עורך: אלי טנא

מערכת: צפורה האופטמן, אהרון האופטמן, דב לרר

עיצוב ועריכה גראפית: לולה חלאבין – אופירה גידנסקי

איור עטיפה: חוה מרגול

עתידנות כמדע הינה צעירה ביותר, את תוארה הרשמי כמדע קיבלה רק במחצית השנייה של המאה העשרים. לעומתה, עוסק המד“ב כבר בראשית דרכו בצורה מפורטת בשאלה כיצד יראו החיים בעתיד. בגליון זה שילבנו, במסגרת המדור ‘עתידעת’, מאמר הדן באופייה של החברה העתידית, עם סיפור מד”ב הדן אף הוא בנקודה זו. סיפור זה – ‘אויבי המשטר’ – הינו פרי עטו של אחד מסופרי המד"ב הגדולים, בריאן אולדיס. מפאת אורכו של הסיפור, בחרנו להגישו בשני חלקים, שהראשון שבהם, המשתרע על פני 18 עמודים, מופיע בגליון זה.

קיימים אלמנטים רבים המשותפים ל’אויבי המשטר' ולספרו הקלאסי של ג’ורג' אורוול ‘1984’. אולם אילו חיפשנו לסיפורו של אולדיס שם על משקל ספרו של אורוול היה עלינו לכנותו ‘1,001,984’…

בגליון זה, תוכלו למצוא שני סיפורים שניתן לסווגם ללא כל קושי – האחד, ‘אח’ מאת קליפורד (‘עיר’) סימאק, הנחשב כסיפור פסיכולוגי טהור ולעומתו – ‘פיל עומד לדרוס’, מאת יגאל צמח, שהוא סיפור ‘טכני’ מובהק.

הסיפור ‘פיל עומד לדרוס’ הגיע אל המערכת, בין שאר כתבי היד הרבים, כשהוא כתוב בכתב־יד צפוף ולעתים קשה לקריאה. אולם אחרי שהתגברנו על בעיית כתב היד, החליטה המערכת ללא כל היסוס, על פרסום הסיפור. את הסיבה לכך תוכלו לגלות בעצמכם.

ואם בענייני כתב יד עסקינן, שתי בקשות לנו אליכם הקוראים: ראשית, לכל השולחים לנו כתבי יד, מאמרים וסיפורים – אנא שלחו חומר מודפס. שנית, לכל הקוראים – אנו מעוניינים ביותר לקבל את חוות דעתכם, שאלותיכם ומשאלותיכם. הדבר יועיל למגזין וגם לכם. אמנם, אין אנו מבטיחים תשובה אישית לכל שולח, בגלל המגבלות הטכניות שלנו, אולם כל מכתב המעורר נקודה חשובה יתפרסם, כל שאלה, המעניינת את קהל הקוראים, תיענה מעל דפי המגזין, וכל הערה – תטופל. עניין מיוחד תעורר בנו חוות דעתכם בבעיה הבאה: לכל אחד משלושת הגליונות הראשונים היה ייחוד משלו. הראשון – נסיון לפרוש קשת רחבה, ככל האפשר, של סיפורי מד"ב; השני – הגדלה משמעותית של מספר המדורים האינפורמטיביים בצד הסיפורים; השלישי – סיפור אחד מרכזי (כעשרים אחוז מהחוברת) בשני המשכים, ובצידו מאמר הקשור בו, ועוד סיפורים ומדורים.

איזה הוא המבנה הרצוי? מצפים לתגובותיכם.

שלכם

סיפורים:

אויבי המשטר – בריאן אולדיס

קלפטו־קלפטומניה – אלן נלסון

פופקורן – שמואל גבע

פיל עומד לדרוס – יגאל צמח

אח – קליפורד סימאק

הכלוב – ברטרם א. צ’נדלר

על זמן וחתולים – הוארד פאסט

אורחים מוזרים – ג’ון לוקאס

מדורים:

רדיו: השעתיים שנעלמו – אורי ירדני

עתידעת: מעבר לאופק – אהרון האופטמן

אסימוב על: 50 מיליון אחים גדולים

מבזקים קוסמיים

מכתבי קוראים

לוח 2000

בגליון הבא:

סיפורו רחב היריעה של אלפרד (“פני מועדות אל הכוכבים”) בסטר – “5,275,009” יפתח את גליון מספר 4 של “פנטסיה 2000”. לארי ניבן – סופר מד“ב נודע שטרם נתפרסם בארץ – יתרום לחוברת סיפור מפרי עטו “זמן מה לפני הקץ”, ויאפשר לקוראינו לטעום כזית ממגוון יצירותיו. “קוראים לי מילזל”, אומר גיבור סיפורו של דון טרוטר וכשמו כן הוא. מה פירוש הדבר? מצטערים, אך יהיה עליכם להמתין עד לצאת גליון מספר 4 כדי לקבל את התשובה. באותו גליון תפרע מערכת “פנטסיה 2000” מספר חובות ישנים. סיפורו של אריק נורדן “הפתרון ההתחלתי” שאמור היה להופיע בגליון מספר 3 נדחה מסיבות טכניות ויופיע בגליון מספר 4. בריאן אולדיס יגיש לנו את חלקו השני והאחרון של “אויבי המשטר” ואסימוב יגלה לנו מהו ה”גורם הנוסף" אותו העלים מאיתנו במאמרו שבחוברת זו. כמובן שלא יקופח חלקן של המד"ב הישראלי. כל זאת בתוספת סיפורים ומדורים מפתיעים – בגליון מספר 4.

נדמה לנו שכבר אמרנו זאת פעם, אך בכל זאת – את גליון מספר 4 אסור להחמיץ.

נותרו עוד חמש שנים עד ליום שבו נוכל לבחון באיזו מידה התאמתו תחזיותיו של ג’ורג' אורוול על “האח הגדול”, ה“סוצאנג” וכל השאר, המגוללים בין דפי ספר המד"ב הקלאסי שלו “1984”. בריאן אולדיס אינו מסתפק בתחזית של עתיד קרוב כל כך אלא מפליג אל מערכת השמש בעוד לא פחות ממיליון שנים, אשר בה שולט משטר ה“ביוקום” האדיר. על קורותיה של קבוצת אנשי העילית של משטר זה, הנקלעים לנסיבות בלתי צפויות על פני כוכב נידח בשם ליסנקה II, תוכלו לקרוא בסיפור שלפנינו. “אויבי המשטר” הינה הנובלה האחרונה שכתב אולדיס (בשנת 1978), שהינו סופר אנגלי המוכר לקורא הישראלי מספריו “אל האינסוף” (הוצאת עם עובד), “נחיל כוכבים” ו“עידן הסוד” (הוצאת מסדה).

* * *

1

מוסיקה משרת־אוירה נשמעה בעוברם מבנייני המסוף אל תוך המעבורת.

ללא המולה, ללא דחיפות, התיישבו בתוך המרגוענים והמתינו להמראת המעבורת; חמישים ושניים איש ואישה תפסו את מקומם, כמויות המינים מאוזנות בערך. בגדיהם היו דומים כל כך בגזרתם וכה אחידים בצבע ובאריג, עד כי דמו למדים; שיערם, גברי או נשי, היה קצוץ לאותו אורך בקירוב; פניהם היו שלווים לגמרי, אפילו אטומים. הם ישבו במנוחה. הם היו העילית של המשטר, המורשים לנפוש על פני כוכב הלכת המסווג, ליסנקה II.

המעבורת התרוממה חרישית, בדיוק בזמן. עיר השלום העולמית, כדור הארץ עצמו, התכווצה מאחוריהם. הם התבוננו בכוכב הלכת המצטמק ואז פנו איש אל רעהו וחייכו בזהירות. הם היו זרים, ואיש לא ידע מיהו מי; אפילו בקרב העילית היו דרגות עוצמה רבות.

מהמעבורת הועברו הנוסעים אל הזנקת, שהמתינה להם במסלול החנייה סביב הירח. ברגע שהמעבורת התרחקה, יצרה הזנקת שדה־פלא והחלה את הקרטובאטיקה היקרה שלה. כדור הארץ נעלם כלא היה, השמש נהפכה לנטיף של אור, ונמוגה. הזמן הפך לסדרת משוואות.

ללא חשש מסכנה כלשהי, יכלו כעת התיירים להרגע ולהכיר איש את רעהו. המרחק ממערכת השמש אל המערכת של ליסנקה היה 50.2 שנות אור במונחי החלל המצוי, כך שציפו לתיירים ארבעים שעות של העתקה ממערכת למערכת, בהן יכלו להתמסר למגע חברתי או לפעילויות הקשורות בו.

הזנקת היתה רכב חללי, מצוייד היטב בחדרי מנוחה, מסעדות, תאי־תצפית, אגף ספורט־מים, וחדרים פרטיים. דיילות במדים כחולים סייעו לנוסעים אחדים לפגוש את בני זוגם אשר נבחרו עבורם על ידי בוררי העל־מערכת, אם לא היה להם הזמן להיפגש לפני ההמראה בעיר השלום העולמית.

אחת הדיילות החייכניות הציגה זה בפני זה אנשים תמירים, גבר ואישה. הם השיקו קצרות את קצות אצבעותיהם, ואחר כך עמדו ובחנו זה את זו. הדיילת הנהנה בראשה ועזבה אותם לנפשם.

“שמי ג’רזי קורדן, אזרח־עולם 692,” אמר הזכר, בחייכו כדי לרכך את חופש היתר שהרשה לעצמו בהשתמשו בפגישה הראשונה רק בשלושת ספרותיו האחרונות. “אני שמח שנועדנו להיות שותפים לנופש זה.”

הנקבה השיבה חיוך, ונקטה אף היא בלשון של אי־רשמיות. “הנני אזרחית־עולם 194, מילייה סיגייק. ואני שמחה שהבורר בחר בך, אוטופיסט קורדן, שכן יודעת אני, שנהיה מתאימים.”

קורדן היה בעל פנים ארוכות ורציניות, שפתיים עבות שהיו מכווצות בדרך כלל, ועיניים אפורות. הוא ניצב זקוף מולה, ידיו תלויות בריפיון לצדי גופו.

סיגייק היתה גבוהה כמעט כמוהו, אישה בעלת שיער חום־בהיר ועיניים אפורות סנטרה היה תקיף למראה, והבעתה חמורת סבר במקצת, כל עוד לא חייכה. היא הניחה את ידיה על מותניה בעת ששוחחו.

“אין אנו יכולים שלא להתאים, שכן המחשב דרג אותנו לפי ההתאמה. ההתאמה הינה תכונה, שאותה מחשיבים שנינו כרצויה ביותר.”

“ללא ספק. הנאה היא אחד הגורמים המובטחים בחופשתנו, ועל כן ההתאמה הינה חלק מהערובה לכך. האינך רואה בהתאמה תכונה חיובית. תכונה קונסטרוקטיבית?”

כוונתי היתה לציין, שאחדים מהפרוגרסיביים מתייחסים ליחסי זכר נקבה באופן מיושן קמעה, ואפילו בלתי־רלוונטי לערכי המשטר."

“אנו סובלניים כלפי הפרוגרסיביים בחברת העולם שלנו.” הוא דיבר ללא הטעמות מיוחדות. “אולם הם מהווים, כמובן, רק אחד נקודה ארבע חמש אחוז מהאוכלוסיה, בקרוב.” הוא נטל את זרועה, כפוטר בזאת את הנושא.

הם היו בדרכם אל חדרם הפרטי, כאשר קול טנור, שנישא על גבי הפעימות המלאכותיות, אמר ברכות, זכרו שהמגע המיני הינו פעילות חברתית מאושררת. הוא מהנה. הוא משפר את בריאותם הגופנית והנפשית של שני בני הזוג, ובכך מרומם את ערכם למשטר. התאחדו עם בני זוגכם עד כמה שאפשר במשך המסע. משכב נעים!"

סיגייק חייכה, “אתה רואה, כאוטופיסטים טובים, מקדימות משאלותינו את המאזכר הרשמי.”

אך בעוברם דרך אחד מאולמות המנוחה. הוסחה דעתם לרגע. שורת שחשבים היתה ערוכה לפני שורה של לוחות שחמט תלת־מימדיים, מצפים לשחק כנגד בן־אנוש כלשהו, שיטרח להזמינם למשחק. כל שחשב היה קטן מראש אדם; זרועו האחת, דמויית זרוע בשר ודם, היתה מקופלת מטה כאשר לא היה בפעולה. מישהו העמיד שתיים מבין המכונות זו מול זו, והן שחקו את המשחק המסובך, האחת כנגד רעותה.

כאשר הסתיים משחק אחד בנצחון, סדרו המכונות את הכלים מחדש בקפידה, ועברו הישר אל המשחק הבא. תיירים אחדים צפו במתרחש.

בהתבוננו מעבר לכתפו של אחד הצופים, אמר קורדן, זה משעשע! את רואה, הם מאמצים את כל יכולתם סתם כדי לגבור זה על זה." האיש שעמד לפניו – אדם גוץ, שמן וכהה למראה – התבונן סביבו ואמר, “הדבר עשוי היה להיות משעשע יותר, אילו אחד מהם היה מראה עליצות־מה כתוצאה מנצחונו.”

כאשר התיישבו בחדרם הנוח, אמר קורדן, “למה התכוון האיש הזה כשאמר שעשוי היה להיות משעשע יותר אילו הראו המכונות מעט הנאה בעת הנצחון? כיצד אפשר לצפות ממכונה שתביע הנאה?”

“עליצות. הוא אמר ‘עליצות’.”

היא החלה להתפשט.

הוא המשיך את הלך מחשבותיו. “כל אחד חש, באופן בלתי נמנע, הנאה מסויימת כשהוא מנצח, אך הרי ‘עוצמתנו באחדותנו’, זו מימרה חשובה. נצחון פרושו תחרות, בעוד שאחדות מרמזת על חוסר תחרות. זהו פרדוקס קל. מאחר שאנחנו המיוחסים שזכו לבילוי נופש על פני ליסנקה II, הרי שאנו משתייכים אל המנצחים של המשטר. הרשאי אני להביע זאת כך?” קורדן הפסיק, מצפה לתגובה.

“ביקור בכוכב לכת שמחוץ למערכת השמש כרוך תמיד בפריבילגיה מיוחדת. במקרה של ליסנקה II, אני סבורה שהכוכב נפתח לתיירות עוד טרם שהושגה התאמה מושלמת לסטנדרטים התרבותיים, וזאת פשוט כדי לשתף את הארוע בחגיגות יום השנה.”

“נכון שעולם החי טרם הוכנע, כפי שהדבר צריך היה לקרות, בהכרח.” שפתותיו התעוותו. “בתור היסטוריון, המתעניין במיוחד בעולם הפרה־אוטופי, אני מקדם בברכה את ההזדמנות לראות חלק כלשהו של כוכב־לכת אשר בו, לפי מיטב הבנתי, דומות חברות בעלי־החיים לחיים, שהתקיימו על כדור הארץ לפני הביוקום.”

סיגייק הסירה את גרביה, בעוד הוא מתחיל לפשוט את כסותו, העשוייה כיחידה אחת. עיסוקי הינו אך ורק בהווה. אין לי כל עניין בעולם הפרה־אוטופי, אפילו לא בשנה חגיגית זאת." היא דברה בחופזה.

הוא חייך בשפתיים קמוצות. “ייתכן שליסנקה II תעורר התעניינות מחודשת. אין ספק, שנחזה במראות שאינם מתמזגים עם ציוויליזציה. לכן, עד אז, הבה נרענן את עצמנו בהתמזגות־מה, הואילי נא, בטובך, לשכב ולפשק את רגליך.”

היא חייכה ונשענה בנינוחות על הכרים החושניים, מכינה עצמה לקראתו כמו סוסה לקראת רוכבה. תמונה בלתי קרואה, עלתה במוחה – תמונת האיש ליד השחשבים.

“בוא ונחטוף קצת עליצות,” אמרה.

במהרה חצה המבנה היקר והנהדר את אותה תהום של אור, אשר אפילו מדינת העולם לא תוכל לכבוש לעולם. הוא חזר לצורתו החומרית במסלול סביב ליסנקה II. המסבירים החרישיים השמיעו עובדות אודות השמש, ליסנקה, וארבעת כוכבי הלכת הנלווים שלה; שלושה מהם היו כדורי גאז מתערבלים, ורק II היה עולם, שניתן להתאימו לייסוד שלטון חוק וחיים נאורים.

במעבורת שעשתה דרכה מטה אל עיר השלום, הבסיס היחיד שנבנה עד כה על ליסנקה II, קבלו המסבירים את פני אורחיהם.

"אנו מקווים שתהיו מאושרים במשך שהותכם על ליסנקה II, ושהאינטלקטים שלכם יועסקו במלואם. למרות שכוכב־לכת זה מוכר למדינת העולם מזה מאות שנים, הוא נפתח לתיירות רק עתה. אתם רשאים לראות את עצמכם כמיוחסים במיוחד בהיותכם כאן. לאלה מאתנו העובדים על ליסנקה II, כבוד הוא לנו לקדם את פניכם, ביודענו שהנכם מהווים חלק מהחגיגות המיוחדות המתקימות בכל רחבי המשטר, לכבוד יום השנה המיליון לייסוד הביוקום. ההיבטים האוניברסליים המועילים של הביוקום לא יזכו לעולם להערכה גדולה יותר מאשר על פני כוכב־לכת זה, שבו הכל פרימיטיבי, מפגר, ונמצא בדרגה פוליטית־התפתחותית נמוכה לחלוטין.

“מאמינים אנו שתרוו נחת משהותכם כאן – שהות שתחזק אתכם ותכשירכם לקראת יתר מסירות למשטרנו האהוב. ברוכים הבאים לליסנקה II.”

הנוסעים הביטו זה בזה. אחדים חייכו בזהירות.

כל אחד קיבל זריקה ודקירות אקופונקטוריות, לשם התאקלמות לתנאי הכוכב לפני שיגעו באדמה הזרה. המעבורת עטה מטה. רגע של שקט, מבעית יותר מכל תהום של אור, ואז נפתחו דלתות היציאה הגדולות. הן נפתחו מהר מדי: השמים היו תקרת עננים בגוון חום־צהבהב, הסוגרת על המבקרים בעולם החדש. הם מצמצו בעיניהם, ובאופן שאין להסבירו מאנו לנוע קדימה.

דיילות במדים אדומים של חוצתיור, במקום הכחולים של נתיבי־תהום, הובילו את התיירים אל תוך האא"טים, כשהן מחייכות ומעוררות את אמונם. ברגע שהאוטובוס ארוך־הטווח היה מלא, החל להאיץ במורד אחת הדרכים הרדיאליות שהובילו מעיר השלום אל הישימון.

הנוסעים נשמו נשימה עמוקה והביטו זה בזה, כאילו אילצה אותם הסביבה החדשה לבחון מחדש איש את רעהו. ארשת פניהם נראתה מוזרה באור הבלתי־רגיל.

האוטובוס הגיע לדנדרזי בפחות משעת־א' אחת.

דנדרזי היה מרכז הקיט של ליסנקה, שנפתח לא מכבר. הוא שכן ליד הטריטוריה שרגל אדם טרם דרכה עליה. התיירים לוו אל חדריהם במלון האחדות, עדיין בהשגחת הדיילות האדיבות. המלון היה מפואר, אך לא כולו היה גמור. בנוסף למראה המרהיב של הנוף הפראי החום־צהבהב שבחוץ, התפאר כל חדר בקיר “חי”, ועליו מראה־מקרוב של אגם דנדרזי, כשנכנסו קורדן וסיגייק אל חדרם, חשו ככפויים לעמוד מול הקיר וללטוש עיניהם במפל־המים שהזין את האגם. ברעם עמום זרמו המים מגובה של כאלף מטרים למטה, במורדות הארגמניים של גיא־דנדרזי. ציפורים גמלוניות דאו מטה אל פני הגיא, צוללות אל תוך עמוד המים הלבנים, רוחצות ברסיסיהם.

בפנותו להניח את חפציו על מדף, אמר קורדן, “למרות שטיילתי ברחבי המשטר, וביקרתי פעמיים באוקיאנוס הארגירי, לפני ששחררו את מימיו, מרשים אותי גיא־דנדרזי. לעונג יהיה לי לבקר בו במציאות.”

היא היתה מופתעת מכך שדיבר בצורה סובייקטיבית כל כך, ולא השיבה דבר, כשהיא עומדת ומתבוננת באוסף של יצורים דמויי־אדם אשר שחו במרץ במימי האגם הקוצפים.

“מילייה, ספרי לי עוד על עצמך,” אמר קורדן.

“אתה יכול לשפוט בכוחות עצמך.” מבטה פגש את עיניו. שקטים היו שניהם. בוחנים זה את זו.

“היכן נולדת? על כדור הארץ?” חקר.

“נולדתי בספינת־עיר על מישור אוסט’–אורט, מאתיים וחמישים קילומטר מהים האראלי.” היא הצביעה על מפל המים, על האגם הסוער. “מעולם לא ראיתי אלא מישור בלבד, עד שהגעתי לגיל שתים־עשרה, אולי משום כך מדהים הגיא הגדול הזה. הוא אינו מלאכותי, אני יכולה להבחין בכך.”

מחרתיים נעמוד, את ואני, בצידו של מפל זה במציאות, מילייה."

“כן, זה עשוי להיות סיור תרבותי מועיל. הייתי רוצה גם להתוודע יותר אל עמיתינו התיירים. הם מהויים חתך מעניין של הדרגים הבינוניים של חברת משטרנו. אתה יכול ללוות אותי אל הבר, אם רצונך בכך.”

2

מלון האחדות אכסן כאלפיים אורחים, כולם בעלי תפקידים חשובים במשטר. ג’רזי קורדן היה היסטוריון, שהתמחה בתקופה המסווגת של אירופה הפרה־אוטופית לפני החלת הביוקום. הוא היה חבר מן המניין באקדמיה של מלפ"א, המכון ללימודים פרה־אוטופיים, ובעל סיכויים טובים לעלות לדרגת נשיא. מילייה סיגייק סיפרה שהיא מפקחת מטעם המשרד לניידות אוכלוסי המשטר, המשגיחה על כך שהקהיליות ישמרו על איזונן בגודל ובמורשת הגנטית, ושלא יתנוונו; המשימה האדירה של בקרת מחזורי ההגירה נפלה על כתפיה ועל כתפי המשרד לנא"מ.

אחרי הצהריים הוזמנו התיירים, שזה עתה הגיעו, לטייל ברחבי אדמות המלון הבטוחות, כדי להתרגל להבדלים בכח המשיכה ובאטמוספרה. היו שם דברים רבים לראותם, כולל גן־חיות, בו שוכנו אחדים מבעלי־החיים של ליסנקה. סיגייק וקורדן הצטרפו אל זוג תיירים אחר; אקזובוטניקאי בשם יאן טקאידו, בחור צעיר ושקט שבילה את מרבית חייו בתת־המערכת של צדק, וג’ייני רגנטופ, נערה חיוורת שהיתה מומחית לדנ"א.

קולו של מסביר, עמוק ואבהי, ליווה אותם בטיילם לאורך אחת השדרות הרחבות של גן החיות.

"רוב העצים שמשני עבריכם מסווגים כקלאמיטים ליסנקניים, או ‘זנבות־סוס’. מבנם דומה מאד לזה של העצים, שצמחו על כדור הארץ במשך תקופת הפחם. זיכרו תמיד, שליסנקה II יוצאת זה עתה מהתקופה השקולה לתקופה הדבונית¹ ונכנסת לתקופת הפחם שלה. במלים אחרות, כוכב לכת זה נמצא בשלב התפתחות הזהה למצב בו נמצא כדור הארץ לפני כ־370 מיליון שנה.

“וודאי כבר הבחנתם בעצים, המכונים בפינו עצי־כלוב. צמחיה שכזאת מעולם לא התפתחה על פני כדור־הארץ. כל עץ הינו, למעשה, מושבה קטנה של עצים, המונה עד חמשה עשר עצים. גזעיהם צומחים תחילה כלפי חוץ מתוך בסיס משותף, ואחר כך כלפי מעלה. לאחר מכן, בעת הזדקנם, מתעקלים הגזעים שוב כלפי פנים, ונפגשים בסבך של עלווה, כארבעה מטר מעל לקרקע. כך נוצר מעין כלוב – ומכאן כינויים.” הקול נהיה עמוק יותר, כמו מבליע צחוק חרישי, “אנו רוצים להאמין, שמנהג זה של אחדות עושה את עץ הכלוב לדוגמה הראשונה של אחדות סוציאליסטית שנמצאה בעולם הצומח של ליסנקה.”

“מקסים,” אמרה ג’ייני רגנטופ. “מקסים. וגם בדיחה קונסטרוקטיבית שכזאת.”

באותו ערב ערכה מועצת מלון־האחדות קבלת פנים מפוארת, עם משתה, הרמת כוסיות ונאומים רבים, ולאחריהם ריקודים ולהקת שירי־עם, שהובאה במיוחד מעיר־הבוהמה של טיטאן.

בבוקר שלמחרת, כשהתעוררו התיירים, גילו שהקירות החיים בחדריהם חלקים וללא כל מראה, והרדיו ומסכי הצפיה אינם פועלים.

רק התקשורת הפנימית של המלון פעלה עדיין. חבר מועצת־מנהלים נבוך פרסם התנצלות ודברי הסבר חפוזים.

“להפסקתם הזמנית של אמצעי התקשורת החיצונית לא תהיה השפעה כל שהיא על הסיור לגיא־דנדרזי המתוכנן להיום. רכבי האא”ט שלכם מונעים בכח מיקרוגרעיני. לרוע המזל, כל התקשורת שלנו מתבצעת באמצעות לוויני־תקשורת, ומרבית האנרגיה מוקרנת אלינו מהשמש ליסנקה, אף היא על ידי לווין; פונקציות אלה הינן בהפסקה זמנית, עקב שביתה בבקרות הלווינים שבעיר־השלום. אנו שמחים להודיע, שלמלון יש מאגר כוח משלו, עם מלאי מספיק לשבוע. בינתיים, אנו מתנצלים על אי־הנעימות ועל אבדן הקירות החיים שלכם. כפי שהאורחים יכולים להעריך, ליסנקה II הינו כוכב־לכת פרימיטיבי ביותר, עובדה המשפיעה לעתים על טבע האנשים. תודה לכם."

האורחים הביטו זה בזה בחוסר הבנה.

“טכנאי הכח ומהנדסי הלווינים מנסים לשאת ולתת על חידוש החוזה שלהם עם הנשיאות הפלנטרית,” אמר יאן טקאידו בקול נמוך לקורדן וסיגייק, בעת ארוחת הבוקר. “שוחחתי אמש עם אחד מטכנאי המלון. נראה, שמכיוון שהם עובדים על פני כוכב־לכת אקסטרה־סולרי, הרי שעליהם לשרת תקופה של עשר שנים תמימות לפני חזרתם אל המשטר. ברצונם לקצר את התקופה לשבע שנים.”

