סיפור על אנשים שחָברו יחד כדי להציל נער שנידרדר לתהום הפשע; סיפור על אם הנחלצת להשיג תרופה נדירה לבנה; סיפור על ידידות שעמדה במבחן ופרשה מרגשת של חיבה בין אדם לבין כלב – אלה וסיפורים רבים אחרים שזורים בספר זה שפרקיו מגוללים קשת ססגונית של מעשים ועלילות, וגיבוריו הם אנשים שאיכפת להם: פלטיאל המחנך השואף לשנות את פני העולם, אלכסנדר חוקר־הסרטן הנושא נפשו לתרום תרומתו להדברת המחלה הממארת, וחבריהם המאמינים כי הטוב יגבר על הרע וכי האהבה סופה לנצח.

 

פרק ראשון: ויהי בחצות הלילה    🔗

השעה היתה קרובה לחצות. בני־ביתי נמו שנתם ואני ישבתי בחדר־עבודתי רכון על שולחני. עבדתי בשקידה. היתה דממה בחדר וכן בסימטה שמעבר לחלון. אהיל המנורה חג סביבי תוגה של אור, אך החדר שרוי היה בצל. לפתע נדמה היה לי שמישהו מאותת לי בפנס. הצצתי בחלון. אור לבן, מסַנוור, נדלק וכבה חליפות בחרכּי התריס. ברקים? – שאלתי את עצמי – מה פתאום? אמנם, חורף עכשיו, אבל היום הרי היה יום שכולו שמש ואור!

עודני תוהה על הברקים, הגיעַנִי קול עמום, קול הרעם. הוא בא מן הצפון, מתגלגל ומהדהד בעוז, ועד שנדם קולו ענה לו קול חברו החזק ממנו. לאחר רגע דומה היה עלי שבשמים ממעל מתנהל דו־שיח אדיר.

הברקים הבהיקו בחרכּי התריס ולאחר כל ברק עצרתי נשימתי. הנה הוא קרב ובא, הרעם, עוד רגע קט, עוד שניה! והוא לא הכזיב, הוא בא, וקולו מהלך מסוף העולם עד סופו.

קמתי, קרבתי לחלון ופתחתי את התריס. השמים עטויים היו מעטה אטום של עננים, והברקים כתבו עליהם בכתב משונה, כתב־חרטומים. הברקים פילחו את האפילה וזו התכווצה והרטיטה כבעל־חיים החושש ממכה שתונחת עליו.

המחזה היה מרהיב־עינַיִם, אך עד־מהרה אנוס הייתי להגיף את התריס. רעם אחד, חזק מקודמיו, דומה שהכּה ישר בגג ביתי. הקירות נזדעזעו. התריס חבט בכנפיו כציפור פצועה. אותו רגע הגיעַנִי קול חרישי שהיה ניגוד גמור להדהוד הרעמים. היה זה זרזיף גשם שטיפותיו ניגנו על גג הרעפים של ביתי. הזרזיף גבר והלך, ולאחר שעה קלה ניתך גשם עז, שוצף.

חזרתי אל שולחן עבודתי, אבל קשה היה לי לקשור את חוט מחשבותי שנותק. הבטתי בכתב־היד שלפני, אך לנגד עיני ריצד כתב־החרטומים של הברקים. הנחתי עטי מידי והקשבתי לקול המטר בחוץ. ופתאום, בתוך השקשוק החדגוני של קילוחי המים, נשמע קול אחר, ספק יללת חיה ספק בכי של תינוק. הקול הטרידני. ניסיתי להתעלם ממנו. ודאי חתול – אמרתי אל עצמי – חתול מסכּן שאין לו מחסה בגשם. וכבר קמתי ממקומי, כדי ללכת אל חדר־השינה ולעלות על משכבי, אך המחשבה על החתול האלמוני המיַבֵּב מעבר לחלוני גררה מחשבות נוספות – מחשבות על עם החתולים.

שכונתנו משופעת היתה בחתולים, חתולי רחוב. לבנים ושחורים, מנומרים וג’ינג’ים. אלה מגודלים, תובעניים וחוצפניים, ואלה עלובים וחומקים בפחד לשמע כל רחש קל. הימים הראשונים של שכונתנו ימים טובים היו לחתולים. הבתים החדשים הבהיקו בלובנם, אבל הסימטה מלאה היתה ערמות קרשים, שיירי בנין ולבינים נתוצות. גינות וגדרות נוי טרם ניטעו אז, ושדה־הבור הגיע עד לסף ביתנו – שיחים דלים, מנוּוָנים, קוצים וסבך עשבים שוטים. מתוך הסבך הזה הגיחו עכברים קטנים, שהיו חומקים לתוך בתינו. לא ייפָלא ששמחנו על החתולים, שכדרכם של חתולים באו בעקבות המשתכנים. סמכנו עליהם: הם ישחררו אותנו ממכת העכברים! באותם ימים היו הנשים בשכונה מגישות לחתולים כל נתח טוב, צלחות חלב, גבינה ועצמות.

היה זה תור־הזהב של החתולים. לימים נוקה השטח, ניטעו גינות, והעכברים נעלמו. עד־מהרה נתברר שאנו, בני־אדם, כפויי־טובה אנוּ. האוכל שהוגש לחתולים נתמעט, רעבים־למחצה הסתובבו ברחוב, אך עדיין היה להם פתח הצלה: פחי האשפה. הם, החתולים, למדו להיכנס לתוכם. בראשם היו דוחפים את זיזי המכסה הבולטים ומרימים אותו ואז היו צוללים לתוך הפח ומזינים את נפשם הרעבה בשאריות האוכל. לשמע פסיעותיו של אדם קרב ובא היו מזנקים מתוך הפח ונמלטים על נפשם. לימים נסתם גם מקור זה. העיריה הנהיגה פחי אשפה מיוחדים־במינם, שהמכסה שלהם נטול זיזים. עתה הסתובבו החתולים בסימטתנו כרוחות־רפאים: מזי־רעב, כנועים ומשתופפים לארץ, ומבטם זועק לרחמים.

ואין מרחם.

לא פעם הירהרתי לעצמי: מדוע שפר חלקם של הכלבים בעולמנו, ואילו החתולים מקופחים כל־כך? כלב יש לו אדון הדואג למחסורו, ואילו החתול חייב למצוא את מזונותיו. כלב יש לו מלונה משלו או פינה בבית בעליו, ואילו החתול חסר־בית. כלב תועה נמסר לחברת צער־בעלי־חיים, ושם יש לו סיכוי שיבוא מישהו ויאמצו ויביאו לביתו. אך מי יאמץ לו חתול רחוב? רק חתולי סיאם, שעיניהם הכחולות יפות להפליא, או חתולי אנגוֹרה ופרס, ששׂערם משיי ורך, חתולי בוּרמה זהובי־העינים או חתולי מלטה שלפרוָתם גוון כחול – יש להם בית, ואילו חתולי הרחוב הם חסרי־מחסה. היכן הם מסתתרים בלילות גשם? היכן ממליטות חתולות הרחוב את גוריהן? כלבים שוהים בבית אדונם עד זיקנה ושיבה. ובמותם – דואגים בעליהם לסילוק גופתם, ויש שמקימים להם מציבה בבתי־קברות מפוארים, מיוחדים. והחתולים? יום אחד סופּר לי שבעלי־החיים בטבע חשים שקרב יומם, ואז הם מסתלקים למקום מרוחק מישוב, מסתתרים בסבך ושם נופחים את נפשם. הטלתי ספק בכך. אם אמנם נכון הסיפור – היכן בתי־הקברות של החתולים? הנמצאו בסבך שיחים כלשהו שלדים של חתולים אשר ביומם האחרון נמלטו שמה כדי לעצום את עיניהם לנצח?

מחשבות אלה – וכיוצא בהן – חלפו בראשי בקומי משולחני כדי לעלות על משכבי. היללה מאחורי חלוני נשמעה בבירור, אולם התעלמתי ממנה. אמנם עוול נעשה לעם החתולים, אך לא עלי הוטל לתקן עוול זה. דרכו של עולם הוא ומי אני שאבוא לשנותו?

וכבר פסעתי לעבר חדר־השינה, אך אותו רגע גברה היללה. היה בה משהו אנושי כל־כך, שלבּי נחרד. ופתאום, כאילו הוליך כוח סמוי החזק ממני את צעדי, ניגשתי לדלת ופתחתיה.

קידמני מסך החשיכה, סינוורני זרם המטר. אך אוזני קלטו בבירור את היבבה. היא בקעה מאצל הגדר החיה, גדר ההדסים שטיפחתי זה שנים. היתה זו גדר נוי שגדלה אט־אט עד שגבהה והיתה לחיץ בין הגינה שבחזית ביתי ובין הרחוב. משם, ממרגלות הגדר, בא הקול.

חזרתי אל חדרי ונטלתי מטריה. רגע עמדתי על הסף מהסס ואז פרצתי החוצה והמטריה סוככת על ראשי החשוף. סילוני הגשם הצליפו בי בחמת־זעם, אך אני הגעתי לגדר, השתופפתי ופישפשתי רגע בין שיחי ההדס, ורק אז נמלטתי על נפשי. לאחר רגע עמדתי בחדרי ובידי יצור קטן, רועד ומיבּב.

כל־כולו כפקעת־צמר רטובה, קרה, משלחת צמרמורת בידי האוחזת בה, פקעת קטנה, חסרת־צורה, אבל לא היה לי כל ספק: זהו גור כלבים!

היכן אמו? לא ייתכן שכלבת רחוב תפקיר את פרי־בטנה! ואולי יד אדם היא שהטילה את הגור הרך ליד הגדר? אדם, שכלבתו המליטה גורים, והוא לא ידע איך להיפטר מהם עד שהחליט להפקירם ברחוב – אולי יימָצאו להם מאמצים? אך מדוע עשה זאת דווקא בליל גשם וסופה?

ידעתי שלעולם לא אמצא תשובה על שאלותי. החלטתי להתעלם מהן ומן החקרנוּת הטבועה בי ולעסוק בגור.

הוא יִבּב חלושות. עיניו עצומות היו, אולי מחמת האור שבחדרי ואולי צעיר מאוד היה וטרם פקח את עיניו. נטלתי מגבת ועטפתי את גופו הקטון, וזו נתמלאה מיד מים. סחטתיה לתוך הכיור וחזרתי וניגבתי את הגור. לבסוף אנוס הייתי להחליפהּ במגבת חדשה שכרכתיה כתחבושת סביב הגוף המרעיד ואת קצהָ הידקתי בסיכת בטחון.

היבבה נפסקה, אך הגור הוסיף לרעוד ושילח את זרבובו לפנים בתנועה מגששת. הוא מחפש את פִטמת אמו! – חלפה מחשבה במוחי.

ואז נחלצתי לפעולה.

אחרי שעה קלה ישבתי ליד שולחן עבודתי. הגור שרוע היה על טבלת השולחן, ואני משקהו חלב מתוך בקבוק שבצוָארוֹ תקעתי מטלית הסופגת את החלב. תחילה סירב הגור לינוק, ואנוס הייתי לפתוח בכוח את פיו, אבל לאחר שטעם את טעם החלב החם, הידק את פיו חסר־השינַיִם מסביב למטלית ופתח במציצה.

לא אסתיר מכם: חמימות משונה התפשטה בלבּי. מין שמחה חרישית, שלא הועבה אפילו על־ידי התקרית הקלה: עם שאני מאכיל את הגור, הצצתי הצדה וראיתי שעמודי כתב־היד שלי רטובים כאילו ירד עליהם קצת מן הגשם בחוץ. רגע נשאתי עיני אל התקרה: אולי היא דולפת? אך משנהו תפשׂתי את המתרחש. הגור הקטן רבץ בתוך שלולית שהתפשטה לצדדים. לא כעסתי עליו. הרי זה גור רך שטרם למד הלכות נקיון!

נטלתי מטלית וחיסלתי איכשהו את התקרית, ואז –

בטוחני, שאתם יודעים בדיוק כיצד נתגלגלו הדברים, שכן אין לי ספק שהייתם נוהגים כמוני. שמתי את הגור בתיבת נעלַיִם שריפדתיה בסודר־צמר ישן. ליד התיבה העמדתי תנור־חשמל דולק. בטוח הייתי שהכלבלב לא יוכל להיחלץ בכוחות עצמו מתוך התיבה, על־כן לא חששתי מאשוֹ של התנור. לעומת זאת סמכתי על התנור שיחמם את הגור ויפיג מעצמותיו את הקור שחדר אליהן בשעות הלילה, כאשר רבץ ליד גדר ההדסים.

בצאתי מהחדר, העפתי מבט אחרון בגור. הוא רבץ ללא ניע, עיניו עצומות ומתוך בטנו בקעו גרגורים משונים – קולות של שׂובע וקורת־רוח.

 

פרק שני: הגזע והשֵם    🔗

השתדלתי להרָדם, אך כמו להכעיס עטו עלי הרהורים שלא הניחו לי לעצום עין. משהצלחתי להתנמנם, בא אלי בחלומי ג’ינג’י, מלך החתולים של שכונתנו, ובפיו טענות לרוב על הקיפוח שאנו, בני־אדם, מקפחים את עם החתולים. דומה שהמשיך את חוט מחשבותי שחשבתי בטרם עליתי על משכבי. ניסיתי בשנתי להתגונן ולהפריך את טענותיו, אך הוא, ג’ינג’י, סתר אחד לאחד את דברי. אמרתי לג’ינג’י:

“אני נכנע, אחד אפס לטובתך.”

חייך חיוך חתולי ואמר, קורן כולו:

“אתה רואה?!”

רציתי לענות לו, אולם אותו רגע הקיצותי מנמנומי. ושוב שכבתי שעה ארוכה בעינים פקוחות, בוהות אל החשיכה. הפעם הציקה לי שאלה שלא היתה לי תשובה עליה: מה אעשה בגור?

תאמרו: מה הבעיה? הרי סיפרת קודם שיש לך בית וגינה. מה הפריע לך להחליט שהגור יישָאר בביתך ויגדל ויהיה כלב־שמירה מועיל?

הדבר לא היה פשוט כל־כך. נסיון מר היה לי בגידול בעלי־חיים. בתי יעל ובני אורי הביאו מדי פעם יצורים חיים לביתנו: כלבים וחתולים, צבים ודגי־זהב, אוגרים ועכברים לבנים, שפנים ותוכיים וציפורים כנריות. הכנסתו של יצור כזה לביתנו מלוּוָה היתה התלהבות גדולה של יעל ואורי – קריאות התפעלות וגילויי חיבה אל בעל־החיים. אך שרה אשתי ואני לא הבטנו בעין יפה באורח. שרה חששה לנקיון הבית ואילו אני טענתי באוזני הילדים:

“אין שעתי פנויה לטפל בבעלי־חיים. יצור חי זקוק לתשומת־לב!”

ואז הבטיחו יעל ואורי הבטחה חגיגית: “אנו נעשה את כל המלאכה, נטפל, נאכיל, נדאג לנקיון!”

כך, נעשה ההסכם בינינו.

אבל יעל ואורי הפרו בדרך־כלל את ההסכם. אמנם, בימים הראשונים התמסרו לבעל־החיים ודאגו למחסורו, אך לאחר־מכן באו עיסוקים אחרים והשכיחו מלבם את הבטחתם ואת בן־טיפוחם. ואני, שאנוס הייתי באין ברירה להוציא כלב לטיול ערב או

לנקות כלוב של תוכיים – נמאס עלי הענין ובסופו של דבר התמרדתי ומצאתי דרך כיצד לסלק את האורחים מביתי בלי שיאונה להם כל רע. כיצד? תמיד נמצא ילד בסביבה, שקפץ על המציאה ובשמחה רבה נטל את הכלבלב, החתול, את הקופסה עם האוגר או את כלוב התוכיים והכנריות – ורץ אל ביתו, מפחד שמא אחזור בי ואתחרט.

סילוק זה של בעל־חיים מביתי נעשה בהסכמתם האילמת של יעל ואורי אשר בושו במקצת על הפרת ההסכם, אך הודו שאין הם מסוגלים לעמוד בתנאיו. ואני, לאחר כשלונות רבים מסוג זה החלטתי בלבי אחת ולתמיד: לא עוד אכניס בעלי־חיים לביתי! והנה, בשָכבי אותו לילה על משכבי והשינה נודדת מעיני שאלתי את עצמי:

כיצד קרה הדבר שהתכחשתי להחלטתי? בחדר־עבודתי, בתוך תיבת הנעלַיִם שליד התנור, רובץ לו יצור קטון, מסכן. מה יהא על הגור?

“דיה לצרה בשעתהּ,” לחשתי אל עצמי ועצמתי עיני וניסיתי להירָדם.

הקיצותי לקול השעון המעורר. קפצתי ממשכבי, כדרכי כל בוקר, אך פתאום נזכרתי במאורעות ליל אמש ומיהרתי אל חדר־עבודתי. בחדר עמדה חמימות נעימה. הצצתי לתוך התיבה: הגור, מחותל במגבת, שקוע היה בשינה. התרתי אותו מחיתוליו והשקיתיו חלב מן הבקבוק. ילדי טרם התעוררו. כיון שמיהרתי לעבודתי, החלטתי לספר להם על הגור בצהרים, כשיחזרו מבית־הספר. לאחר שכיביתי את התנור, סגרתי את דלת חדרי והגור נשאר לבדו. שיערתי שאין הוא יודע היכן הוא נמצא. הרי עיניו טרם נפקחו לראות את העולם!

הנה כי־כן יצאתי לעבודתי, ובצהרים, בדרכי־בחזרה אל ביתי, תיארתי לעצמי כיצד אפתיע את ילדי ואראה להם את גור הכלבים הקטון. אך הם־הם שהפתיעוני. בהיכנסי לביתי, קידמני מבטהּ של שרה אשתי, מבט שהיה בו גם נצנוץ של שחוק וגם צל של תוכחה אילמת, וכן קולותיהם של יעל ואורי שבקעו מחדר־עבודתי.

נכנסתי וראיתי את שניהם רכונים על־גבי התיבה. אורי מלטף את ראש הכלבלב, ויעל גוערת בו: “אל תגע! הוא קטן ופוחד.”

ראוני – ועטו עלי בקריאה:

“אבא, איפה מצאת את הגור?”

סיפרתי להם את קורות הלילה. אמרה שרה אשתי:

“יש למצוא מישהו שיאמץ את הגור. הרי לא נגדל כלב בביתנו.”

יעל ואורי שתקו, ורק עיניהם, עיניה הכחולות של יעל ועיניו החומות של אורי, הביטו בי בתחינה. נמנעתי מלהביט לעברם, אך הרגשתי בסערה הקרבה ובאה.

ואמנם, בערבו של אותו יום, בשבתי ליד שולחן עבודתי והתיבה עם הגור עומדת סמוך לתנור, נכנסו יעל ואורי לחדרי. הם עמדו לפני בלא הגה, אבל שתיקתם תבעה ממני תשובה. נשאתי עיני מדף־הנייר והבטתי בהם.

הפעם היתה יעל הדוברת.

“אבא,” אמרה וקולהּ חרישי, “אנו מבקשים שהגור יישָאר אצלנו.”

“ומי יטפל בו?” שאלתי.

“אנחנו!”

“שמענו!” קראתי וצחקתי וניסיתי לשוות לצחוקי הבעה של לעג.

“אבא,” אמר אורי, פורש כף־ידו בתחנון, “הפעם אנו מבטיחים ונקַיים. הגור חמוד כל־כך! אנחנו כבר אוהבים אותו, אם־כי הוא לא ראה אותנו אפילו. עיניו כל הזמן עצומות. אנו נטפל בו, ננקה את התיבה, נאכילו, נוציא אותו לטיולים!”

ועדיין עמדתי בסירובי.

“זאת שמעתי לא פעם!” אמרתי בקול נוקשה.

“אבל הפעם, אבא, תראה שאפשר לסמוך עלינו!” התחננה יעל. היא אחזה בכף־ידי והביטה בי, וראיתי שעיניה מתלחלחות. חשתי שבסופו של דבר איכּנע. הנסיון לימדני שאין בי הכוח להתיצב מול דמעותיה של יעל.

ועדיין היססתי, אלא שבאותו רגע נשאתי את עיני ומבטי נתקל בדמותהּ של שרה אשתי. מסתבר שכל אותה עת עמדה שרה בפתח חדרי ושמעה את שיחתנו. שילחתי לעברהּ מבט שואל ואז הגיעני קולהּ, קול שקט ומאופק:

“טוב, ילדים, הגור יישאר. אך זכרו: זהו הנסיון האחרון שלנו. אם לא תטפלו בו, לא נכניס לעולם שום בעל־חיים לביתנו!”

יעל מחאה כפיה ורצה אל שרה ונישקה לה. אורי חיבק אותי וחיכך פניו בפני. וכך ירדה שמחה על ביתנו וארבעתנו שותפים להּ, ואין יודע מי מאתנו שמח יותר.

תיבת הנעלַיִם – והגור בתוכהּ – הועברה אל חדר־הילדים. יעל הביאה מחברתהּ, שהיה לה אח תינוק, מוצץ־גומי והחליפה את המטלית בפי בקבוק החלב, ואני הסחתי דעתי מהגור. לא עוד שמעתי את קולו. כיון ששבֵע היה ונהנה מחמימות, לא יבּב אף לא פעם אחת. יעל ואורי טיפלו בו במסירות.

לאחר כשבוע הופיעו יעל ואורי בחדרי. יעל החזיקה תחת בית־שחיה ספר עבה שעטיפתו צבעונית. השנַיִם ישבו מימיני ומשמאלי ושוב יעל היא שפתחה והסבירה:

“הגור גדֵל, אבא. הבוקר פקח את עיניו. לא ייתכן שלא יהיה לו שֵׁם.”

“מי מפריע לכם למצוא לו שֵם?” עניתי.

“החלטנו לשתף אותך בכך,” אמר אורי.

“רצינו גם שתעזור לנו לקבוע בן איזה גזע הוא,” הוסיפה יעל.

“מה פתאום?” קראתי, “אינני מומחה לכלבים. תוכלו לגשת אל מיכאל המגדל בחצרו כלבים”.

“כבר היינו אצלו,” סיפרה יעל.

“ומה קבע?” שאלתי.

“מיכאל מחשיב רק כלבים גזעיים,” אמר אורי, "כשבאנו אליו וביקשנו שיזהה את הגור שלנו, הוא הביט בו וצחק בביטול ואמר: ‘מזל טוב! איפה לקחתם צפרדע זו?’ "נעלבנו וכבר עמדנו לצאת מחצרו, אך הוא הרגיש בצער שגרם לנו וניסה לפייס אותנו. אמר:

“‘הגור קטן עדיין, ואני באמת איני יודע בן איזה גזע הוא. אך יש לשער שזהו בנהּ של כלבת רחוב. שכן מי יפקיר היום גור גזעי? כלב גזעי עולה עכשיו אלפים!’”

“וכיון ששתקנו, ביקש אותנו לחכות ונכנס לביתו וחזר עם ספר זה,” המשיכה יעל את סיפורו של אורי והושיטה לי את הספר שעטיפתו צבעונית, "וכך אמר מיכאל:

“‘זהו הספר הטוב ביותר שיש לי על גידול כלבים. תמצאו בו תיאור של רוב גזעי הכלבים בעולם. קראו בו ונסו לזהות את הגור שלכם.’”

יעל סיימה את סיפורהּ ונשתתקה. שאלתי:

“אז למה לא עשיתם זאת?”

“ניסינו לקרוא,” השיב אורי, “אך מרוב כלבים התבלבלנו. עזור לנו, אבא!”

“השאירו לי את הספר,” אמרתי, “אעיין בו.”

ואמנם, עיינתי, אך עד־מהרה נתברר לי שילדי צודקים. הספר עשה רושם רציני, היה זה ספר ממצה ומקיף, מחולק למדורים: כלבי־ציד, כלבי־רועים, כלבי־גישוש, כלבי־נחִיה לעיורים, כלבי־שעשועים – ועוד. כל כלב ותיאורו המדויק, כל כלב וגודלו וטבעו וצבע שׂערוֹ. היה שם, בספר, כלב־ציד אפגני ששׂערו הזהוב ארוך ומשיי, בוֹקסר חום גרמני, כלב־רועים קטלוֹני ששׂערו ארוך־גלי, קולי ננס לבן־חום מסקוטלנד, דני גדול מדנמרק וכלב פיקנֶזי מסין, פוּדל צרפתי, פוֹינטר פורטוגלי וסן בֶרנרד משוייץ, בוּלדוֹג ולברדוֹר ודוֹברמן וקוקר־ספניֶל וטֶריֶר, ועוד ועוד. בהקדמה לספר נאמר, שמצויים בעולם מאות גזעי כלבים, אך פרקי הספר עוסקים ב־107 גזעים בלבד, אלה שזכו להכּרה רשמית על־ידי התאחדות הכלבנים האנגלית. קראתי – וסחרחורת אחזתני. לא מצאתי את ידי ורגלי במהומה הכלבית הזאת!

על־כן, לאחר כשעה אמרתי ליעל ואורי:

“צדקתם! גם אני התבלבלתי בקָראי בספר. הביאו הנה את הגור וננסה יחד לזהותו.”

הגור הובא והושכב על שולן עבודתי, ואני קראתי בקול מהספר את סימני־ההיכּר של כל כלב, ויעל ואורי ניסו למצוא עקבותיהם בגור החמוד שלנו, אך לשוא.

סוף־סוף התעייפנו ואז הושיטה יעל את ידהּ, אחזה בספר וסגרה אותו.

“די, אבא!” קראה, “מיכאל צודק. נחכה עד שהגור יגדל ואז אולי נדע בן איזה גזע הוא.”

“ואיך נקרא לו?” שאל אורי.

ענתה לו יעל:

“את הגזע לא גילינו, אבל לא עבדנו לשוא. יש לי שם!”

“ומהו?” שאלנו שנינו, אורי ואני.

“בּמבּוֹ!” קראה יעל ועיניה הכחולות הביטו בנו מלאות צחוק.

“מה פתאום?” שאלנו. ענתה יעל ואמרה:

“שמענו את סימני־ההיכּר של כל הכלבים, נכון? ומה למדנו? שמה שיש בם יש בו! על־כן נקרא לו במבו!”

אורי ואני פרצנו בצחוק, ויעל צירפה קולהּ ואפילו יצאה מרוב שׂמחה בריקוד על־גבי המרבד שליד שולחני. תוך כדי ריקוד חיבקה את הגור ומדי פעם הניפה אותו מעל ראשה וקראה: “יחי במבו!” שמחתהּ הדביקה אותנו. לאחר רגע רקדנו שלשתנו – יעל, אורי ואני.

לקול התרועות נכנסה שרה אשתי לחדר ועמדה מולנו והביטה בנו ופניה שוחקות. היא לא אמרה כלום, ורק לאחר שיצאו יעל ואורי מחדרי ונטלו עמם את הגור, שאלה:

“מה פתאום במבו?”

 

פרק שלישי: מלוא חופנַיִם אהבה    🔗

גם הפעם הפרו יעל ואורי את ההסכם. לאחר שבועות אחדים, שבהם טיפלו בבמבו בחיבה ובמסירות, מתפעלים מתעלוליו ומכריזים בקולות נרגשים על הישׂגיו וחכמותיו, החלו מזניחים את הגור. אין זאת כי נזדמן להם עיסוק אחר שהיה קרוב יותר ללבּם. תחילה היו רבים ביניהם על הזכות לטפל בבּמבּוֹ, לימים הטילו זה על זה את המלאכה, עד שלבסוף התעלמו כליל מבן־טיפוחם. והרי במבו זקוק היה עדיין לתשומת־לב ולטיפול מסור!

תֹאמרו: התחלתי לחפש לי בין ילדי השכונה מישהו שיאמץ את במבו. טעות בידכם! אמנם, לפי ההסכם – ולפי ההגיון! – הייתי צריך לנהוג כך, אך לא־פעם מתנהלים חיינו לאו־דווקא לפי כללי ההגיון. במקרה של במבו קרה לי משהו מוזר. ככל שעברו הימים התקשרתי אל הגור יותר ויותר. הוא נתחבב עלי וכן על שרה אשתי, עד שנטלנו עלינו ברצון את הטרָחוֹת הכרוכות בטיפול בו. במבו היה כלבלב נחמד. אהבנו את מבטו, מבט פיקח, שהיה נועץ בנו. חיבבנו את תעלוליו, ואף אם הגזים וגרם נזק כלשהו, ואנו גערנו בו כדי לחנכו – בא כּשכּוּש זנבו המאותת לנו חיבה, ואנו לא יכולנו לעמוד בפניו. לא שיערתי בימים ההם שידידותי עם במבו תלך ותגבר ותהיה פרשה מופלאה. אך למה אקדים את המאוחר?

משהחלטנו, שרה ואני, להשאיר את במבו בביתנו, ניסינו ללמוד הרבה ככל האפשר על גידול כלבים. תועלת רבה הפקנו מן הספר שמיכאל, מגדל הכלבים הגזעיים בשכונתנו, השאילוֹ ליעל ולאורי. לא הסתפקנו בספר האחד והיחיד ורכשנו ספרים נוספים. אך ניתנה האמת להיאמר: יותר משלמדתי מן הספרים למדתי, מאוחר יותר, משיחותי עם בעלי־כלבים. שיחות אלה ניהלתי על־פי־רוב בשעות הערב, בהוציאי את במבו לטיול היומי האחרון. שם, בחורשה שליד ביתי, היו נערכים ערב־ערב מסדר של כלבים ופגישה חברתית של בעליהם. האנשים הופיעו מכל העברים. זה מוליך את כלבו ברצועה, גוער בו כל הזמן ומלמדו נימוסים. זה מתיר את כלבו מן הרצועה ומניח לו להתרוצץ כאוַת־נפשׁו. זה שותק וקודר, כאילו נתון במצוקה, וזה דיבורו קולח וסיפוריו רודפים זה את זה. הצד השוֶה שבהם – החכמות של הכלב. גם הכלבים מזגָם שונה היה מאוד. זה גורר את בעליו בכוח רב עד שנדמה שהוא הוציא את אדונו לטיול וממתין עד שיעמוד האדון ליד עץ וירים רגלו האחת… זה מטייל לו בנחת בחורשה, מרחרח פה־ושם כאילו חיפש עקבותיו של יום אתמול. זה – חיה רעה! – חושף שיניו ונובח בקולי־קולות, וזה – נפש טובה שכמותו! – מכשכש בזנבו כִּשכּוּשי שמחה. באותן שעות ערב גילו הבעלים קורת־רוח מרוּבּה מכלביהם. אין זאת כי שמחו על הטיול, שבו זכו הודות לבן־טיפוחם. יותר מכך שמחו על הפגישה עם עמיתיהם בעלי־הכלבים האחרים, ועל חילופי הדברים שהיו מעניינים ומאלפים. הִטיתי להם אוזן קשבת ורבות למדתי מהם ומנסיונם.

תחילה קיבלוני באיפוק ובהסתייגות. משל למה הדבר דומה? לתלמיד חדש שבא לכיתה, וחבריו לספסל הלימודים מביטים בו בחשד: מי ומי הוא החדש מקרוב־בא? נוסף לכך הביטו בי בעלי הכלבים הגזעיים בביטול למראה במבו, שניכר בו שאין לו ספר יוחסין. אך אני בלעתי את העלבונות, ואט־אט כבשתי לי מקום של כבוד בין המטיילים הליליים. כיצד?

כיון ששיננתי יפה את הספרים לגידול כלבים, העמדתי פנים כמומחה שאין כמוהו. הייתי מגלגל בפי מספרים ותאריכים הקשורים לגזעי הכלבים, לפעילות אגודות הכלבנים ברחבי העולם או תחרויות כלבים למיניהן – ובקיאות זו עשתה רושם. עד כדי כך, שעמיתי התחילו באים אלי בשאלות בענין בריאות כלביהם או חינוכם – ואני תירצתי אותן איכשהו, נזהר מאוד שקלון בורותי לא יתגלה ברבים.

במיוחד זכור לי מר הררי, יהודי גוץ, שככל שקטן היה דאג לכך שכלבו יהיה גדול ומרשים. ואמנם, היה לו למר הררי כלב־בוֹקסר מגודל, מעורר כבוד, המכוּנה גוליָת. בעליו התגאה בו ועם כל פגישה עמי, היה משבח ומרומם את גוליָת הגזעי ופוטר ברמזי ביטול את במבו שלי. מלת הזלזול שלו הקשה ביותר לגבי כלב היתה “קליקֶר”. לבסוף נמאס לי לשאת את עלבוני, כלומר, את עלבונו של במבו. מה עשיתי? לילה אחד שיסעתי את דבריו של שכני ואמרתי:

“תמהני עליך, מר הררי, שלא דאגת מבעוד מועד לקצץ יותר את זנבו של גולית. לפני כשנתים השתתפתי בכנס הכלבנים האמריקאים שנערך בלוס־אנג’לס. אגב, היה לי אז כלב סן־ברנרד שקיבל פרס ראשון בתחרות העולמית. ותאר לך, שמארגני הכנס פסלו את השתתפותם בתחרויות של כל כלבי־הבוקסר שגדם זנבם ארוך מ־33 מילימטרים! אילו הייתי במקומך, מר הררי, הייתי מתבייש להתהלך עם קליקר כזה!”

האמת היא, שמעולם לא ראיתי עין בעין כלב סן־ברנרד. לא השתתפתי בשום כנס כלבנים וּודאי לא ביקרתי לרגל כנס כזה בלוס־אנג’לס, והאורך של גדם הזנב לא היה אלא סברת־כרס שלי, אך מה לא עושים כדי ללמד לקח יהודי טרדן היורד לחייך?

ואמנם, מר הררי דומה שעולמו חרב עליו. הוא גימגם כמתנצל, הטיל את אשמת גדם הזנב של כלבו על הוֶטרינר, ואני זכיתי מאז בשקט נפשי. משנזדמנו בחורשה, אני עם במבו והוא עם הבוקסר שלו הנהדר, היה מר הררי פורש ממני באין מלים, גורר בדי עמל ברצועה את כלבו, שלא אשגיח חלילה בחרפתו, כלומר – בגדם זנבו הארוך מ־33 מילימטרים. על־כל־פנים לא שמעתי עוד מפיו אף לא מלה אחת של זלזול בבמבו.

הנה כי־כן ידעתי להילחם על כבודו של במבו מחמדי, אבל כל הדברים האלה אירעו לאחר־מכן, לאחר חודשים אחדים, כשבמבו היה כבר כלב מגודל, לעת עתה היה במבו גור קטן ורפה.

תחילה, בלילה שבו מצאתיו, האכלתיו מתוך בקבוק חלב. יעל ואורי, שטיפלו בו בימיו הראשונים בביתנו, היו תוחבים לפיו אצבע טבולה בחלב ומעוררים את תאבונו. אך כשהטיפול עבר אלי, היה במבו ניזון כבר מבשר טחון, באורז, בירקות מבושלים ובפרוסות לחם קלוי. הרגלתיו לאכול רק פעם אחת ביום ארוחה דשנה ושופעת, והוא אכל בנפש חפֵצה וגדל ממש מיום ליום. שינֵי־החלב שלוֹ התחלפו בשינַיִם קבועות, צמחו הניבים בפיו ולרוב היה פיו פתוח, לשונו הלחה משורבבת החוצה, כרוצה לטעום את טעם האויר, והוא נושם כמפוח. יום אחד, כשישב כך על המרבד שליד שולחן עבודתי – המושב הקבוע שרכש לו בחדרי – ונשם בפה פעור ובלשון משורבבת, הצצתי בו ופתאום נזכרתי בדבריה של יעל: “נחכה עד שהגור יגדל ואז אולי נדע בן איזה גזע הוא!” לא היה ספק בלבּי: במבו יש בו קודם־כוֹל מיסוד הזאב. ואמנם, ככל שעברו הימים נתברר לנו יותר ויותר שבמבו הוא כלב־זאב, אם־כי המומחים לא היו מעניקים לו תעודת יוחסין. ואין להתרעם עליהם: הרי ניכר בו, בבמבו, שבעורקיו זורם גם דמם של כלבים בני גזע אחר.

במבו גדל ונתבגר, ואנו הרגשנו ששמו אינו הולם אותו. שם זה נאה לכלב־שעשועים ולא לזאב מגודל, שמתאים לו יותר השם “עַז” או “גיבור”. אך לא יכולנו לתקן את המעוּות ולהמציא שם חדש, שהרי במבו התרגל לכינויו ולמד להיענוֹת לכל שקרא לו בשמו.

דברים רבים למד במבו מאז ליל הסופה שבו הכנסתיו לביתי. תחילה גור שוטה היה, שורט את המרבד, משחית את הרהיטים, מכרסם וסוחב גרביהם ונעליהם של ילדי, עד שכל בוקר בקעו זעקותיהם עד לב השמים: “איפה הגרב? איפה הנעל?!” תעלוליו של במבו הטרידו אותנו לא־מעט, אך לא עלה על דעתנו לגרשו בשל כך מביתנו. היעלה מישהו על דעתו לסלק מן הבית ילד שובב בגלל מעשי משובה?

יש שמעשי השובבות נתגברו וקוממו אותנו, אולם גם בשעה שבמבו עשה נזק רציני בבית, לא הרבצתי לו. אמנם, בעלי־הכלבים המליצו לפני על כך, אך לבי לא הניח לי להניף ידי על במבו, שבהבינו שחטא, לא המיש ממני את עיניו, עינים מלאות אהבה. לא יכולתי לעמוד בפני מבטו המלבב, על־כן נהגתי באורך־רוח ובהבנה.

נתברר שגם בדברי נוֹעם אפשר לחנך כלב. גמלתי את במבו מהשמדת רהיטים, מגניבת מזון מהשולחן, מעשיית צרכיו בתחום הבית. לפי עצת המחברים של ספרי הכלבים פתחתי באילוף בגיל שלושה חודשים והשתדלתי לחנך את במבו למעשים טובים בקול תקיף וסמכותי ככל האפשר.

ראשית־כוֹל: שלוש הפקודות הראשונות במעלה, שבלעדיהן לא יתואר חינוכו של כלב: “שב! רגלי! ארצה!” אך נוסף להן יש כמה וכמה מצוות, שכל כלב מחונך אינו פטור מהן, כגון: לא לקפוץ על בעליו כשגפיו מלוכלכים בבוץ; לא להתחנן לאוכל; לא לגנוב מזון; לא לרבוץ על ספה או כורסה.

כל אלה – למדתי מספרו של מיכאל. אך ספר זה לימדני דברים נוספים, שכל בעל־כלב חייב לדעת אותם, אם אמנם רוצה הוא להבין לנפשו של בן־טיפוחו. כך נודע לי, בין היתר, ששטח קרום ההרחה באפו של הכלב גדול פי שלושים משטח קרום ההרחה באפו של אדם; שאוזניו קולטות צלילים ממרחק גדול פי ארבעה מזה של אוזן האדם. ועוד דברים רבים, שלא כאן המקום לפרטם.

ועדיין לא סיפרתי על מחלותיו של במבו, מחלות ילדות – הקאות ושלשולים, תולעים ופצעים למיניהם, אָבדן תיאבון ורזון פתאומי. למזלי, היה לי ידיד ותיק, וטרינר ששמו ד"ר הֶלֶר. הוא שדאג לזריקות ולחיסונים למיניהם, והידיעה שיש לי על מי לסמוך בעת צרה מסכה בי בטחון.

הנה כי־כן גדל במבו בביתנו. אינני זוכר את היום שבו יכולתי לומר בפה מלא: “עתה נהפך גור הכלבים לידיד!” אך יום זה בא. נתתי לבמבו מקלט ומזון, טפול רפואי וחיבה, והוא, במבו, החזיר לי מלוא חופנַיִם אהבה. אמנם, אין לו לכלב חופן כי־אם כפה, אך איני יודע בטוי קולע יותר שיתאר את שפע האהבה שהעניק לנו במבו.

כשנתבגר במבו, פסקו תעלוליו. היתה בו, בבמבו מין רצינות שלעתים הפתיעתני. הוא ידע להביע את רגשותיו, ואילולא חושש הייתי מהגזמה, הייתי אומר שהוא ידע לדבר אלי בלי להוציא מפיו אפילו נביחה אחת. ואמנם, במבו נבח לעתים רחוקות בלבד, לעומת זאת היה זוקף בי עיניו – והללו דיברו! ייתכן שיִחסתי לו, לבמבו, תכונות שלא היו בו, אך מה אעשה? כך הרגשתי.

במבו נֵיחַן בסגולה נדירה: חוש טמיר לחש לו תמיד מה מתרחש בלבּי, לב ידיד. וכך נעשה שותף נאמן לעצבונותי ולשמחותי. כשנעצבתי, היה רובץ לידי על המרבד, נועץ בי מבטו המתחטא, כאילו ביקש סליחה שאין הוא יכול לשמח את לבּי. וכשבא מאורע משמח, ואני חזרתי הביתה בצעדים קלילים, מתרונן כולי, היה במבו פורץ לקראתי בשמחה, מכשכש בזנבו ויוצא בריקוד נצחון ומגרגר בגרונו מיני גרגורים של ששון. ואני עומד נבוך ונדהם: כיצד הרגיש במבו את המתחולל בקרבי? היכן האנטנה שבה קלט את מצב־רוחי?

זכור לי היום שבו חזרתי מבית־העלמין, מהלוָייתו של משה, הטוב בידידי. ישבתי ליד שולחני, מליט פני בכפות־ידי. ופתאום שמעתי מין נהימה משונה הדומה לבכי, נשאתי עיני. במבו ישב מולי על המרבד, ועיניו יגון ועצב. אמר לי מבטו:

“אל תהיה עצוב כל־כך!”

אמרתי לו:

“לבי כואב,”

אמר לי מבטו:

“תבכה ויוקל לך. גם אני מיַלל כשרע לי או כשרע לך.”

אמרתי לו:

“מאז הייתי ילד לא בכיתי.”

אמר לי מבטו:

“חבקני. קח את אהבתי. את החום של גופי. ובלבד שלא תהיה עצוב כל־כך!”

והוא קם וקרב אלי, ליקק את כפות־ידי והתחכך בי. משראה שאיני מגיב, עשה את הדבר שהיה עושה לעתים רחוקות בלבד: תקע זרבובו תחת בית־שחיי, מהמה לעצמו מין המיה חרישית. היתה זו הבעת האהבה המרגשת ביותר השמורה לבמבו לשעות מיוחדות בלבד.

ואני, לבּי נרעד בקרבי. הושטתי זרועותי ואספתי את במבו אל חיקי.

לא־פעם קראתי סיפורים על כלבים ונאמנותם לאדם. על הידידות המופלאה הנמשכת מאז פגישתו הראשונה של האדם עם הכלב. אולי היה זה איש־המערות, האדם הקדמון, שאסף למערתו את היצור שבא לרחרח ליד מדורתו את ריח הבשר הנִצלה ונתכבד בעצם – ומאז קשר גורלו עם אדונו, נתלווה לו במסעי הציד, שמר על עדריו, ובחשכת הלילות רבץ על המשמר בפתח המערה. הסיפורים שקראתי היו מרגשים מאוד, אך לא־פחות מהם נגעה אל לבּי הפגישה היומיומית עם במבו, שבא לביתי כגור אלמוני, היה לכלבלב־שעשוע של ילדי, והנה בגר ונעשה לי רֵע טוב.

רבות היו הדרכים, שבהן הביע במבו את חיבתו אלי. חיבה זו גרמה לא־פעם לסכסוכים שפרצו בינינו. על אחד מהם אספר:

בוקר־בוקר, עם צאתי לעבודתי, היה במבו מתלווה אלי וממתין אתי ליד תחנת האוטובוס. משהגיע האוטובוס, היה נדחף בין העולים אליו, מנסה “להתפלח” ולנסוע יחד עמי. ואני גערתי בו: “הביתה, במבו, הביתה!” לא־פעם איחרתי בגללו לעבודה. שכן זו היתה דרכו של במבו: בשעת הצורך היה מתעלם מקריאותי ומנזיפותי, מעמיד פני תם שאינו מבין מאום. משנזפתי בו חזור ונזוף, נפנה וצעד לו בכיווּן ביתי בצעדים נעלבים, לֵאים ומהססים, כמי שכפאוֹ שד.

יום אחד גערתי בו, שילחתיו לביתי, כדרכי מדי בוקר, ועליתי לאוטובוס.

הגעתי למשרדי וישבתי ליד שולחני. ופתאום הרגשתי במגע של גוף חי בבּרכי. הצצתי אל מתחת לשולחן. במבו ישב שם, משלח בי מבט נזוף. נדהמתי. אמרתי לו:

“כיצד הגעת הנה, במבו?”

אמר לי מבטו:

“עליתי לאוטובוס, מיד אחריך!”

“וכיצד ידעת איפה לרדת?”

“נו, באמת! כשראיתיך יורד, ירדתי גם אני, והלכתי אחריך עד שהגעתי לכאן!”

אמרתי לו:

“איך העזת לעשות זאת? הרי חייב היית לחצות כביש הומה שסכנה לעבור בו!”

הפעם לא אמר לי מבטו כלום. במבו העמיד פני תם, כדרכו תמיד בשעה שהיה נוח לו להתעלם מהטפת מוסר שלי, אך כל־כולו כנוזף בי: “למה תשחית דברים?”

ואני, על־אף השמחה שגאתה בי, שמחה על נאמנותו של במבו, העמדתי פנים זועפות. עד כדי כך, שלמחרת היום הסתפק במבו בליווי שליוַני עד תחנת האוטובוס. משעליתי, הצצתי החוצה וראיתיו עומד בתחנה, מביט אחרי האוטובוס העוקר לדרכו. אמר לי מבטו:

“תמהני עליך, שאסרת עלי דבר שהוא בהחלט חביב על שנינו!”

ככל שעברו הימים נקשרנו אל במבו יותר ויותר. הוא נעשה אחד מבני־המשפחה. יעל ואורי התגאו בו לפני חבריהם. אל שרה אשתי היה מתלווה בדרכהּ לצרכניה ומחכה בחוץ, קשור אל עמוד־בטון. משהופיעה שרה בפתח עמוסת סלים, היתה נותנת לו שקית כלשהי והוא, במבו, סחב אותה בעזרת שיניו עד הבית, גאה על עזרתו.

כל אלה אין בהם חידוש. כל בעל כלב נבון יכול לספר כהנה וכהנה: גילויי ידידות של כלב, סיפורים מאלפים שיש בהם לעתים כדי להדהים, אך היו גם אירועים יוצאי־דופן, מרעישים ממש. על שנים מהם אספר:

יום אחד, בחופש הגדול, יצאתי עם יעל ואורי אל שפת הירקון ושכרנו סירת־משוטים. במבו, שהשתדל בדרך־כלל לא להחמיץ שום אירוע משפחתי, נתלווה אלינו. הפלגנו מהמעגן ושטנו במי הנהר כנגד הזרם, לכיווּן שבע טחָנוֹת. מזה ומזה, בגדות הנהר, נתגבּהו איקליפטוסים ענֵפים, שבדיהם נרכנו מעל המצולה ונשתקפו בהּ כבתוך ראי. חתרנו לפי התור. מדי פעם חלפה על פנינו סירת־משוטים. המים שלוִים היו, ללא קמט. אך פתאום הגיעָנוּ קול טרטור עמום שבא מעיקולו של הנהר. מולנו הופיעה סירת־מנוע גדולה, שעברה על־פנינו סמוך כל־כך, שחששנו שצלעהּ תתחכך בדופן סירתנו. בהתרחקהּ, הותירה מאחוריה שובל של מים מנוחשלים שעָטו על סירתנו הקלה. הסירה ניטלטלה מצד אל צד, וְאף נסתחררה. יעל פלטה קול צעקה, ואורי, שישב במושב האחורי, החליט משום־מה לעבור קדימה, אולי כדי ליַצב את הסירה. אלא שאותו רגע מעד ונפל בקול חבטה וצלל מלוא קומתו למים. להרף־עין נעלם, והנה חזר ועלה, מושיט זרועותיו ומנסה להיאחז בכפות־ידיו בדופן הסירה. זינקתי ממקומי והושטתי לו ידי, אבל הסירה שנגרפה בזרם התרחקה ממנו.

קפאתי תחתי. בושה להודות: אורי, יעל ואני לא ידענו לשחות. אורי ידע אמנם לצוף כשראשו שקוע במים, אך כל־אימת שניסה להרים פניו ולנשום, היה בולע כמות הגונה של מים. לכמה זמן יספיק לו האויר שבתוך רֵאוֹתיו? פתחתי פי לזעוק “הצילו!” לעבר המפליגים בסירות־המשוטים שחלפו על־פנינו, אולם הזעקה קפאה בגרוני השנוק. אותו רגע שמעתי מאחורי חבטה נוספת. הפניתי ראשי: במבו נעלם מתוך הסירה. לאחר שעה קלה הגיע אל אורי, שזרועותיו נתהדקו על צוַאר הכלב. אורי הוציא את ראשו מהמים ושאף אויר, ובמבו השוחה גרר אותו לעבר החוף.

זהו סיפור אחד, מרעיש בהחלט. על אירוע מעין זה כותבים בדרך־כלל בעיתונים. ואמנם, לאחר כשבועים הופיעה כתבה על במבו באחד מעיתוני הילדים. הוא צולם אפילו, ובתצלום נראה כלב־זאב ממש. הראיתי לבמבו את התצלום, אך הוא הביט בו במבט קפוא ואדיש. כלום אין כלב מזהה תמונה מודפסת?

תשאלו: ומהו הסיפור השני?

אף הוא סיפור מרעיש לא פחות מקודמו. לילה אחד התעוררנו לקול צעקה שבאה מן הסלון. קפצתי ממשכבי, פרצתי לסלון והדלקתי את החשמל. לעיני נתגלה מחזה מדהים:

בחור גברתן שרוע היה על־גבי הרצפּה, ובמבו עומד על בטנו וחזהו, ושיניו תקועות בכף־ידו. משקרבתי, ראיתי בבירור את פניו של הבחור. משופם היה, ופניו נעוות מכאב. מכף־ידו, הלפותה בשיניו של במבו, נשר סכין

שלהבוֹ מכוסה דם.

היה זה פורץ שהצליח להיכּנס לביתנו, אך הופתע על־ידי במבו. הוא הספיק לפצוע את הכלב בסכינו, אך במבו גבר עליו.

מה תאמרו לזה? שגם הפעם ראוי היה שיכתבו עליו בעיתון? גם אנו חשבנו כך, ואפילו פנינו לבחור אחד, כתב־עיתוֹן, אך הוא לא גילה ענין מיוחד בסיפור שלנו. אין זאת כי עסק בפושעים גדולים יותר מן הפורץ שלנו. בסופו של דבר לא היה אכפּת לנו אם כותבים על במבו ומפארים את מעשיו או מתעלמים מהם ועוברים עליהם בשתיקה. העיקר לגבינו היתה העובדה שבמבו חי במחיצתנו, שאנו אוהבים אותו, והוא מחזיר לנו מלוא חופנַיִם אהבה.

 

פרק רביעי: הגיחות הקטנות והגיחות הגדולות    🔗

במבו ידע להתחבב. היה לו כשרון מיוחד־במינו למצוא חן ולעורר אהבה. הוא שמר על הבית בנאמנות ואפשר היה בהחלט לסמוך עליו. לא שכחנו לו את מקרה הפורץ, שבו הוכיח עֵרנוּת וגבורה. אגב, הפצע שנפצע על־ידי הפורץ לא היה אנוש. ידידי הוֶטרינר, ד"ר הלר, חבש את במבו, ולא יצאו ימים מעטים והפצע נרפא.

בליל ביקורו של הפורץ בביתי הזעקתי, כמובן, את המשטרה. חשבתי שדי בצלצול טלפון, והכל יבוא על מקומו בשלום. ניידת משטרה תגיע לביתי, והשוטרים יכבלו את הפורץ באזיקים ויביאוהו למעצר. אך נתברר שהענין אינו פשוט כל־כך. בעוד הפורץ שרוע על רצפת הסלון, ובמבו עומד על בטנו וחזהו, שיניו נעוצות בכף־ידו וגרונו מגרגר גרגורי איוּם, חייגתי את המספר 100. היה תפוס. חזרתי וחייגתי פעם ופעמים ושלוש, וכבר אמרתי לוַתּר ולשלוח את הפורץ מביתי – הרי הפורץ בא כבר על ענשוֹ, די לו בידו הנשוכה! – אלא שבפעם החמישית ענה לי קול נשי מנומנם:

“משטרה.”

“ערב טוב, גברתי,” אמרתי, “רציתי להודיע…”

“אינני גברת,” הגיעַנִי קול זועף מעבר לקו, “אני שוטר.”

“צר לי,” אמרתי, “רציתי להודיע שהפורץ שוכב על הרצפה, במבו נושך לו את כף־ידו, והסכין נשמט ויש הרבה דם. בואו מיד!”

הייתי נסער מאוד על־כן היו דברי מבולבלים. אך השוטר לא התרגש כלל. קולו קול שקט היה ואדיש:

“איזה פורץ? ומדוע הוא שוכב על הרצפה? ומי זה במבו? ושל מי הדם?”

ניסיתי להתרכז. הנה נשאלתי ארבע שאלות, ועלי להשיב עליהן לפי הסדר. אמרתי:

“הפורץ הוא הבחור המשופם שחדר לביתי. הוא שוכב, כי במבו הפיל אותו. במבו הוא כלב. כן, הכלב שלי. והדם הוא גם של הפורץ וגם של במבו. הפורץ פצע את במבו בסכין. אך במבו תקע שיניו בכף־ידו, ועכשיו במבו…”

“אולי תפסיק לבמבם לי, אדוני?” שאל השוטר התורן בקולו הדק, קול נערה צעירה, עד שפלחה אותי מחשבה שזוהי שוטרת המשטה בי. לאחר שמסרתי את כתובתי, הובטח לי שתשוגר אלי ניידת.

“מתי היא תגיע?” שאלתי.

“אינני נביא,” ענה השוטר.

“והרי יש כאן הרבה דם!”

“נגב אותו, אדוני. חבוש את הפצעים,” הציע לי השוטר.

