי היהדות עד סוף המאה הי“ט. הפרופ' י. נ. פייטלוביץ' המנוח מסר כל כוחו על חקר מצבם, מנהגיהם, עברם וכתביהם, ועל חידוש הקשר ביניהם ובין יהדות העולם. מוצאם אינו ברור. לפי מסורתם הם צאצאי אנשי ישראל שנשלחו על ידי המלך שלמה ללוות את מלכת שבא בדרכה מירושלים אל ארצה: מהם השתקעו בחבש. ויש סוברים כי הם צאצאי חיל־המצב היהודי, ששכן ביֵב (אֶלפנטינֶה) ובסוֵנֵה (היום אסואן) והיה מגן על גבולה הדרומי של מצרים. במאה החמשית לפני מנין הנוצרים היגרו דרומה, השתקעו בהרי חבש ועמדו ברשות עצמם. ויש משערים כי מקורם ביהודי תימן, שעברו לחבש אחרי מפלתה של חמיאר היהודית במאה הששית למנה”נ. דעתי נוטה יותר למוצאם של הפלשא מיהודי מצרים־העליונה; משם הביאו אתם את כתבי הקודש בעברית וביוונית: ואמנם, נוסח התנ"ך שלהם, בשפת געז, הוא לפי נוסח השבעים היווני, שמוצאו ממצרים; ואילו באו מתימן הרי היתה להם מסורת יהודית־עברית ישר מארץ־ישראל, ולא היו זקוקים לנוסח השבעים שביוונית. מובן מאליו שלשכבה הראשונה נוספו בשעתם גם מהגרים רבים מחמיַר.

מכל מקום, ברור הדבר שבהרי חבש נתקיימה מלוכה יהודית פלשית (או מלוכות פלשיות אחדות) – על כך אנו שומעים עוד במאה הי“ז למנה”נ. ידיעותינו הדלות על עברה מגיעות רק עד המאה הי"ד. ברור שלא נולדה יש מאין, אלא היתה קיימת – אולי בהפסקות – מימי קדם, מלפני התקופה הנוצרית. זמן רב נאבקו הפלשא עם הממשלות הנוצריות, ולעתים עמדו בפניהן בהצלחה, ואף שפכו את מרותם על שכניהם הנוצרים וקיימוה תקופה ממושכת למדי – כשלוש מאות שנה.

תקופה זו קשורה בשמה של המלכה גוּדית־יהודית אשר מלכה כ־40 שנה, ואחריה – שושלת מיוצאי חלציה – אמנם לא כולם נשארו נאמנים לדתם היהודית. בין מלכי השושלת הזאת ידוע שם מלכה אחרת, מהשליטות בהרי סמיאן, שמה אסתה (אסתר): היא השמידה את כל זרע המלוכה החבשית, חוץ מנסיך אחד, ויש סברה שהיתה יהודיה.

בימי מלך חבש הנוצרי זרע־יעקב (1438–1468), עזבו כמה נסיכים, משליטי צלאמת וסאמין, את הנצרות ועברו ליהדות. מקורות נוצריים מספרים שהפלשא הרגו אמהארים רבים, פיזרו את צבא המלך והרסו כנסיות נוצריות.

יורשו של זרע־יעקב, לבנא דנגל, התגבר על הפלשא ושלל מהם את חרותם. הפלשא כרתו ברית עם אחמד בן אברהים המוסלמי. הוא עבר בראש צבאו את הגבול הצפוני ופלש אל חבש (בש' 1536). אולם לאחר שהצליח, בעזרת בעלי ברית, לכבוש כבושים בחבש, בגד בהם והתחיל להציק ליהודים; אז פנו הפלשא לעזרת הפורטוגזים.

המלחמות והמרידות נמשכו עוד זמן רב. ידועים לנו עליהן רק פרטים מועטים, כגון שמות רדאי וכלב אחיו, גושן ועוד אחדים ממנהיגי הפלשא. אולם המפורסם בכולם, אשר זכר גבורתו נשאר חרות בלב יהודי חבש, הוא גדעון. מנהיג זה כרת ברית עם כמה נסיכים ועורר מרד גדול ונלחם בעוז עם המלך Socinius (סגד א'), אשר קיבל את הדת הקתולית.

מלחמות הפלשא בחבשים עשירות במעשי־גבורה יהודית המעלים על הדעת את המלחמות בימי חורבן הבית ומלחמות ביתר. שמו של מלכם האחרון, גדעון, שנפל בשנת 1624, נשאר בזכרונם של הפלשא כשמו של בר־כוכבא²⁹⁵.

אלף שנה לפני כן נתרקמו חיים ממלכתיים יהודיים בקצה השני של יבשת אפריקה – בין שבטי הבאֶרבאֶרים. אנו יודעים רק את סופה – את מלחמתה הנואשת של המלכה דהיה אלכאהינה בזרם הפלישה המוסלמית המתגברת אל המערב הפנימי.