הזניקה הינה יקרה למדי, כידוע לך," אמרה סיגייק בנחת.

“אבל לשבות!” קראה רגנטופ, בהביטה מעבר לכוס הקפה שלה. “כמה שזה פרימיטיבי. יאן הסביר לי את המונח. חשבתי שהעונש בעבור שביתה היה…” היא הניחה לקולה להאלם.

“אם רצונך בדבר מה, עליך לשאת ולתת על כך,” אמר קורדן. “ממרה שדופה, אך נכונה.”

“הטכנאים הללו רואים זאת כענין רגשי. מה שהם אומרים הוא: ‘כדור הארץ הוא האיד² שלנו – בלעדיו נמות’.”

“‘איד!’ עוד מילה שמעולם לא שמעתי,” התלוננה רגנטופ, צוחקת ומביטה בחשש בפניהם.

“כחבר האקדמיה, יכול אני להבטיח לך, שזוהי מילה עתיקה באמת,” אמר קורדן, בקמצו את שפתיו. “ובמקרה זה שימושה בלתי נכון, כמעט בהכרח.”

דממה השתררה לרגע, רגנטופ נטתה קדימה, כממתיקת סוד.

“השתמש בסמכותך כדי להבהיר לנו מה פרוש ‘איד’, ג’רזי קורדן,” אמרה. “אנחנו הננו העילית – וכעת אנו מחוץ למשטר. לא ייגרם כל נזק עקב שיחתנו הקטנה כאן.” היא נראתה נרגשת וחייכה בעצבנות לעברו בעת שדיברה.

סיגייק שלבה ידיה בחיקה, והתבוננה מעבר לחלונות הגבוהים. “כאשר מפסיקים להשתמש במילים, יש בדרך כלל סיבה טובה לכך,” אמרה בנימת אזהרה. “הן עשויות לשרת הלכי רוח עוינים במערכות מחשבה הרסניות. אתה מבין זאת היטב, ג’רזי קורדן.”

''במקרה זה, ההסבר הוא מלמד בלבד," אמר קורדן בקול פייסני. היא המשיכה לבהות אל מעבר לחלונות. הוא פנה אל האחרים. "האיד היתה יישות של אמונות תפלות עתיקות, כמו הרוחות. בקיצור, זמן רב מאד, בתקופה שלפני בוא הביוקום, פרחו כמה וכמה פרשנויות מעוותות על טבע האדם. מרביתן הניחו שהאדם לא היה יצור כלכלי רציונלי. כך היה לפני שהקומונליזם צייד את האדם במסגרת הסוציו־פוליטית הרציונלית, שבה יכול היה לתפקד בתור יחידה. ה‘איד’ היה מונח, שהוטבע על ידי אחת מאותן פרשנויות מעוותות – מערכת מזיקה במיוחד, סימטה עיוורת של המחשבה, אשר, שמח אני לומר, נתקלה תמיד בהתנגדות, אפילו על ידי אבותינו הקומוניסטים הראשונים.''

הוא גלש אל סגנון הרצאה רגיל. סיגייק הביטה מטה; האחרים לטשו עיניהם בפניו במידה של הערצה. קורדן המשיך, “באותם ימים רחוקים. העימות הפיסיולוגי בין המוח, מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים האוטונומית טרם הובן כראוי. בהכרח התעוררה אי־הבנה של טבע האדם. הקונפליקט הפיסיולוגי פורש כפסיכולוגי, כנובע מתוך אי־אלו מעמקים היפוטטיים של הנפש. אל הנפש התייחסו כאל דבר מה מורכב ביותר, כמעט כמו עולם פראי נידח. במודל שגוי זה של הפיסיולוגיה האנושית – שהרי זה מה שה’נפש' היתה באמת – הניחו, שבמסתורים העכורים שבאדם אורבים אלמנטים פראיים שונים, הרסניים, הממתינים לשעת־כושר כדי למגר את ההגיון. אותם אלמנטים נכרכו יחדיו תחת המונח ‘איד’. היה זה כח רגרסיבי.”

הם סיימו את ארוחתם. סיגייק קמה והמשיכה להביט באחרים. אך טקאידו נטה קדימה, מבקש בברור להמשיך הלאה את הנושא. כשהוא לופת את ידיו זו בזו בכובד ראש, אמר, "זה מעניין מאד, ג’רזי. אם אתה צודק – וכמובן איני מטיל ספק בכך – אזי טעות בידי הטכנאים השובתים. ‘כדור הארץ הינו האיד שלנו’… ליסנקה הוא המקום ההרסני האסור, על כן זה צריך להיות האיד, ואילו כדור הארץ צריך להיות… אינני מכיר את המונח. אני רק אקזובוטניקאי פשוט.''

רגנטופ לטפה את גבו וחייכה בגאווה.

“‘אני עליון’,” אמר קורדן, “כדור הארץ הוא ה’אני העליון'.” הוא צחק בביטול, נוטש את המונח, ומציץ לעבר סיגייק כדי לראות כיצד מתייחסת היא אל השיחה.

“שיחה זו הינה אף היא התמסרות ליצר שלילי,” אמרה, “‘דיבור אודות טעות הינו טעות בעצמו’. הבה נגמור וניגש אל האוטובוסים. רוב האחרים כבר הלכו.”

“אותן תאוריות עתיקות היו שטויות, ללא ספק,” שח לה קורדן, בנוטלו את זרועה, כאשר עזבו את חדר האוכל. “תורות ימי־הביניים, כמו אלכימיה.”

היא הסתכלה בו בגבות מורמות קמעה ובחיוך שלא הבחין בו קודם לכן.

''אבל האלכימיה הובילה לתוצאה כלשהי, אקדמאי ג’רזי קורדן. היא הניחה את אחד היסודות להתקדמות המדעית. לעומת זאת הפסיכואנליזה היתה מבוי סתום."

“אהה. גם את מכירה את המודלים העתיקים והמוחרמים הללו. פסיכואנליזה!”

“זהו חלק מעבודתי – להכיר את הדברים האסורים.”

הוא הביט בה במבט נוקב. היא קלטה את מבטו. הוא לא אמר דבר. והם יצאו החוצה. קורדן נעמד על המדרגות, נושם עמוקות בהסתכלו קדימה.

אוטובוסים המתינו כמו מפלצות ענק מנמנמות.

האקזובוטניקאי, טקאידו, משך את תשומת ליבו של קורדן, השתעל, ואמר בקול מתנצל, “תענוג היה להאזין לדבריך בארוחת הבוקר, ג’רזי קורדן. מי שעובד על ירחי הצדק הינו בודד מאד. מי שעובד שם מהרהר, משתוקק לשוחח. לשוחח אודות דברים רבים, כמו הנושאים בהם נגעת. הרשאים ג’ייני רגנטופ ואני לנסוע יחד אתכם לדנדרזי?”

קורדן התבונן בצעיר, חושב כמה צעיר ודק היה הבחור. הוא עקב אחר הגבות השחורות, המפרפרות בעצבנות על מצחו של טקאידו.

“אתה חופשי לבחור כל מושב שתחפוץ בו באוטובוס,” אמר. “אך הלשון הינה דבר נעלה יותר, ויש לשמור עליה. מוטב להיות החלטי מאשר סקרן. ‘ההחלטיות הינה אוייב הסטייה’, כפי שאומרים. אני מתאר לי שזה תופש באותה מידה גם לגבי הצדק וליסנקה כמו לגבי הארץ.”

“כמובן…” אמר טקיאדו, ובלע את רוקו.

"אם כן, הבה ונעלה לאוטובוס. קורדן הניד בראשו לעבר סיגייק. היא הנהנה בחזרה בשביעות רצון, והם ירדו לעבר האוטובוסים הממתינים.

השערים שבחומת מלון־האחדות החליקו ונפתחו.

מעליהם התנוסס דגל עם סמלו של המשטר המאוחד ועם הכתובת:

במאמצים מחודשים לקראת מיליון השנים השני של אחדות־ביוקום!

כאשר התגלגלו האא"טים דרך פתחי השערים, הבחינה סיגייק, שהיא יושבת מול הגבר הגוץ, אשר העיר בדבר אי־עליצותם של השחשבים שהיו בזנקת. הוא הניד ראשו באדיבות. כאילו היו חברים וותיקים.

“בזבוז זמן, הטיול הזה!” קראה לעברו של קורדן, כשהיא מפנה את גבה לאיש האחר. “מעולם לא עשיתי כדבר הזה בחיי, ויש לי ספק בטעם שבדבר כעת. הימים המנוצלים לעיסוק פורה ראויים יותר להערכה.”

הגוץ התכופף קדימה, לוחץ את כפות ידיו בין ברכיו, ופנה אל שניהם, “אל לכם להקפיד כל כך עם עצמכם, חברים. יש לטעום מההנאה בתור כח חיובי בזכות עצמו. לבטלה יש מעלות משלה.”

“לכך בדיוק התכוונתי,” אמר קורדן בניחותא. “הבטלה מחדשת את כוחותינו.”

הגבר הגוץ הציג עצמו בתור וול דולציפר 057, מהנדס ראשי ואחראי על מערכות מיזוג האויר של אירידיום, כוכב הלכת נוגה. היה לו ראש גדול וכבד וארשת רצינית. בהעיפו מבט מעבר לחלון, בנוף החולף, אמר, “כמו כולם, אף אני אינני מתבטל לעולם. עבודתי מחזיקה אותי על רגלי במשך שלוש־עשרה שעות־א' כל יום, ואני מנהל וועדות שונות. ‘אוטופיה מתקיימת רק באמצעות עבודה קשה’. אני מכיר את סיסמאות המפלגה, אל תזכירו לי. המשטר הינו מכונה. אם כמה מאיתנו הגיעו לכוכב מסווג זה, עם כל אותן החיות הקפיטליסטיות המנוונות השורצות מסביב, הרי שאנו חלק מהעילית, ואני טוען שזכינו למידה של בטלה. אני רואה את הבטלה, בכנות, כגמול צודק, ולא סתם כעוד מכשול אחד בפני התפשטותו של השלום העולמי.”

בהתבוננה בו ובהקשיבה לדבריו, הרהרה סיגייק בכך, שהיא ודולציפר לא היו יכולים להתאים לעולם. הוא היה נמוך וכהה, והיא תמירה וחיוורת. הוא היה בעל גוף עבה, עם כתפיים מוצקות; תנועותיו היביעו מרץ, קשתיות עיניו היו בגוון כחול־ים כהה, מתרוצצות בין שולי הריסים השחורים. שיערו הכהה היה דליל, ומהודק לגולגלתו המרובעת. בעוקבה אחר תנועות שפתיו המוגדרות היטב, היתה מודעת להרגשה המטרידה שבתוכה: הוא רואה את קורדן ואותי כשני מוצרים סטנדרטיים של המשטר, ללא מחשבה עצמית משלנו…

דיילת סמוקת לחיים, בעלת רגליים ארוכות וחיוך חם, עברה במעבר בין מושבי האוטובוס, כשהיא עוצרת ומחליפה מילה עם כל אחד. היא היתה נאה במדיה האדומים; רוב התיירים לבשו בגדי־מאו פשוטים.

“האם נהנים אתם מהנוף הפרימיטיבי?” שאלה. “האין הוא בלתי מפותח באופן מקסים? איזה סמל מלא השראה של פוטנציאל!”

“כן,” אמר דולציפר. “ובאותו זמן אנו מאמנים את מוחותינו כאוטופיסטים טובים בוויכוח אודות טבע הבטלה.”

טקאידו ורגנטופ הקשיבו לדברים ממקום מושבם בחזית האוטובוס. הראשון פנה לאחור ואמר אל דולציפר, ''נראה שחסרים לך מעט נתונים, אוטופיסט. אתה מבין, הבטלה הינה תקלה פיסיולוגית. טעות היא להתייחס לכך כאל תכונה נפשית, כאשר ניתן לרפאה בעזרת זריקות מייד עם הופעתה."

בדברו, התמיד להציץ בפני קורדן כדי לראות את תגובתו לדברים.

ביורוקרט בשם ג’ורג' מוריץ התכופף לכיוון המעבר ואמר בתקיפות. “אתה צודק, אך הרשה לי להזכירך שהבטלנות עדיין מוצגת לעתים כתכונה נפשית, תוך כדי חזרות אומללות אל ההומו ספיינס, האדם החושב. אני יודע! יש לי עסק עם לא מעט מעצרים של סוג זה של אנשים בעבודתי. אני בעל תפקיד במשרד במוסקווה, אתם יודעים. עיר־הערים.” הם ידעו. טיפוס משעמם זה התייהר במהלך המשתה בהפליגו ביופייה של מוסקווה, עיר עתיקה שהיתה בירתה של המדינה הקומוניסטית הראשונה, ונבנתה מחדש פעמים רבות. “אפשר להאשים אותך באופן חוקי על היותך הומו ספיינס, אתה יודע. זה מעוגן בחוק כעת.”

“לא על הנוגה,” אמר דולציפר, בתקיפות. “זה כמו להאשים חיה בגלל היותה חיה.”

הם לא הגיבו על כך. כולם ידעו הכל אודות נוגה, ועל נטיות הניוון של העיר אירידיום.

“אנו סוטים מהנושא. הייתי יכול להזכירכם את הרקע ההיסטורי לוויכוח זה –” התחיל קורדן, אך סיגייק עצרה אותו, באומרה, “אולי פשוט נשכח וויכוח מטופש זה?”

קורדן נראה נפגע, אך דולציפר אמר, כשהוא מחייך כדי ליטול את העוקץ מדבריו, “את קשוחה מדי בשביל ימי־חופשה, אוטופיסטית מילייה סיגייק! הייתי רוצה לשמוע מה יש לבן זוגך לומר. למען האמת, הנוף משעמם אותי, אך מעולם לא איבדתי את ענייני בעמיתי, יצורי־האנוש.”

חום עלה בלחייה של סיגייק. היא נעצה בו מבט, שיכול היה להתיך אירידיום, אך לא אמרה דבר.

“פשוט רציתי לומר – למען הדיוק ההיסטורי – שאותם מהנדסים גנטיים קדומים אשר יצרו את ההומו יוניפורמיס, האדם האחיד היו ה –”

“סלח לי, אקדמאי קורדן, אך אני בקיאה בטכנואוגניקה³, במסגרת עבודתי במועצה המרכזית.” אמרה ג’ייני רגנטופ, כשהיא מעניקה לו את חיוכה המנומס, "ואינך צודק במינוח שלך. אותם מהנדסים גנטיים היו פשוט מכשירי השינוי בהתקדמות הגדולה מההומו ספיינס אל ההומו יוניפורמיס; הם מילאו אחר ההוראות. קודם כל היתה צריכה לבוא עבודתם בת־האלמוות של הפיסיולוגים והאנדרטומיסטים הדגולים –

“ג’ייני, אל לך להפסיק את ג’רזי קורדן,” אמר טקאידו. הוא איש האקדמיה."

“לכן הוא יבין. מבין אלה,” אמרה רגנטופ, כשהיא מאמצת משהו מדרך הרצאתו של קורדן, ומכוונת את הערותיה בעיקר אליו, “קבעו האנדוטומיסטים את העובדה, שהמבנה הפיסיולוגי של האדם כלל שלוש מערכות שליטה שהיו בעימות ביניהן. עקב ההתפתחות האבולוציונית המהירה של האדם מהחיה, לא היו אותן מערכות מותאמות לחלוטין. היינו יכולים להתלונן, באותה מידה, על מכונה, הפגומה בגלל שהיא מכילה חיוט רב מדי. היתה זו בעייה של יעילות.”

קורדן הנהן ונראה משועמם, אך רגנטופ המשיכה להרצות.

"האנטודומיסטים והפיסיולוגים הגדולים פיתחו שיטה, שבה יכלו אותן מערכות שליטה להתפתח לעל־מערכת הרמונית אחת. אגב, שלוש המערכות שהזכרתי נודעו בתור מערכת העצבים המרכזית, מקודם המערכת המוטורית, מערכת העצבים האוטונומית, מקודם המערכת החושית והנאוקורטקס מקודם מערכת החשיבה.

"לשם פיתוח אותה מערכת־על אמינה יותר, הוכנס השימוש בהסטה הביולוגית. כפי שכנראה ידוע לכם, הביו־מסיט – דובר בו רבות בשנת־יובל זו – הינו אמצעי פנים־גופני אשר מווסת את מרבית פעילותה של מערכת העצבים האוטונומית הישנה או מעביר אותה לפיקוחה הישיר של מערכת החשיבה. דוגמה מובנת מאליה היא זקיפת אבר המין הזכרי, שהיתה פעם פעולה אי־רצונית.

לעתים מזומנות אני טוענת ומדגישה שהמסיט הביולוגי הוא הוא הבסיס לאוטופיה הגדולה שלנו. הוא סילק את הבעיות האמוציונאליות שהטרידו תמיד את ההומו־ספיינס, מלחמות, דתות, אהבה רומנטית, מחלות נפש – כל התופעות של מערכות פיסיולוגיות שאבד עליהן הכלח."

“זהו הדבר שהזכרתי קודם, מילייה,” אמר קורדן לסיגייק בכבדות. “אנא המשיכי, ג’ייני רגנטופ, אם רצונך בכך. את מביעה את עצמך היטב.”

קולה עבר לנימה שקטה יותר. "אך בכל זאת גם לספיינס היה חזון, כן, הוא חזה אפילו את האוטופיה, המקום המושלם.

ואכן, צחוק הגורל הוא, שהוא השיג לבסוף את האוטופיה, אף כי פרושה היתה השמדתו. כאשר הפיסיו־טכנאים שלו, האנדוטומיסטים הראשונים, המציאו את העקרון של קומוניזם ביולוגי – התאוריה שמאחורי הביו־מסיט עצמו – נוצרה אפשרות לעשות באופן גנטי רציונליזציה של מערכות השליטה הבלתי־הרמוניות, ולהעביר את השיפור לדורות הבאים. באמצעות המיקרו־ניתוחים הכרומוזומיים, הרחיק עצמו ההומו ספיינס מכל החולשות המערכתיות, כשבכך הוא מחסל את עצמו ומקדם בעצם גזע חדש. גזע ללא ליקויים אבולוציוניים אבסורדיים. גזע בעל כושר להקמת אוטופיה. במלים אחרות – הומו יוניפורמיס, האדם האחיד."

הם הביטו איש בפני רעהו, מחזירים חיוכים זה לזה.

“ובמה נוגעת מעשייה ישנה זו לבטלה, פרט לכך שזוהי מעשייה בטלה בעצמה?” שאל דולציפר.

“זהו סיפור לידתה של מדינת־העולם, כל הסיפור כולו.” אמרה סיגייק, בקמטה את מצחה.

“ג’ייני רגנטופ הסבירה זה עתה,” שח טקאידו לדולציפר. “הבטלה היתה חולשה ישנה של ההומו ספיינס. היא נבעה, ללא ספק, מחוסר תכלית ממבוכה פנימית. אין סיבה פיסיולוגית לבטלה בימים נאורים אלה, אוטופיסט. כבשנו אותה.”

דולציפר גרד בראשו. הוא צחק. “אתה צעיר במקצת בתור כובש!”

טקאידו החליק חזרה לתוך מושבו.

“ישנו ‘מוזיאון ההומו־ספיינס’ במוסקווה,” הוסיף ג’ורג' מוריץ בהמתקת־סוד. “הם היו די מתקדמים, בתור פרימיטיביים. אתם יודעים – היתה להם אפילו צורה מוגבלת של מסע בחלל, שעקרונותיה הומצאו במוסקווה. אני יכול לספר לכם דברים כאלה. מאחר שאתם העלית, ולא הבורים. אתם מעריכים דברים אלה. אה, כמה טוב לשוחח בין שווים.”

3

הם ישבו באוטובוס האחרון ושוחחו. שלושה אוטובוסים נעו לפניהם, כשהם מתרחקים בהדרגה בצוברם מהירות במורד הדרך המוגנת בסוללות. המבנה הענק של ‘האחדות’, ששלט על כל סביבתו, הצטמק מאחוריהם, נבלע על ידי הנוף הנצחי של ליסנקה. מדי פעם, כאשר התרוממה הדרך עם הקרקע, יכלו לחטוף מבט בקו הרכס של רמה מרוחקת, המתנשא מעל ערפילי המישור החמים.

קורדן אחז בידה של סיגייק, אך היא משכה אותה חזרה.

הדיילת במדים האדומים המסודרים עם סמל החוצתיור החליפה מילה עם כל אחד ואחד, באופן אישי. היא הגיעה לחזית האא"ט, נטלה מיקרופון ופנתה אל הנוסעים בחיוך.

שלום לכם חברי המשטר. שמי רובינה קונסטנצה 868, ויש לי העונג להיות מורת דרככם היום. ברוכים הבאים לטיול. נשהה מחוץ ל’אחדות' במשך יומיים, ונבלה את הלילה במגורים הנוחים שבגיא דנדרזי, שלפי מיטב הכרתי ינעמו לכם. נשקיף על אי אלה פלאות של כוכב־לכת זה, וכן על אחדים מפגמיו המאלפים. כיבוד יוגש כשנעצור בשעת הצהריים. אהיה לשרותכם כל העת. פעמוני שרות מצויים ליד אצבעותיכם."

“היא מאד נחמדה,” לחש טקאידו. רגנטופ היסתה אותו.

"ראשית ברצוני להזכיר לכם מספר עובדות אודות כוכב־לכת זה, חלקן מוכרות לכם, אך רוח חיים חדשה תופח בהן כאן הודות למציאותן הממשית.

"כוכב־לכת זה הינו גדול בקנה המידה של כוכבי המשטר הפנימיים, שכן קוטרו באזור הקו המשווה הוא בערך 20,000 קילומטרים. למזלנו המסה שלו קלה באופן יחסי, כך שאיננו סובלים מכח משיכה מעיק. ליסנקה II חגה על צירה אחת לכל 33.52 שעות־א', דבר הגורם להארכת היום עד כדי אי־נוחות. תוכלו לנוח בהפסקת־הכיבוד, מכיוון שמושביכם ניתנים להתאמה לתנוחת שכיבה.

“כפי שניתן להבחין, השמיים מעל ראשינו מעוננים. השמש זורחת לעתים נדירות בקווי רוחב אלה, אף כי בערב עשויים השמים להתבהר. ליסנקה הוא כוכב־לכת חם ורדום למדי בתקופה זו של דברי ימיו.”

היא הצביעה על הנוף שחלף מבעד חלונותיהם. "הנה חורשה של עצי־כלוב מימיננו. צמחיה אחרת היא דלילה. מרבית הכוכב צחיחה עקב מיעוט אדמה וחוסר פעילות מיקרובקטריאלית.

“למרות שכוכב הלכת נתגלה לפני יותר ממיליון שנים, הקמנו עליו בסיס רק לפני עשר שנים. הכוכב מצפה לפיתוח. הבעייה הינה אידיאולוגית – מה לעשות עם עולם החי. מדינת העולם שוקלת עדיין עניין חיוני זה. בגלל מערכות החיים נמוכות האנרגיה המצויות כאן, לא הצליחה ממלכת החי להתפשט על פני מרבית העולם. ישנה אפשרות להכחיד את כל בעלי החיים. זהו פתרון נקי ומפתה. לעומת זאת, עשוי להיות בהם ערך רב לחקר התנהגות, כמקור לחיות מעבדה, וכיוצא בזה.”

קונסטנצה האיצה במקצת בחלק זה של דבריה. היא האיטה את דיבורה שוב והוסיפה, “בכל אופן, אל לנו להטריד את ראשינו בבעיות אלה בעת חופשתכם, שכן ההכרעה מוטלת על אחרים. לעת עתה, עלינו רק ליהנות מהמראות המוזרים. מימינכם, יכולים אתם לראות כעת עדר של יצורים דמויי קנגרו. אני מבטיחה לכם שאין כל סכנה, שכן אנו נמצאים בקשר רדיו מתמיד עם לוויני פיקוח. כלומר, דווקא היום אין אנו במגע עקב הקשיים הטכניים שיצרה השביתה; אנו מנותקים, אך בכל מקרה אנו מוגנים לחלוטין בתוך האוטובוס. שימו לב שהיצורים מביטים בנו ביראת כבוד.”

החיות שדילגו עתה בצד הדרך היו חסרות זנב. דמיונן לקנגרו החל ונגמר בראשיהן הקטנים והמחודדים ובאופן ניתורן על הקרקע. באשר לשאר, הם דמו יותר לאדם, ונופפו את אגרופיהם בתנועות אנושיות מוזרות לעבר האוטובוס, כשזה שטף על פניהם.

“חיות אלה אוכלות צמחים וגם בשר,” אמרה קונסטנצה. כושר תנועתן המהיר נועד בעיקר לחלצן מאותם יצורים, המתאווים לאכול אותן."

האוטובוס חלף על פני המישור והחל עושה דרכו במורד עקום. מלפנים הופיע במעורפל קיר סלע אדיר, מכותר בציציות של ‘זנבות־סוס’ עסיסיים ולבני־קצוות. קשה היה להבין, כיצד יוכל האוטובוס להמנע מהתנגשות בפני הסלע, כאשר התעקלה הדרך והרכב צלל לתוך מנהרה.

דפנות המנהרה צופו בציפוי חלק. על הקירות נחקקו סיסמאות מלהיבות, סיסמאות אשר תרמו רבות למורל החברה. לראשונה מאז שעזבו את האחדות, הזדקפו כל הנוסעים והביטו בתשומת לב מבעד לחלונות, כשמדי פעם הם קוראים בהנאה ובקול רם את המלים המוכרות להם מילדות:

הסיסמאות זהרו בצבעים שובי לב, ודעכו בחשיכה אחרי שחלף האוטובוס על פניהן.

לפתע, נזרקו שוב אל אור היום. כשהסלע התרחק מהם והלאה והדרך פסקה מלהתקמר, מצאו התיירים את עצמם נוסעים על פני אדמת בקעה עצומת־מימדים. תחתית הבקעה – מכוערת, צחיחה וסדוקה – היתה מנוקדת בעיי־חרבות ותלים טרשיים. פה ושם אפשר היה להבחין בנחל דל למראה.

“נכנסנו אל עמק השבר הגדול,” אמרה קונסטנצה. ''הגיא נמצא הרחק לפנינו. אזור זה, וכל הדרך מזרחה עד אוקיאנוס סטארינק, כוללים את רוב רובם של היצורים המאכלסים את ליסנקה II. שארית הכוכב ריקה כמעט לחלוטין, פרט לעכבישים מקומיים ואי־אלה חרקים בעלי כנפיים. אל תשכחו, שהפיסיקאים הסולריים והגאוגנוסטיקאים⁴ מספרים לנו, שעולם זה נמצא הרחק מאחורי עולמותינו בהתפתחותו. זוהי ללא ספק, הסיבה לכך שזהו מפלטו האחרון של הקפיטליזם.''