“אינני מגן־דוד אדום, גברתי!” קראתי ומיד נשכתי את לשוני.

“אז תמתין בסבלנות!” השיב לי השוטר וטרק את השפופרת.

הנה כי־כן לא נותר לי אלא לחכות לניידת. ישבתי בסלון על כסא ולידי, על הרצפה, שרוע היה הפורץ, ובמבו, ששיניו הרפּוּ לפי פקודתי מכף־ידו של הבחור, אינו זז ממנו, ולועו הפעור נושם ונושף סמוך לגרגרתּוֹ. אמר הפורץ, מגלגל עיניו בפחד:

“אולי, אדון, תסלק ממני חיה רעה זו?”

“במבו אינו חיה רעה,” נעלבתי.

“אבל הכלב הזה יוציא לי את הנשמה!” קרא הפורץ.

“אל תזוז ולא יקרה לך כלום,” הצעתי לו.

“קח את הכלב, אדון. מה שבטוח בטוח. אני לא אעשה דבר רע!” אמר הפורץ.

“באמת?” שאלתי. “הסכין שלך, המלוכלך בדם, עדיין מוטל לידך.”

“אתה יכול לקחת אותו במתנה,” טען הבחור, “לא התכוונתי לנגוע בכלב, הוא סתם התלבש עלי. באתי מחוץ לעיר וחיפשתי כתובת, אך הרחוב היה ריק. ופתאום ראיתי דלת פתוחה. אתה, אדון, שכחת לנעול את דלת הכניסה לביתך. החלטתי להיכנס. אבל כלבך התנפל עלי. כחיה רעה. ואני, הדם עלה לי לראש. שלפתי סכין כדי להפחידו, אך הוא קפץ ישר על הסכין וכך נפצע.”

“אתה רוצה שאאמין לך?”

“בחיי שאינני מבלף!” קרא הבחור.

ראיתי שהוא חושב אותי למטומטם ושמתי קץ לשיחה. שתקתי והמתנתי בחוסר־סבלנות. אילו פעמים עשה הפורץ תנועה קלה כאומר להתנער מן הכלב, אך גרגור האימים של במבו הצמידוֹ לרצפּה. רק לאחר שעה הגיעו השוטרים. אחד סמל, מבוגר שבלוריתו מכסיפה, וחברו טוראי צעיר הדומה לו להפליא, כאילו היה בנו יוצא־חלציו. המבוגר הציץ בבחור המשופם וקרא מופתע:

“ערב טוב, דן טוֹקֶר! לא ציפיתי לפגוש אותך הערב. מה עוללת שוב? הרי השתחררת על תנאי והבטחת להתנהג יפה. בהן־צדק. באִמרת־כבוד. היכן הכבוד שלך, דן?”

הפורץ שתק. השוטרים נטלוהו עמם. בלכתם, אמר לי הסמל:

“מה יש כאן לדבר? הכלב עשה מלאכה נקיה!”

“נקיה?” התקוממתי והצבעתי על השטיח מקיר־אל־קיר המכוסה כתמי דם.

אך הסמל עמד על שלו:

“אילו היו בעיר כלבים רבים כאלה,” טען, “כי אז יכולנו אנו, השוטרים, לישון בשקט במיטותינו ולא להסתובב בניידת עד שעות הבוקר!”

לאחר שהלכו, עליתי על משכבי, אבל לא עצמתי עין כל אותו לילה. רק לפנות־בוקר ירדה עלי תנומה קלה, אך אז דווקא צילצל השעון המעורר.

בגלל הפורץ ביטלתי יום־עבודה נוסף, שכן הוזמנתי לבית־המשפט כעד מטעם התביעה.

המשפט עמד להיערך בשעה עשר בבוקר. היה יום אביב והרוח הבשומה מסכה שכרון בלב. בצאתי אל בית־המשפט החלטתי ליטול עמי את במבו. אדרבה, ייהָנה גם הוא מטיול אביבי! לא שיערתי אז שמלווי יעשה לי בושות. ומעשה שהיה כך היה:

נכנסתי לאולם בית־המשפט, אך קודם־לכן קשרתי את במבו בחוץ, אל סורג גדר של גינה. במבו התיר כנראה את עצמו וחמק פנימה בעקבותי והתכרבל לידי, בין רגלי. רציתי לקום ולסלקו, אבל אותו רגע הוכנס הפורץ לאולם. ידו חבושה היתה. השוטרים הושיבוהו על ספסל הנאשמים.

ועדיין לא שיערתי את העומד להתרחש.

לקול הקריאה הרועמת “בית־המשפט!” קם הקהל על רגליו, והשופט נכנס ותפס את מקומו. רק אז הורשינו לשבת. השופט עיין במסמכים שעל שולחנו וקרא לעבר הנאשם: “דן טוקר! קום!”

הבחור קם, אלא שאותו רגע ניתק במבו ממקום רבצו וזינק לעבר הפורץ, וקול נביחתו מהדהד מסוף האולם עד סופו.

ראה הפורץ את במבו ואמר להימלט על נפשו. שני השוטרים, שישבו מימינו ומשמאלו, אחזו בו ולא הניחו לו להסתלק. הוא עמד ביניהם, חיור ומנפנף בידיו, מנסה להתנער מהכלב, שלא־מכבר הטעימוֹ את טעם שיניו. האמת היא, שלמראה פניו החיורוֹת נכמרו רחמי עליו, אך האנשים באולם צחקו משום־מה, כאילו נערך לעיניהם מחזה שעשועים. במבו, ששתקן היה מטבעו, נבח נביחות אימים, ועל כולם עלה קולו של השופט שצעק:

“מי זה העז להכניס כלב לאולם המשפט?!”

באין־ברירה קמתי ממקומי וקרבתי לשופט.

“כבוד השופט,”גימגמתי, “מה לעשות קודם? לסלק את במבו או לענות לך?”

השופט הציץ בי כאינו מבין את דברי.

“מי זה במבו?” שאל, “ומי אתה אדוני? וכיצד אתה מעז לשאול אותי שאלות של שטות? היזהר לך, שלא אקנוס אותך על בזיון בית־המשפט!”

נבהלתי. מאד ומתמיד פוחד אני משוטרים – אם־כי, עד כמה שזכור לי, לא ביצעתי מעולם כל פשע; על־אחת־כמה־וכמה שפוחד אני משופטים – אם־כי מעודי לא נזדמן לי, עד יום משפטו של הפורץ, להימצא במחיצתו של שופט. לא ייפלא, שאותו יום, בעָמדי באולם והשופט נוזף בי, נבוכותי מאוֹד. בדרך־כלל, בהיותי נתון במבוכה אני נוטה לשתוק, אך אז הרי חייב הייתי לענות לשופט, שעיניו המוצלות גבות עבותות נעוצות בי, ואצבעו המוכיחה מונפת מולי. אמרתי חרש:

“אני הוא האיש שלביתו פרץ דן טוקר, וזה כלבי ששמו במבו. כלבי נשך את הבחור בידו.”

השופט פניו הרצינו.

“הוגשה תביעה?” שאל.

“איזו תביעה?” תמהתי.

“נגד בעל־הכלב,” השיב השופט.

“מה פתאום?” קראתי, “המשטרה היא שהגישה תביעה נגד הפורץ!”

“לא ייתכן שכלב יפצע בן־אדם בלי שבעליו ייתבע לדין!” טען השופט.

הצצתי בשופט ולא ידעתי אם מדבר הוא ברצינות או חומד לו לצון. עודני תוהה, הסתער במבו על הפורץ, ועל־אף בעיטותיהם, שלו ושל השוטרים, תקע שיניו במכנסיו.

והקהל צוחק והשופט זועם והפורץ צווח: “חכה, חכה, עוד אנקום בך!” ולא ידעתי, אם אלי הוא מתכוון או לבמבו. הייתי פונה אליו ומבקש שיבהיר את דבריו, אך כיון שהרגשתי שטובה לא תצמח לי אם אשתהה באולם, אחזתי בחוזקה בקולרו של במבו וגררתיו החוצה, לפרוזדור. הצצתי ימינה ושמאלה, חושש שהשופט ישלח אחרי שוטר. בפרוזדור לא היתה נפש חיה, פרט לשומר קשיש, שישב לו על שרפרף סמוך לדלת האולם, ראשו שמוט על חזהו והוא נוחר בקול. הסתלקתי חיש־מהר.

נרגש הייתי, ואפילו הרוח האביבית הבשומה לא הצליחה להפיג את המתח שהצטבר בי. אמרתי לבמבו:

“איך לא תֵּבוֹש! כמעט הכנסת אותי בצרה!”

השיב לי מבטו:

“צרתי שלי גדולה יותר. עדיין חש אני בפצע שפצעני אותו מנוּול!”

אמרתי לבמבו:

“אל תשכח, שערכת את ההצגה בבית־המשפט. עלול הייתי להיתבע על בזיון בית־הדין!”

אך במבו, כדרכו בשעה שנוח היה לו, העמיד פני תם כאינו מבין את דברי.

אנוס הייתי לחזור לביתי, לסגור שם על מנעול ובריח את במבו ולחזור במונית אל בית־המשפט. הרי נקראתי להתיַצב בדוכן העדים!

כך נסתיימה פרשת הפורץ. כבודו של במבו עלה בשכונתנו. בצאתנו מן הבית הפסקנו לנעול את דלתותיו. ידענו: במבו עומד – או רובץ – על משמרתו. אוי לו, לנבל, שינסה להתנכל לנו ולרכושנו!

אין זאת אומרת, שבמבו לא נטש מדי פעם לשעה קלה את ביתנו. אמנם, הבית היה חביב עליו, אך הוא לא ויתר על שום הזדמנות לפרוץ החוצה ולברוח אל הרחוב או אל החורשה הסמוכה. המרחב קרא לוֹ ומשכוֹ בעבותות־קסם.

גיחותיו החוצה החלו עם שחר, בשעה שפתחתי את דלת ביתנו כדי לקחת את העיתון המונח על סִפִּי. אך פתחתי את הדלת, ובמבו היה נדחק ופורץ כחץ־מקשת, רץ ונעלם בעיקול הרחוב. אילו פעמים יצאתי אחריו. ראיתיו נכנס לתוך חורשת האורנים. היתה שעת בוקר מוקדמת ובשולי הרקיע, במזרח, נראו רק סימנים ראשונים של זריחה, אבל לחורשה באו מכל העברים כלבים, כאילו נתוַעדו שם לדיונים חשובים. הם ריחרחו זה את זה והחליפו דברים ביניהם בשפת הכלבים. אין זאת כי ריכלו או סיפרו מחדשות יום אתמול. במבו מקובל היה על סיעת הכלבים שהקבילו תמיד את פניו בכשכושי זנב.

אך במבו היה לו ידיד נוסף. לא ייאָמן, אך עובדה היא: ידידו של במבו היה חתול. ולא חתול פשוט, כי־אם ג’ינג’י בכבודו ובעצמו – מלך החתולים של השכונה.

מלך על שום מה?

בני־מינו לא הכתירוהו בכתר זה, ואף־על־פי־כן הטיל ג’ינג’י את מרותו על כל חתולי הרחוב. כבר סיפרתי שהללו רבים היו, מסכנים וסובלים חרפת־רעב. הם ניזונו איכשהו מפחי האשפה, שלמדו להרים את מכסיהם ולהשתחל פנימה. תאמרו: הרעב בילבל דעתם של החתולים והפכם לחיות־פרא. טעות בידכם! עקבתי אחריהם ולתמהוני ראיתי שיש חוקים בעולמם, חוקי־ברזל שאין להפר אותם. כך, למשל, נוכחתי לדעת שלכל פח אשפה חתול שיש לו חזקה עליו, ואוי לו לחתול אחר המנסה להסיג את גבולו! פח אחד עמד לרשותו של החתול השחור, הצולע; השני – לרשותה של החתולה המנומרת שפרוָתהּ מבריקה כאילו יצאה זה־עתה מן המספּרה; השלישי – של החתול הלבן שהילך תמיד בצדי דרכים, מתחכך בכותלי הבתים. ויש שפח אחד היה בבעלותם של כמה חתולים. בצהרים, כשבעלות־הבית היו מריקות לתוך הפח את שאריות הארוחה, היו הללו חומקים ונכנסים לתוכו לפי סדר קבוע שלא השתנה מעולם. כשנשתחל פנימה החתול הראשון, חיכו הבאים־בתור בסבלנות, יושבים מן הצד ומתלקקים, כאילו טעמו מטעמי גן־העדן השמורים להם בפח. לעתים רחוקות בלבד פרץ סכסוך בין החתולים על רקע הבעלוּת על הפחים, והחתול שנעשה לו עוול נלחם על זכויותיו. בדרך־כלל היה גובר על יריבו שעמד לקפח את פרנסתו ולהכרית את מטה־לחמו, אולי משום שנלחם על זכויותיו ומלחמה מעין זו מוסיפה כוח ללוחם. אולם, אם חלש היה לעומת אויבו, נמצא לו תמיד בעל־ברית: היה זה ג’ינג’י שהצטרף אליו, ושניהם, בכוחות משותפים, היו מלמדים את הפולש לקח שלא יישָכח ממנו. כך נהפך ג’ינג’י למלך החתולים בשכונה, וכל בני־מינו מצייתים לו, אם־כי רבים היו החתולים הגדולים ואף החזקים ממנו. אין זאת כי חוש הצדק שבו, צדק חתולי שעליו מוכן היה לחרף את נפשו, וכן העובדה שנלחם תמיד לצדו של החלש – הם שזיכוהו בכתר המלכות.

במבו התרועע עם ג’ינג’י. כך, על־על־פנים, התרשמתי בראותי אותם יושבים בחורשה זה מול זה. מרחוק היה לי הרושם שהם מסתודדים. על מה? דבר זה נעלם ממני. ראיתי את ג’ינג’י מתיַצב לפני במבו, מקשת גבו ומיַלל באוזניו יללה נוקבת. אולי סיפר לו, לבמבו, שלא תמיד היו החתולים סמוכים על פחי האשפה? לפני אלפי שנים הם נחשבו במצרים לחיה קדושה, העריצו אותם, ערכו תפילות לשלומם, הקריבו להם קרבנות. ולאחר מותם היו האנשים חונטים את גופותיהם וקוברים אותם בבתי־קברות מיוחדים. אוי לו לאדם שפגע בזדון בחתול. הוא נידון לסקילה באבנים! ואולי התפאר ג’ינג’י בקרובי־משפחתו המיוחסים – האריה והטיגריס, הנמר והיגוּאר? ובמבו, לעומתו, אולי סיפר על אבות־אבותיו זאבי־ערבות שהתרוצצו בני־חורין במרחבים שטופי שמש? ואולי התפאר אף הוא בקרוביו – בכלבי־נחִיָה שהם עינים לעיורים; בכלבי סן ברנרד המצילים אנשים שנסחפו במפולת שלגים בהרים; בכלבי־הצפון שבלעדיהם אין קיום לאסקימואים בארצם, ארץ הקרח והכפור; בכלבי־גישוש המגלים עקבותיהם של ילדים שהלכו לאיבוד? מי יודע? על־כל־פנים, היו להם, לבמבו ולג’ינג’י, סודות משלהם.

גיחותיו של במבו מן הבית גיחות קטנות היו, לשעה קלה בלבד, והן לא הטרידוני ביותר. אך היו גם גיחות אחרות, שלא־פעם עוררו בי דאגה ואף טינה לבמבו. הללו אירעו בעונות היִחוּם של הכלבים.

יִחוּם מהו? – תשאלו.

במילוֹן אבן־שושן תמצאו הגדרה: “התעוררות יצר המין אצל בעלי־חיים”. וזאת עליכם לדעת: הכלבים, כמו כל בעלי־החיים, אוהבים את הנקבות שלהם, מחזרים אחריהן ומזדווגים אִתן, שאילולא כן כיצד היה קם דור כלבים חדש? אלא שתקופת היחוּם אצל הכלבות מוגבלת למדי; כלבות בוגרות מתיַחמות החל מגיל 13־14 חודשים רק פעמים בשנה, כל פעם לשבועים־שלושה בערך. בימים אלה מושך ריח ההפרשה שלהן כלבים־זכרים. יש שהללו יוצאים סיעות־סיעות בעקבותיו של ריח האהבה הקוסם, וכל אחד מהם נושא נפשו לזכות בחסדיה של הכלבה. לא ייפלא שנטושים ביניהם קרבות מרים.

והכלבה? – תשאלו.

זו יש להּ סבלנות רבה. אדרבה, יילָחמו להם המחזרים כאוַת־נפשם! אין ספק שמלחמה זו מחמיאה לה: הרי היא נטושה בגללהּ! הכלבה ממתינה לגיבור שיכריע את יריביו. הוא מתיַצב לפניה, גאה על נצחונותיו, והיא מוכנה לזיווּג: דוחקת ירכיה לעבר הזכר, זוקרת זנבהּ ונעתרת לחיזורו.

כל זה אמור לגבי כלבי רחוב. שכן בעל כּלבּה גזעית לא יפקיר את כלבתו לסתם כלב שיזדווג עמהּ ויקלקל את הגזע! הוא דואג מבעוד מועד ל“שידוך” עם בעל כלב גזעי, קובע מועד לפגישה של הזוג, ויש שמשלם בעד שירותו של הזכר במיטב כספו, או מתחייב למסור לבעליו את אחד הגורים שכלבתו תמליט בשעה טובה.

במבו, ששום בעל כלבה גזעית לא העלה על דעתו להציע לו את כלבתו, אנוס היה למצוא לו בת־זוג בחוץ, ברחובות או בחורשה. כשראיתיו נסער ונרגש, שורט את הדלת ואורב להזדמנות לחמוק החוצה – ידעתי: לאפו הרגיש הגיע ריח האהבה! כמכושף נמשך במבו אחרי ניחוח הפרשותיה של כלבה מיוחמת. הוא שכח אותנו כליל ובלשון שלוחה ובעינים נוצצות היה פורץ החוצה לגיחה של אהבה. תוך כדי גיחה אנוס היה לעמוד בקרבות רבים ומרים, שמהם חזר לא־פעם פצוע וחבול, שרוט וזב דם. אך הסבל לא הרתיעוֹ מלנסות את מזלו כל פעם מחדש.

יש שמסע חיזור זה נמשך שעות אחדות, יש – יום תמים, אך קרה לא־פעם שבגללו נעדר במבו מביתנו שנים־שלושה ימים. אין זאת כי הכלבה המיוחמת סגורה היתה בבית בעליה, ובמבו המתין ליד פתחהּ, אורב לרגע שבו תחמוק אליו, ומאמין שהוא דווקא – אחד ויחיד בין הכלבים הרבים הצרים כמוהו על הבית! – יזכה באהבתה, והיא תניח לו להזדווג עמהּ.

לא אכחיש: גיחותיו של במבו, הגיחות הגדולות, הרגיזוני לא־מעט. אמנם, הבנתי שבמבו מציית לקול הטבע החזק ממנו, אך כשחלפו שנים־שלושה ימים, ובמבו לא חזר ממסעו – התגנבו חששות ללבּי: אולי זנח אותי במבו ולא יחזור עוד? האומנם מחק במבו מלבּו והתכחש לכל שנרקם בינינו מאז ליל בואו אל ביתנו?

יש שרציתי לצאת ולחפשו, אך בסופו של דבר התגברתי. לא, לא אתבזה. הרי הוא עזבני מרצונו! לבסוף היה במבו חוזר, ראשו מורכן וזנבו מכונס בין ירכותיו.

אמרתי לבמבו:

“איך לא תבוש?”

אמר לי מבטו:

“מה אתה מבין בענינים אלה?”

אמרתי לבמבו:

“אינני חולק על זכותך לחפש אהבה. אבל אני כאן דאגתי מאוד. חששתי שמא חצית כביש ונדרסת חלילה. כיצד לא מצאת, ולוּ רגע אחד, לבוא ולהודיע לי שאתה חי וקיים?”

במבו זקר לעיני את צוארוֹ הנשוך ואת פרוַת עוֹרפוֹ המרוטה. אמר לי מבטו:

“מה אתה חושב, שליקקתי דבש?”

שתקתי. וכי מה יכוֹלתי לענות לו?

 

פרק חמישי: הבגידה    🔗

בקצה שכונתנו, מאחורי החורשה, השתרעה ממלכתו של מיכאל – חצרו הסגורה והמסוגרת מכל עבריה ברשת־תיל גבוהה, ובתוכהּ מכלאות לכלביו הגזעיים. היו שם כלבים מקסימים ביופים. מיכאל אילפם ברחבת החצר. אילוף זה היה מגוּוָן ביותר: החל בשלוש הפקודות הבסיסיות “שב!” “רגלי!” ו“ארצה!”, שאותן חייב היה להבין כל כלב מכלביו, ואפילו כלב־שעשועים, ועד לתרגוּל הסתערות על אויב, הסתערות עזה, שמיכאל תירגלהּ במיוחד עם הבולדוגים והבוקסרים שלו. וכיצד לא פחד? – תשאלו. מיכאל נעול היה מגפַיִם עשׂויים עור עבה במיוחד ולבוש מעיל מרופד יפה, ששיני הכלבים לא יכלו להבקיעוֹ. ידיו מוגנות היו בכפפות, אף הן בלתי־חדירות למלתעות הכלבים המסתערים.

שעות אלה של אילוף נהפכו למחזה משעשע, מושך־לב. ליד גדר חצרו של מיכאל צבאו לא־פעם תושבי השכונה, אך בין הצופים בלטו בעיקר ילדים שהיו רוב מוחלט בקהל. הם השתתפו בהצגה: עודדו בקריאות רמות ונלהבות את הכלבים המסתערים.

כלבי השכונה לא באו למופעים אלה. אין זאת כי מחזה האילוף לא קסם להם. אין פירושו של דבר, שהכלבים לא צבאו על גדר־התיל של מיכאל. בין כלביו של מיכאל היו נקבות שהתיַחמו והפיצו את ריחן המיוחד, והכלבים־הזכרים שבסביבה נזעקו והתגודדו מאחורי הגדר, נדחקים ונובחים בקול. בתוך הגדר נתנו הכלבות קולן בנביחה, נביחת חשק ועידוד, אך התַיִל חצץ באכזריות בין שני המחנות.

יש שאחד הכלבים בחוץ פתח בנביחת נכאים, נביחה מתחננת ומפצירה, אך לבו של מיכאל לא נתרכּך. הוא לא העלה על דעתו להיעתר לתחינות המחזר. הרי פרנסתו היתה על גידול כלבים גזעיים! לא ייפלא שסירב להניח לכל כלב עובר־אורח לחדור לתוך חצרו ולתנות אהבים עם כלבותיו.

אך הכלבים לא נואשו. הם צבאו על הגדר ובחלל השכונה ניסרו קולותיהם – מקהלת המחזרים הזועקים חמס על גדר־התיל.

בּמבּו היה חבר נאמן במקהלה זו. בשובו בערב לביתנו היו עיניו עצובות כל־כך, שריחמתי עליו. אך לא היה בידי לעזור לו.

ביחוד זכורה לי פרשת אהבתו אל כלבת־זאב יפהפיה ששמהּ היה מאיה. היתה זו כלבה גזעית שמיכאל התגאה בספר היוחסין שלה. במשך שעות היו השׁנַיִם – מאיה ובּמבּוֹ – עומדים משני עברי הגדר, מרחרחים זה את זה ומתלקקים ומהַמִּים חרש. לשוא ניסו לחפור בכפות־רגליהם מתחת לתיל, מיכאל דאג מבעוד מועד לחוסנה של הגדר.

בוקר אחד נתקל בי מיכאל בדרכו אל המכולת, בירכני לשלום ושילח בי מבט קונדסי.

“רחמנות עליו, על בּמבּו שלך!” אמר, “הוא ממש מאוהב. אם תשמע קול פיצוץ, אל תיבהל. בּמבּו הוא זה שיתפוצץ.”

ניסיתי לדבר על לבּו של מיכאל. אמרתי לו:

“אולי תפתח את השער ותניח לבמבו להיכנס אל מאיה? הרי גם הוא כלב־זאב!”

אך מיכאל פטרני במלה אחת ויחידה:

“השתגעת?”

וכיוָן שעמדתי בשביל, חוסם את דרכו, הבין שלא די במלה האחת כדי להיפטר ממני. על־כן הוסיף:

“תבין, מאיה היא כלבה יקרה מאין כמוה! שלשלת היוחסין שלהּ מגיעה עד לנציב הראשון בארץ־ישראל המנדטורית – הרברט סמואל בכבודו ובעצמו! היתה לו, להרברט סמואל, כלבת־זאב גזעית ששמה לֵיידי, שניצחה בתחרויות רבות. בבואו לכהן בתפקידו הרם בירושלים, הביאהּ עמוֹ. מאיה שלי היא נינה־של־נינה של ליידי המיוחסת. ואתה מציע לי להניח להּ להזדווג עם כלב רחוב?”

“במבו אינו כלב רחוב. הוא כלב־זאב!” ניסיתי ללמד זכות על בן־טיפוחי. אך מיכאל חייך חיוך של ביטול.

“לי אתה מספר?”

והלך לו.

הוא – מחייך לעצמו על תמימותי, ואני – נעלב ומאוכזב. ולא שיערנו שנינו, שהצמד מאיה־במבו עוד יטריד אותנו הרבה.

למחרת, בטרם צאתי לעבודה, שמעתי נקישה קלה. פתחתי את הדלת. על ספי עמד מיכאל ופניו נבוכות.

“לא צילצלתי כי השעה מוקדמת,” התנצל, “אך תגיד לי בטובך, היכן בּמבּו שלך?”

“במבו?” זקפתי גבותי בתמיהה, “חכה־חכה, הנח לי לחשוב. כן, לפני כשעה פתחתי דלת זו, כדי לקחת את העיתון, ובמבו, כמנהגו מדי בוקר, נדחק בסדק ופרץ החוצה לטיול־שחרית שלו. זוהי הפעם האחרונה שראיתיו. מדוע אתה שואל עליו?”

פניו של מיכאל קדרו.

“אינך האיש האחרון שראה אותו,” אמר. “שכחתי לנעול הבוקר את שער החצר ופתאום הופיע בין עצי החורשה בּמבּו שלך. למראהו פרצה מאיה מן המכלאה, הסתערה כדרכהּ על השער, אך זה נפתח לפניה, ומאיה ברחה חת־שתַּיִם החוצה. וזה מעציב מאוד.”

מיכאל נשתתק.

שמעתי – ודבריו שימחוּני דווקא. זכרתי את חיוכו המלגלג של מיכאל כל־אימת שדיבר על בּמבּו ולא יכולתי לעצור את יצר הקנטוּר שבי.

“מזל־טוב!” אמרתי, “סוף־סוף זכו השנַיִם לרגע של אהבה. במבו ודאי מאושר היה, ואני משער שגם מאיה נהנתה.”

מיכאל הביט בי. הפעם היה מבטו נרגז. אמר לי:

“אתה באמת חושב שהנחתי לבמבו לקפוץ על מאיה? לא, במבו לא זכה לכך!”

“אז למה אתה מצוברח?” שאלתי.

סיפר מיכאל:

“השנַיִם החלו להתעסק, וכל־כך שקועים היו במשחק, שלא הבחינו בי. ברגע האחרון ממש פרצתי אליהם מן החצר, מניף מקל מעל ראשם, כדי לנתקם זה מזה, ואז נמלטו שניהם דרך החורשה. רדפתי אחריהם, אבל עקבותיהם אבדו. על־כן באתי אליך. היכן בּמבּו?”

“אין לי מושג,” עניתי, “אני משער שהם מצאו להם פינה שקטה, שבה סיימו את משׂחקם בלי שיופרעו. תודה שאין זה נעים ביותר לעסוק באהבה כשמקל מונף מעל ראשך. סבלנות! מאיה תחזור, ואני מקווה שגם במבו. ואל תשכח, תצטרך לתת לי גור אחד לפחות!”

מיכאל הרגיש בנימת הקנטוּר שבדברי והטיח בי בכעס:

“במבו שלך הוא מנוּול!”

“מיכאל,” אמרתי, “בּמבּו אינו אשם. כלום אסור לו לאהוב כלבה המוצאת חן בעיניו? יש לך כלבה גזעית, אז שמור עליה. נינת ליידי, כלבתו של הרברט סמואל, ראויה בהחלט לכך.”

פניו של מיכאל הסמיקו. ייתכן שהגדשתי את הסאה – חשבתי – אם יתפרץ הבחור, הוא יצדק. אך מיכאל שתק רגע ואז נפנה והלך לו בלא אמירת שלום.

יצאתי לעבודתי. בּמבּו לא חזר, אך לא דאגתי לו. ידעתי שהוא מבלה עם מאיה. יבוּשׂם לו!

אולם בשובי לביתי בצהרים, אמר לי שרה אשתי:

“במבו נעלם.”

“אין מה לדאוג לו,” עניתי וסיפרתי לה על ביקור השחרית של מיכאל. עודני מספר, צילצל מיכאל בדלתי.

“מאיה איננה!” הודיע לי כמאשים.

החלטתי לפייס את מיכאל על דברי בביקורו הקודם, על־כן העמדתי פנים רציניות.

“גם במבו נעלם,” אמרתי, ובהצביעי על השולחן הערוך לסעודת הצהרים הוספתי:

“אגמור לאכול ואגש אליך, נחפש שנינו. אתה את מאיה, ואני את במבו.”

“בסדר,” אמר וארשׁת של הכּרת־טובה בפניו.

לאחר שעה קלה יצאתי עם מיכאל לחיפושים. תחילה סקרנו את החורשה ואת הרחובות הסמוכים. כיון שהעלינו חרס בידינו, הציע מיכאל לחזור לביתו וליטול את הג’יפּ. ואמנם עשינו זאת והרחבנו את טווח חיפושינו. מרמת־אביב נסענו לשיח’־מוניס, אל פארק הירקון, אל הגשר, אל תחנת רידינג. מיכאל צפר בצופר הג’יפ, שנינו קראנו בקול בשמות הכלבים, אך גם הפעם לא העלינו מאום. עמלנו היה לשוא. ויתרנו וחזרנו הביתה. בפתח חצרו הודה לי מיכאל ופניו דאוגות. האמת היא שגם אני, שרגיל הייתי לגיחותיו הגדולות של במבו ולא הייתי מודאג במיוחד, לבי נצבט באי־שקט: זו לי הפעם הראשונה שהרחקתי כל־כך בחיפושי אחרי במבו. היכן הוא?

עבר יום, עברו שנים־שלושה ימים. מעולם – גם בהרפתקאותיו הגדולות ביותר – לא נעדר במבו מביתי יותר משלושה ימים. והנה בא היום הרביעי והחמישי והששי – ובמבו איננו!

גם מאיה לא חזרה. תחילה התיצב מיכאל בביתנו שתים־שלוש פעמים ביום, כדי לשאול על במבו, אך לאחר שבוע נפסקו ביקוריו. שכנים סיפרו לי, שהוא מוסיף להתרוצץ בג’יפ שלו, צופר וקורא בשמה של מאיה. גם אני לא ויתרתי על חיפושי אחרי במבו. מעניין, שיעל ואורי, אשר הזניחו את במבו בצעירותו, נחלצו עתה, בשעת צרה, לעזרה: אף הם סרקו את הסביבה וחיפשו בכל סימטה ובכל חצר, בכל סבך שיחים ובכל חורשה, ואפילו הצליחו לרתום למבצע עשרות ילדים. כיצד?

יעל ואורי היו שניהם חברים ב“צופים”. מדי שבוע ערכו המדריכים “פעולה” לחניכיהם, שכללה משׂחק צופי או לימוד מחנאות. יעל ואורי הצליחו להשפיע על המדריכים, והללו הקדישו שתי “פעולות” למבצע החיפוש אחרי במבו. אך כל אלה לא הועילו.

היעלמוֹ של במבו עורר בי מבוכה. בצאתי ערב־ערב לשוטט בסימטאות שכונתנו מתוך אמונה־שבלב שאמצא את במבו, חשתי בושה: האין לי כבוד עצמי? הכלב קם ועזבני. כיצד איני בוש לרדוף אחריו? בשוטטי בסימטאות השכונה עברו נגד עיני כל אותם ימים שבהם שהה במבו בביתי והתחרטתי על החיבה שהשפעתי עליו ואשר הוא, במבו, הוכיח שאין הוא ראוי לה. רוצה הייתי לחזור בי, וידעתי שאין חזרה.

הייתי מתוסכל במידה שאין למעלה ממנה. אמנם, טבעי הוא שבמבו נמשך אל מאיה ובהיותו שיכור־אהבה נטש הכּול ויצא בעקבותיה. אולם מדוע נשאר אתּהּ ואותי עזב לאנחות? כיצד ויתר עלי, על שרה, על יעל ואורי, על ביתנו החם, שאליו נקלע עוד בטרם פקח את עיניו ואשר בו נהנה מחיבה רבה כל־כך!

הימים חלפו. יום אחד חישבתי ומצאתי שמלאה כמחצית השנה מאז בריחתו של בּמבּו. כל־אימת שעלה זכרוֹ של בּמבּו לפני, הייתי משתדל להשכיח אותו מלבּי, אותו ואת תסכּולי. אך לשוא.

בשבועות הראשונים אחרי היעלמוֹ ניסיתי בכל־זאת לשׂוחח עם מיכאל ולשמוע את דעתו. יום אחד הבּעתי לפניו את החשש שמא התרוצצו מאיה ובּמבּו, שיכורי־אהבה ומסונוורי־תשוקה, וכך נדרסו שניהם בכביש. אך מיכאל שיסע את דברי:

“לא ולא!”

“כיצד תדע זאת?” תמהתי, “כלום היית בכל כבישי העיר?”

אמר מיכאל:

“לא הייתי, אבל חשש זה המנקר בך הציק גם לי. על־כן, כבר למחרת היום שבו נעלמה מאיה התקשרתי עם מחלקת התברואה של העיריה. ביקשתי להודיע לי אם אחת המכוניות לסילוק האשפה תיתקל בנבלת כלבת־זאב. הבטחתי פרס לעובדי הנקיון. נתברר שמאז נדרסו כלבים רבים בכבישים ופגריהם סולקו על־ידי מחלקת התברואה, אך לא היתה ביניהם אף לא כלבת־זאב אחת.”

“אז היכן הם?” שאלתי.

“אילו ידעתי, לא הייתי מבזבז את זמני,” השיב מיכאל. ואז הוסיף:

“אני מכיר טבעם ואורחותיהם של כלבים, אך אודה שהיעלמם של מאיה ובּמבּו חידה הוא בעיני. הרי אין הם זוג בעלי־כנף הקולעים להם קן ודוגרים בו על הביצים. האהבה אצל בעלי־הכנף מסתיימת בהקמת משפחה. האבהות מטילה חובות על הזכר: הוא משתתף בדגירה, בהבאת מזון לגוזלים, בהגנה על הקן. ואילו הכלבים הזכרים, המוכנים לעמוד בקרבות מרים על כיבוש נקבה, כיון שהשׂיגו את מבוקשם וזכו להזדווג, פורשים והולכים להם לדרכם. תוצאות אהבתם מוטלות מעתה על הנקבה בלבד: היא המגדלת את גוריה, היא המפרנסת אותם. הכלב־הזכר מתנכר להּ ולצאצאיו. אם־כן, אין להניח שמאיה ובּמבּו הנאהבים ברחו להם לקצה העולם ושם הקימו להם משפחה וחיים באושר. ועוד: הם צריכים להתקיים, לגור במקום כלשהו. שניהם אינם כלבי רחוב. מאז נולדו היתה להם קורת־גג. על־כן תמהּ אני עליהם, שאין הם חוזרים לביתם.”

“אז מה אתה חושב, מיכאל?” לא הרפיתי.

מיכאל משך בכתפיו.

“מה יש כאן לחשוב?” השיב, “מאיה סידרה אותי. קניתי אותהּ בכסף רב, והיא קמה ועזבה אותי. יש לי למעשה זה מלה אחת ויחידה: נבזוּת.”

אמרתי למיכאל:

“גם לי, בחָשבי על מה שעולל לי בּמבּוֹ, יש מלה אחת ויחידה.”

“והיא?” זקף בי מיכאל את עיניו.

“בגידה,” עניתי.

 

פרק ששי: ידעתי: זה לא זה!    🔗

כל־כך אצה לי הדרך לספר את עלילותיו של בּמבּו, שלא הספקתי לתאר את מיכאל. והרי הוא אחד הגיבורים בספר זה. אמנם, אילו פעמים, בגלל זלזולו בבּמבּו, היתה לי טינה אליו, אולם בסך־הכּול חיבבתיו מאוד.

מיכאל בחור נאה הוא, בלוריתו חומה ומתולתלת, ובעיניו החומות מסתתר זיק מבודח. בעל־קומה, שרירי כמתגושש בזירה, אך שריריו אינם מפילים פחד, שכּן החיוך שעל פניו, חיוך טוב ומלבב, הוא הקובע.

לא־פעם שאלתי את עצמי: מה הניע את מיכאל לבחור בעיסוק של מגדל־כלבים? אילו פעמים שאלתיו על כך – והוא שתק. פעם אחת, לאחר שהתידדנו, החליט כנראה לספר קצת על עצמו ואז פיטם את מקטרתו שלא משה מפיו, הדליק אותה ופתח בדברים:

"האנשים, לדעתי, מתחלקים לשני סוגים. לאלה הרבים השונאים את עבודתם, ולמעטים האוהבים אותה. הראשונים, המסכּנים, קמים בבוקר בעל־כּוֹרחם, יוצאים לעבודתם בחריקת שינַיִם, סופרים את השעות והרגעים, ובשובם הביתה הם זועפים כל הזמן: הרי למחרת היום שוב יצטרכו לצאת לעבודתם השנואה. לא כן המעטים המאושרים. הללו שעות העבודה שלהם הן הטובות בחייהם. אשר לי, גמרתי את בית־הספר כתלמיד מצטיין, וההורים וידידי המשפחה עודדוני בעצות טובות: מיכאל, לך לאוניברסיטה, מיכאל, תהיה רופא. מהנדס. עורך־דין. ואני הודיתי להם על העצות הטובות: חכו, חכו, הרי קודם־כּוֹל עלי להתגייס!

“ואמנם, התגייסתי לנח”ל, ולא ידעתי שהגיוס יקבע את עתידי ועיסוקי בחיים. ההיאחזות שלנו היתה על הגבול ממש, ואנו, מחשש מפני מסתננים ומחבלים, נעזרנו בכלבי־שמירה. בתוקף תפקידי הוטל עלי לטפל בכלבים. תחילה סירבתי, הרי מעולם לא גידלתי כלב! אך בצבא אין מסרבים, פקודה היא פקודה. כך התחלתי להתעסק עם כלבים. וככל שעברו הימים התקשרתי אליהם יותר ויותר. לא תיארתי לי שאפשר להתקשר כל־כך אל בעלי־חיים! כשנסתיים שירותי וחזרתי לחיי האזרחיים, התחלתי אמנם ללמוד באוניברסיטה, אבל יום אחד נמאס לי וזרקתי הכּוֹל. חסרו לי הכלבים, שבהם טיפלתי שלוש שנים. וכך הקימותי את המכלאה והחצר שלי – למורת־רוחם של הורי וידידי המשפחה. וזהו זה. החשוב הוא שאני שייך למעטים המאושרים, והשמחים על כל שעה של עבודתם."

“ולא היית זקוק ליֶדע?” שאלתי, “האוּמנם כל הרוצה לגדל כלבים, בא ומגדל?”

“הרבה למדתי מספרים,” השיב מיכאל, “ויותר – מנסיוני במשך שלוש שנים בנח”ל. טרם סיפרתי לך שעבדתי זמן־מה, לאחר שהחלטתי לגדל כלבים, אצל ד“ר מנצ’ל בכבודה ובעצמהּ, אשה דגולה, אוהבת כלבים שאין כדוגמתה בעולם. ד”ר מנצ’ל גידלה בעיקר כלבי־נחִיָה לעיורים נכי־צה“ל, וכן כלבי־שמירה בשביל ישובי־ספר. ימי עבודתי אצלה הם האוניברסיטאות שלי.”

“אין כמוך, מיכאל,” אמרתי, “הייתי מקנא בך אילולא הייתי גם אני בין המעטים האוהבים את עבודתם. מבחינה זו אנו בני שבט אחד.”

מיכאל חייך את חיוכו המלבב, וברק עיניו צחק אף הוא.

“אז אינך כועס עלי בגלל בּמבּו?” שאל.

“מה פתאום!” עניתי, “להיפך!”

ואכן, מאז היעלמוֹ של בּמבּו חשתי קרבה יתירה אל מיכאל. האבידה המשותפת היא שקֵירבה אותנו.

הימים עברו. אט־אט ניטשטש זכרו של בּמבּו. הייתי שוכחו כליל אילולא המכה שירדה על שכונתנו, מכּת הפורצים. ומעשה שהיה כך היה:

בימים ההם נתנו פורצים למיניהם את עינם בשכונתנו. לא עבר שבוע בלא גניבה. כאן הרימו תריס ונכנסו לדירה, שם פרצו חלון. בדרך־כלל סבלו מהגניבות דיירי קומות־הקרקע, אך גם יושבי הקומות העליונות לא היו בטוחים. אילו פעמים טיפסו הפורצים על גגות ונשתלשלו לדירות העליונות, בהיאחזם במרזב. לא היתה כמעט דירה שלא נפרצה.

ומה עשו תושבי השכונה?

משנתרבו הגניבות, החליטו לפעול. אחד החליף את המנעול הפשוט שבדלת הכניסה לביתו ב“יֶל” מתוחכם. שני התקין רב־בריח, שלישי לא חס על ממונו והזמין פלדלת, כלומר, דלת העשויה כולה פלדה, שבהיסגרהּ משלחת זיזים למשקוף, למזוזות ולרצפה. ויש שקבעו סורגי־ברזל בחלונותיהם. הגדיל מכולם שכני פלטיאל, אדם בודד, שזה שלוש שנים נהג לנסוע מדי שנה בחודשי הקיץ לאנגליה, אל בנו אלכסנדר, חוקר־סרטן מפורסם, ששימש פרופסור־אורח בקיימבּרידג'. כיון שחשש שבימי היעדרוֹ יפרצו גנבים לדירתו, התקין בביתו, בית קטן ומבודד שעמד לו בכניסה לחורשה, מערכת־אזעקה משוכללת. כל דלת, כל חלון וכל צוהר שבביתו חוּבּרוּ למערכת זו. כל מי שינסה לפתוח אותם, יפעיל צופר שקולו יישָׁמע למרחוק.

זאת עשו השכנים, וכל אחד השתבח באמצעים שנקט ופסל את אלה של ידידיו. לא עברו ימים מעטים ונתברר שכולם לא צדקו: הפורצים פתחו מנעולי יֶל, פיצחו רב־בריח ופלדלת, ניסרו סורגי־ברזל ונכנסו אל הדירות ורוקנו אותן מכל דבר בעל־ערך. גם מערכת־האזעקה המשוכללת של פלטיאל לא עמדה במבחן. ולא משום שלא היתה יעילה. אלא משום שהיתה יעילה מדי.

כיצד?

בפרוס הקיץ, בטרם צאתו לקיימברידג' אל בנו, אמר לי ידידי:

“בקשה לי אליך, אקווה שהיא לא תגרום לך טרחה יתירה. התקנתי מערכת־אזעקה בביתי ופטור אתה מלבדוק מדי פעם, כמו בשנים הקודמות, אם נפרצו אצלי דלת או חלון. אבל אם תשמע את צופר־האזעקה, אנא, טלפן מיד למשטרה!”

פלטיאל נסע לו, ואני הסחתי דעתי מבקשתו, אך לא עבר שבוע ונתברר שבקשתו של פלטיאל אמנם כרוכה בטרחה יתירה.

ישבנו לארוחת־ערב, ופתאום נתמלא חלל הסימטה צפירה חדגונית, ממושכת. ברגע הראשון נבהלנו. סבורים היינו שזוהי אזעקה־של־ממש, והצופר הוא צופר המשמר האזרחי. שרה אשתי התאוששה ראשונה ואמרה:

“גנבים מנסים לפרוץ אל פלטיאל!”

טילפנתי למשטרה והמתנתי ברחוב. לאחר שעה קלה הגיעה ניידת, וקפצו ממנה שני בחורים צעירים בבגדים אזרחיים. קרבתי אליהם. “אני הוא שהזעקתי אתכם,” אמרתי.

“היכן דירתו של מר פלטיאל?” שאלו.

הצבעתי לעבר החורשה.

השנַיִם שלפו אקדחים ודרכו אותם. הם הציצו לעבר החורשה האפופה מחשכים.

“אתה מוכן להראות לנו את דלת הכניסה?” שאלו.

רגע היססתי. מה יקרה אם יפתחו הפורצים באש? – חלפה מחשבה במוחי. אך הבחורים, שניחשו כנראה את מחשבתי, הרגיעוני:

“אין לך מה לחשוש. פורץ אינו שודד. לעולם לא יפתח ביריות.”

רצתי לפניהם לעבר ביתו של פלטיאל, שפוף כמוהם. משהגענו לפתח, נוכחנו לדעת שהבית סגור ומסוגר, אך הצופר צופר וזועק ומחריש אוזנים. הבחורים, שהתמצאו כנראה בסודות מערכת־האזעקה, השתיקו את הצופר. הם בדקו את הבית מכל עבריו ואז החזירו את האקדחים לכיס ורמזו לי: “בוא נלך!”

“והיכן הפורצים?” שאלתי, “הם נמלטו לקול הצופר?”

“מי אמר לך שהיו פורצים?” השיבו, “ייתכן שחתול נגע באחד החוטים המתוחים בחוץ ליד החלונות. או עכבר. או חרדון. מערכות־האזעקה האלה הן צרה צרורה. מדי לילה אנו מתרוצצים בגללן וכל האזעקות הן אזעקות־שוא. נמאס לנו! עד כדי כך, שייתכן שנפסיק להיענות לקריאות הטלפון!”

הזמנתי אותם לביתי לכוס קפה. משישבנו ולגמנו את המשקה, שאלתי:

“אם שוטרים אתם, היכן המדים שלכם?”

חייכו וענו:

“אין אנו שוטרים מן המנין. אנו סטודנטים. עבודתנו במשטרה היא עבודה לילית, המממנת את לימודינו.”

“והאקדחים?” שאלתי, “אינכם חוששים מחילופי יריות?”

“זה סתם כדי לעשות רושם,” ענו, “אנחנו ביחידה הממונה על מערכות־האזעקה, והרי אמרנו לך: פורץ קטן לא יפתח לעולם באש. אך על כל צרה שלא תבוא, מוטב שיהיה בידך אקדח טעון.”

הסתלקו בניידת שלהם, אך לאחר כשבועים שוב נשמע קול הצופר בשכונתנו. עם שאני מטלפן למשטרה, שפתה שרה אשתי על האש את סיר הקפה. הפעם לא שלפו הבחורים אקדחים, אף לא הטריחוני לשמש להם מורה־דרך. הם השתיקו את הצופר ובאו אלינו לכוס קפה.

גם הפעם היתה זו אזעקת־שוא.

כשהזעקתי אותם בפעם השלישית, אמרו לי הבחורים:

“לא ניענה עוד לקריאות הטלפון שלך. אמנם, הקפה שלכם טעים מאוד, אך לא ייתָכן שנקבל משכורת בעד שתיית קפה.”

“ומה אעשה כשהצופר יפתח באזעקה?” שאלתי.

“אחת מהשתים,” ענו לי, “או שתלמד להשתיקו, או שתכתוב לידידך בחוץ־לארץ ותציע לו שיתקשר עם החברה שהתקינה את מערכת־האזעקה בביתו ויבקש לנטרל אותהּ, כיון שהיא מדריכה מנוחתם של כל דיירי הרחוב.”

ואמנם, כך עשיתי. כתבתי מכתב לפלטיאל וקיבלתי רשות ממנו לקרוא לעובד החברה. העובד בא ושיתק את המערכת אחת ולתמיד. אלא שלא עברו ימים מעטים ודירתו של פלטיאל נפרצה והגנבים רוקנוה כליל.

הנה כי־כן חיינו כולנו בצל האיוּם. הפורצים פקדו בית אחרי בית ולא היה מנוס מהם. אמנם, האנשים סיפרו, שבדרך־כלל מחפשים הפורצים כסף מזומן או תכשיטים, אך אני, שכסף מזומן אינו מתגלגל בביתי ואף תכשיטים יקרים אין לי, הייתי בכל־זאת מודאג: מה יהיה אם יפרצו לביתי ויקחו את מכונת־הכתיבה שלי, את הטלביזיה, את הרדיו או את מכונת־הגילוח החשמלית?

ככל שהירהרתי בדבר, נזכרתי בבּמבּו ובימים הטובים שבהם שהה בביתי. זכור היה לי היטב הפורץ המשופם, שמצאתיו מוטל על־גבי הרצפה בסלון, ובּמבּו עומד על בטנו וחזהו ואינו מניח לו לזוז ממקומו. הוי, היכן מוצאים את בּמבּו?

עם שאני מתהלך מהרהר בבּמבּו, נתקלתי יום אחד במיכאל. אמר לי:

“מה תגיד למגיפת הפריצות בשכונה?”

אמרתי לו:

“מה יש להגיד? יש לעשות! עוד יֶל, עוד רב־בריח!”

“והרי ראית שאין להם כל ערך!” קרא מיכאל.

“אז מה אעשה?” שאלתי, “אטמין מוקשים בכניסה לביתי, או אשכור לי טנק שישמור על הבית?”

מיכאל חייך.

“לא צריך טנק”, אמר, “די שתהיה ראש־ממשלה, כי אז יעמוד תמיד שוטר בכניסה לביתך. אך כיון שאין לך סיכוי להיות ראש־ממשלה, אני מוכן למכור לך כלב משובח, כלב מאולף שישמור על ביתך!”

“מיכאל,” אמרתי, “איני מוכן להכניס שוב בעל־חיים לביתי,”

“והרי גידלת את בּמבּוֹ!”

“מיכאל,” אמרתי, “אתה מחבב הרבה כלבים, ואילו אני אהבתי כלב אחד ויחיד. ועדיין אני אוהב אותו, על־אף שבגד בי.”

מיכאל שילח בי מבט בוחן. דומה שרצה להוסיף ולטעון, אך הוא שתק ונפרד ממני לשלום.

“מה טוב שהניח לי,” אמרתי בלבי.

אך מיכאל לא ויתר. כעבור שבוע הופיע בביתי. היתה שעת בין־ערבים. שרה אשתי יצאה לצרכניה לקניות, יעל ואורי שיחקו על הדשא. מיכאל התרווח בכורסה שהצעתי לו, פיטם את מקטרתוֹ והדליקהּ, הפריח סלילי־עשן כחלחלים ואמר:

“ייתכן שאני מנדנד לך. אבל כשחשבתי על דבריך, השתכנעתי יותר ויותר שאתה טועה. לא הצעתי לך להכניס שוב גור כלבים, לגדלו ולהתקשר אליו בקשר של חיבה ואהבה. אני רק העליתי רעיון: כיצד תוכל לשמור על ביתך בצורה היעילה ביותר. הנה קיבלתי לא־מכבר דוברמן משובח…”

מיכאל נשתתק רגע, כרוצה לבחון את הרושם שעשתה עלי המלה “דוברמן”, ואז המשיך:

“אתה ודאי יודע שהדוברמן הוא אחד מכלבי־השמירה המעולים ביותר בעולם. כלב גזעי, משובח ומיוחס. האמריקנים טוענים שהדוברמן הוא הקדילק של הכלבים. כלב יפהפה. מצטיין בגישוש, סיור, התראה, שמירה. דוברמן מאולף שוה עשר מערכות־אזעקה! הוא כלב־הגנה, אך גם כלב־תקיפה. כשיש דוברמן בבית, לא צריך מנעולים וסורגים!”

מיכאל חיכה לתשובתי. כיון ששתקתי, עקב רגע אחרי סלילי־העשן של מקטרתו, ואז חזר ונפנה אלי.

“אני חוזר ואומר: אינני מציע לך גור. אתה תקבל כלב שלמד אצל מאלף מקצועי. חבל לי למכור אותו לאדם שאיני מכּירוֹ. רוצה הייתי שאתה תזכה בו.”

דבריו של מיכאל נכנסו ללבּי, ובעיקר המשפט שהשמיע באוזני: “דוברמן מאולף שוה עשר מערכות־אזעקה.” אך עדיין היססתי. אמרתי בשפה רפה:

“קדילק עולה כסף רב.”

נזדרז מיכאל והבטיח לי:

“אמסור לך את הדוברמן במחיר שקיבלתיו. איני רוצה כל רווח. נוסף לכך תוכל לשלם לי לשיעורין. על־כל־פנים, כדאי שתדע: הוא זול יותר מפלדלת!”

ועדיין לא שוכנעתי. אמרתי למיכאל:

“אנא, תן לי שהות של יום־יומים, אחשוב בדבר. אתיעץ עם שרה.”

“בסדר,” השיב מיכאל ולחץ בחום את כף־ידי, “אני בטוח שלא תתחרט.”

הלך לו, ואני המתנתי בקוצר־רוח לשרה. משחזרה הביתה, סיפרתי לה הכּוֹל.

אמרה שרה:

“אני מציעה שנקח את הדוברמן. אתה יוצא כל בוקר למשרד, יעל ואורי הולכים לבית־הספר, ואני נשארת לבדי בבית. יותר משאני חוששת מפורץ שיבוא בלילה, אני פוחדת מנבל שיפתיעני ביום. שהרי בלילה איני לבדי. העיתונים מלאים תיאורים של מעשי אלימות שנעשו לאור היום, והאמת היא שאני פוחדת.”

כך נפלה ההחלטה. למחרת בבוקר בדרכי לעבודה סרתי אל מיכאל ובישרתי לו זאת. רציתי לראות את הדוברמן, אך מיכאל עסוק היה בניקוי החצר, והחלטתי שלא להפריע לו. נדברנו שאחרי־הצהרים יביא את הדוברמן לביתי.

ואמנם הם הגיעו.

