בתאריך: –9.6.1976–3

קוד–סיור 9

יצאתי עם טיול שירד לשרם אשיח‘. בעת ששהינו בבית הקפה בביקעת אלמילקה שבו מצוי בית־ספר שדה צוקי־דוד פגשתי את מוחמד איעטיש הצעיר השובב אשר ארב לרועה בטלאח’ ליפני שנתיים. צחות הלשון והדיבור השוטף המציין את העיטשים בלט אצלו. תוך כדי שיחה איתו הישמיע לי “עזומה” – שהיא השבעה של הזקנות שבה הן משפיעות על הזאבים שלא יטרפו את הצאן. לדיברי צאלח מוסה הטבח שלנו: – המשביעים הם אנשים שמיחוץ לדת כעין כופרים. רק הזקנות משביעות.פה מצאתי את השרידים של האמונות הקדומות שטרם נידחקו על ידי האיסלאם.

נסענו דרך נווה פאראן עד שהיגענו לחמאם מוסה. ניצלתי את הזמן וניגשתי לואדי אטור אל צובחי החובש. ניתקבלתי בשמחה רבה. מבסוטה שוב בהריון. חלק מן החצר שלהם כיסו בלוחות עץ ויצרו אולם סגור אותו ירצפו בבטון כנגד האבק. מסרתי להם את התמונות שצילמתי. הם היזמינו צילום גדול שלהם בו מצויים צובחי ומבסוטה. היצעתי לה לילבוש את הבורקוע. היא אמרה כי רצונה להיצטלם כך שיראו את יופיה בלי מסווה. מכאן הבינותי כי המחסומים שהיו ביני ובינם הוסרו ואין היא מיתביישת להופיע לפני כמו יתר הבדויות.

משרם אשיח' היגעתי עם המטילים לנבכ אל הרייט ואבי נימצוביץ. היה לי מזל והיגעתי יום אחרי שחזרו מינסיעה. הרוח היתה חזקה בסופת חול קידמה את פני. ליפני שהיגענו לנבכ ירדתי אל החוף להיתרחץ. הים סער בחוזקה ושם על החוף פגשתי את עיד חמדאן ואת ח’יד’יר איסבאייל הזקן שאיתם ערכתי סיור יחד עם תמר חיזקיהו ביסביבות ג’בל צבאח. היתה לי זאת היזדמנות שלא ציפיתי לה על מנת לתת לעיד את תמונתו שצילמתי באותו טיול. אספתי אוכל ממכונית הטיול, ונתתי להם, כי ראיתי אותם יושבים במקום נידח ורציתי להקל עליהם. חוץ מזה ביקשתי להביע את שימחתי ליפגישה זו איתם.

את הערב ביליתי בשיחה עם הזוג הזה. נוסף למעשה ניסים ומרכבה על הרייט שראתה את ישו בישעת בוקר עם הזריחה על הרי מידין, קיבלתי שעור בגילגול נשמות. מפיה למדתי את הרקע המדעי כיביכול לטלפאתיה ומדיטאציה וכל אמצעי הקשר עם אנשים. האנרגיה לדיבריהם היא ראשית ואחרית דבר. הנשמות הן אנרגיה, הנפש היא אנרגיה והמחשבה כמוה. צריך רק לדעת להקרין כדי ליצור קשר עם הזולת ואפשר גם עם עולמות אחרים. הדולפינים לדעתם הם נשמות של אנשים מעולמות אחרים. כל הדברים המופלאים שהדמיון יכול לפתח הם ניתנים להגשמה. מתוך נימוס ניסיתי לגלגל איתם דברים תוך הבנה לרעיונותיהם כשאני מרחם על שני הצעירים המחפשים מיפלט בעולם דימיוני שאינו קיים. מזלי “שפיליס” המדריכה והמומחית שלהם לא היתה אותו זמן אצלם, אחרת הייתי נימצא במצב מביך כי יש גבול להפלגה בעולם הדימיון. בין היתר העתקתי כמה דברים מתוך היומן שלהם כדילהלן: –

אלוהים אדיר ורחמן. ליל כוכבים. אנו ליד המים. רוח שרה, אויר כה בריא! הגחלים לוחשות וצללים מרקדים. בשקט תבוא אלינו אלוהים!

קשת לבנה הינה היא באה. יש אלוהים ברוכים השלווים.

עינינו מביטות ונישמותינו יוצאות, ועוצמה בתוכנו לוחשות שלום!

ברוך אתה אדוני אלוהינו אלוהי היקום. האדמה והים והרוח והליל. לעשות טוב ולינהוג בדרך אמת.

זוהי חבל ארץ, ים ואדמה. הגמל והעיזים חיים בה. מים מהבאר. ומתמרים בין העצים.

מידבר לכאן ולכאן ובמרכזה יושבת נבכ נווה מדבר. תושבים ילידי מדבר באוהלים. אנו יושבים לצידם. יום נוסף של צום עליהם עבר. השמש שוקעת בין הרי היקום ודיממת לילה יורדת עלינו.

זקן המאהל בדוי זקן, עוור וחסון קם ליתפילה לאללה בידבקות ובהכנעה. לוחשות שפתיו תודה לאללה. גופו יורד ועולה שפתיו לוחשות. הוא מנשק האדמה ומרכין ראשו.

תודת המאמין ההולך בדרך אלוהים.