למשמע חידוד זה, הגיבו הנוסעים בצחוק קל. אף כי לרוב התיירים לא היה שמץ של מושג, מהו בדיוק קפיטליזם, משמעותה הגסה של המילה השתמרה במהלך הדורות.

“משמאלכם, אנו יכולים לראות מדי פעם את הנהר דנדר. אין הוא גדול כנהרות אחרים על כוכב־לכת זה. בחצי הכדור השני קיים נהר שנמדד מהאויר ונמצא, שהוא ארוך כמעט כפליים מנהר האמזונס שעל הארץ.”

הכביש המעולה נפרש לפניהם, שעה אחר שעה. בעת שירד גשם ליד הנהר דנדר, נראו יותר יצורים חיים, רובם נסים למצוא מחסה. שלושת האוטובוסים האחרים נעלמו אל תוך המרחקים החומים־צהבהבים, שריטטו לעיניהם בחום הצהריים.

רובינה קונסטנצה עשתה הפסקה בהסבריה. כעת שבה למקומה, בחיוך חמוד כמקודם.

"תוכלו להבחין בבעלי חיים רבים נוספים בצד הנהר. לרוב הם תופסים דגים. או טורפים את אלה התופסים דגים. הם פקחים מאד בשיטותיהם למציאת מקומות מסתור. לפועלי המשטר האמיצים, אשר סללו דרך זו, יש סיפורים למכביר אודות רשעותם. אותם פועלים והחיילים שהגנו עליהם היו בני עמנו היחידים שהורשו לשאת נשק על ליסנקה II – מלבד חיל־מצב המגן בקביעות על עיר־השלום, כמובן.

“כפי שאני מקווה שכולכם מבינים,” והיא העניקה להם חיוך מקסים כגמול לאותה הבנה. “ייתכן, שהארוע יוצא־הדופן ביותר בכל תולדות ליסנקה, מנקודת מבטו של ההומו יוניפורמיס, היה בואה של ספינת־מושבה מכדור הארץ שהגיעה הנה לפני 1.09 מיליון שנה, בתקופת הזמנים הפרה־אוטופיים הקשים על כוכב מולדתנו. באותם ימי־קדם, לפני שתרבותנו התפשטה ברחבי־תבל, ולפני פיתוח מדע הקרטובטיקה, חמישים שנות אור היו מרחק רב, שיש בו אתגר. חללית־המושבה לא שמה פעמיה לעבר המערכת הליסנקית אלא למערכת אחרת, רחוקה יותר. אולם, דבר מה השתבש בהנעה הפרימיטיבית, והחללית נחתה על פני כוכב־לכת זה.” היא הושיטה את ידה קדימה, מצביעה דרך השמשה הקדמית. “היא ביצעה נחיתת־אונס במקום כלשהו שם לפנינו, לא הרחק מגיא דנדרזי. אותה חללית מושבה השתייכה למשטר הקפיטליסטי שעבר מן העולם של ההומו־ספיינס, שכונה בשם אמריקה. היא הכילה לא פחות מ –”

היא הפסיקה, פעורת את פיה לוטשת עיניה מבעד לחלון.

“הו, משטר! הביטו!”

רוב הנוסעים כבר ראו. על הדרך שלפניהם היה מונח מכשול מסוג כלשהו. כשהאוטובוס התקדם במורד לקרבת המקום, ניתן היה להבחין בחתך שחצה את המשטח החלק, במקום שבו הכביש התקמט וקרס. מערכות הבקרה של האוטובוס הוכנסו כבר לפעולה באופן אוטומטי. תגובתן החלה להאיט את הרכב הכבד מילישניות אחדות לפני שיצור אנוש היה יכול להגיב. הבלמים יללו.

התנופה נשאה את האוטובוס קדימה לעבר הבקע. רגנטופ נמלטה אל זרועותיו של טקאידו תוך כדי מנוסתה של המדריכה הצווחת לעבר ירכתי האוטובוס, אחז בה דולציפר והחזיקה בחוזקה קרוב אליו. סיגייק הושיטה את ידה, מרצונה החופשי, אל זרועו של קורדן. מקצת מהנוסעים צרחו. צמיגים בערו לאורך המסלול בעת שהאוטובוס התחכך בצידי הדרך – וגלש לעבר המכשול.

רוחב הפער לא היה יותר ממטר וחצי. האוטובוס גלש והתקרב, כשהמערכות האינרציאליות מביאות אותו כמעט לעצירה. ואז עבר קצהו הקדמי על שפת הפער. הגוף כולו נטה מטה, התנדנד ונפל.

הוא התנגש בחוזקה באחד משולי הפער, והמשיך להתגלגל עד שהתמקם על אחד מצדדיו תוך כדי קולות שבר רמים. הנוסעים הושלכו כערמות לאורך צדו הימני של האוטובוס.

דולציפר היה בין הראשונים שהתאוששו. הוא ראה שקונסטנצה לא נפגעה, ואז החל לקרוא בקול איתן שהסכנה חלפה ועל כולם לחלץ את אלה שאין בכוחם לחלץ את עצמם. מירכתי האוטובוס צעק אדם מבוגר, טכנאי הידראולי תת־מימי בשם לאו פרר, והודיע שהוא פתח את פתח החרום ושהוא מוכן לעזור לכל הזקוקים לעזרה.

“הברך שלי – היא כואבת כל כך עד שאיני מעז לזוז,” גנח קורדן.

“נסה,” אמרה סיגייק, היא נשכה את שפתה התחתונה כדי לעצור אותה מלרעוד.

אחד אחד, ובעודדם זה את זה, טיפסו הנוסעים החוצה. הם התקבצו על הדרך והתיישבו המומים על שוליה. היה מעט דם, אך איש לא נפגע באופן חמור.

הם התבוננו סביבם, המומים מהתאונה הבלתי צפוייה, ונדהמים מהחום שמחוץ לאוטובוס הממוזג. קורדן, לאו פרר והאשה שבחברתו, מתאמת מזג־אויר בין פלנטרית בשם היט אורלון, ואחד או שניים מבין יתר הנוסעים, טיפסו אל צידו העליון של האוטובוס כדי לתפוס עמדת תצפית נוחה על האזור. הוא לא נראה מבטיח. למרות המרחקים הגדולים, הקנתה השמש לכל הסביבה מראה דמוי צמר־גפן, הקשתה על הראייה ותרמה להרגשה בלתי נעימה של קלאוסטרופוביה.

שקט רועם השתרר, מודגש על ידי תקתוק המתכת של האוטובוס. עדר של חיות בעלות שתי רגליים, מגודלות רעמות שיער ועבות־חוטם, בהה בהם ממרחק של מאה מטר. כולן ניצבו בתנוחות זהות, פחות או יותר, של עמידה על המשמר. בתוך הנהר שחו מיני דברים, מפנים ראשים כשל כלבי־ים לעבר מקום ההתרסקות. הכל המתינו. התנועה קפאה באויר ההביל.

“ברוכים הבאים אל ליסנקה II,” אמר יאן טקאידו. הוא צחק, אך איש מהאחרים לא הצטרף לצחוקו.

4

קורדן ירד ועמד בפנים חמורות ליד סיגייק. מהלכו הרצוף של רכב יבשתי; לחישת מזגני האויר; הנסיון המוכר זה מכבר של האזנה לקול המועבר באמצעים אלקטרוניים; האזנה בנחת להרצאות חדגוניות; התקווה ליעד מסביר פנים; כל הדברים הללו נעלמו כלא היו, בעוד שבעת קיומם סוככו על התיירים מפני הידיעה שאינם אלא נקודות על פנים זרות, נקודות תורפה פגיעות הרחק הרחק מהמשטר.

רובינה קונסטנצה מחתה את מדיה האדומים ואמרה, בחיקוי מתקבל על הדעת של קולה הרשמי, “נא לא להתפזר רחוק מדי מהאוטובוס. אין כל סיבה לדאגה. יורגש בחסרוננו כאשר לא ניפגש בגיא עם יתר האוטובוסים. אף כי הרדיו אינו פועל, הם יכולים לטלפן לאחדות בטלפון קווי, וחילוץ אווירי יישלח מייד.”

וכמו לאחר מחשבה שניה, הוסיפה, “בדרך כלל, נמצא האוטובוס עצמו בקשר רדיו תמידי עם האחדות.”

“כמה שעות־א' ייארך כל זה?” שאלה אשה נאת־שער, טכנאית עונות בעלת נסיון רב במיקרו־מערכת של שבתאי. “יהיה חושך בעוד כשבע שעות, לא כן? מה יקרה אם איש לא יגיע עד אז?”

“לפנינו עוד שמונה או תשע שעות אור יום, האין זאת?” שאל קול אחר.

שאלות אלה לא נענו מעולם.

שורת ראשים כהים הופיעה מעל לסוללה שלאורך הדרך. ראשים וכתפיים, עיניים, גבות נמוכות בוחנים מקרוב את קבוצת התיירים. מתבוננים באוטובוס המחוץ. איש לא זז. המתכת השמיעה קולות נפץ קלים. לאותם ראשים כהים ולפנים הנבולות, מעבר לכל דמיון, היתה השפעה מאבנת כזו על התיירים, עד כי נראה היה שגלי הזמן נסחפים כמו העננים ממעל. אז דלג אחד מבעלי החיים מהסוללה ונעמד בדריכות על הכביש. הוא ניתר ניתור נוסף, שהביאו כמעט עד לקצהו האחורי של האא"ט. הוא הפשיל את שפתותיו וחשף שיניים אפורות.

התיירים נרתעו, סוגרים את שורותיהם. הם ניצבו בפני דבר מה שמילא אותם בתחושה מדכאת של אימה. הבלתי נודע לא היווה עד כה שום חלק של הוויתם; כל מה שהיה מאורגן ונוח נסוג ונחרד בפני רוח רעה זו. מבטו הנעוץ בהם, תנוחת עמידתו, קראו תגר על החוקים שעל פיהם חיו.

“הביטו…” פתח קורדן. אך לא היה לו מה לומר.

גובהה של החיה היה 1.5 מטר. היא נותרה על עומדה, בעמידה שפופה, שבעת רצון, שולטת במצב. שניים מחבריה טיפסו על הסוללה והצטרפו אליה. עומדים מרחק־מה מאחוריה. השלושה המתינו, בשיניים חשופות, בנחיריים מפרפרות. התיירים יכלו לשמוע את הרחרוח הבלתי־פוסק ואת הגרוד הצורמני של ציפורניהם על פני הכביש.

צורתם דמתה במעט לצלם־אנוש, זרועותיהם היו ארוכות באופן חסר־פרופורציה, וגפיהם העליונות הגדולות, דמויות המשוטים, היו תלויות עד לקרקע. כפות רגליהם היו שטוחות. מיובלות, וצורתן עגולה כמעט. הפנים היו מחרידות, העור מחוספס ומטורש; התוצאה היתה מראה כשל הכלאה בין אדם לחפרפרת, עם עיניים קטנות השקועות עמוק בחוריהן מאחורי חוטם משוריין, ושיער מסומר המכסה את חלק־הארי של הגולגולת. גופם היה מכוסה בפרווה מדובללת.

היט אורלון החלה להתייפח.

ללא גילוי כלשהוא של פחד, הראו יצורי־החפרפרת סימנים שניתן היה לפרשם כלהיטות להשיג את התיירים אילו רק ידעו כיצד. התיירים צפו ביצורים נוספים שנהרו למקום והתגודדו על הסוללה. תריסר מהם טיפסו מעלה בזריזות, כדי להתייצב מאחורי מנהיגם. בטחונם העצמי הלך וגבר. הם העזו להפנות את מבטיהם מהתיירים והלאה, כשהם נוהמים זה אל זה ומלקקים את שפתיהם השעירות.

החלטה כלשהי נפלה ביניהם. יצור־החפרפרת המנהיג צעד צעד קדימה כשהוא מרים את כף גפו העליונה מעלה בו זמנית. ברגע שעשה זאת, פגע מגף מכוון היטב הישר בלועו.

היצור אחז בזעקה בפיו, דם פרץ בין כפותיו. הוא הסתובב לאחור. כושל אל בין מרעיו. כאיש אחד, פנו כולם לאחור. כאיש אחד, רצו כולם ונסו במורד הסוללה. בתוך רגע, נעלמו כלא היו. הנוף דמוי הצמר־גפן נראה שומם ונטוש שוב.

וול דולציפר צעד קדימה ונטל את מגפו. הוא ישב על משטח הכביש האפור, ונעל את המגף בשיטתיות. ארשת פניו הקשוחה לא הסגירה כל הבעה.

התיירים מצאו את לשונותיהם שוב. הכישוף פג.

הם התפזרו לרוחב הדרך, מאמצים מבטיהם בחרדה מבעד לאור העמום, מתווכחים ביניהם האם פעולתו האלימה של דולציפר היתה מוצדקת. האם היו החיות פשוט סקרניות ותו לא?

“היה זה רגע שנועד לפעולה אינדיבידואלית, חברים, ולא לאסיפת מועצה,” אמר דולציפר. הוא נשאר לשבת על הכביש, מסתכל בהם.

בחבורה נמצא רופא כללי, איש שקט בשם לאו צ’ווארטק, שהתבלט בכך שהיה היחיד שגידל זקן־תיש קטן. כעת הוא דיבר, מפנה את דבריו אל דולציפר.

“האם אתה תופש שזה עתה שכנעת את החיות הללו בכך שאנו עוינים?”

בלא התרגשות, אמר דולציפר, “אכן עוינים אנו.”

אף כי פעולתו של דולציפר היתה שנויה במחלוקת, חשה עצמה הקבוצה מעודדת. אחדים מהם טיפסו בחזרה על דופן האוטובוס אחרים עמדו על הסוללה, עוקבים אחר סימני תנועה כלשהם.

קורדו הניף את זרועותיו ואמר בקול פוקד, “הקשיבו לי. מוטב שנקים קבוצת הנהגה לתאום פעולה. עלינו לדון האם יש להבעיר את האוטובוס כדי להרחיק את החיות עד שתגיע העזרה.”

“יש מזון, שתייה ומחסה באוטובוס,” מחתה אישה אחת, מנהיגת איגודים כהת־פנים מתחנת מרקורי השנייה.

“נצטרך ללון בו הלילה, אם העזרה לא תגיע,” אמר מישהו אחר.

“זהו דיבור תבוסתני,” אמר שלישי.

“נא דברו בהתאם לכללי הדיון,” אמר קורדן. “לכולכם תנתן ההזדמנות. סיגייק 194 ואנוכי נשמע את כל טענותיכם, לפי הסדר. ואז נחליט על קו פעולה מתואם. אנו חייבים להשאר מאורגנים… ‘אחדות מולידה חסינות’.”

בדיון הארוך שהתנהל בעקבות זאת. העלו כולם את נקודות השקפתם, אחדים באי־בטחון, אחדים בחוצפה. דולציפר עמד כל העת בצד, ידיו על מותניו, מביט לעבר הנהר, סיגייק עזבה את הקבוצה, ניגשה אליו ואמרה, "נבון מצידך לעקוב אחר סכנה, וול דולציפר. היה עלינו להציב משמרות לפני הדיבורים. העדר הבא של חיות־פרא עלול להתגלות כפחות הססן מהקודם.''

“יש רק…”

“חוכמה מפוקפקת היא להתיר את קיומן של חיות־פרא על פני כוכב לכת ביחד עם נופשים תמימים.”

“זהו הכוכב שלהם.”

“לא עוד.”

“מילייה סיגייק, בזמן שידידך קורדן נושא את נאומיו, ברצוני לרדת מעבר לסוללה ולהתבונן מסביב. אני מאמין שהיצורים דמויי־החפרפרת הללו חפרו תחת הכביש והרסו את האוטובוס שלנו.”

בכוונה תחילה?"

“זאת אפשר שנוכל לקבוע. בואי איתי ותראי.”

הסוללה היתה תלולה. הוא רץ למטה, מתחפר בעקביו תוך כדי כך. כאשר היא באה בעקבותיו, וכשהתדרדרו עד למפלס הנהר הסמוך, קרא קורדן בשמה. היא לא הביטה לאחור.

קורדן ניגש לשפת הדרך וקרא, “לאן אתם הולכים שניכם? אסור לנו להתפצל. הישארו מאוחדים!”

היא הלכה בעקבות דולציפר. היא תהתה אם דבר מה בגזרתו המוצקה, באווירת הבטחון העצמי שלו, הזכיר לה את מנהל בית־התינוקות שבו בילתה, עם אלפי ילדים אחרים, את שנות הילדות הרכות, אחר לידת־החוץ שלה.

למרגלות הסלעים הנמוכים, במקום שבו זרם פעם הנהר, היתה הארץ זרוייה בעיי־מפולת. פה ושם, נהפכו פני השטח למנהרות ארוכות ומתפתלות בגובה של מטר ומעלה. קשה היה לקבוע אם צורות מוזרות אלה היו טבעיות או מלאכותיות. בין המנהרות ועל פסגותיהן צמחו שרכים בשרניים שפיזרו באוויר נבגים בצבע החלודה, כשדולציפר וסיגייק חלפו במהירות על פניהם. מנהרות אחרות הובילו את מתחת לסוללה שעליה נסללה הדרך.

דולציפר בעט באדמה. “הנה, כאן קרסה הדרך. אין ספק בליבי שהמנהרות נעשו על ידי בעלי החיים דמויי־החפרפרת. הן מוגנות במנהרותיהן מפני רוב הטורפים האחרים. הם חפרו מתחת לכביש והוא קרס – כנראה במקרה, ולא מתוך כוונה. תלוי כמה אינטליגנטים הם. באותה מידה…”

הוא הבחין במבע־פניה. “את נראית מצוברחת. מה הבעיה?”

היא הזדקפה. “אוטופיסט דולציפר, הבחנתי בכך עד כמה חופשי אתה בהבעת דעות. יש בך בוז שאינך מצליח להסתירו כלפי הדעה הדמוקרטית המוסכמת על הכל, זה ברור. כמו כן, אתה מורה לי כלאחר יד, לבוא אחריך לכאן, כאילו הייתי איזה יצור נחות, כמו… מצנטאורי, למשל. לפי מיטב הכרתי, הינך לפחות סוטה רעיוני פוטנציאלי, ואני מייעצת לך לעשות בדק־בית בהתנהגותך.”

בעודו לוטש בה את עיניו, נטף אגל זעה מגבותיו אל שמורות עיניו, ועיוות את דמותה. לאחר שמחה את עינו באצבעו, אמר, “אחרת תמלאי דוח, אה? לא הוריתי לך לבוא הנה. באת בעקבותי מרצונך.”

“לא היינו אמורים להתפצל.”

“בואי ונשכח זאת ונתרכז בבעיות אמיתיות.” הוא צעד לעברה. “את רודפת שררה אך אינך שוטה, סיגייק. אנו עלולים להיות מותקפים בכל עת, ברגע שאותם יצורים נתעבים יתרגלו אלינו ויתפשו שאיננו מהווים איום. כשאני אומר מותקפים, אני מתכוון מותקפים, מוכנעים, ונאכלים, את מבינה. השאלה היא מה אנו עושים? רציתי לראות –”

“היי אתם השניים!” הביורוקראט המוסקוואי, ג’ורג' מוריץ, התנדנד לעברם במורד הסוללה, דמותו מודגשת על רקע השמיים החומים־צהובים. הם קידמו את פניו כשעצר את החלקתו לפניהם והניף אצבע מולם. “האינכם שוכחים חוקים יסודיים כלשהם? ‘פעולה היא שיתוף…’ אנו מקיימים וועד פעולה, ואנו תובעים מכם לשוב אל האא”ט מייד!"

דולציפר נע לעברו, ומוריץ נסוג כנגד אחת המנהרות.

“אל תזמר לי סיסמאות, בחור. אינני יושב על ישבני במשרד במוסקווה כל היום. אי אפשר להישרד בחיים בעזרת דוגמות קולניות. אבוא כשאהיה מוכן לכך, אמור זאת לקורדן.”

מוריץ נשען על קיר המנהרה, באומרו חלושות, “אל תתקוף אותי בעבור מה שהיה החלטה פה־אחד. יש כאן סכנות בלתי מוכרות וה – או־הו־הו־הו־הו־…”

קולו כשל, פניו האפירו. גופו נראה כמצטמק. הוא מעד, אך לא יכול היה ליפול. יבבה נקרעה מגרונו, כאילו היתה דבר מוצק.

כשהם נחפזים לאחוז בו, ראו סיגייק ודולציפר ציפורניים חדות וכפות גלדניות תופסות בירכיו של הביורוקראט, ננעצות, עמוק בבשרו עד שדם נטף דרך בגדיו. אותן ידיים נוראות היכו בו דרך קיר המנהרה מאחור. אילו ישב, היו הציפורניים פוגעות בצווארו פגיעת מוות.

כשהם קוראים בקולי קולות לעזרה, תפשו שני האוטופיסטים בזרועותיו של מוריץ וניסו לגרור אותו קדימה. הוא השמיע עוד זעקה נואשת. כשמשכו אותו משם אט־אט, התמוטט חלק מקיר המנהרה שאחריו. בתוך החול הנופל התגלגלו אחדים מיצורי החפרפרת. המלכודת שלהם נפרצה, והם אחזו עדיין בטרפם. לועותיהם דממו. מוריץ התחיל כבר להאכל.

לרגע השתופפו בפתח המאורה, כאילו מתכוננים להתקפה. פרצופים אחרים הופיעו בפתח, מרחרחים.

דולציפר שחרר את אחיזתו במוריץ ובעט, כשהוא פוגש במגפו צלעות מנומרות שיער.

''עמוד!" פקדה סיגייק. היא שלפה אקדח קטן מבגדיה. דולציפר הספיק בקושי לחמוק לפני שיישרה את זרועה וירתה שתי יריות, באופן מקצועי, אל תוך הפתח.

האקדח היה הטראסוני. ברגע שנשמעו שני צלילי זמזום, שני יצורי־חפרפרת נפלו קדימה, אוחזים בבטנם. כשהם מתפתלים על הקרקע, נטלו אותם מייד חבריהם וגררום תוך המנהרה. בשאגה, מיהר דולציפר קדימה, אחז בכוח באחד היצורים הפצועים, משכו בחוזקה מידי מרעיו, בועט לצדדים כדי לסלק התקפה נוספת. האספסוף קיבל את שלו. כשהם אוחזים ביצור הפצוע השני, נסוגו אל תוך החור ונעלמו.

דולציפר וסיגייק פנו ונעצו מבטים זה בזו. שניהם היו חיוורים. דולציפר מחה זיעה מגבותיו.

“אינך רשאית לשאת נשק,” גנח. “חוק המשטר, וכן הלאה.”

היא אמרה, “יש לי רשיון.”

הוא ניגב את זיעתו שוב והביט מטה בטמטום. הוא לא דרש הסבר נוסף. מילייה סיגייק היתה חברה מן המנין במממ"מ מטילת האימה, ומשטרת המחשבה של המשטר המאוחד היתה מורשה באופן בלעדי לשאת נשק ולירות בשעת הצורך.

“אם כן, את צדה עם הכנופייה הזאת,” אמר בכבדות. “אני מצטער לשמוע זאת, חשבתי אותך לאישה הגונה.”

חבורת התיירים שעל הסוללה שמעה את קולות התגרה. אחדים מהם מיהרו כבר מטה כדי לעזור. דולציפר נסוג אחורנית והניח להם. הוא שחרר את אחיזתו ביצור־החפרפרת שנורה בידי סיגייק; הוא היה כבר מת. הוא התבונן באחרים כשנשאו בעדינות את מוריץ למעלה, אל הכביש, אל תוך צילו של האוטובוס ההפוך. שובל של דם טפטף מהביורוקראט הפצוע.

קורדן וטכנאי ההידראוליקה אפור־השיער, לאו פרר, מינו את עצמם כמנהלים זמניים של החברה. הם פינו מקום לגופו של מוריץ ולגוויית היצור, וקראו להביא תחבושות.

מורת־הדרך, רובינה קונסטנצה, טיפסה אל האוטובוס, וחזרה עם תחבושות ותרופות. היא ניגשה לטפל במוריץ בדרך עיסקית, כורעת על ברכיה לידו והופכת אותו בעדינות. ואז זעקה בקול. בגדיו של מוריץ, חלק מגבו, אחוריו, ירכיו, שוקיו, חלק מזרוע אחת – נאכלו כמו על ידי עכברושים, והעצמות נחשפו. דם נטף על הכביש. בחסדי הגורל, היה מוריץ מחוסר הכרה.

קונסנצה נשאה מבטה אל הפנים המתוחות שמסביבה.

“מה נוכל לעשות בפצעיו אלה כאן? הוא ימות לבטח. באחדות, בעיר השלום היו יחידות החרום יכולות להשתיל עורקי חילוף ובשר, אך כאן… המוות בטוח.”

איש לא פצה את פיו. היתה זו המילה המגונה ‘מוות’ אשר זעזעה אותם. בבית, היתה רק ה’הסתלקות' מרצון, כאשר האזרח עבר אל תוך החוורון החובק־כל שהיה בהרמוניה עם המשטר. כאן, על ליסנקה II, היתה הסתלקות בארגמן, צבע הזעם והטרוף.

קורדן דיבר, משתלט על קולו. “עשי מה שאת יכולה בשבילו, רובינה קונסטנצה. כעת אנו רואים מדוע אנו נבדקים ביסודיות לפני שאנו יכולים לבקר על כוכב לכת אקסטרה־סולרי. במקום הבטחון הנצחי, אנו נתקלים באנרכיה נצחית. במשטר, לפני ימי הביוקום והקמת האחדות העולמית –”

"אנו יודעים כבר את הנאומים בעל פה, חתכה סיגייק. “טרם חלפה שעה מאז התרסק כלי הרכב שלנו, וכבר אחד מאיתנו פצוע אנוש. הסכנה אופפת אותנו, וחובתנו הראשונה למדינה היא לגבור על הסכנה ולהישרד. על כולכם לוודא שאתם מבינים כעת בדיוק את המצב בו אנו נתונים. מבחינה אקולוגית ואידיאולוגית, יצורים אלה הם אויבינו.” היא הושיטה את ידה והצביעה על הישימון שמסביבם. “אנחנו מהווים מטרה מספר אחת עבור כל מפלצת החיה שם.”

כשהוא גורר את יצור־החפרפרת המת ברעמתו, נדחק דולציפר אל מרכז הקבוצה. הוא השליך את הפגר ליד גופו השותת דם של ג’ורג' מוריץ.

''הצדק עם סיגייק. איננו רוצים נאומים, אנו רוצים פעולה. איננו רוצים תעמולה אנו רוצים מידע. איננו נמצאים באוטופיה עתה. יודעים אתם מה נותן לאוטופיה לפרוח? אני אומר לכם – הפרוטאין. שפע אספקה של חלבון. אה? העובדה הראשונה במעלה, שמוטב שנזכור אותה. בנוגע לליסנקה היא שמימיו הראשונים סובל המקום ממחסור בחלבונים בקנה מידה גדול. היודעים אתם מה פרוש הדבר, חברים? אנחנו עלולים להאכל. בשביל היצורים הקיימים כאן, אנחנו חלבון מהלך, ועלינו להילחם."