הדוברמן כלב מרשים היה. צוָארוֹ זקוף, פיו פעור, ולשונו משורבבת, עיניו פיקחיות ואוזניו שמוטות לצדדין. מיכאל הוליכו ברצועה. שרה, יעל ואורי, שהמתינו כמוני בקוצר־רוח, הביטו בכלב המגודל בפחד המעורב בהערכה.

“אנא, הביאי צלחת עם עצמות או שאריות בשר,” אמר מיכאל לשרה.

הצלחת הובאה והונחה לפני הדוברמן, שסילון של רוק הופיע בזוית פיו. אך הוא לא זז לעבר הצלחת.

קרא מיכאל בקול: “אוכל” – והדוברמן עָט על הצלחת ומטעמיה.

“הוא מציית רק לפקודות של בעליו,” הסביר לי מיכאל, “נצטרך לאמנו עד שיתרגל אליך. גם עליך להתרגל אליו. הדוברמן הוא בן־לויה נאמן ומסור לבני־המשפחה שבקִרבּהּ הוא חי. אך ברגע שנשקפת סכנה לו או לבעליו, הוא תוקפני ואכזר.”

“מאז יום אתמול,” אמרתי, “התעניינתי בדוברמנים. שמעתי על מקרים שקמו על בעליהם ותקפו אותם.”

“שטויות!” קרא מיכאל, “סתם העלילו עליהם שהם מרושעים. אולי בגלל הפחד שכלבים אלה מעוררים בלב כל אדם. הדוברמן לעולם לא יפגע בך לרעה. אך עליך לזכור: אין זה כלב־שעשועים. אל תפנק אותו. ומצד אחר: אל תפגין פחד. אל תוַתּר לו, אם אתה צודק. היה עקבי בפקודותיך ובדרישותיך, והדוברמן יקבל עליו את מרותך.”

מיכאל האריך בדיבור והרעיף עלי שפע רב של עצות. שרה ואני, יעל ואורי, ליטפנו לפי התור את הדוברמן ובשעת מעשה החזיק מיכאל בקולרו ולחש לו על אוזנו מלים טובות. לבסוף הִרפה מן הקולר, וראה זה פלא: הדוברמן קיבל את אותות החיבה שלנו ללא כל רתיעה.

כך נשאר הדוברמן בביתנו, אט־אט הסתגל אלינו, ואנחנו – אליו. רגיל היה לרבּוץ על המרבד הקטן שליד שולחן עבודתי, אותו מרבד שהיה רכושו הבלעדי של במבו. במשך שעות נימנם לו, אך כל רחש קל, חשוד, שבא מבחוץ, היה מקפּיצוֹ ממקומו, והוא זינק אל מקור הרעש. לא, לא חשבנו עוד על מנעולים וסורגים. הדוברמן שפע עלינו – ובעיקר על שרה אשתי – בטחון ושלוָה.

כיון שהגיע לביתנו ככלב מגודל ומאולף, פטור הייתי מלהקנות לו הרגלי נקיון. בימים הייתי מניח לו לצאת לצרכיו לחורשה שמעבר לכביש. בלילה, לפני שעליתי על משכבי, נתלוויתי אליו. משהופעתי לראשונה עם הדוברמן, הקבילו בעלי־הכלבים את פני בתשואות. הכּוֹל התפלאו על הדוברמן ושיבחו את יופיו. אפילו שכני הגוץ, מר הררי, בעל הבוקסר הענקי המכונה גולית, הודה בפה מלא, שהדוברמן שלי אינו נופל בערכו מהבוקסר הגזעי.

מאז נעלם בּמבּו חלפה כבר שנה. לעתים הייתי נזכּר בו – ותמיד מתוך רטט שבלב. תאמרו: והרי היה לך במקומו דוברמן גזעי, משובח!

נכון, היה לי דוברמן. והוא שמר בנאמנות על ביתי ואף העלה את כבודי בעיני בעלי־הכלבים שבשכונה. שעות רבץ מולי, תוקע בי מבט שכולו שוחר טוב. הוא ציית לי בכול ולא־פעם התחכּך בי, מבקש אותות חיבה. נעניתי לו: הושטתי ידי וליטפתיו, והוא, הדוברמן, נענה לי בנהימה של קורת־רוח. אך בנסותי להשוות את היחסים שנרקמו ביני ובין בּמבּוֹ לאלה שקשרתי עם הדוברמן, ידעתי: זה לא זה!

 

פרק שביעי: אורח לילי    🔗

היה ליל חורף, סמוך לחצות, ואני עדיין ישבתי ליד שולחן עבודתי. אהיל המנורה חג סביבי חוגה של אור, ובחדר עמדה דומיה שלֵוָה, אך בחוץ נפתחו ארובות השמים וגשם־זלעפות ניתך ארצה. הברקים הבהיקו מבעד לחרכי התריס והנפץ העז של הרעמים הרעיד את כתלי הבית. הדוברמן, שנימנם כל הערב על המרבד הסמוך לשולחני, התעורר, נשא את ראשו וזקף את אוזניו. עם כל רעם שהידהד במרומים עבר רטט בעורו.

ולפתע, על־אף המהומה והשאון שבחוץ – שקשוק הגשם, שריקת הרוח ונפץ הרעמים – הגיעַני צליל מוזר. דומה היה עלי, שמישהו בחוץ מגרד בדלת.

ניסיתי להתעלם, אולם הצליל חזר ונשׁנה. קמתי ופתחתי את הדלת.

בחוץ, בתוך קילוחי המים שפרצו מן המרזב השבור, עמד כלב. מחמת החשיכה שבחוץ ניטשטשה צורתו, אך לאור המנורה שבקע מאחורי ראיתי בבירור את עיניו: לובנן מוצף היה דם, וזיק של טירוף לוחש בהן. וכבר רציתי לטרוק את הדלת בפני האורח הלילי הבלתי־קרוא, אבל אותו רגע דחק בי הכלב בגופו עד שסרתי מדרכו, צעד פסיעה אחת קדימה, וכבר עמד בחדר, והמים היורדים מגופו נקוים תחתיו בשלולית. הוא נשם בקול צורם, שורקני, צלעותיו מתרוממות ושוקעות וכל־כולו כרוח־רפאים. התבוננתי בו לאור המנורה, ולפתע חשתי שלבי הולם בחזקה.

“בּמבּוֹ!” פרצה צעקה מפי.

וכבר כרעתי לידו, חובק את צוָארוֹ הרטוֹב. עדיין היה עליו הקולר שהתקנתי לו בשעתו, אך עתה נידלדל ממנו קצה של שרשרת־ברזל שחוליָתהּ נפרצה.

“במבוֹ היה כלוא,” חלפה מחשבה במוחי, “הוא ניתק את השרשרת וברח.” ידי ליטפו את צוָארוֹ, ואצבעותי חשו בחבורות ובפצעים מסביב לקולר.

בּמבּוֹ עמד רוטט כולו, ומפיו בקע קול משונה: ספק נהימה של קורת־רוח ספק גניחה. ואני, מרוב הריגוש שבלבי לא ידעתי מה אעשה תחילה: אביא מגבות כדי ליַבּשׁ את פרוָתו? אכין לו אוכל, כי ניכּר בו שזמן רב לא בא שום דבר אל פיו?

הפסעתי פסיעה אחת לעבר המטבּח, אך אז קרה דבר שרק לאחר־מכן, כשניסיתי לשחזר את שהתרחש באותם רגעים מועטים – הבינותי את חומרתו:

מאז פתחתי את הדלת אל הרחוב המוצף גשם חצץ גופי בין במבו ובין הדוברמן. עתה, משזזתי לעבר המטבּח, הבחין במבו בכלב הזר שרבץ על־גבי המרבד שלו.

למראהו של בּמבּוֹ קם הדוברמן, התמתח, חשף את שיניו, ובעיניו נדלקה אש זרה. צליל מרושע בקע מגרונו, קול של זעם והתרעה.

בּמבּוֹ קפא על עמדו. רגע הביט חליפות בי ובדוברמן, ופתאום השמיע יבבה שקרעה את לבי. הוא נשא ראשו, ובכיו גובר והולך עד שהיה ליללת נכאים שאין לתארה במלים. שלחתי ידי, כדי לאחוז בו ולהרגיעו, אך בּמבּו זינק פתאום ממקומו ופרץ מבעד לדלת הפתוחה וברח על נפשו אל החוץ, אל המחשך והגשם.

זינקתי אל הדלת, אך הגשם השוצף עצר בעדי. עמדתי בפתח זועק בקול: “במבו! במבו! במבו!”

לאורו העמום של פנס הרחוב, שמוצף היה סילוני מים, ראיתי את צלליתו החומקת ונעלמת בעיקול הרחוב, והיא מוצפת כבאלפי שוטים בקילוחי מטר.

אותו רגע פלח את מוחי זכּרוֹן הלילה שבו מצאתי את במבו ליד גדר ההדסים. גם אז ירד גשם־זלעפות, גם אז הבריקו ברקים והרעימו רעמים. בעיני־רוחי ראיתי את עצמי רץ לתוך הגשם. גם עתה לא ירתיעני הגשם! פרצתי החוצה ורצתי על־גבי המדרכה, שהיתה כולה כפלג סוחף, והגשם סימא את עיני, ואני זועק בקול ניחר: “במבו! במבו! במבו!”

אך הכלב נעלם.

שעה קלה עמדתי בקצה הרחוב, מתחת לגגון של אחד הבתים, מוקף קילוחי מים. רטוב הייתי עד לשד עצמותי. המחשבות התרוצצו במוחי. מה עבר עליו, על בּמבּוֹ, עד שחזר אל ביתי? ומה הרגיש למראה הכלב הזר שתפס את מקומו? כיצד העליתי על דעתי שבּמבּו בגד בי? הרי אני הוא שבגדתי בו!

לא, לא יכולתי לחזור אל ביתי. רציתי לבכות. לפתוח פי וליַלל כמו בּמבּוֹ.

סוף־סוף זזתי ממקומי ופניתי לביתי. אך רגלי לא צייתו לו. רגלי הוליכוני אל דלת ביתו של מיכאל.

ביתו של מיכאל אפוף היה חשיכה וכל תריסיו מוגפים. אמרתי בלבי שלא ייתכן לצלצל בדלתו בשעה שלאחר חצות, אך כוח החזק ממני כפה עלי לנגוע במצילה.

מיכאל, לבוש פיג’מה, פתח לי את הדלת והדליק אור בפרוזדור. מנומנם היה, ממצמץ בעיניו, וברגע הראשון הביט בי וארשת פניו אטומה. אך למראה בגדי הנוטפים מים ולמראה פני שחיורים היו (כך סיפר לי לאחר־מכן), שאל בחרדה:

“מה קרה?”

נכנסתי לביתו. מחמת הרטיבות סירבתי לשבת בכורסה שהציע לי, עמדתי לידו, מתאמץ לפתוח בסיפור, אך מגרוני התמלטו שתי מלים בלבד:

“בּמבּוֹ חזר!”

מיכאל הושיבני בעל־כורחי על כסא־עץ, נעלם, ולאחר רגע הגיש לי כוסית קוניאק.

“שתה,” אמר, “ויוקל לך. ואז תספר.”

ואמנם, הקוניאק מסך חמימות בגופי. לא עוד נקשו שיני מקור. לא עוד טילטל רעד את בשרי. פתחתי וסיפרתי לו למיכאל הכּוֹל. הוא הקשיב בעינים עצומות־למחצה, אך פניו מרוכזות. משסיימתי, קם ויצא לחדר־השינה שלו, לאחר רגע חזר לבוש ומעוטף במעיל־גשם והושיט לי מעיל־גשם אחר, אח תאוֹם לזה שלו, בידו החזיק פנס וכן רצועה.

“בוא,” אמר ופתח לי את דלתו.

עם שאנו יוצאים החוצה, אל הגשם, הסביר את עצמו:

“לפי סיפורך אני מבין, שבּמבּוֹ חזר ממרחק רב, בשארית כוחותיו. אם־כן יש לשער שהוא לא הרחיק. אני מניח שהוא בחורשה, מתחת לגגון ביתו של פלטיאל, המקום היחיד בסביבה המוגן מגשם.”

ואכן, משבאנו שמה, גילתה אלומת האור של הפנס את בּמבּוֹ. הוא הלחית שם ליד הדלת הנעולה, מצונף כפקעת.

אור הפנס החריד אותו. ניסיתי לגשת אליו, אך הוא קם ממקום רבצו, נהם נהימת איוּם והסתמר.

אמר לי מיכאל:

“גש לביתך, וסלק את הדוברמן מחדרך. סגור אותו על מנעול במרפסת האחורית. מחר בבוקר תביא אותו לחצר שלי.”

" ובּמבּוֹ?" שאלתי.

“אני אחכה כאן כמה דקות ואז אביאו לביתך.”

נשמעתי לו. חזרתי לביתי, שדלתו פתוחה היתה לרוָחה, ובפתח עומד הדוברמן, משלח נביחות זעם אל תוך החשיכה והגשם. נעלתי את הדוברמן במרפסת, ולאחר רגע הופיע מיכאל, מוליך ברצועה את בּמבּוֹ.

בּמבּוֹ נעצר על הסף, תקע את רגליו ברצפּה, כעומד להתחפר בהּ, ולא הניח להזיזוֹ. אני, שעמדתי ליד הדלת ממתין לבואו, זזתי הצדה. בּמבּוֹ הביט במרבד שלוֹ, שעתה ריק היה, כמצפה לו.

מיכאל הוליכוֹ אל המרבד, התיר את הרצועה ואז אמר לי:

“אקווה שהכּוֹל יהיה בסדר. האמת היא שאני מקנא בך. אילו חזרה מאיה…”

ולא הוסיף. הודיתי לו על עזרתו, ביקשתי סליחה על התפרצותי הלילית אל ביתו ונפרדתי ממנו לשלום.

חזרתי אל בּמבּוֹ וליטפתי את ראשו, אך הוא לא נענה לי ונמנע מלהביט בעיני. הוא גנח חרש וכל־כולו עלבון וטינה. לבסוף כבש ראשו במרבד ושוב בקע מגרונו הצליל שקרע קודם־לכן את לבּי: יללת נכאים שאין לתארהּ במלים.

מיהרתי למטבּח, והצלחת שהבאתי לבמבו מלאה היתה כל טוב. אך הוא לא נגע באוכל והִפנה ראשו ממנו.

ושוב פלח אותי זכרון הלילה שבו הגיע בּמבּוֹ אל ביתי. כיצד נכמרו רחמי על הגור המסכּן, כיצד ניגבתי את גופו הרטוב. גם עתה ניגבתי את פרוָתוֹ של בּמבּוֹ חזור ונגב, והמגבות נתמלאו מים. סחטתי אותן וחזרתי וניגבתי. לבסוף העמדתי ליד בּמבּוֹ תנור־חשמל דולק. וכבר רציתי לעלות על משכבי, אבל אותו רגע החרידני צלצול הטלפון. היה זה מיכאל.

“גם מאיה חזרה,” אמר, “מחר בבוקר אספר לך הכּוֹל. לילה טוב!”

צחק וטרק את השפופרת.

 

פרק שמיני: שרלוק הולמס    🔗

אותו לילה קמתי אילו פעמים והצצתי לחדר־עבודתי. חששתי לשלומו של בּמבּוֹ. לאורו הקלוש של תנור־החימום ראיתיו רובץ בפישוט רגלים. הנושם הוא? הטיתי אוזן: מגרונו בקע צליל מתמשך, כעין קינה חרישית. הצלחת שלידו היתה מלאה.

השכמתי בחמש לפנות־בוקר. הדלקתי את החשמל בחדר־עבודתי, ובּמבּוֹ נשׂא ראשו והביט בי במבט אטום. קירבתי אליו את הצלחת. “אכול, בּמבּוֹ!” ביקשתי.

והוא – לא נע ולא זע.

החלטתי להאכיל אותו כפי שמאכילים ילד קטן. פוררתי את האוכל והגשתי לו. תחילה סירב, אך לאחר שטעם הסכים איכשהו לשתף פעולה. ולאחר־מכן חיממתי חלב והשקיתי אותו אט־אט, בסבלנות.

הודות לתנור־החימום שדלק כל הלילה היתה פרוָתו יבשה לגמרי. בדקתי את החבורות והפצעים שבצוארוֹ. אין ספק שהקולר הוא ששיפשף את עורו. במבו היה כנראה רתוק בשרשרת כל אותה שנה, מאז עזב אותי, אך הוא התקומם בשביוֹ, ניסה לשחרר את עצמו, ולא הצליח. רצה לזכות בחופש – וזכה בפצעים.

ניקיתי אותם. אחדים זבו מוגלה. החלטתי לגשת אחרי־הצהרים לידידי הוֶטרינר, ד"ר הלר.

הצצתי בשעון. השעה היתה קרובה לשש. לא היה כל טעם לחזור למיטה. על־כן ישבתי ליד שולחני והבטתי בו, בבּמבּוֹ, שמאז ליל אמש נרגע במקצת.

אמרתי לבּמבּוֹ:

“אני מאושר שחזרת.”

מבטו לא אמר לי כלום.

אמרתי לבמבו:

“אילו ידעת מה התגעגעתי עליך! כמה חיפשתי אותך!”

מבטו לא אמר לי כלום. היתה בו רק הבעה של יגון אילם.

אמרתי לבמבו:

“מדוע אתה שותק? דבֵּר!”

נשׂא ראשו והביט בי ארוכות. אמר לי מבטו:

“איך יכולת?”

אמרתי לבּמבּוֹ:

“חודשים ארוכים התרוצצתי. סרקתי את כל הסביבה. הפכתי עולמות. על משכבי בלילות נדדה שנתי, הייתי קם ויוצא החוצה, משוטט ברחובות וקורא לך. מה אתה יודע על לילות אלה?”

אמר לי מבטו:

“ומה אתה יודע על לילותי שלי?! רתוק הייתי בשרשרת אל כבל־פלדה. רק לאורכּוֹ רשאי הייתי לנוע. ואני התרוצצתי לאורך הכבל ומעולם לא התיגעתי. אתה יודע מדוע? כי חשבתי שאני רץ אליך. שאתה הוא המחכה לי בקצה המסלול.”

אמרתי לבּמבּוֹ: ואני לאחר חודשים ארוכים התיאשתי. הבנתי שלעולם לא תחזור. חשבתי שנטשת אותי מרצונך הטוב, ובגידתך הכאיבה לי מאוד."

אמר לי מבטו:

“בגידתי?”

שתקתי נבוך. ניסיתי להסביר את עצמי. סיפרתי לבּמבּוֹ מדוע הסכמתי להכניס את הדוברמן לביתי. “הוא, הדוברמן,” סיימתי את דברי, “אמנם שמר על הבית, ואני נתתי לו מחסה ומזון, אך דבר אחד לא יכולתי לתת לו.”

“והוא?” זקף בי בּמבּוֹ את מבטו.

“אהבה,” עניתי. “זו שמורה היתה לך, על־אף שבטוח הייתי שבגדת בי.”

חיכיתי לתשובה. אך מבטו של בּמבּוֹ לא אמר לי כלום. אין זאת, כי דברי לא שיכנעוהו. לא, לא בנקל נתפייס בּמבּוֹ. הוא הוסיף לרבוץ על המרבד, מסרב לאכול אם לא האכלתיו מכף־ידי, שומע את דברי ואינו עונה לי. הוא לא סלח לי את בגידתי.

ישבתי ליד שולחני, ראשי תמוך בכפות־ידי. והנה בא מיכאל, נוקש קלות על הדלת ומתנצל:

“סלח לי על השעה המוקדמת, הרי הבטחתי לך לבוא בבוקר. אמרתי לך אמש, שאני מקנא בך, אך בשובי הביתה ראיתי שגם אני בר־מזל כמוך. ליד השער חיכתה לי אורחת. מאיה רבצה שם, רטובה ויגעה, וגם לקולרה קשורה שרשרת שחוליָתה נפרצה.”

“אז מה אתה חושב, מיכאל?” שאלתי, שכן בעניני כלבים סמכתי תמיד על כוח שיפוטו.

“אין כאן מה לחשוב,” אמר מיכאל, “ברור מעל לכל ספק, שמאיה ובמבו נשבּוּ יחד ונמכרו יחד ככלבי־שמירה.”

“מה פירוש נשבּוּ?” שאלתי.

“נגנבו,” השיב מיכאל, “ברור לי שבמעשה הגניבה השתתפו שנים או שלושה אנשים, שהרי אדם אחד אינו מסוגל להשתלט על שני כלבי־זאב. כן ברור לי, שהגנבים לא עברו שם במקרה, השגיחו במאיה ובבמבו ונתחשק להם פתאום לגנוב אותם. הם באו במיוחד כדי לגנוב.”

“כיצד אתה יודע זאת?” שאלתי.

שלף מיכאל את חריט הטבק מכיסו, פיטם את מקטרתו, ולאחר שהפריח כדרכו סלילי־עשן שדמו לתחרה עדינה, אמר:

“סיפרתי לך פעם כיצד נתגלגלו הדברים שנעשיתי מגדל־כלבים. אך אין זאת אומרת, שמאז ומתמיד רציתי לעסוק בזה דווקא. בימי נעורי קראתי הרבה. התדע מי היה הסופר האהוב עלי ביותר? קונן דויל! וזאת על שום גיבורו שרלוק הולמס. גיבור זה קסם לי עד כדי כך שחלמתי: כשאגדל, אהיה שרלוק הולמס! לא אסתיר ממך, גם היום אני משתעשע לא־פעם בתרגיל האופייני לקונן דויל – מעלה בעיה ומנסה לפתור אותהּ כפי שהיה פותרהּ שרלוק הולמס בכבודו ובעצמו. בשיקול־דעת, בהגיון, בשיפוט מפוכח. מצרף את העובדות אחת לאחת. כי זה סודו של פתרון חידה בלשית: לצרף צירוף נכון את הפרטים הבודדים לתמונה שלמה, לאחוז בקצה החוט ולהגיע עד לבּה של הפקעת.”

מיכאל, שדיבר במהירות, התעייף והפסיק רגע, ואז המשיך:

"אמש, לאחר שהכנסתי את מאיה למכלאה והאכלתי אותהּ, לא יכולתי להירדם. שכבתי ער ושאלתי את עצמי: אילו נקלע שרלוק הולמס למצבי, כיצד היה פותר את חידת היעדרם ושובם של מאיה ובּמבּוֹ? והנה מה שהעליתי.

“ראשית־כּוֹל – שניהם נחטפו על־ידי גנבים; שנית – מעשה זה אירע סמוך לבריחתם מבתינו; ושלישית – שמאיה ובּמבּוֹ נמכרו לישוּב־ספר.”

מבטי הנדהם הרשים כנראה את מיכאל, שכן הוא חייך ואמר:

"אחסוך לך את שלוש השאלות שבפיך ואענה על שלושתּן גם־יחד. אם־כי בטוחני שאילו הפעלת את מוחך ואת ההגיון שלך, היית מגיע בדיוק למסקנות שלי. ובכן, מנין לי שגנבים מקצועיים דווקא עשו את המלאכה? אלא מה? אדם פשוט, הגון, יראה שני כלבים ויתחשק לו פתאום לגנוב אותם? שנית – מנין לי שהם נשבּוּ סמוך למועד בריחתם? אנא, חשוב רגע, מאיה ובּמבּוֹ ברחו שיכורי־אהבה. ודאי מצאו להם לא־רחוק מכאן פינה שקטה שאליה השתוקקו. כלבים לאחר ההזדווגות פורשים בדרך־כלל זה מזה. הזכר והנקבה הולכים לדרכם. העובדה שמאיה ובּמבּוֹ חזרו אלינו באותו לילה וכן שרידי השרשרת שעל צוָארם מוכיחים ששניהם היו יחדיו בשבי. כיצד נִשבּוּ? בּמבּוֹ שלך הוכיח בשעתו, במקרה של הפורץ, שהוא יודע להתגונן ולהתקיף. גם את מאיה אילפתי לכך. אז שאלתי את עצמי: כיצד הצליחו גנבי־הכלבים לשבּוֹת את שניהם? והיתה לכך תשובה אחת, הגיונית: שהיה זה בשעה שהשנים הזדווגו. מסונוורים היו מחמת תשוקה ולא השגיחו בסכנה הנשקפת להם. משהבחינו בה היה מאוחר מדי.

“ועתה לשאלה השלישית: מנין אני יודע ששניהם נמכרו לישוּב־ספר? בנסותי לפענח היכן שהו מאיה ובּמבּוֹ במשך השנה, ברור היה לי שלא נמכרו לאדם בודד, לחבר מושב, למשל. אדם כזה לא יקנה בבת־אחת שני כלבים גזעיים העולים כסף רב. די לו באחד! ואז נזכרתי בימי שירותי בצבא. סיפרתי לך, שבהיאחזות הנח”ל ממונה הייתי על כלבי־השמירה, אבל לא הסברתי כיצד הם שמרו. ובכן היה זה כך: לאורך הגדר שלנו נמתחו כבלים, שאליהם קשורים היו הכלבים. כל כלב רתוק היה לשרשרת, שהטבעת שבקצֶהָ מושחלת על כבל – וכך יכול היה הכלב להתרוצץ לאורך הגדר. קצה השרשרת שמצאתי אל קולרהּ של מאיה שיכנעני שאמנם בילו השנים, מאיה ובּמבּוֹ, את השנה האחרונה ככלבי־שמירה במשק־ספר…"

“ולמה לא בהיאחזות נח”ל?" שאלתי.

ושוב חייך מיכאל את חיוכו הקונדסי.

“אני משתומם עליך שאתה שואל זאת,” אמר, “גנבים פוחדים בדרך־כלל מלובשי־מדים, שוטרים או אנשי־צבא. הרי אין להעלות על הדעת שהיו מסתכנים ומציעים להיאחזות צבאית לקנות אצלם כלבים גנובים. על־כן פנו לישוב־ספר.”

“שרלוק הולמס הוא כלב לעומתך!” ניסיתי להתבדח, אך מיכאל שיסע את דברי:

"עדיין אין זה הכּוֹל! התשישות של מאיה ובּמבּוֹ מרמזת על

כך שישוּב־ספר זה רחוק, כלומר, שהשנַים עברו כנראה מרחק רב מאוד עד בואם אלינו."

“בנגב?” ניסיתי לסייע למיכאל.

“לא. דווקא בגליל!” קרא מיכאל.

“זו מנין לך?”

“דבר זה שייך לתחום התמחותי,” אמר מיכאל, “לא תאמין, אך אני מסוגל להבחין בין כלב־זאב שחי בגליל או בנגב.”

“כיצד?”

“לפי פרוָתוֹ. האקלים השונה נותן אותותיו בפרוָה. אך למה אלאה אותך בפרטים? העיקר הוא שהשנים חזרו. לפי הפצעים על צוארו של במבו, מסביב לקולרו, אני מסיק שהוא היה המתמרד שבין השנַיִם, הוא שניסה כל העת לנתק את השרשרת. מאיה נכנעה, כנראה, לגורלהּ וקיבלה עליה את עול השבי. עובדה: לא מצאתי כל פצעים וחבורות על צוארהּ! ייתכן שלאחר שהצליח בּמבּוֹ וקרע את השרשרת, עזר למאיה להשתחרר מהשרשרת שלהּ, וכיון שיצא לדרך, נתלוותה אליו. הוא רץ הנה כאחוז־דיבוק, שכן קשור היה אליך מאוד, וכלבים אינם בוגדים לעולם. יכול אני לספר לך סיפורים ללא ספור על כלבים שחזרו לבעליהם ממרחק אלפי קילומטרים, עברו יבשות, עלו הרים וירדו בקעות, חצו נהרות. אין בעל־חיים הנאמן לבעליו ככלב. אני יכול לספר לך על כלבים שמתו מצער אחרי מות אדונם. שבאו אל קברו וסירבו לזוז ממנו עד שנפחו נפשם ברעב. לא־מכבר קראתי בעיתון על כלב אחד שהיה נוהג לצאת יום־יום באחת בצהרים בדיוק אל תחנת־הרכבת ולחכות לאדונו החוזר מעבודתו. והנה נפטר אדונו, והכלב רץ יום־יום – זה שבע שנים! – בשעה הקבועה לתחנת־הרכבת ומחכה. אך כל זה אמור לגבי כלבים שפיתחו אהבה אל בעליהם. במקרה של מאיה שלי, אני סבור, שכיון שהיתה אצלי כלבה אחת בין רבות, ייתכן שלא היתה מחרפת נפשה כדי לחזור אלי. אך בּמבּוֹ משך אותהּ אחריו. בּמבּוֹ הוא שהִנחה אותה בדרכה.”

“אתה עצום, מיכאל!” קראתי, “היכן לוקחים את קונן דויל שירשום את דבריך?”

מיכאל הביט בסלילי־העשן שהפריח ואז הסב מבטו אלי ובעיניו נצנוץ מבודח.

“ועדיין אין זה הכּוֹל,” אמר, “בעוד יומים־שלושה אגיד לך בדיוק באיזה ישוב־ספר שהו מאיה ובּמבּוֹ במשך השנה. יתכן שאוכל גם למסור לך את שם הגנב או הגנבים ששבו ומכרו אותם לאותו ישוּב.”

“נו, הפעם אתה מגזים, מיכאל!” קראתי, אמנם חלמת להיות שרלוק הולמס, אך עובדה היא שלא בחרת במקצוע זה. במקרה שלנו, גם שרלוק הולמס היה מתקשה לפתור את החידה עד סופהּ. אך אין זה חשוב. בסופו של דבר מה יתן ומה יוסיף לנו אם נדע היכן שהו הכלבים ומי הוא הגנב? העיקר שהשנַיִם חזרו בשלום!"

“לי זה חשוב דווקא,” אמר מיכאל, “לך יש במבו אחד ויחיד, ואני מניח שמהיום תשמור עליו יפה. אך אני, שכלבים רבים לי, חייב לדעת מיהו הנבל בסביבה שלנו העוסק בגניבת כלבים. אך די והותר קישקשתי, אתה צריך ללכת לעבודה. בוא, פתח את המרפסת. אקח את הדוברמן ואלך לי.”

 

פרק תשיעי: פלטיאל    🔗

לאחר כמחצית השעה יצאתי מביתי בהשאירי לשרה פתק ובו תיאור של מאורעות הלילה. הקדמתי לצאת, אך אותו יום איחרתי לעבודה, שכן בעָברי ליד החורשה, בדרכי אל האוטובוס, פגשתי את פלטיאל.

כבר סיפרתי שפלטיאל שכני וידידי, שהוא אדם בודד, נהג מדי שנה, בקיץ, לנסוע אל אלכּסנדר בנו היחיד, חוקר־סרטן מפורסם המשמש פרופסור־אורח בקיימברידג'. כן סיפרתי שהצעתי לו במכתב לנטרל את מערכת־האזעקה שלו ולאחר ששמע בעצתי פרצו גנבים לביתו ורוקנוהו כליל. אותו בוקר, כשנקרה בדרכי, ידעתי מתוך הנסיון, שמזומנת לי שיחה ארוכה, שכן פלטיאל אהב להשמיע דברים ונעם לו שידידיו מטים אוזן לדבריו.

פלטיאל היה זקַן־השכונה. כשנשאל לגילו, הניע ידו בביטול: “מתושלח היה זקן ממני!” כבן שבעים היה, אבל על־אף גילו לא כהתה עינו ולא נשרה אף לא שׂערה אחת משׂערות ראשו. בלוריתו האפירה, ומתחת למצחו החרוש קמטים הבהיקו שתי עינים כחולות, תמימות כעיני ילד. היתה בהן, בעיניו הפקוחות תמיד לרוָחה, מעין תמיהה: מה רבים הפלאים בעולמנו! ואכן, רוב שיחותיו, שבהן היה פותח עם בני־השכונה, נָסַבּוּ על כל אותם דברים שהוא, פלטיאל, ראה בהם פלאים.

אך הוא ידע לא רק להשמיע. הוא ידע גם לשמוע: להקשיב לכל מלה היוצאת משפתיך, להצטער בצערך ולשמוח בשׂמחתך. היתה בו סקרנות שקשה להשׂביעהּ. תושבי השכונה חיבבוהו מאוד. תחילה, בימיה הראשונים של השכונה, הדביקו לו את הכינוי “צ’וּדק”, שפירושו ברוסית “תמהוני”. לימים, לאחר שהתחבב פלטיאל על הכּוֹל ואף החל לעסוק בעניני הציבור והשכונה, הוחלף כינויו ב“מוכתאר”, שפירושו בערבית “זקן־הכפר”. ולמה היה הכינוי הקודם רוסי ולאחר־מכן ערבי? כי בימיה הראשונים של השכונה היו תושביה ותיקים יוצאי רוסיה. במשך השנים נתמעט מספרם ונתחלף בצבּרים, כלומר בילידי הארץ.

רוב ימיו עסק פלטיאל בהוראה והעמיד רבבות תלמידים. את רובם זכר בשמם, ולא־פעם הייתי עד לפגישה מקרית, נרגשת, בינו לבין אחד מתלמידיו־לשעבר. סמוך לבואו לגור בשכונתנו יצא פלטיאל לגימלאות, אך לא איש כמוהו יתהלך בטל. ידיו מלאות היו עבודות למיניהן, וכולן, כמובן בהתנדבות. ביום היה מטפל בזקנים גלמודים הרתוקים לכסא־גלגלים, קונה את מצרכיהם, הולך בשליחותם לבית־מרקחת ומוציאם לטיול לגינה ציבורית. בערבים עסק בהוראת עברית לעולים חדשים, ובלילות היה סועד בבית־החולים מיטתם של חולים אנושים, שזקוקים היו לאחות־לילה מיוחדת, אך ידם לא השיגה לשלם את שכרהּ. פעם אחת שאלתי את פלטיאל:

“מתי אתה ישן?”

השיב לי:

“אדם בגילי אינו זקוק לשעות רבות של שינה. בין מִנחה למעריב אני חוטף תנומה קלה ודי לי. נוסף לכך אני מנמנם קצת בתורנות־הלילה שלי בבית־החולים. אני יושב ליד מיטת החולים במשך שעות ושותק, לא ייפלא שאני נרדם מדי פעם.”

“שותק?” שאלתי, “והרי החולים שנתם ודאי נודדת מעיניהם, והם זקוקים לאוזן שומעת, כדי להשיח את כאביהם וכן לאדם קרוב שידבּר אליהם.”

השיב לי פלטיאל:

“אני מעדיף לשתוק. מי שלא מבין את שתיקתך, לא יבין את דיבורך.”

זו היתה דרכו של פלטיאל: להפתיע תוך שיחה בפתגם נאה. ואולי לא היו אלה פתגמים אלא הברקותיו שלו?

אהבתי לשמוע אותן. מדי פעם הייתי סר לחורשה, שבקצֶהָ עמד ביתו. פלטיאל היה מכבּדני בסיגריה, מדליקהּ, וכשהצית גם את הסיגריה שלו, היה מתרווח בכורסתו, כורסת־עור עתיקה, ופותח בשיחה. ראשית־כּוֹל שאל על המתרחש בשכונה. רצה לדעת מעשיו של כל אדם, ומה הן בעיותיו, ומה שלום אשתו וילדיו. השאלות באו בצרורות, ולמראה מבטי התמהּּ, היה פלטיאל אומר:

“אל תתפלא עלי. אני מרבה לשאול לא מתוך רצון ללכת רכיל. בני־אדם הם שתקנים בדרך־כלל ונוטים להסתיר את כשלונותיהם וכאביהם. חוששים לגלותם לאור היום. הילדים פוחדים מן החושך והמבוגרים מן האור.”

פתגם או הברקה משלו? חלף בי הרהור. ופלטיאל המשיך דבריו:

“אדם חייב לדעת את צרותיו של הזולת. שכן, אם לא ידע, כיצד יוכל להיחלץ לעזרתו? ואמנם, אני משתדל לעשות זאת. עוזר פה־ושם.”

“אתה עובד יותר מדי,” ניסיתי להעיר לו. אמר לי:

“כל עוד אני עובד, אני חי. ברגע שאהיה אנוס להתבטל, יבוא סופי. רק על דבר אחד אני מצטער: שהזמן חולף וקרוב היום שבו אצטרך להפסיק.”

וכאן היה פלטיאל, כמשיח עם עצמו, פותח בדברים שלא־פעם הפתיעוני.

“לאחרונה, כשמזדמן ספר לידי,” אמר לי יום אחד, “אני מסתכל בשער ובמה שמאחוריו. כשאני קורא ‘מהדורה שניה’, אני מחייך אל עצמי. התדע למה? כי אני חושב לי: ספר זה זכה למהדורה שניה, כי ספר טוב הוא, הראוי שיחזרו ויוציאוהו לאור. ואז אני אומר לעצמי: ואני, פלטיאל? אם ביזבזתי את חיי לריק, לא יהיו לי כל טענות למלאך־המוות שיבוא ליטול את נשמתי. אך אם היה שחר לחיי ולמעשי, אגיד לו בזה הלשון: חיי טובים היו, ראויים בהחלט למהדורה שניה! אני מוכן ומזומן להתחיל הכּוֹל מחדש, מההתחלה! מובן שאני מבטיח להימנע משגיאות ומטעויות שטעיתי בחיי הקודמים. הרי תהיה זו מהדורה שניה, מתוקנת!”

פלטיאל צחק לו, וכל ראשו, בלוריתו המאפירה, מצחו החרוש קמטים וכן עיניו הכחולות, עיני ילד, צחקו יחד עמו.

פעם אחרת אמר לי:

“עכשיו, בעָמדי בקצה דרכי, אני חושב שצריך לשנות את סדרי העולם, שכן הם בהחלט חסרי כל הגיון. הנה נולד אדם והוא תינוק רך. שלא כעגל, שאמו המליטה אותו זה־עתה והוא נעמד מיד על רגליו ומדדה – התינוק חסר־אונים לגמרי. לאט־לאט הוא גדל, לומד מנסיונו שלו ושל האחרים, וכשהוא כבר יודע ומבין הרבה, זיקנה קופצת עליו ובאה שעתו למוּת. לדעתי, יש להפוך את הסדר. מוטב שהאדם ייוָלד בן שמונים, מלא נסיון וחכמת־חיים, שהרי הללו דרושים מאוד לכל העומד לצאת אל דרך־החיים הקשה. אט־אט הוא ייעשה בן שבעים, בן ששים, ייוָלדו לו נינים ונכדים, ואחר־כך בנים, ואחר־כך יתחתן, ואחר־כך יחגוג בר־מצוָה שלו וילך לבית־הספר ולגן וייעָשׂה תינוק רך, וילך ויקטן עד שכל־כולו יהיה נקודה זעירה בלבד ואז ייעלם לגמרי. מה תאמר לזה?”

יום אחד, בבואי אליו, מצאתיו יושב מהורהר בכורסתו. אמר לי:

“אני חוזר עתה מביקור אצל רופא. פרופסור מפורסם. זה חודשים אני סובל מחוֹשים ויעצו לי לגשת אליו. הוא בדק אותי, נטל שׂכרו – שׂכר רב ביותר! – והזמינני לביקור נוסף. האמת היא שאינני מכיר את הפרופסור, ידידי הוא שהמליץ עליו. אך אני יושב לי כאן וחושב: אולי אין הוא אדם הגון? אולי אין הוא מעוניין לרפא אותי, אלא לקבל את כספי? שהרי ברגע שאתרפא לא אוסיף עוד לשלם לו פרוטה! אכן, כל שיטת הריפוי שלנו אין להּ כל שחר! יש להפוך את הסדר, ללמוד מהסינים!”

“מה פתאום?” תמהתי

פלטיאל זקף בי את עיניו הכחולות.

“לא שמעת על הרפואה הסינית?” שאל, “הסינים הם עם עתיק וחכם ומן הראוי ללמוד ממנו! בסין משלמים לרופא בעד הבריאות ולא בעד החולי. כיצד? הרופא יש לו כך וכך אנשים הרשומים אצלו. כל אדם משלם לו תשלום חודשי – כל עוד הוא בריא. אך ברגע שחלה, הוא מפסיק את תשלומיו, והרופא עושה כמובן כמיטב יכולתו שהאיש יבריא מחוליו מוקדם ככל האפשר. ואמנם, כשמבריא בן־אדם, הוא חוזר ומשלם לו, לרופא, את שכרו החודשי. למה לא נלמד מהסינים?”

“אתה, פלטיאל, רוצה תמיד להפוך סדרי עולם,” אמרתי.

“מדוע אתה מתפלא על כך?” קרא פלטיאל, “האומנם מוצא העולם חן בעיניך כפי שהוא? האם הוא מושלם כל־כך? השכחת את הסבל והמכאוב בעולמנו? אני, מאז עמדתי על דעתי, עשיתי הכּוֹל כדי לשנות עולם זה!”

“כיצד?” שאלתי.

אמר פלטיאל:

“השכחת שעשרות שנים הייתי מורה? מדוע עולמנו הוא כפי שהנוֹ, מלא פגמים? כי האנשים החיים בו אינם כליל השלמוּת. וכיצד אפשר לשנות את העולם? על־ידי חינוך. רק החינוך עשוי לעצב אנשים טובים יותר. ואני הרי בזאת עסקתי, בחינוך.”

וכדרכו תמיד, בשעה שנגע בשנים שבהן עסק בהוראה, הפליג פלטיאל בדברים נרגשים:

“יש שני סוגי מורים: אחד מלמד והאחר מחנך. אני, למזלי הרב, נמניתי עם הסוג המחנך. ניסיתי לעצב את נפשם של תלמידי. הייתי להם ידיד נאמן וזכיתי בפרס הגדול ביותר השמור לו למחנך: תלמידי רחשו לי אמוּן, באו והתוַדוּ לפני, סיפרו לי את מצוקותיהם, ואני עודדתי אותם והדרכתי כמיטב יכולתי. אני ליויתי אותם בגידולם. רבים הם האנשים החושבים, שרק למבוגרים יש צרות, שכאבם של ילדים אינו כאב וצערם אינו צער. מה הם יודעים? הם שכחו כנראה מה עבר עליהם בילדותם. הרי לא קל לגדול, הגידול כואב כל־כך! אמת זאת ידעתי כבר לפני שנים רבות, עם פגישתי הראשונה עם תלמידי הצעירים. אך גם עכשיו, כשאני אדם זקן, איני פוסק לחשוב על אמת זו. יש שאני מנמנם לי כאן לאחר משמרת לילית בבית־החולים ואיני יכול להירדם. בחוץ בוקר של גשם ורוחות, ולי נדמה, שאני שומע כיצד העצים הרכים בחורשה שמעבר לכותל ביתי גונחים ונאחזים בשורשיהם באדמה. אני חש כיצד כואבות זרועותיהם הדקות המושטות למעט שמש, כיצד חרד לבּם כשמבריק הברק ומרעים הרעם! כל־כך קשה להם לגדול!”

“אתה מדבר כמשורר, פלטיאל,” אמרתי, “כשבחרת במקצוע ההוראה, הלך לאיבוד פייטן!”

“ייתכן שאתה צודק,” השיב פלטיאל, “אך אינני מצטער. חשוב מכּוֹל הוא הסיכום. ואני, בגילי, יכול בהחלט לערוך סיכום זה. דיברתי קודם על הסבל הרב בעולמנו, אך איני בוש לגלות לך: אני, פלטיאל, ידעתי גם רגעי אושר לא־מעטים. שכן איזהו אדם מאושר? זה שבערוב ימיו יכול לומר לעצמו: מעולם לא עמדתי מנגד למראה סבל אנושי. לא חסתי על כוחותי בשעה שיכולתי לעזור. אני שלם עם עצמי. איני מתבייש בשום מעשה שעשיתי.”

כזה היה האיש וכזה היה אורח דיבורו. כיצד אפשר היה שלא לחבבו? אותו בוקר, כשנתקלתי בו בדרכי אל האוטובוס, שמחתי לקראתו. שכן חשתי צורך נפשי להשתחרר ממאורעות הלילה שחלף, להשיח חוָיותי לידיד היודע להטות אוזן. ומי מסוגל היה להקשיב כמו פלטיאל?

סיפרתי לו, לפלטיאל, את הכּוֹל, על שובו הפתאומי של בּמבּוֹ, על פגישתו המזעזעת עם הדוברמן, על ביקורי הלילי אצל מיכאל והביקור שהחזיר לי מיכאל לפני שעה קלה. פלטיאל עקב אחרי כל מלה היוצאת מפי וארשת פניו העידה בו שהסיפור מעורר בו ריגוש.

משסיימתי, שתק פלטיאל שעה קלה והביט בי בעיניו הכחולות, הנבונות, ואז אמר:

“סיפורך נוגע ללב. אהבתם של בּמבּוֹ ומאיה. שנת השבי והיסורים, בריחתם הנועזת בצוותא. מיכאל יודע הרבה על כלבים. הנחתו שבּמבּוֹ סייע למאיה לנתק את השרשרת שלהּ מתקבלת בהחלט על הדעת. אני משער ששנת העבדוּת קירבה את שני הכלבים. אולי רתוקים היו לשני כבלים מקבילים ושנה תמימה התרוצצו לאורכּם בלי שיוכלו לנגוע זה בזה? מרחק של מטר או שנים בלבד הפריד ביניהם והם לא יכלו לעבור עליו! עתה, כשזכו להיות בני־חורין ולעשות יחדיו את הדרך הארוכה ממשק־הספר עד שכונתנו, נגזר עליהם להיפרד שוב. בּמבּוֹ שלך ודאי יתפייס ויישאר אצלך. מה שאין כן מאיה. יום אחד יבוא מישהו, יקנה את מאיה, ואיש לא ישאל את פיה: אולי היא מעדיפה להישאר בקִרבתוֹ של בּמבּוֹ? אולי, לאחר השנה שחיו יחדיו, מוכנה מאיה לחזור אל העבדוּת ואל הכבל ואל הריצה חסרת־השחר לאורך הגדר, ובלבד שתוכל לרוץ בסמוך לבּמבּוֹ?”

פלטיאל נשתתק והביט נכחו, לתוך החורשה. צמרות האורנים הירוקות רעננות היו מאוד, ועל מחטיהן הבהיקו אגלי המטר כפנינים. קרן שמש בודדת, שהבקיעה דרכּהּ מבעד למסך העננים, חדרה לחורשה, והטיפות התנוצצו בכל צבעי הקשת.

“אתה מדבר כמשורר,” חייכתי.

“זאת כבר אמרת לי פעם,” השיב פלטיאל, “אך מה זה משנה? לדעתי אין כל הכרח שכך דווקא יתגלגלו הדברים.”

“למה אתה חותר?” שאלתי.

אמר פלטיאל:

“אתה זוכר את מערכת־האזעקה שלי? היא גרמה צרות כשפעלה ולא הועילה כשהשתיקו אותה. מאז חזרתי מקיימברידג' וגיליתי שפורצים רוקנו את ביתי, אני חושש שהם יחזרו ויערכו ביקור אצלי. על־כן חשבתי לא־פעם שכדאי לרכוש כלב־שמירה שאוכל לסמוך עליו.”

“ומה זה קשור לאהבתם של בּמבּוֹ ומאיה?” שאלתי.

“עדיין אינך מבין?” קרא פלטיאל, “אני אקנה אצל מיכאל את מאיה, ותהיה לי כלבת־שמירה מצוינת, ומאיה תישׁאר בקרבתוֹ של בּמבּוֹ! עתה אין השנַים רתוקים עוד לכבלים. מה המרחק בין ביתי לביתך? שלושים מטרים? מה הם שלושים מטרים בין זוג אוהבים?”

רציתי ללחוץ את ידו של פלטיאל ולומר לו את כל המלים הטובות שבעולם, וכבר פתחתי את פי, אך אותו רגע שם פלטיאל את כף־ידו על שכמי ואמר:

“חוששני שבגללי תאחר היום לעבודה. מהר ולך!”

“ממילא איחרתי,” ניסיתי לטעון, אך פלטיאל ניפנף לי בידו נפנוּף־של־שלום, חזר אל שביל החורשה המוליך לביתו, ולאחר רגע נעלמה דמותו בין גזעי האורנים.

 

פרק עשירי: שיחה בשנַיִם ושיחה בשלושה    🔗

שמתי פעמי אל תחנת־האוטובוס. שעות השינה המעטות לא הפיגו את העייפות שנשארה בי אחרי אירועי הלילה. אמרתי בלבּי: אקדים לחזור הביתה מעבודתי, אסעד את לבּי ואחטוף תנומה קלה. ואמנם, הקדמתי לחזור אותו יום, וכתום הארוחה שכבתי על הספה בחדר־עבודתי. יעל ואורי טרם חזרו מבית־הספר.

החלטתי שלאחר שאתעורר אגש אל מיכאל ואספר לו על שיחתי עם פלטיאל ועל רצונו לרכוש את מאיה. עיני נעצמו אט־אט, אך לפתע שמעתי קול רחש קל. הדלת נפתחה כדי סדק ולחדרי נדחק ובא ג’ינג’י, מלך החתולים בשכונה.

הוא נכנס חרש, משלח בי מבט חשדני. עצמתי עיני. ג’ינג’י, שחששותיו פגו, קרב אל המרבד, שעליו רבץ בּמבּוֹ והתישב לידו. וכאן החלה שיחתם: ג’ינג’י מילל חרש ובּמבּוֹ עונה לו בנהימה.

“שלום, בּמבּוֹ,” אמר ג’ינג’י, “ברוך הבא!”

“שלום, ג’ינג’י,” השיב בּמבּוֹ, “כיצד נודע לך שחזרתי?”

“השכונה קטנה, והכּוֹל יודעים את המתרחש בכל בית,” השיב ג’ינג’י. ובבחנו את בּמבּוֹ הוסיף: היכן היית? מה קרה לך? מי פצע את צוָארך? ומדוע עיניך עצובות כל־כך?"

בּמבּוֹ נאנח.

“הרבּית לשאול,” אמר, “כדי להשיב על שאלותיך, עלי לספר לך סיפור ארוך ומיַגע. יש לך פנאי לשמוע?”

“אלא מה?” אמר ג’ינג’י, “לשם מה באתי? אין לי כל עסקים דחופים בחוץ. סַפֵּר!”

פתח בּמבּוֹ בסיפור, שבאמת נתארך מאוד: כיצד הסתלק עם מאיה, שהצליחה לפרוץ מתוך חצרו של מיכאל, כיצד נשבּוּ שניהם ונמכּרו ככלבי־שמירה. הוא תיאר את השנה הארוכה בשבי, את חלום החירוּת שלו ואת נסיונותיו לנתק את השרשרת ולחזור ולהיות בן־חורין. “השעבּוּד היה קשה,” סיפר בּמבּוֹ, “הסבל נורא, אך קשים מכול היו הגעגועים לשוב הנה, אל כל אלה שאהבתי. התדע, ג’ינג’י, ברגעים הקשים ביותר, כשניסיתי לשוא לקרוע את השרשרת, וזו פצעה את צוָארי עד שהשארתי בריצתי לאורך הכבל זרזיף של דם – תיארתי לעצמי שגם אדוני מתגעגע לא־פחות ממני. אף הוא מתרוצץ ודאי ומתענה וסובל, וחלום אחד בלבּו: לחזור ולראותני. איני בוש להודות שהתנחמתי בכך. ולא העליתי על דעתי, שהסבל והכאב, שהיו מנת חלקי בימים שבהם רתוק הייתי לכבל, הם כאין וכאפס לעומת הצער ושברון־הלב שחיכו לי כאן, ברגע שהגעתי באפיסת־כוחות. רק בבואי לכאן הבינותי שיסורי הגוף הם קשים מאוד, אך קשים מהם יסורי הנפש.”

“איזה יסורי נפש!” שאל ג’ינג’י, “כלום לא נתקבלת כאן בסבר פנים יפות? הנה אתה רובץ לך שוב על המרבד שלך, יש לך קורת־גג, טיפול, מזון!”

“קורת־גג ומזון אינם הכּוֹל!” קרא בּמבּוֹ, “אדוני בגד בי. בגידה מכוערת, שפלה!”

“בגד?” תמהּ ג’נג’י, “אילו ידעת כמה התגעגע עליך! בלילות – זמן רב לאחר שנעלמת מן השכונה – שמעתי את אדונך, שהיה סורק את הרחובות והסימטאות וקורא בקול: ' בּמבּוֹ! בּמבּוֹ! בּמבּוֹ!' אילו ידעת כמה כאב ותחינה ותקוָה היו בקריאות אלה! ממש ריחמתי עליו. אז מה הקשקושים האלה על בגידה?”

בּמבּוֹ שתק שעה ארוכה, ואז פתח וסיפר לו לג’ינג’י על פגישתו עם הדוברמן. וכך סיים את סיפורו:

“אינני צריך לתאר לך מה הרגשתי למראה הכלב שתפס את מקומי. גם על המרבד שלי וגם בלב אדוני. ברגע הראשון הסתלקתי מכאן. לא יכולתי לשׂאת את הכאב והעלבון. מיכאל החזירני הנה. לא התנגדתי, אך האמן לי, לוּ היה לי כוח, הייתי קם אמש והולך לי לדרכי. רחוק־רחוק מן המקום שבו בגדו בי.”

ג’ינג’י שתק ונראה כשוקל את דבריו. לבסוף אמר:

“ייתכן שאתה צודק. מה מפריע לך לנוח כאן כמה ימים, להחליף כוח, ואז לצאת לעולם הגדול! מה יש לך לחשוש? כל עוד עומדים פחי אשפה בחוץ, תמיד תימצא לך עצם.”

נאנח בּמבּוֹ ואמר:

“אתה לא תבין לעולם את המתרחש בלבי. אני עדיין אוהב את אדוני. אני מתקומם נגד בגידתו, רוצה להענישו, להכאיב לו, אך אהבתי אינה מניחה לי לעשות זאת.”

“אתם, הכלבים,” אמר ג’ינג’י בביטול, “מגזימים מאז ומתמיד בענין האהבה לאדם. בגלל איזה מעשים טובים שלו דבקת לאהבה באדונך?”

“אהבה אינה גמול למעשים טובים!” קרא במבו, “היא ישנה או איננה. אך למה אשחית דברים? כיון שמעולם לא אהבת בן־אדם, לא תוכל להבין אותי.”

