הווארד פאסט ידוע בקרב חובבי הספרות הכללית – ולאו דווקא חובבי המד“ב – כמחברם של ספרים כגון “אחי גיבורי התהילה”, “ספרטקוס” ועוד. אלא שפאסט אינו מסתפק בעלילות מן העבר הרחוק ושולח ידו גם אל העתיד. פאסט, שפירסם ספורי מד”ב לעשרות בצד מספר לא מבוטל של ספרים באורך מלא, מגיש לנו הפעם את גרסתו שלו על הסכנות הרבות הטמונות במשחקים עם מכונות זמן…
* * *
גם אם אין זה נשמע הגיוני כלל, הרי זה מסביר, לפחות, את ענין החתולים. היום התפרסמה ידיעה על המכלאה; הם כלאו חתולים פי ארבע מהמספר הממוצע, והמצב הולך ומחמיר. הוא ילך ויחמיר יותר ויותר, אין ספק, אך החתולים אינם כה גרועים כמו הרבה דברים אחרים.
כדי להבהיר את הנושא, לאחר ששכנעתי את עצמי שאני בדעה צלולה, טלפנתי לאישתי. יש הטוענים שבעצם אין איש יכול לשכנע את עצמו שהוא פועל בדעה צלולה, אבל אני איני תומך בעמדה זו. בכל אופן, הייתי שפוי בדעתי בדיוק כשם שהייתי שבוע קודם לכן.
“היכן אתה נמצא?” תבעה אישתי לדעת. “מדוע אתה מטלפן – מדוע אינך בא הביתה?”
“משום שאני נמצא בעיר במלון וולדורף.”
“הו, לא – לא. אתה נמצא למטה, במקום בו השארתי אותך לפני פחות משלוש דקות.”
“זה לא אני – לא אני עצמי, אינך מבינה?”
“לא”.
המתנתי קמעה, וכמוני עשתה גם היא. לבסוף אמרתי, “לא, אני מניח שאינך מבינה.”
“נוסף על כך ראיתי אותך מתחמק מאחורי פינת רחוב 63,” הוסיפה. האם היתה זו תחבולה כלשהי?"
ובכן – "
“כן?”
“גם זה לא הייתי אני. את חושבת שיצאתי מדעתי? אני מתכוון, האם את חושבת שלקיתי בהתמוטטות עצבים או משהו דומה לזה?”
“לא,” ענתה אישתי. אינך הטיפוס להתמוטטות עצבים."
“אם כן, מה את חושבת?”
“את דעותי אני שומרת לעצמי,” אמרה.
“תודה לך. אני עדיין אוהב אותך. כשראית אותי למטה, לפני מספר דקות. במה הייתי לבוש?”
“אינך יודע?” היא נשמעה מזועזעת, לראשונה מאז תחילת השיחה.
“אני יודע, אך הייתי רוצה שאת תאמרי לי. האם דרישותי מוגזמות? רק אמרי לי.”
“בסדר אומר לך. את חליפת הפסים האפורה.”
“אהה.” אמרתי. “ועכשיו אני אמתין על הקו ואת תגשי אל הארון ותאמרי לי מה את רואה שם.”
“אינך שיכור. כבר זכיתי לראותך שיכור והתנהגותך עכשיו אינה נובעת משכרות. לא אגש לארון. בוא הביתה ונחליט אם להזמין את הרופא אם לאו.”
“בבקשה,” התחננתי בפניה. “בבקשה. אני מבקש דבר כה פעוט. אנו נשואים מזה שתים עשרה שנה. חיינו ביחד בטוב וברע. גברנו יחד על מכשולים ועכשיו כל שאני מבקש הוא שתגשי –”
“בסדר,” ענתה בקצרה. “אמלא את בקשתך. אגש לארון. המתן.”
המתנתי בעוד היא הולכת ושבה. היא הרימה את השפורפרת אך לא אמרה דבר.
“ובכן?”
היא נאנחה ואישרה שאמנם ניגשה אל הארון.
“וראית את זה שם?”
“את החליפה האפורה?”
“כן?”
“כן.”