5

מלמול של הלם ותרעומת עלה מקרב התיירים התקועים. אך דולציפר המשיך ותקף.

“ייתכן שאנו יעילים בתחומי המשטר, אך לא קם נגדנו כל אוייב חיצוני מזה רבבות שנים. כאן, אנו בלתי יעילים. על פני עולם רצחני, לא־יצלח זה, אנחנו פשוט פיתיון. מזון, ולא יותר. אנו זקוקים לידע ולמנהיגות כדי לשרוד בחיים ולו אף למשך שעות ספורות.”

“הנהגה קולקטבית,” אמר לאו פרר תוך כדי מלמול של הסכמה.

“עד כה חיינו על פי עקרונותינו – ובוודאי לא ננטוש אותם בשעת משבר.”

“אנחנו מסתגלים,” אמר דולציפר בתוקף. “ליסנקה II נכנסת זה עתה אל התקופה המקבילה לתחילתה של תקופת־הפחם של כדור הארץ, לפני מאות מיליוני שנים. למעשה נתקענו בעבר, הרבה לפני שחשבו בכלל על הביוקום. עלינו להבין מצב זה לאשורו, ככל שנוכל. רובינה קונסטנצה, את מורת הדרך – תני לנו סקירה קצרה על התנאים הפלנטריים שבפניהם נצטרך לעמוד באותו עמק השבר הגדול.”

קונסטנצה סיימה לחבוש את האיש הפצוע. היא קמה על רגליה והביטה בהם. אחרי הצצה חטופה בפניו של קורדן, דיברה נערת החוצתיור כאילו היא עדיין מספקת את שרותיה לנוסעי הרכב שהופקד בידיה.

"הראייה לכך שליסנקה יצאה רק עתה מהתקופה הדבונית הינה מורכבת, וקשורה באופן הדוק עם מצבה של השמש המקומית. אולם ראיות גיאולוגיות וביובוטאניות יוצרות תמונה כללית. ביסודו של דבר, לפנינו עולם של חיים פרימיטיביים. בתוך האוקיאנוסים אנו מוצאים דגים באורך מטרים אחדים, עם ראשים משורייני־עצם. יש גם בעלי־חיים תלת־אונתיים⁵. מדעני המשטר גילו כאן בעמק עצמות של בעלי חיים אמפיביים, בעלי ארבע רגליים, המזכירים את המערכת הריפידיסטיאנית של כדור הארץ. כלומר לא עצמות מאובנות – היצורים האלה היו קיימים בזמן האחרון, אך כולם נאכלו על ידי הפולשים. בחלקים אחרים של כוכב הלכת, בקרבת האזור הטרופי, הם קיימים עדיין, פוקדים את חופי אגמי בורודין.

"עולם הצומח מורכב ממינים קדומים שהותאמו לסביבה, כצפוי. תוכלו למצוא שפיריות בעלות מוטת כנפיים באורך עד שבעים סנטימטרים. הן הולכות וכלות מאחר שזחליהן, המצויים במי הנהרות נחשבים למעדן על ידי החיות. הן חיו בייחוד באזור הביצות ממערב לדרך זו, מקום בו מצויים יערות של עצי ענק. יערות כאלה שכיחים יותר בקרבת הקו המשווה. כאן תמצאו בעיקר עצי־כלוב, זנבות־סוס, קאלאמיטים, אולי קצת עצי ג’ינקו, וכמובן עצי־שרכים ושרכים, ללא צמחים נושאי זרעים. אין פרחים על ליסנקה II, עובדה שאחדים ממבקרינו קבלו עליה. יש גם עצי סקוויה ענקיים, הנושאים את פרחי־העץ הקשיחים שלהם, או איצטרובלים.

“כך רואים אנו שהמוחות היחידים על פני הכוכב הינם עמומים ומונעים על ידי אינסטינקטים. שום בעל חיים המזכיר יצור־אנוש לא יכול היה להתפתח ולהופיע כאן מזה מיליוני שנים. אילולא החללית הקפיטליסטית שנחתה כאן נחיתת־אונס לפני זמן רב כל־כך.”

התיירים הקשיבו לכל זאת. אם בתשומת לב ואם בדאגה. בהעבירו את ידו דרך שיערו הצהבהב, אמר טקאידו, “כן, הייתי רוצה להרחיב בקצרה את דברי קונסטנצה. הנני אקזובוטניקאי שעבד עבודת־שדה בת חמש שנים על כוכב הלכת סוקולב. כפי שרמזה קונסטנצה, כאן על פני ליסנקה צריך עדיין הטבע להמציא את הצמחים בעלי השחלות. כלומר את הצמחים המגדלים תרמילי זרעים, בניגוד לצמחים חשופי־זרע. השחלה הינה אריזת מזון קטנה ומזינה, התומכת בזרעים בשלב הראשוני של חייהם. לנבגים או לזרעים חשופים אין יתרון זה – עליהם להסתדר בכוחות עצמם ומידת תמותתם גבוהה. אי אפשר לאכול נבגים. אך שחלות – אותן חבילות מזון קטנות הן אשר הביאו לידי שגשוגם של היונקים הראשונים על פני כדור הארץ. עליהן יקום או יפול עולם. על כן, עולם זה הינו חסר את יכולת ההתחלה – עד עתה, לפחות. תודה לכם.”

“באשר לחוסר העשב,” החלה רגנטופ, אך דולציפר הפסיקה.

“זוהי תמצית העניין. אין עשבים על פני עולם זה, אין דגנים, אין לבעלי החיים חבילות עתירות אנרגיה למאכל – אין צורך בסיסי לתמיכת מערכת הרועים־טורפים כמו אלה שצמחו על הארץ, על סוקולב ובכל מקום אחר. ליסנקה טרם הגיעה לשלב שבו תוכל לקיים דבר כל שהוא שאפשר לכנותו עולם החי.”

“אתה מדבר הרבה, אוטופיסט דולציפר,” אמר פרר, והצביע לעבר יצור־החפרפרת המת, “אך חיה זו שהבאת הנה –”

“כיצד יכול אתה למלא תפקיד של יושב ראש אפילו בישיבה הפשוטה ביותר,” אמר דולציפר, מורה באצבעו לעבר פרר, “אם לא תפשת את הנקודה המכרעת, שהיתה סיבה לבדיקות המדוקדקות שעברנו לפני שהורשינו לבקר על ליסנקה II. יצור זה איננו חייה. אין ממש חיות על ליסנקה II. כל מערכת הרועים־טורפים הינה אנושית במקורה.”

בחרטום מגפו הוא גלגל את יצור־המנהרות המכוסה בוץ עד שהשתרע על גבו כשפצעיו גלויים למראה, זרוע אחת תלויה על הכביש, ואחת מדלדלת על החזה.

“הסתכל בזה, פרר, וכל האחרים. הסתכלו והרגישו רגשי רחמים. ראו את אבר המין, את הפרקים, את המבנה האנטומי. הוא נעשה למה שהינו באמצעות התנייה אכזרית. אין הוא אלא פרא לא־יצלח. הוא התנוון עד למצב זה, דור אחר דור. אך אבות־אבותיו היו אבות־אבותינו. הם היו בני אדם, הומו־ספיינס, גזע נבוך ומסכן שתעה וגישש באפלה עד שגילה את הכוכבים. זה הדין גם לגבי כל בעל חיים ארור שנפגוש, כנראה, בעמק. זהו מלאי אנושי־לשעבר. זוהי הסכנה שעלינו להבינה. אנו ניצבים לא כנגד אינסטינקטים, אלא כנגד ערמומיות.”

היתה זאת קביעתו אבות־אבותיו היו אבות־אבותינו אשר עוררה את התרעומת הגדולה ביותר. קולה של סיגייק גבר על תגובותיהם.

“אוטופיסט דולציפר, הנני מודיעה לך בזאת, שבשובנו לאחדות יוגש נגדך דו”ח בעבור סטייה רעיונית. אתה מבזבז זמן יקר, ואתה דן במידע מסווג באוזני מי שאינו נמנה עם העלית.''

“אך הרי מורת־הדרך יודעת,” מחה מומחה למתכות בשם צ’ה בורק. “היא יודעת, היא חיה כאן, היא עברה אינדוקטרינציה.”

“היא עדיין רק מורת־דרך, פועלת,” אמרה סיגייק. “אל תיעלבי, חברה קונסטנציה. פרט לפרר, לא היינו זקוקים לכך שיזכירו לנו שכל בעלי החיים של ליסנקה מוצאם מהקפיטליסטים שהתרסקו כאן. כמובן שיש סכנות; אך העובדה שבעלי החיים הם אנושיים־למחצה תאפשר לנו להשתמש בנשק החזק ביותר של המשטר – הגיון!”

דולציפר השמיע צחוק יבש ובעט בגוויה כך שהתגלגלה שוב עד מרכב האוטובוס.

אכן, דברייך יאים לך, סיגייק! את יודעת טוב יותר. הרי את ירית בדבר הזה."

“די. בלי פגיעות אישיות,” אמר קורדן, בצעדו קדימה. “יותר מאחד מאתנו מסוגל לרשום דוחות. אנו מבינים את מצבנו, הלא כן? מכשירי האוטובוס מורים לנו שאנו נמצאים בערך מאתיים וחמישים ק”מ ממלון האחדות. נותרו שש שעות של אור יום. בידינו זיקוקי חרום, פנסים, וציוד נוסף בתוך הרכב, כולל קרונית לנשיאת אספקה. אנו עומדים לצעוד כאיש אחד בחזרה אל מבטחי המלון שלנו. הסבירות להתקפה עלינו על הכביש הינה נמוכה ביותר."

אוסלה דנינג, אישה ממדינת קופר שהתלוותה אל צ’ה בורק, אמרה, “הליכה כזאת תקח לנו יותר משני ימי־א', ללא הפסקות למנוחה. פרושו של דבר יום וחצי של ליסנקה. ואגב, הנני אחת מטכנאי העונות המובילים של המשטר, ואני מאמינה שסערה מתקרבת.”

“החלטנו את החלטתנו” אמרו קורדן ופרר יחדיו.

“היורשה לי להציע אלטרנטיבה, למרות שאני רק פועלת?” שאלה קונסטנצה. היא היתה בעלת גזרה דקה ונאה, והיא התבוננה בהם בהבעה משועשעת כמעט. “עד לאחדות יש מרחק גדול של הליכה קשה במעלה ההר, ואני משערת שאיש מכם אינו מורגל בהליכה למרחקים. ישנו מחסה קרוב יותר, הנמצא במורד ההר. בגיא עצמו יש מסעדה נוחה עם שפע של חדרי מנוחה, סאונות וכיוצא בזה, כולל בריכת שחייה בחלק מהאגם, במיוחד לנוחיותכם.”

“מהו המרחק מכאן עד לגיא?” שאלו תריסר קולות.

“פחות משעת נסיעה של אא”ט. נאמר מאה ושמונים – מאה שמונים וחמישה קילומטרים. בגיא נהיה מוגנים מכל פגע."

הם ניהלו וויכוח מאולתר.

בעת שיחתם, נשמע מרחוק קולו של צופר.

“רכב!” קרא מישהו, וכולם רצו להשקיף במעלה ובמורד הדרך. אחד או שניים מהם טיפסו על האוטובוס.

הדרך היתה שוממה בשני הכיוונים, מטשטשת והופכת לערפל אפרפר. הם היו מבודדים לחלוטין מהציוויליזציה. מצד אחד, במרחק של כקילומטר מהם, המישור נגמר והחל יער ירוק עתיק. עדר של יצורים נפלט מבין העצים והתקרב בדהירה לעבר הסוללה ולנהר שזרם בין היער לסוללה. באור העמום קשה היה לעמוד על טיבם בברור.

הכל עמדו ועקבו אחר הנעשה.

“אלך להביא את זיקוקי החרום,” אמר צ’ה בורק, אך לא זז.

העדר היה מורכב אולי מחמישים פרטים. הם התקרבו בדהירה, ככל הנראה על ארבע. מאחור היו שלושה רצים שהתקדמו בתנוחה זקופה יותר. אחד מהשלושה הרים כלי כלשהו אל פיו, נשף בו והשמיע צליל זועף. זה היה הצופר ששמעו.

הצליל שנשמע – זכר בלתי נעים לתקיעת שופר ציידים – הספיק בכדי להטיל אימה על התיירים. מבלי לחכות להחלטות וועדה. הם טיפסו אל האוטובוס נדחקים בערבוביה דרך החלונות והדלתות. רק קורדן, טקאידו ודולציפר נותרו לעמוד על הכביש.

עיזרו לי להכניס את ג’ורג מוריץ אל תוך הרכב," אמר קורדן אל טקיאדו, כשהוא ניגש אל האיש הפצוע.

שלושתם נשאו את מוריץ אל פתח הרכב, ושם עזרו להם ידיים נוספות להכניסו פנימה בעדינות ככל שניתן.

במצב חמור זה, התעורר מוריץ מעלפונו, התפתל מייסורים והחל לזעוק בתשישות. תחבשותיו החלו לדלוף – הוא נופף בידיו בכאב, כשהוא מורח דם בכל מקום. עווית אחזה בכל גופו, הוא התקפל לאחור, זעק שוב, והתמוטט. לאו צ’ווארטק, הרופא, היה לצידו; אחר בדיקה, הניד בראשו והודיע על מותו של מוריץ.

הוא הספיק בקושי לפתוח את פיו, כאשר נתקפה היט אורליך בעווית של היסטריה. היא זרקה את עצמה לפה ולשם, תלשה את שיערה, והיכתה בלאו פרר כשזה ניסה להרגיעה. ואז השליכה עצמה, מתייפחת, על הגופה, תוך כדי צעקות מבולבלות.

“אמא, אמא, מה עשיתי לך? הם לקחו ממך את כל חרוזייך. איש אינו אשם, אמא, איש אינו אשם, אני נשבעת – לא אני, לא את! מדוע עזבת אותי? אנחנו בטוחות ביחד, אמא קטנה!”

פרר הניח את ידיו סביב כתפיה הרועדות, בנסותו לעודדה. כשהוא מפנה פנים אדומות לעבר האחרים, אמר, “אינני יודע מה היא שחה. אני יכול להבטיח לכם שהיא היתה לידת־חוץ, כמו כולנו. לא היתה לה אמא. היא גודלה בבית־תינוקות יחד עם יתר בני דורה במאלי זמליה.”

בעוד היט אורלון נרגעת ומתנשמת בכבדוּת הלכו היצורים מהיער וקרבו. הם לא נחפזו, חלפו בזריזות בינות סבך העלים הירוקים, כשהם מביטים באופן מתמיד לשמאלם ולימינם.

אפשר היה להבחין ביתר ברור בצורתם. גופם היה מכוסה בפסים חומים ולבנים. אוזניהם היו גדולות באופן יוצא מגדר הרגיל ועגולות, והתקמרו קדימה כמעט כאילו היו המשך של הלסת התחתונה.

“הם נראים כמו זברות,” אמרה דנינג, בהקלה. “האם הם עשויים להיות צמחוניים ולא אוכלי בשר?”

העדר האט בחלפו בסמוך לחלק ממנהרות החפרפרות. הם התקרבו אל הנהר במשנה זהירות. מדי פעם עצרו לחלוטין, כשהם מרימים את רגליהם מהקרקע ומשקיפים מסביב בתנוחה אנושית. התיירים היו מרותקים למראה.

“להעלות על הדעת שהיו אלה פעם יצורי־אנוש…” קרא לידיי פראקס.

“ולחשוב שהיו אלה פעם קפיטליסטים,” אמר קורדן.

“וחישבו על כך שהם נולדים עדיין בתוך גוף הנקבה,” אמר טקאידו. רק כאשר שחרר הביוקום את מיננו ממעמסה זאת יכלו החברות המשפחתיות להתפרק, ונתאפשרה הקמתה של חברה עולמית של ממש."

“שקט!” אמרה סיגייק.

העדר המפוספס ראה את האוטובוס. הם התבוננו בו שעה ארוכה, ואז נעו לעבר הנהר. רצועות רחבות של חול משני צידי המים הראו כיצד הצטמק הנהר ממצבו המקורי; אך הוא היה די רחב עדיין, ונראה בוגדני, כשגושי סלע מבצבצים פה ושם מפני המים המתערבלים, ותעלה של זרם עמוק במרכז, המעלה קצף שנסחף ברוח השקטה.

מנהיגי הזברות קפצו אל תוך המים, והיתר באו בעקבותיהם. אחד מהרצים האחוריים תקע שוב בשופרו, כקריאת קרב. נקבות וחברי העדר הצעירים מוקמו בתוך עיגול מוגן על ידי גופי יתר היצורים, בעת שגברו על הזרם. המנהיגים הגיעו אל המים העמוקים כאשר החלה ההתקפה. אחד היצורים, זכר חזק ואפור־רעמה נפל לפתע על ברכיו וכמעט נעלם מתחת למים הגועשים. שניים מחבריו אחזו בו בכח בגפיהם הקדמיות, ומשכו אותו למעלה. יצור כהה דמוי כלב־ים עלה יחד עמו, כשמלתעותיו נעוצות בבטנו. הוא הותקף מייד על ידי יתר אנשי־הזברה.

כלבי־ים נוספים הופיעו. נשתררה מבוכה כללית, שבמהלכה יותר מאחד מיצורי־הזברה הצעירים נגררו כשהם צורחים, אל מעמקי הזרם. כלב־הים הראשון חוסל במכה אדירה. הוא איבד את שליטתו ונישא במהירות עם הזרם. דבר מה אפור ומהיר חטף אותו כהרף־עין, והוא נעלם כלא היה.

עדר הזברות התגודד והתערבב בעצבנות. הוא נסוג אל מים רדודים יותר. שוב תקעו בשופר; כאשר השופר נישא אל על כדי להשמיע שלושה צלילים צורמים, ראו הצופים את מלאכת־המחשבת שבמבנהו. לאחר מכן התווכחו האם הוא נעשה מעצם, עץ, או מתכת.

אותם צלילים מתכתיים קיבצו את היצורים המהססים. הם פנו לאחור ונעו באופן מסודר אל הגדה הרחוקה. מבלי להביט לאחור אל המקום שבו אבדו אחדים מהם, טיפסו אל פסגת הסלע בדהירה על־ארבע, עד שדמויותיהם הלכו וקטנו עם המרחק.

“היינו יכולים להדוף אותם בקלות, אילו הגיעו העניינים לידי כך,” אמר קורדן במהירות. “כעת, בואו ונרכז את המצרכים ונתכונן להליכה אל הגיא, בהקדם האפשרי.”

המשך – בחודש הבא.

אנו מגישים, כשרות לקוראים, את תקציר הפרק השני בסדרת המשדרים “אנחנו לא לבד” המשודרת בגלי צה"ל אחת לחודש, בשבת לפני הצהריים (ולא מדי שבוע, כפי שמסרנו בטעות בגליון הקודם). הפעם דנה התכנית במקרה המוזר (והמפורסם) שארע לזוג בטי וברני היל.

* * *

לפני כשמונה שנים, קראתי לראשונה במוסף ‘הארץ’ את תקציר ספרו של ג’ון ג. פולר ‘השעתיים שנעלמו’. הספר, שהוא תעודה מרשימה ומהממת ביותר, מצביע על האפשרות כי אנו זוכים לביקורים של בני ציוויליזציות אחרות ביקום. מרבית הספר הינה תעתיק של סרטי הקלטה שנמסרו לסופר ע“י הד”ר בנג’מין סיימון, פסיכיאטר ונאורולוג בוסטוני נודע ומי שהיה מנהל המחלקה הנאורופסיכיאטרית בבית החולים מאיסון (המרכז הפסיכיאטרי של הצבא האמריקני).

הסיפור עוסק בבני הזוג בטי ובארני היל (היא לבנה והוא שחור), אשר פנו לטיפול פסיכיאטרי לאחר שהיו שרויים במצב של חרדה עמוקה וסיוטים ליליים בעקבות ‘חוויה’ שהם חוו במציאות. ‘החוויה’ היתה זכורה בתודעתם כמפגש עם כלי טיס מוזר ואנשיו בעת נסיעתם בקרבת הכפר לאנקסטר שבניו־המפשיר. ד“ר סיימון, אשר טיפל בבני הזוג, התמחה בין השאר בריפוי חולי נפש באמצעות היפנוזה. בני הזוג עברו, כל אחד בנפרד, טיפול פסיכוטראפי שכלל ‘שיבה־לאחור – בזמן’. במהלך טיפול שכזה יכול הנבדק לחוות מחדש חוויות שארעו בעבר. בכל מהלך הטיפול הקליט ד”ר סיימון את דברי בני הזוג במטרה להשמיע בפניהם את ההקלטות בתום הטיפול ההיפנוטי.

בתחילת הטיפול היה הד"ר סיימון זהיר, ספקן וער לאפשרות כי סיבת ה’חוויה' יכולה היתה להיות “טרוף בשניים” או הזיות, חלומות, או סתם הפרעה נפשית עמוקה. אך ככל שהתקדם במהלך הטיפול, וככל שרבו המפגשים עם בני הזוג, פגו חששותיו, ובסיכומו של הטיפול שוב לא מצא טעם לפקפק בסיפורם:

“יש בחווייתם אספקטים שונים שאינם ניתנים להסבר, מכל מקום לא בשעה זו. אין לקבוע דבר בפסקנות. לא הובאו בפני הוכחות חותכות לטענת חטיפתם על ידי יצורים מן החלל החיצון. אך בני הזוג אינם פסיכוטיים, ושניהם – הן בהכרה והן תחת היפנוזה – סיפרו בתום לב מה שנראה להם כאמת לאמיתה. מקובל להאמין כי היפנוזה היא דרך פלאית אל האמת הצרופה. במובן מסויים נכון הדבר, אולם יש לזכור כי ההיפנוזה היא דרך אל האמת כפי שאמת זאת מובנת ומורגשת על ידי המהופנט. יש ואמת זאת אינה זהה עם האמת הצרופה והמוחלטת, אם כי במרבית המקרים – שתיהן זהות.”

תמצית ה’חוויה' התמקדה במפגשם של בני הזוג עם אנשי ספינת־החלל המוזרה, שתוארו על ידי בארני, במהלך הטיפול, כבעלי “ראשים בצורה מוזרה במקצת, גולגלות ענקיות שהתחדדו והלכו באזור הסנטר. והפה, קשה לי לתאר אותו. זה נראה כאילו צייר מישהו קו אופקי עם שני קווים מאונכים קטנים בקצותיו. הקו האופקי דמה לשפתיים, אך דומה שאין להם שרירי פה. הקו היה פשוט נפער קמעה, כשפלטו את הצליל הזה שלהם שנשמע כמו… מו…מו..מו..מו… לא הבחנתי בשערות וגם לא בכיסוי ראש כלשהו גם צורת חוטם לא ראיתי. נדמה לי, שלא היה להם אף, אלא רק שני סדקים במקום בו צריכים להיות נחיריים. עיניהם כאילו עקבו אחרי. בכל מקום שנמצאו יכלו להעביר לי את רצונם במחשבות.”

אנשי הספינה ערכו לכל אחד מבני הזוג, בנפרד, בדיקות רפואיות מוזרות: “… הם מפשילים את שרוולי שמלתי ומסתכלים על זרועי… הם משפשפים, יש להם מכונה. היה לי הרושם שהם מצלמים את העור שלי.. אחר כך לקחו משהו שנראה כמו סכין מכתבים וגירדו את זרועי. העור נעשה – אתה יודע איך זה כשהעור מתחיל פתאום להתייבש ולהתקלף. הם לקחו פיסת צלופן, או אולי היה זה פלאסטיק, והניחו עליה את העור שהתקלף……אחר כך משכיבים אותי… על הגב שמים לי, איך אוכל לתאר זאת?… כמו מחטים, הם נוגעים בי במחטים האלה… ובכלל לא כואב לי. ואחר כך על הבטן… והבוחן מחזיק מין מכשיר ביד… ואני שואלת: מה אתה עומד לעשות עם זה… והוא אומר שהוא מתכונן לשים את זה בטבור שלי ושזו בדיקה פשוטה. ואני אומרת: אל תעשה זאת… זה יכאב… ואני בוכה ואומרת: זה כואב… תוציא את זה… תוציא את זה! ואז הוא מושיט את ידו ומשפשף את עיני ואומר שזה יהיה בסדר. והוא משפשף והכאב חולף!”

בכל מהלך המפגש והבדיקות היה בארני פאסיבי, ורוב הזמן עצם את עיניו מפחד. אך בטי ניצלה את ההזדמנות ‘לשוחח’ עם אנשי הספינה ואף להציץ מעט בנבכיה.

ד"ר סיימון: האם חשבת שהם יכולים ליצור איתך קשר ללא מילים? האם ניסו להעביר לך מחשבות?

בטי: אינני בטוחה אם שמעתי אותם מדברים אנגלית… ניסיתי לשכנע את עצמי שדיברו אנגלית… במבטא זר. אבל אינני בטוחה…"

בארני היה החלטי יותר כשענה לשאלת ד"ר סיימון:

“ד”ר סיימון: האם האנשים הללו דיברו אלייך?

בארני: רק זה שחשבתי אותו למנהיג שלהם… הוא לא דיבר במילים. אבל נאמר לי מה אני צריך לעשות. המחשבות שלי הבינו את המחשבות שלו."

בכוח האינסטינקטים הנשיים שלה, ביקשה בטי לקבל מהמנהיג הוכחה כלשהי לקיום הפגישה. היא בחרה בספר הכתוב בצורה מוזרה מלמעלה למטה, אך לא היה זה באנגלית או יפאנית אלא קווים בעובי שונה. שורות ישרות ושורות מסתלסלות (מאוחר יותר נלקח ממנה הספר) היא לא הירפתה מ“המנהיג” כל העת וביקשה לדעת מהיכן הם באו: “והוא שאל אותי אם אני יודעת משהו על היקום, ואני אמרתי שלא, כמעט כלום. הוא ניגש לפינת החדר, הוציא מפה ושאל אותי אם ראיתי פעם מפה כזאת… היו שם המון נקודות פזורות על המפה… שאלתי מה פרושן והוא אמר שהקווים העבים האלה הם נתיבי מסחר, הקווים האחרים הרצופים הם מקומות לשם הם נוסעים רק לפעמים. והקווים הלא רצופים, אלה המקומות לשם משגרים משלחות… שאלתי אותו איפה נמל־הבית שלו והוא אמר לי: היכן המקום שלכם על המפה? הסתכלתי וצחקתי ואמרתי שאיני יודעת. אז אמר: אם אינך יודעת איפה את, אין טעם שאגיד לך מאיפה אני.”

