שיט־חופים בספינת תענוגות לתיירים עשירים שחשקה נפשם במעט שקט ושלווה – מה יכול להיות יותר פשוט מזה? מסתבר שלבעלי ספינות אלה יש לא מעט סיפורים מרתקים אודות מסעות מלאי הרפתקאות ואודות לקוחות מעניינים. אולם אין ספק כי סיפור מוזר כמו זה המגולל בין דפים אלה מהווה חריג אפילו בין בעלי מקצוע מרתק זה.

נוח לך מאד לשבת שם כך, ללגום בירה ולהביט בי במבט ספקני. אבל, אני אומר לך, זאת היתה הקבוצה המוזרה ביותר שטפלנו בה. זאת אומרת, בהתחלה הם היו דווקא קבוצה רגילה ביותר של נופשים… הוראות ההפלגה שלהם היו מוזרות במקצת, אך לא הרבה יותר מהמקובל אצלנו. כבר הספקתי להשיט קבוצות של צימחונים וחולי־סכרת. אפילו קבוצת רבנים אורתודוקסיים היתה לי, כך שמרי רגילה היתה לטפל בכל מיני דיאטות ובקשות מיוחדות, והיו לנו, כמו לכל אחד, גם חברים, שלמראית עין נראה היה שהם חיים אך ורק על וויסקי וקרח. כל מה שאמרו לנו הפעם, זה שהקבוצה רוצה להגיש את ארוחותיה במו ידיה, וכן שחבריה מבקשים שיעזבו אותם לנפשם. לא היו להם שום בקשות מיוחדות אחרות.

תפסתי, שהם לבטח קצת סנובים, דבר שהיה בסדר גמור מבחינתי, שכן גם לי נמאס מנופשים, בדרך כלל עוד בארוחת הצהריים הראשונה, ולא אכפת היה לי כלל וכלל שלא לאכול איתם יחד. מרי, לעומת זאת, נטתה לתמוך בתאוריה, שהם קבוצה של קנאים, אשר חבריה נוהגים למרוח מחית תפוחי־אדמה האחד על פרצופו של השני, או להעניק מעמד של קדושה לאספרגוס, וכדומה. אני הייתי בעסק הזה זמן רב מדי מכדי לשלול אפשרות כזו, אולם נראה היה לי שהתאוריה שלי קרובה יותר לאמת.

כל השאר רגיל לחלוטין – זמן הגעתם לנמל התעופה של אנטיגואה, שמות שני הזוגות, מספרי הטיסות היוצאות, המוזמנות לעוד עשרה ימים ממארטיניק. תחת הכותרת “אינפורמציה אישית” היה כתוב “חסרי כל נסיון קודם בשייט”. לפחות לא היו נופשינו מלאים ברעיונות מבריקים, בקשר להשטת הספינה. ג’וסי, הסוכנת שלי שרבטה בתחתית הדף בעט אדום: האנשים האלה הינם סוכני נסיעות!!! אז תדאג שיבלו בנעימים!

דבר זה גרם לי למצמץ קמעה. אני לא חייב לספר לך אודות סוכני נסיעות. ברגע שהטיפוסים האלה יוצאים בעצמם לחופשה, הם רוצים הכל תמורת לא כלום, ומצפים לשרות באיכות, העולה כפליים על זו המוענקת על זו המוענקת לנופש רגיל, רק על סמך הרעיון שעוד יגיע היום והם ינקזו לעברך איזה נופש או שניים. בכל אופן, ג’וסי האמינה בכך והיא אחת המומחיות במקצוע, אז מי יכול להתווכח איתה? אז.. הממ? כן אני חושב שיש לי זמן לעוד אחת… הנופשים שלי צפויים להגיע רק בעוד שעה.

