בתאריך: – 28.6.1976
קוד 10
את נקודת ההתחלה לסיור ביסביבות העיג’מה קבעתי בעין אום־אחמד מתוך רצון לישכור שם גמל. אמנם יכולתי להשיג גמל בינויבעה אלא שהיה עלי לשלם עוד שני ימי גמל כדי שיגיע לעין אום אחמד ויחזור משם לאחר הסיור. פשוט חיסכון בהוצאות שהן מוגבלות. הבעיה היתה איך להגיע לעין אום אחמד מאחר שבעונה זו שבה החום רב וטיולים שיכולתי לנצלם כקרש קפיצה לא היתנהלו באזור זה.
עם הצבא היגעתי עד לד’הב מתוך כוונה לימצוא תחבורה כלשהיא. בשערי ד’הב שיחק לי מזלי, ופגשתי את עזרא הנהג על המרצדס שהיא הטיולית בעלת ההנעה הקידמית השייכת לחברה להגנת־הטבע. הוא הסיע אותי עד למחנה הצבא בינביעות לא הרחק מפתח ואדי ותיר.
לפי בקשתי מהמושל של דרום סיני, ניתנה הוראה להעבירני לעין אום אחמד יחד עם הסיור של הצבא לאותו מקום. כיון שלקצין במחנה הזה לא היה רכב למטרה זו באותו יום, נאלצתי להיתארח במחנה משך כל אותו היום. ניצלתי את ההיזדמנות שאודי הקצין יצא לסיור בינויבעה אימזינה ושוחחתי עם שיח' עבדאללה הגידם על קיברי השיח' של המזינים באזור ואף צילמתי את הולי “שיח' חמדאן” הניצב על גיבעונת בפתח הנווה.
בישעות אחר הצוהורים יצאנו בקומנדקר לעין פורטאקה מתוך תיקוה למצוא שם את סלים איבן־ג’אזי הזקן. נאמר לי כי הוא נימצא בינויבעה אתרבין ומתכוין לקחת את ילדיו הקטנים לאלעריש כדי למול אותם שם. בנו סלים וחתנו “עאיש” הצעיר היצטרפו אלינו בנימוק שיש להם צורך להעביר שק מזון לגמלים. למעשה היתה להם כוונה אחרת השייכת לתחום הרומנטיקה. עם חשכה היגענו לעין פורטאקה ומוחמד אחיו הקטן של סלים מאם שניה שמילא את מקום אביו “בישמירת הטבע” קידם את פנינו.
ישבנו ושתינו קפה במקעד הפתוח על החול. סלים ביקש מאודי הקצין שיבוא לאחר חצי שעה לתמרים המצויים במרחק כחצי ק"מ בואדי ממיזרח למקעד בו ישבנו כלומר: – בדרך חזרה לינויבעה ושם יפגוש אותו על מנת לשוב איתו לביתו. עאיש נישאר יושב איתנו במקעד ולא חשדנו בשום דבר.
עם סלים קבעתי קודם כי ישלח לי גמל שיבוא למוחורת ויסיע אותי בכל ימי הסיור באזור בתשלום של –.65 ל"י ליום גמל עם המוביל שלו. הידגשתי כי הגמל יגיע בבוקר השכם על מנת שנצא לדרכנו מוקדם.החשבון פשוט. כי אם הגמל יתחיל ליצעוד מינביעות בבוקר ויגיע אלי כעבור ארבע שעות אצטרך לשלם עבור הליכה זו. הסידור בסיני הוא כזה, ששכר הגמל היומי מתחיל בבוקר ולא חשוב מאיפה ההתחלה. הבטחה לחוד וביצוע לחוד.
עוד אנו יושבים וקולות זעקה נישמעו מהואדי הצדדי לא הרחק מן מחורש התמרים הקטן שבפתח הנווה. סלים ניראה מושך את אחותו “סעידה” ביצעיפה תוך שהוא מכה אותה ונושא אותה חליפות על ידיו ומחייב אותה להיתקדם אל הקומנדקר שבינתיים הגיע לשם מיבלי שהחילים ידעו לשם מה זימן אותם סלים לשם. והיא היתה זועקת מרה ומקללת אותו ואינה יכולה להחלץ מאחיזתו. היתה זו תמונה על חטיפת אישה כפי שזה קרה בשחר ההיסטוריה האנושית. עאיש היה פסיבי כל הזמן ועד שלא העלה סלים את סעידה על הרכב הוא עמד מרחוק. למה החילים לא היתערבו לא הבינותי והייתי מאוד תמה על כך. בדיעבד ידעתי כי הם עדים לארוע פנים מישפחתי שמחייב אותם להיות ניטראליים. ליבסוף נסעו כולם ושקט שרר במקום. את אשר קרה נודע לי למוחורת.
לאחר שעה קלה הגישו לנו ג’רישה – שהוא מאכל גריסים מתובלים בסמנה –ולאחרי הארוחה ערכתי את מצעי וישנתי שנת ישרים תחת כיפת השמים כשהחול הרך משמש מירבץ נעים תחתי. עם בוקר סעדתי ממה שהגישו וחיכיתי לבוא הגמל ומאום לא בא. השמש עלתה וניתגלתה מעל ההרים והוא בושש לבוא. לומר שלא ניתערער השקט שהמידבר נוסך בלב איני יכול. בלית ברירה חיכיתי. וכי מה יכולתי לעשות? וכאן מסרתי את עצמי לחוקי הטבע שלפיהם אין הזמן חולף בלי שיקרה משהו לטוב ולרע. וכך מיתמלא הזמן שאתה מחכה לשוא לבוא גמל ממורד הואדי במשהו אחר. ודוקא מזלי שיחק לי.
עוד אנו יושבים ליד המוקד ונותנים למיקריות שתמלא את זמננו במשהו, הגיעה אחות מוחמד עם ארבע בנותיה ובנה התינוק שנולד ליפני שמונה ימים כישהיא כולה מוזנחת ותשושה וסחוטה. קולה דמה לקול אחיה סאלים ואביה סלים. היא ישבה לישתות קפה כי ניגמרה לה האספקה. לאחר הכרות ושיחה איתה היתברר כי בעלה סאלים אבו איפהייד הוא האיש שאמור להובילני עם גמלו בעיג’מה. בינתיים באה אימה שהיתה רגוזה ורוטנת והחלה להיתלונן ולקלל בקול את בנה סאלים שבא אמש לאוהולה ומשך בכוח את אחותו ממנה.
מיסתבר כי אחותו סעידה נשואה לעאיש והיא אינה אוהבת אותו. לא רצתה לגור איתו בינויבעה וברחה אל אימה בעין פורטאקה. כל הלילה הלכה בכוח שינאתה לעאיש עד שהגיעה לבית אימה. עאיש עצמו כפי שראיתי אותו הוא בחור נחמד צעיר ופורח. אין בו שום פסול. להפך. הוא ניראה סימפאטי הגם שבריחת אישתו הצעירה אחות סאלים העציבה אותו. סאלים נשא לאשה את אחות עאיש בת דודו אחי אביו כמקובל אצל הבדוים בניגוד לירצונה כי היה לה אהוב שאותו רצתה להיות לה לבעל. כל אותו ערב היה עאיש עומד מן הצד ולא לוקח חלק פעיל בהחזרת סעידה אישתו לביתו.
כדי שלא יבולע לסאלים ויצטרך להחזיר את אחות עאיש לאביה כיגמול על בריחת סעידה מעאיש, בא לאלץ אותה לשוב וליחיות איתו כאישתו. כאן היה כעין “בדל” שהוא נישואי חילופין. הוא ניסה לשדל אותה בטוב ולא היסכימה לו. כשראה שאין דרך אחרת שיקר לאימו ואמר כי האב סלים מת בינויבעה ועליה לחזור מיד ללויה. לאחר שגם תכסיס זה לא צלח בידו, הישתמש בכוח תפש וגרר אותה אל הקומנדקר והעלה אותה עליו וכך החזיר אותה לינויבעה. בשעה שסאלים היה מיתכתש עם אחותו תוך קללות הדדיות ויצירת עירבוביה בחפצי האוהל, הרימה האם קול צעקות והיבטיחה שהיא תיתנקם בחוטפי ביתה בינקמה אכזרית. כיכלל ניראתה שדודה ומרומה.