בזמן פלישת הערבים קמה אשה מופלאה זאת, דהיה אלכאהינה, דמשבט הגרואים, ליכדה שבטים יהודיים, נוצריים ובאֶרבאֶריים, ופתחה במלחמה בפולשים הערבים. אולם לאויב היו כוחות גדולים הרבה משלה. היא נוצחה ונפלה בשדה הקרב, בשנת 700 בערך. הפרופ' נ. סלושץ סבור שגם במאות התשיעית והעשירית היתה קיימת ממלכה רחבה, אשר השתרעה מהרי חבש על פני כל ארץ סודאן ועד האוקינוס האטלנטי, ובראשה – שבטי רוכבים יהודיים; הוא מסתמך בזה על אלדד הדני²⁹⁶.

כהמשך היסטורי להופעתם המדינית של שבטי היהודים עם הבארבארים²⁹⁷ בסוף המאה השביעית, יש לציין את הנסיכות או המדינה היהודית בוואדי דרעה, במערבו של מדבר צחרה. לדעתו של הרב יעקב משה טולידאנו²⁹⁸, נהנו יהודי וואדי־דרעה מחיי עצמאות דורות רבים, אולי עוד מימי הרומאים, הביזאנטים והוואנדאלים; ואף אדריס הפאטימי לא הבקיע אליהם. אולם שום ידיעות מוסמכות לא הגיעו אלינו מעברם הקדמון אלא מתקופה מאוחרת יותר. ידוע שבמאה העשירית התקוממו הנוצרים, נתיני המושל היהודי יוסף, וניסו להסיר מעליהם את מרותו. יוסף נאבק עמהם, אולם הוא מת בקרוב; יורשו היה אחיו יעקב, ואחריו – שמואל בנו של יעקב; הם התפשרו עם הנוצרים על ידי חלוקה: להם ייחדו את החבל המזרחי ולעצמם לקחו את החלק המערבי שנודע בשם וואדי־זיתון, ולאחר כך בשם וואדי־דרעה. כעבור זמן מה חידשו הנוצרים את המלחמה. אולם יעקב ושמואל בנו הכום והכריעום בקרבות־דמים. מצבם התמוטט לגמרי. שאריתם היגרה מן הארץ. במקומם באו מוסלמים אשר קיבלו עליהם מרות היהודים וישבו בשקט כמאה שנים ויותר, עד ראשית המאה השתים־עשרה. בתעודה המובאה אצל הרב טולידאנו מתואר באופן דראמתי הקרב האחרון עם המוסלמים, אשר בגדו ביהודים והתקיפו אותם במרמה, ביום שבת, והרגו את כולם. אבן עזרא, בקינתו על קרבנות האלמווחדין, הקדיש להם את החרוז הזה:

"וסות אקרעה עלי דרעה, אשר לפנים נתפשה,

וביום שבת, ובן עם בת – שפכו דמם כמים…"

מכאן נשוב לכמה שנים אחורנית – מאפריקה לאירופה. בכל הנסיונות ההיסטוריים להקמת מלכות־ישראל בגולה – החשוב ביותר הוא, בלי ספק, נסיונה של כוזריה, בה החזיקה היהדות מעמד כדת שלטת במדינה מאות שנים. ההיסטוריונים הרוסים מימות הצארים מנו לכוזריה היהודית כמאתים ושלושים שנה – מימי בולאן ועד סביאַטוֹסלב, נסיך קיוב, אשר נצח את הכוזרים וכבש את בירתם. היסטוריונים חדשים מצאו כי המלוכה הכוזרית האריכה ימים. ס. א. טולסטוב מחפש את שרשיה בחוַרזם – היא חיוא, שהיתה חלק מפרס הקדומה. א. נ. פולאק מוכיח בספרו²⁹⁹, המסתמך על מקורות ערביים ויהודיים – לפניו לא הושם אליהם לב למדי על ידי החוקרים הרוסים – כי מלכות הכוזרים לא נתבטלה ע“י סביאַטוֹסלב, רק נצטמצמה, והמשיכה בקיומה כמדינה יהודית עוד כ־250 שנה עד שנחרבה ע”י מחנות צ’ינגיז חאן (1224). בסך־הכל נתקיימה איפוא קרוב לחמש מאות שנה. ואף אחרי חורבנה נשאר לה שריד בצפון קווקז, מקום שם מצאו מקלט שרידי השבטים המתיהדים – ומסורת מוצאם היהודי־הכוזרי היה בפי צאצאיהם עד היום (למשל, בפי ה“סובוטניקים” מהמקומות ההם).

מתוך מכתבו של המלך יוסף (בנוסח הקצר ובנוסח המלא), ומתוך כתב־יד קמברידג', המובאים אצל קוקובצב, אפשר להקים את השושלת של מלכי כוזר מראשית התגיירותם ועד ימי המלך יוסף, אשר עמד בקשרי מכתבים עם חסדאי בן שפרוט, ואלה הם:

ע“פ כת”י קמברידג' (א):

סבריאל

בנימין

אהרן

יוסף

וע"פ הנוסח המלא (ע' 31):

א) סבריאל – שיש לזהות אותו עם בולן או עם עובדיה.