אנשי הצוות מנעו מבטי את האפשרות לקחת עימה את ההוכחה לקיומו של המפגש. הם ציוו עליה ועל בארני לשכוח את החוויה, ורק ההיפנוזה השיבה אותם אל המאורעות שקרו.

בטי: ואני אמרתי לבארני: ‘אולי אנחנו באמת צריכים לשכוח’… כל הדרך הביתה הסתכלתי למעלה… אני חושבת שרציתי לשכוח. מוטב שאשכח. וכי מה אוכל לעשות?

ד"ר סיימון: מדוע רצית לשמור את הדבר בסוד?

בטי: מפני שרציתי לגרום נחת למנהיג, מפני שהוא אמר לי לשכוח."

בחקירתו של בארני התגלתה תופעה דומה של רצון לשכוח:

ד"ר סיימון: כיצד תסביר זאת? האם לדעתך קרה הדבר באמת?

בארני: זה קרה, אני לא רוצה לזכור. אני משער שלא אזכור.

ד"ר סיימון: מי אמר לך שלא תזכור?

בארני: נאמר לי, במוח שלי, שאשכח מה שקרה. זה חרות לי בתוך המוח.

ד"ר סיימון: חרות במוחך? מי אמר לך זאת?

בארני: אני חושב שהיה זה האיש שעמד ליד האשנב, הביט בי למטה, ואני הסתכלתי בחזרה"

בסיכומו של הסיפור מדגיש המחבר מספר נקודות הראויות לציון: 1) לבני הזוג היל לא היו כל מניעים לבדות את הסיפור מליבם (ארבע שנים הם הגבילו את סיפורם על המאורע לחוג אנשים קטן). 2) המקרה נבדק ונבחן ע"י שורת מומחים הנוטים לקבל את החוויה כמציאותית. 3) הובאו ראיות נסיבתיות ישירות לאישור ההנחה כי המקרה אמנם ארע. 4) בהשפעת היפנוזה בטיפולו של פסיכיאטר מוסמך סיפרו בני הזוג סיפורים כמעט זהים על קורותיהם בשעתיים שנעלמו. בסיום סיפרו מצטט המחבר את דברי המשורר אלפרד טניסון: “אולי החלומות הדימיוניים ביותר הם הקדמה צנועה לאמת”.

מן הראוי להוסיף, שכתשע שנים לאחר המקרה חזר סיפורם של בטי וברני היל אל הכותרות בארה“ב, וזאת לאחר שבשנת 1970 פשפש עתונאי סקרן במסמכים ישנים של חיל־האויר האמריקני ששוחררו לפרסום, וגילה להפתעתו דו”ח על גילוי עב“מ על מסכי המכ”ם של בסיס סמוך למקום ה’מפגש' של הזוג היל, ובשעה שתאמה את סיפורם. כמו כן, טענה גב' היל לאחרונה (מר היל נפטר, אגב, לא מזמן), שזכתה ל’ביקורים' של טיפוסים חשודים בביתה שניסו ‘לשכנעה’ לחדול מלהפיץ את סיפורה.

“אני אוניברסלי. חיי מתפשטים על פני כל הפלנטה. יש לי מקצועות רבים. אני קשור באנשים רבים. את כל הילדים אני רואה גם כילדי שלי. איני איש שמאל ולא ימין – אני ‘על’. אין לי גיל. אני נולד מחדש יום יום. אני מתכוון לחיות לנצח.”

פ.מ. אספנדיארי

“למזלנו, חננה אותנו האבולוציה הביולוגית ביכולת השכלית לבקר את ההתפתחות שלנו עצמנו… כבר היום נערכים ניסויים בשינוי החומר הגנטי, באמצעות ‘הנדסה גנטית’. ייתכן שהדבר יוביל לאפשרות לשנות כליל את היכולת האנושית ואת מבנה גופנו…”

אריק בורג’ס

“אנחנו, ה’הומו ספיינס‘, הננו פרק חתום באבולוציה. אנו בדרכנו להפוך ל’מאובנים חיים’. אך הטבע אינו קופא על שמריו – כשם שמיננו ירש את קופי־האדם, כך תירש את מקומנו צורת חיים חדשה.”

רוברט ג’סטרו

* * *

משטר ‘ביוקום’ בן מיליון שנה, השולט בכל מערכת השמש וסביבותיה, הומו־יוניפורמיס שיירש את ה’הומו־ספיינס', ריבוי מלאכותי המוני – כך רואה בריאן אולדיס את עתידנו בעוד מיליון שנה, בנובלה ‘אויבי המשטר’.

מהו השלב הבא באבולוציה הבלתי פוסקת? מה מקומנו בייקום? איך נוצרנו ואנה מועדות פנינו? מה יהיו פני חברת־העתיד? שאלות אלה הטרידו מאז ומתמיד את האדם בכלל, ואת סופרי המד"ב בפרט. אלה האחרונים השיבו על כך כיד הדמיון הטובה עליהם, ובכך תרמו רבות לכושרנו לחרוג, בעיני רוחנו, ממסגרת הזמן והמקום הצרה שלנו, להשקיף אל מעבר לאופק, ולראות את המין האנושי ב’פרספקטיבה קוסמית'.

במחצית השניה של המאה, לאחר השתלטות האדם על האנרגיה הגרעינית, פענוח הצופן הגנטי, הנחיתה על הירח, הרחבת הידע על הייקום והיווצרותו – קם דור של אנשי מדע והוגי דעות, שפניהם על העתיד, והמסוגלים לנתח את התהליכים המתרחשים בהווה ולהסיק מסקנות לגבי העתיד. ה’נבואה' המודרנית, העתידנות, תופשת בהדרגה מקום של כבוד בין ענפי המחשבה האנושית, ועוד ידובר בה בהרחבה במדור זה, בחודשים הקרובים. הפעם, מכל מקום, נציץ הצצה חטופה אל עולמות העתיד של שלושה עתידנים אמריקניים: אריק בורג’ס, פ. מ. אספנדיארי ורוברט ג’סטרו.

‘שמאל’ – ‘ימין’ – ‘על’

לדעתם של בורג’ס ואספנדיארי (כמו לדעת רבים אחרים), אין בכוחם של המשטרים המסורתיים – לא הקומוניסטי ולא הקפיטליסטי – לפתור את הבעיות ההולכות ומחמירות של עולמנו. בורג’ס מצביע על שתי בעיות שיעמדו בפני שני סוגי המשטר: האם צבירת העושר הפרטי, תוכל להמשיך לשמש כמוטיבציה ברת־קיימא עבור אדם העתיד? ומה יקרה, כשתבטל הטכנולוגיה המתקדמת את הצורך החיוני בעבודה אנושית המונית כדי לקיים את החברה, וכיצד יינתן גמול לאנשים שלא על פי כמות העבודה שהם מבצעים? כמו כן, יהיה עלינו לפתור עד סוף המאה את בעיית הפער בין המדינות העשירות לבין אלה העניות, שבהן אין הטכנולוגיה מסוגלת לספק את מחסורה של האוכלוסיה ה’מתפוצצת‘. “יהיה עלינו להחליט על אחת משתי דרכים,” אומר בורג’ס, "או לחלק עם המדינות האחרות לא רק את הטכנולוגיה שלנו אלא גם את המשאבים המאפשרים לנו להחזיק בה – או לומר שאיננו מתחלקים בכלום.’

פ.מ. אספנדיארי, אופטימיסט מושבע, מאמין שהמהפכה הטכנולוגית־מדעית של ימינו היא זו שתביא ישועה למין האנושי.

"פילוסופיית האופטימיזם שלי מבוססת על פריצות־הדרך שארעו במאה העשרים. אופטימיזם מסוג זה של מארקס, ניטשה או ראסל היה מבוסס על התפתחויות היסטוריות, על הנחה שמצבנו הכלכלי־חברתי יילך וישתפר בהדרגה. האופטימיזם שלי הוא מסוג חדש – הוא נובע ממצבנו החדש בזמן ובמרחב; מהאפשרויות הפנטסטיות שפותח בפנינו היקום.

“לדידי, כל צורות המשטר ה’ימניות' וה’שמאליות' מבוססות על מציאות של התקופה התעשייתית, על הטכנולוגיה, הדלק, הכלכלה וצורות החיים של התקופה התעשייתית. היום תמה תקופה זו, ואנו צועדים אל עידן חדש, ולכן כל האידיאולוגיות של ‘שמאל’ ו’ימין' אינן רלוונטיות. כוחות חדשים מניעים את העולם כעת: מחשבים, אמצעי תקשורת אלקטרוניים, ארגונים כלכליים גלובליים, פריצות־הדרך של עידן החלל, סוגיאנרגיה חדשים. כל אלה מחייבים תפישות חדשות, הנעלות על התפישות הקפיטליסטיות־סוציאליסטיות. קרל מארקס, עם כל ראיית־הנולד המזהירה שלו, לא יכול היה בשום אופן לצפות את פריצות הדרך העצומות של ימינו. על כן, דרושה לנו אידיאולוגיית ‘על’ – כלומר מעל לשמאל ולימין גם יחד. אנשי השמאל והימין רוצים רק לשפר ולקדם את המוסדות הקיימים, ולעשותם ‘מודרניים’. אנו, אנשי ה’על' שואפים לשנותם או לבטלם לחלוטין. לדוגמא – אין אנו רוצים ‘לשפר’ את המשפחה הקיימת. לדעתנו היא גורמת לסבל ולתלות ארוכת־טווח. אנו רוצים לבטלה, לבטל את ההורות האקסלוסיבית ולעבור לטלגנסיס וחיים אוניברסליים.”

“ממשל ייצוגי או פרלמנטרי – שמאלי או ימני – אינו אלא דמוקרטיה פאודלית. כל עוד יש מנהיגים – אין דמוקרטיה. אנו רוצים לעבור ל’טלדמוקרטיה' – דמוקרטיה אלקטרונית, שבה הכל שותפים באופן ישיר ומתמיד בקבלת ההחלטות.”

אימת הטכנולוגיה – קריקטורה מימי ראשית המהפכה התעשייתית

"בעתיד הקרוב לא תהיה עוד משמעות לדרישה הקפיטליסטית־סוציאליסטית המשותפת לספק תעסוקה מלאה לכל. בתקופה הפאודלית סיפק פועל אחד את צרכי ארבעה־חמישה אנשים. בתקופה התעשייתית מסוגל פועל ייצור אחד לספק את צרכי מאות אנשים. בעולם ה’טלתעשיה' יספק מחשב אחד את צרכי מיליונים, יש לנו כאן עסק עם עולם מושגים חדש לחלוטין בתחומי הכלכלה, היצרנות, השיווק, העבודה והפנאי. אנשי השמאל והימין המסורתיים אינם תופשים זאת. במשך דורות זעקו האנשים, ‘אנו רוצים עבודה!’ היום אנו חופשיים לומר, ‘אנו רוצים פנאי.’

אריק בורג’ס הינו, בין היתר, ממציא, מחנך, מומחה למחשבים, יועץ לענייני תקשורת, אמן, סופר מדע, ובמשך 40 שנות פעילותו חיבר כ־80 מאמרי מדע פופולריים, 80 מאמרים טכניים ו־25 ספרים בנושאי פיסיקת האטמוספרה, רקטות וטילים, טיסות חלל ואסטרונומיה. ייסד יחד עם ארתור סי. קלארק את ‘האגודה הבריטית הבינפלנטרית’, וחיבר את המאמר הטכני המפורט הראשון (ב־1947) אודות לוויני תקשורת ומחקר (באותה עת פרסם קלארק סיפור מד"ב באותו נושא). במשך השנים היה שותף פעיל בקידום טכנולוגיית־החלל, והוא האיש שהציע את הרעיון ללוחיות המפורסמות שהוכנסו לחלליות פיוניר 10 ו־11 (בתקווה שיתגלו אי פעם ע"י אינטליגנציות אחרות).

פ.מ. אספנדיארי הינו הוגה־דעות ממוצא איראני, סופר, מתכנן תכניות ארוכות־טווח, ומרצה באוניברסיטאות. עבד בשרות מוסדות מחקר של האו“ם, וכעת מלמד את פילוסופיית ה’על' שלו בבית הספר החדש למחקר חברתי בניו־יורק, ובאוניברסיטה של קליפורניה, לוס אנג’לס. הוא מטיף בדבקות ל’אופטימיזם מהפכני' וצופה עתיד גדול לאנושות, על הארץ ובחלל. בספריו שפורסמו לאחרונה בארה”ב (‘Optimism־One’, ‘Telespheres’,‘Up־Wingers’), הוא מפתח את רעיונותיו בדבר אלמוות, הורות אוניברסלית, אסטרו־קולוניות ועוד. הוא יצר מילון מושגים שלם, פרי המצאתו, כגון: ‘טלגנסיס’ – יצירת עוברים מלאכותית מתאי מין אנושיים, ‘יונילנג’ – שפה אוניברסלית ועוד.

חיי אלמוות, או יום־הדין?

הן בורג’ס והן אספנדיארי מדגישים את השפעתה המכרעת של התפתחות האלקטרוניקה והתקשורת על החברה האנושית. אספנדיארי מדבר על ‘קצב האלקטרוניקה’, וצופה את קיצה של המילה המודפסת – רעיונות חדשים יש להפיץ גם בשיטות חדשות, הוא טוען. בורג’ס צופה את הרחבתה ויעולה של רשת לוויני התקשורת בעולם, שתביא לידי כך שנעביר פחות אנשים וחפצים ממקום למקום, ונעביר יותר רעיונות ומידע. יעול אמצעי התקשורת יאפשר את ביטול אזורי המשרדים הצפופים במרכזי הערים, ואלה יהפכו לאזורי בילוי. לדעתו, עבודות הניירת והפעילות המחשבתית, ייעשו ביתר יעילות ובצורה זולה יותר – בבית. “הנרי פורד אמר בזמנו, שבביתו של כל אחד צריכים להיות מוסך ומכונית. אני אומר – לכל אחד מרכז תקשורת ועבודה בביתו. מעט מאד עבודה יצרנית ממש נעשית במרכזי הערים; המטרה היחידה לנהירת המוני אדם לשם היא – המשרדים. בעזרת אמצעי תקשורת מתאימים, לא יצטרכו האנשים להצטופף במבני הענק שבמרכזי הערים.” את מקומה של רשת קווי הטלפון תתפוס רשת קווי־מידע טלוויזיוניים. תהיה אפשרות לערוך פגישות וישיבות טלוויזיוניות. האדם יוכל לקבל ישירות לביתו כמות עצומה של מידע. כל זה יתאפשר בתנאי שהיכולת הטמונה במערכת ענפה של לוויני תקשורת תנוצל במלואה. בינתיים, קובל בורג’ס, מתעכב הפיתוח בגלל האינטרסים הצרים של חברות התקשורת הקיימות הנוהגות, לדבריו, “כמו נתיבי הרכבות המפקחים על קווי־התעופה ומאלצים את הנוסעים להמשיך ולשלם עבור מסילות הברזל, כחלק ממחירי כרטיסי הטיסה שלהם. מחקרים הראו שניתן להוזיל את מחיר תקשורת הלווינים לעשירית ממחירה כיום.”

לדעתו של בורג’ס, ניתנות רוב בעיות החברה לפתרון ע"י הטכנולוגיה, אך הפתרונות המתחייבים הינם מנוגדים למסורת ולמוסדות הקיימים. “הגיון המדע וההנדסה הולך לאיבוד בסבך הפוליטיקה, ודבר אינו נעשה כראוי – בשיטה לוגית של צעד־אחר־ צעד.” הדוגמה הבולטת – בעיית האנרגיה, שפתרונותיה האפשריים נתקלים בסבך של בעיות פוליטיות וביורוקרטיות. כך, למשל, הפחד מקרינה גרעינית מונע את הקמתם של כורים אטומיים, בעוד שקרינה רבה יותר נפלטת ממקלטי טלוויזיה ומתקני רנטגן, ובו בזמן שמפתחים נשק גרעיני שכל תפקידו הוא להתפוצץ. “נראה שאיש אינו מוטרד מהנזק הסביבתי של הנשק הגרעיני, אלא רק מהשימוש באנרגיה גרעינית למטרות שלום…”

רוברט ג’סטרו נולד בניו יורק ב־1925. היה תלמיד וסטודנט מזהיר (תואר ראשון בגיל 18, שני בגיל 19, ודוקטורט בגיל 22), למד ביופיסיקה פיסיקה תאורטית וגרעינית. עסק במחקר והוראה באוניברסיטאות שונות (ליידן פרינסטון, ברקליי, ייל). ב־1956 פנה לתחום החלל, והיה שותף לפרוייקט הלווין האמריקני הראשון. אחר כך מונה לראש המחלקה התאורטית של נאס"א וב־1961 למנהל המכון ללימוד החלל (של נאס"א), באוניברסיטת קולומביה. הוא ניחן בכשרון נדיר לבטא במילים פשוטות ומשכנעות את הספקולציות ה’פרועות' ביותר על חלל, זמן ומצב האדם ביקום. פרסם ספרים על התפתחות האדם, מקור החיים, ועתיד המין האנושי.

ואם כבר נוגעים בבעיית הנשק הגרעיני, האם לא צפויה לנו שואה אטומית שתמחה אותנו כליל מפני האדמה, ותביא את הקץ על כל התקוות היפות, כפי שחוזים רואי שחורות לא מעטים?

עתידנים אופטימיסטים ‘שרופים’ כאספנדיארי פוסלים מכל וכל את נבואות "יום הדין', ורואים בהן ‘אנטי־עתידנות’. לדעתם תביא הטכנולוגיה ישועה ולא שואה למין האנושי. יתכן שדווקא רוברט ג’סטרו רואה את הבעיה בעיניים מפוכחות יותר:

“איני מאמין בהשמדה גרעינית טוטאלית. אך גם אילו הושמד כל הגזע האנושי, וגם כל חיות היבשה, הרי שבסך הכל החזרנו את האבולוציה אחורה ב־350 מיליון שנה, לזמן בו החלו הדגים לצאת מהמים. אין זה אלא הרף־עין בסקאלת הזמן, אם נזכור שהשמש תמשיך לזרוח עוד 6 ביליון שנה. ואם רק בני האדם יושמדו – הקופים יחזירו את המצב לקדמותו בעוד 20 מיליון שנה. אך סביר יותר הוא שחלק מהאנושות יישרד – נאמר 10% – ויהיו אלה מוזחים (מוטנטים) חסיני־קרינה, שיזכרו את השואה למשך זמן רב, ולא יחזרו על השגיאה…”

האם מתנחם מישהו מהערכותיו אלה של ג’סטרו? מה תועיל לנו, יחשבו וודאי אחדים, התקווה לעתיד לקרות בעוד מיליוני שנים, בעוד אנו חיים כמה עשרות שנים בלבד?

שנים ספורות בלבד? לא בהכרח, לפי חזונו של פ.מ. אספנדיארי. הוא רואה את האדם חורג ממגבלות גוף־החיה קצר־החיים שלו, והופך ליצור בן־אלמוות. “אנו עומדים להפוך לאוניברסליים ובני־אלמוות. אנחנו חלוצי מין חדש לחלוטין המופיע כעת על פני כוכב־לכת זה – ובמערכת־שמש זאת.”

הרעיון של עצירת ההזדקנות ואף ביטול המוות, שנחשב בעבר לרעיון מד"בי פרוע רוכש לעצמו כעת יחס של כבוד־יתר בקהיליה המדעית. ביוני 78 הוקדשה לנושא זה ועידה בלוס־אנג’לס, ונטלו בה חלק מדענים רבים מתחומים שונים. באותה עת נעשה מחקר תיאורטי במחלקת חקר העתיד של אוניברסיטת יוסטון, במטרה לחזות את השפעות ביטול המוות על המין האנושי. חלק ניכר מהחוקרים סבורים שהאטת ההזדקנות היא עניין של עשור או שניים, והצעד הבא – חיי אלמוות – בו יבוא. אומר אספנדיארי:

“גופנו מצוי עדיין בימי הג’ונגל הקדומים, בעוד מוחנו ורוחנו מרקיעים אל הכוכבים. אנו עומדים להתפתח ל’טלאנוש', עם מערכות בקרה אלקטרוניות מושתלות במוחותינו וגופינו, שיאפשרו לנו ליצור קשר מיידי עם אנשים ואמצעי תקשורת אחרים. חלק מאברינו יוחלפו בתחליפים משופרים. ניצור גוף חדש, החופשי מסבל, כאב ומוות.”

דו־קרב: סיליקון־פחמן

רוברט ג’סטרו, בסגנונו הפשוט והענייני, אינו נישא על גלי ההתלהבות האופטימיסטית, אלא מנתח בקור־רוח את מצבו של המין האנושי ועתידו.

“מראשית החיים על כדור הארץ ועד להתפתחותה של צורת חיים מורכבת, כמו התולעת, חלפו 3 ביליון שנים. מהתולעת עד לאדם – ביליון שנים בלבד. כך שלמעשה אנו די קרובים לתולעת… זה מאפשר לנו לראות בפרספקטיבה נכונה את מקומנו בייקום יחסית לציוויליזציות הותיקות מאיתנו, אולי, בביליון שנים. אנו עשויים להראות בעיניהם כמו שהתולעים נראות בעינינו…”

יד של ‘חיי־פחמן’ ורכיב אלקטרוני – מי יאחוז במי בעתיד?

ג’סטרו טוען שאנחנו, ה’הומו־ספיינס‘, הננו כבר פרק חתום באבולוציה. אנו בדרכנו להפוך ל’מאובנים חיים’. גופנו לא השתנה כמעט במיליון השנים האחרונות, ומוחנו לא גדל מזה מאה אלף שנים. אך הטבע אינו קופא על שמריו – האבולוציה נמשכת, וכשם שמיננו ירש את קופי־האדם, כך תירש את מקומנו צורת חיים חדשה. לג’סטרו אין ספק מה תהיה צורת ‘חיים’ זו: מחשבים! או, כפי שהוא מכנה זאת: חיי סיליקון במקום חיי פחמן.

“המחשבים הם צורת חיים חדשה. הם מגיבים לגרויים, הם חושבים, הם לומדים מנסיון, הם מתפתחים בקצב מדהים. יכולתם גדלה בחזקת 10 בכל שבע שנים, מאז ראשיתם ב־1950. האדם, לעומת זאת, כמעט ולא השתנה. בסוף המאה יצטלבו עקומי הגידול של האדם והמחשב, ובטוחני שתופיע אינטליגנציה מלאכותית דמויית אנוש.”

‘הישות הסיליקונית’ תפעל בשיתוף עם ‘הישות האנושית’ במשך תקופה מסויימת, כשלב מעבר, מאחר והיא תחסר עדיין את האינטואיציה האנושית, אך מחשבי העתיד הם אלה שינהלו את החברה המורכבת של המאה ה־21. ומה הלאה?

“נותרו עוד 6 ביליון שנה עד שתגווע השמש. מסופקני עם במשך כל הזמן הארוך הזה תתמיד האינטליגנציה הביולוגית להיות זו הנעלה ביותר. אינני סבור גם, שהישויות המתקדמות שעל פני פלנטות אחרות, אם ישנן כאלה, כלואות בגוף ביולוגי המבוסס על כימיה של פחמן. סיליקון, חושבני, זו התשובה.”

ישויות אלה הינן, כמובן, בנות־אלמוות, ולכן בעיית המסע ארוך־הטווח בחלל אינה קיימת לגביהן – לזמן אין כל משמעות עבורן. רק ישויות כאלה, לדעתו של ג’סטרו מסוגלות לעבור מרחקים בין־גלקטיים.

ומה בעניין הרגשות, המוסר, האסתטיקה, הרוח (‘רוח־האדם’?) – היש משמעות לכל אלה עבור ‘יצורי הסיליקון’? והאם יש בכלל תכלית לקיומם?

"לדעתי יכולה להיות ליצורים אלה תפיסה אסתטית הרבה מעבר לדמיוננו, ההבדל היחיד הוא שהאסתטיקה שלהם לא תהיה אנושית…

אין לי מושג מה עשויות להיות ‘הנאות החיים’ של יצורי מחשבים כאלה. רגשות־אנוש לא יהיו מעורבים בכך, אך אולי יהיו רגשות מסוג אחר? אולי ימצאו סיפוק רוחני בחיפוש אחר הסדר וההרמוניה שביקום. אולי התשוקה לגלות דברים תהיה הכוח המניע לקיומם."

ג’סטרו מתאר גם את אחד ה’תסריטים' האפשריים לפיהם יתעלו מוחות־הסיליקון על האדם: החברה האנושית תהפוך אט־אט לחברת פנאי ושפע, שכל צרכיה מסופקים ע"י המחשבים, ושייצר האגרסיביות שלה, שהיה חיוני פעם למלחמת הקיום המתמדת, ילך וידעך, ועימו – הלחץ המתמיד לחשוב, לאמץ את המוח ולהתחרות. ב’גן־עדן' מודרני שכזה לא יהיה מקום לפרט זה או אחר, שאי־שביעות רצונו מהמצב עלולה להפר את שווי המשקל האידילי, וכל דרישה לשינוי חברתי תתקל בהתנגדות. כאן תיעצר התפתחות המין האנושי – ותבוא שעתן של אינטליגנציות־הסיליקון שאין בינן לבין תולדות האבולוציה האנושית ולא כלום. יכולתן בלתי מוגבלת, מנקודת מבטנו, ולא דרושים כל כוחות טבעיים כדי לחדד את חושיהן. “איני יודע,” אומר ג’סטרו, “מהם הכוחות שיפעלו להגבלת היכולת שלהם או להרחבתה – הם מונחים הרחק בעתיד. מי יכול לומר מה תעשה אינטליגנצית־סיליקון? ייתכן שהיא תהיה שבעת־רצון מעצמה ותחדל מלהתפתח, ייתכן שלא.”