“חליפת פסים אפורה. החליפה האפורה היחידה שלי. יש לי אחת חומה, אחת כחולה ואחת ירוקה. יש לי שני מקטורנים ספורטיביים ושלושה זוגות מכנסי פלנל. אבל רק חליפה אחת אפורה – חליפת פסים אפורה. נכון?”
“חליפת פסים אפורה,” אמרה חלושות. “אבל אולי קנית חליפה נוספת?”
“לא, לא קניתי אחת נוספת. זו אותה חליפה ממש.”
“בשני מקומות בעת ובעונה אחת?”
“כן.”
“הו?”
היתה הפסקה ארוכה־ארוכה עד שלבסוף אמרתי, “ועכשיו, התעשי מה שאומר לך, ואפילו לא ישמע לך הדבר הגיוני ביותר?”
היא נדמה ואחר כך נאנחה שנית. “כן.”
“טוב השעה עכשיו שתיים ורבע. דקות מספר לפני השעה שלוש עתיד להתקשר פרופסור דנבר ולפלוט אי־אילו שטויות אודות החתול שלו ולאחר מכן ישאל עלי. אמרי לו שילך לכל הרוחות. אחר כך קחי מונית לכיוון מלון וולדורף. אני נמצא בחדר מספר 1121.”
“בוב,” אמרה בהיסוס מה, “ככה בדיוק – לך לכל הרוחות? הרי הוא ראש המחלקה שלך.”
“טוב, אז לא באופן מפורש שכזה. עשי כראות עיניך. אחר כך בואי ישר לכאן. כן – דבר נוסף, אם תראי אותי במקום כלשהו, התעלמי ממני. את מבינה? לא משנה מה יקרה – התעלמי ממני. אל תשוחחי עמי.”
“מה? כן – בוודאי. אם אראה אותך במקום כלשהו אתעלם ממך. אם אראה אותך תהיה לבוש, אני מניחה, בחליפת הפסים האפורה.”
“כן,” עניתי. “האם תעשי כל מה שאמרתי לך?”
“או, כן – כן. בוודאי.”
עד כמה שיישמע הדבר תמוה, כך אמנם עשתה. יש נשים ויש נשים. אני מחבב את שלי. ישבתי בחדר (מן הסוג הפחות יקר, שמונה דולר ליום), חיכיתי וניסיתי לחשוב על משהו שאיש מלבדי לא ייאלץ לחשוב עליו, ובדיוק בשלוש ועשרים דקות נשמעה דפיקה בדלת; פתחתי אותה ומולי ניצבה אליס. היא היתה חוורת במקצת, המומה במקצת, אך עדיין נאה־למראה, עומדת וצועדת על שתי רגליה.
נשקתי אותה והיא החזירה לי נשיקה אך אמרה לי שזה רק משום שלבשתי את החליפה הכחולה. לא היה לי שום סיכוי אילו הייתי לבוש באפורה, לדבריה; ואז שאלה אותי ברצינות: הייתכן שאיננו אלא חולמים?
“לא שנינו,” אמרתי. “או אני או את. אבל אין זה חלום. למה זה שאלת? האם ראית אותי?”
היא הנהנה בראשה. “תן לי קודם כל להתיישב.” היא התיישבה והביטה בי בחיוך מוזר על שפתיה.
“באמת ראית אותי?” שאלתי.
“או, כן – כן, ראיתי אותך.”
“איפה?”
“בפינת רחוב 58.”
“ואני, האם אני ראיתי אותך?”
“לא. איני חושבת שראית. הייתי במונית. בכל אופן, לא בלשון יחיד. היה עליך לומר: האם ראית אותנו? הייתם שם שלושה.”
“כולם בחליפות פסים אפורות?”
“כל אחד מכם.”
היה לי בקבוק ברנדי ומזגתי כוסית לכל אחד מאתנו. לגמתי משלי וכך עשתה גם אליס. היא שאלה אותי למעשי ואמרתי לה שאני מודד את קצב פעימות הלב שלי.
“ניתן היה לשער שהחדרים ייראו נאים בוולדורף,” אמרה, “אפילו אלה של שמונה דולר ליום. אילו רציתי אני להסתתר, לא הייתי עושה זאת בוולדורף. הייתי יורדת לעיר התחתית לבית מלון מסוג ג', כמו בספרים, תמורת 50 סנטים ליום. מה עם קצב הפעימות?”