“אנו החתולים,” אמר ג’ינג’י וקישת את גבו בגאוָה, “חיים באושר ובנחת גם בלא אהבה זו. אין אנו זקוקים להּ. זה אלפי שנים אנחנו מהלכים בשבילים משלנו!”

“גם הידידות בין כלב לאדם החלה לפני אלפי שנים ואולי מיליונים,” אמר בּמבּוֹ, “אמנם, תחילה חי כל אחד בסביבתו שלו. האנשים – בשבט, ואבות־אבותי הזאבים – בעדר. אך התדע, ג’ינג’י, אנו, הכלבים, היינו עובדי־הנקיון הראשונים שהאדם העסיק בביתו. אנו כירסמנו את שיירי הבשר מן העצמות אשר נערמו בפתח המערה ששימשה כמשכּנוֹ של האדם הקדמון. אילולא אנחנו, מי יודע כמה מגיפוֹת היו פורצות אז וכמה חללים הן היו מפילות!”

“גם אני עובד־נקיון!” קרא ג’ינג’י, “אילולא צדתי עכברים, מי יודע כמה מחלות היו כאן בשכונה!”

“ג’ינג’י בלופר!” הטיח בו בּמבּוֹ, “הרי זה כמה שנים אין למצוא כאן בשכונה אפילו עכבר אחד לרפואה!”

אך ג’ינג’י לא התבלבל.

“גם בשעה שאין אנו צדים עכברים,” טען, “מוסיף האדם לכבּד אותנו. והתדע למה? דווקא משום שלא קיבלנו את עוּלו. דווקא משום שאין אנו תלויים בו, אנו חיים את חיינו כבני־חורין. יחס־כבוד זה של האדם לחתול עתיק לא־פחות מן הידידות והאהבה בין האדם והכלב. לפני אלפי שנים נחשב החתול במצרים כבעל־חיים קדוש…”

“זאת כבר סיפרת לי פעם,” שיסע בּמבּוֹ את דבריו.

“ייתכן,” אמר ג’ינג’י, “אך כדאי להוסיף שאחת האלות המצריות, בַּסתֶּת, אלת השמש, המיצגת את חוּמה הטוב והמועיל, מופיעה כאשה האוחזת בידהּ האחת שרביט ובידה האחרת סל ומגן – ולהּ ראש חתול! המצרים העריצו אֵלָה זו והקריבו לה קרבנות!”

“זו מנין לךָ?”

“קראתי אצל הרודוטוס.”

“הרודוטוס זה מי הוא?”

“מה, אינך יודע?” התפלא ג’ינג’י, “זהו היסטוריון יוָני, שחי במאה החמישית לפני הספירה. הוא ערך מסעות מחקר בארץ־ישראל, צור, ארם־נהרים, בבל וגם במצרים. והוא מספר על כך בספריו.”

“ג’ינג’י רמאי!” התרגז בּמבּוֹ, “אתה לא יודע לקרוא! אין זאת כי שמעת על כך בביתו של האדם. כי זה מנהגך מאז ומתמיד: אתה רובץ לך בבית, מעמיד פנים כמנמנם, אך זוקף אוזנים ומקשיב לכל מלה היוצאת מפי האדם. ואחר־כך הולך־רכיל בכל השכונה. אולם, אם אתה מתגאה שהאלה המצרית בסתת היה לה ראש חתול, דע לך שבמצרים הקדומה העריצו אֵל אחר, ששמו אַנוּבִּיס, אֵל המתים השולט על החניטה, שהיה לו ראש כלב!”

“זו מנין לך?” תמַהּ ג’ינג’י.

“יכולתי לומר לך שקראתי אצל הרודוטוס,” השיב בּמבּוֹ, “אך אינני אוהב לשקר. גם אני שמעתי זאת מפי האנשים. מה תגיד לזה, ג’ינג’י?”

וכאן פרץ בּמבּוֹ בצחוק, הצחוק הראשון שיצא מפיו מאז החל – כגור קטן – להשמיע קולות. שמחתי על צחוק זה שמחה כפולה ומכופלת: ראשית־כּוֹל משום שלא־פעם חשבתי בלבּי שבעלי־החיים קופחו על־ידי הטבע. הם אמנם יודעים להשתעשע, לשחק ולשמוח, אך מוֹתר האדם הוא הצחוק. אין בעל־חיים בעולם היודע לצחוק! מי יודע אם אין בעלי־החיים סובלים בשל הפגם הזה? והנה – הפלא ופלא! – בּמבּוֹ צוחק לו! ושנית, שמחתי על צחוקו של בּמבּוֹ המעיד על כך שעצבותו סרה ממנו לרגע קט. מי יודע? אולי יסכים סוף־סוף להתפייס?

עודני מחייך לעצמי ושמח על צחוקו של בּמבּוֹ, שמעתי חריקת דלת נפתחת. פקחתי עיני. ליד ספתי עמדה יעל. אורי כרע ליד בּמבּוֹ וליטפוֹ.

“מדוע אתה מחייך, אבא?” שאלה יעל.

“אני שמח על צחוקו של בּמבּוֹ,” עניתי, “היכן ג’ינג’י?”

יעל שילחה בי מבטי תמיהה, כאילו השמעתי באוזניה דברים חסרי־שחר.

שיפשפתי את עיני. רק עתה הבנתי שביקורו של ג’ינג’י והשיחה בשנַים לא היו אלא חלום. רק בחלום מדברים חתולים על הרודוטוס, וכלבים צוחקים. אותו רגע שמעתי את קולה של יעל:

“אמא ביקשה שנעיר אותך, אבא. אתה ישן כבר למעלה משלוש שעות!”

“עייף הייתי,” ניסיתי ללמד זכות על עצמי, “אמש, אחרי חצות…”

“אנו יודעים, אבא!” קראה יעל, “אמא סיפרה לנו. אבל בבוקר יצאת מהבית כשעוד ישַׁנּוּ, וכשחזרנו מבית־הספר לארוחת־צהרים, ישנת אתה. אנו מתפוצצים ממש. רוצים לשמוע מפיך את כל הסיפור!”

יעל ואורי ישבו על הרצפה לצד הספה, ואני פתחתי בדברים. מבלי־משים חזרתי כמעט מלה במלה על נוסח סיפורו של בּמבּו, כפי שהשמיעוֹ בחלומי באוזניו של ג’ינג’י. הילדים הקשיבו, היו משסעים אותי מדי פעם בשאלות, וניכר בהם שהם נסערים מאוד. משסיימתי, עטה יעל על בּמבּו וחיבקה אותו. גם אורי התרפק עליו.

בּמבּו רבץ תחתיו ולא נע ולא זע. אדיש היה, בדיוק כמו בליל אמש בשעה שהביאו מיכאל אל חדרי והשאירוֹ על המרבד. הוא לא נענה לגילויי חיבתם של יעל ואורי. והרי בּמבּו ידע בימיו הטובים להתבטא ולהחזיר אהבה: במבט עינים, בכשכּוּש זנב, בנביחה! עתה שתק, ושתיקתו גדושה היתה תרעומת וטינה. בּמבּו לא סלח, ולא עזרו מלות החיבה שלחשתי על אוזנו לאחר שכרעתי לידו.

יעל ואורי, ששמעו ודאי מפיה של שרה על פגישתו של בּמבּו עם הדוברמן, הבינו את המתרחש. אמרה יעל:

“נעשה הכּוֹל, אבא, כדי להחזירו אלינו. כלומר – את לבּו.”

“והרי אתם הזנחתם אותו לפני שנגנב,” אמרתי, וברגע שיצאו המלים מפי התחרטתי. על מה אני נטפל לילדים?

אמר אורי:

“נכון, אבא, הזנחנו. אתה זוכר? בשבועות הראשונים לאחר שנמצא בּמבּו ליד הגדר טיפלנו בו יפה: האכלנו אותו, ניקינו אחריו. אך אז הופיעו עיסוקים רבים, שהשכיחו מלבּנו את בּמבּו. תחילה אוסף ה’זהבים‘, הבולים, קופסאות הגפרורים, ואחר־כך הצטרפנו ל’צופים’ ושיחקנו הרבה בחוץ. בּמבּו היה בשבילנו צעצוע נוסף על כל הצעצועים שבחדרנו. הוא, כנראה, הרגיש בכך, על־כן אהב רק אותך, אבא! אני חושב, שכלב מסוגל לחבב כמה וכמה אנשים, אך לאהוב הוא יכול רק אדם אחד ויחיד. אהבה עזה, אהבה שאין להּ גבול.”

אמרה יעל מהורהרת, כמשׂיחה אל עצמה:

“חבל שלא ניהלנו יומן ולא רשמנו בו את קורותיו של בּמבּו. היינו מתארים בו כיצד הופיע בּמבּו בליל הסופה, וכיצד גדל, ואיך הציל את אורי מטביעה…”

“ואת הלילה שבו תפס את הפורץ!” המשיך אורי.

“ואת אהבתו למאיה…”

“ואת הבוקר שבו נעלמו בּמבּו ומאיה…”

“ואת הלילה שבו חזרו…”

“ואת פגישתו של בּמבּו עם הדוברמן…”

“אתה רואה, אבא,” קראה יעל, “אילו רשמנו הכּוֹל, היה בידינו יומן נפלא, ואולי ספר־ילדים מקסים!”

אך כאן הביע אורי ספק שצץ בלבּוֹ:

“איזה מין ספר־ילדים הוא, שאין בו ילדים?”

“מה פתאום אין?” מחתה יעל, “והרי גם אנחנו היינו מופיעים בו, אתה ואני?”

“אין אנחנו ראויים להיות גיבורים של ספר,” טען אורי, “איזה מעשי גבורה עשינו? האכלנו במשך כמה שבועות את הגור? בספרים יש ילדים גיבורים או חבורות ילדים המבצעות משימות נועזות ומשתתפות בהרפתקאות עוצרות־נשימה. אין ספר־ילדים טוב בלי ילדים־גיבורים!”

“האומנם?” התערבתי בשיחתם, “מה הם ספרי־הילדים האהובים עליכם ביותר?”

“רובינזון קרוזו,” אמר אורי.

“אוהל הדוד תום,” אמרה יעל.

“דון קישוט,” אמר אורי.

“מסעי גוליבר,” אמרה יעל.

“באמת?” קראתי, “ומי הם גיבוריהם של הספרים שמניתם? ילדים?”

יעל ואורי נשתתקו, אך יעל, שהתאוששה ממבוכתהּ, אמרה:

“טעינו, אבא. ארבעת הספרים שמנינו אינם ספרי־ילדים. הרי סיפרת לנו פעם שהם נכתבו בשביל מבוגרים ורק לאחר שנים באו ילדים ואימצו אותם לעצמם.”

אמרתי ליעל:

“את צודקת. אך לא תכחישי שאתם אוהבים גם את טרזן, את ספרי ז’ול ורן, קארל מאי, ג’ק לונדון, מיין ריד, האומנם רוב גיבוריהם הם ילדים?”

וכיון שיעל ואורי לא השיבו, המשכתי את חוט מחשבתי:

אתם רואים? אין זה חוק שגיבוריו של ספר־ילדים יהיו ילדים דווקא, ילדים־גיבורים או חבורות ילדים המבצעים מעשים נועזים."

“אבל ילדים אוהבים מעשי גבורה של הילדים שבספרים!” קרא אורי.

“זה נכון,” אמרתי, “אתם יודעים מדוע? כי ילדים הם חלשים ומלאי פחדים. כשהם קוראים על ילדים־גיבורים, קריאה זו מעודדת אותם: הנה, גם החלש מסוגל לגבור על החזק, ולמה לא אהיה כמוהו באחד הימים? אך אם אנו מדברים על גבורה, כדאי שנחשוב רגע: גבורה מהי? האוּמנם רק מכּת אגרוף? לחיצה על הדק של אקדח? השלכת פלצור? ציד אריות? הנה יושב לו מדען־חוקר רכון על מיקרוסקופ. ימים ארוכים, לילות ללא שנת. אין הוא נח. הוא מחפש תרופה למחלה העושה שמות באנשים. הוא מותּר על כל השמחות והתענוגות שבחיים ומקדיש עצמו לדבר אחד בלבד: לחיפוש אחרי התרופה. האין הוא גיבור גדול יותר ממשליכי הפלצורים ומציידי האריות?”

“דיברנו על ילדים, אבא,” הזכירה לי יעל.

“ניחא, נדבר על ילדים,” עניתי, “לפני ימים אחדים ביקרתי בחצרו של מיכאל וראיתיו מאמן כלבי־נחיָה לעיורים. מיכאל סיפר לי הרבה על הקושי שבהתאמת הכלב לבעליו־לעתיד. על פחדיו של העיור בצאתו בפעם הראשונה לרשות הרבים, לרחוב, והוא נתון כולו לשיפוטו של הכלב המנחה: הוא, הכלב, עוצר בעדו על שפת המדרכה, הוא חוצה עמו את הכביש הסואן, הוא עוקף פתח במדרכה שנפתח על־ידי עובדי הביוב או המתקנים את כבלי הטלפון. עודנו מספר, בא לחצר בחור עיור, שהוליך אותו ילד כבן שתים־עשרה. הסומא בא להזמין לעצמו כלב־נחיָה. הוא שוחח ארוכות עם מיכאל, ואני החלפתי דברים עם הילד ששמו אברי. נודע לי שאברי הוא שכנו של הבחור, נכה צה”ל, ששוחרר לא־מכבר מבית־החולים. יום־יום מקדיש אברי את שעות אחר־הצהרים שלו לסומא, מוליכו ברחובות, מאפשר לו לבקר בכל מקום, לסדר את עניָניו.

"זאת סיפר לי אברי, שמעיניו נשקף אלי כחול עז, כצבע הרקיע ביום של אביב.

"ואינך רוצה לשחק בכלל? שאלתי את אברי.

"‘ועוד איך!’ השיב לי, ‘אך בחור זה אין לו אב או אחים ואחיות. אמו חולה ושוכבת כל הזמן. אני יכול להיות לו, לבחור העיור, לעינים. וזה חשוב יותר ממשחק במחנַיִם או בג’ולים.’

“כך השיב לי אברי, ואני חשבתי בלבי שאברי זה הוא גיבור, אם־כי אין הוא יודע זאת. ועוד חשבתי לי: אולי לארגן בשכונה ילדים שיקדישו קצת מזמנם למוכי־גורל? לנכה־צה”ל עיור, לזקן גלמוד, לילד משותק?"

“זה יהיה מעשה חסד, אבא, ולא גבורה,” אמרה יעל.

“את יודעת בדיוק את הגבול ביניהם?” שאלתי.

יעל שתקה.

“הבה נחזור אל במבו,” הצעתי, “אם נזכור את כל שעבר עליו מאז בא כגור אל ביתנו, נראה שהדברים מצטרפים באמת לספר־ילדים. מדוע לא תנסו לכתוב אותו, את הספר על במבו?”

“אתה, אבא, תעשה את זה טוב יותר,” אמרה יעל.

הזמן חלף ואנו ישבנו בחדרי שקועים בשיחה. היינו מוסיפים לשבת עד הלילה, אילולא נכנסה שרה אשתי לחדר ופניה מודאגות:

“מה קרה לכם?” קראה מן הסף, “חשבתי שגם אתם נרדמתם! עוד מעט ערב ואתם לא נגעתם אפילו בשיעורי הבית!”

יעל ואורי הלכו להם, שרה חזרה אל עיסוקיה, ואני נזכרתי פתאום שתיכננתי לגשת אל מיכאל ולספר לו על החלטתו של פלטיאל לגבי מאיה. אך על־אף שעות השינה שלאחר־הצהרים הייתי עייף כל־כך שגמרתי אומר בלבי לדחות את הביקור למחרת היום. וכך שכבתי על הספה, מהרהר בדברים שנאמרו בשיחות – בשיחה בשנַיִם ובשיחה בשלושה.

 

פרק אחד־עשר: מתן בסתר    🔗

למחרת סרתי אל מיכאל.

כל ביקור בחצרו היה ביקור מאלף. אמנם הכּרתי את הכלבים ואת שיטות התרגוּל והאילוף של מיכאל, אך מדי פעם ראיתי אצלו חידוש מעניין. כי מיכאל לא קפא על שמריו. הוא הלך עם רוח הזמן וניצל כל הישג טכני.

אותו יום ראיתיו מאמן ברחבת החצר כלבת־זאב מגודלת. מביקורי הקודמים ידעתי ששמה סְנוּפּי. אל צוָארה, במקום קולר, מהודק היה מכשיר רדיו, שהזדקרו ממנו מיקרופון ואנטנה. מיכאל אחז בידו פוּמית, סמוך לפיו, ודיבר לתוכה. עם שאני תמהּ על מַראה עיני, ראיתי את הכלבה רצה לעבר השער.

“השער פתוח!” צעקתי.

מיכאל הניע ידו בתנועה של ביטול.

“אל תדאג,” אמר, “פתחתיו בכוונה.”

“אבל סנוּפי תברח!” טענתי.

“אני הוא ששילחתי אותה מכאן,” הסביר מיכאל, ולמראה מבטי התמהים סיפר:

“סנוּפי היא כלבת־גישוש. אני מאמן אותה במיוחד בשביל המשטרה. היא תעזור לשוטרים לגלות עקבותיהם של ילדים שהלכו לאיבוד. לא־פעם מגיעה לאחת מתחנות־המשטרה אשה מסכּנה ובפיה זעקה: ‘הילד שלי לא חזר הביתה ממשחקיו!’ ואז נרתמת המשטרה לעזרת ההורים האומללים ופותחת בחיפושים. על־פי־רוב הם מצליחים לאתר את הילד שהלך לאיבוד ומחזירים אותו להוריו. אך קורה גם שכל מאמצי המשטרה הם לריק. לשוא סורקים השוטרים, וכן בני־המקום, את הסביבה. לשוא הם קוראים ברמקולים בשמו של הילד שהלך לאיבוד. ברדת החשיכה מפעילה המשטרה רַקטוֹת, כדי להפחיד את התנים ולגרשם. ויש שמשתמשים בכלבי־גישוש היוצאים מן המקום שבו שהה הילד או שבו ראוהו לאחרונה. השוטר הממונה על הכלב נותן לו להריח בגד כלשהו שהילד השאירו במקום המשׂחק בטרם נעלם.”

“והכלב מגלה את הילד?” שאלתי.

“ברוב המקרים הוא מצליח,” השיב מיכאל, “אך לאחרונה נתבשרו מגדלי־הכלבים בעולם על המצאה חדשה שהמציא מנהל בית־ספר לאילוף כלבים באמסטרדם. עתה היא בידי, ראית את סנוּפי? הצמדתי לצוָארהּ מכשיר רדיוֹ היכול גם לקלוט וגם לשדר. סידור זה מאפשר לה לקבל פקודות גם כשהיא נמצאת בריחוק־מה ממני. המיקרופון והאנטנה אינם מפריעים לסנוּפי בתנועותיה. אמנם, היא מתעצבנת כשאני מצמיד אותם לצוָארהּ, אך סופהּ שתתרגל. אל תשכח שהודות להם היא מסוגלת לקלוט את קולי ואת פקודותי וכן לשדר לי – על־ידי נביחותיה ונהימותיה – אם מצאה משהו תוך כדי חיפושיה.”

עם שהוא מספר, בקע מן המכשיר קול נביחה.

“טובה, סנוּפי, טובה!” דיבר מיכאל אל תוך הפוּמית, “ועכשיו – הביתה!”

לא יצאו רגעים מעטים ובשער הופיעה סנופי. היא באה בריצה, אוחזת בשיניה נעל קטנה של ילד.

“מה תאמר לזה?” שאל מיכאל, “נעל זו הטמנתי כשלוש מאות מטר מכאן!”

“הפלא ופלא!” עניתי, “כל הכבוד! לך וגם לסנוּפי!”

מיכאל התיר את המִתקן מצוָארהּ של סנוּפי וסגר את הכלבה במכלאה. כדרכו תמיד, הזמינני לביתו לכוס קפה. משישבתי מולו והכוסות המהבילות עומדות על השולחן לפנינו, פנה אלי ואמר:

“אז מה חדש, ד”ר ווטסון?"

“מה פתאום ד”ר ווטסון?" זקפתי בו מבט של פליאה.

מיכאל חייך חיוך קונדסי.

“לא־מכבר,” אמר, “הוכחתי לך שיש בּי מכישוריו של שרלוק הולמס, ואתה הסכמת עמי. נכון? ומי היה ידידו הקרוב ביותר ורושם קורותיו של שרלוק הולמס? למי הוא גילה כל תחבולה וכל מהלך שלו? שכחת?”

“ד”ר ווטסון!" קראתי.

“אתה רואה, דוקטור?” צחק מיכאל, ואז אמר לי בקול חגיגי, מדגיש כל מלה:

“בפגישתנו הקודמת הבעתי סברה שבעוד יומים־שלושה אגיד לך בדיוק באיזה ישוּב־ספר שהו מאיה ובמבו במשך השנה האחרונה, וייתכן שאוכל גם למסור לך את שם הגנב או הגנבים שמכרו אותם. נכון? ובכן תואיל־נא לרשום לפניך: שם הישוּב הוא קיבוץ תלם שבגליל המערבי.”

“כיצד גילית זאת? אתה קוסם ממש!” קראתי.

“מה פתאום קוסם?” השיב מיכאל, “שרלוק הולמס אינו מפריח יונים מהשרווּל. כל כוחו בשיקול־דעת, בהגיון, בשיפוט נכון, והעיקר – בצירוף העובדות הבודדות לפסיפס שלם. הדברים פשוטים לאין־ערוך מכפי שאתה חושב. לאחר שהסקתי שמאיה ובמבו שהו בישוּב־ספר, הבינותי שישוּב כזה לא ישתוק לאחר שנגנבו ממנו שני כלבים. המזכירות תפרסם ודאי מודעה בעיתון ותבטיח פרס לאדם שיסייע למצוא את הכלבים, ואז החלטתי לסרוק את המודעות בעיתוני הערב. סרקתי ומצאתי.”

הבנתי את מהלכיו הפשוטים לכאורה של מיכאל, אך הבנה זו לא גרעה מאומה מתמיהתי. עודני מתפלא על תושיָתו, שמעתי את דבריו:

“ועתה רשום לפניך, שמו של אחד הגנבים הוא דן טוֹקֶר.”

אותו רגע נדלקה במוחי נורה אדומה. דן טוקר? היכן שמעתי שם זה? ולפתע נזכרתי בשני קולות – האחד של סמל המשטרה המבוגר, בעל הבלורית המכסיפה: “ערב טוב, דן טוקר! מה עוללת שוב?” והאחר של השופט בעל הגבות העבותות: “דן טוקר, קום!” אכן, אין מקום לספק, דן שחטף את במבו הוא הפורץ שחדר בשעתו לביתי!

אמרתי זאת למיכאל, והוא הירהר רגע וסח לי:

“נכון, סיפרת לי על הפריצה ועל המשפט, ואני משום־מה שכחתי את שמו של הפורץ. אך זכור לי היטב שהוא איים עליך בבית־המשפט שינקום בך. ייתכן שאיוּם זה הוא המפתח לכל שקרה לאחר־מכן.”

שאלתי את מיכאל:

“כיצד נודע לך שם הגנב?”

“לא היה קל מזה,” השיב, "טילפנתי לקיבוץ ודיברתי עם המזכירות. נתברר לי שדן טוקר הגיע לקיבוץ עם טנדר, כנראה טנדר גנוּב. הוא לא בא בגפו. נתלווה אליו חבר. השנַיִם הביאו אתם את מאיה ואת במבו והציגו עצמם כמגדלי כלבים גזעיים, כלבי־שמירה. חברו של דן טוקר נשאר בטנדר ודן הוא שניהל את המשא־ומתן. משנדרש למסור את שמו ולהציג תעודת־זהות, עשה זאת.

“הכיצד?” התפלאתי, “כלום לא חשש שיפול בפח?”

“כנראה לא היתה לוֹ ברירה, הרי לא יכול היה לסגת,” הסביר מיכאל, “נוסף לכך אולי לא העלה על דעתו שמסירת שמו תסבך אותו. הרי הוא בא לישוּב־ספר, ממש על גבול לבנון. מדי פעם נופלות בסביבה קטיושות שנורו מעבר לגבול. ומי יבוא שמה כדי לחפש שני כלבים שנגנבו?”

“ומה נעשה עכשיו?” שאלתי, “חשבת על כך?”

“לא זו בלבד שחשבתי, אלא גם פעלתי,” אמר מיכאל, ברגע שנודע לי שם הגנב, החלטתי לאַתּרוֹ."

“היכן אפשר לאתר פורץ?”

“מובן שלא הספר הטלפונים או ב’דפי־זהב'. ניגשתי למקום, שאליו מובאים בסופו של דבר כל הפורצים כולם – אל תחנת־המעצר של המשטרה, ושם נתברר לי שדן טוקר הוא פנים מוּכּרות ואוֹרח קבוע אצלם. בין היתר נודע לי שדן שוחרר לא־מכבר על־תנאי, וכן השׂגתי את כתובת ביתו, אם אפשר לקרוא לזה בית. הוא גר בתוך פרדס נטוּש, בבית־אריזה בסביבת רעננה.”

“הגשת נגדו תלונה במשטרה על גניבת הכלבים?” שאלתי.

“אספיק תמיד להתלונן,” אמר מיכאל, “עד שיובא דן טוקר למשפט יעברו ימים רבים. טחנות־הצדק אצלנו טוחנות לאט. על־כן החלטתי שקודם־לכן אגש אל דן ואחטוף אתו שיחה”.

“תעשה דין לעצמך?” שאלתי, בהעיפי מבט על גופו השרירי של מיכאל, גוף של מתגושש בזירה.

“חלילה!” קרא מיכאל, “אך רוצה אני לשמוע את סיפור החטיפה מפיו של החוטף עצמו. אולי יסייע לי סיפור זה לנקוט לגבי הכלבים שלי אמצעי הגנה יעילים יותר. אם תרצה, תוכל להילָוות אלי בביקורי אצל דן.”

כאן הציץ מיכאל בשעונו וקם בחָפזה ממקומו. אין זאת כי ראה שאיחר. בעמדו לפני, מושיט ידו לפרידה, שאל:

“עיקר שכחתי. מה הביאך היום אלי? יש צרות עם במבו?”

“באתי בענינה של מאיה דווקא,” אמרתי. וכאן סיפרתי למיכאל במלים ספורות על החלטתו של פלטיאל לרכוש לו את מאיה ככלבת־שמירה. מיכאל הקשיב לדברי וניכר בו שהוא מופתע. רגע הציץ שוב בשעונו כמהסס, ומשנהו חזר וישב והתרווח בכורסתו כמזַמן עצמו לשיחה ארוכה. אמר לי:

“אם אמנם לא יחזור בו פלטיאל, אמסור לו את מאיה ברצון. חינם־אין־כסף.”

“מה פתאום?” קראתי, “את נינת־נינתהּ של ליידי, כלבתו של הרברט סמואל, הנציב הראשון בארץ־ישראל, תמסור חינם!”

שלף מיכאל את חריט הטבק שלו, פיטם את מקטרתו, ובעקבו כדרכו אחרי סלילי־העשן האופפים את ראשו, אמר:

“פלטיאל הוא האדם הנפלא ביותר שאני מכיר. אני חושב שהוא אחד מלמ”ד ו“ו.”

“אל תגזים,” אמרתי, “אמנם הוא אדם חביב ביותר, וגם צ’וּדָק כפי שכינוהו פעם, כלומר, תמהוני. אך אחד מלמ”ד ו“ו הוא צדיק הגומל חסדים בסתר. איזה מעשי־חסד של פלטיאל, שעשׂאם בסתר, ראית?”

אמר מיכאל:

"אני ראיתי רק אחד ויחיד והסקתי ממנו לגבי המעשים שלא ניתן לי לראותם. אך למה אמתח אותך? מוטב שאספר. אתה מכיר את זֶלדה הזקנה המתגוררת במרתף של בית־הקומות מאחורי החורשה? היא אשה גלמודה ועניה מאוד. לפני שבועים ביקרתי אצל פלטיאל בענין מכלאת הכלבים שלי. הוא, כמוכתאר של השכונה, מטפל בעיריה בחידוש הרשיון שלי. ופתאום באה אליו זלדה. נכנסה לחדר כפופה ונשענת על מקל, גוררת בקושי את רגליה. הופתעתי. מה לה, לזלדה, ולפלטיאל? ואז שמעתי אותהּ אומרת:

"‘אדון פלטיאל, הפסדת שוב! שלם את חמישים הלירות שהרוָחתּי!’

"פלטיאל שלף מארנקו שטר בן חמישים והגישו לזלדה. פניה אורו. ניכר בה כמה היא שמחה על הכסף. ואז הלכה להּ לדרכּהּ.

“כל המעמד הזה הפתיעני. שאלתי את פלטיאל מהו פשר דבריה של זלדה על הכסף שהפסיד, אבל הוא נבוך ונמנע מלענות לי. הייתי מסיח דעתי מן הענין, אולם לפני שבוע נזדמנתי שוב אל ביתו של פלטיאל, וזלדה באה גם הפעם ובפיה אותו פזמון עצמו: ‘אדון פלטיאל, הפסדת! שלם לי את חמישים הלירות!’ לאחר שהלכה הפצרתי בפלטיאל שיסביר לי מה מתרחש בינו ובין זלדה. אך לשוא. הוא התעקש ושתק. אלא שאז לא יכולתי עוד להתאפק. הציקה לי סקרנותי, יצר החקרנות החזק ממני. וכך החלטתי לפתור את החידה בכוחות עצמי…”

“כמו שרלוק הולמס?” שיסעתי את דבריו של מיכאל.

“לא, לא בדיוק,” אמר מיכאל, "הפעם לא נדרש כל צירוף עובדות או פענוח רמזים ונעלמים. ניגשתי פשוט אל המרתף של זלדה. כיון שהיא אשה בודדת מאוד, שמחה על ביקורי ופתחה את פיה וסיפרה. כנראה לא היתה לה זה זמן רב אוזן קשבת, והיא היתה זקוקה מאוד להשׂיח את לבּהּ. על־כן גילתה לי גם דברים שייתכן שלאחר־מכן התחרטה עליהם. והנה מה שסיפרה לי:

"בשנים האחרונות התפרנסה איכשהו מתמיכה שתמך בהּ בנה היחיד, שנשא אשה נוצריה וירד בשעתו לארגנטינה. לאחר שנפטר הבן פתאום מהתקף־לב, פסק סכום הכסף הפעוט להגיע בדואר. ואז, כשרעבה ממש ללחם, לא נותר לה אלא לקבץ נדבות. פעם־פעמים בשבוע היתה נוסעת לתחנה המרכזית, עומדת באחת הסימטאות ליד תחנת־אוטובוס ופושטת יד. שכניה לא ידעו על כך מאום. אמנם, העניות אינה בושה, אך גם כבוד אין היא מנחילה לאדם. פעם אחת ויחידה נדמה היה לה שראתה את פלטיאל בתחנת־האוטובוס ולמראהו רצתה להיקבר באדמה. אבל הוא לא הבחין בה. הוא הביט לעבר אחר.

"כשבוע לאחר־מכן בא אליה פלטיאל ואמר לה: ‘שנינו אנשים זקנים וחייבים לעזור זה לזה. על־כן בקשה לי אליך, זלדה. אני מפחד מדבר אחד ויחיד: כיון שמתגורר אני ביחידות, יש לי חשש שבאחד הלילות אמות חלילה בשנתי ואיש לא ידע זאת. על־כן אני מוסר לך את מפתח ביתי ומבקש אותך זלדה: בוקר־בוקר הציצי לביתי. אני מתערב שמדי יום ביומו, בהקיצי משנתי, ארים את התריס בחדרי, וזה יהיה לך סימן שאני חי וקיים, והכול אצלי בסדר. אולם אם אשכח להרים את התריס, פתחי את ביתי וראי מה הענינים. אם תמצאיני בריא ושלם, אשלם לך, זלדה, קנס של חמישים לירות.’

“מאז עברו שבועות אחדים – סיפרה זלדה – וכל שבוע שוכח פלטיאל פעם או פעמים להרים את התריס. מפוזר שכזה! הוא מפסיד בהתערבות, והיא, זלדה, מרויחה להּ די כסף למחייתהּ. ואפילו פסקה לקבץ נדבות בתחנה המרכזית.”

מיכאל נשתתק ועישן את מקטרתו. היתה דממה בינינו. גם אני שתקתי. הירהרתי לי בדברים שפלטיאל השמיע לא־מכבר באוזני: “מעולם לא עמדתי מנגד למראה סבל אנושי. לא חסתי על כוחותי בשעה שיכולתי לעזור!” אותו רגע הגיעוני דבריו של מיכאל:

“מה תאמר לזה? אני משער שפלטיאל ראה את זלדה בתחנה המרכזית והחליט לעזור להּ, אבל חשש לבייש אותה ואולי ידע שתסרב לקבל ממנו נדבה. וכך מצא דרך של מתן־בסתר. דרך מופלאה של אחד מלמ”ד ו“ו.”

“אתה מאמין באמת בקיומם של הלמ”ד ו“ו?” שאלתי.

“בהחלט!” השיב מיכאל, “אגדה זו שמעתי בילדותי מפי סבי זכרונו לברכה. ככל שנתבגרתי וראיתי מה רב העוול בעולם, חשבתי לעצמי שלא ייתכן שלעומת העוול הרב הזה לא יהיו מעט מעשי צדקה וחסד. וכשאני נתקל במעשה כזה, מיד עולה לפני סיפורו של סבא. אשר לפלטיאל, לאחר שהבנתי מי הוא האיש, דומה עלי שאני חב לו משהו. הייתי רוצה לגמול לו. עתה באה לידי ההזדמנות.”

הגיעה השעה להיפרד. מיכאל קם כדי ללוותני. עברנו בחצר, ופתאום פרצה מאחד התאים כלבת־בוקסר. הכרתיה מראיה בלבד: אילו פעמים עקבתי מעבר לגדר אחרי מיכאל שתירגל אותה בחצרו בהסתערות על אויב. הכלבה היתה חושפת תמיד שיניה ומפילה פחד – חיה רעה ממש! עתה רצה הבוקסרית ישר אלי. על־אף מציאותו של מיכאל לידי עברני רטט של פחד. אך מיכאל הרגיעני:

“היא לא תעשה לך כלום. אדרבה, היא מתחנפת ורוצה להתפאר לפניך.”

“במה?” תמהתי.

סיפר מיכאל:

“היא המליטה בשבוע שעבר חמישה גורים וזו לה ההמלטה הראשונה בחייה. ואל תחשוב שההמלטה באה להּ בקלות. האנשים סבורים שהחיות אינן מרגישות כלל צירי לידה. עובדה: אין הן צורחות בשעת ההמלטה! אך האמת היא שהן סובלות ומתיַסרות מאוד, אולם אין הן מעיזות להשמיע קול, שכן נסיון אבות־אבותיהן במשך מיליוני שנים לימד אותן לשתוק, כדי שלא להתגלות לאויב העלול לסכן את הגורים. הבוקסרית התגברה איכשהו על הסבל ומאז אין מאושרת ממנה. אין היא מניחה לשום אדם המזדמן לחצר להסתלק בלי שיראה את גוריה. היא גאה מאוד עליהם!”

“ואין היא נושכת?”

“לוּ ידעת כמה היא נוחה עכשיו, ממש כּבשׂה תמה! רק אל תעז להושיט ידך אל הגורים, שכן אז תיהפך הכבשה התמה לנמר טורף!”

כלבת־הבוקסר חיככה זרבּוּבהּ ברגלי, התרחקה בריצה לעבר המכלאות וחזרה ובאה. לאחר דבריו של מיכאל הבנתי שזוהי הזמנה אילמת. ניגשתי לתאהּ ולעיני נתגלתה פקעת של גורים קטנטנים שטיפסו זה על זה עד שלא היה אפשר להבדיל ביניהם. והכלבה מביטה חליפות בי ובגורים ומבטהּ אומר גאוָה ואושר של אם.

היה זה מחזה מרגש.

 

פרק שנים־עשר: בפרדס הנטוש    🔗

מיכאל נהג בג’יפ ואני ישבתי לידו. מאחורינו, מתחת למושב הג’יפ, הלחיתה מאיה, נוהמת ברוגזה. אין זאת כי הזְמַם הנתון על זרְבּוּבה עיצבן אותה.

נסענו לרעננה, אל בית־האריזה אשר בתוך הפרדס הנטוש.

עמוק בלבי קינן פחד. אמרתי למיכאל:

“אינך חושש?”

“ממה?” זקף בי את עיניו.

“מדָן טוקר,” עניתי, “הרי הוא גנב, פושע מועד. בפרצו לביתי, לא היסס לשלוף סכין.”

מיכאל מתח את חזהו, חזה של מתגושש מקצועי.

“הסתדרתי כבר עם חכמים גדולים ממנו,” אמר, “ואשר לחשש, ייתכן שדן טוקר הוא שצריך לחשוש. אל תשכח: הוא שדרך לי על היבלת. אלא שאני מתכוון לשיחה בלבד.”

הסתפקתי בקביעה זו של מיכאל, אם־כי שאלתי את עצמי: למה לקח אתו את מאיה? שתזהה את דן טוקר? והרי לא ייערך שם, בבית־האריזה, מסדר זיהוי! שתסייע לו בתגרה, אם תפרוץ? אז למה הרכיב לה זמם?

עם שאני מהרהר כך לעצמי, הגענו לפרדס. הגדר היתה הרוסה, עמודי־הברזל החלודים מעוקמים, והתיל המתוח עליהם מרוּפה ופרוץ. השער נשמט מצירו העליון ומוטל היה באלכסון על הארץ, חוסם את הכניסה. מיכאל בלם את הג’יפ, קפץ וירד וגרר את השער הצדה עד שנתפנה מעבר. ואז המשכנו דרכנו לעמקי הפרדס.

העצים מוזנחים היו, מגודלי־פרא. צמרותיהם האפילו על דרך־העפר המוליכה אל בית־האריזה. והנה נתגלה לפנינו הבית, אף הוא חורבה שכולה עזובה.

מיכאל עצר בפתח וירד. מאיה רצתה לקפוץ אחריו, אך מיכאל ציוה עליה: “ארצה!” והיא חזרה והתכנסה מתחת למושב. דלת הבית פתוחה היתה למחצה. נכנסנו פנימה, מיכאל בראש ואני בעקבותיו.

לעינינו נתגלה אולם מרוּוָח. חלונותיו סתומים היו בקרשים, שמבעד לחרכיהם הסתננו קרני שמש. ליד אחד הקירות מעורמים היו ארגזים לאריזת פרי הדר. באולם עמדה צחנת פרי רקוב. מימין, בסמוך לכניסה, ראינו על הרצפה מזרן ללא סדין ועליו שמיכה צבאית דהויה. ממסמרים התקועים בקרשי הקיר השתלשלו חלקי לבוש – מכנסים, אפודה, מעיל־עור.

סבורים היינו שבבית אין נפש חיה, אך אותו רגע נחרדנו לשמע קול רם שבקע מן הצד: “מי שם?!”

הבטנו לעבר הקול. בכוך אשר בקיר קבוע היה כיור ומעליו, קשור לחוט־ברזל, התנדנד שבר־ראי. ליד הכיור ניצב בחור בגופיה אפורה, כתפיו המגולות לבנות כאילו לא שזפתן מעולם השמש. פניו מכוסות היו קצף של משחת גילוח ובידו תער. מתוך מסיכת הקצף בלט כתם שחור – השפם.

“כאן גר דן טוקר?” שאל מיכאל.

רגע שתק הבחור והביט במיכאל כאינו מאמין למראה עיניו. ופתאום נשמט התער מידו.

“מיכאל!” קרא בקול, “מה אתה עושה כאן?”

“אתה מכיר אותי?” תמהּ מיכאל.

נרכן הבחור מעל לכיור, פתח סילון של מים ושטף בו את שכבת הקצף מפניו. ואז נזדקף. קרב אל מיכאל וניצב מולו בלא הגה.

הפעם היה זה מיכאל שלא האמין למראה עיניו. הוא הושיט ידיו אל הבחור וקרא בקול נרגש: “צביקה!”

והשנים התחבקו בעוז.

עמדתי מולם, לוטש עיני במבוכה. צביקה דומה היה כשתי טיפות מים אל דן טוקר, כפי שראיתיו פעמים: פעם שרוע על רצפת הסלון שלי, ובמבו עומד על בטנו וחזהו, ופעם שניה בבית־המשפט, כשהוא מתגונן מפני במבו המסתער עליו. “אין זאת כי אחיו הוא, אח־תאום!” חלפה מחשבה במוחי. ארשת פני, שהסגירה כנראה את תמהוני, הסבה את תשומת־לבו של מיכאל, שכן בהיחלצו מחיבוקו של צביקה אמר:

“נא תכיר. זהו צביקה צור, חברי לספסל הלימודים מאז כיתה א'. שנים רבות לא ראינו זה את זה.”

מבוכתי גדלה. אם אמנם אח־תאום הוא צביקה של דן, מדוע שמו צור ולא טוקר? אך לא העזתי להטרידם בשאלות.

לאחר שעה קלה ישבנו ליד שולחן־עץ מאובק על ספסלים רעועים. מזה צביקה צור, ומזה שנינו – מיכאל ואני. צביקה שתק שתיקה ממושכת, בוחן את פניו של מיכאל. לבסוף אמר:

“עדין לא ענית על שאלתי, מה אתה עושה כאן?”

“הרי אמרתי לך, צביקה,” השיב מיכאל, “אני מחפש את דן טוקר.”

ושוב שתק צביקה. ופתאום קם ממקומו, נתמך בשתי ידיו בטבלת השולחן, והטיח בפניו של מיכאל ארבע מלים בוטות:

“אני הוא דן טוקר!”

“מה פתאום? הרי אתה צביקה צור! הכיצד…” גימגם מיכאל.

צביקה חזר וישב. הוא פשט את ידיו לפניו כמתגונן ודיבר – הפעם בקול חרישי ומאופק:

“נכון, הייתי צביקה צור. אך במקצוע שלי אין השם משחק. כמה שנים הלך לי קלף משוגע. גנבתי, פרצתי, פיצחתי קופות. תמיד התנדפתי ברגע הנכון והז’לוֹבּים מהבולשת לא ידעו מהראש שלהם ולא הצליחו לשים עלי את הלַפֵּס שלהם המלוכלכות. עד שנתפסתי. פעם, פעמים, שלוש. וכל פעם הכניס לי השופט חוקן: שנה, שנתים. השם צביקה צור היה ידוע לכל שוטר ובלש. השם צביקה צור נעשה צר עלי. נשבר לי ממנו. ואז החלטתי: צביקה צור אינו קיים עוד. צביקה צור מת! כך נולד דן טוקר. כיצד? חבר אחד שלי, שכני־לשעבר בתא של בית־הכלא, הוא לא־כלומניק, אבל יש לו ידי־זהב. צ’יק־צ’ק זייף לי תעודת־זהות חדשה, מבריקה, בובה של תעודה! וכך התחלתי מחדש, הפעם כדן טוקר. צבעתי שערותי, הצמחתי זקן וחשבתי שזהו זה – אין חכם כמוני! אך עברו שנה־שנתים והפסקתי לצבוע את שערותי וגם את הזקן הורדתי. כי גם השם החדש שלי עשה קַריֶרה. כל דֶבּיל במשטרה יודע אותו. אחרי כל פריצה או שוד הם באים הנה כזבובים למזבלה ומנדנדים לי על הנשמה: ‘דן טוקר, איפה היית אמש בין עשר לאחת־עשרה?’ ואני טוען: ‘תרדו ממני! נכנס לכם ג’וק לראש? אינני הפורץ היחיד בגוש. יש לי, חמדוללה, הרבה חברים־למקצוע! מה עליתם עלי דווקא?’ והם – בשלהם. ויש שם, בבולשת, אחד בן־זונה, סַמָל בשם אבוטבול, והוא, מנוּוָל שכמותו, אינו מתרגש שאני מדבר שוטפת, שאני נשבע בחיי אלוהים וספר התורה, שאני טוען שיש לי אליבי, שהייתי אמש עם חברתי בקולנוע, בהצגה שניה, ואפילו יש לי עדיין הכרטיסים בכיסי. אבוטבול, אפס מנופח, אינו מנסה לבדוק אם דיברתי אמת, ראשית־כּוֹל הוא מפליק. וכשאני מאיים עליו שאספר בבית־המשפט, הוא משתיק אותי: ‘סתום את הג’ורה, כי אעשה ממך פיתה! אתה רוצה לדעת למה באנו אליך דווקא? אתה אצלנו תמיד על הכוונת!’”

צביקה נשתתק. גם מיכאל שתק נבוך, אך לבסוף התאושש ואמר:

“מאז ראיתיך לאחרונה, צביקה, עברו למעלה מחמש־עשרה שנה, ואתה לא השתנית. תמיד אהבת לעשות רושם. גם עכשיו רצית להדהים, לא־כן? ובעיקר בסגנון דיבורך. אך סגנון זה אינו מרשים אותי כלל. אני זוכר עדיין את חיבוריך, שהמורה ציפורה היתה משבחת ואומרת: ‘אין בכיתה בעל סגנון יפה כמו צביקה!’ תודה צביקה, שהדברים שהשמעת אינם אלא מסיכה שאתה מסתתר מאחוריה. רוצה להתגונן…”

“להתגונן?” שיסע צביקה את מיכאל, “מדוע אתה חושב שאני צריך להתגונן מפניך? מה חטאתי לך? אני שואל אותך בפעם השלישית: מה אתה עושה כאן? מה פתאום באת לחפש את דן טוקר? מי, לכל הרוחות, שלח אותך הנה? הנאד הנפוח הזה, אבוטבול ימח שמו? אפילו תעשה סַלטות באויר, לא תוציא מלה מפי! אתה מרים את האף וחושב שאני ארים ידים? אצלי לא תשיג כלום. רק תאכל חרא בלֶבֶֶּן!”

“צביקה!” אמר מיכאל מלה אחת ויחידה ועיניו לא משו מפניו המשולהבות של חברו. אך צביקה לא נבוך. הוא התפרץ שוב, ודבריו בוטים ונסערים:

“מה תקעת בי את עיניך? באת כאן לחרבן אותי, לגנוב את ההצגה? אתה גם כן! גם אתה לא השתנית מאז. מביט עלי מלמעלה, מוכיח אותי במלה אחת ‘צביקה!’ ובהרבה בוז. אך אני אינני מתרגש. איזה ערך יש לדברים שאמרת? שטויות במיץ עגבניות! הם נחוצים לי כמו חור בראש!”

עודנו מדבר, ופתאום נפערה הדלת בחבטה. מאיה פרצה פנימה אל תוך בית־האריזה והסתערה על צביקה. אין זאת כי ריחו בא אל אפה הרגיש וזעמהּ על צביקה, שחטף אותה בשעתו, גבר על פקודתו של מיכאל “ארצה!” למראה הכלבה השוצפת התבלבל צביקה ולא השגיח שזרבוּבה סגור בזמם. הוא זינק מן הספסל כאומר להימלט על נפשו, אך מיכאל הקדימוֹ. הוא תפס בקולר של מאיה וגרר אותה החוצה, כשהוא גוער בה ואף סוטר לה על זרבוּבה. לאחר רגע חזר וישב ליד השולחן.

“עכשיו אוכל לענות על שאלתך,” אמר מיכאל, “למה באתי הנה? בענינה של מאיה. כן, שמה של כלבה זו הוא מאיה. אתה חטפת אותה ברחוב, יחד עם הכלב שנשך אותך בשעתו בידך ומכרת אותם לקיבוץ תלם אשר בגליל המערבי, נכון?”

“זו חקירה או שאלה?” שאל צביקה.

“אני רוצה פשוט לדעת את האמת,” אמר מיכאל, “מה פתאום עלה על דעתך לחטוף את מאיה דווקא? אני מגדל כלבים גזעיים ויש לי במכלאה כלבים יקרים מאוד. האם חטיפתהּ של מאיה היא חטיפה ראשונה במנין, שלאחריה יבואו נוספות? זוהי סיבת בואי הנה.”

“והוא?” הצביע צביקה לעברי.

“מה, אינך מכיר?” תמהּ מיכאל, “לא הייתי מאמין שלבחור כמוך אין טביעת־עין. אין זאת כי פגישתנו הפתאומית בילבלה אותך לגמרי. הרי לביתו של אדם זה פרצת ופצעת בסכין את במבוֹ כלבו. והוא שהופיע כעד במשפטך!”

צביקה שילח בי מבט מופתע וטפח בכף־ידו על מצחו.

“טמבל שכמוני!” קרא, “אתה, אדון, חובש מגבעת המסתירה את מצחך ועיניך, והיא שבילבלה אותי,” ובפנותו אל מיכאל אמר:

“בגלל אדם זה חטפתי את מאיה.”

“מה פתאום?” ניסיתי להתערב בשיחתם, אך צביקה השתיקני בתנועת יד עצבנית.

“אתה זוכר, אדון, את המשפט?” שאל צביקה, “הזהרתי אותך אז שאנקום. ובאמת, החלטתי לנקום בכלבך שנשך אותי. בוקר אחד, בשעה מוקדמת, יצאתי עם חבר, סחבנו מכונית ונסענו לסימטה שלך. החלטתי לארוב לבמבו בחורשה שליד ביתך. הרי כלבים חומקים בדרך־כלל בבקרים כדי להתאוורר בחוץ. כשבאנו, ראינו פתאום שני כלבים מתעלסים. האחד מהם, הזכר, היה במבו. הכרתיו מיד. וכבר שלפתי את הסכין וקרבתי אליו מאחור, אך חברי הקים צעקה גדולה: ‘נפלת על הראש? אלה הם שני כלבים גזעיים! אתה יודע כמה משלמים היום בעד כלב־זאב? בוא נחטוף אותם!’ תחילה ניסיתי להתנגד, אך לבסוף אמרתי לעצמי שהוא צודק. למה אהרוג את במבו ואפסיד את הכסף? הרי אעניש אותך, אדון, וגם את הכלב, אם אחטוף אותו. אבל איך עושים זאת? למזלנו היו אתנו במכונית שקים ריקים, כי כשיצאנו אל סימטתך, אדון, חשבנו להמשיך משם אל מחסן אחד של כלי חשמל. אמר חברי: 'המחסן אינו ארנבת, הוא לא יברח! הלבשנו את השקים על ראשיהם של במבו ומאיה, שכל־כך שקועים היו במשחקי אהבה, שאפילו לא השגיחו בנו, וכך הצלחנו לתפוס אותם. אבל אתה, מיכאל, כיצד עלית על עקבותי?”

מיכאל סיפר במלים ספורות כיצד נתגלגלו הדברים מאז שובם של מאיה ובמבו. אמר צביקה:

“כל הכבוד! אני מוריד את הכובע! ועכשיו אענה על שאלתך. אתה יכול להיות שקט. אני לא חושב אפילו לעסוק בחטיפת כלבים. יש לי מוֹנקי־ביזנֶס גם מחוץ לזה. לא אכפת לי שבמבו ומאיה חזרו. הרי את כספי קיבלתי ואתה, מיכאל, הרי לא באת הנה כדי להגיש תלונה במשטרה, נכון? מאיה חזרה אליך, ובמבו – אל החבר שלך, על־כן אני מציע סולחה. יש לי בקבוק יי”ש משובח. בואו, נרים שלושתנו כוסית!"

אך מיכאל שתק ולא הגיב. רגע ארוך כנצח הביט בו צביקה ופניו חיורוֹת היו מאוד ושפתו התחתונה ריטטה. ולפתע התפרץ:

“לא נאה לך, מיכאל? אינך מוכן לשתות כוסית עם גנב נבזה? אתה ודאי חושב לך: ‘איפה אני ואיפה הוא?’ עוד רגע תקום ותלך, וכשתצא מכאן, תשוה את עצמך אלי, וטוב יהיה לך על הלב שאינך כמוני, פושע בזוי, כי־אם אדם הגון, כלי חמד, צִצְקֶה דה־לוּקס! אך אני, שאישאר כאן, אשאל את עצמי: 'איזה מין טְריק עשה לי מנוּוָל זה שחיבקתיו בשעה שנכנס הנה? ומדוע השאיר בי הרגשה מזופתת כל־כך? ועוד אחשוב לי: ‘למה לא שאל אותי, אפילו במלה אחת, כיצד נתגלגלו הדברים ונעשיתי מה שהנני?’ אתה זוכר, מיכאל? זה התחיל בשטויות. גנבתי מקופסת הקרן הקיימת בכיתה. סחבתי כסף־כיס ממעילים במלתחה, ונתפסתי. כולכם הקזתם את דמי וקראתם לי ‘גנב’. כולכם עד אחד. ואפילו בין המורים לא נמצא אפילו אחד ויחיד שישאל את עצמו: מה קרה לצביקה? הרי הוא תלמיד מצטיין, ילד טוב? אז, בימים ההם, לא היה פסיכולוג בבית־הספר ובתי־המשפט לא השתעשעו בקציני מבחן. איש לא ניסה ללמד עלי זכות. איש לא העלה על דעתו לחקור ולדרוש. אילו היו עושים זאת, ייתכן שהיו מגלים שאבי עזב פתאום, אחת ולתמיד, את הבית, ואמי שנפגעה מאוד חלתה במחלה קשה ואף נלקחה למוסד. ואני עברתי לדודה, שהיתה טובה אלי, אך סבלתי מאוד בביתהּ, כי כל עולמי חרב! חברי־לכיתה, נערים צעירים, לא התעמקו במיוחד בבעיה ששמהּ צביקה. אך מי בין המורים ניסה לשאול את עצמו: אולי אין צביקה סתם גנב פשוט? אולי חולה הוא, אולי יש בו דחף חולני החזק ממנו, שאין הוא יכול לעמוד בפניו? מי יודע? אילו לקחו אותי אז לרופא, אולי היו עוזרים לי וחיי היו מתגלגלים בדרך אחרת לגמרי?”