בכל אופן, מרי ואני נסענו לשדה התעופה בכדי לקבל את פניהם, בטיסה ממיאמי לסן־חואן, ועמדנו שם כשאנחנו משחקים את המשחק ‘זהה את הטיפוס שלך’. אתה יודע, אתה בוחר לעצמך את אחד משודדי הדרכים הנוראים ביותר או סוטה מין מגעיל ברגע שהוא יורד מן המטוס והופ – מתברר לך, שזה אכן הלקוח שלך. אבל ברצינות, היה די קל לזהות אותם בין הנוסעים: שני זוגות בשנות הארבעים המאוחרות שלהם, שהכתובת ‘סוכני נסיעות מצליחים ועתירי הכנסות’ חרוטה לכל רוחב מצחם. התקרבתי אליהם אחרי שעברו את בדיקות המכס, והגבוה שביניהם הושיט ידו ואמר, בחיוך המקצועי שלו, אשר כבר הצליח, לבטח, למכור המוני סיורים מסביב לעולם בארבעים יום, “שלום רב חובל. אתה נראה דומה כשתי טיפות מים לתמונותיך שבפרוספקט, וגברת קטנה ונחמדה זו היא לבטח גברת טורמן. אני שמח מאד לפגוש את שניכם.” לחצנו כולנו ידיים… תראה, הרי, רד ממני עם התמונות שלך, בסדר? אתה הרי יודע היטב שמימי לא חבשתי מצחית־מלחים, ואף אינני מתכוון להתחיל בכך עכשו. וחוץ מזה, אני עוד זוכר איזו תמונה לא רעה, שבה רואים אותך בפרוספקט שהוצאת, כשאתה אוחז בידיך המוצקות את גלגל ההיגוי שעל ספינתך, בעוד שהרציף אליו היית קשור נראה היטב ברקע. טוב, גם את התמונה שלי עשיתי, רק בגלל שג’וסי שכנעה אותי.

בכל אופן כולנו הצגנו את עצמנו, העמסתי אותם על גבי מונית, ונסענו אל הרציף. ה‘ויקטוריה’ היתה מצוידת היטב! קרח, דלק, מי שתיה וכל מה שצריך, כך, שמיד לאחר העליה על הסיפון הרמתי עוגן, והספינה הפליגה בכח מנועים עד מפרץ פרימן, שם בילינו את אחר הצהריים בעגינה, כדי שהנופשים יוכלו לתפוס איזו שחיה מרעננת וכל השאר. הטיפוס הנמוך שביניהם – ויליאמסון קראו לו, אם אינני טועה – כמעט שכחתי את השמות שלהם, אחרי שההפלגה נגמרה – בכל אופן, ויליאמסון הביט בקפדנות בכל המתרחש, רשם מדי פעם הערות ביומן הכיס שלו ושאל המון שאלות. תארתי לעצמי, שהוא כותב מאמר לאיזה כתב עת, שעוסק בעניני תיירות. ואז שאל, “אבל הבנתי שזו ספינת מפרשים, קפטן. האם אנו חייבים לנוע ממקום למקום בעזרת המנוע בלבד?”

הסברתי לו שאנו משתמשים במנוע רק כדי להכנס ולצאת ממקומות קשים לניווט, או כדי לעבור בין שרטונים. “אז היית יכול, עקרונית, לערוך את הטיול כולו בלא להשתמש במנוע?”

הבטחתי לו שאכן כך דבר, תוך שאני זוכר מקרים בהם התקלקל המנוע והיינו חייבים לעשות מסע מפרשים מושלם (אבל את זה כמובן לא סיפרתי לו).

נראה היה, שדבר זה שימח אותם מעל המשוער, וכשעגנו במפרץ לא הראו שום התענינות מיוחדת באפשרויות השחייה, אלא העסיקו אותי במתן תשובות לשאלות על הספינה, דרכי פעולתה וכו‘. טוב, אתה יודע, שבתור ספינה שאורכה שלושים מטר בלבד, נראית ה’ ויקטוריה' מורכבת, מסובכת ומלאת מסתורין. זה מה שיוצר את הרומנטיקה ואת האור המיוחד, שסוכני הנסיעות מקשקשים אודותיהם כל כך הרבה. אבל זה גם מה שכריח אותי לשבת כל אותו אחר־הצהריים ולספר, בזמן שהם שתו בצמא כל מילה ממילותי, מחליפים ביניהם מבטים חטופים של שביעות רצון. אתה מבין, רוב האנשים שבאים לנופש רוצים לדעת איפה הבאר ודלי הקרח, ואת הספינה אפשר לגרור, מצידם, בעזרת דולפינים.