עולם חדש ואמיץ

פחמן או צורן – התשובה על כך לא תינתן, בוודאי, בדורות הקרובים. אך עד אז נכונו לנו שנים ארוכות ומרתקות של תפישת מקומנו החדש ביקום, ושליטה מוגברת על סביבתנו ועל האבולוציה שלנו עצמנו. וזה מחזיר אותנו אל אריק בורג’ס, הצופה אף הוא שלב חדש באבולוציה, בהקשר ישיר עם צאת האדם אל מרחבי החלל. בורג’ס צופה שפריצות הדרך הטכנולוגיות האמיתיות יתרחשו רק כאשר האדם ייצא ממש אל החלל, וייאלץ לפעול באופן מתמיד בנסיבות בלתי רגילות. השלב הבא אחרי ‘מעבורת החלל’ יהיה פיתוח היכולת לפעול על הירח ולנצלו לתעשיות שונות. אחר כך – הקמת מושבות חלל תעשייתיות, ובעקבותיה – כוכבי לכת אחרים. יש המדברים על שינוי האטמוספרה על מאדים או נוגה והתאמתה לצרכי האדם; עתידה להתפתח ‘הנדסה פלנטרית’. וכאן רואה אריק בורג’ס שתי אפשרויות העומדות בפנינו: "או להתאים לצרכינו את תנאי הסביבה של כוכבי־לכת אחרים, או להתאים את עצמנו לתנאי הסביבה של עולם אחר. סביר שדווקא הדרך השנייה היא זו שתיבחר. כיצד? כבר היום נערכים ניסויים בשינוי החומר הגנטי, ה־ד.נ.א., באמצעות ‘הנדסה גנטית’. “יתכן שדרך זו תוביל לאפשרות לשנות כליל את היכולת האנושית ואת מבנה גופנו…”

“תהליך הברירה הטבעית מבוסס על שכפול מיני, בתקווה שהצאצאים יהיו שונים מהוריהם – מעין ‘הגרלה גנטית’. אם יהיו די צאצאים – אזי יהיו מספיק הבדלים ביניהם כך שאחדים יתגברו על שינויי הסביבה. זהו תהליך ארוך, המתאים לשינויים איטיים. אך כעת הגענו לשלב של ‘קפיצות קוואנטיות’ בשינויי הסביבה – אנו רוצים להתקיים בתנאים שונים לחלוטין, ואין בכוחו של התהליך הביולוגי הטבעי לספק דרישה זו. למזלנו, חננה אותנו האבולוציה הביולוגית ביכולת השכלית לבקר את ההתפתחות שלנו עצמנו.”

ההשלכות מרחיקות הלכת של יכולת זו מטילות אימה על רבים. עצם המושג ‘הנדסה גנטית’ מעורר חששות כבדים לגבי דמותו של ‘עולם חדש ואמיץ’ זה שבפתחו אנו עומדים. אריק בורג’ס אינו חושש: “לגבי, זוהי התפתחות אנושית טבעית, שתתרחש במהלך 200 השנים הבאות. אנושית – כי עצם הבסיס לאנושות הוא ויסות עתידנו וגורלנו ע”י בחירה חופשית – לטוב ולרע."

העתיד תלוי רק בנו.

כזכור לכם (“פנטסיה 2000” – גליון מספר 2) סיים ד“ר מנלי דיפרצ’ר, הפסיכיאטור הדגול, את ההרפתקה האחרונה שלו כשהוא סגור ונעול מאחורי שעריו של “בית מרגוע” לסובלים מהתמוטטות עצבים. אולם לא איש כד”ר דיפרצ’ר ינוח על זרי הדפנה. שהרי מי שאינו רודף הרפתקאות, בלאו הכי תרדופנה ההרפתקאות אותו – ובמהלך רדיפה זו מתוודעים אנו יחד עם ד"ר דיפרצ’ר אל כמה טיפוסים מוזרים ומחלות מוזרות עוד יותר…

* * *

“אני סובל מקלפטו־קלפטומניה, דוקטור.” ד"ר מנלי ג'. דיפרצ’ר, שופע מרץ, אותו אגר בשנת החופשה־מאונס שלו, הביט בידידות מקצועית בדמות העגלגלה שישבה מולו, מעבר למכתבה, אשר לא חדלה מללוש את אצבעותיה הארוכות והביטה בו במבט זועף.

“ובכן, זה איננו רציני יתר על המידה, מר פלינט,” השיב ד"ר דיפרצ’ר, כשהוא מתיר לעצמו ציחקוק ידידותי קצר. “נראה שבעונה זו מרובים הם מקרי הקלפטומניה. ובאשר לגמגום…”

מר פלינט לא חייך.

“לא קלפטומניה, דוקטור. קלפטו־קלפטומניה.” הצעיר המשיך לעסות את אצבעותיו, כאילו החליק קמטים בלתי נראים. “אני גונב אך ורק מקלפטומנים אחרים,” הסביר בלהט.

חיוכו של ד"ר דיפרצ’ר קפא.

“אם אני מבין אותך נכונה,” פתח ד"ר דיפרצ’ר באיטיות רבה, “אתה חש בדחף פתולוגי לגנוב. אך במקום לגנוב מסופרמקטים וחנויות כל־בו, כמו שעושה כל קלפטומן נורמלי… זאת אומרת, ליתר דיוק, כל קלפטומן רגיל, אתה חש בכורח לגנוב רק חפצים, שניגנבו על ידי קלפטומנים אחרים?”

“זה נכון,” השיב האיש. “אני מתגנב לחדריהם כשהם נעדרים משם. בזמן האחרון נעשה קשה יותר ויותר למצוא אותם. כמובן, שכל החפצים האלה הינם חסרי כל ערך עבורי, הבט!”

הוא התכופף, הרים שקית נייר גדולה, והושיט אותה אל מעבר למכתבה. ד"ר דיפרצ’ר פתח אותה ושלף ממנה מקצף ביצים, כפית פלסטיק, מחדר, בקבוק ברילנטין ומפוחית פה.

“אני פשוט… פשוט אינני מסוגל לעצור בעצמי, דוקטור.” פלינט מתח את אצבעותיו הארוכות והרזות בעוית של עצבנות, “הדחף הזה שאני חש בו – אי אפשר לעמוד בפניו. המצב הולך ורע כל הזמן. אתה חייב לעזור לי.”

ד"ר דיפרצ’ר הוריד את השקית, והניח לאצבעותיו לשוטט על פני שעון הנחושת הקטן שאשתו נתנה לו בחג המולד. הוא מצא סיוע רב ועידוד נפשי, בכך שהיה ממקד את מבטו לרגע או שניים על המכשיר הקטן, שתקתוקיו תיקתוקי־כסף, כמו מונה של מונית. לבסוף, הרים את עיניו והביט באיש שמולו במבט חוקר – פנים חוורות, חתך מסכין גלוח קצת מעל הגרוגרת, לבוש שמרני. שום דבר יוצא דופן פרט להתעסקות המוגזמת באצבעותיו הארוכות.

“נתחיל בכמה שאלות שגרתיות,” פתח ד"ר דיפרצ’ר, כשהוא מכין את עפרונו.

פלינט, כך התברר, היה בן 37, בוגר תיכון, מועסק כפקיד בחברת ביטוח, רווק. הכל שגרתי ביותר.

כשחלפה שעת הביקור התרומם הדוקטור מכסאו וחייך חיוך מעודד.

“אז קבענו, יום שלישי בעשר,” אמר, כשליוה את פלינט לדלת.

דקות מספר לפני השעה עשר ביום שלישי הבא, כאשר יצא מן המעלית והוא בדרכו לפגישה שקבע עם פלינט, נתקל ד“ר דיפרצ’ר בגיסו, ד”ר ברט שנאפנהוקר, פסיכיאטור גבה קומה ובטוח בעצמו, בעל שיניים קדמיות בולטות ושער אפור ונוקשה, אשר התמחה בטיפול בגרושות עשירות, ואשר עצם נוכחותו במשרד הסמוך למשרדו הוא, גרמה לדיפרצ’ר עוינות מתמדת. לולא היה אחיה של אמילי…

“אני שמח לראותך שוב עמנו, מנלי,” רעם שנאפנהוקר בקולו החלקלק והדוחה. “איך טפלו בך בבית המשוגעים?”

“זה היה בית מרגוע,” ענה ד"ר דיפרצ’ר בקרירות מופגנת, כשהוא מתקדם במסדרון לעבר משרדו.

“טוב, אם תרגיש, שאתה עומד לאבד את השליטה, הרגש את עצמך חופשי לקפוץ אלי. תקבל הנחה מיוחדת, כמובן.” הוא צחק בקול גס ומחוספס והלם בידידות בכתפו של דיפרצ’ר. “דרך אגב, האם ספרתי לך, שאני עומד לשאת בחודש הבא נאום, בסעודה מטעם המכון לפסיכיאטריה? אני מקווה שתוכל להגיע.”

רופא אליל, מלמל ד"ר דיפרצ’ר בזעם, כשהוא מטיח את הדלת, כדי לא לשמוע את שריקתו האימבצילית והזייפנית של שנאפנהוקר. ואז, כשהוא מחניק את תחושת הסלידה שלו, קרא לפלינט אשר ישב בחדר ההמתנה.

“עכשו,” פתח במאור פנים אחרי שפלינט התישב והניח שקית גדולה נוספת על הרצפה שליד כיסאו. "עכשו, בנוגע ל… לקלפטומניה הזאת. הוא סרב לבטא את המלה המגוחכת הזאת קלפטו־קלפטומניה. מאז ביקורו הראשון של פלינט, לא היה מסוגל למצוא בספרות משהו, שיכסה את הבעיה הזאת, אך הוא הרגיע את עצמו בכך שקבע, כי לא יתכן שהענין יהיה כה מוזר כפי שהוא נראה ממבט ראשון. אחרי הכל, קלפטומניה היא קלפטומניה, ולא משנה ממי אתה גונב – יתכן שהבעיה של אדם זה היא רק קצת יותר מורכבת, ותו לא.

“הייתי רוצה להתחיל בהתחלה, אם תואיל, מר פלינט. ספר לי כיצד התחיל הענין.”

פלינט נראה מוטרד, תופף קלות בקצה רגלו על השקית שליד כסאו.

“זה בגלל הכפפות,” אמר. “לא היו לי שום בעיות לפני שהתחלתי ללבוש את הכפפות. אז התחלתי לחוש, לפתע, בדחף הזה לחטוף דברים מדוכנים בחנויות כל־בו. לא עברו אפילו שבועיים, וכבר לא נהניתי מזה יותר. אז התחלתי לטפל בקלפטומנים…”

ד"ר דיפרצ’ר חייך, וחש שהבעיה מתחילה להיפתר בו במקום. זה כל כך אופייני, התהליך הילדותי הזה של תלית האשמה בכשלונותינו שלנו בחפצים דוממים. רק אמש האשימה ביתה הקטנה של אחותו את בובת הסמרטוטים שלה בכך, שהיא שברה את האגרטל.

“היכן הן הכפפות הללו?” חקר בנימוס.

פלינט הרים את ידיו מעל השולחן.

“אני חובש אותן,” אמר.

ד"ר דיפרצ’ר מצמץ בעיניו, נשען קדימה ולטש מבטו בידים הארוכות והוורודות בעלות הפרקים המקומטים, האצבעות הרזות והצפורניים המטופחות היטב. הידיים היו ערומות ככדורי ביליארד.

“אינני רואה כאן שום כפפות,” אמר הדוקטור לאחר רגע.

“אני יודע,” ענה פלינט בשלווה. הן בלתי ניראות לעין."

אה, התמונה מתחילה להתבהר, הרהר ד"ר דיפרצ’ר. בעיה של תחושות אשמה מעורבות בהזיות ראיה. אני מוכן להמר עשרה נגד אחד, שתוך כמה רגעים גם נשמע כמה דברים על מכשפות וקסמים.

“היכן השגת את ה… הכפפות הללו?” הוא שאל בקול רך ומשכנע.

“קניתי אותן מצועניה, שקנתה אותן מרופאת־אליל ברזילאית קטועת שתי אצבעות, ששמה בסי.”

“והיכן השיגה אותן רופאת האליל?”

“היא רקחה אותן מעלים צעירים של שיח בגויולה שהוכה פעמיים ע”י ברק, ואשר לתוכם הוזרק דמה של בתולה מטורפת."

“ומה היתה המטרה שביצור… כפפות אלו?”

“להקל על בנה של רופאת האליל לגנוב ביצי יונים.” פלינט הביט לצדדים בעיניו המוטרדות. “אבל הכפפות פגומות, הן חזקות יתר על המידה.”

זה יכול להמשך כך לנצח, הרהר ד"ר דיפרצ’ר בעצבות. אם אשאל אותו מדוע פשוט איננו מסיר מעל ידיו את הכפפות, הוא ישיב, שאיננו מסוגל להוריד אותן.

“הגרוע ביותר בכל הענין, דוקטור הוא שאינני מסוגל להסיר אותן. אתה רואה?” פלינט הרים אחת מידיו וצבט את העור הורוד. לפתע הוא רכן מעל למתכת כמגלה סוד כמוס. “ישנה רק דרך אחת להסירן, דוקטור.”

“ומהי דרך זו?”

“ראשית כל, אני חייב למצוא רופא אליל, שמעמדו בקהילה שלו מקביל לזה של בסי. ואתה האיש.”

“רגע, רגע,” מחה ד"ר דיפרצ’ר.

מכיס מעילו שלף פלינט פיסת נייר וקופסה קטנה ובה אבקה לבנה והניח אותם לפני הדוקטור.

“ואז אני צריך לגרום לכך שתפזר אבקה זו על פני הכפפות תוך כדי הגיית מילים אלו ועשיית התנועה הזאת. אחרי כן אוכל להסירן מיד.”

“בבקשה!” אמר ד"ר דיפרצ’ר בנוקשות, כשהוא מרים את ידו. הכפפות הבלתי־נראות הספיקו לו די והותר.

“הנח לי להראות לך, איך להסיר… כפפות בלתי נראות אלו מעל ידיך.” הוא הפסיק לרגע, צחצח משקפיו, כחכח בגרונו והעיף מבט אלכסוני לעבר התקרה. “ובכן, בראש וראשונה, מה מיצגות כפפות אלו? לא יותר מאשר…”

במשך שעה תמימה, ניתח ד“ר דיפרצ’ר, הסביר והבהיר. הוא סיפר באריכות על פוביות, על פנטסיות, על פיקסציות, ושעון הנחושת הקטן התנדנד, כשהלם על השולחן באגרופו ליתר הדגשה. פלינט הביט והקשיב בקשב רב, ואז, כאשר ד”ר דיפרצ’ר הפסיק לרגע על מנת למחות את מצחו המיוזע ולהביט במבט רב־משמעי אל שעונו, רכן שנית קדימה.

“הכל יפה מאד, דוקטור,” הוא אמר. “אך האם אתה מתכוון להטיל את הכישוף הזה, או לא?”

הדברים האלה אורכים זמן רב, אמר ד"ר דיפרצ’ר לעצמו בלאות, זמן וסבלנות…

“שאם לא,” המשיך פלינט כשהוא מתחיל להתרומם מכסאו, “אני עומד ללכת למקום אחר. ישנו עוד פסיכיאטור במעלה המסדרון. מישהו בשם ד”ר שנאפ… שנאפ…"

בבהילות, רמז ד“ר דיפרצ’ר לאיש לחזור ולהתישב. בכל פעם שהוא איבד לקוח משלו לטובת ד”ר שנאפנהוקר, הצליח גיסו, באמצעות מזל יוצא מגדר הרגיל, לפתור את הבעיה תוך זמן קצר ביותר. השחצנות שד"ר דיפרצ’ר נאלץ אחר כך לסבול, היתה ללא נשוא. האיש הזה אפילו כתב פעם מאמר בבטאון המקצועי.

ד"ר דיפרצ’ר הביט בגועל בקופסת האבקה ובמילים שעל פיסת הנייר. ובכן, אם נגזר עליו להדגים את חוסר התועלת שבהטלת כשפים – אזי נגזר עליו, וזהו זה.

“אם אטיל את… הכישוף הזה,” אמר לבסוף, כשהוא מנסה להעניק למילים משמעות עמוקה, “האם תבטיח לי, שבאמת תנסה להסיר את הכפפות הדמיוניות הללו, תקלף אותן כמו נחש המקלף את עורו – עור לו איננו זקוק עוד?”

“כן! כן!” הסכים פלינט בהתלהבות.

“אידו קווידו! סכיזו! ליבידו!” פיזם ד"ר דיפרצ’ר, תוך שהוא מפזר את האבקה על ידיו המושטות של פלינט, ומבצע בידו השניה תנועה מסוימת. אחר כך התישב שוב בכסאו, וחייך בסלחנות.

“תודה רבה!” התנשם פלינט בהכרת תודה. ואז בצליל של זיפ־סיפ־סנאפ, קילף מעל ידיו צמד כפפות שקופות מחומר גמיש, כאילו השיל מעל עצמו עור מת, והשליך את שתיהן על המכתבה. ד"ר דיפרצ’ר לטש עיניו בפליאה בגבעה הקטנטנה של גומי דקיק ועדין, אשר מוטטה את מגדל הקלפים הפסיכולוגי שלו בקול חלול.

“והנה התשלום המגיע לך,” אמר פלינט בעליזות, כשהוא משליך על השולחן כמה שטרות. “ושוב רוב תודות לך.” פלינט יצא מהמשרד, כשהוא טורק את הדלת מאחוריו.

ד“ר דיפרצ’ר עצם לרגע את עיניו, והקשיב לתיקתוק שעון הנחושת שלו. כמובן שיתכן שהאיש הזה מנסה פשוט למתוח אותו. יתכן אפילו שהשרלטן הרעשני הזה, שמומחיותו בהחזקת ידיהן של נימפומניות עשירות, אותו מציצן פסיכואנליטי, ד”ר שנאפנהוקר, הוא שהדיח אותו לכך. לא, במחשבה שניה, לא יתכן שהיתה זאת מתיחה. אף אחד – אף לא ברט שנאפנהוקר בכבודו ובעצמו – לא יהיה מוכן לשלם 150 דולר לשעה עבור התענוג המפוקפק הזה.

הוא הרים כפפה אחת והביט בה. היא היתה הפוכה כעת מתוכה החוצה. הדבר נגרם בגלל שפלינט ממש קילף אותה מעל ידיו, אך נראה היה, ששני צדדיה זהים האחד לשני. מעולם לא הזדמן לו לנגוע בדבר כה רך ועדין, כה קליל ושקוף! הוא סובב את הכפפה לכל צדדיה. היא לא היתה כבדה יותר מקור עכביש, אך היתה גמישה כמו סרט גומי. הוא תחב לתוכה את אצבעותיו לנסיון. מענין עד כמה חמימה ונוחה היא כפפה זו! הוא חבש אותה כולה. אכן, אתה ממש בקושי מסוגל לחוש שהיא נמצאת שם! הוא הרים את הכפפה השניה וחבש גם…

הסיבה לכך, שאינני מסוגל להסיר כפפות אלו, אמר לעצמו ד"ר דיפרצ’ר למחרת היום, כשהוא לוטש את עיניו לעבר אצבעותיו, היא שהגומי ממנו הן עשויות נמצא כל כך קרוב לעור עד שאינני מסוגל לאחוז בהם אחיזה שתספיק על מנת להסיר אותן. לו רק היו לי צפרניים ארוכות יותר.

הדלת נפתחה לפתע ודרכה נדחף פרצופו המאיר של ד"ר שנאפנהוקר.

“בוקר טוב, מנלי,” רעם קולו. “יצאתי לנסות לארגן איזה עסק, ודבר ראשון חשבתי אודותיך.” הוא צחק בלבביות.

“האם לעולם אינך דופק בדלת?” נהם ד"ר דיפרצ’ר.

“אני מקווה שלא העלבתי אותך, דוקטור, פשוט חשבתי להשאיר לך תכנית של המפגש החודשי הבא במכון. האם כבר סיפרתי לך שהפעם אני הוא המרצה־האורח?” הוא השליך מעטפה על המכתבה ונעלם.

ד"ר דיפרצ’ר הפנה את תשומת ליבו חזרה לכפפות. אכן, מוזר שלא הצליח להסיר אותן. מאד מוזר. לא שזה ממש הטריד אותו – הן היו נוחות וכה קלילות, עד שבקושי חשת בכך שהן נמצאות עליך. הלילה יבקש מאמילי, שתנסה להסיר אותן ממנו. אך זה בכל זאת מטריד במקצת, לא להיות מסוגל לעשות זאת בעצמך.

כמובן שהוא לא חש שום דחף לקלפטומניה – כלל וכלל לא. הוא חייך לעצמו. למען האמת – אם היית מרשה לדמיונך להפליג קצת, יכול היית לומר שזה בדיוק להפך. אמש הוא השאיר ספר מסוים באוטובוס והבוקר שכח את מקטרתו החביבה בבית הקפה. מוזר, מאד מוזר.

עיניו נדדו לעבר שתי שקיות החפצים הגנובים שפלינט השאיר. את אלה אני חייב להחזיר, אמר לעצמו – לא טוב שהם יסתובבו ככה במשרד. הוא הרים את השקיות, וכשחיטט בתכנן גילה על פי התוויות שעליהם, כי רב החפצים נגנבו מחנות כל־בו של האחים סנואו. השעה היתה שעת הפסקת־הצהרים, השעה המתאימה ביותר להחזיר את החפצים למקומם.

מכירת סוף העונה השתוללה בכל־בו של האחים סנואו, מסדרונות הכל־בו המו עדרי נשים, שקנו מכל הבא ליד. ד"ר דיפרצ’ר, חובק שתי שקיות חומות גדולות, פילס לו דרך בהחלטיות לעבר שולחנות התצוגה.

אגף ארנקי הנשים היה המקום בו אחזה אותו לפתע התשוקה. הוא נלחם בה אך, היא חזרה – חזקה יותר, עקשנית יותר – ותוך רגע קט, התפתחה והפכה להיות דחף פראי ובלתי הגיוני שגרם לדגדוג בקצות אצבעותיו ולרעד לאורך כל גופו.

הוא מצא עצמו נרכן על אחד הדוכנים וידיו נשלחות לעבר השקיות שנשא. נשימתו הלכה ונתקצרה, כאשר שלף החוצה את החפץ הראשון שאצבעותיו נגעו בו – מגב לחלון מכונית. הוא הביט סביבו בגניבה. איש לא הביט לעברו. בתנועה מהירה כברק השחיל את המגב אל בין שני ארנקי עור שנחו על הדוכן. אזי חזר והציץ לצדדים בעצבנות, ומיהר החוצה כשליבו הולם בקצב, ובליבו תחושה מוזרה של נצחון.

“ההיפך מקלפטומניה – זאת המחלה שלך!” האשימה הגברת דיפרצ’ר את בעלה בקול צעקני והיסטרי כשבועיים מאוחר יותר, בשעת ארוחת הצהריים. היא היתה אשה גדולה והחלטית, בעלת עיני פלדה והתנהגות נינוחה, אך ברגע זה, לא הראתה זאת כלל. “אתה הינך נון־קלפטומן, ואתה חייב לעשות משהו בקשר לזה!”

“ואני אומר לך שהכל בגלל הכפפות הארורות הללו!” צעק הדוקטור כשהוא פוסע הלוך וחזור לרוחב החדר. ארוחתו התקררה בלא שטעם ממנה. שערו היה מדובלל. בעיניו נצצו אורות משונים. ידיו נתקפו מדי פעם בהתקף של צביטות הדדיות.

“אתה, סחבן־חנויות שכמוך… זאת אומרת דחפן־חנויות שכמוך!” לסתה היציבה בדרך כלל רעדה מזעם. “מתגנב לחנויות כל־בו, ומשאיר מזכרות על כל הדוכנים, את האגרטל הכחול שלי! את המחרוזת שלי! כמעט את כל כלי הכסף שלנו! אפילו את שעון הנחושת הקטן שלך! הכל אבד!”

“הכל בגלל הכפפות, אני מסביר לך!” דיפרצ’ר משך, צבט וגרד לשווא את גב ידו. “אני פשוט חבשתי אותן הפוך. הפנים כלפי חוץ והחוץ כלפי פנים!… לעזאזל, לו רק יכולתי לאחוז בהן!”

“והיום התקשרו אלי שוב מהספריה הציבורית,” בכתה בקול רם, “לא עובר יום בלי שתדחוף שנים־שלושה מהספרים שלך לתוך הארונות שלהם!”

“טוב, לו היית עוזרת לי להוריד מעלי את הדברים הארורים האלה בלילה הראשון, כשבקשתי ממך, יתכן שלא הייתי שקוע בבוץ הזה!”

“אבל הערב!” התעוותו שפתיה של גברת דיפרצ’ר, וקולה הפך גבוה וצרחני, “באוטובוס – זה היה הקש ששבר את גב הגמל! ראיתי אותך במו עיני. הצורה שבה סחבת מכיסו של האדם ההוא את ארנקו, דחפת פנימה שטר של 10 דולר משלך והחזרת אותו לכיסו. אני אומרת לך מנלי, אתה חייב ללכת ולהתיעץ עם מישהו!”

“ואני אומר לך, שהכל בסדר איתי! זה בגלל הכפפות! כשפלינט קילף אותם מעליו, הפך אותן כלפי חוץ. הן חבושות עלי הפוך, אינך מסוגלת לדחוף לך את זה לראש?” הוא תקע סיגריה בזוית פיו.

“כפפות! כפפות! כפפות! אני אומרת לך בפעם המאה שאתה לא חובש שום כפפה!”

“איפוא לעזאזל המצית? נהם ד”ר דיפרצ’ר, כשהוא טופח על כיסיו. “הוא היה בכיס החזיה הבוקר.”

“השאלה היא,” צווחה אשתו בהיסטריה, שולחת ידיה להזיז את כנפות מעילו, “היכן היא החזיה שלך?… מנלי, מוטב שאומר לך, קבעתי לך פגישה.”

היא חפרה בארנקה והעלתה משם כרטיס ביקור.

“שנאפנהוקר!” הוא צרח.

“ברט התנהג מאד יפה, כשסיפרתי לו את הסיפור.”

“בשום פנים ואופן אינני מוכן ללכת לאח הגועלי הזה שלך!” צרח ד"ר דיפרצ’ר, עיניו מאדימות מרוגז. “אפילו היה הפסיכיאטור האחרון עלי אדמות! אותו…” לפתע, באמצע המשפט, שחרר את נשימתו בשריקה, ולטש עיניו בחלל האויר זמן מה, כשעל פניו מתפשטת לאיטה הבעה מהורהרת ומרוצה. רופא אליל שכמותו! נשארה עדיין מעט אבקה… מדוע לא עלה במוחו קודם לכן הרעיון, להלביש כפפות אלו על ברט? הבדחן הזול הזה אהב מאד לנסות חפצי לבוש של אנשים אחרים, לשם הבדיחה שבענין – כובעי נשים, עניבות פרפר ענקיות ושאר ירקות. האיש הזה פשוט אינו מסוגל לעמוד בפני הפתוי הגלום בזוג כפפות גומי!

“אתה הולך אליו, ברור?” אמרה אשתו.

“מובן מאליו שכן!” ענה ד"ר דיפרצ’ר בקול עולז, כשעל פניו מתפשט חיוך ממזרי.

מעולם לא היו רופא ופציינט כה שמחים לראות האחד את השני, כמו באותו יום בו נכנס ד“ר דיפרצ’ר לחדר עבודתו המרוהט בפאר של ד”ר שנאפנהוקר. פרצופו של ד“ר שנאפנהוקר זרח באושר בלתי־מוסתר, המאפיין סטודנט לאנטומיה, העומד לנתח זן נדיר של אמבה קצרת זנב, בעוד שד”ר דיפרצ’ר הביט לעברו במבט תמים, האופיני לאדם העומד לעולל תעלול נבזי. במשך שתי דקות תמימות לחצו שניהם האחד את ידי רעהו.