צביקה השתתק והרכין ראשו אל טבלת השולחן המאובקת. מיכאל ואני הבטנו זה בזה. רגע דומה היה עלינו שכתפיו של צביקה רוטטות, אך הנה נשא את ראשו ודיבר שוב:

“היום אני מבין. לא הייתי זקוק כלל לכסף מקופסת הקרן הקיימת, גם לא לדמי־הכיס שלכם. עובדה שלא השתמשתי בכסף זה. לרוב הייתי משליכו לאחר שהשגתי אותו. הוא צרב לי את הידים, הוא גרם לי שאתבייש ואבוז לעצמי, אך הבושה והבוז לא מנעו ממני לחזור ולשלוח ידי אל כסף לא שלי, שכן כפי שסיפרתי היה בי מין דחף החזק ממני. אך כיון שממילא הדביקו לי תו של גנב, נתגלגלו הדברים מאליהם. בן שלוש־עשרה פרצתי לקיוסק. בן ארבע־עשרה התחברתי עם פושעים מבוגרים ממני. הללו עינם פקוחה תמיד: הם מוכנים לתפוס ברשתם דג קטן, מפרפר. תחילה נהגו בי בכפפות־משי, קנו לי ממתקים, לקחוני לקולנוע. ואחר־כך הייתי אחד מהם ולא העזתי להתקומם. עזרתי להם בפריצות, שכן זריז הייתי כחתול, נער גוץ ורזה, וידעתי לטפס בצינורות ובמרזבים ולהשחיל עצמי לכל צוהר פתוח. אני עשיתי את המלאכה: הייתי מוציא את הסחורה מהחנויות ומגיש את השלל לחברי, שחיכּו בחוץ במכונית גנובה. ואחר־כך בא הגירוש מבית־הספר. בפומבי. ברעש גדול. חסרה רק תזמורת כלי נשיפה של מכבי־אש, שהמעמד יהיה חגיגי עוד יותר. המנהל, שהיו לו כוונות טובות, החליט להפוך גירוש זה להצגה גדולה – למען יראו וייראו! ואתם כולכם באתם כמו אל פיקניק. שמחתם לאידי. איש לא נחלץ לעזרתי. ואז בא בית־הכלא הראשון, בית־ספר מעוּלה, במקום בית־הספר שממנו גירשתם אותי. נכנסתי נער מסכּן ויצאתי פושע מושלם. פושע היודע לפצח מנעול, לנסר סורג, לשלוף סכין בשעת הצורך ואקדח בעת סכנה. אחרי המאסר הראשון בא שני ושלישי. לא עזר לי שינוי השם מצביקה צור לדן טוקר. בעולם הפשע אין כל אפשרות של נסיגה. די בפסיעה הראשונה. זוהי הליכה במדרון תלול. אתה פוסע – ומתחיל להידרדר. אתה מנסה להיאחז – אין במה! אתה נאחז בענף, וזה ניתק מן השיח ונשאר בידך. מתחפר באדמה – וזו ניגרת כחול מתחת לרגליך ובורחת. ויש רק דרך אחת ויחידה – לתהום! אך מה אתה יודע, מיכאל, מה עבר עלי? מה אתה יודע על אדם כמוני? חמש־עשרה שנה לא ראינו זה את זה. מה עשית אתה בכל השנים האלה? למדת? טיילת בחוץ־לארץ? עשית חיים עם בנות? בנית לך בית? אני, למעלה מעשר שנים מתוך החמש־עשרה ביליתי מאחורי סורג ובריח. התא בכלא היה צר כסוגר של חיה טורפת. האוּמנם באתי על עונשי כשננעל מאחורי שער בית־הכלא? ואולי אני הוא שהענשתי – את אבי הענשתי, שעזב את אמי, וגם לי התכחש, ומאז שהסתלק מן הבית לא בא אפילו פעם אחת ויחידה לראות את פני?”

ושוב נשתתק צביקה וקם ממקום שבתּוֹ וניצב לפנינו וזרועו פשוטה לפניו, זרוע מאיימת ומוכיחה:

“נכון, אני כשלון אחד גדול. גורשתי מבית־הספר, לצבא לא גייסוני, כי תלויות ועומדות היו נגדי כמה האשמות פליליות. גם עכשיו אני משוחרר על תנאי, מחכה למשפט: משפט נוסף ובית־כלא נוסף. ואל תשאל, מיכאל, מה מתרחש שם בין כותלי בית־הכלא, בתאים האפלים, שבהם כלואים נערים צעירים עם דגנרטים למיניהם. מילא, איני מתלונן. זהו גורלי שלי. אך על דבר אחד לא אוכל לעבור בשתיקה. בבואך הנה לא הסתרתי ממך מי אני ומה נעשה ממני, ואתה, מיכאל, נטפלת לסגנוני דווקא. הוא לא מצא חן בעיניך. חשדת בי שאני מעמיד פנים, רוצה לעשות רושם. מה רצית? שלאחר עשר שנים בכלא אדבר אליך בעברית של שבת, במלים של בית־מרקחת? הייתי סולח לך זאת, אלא שדבר אחד פוצע לי את הלב כמו סכין: איך לא אמרת לי אפילו מלה אחת ויחידה, מלת חבר? האוּמנם אוהב אתה כל־כך כלבים, שאין עוד מקום בלבך לרחם על בן־אדם? ואתה, אדון,” פנה צביקה אלי, “ייתכן שאתה חבר באגודת ‘צער בעלי חיים’. אולי תציע לידידיך שיקימו אגודת צער־בחורים־זרוקים־דפוקים? אתה שותק? די, נמאסתם עלי! הסתלקו מכאן! אני זאב בודד, איני זקוק לביקורים. מה אתם עומדים עוד? למה אתם מחכים? יללה, הזיזו את התחת! רוצו וטלפנו למשטרה! קראו לאבוטבול, הזעיקו את הדבּילים שלו!”

קולו של צביקה, שגבר והלך, נהפך לצעקה היסטרית. מיכאל רצה לגשת אליו, וכבר הושיט יד לקראתו, אך זרועו המאיימת ופניו הנעוות של צביקה הרתיעוהו.

באין־ברירה נפנינו שנינו, מיכאל ואני, ועזבנו את בית־האריזה, כשזעקתו של צביקה מהדהדת באוזנינו ורודפת אחרינו עד הג’יפ.

יצאנו בדרך־העפר מן הפרדס ולא פצינו פה. כשעלינו על הכביש הסלול המוליך לרעננה, אמר מיכאל מהורהר:

“בנָסעי הנה, לדן טוקר, התכוננתי לתגרת ידַים. ולא חששתי. בטוח הייתי שידי תהיה על העליונה. לא העליתי על דעתי שאצא ממנו מובס ומושפל.”

 

פרק שלושה־עשר: מעשה בשני כפתורים    🔗

הפגישה בפרדס הנטוש זיעזעתני. בלילה נדדה שנתי ופקדוני חלומות סיוטים. גם למחרת היום לא יכולתי להסיח דעתי מהתפרצותו של צביקה. חשתי צורך להחליף דברים עם מיכאל ואחרי־הצהרים ניגשתי לביתו, אך לצערי לא מצאתיו בבית. חזרתי לחדר־עבודתי ושכבתי על ספתי, מעיין בעיתון הערב. אותו רגע שמעתי נקישה על הדלת. על הסף עמד פלטיאל.

מה טוב שבא! חלפה מחשבה במוחי, כיצד לא עלה על דעתי לגשת אליו ולספר לו על הביקור בפרדס? היכן אמצא אדם שיטה אוזן קשבת ולבו לב מבין כלִבּוֹ של פלטיאל?

וכבר זימנתי עצמי לפתוח בסיפור, אך פלטיאל הקדימני. בשבתּוֹ לידי השגיח בעיתון הערב שבידי. פתח ואמר:

“אני רואה שהפרעתי לך לקורא את העיתון. האמת היא שגם אני נזקק לו. כמו נרקומן לסמים. אם־כי הוא מעורר בי על־פי־רוב שאט־נפש. אני לוגם את המנה היומית – שחיתות, אלימוּת, גניבות ומעשי רצח – וחוזר ואומר לעצמי: משהו משובש בעולמנו! כל שיטת השיפוט והענישה בטעות יסודהּ. לדעתי, יש להפוך את הסדר: לא להעניש על מעשים רעים, כי־אם לגמול ולתת פרסים בעד מעשים טובים, מעשי חסד וצדקה. כי אז יתמעטו הפשעים ולא יהיה צורך בענישה.”

“מדוע לא תציע זאת לשר המשפטים?” שאלתי, “אולי ישתכנע ויביא את הענין לכנסת, לוַעדת חוקה חוק ומשפט?”

פלטיאל שילח בי מבט חשדני.

“אתה חומד לך לצון?” שאל, “מי יקשיב לסברות־כרס של יהודי זקן? אך אין זה גורע מאמונתי בצדקת דברי: החברה צריכה לגמול לכל נקי־כפים ובר־לבב, ואז ייעלמו מנוף חיינו הפושעים למיניהם. לא־כן?”

כך טען פלטיאל באוזני ואף צחק בפיו ובעיניו הכחולות, הערניות.

אמרתי לפלטיאל:

“ואולי, במקום את שיטת הענישה, יש לשנות את העיתונים? להנהיג במקום המדור לפלילים מדור למצווֹת ולמעשים טובים? למה לכתוב על גניבות ורצח ולגנותם כשאפשר לתאר מעשי־חסד ולפארם? תאר לך: עיתון שכולו טוב! פלוני נדב את מחצית כספו להקמת מעבדות לחקר הסרטן. אלמוני אירגן גברים צעירים שיטפלו ביתומי המלחמות שלנו, הזקוקים לדמות של אב. מנהלי מחלקות בבתי־החולים, פרופסורים בעלי־שם, מקבלים בשעות הערב בבתיהם חולים עניים – חינם־אין־כסף! הכנסת החליטה שכל הנכנס לגור בדירת־פאר חייב לממן בנייתן של שתי דירות למפוני שכונות עוני. מה דעתך על כך?”

ושוב שילח בי פלטיאל מבט חשדני.

“כל הכבוד!” אמר, “סבור הייתי שלחשוב על תיקונו של עולם זה פטנט שלי! אך אין זה משנה. אינך מסיג גבול. ועכשיו אומר לך למה נכנסתי אליך. זה יומים אני מחפש את מיכאל, רוצה לקנות אצלו את מאיה, אך איני מוצאו בבית. דומה שהאדמה פצתה פיה ובלעתּוּ. שמא אתה יודע היכן הוא?”

“גם אני חיפשתיו לפני שעה קלה,” אמרתי, “לא מצאתיו. אך אני שמח לראותך, פלטיאל. ענין לי אליך. ענין הקשור בנושא שבו פתחת: שיטת הענישה שלנו.”

“גם לך יש הצעות?” שאל פלטיאל.

עניתי לו:

“לדאבוני, אין לי הצעות ואף לא תשובות מן המוכן. לעומת זאת, מלא אני שאלות כרימון.”

וכאן סיפרתי לו על הביקור אצל צביקה צור. ארשת פניו של פלטיאל העידה בו שסיפורי עורר סערה בלבו. מיד הציע עזרתו.

“אסור לעמוד מנגד!” טען כדרכו, “יש לברר איך אפשר לעזור לו, לבחור המסכן. אני מוכן ומזומן לגשת אליו.”

“אין זה לפי גילך וכוחותיך, פלטיאל,” אמרתי, “סמוך על מיכאל. הוא בעל לב טוב, לב־זהב. אין לי ספק שהוא לא ישקוט. הוא יעשה משהו. הרי צביקה הוא חברו מילדוּת!”

“ייתכן שאתה צודק,” אמר פלטיאל מהורהר, “מיכאל הוא בחור נבון, בעל רצון טוב ובעל רגש. אך זאת אבקשך: עמוד אתי בקשר. אני רוצה לדעת מה נעשה בענינו של צביקה.”

כדרכו תמיד, הפליג פלטיאל בהרהורים, שאותם ביטא בקול:

“הבעיה היא שלא די ברצון טוב. חייב אדם להבין, כדי להושיט יד ולסייע לזולת. כשאתה רואה פושע, אל תשאל במה הוא אשם, אלא תשאל את עצמך: במה אשמה החברה, ובמה אשם אני, שהנחנו לו, לאדם זה, להידרדר? ומכאן רק צעד אחד בלבד להושטת יד, למלת עידוד, להצלה. אשר לצביקה, איני חושב שאיחרנו את המועד. יש להחדיר בו את ההכרה שהנפילה כשלעצמה אינה בושה. בושה היא שלא לקום אף אם מושיטים לך יד.”

דבריו של פלטיאל קלחו לאטם, נבונים, מלבבים, מעוררים למחשבה. דמדומי ערב ירדו על חדרי. כל אותה עת רבץ בּמבּוֹ על המרבד ליד שולחני. גופו לא נע ולא זע, רק ראשו המורם ואוזניו הזקופות גילו שיש לו ענין בשיחתנו. מדי פעם נהם לעצמו נהימה של הסכמה. האוּמנם הבין את השיחה? ידעתי שזוהי סברה של שטות, אך מאז ומתמיד יִחסתי לבּמבּוֹ תכונות שלא היו בו.

עודנו משוחחים, נפתחה הדלת, ויעל ואורי הופיעו בפתח. הם באו לשחק עם בּמבּוֹ, שכן מאז שובו לביתנו השתדלו שניהם לעזור לי. הם שהאכילו את בּמבּוֹ כל ערב, הם שהוציאוהו לצרכיו לחורשה, ואף־על־פי שבּמבּוֹ לא נתפייס, לא ויתרו והעתירו עליו אהבה רבה.

למראהו של פלטיאל נעצרו יעל ואורי, אך לאחר רגע נכנסו לחדר. יעל כרעה ליד בּמבּוֹ וחיבקה את צוָארוֹ ואילו אורי פנה אל פלטיאל:

“סבא פלטיאל” (כך נהג אורי לכנותו), “אולי יש לך כפתורים?”

“לשם מה לך כפתורים?” שאל פלטיאל ובעיניו נדלק זיק של משובה, “נשר לך כפתור ממכנסיך? ואולי אתה פותח חנות של סידקית?”

אורי נראה מהסס.

“אני אוסף,” אמר, “עכשיו עונת הכפתורים. יש לי קרוב לחמש מאות!”

“למה לך כפתורים רבים כל־כך?” היתּמם פלטיאל.

אורי משך בכתפיו.

“לא רק אני אוסף. כל הילדים אוספים!” אמר, “יש לנו אפילו בורסה. מחליפים, קונים ומוכרים. יש כפתורים יקרים מאוד, כפתורי־צדף וענבּר וזכוכית. כל כפתור וערכו ומחירו. אך מה אתה מבין בזה, סבא פלטיאל?”

חייך פלטיאל ואמר בקול מבודח:

“האומנם איני מבין? אם־כן אספר לך סיפור. גם את,” פנה אל יעל המחובקת עם בּמבּוֹ, “כדאי לך לבוא הנה ולשמוע.”

יעל ישבה על הרצפה ליד אורי ברגלים משׂוכּלוֹת, ושניהם זימנו עצמם לחוָיָה נעימה. שכן פלטיאל היטיב לספר. הוא היה מפליג בסיפור, מגביר את המתח, וכשזה הגיע לשיא, היה מפסיק פתאום כנואם בקי ומנוסה הקוטע נאומו וממתין למחיאות כפים, ובסיימו את סיפורו, מוּדע לרושם שעשה על שומעיו, היה פלטיאל מרכין ראשו כמתחטא ומתנצל ואומר: “סלחו לי. לא התכוונתי לרגֵש אתכם כל־כך!”

שיערנו שגם הפעם שמור לפלטיאל באמתחתו סיפור מרתק. ולא התאכזבנו.

“הסיפור שלי הוא כבן ששים,” פתח פלטיאל, “כלומר, בן עשר הייתי כשהתרחשו הדברים. תאמרו: זהו סיפור מיושן, אין לנו חפץ בו! טעות בידכם. הסיפורים אינם מתיַשנים לעולם. כמוהם כיין הטוב. ככל שעתיק הוא, כן טעמו טוב יותר.”

פלטיאל שלף חפיסת סיגריות, הדליק לו אחת ופלט את העשן, והפליג בדברים.

"אותה עונה, בשלהי החורף, התחלנו באיסוף חדש. לא, לא בולים, לא ‘זהבים’, לא מטבעות ואף לא חיילי־בדיל. התחלנו לאסוף כפתורים. מכל המינים, הגדלים והצורות. בולמוס אחז בנו: כפתורים! כפתורי מתכת ובד, פרוָה ועור, כפתורים עגולים ומרובעים, בולטים ושקערוריים, כפתורי־זכוכית נוצצים בשלל צבעים וכפתורי־נחושת שעינם כעין הזהב – תאוָה לעינים!

"נדבקתי בבולמוס זה. למראה כפתור בעל צורה יוצאת־דופן נדלקה בי אש זרה. מוכן הייתי לחרף נפשי ובלבד להשיגו ולצרפו לאוסף שלי. אילו פעמים לא עמדתי בפני יצרי וחתכתי בחשאי כפתור שקסם לי במיוחד, ממקטורן או ממעיל, בלי שבעליהם הבחינו בכך. יום אחד עשיתי זאת במעיל־הפרוָה של אבא, זכרונו לברכה, אך נתפסתי בשעת מעשה וספגתי סטירה – הסטירה האחת והיחידה שנתכבדתי בה בימי ילדותי. אבא ראַנִי בקלקלתי, עומד נבוך וחיור, מספרים בידי האחת וכפתור מעיל הפרוָה שלו בידי האחרת, ולאחר שסטר לי, הטיח במרירות:

"‘מה קרה לך? יצאת מדעתך? אתה עובר על בל תשחית. האינך יודע שאת מעיל־הפרוָה הזה קיבלתי מחותני ביום חופתי?’

"אך אני – בשלי. הסטירה והבושה לא הרתיעוני. היתה בי תשוקה לכפתורים, תאוָה גדולה מתאוותיהם של כל בעלי־התאוות בעולם. בלילות הייתי נוטל עמי את אוסף הכפתורים למיטתי, שולף כל כפתור ומלטף אותו ואף נוֹשׂאוֹ אל שפתי: מרגיש את הקרירות של כפתורי־המתכת, את הליטוף העדין של כפתורי־הפרוָה. והגיעו הדברים עד כדי כך, שבצאתי לרחוב הייתי מטמין סכין־גילוח בכיסי. מי יודע? אולי תזדמן לי מציאה. כפתור מופלא שעין לא ראתה כמוהו?!

"יום אחד שלחני אבא בשליחות לפרבר העיר. חיינו בוַארשה, בירת פולין היום, ואז – עיר כבושה זה שנים רבות בידי הרוסים. השוטרים רובם פולנים היו ומיעוטם רוסים, ואנו, ילדי היהודים, פחדנו מאוד מהפולנים האנטישמים בני וארשה, שבתוכם חיינו אנו, היהודים, כמיעוט מקופח. לא־כל־שכן פחדנו פחד־מוות מכל שוטר. למראה שוטר הייתי חוצה את הכביש אל המדרכה שממול. אמנם, לא עברתי על החוק, אך השוטרים לא היו זקוקים לפשע של ממש כדי להציק לילדי היהודים ולהניף עליהם את האַלָה שבידם.

"אך הבה נחזור אל השליחות שאליה יצאתי במצוָתו של אבא. נסעתי בחשמלית, שהיתה גדושה המון־אדם, פולנים לרוב. הכול הדפו ונדחקו עד שחששתי שאיחנק בתוך הקהל הדחוס. בכל תחנה עלה גל חדש של נוסעים, שפרצו פנימה, מנסים לכבוש לעצמם פיסת מקום, ואני טולטלתי בעל־כורחי קדימה.

"ופתאום הבּטתי נכחי ונשימתי נעצרה בקרבי. על־אף טקטוּק גלגלי החשמלית על־גבי פסי־הברזל שמעתי את הלמות לבי. לפני עמדה אשה צעירה, יפהפיה, פולניה כנראה, שכן עיניה כחולות היו מאוד וצמתהּ הבלונדית כעין הפשתּן ניטלטלה על כתפהּ והצליפה מדי פעם בפני הלחוצות מחמת הדוחק אל חזה. פני אפופות היו חמימות נעימה שפשטה בכל גופי. האשה לבושה היתה מעיל־קרקוּל – פרוָה ממין מיוחד של כבשים הגדלים בבוכרה, בקְרים ובאוקראינה, והם בעלי צמר מסולסל ושחור. אך לא המעיל הוא שעורר בי ענין. מול עיני, בריחוק אצבעות אחדות מהן, ראיתי כפתור גדול כמו כדור פינג־פונג בימינו, כפתור־קרקוּל שאף בחלומותי הטובים ביותר לא העזתי לחלום עליו.

"חשתי שזיעה מבצבצת על מצחי וניגרת על לחיי. הכפתור דומה שהביט בי בעין מפתה, מחייכת, מבטיחה את כל מנעמי גן־העדן. ואני לא יכולתי לעמוד בפני מנעמים אלה המזומנים לי. מציאה כזו מזדמנת לו לאדם פעם אחת בחיים. כיצד אחמיצנה? ידעתי שעלי להזדרז ולפעול, אך הריגוש שיתק את אברי.

"לבסוף, על־אף הדוחק האיום, הצלחתי לתחוב ידי לכיסי. אצבעותי אחזו בסכין־הגילוח ושלפוהו.

"פעימות לבי נתגברו. לא עוד פטיש הולם, כי־אם פעמון אדיר הוא שזעק בחזי. רגע ארוך כנצח המתנתי, ואז עצמתי עיני, שלחתי ידי אל חזה האשה – ועל החיים ועל המוות! – חתכתי.

"הכפתור המופלא, כפתור־הקרקוּל, היה בידי!

"אלא שעל־אף הדוחק הרגישה האשה הצעירה בנעשה. היא מיששה את מעילהּ כנגד החזה. הבחינה בכפתור החסר והקימה צעקה גדולה: ‘מנוּוָל שכמותך! גנב!’ לאחר רגע גבר קולהּ והידהד בחלל החשמלית: ‘משטרה!’

"לבּי קפא בקרבּי. פחדתי שאתמוטט על־אף לחץ הגופות מסביב. מרוב פלצות הוספתי להחזיק בידי את כפתור־הקרקול. והרי יכולתי לשמוט אותו אל רצפת הקרון ולהתפטר ממנו!

"החשמלית נעצרה. שוטר עובר־אורח שהוזעק עלה ונדחק בין הנוסעים והגיע אל האשה הצורחת. הוא שמע את סיפורהּ ומיד אחז בצוארוני מאחור, כנגד עורפי. צוארוני נתהדק עד שחשתי מחנק בגרוני.

"‘אתה הולך אתי!’ אמר השוטר וקולו רהוי וצרוד, קולו של רשע מרושע.

“הוא דחקני לפניו, אל פתח החשמלית. הנוסעים שיתפו עצמם בנעשה: אלה שילחו בי קללות ואלה כיבדוני בחבטה. מסביב בקעו קולות רגוזים: ‘פושע! גנב!’ לאחר רגע שלָפני השוטר בכוח מתוך פקעת הנוסעים הדחוסים. רגלינו עמדו ברחוב. החשמלית השמיעה צלצוּל ועקרה לדרכהּ.”

פלטיאל הפסיק סיפורו והיה חוזר ומוצץ את סיגריתו. היתה דממה בחדר. לבסוף לא עצר אורי כוח ושאל:

“נו, מה היה הסוף? מה עשה לך השוטר?”

פלטיאל חייך לעצמו חיוך של קורת־רוח. אין זאת כי חיכה לשאלה זו. ועדיין שתק והשאיר אותנו טרף לאי־הודאות. לבסוף המשיך דבריו:

"רק אז הצצתי בשוטר. קולו המחמיר לא תאם את מראהו. היו לו עינים שחורות שמבּטן נוח. גם שׂפמו, שפם שחור כזפת, שקצותיו זקורים ומסולסלים, העיד אל רוחו הטובה של בעליו. לרגע קט עודדני מראה פניו, אך אז השפלתי עיני וראיתי את האקדח המהודק לחגורתו וכן את האַלָה אשר בידו – ונתחלחלתי. ואז הגיעני שוב קולו, הקול הצרוד, הנוקשה:

"‘גנב שכמותך! יהודון קטן כל־כך ומנוּוָל גדול שכזה! מדוע חתכת את הכפתור ממעילהּ של הגברת? אמנם, היא תחזור ותחבר אותו אל מעילהּ, אך אתה, פושע נבזה, סופך יהיה רע ומר. אתה תלך אתי אל מטה המשטרה!’

"ופתאום הביט בידי וקריאה פרצה מפיו:

"‘אבוי! הגברת לא תוכל עוד לחבר את הכפתור! אתה, נבל, מחזיק את הכפתור בידך! מדוע לא החזרת אותו לגברת? חכה־חכה! אתה תשלם ביוקר! יתלו אותך, תכשיט שכמותך!’

"כך דיבר השוטר, ואני לא ראיתי עוד את עיניו הנוחות, המבודחות, כי עיני שלי נתכסו דמעות. התיַפּחתי בקול, ולשוא ניסיתי להתגבר ולהירגע. כל גופי הקטן ניטלטל בבכי. והשוטר אוחז בי, חופן בכף־ידו החופשית את צוארוני כנגד עורפי, והוא מוליכני אל מטה־המשטרה.

"בכיי ריכך כנראה את לב השוטר, אם־כי עד אז בטוח הייתי שאין לו לשוטר לב. הוא עצר רגע ואמר:

"אל תבכה. לא־תמיד מענישים בתליה בעד גניבת כפתור. לכל היותר תגורש לסיביר או תושלך לכלא. מאסר עולם. שלושים שנה, עשרים שנה.'

"ככל שהפחית מעונשי, גדל זיק התקוָה שנדלק בי, אך הישועה היתה עדיין רחוקה מאוד. לא ייפלא שגעיתי בבכיה מרה עד שהעוברים־ושבים נעצרו והפנוּ ראשם אלינו. תוך כדי התיַפחוּת פרצו מלים מגרוני השנוק, מלים מפצירות, מתחננות:

"‘אדוני השוטר, תן לי ללכת. לא אעשה זאת שוב! אני נשבע!’

"השוטר הרפּה מצוארוני. חשתי הקלה בגרוני ושנמתי לרוָחה, זו הפעם הראשונה מאז אחז בי בעלותו לחשמלית. והנה הגיעני קולו של השוטר:

"‘למה גנבת את הכפתור של הגברת?’

"הרכנתי ראשי ושתקתי.

"‘אתה סוחר בכפתורים?’

"‘אני אוסף,’ גימגמתי.

"‘יש לך באוסף כפתורים רבים?’

"‘קרוב לאלף,’ עניתי.

"‘הוֹ־הוֹ!’ קרא השוטר בהתפעלות, ‘זהו אוסף רציני. יש לך גם כפתורי־צדף?’

"‘יש.’

"‘וכפתורי־עצם?’

"‘יש.’

"‘מרובעים?’

"‘המון!’

"‘ומשושים?’

"‘גם־כן!’

"‘וכפתורי־שרד?’ נעץ בי השוטר את עיניו הבורקות במשובה.

"‘לא.’

"‘הכיצד?’

"עם שאני תמהּ על חקירתו, ואיני יודע מה לענות, הצצתי בידו האוחזת באלה, ופתאום חשתי יובש מוזר בגרוני. אל־אלוהים! על שרוול סגינו, סמוך לאמת־ידו, ראיתי כפתור־מתכת שעינו כעין־הכסף ועליו תבליט של נשר – סמל המדינה. כפתור זה התנדנד על חוט אחד ויחיד ופליאה היא כיצד אין הוא ניתק ממקום שבתּוֹ.

"לשוני נאלמה בפי. כמהופנט הבטתי בכפתור הנוצץ שדומה שיצא לעיני בריקוד. השוטר עקב כנראה אחרי מבטי, שכן אף הוא הביט בכפתור ואפילו הניע זרועו והרקידהּ, עד שהכפתור חג סביבו כשיכור.

“ואז ־ ־ ־”

פלטיאל קטע דבריו לרגע, ואז המשיך:

"ואז קרה הדבר שלא אשכחנו לעולם. השוטר שלח את ידו השמאלית, תלש את הכפתור והגישוֹ לי.

"קח, ילד, והסתלק!' קרא, ‘ושלא אראה אותך עוד. והעיקר, אל תעז להבא לחתוך כפתורים!’

"וכיון שעמדתי תחתי, קפוא מרוב תדהמה, הוסיף ואמר:

"‘מה חשבת, ששוטר אינו בן־אדם? שמעולם לא היה ילד? דע לך, שגם אני אספתי כפתורים ואפילו היו לי יותר ממך: קרוב לאלף וחמש מאות! אילולא אבד לי האוסף במשך השנים, היינו אולי עוסקים בהחלפות…’

"צחק בקול ודחק בי באלתו וגער בי:

"‘נו, הסתלק! מה אתה עומד כגולם?’

“עקרתי משם בריצה ומרוב ריגוש לא הודיתי אפילו לשוטר. בידי האחת לחוץ היה כפתור־הקרקוּל השחור־משחור, ובשניה כפתור־המדים שעינו כעין־הכסף. אילו חי הנשר שעל הכפתור, אין ספק שהיה נחנק, כל־כך לחצתי עליו בידי הקפוצה.”

תם סיפורו של פלטיאל. היתה דממה בחדר. פניו של פלטיאל קרנו. האור שעמד בהם מוּכר היה לי היטב. הוא הופיע תמיד בשעה שסיפר את ימי ילדותו.

לבסוף הפר פלטיאל את השתיקה.

“ידעתי שהסיפור ימצא חן בעיניכם,” אמר, “אך סיפרתיו לא בגלל המעשה שהיה, אלא בגלל מוסר־ההשכל שבו. אתה, אורי, שאלת אותי: 'מה אתה מבין בזה, סבא פלטיאל? נכון? אמרת ודאי בלבך: מה הוא יודע, פלטיאל, במשחקי ילדוּת? כמוך חושבים רוב הילדים. הם בטוחים שכל משחק שלהם הוא המצאה שהמציאו, פטנט ממש! והרי אין זה כך. בחפירות מצרים הקדומה, מלפני אלפי שנים, נמצאו בובות, ג’ולים, קוביות משחק. מי יודע? אולי אפילו אספו גם בני הפרעונים כפתורים? עגולים ומרובעים ומשושים, כפתורי בד ומתכת, כפתורי עץ וצדף ועצם? על־כן סיפרתי לכם את המעשה בשני כפתורים. ייתכן שעכשיו תביטו קצת אחרת בסבא פלטיאל, ואולי בכל אדם זקן.”

אנחנו אוהבים את סיפורי הילדות שלך, סבא פלטיאל," אמרה יעל, “יש שאנו חושבים שכבר סיפרת הכּוֹל והנה בא סיפור חדש, מפתיע. כמה סיפורים יש לך עוד?”

פלטיאל חייך, ספק לעצמו, ספק אל יעל ואורי.

“אענה לך בסיפור,” אמר, "בהיותי ילד רך, לקחני אבא, זכרונו לברכה, לטיול מחוץ לעיר. היה זה הטיול הראשון בחיי בשדה וביער. דברים רבים ונפלאים ראיתי אז, אך במיוחד זכור לי המעיין שלידו נעצרנו, המים ניגרו בין הסלעים ואצו־רצו לדרכם. הבטתי בהם, בריצתם הבהולה, וראשי נסתחרר.

"‘מתי הם ינוחו?’ שאלתי את אבא, ‘מתי ייפסק הזרם?’

"ואבא צחק ואמר: ‘הוא לא ייפסק לעולם!’

“היה זה לפני שנים רבות, אך אני נזכר לא־פעם בטיול ההוא עם אבא, וכשאני חושב על שנות ילדותי, אני אומר לעצמי, שילדותו של אדם כמוה כמעיין. היא חיה וזורמת בקרבּוֹ בכל עת תמיד ואומרת במלמול־הכּסף שלהּ: 'אל דאגה! יש לי עוד ועוד!”

פלטיאל כיבה את בדל הסיגריה במאפרה. הבחנתי שידו האוחזת בהּ רועדת, וידעתי שרעד זה בא מחמת ריגוש. שכן פלטיאל, בספרו פרק מפרקי ילדותו, חי את הכול מחדש.

“הגיעה השעה ללכת,” אמר פלטיאל וקם, “אני רוצה לכתוב היום מכתב לבני אלכסנדר.”

בחלון עמד הלילה. באורו של פנס הרחוב דמו צמרות האורנים בחורשה אשר מעבר לכביש לגוש אפל, אטום. ופתאום בקעה מתוך החורשה נביחה קולנית, ממושכת, מפצירה. שמע בּמבּוֹ ונשא את ראשו וניתר מן המרבד ורץ לעבר הדלת. נדהמנו. היתה הפעם הראשונה מאז חזר אלינו, שגילה רצון לצאת החוצה. סיפרתי זאת לפלטיאל.

“אני מניח שמאיה היא הקוראת לו,” אמר פלטיאל, “הניחו לו לצאת.”

הוא פתח את הדלת ובּמבּוֹ חמק החוצה. לאחר רגע נעלמה דמותו של פלטיאל בחשכת הרחוב.

 

פרק ארבעה־עשר: בית למאיה    🔗

במקום שנכשלנו ארבעתנו – יעל, אורי, שרה ואני – הצליחה מאיה. ימים רבים רבץ בּמבּוֹ בחדרי, מסוגר בתוך עצמו, נמנע מלהישיר בי מבט, ואדיש לחלוטין לנעשה בחוץ, כאילו אין העולם קיים מעבר לקיר. עתה, משנענה לקריאתהּ של מאיה ואץ אליה לחורשה היה יסוד סביר להניח שזוהי ראשית ההתאוששות. ואכן, לא טעינו. אם־כי הדרך אל הפיוס השלם עם בני־הבית, ובעיקר אתי, היתה עדין רחוקה.

אם היה ספק בלבּי מי ציפה באותו ערב לבּמבּוֹ בחורשה, בא סיפורו של מיכאל למחרת היום ופיזר את הספקות. מפיו נודע לי שמאיה עשתה מאז שובהּ מקיבוץ תלם נסיונות נואשים לחמוק מתוך המכלאה – ולא הצליחה. והנה אמש נעלמה. נדמה היה למיכאל שהוא שומע את קול נביחותיה מתוך החורשה, אך מיד אמר לעצמו: אם אמנם ברחה מאיה, הרי תתרחק ככל האפשר מן המכלאה ולא תסגיר את עצמהּ על־ידי נביחות. מתברר שטעה. שכן שניהם, מאיה ובּמבּוֹ, חזרו בשעת בוקר מוקדמת, היא למכלאה והוא לביתי, ושניהם שותקים ושומרים על סודם המשותף.

שלא כבעבר לא הקפיד עוד מיכאל עם מאיה. הוא ויתר על הסיכוי שמאיה תמליט גורים גזעיים טהורים. הרי בין כך ובין כך עמד למסור אותה במתנה לפלטיאל. ואכן, אותו יום עצמו בא אל פלטיאל וסיפר לו על החלטתו, אך התנה תנאי: על פלטיאל להכין מלונה בחורשה, ליד כותל ביתו. פלטיאל שזימן עצמו לשלם במיטב כספו תמורת מאיה, התרשם מאוד מן המחוָה של מיכאל. “למה זה מגיע לי?” חזר ושאל.

כך סיפר לי מיכאל והוסיף:

“עתה, לאחר שנודע לי מפיך שגם בּמבּוֹ נעלם אמש, אני מבין שמאיה היא שקראה לו בנביחות. היא עכשיו מיוחמת. אך פליאה היא בעיני: בדרך־כלל מחזרים הכלבים־הזכרים אחרי הכלבות המיוחמות. מאיה הפרה את הכלל. היא שביקשה את בּמבּוֹ שיבוא אליה. לא־רחוק היום שיהיו לפלטיאל גורים נאים. רצה כלבת־שמירה ויהיה בידיו דור שלם של כלבים!”

מיכאל צחק, אך מיד נשתתק ופניו הרצינו.

“נזכרתי בעיקר,” אמר, “פלטיאל פתח אתי בשיחה על צביקה צור. האוּמנם סיפרת לו הכול?”

“כלום לא הייתי רשאי לספר?” שאלתי, “האם זה סוד? הייתי מזועזע מן הביקור אצל צביקה ואמרתי בלבי שפלטיאל, כמחנך, יעוץ אולי עצה נבונה.”

“הוא אמנם יעץ,” סיפר מיכאל, "ולא עצה אחת בלבד. זה שנים רבות אני מכּיר את פלטיאל ויודע שמדי פעם נדלק בו ניצוץ. כשהוא מחליט להיחלץ לעזרה למישהו, אין הוא נח עד שעולה חפצו בידו. אלה שהפעם לא ניצוץ הוא שנדלק בו, כי־אם אש גדולה. אין זאת כי סיפורך ריגש אותו יתר־על־המידה. תאר לך שפלטיאל השביע אותי לא להפקיר את צביקה. הוא, פלטיאל, מוכן להשתתף בכל תכנית שיהיה בּהּ כדי לחלץ את צביקה ממצבו הביש. ראשית, אמר לי, יש להוציאו מבית־האריזה שבפרדס הנטוש. לנתק אותו מחבריו מאתמול. ולאחר־מכן צריך לדאוג לו לתעסוקה כלשהי.

“'והיכן נשכּנוֹ?” שאלתי את פלטיאל.

"מתברר שפלטיאל כבר חשב על כך ותיכנן הכּוֹל עד לפרטי־פרטים. השיב לי:

במחסן! אני מוכן לגשת להנהלת סולל בונה. אחדים ממנהליה הם תלמידי־לשעבר.'"

“איזה מחסן?” שיסעתי את סיפורו של מיכאל, אך אותו רגע נזכרתי:

בעמקי החורשה, ליד הגדר, עמד מחסן אפור שקירותיו עשויים לוחות־בטון. סולל בונה, שבנה בשעתו את השכונה שלנו, הועיד מבנה זה, שהוקם מלוחות טרומיים, למחסן למלט ולכלי עבודה, וכן למשרד בשביל מנהלי העבודה בשטח הבנייה. משנסתיימה הקמת השכונה, נטשה החברה את המחסן והוא נשכח מלב. ייתכן שהחברה שמרה אותו לימים שבהם תתחיל לבנות מעבר לכביש, במגרש הגדול והריק. על הדלת תלוי היה מנעול חלוד, וכך עמד המחסן בשממונו בקצה החורשה, מוסתר מעין רואים על־ידי צמרות האורנים וכן על־ידי מטפסים למיניהם אשר השתרגו על כתליו האפורים. גגו, העשוי לוחות אזבסט גלי, מכוסה היה שכבה עבה של מחטי אורן – נשוֹרת העצים שמסביב.

מיכאל התעלם משאלתי והמשיך את סיפורו:

"‘אפשר לגור שם?’ שאלתי את פלטיאל.

"פלטיאל חשב על הכול. הוא הציע שלאחר שיקבל את הסכמתם של מנהלי סולל בונה, נסייד את המחסן ונחברו לרשת החשמל.

"‘ושירותים?’ שאלתי את פלטיאל.

"‘יש שם גם בית־שימוש וגם מקלחת,’ אמר פלטיאל, ‘הם שימשו בעבר את מנהלי העבודה.’

"ואז הוסיף פלטיאל, כמלמד זכות על עצמו:

"‘הייתי מכניס את צביקה לביתי, אך הרגלי אינם הרגליו. כך, למשל, אני ישן בבקרים לאחר תורנות־הלילה בבית־החולים, וחושש שצביקה לא ירגיש בביתי בנוח. הריני זוכר את דבריו: “אני זאב בודד” ומניח שקשה לו, לבחור כמו צביקה, שהחיים התאכזרו לו ובני־אדם הנחילוהו אכזבות רבות והשביעוהו מרורים, לתת אמון במישהו זר לו עד כדי החלטה לבוא ולהשתכן בביתו.’

"‘והמשטרה?’ שאלתי את פלטיאל, ‘הרי תלוי ועומד נגדו צו מאסר. הוא משוחרר על תנאי!’

“‘אל תשכח,’ השיב פלטיאל, ‘שהייתי מורה ומחנך־כיתה למעלה מארבעים שנה. בין תלמידי מצויים לא רק מנהלי סולל בונה, אלא גם מפקדי משטרה ואפילו שופט אחד מבית־המשפט המחוזי. אני אתדפק על דלתם, לא אנוח ולא אשקוט. רק זאת אבקש: שיתּנו צ’אנס לצביקה. צ’אנס אחרון. שיניחו לו. כי עכשיו אין הוא עוד בודד וזרוק לכלבים. אני מוכן לסייע לו בכול. וגם אתה, מיכאל. והרי אינך חבר־ילדוּת יחיד שלו. אתה תפעיל את חברי כיתתך לשעבר. איני חושב שכולם, עד איש אחד, יהיו מוכנים להירתם למשימה, אך אין לי ספק שיימצאו ביניהם אחדים שיטו כתף. כי זאת למדתי במשך שנות חיי הארוכות: רבים הם האנשים שלבם לב־זהב, אך מחמת טרדות החיים אין לב זה בא לכלל ביטוי. אולם, אם תתדפק על לב כזה, מיד יענה לך הד והוא יפתח שעריו לרוָחה. דומה שכל חייו ציפה אדם זה לרגע שבו ייתבע לפעול ולעשות מעשה טוב.’”

כך סיפר לי מיכאל והוסיף:

“דבריו של פלטיאל הדהימוני. אמנם, מאז ביקורנו בפרדס הנטוש לא היה לי מנוח ולא הפסקתי להרהר בצביקה. חשתי מחנק: האם יש גם בי מן האשמה? הרי הייתי חברו של צביקה מאז כיתה אל”ף! מדוע לא קמתי לסייע בידו כשהקיזו את דמו? מדוע לא ניסיתי לעצור בעדו ברגע שמעד לראשונה והנחתי לו להידרדר? אך כל כמה שהירהרתי בכך ונתיַסרתי בהרגשות אשמה, לא העליתי על דעתי כל הצעה מעשית. והנה בא פלטיאל ובפיו תכנית מושלמת! הופתעתי מאוד. ופלטיאל, שהבחין בכך, אמר לי: אל תענה מיד. חשוב בדבר. אני נותן לך שהות של יומים־שלושה…'"

מיכאל נשתתק ולאחר שעה קלה אמר:

“על־כן באתי אליך עכשיו. לא בגלל מאיה שברחה. הרי סיפרתי לך שויתרתי כבר על שמירת אילן־היוחסין של נינת־נינתה של ליידי, כלבתו של הרברט סמואל, הנציב הראשון בארץ־ישראל המנדטורית. באתי אליך בבקשה: מאז פנה אלי פלטיאל אין לי שקט נפשי. מצד אחד אני חושש להסתבך בענינו של צביקה. אמנם, למדנו בכיתה אחת, אך מאז הרי עברו שנים רבות. מה לי ולצביקה היום? הרי הוא הלך בדרך משלו, דרך הפשע, ועד כמה שאני יודע נדירים מאוד המקרים שפושע מועד חוזר למוטב. אך מצד אחר איני שוכח מי ומי הוא פלטיאל. את אורח־חייו, את תמיכתו בזלדה הזקנה. ואני אומר לעצמי: אמנם, אנשי למ”ד ו“ו פועלים בדרך כלל ביחידות, אך מי יודע? אולי זכיתי להיות מכשיר בידי פלטיאל? אני חוזר ואומר זאת ומשתדל לשכנע את עצמי, ועדיין יש בי ספקות. על־כן אבקשך: תן גם אתה את ידך לענין! עמוד לימיני. תקל עלי את ההחלטה אם גם אתה תצטרף. בשנים יהיה לנו קל יותר.”

“בשנים?” זקפתי בו מבט מופתע, “והרי אנו שלושה! שכחת את פלטיאל! ומדוע אתה מתעלם מהצעתו – לנסות ולפנות אל חברי הכיתה שלך? אשר לי, אתה יכול לסמוך עלי בכול!”

מיכאל הושיט כף־ידו הגדולה ולחץ את ידי בחום. מימי לא ראיתיו נרגש כל־כך. אמר לי:

“אני מודה לך מקרב לבי.”

“אין לך מה להודות,” אמרתי, “הרי בינתים לא עשיתי שום דבר.”

“אתה עשית הרבה!” קרא מיכאל, “התזכור את דבריו של פלטיאל? ‘אם תתדפק על לב, מיד יענה לך הד והוא יפתח שעריו לרוָחה.’ נכונותך לעזור לי היא ששיחררה את ההד ופתחה שערים. איני זקוק עוד לשהות של יומים־שלושה שנתן לי פלטיאל. הריני ניגש אליו מיד.”

מיכאל הלך לו, ואני נשארתי יושב במקומי, מהרהר בפגישתנו ובדברים שנאמרוּ בהּ. “מי יתן ואהיה ראוי לאמון שנתן בי מיכאל!” התפללתי בלבי.

השעה היתה קרובה לשתים. בחוץ עמד יום של שלהי סתיו משופע בשמש, כאילו התחפש ליום קיץ. יעל ואורי שיחקו בחוץ על הדשא. קראתי להם וסיפרתי על מיכאל שנתן את מאיה מתּנה לפלטיאל והצעתי להם שיעזרו לי להקים את המלונה לכלבּה.

“אצא מיד לדרום העיר,” אמרתי, “ואקנה קרשים ומסמרים.”

“חבל על הכסף, אבא!” קרא אורי, “אנחנו נביא לך את כל הדרוש: קרשים, מסמרים ואפילו אזבסט לגג המלונה.”

“היכן תקחו?” תמהתי, “תסחבו?”

“מה פתאום?” מחה אורי, “סמוך עלינו, אבא!”

ועדיין ניסיתי לטעון, אך נזכרתי בכמה וכמה מקרים בעבר שבהם הוכיחו ילדי – וגם חבריהם – תושיה רבה, וּויתרתי על הנסיעה לדרום העיר.

יעל ואורי הלכו להם ולאחר־מכן נודע לי שהזעיקו את חבריהם, סיפרו להם על תכנית המלונה וסיפורם הלהיב את דמיון השומעים, שנרתמו מיד למשימה.

מאז ומתמיד תמהתי על דבקותם־במטרה של ילדים. קחו, למשל, את ל"ג בעומר. בידי ילדים אין בדרך־כלל לוח שנה, אך דומה שמישהו פלאי מבשר להם מבעוד מועד על התאריך הקרב ובא. ואז הם מזדרזים ומקדימים ומשרכים דרכם כנמלים ומביאים על גבם ציבּורי־ציבּורים של עצים עד שמדורתם הנדלקת בערב החג ממריאה לרום ומרהיבה כל עין. היכן הם משׂיגים את מבוקשם?

הדוגמה של ל“ג בעומר היא אחת מרבּות. גם במקרה המלונה של מאיה הוכיחו הילדים את תושיָתם. לאחר כשעה, כשהצצתי בחלון לעבר ביתו של פלטיאל העומד בקצה חורשה, ראיתי את יעל ואורי ואת חבריהם, הן מהשכונה והן מה”צופים", באים מכל העברים: אלה עם קרשים, קרשי פינה, אלה עם לוחות עץ לבוד, אלה עם לבֵינים ויתדות־ברזל. עוזי, החבר של יעל, ניקה בטוריה שנטל מגינתי כברת אדמה ליד כותל ביתו של פלטיאל, עקר את הקוצים, כיסח את העשבים השוטים וגרף במגרפה את הנשוֹרת של האורנים. ברחבה שנתפנתה סידר את השלל שהובא בידי חבריו, ריכז בקופסאות־פח את המסמרים והברגים שמיינם לפי הגודל, ומשסיים, בא אל ביתי והזמינני לגשת אתו לחורשה.

השעה היתה קרובה לשש. דמדומי ערב ירדו על החורשה וצמרות האורנים האפילו. בצאתי עם עוזי, נתקלתי בפלטיאל שחזר מסידורים בעיר. פלטיאל הבחין בחומר הבנייה שנערם ליד כותל ביתו והופתע.

“מה קורה כאן?” שאל, “ומה אתם עושים פה, ילדים?”

הסברתי לו. חיוך פשט על פניו. הוא הציץ בשעונו והכריז:

“אני מודה לכם מקרב לב. עוד מעט יחשיך לגמרי ועליכם לחזור הביתה. אני מציע שמחר, בשעה שלוש, תבואו הנה, ויחד נקים את המלונה.”

יעל ואורי חזרו עמי הביתה. שאלתי:

“איפה לקחתם את כל החומרים?”

יעל הרגישה כנראה בחשש שכירסם בלבּי, שכן נזדרזה והגיבה:

“אין אנחנו גנבים! אילו ידעת, אבא, מה רבים החפצים המועילים שבני־אדם משליכים החוצה!”

“מדוע אין אני רואה אותם?” שאלתי.

אמרה יעל:

“כי אתה יושב בבית. אילו שיחקת כמונו ב’צופים' ב’סימני־דרך', אילו עסקת כמונו בגילוי עקבות, היית רואה הרבה דברים! את רוב החומרים מצאנו ליד הבתים. האנשים השליכו אותם ככלי אין־חפץ־בו. ואל תשכח שבמבצע השתתפו עשרה ילדים. כל אחד הוסיף והביא משהו מביתו. זה קרשים וזו ברגים. ועוזי יביא מחר כלי עבודה.”

למחרת, בשתים אחרי־הצהרים, באתי עם יעל ואורי ולחורשה. והרי נדבּרנו להיפּגש עם פלטיאל בשלוש? אלא שרוחם של יעל ואורי קצרה מלחכות. משבאנו לרחבה שליד כותל ביתו של פלטיאל, מצאנו שם את כל הילדים. אף הם הקדימו לבוא מחמת חוסר־סבלנות והרצון לגשת לבניית המלונה. הכּוֹל המתינו לעוזי.

הוא הגיע אחרון ועל כתפו תרמיל צבאי גדול וגדוש. מופתע הציץ בקהל ואמר כמתנצל:

“לא יכולתי להקדים. חיכּיתי שאבא יגמור את העבודה ואוכל לקחת את הכלים.”

רק אז נזכרתי שאבא של עוזי הוא נגר־רהיטים. עוזי פרק את התרמיל ולעיני נתגלו פטישים וצבתות, פלאיֶר ומקדחת־יד, משׂור ומקצועה, ברגים ואומים למיניהם וכן מטר־נגרים מתקפל עשוי עץ. עד־מהרה הוכיח עוזי שהתפוח אינו נופל הרחק מן העץ. עוזי ניחן בכשרון נגרוּת מעוּלה. חבריו הרגישו בכך ולמן הרגע הראשון נשמעו להוראותיו. רק בהתחלה הציקו בשאלות:

“מדוע אתה תוקע יתדות־ברזל לאדמה?”

“כדי לחבּר אליהן את המלונה שתוקם.”

“מדוע אתה בונה משטח לבֵינים?”

“כדי שהמלונה תהיה מוגבהת ולא יחדרו אליה בחורף מי השלוליות,” הסביר עוזי והציץ בגליון־הנייר שלפניו, שעליו התנוסס תרשים מדויק של המלונה.

“ומדוע אתה קודח חורים בקרשים?” שאלו.

“כדי לקבוע בהם את הברגים שיחברו זה לזה את הקירות,” הסביר עוזי בסבלנות.

לבסוף הניחו לו וסמכו עליו ואף צייתו לו. הכול עבדו בשקידה: ניסרו, הקציעו, דפקו מסמרים. לשוא ביקשנו, פלטיאל ואני, שישתפו אותנו במלאכת הבנייה. הם התעלמו מפניותינו. באין־ברירה ויתרנו.

עם רדת הדמדוּמים הציץ עוזי במלונה שהוקמה וחיוך של קורת־רוח פשט על פניו. הוא פרש את התרשים והעבירו לנגד עינינו.

“אדרבה, תראו!” קרא, “בדיוק כפי ששירטטתי אמש!”

ואכן, התרשים היה ציור מדויק של המלונה, והמלונה עצמהּ נאה וחמודה. קירותיה קרשים מהוקצעים, גגהּ אזבּסט לבן, גלי, ומעליו, במשופע, רעפים אדומים, מבריקים. “האזבסט יספיק בימי גשם,” הסביר עוזי, “את הרעפים הוספתי לנוי.” המלונה סמוכה היתה לכותל ביתו של פלטיאל ועל הרחבה שלפניה פיזרו הילדים חצץ דק, מנומר בצדפים, ששוּקה ורן – בעלי־האופנים – הביאו במיוחד בשקים משפת הים.

“סיימנו!” הכריז עוזי ושיפשף כפות־ידיו זו בזו. “יש לחגוג את המאורע!”

“אדרבה, היכנסו לביתי,” הציע פלטיאל, “אשפות לכם סיר קפה. יש לי קופסת ביסקויטים.”

“בבית זה לא קונץ!” הכריז עוזי, “אנחנו נדליק מדורה בחורשה ואתה, סבא פלטיאל, תוציא אלינו את הכיבוד.”

לא יצאה שעה קלה, והילדים הסבּו במעגל ברחבה אשר במרכז החורשה, ליד ארגז־החול שהוקם בשעתו בשביל פעוטות. במרכז המעגל הודלקה מדורה מן העצים שנשארו אחרי הקמת המלונה. איתמר, שהצטיין בצופיות, התקין חצובה מאולתרת, שעליה שפת את סיר הקפה של פלטיאל.

שעה ארוכה מסוּבּים היינו למדורה. הילדים ישבו על הארץ ברגלים משוּכּלות: יעל ואורי, עוזי הבנאי, איתמר הצופה המצטיין, שוקה ורן בעלי־האופנים, ועוד ארבע בנות מה“צופים” שלא ידעתי את שמן. פלטיאל ואני ישבנו על הדופן העשוי לבֵינים של ארגז־החול ופנֵינו אל האש המרצדת. פתחו הילדים בשירים שהיו מוּכּרים לנו, ואנו צירפנו קולנו לקולם. לאחר־מכן לגמנו מן הקפה הרותח וחזרנו ונתַנוּ קולנו בשיר.