בזמן שהסברתי להם את אופן פעולתו של המפרש העליון הגיעו כמה מאנשי הצוות שלנו כשהם נושאים איתם בקבוק רום וכמה סנדויצ’ים שמרי הכינה במטבח. האורחים החליפו ביניהם מבטים, והנמוכים שביניהם, אשתו של ווליאמסון, אני מניח, אמרה שהם לא רוצים לשתות כלום… רק מים רגילים בלי קרח. טוב, זה היה שנוי רציני, כבר היו אצלנו אלכוהוליסטים בלי סוף אבל זו היתה הפעם הראשונה שארחתי חבורה של ‘מיובשים’ כאלה.

קלרנס הלך להביא מים, ואני מזגתי לעצמי כוס מלאה של רום כדי לראות אם יתנגדו גם לכך שאני אשתה (והם לא התנגדו), וחילקתי את הסנדוויצ’ים לכולם. כשהגיעו המים שם הגבוה שבהם טבלית קטנה בכל כוס, וזאת הפכה את המים לצהובים עכורים. הם שתו את המשקה שלהם, בזמן שאני המשכתי לספר להם סיפורי־ים. זמן קצר אחר כך, הבטתי במקרה לירכתי הספינה, וראיתי ארבעה סנדוויצ’ים צפים במים. לו היתה מרי רואה זאת, היינו צפויים לצרות רציניות, אך היא היתה עסוקה בהכנות על הגריל, ולכן משכתי בכתפי וחיסלתי את רוב המגש בעצמי.

בנקודה זו, בדרך כלל אני שולף החוצה את המפה, ומצביע להם על הנתיב אותו אנו עומדים לעבור, על מה שנמצא בכל נמל בו אנו עומדים לעגון, אך הפעם לא נראה לי שהם בכלל מתעניינים בשאלה לאן הם נוסעים והשיחה התגלגלה והגיעה לנושא של השכרת ספינות. הם היו סקרנים ביותר, באשר לאופן פעולתה של השיטה הזאת, באשר לסכום שהיה על הנופשים לשלם עבור סוגים שונים של השכרות, כיצד מחולקות העמלות, כיצד סדרנו את ענין המכבסה… אספקה… דלק, בקיצור – כל העסק כולו. טוב, בהתחשב בעובדה שהם היו סוכני נסיעות, ניתן היה לצפות שהם יתעניינו בנושא זה, אך האנשים האלה ממש השקיעו את עצמם בבעיות. רוב הנופשים מתעניינים מתי נגיע לאי שיש בו באר ממוזג אויר.

בקיצור, ישבנו וקשקשנו עד שבע וחצי בערך, כאשר מרי הודיעה על ארוחת הערב. אני יודע, שלפי דעתך כל מה שהנופשים רוצים זה תבשילים ביתיים ומזון פשוט, אבל אתה מנהל עסק לרווקים וזה שונה על הספינה שלך. בכל אופן, אנחנו תמיד מנסים לערוך את השולחן בפאר והדר, במיוחד בלילה הראשון. הסלון נראה באמת נחמד – מפיות אדומות, כוסות יין בצבע הענבר כשלידם בקבוק פתוח של יין צרפתי משובח, לחם צרפתי, סלט מפואר וגולת הכותרת במרכז השולחן: חזיר שלם צלוי בגריל, מקושט בתפוחי אדמה וגזרים גמדיים. הם התלהבו בקול רם למראה עיניהם, ושבחו את מרי בהרחבה, כשהם אומרים האחד לשני דברים כמו: “זה ממש אידאלי, בדיוק מה שצריך, זה באמת ישבור אותם! אם נוכל למכור טיול מסוג כזה האחרים יוריקו מקנאה…” וכיוצא באלה.

טוב, מאד נעים לדעת שמעריכים את המאמצים שלך, ואלה נראו לי האנשים הראשונים אשר היינו יכולים לצפות מהם, שינקזו לעברנו כמה וכמה נופשים, כך שהיינו מוכנים להשלים עם כמה התנהגויות אקסצנטריות מצידם, ועל פי ההוראות שקיבלנו מהם סגרנו את דלתות הסלון ועזבנו אותם לנפשם. אכלנו את ארוחת הערב שלנו שלנו בתא־ההגאי, וקלרנס אכל את ארוחתו הוא בחרטום. כמה טיפוסים רגישים כבר הספיקו להצביע עלי לא אחת, בגלל שאינני אוכל עם איש־הצוות שלי, אך למעשה הבחירה נמצאת בידיו. בדומה לרוב ילידי אנטיגואה, נראה היה כאלו נולד קלרנס כשטרנזיסטור מחובר לו לאוזנו בדרך קבע, ומחוון התחנות מכוון תמיד לאחת מהתחנות הרועשות ביותר באזור. כאשר הועמדה בפניו הברירה, לפני שנים מספר, ציין בצער כי הוא מעדיף את חברת הטרנזיסטור שלו על זאת של קברניטו, וכך נשאר המצב עד היום.