“שמונים. אינני מסתתר.”
“שמונים זה טוב, לא כן?”
זה בסדר גמור. זה נורמלי," ציינתי. “שנינו נורמלים. אנו אנשים פשוטים עם הגיון בריא.”
“כן?”
איך נראיתי? אני מתכוון, האם הייתי –?"
“נראינו. אמור נראינו. הייתם שלושה. ומוטב שאומר לך, ראיתי אותך גם מחוץ לבית כך שאתם כבר ארבעה. נכנסתי למונית לפני שהצלחת לתפוס אותי וכהעפתי מבט לאחור היה שם אחד נוסף. חמישה.”
“הו, אלוהים!”
“כן, באמת. ועליך להודות לאל שאינני הטיפוס ההיסטרי. כמה מכם מסתובבים שם, אם יורשה לי לשאול?”
“אינני יודע,” לחשתי. “אולי חמישה – אולי מאה – אולי חמש מאות. פשוט אינני יודע.”
“אתה מתכוון לומר שניו־יורק מלאה בשכמותך,” נדה אליס בראשה. “בילדותי נהגתי לקרא את עליסה בארץ הפלאות ולדמות שזו אני. עכשיו כבר אינני צריכה להעמיד פנים.”
“לא, אני מניח שלא. אמרי לי, אליס – רק עוד שניים־שלושה פרטים נוספים – ואז אנסה להסביר.”
מזגתי לה כוסית נוספת של ברנדי. היא שתתה אותו כלאחר יד ואמרה, “הו טוב. הייתי רוצה לשמוע הסבר על כל זה.”
"כן, כן, ברור שתשמעי ואני מתכוון – בכל אופן, עד כמה שאני מבין – אני מתכוון, אני באמת – "
“אתה מקשקש,” היסתה אותי אליס, לא בלי חיבה.
“אני מקשקש, לא כן? טוב, אם כן, מה שהתכוונתי לומר – כשראית את שלושתנו, האם הייתי, כלומר האם היינו נרגזים, האם רבנו או מה?”
"הו לא. הסתדרתם מצויין. אלא ששקעתם בויכוח סוער עד שלא הבחנתם בכך שגרמתם לעצירת התנועה. שלושה כמוך זו שלישיה, לא סתם שלישיה אלא שלישית קרחים טיפוסים של מרצים בקולג', בני ארבעים, זהים כמובן, ולבושים באותה חליפת פסים אפורה שכל העיר וודאי כבר מדברת עליה – הו, כן, וצעיף הקשמיר במקום אפודה והעניבה בגוון בהיר – "
“אינני מבין איך את מסוגלת להתבדח על נושא שכזה.”
“יש לי בעיות משלי בנוגע לשפיות,” אמרה אליס. “רוצה לגימה נוספת? כן – אמרתי לדנבר שילך לכל הרוחות, בדיוק כפי שבקשת.”
היא מזגה לי את הברנדי וידה לא רעדה. לעולם אל תאמר לי שכל גבר מכיר את האשה אותה נשא, לא אחרי שתים עשרה שנות נישואין ולא אחרי עשרים שנה – אלא אם קורה הבלתי אפשרי, ומרבית האנשים הרי חיים את חייהם מבלי שיארע כדבר הזה.
“האם הוא טלפן?”
“כן. הרי אמרת שיטלפן.”
“אך לא האמנתי שיעשה כן. באיזו שעה?”
“בדיוק עשר דקות לפני השעה שלוש. בדקתי זאת.”
“כן. מה הוא אמר – בשם אלוהים, אליס, מה הוא אמר?”
“אילו היית אומר לי שזה חשוב הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב.”
“אבל הלא הקשבת. בבקשה, אליס!”
“הבעיה היא, שהאנגלית שבפיו אינה טובה במיוחד, והוא היה נרגש מאוד. הוא בונה מין מכונה טפשית במרתפו – מסיט־שדה או משהו דומה לזה –”
“אני יודע. אני יודע מה הוא מנסה לעשות.”