אט־אט דעכה המדורה. החשיכה, שקודם־לכן דומה שנסוגה, חזרה וסגרה עלינו מסביב. מבין גזעי האורנים באה רוח קרירה, רוח סתוית, שהרעידה את בשרנו. הילדים עמדו להתפזר. ואז קם פלטיאל ואמר:

“אתמול הודיתי לכם על רצונכם הטוב. עכשיו שאו תודה על המעשה שעשיתם. האמת היא שאין זו סתם מלונה. מאיה שהתה תחילה במכלאה של מיכאל. היה זה מעון ארעי, שכן הכלבה עמדה להימכר לכל שיַרבּה במחירהּ. לאחר־מכּן בילתה שנה בשבי, קשורה אל כבל. עתה היא נמצאת שוב במכלאה של מיכאל, אך בית של ממש לא היה להּ מעולם. עכשיו יהיה להּ, למאיה, בית. אתם, שהקמתם אותו, מוזמנים לבוא ולשחק אתּהּ כל־אימת שיתחשק לכם. אני סומך עליכם שתתידדו אתּהּ. לאחר כל מה שעבר עליה, זקוקה מאיה לידידים.”

 

פרק חמישה־עשר: המחסן בחורשה    🔗

הבית למאיה הוכן במשך שעות מעטות והקמתו לא היתה כרוכה בקשיים מיוחדים. שלא כן, להבדיל, המחסן המיועד לצביקה. הבעיה לא היתה להכין את המחסן בשביל צביקה, אלא להכין את צביקה בשביל המחסן. למן הרגע הראשון, שבו העלה פלטיאל את תכניתו לשכן את צביקה צור במבנה המוזנח של סולל בונה, ברור היה לנו שהקושי העיקרי יהיה לשכנע את צביקה שיסכים להינתק ממאורתו אשר בפרדס הנטוש, לצאת מבדידותו ולבוא אלינו, אל בין האנשים, שבדרך־כלל הרתיעוהו והפחידוהו. ככל שחזרתי ושיחזרתי בזכרוני את התפרצותו של צביקה בשעת ביקורנו בבית־האריזה, גבר החשש בלבּי שהמשימה שנטלנו על עצמנו היא משימה בלתי־אפשרית. אך כיון שהחלטנו לפעול, הרגשנו שאין כל דרך בחזרה. יש לעשות את הצעד הראשון.

ומה היה אותו צעד?

ברור היה שצריך לגשת אל הפרדס הנטוש ולקחת דברים עם צביקה. תחילה הציע פלטיאל שיצטרף אל מיכאל, אך לאחר עיון נוסף החלטנו כי מוטב שמיכאל יסע לבדו. הוא ינסה לשבור את חומת הניכור שנתגבהה ביניהם בביקורו הראשון בבית־האריזה, ידבר על לבו של צביקה, ישכנע. קיוינו שצביקה לא ידחה את הפנייה על הסף, לא יפנה עורף למיכאל ולא יגרשו בזעם מעל פניו. לעומת זאת, חששנו שנוכחותו של פלטיאל, אדם זר, תרתיע את צביקה. הוא יצטנף כקיפוד בשעת סכנה, יזקוף את קוציו ויסתמר, וכל־כולו טינות ישנות ואיבה המוכנה בכל עת תמיד להכות אל החוֹמש כל המעז להבקיע את שריון בדידותו.

לפני צאתו אל צביקה התיחד מיכאל עם פלטיאל, שציידוֹ בכמה עצות טובות, ואז נסע בג’יפ שלו לרעננה, אל הפרדס הנטוש. ידעתי שפלטיאל הממתין לשובו של מיכאל משליחותו שרוי במתיחות רבה, ובאתי אל ביתו, כדי להקל עליו את שעות הציפיה. תחילה שתק פלטיאל, נתון להרהוריו, אך לאחר שישבנו על כוס תה, נפתח פיו ודבריו היו כמעיין המתגבר.

“איני זוכר מקרה,” פתח פלטיאל ואמר, “שהעסיקני כל־כך כמקרהו של צביקה. אני חוזר ושואל את עצמי לפשר הדבר ונוטה לחשוב שלאחר ששמעתי את סיפורך על ביקורכם בבית־האריזה ברעננה אני מרגיש עצמי מעורב אישית בפרשה העצובה של צביקה צור. כמחנך במשך עשרות שנים, אני סבור שהדחיפה האחרונה להידרדרותו של צביקה היה מעשהו הנואל של מנהל בית־הספר, האיש שהפך את גירושו של צביקה מבית־הספר להצגה רבתי. מעשה זה תובע עלבונו וזועק לתיקון, אך יש עוולות שאי־אפשר למחותן ואף לא את הרגשת האשמה שהן משאירות בלב. המנהל שגירש את צביקה אולי היה מורה מדופלם, מוסמך ללמד מקצוע מסוים. אך מי נתן לו את הרשות לחנך? אכן, זוהי הצרה: כל הרוצה בא ומחנך. הראית מקרוב עמוד־חשמל בעל מתח גבוה? תיל דוקרני חוסם את העליה לפסגתו, וכן ציור מפחיד: עצמות גולגולת של שלד. ללמדך, שרק חשמלאי שיש לו כישורים לכך רשאי לטפס ולעלות ולטפל בחוטים. כל שאין בידו רשיון, ייאסר ויוטל למעצר. מה שאין כן בשטח החינוך. כל אדם שהשיג תעודת מוֹרה בא ומחליט: אני אחנך. והרי נפשו של ילד מסובכת לאין־ערוך יותר מחוטי העמוד בעל המתח הגבוה! היכן התיל הדוקני המגן על הילד? עצמות הגולגולת המפחידות? החוק, שמאחוריו שוטרים ומעצר?”

פלטיאל הדליק לעצמו סיגריה ושקע בהרהורים. בפניו שקפאו לא זע כל שריר. אך פתאום דומה שהתעורר ודיבר שוב, ספק אל עצמו ספק אלי:

“אני יודע שמקרהו של צביקה צור הוא מקרה קשה. אין לי כל השליות. מיכאל לא יחזור הנה בעוד שעה קלה ובפיו בשורה מרנינה: ‘הכּול בסדר, צביקה חזר למוטב ומעכשיו יהיה אדם ישר, הגון ונקי־כפים!’ לא, אני יודע, לדאבוני, שהחיים אינם אגדה המסתיימת בסוף שכולו טוב. שיקומו של צביקה – ושל כל אדם אחר – כרוך באכזבות, בתסכּוּל וברגעי יאוּש. שכן זו הצרה, ששוברים חת־שתים, אך כל הבא לתקן, ללקט את השברים ולאחוֹתם אחד לאחד, חייב להתאזר בסבלנות. התיקון מצריך זמן רב. אף אם נעשה את כל המאמצים, מי לידנו יתקע שחפצנו יצליח? אך אסור לו, לאדם, להתיאש. לא עליו לסיים את המלאכה. חייב אדם לעשות טוב ולקוות לטוב. לזרוע זרעים ולהאמין שינבּטו. לתקן פגימות וליַחל שהתיקון יעלה בידו. ואשר לאכזבות, אף אם תפקודנה אותך ויבוא עליך רגע של חולשת־דעת, אל תזדרז להסיק מסקנות ולעשות הכללות. אמור לעצמך: הפעם לא עלה חפצי בידי, אך אין זו גזירה שאיכשל תמיד.”

כך דיבר פלטיאל ופניו, שחיורות היו בדרך־כלל, הסמיקו. דומה שהאמונה הלוחשת בקרבו הציתה אותן בלהט. השעות חלפו לאטן, ומיכאל טרם חזר. פלטיאל הציץ מדי פעם באורלוגין שעל הקיר, אורלוגין עתיק שהמטוטלת שלו נעה אילך ואילך, מטקטקת טקטוּק חדגוני. ניכּר בו שהציפיה הממושכת מורטת את עצביו ומתחילה להעיק עליו. לדאבוני, היה עלי לחזוֹר לביתי ונטלתי פרידה מפלטיאל, שנשאר יושב במקומו, ממתין במתיחות.

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, יצאתי לעבודתי. בעָברי ליד החורשה, נתקלתי בשניהם: בפלטיאל ובמיכאל. הם עמדו על שביל־הבטון הצר ושוחחו. מאיה, שהגיחה ממלונתהּ, התרוצצה בין האורנים שיכורה מחופש.

“בוקר טוב!” קראתי לעברם, “אימתי חזרת אמש, מיכאל? ואיך הגיב צביקה?”

מיכאל שתק ואילו פלטיאל פטרני בכמה מלים מגומגמות. אותו רגע נזכרתי בדבריו של פלטיאל: “שיקומו של צביקה – ושל כל אדם אחר – כרוך באכזבות, בתסכּוּל וברגעי יאוּש.” האוּמנם היו כל אלה מנת־חלקו של מיכאל כבר בצעדיו הראשונים?

ובכל־זאת ניסיתי לשאול, אך השנים הסתפקו בחצאי דברים. ויתרתי ויצאתי לדרכי, אל תחנת־האוטובוס. עם שאני צועד, שמעתי נהימה קלה מאחורי. הפניתי ראשי. מאיה פרצה מבין גזעי האורנים ונתלוותה אלי. לשוא קראתי: “הביתה, מאיה!” הכלבה לא ויתרה, היא צעדה בעקבותי עד לתחנת־האוטובוס, הלחיתה מתחת לספסל והמתינה עד שאסע. “מה פתאום?” חשבתי, “אין זאת, כי היא מריחה בי את ריחו של בּמבּוֹ המסוגר בביתי.” אותו רגע נזכרתי בימים הטובים, שבהם היה בּמבּוֹ עושה זאת בוקר־בוקר, ונאנחתי: אימתי ישכח בּמבּוֹ את עלבונו ויתפייס?

יום־יום נפגשתי עם פלטיאל ומיכאל ואף שוחחתי אתם לא מעט. הדאגה לצביקה והתכניות הקשורות לנסיונות שיקומו קירבו אותנו. “מטה הפעולה” בכל הקשור לצביקה נקבע אצל מיכאל. ולמה לא בביתו של פלטיאל? כי בערבים היה פלטיאל יוצא לתורנות שלו בבית־החולים, ובבקרים ישן היה אחרי המאמץ הלילי. ולמה לא בביתי? כי חששתי שיעל ואורי יקלטו משהו על צביקה וקורותיו. מאז עמדתי על דעתי השתדלתי שלא לערב ילדים בעלילות המחייבות מעשים של אנשים מבוגרים ומנוסים. גם במקרהו של צביקה ברור היה לי: אסור לי לשתף את ילדי בסוד הדברים. אמנם, בטוח הייתי שיבינו ואף ישתדלו להטות כתף לפי יכולתם, אך ידעתי, שאין המשימה הזו של טיפול בצביקה לפי כוחם. יותר מכך, חששתי שילדי לא ידעו לשמור סוד וישתפו בנעשה את חבריהם מהשכונה, מבית־הספר ומה“צופים”. והרי ברגע שהחלטנו, פלטיאל, מיכאל ואני, לשכן את צביקה בשכונתנו, ברור היה לנו מעל לכל ספק: תנאי ראשון להצלחת המבצע הוא הבטחון שיהיה לצביקה, כי בבואו לשכונה יהיה אלמוני – שכל עברו ייקבר בבית־האריזה ברעננה ברגע שיסגור מאחוריו את דלתותיו.

פלטיאל ומיכאל התלחשו הרבה, אך בסופו של דבר הובאתי גם אני בסוד הענינים. וכך למדתי מסיפורו של מיכאל, שהפגישה שלו עם צביקה, בערב שבו חיכּיתי לשובו בביתו של פלטיאל, היתה מזעזעת ממש. תחילה סירב צביקה לשמוע את דבריו של מיכאל, ולבסוף, כשתפס את מטרת ביקורו, נתרתח והתגולל עליו בצעקה:

“לא ביקשתי אותך לבוא! מי הכניס לך את הג’וק הזה לראש לסובב אותי על האצבע ולעשות ממני ילד טוב ירושלים? אתה רוצה להציל נפש אחת ולהיות מבסוט ולהשתין שמן? אינני פראיֶר, לא אבוא לשכונה שלך. מה אתה מבלבל לי את הראש שתהיה לי שם עבודה? מי צריך עבודה? שיעבדו סוסים בלגיים! אני לא יודע איך אוכלים את זה. הסתלק, מיכאל, והנח לי. אני פנצ’ר שאין לו תקנה. תפסיק את הפוֹילע שטיק ולֵך!”

כך, או בערך כך, דיבר צביקה. אך עובדה: הוא דיבר ולא קיבל היסטריה כמו בפעם הקודמת, בביקורנו אצלו בשנַיִם. פלטיאל, ששמע דוּח מדויק על ביקורו של מיכאל, אמר: “גם זו לטובה! אתה תוסיף ותבקר אצל צביקה. כל ביקור טיפה. טיפה ועוד טיפה שוחקת סלע.”

ואמנם, מיכאל הוסיף לבקר אצל צביקה בפרדס הנטוש. תחילה פעמים, שלוש פעמים בשבוע ולאחר־מכן מדי יום ביומו. בשובו היה משתדל לצייר לנו תמונה נאמנה מכל שהתרחש בינו ובין צביקה. הוא סיפר לצביקה על פלטיאל ועל נכונותו לעזור. על קשריו של פלטיאל עם מפקדי משטרה, על תכנית המחסן שישמש לו, לצביקה למגורים. צביקה העמיד אמנם פנים אדישות ושתק, אך מיכאל התרשם ששריון שתיקתו של צביקה נבקע.

ואז נכנס לתמונה פלטיאל: צביקה הסכים שפלטיאל יבוא אליו בחברתו של מיכאל. מאז נסעו שניהם יום־יום לרעננה.

יום אחד סיפר לי מיכאל, שמאז מתלווה אליו פלטיאל בביקוריו אצל צביקה אין הוא, מיכאל, פוצה פיו כמעט. פלטיאל הוא המדבר, ולמרבה הפלא הוא מוצא אוזן קשבת אצל צביקה.

“כל הכבוד!” אמרתי, “אני יודע, מיכאל, שאתה עסוק מאוד במכלאות הכלבים. הנסיעות לרעננה ודאי מיַגעות אותך מאוד.”

השיב מיכאל:

“להגיד את האמת? מאז נרתמתי לענינו של צביקה אני חש דווקא הקלה. הייתי אומר שפתאום יש טעם לחיי. לא־פעם חשבתי על פלטיאל, על תורנויות־הלילה שלו בבית־החולים, על טיפולו באנשים משותקים, גלמודים, ואמרתי לעצמי: מה מסכּן הוא זקן זה המבזבז את ימיו! עכשיו אני רואה שטעיתי. רק בשעה שאתה עושה למען הזולת, אתה חי את חייך במלואם. כל כמה שאתה משקיע בכך מכוחותיך, מתעוררים בך כוחות חדשים.”

הימים עברו והטיפול במחסן של סולל בונה, שעתיד היה לשמש בית לצביקה, נכנס להילוך גבוה. פלטיאל, שביקר אצל אחד ממנהלי סולל בונה, תלמידו־לשעבר, לא זו בלבד שהשיג אצלו רשות לשכן את צביקה במחסן, אלא אף השפיע עליו שישלח פועלי־בנין שיתקינו את המחסן למגורים. ואמנם, למחרת היום הגיעו שנים. האחד טייח את המחסן מבפנים ומבחוץ, וחברו סייד ואף תיקן את צינורות המים והביוב. פועל שלישי, שהופיע כעבור יומים, צבע את אדני החלונות והדלתות, החליף את המנעול החלוד במנעול־יֶל, ואף קבע זגוגיות במקום הקרשים שסתמו את חלונות המחסן. מיכאל ואני ניקינו את השטח מסביב וגרפנו אותו יפה.

תמה המלאכה. המחסן הבהיק בכתליו שגונם כחול־בהיר, מרהיב את העין. מיכאל מתח חוט־חשמל מביתו של פלטיאל אל המחסן והתקין בתוכו כמה נקודות אור. ואז פתח המחסן את דלתותיו לכבוּדה שנועדה לרַווחתוֹ של הדייר אשר יבוא לשכון בתוכו. כבודה זו – מה טיבהּ?

נתברר שמיכאל שעה לעצתו של פלטיאל. הוא כינס בביתו כמה מחברי כיתתו־לשעבר, גולל לפניהם את פרשת צביקה – והאנשים התרגשו והביעו נכונות לעזור. ואמנם, למחרת היום שבו תמו העבודות במחסן הגיע לחורשה טנדר ועליו רהיטים – שולחן, כסאות וספה. לאחר כשעה באה משאית והביאה ארון בגדים, ארון מטבח, פריג’ידר חדש כמעט, וכן טלביזיה. הכּוֹל הוכנס למחסן בניצוחה של שרה אשתי, שדאגה לכך שכל רהיט וכל חפץ יוצבו במקומם. לאחר שהוצבו, טיפסה שרה על שרפרף וציחצחה את הזגוגיות החדשות, שהפועל שהתקינן השאיר עליהן טביעות־אצבעות וכתמי מֶרֶק טרי. הבאתי נורות־חשמל והמחסן הואר באור גדול, ואז יצאה שרה לביתנו חזרה עם סלים.

“בוא!” אמרה לי.

“לאן?” תמהתי.

“לצרכניה,” השיבה שרה, “הרי יש למלא את הפריג’ידר ואת ארון המטבּח.”

ואמנם עשינו זאת. לא נתקררה דעתהּ של שרה עד שהביאה מרבד קטן, שפרשה בין הספה ובין הטלביזיה.

כל זה – בחדר ששימש בעבר משרד למנהלי העבודה של סולל בונה בימים הרחוקים שבהם נבנתה שכונתנו. ועדיין נשאר חדר נוסף, אחורי, ששימש בעבר מחסן למלט ולכלי עבודה. עתה ריק היה, אך הוא נתמלא למחרת היום.

במה?

פלטיאל, בביקוריו התכופים ברעננה, הצליח לשכנע את צביקה, שאת מחצית זמנו בשכונה יקדיש למכלאה של מיכאל, כלומר – יסייע בידו בכל הקשור לגידול כלבים ולאילופם. ואילו את המחצית השניה ימסור לגננוּת. שכן דיירי הסימטה שלנו, בבואם להשתכן בה, היו אנשים צעירים. הם עיבדו ברצון רב את גינותיהם: עדרו, זרעו, השקוּ, שתלו שתילים, נטעו עצי פרי והצמיחו גדרות נוי. ככל שעברו השנים, לא עמד להם עוד כוחם לעבד את גינותיהם, והללו הוזנחו לא־פעם. האנשים תלויים היו בחסדיהם של גננים עוברי־אורח שנזדמנו לשכונה והסכימו לטפל בגינות. עתה, לקראת בואו של צביקה, כינס מיכאל את דיירי הסימטה וסיפר להם שחברו־מילדוּת, גנן מומחה, עומד להשתכן בשכונה, והציע להם לקנות במשותף כלי עבודה שיועמדו לרשות הגנן. האנשים הסכימו בנפש חפצה. למחרת קרב לחורשה טנדר מכוסה אברזין והנהג ועוזרו פרקו ממנו מכסחת־דשא מונעת בבנזין, משור חשמלי לגדרות נוי, טוריות ומעדרים למיניהם, מגרפות וקילשונים וצינור־השקיה פלסטי, מגולגל כפקעת. אותהּ שעה הגיע לפתח המחסן מיכאל, חתם לנהג על הקבלה, וכשיצא הטנדר לדרכו, קרא לי, ושנינו הכנסנו את כלי הגננות לחדר האחורי. משסיימנו, הופיע פלטיאל. הוא נכנס למחסן ולמראה הכלים פשט חיוך רחב על פניו. הזמנתי את שניהם לביתי. ישבנו ושוחחנו שעה ארוכה. אמרתי לפלטיאל:

“סוף־סוף סיימנו. אך אני מפחד משני דברים.”

“והם?” שאל פלטיאל.

“ראשית־כוֹל מן המשטרה,” עניתי, “הם לא ירפו מדן טוקר, כלומר, מצביקה צור ויסבכו אותנו בצרות.”

“חשבתי על כך,” אמר פלטיאל, “אך עשיתי הכול כדי להקדים רפואה למכה.”

“כיצד?”

“הרי סיפרתי לכם שגם במשטרה מצויים תלמידי־לשעבר,” אמר פלטיאל, "בשבוע שעבר ניגשתי אל הניצב גלעדי, קצין גבוה במשטרה. סיפרתי לו על צביקה, על כל מה שעשינו למענו, וביקשתי את עזרתו.

"אמר לי גלעדי:

"‘מה אתה מבקש, המורה? חוק הוא חוק. הרי דן טוקר אינו אלא פושע מוּעד.’

"אמרתי לניצב גלעדי:

"‘כלום ביקשתיך לעקוף את החוק? צביקה סיפר, שעם כל פריצה ושוד אתם באים קודם־כול אליו. הסמל אבוטבול…’

"‘מה, אתה יודע אפילו שמות?’ תמהּ גלעדי.

"‘כלום זה סוד’ עניתי, 'אך לא באתי אליך להפגין את ידיעותי בסדרי עבודתהּ של המשטרה. סיפרתי לך שמסתמן פתרון לבעייתו של צביקה צור, המכונה בפיך דן טוקר. לא כל עבריין זוכה לכך. אינני מבקש מכם שום פעולה שהיא בניגוד לחוק. אך דבר אחד חייבים אתם להבטיח לי: ‘במקרה של צביקה תנהגו לפנים משורת הדין. מהיום אתם מנתקים מגע עם צביקה, כלומר – עם דן טוקר! לא תבואו אליו במקרה של שוד או פריצה. מהיום והלאה צביקה צור שבק חיים לכל חי. אין הוא קיים עוד! הרפו ממנו. תנו לו צ’אנס. אני מקווה שלא תתחרטו על כך.’

“כך דיברתי באוזניו של הניצב גלעדי, והוא הבטיח לי להיענות לבקשתי,” סיים פלטיאל את סיפורו. ואז נזכר בדברי ושאל:

“ומהו הדבר השני המפחיד אותך?”

אמרתי לו:

“עולם הפשע. חבריו של צביקה מאתמול. הללו לא יוַתּרוּ על טרפם. הם יבואו אליו בדרישות, ואם לא ייענה, ינקמו בו.”

כאן התערב מיכאל בשיחה:

“אין לך מה לחשוש,” אמר, “כל פושע, שיבוא בתביעות אל צביקה, ייתקל בדרכו אליו בי. סמוך עלי שאדע להעמידו במקומו.”

“ייתכן שיבואו רבים,” ניסיתי לטעון.

מיכאל חייך את חיוכו המוּכּר לי, חיוך קונדסי מלבב.

“גם אנו רבים,” ענה.

“אתה סומך על פלטיאל ועלי?” שאלתי, “אם־כן טעות בידך. אין בנו הכוח להתיַצב מול כנופיַת פושעים.”

ושוב חייך מיכאל ואמר:

“לא אליכם התכוונתי. יש לי בעלי־ברית נאמנים!”

“מי הם?” תמהּ פלטיאל, “חבריך מהכיתה? הם אמנם נרתמו לעזרתו של צביקה, תרמו רהיטים, פריג’ידר וטלביזיה, אך איני סבור שיהיו מוכנים להסתבך עם פושעים. הרי הללו אינם בוחלים באמצעים ואינם נרתעים משפיכות־דמים.”

מיכאל שתק. רק זו בלבד שחייך לעצמו בשלישית.

 

פרק ששה־עשר: צ’יקוֹ והבוסים    🔗

למחרת הגיע צביקה אל השכונה. מיכאל הוא שהביאוֹ בג’יפ שלו. היתה שעת ערב מוקדמת, והג’יפ נכנס לסימטתנו באורות כבויים, כמנסה להצטנע ולהסתיר עצמו מעין רואים. עמדתי במקרה ליד גדר ההדסים של ביתי ולאור פנס הרחוב שמעבר למגרש החניה הבחנתי בדמותו של צביקה שישב ליד מיכאל מכורבל במעיל־גשם. מיכאל עצר את הג’יפ ליד השביל המוליך לחורשה. לאחר שעה קלה ראיתי בין גזעי האורנים אור חשמל שנדלק בחלונות המחסן. הבנתי שמיכאל יושב בביתו של צביקה. בדי־עמל עצרתי בעד עצמי לשים פעמי אל המחסן. אמנם, צביקה ידע מפיהם של מיכאל ופלטיאל שאני מעורב במבצע המחסן, אך זכרתי את המלים הבוטות שהטיח בי בשעת ביקורי אצלו בבית־האריזה. והרי הניגוד בינינו לא התחיל בפרדס הנטוש ברעננה. קדמה לכך פריצתו של צביקה לביתי, משפטו שבו הופעתי כעד מטעם התביעה, הנקמה שנקם בי. האוּמנם יהיה צביקה מסוגל למתוח קו מתחת לכל אלה ולפתוח דף חדש?

כיון שלא היתה לי תשובה לכך, לא הלכתי לקדם את פניו וישבתי בביתי. אולם לפני חצות שמעתי נקישה על דלתי. מיכאל בא אלי ואמר:

"שוחחתי עד עתה עם צביקה. הוא בסדר. לא אסתיר ממך: כל אותם ימים, מאז התחלתי לנסוע אליו לרעננה, רבים היו ספקותי. ואפילו היום, כשבאתי אליו כדי לקחת אותו ואת מיטלטליו המעטים, חששתי: אולי יתחרט ברגע האחרון? וכאן, משהגענו, בדרכנו הנה, לגשר הירקון, ביקש פתאום צביקה לעצור את הג’יפ. שעה ארוכה ישב בלי להוציא מלה מפיו, ואני הייתי מסכּן מאוד. מה אעשה אם ידרוש ממני לפנות אחורה ולחזור לפרדס הנטוש? הבטתי בו לאור פנסי הגשר וראיתי שפניו, שבדרך־כלל ניסה להעלות עליהן מעטה של קשיחות, אומרות מבוכה. היתה בהן הבעה משונה של חוסר־ישע שהרעיד את לבּי. ידעתי שצביקה פוסח על שתי הסעיפים. החלטתי להכריע את הכף. ואז חיבּקתי את כתפיו ואמרתי לו:

“צביקה, אני מבקש, אל תתחרט. אני נשבע לך שאעמוד לצדך. שאתה יכול לסמוך עלי!”

“צביקה שתק ולא זע. אך פתאום נשא את ראשו ואמר לי: ‘סע!’ ואני המשכתי הנה, לשכונה שלנו, ועם שאני נוהג, אמרתי בלבּי שעולמנו הוא מופלא באמת: מלה אחת ויחידה יש בה כדי להכריע בגורלו של אדם.”

כך סיפר מיכאל וסיים:

“מחר בבוקר יתחיל צביקה לעבוד אצלי, במכלאה. אני בטוח שיסתדר עם הכלבים.”

“ומה יהיה על בּמבּוֹ ומאיה? השכחת שלשניהם חשבון־דמים עם צביקה?”

מיכאל טפח בכף־ידו על מצחו.

“כיצד לא חשבתי על־כך?!” קרא, “ייתכן שבגלל העובדה ששניהם אינם במכלאה שלי. בּמבּוֹ רובץ בבית, ומאיה שוכנת במלונתו של פלטיאל. מה טוב שהעלית את הבעיה. מחר בבוקר אעשה הכּוֹל, כדי לערוך סולחה בין צביקה, מאיה ובּמבּוֹ.”

“כיצד תעשה זאת?” שאלתי, “והאוּמנם בטוח אתה שתצליח? הנה אני עושה זה ימים רבים מאמצים נואשים לפייס את בּמבּוֹ – והכּוֹל לשוא!”

מיכאל הניע ידו בתנועה של ביטול.

“אני מקווה שאתגבר על הקושי,” אמר ולא פירש. ולאחר־מכן הוסיף:

“אני הולך. כמעט שכחתי את העיקר שבגללו באתי אליך. כפי שסיכמנו, יעבוד צביקה גם במכלאה וגם בגננוּת אצל השכנים. לגבי העבודה עם הכלבים אין לצביקה כל רתיעות. הוא בטוח שיסתדר. מה שאין כן לגבי הגננוּת. הוא טען באוזני שסיבכתי אותו בעסק־ביש. הרי אין לו מושׂג בגננות. אמרתי לו, שעיקר העבודה בגינות השכונה הוא כיסוח דשא, גיזום גדרות, עידור וזיבול וכיוצא באלה עבודות שחורות. אשר לגננות מקצועית, כלומר, שתילת פרחי עונה או גיזום ורדים – אתה תדריך אותו. תגש אתו למשתלות. תראה לו כיצד לגזום וכיצד לגפר. הרי במשך שנים היית חבר קיבוץ ועבדת בגינות נוי. בטוחני שתעזור לצביקה, נכון?”

“כלום הטלת ספק בכך?” עניתי.

אותו ערב, בעלותי על משכבי, פיזמתי לעצמי נעימה של קורת־רוח. ואמנם, היתה לי סיבה להיות מרוּצה. המבצע, שבו זכיתי להשתתף, מגיע לסיומו, סיום שכולו טוב. נרדמתי נינוח וישנתי שנת־ישרים.

למחרת, לאחר מנוחת הצהרים שלי, הופיע צביקה בביתי. ברגע הראשון הופתעתי: שפמו השחור נעלם. פניו המגולחות למשעי לא הסגירו את המתרחש בלבּוֹ. לבוש היה סרבל־עבודה כחול וחבוש כובע־טמבל. משקפי־שמש כהים הֵצֵלּוּ על עיניו.

“שלום,” אמר, וכממשיך שיחה שנקטעה לפני שעה קלה, הוסיף:

“מיכאל אמר לי שאתה מוכן לעזור לי. הוא השאיל לי את הג’יפ. אם יש לך פנאי, בוא נִגש למשתלה. הבוקר עברתי אצל בעלי הגינות וערכתי לי רשימה. אני זקוק לעץ לימון אחד, לשני שזיפים סנטה־רוזה ולפרחים שונים: ורדים וציניות, ציפורן ופקעות של גלדיולות, ואפילו לציפור גן־עדן שאיני יודע מה היא.”

“אין זו ציפור,” צחקתי, “כי־אם פרח, שבפריחתו המלאה דומה להפליא לציפור. ועכשיו היכנס רגע. אתה חדש כאן ואני רוצה שתכיר את אשתי וילדי.”

קראתי לשרה, ליעל ולאורי, והם עשו הכרה עם צביקה, הגנן החדש. לא יצאה שעה קלה ועליתי לג’יפ ויצאתי עם צביקה למשתלה.

כך החלו חייו של צביקה בשכונה. לאחר ימים אחדים סיפר לי מיכאל, שצביקה מסתדר על הצד הטוב ביותר עם הכלבים, כאילו עסק בגידול ובאילוף זה שנים רבות. אשר לגננות – השכנים היו מרוצים. הגנן החדש עבד בשקידה ועד־מהרה נעלמו אותות ההזנחה שניכּרוּ לאחרונה בגינות. צביקה היה מאופק מאוד וממעט בדברים, והשכנים חשבו ודאי שלפניהם בחור מסוגר בתוך עצמו וקיבלוהו כפי שהנהוּ, בלי לנסות לתהות על קנקנו. אך אני, שעברוֹ של צביקה גלוי וידוע היה לי, הבחנתי לא־פעם במתיחות שבפניו. יש שאחד השכנים פנה אליו בדברים של מה־בכך והוא, צביקה, הסתמר פתאום כמזַמֵן עצמו להדוף התקפה. אילו פעמים השמיע דברים בוטים וקשוחים שעוררו תמיהה בלב שומעיהם: מה עשינו לו, לגנן, שהוא רוגז? אך בדרך־כלל התנהל הכּוֹל למישרים.

ובערבים? – תשאלו.

צביקה לא יצא כמעט מפתח ביתו. בערבים קרא הרבּה. לא־פעם בא אלי וביקש ספרים. לאחר שנים ארוכות של ניתוק מעולם הספרים חזר צביקה וגילהו ושקע בו. מיכאל ופלטיאל היו אורחים תדירים אצלו, וגם אני סרתי אליו. מובן שלא העליתי אף לא־פעם אחת את פרקי עברוֹ של צביקה. הנושא המשותף שלנו היה הספרים שהשאלתי לו. הייתי מבקר אצל צביקה לכל היותר פעם אחת בשבוע, לא רציתי לכפות עליו את חברתי.

אך היו גם אורחים אחרים.

חברי כיתתו של צביקה, שמיכאל כינסם בשעתו וגולל לפניהם את פרשת חייו של צביקה צור אשר גורש לפני שנים מבית־ספרם, התרגשו תחילה ואף נידבו רהיטים. לא־כולם היה להם האומץ להמשיך ולעשות צעד נוסף ולהתקרב אל צביקה. רובם ניתקו מגע. הם הסתפקו בכך שהרגיעו את מצפונם בנדבם ספה או פריג’ידר או טלביזיה לחברם־לשעבר. לעומתם נמצאו מעטים שלא חששו מן המעורבות, והללו הופיעו מדי פעם, ביחידות או בשנַיִם, והאריכו שבת בביתו של צביקה. יש שמיכאל, פלטיאל או אני הצטרפנו לחבורה, ובין עצי החורשה נראה עד חצות הלילה האור הבוקע מן המחסן.

אכן, הכול התנהל למישרים. אילו פעמים שוחחתי על כך עם מיכאל ופלטיאל. שמחנו על השקט שניתן לנו ולא העלינו על דעתנו שאין זה אלא שקט שלפני סערה.

יום אחד, אחרי־הצהרים, עמדתי עם מיכאל ופלטיאל בקצה החורשה, סמוך למלונתה של מאיה. בריחוק כמה מטרים מאתנו עבד צביקה. לבוש היה כרגיל בסרבלו הכחול וכובע־הטמבל לראשו. הוא ניסר וגזם את הענפים התחתונים של האורנים, מרח את הפצעים במשׁחה שחורה, והגזעים דומה שנתגבהו, והחורשה נעשתה פתאום מפולשת כולהּ, עד שממקום שבו עמדנוּ נראו בבירור כותלי המחסן הכחולים של צביקה. אותו רגע הופיע בשביל המוליך אל החורשה ברנש שהסב את תשומת־לבּי.

רחב־כתפים היה וחזותו כשל בריון. רגליו המעוקלות כסוגרים נתונות היו במגפים בעלי מוּקַיִם גבוהים. לבוש היה דובון ירקרק מעודפי הצבא הנמצאים בשוק, וידיו תחובות בכיסיו. לראשו חבש כובע־קסקט שמצחיָתו מצילָה על פניו. היה משהו יוצא־דופן במראהו.

הברנש נעצר על השביל ושרק לעבר צביקה, שתחילה לא הבחין בו, שכן עבד כשגבו אל השביל. לקול השריקה הסב צביקה את פניו וידו האוחזת במשׂוֹר קפאה באויר.

“אהלן, צביקה!” קרא הזר, “בוא הנה!”

היתה בקולו נימה של אדנוּת שהתמיהה אותנו. צביקה עמד רגע כמהסס, ואז, בפסיעות אטיוֹת, קרב אל האיש בלי להניח את המשׂוֹר מידו.

החלפתי מבט עם מיכאל. ראיתי שגם הוא נדרך. שנינו תפסנו שלפנינו שלוחו של העולם התחתון, שגריר מאתמולו של צביקה. פלטיאל בלבד לא הבחין בנעשׂה והמשיך בנחת את שיחו. הוא שאל כדרכו על־אודות השכונה, ואני עניתי לו במלים קטועות, כיון שתשומת־לבי נתונה היתה לפגישה בין צביקה והזר. מיכאל שתק, אך אני, שהכּרתיו יפה, חשתי שכל־כולו דרוך כקפיץ.

ובינתים החליפו צביקה והזר דברים. הזר דיבר בקול רם, תובעני, וצביקה ניסה לעמם קולו, כדי שלא יגיע לאוזנינו. ככל שהפליגו בדין־ודברים, גבר קולו של הזר. ולפתע נשתתק פלטיאל. הפעם ידענו שלושתנו גם־יחד שלעינינו מתרחש מחזה מביש ואולי מחריד. שכן לפתע־פתאום הגיענו קולו של צביקה, צעקה נרגזת, זועמת:

“לא אבוא, צ’יקוֹ! הסתלק!”

“תבוא כמו בּוּבּלֶה!” צרח הזר.

“גמרתי אתכם, חלס!” קרא צביקה, “לך קיבינימַַט!”

האיש המכונה צ’יקוֹ שלח ידו אל כיסו, וצביקה נסוג כדי פסיעה והניף את המשׂוֹר, מגונן על גופו.

אותו רגע זינק מיכאל ממקומו. הוא דילג מעל ערימת ענפים גזומים ונחת בין צביקה לצ’יקוֹ. כפות־ידיו אחזו בדוּבּוֹן של האיש, כנגד חזהו, וטילטלוהו טלטלה גדולה.

“אתה תרד מצביקה!” קרא מיכאל, “בנת?!”

עודני מתגאה על עוז־רוחו של מיכאל, הבחנתי שצ’יקו שלף סכין.

“היזהר, מיכאל, סכין!” פרצה צעקה מפי.

אך גם מיכאל הבחין בסכנה. ידו הימנית, שהִרפּתה מהדובון, תפסה במהירות־הבזק את היד האוחזת בסכין וסובבה אותהּ לאחור. צ’יקוֹ פלט זעקת כאב והסכין נשמט לארץ. חזר מיכאל ותפס בכנף הדובון מלפנים, הניף את צ’יקו באויר כצעצוע והטיח גבו, חזור והטח, אל גזע של אורן.

“אני חוזר ואומר,” דיבר מיכאל, “אתה תרד מצביקה. ושלא אראה אותך כאן!”

פלטיאל ואני קרבנו אליהם. צ’יקו פירפר באויר, מתאמץ להשתחרר מלפיתתו של מיכאל, ואף ניסה להנחית בו אגרוף מן הצד. אך מיכאל הקדימוֹ. הוא הִרפּה מהדובון, וברגע שנחת צ’יקו על הארץ, ירד עליו אגרופו של מיכאל כקורנס כבד.

צ’יקו התמוטט. הקסקט שלו הועף הצדה וגילה קרחת מבריקה כקליפת ביצה. אך מיד זינק צ’יקו וניצב לפני מיכאל ופניו סמוקות כדם.

“אתה תשלם ביוקר!” פלט, חורק שיניו.

אמר מיכאל:

“אני לא מוכן לעשות אתך עסקים, ופחות מזה – לשלם. תזכור שהזהרתי אותך. אתה לא תראה פה את פרצופך המחורבן. שמח שהפעם יצאת בזול. בימים, שבהם הייתי אלוף האגרוף בצה”ל, היה המאמן שלי אומר: ‘היזהרו מהמכה הראשונה של מיכאל, שכן המכה השניה שלו היא חילול־המת!’"

צ’יקו לא השיב. הוא נרכן והרים את הקסקט מן הארץ, ניגבוֹ בשרוולו ממחטי האורנים שדבקו בו, ובלא־הגה פנה אל השביל המוליך אל הכביש. בדרכו בעט בחמת־זעם באצטרובלים שמוטלים היו בדרכו.

כל אותהּ עת עמד צביקה מן הצד כמסומר למקומו, והמשׂוֹר עדיין בידו. פניו חיורות היו כסיד. גם לאחר שעקר צ’יקו לדרכו, שתק צביקה ורק עיניו עקבו כמהופנטות אחרי הדמות המתרחקת. משנעלמה מעיניו, אמר צביקה:

“אין זה הסוף, מיכאל. אמנם, צ’יקו ספג מה שספג והוא צריך לפי ההגיון לותּר. אך יש לו, לצ’יקו בּוֹסים: אברמיקוֹ וחיליק, יוֹש ובֶּרקוֹ. הבוסים הם ששלחוהו הנה ולהם הוא ימסור דין־וחשבון על כל שקרה כאן. הם יבואו הנה, כולם!”

ופתאום השליך צביקה בתנועת יאוּש את המשׂור, תפס את ראשו בידיו וקרא:

“מטומטם שכמוני! איך לא חשבתי על כך קודם! לא היתה לי כל זכות לערב אתכם בעסקי המזוהמים. אני אלך לי מכאן, איעלם. ואז לא תראו עוד את פרצופיהם של החברה!”

“לא תלך!” אמר פלטיאל ואחז בידיו של צביקה. “אין העולם הפקר. נודיע למשטרה.”

על־אף חוורונן נתעקמו פניו של צביקה בחיוך.

“מה אתה מבין, פלטיאל, בעניני משטרה!” אמר צביקה, “עד שנשפך דם אין היא נוקפת אצבע. היודע אתה כמה מעשי רצח על רקע של סילוק חשבונות היו לאחרונה בעולם התחתון, בלי שהמשטרה הצליחה לפענחם? לא, אני אלך מפה!”

אך כאן התערב מיכאל ואמר בקול פסקני:

“אתה לא תזוז מכאן, צביקה! כל עוד אני נמצא כאן, אין לך מה לחשוש. לימדתי לקח את צ’יקו ואיני פוחד מהבוסים שלו. אדרבה, יבואו!”

וברָכנוֹ לארץ, הרים את המשׂוֹר ותקעוֹ בידו של צביקה.

“המשך לגזום,” אמר.

הנה כי־כן צדקתי כשהבּעתי בשעתו את חששותי, שעולם הפשע לא יוַתּר אל טַרפוֹ. דבר זה הוכח מעל לעל ספק עם ביקורו של צ’יקו בחורשה. אך בואו של צ’יקו – והסתלקותו – לא היו אלא מערכה ראשונה. המערכה השניה, הגדולה, היתה עדיין לפנינו.

לאחר כשבוע, בבוקר של שבת, כשישבתי בחדרי מדפדף וקורא בעיתונים, צילצל הטלפון. שמעתי את קולו של מיכאל:

“אנא תקשיב יפה ואל תפסיקני. השארתי בכוונה תחילה את שער חצרי פתוח. השרשרת והמנעול תלויים על סורג השער. המפתח תקוע בתוך המנעול. בוא מיד וחכה בקצה החורשה. מוטב שלא ישגיחו בך. הם הגיעו במכונית למגרש הריק שמעבר לכביש ועתה הם קרבים הנה. כשייכנסו לחצר שלי, רוץ והשחל את השרשרת בסורג וסגור את המנעול. בנת? עכשיו פעל!”

מיכאל טרק את השפופרת, כנראה מחמת החפּזון. קפצתי ממקומי נסער מאוד. לא הייתי זקוק לפירושים. ברור היה לי מי הם האורחים שהגיעו אל מיכאל.

האמת היא שפחדתי. הבינותי שמיכאל החליט להפוך את חצרו למלכודת. הוא ודאי הזעיק את המשטרה וחושש שעד שתגיע ניידת יסתלקו הפושעים. על־כן רוצה הוא למנוע את דרך נסיגתם. אך מה יהיה אם הבריונים ישגיחו בי בשעה שאנעל מאחוריהם את השער? רגע היססתי, אך משנהוּ נזכרתי בצ’יקו ובתכתושה בחורשה והחלטתי לסמוך על מיכאל ולציית לו.

וכך חציתי בריצה את החורשה, לעבר חצרו.

נעצרתי בצל העצים בקצה החורשה וראיתי גברים המתקדמים בצעד מהיר בתוך החצר המרוצפת, ששערהּ פתוח היה לרוָחה. הספקתי אפילו למנותם: חמישה! ואכן, לאחר־מכן הוברר שהיו שם כולם: צ’יקוֹ ואברמיקוֹ וחיליק ויוֹש ובּרקוֹ. צ’יקו, שהכּרתיו לפי מעיל־הדובון והקסקט, קרב אל ביתו של מיכאל ויִדה אבן בזגוגית החלון שהתנפצה בקול.

“מיכאל, צא!” צרח צ’יקו.

ברגלַיִם רועדות הגחתי מתוך האורנים, סגרתי את השער, השחלתי את השרשרת במוֹט־הברזל וסובבתי את המפתח, משתדל שלא להקים רעש, נסוגותי בלב הולם ועקבתי מאחורי גזע של עץ אחרי המתרחש. ידעתי שלמיכאל יש אקדח ברשיון, שכן פעמים רבות היה נוסע לישוּבי־ספר לספק להם כלבי־שמירה. לא היה ספק בלבי שמיכאל יפתח באש באויר ויבריח את הבריונים.

אך מתוך הבית לא בקע כל הגה. הזגוגית המנופצת הציצה בי כעין שחורה.

חשתי פיק־ברכַּיִם ונשענתי אל גזע העץ. כף־ידי הקמוצה לחצה על המפתח. עם שאני עומד שם ולבּי הולם בחוזקה, הגיעה לאוזני שריקה עזה ומיד הממתני מקהלה אדירה של נביחות כלבים. הנביחות פרצו בבת־אחת, דומה שהמקהלה הופעלה בניע שרביטו של מנצח. הפניתי ראשי לעבר סורגי המכלאה, שמצויה היתה מימין, בצדהּ המזרחי של החצר.

אותו רגע קלטה עיני את דמותו של מיכאל, שנתגלתה במקום שלא ציפו לה. מסיפורו, שסיפר אחר־כך, נתברר שהוא שניצח על המקהלה. מיכאל, שידע מי הם האורחים הלא־קרואים, הספיק לפתוח את סורגי המכלאה והוא עצמו המתין בצד, בצל הגגון. בראותו אותי נועל את השער ומסתלק, שרק את שריקתו המוּכּרת לי, השריקה ששימשה אות לכלבי־התקיפה שלו.

היה זה כמו חלום סיוטים: מתוך המכלאה השרויה בצל הגיחה בבת־אחת סיעת כלבים פוערי־לוע, חושׂפי־מלתעות ומפילי־אימה. היו שם שני דוֹברמנים מגודלים, שלושה בוקסרים שוחרים־לטרף וצמאי־דם, וכמה בולדוגים, שמחמת המהומה קשה היה לדעת את מספרם. כל אלה הסתערו כחיות־טרף על חמשת הבריונים שניצבו בחצר המרוצפת ליד ביתו של מיכאל, ממתינים שקָרבּנם יֵצא אליהם.

על־אף הנביחות מחרישות־האוזנים, נביחות הזעם של הכלבים, דומה היה עלי שאני שומע זעקת אימים של הבריונים. הם פנו עורף ונמלטו על נפשם לעבר השער. אך כנפי השער, שלפני שעה קלה פתוחות היו לרוָחה, רתוקות היו עתה בשרשרת ובמנעול כבד.

צ’יקו, שהקדים את הבורחים, הספיק לטפס כקוף על גדר־הברזל. אין זאת כי רצה לקפוץ אל החורשה אשר מעבר לגדר, אך אחד הדוברמנים זינק גבוה כל־כך, ששיניו נתקעו ב“דובון” מאחור, ליד עורפּוֹ של צ’יקו, ולאחר רגע מוטל היה הבריון על גבו ליד הגדר והדוברמן עומד על חזהו בלוע פעור ומאיים וגרגור של זעם בגרונו. צ’יקו לא העז להניע יד או רגל, וכמוהו ארבעת חבריו, שאף הם הופלו לארץ ורבצו כשיות תמות, והדוברמן, השני, שלושת הבוקסרים והבולדוגים, שמחמת המהומה קשה היה לדעת את מספרם, מאיימים עליהם במלתעותיהם.

מיכאל זז ממקומו מתחת לגגון וקרב אל הבריונים ועמד לידם בלא הגה. משהבחין שאחד הבריונים הצליח להגיע לכיסו ולשלוף סכין, בעט מיכאל בכף־ידו והסכין הועף אל מעבר לגדר ונחת לידי. אמר מיכאל:

“אני מציע לכם לא להתחכּם, כי לא תצאו חיים מכאן.”

הבריונים שתקו, רבוצים על גבם. הם ניסו להתגונן בזרועותיהם על גרונם ופניהם, אך עם כל זיע מצדם נהמו כלבי־התקיפה נהימות אתרעה.

“מה אתה מחכה, מיכאל?” נהם צ’יקו, “הזעק ניידת!”

“אתה באמת חושב אותי לאידיוט?” אמר מיכאל, “אני לא אוהב לערבב שוטרים בעניני. אני, ברוך השם, איני זקוק להם. יש לי בעלי־ברית נאמנים. כלבים אלה אפשר לסמוך עליהם.”

היתה שתיקה ארוכה, ואז אמר אחד הבריונים, והוא כנראה ראש־וראשון להם:

“כל הכבוד, מיכאל. אחד־אפס לטובתך. ואולי שנַיִם־אפס לטובתך. ואולי שנַיִם־אפס לאחר התקיעה הגדולה שתקעת לפני שבוע לצ’יקו. ועכשיו תן לנו ללכת.”

“אין מה למהר,” השיב מיכאל, “יש לכם זמן להרהר קצת. אדרבה, חשבו על מה שקרה כאן.”

עמדתי בצל האורן, סמוך לגדר ושמעתי כל מלה. ופתאום נתחלחלתי. חשתי מגע־יד בכתפי. הפניתי ראשי.

צביקה עמד לידי, מביט אף הוא במחזה. הוא הבחין במפתח הלפות בידי ואמר:

“תן אותו!”

“השתגעת? אתה רוצה לפתוח את השער?” קראתי בקול עמום.

“אלא מה חשבת, שהבוסים הגדולים ישכבו שם בחצר עד בוא המשיח?” השיב צביקה.

“מיכאל יכעס עלי אם אמסור לך את המפתח,” ניסיתי לטעון, אך צביקה הושיט ידו ושלף את המפתח מתוך כפי הקמוצה.

“מיכאל לא יכעס,” אמר צביקה, “כל שמתרחש כאן לנגד עיניך תיכנַנּו, אני ומיכאל, עד לפרט האחרון. זה יומַיִם ידענו בדיוק את שעת בואם.”

“איך?” תמהתי.

“יש לי מודיע משלי בין מקורביהם של הבוסים,” השיב צביקה, “וכיון שידענו שביקורם יערך בשבת, תיכנַנוּ שאתה האיש שיסגור את המלכודת על המנוּוָלים.”

“ולמה לא אתה?” שאלתי.

השיב צביקה:

"כי מיכאל חשש, שהמראה שלי יעורר את חשדם. על־כן חילקנו את התפקידים.

אתה תנעל את השער, מיכאל ישסה בהם את כלבי־התקיפה וילמדם לקח, ואני אבוא אליהם לאחר שילמדו לקח זה ואפתח, מעשה בעל־בית, את המנעול. אדרבה, יראו שאני שייך לחצרו של מיכאל ושולט על הכלבים שלו בדיוק כמוהו."

את מלותיו האחרונות השמיע צביקה בהליכה, שכן הוא קרב אל השער ותקע את המפתח במנעול.

לקול חריקת המפתח הסֵבּוּ הבריונים את ראשם. צביקה שלף את השרשרת הכבדה מתוך מוט הסוֹרג ופתח לרוָחה את שתי כנפות השער. אך הבוסים הגדולים לא זעו. היתה עליהם אימת הכלבים.

אותו רגע שמעתי את קולו של מיכאל:

“חלס, ההצגה נגמרה. ועכשיו הסתלקו מכאן לכל הרוחות. איני מבקש תקיעת־כף והבטחות לעתיד. אני סומך עליכם שיש לכם טיפה של שכל בקָדקדכם. להבא תחשבו פעמים לפני שתבואו הנה. אך זכרו: צביקה אינו קיים עוד לגביכם. זהו התנאי היחיד שלי.”

מיכאל נתן שתי אצבעות בפיו ושרק. כבמטה־קסם ניתקו הדוברמנים, הבוקסרים והבולדוגים מקרבנותיהם ונסוגו אל המכלאה. הבריון, שהיה כנראה ראש־וראשון בכנופיה, אמר לחבריו משהו שלא שמעתי, וכל החמישה יצאו מהשער ופניהם אל המגרש הגדול והריק שמעבר לכביש, למכונית שחנתה שם. ואנו שלושתנו, מיכאל, צביקה ואני, עומדים ליד השער ומבטינו עוקבים אחריהם.

המכונית הותנעה, עשתה קשת גדולה במגרש הריק וטיפסה ועלתה על הכביש, היא צברה מהירות ולאחר שעה קלה נעלמה כליל.

אט־אט חזרתי לביתי, ועם שאני פוסע בחורשה, חזרתי ושאלתי את עצמי: האומנם התרחש כל זה לעיני או חלמתי חלום?

 

פרק שבעה־עשר: אב ובנו    🔗

בדרכי הביתה סרתי אל פלטיאל וסיפרתי לו בפרטי־פרטים את קורות הבוקר: למן צלצול הטלפון של מיכאל ועד לרגע שבו הסתלקו הבריונים בבושת־פנים. מאוד זקוק הייתי לאוזן שומעת. בספרי, פרקתי ממני את המתח שנצטבר בי, מתח שבגללו סבור הייתי שהגעתי עד קצה הגבול. ולא העליתי על דעתי שהשעות הקרובות טומנות בחובן מתח מסוג אחר לגמרי – חוָיה מסעירה שלא אשכחנה לעולם.

וכך היה המעשה:

בשובי לביתי, חזרתי לעיתוני השבת. לא הספקתי לקרוא הרבה ולאוזני הגיע קול צפירה. הצצתי החוצה: על־גבי המדרכה, סמוך לגדר ההדסים של גינתי, עמדה מכונית מהודרת. תמהתי בלבּי: כיצד אין הנוהג בה חושש להפריע את מנוחת השבת?

ניסיתי להסיח דעתי מן המכונית, אך כיון שהצפירה נשנתה, יצאתי מפתח ביתי. מתוך תא הנהיגה הציצו בי פנים זרות: אדם כבן חמישים, שׂערוֹ מאפיר ועיניו חבויות מאחורי משקפי־קרן כהים. אמר הזר:

“סלח לי, אדוני, בסימטה אין נפש חיה ואני לא העזתי להתדפק על דלתותיהם של זרים. חשבתי שאולי ישמע מישהו את צפירתי ויֵצא אלי.”

“מה מבוקשך, אדוני?” שאלתי.

אמר הזר:

“אני מחפש את צביקה צור. נאמר לי, שהוא מתגורר כאן בשכונה, אך עברתי על דלתות רבות ולא מצאתי עליהן את שמו. שמא תוכל לעזור לי?”