בשעה שהיינו עסוקים בשתית הקפה שלנו, יצאו אורחינו מן הסלון כשהם מפטפטים בעליזות, ופיהם מלא שבח לתבשיליה של מרי. “אמור נא לי,” פנתה גברת וויליאמסון, “האם אתם מנסים מדי פעם את כוחכם במנות חדשות ומיוחדות? זאת אומרת, האם אתם אוהבים לשים מרכיבים אקזוטיים ושיטות בישול חדשות וכדומה?” מרי הסבירה, שהיא מבשלת בדרך כלל מספר קבוע של מתכונים, שהוכיחו את עצמם, אך אין היא מתנגדת לנסות דברים חדשים אם מבקשים זאת הנופשים. לפני שהשיחה ביניהן התפתחה לאחת מאותן ישיבות החלפת מתכונים ארוכות ומשעממות, ציינתי כי למחרת חייבים אנו להגיע לגואדלופה, דבר שפרושו היה שנצטרך לקום מוקדם ולכן רצוי שכולנו נתפוס תנומה קלה.

זמן קצר אחר כך פרשו הנופשים לתאיהם, ואני הלכתי לסלון, כשאני שם לב לכך, שהם אכן העריכו את המזון שהוגש להם במידה הראויה. מן החזיר נותרו רק עצמותיו, והסלט והלחם נעלמו כליל. הרמתי את בקבוק היין, כשאני מקווה לשווא, שנותרו בתחתיתו טיפות מספר ללגימה או שתיים. היה זה יין מן הסוג שלא יכולנו להרשות לעצמנו לשתות לבד – ואז שמתי לב לדבר מוזר. כוסות היין היו נקיות ומבהיקות, ממש כפי שהונחו על השולחן בתחילת הערב. ניסיתי להעלות בעיני רוחי את הטיפוסים המכובדים הללו מעבירים את הבקבוק מיד ליד סביב השולחן, ולוגמים מתוכו לגימות ראויות להתכבד, אך משום מה צרמה לי התמונה. הייתי שקוע עדיין בהרהורים אודות ענין זה, כשהגיעה מרי שזה עתה סיימה את סיבוב כיבוי האורות הלילי שלה, ואמרה במבט ערמומי: “בית השימוש סתום”.

“או, אלוהים,” גנחתי, “לא לקח להם הרבה זמן.” מרי מאנחה בהבעה של השתתפות בצערי, ונעלמה לתוך המטבח, על מנת לסייע בידי קלרנס בשטיפת הכלים. כמנהגי תמיד, נתתי לנופשים קורס מזורז אך יסודי באורחות ההפעלה של בית השמוש הימי, כשאני כולל אזהרות חמורות כנגד תחיבתם של חפצים כדוגמת שערות, בדלי סיגריות וטמפונים משומשים לאסלה. כל קבוצה מצליחה לסתום את בית השמוש לפחות פעם אחת, אך בדרך כלל אין היא מספיקה לעשות זאת עוד בלילה הראשון, לא כשבאזניהם מצלצלות עדיין מילות הרצאתי.

לא נותרה ברירה, אלא לגשת לעבודה כבר עתה, שכן לבטח עתיד מישהו להשתמש בשרותים במשך הלילה, ובין כה וכה לא נותר לי זמן רב לישון. חצי שעה אחר כל הייתי ישוב משוכל רגליים על רצפת בית השמוש, כשאני מביט ב־1) שלשה נתחי חזיר צלוי במצב מצוין. 2) חתיכת לחם צרפתי, ספוגת מים. 3) מנה ראויה להתכבד של סלט. כל הדברים האלה היו מוכתמים בצבע ורדרד, שנשא ניחוח שהזכיר את היין הצרפתי המשובח שהוגש הערב לארוחה.