“אם כך אולי תוכל אתה לספר לי.”
“אספר, אספר,” אמרתי. “למען האמת אינני מבין זאת בדיוק בעצמי. יש לו רעיון כלשהו שמרחב ניתן לכיפוף או לעיקום. לא, לא בדיוק כך אבל משהו דומה. קישור אולי. פינה זעירה ממנו מפותלת בצורת קשר –”
“אינך נשמע הגיוני כלל, בוב. אני חושבת שאתה נרגש. אני חושבת שאתה מדוכדך.”
“אני אכן מדוכדך! יוצא מדעתי! לכל הרוחות, אליס – מה הוא אמר?”
“זה כבר נשמע טוב יותר,” מלמלה אליס. “אני חשבת שזה מועיל לך להתרגז קצת, מעין שסתום בטחון.”
“מה הוא אמר?”
“הוא אמר שהחתול נכנס לתוך – איך לומר זאת – בין שתי אלקטרודות או משהו כמו אלקטרודות”
“ערבול?”
“אולי. בכל אופן, חתולו נכנס לתוך זה ונעלם. פוף – פשוט ככה. אין חתול. לכן ניסה זאת על עצמו – דרגת ההתפתחות הרגשית שלו הינה כזו כשל ילד בן שש, אם תשאל לדעתי – ושום דבר לא קרה. לכן הוא רוצה שתכנס למכוניתך ותגיע אליו למרתף ותאמר לו מה שאתה חושב על הנושא.”
“ומה עוד?”
“אינני יודעת,” מלמלה אליס. “הוא הבטיח לי שאין לזה כל קשר לפירוק אטומי או משהו דומה לזה, שאם לא כן הרי היתה מתרחשת התפוצצות נוראה שכלל לא היתה מאפשרת לו לשוחח עמי. נדמה לי שהוא חשב שזו בדיחה – הוא צחק. חוש הומור מין הסוג שבו מתבל פרופסור את הרצאותיו בפני סטודנטים. הו, אני מצטערת.”
“אל תטרידי את עצמך בגללי. אינך יכולה לפגוע ברגשותי כרגע.”
“ואמרתי לו שילך לעזאזל. לא במילים אלה – אמרתי לו שתבלה את הלילה אצל אחיך בהרטפורד, וכאשר ביקש את מספר הטלפון של אחיך אמרתי שהטלפון נותק באופן זמני. הוא רשם את הכתובת ושלח לך מברק. כך בכל אופן הצהיר שהוא עומד לעשות. ועכשיו – תורך.”
“כן. עכשיו תורי,” חזרתי על דבריה. נגשתי אל החלון והעפתי מבט החוצה. “מחפש את עצמך?” בקשה אליס לדעת.
“זוהי באמת בדיחה עלובה.”
“סליחה, אני מצטערת באמת ובתמים, בוב.” היא קמה מכסאה, ונגשה אלי ושילבה את זרועה בזרועי. “אני יודעת שאתה בצרה. מדוע אינך מנסה לספר לי על כך?”
“האם תאמיני לי?”
“נדמה לי שאני מסוגלת להאמין לכל דבר עתה.”
“טוב. ועכשיו חזרי לשבת. אני רוצה שתשבי ותתבונני בי.” היא עשתה כדברי בצייתנות, והשעינה את ידה על ידית הכורסה ואת לחיה על פרקי אצבעותיה, והביטה בי. “אני הוא בעלך, רוברט קלייד בוטמן. נכון?”
“נכון.”
“וכל האחרים אותם ראית היום גם כן היו אני, בעלך רוברט קלייד בוטמן, נכון?”
היא הנהנה בראשה.
“ומה את מסיקה מזה?”
“הו, לא – לא אני. ברגע שאנסה להסיק מזה משהו הרי אצא מדעתי. מה אתה מסיק מכל זה?”
“אם כך, אני אספר לך,” אמרתי. “הבוקר בעשר ושלושים, יצאת מן הבית לסבוב קניות בעיר ואילו אני הייתי עסוק בבדיקת עבודות. זמן קצר אחרי שיצאת צלצל הפעמון. פתחתי את הדלת ובפתח עמדתי אני. זה היה הדבר הראשון.”
