לנילי מירסקי

את הקאריאטידות ראיתי לראשונה בגליון של אנציקלופדיה לנוער, שמישהו השליך לסל ניירות, ומיד יצאה נפשי אל היפהפיות שנשאו על ראשיהן החטובים את כובד המקדש. שמלותיהן הרכות וצמותיהן העבות זהרו בצבעי־ההפרדה המשונים של האנציקלופדיה הפופולארית. בפינת חדרי פרשתי את הגליון על המיטה. האֵלות עמדו זקופות ונינוחות, בלי שמץ של מאמץ, כאילו נחו מעליהן שמיים בהירים ולא גושי־שיש עצומים. ראיתי שהן אינן מרובות, ושגם המקדש אינו גדול במיוחד. חלמתי עליהן, ובבוקר עוד גבר בעיני קיסמן המיסתורי.

מצאתי את האנציקלופדיה, אבל היה כתוב בה רק שהקאריאטידות הן נשות קאריה, עיר קטנה, וכי המקדש הוא האֶרֶכְתֵיאוֹן שבאקרופוליס של אתונה. המורָה שלי להיסטוריה אמרה שאינה יודעת מה משמעותן של הקאריאטידות. שאלתי האם יתכן שהקאריאטידות הן כמו אטלס, הנושא על כתפיו את העולם, והיא ענתה שלא שמעה הסבר כזה. האם אין היא חושבת שהקאריאטידות עולות בהרבה על אטלס, שהוא בסך־הכל מגוחך ומופרז? המורה הסתכלה בי בחוסר הבנה ואמרה שתציץ בספָרֶיה. חיכיתי במתח לשיעור הבא, אבל היא לא מצאה אף פרט אחד שלא היה כתוב באנציקלופדיה לנוער.

למרות שאהבתי לקאריאטידות היתה גדולה, פסקתי עם הזמן להרהר בהן. ערב אחד, לאחר שנים, לקחתי לידי את ספרו של ויטרוּוְיוּס על הארכיטקטורה. הגעתי לשורה השלישית באחד העמודים הראשונים, ומבטי נמשך לתחתית העמוד. כמה פשוט היה הכל. האתונאים ניצחו את קאריה הבוגדנית ופיסלו את נשותיה כנושאות בעול לזכר קלון אויביהם. הם נהגו כך גם לאחר נצחונם על הפרסים. גברים מזוקנים הוצבו במקום עמודים.

עם העלבון שהעיר בי ההסבר חזרה אלי אהבתי לקאריאטידות. כעבור זמן קראתי אומנם שויטרוּויוס טעה בתאריכיו ושסיפורו חסר־שחר, אבל הידיעה הזאת עוררה בי רק אי־רצון עמום.

כשהגעתי לאתונה לראשונה טיפסתי מיד לראותן. הקאריאטידות לא איכזבו את מעריצן הוותיק. הן ניצבו, כמו בדף האנציקלופדיה, בקלות חיננית – רעננוֹת ושלווֹת. השיש של גופן נאכל פה־ושם, העלה כתמים וחבורות, נשחק, התפורר והתפרק. ראיתי שכירסום הסחף הפוגע בכל אבן אינו מוותר גם עליהן, למרות יופיין והדרתן. במשך אלפי שנים תהפוכנה הקאריאטידות שלי לעמודי שיש, כמו אלה שבמקומם הן באו. רחמים נתווספו לאהבתי. הרהרתי בחיוך על הזיות ילדותי.

כשהגעתי בשנית לפיריאוּס, ונותר לי פנאי של שש שעות לפני שהיה עלי לשוב לאוניה, הייתי צריך להכריח את עצמי לעזוב את המסעדה בנמל ולעלות לרכבת המהירה המוליכה לעירן.

ידועה רטינתו של אדמונד וילסון לשמע דיבורים על קשיים שמנעו מסופרים לכתוב. האנס זאקס, אחד מאבירי פרויד, אהב לספר בדיחה יהודית על עגלון אשר מתאכזר אל סוס הממאן למשוך בעגלתו. אנשים מביעים פליאה על אכזריותו הלא־אופיינית. “הוא קיבל על עצמו להיות סוס – אז שירוץ!” עונה העגלון.

איזה צידוק אוּכל לתת לאי הצלחתי – חרף נסיונות נואשים – לכתוב סיפור על מותו של רוזאנוב?² ניסיתי שש, שבע פעמים, בהפרש של שנים, ולכל נסיונותי היתה אותה תוצאה: כמה עמודים עלובים.