שמעתי – ונרעדתי. הצצתי במכונית. לוחית הזיהוי שלה היתה זרה. הגבר בתא הנהיגה לבוש היה מעיל־גשם שניכר בו שנתפר בחוץ־לארץ. מוחי עבד בקדחתנות. האומנם עומד אני לפני שליח נוסף של הבוסים? “לא ולא!” אמרתי לעצמי, “הרי לא ייתכן שהבריונים הספיקו להתארגן אחרי תבוסתם, לא־כל־שכן לשגר הנה את הברנש הזה המחופש לתייר!”

ואף־על־פי־כן הייתי דרוך מאוד כשפניתי אליו בשאלה:

“מה לך, אדוני, ולצביקה צור?”

“אני אביו,” השיב האיש, “שמי מיסטר אייבּי, כלומר, אברהם צור. אני תושב ארצות־הברית ובאתי לביקור בארץ.”

קפאתי במקומי. אביו של צביקה? והרי צביקה סיפר שאביו עזב את הבית ונטש אותו ואת אמו! ניסיתי לשחזר את דבריו של צביקה שהשמיעם בשעת ביקורנו אצלו בפרדס הנטוש: “האומנם באתי על עונשי כשננעל מאחורי שער בית־הכלא?” – אמר אז צביקה – “ואולי אני הוא שהענשתי, את אבי הענשתי, שעזב את אמי וגם לי התכחש ומאז שהסתלק מן הבית לא בא אפילו פעם אחת ויחידה לראות את פני?”

כך, או כך בקירוב, דיבר אז צביקה, ואני חשתי בדבריו את עוצמת הטינה והשׂנאה שהוא רוחש לאביו. האם אראה לו, לאבא של צביקה, את המחסן שבחורשה? איך יגיב צביקה למראה פניו של האדם שעשה לו עוול נורא כל־כך?

עמדתי בלא הגה ומענה אין בפי.

“מדוע אתה שותק, אדוני?” שאל אייבי צור.

במאמץ רב התגברתי על מבוכתי. אמרתי לאייבי:

“בנך שוהה כאן בסביבה באחד הבתים. אנא, היכנס אלי לשעה קלה. אשלח את בני, והוא ימצא את צביקה ויקרא לו.”

אייבי הודה לי ונכנס עמי לבית. הושבתיו בחדר־עבודתי, ביקשתי סליחה ועזבתיו לנפשו. מחדר־השינה שלי טילפנתי אל מיכאל וסיפרתי לו על אייבּי צור. מעבר לקו היתה שתיקה ממושכת. אין זאת כי מיכאל אובד־עצות היה כמוני. לבסוף אמר:

“לא נוכל למנוע את הפגישה בין הבן והאב. אך אסור לנו לתת לענינים להתגלגל מאליהם, כלומר, להניח לאב ולבנו להיפגש בארבע עינים. אני חושש שצביקה יתפרץ. אל תשכח שנוסף לשנים הארוכות שחלפו עליו מאז נטש אותו אביו, עבר עליו הבוקר משהו. עצביו מתוחים יתר־על־המידה.”

“אז מה אתה מציע, מיכאל?” שאלתי.

“אגש אל פלטיאל. מוטב שהוא יספר לצביקה ויכין אותו לקראת הפגישה. נבוא אליך עם צביקה.”

“הוא יסכים לבוא?” שאלתי.

“אני מניח שפלטיאל ישכנע אותו שלא יוכל להימנע מפגישה זו,” השיב מיכאל.

חזרתי אל חדר־עבודתי. אייבּי צור ישב ליד שולחני ומבטו כבוש בטבלתו. כל־כך שקוע היה בהרהוריו, שלא הבחין בשובי.

“בנך יבוא עוד מעט,” אמרתי.

אייבּי נשא את ראשו ושילח בי מבט מהסס.

“בקשה לי אליך, אדוני,” אמר, “זה שמונה־עשרה שנה לא ראיתי את בני והאמת היא שאני מתרגש מאוד. אני יהודי חולה וחושש מריגוש־יתר. אולי תכבדני בכוסית קוניאק לחיזוק הלב?”

מזגתי כוסית לו ולעצמי. עם שאנו לוגמים, ניסיתי לשאול את אייבּי כמה שאלות על החיים בארצות־הברית, אך הוא פטרני בחצאי מלים. ניכר בו שהוא מתוח מאוד לקראת הפגישה.

ציפייתנו נתארכה. שיערתי שפלטיאל משתהה אצל צביקה, שאינו אגוז קל לפיצוח. צביקה מסרב בודאי להיפגש עם אביו. אך בהכּירי את פלטיאל, נוטה הייתי לחשוב שבסופו של דבר יעלה בידו להביא את צביקה לביתי.

ואמנם כך היה. הדלת נפתחה ועל הסף עמד צביקה. מאחוריו הבחנתי בפלטיאל ובמיכאל, שדמו עלי אותו רגע כשומרי־ראש. צביקה נעצר על הסף ועמד כנטוע במקומו. הספקתי לראות את החוָרון שפשט בפניו.

אייבּי קפץ ממקומו. הוא רצה לרוץ לקראת בנו, אך ראשו הסתחרר כנראה, שכן ראיתיו נסמך בירכו אל טבלת השולחן. הוא הושיט זרועותיו אל בנו ומפיו פרצה קריאה נרגשת:

“צביקי!”

צביקה לא זז. פלטיאל דחק בו כנראה מאחור. לאחר שעה קלה מסוּבּים היינו כולנו לשולחן: מזה – אייבּי צור, ומזה – צביקה. מצדו השלישי של השולחן ישבנו שלושתנו: פלטיאל, מיכאל ואני.

היתה דומיה בחדר, דומיה דחוסה שאפשר היה לחתוך אותה בסכין. צביקה ישב בראש מורכן. אמר אייבי:

“בוא, צביקי, נצא ונשב במכונית. אני רוצה לשוחח אתך בארבע עינים.”

השיב לו צביקה:

“אלה הם ידידי, מיסטר אייבי. איני רוצה כל סודות אתך. יש לך מה לומר – אמוֹר. ואם לא, אלך לי לדרכי.”

אייבי הליט רגע את פניו בכפות־ידיו, ואז נשא ראשו ואמר:

“שמונה־עשרה שנים, צביקי! ואתה לא השתנית כלל. אותן העינים, אותו המצח, אותן השפתים. אילו ידעת מה רציתי לראותך! זה שבועות אני מחפש אותך – ולשוא! צללת כמו אבן במים. סרקתי את כל העיר ואתה נעלמת. לבסוף הגעתי למשטרה, עד לניצב גלעדי. הוא שמסר לי את כתובתך, לאחר שגיליתי לו שאני אביך. ואתה, צביקי, למה אתה שותק? האין רחמים בלבך על אביך, אדם זקן וחולה ובודד? מדוע אינך שואל אותי מה עבר עלי במשך שמונה־עשרה השנים הארוכות?”

צביקה שתק, ואנו שלושתנו – פלטיאל, מיכאל ואני – עצרנו את נשימתנו מרוב ריגוש. אך הנה פתח צביקה את פיו ודיבר. הוא דיבר חרש, כמשיח אל עצמו, ראשו רכון ועיניו משתדלות שלא להיתקל בעיני אביו:

“אתה שואל אם אין רחמים בלבי? ולך, מיסטר אייבי, האם היה זיק של רחמים עלי, על אמא? אתה מחכּה שאשאל אותך מה עבר עליך? ואתה, למה אינך שואל עלי, על אמא? מה אמרה אמא ברגעיה האחרונים? אולי הזכירה את שמך בגעגועים? ואול קיללה אותך? הידוע לך שאמא לקתה בהתמוטטות־עצבים לאחר שעזבת אותה? שאושפזה במוסד? לא, היא לא שמה קץ לחייה, אם־כי דיברה הרבה על איבוד־לדעת. היא לקתה בשני התקפי־לב וזה השני גמר אותה. היא חשה בלבה מאז עזבת את הבית. בלא פרידה, בלא מכתב, בלא פתק, בלא הסבר. רק לאחר כחודשַיִם מאז נעלמת הופיע אצלנו ברנש אחד והודיע לאמא שאתה באמריקה והציע לה שתסכים לקבל גט, שאם לא־כן תישאר עגונה. אתה, מיסטר אייבי, נהגת כנבל, ואני מחיתי אותך אלף פעמים מלבי. למה, לכל הרוחות, באת הנה? לגרד את הפצע שהגליד?”

“צביקי!” נשא אייבי את ידו כמתגונן.

“הפסק לקרוא לי צביקי! צביקי נעלם ברגע שעזבת אותו. מאז היה צביקה, עבריין, פושע מועד. ניצב גלעדי ודאי סיפר לך עליו. לא־כן?”

צביקה נשתתק. שתי ידיו השלוחות לפניו מרטו את קצה המפה־של־שבת הפרושה על השולחן. פניו הורודות של אייבי הכחילו, וכן שפתיו. ראיתיו תופס חזהו בכף־ידו כנגד לבו. פיו פתוח היה. הוא נשם בקושי כדג שהושלך ליבשה.

ושוב דיבר צביקה, וקולו חדגוני, אטי:

“כן, צביקי איננו. אתה זוכר? הייתי ילד חלש. פחדתי מחושך, מרעמים. אתה מיסטר אייבי, היית לי כמו צוק איתן. יש שהפלגת אתי בסירה על הירקון. אני זוכר שפחדתי מהמים, אך ידך החזקה שאחזה במשוט עודדה אותי. אני זוכר שהיית לוקח אותי לקולנוע. כשרק החשיך, נתמלאתי פחד והתחלתי לרעוד ואז חיבּקת את ידי הקטנה בידך הגדולה והחזקה ומסכת בי בטחון. כיצד מצאת כוח לעזוב אותי כשזקוק הייתי כל־כך לידך? ידי הקטנה התגעגעה לידך שלך, והיא אבדה לי. אך מה תדע, מיסטר אייבי, על מה שעבר עלי ועל אמא? אני שמעתי את בכיה של אמא בלילות. בכינו לילות שלמים. היא בשקט ואני בקול. בלילות פחדתי מהחושך ובאתי אל מיטתה והיא חיבקה אותי ולפי רטט גופה ידעתי שהיא מתיַפּחת בלי קול. ואתה, מיסטר אייבי, מה עשית אז? בילית בנעימים עם האשה הצעירה, שבאה אלינו כתיירת למסור דרישת־שלום מדוד בניו־יורק, ואתה הלכת אחריה כעגל מסוּנוור והפקרת אותנו? הזכרת אותנו ולוּ לרגע אחד? השפכת דמעה אחת ויחידה במשך שמונה־עשרה השנים? על מי עזבת אותנו? מדוע אתה שותק, מיסטר אייבי?”

“למה אתה קורא לי כך?” אמר אייבי בקול לאה, “קרא לי אבא.”

“אבא?” אמר צביקה, “להיקרא אבא זו זכות. אתה איבדת זכות זו. אינך ראוי לכך!”

“אתה לא תבין לעולם, צביקי” אמר אייבי, “התאהבתי, ואותה אשה צעירה העמידה תנאי: שאעשה קַאט, כלומר, אנתק את כל הקשרים שלי. עכשיו אני מבין ששגיתי. אך האמן לי: גם לי כאב!”

“באמת?”

“אתה מתעלל בי, צביקי,” אמר אייבי, “העובדה שאני כאן מוכיחה כמאה עדים שאינך צודק. האשה ההיא עזבה אותי. קמה והלכה לה. ואני, כפי שאמרתי לך, אדם זקן וחולה. אמנם, אדם עשיר, אך מה יתן ומה יוסיף לי כספי? באתי הנה לקחת אותך עמי. תוכל ללמוד באמריקה, להתקדם.”

“באמת?” אמר צביקה שנית ונימת הלגלוג בקולו הביכה את אייבי. “כך תיארת לך? תבוא ותנגן על מיתרי לבי – זקן, חולה, בודד – תסחט דמעות ותפתח זרועותיך ואני ארוץ לקראתך? תקח לך את צביקי שלך כמו חבילה, כחפץ דומם חסר דעה משלו? אתה, מיסטר אייבי, איחרת בנצח שלם, כלומר, בשמונה־עשרה שנה תמימות!”

“לעולם לא מאוחר, צביקי,” אמר אייבי, “אקח אותך לאמריקה.”

“תשכח מזה!”

“אוריש לך את הוני.”

“ואני אתרום אותו לאגודה לשיקום אסירים!” קרא צביקה, “הידעת, מיסטר אייבי, שצביקי שלך ישב למעלה מעשר שנים בבתי־סוהר? והתדע בגלל מי הוא ישב? מי האיש שבגללו הידרדר?”

“באתי לכַפֵּר, צביקי!”

“יש עוולות שאין עליהן כפרה,” אמר צביקה, “אני לא אסלח לעולם. איך אסלח ואמא בקברה ודאי מקללת אותך עד היום!”

“אמא היתה אשה נוחה, טובת־לב,” פתח אייבי, אך צביקה שיסע את דבריו: “אתה הוא שלימדת אותה לשׂנוא. וגם אותי, מיסטר אייבי, גם אותי! כל שעוללתי לאחר שהפקרת אותי משׂנאתי אליך עוללתי. אינך מאמין?”

צביקה נשא ראשו ועיניו הבוערות כשתי אבוקות ננעצו בפניו של אייבי. האב ישב תחתיו בלא הגה, אוחז בשתי ידיו את חזהו, כמי שחש בלבו. לבסוף פלט מפיו:

“אל תחליט עכשיו, צביקי. אתה יכול תמיד לחזור בך. קח כרטיס ביקור שלי. תכתוב או תטלפן – ומיד אשלח כרטיס טיסה. אני זקוק לך, צביקי. רחם עלי!”

הוא שלה מכיס מקטורנו כרטיס ביקור, אך צביקה קרע אותו לגזרים והשליכו בשאט־נפש.

“תיחנק עם הכרטיס שלך!” קרא צביקה ולא הוסיף.

אייבי לא הגיב. רגע ארוך כנצח הביט בפני בנו, והנה הִפנה ראשו אלינו. דומה היה שרק עתה, לראשונה, הבחין בנו. ופתאום הטיח אגרופו בשולחן.

“מה אתם יושבים שם כדיינים למשפט?” צעק, “ומדוע אתם שותקים ואינכם משמיעים הגה? אני לא באתי הנה כדי לשבת על ספסל הנאשמים! אין בעולם בית־דין שבו דנים ילדים את אבותיהם. הורים הם המענישים ילדים חוטאים ולא להיפך!”

שתקתי, וכמוני מיכאל. ורק פלטיאל, שאף הוא החריש כל העת, נשא ראשו והטיח בפניו של אייבי מלה אחת ויחידה:

“האומנם?”

ולאחר־מכן הוסיף חרש:

“רעיון יפה העלית, מיסטר אייבּי. אולי יש באמת מקום להקים בית־דין שבו ידונו ילדים אבות שהתאכזרו ועשו להם עוול?”

ושוב שתקנו כולנו והשתיקה היתה נוראה כל־כך, שהתפללתי בלבּי שירעים רעם ויקרע סוף־סוף שתיקה ארורה זו. אך לא התרחש כל נס. בחלון נשקפו אלינו שמים חורפּיים, אך תכולים לגמרי.

אייבּי היה חיור מאוד. חששתי שיתמוטט. הוא קם מהשולחן ובפסיעות מהססות קרב אל הפתח. רגע עמד כפוסח על שתי הסעיפים, ופתאום פתח את הדלת וטרק אותה מאחוריו.

לאחר רגע שמענו את טרטוּר המנוע. מבעד לחלון ראיתי את המכונית המהודרת שגלשה מן המדרכה לכביש והפליגה לדרכּהּ.

 

פרק שמונה־עשר: השעון    🔗

יומים לאחר הפגישה המזעזעת שנערכה בביתי בין צביקה לבין אביו יצאתי לרגל עבודתי לביקור באחד הקיבוצים בנגב ואף נשארתי ללון שם. למחרת היום, בשעת בוקר מוקדמת, עשיתי דרכי בחזרה לתל־אביב.

האוטובוס, שהיה ריק־למחצה, נעצר בבאר־שבע לחניית־בינים. הנוסעים ירדו למזנון והיטיבו לבּם במשקה ובכריך. ובינתים עלתה סיעת נוסעים נוספים שהתמקמו במושבים הריקים. בין הבאים היה נער צעיר, לבוש חאקי וחובש כובע־טמבל. הוא עלה לאוטובוס בידים ריקות, לא תרמיל לו ולא מזוָדה.

הנער ישב מולי, ליד החלון, וכשננעלו דלתות האוטובוס ואנו יצאנו לדרך צפונה, קם והצמיד ראשו לשמשת החלון, כעוקב אחרי הנופים החולפים, עד שלא יכולתי להבחין בקלסתר פניו. האוטובוס עשה דרכו בכביש החלק המתמשך כסרט שחור בין טורי האיקליפטוסים הנטועים משני עבריו. עייף הייתי ועיני נעצמו אט־אט. חשבתי שאנמנם שעה קלה, אך פתאום הבחנתי שכתפיו של הנער, שגבו מופנה אלי, רוטטות.

האומנם בוכה הוא? שאלתי את עצמי. וכבר רציתי לפנות אליו, אך לידי, וגם לידו, ישבו נוסעים שפניהם אדישות. החלטתי שלא לפנות לנער. אל לי להביכוֹ.

אך לאחר שעה קלה, באחת התחנות, ירדו רבים מהנוסעים ונשארתי עם הנער. הוא עמד עדיין ליד החלון ופניו צמודות לשמשה. עתה לא היה כל ספק בלבּי: הוא מתיפּח, והבכי הוא המטלטל את גופו.

שמתי ידי על שכמו.

“אולי אוכל לעזור לך?” שאלתי.

הנער הִפנה אלי את פניו, ששטופות היו דמעות. חשתי ברתיעה שבו. הוא שלח ידיו לפניו בתנועת התגוננות, אך לאחר רגע שמט אותן וישב מולי, מביט היישר בפני. הוא ניגב בשרוולו את פניו הרטובות. בחנתי פניו ופתאום, כמו ברק, פלחה אותי מחשבה:

היכן ראיתי פנים אלה?!

גם הנער הביט בי ודומה היה עלי שהוא מופתע למראה פני.

מוחי עבד בקדחתנות. עיני הנער, שאדומות היו מבכי, הציצו בי, קרועות לרוָחה, ומבעד לאדמומית נשקף אלי כחול עז כצבע הרקיע ביום של אביב.

עודני תוהה ומחפש תשובה לשאלה המנקרת במוחי, נעצר האוטובוס בקריית־גת. משחזר ויצא לדרכו, הבחנתי במבקר־כרטיסים שהופיע ליד הנהג. הנער, היושב מולי וגבו אל הנהג, לא ראה את המבקר, שהתקדם וניקב את כרטיסי הנוסעים. אך הִנה ניצב ליד הנער וקרא: “כרטיס בבקשה!”

הנער נרעד כמי שנתפס במעשה רע. הוא השפיל עיניו לארץ וידיו החלו מפשפשות בעצבנות בכיסיו, כיסי הדובון, החולצה והמכנסים.

“שכחתי איפה תקעתי אותו,” גימגם.

אך המבקר לא ויתר.

“יש לי פנאי,” אמר, “אמתין עד שתיזכר.”

ככל שהוסיף האיש והמתין, גברה מבוכתו של הנער. לבסוף אנוס היה להודות:

“איני יכול למצוא את הכרטיס.”

“אתה תקנה חדש במקומו!” קרא המבקר.

“אין לי פרוטה!” אמר הנער חרש.

שלפתי את ארנקי וקניתי כרטיס בשביל הנער. המבקר הציץ בי מופתע, אך לא הוציא הגה מפיו. משנתרחק לעבר הספסלים האחוריים, עצמתי לרגע את עיני ופתאום ראיתי את חצרו של מיכאל. הנה בא הבחור הסומא, נכה צה"ל, לקנות לו כלב־נחִיָה, ונער צעיר מוליכוֹ…

“אברי!” קראתי.

“כן, זה אני,” אמר אברי. “הכּרתיך מיד, אך ראיתי שאינך זוכר אותי. אני מודה לך מאוד שקנית לי כרטיס.”

“על לא דבר,” עניתי, “זה קורה. יש שגם אני תוחב כרטיס לאחד הכיסים ולאחר־מכן יש לי צרות.”

“לי לא היה בכלל כרטיס,” אמר אברי.

ולמראה מבטי התמהּ הוסיף:

“התפלחתי לאוטובוס. לא היתה לי ברירה.”

“מה עשית בבאר־שבע?” שאלתי.

אברי הרכין ראשו ושתק, כשוקל בדעתו אם לענות לי על שאלתי. לבסוף אמר:

“עליתי לאוטובוס בבאר־שבע, אך לא שם החל המסע שלי. הגעתי לבאר־שבע בטרמפ, מכפר־הנוער צוּרים.”

“כיצד יצאת משם בלא פרוטה?” שאלתי, “ומדוע בכית כל הדרך?”

ושוב שתק אברי, הפעם שעה ארוכה. חשבתי שהוא רוגז עלי שאני נטפל אליו ומציק לו בשאלותי, אך הנה נשׂא ראשו ואמר:

“אענה לך על שתי השאלות. כל־כך רע לי, שאני מוכרח לספר. אתה זוכר את פגישתנו בחצרו של מיכאל מגדל־הכלבים? באתי אז עם נכה־צה”ל, בחור עיור, מסכּן. סיפרתי לך שהתנדבתי להיות לו לעינים עד שישיג כלב־נחִיָה. וזה כל מה שידעת עלי. שאני ילד טוב המוכן לעזור לבעל־מום. אך את העיקר לא סיפרתי לך אז. שאני יתום מלחמה. אבא שלי נפל ברמת־הגולן במלחמת יום־הכיפורים."

אברי נשתתק. גם אני שתקתי, חושש ששאלה מיותרת תרתיעוֹ ותשים מחסום לפיו. אולם אברי, שזקוק היה לאוזן שומעת, המשיך סיפורו:

“האמת היא שגם אבא שלי היה נכה־מלחמה. במלחמת ששת הימים נלחם אבא שלי בסיני בחיל השריון ונפצע ברגלו, ולאחר שורה של ניתוחים שוחרר מצה”ל. אך כשפרצה מלחמת יום־הכיפורים, לבש אבא את מדיו והודיע לאמא שהוא יוצא לחפש את יחידתו, כדי

להצטרף אליה. אבא בכתה, וגם אני. אך שום דבר לא עזר. אמר אבא: ‘איני רשאי לשבת בבית. כל החברים שלי גוּיסו. הרגל התותבת שלי לא תפריע לי להילחם!’ הוא נפרד קודם מאמא, שאחזה בו ובכתה בקול, וכשנפרד ממני, הסיר מידו את שעונו, הגישו לי ואמר: ‘קח, בן, ותהיה לך מזכרת ממני. שמור עליו עד שאשוב.’

"אבא יצא לדרך ולא שב. לאחר־מכן נודע לנו שהוא הגיע לרמת־הגולן, קיבץ שם כמה טנקים שנשארו לפליטה אחרי קרבות מרים עם הסורים, ופקד עליהם. אבא היה בין אלה שבלמו את התקדמות הסורים. רבים מהם נפגעו.

“גם אבא נפגע. הטנק שלו עלה באש, ורק לאחר שלושה ימים נמצאה גופתו של אבא מנוקבת כדורים וחרוכה.”

אברי השתתק, ופתאום הליט את פניו בכפות־ידיו ופרץ בבכי. בכי חרישי, מתמשך. קמתי ממושבי וישבתי לידו. חיבקתי כתפיו בזרועי. אברי השעין עלי ראשו.

לבסוף התגבר וניסה להמשיך את סיפורו, אך אני ליטפתי ראשו ואמרתי לו: “די, אברי, די!”

“לא, אני אספר!” קרא אברי. והנה סיפורו:

"אבא נקבר בטקס צבאי. קבר אחד בין מאות קברים. ואני חזרתי עם אמא הביתה, שריק היה מאז מותו של אבא ולא היה דבר בעולם שיכול היה למלא את ריקנותו.

"אמא נתנה לי הרבה אהבה. היא הפסיקה את עבודתה כמרצה בחוג לספרות באוניברסיטה, והקדישה לי את כל זמנהּ. אך אני קשה היה לי להמשיך את חיי שחייתי עד למותו של אבא. באותם ימים חזר מבית־החולים השכן שלנו, החייל העיור, שראית אותו בחצרו של מיכאל. אין זה מקרה שהחלטתי לעזור לו. ואמנם, טיפלתי בו והתרחקתי מחברי. יום אחד אמרה לי אמא שמוטב שאתחנך בחברת־נוער והציעה לי את כפר־הנוער צוּרים שבנגב, שם משמש כמנהל חבר שלהּ מימי לימודיה בבית־הספר. תחילה התקוממתי. לא די שהגורל לקח לי את אבא והנה אני עומד לעזוב גם את אמא! אך כשחשבתי על הצעתה של אמא, הבנתי שהיא רוצה לנתק אותי מן הבית, שבו נמצא עדיין צלו של אבא שאינו זז ממני אפילו לרגע אחד. היא רוצה שאתחיל בחיים חדשים, רחוק ככל האפשר מהזכרונות הנוראים.

"וכך יצאתי לנגב, לכפר־הנוער צוּרים. אמא חזרה לעבודתה באוניברסיטה. בבקרים למדתי בבית־הספר בכפר, ובשעות שלאחר־הצהרים הייתי בא לביתו של המנהל, שבני־משפחתו קירבוני וטיפלו בי יפה.

"בערבים היה לי תוכן אחר לגמרי. ביליתי בקבוצה של חברת־הנוער, שבראשהּ עמד גדעון, המדריך מן התנועה. גדעון עשה הכּוֹל כדי להקל עלי את קליטתי, ואני הערכתי אותו מאוד וגם חיבבתיו.

לאחר זמן קצר בכפר־הנוער ראיתי שאמא צדקה. עסוק הייתי עד למעלה ראש בלימודים, במשחקים ובפעילויות למיניהן והסחתי קצת את דעתי מאבא. אין זאת אומרת שלא חשבתי עליו. לפעמים נדמה היה לי שהוא מלווה אותי על כל צעד, רואה ואינו נראה, שמח על כל הישׂג שלי ומחייך ואומר: ‘יפה, בן!’ או מתעצב כשנהגתי שלא כשורה. אף פעם לא דיברתי עם חברי על אבא, אולי מפני שרציתי לשמור אותו לעצמי בלבד. בלילות הייתי מתעורר, נוטל מן המדף את השעון שאבא נתן לי ביום צאתו לרמת־הגולן ומקשיב לתקתוקו, כאילו היה זה קולו של אבא הלוחש לי.

"יום אחד הוחלט בכפר לערוך מסיבת בר־מצוָה משותפת לכל הבנים שהשנה מלאו להם שלוש־עשרה. אני נמניתי עם בעלי־השׂמחה. נקבע המועד המדוּיק של החגיגה, ואנו השקענו את כל זמננו בהכנות. היה עלינו להכין תערוכת הישׂגים בלימודים, תערוכת עבודות־יד של בעלי התחביבים שבינינו, מופע התעמלות על מכשירים, קפיצה מעל מדורה, גלישה באומגה – ועוד ועוד. ההתרגשות היתה רבה.

"ערב אחד קרא לי גדעון ואמר:

"‘הוחלט לקנות לכל נער שהגיע לבר־מצוָה שעון חדש. תן את השעון שלך לקופה המשותפת של הקבוצה.’

"‘אני לא איפרד מהשעון שלי!’ טענתי.

"אך גדעון בשלו: ‘מסור את השעון. לא ייתכן שיהיו לך שני שעונים או שעון אחר מאשר לחבריך. אצלנו בקבוצה יש שויון.’

"אך אני סירבתי.

"‘מה קרה לך?’ תמהּ גדעון, ‘חשבתי שנעשית אצלנו בן־אדם!’

"רציתי לספר לו מהו בשבילי השעון של אבא, אך לא היה בי הכוח לעשות זאת. כשפתחתי פי לספר, דומה היה עלי שאסגיר סוד שלי, ואולי של אבא. על־כן שתקתי, וככל ששתקתי חשתי במורת־הרוח הגוברת והולכת של גדעון. הצטערתי על כך מאוד. הרי הערכתי את גדעון שחינך אותנו לשיתוף ולשויון.

"כיון שעמדתי בסירובי, הביא גדעון את הענין לשיחת הקבוצה. הוא סיפר על סירובי וחברי תבעו ממני שאסביר את עצמי. אך אני שתקתי. לא יכולתי להוציא הגה מפי. וכך הוחלט פה־אחד שעלי להיפרד משעוני.

"ובינתים קרב והלך נשף החגיגה. אתמול בבוקר, בקומי משנתי, הושטתי כהרגלי את ידי אל המדף שמעל למיטתי, אך שעוני נעלם! היכן השעון? שאלתי את עצמי. ופתאום פלחה אותי מחשבה: גדעון! האומנם עשה גדעון מעשה, כדי ללמדני פרק בשיתוף?

"זועזעתי כל־כך, שלא היה לי כוח לקום ממיטתי. העמדתי פני חולה ואף לא יכולתי לנגוע באוכל שהובא אלי מן המטבּח על־ידי חברי, שכני־לחדר. אך בערב חיכיתי עד לחצות, וכשכבו האורות בחדרים, קמתי ממיטתי ונכנסתי חרש לצריפו של גדעון. לאור פנס־הכיס שבידי ראיתי על אצטבּת הספרים שלו את שעוני, כלומר – את שעונו של אבא. לקחתי אותו וחזרתי אל חדרי.

"לא עצמתי עין כל הלילה. שמתי את השעון על הכר ליד ראשי, הקשבתי לתקתוקו וחשבתי לי שזהו לבו של אבא הדופק ומדבר אלי. נישקתי את השעון, לחצתי אותו אל לבי. רחצתי אותו בדמעות.

"קמתי לפני השחר. תלשתי דף ממחברת ולאור פנס־הכיס כתבתי מכתב לגדעון בזה הלשון:

"שלום, גדעון,

"'השעון שדרשת ממני הוא המזכרת היחידה שנשארה לי מאבא. הוא נתנו לי כשנפרד ממני בצאתו לקרבות שברמת־הגולן. אתה דיברת כל הזמן על שויון. איזה שויון הוא זה? לכל חברי הקבוצה שלי יש אבא, ולי – אין! אני חוזר לתל־אביב. לאמא. לעולם לא אבוא עוד הנה.

אברי'

“את הדף שמתי על הכר וכיסיתיו בשמיכה. וכך יצאתי לכביש, לחכות לטרמפ. בבוקר השכם. בלי חפצים. בלא פרוטה. ורק שעונו של אבא אתי. הנה הוא – – –”

אברי הושיט לי את אמת־ידו, אך אני לא ראיתי את השעון, כי־אם את דמעותיו של אברי, שחזרו ושטפו את לחייו וניגרו על סנטרו.

קרבנו לתל־אביב. אמרתי לאברי:

“אמך, שחזרה לאוניברסיטה, נמצאת ודאי במקום עבודתהּ. בוא לביתי. מוטב שאיפגש תחילה עם אמך ואסביר להּ את נסיבות בריחתך מכפר־הנוער.”

“והרי אינך מכּיר אותהּ,” אמר אברי בהיסוס, “היא תיבהל, תחשוב שקרה לי משהו.”

“אציג עצמי כמורה מצוּרים שבא למסור דרישת־שלום ממך,” אמרתי, "אט־אט אספר להּ הכּוֹל.”

אברי קיבל את הצעתי. לאחר כשעה ישבתי באחד מחדרי האוניברסיטה עם אמו של אברי.

אותו ערב סיפרתי לפלטיאל על אברי. שמע פלטיאל ושתק, מהרהר לעצמו את הרהוריו. לבסוף נאנח ואמר:

“כשסיפרת לי על גדעון המדריך, נזכרתי במנהל בית־הספר של צביקה. גם הוא כוונותיו היו טובות. אך אני, לבּי מתקומם בקרבי. כאן – מנהל בית־ספר שאינו אלא אויל, וכאן – מדריך־תנועה, מטיף לשויון שהוא חסיד שוטה. איך לא ניסו שניהם להשקיע קצת מחשבה? המנהל – כמעשיו החריגים של צביקה, וגדעון – בסירובו העיקש של אברי? הרי הילדים אינם רוֹבּוֹטים! הם בני־אדם עם לב ונשמה!”

אברי נשאר בעיר. לשוא דיברה אמו על לבּו שישכח את העוול וישוב לכפר־הנוער. גם אני צירפתי קולי לקולהּ – ולריק. ערב אחד הופיע בביתו של אברי גדעון, שבא במיוחד מכפר־הנוער. כפי שסיפרה לי לאחר־מכן אמו של אברי, אמר בנה למדריך:

“אני באמת איני כועס עליך, גדעון. אני מנסה להבין אותך. הרי אין בכפר־הנוער שוטרים ובתי־משפט, ואסיפת הקבוצה היא הסמכות העליונה. היא מחייבת. והיא החליטה שעלי להיפרד משעוני. ובכל־זאת לא היית רשאי לקחת את השעון בלא הסכמתי. באת בלילה, כגנב. כיון שעשית זאת, ועל־ידי כך הכרחת אותי לנהוג כמוך, לא אחזור לעולם לצוּרים!”

גדעון כבש עיניו בקרקע ושתק. לאחר שיחה בארבע עינים עם האם קם וחזר לצוּרים.

אברי נשאר בתל־אביב. אמו סיפרה לי שבגלל שהותו בכפר־הנוער נותק לגמרי מחבריו־לשעבר. החלטתי לסייע לו ושיתפתי בכך את יעל ואורי.

מאז עמדתי על דעתי השתדלתי שלא לערב ילדים בעלילות המחייבות מעשים של אנשים מבוגרים. כך, למשל, לא שיתפתי את יעל ואורי בסודו של צביקה. הנחתי שצעירים הם מכדי להתמודד עם הבעיה. די להם בבעיות שלהם. השתדלתי למעט ככל האפשר את מעורבותי בעניניהם. רק כשראיתי שפניהם נפולות מאוד, ניסיתי לשאול ולהבין מה מציק להם, ואז – בלי שנתבקשתי לכך – פעלתי כפי יכולתי: במתן עזרה, בחיפוש פתרונים למצוקתם. לא־פעם אנוס הייתי להודות בפני עצמי שקצרה ידי לעזור. אמנם מבוגר הייתי מהם, ושנות בגרותי הִקנוּ לי נסיון־חיים רב לאין־ערוך משלהם, אך ככל שעברו השנים למדתי לדעת: עליהם להתמודד בכוחות עצמם עם בעיותיהם. כי זהו סוד הגידול וההתבגרות: לכאוב ולהתגבר, להתאכזב ולחזור ולהאמין.

במקרהו של אברי לא היו לי כל ספקות: ידעתי שאני רשאי להטיל על יעל ואורי את המשימה. הם יעשו הכּוֹל כדי להקל על הנער היתום. ואמנם, לא טעיתי. כשבוע לאחר היום בו סיפרתי להם כל שהתרחש ביני לבין אברי מאז עלה לאוטובוס בבאר־שבע, הצצתי במקרה לחורשה שמול ביתי וראיתי שם, ליד מלונתהּ של מאיה הסמוכה לכותל ביתו של פלטיאל, את יעל ואורי וחבריהם השטופים במשׂחק, וביניהם הבחנתי בדמותו של אברי, שהיה משליך גזר־עץ אל בין גזעי האורנים, ומאיה מזנקת כל פעם, רצה בחירוף־נפש, תופסת אותו בשיניה ומחזירתוּ לידיו. שמעתי בבירור את קולו הצוהל ואת צחוקו הרם של אברי.

אברי מצא חברים טובים: את יעל ואורי, את עוזי החבר של יעל, את שוקה ורן ואיתמר ואת ארבע הבנות מה“צופים” שלא ידעתי את שמן. היתה זו חבורה מלוכדת, עם חוקים משלה שחייבו את חבריה, איסורים שהטילו על עצמם, חובות שמילאו בנפש חפצה. היו ביניהם אהבות שנסתיימו במפח־נפש, תקוות שהותירו בלב טינה וצער, חרטה וכאב. היו תהיות הרבה ושאלות לא־מעט. חבורה זו לא פתחה בנקל את שעריה לזר. אברי, שזכה והתקבל בסבר פנים יפות, היה בהחלט בר־מזל.

 

פרק תשעה־עשר: סיפור לחנוכה    🔗

כל אותם ימים רבץ בּמבּוֹ בחדר־עבודתי על־גבי המרבד, אדיש לאותות החיבה שהעתרתי עליו, וזרבּוּבּוֹ העצוב הכריז על בעליו: “לא אסלח! לא אתפייס!” בעל־כורחי אנוס הייתי להודות בכשלוני.

כשלוני זה בלט עוד יותר נוכח הצלחתו של מיכאל. באחד הבקרים, בשעת היעדרי מהבית, ערך מיכאל סולחה משולשת: בין בּמבּוֹ, מאיה וצביקה, ולמרבה הפלא הצליח בכך. עובדה, בשבת בבוקר, עת הופיע צביקה בחדרי לפגישה עם אייבּי אביו, שקט היה בּמבּוֹ ולא נע ולא זע למראהו של הבא. רק זו בלבד שעיניו לא משו מצביקה. ייתכן שעל־אף הסולחה החליט בּמבּוֹ לשמור על מרחק ולהיזָהר לנפשו, בבחינת כבדהו וחשדהו.

קיויתי שהזמן יעשה את שלו. ובינתים באו ימים צוננים מאוד. היה חורף משופע בגשמים ובסופות ובערבים ישבתי הרבה ליד שולחן עבודתי והתנור הדולק שופע חמימות נעימה עלי ועל בּמבּוֹ. אך בשעה שהשתוללה בחוץ סערה וקול הרעמים הרעיד את גג־הרעפים של ביתי ואת כתליו, היה בּמבּוֹ נתפס לאי־שקט. גופו רעד. היה כובש ראשו במרבד וכל־כולו כרוצה להסתתר מן האימה המשתוללת בחוץ. מי יודע? אולי זכר את ליל הסופה הרחוק, שבו רבץ כגור קטון ליד גדר ההדסים שלי והגשם שוטפו בקילוחיו, הצינה חודרת לעצמותיו, ונפץ הרעמים מטלטל את גופו – עד שהופעתי פתאום והצלתי אותו מאימת הלילה והבאתיו אל ביתי וחיממתיו בתנור זה עצמו והחזרתי לו את חייו הדועכים בקרבו? ברצון רב הייתי פותח עמו בשיחה, מעלה זכרונות מן העבר ומגלגל דברים על ההווה. הרי בימים הרחוקים היה לי בּמבּוֹ בן־שיחה מקשיב ונבון. אני דיברתי אליו והוא – מבטו היה אומר לי הכּוֹל. אך מאז ליל שובו מקיבוץ תלם ופגישתו הנוראה עם הדוֹברמן בחדרי ירד חיץ ביני לבין בּמבּוֹ. דומה שהמעמד ההוא אינו מש מנגד עיניו אף לא לרגע אחד.

ימי החורף זחלו לאטם. בבקרים היתה הראוּת לקויה. צמרות האורנים בחורשה מול ביתי התעטפו במעטה של ערפל. העננים הנמיכו מאוד ועוררו בי רטט של פליאה.

בוקר אחד, בצאתי לעבודה, נתקלתי בפלטיאל. על־אף הגשם הדק שזירזף ידעתי שפגישתנו לא תסתיים באמירת שלום. ואמנם, פלטיאל לא ויתר על שיחה. פתחתי את המטריה ופרשׂתיה מעל שנינו וטיפות הגשם ניגנו עליה כעל תוף מתוח. אמר פלטיאל:

“איש בשׂורה אני. אלכסנדר בני יגיע הנה בעוד שבוע.”

“מה פתאום?” שאלתי, “והרי הוא פרופסור־אורח בקיימברידג'?”

“גם אני שואל זאת את עצמי,” אמר פלטיאל, “אלא שאני אשם בכך.”

“אשם?” זקפתי בו עיני.

“לא דייקתי,” אמר פלטיאל, “לא בי האשם, כי־אם בשנותי. הגעתי לשיבה. בשבוע הבא, בנר השלישי של חנוכה, אהיה בן שבעים. הייתי מסיח דעתי מן התאריך, מעולם לא הנחתי שיערכו לי ימי־הולדת. ענין זה טוב לילדים. אך אלכסנדר הוא שפתח בזה. מיד לאחר ראש־השנה הודיע לי שיבוא במיוחד בחנוכה. כתבתי לו: מה פתאום? השיב לי: זכיתי ואבא שלי הגיע לשיבה. כתבתי לו: מה השׂמחה? אל תשכח, בני, שאחרי ‘בן שבעים לשיבה’ בא ‘בן שמונים לגבורה!’ ומהי גבורה זו – אני משער לפי הרגשתי היום. טרם מלאו לי שבעים, ויש ימים שמחוֹשים שונים מציקים לי ואין לי מנוס מהם. אמנם, גם בימים כאלה איני מוַתּר על הפעילות שלי, אך אגלה לך סוד שלא גיליתי לשום אדם בעולם: בימים כאלה אפילו גבשושית קטנה דומה עלי כהררי־הרים. על־כן איני מבין: מה יש כאן לחגוג? אך אלכסנדר בשלו – הוא החליט לבוא! אמנם, רחוק אני מן העין שלו, אך לא רחוק מן הלב. כך כתב לי במכתבו האחרון, ולך ובוא אליו בטענות!”

כך סיפר פלטיאל. והגשם סביבנו נתגבר וסילוני מים ניגרים בשצף משולי המטריה שהחזקתי בידי, ופלטיאל אוחז כהרגלו בכפתור מעילי, כמפחד שאסתלק פתאום ואניחו לנפשו. אך אני לא העליתי אפילו מחשבה כזו על דעתי. מאז הכּרתי את פלטיאל חביבים היו עלי האיש ושיחו, וככל שעברו הימים גדלה חיבתי אליו.

אמרתי לפלטיאל:

“ראשית, אני מברך אותך, אם־כי תהיה עוד ודאי הזדמנות לכך. ושנית, בוא נגש לגגון שממול ולא נזדקק למטריה.”

וכשעמדנו שם שנינו, על ריבוע הקרקע היבש אשר מתחת לגגון, הוספתי ואמרתי:

“פלטיאל ידידי, בנר שלישי של חנוכה אתה ואלכסנדר בנך וכל שתחפוץ ביקרו מוזמנים אלי הביתה, להדלקת נר של חנוכה ולמסיבה ליום־ההולדת שלך.”

פלטיאל הציץ בי מופתע, נטל כף־ידי בשתי ידיו ולחץ אותהּ בלא מלים.

שעתי היתה דחוקה. היה עלי להגיע בהקדם לעבודה. אך הגשם השוטף מנע ממני לצאת לדרך. לא ייפלא שגילגלנו דברים. פלטיאל הוא שהִרבּה בדיבור ולצערי איני זוכר אלא מקצת מדבריו. אמר פלטיאל:

“בני־אדם אומרים ‘זקן שבע־ימים’, אך מה אעשה ואני לא שׂבעתי! עיני חומדות עדיין וכל־כולי רוצה להוסיף ולחיות ולחזות במעשים הנעשים בעולמנו, שרובם פלאי־פלאים.”

ועוד אמר פלטיאל:

“יש ענין ויופי בכל גיל. למראה אדם זקן אני חושב תמיד על עץ עתיק, שחוח מרוב שנים, הנושא בגזעו ובענפיו צלקות לרוב, אך הוא, העץ, זוכר הכּוֹל. את היותו זרע קטון שדחק בגבו החלוש את שכבת האדמה שמעליו עד שהגיח החוצה אל אור היום. את ימי ילדותו, כשהיה שתיל רך. את ימי בחרותו, ימי געגועיו לרום, אל חסדהּ של השמש. את הקנים שקלעו בני־כנף בין זרועותיו. את ציוץ הגוזלים שבקע מתוך הקן. את הברק הראשון שהִכּה והותיר בגופו צלקת חרוכה מאש. כמוהו, כעץ העתיק, כל אדם זקן. למראה ראש־שׂיבה אני אומר בלבּי: כמה שמחות ועצבונות, כמה צער וכאבים, תקוות ואשליות היו לו לאדם זה עד שהלבין שׂערו!”

עם שהוא מדבר, פסק הגשם לפתע־פתאום, כאילו הניף השר הממונה על הגשמים מטה־קסמי וסגר באחת את ארובות־השמים. אדמת החורשה מכוסה היתה שלוליות לרוב ואדוות קלות חרשו את פניהן כל־אימת שנחתו עליהן אגלי המטר שנשרו מענפי האורנים. הכביש דמה לפלג שוצף. אנוס הייתי להמתין שעה ארוכה עד שיכולתי לחצותו. מעיקול הרחוב הגיח האוטובוס וגלגליו מתיזים לכל עבר סילוני מים. נפרדתי מפלטיאל ויצאתי לדרכי.

אותו יום, במשרד, קצרה רוחי. רציתי להקדים ולחזור הביתה ולספר לשרה אשתי על שיחתי עם פלטיאל ועל המסיבה שנערוך לו בביתנו. בדרך־כלל היה עוֹל האירוח מוטל בראש־וראשונה על שרה. היא שדאגה לכּוֹל, החל מרשימת המוזמנים ועד לתפריט הכיבוד. אך במקרהו של פלטיאל, בטוח הייתי ששרה תאשר ברצון את ההזמנה. הרי גם היא העריכה וחיבבה מאוד את פלטיאל.

לא טעיתי. שרה שמחה על הרעיון של המסיבה. וכדרכהּ תמיד, נחלצה בהתלהבות למעשים. צריך היה להזדרז, הרי לא נשאר לנו אלא שבוע אחד בלבד!

אלכסנדר, בנו של פלטיאל, הגיע בערב חנוכה, בשעות הצהרים. מיכאל הוא שהסיע את האב ללוד, לקבל את פני בנו. אותו ערב נכנסתי אל פלטיאל ושמעתיו מברך על נר ראשון של חנוכה. היתה לו, לפלטיאל, חנוכיה מפוארת, ירושה מאבות־אבותיו, שבהיותהּ ניצבת על הארץ, הגיעה עד לטבורו של בעליה. זרועותיה מכוסות היו פיתוחים נאים, ושני לוחות־הברית ואריות משני עבריהם סוגרים עליה מלמעלה, מוברגים לציר העובר מבסיסה המוצק ועד לקדקוֹדהּ. פלטיאל ניצב בצדהּ האחד והשַמָש הדולק בידו. מצדהּ האחר עמד אלכסנדר ועיניו המביטות באביו אומרות אהבה.

אלכסנדר, קצין צנחנים לשעבר, גבר צעיר היה, זקוף־קומה ובלוריתו הכהה עוטרת את מצחו הרם. הכּרתיו זה שנים – למן הימים שבהם השתתף כקצין מילואים בשחרור העיר העתיקה, נפצע ושכב במשך חודשים בבית־חולים עד שהחלים וחזר אל האוניברסיטה– והוא עילוי שהכּוֹל מנבּאים לו עתיד מזהיר. ואמנם, הוא לא הכזיב את התקוות שתלו בו. התקדמותו היתה מדהימה ממש. עובדה: הוא היה המדען הצעיר ביותר בין חבריו, שמחקריו בשטח חקר הסרטן הקנוּ לו מוניטין בעולם המדע. זה שלוש שנים שימש כפרופסור־אורח בקיימברידג'.

כל־אימת שראיתיו, הייתי תמהּ בלבי: האומנם בחור צעיר זה הוא מדען בעל־שם? לא היה שום דבר מיוחד בתוי פניו שיעיד על העיסוק של בעליהם. ועוד חשבתי לי: מה רחוק ממני עולם זה, שבו חי אלכסנדר! עולם זר וסגור ומלא תעלומות לאדם שאינו חלק ממנו. בשעת שיחה עם אלכסנדר חשתי בחיץ החוצץ בינינו: אני וחיי שלי, הוא – ועולמו שלו. אם־כי ניתּנה האמת להיאמר: אלכסנדר זרים היו לו הגינונים הדבקים לא־פעם באנשי־שם. נעים־הליכות היה, לבו פתוח לרוָחה, והוא מסביר פנים לכּוֹל, לקטן כלגדול.

תמה הדלקת נר ראשון. לאחר שעה קלה באה שרה אשתי וסיכמה עם פלטיאל מי ומי יוזמן לביתנו למסיבּה. נותרו לנו יומים בסך־הכול וידינו מלאות היו עבודה.

שבוע קודם־לכן, כשהזמנתי את פלטיאל למסיבה, לא תיארתי לעצמי שתהיה זו המסיבה הגדולה ביותר שנזכה, שרה ואני, לערוך בביתנו. הסלון שלנו היה מרוּוָח למדי, אך נתברר שצר יהיה מלהכיל את הקרואים. באין־ברירה סילקתי ממנו את הספה והכורסאות, ריכזתי שולחנות של השכנים וערכתי אותם בצורת חי“ת. בפתח החי”ת העמדתי על כן מוגבּהּ את חנוכיָתוֹ הענקית של פלטיאל, שגובההּ היה עתה כקומת אדם.

הבית הואר באור יקרות. בחנוכיה התנוססו שלושה נרות גדולים, צבעוניים, ובצד – נוסף עליהם – השַמָש. בראש השולחן הסב פלטיאל, מימינו אלכסנדר בנו, משמאלו אדם גבוה בעל שפם לבן, חובש כיפה, שפלטיאל הבִיאוֹ עמו למסיבה ואני שיערתי שהוא קרוב־משפחה שלו, ומסביב – כל אלה שבאו לחלוק כבוד לבן השבעים.

מי לא היה שם?

היו שם, ליד השולחנות הערוכים, כמה וכמה אנשים בלתי־מוּכּּרים לי, שמתוך דברים שהשמיעו לאחר־מכן נתחוור לי שפלטיאל סעד את ערשם בשעה ששכבו בבית־החולים. היה מיכאל ולידו צביקה. היתה זלדה הזקנה, שהסבּה לשולחן כששתי כפות־ידיה הגרומות שעונות על גולתו של מקל־הליכה מסוקס. היו כמה שכנים וביניהם מר הררי, בעליו של הבוקסר גוליָת, יהודי גוץ, קנטרן, שלא חיבבתיו ביותר, אך פלטיאל, שהיה מסביר פנים לכל אדם, מצא גם בו צד של זכות וביקש להזמינו למסיבה.

הנה כי־כן פירטתי את המבוגרים שהשתתפו במסיבה. אך היו גם ילדים: יעל ואורי וחבריהם.

תשאלו: מה פתאום? והרי היתה זו מסיבה לגדולים! מה לילדים ולמסיבת יום־הולדת הנערכת לבן שבעים? אך מעשה שהיה כך היה:

מאז נודע ליעל ולאורי על המסיבה, החלו להציק לנו: הם רוצים להזמין את חבריהם! אין זאת כי קיוו שפלטיאל, כטוב לבו במסיבה, יסכים לספר מסיפוריו. עדיין זכור היה להם סיפורו האחרון, המעשה בשני כפתורים. שאלנו את פלטיאל לדעתו והוא הופתע מאוד ושמח על בקשתם של יעל ואורי. וכך היו שם באותו ערב כל העשרה שנטלו לא־מכבר חלק בהקמת מלונתהּ של מאיה. לשולחן הסבּוּ יעל ואורי, עוזי החבר של יעל, שוקה ורן בעלי־האופנים, איתמר הצופה המצטיין ועוד ארבע בנות מה“צופים” שלא ידעתי את שמן. ואחרון אחרון חביב – אברי, שמאז שובו מכפר־הנוער צוּרים נקלט בחבורה עד שהיה כאחד מחבריה.

פלטיאל נתכבד בהדלקת נר שלישי וכולנו ענינו אחריו “אמן”. שרנו משירי החג. לאחר־מכן הגישה שרה את הכיבוד – ארוחה דשנה וטעימה, שבסופהּ באו הלביבות. ולאחר־מכן חילקה דמי־חנוכה לילדים.

ואז הושמעו דברים. פתחתי וסיפרתי בשבחו של בעל־החג. החרה־החזיק אחרי אלכסנדר בנו. אחריו דיברו השכנים וכן שנַיִם מן הקרואים שבשעתו ישב פלטיאל לידם בתורנות־הלילה שלו בבית־החולים. הדברים יצאו מן הלב ורישומם היה רב. פלטיאל ישב בראש מורכן. איש צנוע ועניו היה, ולשמע השבחים דומה שהצטפד. משנשתתק אחרון המדברים, קם פלטיאל ממקומו. סבורים היינו שיענה בנאום ארוך ונרגש, אך הוא פרש שתי זרועותיו כאומר לחבוק את כולם והשמיע מלה אחת ויחידה: “קטונתי.”

וחזר וישב.

הבינונו ללבּוֹ וכיבדנו את רצונו. אך יעל ואורי וחבריהם לא היו תמימי־דעים אתנו. לאחר רגע נשמעה מקהלת קולות צעירים:

“סבא פלטיאל, ספר סיפור!”

“סיפור לחג! סיפור חנוכה!”

חיוך פשט על פניו של פלטיאל. הוא נשען לאחוריו אל מסעד הכסא, הפשיל ראשו וצימצם עיניו כמפליג בדמיונו לימים ולמחוזות רחוקים. לבסוף פתח ואמר:

"ניחא, אספר. באחד מלילות החורף, כשעה לאחר חצות, עמדתי ליד שער בית־החולים של העמק. היתה מחצית החודש והירח האיר הכּוֹל בנגוהותיו. לאור הירח ראיתי אשה שעמדה לצד הכביש היוצא מעפולה לחיפה ונופפה בידיה אל המכוניות החולפות. המכוניות עברו בזו אחר זו. אלומות האור של פנסיהן האירו לרגע את האשה, שתנועותיה תנועות יאוש, אך הנהגים הגבירו מהירותם וחלפו על־פניה ביעף. ירדה האשה אל הכביש והשתטחה עליו. לאחר רגע עצרה לידהּ מכונית בחריקת בלמים. האשה קמה והנהג שירבב ראשו החוצה וצרח בזעם:

“השתגעת?! מטומטמת שׁכמותך! יכולת ליהרג!”

"אמרה האשה:

"‘לא היתה לי ברירה. אני מוכרחה להגיע לירושלים. בני חולה מאוד ועלי להביא לו תרופה משם. המכוניות עברו על־פני ואף אחת לא נעצרה. אתה תקח אותי, נכון?’