בצוהורי יום 30.6.1976 הגיע סלים איפהייד עם הגמל שלו שהוא אמור להרכיבני עליו בימים הבאים. אכלנו ונחנו תוך שאנו קובעים את היציאה לשעה 15/00 כי היום היה לוהט. האיש קצר קומה ומבוגר בגילו. חזות פניו נאה ולמרות זאת ניראה לי כבילתי מתאים לאישתו הצעירה התמירה והגבוהה בת סלים איבן־ג’אזי. מסתבר כי היא אישתו השניה. סלים איבן־ג’אזי נתן לו את ביתו לאשה כי הוא היה מראשי המבריחים וגם בן משפחתו. צורה ופרצוף אינם קובעים אצל הבדוים. יש חשיבות קובעת למוצא ולקירבה משפחתית ביחד עם הזריזות והעושר וכן הכבוד שיש לאדם. האשה סיפרה לבעלה סלים כי נישארה ללא מזון בעודו יושב בינויבעה. הוא היבטיח לישלוח לה אספקה מחנות קרובה. רכבתי על הגמל שניקרא בשם “אבסאט אריח” כלומר: – המקנה תענוג בטיולים. ואכן מצאתי את הרכיבה עליו נעימה. רכבתי על הגמל לאורך פלג המים של עין פורטאקה כשסלים איפהייד מושך אותו באפסר. בימקום הנביעה פגשנו משפחה שבאה להשקות את צאנה ממרחק של כעשרה ק"מ. את הצאן משקים אחת ליומים. באים ממרחק ותוך כדי כך מנצלים את האזור למירעה ביתחום גדול יותר מאשר אילו ישבו קרוב למים.
אחרי שעברנו כשיבעה ק"מ היגענו למקום שבו ואדי “ותיר” שהיה צר עד עתה נעשה רחב ושינה את כוונו שהיה למערב ופנה ליצפון מערב. אליו יורד ואדי מצפון הניקרא “ואדי אחאימר”. במקום פגישתם יש “דקעה” שהיא דרגש מוגבה של סחף נחלים קדום ועליו קברים ושריד של מאהל. למקום זה מיוחס הסיפור על “זיר ומאי”. (ראה הספר מות סאריה היפה ע' 16). כשאמר כי על הדרגש שמולנו ישבה “מאי” ביקשתי ממנו לעצור את היתקדמותנו ולספר לי את הסיפור. לאחר מכן עליתי על הדרגש וחיפשתי שרידי מאהל. מן האבנים השקועות ששימשו כזר לאוהלים ניכר כי זה זמן רב שלא האהילו שם.
לאחר מכן הימשכנו עוד כישני ק"מ עד שהיגענו לגיא בואדי ותיר ובתוכו חורש שיטים. תחת אחד העצים המצלים שכן האיש “מכאוי” כלומר: – הבכין שהיה קטוע רגל אחת. הוא עלה על מוקש נעל שהיטמינו המצרים בינסיגתם בואדי אינח’יל ליפני שנת 1967 שחייבה את הרופא בעקבה ליקטוע לו את הרגל. וזאת לא ליפני שנחשד על ידי המצרים בעיסוק בידברים אסורים.
גיא זה ניקרא בשם “אל עידוה” כלומר: – מקום שאין שיטפון מציף אותו. יש שם שרידי בוסתאן ובאר שניסתמה על ידי השיטפון. האיש בעל שער לבן והוא צרור. כל ימיו מאז קטיעת רגלו הוא יושב במקום אחד ואינו עוזבו. בנו מספק לו מזון. הוא סובל בעיניו וראייתו דלוחה. כדי להרפא פנה אל רופאה בדוית וזו עשתה לו שתי כויות בצורת שתי עינים בין העורף והקודקוד. ממנו היקלטתי בהרחבה את הסיפור על “זיד ומאי” ששמעתי מפי סלים בימקוצר. מכאוי נחשב לאיש מרכזי בשבט התרבינים. בישלנו אוכל לעצמנו כי האיש מוגבל ואינו מסוגל לארח כמקובל. הכינותי מרק מאבקת עוף של תלמה. למוחורת ניתקפתי בשילשול נורא. נישבעתי שלא ליראות יותר אבקות כאלו. הימשכנו לשוחח על דא ועל הא ונערכנו לשינה.
למוחורת הימשכנו בואדי ותיר והיגענו לפתח ואדי “עראדה” הפונה צפונה וממנו נישקף מראה נהדר עד הדום רגלי “התיה” הניצב כחומה בעלת ציבעוניות מן הגבעות והרי אבן החול שניצבו כמיקדשים זה מאחרי זה. בצד הפתח שכנו תחת העצים נשים עם ילדיהן. נערכנו לישתות קפה תחת עץ שיטה ענף. כעבור זמן מה הופיעה אשה שבאה לברכנו כמקובל כשאין גבר מקומי. והיא היתה לא אחרת מאשר אחותו של “עניז סאלם סוילם” ושמה עניזה. עניז זה, היה ראש המבריחים שנאסר על ידי המיצרים ונישפט לחמש־עשרה שנות מאסר והוא כבר יושב שם כעשר שנים. הוא ומישפחתו מיצטיינים בכישרון חריזת “קצידות”. לאחר עשר שנים הוא שוחרר ונישאר יושב במצרים. אחת לשבועיים הוא משמיע ברדיו קצידות הנקלטות בכל רחבי סיני. הבדוים מכוונים את עצמם בישקיקה לישעת השידור שלו. הוא נערץ על כולם ורביע אבו־חרבי מדקלם כל מלה שלו. סלים היציע שאשמיע לה קצידות של עניז שהיקלטתי. אך היא מאנה ואמרה:" ליבי יכאב ליכשאשמע את קולו!" אמרתי לה כי הקול הוא קולו של רביע אבו־חרבי, וגם אז לא רצתה לישמוע. ליכשהוסיף סלים לדבר על ליבה ניאותה לכך. הישמעתי לה קצידות וניפתחה לנו. והיא מעצמה החלה להשמיע קצידות פרי יצירתה האישית. ליכשרציתי להקליט אותה מאנה בטענה כי “ישמעו אותי ויזהו אותי!” וכידוע אין בדוית רוצה להחשף ביפני גבר אחר יהיה אשר יהיה. על כן רשמתי את יצירותיה הישר מפיה כמו קצידות ועזומות שהן השבעות מאגיות. לאחר שרשמתי קראתי את הדברים והיקלטתי אותם בנוכחותה. ליכשאזל המלאי שלה היבטיחה לחשוב על קצידות אחרות ולהעלותן בזיכרונה. בינתים הלכה לארוג. חיכינו ולא חזרה.
אחר הצוהורים הימשכנו “לביר צאורה” שהוא נווה מדבר קטן בין סלעי חול. המים שנימצאו בבור ובימערה היו מעופשים. ריח הגופרית שנדף מהם לא היה נעים ופסלתי אותם מלהיות כמי שתיה. אך סלים ניכנס למערה בלי היסוס וגרף מים ומילא את המיכל. בלית ברירה מחוסר מים אחרים נאלצנו לישתות מהם. בפני היתה ברירה ליצמוא עד לעילפון או להיסתכן ולישתות אותם. מזלי היה שלא ניגרם לי כל מיחוש. מיסתבר כי אנשי המקום נהגו לישתות מים מימערה זו ביודעם כי אינם מזיקים. ביקרנו את מקום החניה של אנשי המקום ואת ביתו על עניז המפורסם שהיה בנוי מאבני חול אדומות והיה נטוש.
ליפנות ערב הלכנו לואדי שביחה. שם היה מישכן קיצי של אנשי הסביבה שגרו תחת עצי השיטה. היתארחנו אצל “עיש אימפריג'” הזקן המופלג בשנים שטען כי הוא בן מאה שנים. ביבדיקת גילו אמר לי כי בעת שהתורכים בנו את המצודה בינויבעה היה בן שמונה שנים. לפיכך מצאתי כי הוא בן תישעים ושתים שנים. מצב גופו ירוד ביותר. בקושי הלך לימקום הארוח שבו ניתקבלנו במרחק של כחמישים מטר מעץ המגורים שלו. הוא היתאמץ לקבל אותנו כמינהג הבדוים בסיני. בעוד אנחנו יושבים ומחליפים דברי נימוסין, הגיעה אישתו שהיתה שדופה וצעירה ממנו בחמישים שנה. היא ערכה את האש ושפתה את המים עליה. רצינו לבשל לעצמנו את ארוחתנו, אך הוא היפציר בנו לאכול משלו. אישתו היגישה לנו “פתה” צנועה שאותה תיבלנו בתה. לאור המדורה שוחחנו אודות שבט התרבין שהוא מיתיחס עליו. הזקן הזה ניתגלה כבעל זיכרון משובח למרות גילו המופלג. היקלטתי מפיו הרבה אינפורמציה היסטורית של התרבין וכן קצידות וכמה סיפורים ביניהם סיפור אהבה יפה (ראה תיק הפולקלור). הוא תיאר לי מקום שבו אמורה להימצא מלכודת נמרים – שניקראת בשם נוצרה בפי הבדוים בסיני. למוחורת חיפשתי אותה ולא מצאתיה.