עטפתי הכל במגבת נייר, החזרתי את האינסטלציה למצבה הרגיל, והתיישבתי להרהר. שתי אפשרויות נראו לי. 1) הם אכלו מה שיכלו ואת השאר השליכו לשרותים. לא יכולתי להעלות בדעתי כל סיבה להתנהגות כזאת, אלא אם כן הם חששו שנגיש להם שאריות לארוחה הבאה. 2) הם לא אכלו כלום, אבל רצו לגרום לנו לחשוב שכן. ייתכן, שהאוכל לא מצא חן בעיניהם, אך הנימוס מנע מהם להתלונן (אם כך היה המצב, זו הפעם הראשונה שאני ניתקל בטיפוסים כל כך מנומסים). זה נראה לי כדרך מוזרה ביותר ללכת בה, שלא לדבר על כך שהיה זה בזבוז איום של מזון משובח. משום מה, ההוראה שלהם, שיניחו להם לאכול את ארוחותיהם בבדידות, גרמה לענין להראות כאילו תוכנן מראש… זאת אומרת, הם לא יכלו לדעת מראש שהאוכל לא ימצא חן בעיניהם… לבטח תוכנן הדבר מראש; במקרה כזה נשאלת השאלה – ממה הם נזונים? לא יכלתי למצא תשובה לשאלה זו, אלא אם החזיק אחד מהם במזוודתו חנות מעדנים שלמה. ולכן, הלכתי לבסוף לישון, בלי להתקדם לקראת פתרון הבעיה. את מגבת הנייר השלכתי אל מעבר לסיפון; חשבתי, שיהיה זה מחוכם מצידי, אם אמנע ממרי את האינפורמציה בדבר גורלן המר של יצירות הפאר הגסטרונומיות שלה… יש לה נטיה לרגשנות, כשהענין נוגע לדברים אלה.

בבוקר שלמחרת, לאור מהומת היציאה לדרך, לא נראה הענין רב־חשיבות כל כך, ואני אף שכחתי מכל הענין, עד אשר הזכירה לי מרי, שהנופשים טרם אכלו ארוחת בוקר. לא היה זה דבר נדיר כשלעצמו, אם כי רב הנופשים נוהגים לשתות לפחות קפה, ולא נראה לי שהיא הקדישה לכך מחשבה יתירה. החלטתי לתפוס שיחה עם אחד הנופשים כשנסיים את יציאתנו ללב ים. זאת אומרת, לא אכפת לי אם הם אוכלים או לא – למעשה, לו לא היו אוכלים היו חוסכים לנו כסף רב – אך הייתי מעדיף, שלא להאלץ לפרק את האסלה והצנרת מדי לילה, ונראה לי מגוחך, שמרי תטרח בבישול למען הדגים. נוסף לכך, הייתי סקרן ביותר.

הרמנו את העוגן והתחלנו לשוט, כשמפרשינו מורמים. הרוח המזרחית היתה אידיאלית לצורך המסלול שלנו, ולכן ייצבתי את ההגה לכוון הנסיעה. בזמן שעברנו את פתח הנמל כבר נסענו במהירות של שבעה קשר, כך שדוממתי את המנוע והטיול התחיל.

הם קראו קריאות התפעלות מן היופי שבים השקט שמסביב, תחושת העוצמה שבגלים, קול גניחת המפרשים ומכל הקשקוש האחר המאפיין את ההפלגה בים. חייב הייתי להודות, שהיה זה יום מושלם להפלגה, כאילו יצא מעל דפי הפרוספקט. טוב, מאחר והם היו כל כך שמחים ומלאי התלהבות, דחיתי וחזרתי ודחיתי את שיחתי המתוכננת עימם, ולבסוף כבר היתה השעה שתיים־עשרה וחצי, והתחלנו כבר להתקרב לנמל. הנמוך שבהם, וויליאמסון, שאל אם נוכל לעצור מעט את הספינה. מאחר שהיה לנו זמן די והותר קיפלתי את המפרשים והשלכתי עוגן רחוק מן החוף. נראה היה, שהדבר הרשים אותם ביותר, והם החליפו ביניהם הערות בסגנון ‘טכנולוגיה מדהימה, שמוש מפליא בכוחות הטבע, ארכאי אבל מתוחכם, ללא מקבילה באחת מן התרבויות שלנו’, ועוד הערות, מהסוג שהייתם מצפים לשמוע מפי טיפוסים שכאלה.