ב) חזקיה בנו,

ג) מנשה נכדו, אחריו בא:

ד) חנוכה, אחי עובדיה, וצאצאיו:

ה) יצחק בנו

ו) זבלון בנו

ז) משה (ובכת"י הקצר: מנשה ב')

ח) נסי

ט) אהרן א' (ובכת"י הקצר – חסר)

י) מנחם

יא) בנימן

יב) אהרן ב'

יג) יוסף – נשא את בת מלך האלאנים.

יש לציין שהתגיירותם של הכוזרים לא היתה מקרה בודד בעת ההיא: היהדות היתה נפוצה גם בקרב שבטים אחרים בקווקז, ביחוד בקרב גרוזים וארמנים. שבט שלם, מגזע תורקי, הקומיקים, מתיחסים למוצא יהודי. דוגמה חשובה ביותר היא – התיהדותם של מלכי האלאנים והקיפצ’אקים, כפי שמרומז ב"תעודות קמברידג' ". (האלנים, אבות האוסיטים של היום, נמנו עם העממים האיראניים־סרמטיים, והקיפצ’אקים – עם הטאטארים).

שבטי האלאנים ישבו אז בצפון קווקז ובערבות אשר ממערב לדרום־אוראל. ידוע שבמאות ח' וט' סרו האלאנים למשמעת הכוזרים.

לפי תעודת קמברידג' זו באו האלאנים, בימי המלך בנימן, אבי המלך אהרן ב‘, לעזרת הכוזרים, “כי מקצתם היו שומרים תורת היהודים”. כל שאר המלכים נלחמו בכוזרים: "ומלך אלן הלך על ארצם, ויכם מכה עד אין מרפא, ויגפם ה’ לפני בנימן המלך". הלאה מסופר שאחר־כך הוסת מלך האלאנים על ידי מלך יוון להלחם באהרן, מלך הכוזרים. מלך הכוזרים גבר עליו ושבה אותו, אבל נהג בו כבוד, ויקח את בתו לאשה ליוסף בנו. יוסף זה, מחבר מכתב התשובה לחסדאי, היה יהודי נאמן. ומתוך העדות הנזכרת על היהדות בקרב האלאנים יש מקום להנחה, שגם מלך האלאנים היה יהודי או מתיהד³⁰⁰.

יהודים ניסו ליסד ישוב עצמאי גם בחצי־הכדור המערבי. בסוף המאה הי“ז באו מהגרים יהודים מהולנד (בהם הרבה אנוסים מפורטוגל), וגם מאנגליה, אל סורינַם (גוויאנה ההולנדית), העמיקו ביערות־עד ויסדו להם שם מושבות³⁰¹. נקודת מוצאם היתה הקהילה היהודית של פּאראמאריבוֹ, בירת סורינַם. הם ביראו את היער והכשירו את הקרקע, חרשו וזרעו, נטעו מטעים והקימו להם עיר עצמאית, חיזקוה וביצרוה וסללו כבישים מסביב בתוך היער – בשנת 1670. ישוב זה שעסק בחקלאות ובמטעים, בניצול היערות ובמסחר, גדל ופרח בתחילת המאה הי”ח, ובשנת 1719 כבר הכיל עשרת אלפים נפש. אולם משקם, כמו של ההולנדים, הצרפתים, האנגלים, בגוויאנה ובכל מושבות הלבנים באמריקה, עמד על עבודת עבדים. העבדים היו כושים, שסוחרי עבדים היו קונים משוביהם באפריקה ומוכרים בשוקי אמריקה. העבדים הללו השתמשו בכל הזדמנות לברוח אל היערות העבותים, שם היו מתלקטים בלהקות ומשם היו מתנפלים בלילות על מטעי הלבנים לשם שוד ורצח. במקום הבורחים היו מובאים עבדים חדשים, אך גם אלה היו בורחים לבסוף אל אחיהם בני גזעם. שוכני היערות (ממולדתם ומעודם היו אנשי יער), וכך הלך מספרם של הכושים הללו הלוך וגדול, ועם זה גברה הסכנה לישוב היהודי הלבן המבודד. הוא היה רחוק מהחוף, שם יכלו ההולנדים להגן על מושבותיהם, בכוחם הצבאי, מפני פגיעות מהיער. עליו היה לסמוך על כוחו בלבד. קם מאבק לחיים ולמות, היהודים נלחמו בגבורה, בנו מצודות קטנות, עמדו על המשמר ביום ובלילה, הדפו את המתנפלים ורדפו אחריהם – הללו לא יכלו לעמוד בקרב פנים אל פנים עם המתישבים. אבל הכושים התרבו לאין שיעור, והישוב היהודי לעומת זה, הלך והתמעט. אנשים חדשים לא באו. התקוות לעתיד נמוגו. קצת מתישבים התחילו עוזבים את המקום. הנשארים נלחמו בשארית כוחם. זה לא ארך זמן רב. בסוף המאה הי"ח כבר עמדה המושבה עזובה ושוממה, ריקה מאדם, הכושים סחבו מה שיכלו לסחוב, שברו מה שיכלו לשבור, הרסו את הבנינים, ושבו העמיקו ביערות־בראשית. את השאר עשה היער: הוא בלע הכל. רק חורבות הבתים ומצבות בבית הקברות, הנושאות כתבות עבריות, עוד מגידות לחוקר, כי היה פה לפנים ישוב יהודי חפשי, פורח.