“ובכן!” פתח ד"ר שנאפנהוקר בלבביות, כשהוא חסר סבלנות להגיע כבר לנקודה, בה יהיה עליו לקבוע את הדיאגנוזה. “אמילי ספרה לי, שישנה איזו בעיה המציקה לך.”

“אני מצטער על כך, שאני נאלץ להטרידך בדבר כה פעוט.” השיב ד"ר דיפרצ’ר, כשהוא מתאמץ בכל כוחו שלא לגחך.

במשך כשעה תמימה התיר ד“ר דיפרצ’ר לגיסו “לחלוב” ממנו את הסיפור המוזר שלו, ולבסוף, לאחר שהסביר את הוראות השמוש והדף את קופסת האבקה הלבנה אל צידה השני של המכתבה, הוא צפה בד”ר שנאפנהוקר המניד ראשו בתנועה של חוסר ישע שוקע חזרה בכורסתו.

“מנלי ידידי,” פתח שנאפנהוקר, “חושבני שהפתרון היעיל ביותר הוא נטילת חופשה נוספת של עוד שישה חודשי מנוחה מוחלטת, אולי אפילו שמונה. אתה חייב זאת לאמילי, אתה יודע, וגם לעצמך.” הוא שלח ידו לטלפון.

ד"ר דיפרצ’ר היה מוכן לסיטואציה מעין זאת. כשעיניו יורות ברקים – או, לפחות, מה שקיווה, שיראה כברקים מאיימים – זינק מכיסאו, אחז בסכין הנחושת לפתיחת מכתבים ונרכן מעבר למכתבה כשנשימתו כבדה.

“האם תטיל את הכישוף ההוא או לא?” צעק, כשהוא דוקר את פני מכתבת המהגוני בקצה הסכין.

ד"ר שנאפנהוקר מיצמץ ביראה.

“כמובן, מנלי, כמובן,” ענה. “אני אטיל את הכישוף ואחר־כך אזמין לך מקום בבית ההבראה.” הוא הרים את קופסת האבקה והציץ בעצבנות בפיסת הנייר שבידו.

“אידו! סקיווידו! סכיזו! ליבידו!”

בצליל של זיפ־סניפ־סנאפ קילף ד“ר דיפרצ’ר את הכפפה מעל ידו השמאלית ואז, כאשר החל מסיר את הכפפה השניה, נתקל לפתע בבעיה, שדרשה ממנו הכרעה תקיפה בין שתי אפשרויות: האם עליו להפוך את גיסו לסחבן חנויות או לדחפן חנויות? הישאיר את הכפפות, כשצידן הנכון מופנה כלפי חוץ או כלפי פנים? כל אחת מהאלטרנטיבות טמנה בחובה סיכויים מזהירים כל כך, עד כי לרגע קט חש ד”ר דיפרצ’ר, כי הוא נקרע בין שתי האפשרויות המפתות. ואז נחה עליו ההשראה, והתשובה במוחו. מה יקרה, אם ישאיר כפפה אחת כשצידה הנכון בחוץ, וכפפה אחת כשהיא הפוכה, וצידה החיצוני מופנה פנימה…?

“ברט!” קראה גברת דיפרצ’ר, כשהיא פותחת את הדלת בפני אחיה, שבוע אחד כך, “הכנס! הכנס!”

“אינני יכול, לצערי,” השיב לה ד"ר שנאפנהוקר, כשהוא מושיט לה קופסת קרטון ובתוכה שכן מספר מגוון של חפצים. “פשוט רציתי להשאיר את אלה אצלכם, אלה הם חלק מהחפצים שמנלי שכח אצלי במשרד לפני… לפני שרפאתי אותו.”

גברת דיפרצ’ר נטלה את קופסת הקרטון.

“אני חייבת לציין, שהינך ממש קוסם, ברט. טיפול אחד בלבד, ומנלי מרגיש עכשיו כמו תינוק שנולד מחדש.”

“אה, זה לא היה ענין מסובך במיוחד,” אמר ד"ר שנאפנהוקר כשהוא נסוג בעצבנות במורד המדרגות. בעיניו נראו סימנים של מתיחות מסוימת, ואצבעותיו צבטו מדי פעם את כפות ידיו.

גברת דיפרצ’ר סגרה את הדלת וחזרה לחדר האוכל, בו ישב ד"ר דיפרצ’ר וטרף ברעבתנות ארוחת צהריים ענקית.

“זה היה ברט,” הסבירה. “עם קרטון נוסף של גרוטאות. אתה יודע, מנלי, אני מודאגת בגינו. הוא ממשיך להביא את כל החפצים האלה לכאן, כשהוא עומד על כך שהם שייכים לך, בעוד שהם כולם שייכים לו עצמו! הנה העט הנובע שלו, סכין המכתבים שלו, אפילו ספר הפגישות שלו! ומה שגורם לענין להראות מוזר עוד יותר,” המשיכה, כשהיא מנידה בראשה, “זה שכל פעם שהוא בא להפקיד אצלנו קרטון אחד, הוא מצליח לצאת מכאן, כשהוא מסלק איכשהו קופסה שלמה של חפצים משלנו!”

היא פנתה לעבר החלונות, והציצה מעבר לחרכי התריסים הוונציאנים. “הבט בו שם! הוא מוריד את הצנור מברז כבוי השריפות! מה יעשה עם זה? מה יעשה עם זה? בחיי, האיש הזה הפך להיות סנאי מהלך על שתיים!”

“כנראה עבד קשה מדי על אותו נאום שלו,” אמר ד"ר דיפרצ’ר ופניו מאירות, תוך שהוא נוטל עוד קותל חזיר ראוי להתכבד בו. “תמיד ידעתי, ששנאפנהוקר עוד יתמוטט יום אחד”.

הסיפור שלפנינו מוגש כשרות להורים שאולי חשקה נפשם לפנק את ילדיהם ברובוט חביב בתור מתנת יום הולדת…

מקריאת הסיפור לא קשה לנחש את תחום עיסוקו של המחבר, שמואל גבע, שהינו מתכנת־מחשבים במקצועו, ואחד מבעלי חברה לעיבוד נתונים מהגדולות בארץ.

* * *

ג’ין פקחה את עיניה וראתה את אפ־איקס־732 מסיט את הוילונות. זו היתה התמונה שנתגלתה לעיניה בכל בוקר. היא תמהה, האם היא מתעוררת מהסטת הוילונות או שמא אפ־איקס־732 הינו מתוחכם עד־כדי־כך שהוא מסיט את הוילונות בדיוק כשהיא מתעוררת. איך שלא יהיה, הרגיז אותה המראה. היא התמתחה כשפיקסי (זה הכנוי שבו כנתה את אפ־איקס־732) נגש אליה, ברכה בברכת בוקר־טוב, וכמו להכעיס הציב לפניה מגש עם ארוחת בוקר, בדיוק כפי שרצתה.

פיקסי היה רובוט מאד משוכלל, בעל צורה נאה וקול מרגיע. אך העובדה, שנמצאה במחיצתו במשך רוב שעות היום, גרמה לג’ין בת השש להגיב בתוקפנות כלפיו.

בסיימה את ארוחת הבוקר פינה פיקסי את הכלים והכין לה את בגדיה על הכסא. היא התעלמה מן הבגדים ואמרה בקול זועף:

“אני רוצה לשחק עם הבובות.”

פיקסי סדר את בובותיה בחדר הבובות שהיה צמוד לחדרה ושאל: “במה את רוצה לשחק עם הבובות?”

ג’ין ענתה: “מתחשק לי להאכיל אותן בפופ־קורן.”

פיקסי הסתובב ופנה לכוון המטבח. כעבור מספר דקות הוא שב כשבידו קערה.

“הפופ־קורן מוכן.” הכריז בקולו השלו.

ג’ין כעסה, “חלק אותם כבר, טיפש.”

“וכמה לחלק בכל פעם?” שאל פיקסי.

“אפס,” ענתה ג’ין ועזבה את החדר בזעם, בטורקה אחריה את הדלת.

ומבעד לדלת הסגורה היא שמעה את קולו של פיקסי:

“אפס לך ונשאר עוד 362,”

“אפס לך ונשאר עוד 362,”

“אפס לך ונשאר עוד 362,”

“אפס לך ונשאר עוד 362,”…

לא ברור לנו כמה מן הקוראים בקיאים ברזי הפיסיקה המודרנית, (תורת הקוואנטים, משוואות שרדינגר, גלי גרוויטציה וכל השאר…). ידע מסויים בכל אלה יוסיף, ללא ספק, על ההנאה שבקריאת סיפורו המצויין של יגאל צמח, פיסיקאי צעיר המשרת כעת כשרות סדיר, מה שלא מפריע לו למשוך ידו בעט סופרים.

* * *

“ובכן,” אמר ד"ר־דרג־5 ג’ונג, כשהוא תולה את מעילו בראש מערכת הקולבים, “יש לנו אסטרו־פיסיקאי נוסף. מאנשי הגל החדש, נדבק גם הוא, כמובן, בקסמה של שיטת וודהד לאיסוף ועיבוד נתונים קוסמולגיים.”

“ומה בכך?” ענה ד"ר־דרג־3 טסה בהתלהבות, “זה באמת דבר נפלא. אמנם, במבט ראשון, אנו אוספים נתונים ממאתיים וששה עשר סוגים שונים של מכשירים (ומספר רב מכל סוג), הפזורים על פני כל מערכת השמש, והאוספים את הנתונים לאורך סיבוב מלא של הכוכב – כן, כל זה נראה מרשים מאד. אולם מה, גודל מערכת השמש כולה (ואפילו תוסיף את לויני השמש המלאכותיים הרחוקים) לעומת כל היקום? נניח, שהיית בונה עדשת מצלמה, ששטחה כשטח החתך של מערכת השמש. האם יכולת לזהות כוכבי־לכת בודדים בגלקסיות רחוקות?! הרי הדבר דומה לנסיון לצלם הבעת פני אדם, העומד על הירח, במצלמה פשוטה המוצבת על הארץ. והלא בשיטת וודהד איננו מנצלים את כל שטח החתך של מערכת השמש, אלא רק קוים דקים מתוכו (מסלולי כוכבי הלכת עליהם מוצבים מכשירי המדידה) – ממש כלום! ובכל זאת, אחרי העיבוד במחשב – פרי גאוניותו של וודהד – ראה איזה ‘קלוז־אפ’ נהדר.”

ד"ר טסה לחץ קלות על כפתור שמעל לשולחנו, החדר הואפל, ועל מסך שבפינת המעבדה הוקרנה תמונה בהירה למדי, של שמש וארבעה כוכבי־לכת חסרי לווינים מסביבה. המחשב הבליט את הנקודות, כמובן, מעבר לפרופורציות הגודל האמיתיות. “מרחק של ארבעים ותשעה מיליון שנות אור מכאן! קוטר הגלקסיה כולה – מאתיים אלף שנות אור ואילו גודל המערכת הזו – 5.6 דקות אור בלבד!! האין זה מלהיב?!”

“כן, ראיתי כבר דברים כאלה,” ענה ד"ר צ’ונג בלא התלהבות יתירה. “ועתה, יש לכם, בפוטנציה, יותר נתונים ממה שתוכל כל הציוויליזציה האנושית לנתח בעשרת אלפי השנים הבאות,” חיוך דק של ספקנות נמתח בין שפתותיו. “ולכן כולם רוצים לעבור לאסטרונומיה. רק תאמר למחשב היכן בדיוק אתה מעונין למקד את התמונה, והוא כבר יעשה את העבודה השחורה עבורך. עולם ומלואו. רק מגבלות התקציב מבטיחות (והוא לכסן מבט מלגלג אל עמיתו) שרק הטובים ביותר הם שיגיעו למקצוע.”

“או־קיי, אני לא דרג־5. לא כולנו גאונים, אתה יודע. והגעתי הנה באמצעות קשרי – אין דרך אחרת – גם זאת אתה יודע. אבל בשיטת וודהד אין צורך בכשרון, זאת האמת. המזל הוא הקובע. בעצמך אמרת, שיש הרבה מדי כוכבים ביקום, ואין שום אפשרות לדעת מראש, על איזה מכולם יש להתמקד, על מנת לחזות בתופעות חדשות ומענינות. רק באחת ממאה אלף תצפיות מגלים משהו –” הוא הנמיך את קולו, והוסיף בגאווה מבוישת קמעה, שהפכה להיות דרמטית לקראת סוף המשפט, “נדמה לי, שהכבוד נפל היום בחלקי.”

החדר הואפל שנית, ועתה נראתה על המסך הגלקסיה כולה. “זו אותה גלקסיה בה דיברנו קודם,” פתח טסה, “והיא איננה נראית כמשהו מיוחד, לא כן? אולם שים לב לאזור זה שבקצה הגלקסיה.” התמונה התרכזה על האזור המבוקש. “מוזר, לא כן? מעין מוט גלילי דק וארוך, לגמרי ישר, בקוטר של שמונה מאות שנות־אור ובאורך של חמש־עשרה־אלף שנות אור. והבט היטב – משני צידי המוט פרושות מעין כיפות כדוריות וצפופות מאד. באזור ה’מוט' ישנן למעלה מעשרה מיליון מערכות שמש – ועכשיו שים נא לב היטב – כולן זהות לזו שהראיתי לך לפני רגע! אותה מסת שמש, אותם ארבעה כוכבי לכת (וגם ארבעה אלה זהים זה לזה) מסביבה, ובתשעים וששה אחוזים מן המערכות גם אותם רוחקי מסלולים בדיוק. רק בארבעה אחוזים מן המערכות יש שנוי המתבטא במרחקים אחרים של כוכבי הלכת מן השמש שלהם; וגם את אלה ניתן לסווג לשלוש קבוצות, שבכל אחת מהן כל המערכות זהות לחלוטין. ארבע קבוצות עיקריות אלה, כוללות 99.95 אחוז מהמערכות המצויות ב’מוט' זה. לעניות דעתי, אלה נתונים מדהימים ביותר – וגם מביכים ביותר, הייתי אומר.”

הזזת הכסא הרעשנית של טסה שברה את הדממה שנשתררה. “או, כן, כן. אחולי, ידידי – זו באמת ‘פצצה’. הרי אין ספק שמדובר ביצירה מלאכותית.” טסה הביט בצ’ונג בתדהמה.

“יצירה מלאכותית!” נזדעק. “בקנה מידה אסטרונומי – אי־אפשר. עד כמה שלא תהיה ציוויליזציה אינטליגנטית ומרובת אוכלוסין, ועד כמה שלא תשלוט בכוחות כבירים – יש מגבלות תאורטיות. אתה מכיר את החוק הרביעי של תורת סדרי הגודל בתרמודינמיקה. זו תאוריה חדשה יחסית – אך מבוססת ביותר. קונסטרוקציות אסטרונומיות הן מחוץ להישג יד. חיידקים אינם יכולים לבנות גשר לירח.”

“אם כך, אתה וודאי סבור שמצאת הוכחה למציאותו של אלוהים?” ד"ר טסה לא השיב. “שום תאוריה אינה יכולה לעמוד מעל העובדות – עיניך הרואות. אך אינני יודע מדוע קבעת שקונסטרוקציה קוסמית זו סותרת את חוק ברידל. מחוץ להישג יד שלנו, או של יצורים מסדר הגודל שלנו – אולי כן. אבל מדוע לדעתך לא תיתכן אינטליגנציה בסדר גודל אסטרונומי? אם תשאל לדעתי – ה’מוח', שתכנן את המבנה שגילית, הוא פשוט הגלקסיה כולה.”

ד"ר טסה היה נדהם מכדי לומר דבר.

“ראה,” הסביר ד“ר־דרג־5 צ’ונג בסבלנות, “אין זה קשה כל כך לתפישה. מעברי האינפורמציה בתוך הגלקסיה מתבצעים ע”י שדות וגלי גרוויטציה, ותנועות והתנגשויות פיסיות בין מערכות וכוכבים. קיים בודאי מערך לוגי מתוחכם, הנותן לכל הפעולות הללו משמעות – כמו לזרמי יונים במוח האדם או לזרמים חשמליים במחשב. אחרי הכל, יתכן וגם שביל החלב שלנו הוא גלקסיה ‘חושבת’ – בלי שנדע אפילו על כך!”

“הרעיון הוא מפתיע, כן, ומענין,” ד"ר־דרג־3 טסה החליק, מהורהר, על שפמו, “אבל חכה רגע. החלק היחיד בעל חוקיות הוא אותו מוט עליו דיברנו. בכל שאר הגלקסיה אין שום סימן המצביע על מבנה – ודוקא לגלקסיה עצמה אתה מייחס תכונות של יצור אינטליגנטי.”

בהסח הדעת שבר ד"ר צ’ונג לשניים ענף עץ שנקלע אל בין ידיו. "אתה מזכיר לי בור, שלא ראה תווים מימיו, מסתכל על תווי הסימפוניה התשעית של בטהובן ואומר: ‘מה, זאת היצירה הגדולה?! אינני מבחין בשום גאוניות באוסף הסימנים הללו!..’ ראית פעם תצלום של מולקולת חלבון, או חומצה אמינית במיקרוסקופ רב־חלקיקי־משולב? הוא נראה כמו ערימת פירות בשוק. להבחין, מצילום כזה, שסוד החיים טמון דווקא כאן? רק אחרי שתחליף את הכתמים המטושטשים בסימונים כימיים מקוצרים, תסדר אותם יפה (ובחוכמה) על נייר דו־מימדי, ותשקיע עשרות שנים של מחקר מעמיק. לעומתם, גביש פשוט וחסר חיים (וחסר שמץ של תחכום), נראה כליל היופי והשלמות.

אם ברצונך למצוא באמת את סודות הגלקסיה – אסוף נתונים על מיליארד כוכבים, והכנס אותם לתוכנית למציאת הקשרים פנימיים; מאלו שמשתמשים בהן לזיהויים ביצירות אמנות. וגם אז אני מסופק בדבר סיכויי הצלחתך." ד“ר־דרג־5 צ’ונג לחץ כלאחר יד על כפתור הסמוך לידידו, וכעבור רגע הגיעה כוסית של ‘גלידול’ בצבע שקוף. בעודו טועם מן המעדן האופנתי, בחן ד”ר־דרג־3 טסה שנית את תגליותיו.

“אם כך הם פני הדברים,” אמר בהיסוס מה, “מן הראוי שנפנה לשאלה הפשוטה יותר. למה משמש המבנה המלאכותי הזה?”

“נראה,” השיב ד"ר־דרג־5 צ’ונג, “שהגלקסיה שלך מעוניינת להביט מעט ביקום. לשם כך יצרה פנס כיס נחמד.”

“אתה מתלוצץ?” קימט ד"ר־דרג־3 טסה את מצחו.

"כלל וכלל לא. ל’מוט' שלך הייתי קורא בשם ‘גייזר’. ראשי תיבות של

הכיפות מהוות מראות כדוריות ליצירת המהוד. זהות מערכות השמש היא תנאי הכרחי לפליטה מאולצת – כל פולסי הגרוויטציה חייבים להיות באותו אורך גל. מכאן גם ההתפלגות בין המסלולים: לא כל המערכות נמצאות ברמת היסוד, אלא חלקן ברמת הערור העליונה או התחתונה, או ברמת מעבר כלשהיא."

“על איזה רמות אתה מדבר, למען השם!” התפרץ טסה, “הרי אלו מערכות מאקרוסקופיות ואפילו קוסמיות! אלה אינם אטומים מיקרוסקופיים בעלי רמות אנרגיה, הכפופים לתורת הקוונטים. אין כאן מסלולים בדידים; כל מסלול הוא אפשרי. לכן אין שום קפיצה פתאומית ממסלול למסלול – ואין פליטת קרינה. איך תיתכן כאן לזירה בכלל, או בעצם צריך לומר ‘גזירה’, שהרי מדובר בגלי גרוויטציה, לפי התאוריה הדימיונית שלך.” הוא שאף מעט רוח.

“ובכן, הבה ונעשה ניסוי קטן,” ענה צ’ונג באורך רוח. “האם ידועה לך מסת השמש במערכות הזהות שלך?” טסה תיקתק על לחצניות מסוף המחשב, והעביר את הנתון המבוקש. צ’ונג הפעיל באצבעות ידו השמאלית את המחשב הזעיר המושתל בשורש כף ידו. “הנה,” הראה את התוצאה לחברו, “זוהי, אני מהמר, מסת כל אחד מכוכבי הלכת שלך. אנא, בדוק.”

“בדיוק של עשירית האחוז, שהוא דיוק המדידה של נתונים אלה, אבל, לכל השדים כיצד – –”

"שמעת על פרופסור אלרוי? אין דבר. גם הוא לא שמע עליך. פרופ. אלרוי חי שנים רבות לפני וודהד – בסוף המאה העשרים, אם לדייק. לא היו לו נתונים על מערכות שמש אחרות. הוא רק חיפש דרך להסביר את החוקיות הפנימית במרחקיהם של כוכבי הלכת מן השמש במערכת שלנו; אתה וודאי מכיר אותה. הוא ניסה להוכיח כי, עד כמה שהדבר נשמע בלתי סביר, הסיבה נעוצה בקוונטיציה גרוויטציונית הקיימת במערכות כוכבים בדומה לזו הקיימת באטומים. הרגע, הנח לי להסביר.

אם ניישם את משוואת שרדינגר, ה’לב' של תורת הקוונטים ושל הפיסיקה האטומית, למערכת גדולה כמו מערכת שמש – נקבל, אמנם, סידרה של מסלולים אפשריים בדידים, כמו באטום – אך הם יהיו כה רבים וכה צפופים, עד שמבחינה מעשית לא יהיה כל הבדל בינם ובין רצף מוחלט.

כל זה היה ידוע עוד בראשית המאה העשרים. במערכות גדולות הפיסיקה של שרדינגר הופכה להיות הפיסיקה של ניוטון, מכל בחינה מעשית. גוף מאקרוסקופי יכול להמצא בכל מקום שהוא ובכל אנרגיה שהיא – בניגוד להגבלות החלות על אלקטרונים באטום. שם יכולים אלקטרונים להמצא רק במסלול זה או אחר – ומעבר ממצב למצב הוא שיוצר פליטה או בליעה של קרינה.

באטומים קיימת תופעה נוספת. לא כל מעבר ממסלול למסלול הוא אפשרי. ישנם כללי ברירה, היוצרים מעברים אסורים, ואלה אינם מתבצעים. פרופ. אלרוי ניסה לטעון, שגם במערכת גרוויטציונית ישנם מעברים אסורים. למעשה, הוא אמר, כמעט כל המעברים (ומספרם אדיר עקב הריבוי העצום של המסלולים האפשריים) אסורים, ורק מיעוטם מותר.

במקרה כזה, למרות שיש כל כך הרבה מסלולים אפשריים צפופים – לא יוכל כוכב, הנמצא במסלול מסוים, לעבור סתם כך לכל מסלול סמוך, אלא רק ‘לקפוץ’ למסלול רחוק, שהמעבר אליו מותר; כמו אלקטרון באטום. במקרה כזה יש פליטה של קרינה גרוויטציונית. המערכת מתנהגת כמערכת קונטית לכל דבר." ד"ר צ’ונג נח קמעה.

“אינני מאמין בזאת. זה גיבוב שטויות. איזה בסיס יש לכך?”

"אין שום בסיס. פרופ. אלרוי בעצמו נאלץ להודות בכך. לו היה זה נכון – היינו מבחינים בכך גם בעת הטלת אבן או שיגור חללית. אך, כידוע, אבן נזרקת מתנהגת בדיוק לפי חוקי ניוטון, בלא שום צורך במשוואת שרדינגר ותורת הקוונטים. נסיונו של אלרוי נכשל.

בכל זאת, גילה אלרוי דבר מענין; אם כי, כך חשב, חסר ערך מעשי. מסתבר, שבתנאי מסויים מאד, כן יתקיימו כללי ברירה כאלה, שיהפכו מערכת שמש לדומה בהתנהגותה לאטום. הוא קיבל זאת ישירות מתורת השדות של שידלובסקי־קוטונגה. התנאי הזה – שלא נראה סכוי שיתקיים באופן מקרי – הוא שמסת השמש תהיה גדולה מהמסה המצומצמת של כוכבי הלכת ביחס, השוה בדיוק לריבוע של קבוע המבנה הדק."

“ויחס זה מתקיים כאן, כפי שהראית לפני כמה דקות,” מלמל ד"ר־דרג־3 טסה בהתרגשות. “אם כך, אין ספק. זו יצירה מלאכותית, הבנויה על התאוריה של אלרוי; ומטרתה היא שיגור גלי גרוויטציה בעוצמה אדירה לחלל. הייתי אומר שגילינו משהו.”

הוא הרים מבטו אל ד“ר־דרג־5 צ’ונג, שגחן מהחלון הקטן כלפי מטה. מהגובה בו היו שרויים, היתה האוניברסיטה המרכזית של שנגחאי פרושה במלואה מתחתיו, על ההמון העצום שבה. “אתה וודאי עומד לחפש חומר על התאוריה של פרופ. אלרוי, ולאחר מכן תתיישב לכתוב מאמר. לא אפריע לך. בעצם, באתי הנה רק בגלל האסיסטנטית החתיכה שלך – אבל אני רואה שהיא איננה. תמסור ד”ש.” והוא יצא בפתאומיות את המעבדה.

הצלילים, המבשרים כי מישהו מעונין לשוחח עימו, הגיעו לאזני ד“ר־דרג־5 צ’ונג שעה שהאוטומט גזז את צפורניו. הוא הפטיר, “קבל אותו,” ובחדר נשמע קולו של ד”ר־דרג־3 טסה, מבוהל לא מעט. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת.

"צ’ונג, אתה זוכר וודאי את שיחתנו מאתמול? הגלקסיה עם ה’גייזר', כמו שקראת לו. ובכן שמע: הגייזר מושלם, מוכן לפעולה. הריכוז הגבוה ברמה העליונה מוכיח, שהשאיבה פועלת, באיזה אופן שלא יהיה. כנראה כל מה שחסר על מנת שיתחיל לפעול הוא כוונון קל של המראות. אתה יודע, לייזרים הם מאד רגישים, וכל הוצאה קלה של המהוד ממצבו היציב מפסיקה את פעולת הלזירה.

כמובן, כל מה שראינו בתמונה התקיים לפני ארבעים ותשעה מיליון שנה, משום שהאינפורמציה התקדמה אלינו במהירות האור – אך מה זה משנה? נניח, שכמה ימים מאוחר יותר, הצליחה הגלקסיה האינטליגנטית לכוון את המראות כיאות – מה אז? הגייזר הענק החל לפלוט כמויות אדירות של אנרגיה בצורת קרינה גרוויטציונית, שגם מהירותה כמהירות האור, ובעוד כמה ימים, אם כך – היא תגיע הנה! למרבה האסון, הגייזר הזה מכוון ישר עלינו!!! ומה יתרחש כאן?!"