כיון שאינו בר תנועה, בנו אמפריג' שהוא שופט בא מדי פעם ומעביר אותו על גמל למקום מירעה חליפי. האשה שהשיאו לו אותה כדי שתיסעד אותו בזיקנותו, מביאה מים מביר צאורה שממנה היגענו הנה. מילבדה יש גם נערה צעירה שמסייעת לאישה. שהינו במקום זה עד למוחורת בצוהורי יום ה־2.6.1976 כדי לאסוף ממנו חומר נוסף. אך האיש ניתקף בשעול והיה מקיא את בני מיעיו. הוא היתנצל על כך שאינו יכול להמשיך ולשוחח איתנו.
לאחר מנוחת הצוהורים, יצאנו לדרך והלכנו בואדי שביח’ה למאהלו של “עאמיר”. תחת עץ שיטה שכנה “סוילמה” אחותו השניה של עניז המשורר, היא וכלתה. לפי הקול הצרוד שלה הדומה לקולה של עניזה אחותה היכרתי אותה. סלים היציג אותי בפניה ובעודי על הגמל באה לברכני כאות הערכה. מחוסר גבר, היתה היא לנו כימארחת והיזמינה אותנו לשבת במקעד. פרשה שטיח על הארץ ליד המקעד תחת כיפת השמים ללא כל גידרה לפי שהמגורים במקום הזה הם ארעיים. היא בישלה תה והישקתה אותנו. בערב בישלנו את ארוחתנו מהפרודוקטים שלי, ואף היזמנו אותה לאכול איתנו. העובדה שהיא לא קיימה בנו את המינהג ולא האכילה אותנו מהתבשיל שלה, היצביעה על כך כי היתה מצויה בדוחק ויתכן שאף סבלה ממיעוט מזון.
עם חשכה ישבנו והישמענו לה מקצידות אחיה עניז מיבלי שתידחה אותי כפי שעשתה זאת אחותה עניזה. זכיתי לירשום מפיה קצידות על אחותה ואימה שחיברה בעצמה. היסתבר לי כי כישרון החריזה הינו תורשתי במישפחה הזאת. כלתה שביקרה אותנו בישעת אחר הצוהורים, לא באה כי היא סובלת מאסטמה. ביכדי להקל על עצמה ביקשה ממני לתת לה לימון אך לא היה לי.
בבוקר למוחורת, חלבה לנו סוילמה מעיזותיה ושתינו חלב ממותק ומורתח, דבר שהוא נעים ליכשעצמו. ביטני עדיין לא חזרה לתיקנה והרגשה של בחילה קלה ליותה אותי כל הזמן. לא היתה לי ברירה כי אם לקלל את אבקת המרק “ויטה” שגרמה למיעי שיריקו אותי מתוככם בשטף עז מלווה במכאובים. הזהירות שניזהרים בה הבדוים מפני מאכלים זרים, היצדיקה את עצמה. אילמלא היתפתיתי למרק ויטה לא היתה באה עלי הצרה הזאת.
תופעה מענינת ליותה אותנו בדרכנו בואדיות האזור הזה. כל עצי השיטה גזומים באופן חריף. דבר שהוא אסור על הבדוים השומרים עליהם כמקור מזון לגדיים. למה הם לא נוהגים כך במקום זה לא ניתחוור לי.
לאורך הדרך ספרתי כעשרים עצי שיטה שהיטיפו עסיס “מן” שהיבריק את האבנים מיתחת לעצים בשיכבה דקיקה של פחות ממילימטר. המן נטף ביזמנו מן הענפים מיפעולתן של כנימות המן שניצמדו להם ומצצו את המוהל שבתוכם וכתוצאה מחילוף החומרים בגופן היפרישו את הנוזל העסיסי והדביק הזה. המפתיע הוא שההפרשה הזאת עשירה בסוכרים דבר שכל בעל־חיים היה מנצל זאת עד תומו. טעמתי את ההפרשה הזאת על ידי זה שלקחתי אבן מצופה בה, וליקקתי אותה. הטעם היה שונה מזה של הפרשת הכנימות מן האשל.
ליכשבחנתי את תכונות העסיס הזה והישויתי למן המיקראי לא מצאתי כל זהות ביניהם. וכך נוספה עוד עובדה שאינה תואמת את המיקרא ליכשמקבלים את הקביעה של “המומחים” לטבע. צבטה לי בלב ההכרה שהמחקר על המיקרא נעשה באופן תלוש מן המציאות. יושבים חכמים למיניהם ומתארים את סיני מתוך כיסאותיהם ודימיונותיהם ומוכרים לנו סחורה פגומה. חבל!
בים השבת 3.7.76 ניפרדנו מסוילמה ויצאנו דרך ואדי “ח’ריט” לואדי “צואנה”. בואדי זה המקשר את עין אום־אחמד דרך “אל־כרם” יש “קולי” שהוא עקבות המכוניות בדרך העפר. ואדי צואנה ניפתח בפשט רחב ובו מעט דקלים בצידו הדרומי. ליד “תמילה” שהיא גב מכוסה בחצץ – הקיימת כל השנה היתה אשה שעסקה בישאיבת מים וילדים וחמורים סביבה. זו הבדוית שהעתיד מינה אותה לארח אותנו בלילה ולא היכרנו אותה באותו בוקר. סלים מוכר לכולם לפי שרוב בני שבט התרבין באזור זה קשורים בקשר מישפחתי כלשהו.
בירכת השלום בעת פגישה בין אדם לחברו שונה אצל התרבינים מישבטים אחרים. האשה שמה יד ימין על כתף הגבר ואין נוגעים מצח במצח, אך מפריחים נשיקות באויר זה כלפי זה.
הימשכנו לירכב בואדי צואנה בכוון מערב עד שניכנסנו לנוף גבעות מאבן חול בעלות צורות וצבעים מגוונים. הואדי נעשה רחב והוביל לרגלי המצוק שמעליו מצוי אזור העיג’מה. מאחר שלא הייתי מעונין במראות נוף כי אם ביפגישה עם הבדוים, לא משכתי מערבה ולא עליתי לעיג’מה, כי נאמר לי שהעיג’מה דלילה מבדוים שעזבו אותה בקיץ. בחרתי ללכת מימאהל למאהל באזור שלרגלי חומת ההרים העוטרת את “התיה” מדרום. כל המגורים היו תחת כיפת השמים וברוב המיקרים רק נשים וטף היו בהם. זהו מצב קבוע אצל הבדוים לפי שהגברים יוצאים למסעותיהם ולעבורתם במרחקים ומישפחתם נישארת באזור המגורים. באותה תקופה היתה פעילות רק של נשים שרעו עדרים או שאבו מים. אם כבר פגשנו גברים היו אלה רוכבים על גמלים בדרכם לאי שם.
נוכחתי כי האשה היא הגורם היציב והישיב במדבר. היא נושאת את המסורת ומעבירה אותה לבניה מדור לדור. היא השומרת על ההשגים והיצירה התרבותית ביתחום הפולקלור והאמונה ואף יוצרת ביתחומים אלה ומכתיבה את השגותיה בהם. היא שבונה עולמות בהם מצויים כוחות על טיבעיים של שדים ורוחות, והיא שמעבירה את הזיקה של האמונה המוסלמית לבניה. היא המחנכת והיא זו שמעל הבית מיתנהל באחריותה.
בהיותה צמודה לביתה בניגוד לגבר היא זו המומחית בגידול העזים והכבשים. ככל הנשים בעולם גם הבדוית היא זו הקובעת את סיגנון לבושה ואת האופנה. הגבר לעומתה מהווה את הגורם המבטיח את שלום המישפחה והוא חייב לספק לה את כל הדרוש לקיום במיצרכי אוכל ובילבוש. תחום אחריותו של הגבר כולל את המגע עם החוץ.