 

ד    🔗

ממלכתיות יהודית בגולה נוצרה בשתי דרכים: א) על ידי השפעתה המוסרית־דתית של היהדות על ראשי השלטון, עד כדי התיהדות שלמה; ב) על־ידי ריכוז המוני יהודים באחת הארצות ורכישת מעמד ממלכתי בה. במקרה הראשון באה התגיירות בני בית־המלכות, או הצבא והמעמדות השליטים, ולאחר זה של ההמונים, ותוספת של יסודות יהודיים היתה דבק להם: הדוגמא הבולטת לכך היא התגיירות מלכי חדייב במאה הראשונה למנה“נ, וכן התגיירות מלכי חמיאר וכוזריה. דוגמה מהסוג השני – מרידות האחים חסינאי וחנילאי, מר־זוטרא ועובדיה אבו־עיסא, וכן קיום שבטי ישראל בערב, בחיבר ובצפון מדינה, בחבש ובצפון אפריקה; וכן השגת סטאטוס ממלכתי על ידי הקולוניה היהודית בקראַנגאַנור שבמלאבאר (הודו), ובתקופה מאוחרת, במאה הי”ח – במושבה היהודית שבםורינאם ההולאנדית.

בימי הגלות הארוכה הגיעו היהודים, במקרים מסוימים, לידי שלטון מדיני. אופייני הוא, במקרים אלה, חזיון ההתיהדות והסתפחותם של גרים על קהל עדת ישראל. אולם אף בעזרת גרי־הצדק הללו לא נהפכו בשום ארץ לרוב.

הדבק במדינה המתיהדת מעולם היתה הדת – לא הגזע ולא הלשון. ההתגיירות פתחה פתח רחב לכל הגזעים להסתפח בעדת ישראל: בחדייב – היו אלה פארתים, כורדים ופרסים, בתדמור – משבטי ערב; בכוזריה – כוזרים, סלאבים ומונגולים, בחיבר – ערבים; בחבש – כושים וחבשים; במלאבאר – הודים; בצפון אפריקה – באֶרבאֶרים; בסורינאם – עבדים כושים. לשונותיהם של כל אלה נשארו בפיהם גם לאחר ההתיהדות: בחבש – געזית, בכוזריה – הלשונות שהיו מהלכות בשטח כוזריה וכו', העברית היתה נחלת מעטים. רק הדת קשרה את היסודות השונים ושימשה גשר ביניהם ובין בית־ישראל אשר מחוץ למדינה הנדונה.

היהודים המקוריים נמצאו, איפוא, במצב של מיעוט, הניתן ללחץ התרבותי וחברתי של הרוב, שיהדותו היתה רק בתחום האמונה.

כתוצאה מזה בא תמיד – בהקדם או במאוחר – קצה הפטאלי של המדינה היהודית שבגולה: מצד אחד התרחקו היהודים מכלל־ישראל, ממרכזי היהדות בארצות אחרות; ומהצד השני לא יכלו להביא את המוני המתגיירים שבמדינתם לידי התיהדות שלמה. הפער בין השכבה הדקה, השלטת, של גרי־אמת, שהתמזגו עם היהודים, ובין רוב המתגיירים שהיו בבחינת “גרים תושבים” (החייבים רק בשבע מצווֹת בני נח) ו“גרים טובים” (נבערים מדעת), היה עוד מתרחב בשעת חרום עד שהמלוכה היהודית עמדה בודדה – “כמלונה במקשה, כעיר נצורה”. כך עלה בשעתן למלכויות חִמְיָר בערב, כוזר במזרח אירופה, פלשא בחבש. במקומות אחרים בא החורבן מחמת התקוממות רוב האוכלוסים, שלא התקרבו ליהדות, ובשעת כושר היו קמים על שליטיהם היהודים – למשל בצפוךערב, בצפון־אפריקה, מבחינה מסוימת – בסורינם, ויתכן שכך היה בשעתו גם בחדייב. דם חדש לא נזרם שמה, יסוד יהודי חדש לא נצטרף מבחוץ, וכתוצאה מזה באה בהלה, עזיבה ובריחה מן הארץ. לפעמים נשארה מסורת עמומה, כמו בקרב הגרים הסוֹבּוֹטניקים שבקווקז ועל גדות הוולגה, שהם צאצאי הכוזרים, או המסורות בידי בדוים בחיבר, בעבה"י ובארץ־ישראל, ואצל כמה שבטים באפגניסתאן, בכורדיסתאן ובפרס. אולם בספרותנו ובתעודותינו העתיקות אין כמעט זכר למאבקם הנואש של לוחמי החירות במדינות היהודיות בגולה, ואלמלא מקורות זרים, שנתגלו בתקופה מאוחרת למדי, כגון מכתבי הכמרים הנוצרים, או קטעי “כתבי דחמיר” וכדומה, היו פרשיות אלו נשארות סתומות וחתומות בפנינו עד היום הזה. 