"היה משהו בקולהּ של האשה ששיכנע את הנהג. הוא פתח את דלתו והאשה עלתה ונבלעה בחשכת התא. המכונית עקרה ממקומהּ ונעלמה מעיני.

"היה זה בשנת 1944. האשה שהשתטחה על הכביש היתה אשתי.

“זה שבועים שכב בננו אברהם במחלקת הילדים בבית־החולים בעמק והוא חולה אנוּש. היינו אז חברים בקיבוץ בגליל, היה חורף קר במיוחד, ובלילות היו פסגות ההרים מסביב מתכסות מעטה דק של שלג. ויש שהמים קפאו בצינורות. לילה אחד נפל בננו אברהם, שהיה אז בן שנה, ממיטתו שהסורג שלה נפתח כנראה, ובבוקר מצאוהו המטפלות שוכב על הרצפה הקרה והוא קפוא־למחצה. כשהבאנו אותו לבית־החולים בעמק, נתברר שלקה בדלקת־ריאוֹת קשה. הוא אושפז במחלקת הילדים, שמנהלהּ היה ד”ר אריך נסאו, רופא־ילדים מפורסם יליד ברלין, שנמלט בשעתו מאימת הנאצים, עלה ארצה והקים את מחלקת הילדים בבית־החולים בעמק.

“למן היום שבו אושפז אברהם במחלקה, לא עזבנו את תחומי בית־החולים. יושבים היינו, אשתי ואני, בחצר, בקרבת המחלקה, והאחיות, שריחמו עלינו, מסרו לנו מדי פעם על מצבו של בננו. הגדילה לעשות ד”ר חנקה חרותי, חברת קיבוץ מרחביה, אשה צעירה שפניה קורנות חמימות, והיא יד־ימינו של ד"ר נסאו. חנקה השפיעה עלינו רוב טובה ועודדה אותנו לאורך כל הדרך, גם בשעות הקשות ביותר. שעות אלה היו רבות. המצב החמיר מאוד. דלקת־הריאות גרמה לכמה סיבוכים קשים. הילד דעך ממש לעינינו.

“ד”ר נסאו איש מופלא היה, רופא דגול שלא היה לו בעולמו אלא היעוד האחד והיחיד: להציל ילדים מציפורני המוות. ככל שמחלתו של ילד היתה קשה יותר, כן הגביר רופא זה את מאמציו. הטיפול בחולה האנוש היה מלחמתו האישית, וכל מקרה של כשלון – תבוסתו שלו שזיעזעה אותו. ואמנם, בננו אברהם זכה לטיפול נאמן. ד“ר נסאו לא מש ממיטת הילד שהיה מחוסר־הכּרה ומצבו מחמיר והולך מיום ליום. אילו פעמים ביום, בצאתו החוצה, היה ד”ר נסאו מבחין בנו, באשתי ובי, שישבנו בחוץ על הספסל שליד הביתן, ורמז לנו והכניסנו לחדרו והיה מדבר אתנו גלויות. הוא ניסה להסביר לנו את התפתחות המחלה ולא העלים מאתנו את חומרת המצב.

“באותו ליל חורף, כמחצית השעה לפני שהשתטחה אשתי על כביש עפולה־חיפה, קרא לנו ד”ר נסאו ואמר:

"‘לצערי אני אנוס להיכנע. עשיתי כל מה שבידי האדם לעשותו. אין תקוָה לילד.’

"דמעות הציפו את עיני. פניתי לדלת, אך אז שמעתי את קולה של אשתי, קול צרוד, זר לי:

"‘לא דוקטור, זה לא הסוף. אתה עוד תנסה, נכון?’

“ד”ר נסאו פרש זרועותיו כמתגונן.

"‘אין תרופה שלא ניסיתי,’ אמר, ‘תורת הרפואה חסרת־אונים במקרה זה.’

"ואשתי עדיין עומדת ומבטהּ אינו מש מן הרופא. היא לא הוציאה אנחה מפיה, היא לא בכתה. רק הביטה בו ומבטהּ מפציר, מתחנן, משביע.

“הרגעים חלפו וכל רגע ארוך היה כנצח. ופתאום צנח ד”ר נסאו וישב על כסא ואמר:

"‘אני ידי ריקות ואין לי כל תרופה. אך שמעתי שבארצות־הברית מיַצרים עתה תרופה המחוללת פלאים. חומר הפועל נגד חיידקים וקוטלם.’

"‘אולי אפשר להשׂיגה?’ שאלה אשתי.

“ד”ר נסאו שתק. ופתאום אמר:

"‘עד כמה שידוע לי מצויות בירושלים, בבית־החולים הממשלתי, כמה זריקות, אך הן שמורות בשביל ראשי השלטון, כגון הנציב העליון, מפקדי הצבא ושופטי בית־המשפט הבריטי. אין להעלות על הדעת שאפשר לקבלן. אני לא אנסה אפילו, כי גם אתבזה וגם לא אשיג את מבוקשי.’

"אמרה אשתי:

"‘אני לא אזוז מכאן, דוקטור. אתה תשיג את הזריקות. אתה תציל את בני.’

“ד”ר נסאו שתק. הוא ישב בכסאו ועיניו כבושות ברצפּה. ואז אמר:

"‘את אֵם. ייתכן שאת חזקה ממני ותשׂיגי את אשר נבצר ממני להשיגו. צאי מיד לירושלים!’

"נטל פנקסו ותלש עמוד וכתב עליו כמה שורות וסגרו במעטפה. ואז אמר:

“'את ניצחת אותי, אשה. על־כן אני עושה מעשה, שלא העליתי על דעתי שאהיה מסוגל לעשותו. מנהל בית־החולים הממשלתי בירושלים הוא ערבי, ד”ר חדד שמו, שלפני שנים אחדות ניהל בית־חולים בנצרת. בשעתו הצלתי את חיי בנו מדלקת־ריאות. כן, מחמוד בנו שכב כאן, במחלקה זו, באותו ביתן ובאותה מיטה שבה שוכב עכשיו בנכם אברהם. כתבתי לד"ר חדד וביקשתיו שיעמיד לרשותי כמה זריקות. אמנם, אין הוא חב לי שום חוב, אני הרי את חובתי עשיתי ברפּאי את בנו. אך מי יודע? אולי יזכור, ולא ישיב פני ריקם?'

“נטלה אשתי את המעטפה ומרוב ריגוש לא הודתה לו לד”ר נסאו. משיצאנו מחדרו הושטתי ידי אל המעטפה.

"‘תני,’ אמרתי, ‘אני יוצא לירושלים.’

"אך אשתי סירבה.

“'שמעת מה אמר ד”ר נסאו?' אמרה, ‘אני אם, וייתכן שאני חזקה ממך ואשיג את אשר לא תשיג אתה.’

“וכך נשארתי עומד ליד שער בית־החולים והיא, אשתי, נשתטחה על הכביש עד שנאספה על־ידי הנהג האלמוני שתחילה גידף אותהּ.”

פלטיאל הפסיק את סיפורו והדליק לעצמו סיגריה. היתה דממה בחדר, דומיה עמוקה. הכּוֹל עצרו נשימתם. והנה המשיך פלטיאל בסיפורו:

"משנעלמה המכונית, ישבתי על הארץ, על־גבי אבן. רגלי רעדו, חלשות היו מכדי לשׂאת אותי. הירח נתכסה במעטה עננים, גשם דק זירזף, ולא היה בי כוח לקום וללכת. כל אותו לילה ישבתי ליד השער ועיני מביטות בכביש. וכך גם למחרתו של היום. ככל שעברו השעות, גברה המתיחות שבי. כל־כך נסער הייתי, שלא סרתי כל אותו יום אפילו פעם אחת אל הביתן שבו שכב אברהם. היום זחל לאטוֹ. ירד ערב. דמדומים עטפו את שדות העמק. באה חשיכה, ואני יושב עדיין על האבן, גבי שעוּן אל עמוד השער ואני מביט בכביש ומחכה.

"מאחורי נדלקו אורות בביתני בית־החולים, מרחוק שמעתי קטעי קולות, אך אני כל־כולי הייתי ציפיה אחת, ציפיה של כליון־עינים־ולב.

"היה ליל שבת. מכוניות מעטות חלפו בכביש המוליך מחיפה לעפולה. הן עברו במהירות, כרוחות־רפאים, והשאירוני טרף לציפייתי וליאוּש שכירסם בי. אך כשעתים לאחר חצות נעצרה בחריקה מונית ליד השער. אורותיה סינוורוני ולא יכולתי להבחין בנוסעיה. לאחר רגע כבו הפנסים, ואני חשתי את מגע ידהּ של אשתי בכף־ידי. סמוך לה עמד גבר גבוה, בעל־שפם, וכיפה לראשו. לאור הירח ראיתי שהוא אוחז בידו תרמוֹס.

“‘השגתי,’ אמרה אשתי ורצה מבעד לשער לכיוון הביתן של ד”ר נסאו, והגבר הזר בעקבותיה.

“המכונית הדליקה שוב אורותיה, פנתה אחורה ונסתלקה, ואני הלכתי אחרי השנַיִם שנעלמו מעיני וחיכּיתי בחוץ. הדלת אל חדרו של ד”ר נסאו היתה פתוחה. לאור הנורה ראיתיו מעוטף בחלוק־שינה. אמר ד"ר נסאו:

"‘טוב שהערת אותי. אתחיל מיד להזריק את החומר לבנך.’

"נטל את התרמוֹס מידי הזר והוסיף:

“'לבי ידע שתשׂיגי. על־כן מצאתי בי את הכוח לכתוב לד”ר חדד.'

“אשתי והגבר הזר יצאו מחדרו של ד”ר נסאו לחשיכה. הושטתי ידי. אשתי חיבקה צוארי ופרצה בבכי. אמרה לי:

"‘לא שפכתי אף לא דמעה אחת מאז ליל אמש, כשיצאתי לירושלים. עכשיו, לאחר שהשׂגתי את התרופה, אני יכולה לבכות.’

"‘איך השגת?’ שאלתי.

"‘זהו סיפור ארוך. לפני שאספרוֹ חייבים אנו לסדר אדם זה. למצוא לו מקום לינה. תכיר: זהו יוסף רוּסוֹ. וזהו בעלי.’

"הזר הושיט לי יד גרמית, נוקשה ומיוּבּלת, יד פועל. אשתי השאירה אותנו בחוץ והלכה אל חדר האחות הראשית. לאחר שעה קלה הופיעה עם האחות ושתיהן נטלו את יוסף רוסו והוליכוהו לאחד הביתנים. ואני עמדתי תחתי, רועד מרוב התרגשות ושיני נוקשות זו לזו.

“חזרה אשתי ושנינו קרבנו אל חלון הביתן שבו שכב אברהם. מבעד לוילון ראינו את צלליתו של ד”ר נסאו מעל מיטת בננו. אחזה אשתי בידי ומשכתני אחריה.

"ושוב, כבליל אמש, ישבנו ליד שער בית־החולים. סיפרה אשתי:

“'הנהג שעצרתיו אמש הביאני לחיפה. השעה קרובה היתה לשלוש, רק בשש הצלחתי להמשיך לתל־אביב, ושם עליתי לאוטובוס הראשון לירושלים שנזדמן לי. האוטובוס גדוש היה נוסעים ואני נסעתי בעמידה. לידי ישב גבר צעיר, משופם. עמדתי וידי לא הרפתה מן המעטפה שנתן לי ד”ר נסאו. מדי פעם הציץ בי האיש במבט בוחן, סקרני, ואף קם והציע לי שנתחלף, כלומר שאשב במקומו. סירבתי. עם שאני עומדת כך לידו שאלני מי אני ולמה אני נוסעת לירושלים ומהי המעטפה שבידי. ואני, שמר היה לי עד מוות, הרגשתי צורך להשיח את לבי וסיפרתי לו הכּוֹל. שמע האיש – קם ממקומו והושיבני בעל־כורחי. האוטובוס זחל לאטו במעלה ההרים והאיש סיפר לי ששמו יוסף רוּסוֹ. הוא ירושלמי, עובד במסגריה בתל־אביב וחוזר כל יום ששי לביתו.

"סוף־סוף הגיע האוטובוס לתחנה. יוסף רוסו אחז בידי.

"‘אנו הולכים!’ אמר.

"‘אנו?’ תמהתי.

"‘כן, אני אעזור לך,’ אמר יוסף רוסו, ‘לא אעזוב אותך עד שתשיגי את התרופה לבנך.’

"‘אינני זקוקה לעזרה,’ טענתי.

"‘זאת תוכלי לומר לאחר מעשה,’ השיב יוסף רוסו.

"'משכני אחריו וירדנו מהאוטובוס.

"‘בואי לבית־החולים הממשלתי!’ קרא.

"‘היכן הוא?’

"‘סמכי עלי, אני ירושלמי,’ אמר יוסף רוסו.

"‘אולי תודיע קודם לאשתך?’ אמרתי, ‘היא תדאג לך.’

"חבל על כל רגע!' קרא יוסף רוסו.

"לאחר כמחצית השעה הגענו אל שער כבד. השער נעול היה, ‘שכחתי,’ אמר יוסף רוסו, ‘יום ששי היום, שהוא יום השבת של המוסלמים.’

"'הוא התדפק בחוזקה על השער. ידיו החזקות טילטלו את הסורג עד שחשבתי שיעקור אותו ממסגרתו. נזכרתי שלפני שעה קלה טענתי באוזניו של יוסף רוסו שאיני זקוקה לעזרתו. אכן, הוא שצדק!

“'כי אילולא המהומה שהקים והקללות בערבית שקילל את שומר השער אשר הופיע סוף־סוף אך סירב לפתוח את השער, אין ספק שלא הייתי מצליחה לחדור לבית־החולים. משזכינו להיכנס, פעל המכתב אל ד”ר חדד את פעולתו ושנינו הוכנסנו ללשכּתוֹ של ד"ר חדד. לדאבוני נתברר שהדוקטור יצא ואין יודע אימתי יחזור. לשוא ניסיתי לטלפן לביתו, כשיוסף רוסו מדבר במקומי בערבית. בני־ביתו לא ידעו היכן הוא.

"'הפצרתי ביוסף רוסו שיעזבני ויחזור לביתו, אל אשתו. הרי הוא עשה כבר את העיקר: הכניסני אל בית־החולים! אך יוסף רוסו בשלו:

"‘את עדיין זקוקה לעזרה. לא ארפה עד שנמסור את התרופה לרופא של בנך!’

"‘עוד מעט ערב. שבת!’ ניסיתי לטעון.

"‘פיקוח־נפש דוחה שבת!’ השיב יוסף רוסו.

"'השעות זחלו. ראה יוסף שאני שקועה בצערי שלי וניסה להסיח דעתי בשיחה. הוא סיפר לי הרבה על עצמו ובין היתר אמר:

"‘יש לי, ברוך השם, אשה טובה, וגם פרנסה. יכול הייתי להתברך ולשמוח בחלקי. אלא שדבר אחד מעיב על אושרנו. חשוכי־בנים אנחנו. מה לא עשינו שאשתי תזכה בפרי־בטן! הלכנו לצדיקים שיברכונו, דרשנו ברופאים – וישועה אין! ותפילה אחת בלבּנו ואותהּ אנו מפילים לפני השוכן במרומים. כשסיפרת לי על צרתך, נרעד לבי. מי כמוני מסוגל להבין לך. הרי זה בנך האחד והיחיד! אמרתי לעצמי: הנה נזדמנה לך, יוסף, מצוָה גדולה של הצלת נפש אחת מישראל, וכיצד תחמיצנה? מי יודע? אולי אין זה אלא נסיון שהעמידני בו הקדוש־ברוך־הוא?’

"'ושוב עבר זמן.

"'סוף־סוף נפתחה הדלת והופיע ערבי קשיש בחלוק לבן.

“'אני ד”ר חדד,' אמר באנגלית, ‘שמעתי שיש לך מכתב אלי.’

"'הושטתי לו את המעטפה.

“'ד”ר חדד פתח אותהּ, שלף את מכתבו של ד"ר נסאו ועיניו ריפרפו על הכתוב. לאחר רגע הוציא משקפים מכּיס חלוקו וחזר וקרא את המכתב. אט־אט קרא, ומשסיים הביט בי ודומה היה עלי שלעולם לא ימוש מבטו ממני. היה זה מבט משונה: היתה בו גם תמיהה וגם תוכחה. לבסוף נפנה ונכנס לחדרו.

“'ושוב ציפינו, והרגעים נתמשכו עד אין־קץ. והנה נפתחה דלת חדרו של ד”ר חדד ודרכּהּ הושטה ידו בלבד ובהּ צרור מבחנות. שמענו עת קולו:

"‘השיגי תרמוֹס עם קרח ושובי מהר ככל האפשר לעפולה.’

"'הושטתי כפי, כדי ליטול את המבחנות, אך יוסף רוסו הקדימני.

“'ידו של ד”ר חדד נעלמה והדלת נטרקה. יצאנו משערי בית־החולים. היה לילה. יוסף מסר לי את המבחנות, רץ והשיג מונית ונסע וקנה תרמוֹס עם קרח. משחזר אלי, הכנסנו לתוכו את המבחנות, ואז יצאנו באותהּ מונית עצמה לעפולה. אמר הנהג:

" ‘נסע דרך תל־אביב וחיפה.’

"אך יוסף רוסו התעקש:

"‘לא ולא! אתה תסע בדרך הקצרה, רמלה, שכם וג’נין!’

"‘ערבים מתפרעים שם!’ טען הנהג, ‘אל תשכח שנוסעת אתנו אשה צעירה!’

"'אך יוסף רוסו בשלו, וכמעט הגיעו למכות ביניהם, אלא שאני התחננתי לפני הנהג:

"‘אני מביאה תרופה לבני,’ אמרתי, ‘הוא גוסס. אם יש לך לב, סע בדרך הקצרה. אולי נוכל להצילו.’

"‘סוף־סוף הסכים ונסע בדרך הקצרה העוברת בלב היִשוב הערבי. ניבּא הנהג וידע מה שניבא. ליד ג’נין עצרו ערבים את המונית והשבאב החלו להמטיר עליה אבנים. אך הנהג הגביר מהירות וכך הגענו הנה.’

"תם סיפורהּ של אשתי.

“כל שלוש שעות שאב ד”ר נסאו את סם־החיים מן המבחנות שהובאו על־ידי אשתי. הוא שאב בזהירות רבּה, חבל היה על כל טיפּה שתלך לאיבוד, והזריק את החומר לבני, וכל הרופאים, האחיות והעובדים צופים בחרדה: רפואה חדשה נלחמת על חיי אדם. היא מנצחת את החיידק נושׂא־המוות!

“לאט־לאט רוַח לילד. לילה אחד, כשישבתי עם אשתי בחוץ, על הספסל הסמוך לביתן, פרצה מתוכו ד”ר חנקה חרותי בקריאה נרגשת:

“‘בואו מהר! הילד פקח את עיניו! הוא לחש "אמא!’”

“כך ניצל בננו אברהם. שם תרופת־הפלא היה פניצילין.”

פלטיאל סיים את סיפורו. עז היה הרושם שהשאירו דבריו וכולנו שתקנו. אך פתאום נשמע קולו של עוזי, החבר של יעל בתי:

“חשבנו, סבא פלטיאל, שיש לך בן אחד ויחיד, אלכסנדר. איפה בנך אברהם שניצל על־ידי הפניצילין?”

פלטיאל הביט בעוזי ולאחר־מכן העביר מבטו אל בנו וחייך. אמר פלטיאל:

“הריהו יושב לפניך. לאחר שניצל בננו אברהם הוספנו לו שם־חיבה ‘אלכסנדר’ על שמו של אלכסנדר פלמינג, ממציא הפניצילין. אך כיון שמדובר באיש־מדע, מוטב שאלכסנדר יספר לכם עליו.”

וכך סיפר אלכסנדר:

"הדברים ששמעתם מפיו של אבא אירעו בשנת 1944. היתה זו השנה האחרונה של מלחמת־העולם השניה. העולם עסק אז במלאכת ההרס. תעשיַת המוות שׂיגשׂגה. הוקמו מפעלים עצומים לפצצות־אטום, לקליעים מונחים, הרסניים, למפציצים. אלפי מדענים שקדו על שכלול אמצעי ההשמדה הנושאים מוות, אך היו גם מדענים אחרים, אנשים שהקדישו את חייהם לחיפוש תרופות שיגאלו את האנושות ממגיפות וממחלות. אנשים שנשאו נפשם להרבות חיים במקום שהמוות האכזר קצר את קצירו.

“אחד מהם היה הבקטריולוג ד”ר אלכסנדר פלמינג, איש סקוטלנד שנולד בשנת 1881 ונפטר בשנת 1955 והוא בן 74. במלחמת־העולם הראשונה, בשנים 1914–1918, שירת פלמינג בדרגת סרן ביחידה רפואית בצבא הבריטי. הוא ראה בבתי־חולים־של־שדה רבבות חיילים פצועים שמתו מזיהומים ודלקות ולרופאים לא היתה כל תרופה שתוכל להושיע להם.

“כתום המלחמה החליט ד”ר פלמינג להקדיש את חייו לחיפוש אחרי תרופה יעילה נגד זיהומים ודלקות. מי יֵדע מהו מספר הניסויים שערך? מספר האכזבות שנחל? מספר הפעמים שהתיאש והחליט לוַתּר ולמשוך ידו מניסוייו?

"אך אז בא בוקר אחד, ב־1928, שיירָשם באותיות־זהב בקורות הרפואה. וכך היה:

“פלמינג נכנס כדרכו יום־יום למעבדה שלו ובחן את התרביות שהיו מונחות בצלחות. באחת מהן השגיח בכתם של עובש. סביבתו של הכתם שעל־גבי התרבית נקיה היתה מחיידקים. חיידקי הזיהום שליד העובש הושמדו! שוב ושוב הסתכל ד”ר פלמינג במיקרוסקופ, עד שנתברר לו מעל לכל ספק: העובש קוטל חיידקים! שכן ד“ר פלמינג נתברך בשלושה דברים שבלעדיהם לא יתואר מדען־חוקר: התמדה, עין חדה ושיפוט מהיר. שנה לאחר־מכן, ב־1929, פירסם ד”ר פלמינג את תוצאות מחקרו: מעובש אפשר להפיק תרופת־פלא – פניצילין קוטל חיידקים.

“ואכן, הפניצילין מוצאו מיצור מיקרוסקופי, מפטריה הקרויה בשפה הלטינית ‘פניצילוּם נוֹטאטוּם’, ובשפה פשוטה – עובש. אחת־עשרה שנה אחרי שגילה ד”ר פלמינג את הפניצילין עוד ישבו אנשי־מדע וחקרו כיצד ליַצר את התרופה יִצוּר המוני. ב־1939 פרצה מלחמת העולם השניה. חיילים פצועים מתו בכל החזיתות מזיהומים ודלקות, ואז עלתה הקריאה מכל בתי־החולים: ‘הבו לנו פניצילין!’ חוקרי המעבדות לא נתנו תנומה לעיניהם: מוכרחים להקדים וליצור את התרופה הפלאית! ואכן, ב־1941 החלו ביצוּר הפניצילין. עוד לפני שהושלמה הקמת המבנים של בתי־החרושת, הועמדו המכונות בחוץ, מתחת כיפת השמים, והוחל ביִצוּר המוני. התרופה הצילה חייהם של מיליונים. אך כיון שנועדה לחזיתות, לא הוצאה תחילה לשימוש אזרחי. רק בשלהי המלחמה, כשנסתמן הנצחון באופק, החלו ביצוּר לא רק בשביל הצבא. וכך זכיתי באותן זריקות מעטות שהגיעו לארץ־ישראל המנדטורית."

אלכסנדר סיים את סיפורו. ואז הוסיף כמשׂיח עם עצמו:

“ייתכן שאין זה מקרה שאני עוסק במחקר הסרטן. השם אלכסנדר שדבק בי והסיפורים הרבים על ד”ר פלמינג, שבם הזינו אותי, פעלו רבות על דמיוני. עוד בנעורי הזדהיתי עם האיש שאני נושא את שמו. חלמתי להידמות אליו."

אמרה אחת הבנות מה“צופים”:

“ד”ר פלמינג קיבל ודאי מיליונים תמורת הפניצילִין, נכון?"

“לא־נכון,” חייך אלכסנדר, “ד”ר פלמינג ועוזריו ויתרו על כל הזכויות שלהם. הם מסרו את סוד התרופה לכול – ולא ביקשו כל שכר. אך זכה ד“ר פלמינג ושמו נערץ על הכול. כידוע לכם, אני שוהה לאחרונה באנגליה, בקיימברידג'. יום אחד נזדמנתי ללונדון וביקרתי בכנסיַת וסטמינסטר, כנסיה עתיקה, שבבניָנהּ הוחל במאה ה־13. מצוּיים שם, בכנסיה, קבריהם של רבים ממלכי אנגליה, מדינאיה, משורריה ומדעניה החשובים. כן נערכו בכנסיה זו במשך הדורות טקסי הכתרתם של מלכי אנגליה. והנה, בסובבי בין מצבות־האבן לזכר אישיה הדגולים של אנגליה נתקלו עיני בטבלה פשוטה: ‘אלכסנדר פלמינג’. העם האנגלי חולק כבוד לבנו שהמציא את החומר האנטיביוטי הראשון אשר הוכנס לשימוש ברפואה.”

היתה דממה ואז אמרה יעל:

“הסיפור שלך, סבא פלטיאל, היה נפלא, אך אתה הרי הבטחת לנו סיפור לחנוכה!”

פלטיאל הציץ בה מופתע:

“האוּמנם אין זה סיפור לחנוכה?” אמר, “חנוכה מהי? חג של אור וגבורה. נכון? ועתה חשבי־נא, יעל: השנה שבה אירעו הדברים היתה שנת 1944, שלהי המלחמה. עולם שלם עלה בלהבות. מיליונים נפלו בחזיתות. הכבשנים במחנות־המוות של הנאצים עבדו יומם ולילה. מי יֵדע את מספּר הילדים שנרצחו אז? והנה סיפרתי לכם סיפור על ילד אחד ויחיד שחי באותהּ שנה ואשר סכנה היתה צפויה לחייו, ועל אנשים רבים שהודות להם ניצל אותו ילד. אדרבה, אמרי לי, יעל: ד”ר נסאו שנלחם מלחמה פרטית שלו על חייו של כל ילד חולה, האם שהשתטחה על הכביש, יוסף רוסו שנחלץ לעזרתהּ של האם, אשה זרה לו, ומצד אחר – ד“ר פלמינג ועוזריו וכל אותם חוקרים אלמונים השוקדים עד היום על הצלת החיים והדברת המוות – האין בכל אלה אור וגבורה? על־כן החלטתי לספר את סיפורי דווקא הערב. ואשר לסיפור־חנוכה־ממש, הרי עומדים אנו בראשיתו של החג. עדיין חמישה נרות לפנינו. עוד נספיק ונספר.”

הנרות היבהבו בשארית כוחם. שרנו שוב משירי החג. לבסוף נפרדו האורחים והלכו להם. יעל ואורי יצאו להיפרד מחבריהם, ובסלון נשארו אתנו פלטיאל ואלכסנדר בנו היושב מימינו, האיש בעל השפם הלבן היושב משמאלו, וכן מיכאל וצביקה. הציץ מיכאל בשעונו וקרא:

“חצות! לא הרגשתי בזמן החולף!”

ובפנותו אל בעל השפם, אמר:

“אני מבין שאיחרת, אדוני, לאוטובוס האחרון. הריני מוכן להקפיץ אותך לביתך. יש לי ג’יפּ.”

אמר פלטיאל:

“תודה, מיכאל, אך אין צורך. אדם זה ילון בביתי.”

אמרתי:

“שכחת להציגו לפנינו. אני משער שהוא קרוב־משפחה שלך.”

פלטיאל שתק רגע והביט בי בעינים שוחקות.

“יותר מקרוב,” אמר, ולאחר שתיקה קלה הוסיף, וקולו רם, חגיגי:

"נא הכירו, זהו יוסף רוסו.”

נשימתי נעצרה, רציתי לומר משהו, אך חשתי יובש בגרוני. לבסוף התגברתי על תדהמתי ושאלתי:

“למה לא סיפרת זאת, פלטיאל? למה לא הצגת את יוסף רוסו לפני האורחים?”

“יוסף אסר עלי לעשות זאת,” השיב פלטיאל.

“הכיצד?” פניתי אל יוסף.

האיש נבוך. הוא מרט את שפמו ודיבר בקול מאופק, חרישי:

“פלטיאל ידע שיהיו ילדים במסיבה והניח שהללו לא יוַתּרוּ על סיפור. הוא רמז לי שהפעם יספר את סיפור הפניצילין. הסכמתי לכך בתנאי אחד מפורש, שלא יפנה אלי כל תשומת־לב.”

“מה רע בתשומת־לב?” תמהתי.

ענה יוסף ואמר:

“לפני עשרות שנים עזרתי לאשתו של פלטיאל. אז מה? לא מגיע לי כל נאום וכל פרס. אני את הפרס הגדול שלי כבר קיבלתי.”

פלטיאל הבחין כנראה בשאלה שעל שפתי, שכן הקדימני ואמר:

“אני חייב לכם פרט נוסף שהשמטתיו מסיפורי. שנה בדיוק אחרי הלילה שבו הגיע יוסף רוסו ובידו התרמוס עם הפניצילין אל בית־החולים בעמק, כרעה אשתו ללדת. בנו יהודה גדל והיה לנער נחמד.”

“ומה מעשיו עתה?” שאל מיכאל.

“הוא מסגר כמוני,” ענה יוסף רוסו, “יש לנו מסגריה קטנה בירושלים, בגבעת־שאול.”

“ועדיין אין זה הכּוֹל!” קרא אלכסנדר, “יהודה השתתף אף הוא במלחמת ששת הימים, נלחם בירושלים ונפצע כמוני בעיר העתיקה. יומים שכבנו בבית־החולים, באותו חדר עצמו, ולא העליתי על דעתי מי הוא השוכב מולי. אך ביום השלישי הגיעו לביקור אבא ויוסף רוסו. כל אחד – אל בנו שנפצע. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הפגישה של האבות ליד מיטות הבנים…”

שתקנו כולנו, ורק פלטיאל טפח בכף־ידו על השולחן וקרא:

“זאת הרי טוען אני מאז עמדתי על דעתי: שעולמנו מלא פלאי־פלאים. יש רק לפקוח את העינים ולראותם.”

אותו לילה הארכנו שבת. באשמורת השניה הגישה שרה אשתי תה וסופגניות, ואנו שקועים היינו עדיין בשיחה. הכּוֹל דיברו, חוץ מצביקה, שלא הוציא הגה מפיו, אך מאז גילה פלטיאל את זהותו של יוסף רוסו, הביט צביקה ביוסף כמוקסם ופניו נרגשות מאוד. דבר זה הפתיעני: הרי צביקה מסוגר היה בתוך עצמו וידע מאין כמוהו להסתיר את המתחולל בקרבו.

ביחוד זכורים לי מאותו לילה דבריו של אלכסנדר. הוא סיפר על עצמו ועל עבודתו. אמר אלכסנדר:

"לא תאמינו. הסרטן אינו פנים חדשות בעולמנו. הוא היה קיים גם בימים רחוקים, ימי קדם. בבקרי מדי פעם ב’בריטיש מוזיאום' אשר בלונדון, אני נעצר תמיד לפני השלד של הדינוזאורוס שחי לפני עשרות מיליוני שנים ואשר באחת מחוליותיו נתגלו אותות ברורים של סרטן העצם.

"רבים בעולם המדענים חוקרי הסרטן. זהו צבא אלמוני, צבא הנלחם עם המוות. לא קלה היא עבודתו של חוקר. כשאני חושב על כך, אני רואה קודם־כול מה רבה בדידותו. החוקר מגשש באפילה. כמוהו כתוכן המביט בחשכת הלילות בטלסקופ ותר אחרי עולמות רחוקים או כמגלי־ארצות בימי קדם, שהפליגו בספינות רעועות והים מטלטל אותם והסופות מתנכלות להם. כמה מהם זכו לגלות יבשה בלתי־מוּכּרת?

"יש שבלילות מדירות את השינה מעיני הבעיות שבהן אני עוסק ביום. אני שוכב בעינים פקוחות וחוזר ושואל את עצמי: מדוע לא הצליח הנסיון שערכתי במעבדה? במה שגיתי? וכיצד אמצא בי כוח להתחיל הכּוֹל מחדש, בפעם המאה, בפעם האלף?

“אני שוכב ער בלילות ופתאום אומר לי לבּי: אולי מחר יהיה האות? אבוא למעבדה, אציץ – ויקרה לי הנס. הרי נס כזה אירע לד”ר פלמינג שאני נקרא על שמו. מדוע לא יקרה גם לי?

“אני קם בבוקר וראשי כבד עלי. הולך למעבדה ואין מנוח לנפשי. ושוב מתרכזים חיי בשתי שאלות: מה גורם למחלת הסרטן ומה מרפא אותה?”

תמו דבריו של אלכסנדר.

אותו לילה, משעליתי על משכבי, לא יכולתי להירדם. סיפורו של פלטיאל, דמותו של יוסף רוסו, וכן דבריו הנסערים של אלכסנדר הדירו שינה מעיני. כשנרדמתי סוף־סוף, חלמתי שאני נוסע במונית עם אשתו של פלטיאל ועם יוסף רוסו. אנו חוצים את ג’נין והשבּאבּ רוגמים אותנו באבנים. אני פותח פי ומנסה לזעוק, ואיני מצליח להוציא הגה. לאחר־מכן ראיתי עצמי בחלומי מבקר ב“בריטיש מוזיאום”, עומד לפני השלד של הדינוזאורוס הקדום, שלקה בסרטן העצם.

“גם אתה?” שאלתי.

כשהקיצותי, עמד בחלון בוקר חורפי. השמש העולה במזרח צבעה את שולי העננים בכתום חיור. שעה קלה שכבתי, מהרהר בנשף שערך בביתי, וזכרונו מוסך חמימות בלבי.

 

פרק עשרים: הפיוס    🔗

יוסף רוסו יצא לירושלים למחרת היום שבו נערכה בביתנו המסיבה לכבודו של פלטיאל. אלכסנדר נסע כתום חג־החנוכה, והחיים בביתנו חזרו למסלולם הרגיל. אט־אט עבר החורף. בלילות לא הורגש עוד הקור, ובצהרי היום הטעימתנו השמש מחוּמהּ. הגיעונו ימים מופלאים, שבהם עצר העולם את נשימתו לקראת פגישת שתי העונות – החורף והאביב. אמנם, לעתים קרובות נתקדרו השמים וגשם עז ניתך ארצה, אך עודנו ניגר ושופע, הפציעה בשמים קשת גדולה, מרהיבה, שקצותיה נטועים באופק, והעולם נתבהר והוא מזוכך וטהור.

האביב עמד אחר כותלנו. בשוּם, מפתה, מבטיח הבטחות.

אך דווקא אז ירדה על שכונתנו פורענות קשה. התזכרו? בתחילת סיפורי תיארתי את הימים הראשונים של השכונה שלנו וסיפרתי ששדה־הבור הגיע אז עד לסף ביתנו, ומתוך סבך השיחים והעשבים השוטים הגיחו עכברים קטנים שהיו חודרים לבתים ומבהילים את יושביהם, ובעיקר את הנשים. היה זה תור־הזהב של החתולים, אך אנו, האנשים, עשינו הכול כדי להיפטר ממכת העכברים. ואכן, ככל שהתקדמנו בניקוי שדה־הבור, בביעור הקוצים ובניכוש העשבים השוטים, הרחקנו את מכת העכברים מבתינו. הם נעלמו כליל ואיש לא זכר אותם.

אולם העכברים חזרו והופיעו. לאחר עשרים שנה.

הם הופיעו באביב, יחידים ובזוגות וגם סיעות־סיעות, ופקדו את בתינו. הם היו רבים כל־כך שהחתולים תושבי שכונתנו לא יכלו לפטור אותנו מעונשם. מדי פעם עלתה בחלל השכונה, השקטה בדרך־כלל, זעקת פחד של אחת הנשים. ויש שהנשים נמלטו מביתן, צורחות בקול: “עכבר! עכבר!” גם הגברים לא גילו גבורה יתירה. מאז ומתמיד אני תמהַּ: מה יש בו, בעכבר קטן ונחמד, שהוא מטיל פחדו על נשים רכות ועל גברים נוקשים?

התחכמו הגברים וקנו מלכודות, השחילו את הפתיון על הקרס ופתחו את דלתית המלכודת לכבוד העכבר שיתפתה. אך לא־פעם נשמעה זעקת כאב של אחד הגברים: אצבעו – ולא העכבר – היא שנתפסה בקפיץ!

מאין הופיעו העכברים? ולמה פקדו את שכונתנו, שנקיה היתה וכל־כולהּ גינות ודשאים? איש לא ידע להשיב על כך. מכת העכברים היתה לשיחה בפי כּוֹל. נתברר שמקור הפורענות הוּא חורשת האורנים. האנשים ראו במו־עיניהם סיעות של עכברים שהגיחו ממנה ונתפזרו בשכונה.

“יש לפזר רעל בחורשה!” טענו השכנים. אך כרגיל היו האנשים עסוקים בעניניהם ולא נמצא אדם בעל תושיה שיקום ויעשה מעשה.

תשאלו: היכן היה פלטיאל, מוכתאר השכונה, שטיפל בעניני הציבור? פלטיאל לקה באותם ימים בהצטננות קשה שריתקה אותו למיטה.

בעוד אנו מתיַסרים וסובלים ממכת העכברים, לא ידענו שפורענות זו אינהּ אלא פתיחה לפורענות קשה ממנה, שאיש לא העלה אותהּ על דעתו. ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים, בעָברי ליד החורשה, פרץ לקראתי שכני מר הררי. פניו חיורות היו ומרוב התרגשות לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. למראה עיניו שקמו בחוריהן הבנתי שקרה לו משהו מחריד. רציתי לשאול, אך מר הררי אחז בידי ומשכני לתוך החורשה.

לאחר רגע נתגלה לעיני גוליָת, הבוקסר הנהדר של מר הררי, שמוטל היה על צדו, ראשו כבוש בקרקע ורגליו מרטטות בעוִית.

“הוא הורעל! הוא גוסס!” הצליח סוף־סוף מר הררי להוציא זעקה מפיו.

“מה פתאום?” קראתי.

נרכנתי מעל לכלב וניסיתי לשלוף זרבובו מתוך הגומה שבה התחפר מחמת יסוריו. עם שאני טורח עליו, התהפך גולית על גבו ופשט רגליו, שהדמימו בבת־אחת והזדקרו כארבעה מוטות שאין בהם רוח־חיים.

בכוח ניתקתי את מר הררי מגופת כלבו. הבאתיו לביתי וניסיתי להרגיעו, ובעיקר להיוָדע כיצד הורעל כּלבּוֹ. מר הררי שתק תחילה, ולאחר־מכן פלט מלים בודדות, מבולבלות, אך כשצירפתי, בדי־עמל, מלה למלה, נתבררה לי התמונה.

מר הררי, יהודי גוץ בגיל־העמידה, כל כמה שקטן היה, טיפח יומרות גדולות. גם את הבוקסר הגדול רכש בשעתו ברָדפוֹ אחר כבוד, שכן רצה להרים את קרנו בעיני הבריות. ימים רבים התקנא מר הררי בפלטיאל, המוכתאר של השכונה, ודאב על כך שהציבור אינו מכתיר אותו – את הררי – בשום תואר־כבוד. כשירדה עלינו מכת העכברים, החליט מר הררי לעשות מעשה: לפעול על דעת עצמו לטובת הכלל ולהוכיח לעין כּוֹל שהוא ראוי לשמש פרנס על הציבור. מה עשה? נזדרז והזעיק את מחלקת התברואה של העיריה, והפקחים באו ופיזרו ביד נדיבה רעל בחורשה. רק דבר אחד שכח מר הררי: להזהיר את תושבי השכונה.

“מתי ביקרו כאן פקחי העיריה?” שאלתי.

“הבוקר,” השיב מר הררי, “רק אתמול טילפנתי לעיריה ולא העליתי על דעתי שהם יזדרזו ויבואו מהר כל־כך, ודווקא בשעה שאני נעדר מביתי. שהרי הייתי מזהיר את בעלי־הכלבים, דואג לכך שגולית שלי יהיה סגור על מנעול! אבוי לי, מה עוללתי!”

“עדיין לא איחרנו!” קראתי, “בוא, מר הררי, נעבור בשכונה ונספר לאנשים על הסכנה.”

ואמנם, שנינו פרצנו בריצה לסימטה ועברנו מבית לבית והזהרנו את יושביהם באלף אזהרות.

לדאבוננו איחרנו את המועד. למחרת היתה התמונה עגומה מאוד. כמה וכמה מבעלי־הכלבים, שהייתי פוגשם בעבר בטיולי הליליים עם בּמבּוֹ התהלכו ופניהם קודרות: כלביהם לקו בהרעלה. אך הכלבים לא היו הקורבנות היחידים של השואה שפקדה את בעלי־החיים בשכונה. בבת־אחת נעלמו החתולים שהיו פנים מוּכּרוֹת בשכונה: החתול השחור הצולע; החתולה המנומרת שפרוָתהּ מבריקה כאילו יצאה זה־עתה מן המספּרה; החתול הלבן שהילך תמיד בצדי דרכים, מתחכּך בכותלי הבתים. אפילו ג’ינג’י, מלך החתולים בשכונה, נעלם. היכן הם? – שאלתי את עצמי – האוּמנם בלעו מן הרעל, חשו בקצם הקרֵב והסתלקו והלכו להם אל בתי־הקברות של החתולים? והיכן הם בתי־קברות אלה?

הכלבים מתו בבתיהם של תושבי השכונה ויגון כבד ירד על בעליהם. לא נשאר לי אלא לנחם את האבלים.

אותו ערב בא פלטיאל לביתי. ידעתי שהוא קודח בחום מחמת ההצטננות, אך הבנתי שיש לו צורך להשיח את לבּוֹ. ואמנם הוא פתח ואמר:

“כשקוצף הרועה על הצאן, הוא מעמיד בראש העדר תיש סומא.”

לא היה ספק בלבי: פלטיאל מתכוון למר הררי. תמהתי: הרי מעולם לא דיבר פלטיאל בגנותו של אדם. אין זאת כי הצער הוא שדיבר מתוך גרונו.

“ומה שלום מאיה?” שאלתי.

“איני דואג להּ,” השיב פלטיאל, “הרי היא חניכתו של מיכאל. כלל ראשון באילופו של מיכאל הוא: אַל לו, לכלב, לנגוע באוכל שאינו בא לו מידי בעליו. ובּמבּוֹ שלך?”

“הוא בסדר,” עניתי, “הרי ידוע לך שזה ימים רבים הוא שומר לי טינה ואינני מצליח לפייסו. הוא רובץ בחדר־עבודתי ובקושי אני מוציאו לצרכיו לחורשה.”

“שכחת שהוא מגיח החוצה לקול קריאתהּ של מאיה,” שׂח פלטיאל.

“עד כמה שידוע לי,” אמרתי, “לא חמק בּמבּוֹ החוצה מאז שעות הבוקר. בטוחני שהוא בריא ושלם.”

עם שאני מדבר, נצבט לבי בחשש. “סלח רגע,” אמרתי לפלטיאל וקמתי ממקומי וניגשתי אל חדר־עבודתי.

פתחתי את הדלת והרגשתי קור שעלה מכפות־רגלי והתפשט בכל גופי. נשימתי נעצרה.

הפורענות פגעה בבּמבּוֹ. גם הוא לא נוקה.

על־גבי המרבד, ליד שולחני, מוטל היה בּמבּוֹ ועויתות מטלטלות את רגליו, ומיני התכווצויות משונות – את כל גופו. משקרבתי, הבחנתי בקצף המכסה את שפתיו. עיניו דלוחות היו. הן הביטו בי, אך ספק אם הכירוני. לקול זעקתי " בּמבּוֹ!" נכנס לחדר פלטיאל וניכר בו שגם הוא מזועזע.

לאחר שעה קלה יצאתי עם מיכאל בג’יפ שלו, ולרגלי רובץ בּמבּוֹ, מתפתל ביסוריו וגונח. נסענו אל ביתו של ד"ר הלר.

ד“ר הלר, ידידי הטוב, וטרינר היה במקצועו. יליד גרמניה שעזב את ארצו ב־1934, סמוך לעלייתו לשלטון של היטלר, עלה ארצה, התיַשב בתל־אביב, אך תחילה אנוס היה לנסוע למרחקים, אל מושבים וקיבוצים, שם ריפא פרות חולות, עסק בחיסונים למיניהם או סייע בהמלטה קשה. לימים, משנתרבּה מספּר היֶקים, כלומר, היהודים ילידי גרמניה שעלו ארצה, היתה לו, לד”ר הלר, רוָחה, שכן היֶקים מחבבים בעלי־חיים. מאז גדוש היה חדר־ההמתנה של ד"ר הלר אנשים שהמתינו לתורם. לרוב היו אלה גברות – זו כלב־שעשוע בזרועותיה, חברתהּ – חתול־אנגורה או חתול סיאמי בחיקהּ. אך היו גם גברות שבאו ובידיהן כלוב עם ציפור כנרית.

בדרך־כלל הייתי מזדמן לביתו של ד“ר הלר בערבים, לביקור של ידידות. לביקורי בשעות שלאחר־הצהרים היה בּמבּוֹ מתלווה אלי תמיד, שהרי בגללו באתי: לקבל תרופה לאחת המחלות שפקדוהו או חיסון. בביקורי במרפאתו של ד”ר הלר הייתי עד לפעמים למחזה משעשע ומפליא:

יש שבין הגברות הממתינות לתורן הבחנתי בילדה קטנה ובזרועותיה חתול־פגירא, שלא תואר לו ולא הדר, או בילד קטן ובחיקו גור, כלב רחוב מרוט ופצוע. הדלת נפתחה, וד"ר הלר הופיע בפתח חדר־עבודתו, עטוף חלוקו הלבן. מבּטוֹ ריפרף על־פני קהל הממתינים, ואז רמז לילדה עם החתול או לילד עם הכלב להיכנס אליו. הגברות הממתינות לתורן רטנו על הקיפוח, אך לא היתה להן ברירה אלא להוסיף ולהמתין.

משהגיע תורי להיכנס עם בּמבּוֹ, הייתי שואל את ד"ר הלר:

“מדוע הקדמת תורם של הילד או הילדה? והיכן הם לוקחים כסף כדי לשלם את שכר טרחתך?”

ד"ר הלר מחייך חיוך מתחטא ומשיב:

“מה פתאום כסף? לגבי הילדים בסביבה אני הכתובת היחידה לגור פצוע או לחתול שנחבט על־ידי מכונית. הם באים אלי, כי מפה לאוזן עוברת השמועה שיש רופא המוכן לעזור לכל בעל־חיים סובל. לא תאמין, הילדים קוראים לי 'ד”ר דוליטל'!"

כך סיפר ד"ר הלר ופניו קורנות.

עתה העליתי בעזרתו של מיכאל את בּמבּוֹ אל חדר־עבודתו של ד"ר הלר. הציץ הדוקטור בבּמבּוֹ ואמר:

“תמהתי שלא הופעת עד עכשיו. רוב בעלי־הכלבים שבשכונתך כבר היו כאן.”

ואז בדק את בּמבּוֹ ואמר:

“לא אסתיר ממך. הוא בכי רע, אך אעשה הכּוֹל כדי להצילו. קודם־כוֹל אזריק לו זריקת הרדמה.”

ד"ר הלר הבחין כנרה בתמיהה שבפני, שכן הזדרז והסביר:

“לא, איני מתכוון לנַתּחוֹ. אך מוטב שיישַן. זריקת הרדמה תשחרר את השרירים המעוּותים שלו מהשפעת הרעל.”

הזריק לבּמבּוֹ, ומיכאל ואני יושבים בצד שותקים. אמר ד"ר הלר:

“נוסף לזריקה אני נותן לך כדורים נגד העויתות. חזור הביתה. דאג שיהיה לו חם והשגח עליו. במקרים של הרעלה כזו העיקר הוא לעבור את 48 השעות הראשונות. שעות קריטיות, כלומר – טומנות בחוּבּן סכנה. אם יחזיק הכלב מעמד, הוא יתגבר ויחלים. ועוד: השתדל להשקותו מים רבים ככל האפשר. אם תראה שאין כל הטבה במצבו, בוא הנה לאחר 24 שעות ואזריק לו זריקת הרדמה נוספת.”

לעולם לא אשכח את השעות שבאו לאחר־מכן. כל אותו לילה ישבתי ליד בּמבּוֹ, שרבץ ליד שולחני, וגפיו, שרעדן נפסק בהשפעת הזריקה, נראו כמשותקות. ליטפתי את בּמבּוֹ ולחשתי לו מלים טובות, אך הוא הביט בי בעינים מזוגגות שמתוכן ניבט המוות הקרֵב ובא. העמדתי ליד בּמבּוֹ תנור־חימום, עטפתיו בשמיכות נוספות על אלו שכיסו את גופו, ובפָתחי את פיו, שפכתי אל גרונו מים מתוך בקבוק.

שעות הלילה זחלו, ואני ישבתי בכורסה ליד בּמבּוֹ והשתדלתי שלא להירדם. לפנות־בוקר פקח בּמבּוֹ את עיניו, שאדומות היו כמוצפות דם, ושילח בי מבט שלא אשכחנו לעולם.

אמר לי מבטו:

“רחם עלי! עשה משהו! אני גווע!”

אמרתי לו:

“עשיתי כל מה שביכולתי.”

מבטו זעק זעקת אימה ופחד.

נרדמתי לשעה קלה והקיצותי לקול חבטות. גפיו של בּמבּוֹ, שניעורו משיתוקן פירפרו בעויתוֹת וחבטו במרבד.

“הנה הסוף!” נתחלחלתי. ומיד הזעקתי בטלפון את ידידי ד“ר הלר, שהגיע לאחר כרבע שעה, הזריק לבּמבּוֹ זריקת הרדמה נוספת ואף הכריחוֹ לבלוע כמה כדורים ששלף מצלוחית אשר בתיק הרופאים שלו. ד”ר הלר הוציא מתיקו מַסְכֵּת, הרכיבוֹ על אוזניו והקשיב לפועם לבּוֹ של בּמבּוֹ. ואז אמר:

“אני נוטה להאמין שכלבך יתגבר. הוא יִישן עכשיו. אל תזוז ממנו. ואל תפסיק את החימום. אם יקיץ לרגע, השקה אותו מים.”

אותו בוקר לא הלכתי לעבודה. במשך שעות ישבתי ליד בּמבּוֹ עד שראשי נסתחרר עלי מחמת ליל־השימורים, ושרה אשתי החליפתני. פרשתי לחדר־השינה ושכבתי כדי לנמנם קצת ולהחליף כוח. עד־מהרה שקעתי בשינה של ממש. בצהרים חזרו יעל ואורי מבית־הספר, באו אל חדרי ולא משו מבּמבּוֹ.

עם שאני ישן, שמעתי פתאום יבבה בחוץ. קרבתי לחלון.

מאיה עמדה שם, סמוך לקיר של חדר־עבודתי, נושאת זרבובה למעלה ומיַבּבת. תמהתי בלבּי: כיצד נודע להּ, למאיה, שידידהּ חולה אנוש והוא נלחם על חייו?

עודני מביט ותוהה, ראיתי את ג’ינג’י שהופיע מעיקול הרחוב בצעדים לאים, חג תחתיו כשיכור. זרבובו של החתול מכוסה היה לחלוחית ירוקה. אין זאת כי ג’ינג’י לעס לא־מכבר עשבים שלא ידעתי טיבם. סוּפּר לי פעם, שבעלי־חיים מרפאים עצמם בעשבי־מרפא שסודם ידוע להם זה מיליוני שנים מאבות־אבותיהם הקדומים. האוּמנם עשה זאת ג’ינג’י והצליח? ומדוע לא הצליחו חבריו החתולים להחיש לעצמם מרפא?

לא היה מי שיענה לי על תמיהתי. אמנם, ג’ינג’י נותר לפליטה, שריד מדור החתולים שנולד וגדל בשכונתנו, אך הוא הרי לא ידע לדבר.

ג’ינג’י נעצר ליד מאיה, ואף הוא נשא ראשו וילל נכאים. לא האמנתי למראה עיני. האוּמנם שואל ג’ינג’י לשלומו של בּמבּוֹ? ואולי הוא מספר לו על העשבים שהצילו את חייו?

קמתי וחזרתי לחדר־עבודתי. יעל ואורי הלכו להכין את שיעוריהם. שרה אשתי יצאה לצרכניה. ושוב ישבתי על המרבד ליד בּמבּוֹ.

ופתאום פקח את עיניו. לא עוד דלוחות היו. בּמבּוֹ הביט בי במבט צלול להפליא. הרמתי את זרבובו, תקעתי לגרונו עמוק ככל האפשר מן הכדורים שהשאיר לי ד"ר הלר והשקיתיו מים מן הבקבוק.

אמרתי לבּמבּוֹ:

“לבריאות! אני מאושר שאתה מתאושש.”

אמר לי מבטו:

“ואני מאושר שחזרתי אליך! חשבתי פעם שאי־אפשר לאהוב יותר מכפי שאהבתי אותך. עכשיו אני רואה שטעיתי.”

“האוּמנם?” שאלתי.

ראה בּמבּוֹ שאני מטיל ספק בדבריו ועשה את הדבר שהיה עושה בעבר הרחוק לעתים רחוקות בלבד: בדי־עמל נשא ראשו ותקע זרבובו תחת בית־שחיי, מהמה לעצמו מין המיה חרישית. היתה זו הבעת האהבה המרגשת ביותר השמורה לבּמבּוֹ לשעות מיוחדות בלבד.

חיבקתי ראשו ואספתיו אל חיקי.

“אתה תחיה, בּמבּוֹ,” אמרתי, “האהבה היא הנותנת כוח לחיות.”