דא עקא שחלוקת הסמכויות בחברה הבדוית לא נעשתה בדרך של התאמה עינינית. הכוח הפיסי של הגבר שנותנת לו החרב, שהיתה אמורה לשמש כנגד גורמים מאיימים מיבחוץ מופנה כלפי האישה שבמובן מסויים היא ניכבשה על ידו עד כדי הגבלת החופש האישי שלה. זה אבסורד ביראיה של התפקיד שממלאת האשה בחיי המישפחה במדבר שאינה נופלת בחשיבותה מזו של הגבר. נהפוך הוא! ההיגיון אומר שסמכותה חייבת היתה להיות גדולה משל הגבר אם מביאים בחשבון את התרומה שלה בהולדה ובהחזקת המישפחה שאין לה סוף. הקינאה המינית וראיית האישה כיכלי לסיפוק יצריו המיניים של הגבר העבירה אותו על דעתו וגרם לכך שאישיותה של האישה שבויה בידו בעל כורחה. אם לא תיתמסר לו לפי גחמותיו תבוא החרב ותיקרא לה לסדר. מי אומר שאין החיה מצויה בנפש האדם?
את “קילת” הצוהורים עשינו בצל הר בודד ואבן חול נובית בעלת צבעים ותבליטים בלתי רגילים. הצבע הצהוב החריף מיתחלף עם הכתום ושניהם יוצרים שפע של ציורים דמיוניים. בישעות אחר הצוהורים המאוחרות קמתי והחילותי לחפש ציורי סלע של אותם יושבי סיני הקדמונים. יצאתי מתוך הנחה כי על דרך ראשית שיש בה מקום לערוך בה את הקילה כמחסה בצוהורים צריכים להיות ציורים. ואכן שפע של ציורים היו שם. ביניהם ציור של אריה שצילמתיו וזכיתי לישקופית טובה.
חזרנו על עקבינו אל חורש עצי שיטים בצד הואדי. את סלים איפהייד שלחתי לפני ואני הלכתי לחפש ציורים על הסלעים. בעוברי ליד מיכן משפחה שבה ישבה זקנה עם תינוקות, רץ ליקראתי ילד כבן שמונה וביקש מאיתנו להגיע אל המג’מע – שהוא שם נירדף למקעד אורחים – בדרך עוקפת. חשבתי כי הוא רוצה שנינהג לפי מנהגי המקום ולא נלך בחזית המאהל. ליכששאלתי את סלים לסיבת הבקשה המוזרה הזאת אמר לי שכך הוא מנהגם של הילדים שהם מפחדים מזרים שיהיו אשר יהיו וזו סיבת הבקשה של הנער שנרחיק את מסלול הליכתנו סחור סחור.
הפחד מזרים מתפתח ביבני המדבר באופן טיבעי כבר מילדות. מצאתי כי הבדידות ניקבעת בחושיו של הילד כמצב טיבעי שכל חדירה של אדם זר מערערת את המערכת הסביבתית. לא הפחד מיפני פגיעה רעה על אדם זר הוא שמעורר את האינסטינקט כנגדו. החשש מיפני גבר זר שיהיה בדוי או בן עם אחר אשר זומם לינקום ביגלל גאולת דם לא קיים בסיני לא בפועל ולא בשיחות שיכול אדם לישמוע זאת. עובדה זו של היתערערות המצב הטיבעי ניכרת היטיב כבר בינקותם של הילדים. הינה ניגשה אלי אשה עם תינוק על ידה. הילד נעץ בי עינים ובחן אותי מתוך חשדנות. כשהושטתי לו סוכריה ניצמד אל אימו וגעה בבכי. הוא לקח אותה מידי אמו. היתמקמנו במג’מע שלא היה בגידרה כי אם במקום פתוח הרחק מן העצים שבהם שכנו כמה משפחות. זה היה שיכון קיצי. לאחר זמן מה באו הילדים והאשה ששאבה מים בואדי צואנה וארחו אותנו. הגברים כרגיל אינם והם מצויים ביתנועה להשגת אמצעי קיום. ביקשנו לבשל לעצמנו אך היא היתעקשה להאכילנו. אכלנו ארוחת עניים מענינת. פילחי פרי הצלף הסחוסי בעלי חריפות עזה היו טבולים בחלב שהחמיץ. למרות שאני להוט לאכול מאכלים חריפים, אכלתי בלי תאבון שניגזל ממני בשל מרק “הויטה” שאלוהים ירחם על נישמת ממציאיו. בשעה מוקדמת עזבה אותנו. מתוך נימוס וכך הלך ערב לאיבוד בלי שיהיה לו ערך מיבחינתי. לעומת זאת פיצה אותי סלים בסיפוריו.
למוחורת, הוא היום החמישי לסיור זה, יצאנו בדרך קיצור ולפי היתנהגותו של סלים ידעתי כי זו דרך סודית של מבריחים. פנינו לכוון “עין אום־אחמד”. נאמר לנו שיש שם כמה משפחות. ההר – “ברבור אל־עין” הניצב מצפון לעין אום אחמד היתגלה כפירמידה ענקית המשקיפה על ארץ רבה בימלוא הדרה. בדרך לאוכף שבצלעו המערבית היו הרבה רוגומים לצד השביל בגובה של כמטר. דבר זה מעיד על כך שדורות רבים של עוברי אורח ביקשו את בירכת מלאך המקום בהניחם אבן קטנה עד שנערמו הרוג’ומים הגבוהים האלה. ישבנו באוכף לנוח על מישטח של אבן חול לבנה שעליה היו חריטות של כפות רגלי אדם ורגלי גמל. בהן היו חרוטים שמות בעלי הגמלים שהינציחו את גמלם האהוב כדי שבבוא העת יזכרו בו באהבה. באחד מעקבות האדם היה חרוט שמו של עניז. בצלע ההר שליד האוכף, היה נקיק גבוה שדמה לפתח גבוה המוביל לבטן ההר אשר שמו במפה “ראס אל־קלב” ובפי הבדוים “ברבור אל־עין”. הנקיק שניקרא בערבית “שקיף” ניקרא בפי אנשי המקום בשם “ע’ולת אל־ח’לאייל” כלומר: – המכשפה של המעבר הצר. לה מיחסים סיפורים שלפיהם נהגה ליטרוף נערים וגברים. ישבנו כמה זמן לישתות קפה ולנוח. הרוח היתה לוטפת והנעימות רבה על כן הימשכנו להיתפנק. ובאותה שעה סיפר לי סלים את סיפור הטריפה של הצעיר והריגתה בידי אביו שנקם את מות בנו.
בירידה, ניתגלה לנו “עין אום־אחמד” הנווה המרשים והיפה. למזלנו ישבה אישה תחת עץ שיטה “וקיילה” בעת שעדרה רבץ בצל העצים והעלה גרה. מידבריה רק מישפחתה מצויה במקום הזה ולעת ערב היא אמורה ללכת אל בעלה השוכן “באל ע’ראקיד” במרחק של כשישה ק“מ. הישארתי את סלים לידה והלכתי באפיק הנחל אל הבריכות על מנת להיתרחץ. בהיותי לבדי היתענגתי מגב ענק שהיה מלא מים ואף כיבסתי את בגדי. בדרך חזרה כשצילמתי את הדקלים העומדים זקופים על דרגש גבוה של סלעים, שכחתי את משקפי השמש שלי. הלכתי סחור סחור אל החניה שלנו ולא מצאתי את סלים. שכבתי לישון ולאחר שעה הוא הגיע מיתנשף. ליכשבוששתי לבוא דאג לי והלך לחפש אותי. בהמשך הליכתו מצא את המשקפים שלי ונחרד מימחשבה שמא קרה לי משהו רע. הלך עד לסוף הגבים לאורך ק”מ אחד ומישלא מצא אותי חזר מיואש ומודאג. בהגיעו לחניה מצא אותי שרוע וער לאחר שנחתי. לשיבחו אני מציין כי הוא גילה שקט נפשי ולא גער בי. ליקראת השקיעה יצאנו “לאבו ע’ראקיד”. בעיקול הפונה מערבה לואדי זלקה ניצבו כמה נואמיס שהישקיפו לאורכו של הנחל הראשי הזה. נואמיס אלה הם הראשונים שפלמר גילה וסיפר לעולם. כיון שבעית כוון הפתחים של הנואמיס לא היתה ברורה והיתה תיאוריה הקשורה לכיונם הכללי למערב, עצרתי את סלים, ירדתי מעל הגמל ועליתי אליהם ומדדתי את כיוון הפתחים ומצאתים שהם בזוית של 240°. בשובי משם עברתי על פני כמה נואמיס הרוסים. בישעת החשיכה היגענו למישכן “חמיד סוילים” שהיה מצוי על חולית לצד הנחל ולידו כמה עצי שיטה. איתו נימצאו אישתו בשם “אימע’יטה” וביתו הקטנה כבת שבע בשם “ג’אזיה”. הבת יפהפיה ומפונקת עד להגזמה. היא אוהבת את אימה ואביה ומיתרפקת עליהם. בכל עת שישב איתנו היתה צמודה אליו. שום חיוך לא שלחה אלינו למרות שבגילה הילדים נעשים פחות תלויים בהוריהם ומגלים ענין באורחים מיזדמנים. ההיסתיגות מאיתנו נובעת מרוב האהבה שאביה מעניק לה ומחשש שמא ניגרום לחסר באהבת הוריה. אף חיוך ואף מילה רק מבט חודר אלינו. ואביה מלטף אותה ונהנה מיצמידותה על חיקו.