 

נספח    🔗

כדאי לצרף בזה קטע מתוך ספרו של א. א. הרכבי “היהודים ושפת הסלאווים” (ווילנא תרכ"ד, פרק ו' עמ' 132 ואילך), על החאליזים, שומרי תורת משה.

"אחד מסופרי קורות הימים בביצאנץ, יאהאננעס קיננאמאס (יוחנן קינאמוס) שמו, בתארו את דברי המלחמה אשר היתה בשנת 1154 למספר הנהוג בין הקיסר היווני עמנואל קאמנענאס (קומנן) לבין עם הדאלמאטים, יספר, כי אחדים מהצופים והתרים היונים באו לבשר להקיסר עמנואל, כי הדאלמאטים הולכים הלוך וקרב בחיל גדול, ויוסיפו עוד לאמור: כי "(החיל הזה) הוא לא לבד משוכני הארץ, אבל גם עם רב משבטי בעלי בריתם, פרשים מעם האוננים (ה’הונים', כן יכנו הביצאניטינים את האונגארים) ומהשוכנים אצלם – בעלי אמונה אחרת – מהחאליזים; כי ההונים יכבדו את חוקי הנוצרים, אולם אלה (החאליזים) ישמרו את מצות משה וחוקים אחרים נפרדים מהן עד היום³⁰².

"מי המה החאליזים אשר במאה השתים־עשרה למספר הנהוג שמרו מצוות משה? ומאיפה בא העם הזה אצל האונגארים? – החכם שלאצער (שלוֹסר?) יאמר, כי לפי ההשערה הם המה החוואליסים של סופר דברי הימים להרוסים, נעסטאר, ועל דבר אמונתם יאמר: “ציננאמוס לא ידע בודאי מאמונת מחמד”³⁰³; אולם לזה לא יוכל להסכים כל איש שופט בצדק, כי קיננאמוס הזה היה איש מצוין וממלא משמרת נוטאריוס בביצאנץ, ולא יקובל על הדעת כי אחרי שש מאות שנה אשר נלחמו היונים בני ביצאנץ עם הישמעאלים בעלי דת מחמד, ואחרי דברי המשא ומתן הרבים אשר היו לשני העמים האלה במשך הזמן הגדול³⁰⁴ הזה (קיננאמוס כתב בערך 1180 למספר הנהוג), לא ידע סופר דברי הימים הזה מה היא אמונת מחמד ויערבבה באמונת היהודים, ומה גם כי מדברי הנוסע ר' בנימין מטודילה נדע כי חיו יהודים בעת ההוא בביצאנץ, כאשר נראה מדבריו: ‘ומשם שלשה ימים לטיבש (תבס), עיר גדולה ובה כמו אלפים יהודים… ואין כמותם בכל ארץ יון חוץ ממדינת קושטנטינופלי’³⁰⁵.

"אשר על כן נראה לנו כי יש יסוד גדול לדברי הסופר קיננאמוס אשר ראה בעיניו ושמע באזניו את אשר ספר מדברי המלחמה ההיא³⁰⁶. כי מצד אחד נדע כי החאליזים גרו על חוף הים הכספי, מקום ממשלת הכוזרים, ולכן נקרא הים הזה בפי נעסטאר: ים החוואליסי (Хвалиское море) ומהצד השני נודע, כי הכוזרים היו קרובים ושארי בשר להונגארים, כי שתי האומות האלה היו מגזע משפחת הפיננים, כדי דעת רוב החוקרים, ולכל הפחות בין האומות הרבות אשר התבוללו עם הכוזרים ממאה הששית עד העשירית היו פיננים רבים, גם כן לדעת כולם. לפי עדות הקיסר קאנסטאנטינאס פארפיראגענעטעס ושאר הסופרים הביצאניטינים, סרו האונגארים למשמעת הכוזרים גם במחצית המאה העשירית, וגם אחרי כן כאשר הרחיקו הראשונים ללכת ארצה דאקיען ופאנאנניען, היה השבט המושל אצלם שבט הקאבארים משבטי הכוזרים³⁰⁷.

“והנה אחרי המכה הגדולה אשר הֻכוּ הכוזרים מיד הרוסים ממחצית המאה העשירית והלאה, הלכו נדוד ונתפזרו לארצות שונות ורחוקות, עד כי הראב”ד בספר קבלתו העיד: “וראינו בטולטילה (טאלעדא) מבני בניהם (של הכוזרים)”; ומה נקל היה לחלק אחד מהם ללכת ארצה פאנאנניען הקרובה להם (אשר הוסבה אז שמה אונגארן) לבקש מפלט להם אצל אחיהם שארי בשר, אבל לא שארי רוח!