מועד ארוחת הצהריים הלך והתקרב, והדבר החזיר את הענין למחשבתי. בדיוק כשהייתי עסוק בעידוד עצמי לקראת השיחה עם סטאפורד, החליפו ביניהם אחד מאותם מבטים מצועפים, אשר שמתי לב, שהם מחליפים ביניהם מפעם לפעם, ונראה היה שהם הגיעו להסכמה כלשהי שבשתיקה. סטאפורד אמר, “קפטן טרומן, הרהרנו בכך רבות, והחלטנו להציע לך הצעה עסקית.”

הנה זה בא, הרהרתי לעצמי, הם רוצים שנתן להם איזו הנחה במחיר, בגלל שהם חיים על צימוקים ודבלים או משהו כזה.

“אנחנו הננו, כפי שאתה לבטח יודע, סוכני נסיעות, ואנו מייצגים אזור נופש הנמצא כרגע בשלבי פיתוח. קשה לי לתאר, עד כמה נהנינו מטיול זה עד עתה, ואנו משוכנעים שגם לקוחותינו יצאו מדעתם למראה הדבר הזה, במיוחד שהוא מתאים כל כך לעקרונות המנחים את אזור הנופש שלנו.” בנקודה זו הגיעה מרי, והתישבה בכדי לשמוע את ההמשך. “אתה מבין, זהו סוג של – אהה… מקום נופש, אליו יכולים לברוח לקוחות מכל ה… אהה… מקום נופש, אליו יכולים לברוח לקוחות מכל ה… אהה… אזור כדי להירגע מן הלחצים הנוראיים של החיים המודרניים. הרעיון הוא,” אמר סטארפורד בחיוך, “שכל דבר מופעל על ידי כוחות טבעיים פשוטים… דבר השונה כל כך ממה שרובם רגילים לו. בתור תאורה אנחנו משתמשים אך ורק בנרות, וכדומה. הרעיון הזה הוא מאד מקובל עתה ב… עולם המודרני.”

הרהרתי בכך במשך דקה. “ואיפה אני משתלב בכל העניין?”

“אתה… ואולי עוד ספינה או שתים, תהוו מעין צי של ספינות להשכרה.”

היכן נמצא המקום?" שאלתי.

“חוששני שנאלץ לשמור זאת בסוד כרגע… זהו מקום מרוחק למדי, אך אנו נדאג לכל הסידורים אם תתן לנו את הסכמתך לכך.”

“ובכן, אינני יודע,” אמרתי. “אני משער, שפרושו של דבר הוא, שנצטרך לעזוב איים אלה לגמרי.” הוא הנהן בראשו. “זאת אומרת, כל המוניטין שלי, שניבנה כאן… כל הסוכנים מכירים אותי… ומה בקשר לענין הזה של בלי חשמל? האם פרושו של דבר שנצטרך לעשות הכל באמצעות המפרש? בלי אור, בלי רדיו?”

“חוששני שכן. רבים מלקוחותינו חשים שלא בנוח בקרבת חשמל, בעוד שאחרים רגישים ל… טוב, בכל אופן, אנחנו מציעים פשרה, שתשמח את כל הצדדים הנוגעים בדבר.”

זה נשמע לי יותר ויותר כמו מושבת מטורפים בדרום קליפורניה, וההצעה נראתה מפוקפקת בעיני יותר ויותר. נענעתי בראשי לשלילה.

הוא הניד בראשו ברכות. “אך לא עמדנו עדיין על עניין התנאים.”

“ובכן, מר סטאפורד, כפי שהינך ודאי יודע אני מקבל בערך 1700 דולר להפלגה של שבוע ואני מבצע הפלגות במשך 20 שבועות בשנה, בממוצע. אחרי כסוי ההוצאות הכלליות, משכורות עמלות וכיוצא בזה, אני נשאר עם כ־20 אלף דולר לשנה. זה מספיק בכדי לשמור על מצב־רוח טוב, במיוחד שאין לנו הוצאות על שכר דירה. בכדי לעמוד בתנאים שהינך מציע לי, ולאבד את המוניטין שרכשתי לי, אני חייב לקבל סכום הרבה יותר גבוה מזה.”