חמיד שראייתו לקויה היתקשה ללפף סיגריות ובקושי ראה מה שלפניו. כיון ששעת הערב היגיעה ביקש מסלים את הפיגיון שלו. ידעתי כי הוא הולך לישחוט לנו. אני שכבר למדתי מילדותי שצריך לישמור על צניעות בעניני היתארחות לא רציתי כי הוא ישחט ויחסיר מן העדר שבלאו הכי הוא קטן. לבד מזה ידעתי כי זה לא יעזור לי אך המישחק במחווה הסעודה המכובדת שהוא עומד לעשות לנו מחייב היתנגדות סימלית. ביקשתי שלא יפריז וכי ארוחה רגילה טובה מכול אכילת בשר. הוא דחה אותי באופן מוחלט והביא אותי להיתנצח בו כשאני יודע שהדבר מחמיא לו. סוילים רמז לי כי אין מה לעשות ועלי לקבל את הדבר בהבנה וברצון וחדלתי לשדל את סוילים בענין הזבח. כיון שחשיכה, נתתי להם את ה“רנאור” שלי שגרם להם להיתפעל מן ההקלה שהביא עליהם בעת הכנת הסעודה.
עוד אנחנו מחכים לארוחה, וטנדר הופיע ועליו כעשרה נוסעים שבאו מינויבעה ואיתם מוהל מאלעריש שאינו בדוי. הם היו בדרכם “לג’בל אד’לל” אל מקום בו היה אמור בעל הטנדר למול את הזכרים בני ביתו. ליכשראו את אור המדורה, סטו מן הדרך שבואדי ובאו אלינו וניתכבדו כמנהג הבדוים. ביניהם היה עאיש אותו צעיר אשר סעידה בת איבן ג’אזי ברחה ממנו לעין פורטאקה והושבה לחיקו בעל כורחה בידי סאלים אחיה הבכור. ישבנו ופיטפטנו עד שעאיש גילה להם כי יש בידי קצידות ושירים מוקלטים. ניתבקשתי להנעים להם את ישיבתם והישמעתי להם לפי טעמי. הם נהנו מן העושר של הקצידות לפי שהיו בידי מהרבה מקצדים בעלי שם בסיני. אבי הנימולים לעתיד שרצה לגוון את שימחת המילה, שידל אותי להיצטרף אליהם ולהשמיע ואף להקליט את ברית המילה. לא היסכמתי משום שטרם מיציתי את האזור הזה לעיניני.
כיון שזו לי פעם ראשונה להיתקל בנושא זה של ברית־מילה בדוית, פניתי את המוהל העראישי ושאלתי אותו אם הוא מישתמש באמצעי הרדמה ובכלים מודרניים בישעת ביצוע הניתוח. אם “המומחה” הזה ראה עצמו נעלה על בן תמותה כמוני ומילמל משהו. לא ויתרתי לו והימשכתי לילחוץ עליו ואף חשפתי את עצמי במידת מה כדי שידע שאם בניתוחים עסקינן יש לי הבנה בסוגי כלי המשחית ואני גם מבין במיקרובים. האיש שהובא מיקצה סיני שלחוף הים־התיכון ביגלל המוניטין שלו לא רצה לחשוף את סודות המיקצוע הרפואי שלו כדי שמה שיתגלה לעיני יוריד את ערכו. על כן פטר אותי באומרו כי השיטות אשר אני מכיר הן מיושנות ועבר עליהן הכלח כבר ליפני ארבעים שנה.
ישיבתם של אנשי ברית־המילה עוררה בי תמיהה משום שלאחר שניתכבדו בתה היה עליהם ליפרוש ולא הוא זה. אם לאכול הם מיתכוונים הרי שחמיד ואישתו הכינו כרה רק לעצמם ולנו השנים. לא עבר זמן רב וחמיד הגיע נושא קערת אוכל בגודל של לבנה בליל ירח מלא ובקולו הצרחני קרא: – “אתפד’לו יא גמאעה!” סביב כמות אוכל שנועדה לספק ארבעה אוכלים ישבנו שלושה עשר בעלי מלתעות כאילו לא היה כאן משהו של אי התאמה כמותית. בדיעבד למדתי שהבדוי למד להיסתפק במועט ועל כן מצוות אכילה יכולה לבוא על סיפוקה במילוי טוטאלי של האיצטומכה או בכמה בליעות של אורז עם בשר. סעודה היא כשרה לא לפי מידה כמותית אלא לפי מה שיד המידבר מעניקה. לדעתי זו תכונה הראויה לישבח.
מה שלא היה בסדר בעיני הוא קצב גריפת האורז והבשר. רק היניח חמיד את הקערה על הארץ ומיד זינקו ידים וגרפו ותחבו לתוך פיותיהם במין בהילות כאילו שיטפון עומד כל רגע לבוא וליגרוף את האוכל לים. ליכשראיתי שאם לא אעשה כמותם, אני צפוי להיסתפק בשומן ובפירורים שישארו על דפנות הקערה, ואת לילי אצטרך לבלות בניחום בני מיעי, שינסתי את מותני ובקושי היצלחתי להציל נתח בשר וכמה גריפות של אורז. וטוב שיש לי כף יד רחבה שסייעה בידי להגדיל את המנה לפחות כמו אחרים. ליכשסיימו להריק את הקערה, קמו והסתלקו להם תוך הרגשת סיפוק על כי גרמו ליסוילים הנאה מן האכילה שאילמלא הם היה עליו להיסתפק במועט.
לכשהלכו הגיעה מע’יד’ה אשת חמיד וישבה איתנו לאחר שאכלה עם ביתה את מנת האוכל שהישאירה לה. וטוב עשתה. שאילו חיכתה שנביא אליה את הקערה עם שארית אוכל – כמינהג הבדוים שמותירים לנשים משהו רק לאחר שהאורח אכל – מי יודע מה היתה תגובתה ליכשהיתה מקבלת קערה מלוקקת למישעי.
לישיבתה לידינו היו שתי כוונות. האחת להנעים לנו את היותנו האורחים שלה, וכן לבקש על נפשה. היא תינתה את סיבלה מן הכאבים שתוקפים את כל שרירי גופה וביקשה כי אתן לה גלולות לעינין זה. אמרתי לה שאין לי משהו מתאים אך היא טענה ואמרה: “לבעלי נתת גלולות אדומות תן גם לי!” טענתי כנגדה ואמרתי כי הגלולות שנתתי לבעלה הן כנגד עצירות ואינן מתאימות ליצרכיה. שמעה והיתאכזבה ממני והיתכנסה בתוך צעיפה השחור. לא היספקנו לסיים את דברינו וחמיד היתפרץ והודיע כי למחר הוא עומד לערוך לה מין טיפול באמבט חול חם שלבטח ישחרר אותה מכול מיחושיה כמו ששיחרר את אימות אימותיה לאורך כל הדורות שעברו ושיעברו. הרעיון לערוך אמבט חול חם ניראה לי כדבר מתאים לפי שהוא נעשה לפי העיקרון שאנו מישתמשים בחימום של נורת חשמל. על כן אמרתי לה כי טוב הדבר אשר חמיד מיתעתד לעשות. מיתגובתה ניכר שלא היתה מרוצה מן הרעיון הזה.
בבוקר הלכנו חמיד ואני אל הדיונה שטיפסה על מידרונו של ההר. ושם לרגליה הוא פינה גומה מתאימה למידות גוף אישתו. לצוהורים כשחום החול הגיע ליכדי 60° משך אותה אחריו לאותה גומה, פשטה את בגדיה העליונים ונישארה בכותונתה ושכבה בתוך הגומה שהיתה עמוקה כיפליים מעובי מותניה. הוא כיסה אותה בחול ורק ראשה ביצבץ מתוכה. תקע ארבעה עמודים והיתקין סוכה מענפי רותם בגובה של כמטר כדי להצל עליה.