“ונעיר עוד כי הסופר הפולאני הנודע אויגוסט ביעליאווסקי (Bielowski) יאמר בספרו החדש גם כן כי החוואליסים של נעסטאר הם הם החאליזים של קיננאמאס³⁰⁸; ועוד לנו דברים בזה ושמורים הם אתנו למועד.”

 

הערות    🔗

אֶווסבּיוס – בישוף בקסריה; מחבר חיבורים היסטוריים ותיאולוגיים (263–339 בע').

אחֶ’מָנים – שושלת מלכי הקיסרות הפרסית (550–330ד לפני סנה"נ). שיסד כורש (מת ב־529).

איטיל – שמו של הנהר ווֹלגא בימי הכוזרים.

אימאם – מנהיג בערבית. השיעים וכיתות שהסתעפו מהם מאמינים באימאמים, מיני משיחים נסתרים. האימאמים האלה מתיחשים לעַלי, חתנו של מוחמד. חסידי הנוסח הזה של האיסלאם מאמינים כי בבוא המועד יתגלה האימאם – דור שביעי או דור שנים עשר לעלי – ויחדש את שושלת־החליפים האמיתית ואת מלכותם.

אַלמוּרָוִים – תנועה מוסלמית פוריטנית בצפון־אפריקה; ירשו מקום המראבוטים במאה הי"ב וכבשו את מארוקו והיספניה.

אלרואי, דוד – ראש המרד היהודי בכורדיסתאן (1160 למנה"נ), בסביבות עמדיה. המושל הסלג’וקי של המחוז דכא את המרד. פרטים לא נודעו.

אֻמַיֶה – שושלת חליפים ערבים שמלכה 90 שנה: 661–750. תפיסת כסא החליפות על ידי בית אמיה גררה מלחמות בין המוסלמים לבין עצמם והתפלגותם לשני מחנות דתיים: סונים ושיעים.

ארבּאל (היום אירבּיל) – בירת מלכי חדייב בשעתם.

אריסטיאס – ב“מכתב אריסטיאס” מסופר דבר תרגום התנ“ך ליוונית, הוא “תרגום שבעים”. סברה שהמכתב התחבר במאה השניה, או בתחילת המאה הראשונה, לפני מנה”נ.

אַרְשַק – מיסד הממלכה הפארתית, שירשה מקום ממלכת כורש והתקיימה קרוב ל־500 שנה: מ“250 לפני מנה”נ עד 226 למנה"נ.

אשתורי הפרחי – חוקר מפורסם של ארץ־ישראל ועתיקותיה בימי הבינים (1282–1357). נולד באנדלוז של היספניה.

בּהַאִים – כיתה שנולדה בפרס במאה שעברה. בהַא־אללה, מיסדה, הודיע – ב־1862 – כי הוא התגלמות האל. חסידיו היו אנוסים לברוח מפרס. הם אוו למושב להם את עכוֹ. בקרב הימים פירשו את תורתם כמין פשרה בין האיסלאם לנצרות³⁰⁹. בדרך זו רכשו להם פטרונים נדיבים באמריקה ובארצות־מערב אחרות.

בנימין מטודילא – נוסע יהודי מפורסם במאה הי"ב; חוקר ישובי היהודים בארצות המזרח. מסעיו ארכו 13 שנה: 1160–1173.

בנימין השני – נוסע וחוקר ישובי היהודים באסיה ובאפריקה במאה הי“ט. נולד במולדַוויה, ב־1818, מת בלונדון, ב־1864. בראשית 1845 יצא לחפש את עשרת השבטים, עבר בארץ־ישראל, בסוריה, במסופוטמיה, בפרס, באפגניסתאן ובהודו. ספר מסעיו בשם “חמש שנים במזרח” 1846–1851: יצא לאור תחילה בצרפתית (ב־1856); אח”כ בשפות אחרות ובעברית. הוא בקר גם בצפון־אפריקה ועבר ביבשה מלוב עד מארוקו.

דרוזים – כיתה שפרשה מהישמעאלית ונעשתה דת בפני עצמה. חסידיה מאמינים באלהותו של חַאכּים, החליף הפאטימי הששי (מאה י"א). מרכזם היום בהרי חורן. חלק מהם נמצא בלבנון, וכפרים אחדים במדינת ישראל. לשונם ערבית. אבל הם עֲמָם נבדל – אינם מתערבים לא במוסלמים ולא בנוצרים. במלחמת עצמאותנו התיצב חלק מהם לימיננו ונלחם לצדנו. גם היום עובדים הדרוזים בצבא ישראל.

האי גאון (939–1038) אב בית־דין וראש ישיבת פומבדיתא. הצטיין בחכמתו ובשכלו הישר, כפי שניכר מתשובותיו (כאלף תשובות) בדבר דינים ובשאלות אחרות. את “החכמה הנסתרת” (הקבלה) לא החשיב. עליו אמרו: “אחרון הגאונים בזמן וראשון להם במעלה”.