הוא חייך חיוך רחב. “קפטן טורמן, אני משער שתיווכח לדעת, שהאירגון שאנו מיצגים הוא נדיב לב. אנו מציעים חוזה לשנה אחת, והחזרת הספינה לאזור זה על חשבוננו. אנחנו נשלם לך את ההוצאות השוטפות שתגרמנה לך בזמן שרותך אצלנו, ובסוף השנה תקבל בדיוק מליון דולר בזהב.”

“מה?” גנחה מרי בהפתעה.

“אני חושב שהאדון אמר מליון דולר,” אמרתי בסרקסטיות. “מר סטאפורד, אין לי מושג איזה משחק אתה מנסה לשחק, אך אני יכול להבטיחך שלו היית רציני, היית זוכה לקבל את הסכמתי, שתיקח אותי ואת ספינתי לכל מקום שיעלה בדעתך. בכל אופן…”

וזה היה הרגע בו החשיך הכל… כן, תראה, תן לי לשלם הפעם. לא שתיתי יותר מידי… שמע עד הסוף. קדימה תזמין מה שאתה רוצה, הלקוחות שלי אמורים להגיע רק בעוד שעה, ואתה אינך יודע מתי אלה שלך יגיעו, אז… בסדר. בכל אופן, כפי שאמרתי הכל החשיך במובן זה שלפתע נעלמה השמש, נעלמו כפרי הדייגים, נעלמו הצוקים, המים, הכל – אך עדין יכול הייתי לראות את הספינה והאנשים שעל סיפונה, אז גם גיליתי שאינני מסוגל לנוע או לדבר, על אף שהייתי מסוגל עדין לשמוע פחות או יותר.

סטאפורד פנה לעבר אחד האחרים, “אתה שמעת זאת. הוא הביע הסכמה בעלת תוקף משפטי מחייב והכל הוקלט.”

אחד מן האחרים – לא הייתי בטוח מיהו, שכן לא הייתי מסוגל להניע את עיני – אמר, “אני מקווה שהמשפטנים שלנו יסכימו לדעתך, זה לא נעשה בדיוק לפי הכללים שקבע הויל.”

“ראה,” ירה סטאפורד לעברו, “זה מספיק חוקי. אנחנו מוכנים לבצע את החלק שלנו בהסכם, ואם הוא לא ידע על כך ששנה גלקטית סטנדרטית שווה ל־23.8 שנות ארץ, זו בעיה שלו. הכלל אומר: ‘יזהר הקונה’. אתם זוכרים מה עשו אנשינו בכוכב מור? הבחורים מהמחלקה המשפטית צעקו עד לב השמים, בגלל דבר הרבה יותר רציני משלנו, אך המועצה הבין־כוכבית תמכה באנשינו, ודחתה את הערעור. שלושים ושש צורות־חיים חברות במועצה – וההחלטה התקבלה פה אחד! אני אומר לך, חברי המועצה המנופחים האלה יהיו הלקוחות הטובים ביותר שלנו!” הוא התייצב בתנוחה דרמטית. “טלבה! גן העדן של התענוגות הפרה־היסטוריים! כל צורות החיים המסוגלות להסתגל, מוזמנות להתארח. בואו לרכב על המזחלות של נורמה, בואו לצוף על הבלונים החיים של קסינדרינה, בואו לדאות על הדאונים של מור ועתה, חדש! בואו להפליג בספינות המפרש של כדור־הארץ! יחיד מסוגו ביקום כולו.”

“כן, כבר הספקתי לקרוא את הפרוספקט,” אמר קול אחר, “למעשה השתתפתי בחיבורו, אני רק מקווה שגברת טורמן מסוגלת להסתגל.”

“היא תסתגל,” אמר סטאפורד בחוסר־סבלנות, “היא תסתגל, תראה איך היא הסתדרה עם פגר בעל־החיים ההוא. לולא הייתי יודע שהחומר האורגני הזה הוא רעל, הייתי מתפתה לנסות אותו בעצמי.”

“ומה בדבר האוטריאנים והגאולוניאניים?” שאל הדאגן.

כן, באמת מה איתם? הרהרתי, שכן עדין לא יכולתי להוציא הגה מפי.