אני הייתי סקרן ליראות את מראה טמינת האשה בחול וכל מעשה הטיפול בה. הלכתי אל הואדי ובחרתי מיפלש פנוי בין השיחים שאיפשר לי ליצפות בנעשה. לא עברה שעה קלה וצעקותיה על מע’יד’ה נישמעו מיתערבות ביצריחותיו שהיה גוער בה. עלובת הנפש הזאת הלכה והיתיבשה והצימאון גבר עליה מרגע לרגע. שכן חוק הוא בטבע שהחום מיבש אדם אפילו הוא נימצא מיתחת לאדמה והתוצאה ידועה. היא מבקשת על נפשה והוא נאמן לחוקי הרפואה המידברית לא שועה ליתחינותיה. לידבריו אסור לה לישתות כי המים שיכנסו לתוך גופה לא יתנו למיחושים לצאת מתוך גופה, כי הזיעה היא שממיסה את המיחושים והמים מונעים את הזיעה. כך הירצה בפניה בעודה לוחמת על נישמתה שלא תיפרח ממנה וכאן תהיה קבורתה.
חזרתי לשבת תחת העץ עם סלים ואמרתי לו כי המראה של הריפוי הזה ניפלא בעיני ומאוד הייתי רוצה לצלם אותו. אמר לי ביקריצת עין שובבה: “ומה מונע ממך לצלם ביגניבה?” כיון שקיבלתי הכשר ממנו לקחתי את מצלמותי ומיהרתי אל עברו השני של הואדי, בחרתי צוק שצופה מרחוק על העלילה הרפואית, ומיבלי שירגיש הכינותי עצמי לצילום. לא היספקתי לכווין את מצלמתי וקול זעקות ומריבות נישמעו משם לפי שהיתרחש מרד של אישה בבעלה האוהב עד כלות נישמתה. היא היתנערה מתוך השוחה לקול זעקותיו לבשה את בגדיה וכל עוד רוחה בה מיהרה ובאה אלינו שפופה נישענת על מקל מרוב אפיסת כוחותיה כישהיא מיתלונכת בבכי על העינויים שבאו עליה מיבעלה. באה וישבה בלי נשמה וקול גערותיו על חמיד שהיה צורח הלך וקרב אלינו עד שבא ושפך עליה קיתונות של עלבונות על כך שלא נישמע כדבר הזה בכל תולדות האדם בסיני שאישה כך תינהג עם בעלה. לקול טענותיו היתעשתה ואמרה: “ליצלות אותי חיים הוא רצה הייתי בעיני כעז בסיר הבישול עוד מעט והיה מייתם את ביתי ממני!”
אמרה וביקשה מעט מים כישהיא מיבבת וחוששת שמא יאסור עליה את השתיה. מיהרתי וברחמים רבים היגשתי לה את המימיה שלי והישקיתי אותה בעוד חמיד בעלה הדואג לה עומד ולא מגיב. לאחר זמן מה ליכהיתאוששה ישב לידינו ליפף סיגריה ונירגע. עישן והעמיק את מחשבותיו עד שגיבש את צעדיו הבאים ואמר: “למחר נצא ונעשה את “העריקה” דהיינו: – אמבט ההזעה בחול – שנית בחול פחות חם!” חשב שעל ידי כך הוא יזכה בהסכמתה. בליבי חשבתי כי זו מכה שלא כתובה בתורה להיות נשוי לגבר כזה. ואכן היא נישאה לו בלית ברירה. הוא פגש בה כאלמנה טריה וערירית באזור התעלה במצרים והיציע לה נישואין משום שגם הוא היה אלמן. מבעלה הראשון יש לה בן נשוי ולחמיד ילדה את ג’אזיה המפונקת. ליכשפרש חמיד לעיסוקיו נישארה יושבת ואמרה לסלים: “מאוד הייתי רוצה להיות לך לאשה אבל לצערי אני כבר תפושה!” מידברים אלה למדתי כי אינה מרוצה כלל ועיקר מחיים עם הגבר הזקן והעצבני שמזלה הרע זיווג אותה איתו. מיסתבר שגורל האשה הבדוית מחייב אותה להיות מקופחת מכל הבחינות.
למוחורת כשהיינו עושים דרכנו במעלה ואדי זלקה, ראינו עדר עם אישה שמיתרחק בימהירות מן המקום. היתה זו מע’יד’ה הבורחת מיפני הטיפול שאי אפשר שלא להצדיק אותה ביבריחתה. וכי איזה אדם מוכן להיכנס ליורה הרותחת של הגיהינום בעודו בחיים?
באותו בוקר היינו הולכים למאהל של אחות הזקן “עיד אבו־אימפריג'” שגר בואדי זרניך. ליפנות ערב ירדנו לערוץ שבו היו שני אוהלים ומשכן קיצי. שם קיבלה את פנינו ח’ד’רה אישתו לשעבר של “עניז” האגדי. בהיותו במאסר שיחרר אותה מהיותה לו לאשה והיא נישאה לאחר. כאן בלטה העובדה של היות האשה הבסיס המשפחתי והמישקי היציב הקשור ביקביעות לקרקע. במאהל הזה שבו שכנו שתי משפחות היו שני עדרים ניפרדים אשר היו באחריות הבנות והנשים במקום. את מימיהן מביאות הנשים מן הבאר אשר באבו ע’ראקיד' המצוי במרחק של כשישה ק"מ. המים שבנאדות נישאים על גבי חמורים.
האשה קידמה את פנינו כמינהג האורחים המקובל כי לא היה איזה גבר במקום. היא אפתה לנו פתיר ובישלה תה. מאחר שמצבה הכלכלי כפי שהיבחנתי היה ירוד, היפצרנו בה שנבשל מן המיצרכים שלנו. היא סרבה לקבל את הצעתנו מיתוך שהיא היתה נאמנה לנורמות הבדויות בענין זה של קבלת אורח. כדי לשכנעה – שהרי נימוק סביר מבטל את המינהג – אמרתי לה: “בירצוני להטעים אותך בתבשיל תימני שהוא יחיד במינו:” נימוק זה שיכנע אותה ובישלתי מרק בשר חריף ומפולפל.
עם ערב באה זקנה וישבה איתנו וכבר מיניתי לה תפקיד של מסירת ידיעות מיני קדם. אלא שפיה היה חתום כאותה באר ריקה שגללו אבן על פיה ולא היצלתי ממנה שום דבר. היא באה לשם נימוס ובעת שישבה היתה לי ההיזדמנות לחזק את הנחתי שכל הזקנים והזקנות שבעולם – ולא חשוב מוצאם ודתם בין אם הם הוטנטוטים או צורפתים – כולם מאבדים את חוש האסתיטיקה ומופיעים כמוקיונים. זה שאין לא מסתכל בזקנות – זה באשמתן. לא די שהן מקומטות ובלות ואינן מקרינות ומעוררות ריגוש בלב כל רואיהן כפי שזה מצוי אצל נשים צעירות, הרי הן עוד מוסיפות “חן” חסר טעם על מה שאין בהן. בין כל שפע הקישוטים הרקומים במיטפחת שעל ראשה היה גלגל שעון משונן ועוד כל מיני חרוזים שונים ומשונים מחוברים אל השביס שעל ראשה. כיון שהייתי שקוע בזיהוי הקישוטים שכחתי להיתפרץ בצחוק. וביגמר הסקירה שעשיתי בה, סלחתי לחוסר הטעם שלה בהשוואה לזה של הבדויות הצעירות. במחשבה שניה – מגיע גם לאדם שהזמן סחט אותו לחיות באשליה. שיהיה לה ליבריאות! כעבור דקות ספורות היסתלקה.
הישמעתי למארחת שלנו קצידה של עניז לפי בקשתה. ושלא כמו גיסותיה לשעבר אחיותיו של עניז, היא לא ידעה לחבר קצידות. אותו ערב היה שדוף מבחינת איסוף החומר הפולקלוריסטי. ולמוחורת – שהיה 5.7.1976 – חזרנו על עקבנו וחלפנו על מאהלו של חמיד סוילים ועל עין אום אחמד שהיה שומם מאין יושב.