“חליפת פסים אפורה, אתה מתכוון.”
“בדיוק. לא הייתי מאוד מופתע, בתחילה. הוא נראה לי מוכר אבל הרי איש אינו יודע כיצד הוא באמת נראה בעיני הזולת. הרגע הנורא מכל היה שגיליתי שזה בעצם אני – לא חיקוי, לא העתק, לא תרמית, לא הוכחה לקיום השטן, אלא אני עצמי. זה היה אני, זה הייתי אני. שנינו היינו רוברט קלייד בוטמן. שנינו היינו משהו מוחשי ואמיתי. את מבינה?”
בפעם הראשונה נדמה היה לי שפחד ואימה נבטו מפניה של אשתי. היא נדה בראשה ואמרה, “לא. אינני מבינה בוב.”
“הקשיבי,” המשכתי. “הוא הסביר לי, או אני הסברתי לעצמי, בחרי לך את האפשרות הנראית לך. ובעודו מסביר צלצל הפעמון שנית. פתחתי את הדלת ושוב עמדתי אני בפתח. עכשיו כבר היינו שלושה. התחלנו לנהל דיון פילוסופי בנושא, ושוב נשמע צלצול בפעמון. ארבעה –”
“בוב. הסבר!”
“כן, הקשיבי. קחי את הדבר הקרוי ‘היום’ במונחים של זמן. מה קורה לו כשמגיע המחר?”
“הו, זה הופך לאתמול. חדל, בוב. ספר לי מה קרה. אינני יכולה לעמוד בזה יותר.”
“אני מנסה להסביר, אליס, האמיני לי. אבל קודם כל אנחנו צריכים לשוחח על הזמן. מה זה זמן?”
“בוב, אינני יודעת מה זה זמן. זמן זה זמן. הוא חולף.”
“גם אני, לאמיתו של דבר, אינני יודע יותר מכך. ובעצם אין איש יודע יותר מכך. היה זה כדור משחק פילוסופי במשך דורות. אני מטייל לאורך החדר. הזמן חולף. הייתי במספר נקודות בחדר זה, כולן מחוברות על ידי עצם הקיום הפיזי שלי. מה קרה לישותי שמלפני שתי דקות? הייתי, חדלתי מהיות והופעתי שוב.”
“שטויות,” התריסה כנגדי אליס. “אתה נמצא כאן כל הזמן.”
“משום שאני מחובר לעצמי במונחים של זמן. נניח שהזמן הוא מימד של תנועה. אין תנועה, אין זמן. אם תרצי, נסי לחשוב על מסלול במונחים של תנועה. אתה נע לאורכו – כל דבר שאנו מודעים לו נע במוחים מקבילים. אבל שום דבר לא נעלם – הכל קיים תמיד. אתמול, מחר, מיליון שנה מהיום – מציאות שאנו מודעים לה רק בהבהוב המעבר מעכשיו – מרגע זה, מממשות זו.”
“אינני מבינה זאת כלל וגם איני מאמינה בכך,” אמרה אליס. “האם זה גורל חדש כלשהו, עתיד שנגזר עלינו?”
“לא, לא,” אמרתי בקוצר רוח. “לא זה הדבר. המסלול אינו קבוע. הוא נזיל, משתנה כל הזמן. אבל איננו יכולים לשבת ולהתווכח עליו משום שאנו נעים במקביל לו. אני חייב לומר לך לפני שנרחיק בשיחה זו, כל אותם האני –”
“קרא להם פשוט חליפות פסים אפורות.”
“יפה, חליפות פסים אפורות. הם אמר לי מה בעצם קרה היום.”
“לפני שזה קרה?”
“לפני שזה קרה ואחרי שזה קרה. זה לא משנה כלל וכלל. זהו פרדוקס. זוהי הסיבה לכך שדברים מסוג זה אינם ניתנים לפתרון באמצעים רוחניים שיש בידינו. אין מקום לפרדוקס. אפילו האדם חסר־ההגיון ביותר נחשב עדיין הגיוני כל עוד מדובר במונחים של פרדוקס. היום זה ארע לי. תקנתי עבודות, את הגעת הביתה, פרופסור דנבר צלצל וסיפר אודות החתול, מיהרתי לביתו, לקחתי אתי לוח טרנזיסטורים, מצאתי את הנקודה בה נשרף המעגל, חייטתי אותו מחדש. את מבינה, אני חייטתי לו אותו במקור. רעדתי מהתרגשות אז –”
“אתה רעדת מהתרגשות?”