“אל תדאג”, הרגיעו סטאפורד, “כל אלה שהם גדולים מדי במידותיהם, ולא יכולים להכנס לתא, יוכלו לישון על הסיפון, ולספוג את הארוחות שלהם בחרטום. כל זה מהווה חלק מהחוויה. אני מעמיד את כל הנופשים במבחני ההסתגלות המקובלים, ואת הסוביאנים אנו יכולים להזריק, ללא חשש, למחזור הדם של הקפטן, כך שנוכל לסדר להם הפלגות עם צורות חיים אחרות ולהרוויח כפליים. עכשו בואו נפעיל את הקרניים ונקרין את כל העסק לשם למעלה לפני שמישהו ירגיש בחור שנפער במים.”

טוב, אז הם פרקו את אחת הנשים… כן, אני אומר לך… בכל אופן, הם פרקו אותה לשניים, הציבו את חלקיה על הסיפון, ובצעו בהם מספר שינויים קטנים. “אוקיי, רד למטה ונתק את זרם החשמל, הכל!” פקד סטפורד. “ישנו מפסיק זרם ראשי בארון החשמל שבסלון. ראיתי אותו אתמול בזמן הסיור, שהוא ערך לנו בספינה. גמרת? יופי. אוקיי, כוונתי את הקואורדינטות למרחק של 100 מטר מהמזח של מועדון היאכטות החדש שלנו. הממונה על הספורט מחזיק את הקו פתוח עבורנו. שמע, אני כבר מת לצאת מהגוף הכבד הזה, ולהחליק לתוך משהו צונן וחלק. טוב, אנחנו מתחילים.” הוא סובב דבר מה, והאפלה הפכה להיות כהה יותר, ואז, נראה היה כאילו משהו אינו כשורה. “מה קורה שם לעזאזל?” אמר הקול אותו לא יכולתי לראות.

“אינני יודע,” מלמל סטאפורד כשהוא מציץ באחד השעונים שלפניו. “נראה שקיים מעגל חשמלי באחד המקומות… הוא מפריע לרזוננס שלנו.”

“אך זה בלתי אפשרי! כל המעגלים החשמליים בספינה מנותקים, ובכל אופן אני חש, שאני עצמי מתחיל לזוז.”

“אנחנו באמת זזים, חביבי, אבל הספינה לא. אני מקווה שאתה יודע לשחות!” ולפתע, כהרף עין, הם נעלמו מטווח ראיה, ובאותו הרף עין חזרו והופיעו השמש, הכפרים, וכו'. והנה אנחנו שוב מתנדנדים, קשורים לקצה העוגן וברקע נשמע רק צליל קולו של הטרנזיסטור של קלרנס המרחף באויר.

“הטרנזיסטור של קלרנס!” צעקנו שנינו בהרמוניה. כולנו התרגלנו כל כך לצלילו של הטרנזיסטור, כך שאיש מאיתנו, כולל הנופשים, לא שם לב לכך, שהוא המשיך לפעול. קלרנס התעורר בבהלה, וכשראה אותנו רכונים מעליו ומשתוקקים ללחוץ את ידו, זינק ממקומו רץ למטבח והתחיל לקלף תפוחי אדמה בקצב של תריסר לדקה.

“הכן ארוחה לשלושה אנשים בלבד, קלרנס,” צעקנו, “האורחים שלנו נאלצו לשנות מעט את תוכנית המסע שלהם.”

טוב, דמי ההפלגה שולמו מראש, ולכן שטנו למרטיניק במשך הלילה, ובילינו סוף שבוע רגוע בפורט דה פרנס. שלחתי מברק לג’וסי והודעתי לה, שאם הקבוצה הזאת תרצה להזמין אצלי עוד הפלגה, שתודיע להם שאני תפוס למשך חמישים השנה הקרובות. לעסקים מסוג כזה, איננו זקוקים. לא, אני חושב שמוטב לא. הנופשים שלי אמורים להגיע בכל רגע. הו, רגע, שכחתי לגמרי. ג’וסי בקשה ממני למסור לך את המכתב הזה. הוא מכיל בטח הוראות לטיפול בקבוצה שמגיעה אליך הלילה. זה תמיד מעניין לדעת מי יהיו האורחים הפעם, נכון?

הארי.. מה קרה? הארי, הו, מלצר… התוכל להביא בבקשה כוס מים עבור ידידי? נראה לי שהוא אינו חש בטוב…

ג’ון לוקאס¹