הבדידות החלה להעיק עלי לפי שיום שלם הלכנו ואיש לא בא ליקראתנו. המיבנים בעין אום אחמד היו נטושים ללא יושב וחורש דקלים עמד שם ללא חיים בתוכו, לבד משני חמורים שרעו בינותיהם. שם בעין אום אחמד יש מין סוף בעל עלים רחבים ובחתך רוחב שעשיתי הם יוצרים משולש. כפי הניראה זהו “סוף רחב־עלים” שכמוהו אין בשום מקום בסיני מאלה שביקרתי בם. חזרנו ועלינו דרך נקיב ע’ולת אל־ח’לאייל בצלע ראס אל־קלב. ניכנסנו לואדי “אל פרס”. עיפתי מרוב רכיבה ועל כן ירדתי מעל גב הגמל והלכתי מאחריו כשסלים מושך אותו. עוד אני הולך ולפני בשביל היה מונח צרור קטן מנילון. לימצוא דבר כזה במידבר אינו דבר של מה בכך. ולא במיקרה הוא היפליא אותי עד שהיטרחתי את עצמי והרימותי אותו כדי לעמוד על מהותו. על הנילון היה רשום השם “שלמה”. זה היגביר את סקרנותי ופתחתי את קישוריו ומצאתי בתוכו אבן משונה שדומה ליקטורת. בינתים היגענו אל מקום שבו היה נקיק מוצל וקיילנו בו. בעודנו שותים תה, ביקשתי מסלים שיזהה את האבן המשונה שמצאתי. הוא בחן אותה וקבע מיד שזה “חשיש”. ידעתי כי אותו מטיל איבד את אמצעי הבידור שלו שבודאי היה נוהג בערבים לאחר שהיתהלך בתוך נופי סיני לעשן את החשיש. סלים היציע לי לעשן וסרבתי ואילו הוא שבר חתיכה וניסה לעשן כמי שהוא בקי בדבר – שהרי הוא היה רב מבריחים – ולאחר שלא הצליח לפורר אותה כפי שדרוש לו היכריז כי החומר הזה בעל ערך ירוד.
בדרך לעין אל עקולה הוא מעין “ההגא” עברנו בדרך מקצרת ליד מחצבות ריחיים מאבן חול קשה ביותר וירדנו בנקב תלול ופראי. חששתי שמא הגמל יתדרדר. אך סלים הגיע למטה בשלום. כאן נוכחתי כי ידועות לו דרכי סתר וכי מעמדו בתור רב מבריחים מוצדק. נאמר לנו כי “בעין אל עקולה” יש בדוים. באנו לינווה מידבר סגור בין חומות גבוהות ובו תמרים ופינות טבעיות יפהפיות. בדקנו ולא מצאנו איש. היו שם עקבות אנשים מליפני יום. הישלמתי עם זה שבדוים נודדים ואינך יכול לדעת היכן ימצאו בשעה מסויימת. הצורך שלהם לספק מרעה לצאנם מחייבם לעבור ממקום למקום מיבלי שיוכלו לקבוע מועדים קבועים. שוב היה לנו לילה ביבדידות. ליפנות ערב נישמעו הציקדות כאילו הייתי מצוי “בטרפת אל קדרין” כישהן ממלאות את הנווה – שהיה מצוי בתוך נחל צר המוקף בהרים גבוהים – בקול ציקצוק שאינו נעים כקול צירצור הצרצרים. מצקצקות ולא מצרצרות.
בבוקר 7.7.1976 יצאנו אל ואדי אל־עין והיצטיידנו במים ליומים. למזלנו הרע הגריקן הגדול היתרוקן עד לחציו. ליפני היתה חזות קשה לגבי העתיד. מים בדרכנו לא היו וכבר הכינותי את עצמי לעבור מסכת של צימאון וקיויתי כי לא ניגווע בצמא כפי שזה קרה באזור הצחיח הזה עם חילים שתעו בדרכם. עברנו על פני מישכנה של עניזה. פגשנו אותה בואדי “עראדה”. היא חייבה אותנו לישתות תה משלה. ישבנו תחת עץ ורשמתי מפיה עזומות שהן השבעות מאגיות שנועדו לסלק כל מיני מרעין בישין – חיות רעות שדים וכל מה שמאיים על האדם במידבר. הבדוים האדוקים באיסלאם אינם מחבבים את העזומות שרואים בהן דיברי כישוף שיש בהן משום היתערבות במעשיו של אללה. לפיכך נימנעות הנשים מלעזם בפרהסיה. הוזהרתי על ידה מפני השמעת עזומה משום שכל שיבוש זעיר בהשמעתה עלול להביא אסון על המעזם. זכיתי לירשום קצידה נוספת על זו שכבר רשמתי מפיה ליפני זה. ביקשתי ממנה להשמיע עוד קצידות אך היא היתקשתה להיזכר ברפרטואר נוסף. היא הבטיחה שתחזק את זיכרונה ובפעם הבאה כשאגיע אליה היא תשמיע לי אותן. תוך כדי ישיבה בצותא עם עניזה והארוח שקיימה בנו בשיבתנו תחת העץ ניקשרו יחסי ידידות ביני לבינה שהיתבטאו בדיברי לצון ופתיחות לגבי דברים אישיים שלה ושל ביתה עם השלכות לגבי כלל החברה שהיא חיה בתוכה. חבל שלא תיכננו ללון אצלה. מסתבר שהיא סובלת מגרדת באמות ידיה. עורה המצומק מכוסה באבק קימחי לבן מהיתפוררות העור העליון כתוצאה מן האקזמה. היבטחתי לישלוח לה רפואה ואף שלחתי לה ארגז עם בגדים נוסף על התמריח לעורה שקיבלתי מן המרפאה בבית־השיטה.
משם הלכנו לקניון הצבעים הנימצא במיפגש ואדי אנח’יל וואדי אל מאלחה. סלים שמע על המקום ולא הוא ולא אני היינו שם. היגענו לנקב בפיתחו של מכתש העשוי מאבן חול אדומה. פיתחנו את משאו של הגמל ושילחנו אותו לירעות ובו בזמן ירדנו שנינו. חיפשנו את קניון הצבעים ומשלא מצאנו אותו שידל אותי סלים שלא להמשיך ולשוב על עקבנו. לא ויתרתי על הרעיון של נטישה ואילצתי אותו להמשיך. לאחר שהלכנו כמה מאות מטרים בכוון למערב פנינו לישמאלנו וניכנסנו לקניון מפותל וצר שקירותיו גבוהים ביותר. הקניון מרשים וציבעו אדום ואין בו מישחק צבעים. הרושם הכללי ניקבע בעיקר מגובה קירותיו. סלים היתפעל והלך אחרי אל תוך המבוך שהיה הולך וצר. ככל שהיתקדמנו גברה היתפעלותנו וניתלהבנו מן המראה. היגענו למפל שדרש טיפוס בעזרת חבל. היסתפקתי במה שחויתי עד עתה וחזרנו אל הגמל. שבנו אל הדרך הראשית שממנה באנו וירדנו באפיק פראי אל תוך קניון אחר של ואדי מאלחה שהיה עשוי מיסלעים שחורים, כפי הניראה מין דיוריט. הרושם יוצא מגדר הרגיל. רכבנו ורכבנו, כלומר: – אני רכבתי וסלים הולך לפני עד לישעת החשכה אל מקום שעמד שם עץ שיטה שממנו יכול הגמל לאכול מעליו. אך זה שהיה עיף מרוב הליכה רבץ לנוח, והעלה גרה ממה שאכל בימים שליפני זה. גם אני עיפתי מכל הימים ומחוסר התיאבון שטרם חזר אלי בעטיו של מרק “ויטה” הזכור לדראון עולם, והכינותי את עצמי לשינה על גבי החול הרך של הואדי. ושלושתנו לבדנו במקום הזה בודדים בתוך עולם סגור של הרים אשר עומדים עלינו.
כיון שסיימנו את הנידרש ללינת הלילה, שכבתי על גבי שק השינה ולא הרחק ממני שכב סלים על גבי שמיכה ועישן סיגריה. תוך כדי כך העלה נושא לשיחה שנסב בעניני נשים ושלא היפתיע אותי כיון שהיינו מנותקים מיביתו במשך כמה ימים וכפי הניראה היה עורג על אישתו. הוא שאל אותי אם אני שנימצא רחוק מביתי וממישפחתי לא מישתעשע עם נשים. אמרתי לו שמינהג יש לי להיסתפק באישתי אפילו שהיא רחוקה ממני ואני מיזדמן לביתי אחת לחודש. ההיתנזרות כיביכול שלי ממגע עם אשה במירווח זמן שאינו טיבעי לטעמו לא היתקבל על דעתו. ידעתי כי הוא מצוי במתח מיני ואכן אמר כי עליו לישגול לפחות פעמיים בשבוע. היסברתי לו שאצלנו האשה אינה קיימת רק לשם שעשוע מיני וכי ההיתאפקות היא חלק מן האהבה בין איש לאישתו. היפלגנו בנושא זה כשאנו משוים את מינהגי הבדוים למינהגי הישראלים.