“כן. ובכן אני מגיב לכל מיני דברים. אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה היה הדבר מרגש לפתל את המרחב, ואפילו מדובר בקמצוץ ממנו. היו שם שלושה חתולים, אבל לא הקדשנו לכך מחשבה שניה. נטלתי את האחד שישב על המפתן והכנסתי אותו פנימה. הפרופסור היה נרגש. החלטנו שפיתול המרחב הוא אשר מיקם את החתול מחוץ לבית. כשחיברתי את הטרנזיסטורים הפעלתי את המתח צעדתי בעצמי ונעמדתי בין האלקטרודות. וכי מה יכול היה להיות טבעי מזאת?”
“כלום,” אמרה אליס. “הו, באמת שום דבר. טבעי ביותר והם עוד מפקידים בידיך את הדור הצעיר כדי שתלמדו.”
“וזה היה היום בשעה חמש אחר הצהרים.”
“ועכשיו השעה ארבע ושלושים אחרי הצהרים,” התחלחלה אליס. “זה היה היום. אבל זה עדיין לא היה. בשם אלוהים, בוב. אני אשה. הייה הגיוני!”
“אני מנסה. את חייבת לקבל זאת – אל תקדישי לכך מחשבה, קבלי זאת. הפיתול היה בזמן. אולי גם במרחב. אולי הם כלל לא ניתנים להפרדה. היו לנו רק 300 אמפר – השפעה קלושה למדי. לולאה או פיתול קטנטן בזמן, ואז חזר הכל כהרף עין למצב הטבעי. אך הנזק נעשה. ברצועת הזמן הפרטית שלי היתה לולאה בת חמש שעות. במלים אחרות, זה חזר על עצמו באופן אינסופי, נצחי, ובכל פעם שזה חזר נתקעתי כאן. זה לא נשמע הגיוני האין זאת?”
“חוששתני שלא,” הסכימה אליס בעצב. אך אתה הרי טוען שזה קרה."
“אכן קרה. אך אני נדחפתי אחורנית לנקודת זמן שלפני כל ההתרחשות הזו. הלכתי ישר הביתה, צלצלתי בפעמון, פתחתי לעצמי את הדלת והכנסתי את עצמי פנימה. אמרתי לעצמי –”
“חדל!” צרחה אליס. “חדל לדבר על עצמך. אמור חליפת פסים אפורה, אם אין לך ברירה.”
“בסדר. חליפת פסים אפורה אמרה לי מה בעצם קרה. רק אלהים יודע כמה פעמים חזרה הלולאה על עצמה עד כה.”
“אינך יכול לדעת?”
“כיצד אוכל? הכרתי פועלת רק לגבי ההווה – לא לגבי האתמול, לא לגבי המחר. כיצד אוכל לדעת?”
אליס נדה בראשה כאלמת.
“על כל פנים,” המשכתי נואשות, “היום, היום שלי, היום שלנו, הבוקר, החלטתי לשים קץ לכל זה. הייתי חייב לשים לזה קץ. הייתי משתגע, כל העולם היה משתגע אלמלא שמתי קץ לדבר. אבל הם – חליפות הפסים האפורות – הם לא נתנו לשים לזה קץ.”
“מדוע?”
מפני שהם חששו. הם חששו מפני הקץ. הם רוצים לחיות כל עוד אני חי. אני הוא האני הראשון, ולכן גם האמיתי; אבל גם הם אני – נקודות זמן שונות בהוויתי – אך הם אני. אך הם לא הצליחו לעצור בעדי. הם לא יכלו להתערב בחיי. כשפקדתי עליהם לצאת, הם נאלצו ללכת. אילו ניסו להפריע לי פירוש הדבר עלול היה להיות גם מותם שלהם. לכן הם עזבו. חלקם נשארו להשגיח בחדר המדרגות, חלקם במקומות אחרים, וכולם בעצם אני. האם זה מפליא אותך שאני כבר משוגע למחצה?"