יום אחד אמרתי לעצמי שאם אינני מסוגל לכתוב על מותו, מדוע לא אכתוב על לילה אחד בחייו, על אחד הלילות, למשל, שבהם היתה משפילה אותו ומכה אותו (אחרי שציוותה עליו להסיר את משקפיו) פולינה סוּסלוֹבה, אהובתו של דוסטוייבסקי, שהיתה אשתו הראשונה. שיגרתי מכתב לנילי מירסקי וביקשתי ממנה שתמצא בשבילי את צבע שיערה של פולינה.

לאחר כמה שנים שאלה אותי נילי, מה נשמע עם רוזאנוב? מפני שהיה זה באוגוסט, עניתי שאי־אפשר לכתוב על רוזאנוב בקייץ, אבל כשיבואו החורף, הקור, הסערות, אסתגר ליומיים־שלושה והסיפור יהיה מוכן. כמעט שהאמנתי לעצמי. פתחתי אחד מספריו. בעמוד בו פתחתי נאמר שאחד מן הדברים האהובים עליו היה להתקין סיגרות מפיסות נייר זעירות או לגלגל סיגריות מהטבק שנשאר בבדלים.

החורף בא ועמו הגשמים, סערות, נעליים רטובות. אולי לתאר כיכר לחם, שמישהו שלח לו בחורף האחרון של חייו? את פניו הדבוקות לחלון לבן? שיחה בינו לבין פלוֹרֶנְסקי, מתמטיקאי ונזיר, על ספר ‘טובית’ אולי, על פיתולי ההשגחה, מצוות הקבורה, המלאך־החבר־למסע, הדג הפלאי? את דבריו המוזרים על מיקווה, על שבת? לא יכולתי לעשות דבר. עלי להוסיף את מותו של רוזאנוב לנושאים שהייתי רוצה מאוד לכתוב עליהם ושנשארו חתומים בפני. אינני יכול לא לקבור אותו ולא להחיותו.

לפני כעשר שנים מת בנוף־ים, בעת ביקור אצל נכדתו, נגן האבוב המהולל אלכסנדר הוֹנִיגְסְפֶלְד. שבוע לפני מותו נפגש הוניגספלד עם מכר אחד, שאתו ניגן בתיזמורת העירונית של בודפשט. כאשר התגלגלה שיחתם אל תעלולי הרמאים הגדולים של המאה, אמר הוניגספלד, שלמרות שנינותם ועורמתם לא הגיע איש מהם לדרגת רמאותו שלו.

“מעודי לא הבנתי מהי מוזיקה, ושנאתי אותה בכל לבי. חמישים שנה הייתי עולה על הבמה עם הכלי הארור בידי, כשאני מחכה כבר לרגע שבו אוכל לרדת ממנה ולשתות בשקט כוס גדולה של וודקה עם מיץ פירות קר. אחרי שריבין לימד אותי לנגן התפלאתי תמיד שאנשים היו נדחקים לשמוע אותי. איזו מהומה ואיזה תורים! ולא סתם אידיוטים אלא המוזיקאים הטובים של שלושה דורות! הרגש היחיד שהיה בי כשעמדתי על הבמה היה רגש של אדישות. אימצתי לעצמי את הצליל של ריבין וניגנתי תמיד את ארבעים היצירות שהוא לימד אותי. אתה זוכר את הקלות הטכנית שהיתה לי כבר בגיל שש־עשרה? היא השתמרה אצלי עד היום. תאמין לי – כל מה שנתתי לשומעַי, היתה שלמות טכנית מלוּוה באדישות מוחלטת”, אמר הוניגספלד וגמע במהירות כוס וודקה עם מיץ תפוזים.

“אתה מתלוצץ, אלכס…” מילמל מכרו.

“ואתה מטומטם כמו כל השאר!” אמר המוזיקאי הזקן בכעס משונה.

מעניין, שכמו כל הרמאים, לא רצה הוניגספלד לעזוב את עולמנו בלי להודיע על רמאותו. אך הוא טעה כמובן. בכתיבת יצירותיהם לקחו בחשבון האמנים הגדולים רק ביצוע אידיאלי, בלי כל סטיה ממנו, פרט לאחת: שלמות טכנית מלוּוה באדישות מוחלטת.

מתוך "ידיעות אחרונות', 16.11.79