הוא לא הישתכנע וטען כי הישראלים נוהגים כיבהמות, מיתהלכים ערומים ומיזדווגים בפרהסיה. זאת ראה במו עיניו בחוף נויבעה. כדי להרחיק עדות מעם ישראל שבליבי אני יודע שכל המיזבלה הישראלית באה לסיני להיתפרק מן הלחצים הנפשיים והיצריים הרחק מעין רואה, לימדתי זכות על עם ישראל והעברתי את האשמה ליכתובתם של בני אירופה שלאמיתו של דבר הם נוהגים בחופשיות. למעשה יש ישראלים שבאים לחופי סיני שנוהגים בחופשיות אך שומרים על רמה תרבותית בנושא זה של פירוק מתחים. השכיבה בעירום לשם שיזוף או בעת רחצה בים אין בו כל פסול. וסלים בחושבו שאני מעמיד פנים כאילו אני מיתנזר ולמעשה עושה מעשים בהסתר אמר: “אם תירצה אסדר לך מישהי שתענין אותך!” דחיתי את הצעתו מיניה וביה ונישתתק וחזר להרהר בינו לבין עצמו בסוגיה זו שכיראתה לו אחרת ממה ששמע ממני.
ויהי ערב ויהי בוקר של יום חדש שהוא 8.7.1976. קמנו ויצאנו עם חזות קשה מיבחינת חוסר המים. רק ג’ריקן קטן נותר ובו שלושה ליטר מים שאמורים להספיק לישנינו לכל היום שלפנינו. סלים קיווה לימצוא מים בואדי בתוך תמילה, אך אני הכינותי את עצמי למסה קשה של צימאון וקלקלת ההנאה מן הסיור. בהמשך הדרך היגענו למיסעף דרכים שבהם היתה דרך המובילה למוית ושושי ומוית מאליחה שבה הלכתי ליפני שנתיים. במרחק כמה דקות משם בכוון למזרח, מצאנו תמילה שבה היו מים. מלאנו את הכלים והישקינו את הגמל שהיה צמא מאוד והימשכנו ללכת בואדי אל־מיתרג’ה הפונה דרומה. כיון שסלים היה תשוש מרוב ימי שיטוט, היפצרתי בו שירכב בימקומי. היסכים ואני הלכתי בואדי העולה במשך כשעה עד שהיגענו ליקבוצת עצי שיטה. שם חנינו ואכלנו את ארוחת הבוקר בצל אחד העצים המצילים לנוכח ההר הבולט מעל מוית ושושי שהיה בצפון. הימשכנו ועלינו דרך נקיב ועברנו את פרשת המים לואדי אל־בדן. שם החילונו ללכת במורד הואדי עד שהיגענו למקום שבו הוא ניפתח כשמישטח אדיר יורד אליו ממערב מן ההרים.
סלים ראה רועה צעירה יושבת בפתח ערוץ של נחל. ביקש ממני לקחת את הגמל והוא הלך וישב לידה והיסתודד איתה. ולי הוא הורה להמשיך ולהיתקדם עד שישיג אותי. מן הצורה שקידמה את פניו ידעתי כי יש לו שיח ושיג עם הצעירה הזאת מן הסוג שדורשים היצרים והייתי סקרן ליראות כמה זמן יארך מעשה המרכבה אצלה.
היתרחקתי עד מאחרי עיקול הואדי במרחק של כמאתיים מטר וחיכיתי שם. כעבור עשר רקות ראיתיו עוזב את המקום ועושה דרכו אלי. והוא נהג ככל בדוי שמיסתפק ביזמן קצר כדי ליקטוף פרחים בחיק אשה. בכל הימים שהיתהלכנו במאהלי בני שיבטו למדתי כי הבדויות צעירות וקשישות מחבבות את סלים שלמרות קומתו הקטנה, יש בו קסם שממיס את ליבן. מכאן מובן היה לי למה היתקבל בימאור פנים וידע מה תעניק לו אותה יעלת חן. שאלתי אותו אם נערה זו נשואה והוא אמר לי כי היא עדיין פנויה. איך מיסתדרים הדברים מיבחינת השמירה מיפני הריון שאינו לגאלי, איני יודע. ואולי הוא רק תינה איתה אהבים?
את ארוחת הצוהורים קיימנו תחת שיטה ענפה בואדי “אל־בדן” כלומר: – ואדי היעלים. בשעה שלוש אחר הצוהורים כשהיינו בדרכנו לינויבעה ניפתח הים וכל מניפת הסחף הנהדרת של נויבעה היבהיקה מרחוק. החום היה קשה ואם כל הימים שעשינו באיזור ואדי ותיר וזלקה ולא הישתזפנו הרי שבשעה זו היתבשללנו כפי שלא היתבשלו בני אדם כמונו מאז ניבראה השמש. עברנו על פני המיבצר התורכי ומשם הימשכנו עד שהיגענו אל השיטה הענפה ליד מיסעף יאיר, שבו תחנת הדלק של צבי סויד קטוע הרגלים. כאן היה עלי להיפרד מסלים איפהייד. וכאן היתעוררה אצלי בעיה מצפונית. לא אני היזמנתי את סלים איפהייד והוא נישלח על ידי סאלם בנו של סלים איבן ג’אזי לבקשתי. ולא ראיתי אותו זכאי לקבל את התשלום כיון שידעתי שהוא ינגוס מישכרו של ידידי מיבלי שעשה דבר לבד מלבקש ממנו להיות לי למוביל על גבי גמלו בסיור הזה. על כן אמרתי לסלים כי אשלם לידו את שכרו ואת החשבונות הוא יעשה עם סאלם. דברי היתקבלו על דעתו ברצון ואפילו בהיתלהבות וישבנו לחשב את התשלום. אני נוהג לחשב את התשלומים עם המלווים שלי יחד איתם כדי לתת להם הרגשה שהם בעלי החשבון ואני רק מסייע להם. ליקרוא וליכתוב אין הם יודעים ואילו אני מחשב בפינקסי ואין כעיפרון מוסמך ופוסק בענינים אלו. מזלנו הרע היה שבדיוק כשהיינו מחשבנים הגיע סאלם בטנדר וראה אותי רושם ומחשב. עצר את מכוניתו ודרש ממני להשליש בידו את הכסף. אמרתי לו כי נהוג אצלי שאני משלם את חובותי ישירות למי שהוביל אותי ואכל איתי מאותה הצלחת כל הימים. והוא טען כך ואחרת ולא נעניתי לו. היתנגדותו הלכה ונחלשה בימיוחד כשראה שאני ממשש את ארנקי ופונה אל סלים, על כן הישתתק ועמד בצד הדרך ליראות בתהליך התשלום. סלים הירגיע אותי באומרו כי: “הכול יהיה בסדר אין מה לידאוג ואני כבר אתחשבן איתו!”
סלים שהוא גיסו של סאלם לא חשש ממנו כי במישפחה כמו במישפחה אין חוכמות ולא ניצול לרעה. ולבד מזה סלים בעל עמדה בשבט ובדרגה של רב־מבריחים. על כן נהג בו בדרך ארץ. היה עלי לשלם לסלים ־.585 ל“י ולא היה לסלים עודף משטר של ־.600. עשיתי מחווה ואמרתי לו כי אני נותן את העודף כמתנה לאישתו על מנת שיקנה לה מה שהיא רוצה. דבר זה גרם לו לריגוש והוא הודה לי תוך הבאת החיוך הנעים שלו על פניו. וסאלם עומד ליד מכוניתו ובולע את רוקו. קיבל סלים את כספו ובתור ג’סטה הלך אליו ומסר לו שלושים ל”י והביא אותו על סיפוקו. אני לקחתי את חפצי ניפרדתי מסלים והם הלכו לדרכם. תוך כמה דקות הישגתי טרמפ לאילת. בדרך נודע לי דבר חטיפת המטוס באנטבה והצלתו בידי צהל. הנוסעים הישתוממו על שאלותי בענין זה והישתוממו ליראות שעוד לא תמו רובינזונים מן הארץ.
הישתכנתי בבית־ספר שדה שבאילת. הייתי תשוש עד מוות. למוחורת טסתי לתל־אביב ולבית השיטה וכעבור יומיים הידרכתי טיול בסיני כשכול גופי עדיין כואב מן הרכיבה הממושכת על הגמל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.