הכהן הגדול עם ספר התורה השומרוני.

המחבר עם שומרונים.

הורמיז – אהורא־מַזדא בפרסית עתיקה, אוֹרמוּזד בלשונות מערביות, האל העליון בדת זרתוסטרא (מאה ששית לפני מנה"נ). הורמיז אֵל הטוב, ומלחמת־עולם לו עם אחרימן (אנגרא־מַאיניוס בפרסית עתיקה), אֵל הרע. באחרית הימים יגבר עליו. אז יבוא המשיח (שמו סאשיאנט) ויישר את כל העקוֹב בעולם, והטוב ישרור לנצח.

זיידים – הכיתה השלטת בתימן, ענף מהשיטה השיעית. הזיידים מאמינים כי רק עלי, חתנו של מוחמד, היה זכאי לרשת את כסא החליפות. האימאמים הזייידים מלכו בתימן ההל במאה התשיעית ועד המהפכה האחרונה (26.9.62) המתקיימת בעיקר על ידי צבא מצרי.

חדייב (אדיאבענע ביוונית) – במסופוטמיה, בין שני נהרות: זב העליון וזב התחתון. הילני מלכת חדייב התגיירה (בחצי א' של המאה א' למנה"נ) עם בניה וחלק מעמה. הם באו לעזרת היהודים במלחמתם עם רומא (65–73 למנה"נ).

חסדאי בן־שפרוט – רופא ויועץ לעבד־א־רחמן ג', חליף קורדובה (912–961). עשה הרבה למען היהודים בארצות המזרח. החליף מכתבים עם יוסף, מלך הכוזרים.

חצרמות – חבל קטן בדרום־ערב, ממזרח לעדן, על חוף הים. חסות אנגלית.

טוֹרקוומדא (1420–1498) – האינקוויזיטור הסאדיסטי. היתה לו השפעה גדולה על איזבל, מלכת־היספניה הפסיכופתית, ודרכה על פרדיננד, בעלה הצייתן. גרוש היהודים מהיספניה פרי יזמתו.

יֵב (אֶלפנטינה) – אי בקרבת סְוִנִה, במצרים. במאה ה' לפני מנה"נ היה שם חיל מצב יהודי בשרות מלכי פרס. התעודות מהעת ההיא, שנמצאו ביב, כתובות ארמית.

ישמעאליים³¹⁰ – אחת הכיתות שפרשה מהשיעיוּת במאה העשירית. קוראים לה עַלַוִים (חסידי עלי) או נוציירים. הם מעריצים אימאם בשם, איסמעאיל. החליפים הפאטימיים, שמלכו במצרים יותר ממאתים שנה (969–1171), נמנו עם הכיתה הזאת. היום מרכזה על חוף הים התיכון, בין הים ובין הנהר אל־כבּיר.

כּעבּה – אבן שחורה במסגד, במכּה, קדש קדשים למוסלמים. כל שנה עולים־לרגל רבבות מאמינים מארצות רבות אל מדינה, לקבר מוחמד, ואל מכה – לנשק את האבן הקדושה.

כּרבּלה – עיר בדרום־מערב עיראק, על גבול המדבר הסורי. שם קבר חוסיין בן עלי בן פאטמה בת מוחמד. חוסיין נאבק עם אמיה על החליפות ונהרג ב־680. הוא קדוש לשיעים, ועליה לקברו בכּרבּלה נחשבת למצוה גדולה,

ממלוּכּים (מַמלוּכּ עבד בערבית) – חיל החליפים הפאטימיים במצרים, שהורכב מעבדים קנויים. אחד מראשיהם רצח את הסולטן האחרון מבית האיובּים (1250). שלטון הממלוכים במצרים ארך עד כיבושה ע"י התורכים (1517).

מַראבוטים – תנועה מוסלמית־באֶרבאֶרית קנאית בצפון־אפריקה. השתלטו על מארוקו והיספניה במאות י“א–י”ב.

מארוּנים – כיתה נוצרית בלבנון. תחילתה, כנראה, במאה השביעית. מן המאה הט"ז עומדת בקשר מסוים עם הכנסיה הקתולית. לשונם של המארונים ערבית, לשון תפילותיהם ארמית. הם אומה קטנה, מגובשת ונבדלת בלבנון. כ־30% מכל התושבים.

מתואלים – שיעים ערבים בדרום־לבנון, על גבול מדינת ישראל.

נֶסְטוֹר – הראשון ברושמי קורות רוסיה. היה כומר בקיוב. מת ב־1115.

סובּוֹטניקים – גרים רוסים בצפון־קווקז ובסביבות הנהרות ווֹלגא ודוֹן, מקום מלכות הכוזרים לפנים. לפי מסורתם מוצאם מהכוזרים וזה מקור יהדותם.