“זה בסדר יקירי,” אמרה אליס בעדינות. “ומה עשית אז?”
“לבשתי את החליפה הכחולה, לא את האפורה, ירדתי דרך מדרגות החרום ודרך הבית הסמוך, תפסתי מונית והגעתי הנה למלון.”
“אך אם יש אמת בדבריך,” אמרה אליס, תוך שהיא מתחילה לחלוק עמי את האימה והפחד שאחזו בי, "כל אחד מכם – מהחליפות האפורות – יכול ללכת אל דנבר במקום – "
הנהנתי בראשי. “חשבתי על הנושא. אינני משוכנע שזה ילך, אך כדי להיות סמוך ובטוח לקחתי את לוח הטרנזיסטורים עמי. העתקת לוח שכזה תצריך כעשר שעות עבודה וחנות אלקטרוניקה טובה. הם יכולים לתקן את המעגלים החשמליים ואז אולי די יהיה בכך עבור חתול אך לא עבור בן־אדם. אני נשבע בהן צדק, לא עבור בן־אדם.”
“ואם אכן יעשו כך?”
נענעתי בראשי. “אינני יודע. פשוט אינני יודע. שום דבר כבר לא יהיה יותר כפי שהיה בעבר. כמה ‘אני’ יכיל העולם? אינני יודע –”
“ואם תעצור את זה, בוב?” בין שהבינה אותי ובין שלא, אין ספק שהאמינה לי. עיניה הביעו זאת; הפחד שניבט מעיניה הלחות היה עמוק ומטריף.
אין בפי תשובה לכך," מלמלתי. “אינני יודע. נגענו קלות בתעלומה גדולה. אינני יודע. כל מה שביכולתנו לעשות זה פשוט לשבת ולהמתין. בעוד פחות מחצי שעה תהיה השעה חמש, כך שלא נותר לנו זמן רב מדי להמתנה.”
ואז חיכינו. תחילה ניסינו לשוחח, אך השיחה לא קלחה. לאחר מכן השתתקנו. ואז כמה דקות לפני השעה חמש, קמה אליס, נגשה אלי ונשקה אותי.
דחפתי אותה חזרה אל תוך הכסא שישבה בו, “עלי להיות לבד ברגע זה.” ציפיתי לכל, חרד יותר משהייתי מימי לפני מאורע זה או לאחריו ואז היתה השעה חמש בדיוק. השווינו שעונים, חייגנו אל דלפק הקבלה כדי לבדוק מה השעה, השעה היתה חמש דקות אחרי השעה חמש. ואז פרצה אליס בבכי ואני נתתי לה לפרק כל מה שהעיק עליה בבכי. החלטנו ללכת הביתה.
למטה, באולם הכניסה למלון היתה התקהלות ומהומה, אך לא עצרנו מלכת. מאוחר יותר עלה בדעתי, שאחד מהם יזכור שחבבתי מאוד את מלון וולדורף והוא עשוי לגשת למקום, אך אז לא עצרנו.
עצרנו מונית. במהלך הנסיעה בעיר ראינו שבע התקהלויות, ההתקהלויות של סקרני תאונות דרכים השכיחות כל כך בכרך כמו ניו־יורק. “העיר הופכת לחזית,” העיר הנהג. אנו לא הבחנו בשום דבר. אך לא היו שם חליפות פסים אפורות, לא לאורך הדרך, לא בחזית הבית בו התגוררנו, ואף לא חיכו לנו כאלה בדירה עצמה.
היינו בבית מזה שעה כמעט, כשהגיעה המשטרה. שני שוטרים לבושים בבגדים אזרחיים ושניים במדים. הם דברו כמו שוטרים, ובקשו לדעת אם אני הוא פרופסור רוברט קלייד בוטמן.
“אמת.”
“מה עיסוקך?”
“אני מרצה לפיסיקה באוניברסיטה של קולומביה.”
“היש בידך מסמכים לזיהוי?”
“אני גר כאן,” אמרתי. “וודאי שיש לי.”