סך הכול, היתבטאויות נאיביות של מי שאינו יודע איך לספק את התביעות

הריגשיות על עצמו.

מתוך היומן שלהם העתקתי חומר נוסף בעיניני רפואה שריכזה החובשת משרם. למוחורת אחרי ציפיה ליטרמפ במשך שש שעות באו מדריכי בית ספר שדה נעמה ואיתם היגעתי לחוף הרחצה אל “ע’רקאנה” מיצפון לנבכ. בלילה ביליתי עם מוחמד בעל בית הקפה כששנינו יושבים ליד המוקד בחצר האחורית של החנות. הישמעתי לו קצידות מתוך הטיפ שלי שהירשימו אותו מאוד. הריחוק של איש המידבר מימקום ישוב אחר מנתק אותו מימקור התרבות והבילוי. על כן הקצידות של הטרובדור רביע אבו חרבי ואחרים, היו כשמן בעצמותיו. ממנו אספתי פרטים נוספים אודות המקום, רפואות וצמחים.

בבוקר למוחורת ניספחתי אל סיור מדריכי בית ספר שדה “חצבה” שבאו לילמוד את השטח. הרוח חמה וחזקה והחום גדול. בשובנו לע’רקאנה, יצאתי עם המורה אימסלים התורבאני אל ח’ריזה המצויה לא הרחק מן המקום שבו הכביש חוצה את ואדי כיד. שם היתארחתי אצלו עם עיד ואחמד שהיצטרפו אלינו. לאור הירח ושתית התה שמעתי ספורים מפי אימסלים. את השכלתו קיבל במיצרים והוא כולו מלא ידיעות ברמה פרימיטיבית. למוחורת ביקרתי בבית סיפרו.

הישתוקקתי להיפגש עם זקנות כדי לירשום מפיהן סיפורים וזיכרונות ובימיוחד מירשמי רפואה, ולא היצלחתי. המאהלים מפוזרים ואני מצוי בבית־הספר ממרכז הואדי מיבלי יכולת לפתח מגע של ממש איתם. כל ניסיונותי להיפגש עם הזקנות עלו בתוהו. מאחר שהייתי אמור לחזור עם טיול העולה לסנטה מינביעות נסעתי למיסעף כיד בימכוניתו של אימסלם. לא ניצרכתי לחכות הרבה זמן ומכונית צבאית אספה אותי והיגעתי איתה לינביעות.

מזג האויר היה חם ביותר. ירדתי לחוף להיתקרר. הטיפוסים שהיסתובבו שם גרמו לי למהר ולהיסתלק משם מחשש שיבוא מישהו ויראני בין הריקנים הללו ויחשוב שיצאתי לתרבות רעה. פה ושם ניסו חבורות של חילים להיתנפש. לדעתי חשבונם היה בטעות. החוף כולו מסריח משמן בישול שהיבאיש. כל עוד רוחי בי חזרתי לצומת נביעות. בלילה ישנתי תחת עץ מרוחק ככל האפשר מהמסעדה ותחנת הדלק של צבי קטוע הרגלים. בחרתי להימצא רחוק מן הכביש כדי שלא תישזוף אותי איזו עין מרושעת ותלסטם אותי בישנתי. נהניתי מן הבדידת המוחלטת שבה הייתי שרוי. אך בלילה היטרידו אותי היתושים והריחות מול בתי השימוש שנישאו על ידי הרוח מן החניון בחוף והיגיעו אלי ממרחק של כישני ק"מ. הנאה לא היתה לי הפעם מינביעות.

בבוקר יום רביעי בשבוע 9.6.1976 הצטרפתי לישלושה צעירים בדוים שהיצטידו בדלק לגיפ שלהם ועמדו לינסוע לאזור סנטה. ביניהם היה “עיד שהין” הצעיר החתיך הגר בינווה פאראן. הם קנו גיפ ישן ומיושן בלי סטרטר. בדרך חדל הגיפ ליפעול בהרבה מקומות ונע רק לאחר ששיפשפו פה ושם ונע איכשהו. ולא רק זאת ליכשהיתחיל להיתאמץ בעליה החולית של ואדי נצב, נעצר והסכים להניע את עצמו רק במהלך ראשון. וכך תוך שאנו דוחפים או מתקנים עשרות פעמים היגענו לואדי זע’רה כשאני איבדתי את תיקותי להגיע עוד היום לצוקי־דוד.

כדי שלא לאבד את סבלנותי הישתמשתי באמצעי שלמדתי מצאלח מוסה הטבח שלנו שלפיו: – אם אתה מצוי בימצוקה היתעלם מן המציאות והמשך בדרכך. וכך עשיתי. אין שעון אין צוקי דוד וניתן לזמן לעשות את שלו. דרך שעוברים אותה בשעתיים מפתח ואדי נצב עד לנבי־צאלח עשינו בישמונה שעות.

אחת ההישתוממויות שלי מן הצעירים הללו היה שבעת שחיטטו במושב האחורי של הגיפ ניתגלו כמה בקבוקי ויסקי ובירה שהם אסורים בישתיה על ידי המוסלמים. הדבר אישר לי את הבחנתי בכך שהבדוי אינו מקבל איסורים שמונעים ממנו את הנאות העולם ולא כל שכן מפריעים לו לנהל את חייו.

בבוקר יצאנו מינביעות ובישעות הערב היגעתי לצוקי־דוד.