סוּנים – האורתודוכסיה המוסלמית. הסונים מאמינים כי 4 החליפים הראשונים היו יורשיו החוקיים של מוחמד. הם מקבלים פירושי המפרשים הראשונים על הקוראן. הם הרוב באיסלאם. הערבים, התורכים, האפגאנים ואחרים הנם סונים. 

סֶלג’וּקים – עם תורכי שכבש את פרס, מסופוטמיה וחלק מאסיה הקטנה, במאה הי“א. ממלכתם התפוררה במאה הי”ב.

סלווקים – מלכים יוונים במזרח התיכון, יורשי אלכסנדר המקדוני. נלחמו עם מלכי בית תלמי על־דבר ארץ־ישראל ב־218 וב־198 לפני מנה"נ. ב־198 גברו על התלמיים ושררו בארץ עד שהיהודים פרקו את העול מעליהם בהנהגת חשמונאים (167).

סַסַנים – השושלת האחרונה של מלכי פרס (226–640 למנה"נ). ב־640 בא הכיבוש הערבי והתחילה התאסלמות אסיה התיכונה.

פונים – כך קראו הרומאים לפניקים של קרת־חדשה, ובכלל של צפון־אפריקה.

פּושטוּ – לשון שבטי הפאתאנים, השוכנים בהרים, משני עברי הגבול שבין פּכּיסתאן לאפגניסתאן.

פַ’לַשַא – יהודי חבש. הם שחורים או כהים, בדומה לחבשים. ודאי מעורבים בהם יסודות מקומיים. ראשית ישוב יהודי בחבש היה לפני 2500 שנה לפחות.

פַּרְתִּים – עם סקיתי־אירני, שכבש מידי הסלווקים את פרס ומסופוטמיה ב־250 לפני מנה“נ. מלכותם התקיימה עד 226 למנה”נ, שאז ירשה את מקומם השושלת הפרסית של ססנים.

פּתחיה מרגנסבורג – יצא אל ארצות המזרח זמן קצר אחרי שובו של בנימין מטודילא. נסע דרך קיוב וקרים, עבר את ארמניה ובא אל בבל ושהה שם זמן רב. בשובו עבר את סוריה וארץ־ישראל. לא השאיר דבר בכתב. אחרים רשמו מה שסיפּר. הידיעות המקוטעות, שנלקטו מפיו, נדפסו לאחר 300 שנה (ב־1950) בשם: “סביב העולם”.

קאַי־פֶנְג־פוּ – היום בירת פלך הוֹנָן בסין. בין השנים 960 ל 1126 למנה"נ היתה מושבם של מלכי בית סוּנג. הידיעות הראשונות על ישוב יהודי בקאי־פנג־פו הן מימי שושלת סוּנג. בדורות האחרונים שכחו בני אותה קהילה עתיקה, מנותקת מיהדות העולם זה מאות שנים, את תולדות עמם, מנהגיו ומסורותיו ונטמעו בסביבה הסינית.

קרים – הרוסים כבשו את חצי־האי במאה הי"ח. לפני כן משלו בו ח’אנים טאטאריים. אחרי מלחמת־העולם השניה גמלו הבולשביקים לטאטארים על בגידתם (בעת כיבוש קרים ע"י הנאצים נתנו הטאטארים יד להם), הורישום מחצי־האי ויישבו רוסים תחתיהם.

רג’פּוטים – עם אריאי־הודי, ממזרח לפכיסתאן. נאחזו בארצם זו במאה ז' למנה"נ. הם העם האריאי האחד בהודו שידע לעמוד בפני הפולשים המוסלמים – מונגולים ואפגאנים – שהיו מסתערים מהצפון ומשתלטים על כל הודו.

שיעים – מתנגדי הסונים. הסיעה השניה בגודל באיסלאם. לפי אמונתם היה עלי, חתנו של מוחמד, יורשו החוקי – את זכותם של שלושת החליפים, שקדמו לו, הם פוסלים. השיעיות דת שלטת בפרס. מרבית האיראנים הם שיעים. ישוב שיעי קטן, אבל רצוף, מצוי בדרום־לבנון (מתואלים). קמצי שיעים נמצאים בהודו ובארצות אחרות.

שרירא־גאון – אבי האי־גאון. המשפחה התיחשה לזרובבל, ועל־ידי כך – לדוד המלך. שרירא־גאון היה אב בית־דין וראש הישיבה בפומבדיתא במאה העשירית. מפורסם מכתבו אל קהילת קיירואן, בו הוא מפרש עיקרי התורה שבעל־פה ומונה דורות התנאים והאמוראים.

תרגום אונקלס – תרגום התורה לארמית שנעשה, כפי שסוברים, במאה ב' או ג' למנה"נ.

תרגום השבעים – תרגום התנ"ך ליוונית במאה השלישית לפני מנין הנוצרים.

צילומים מהאוספים: לשכת העתונות הממשלתית

לשכת קרן־היסוד ירושלים

הסוכנות היהודית ירושלים

מכון בן־צבי ירושלים

הארכיון הציוני הכללי, ירושלים

ש. י. שוויג, ירושלים