היש ברשותך צילומים שלך?"
סקרן הייתי לדעת אם הם יצאו מדעתם אך אליס חייכה במתיקות והביאה את האלבום המשפחתי. נראה היה שזה מספק אותם במקצת; לגמרי מרוצים בלאו הכי לא היו גם לאחר מכן. וכל זאת משום שבשלושה מקומות בניו־יורק עמדו ושוחחו עמי חברים שלי כשלפתע נעלמתי. פשוט נעלמתי – פוף, וזה הכל.
אחד מלובשי הבגדים האזרחיים שאל אם יש לי אח תאום, והאחר העיר לו, "הוא צריך היה להיות יותר משלישיה.
הם התקשרו עם התחנה וגילו שמספר האנשים הקרחים ובעלי חליפות הפסים האפורות שהתהלכו בחוצות העיר ושעל העלמותם באויר, פוף, בדיוק בשעה חמש אחר הצהרים נתקבל דיווח, מגיע לכדי עשרים ושמונה, והמספר נמצא בעליה מתמדת. הם תקעו בי מבט ולא הוסיפו מילה.
הם התווכחו אם לעצור אותי. אחד רצה, השני לא. הם התקשרו עם התחנה שנית ואז ציוו שלא אעזוב את העיר מבלי לדווח על כך, ויצאו. זמן קצר לאחר מכן צלצל פרופסור דנבר בפעמון דלת הכניסה.
“אה, הנה אתה,” אמר. הפניתי את גבי לרגע ופתאום נעלמת. באמת, בוב, אתה מוכרח לבדוק שוב את המעגל."
אליס חייכה והבטיחה לו שלמחרת היום אגש ואתקן את המעגל אחת ולתמיד.
כאשר פנה הפרופסור ללכת, אמר, “מעניין מאוד, אתה יודע. היו ללא ספק למעלה משני תריסר חתולים מחוץ לביתי כשיצאתי. כולם נראו בדיוק כמו פרודנס.”
“פרודנס הוא החתול של פרופסור,” הסברתי לאליס.
"הו, מצאתי את פרודנס – הו, כן. אני מאוד מחבב חתולים אך מעולם לא שמתי לב לעובדה שהם יכולים להיות דומים כל כך זה לזה.
“אני בטוחה שכולנו נראים דומים זה לזה בעיני החתולים, פרופסור דנבר,” אמרה אליס.
“כן, יפה. באמת יפה מאוד. אף פעם לא חשבתי על כך הצורה זו. אבל אני מניח שכך הדבר. ובכן, מחר יהיה יום חדש.”
“תודה לאל,” אמרה אליס.
ליווינו אותו אל דלת היציאה ואליס הכינה ביצים מקושקשות לארוחת הערב, ואז החלו להגיע העיתונאים. הם הלאו אותנו אך אנו המשכנו להפגין את בורותנו וחייכנו בחוסר־אמון למשמע העלמותם באויר של אנשים בחליפות פסים אפורות. אינני יודע אם זה טוב או רע, אך למשך מספר ימים היה הנושא חשוב אפילו יותר מצלחות מעופפות, וגרם לי להרגיש שלא בנוח באוניברסיטה. אך אליס אמרה שזה לא יארך זמן רב.
לפי התיאוריה של אליס, אני וחליפת הפסים האפורה שלי עתידים להבלע ולהישכח בתוך בעית החתולים הכללית. פרופסור דנבר מתגורר בצפונה של ברונקס וכאשר נסענו אל ביתו למחרת היום כדי לתקן את המעגל אחת ולתמיד, ספרנו למעלה ממאה חתולים שנראו בדרך. אליס אומרת שחתולים שאינם נעלמים – פוף – מעוררים ענין מתמיד יותר מזה שמעוררים מרצים באוניברסיטה שנעלמים. אליס אומרת, שאם יכול היה האדם ללמוד לחיות עם האטום, הוא יוכל ללמוד לחיות גם עם חתולים. בכל אופן, אינך יכול לעכב את התקדמות המדע, ובמוקדם או במאוחר הרי יצליח מישהו אחר לקשור לולאה בזמן, אלא שאיני שש במיוחד לחשוב על כך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.