ד"ר טסה נשמע כמנסה להרגע מעט, ולשוא. “אני אומר לך מה יקרה. הזנתי את המחשב שלנו בכל הנתונים. אמנם, הכיוון, כמובן, אינו מדוייק לחלוטין. יש סטיה של מעלה וארבעים וארבע דקות כך שמרכז הקרן יעבור רחוק מאוד מאתנו. אולם, הקרן לא תהיה דקה כלל ועיקר. זכור שכל גלקסיה הניצבת בדרכה מפזרת אותה מעט לצדדים; שולי הקרן יהיו במרחק ניכר ממרכזה. למה להיכנס לפרטים? הרי בידי כל הנתונים הדרושים, והמחשב פסק חד־משמעית: לאחר שהקרינה תחלוף, יקטן מסלול כדור הארץ סביב השמש לפחות למחצית גודלו הנוכחי.”

ד“ר צ’ונג התמכר לעיסוי הפנים של המכונה, כחתול ללטיפת יד, והמשיך להאזין. “גם אם נתעלם ממה שיקרה בעת מעבר הקרינה (חשוב על ההבדלים בעצמת כח המשיכה בין מרכז כדור הארץ לקצוות – ומה שהבדלים אלה עלולים לעולל לנו), לא נוכל לעמוד בפני שינויי האקלים. כל המערכות הביולוגיות על הכדור יתמוטטו – שלא לדבר על המערכות הכלכליות והאדמיניסטרטיביות. זו תהיה שואה אמיתית; קץ המין האנושי, ללא ספק. לא נותר לנו זמן רב לחיות, ד”ר־דרג־5 צ’ונג.”

היתה הפסקה של כשתי שניות. “ידידי היקר, ד”ר־דרג־3 טסה," שלוות קולו של ד"ר צ’ונג, היה בה כדי להוציא את בודהא מכליו, "אני מאוכזב ממך. נראה שלא חוננת בדמיון רחב דיו לאסטרו־פיסיקאי.

האם שאלת את עצמך, מהי מהירותם של תהליכי חשיבה המתרחשים על פני גלקסיה שלמה? הבה ננסה להעריך. נניח, שהגלקסיה שלך – שקוטרה – מאתיים אלף שנות אור, אמרת – מחולקת לביליון תאים לוגיים. כל תא כזה, יהיה, איפוא, באורך של כעשרים שנות אור (לכל היותר שמונת אלפים שנות אור מעוקבות; אינני מאמין בתאים קטנים כל כך, משום שהם מכילים מעט מדי כוכבים. אבל אפילו כך). פעולה לוגית אחת תאריך, אם כן, עשרים שנה לפחות (מעבר אינפורמציה בין תאים סמוכים). פעולה מחשבתית מסובכת, כגון כוונון מראה, מצריכה לפחות כמה אלפי פעולות לוגיות? ומה בנוגע למעברים בין תאים שאינם סמוכים?! והרי חלק מהפעולות מוכרח להיות מכני, ולא רק ע"י קרינה, ואז זמני ההשהיה ארוכים בהרבה? והמתנות הכרחיות ליציבות ושווי משקל? לא, דוקטור, מיליון שנה היא הערכה נמוכה מדי לזמן הדרוש לכך.

יכולתי גם לומר זאת אחרת. קוטרו של מוח האדם הוא עשרים סנטימטר לערך. הגלקסיה – קוטרה מאתיים אלף שנות אור; כלומר, פי עשרים ושלושה סדרי גודל יותר. לעומת זאת, מהירות זרמי היונים במוח (כמאה מטר לשניה) היא פי שלושה מליון קטנה יותר ממהירות התפשטות גלי הגרוויטציה (שלוש מאות מיליון מטר בשניה, מהירות האור), שהם ששה וחצי סדרי גודל. אם כך צפוי שתהליך מחשבתי, הגוזל שניה אחת במוח האדם – יתמשך בגלקסיה על פני כמאה מיליון שנה.

תגליתך היא בלי ספק מעניינת מאד מבחינה מדעית," סיים ד“ר־דרג־5 צ’ונג, “ומשלהבת דמיון במידת מה. אך אם אתה מודאג בנוגע למחר – תוכל לישון הלילה בשקט, ד”ר טסה.”

בסוקרי את המאמרים שכתבתי בעשרים השנים האחרונות, שמתי לב לעובדה ששבעה מבין מאמרי הישנים לא נכללו באף אחד מהקבצים שיצאו לאור מדי פעם במתכונת של ספר.

בכל אחד מהמקרים היה זה מפני שלא הייתי שבע רצון מהמאמר, מסיבה זו או אחרת.

אך חוש הסדר שלי ייפגע אם אשאיר את העניינים כך. אם מאמר מסויים היה, לדעתי, בלתי משביע רצון, ואם הנושא איננו חסר חשיבות, אזי האין זה מן הראוי שאנסה שוב, כעבור זמן מה, והפעם אעשה זאת טוב יותר?

השביעי והאחרון מבין מאמרי שלא פורסמו בקבצים היה “מי זה שם בחוץ?” אשר הופיע בספטמבר 1963 על דפי המגזין ‘Fantasy and Science Fiction’ כלומר לפני יותר מחמש־עשרה שנה. המאמר דן באפשרות קיומם של חיים איטליגנטיים אי־שם בייקום, נושא שהעניין בו לא דעך עם השנים שחלפו. ואכן, נאס"א (סוכנות החלל האמריקנית) מציעה כעת להשקיע עשרים מיליון דולר וחמש שנות מחקר כדי לסרוק את השמיים לשם קליטת אותות שאינם סדירים לחלוטין אך גם לא אקראיים לחלוטין, ועל כן עשויים הם לבוא ממקור בעל תבונה.

מה הם סיכויי נאס“א להצליח? הרשו נא לי לחגוג את תחילת השנה ה־21 לכתיבת מאמרי במגזין הנ”ל בכך שאשב שוב על מדוכת נושא זה.

כדי להשיב על השאלה בדבר סיכויי ההצלחה של נאס"א, יהיה עלי להניח הנחות אחדות. שתי ההנחות הבסיסיות ביותר (ואולי השנויות ביותר במחלוקת, הן:

1) החיים היחידים הקיימים הם החיים כפי־שאנו־מכירים־אותם; כלומר, חיים המבוססים על חומצות גרעין וחלבונים, המתפקדים בסביבה של מים. אין זו הנחה מחמירה ממש. נסיוננו על כדור־הארץ מראה שמיגוון רחב של חיים התקיים ומתקיים על כוכב־לכת אחד זה – עשרות מיליוני מינים עם שפע מדהים של הבדלים חיצוניים – כולם זהים, באופן בסיסי, ברמה הכימית. ללא ספק יש מקום מספיק למגוון כזה שיאפשר קיום מערכות מינים שונות על פני כל כוכב־לכת של כל אחת מהשמשות שבייקום, ובלי העתקים זהים בשום מקום שהוא.

אך מדוע שלא נניח גם וריאציות בתבנית הבסיסית? בסיס של אמוניה נוזלית, או סיליקאטים? ובעצם, מדוע לא חיים גאזיים, חיים מוצקים, חיים של ריאקציות גרעיניות, או חיים של מוח טהור, או מחשבה טהורה?

נוכל להניח את כל אלה אם נרצה בכך, אך אין שמץ של הוכחה לקיומו של אף אחד מהדברים הללו, והעלאת ספקולציות בהעדר כל ראיות תביא לידי דבר־מה חסר מסגרת ומשמעת עד כדי כך שכל תשובה תהיה אפשרית. וכאשר כל תשובה אפשרית, כל התשובות הינן חסרות משמעות.

ערכה של הנחה מס' 1 הוא בזה שאנו יכולים להוציא מכלל דיון כל סביבה שאיננה מתאימה לצורת החיים שלנו. זה מאפשר לנו להוציא מכלל חשבון סביבות רבות, מסיבות ידועות, ובכך להעניק משמעות למסקנותינו הסופיות.

2) המצב על פני כדור הארץ מייצג את הממוצע. הוא לא בא בעקבות מהלך בלתי סביר, לא נהנה משינוי כיוון בר־מזל במידה שלא תיאמן, ולא נפל קורבן לשינוי כיוון חסר מזל במידה שלא תיאמן.

שימו לב, אף זו אינה אלא הנחה. אין לנו כל סיבה להניח שהמצב על כדור הארץ הוא הממוצע, אך גם לא שאיננו כזה. אולם אם אכן הוא הממוצע, נוכל לעשות הערכות מסויימות. אם איננו ממוצע – אזי לא תהיה לנו ברירה אלא להחליט באיזה אופן אין הוא ממוצע, לאיזה כיוון ובאיזו מידה – ושוב נוכל להחליט כל דבר, ולכן – שום דבר.

כעת אנו מוכנים להתחיל.

בהתאם להנחה 2, אנו יכולים לקבוע שהחיים חייבים להתחיל, כמו שהיה כאן, אי־שם בקרבת כוכב־שבת המסוגל לספק את האנרגיה הדרושה להיווצרות החיים וקיומם. לפי הנחה 1, אנו מחליטים שהכוכב הנדון חייב להיות דומה פחות או יותר לשמש שלנו בטבעו, כי רק כך תוכל להתקיים צורת חיים כשלנו.

השמש הינה כוכב בגודל בינוני. קיימים כוכבים עמומים, קרים, בעלי מסה המהווה 1/50 מזו של השמש, וישנם כוכבים חמים וזוהרים בעלי מסות הגדולות פי 50 מזו של השמש.

כוכב בעל מסה קטנה מספק אנרגיה פחותה בהרבה בהשוואה לזו הבאה מן השמש. כדי שפלנטה תקבל מכוכב־שבת אנרגיה מספקת לצרכי החיים, עליה להימצא במסלול קרוב, ולחוג סביב הכוכב במרחק של כ־150 אלף ק"מ, לערך.

בעוד שהאנרגיה המגיעה מהכוכב משתנה ביחס הפוך לריבוע המרחק, ההשפעה על סיבוב הפלנטה סביב צירה היא הולכת וגדלה ביחס הפוך למרחק בחזקה שלישית. פרושו של דבר הוא שכאשר פלנטה קרובה מספיק לכוכב שלה כדי לקבל את האנרגיה הנחוצה לה, היא חשופה להשפעה גדולה מדי על סיבוביה שלה. סיבובי הפלנטה סביב צירה יואטו עד שצד אחד שלה יפנה באופן תמידי בכיוון כוכבה – והתוצאה תהיה צד חם, צד קר וכנראה גם סיכויים מעטים לקיומה של אטמוספירה.

לכוכב־שבת בעל מסה גדולה יש תוחלת־חיים קצרה בפרק הזמן בין היווצרותו לבין התפשטותו למימדי “ענק אדום”. נסיוננו על כדור־הארץ מלמד שהתפתחותם של מינים אינטליגנטיים לוקחת זמן רב, ואם כך הוא המצב, פחות או יותר, בכל מקום (הנחה 2), אזי יהיה זה חסר תכלית לצפות לחיים אינטליגנטיים בקרבת כוכבים חמים מאד וענקיים.

אנו מגיעים איפוא לבסוף לחיפוש אחר כוכבים דמויי השמש שלנו, בעלי מסה שאינה קטנה מ־0.4 מזו של השמש, ואינה גדולה מפי 1.5 מזו של השמש.

על כן שאלתנו הראשונה היא: כמה כוכבים דמויי־שמש קיימים בייקום?

קשה לענות על שאלה זו, כי איננו יודעים למעשה כמה כוכבים מכל סוג שהוא קיימים בייקום. הכוכבים מקובצים בגלקסיות, והטלסקופים שלנו מראים לנו מיליונים רבים של גלקסיות, אך קיימים גם, ללא ספק, מיליוני גלקסיות אחרות שאיננו רואים. ההערכה הנדיבה ביותר שראיתי על מספרן הכולל של הגלקסיות בייקום הינה 100,000,000,000, ובמקרה זה מספר הכוכבים הכולל חייב להיות בסדר גודל של אלפי ביליוני ביליונים. מובן שאפשרית סטייה ניכרת ממספר זה לאור אי הוודאות בנוגע למספרן הכולל האמיתי של הגלקסיות.

כדי לקבל מספר בעל משמעות רבה יותר, הבה ונגביל עצמנו לגלקסיה שלנו – גלקסיית שביל החלב. סיבה אחת לכך היא בזאת שצורות החיים הנבונות האפשריות בגלקסיות אחרות מרוחקות מאיתנו כל מרחק שהוא הנע בין מיליונים לביליונים של שנות־אור. לעומת זאת, צורות חיים אינטליגנטיות בתוך הגלקסיה שלנו, עשויות להיות מרוחקות 150,000 שנות אור לכל היותר. סביר להניח, אם כן, שחיים בעלי תבונה בגלקסיה שלנו עשויים להיות בעלי חשיבות בשבילנו הרבה יותר מחיים בעלי תבונה בכל מקום אחר ביקום.

יתר על כן, כל המסקנות שנסיק בנוגע לגלקסיה שלנו יתפסו, באותה מידה, לגבי כל יתר הגלקסיות, על פי הרחבתה הטבעית של הנחה 2.

אם נתרכז בגלקסיה שלנו, אזי מסתה הכוללת, לפי ההערכה האחרונה שראיתי, הינה פי 200,000,000,000 מזו של השמש שלנו. שליש מזה עלול להיות אבק וגאז, ומכאן שהחלק ה“כוכבי” של הגלקסיה הינו בעל מסה של 140,000,000,000 שמשות. המסה של הכוכבים דמויי השמש שלנו הינה רק כעשירית מהמסה הכוללת, כלומר 14,000,000,000 שמשות.

מאחר שלכל אחד מכוכבים אלה יש מסה השווה בערך לזו של השמש, הרי שקיימים 14,000,000,000 כוכבים דמויי־שמש בגלקסיה.

דבר אחד שלא עשיתיו במאמרי בשנת 1963 הוא להתחשב במיקום הכוכבים דמויי־שמש בגלקסיה, וזאת מפני שאז נראו כל חלקי הגלקסיה כמסבירי פנים (או עוינים) באותה מידה לקיומם של חיים.

היום אין אנו חושבים כך עוד.

ב־1963 היו הקוואזארים, שזה עתה התגלו, בגדר תעלומה מוחלטת. אותה תעלומה לא נפתרה עד היום, אך יש הסכמה כללית גוברת והולכת, שהקוואזארים הינם גלקסיות בעלות מרכזים הפעילים וזוהרים במידה קיצונית. הם מרוחקים כל כך, עד שהגלקסיות עצמן אינן יכולות להראות אפילו באמצעות הטלסקופים הטובים ביותר, אולם אותם מרכזים בוהקים נראים ככוכבים קלושים (ולא היו נחשבים לעולם לדבר מה אחר, אלמלא העדות המדברת בעד עצמה של פליטת מיקרו־גלי רדיו ו“היסט אדום”¹ עצום).

אולם אם הקוואזארים הינם מרכזים גלקטיים הבוהקים באורן של מאה גלקסיות רגילות (כפי שהדבר חייב להיות כדי שניתן יהיה להבחין בהם במרחק העצום של 1 עד 10 ביליון שנות־אור), הרי שדבר מה מאוד בלתי רגיל ומאוד אלים וסוער חייב להתרחש באותם מרכזים.

למעשה, כל המרכזים הגלקטיים נראים כמקומות סוערים ופראיים. לגלקסיה שלנו עצמה, למשל, יש מקור פליטת מיקרו־גלים פעיל מאד, המרוכז באזור קטן מאד בשמים, והסבר דרמטי לכך הוא הנחת קיומו של חור שחור מפלצתי במרכז הגלקטי, בעל מסה של 100,000,000 שמשות, כלומר 1/2000 ממסת הגלקסיה כולה. הוא הולך וגדל, כמובן, וייתכן שהוא בולע כוכבים שלמים אשר נעים במסלולים המביאים אותם קרוב מדי אל הלוע הבולע־כל של החור השחור.

ייתכן שחורים שחורים נוצרים באופן טבעי בכל מקום שבו כוכבים דחוסים בצפיפות, כמו במרכזי הגלקסיות, או במרכזי צבירי כוכבים. הושמעה גם הנחה שגלקסיות נוצרות בראשונה סביב חורים שחורים; שכל גלקסיה הינה ספיח בצורת דיסקה סביב החור השחור.

חורים שחורים או לא, ההוכחה המתחזקת והולכת לפעילות סוערת במרכזי גלקסיות, כולל זו שלנו, עשויה ללמד שהגרעינים הגלקטיים אינם מסבירי פנים לחיים. רמת הקרינה עלולה להיות גבוהה מדי.

פרושו של דבר הוא שהחיים ייתכנו רק במרחבי הפרברים השקטים של הגלקסיה – הרחק מהמרכז, באזור הזרועות הספיראליות, שבו ממוקמת השמש שלנו. מאחר שכ־90% ממסת הגלקסיה מרוכזת בגרעין ורק כ־10% בזרועות הספיראליות, עלינו להניח שמספר הכוכבים דמויי־שמש מאפשרי־חיים־בכוח הינו רק עשירית מהמספר הכולל, כלומר 1,400,000,000.

כמובן, כוכב אינו יכול לתמוך (ע"י אספקת אנרגיה) בקיומם של חיים אלא אם ישנו כוכב לכת שעליו יכולים החיים להיווצר. לפי התאוריות האחרונות בדבר מקורם של כוכבים מענן גאז ואבק ההולך ונדחס, נראה שבתהליך היווצרותם של כוכבים נוצרות גם פלנטות בשולי הענן.

אילו כל ענן של אבק וגאז היה נדחס לכוכב בודד, היה הדבר כך. אך העננים נוהגים גם לקרוס וליצור “צמד” כוכבים (“בינארי”). צמד זה עשוי להיות קשור בכוכב אחד או שניים, או בצמד אחר או שניים. אולם הצמדים הינם נפרדים בדרך כלל מכל כוכב אחר. מנקודת המבט של היווצרות כוכבים איננו צריכים, איפוא, להתייחס לכל אגד כוכבים שהוא מורכב יותר מצמד.

כאשר כוכבי הצמד מרוחקים זה מזה מרחק ניכר, עשויה להיות לכל אחד מהם מערכת כוכבי־לכת שאינה מושפעת ביותר מהשניה. אך אם הם קרובים, הרי שכל פלנטה שתיווצר סביב אחד מהם תהיה מועדת למסלול בלתי יציב כל כך עד שלא תחזיק מעמד לאורך זמן. כמו כן, כל פלנטה שתיווצר סביב שניהם (כשהצמד כולו מהווה נקודה גרביטציונית אחת) תהיה מרוחקת כל כך משניהם עד שהאנרגיה שתקלוט מהם לא תספיק לקיום חיים.

פרויקט ‘סיקלופס’ – שדה אנטנות ענק לסריקת השמים לשם קליטת אותות מעולמות אחרים: פרוייקט משותף של נאס"א עם אוניברסיטת סטנפורד.

ייתכן שמחצית מהכוכבים הקיימים הינם חברי צמדים כאלה וייתכן שמחצית מהם, אם יש להם בכלל פלנטות, הרי שאין הן מתאימות לחיים.

נוכל להסיק איפוא, שרק לכשלושה רבעים מהכוכבים דמויי־שמש שהינם תומכי חיים פוטנציאליים יש אכן מערכות פלנטריות שהן נושאות־חיים פוטנציאליות – לפיכך, המספר הכולל של המערכות הפלנטריות נושאות החיים הפוטנציאליות שבגלקסיה שלנו נע סביב 1,000,000,000.

מערכת פלנטרית עשויה להיות מקיימת־חיים פוטנציאלית, אך עלולה להיות נעדרת פלנטה שאכן יכולה לקיים חיים.

המערכת הפלנטרית שלנו עצמה הינה, כמובן, מקיימת־חיים, אך רק על כדור הארץ יש חיים. לבטח אין חיים על הירח, וראינו זאת במו עינינו. כמעט לבטח אין חיים על המאדים – המכשירים שלנו ראו זאת. תנאי הסביבה על פני יתר הפלנטות הינם עוינים דיים כדי שסביר יהה להניח (לפי הנחה 1) שאף הן אינן נושאות חיים.

בנוסף לכך, כדור הארץ עצמו עלול היה להיות בקלות בלתי מתאימה לחיים אילו היה קטן או גדול במקצת ממה שהינו, קרוב יותר אל השמש או רחוק יותר ממנה, או אילו מסלולו סביב השמש היה קצת יותר אקסצנטרי, או אילו זמן המחזור של סיבובו היה ארוך במקצת, או אילו הטייתו הצירית היתה חזקה יותר.

במובן זה, אם כן, לא היתה אפשרית התקיימותה של הנחה־2, כלומר שכדור הארץ הוא הממוצע. כל שינוי משמעותי בגודלו, מבנהו, מיקומו או תנועתו של כדור הארץ היה עלול להחמיר את המצב. ייתכן שהדבר הוא כך רק למראית־עין, שכן החיים מותאמים למצב על כדור הארץ בדיוק כפי שהם אך בהתחשב במבנה העדין והרגיש של מערכת חומצת הגרעין והחלבון, קשה להאמין שאין אמת לא קטנה מאחורי מראית־עין זאת. ככלות הכל, הנוגה, המאדים והירח, שהינם עולמות שאינם שונים במידה עצומה מהארץ, אינם נושאים חיים.

אם כדור הארץ איננו הממוצע, אלא קצה נוח, הנוכל להניח שלכל מערכת פלנטרית, שהינה מקיימת־חיים בכוח, כמערכת השמש, עשוי להיות כוכב־לכת דמוי־ארץ? יהיה זה שיא של אופטימיזים בלתי מתקבל על הדעת.

מצד שני, יהיה זה שפל של פסימיזם בלתי מתקבל על הדעת להניח שאף לא פלנטה נושאת־חיים־בכוח אחת תופיע במקום אחר כלשהו, ושרק כאן, על כדור הארץ, אנו נתקלים במקום היחידי בגלקסיה כולה אשר התמזל מזלו לקלוע “בול” לכל הדרישות (ואין זה משנה אם הקליעה היתה רק “כמעט־בול”).

האמת מונחת, קרוב לוודאי, בין 0 ל־1 כוכבי־לכת דמויי־ארץ לכל מערכת פלנטרית, אך באיזה מקום בין 0 ו־1? אין כל דרך לומר זאת. יכולים אנו רק לנחש, והניחוש הפרטי שלי הוא: כוכב־לכת דמוי־ארץ אחד לכל עשר מערכות פלנטריות. אנו יכולים לקרוא לכך הנחה־3 במהלך הטעונים שלי, אף כי הינה חובקת־כל במידה קטנה בהרבה מהשתיים הראשונות.

אם נכון הדבר, אזי מספר הפלנטות דמויות־ארץ, המתאימות לחיים בגלקסיה זאת מגיע ל־0.1X1,000,000,000, כלומר 100,000,000.

כוכב־לכת עשוי להיות מתאים לחיים, ועם זאת אין בו חיים. קיים פיתוי עז לחשוב על החיים כעל דבר מה מופלא ונשגב, כתוצר של בריאה אלוהית. אפילו אותם אנשים מעטים יחסית, הרוצים להאמין שהחיים אינם אלא תוצאה של התחברות מקרית של אטומים, יכולים להשתומם כל כך לנוכח המורכבות והרבגוניות המדהימה של החיים, עד כי הם משערים שההסתברות למקור מקרי שכזה הינה נמוכה במידה שלא תאמן. הם עשויים אפילו לחשוד שיהי מספר הפלנטות דמויות־ארץ אשר יהי – החיים ייתכנו אך ורק על כדור הארץ.

גם השערה זאת נראית לי כפסימיזם עמוק במידה בלתי סבירה, וכאן יש בידינו ראיות תצפיתיות להדגמת אי־סבירות זו.

מתוך הסרט “מפגשים מהסוג השלישי”

החל משנת 1955 ערכו הכימאים ניסויים בתערובות של חומרים כימיים פשוטים מהסוג שהיה קיים כנראה על פני כדור הארץ בימיו הקדומים, לפני הופעת החיים. כאשר נחשפו תערובות אלה לסוגי אנרגיה שאליהם היה חשוף כדור הארץ הקדום – קרינת שמש, חום וולקני, ברקים, רדיואקטיביות – אזי נוצרו, תוך ימים או שבועות, תרכובות כימיות מורכבות יותר. אותן תרכובות שמשו נקודות התחלה להמשך הניסוי – ואז נוצרו תרכובות מורכבות עוד יותר.

אפילו החומרים המורכבים ביותר שנוצרו בדרך זו נמצאים עדיין במרחק עצום אף מצורת החיים הפשוטה ביותר, אך הם מצביעים בכיוון הנכון. נוצרו חומצות־אמינו, נוקליאוטידים, אדנוזין־טרי־פוספאט, אפילו מולקולות דמויות־פרוטאין (חלבון). אם אנו מסוגלים לבצע זאת במיכלים קטנים תוך שבועות, מה עשוי להיעשות באוקיאנוס כולו במשך מיליון שנים?

אין זו השפעה לא־מודעת על הניסוי מצד מדענים העלולים לארגן את הניסוי, באופן בלתי מודע, כך שיובטחו התוצאות המרטיטות ביותר. בשנות ה־70 נתגלו תרכובות אורגניות מורכבות למדי במטאוריטים שזה עתה נפלו – תרכובות שנוצרו בברור בהעדר חיים, אך הן מצביעות בכיוון הנכון, למרות שלא היה בסביבה אף מדען שעשוי היה לכוונן לכיוון זה.

בעצם, אפילו בענני האבק העצומים, הנמצאים בין הכוכבים, מתחברים אטומים זה לזה בהתנגשויות אקראיות ויוצרים מולקולות המכילות עד תשעה אטומים (זה מה שהצלחנו לגלות עד עתה), וגם דבר זה מצביע באופן עמום בכיוון החיים.

יש לנו, אם כן, סיבות טובות לחשוב שבסביבת תנאים דמויי־ארץ והרכב כימי דמוי־ארץ יופיעו, בסופו של דבר, יצורים חיים.

אך חכו רגע, מתי זה “לבסוף”?

על כדור הארץ, המאובנים ה“זקנים” ביותר הינם בני 600,000,000 שנה, אך כדור הארץ עצמו (כגוף מוצק) הינו בן 4,600,000,000 שנה. לא שרדו כל מאובנים מארבעת ביליוני השנה הראשונים. האם זה לקח זמן רב כל כך לחיים להיווצר על כדור הארץ; למרות התנאים האידיאליים, לכאורה? האם סטייה מהאידיאל, ולו הקטנה ביותר, לא מאריכה את הזמן הדרוש עד כי החיים אינם מופיעים כלל?

לא, כי אין זו הערכה נכונה של גיל החיים על פני כדור הארץ. המאובנים שנתגלו בסלעים, ושגילם 600 מיליון שנה, הם מאובנים של אורגניזמים מורכבים מאוד; אורגניזמים הגדולים דיים כדי שניתן יהיה לראותם בעין בלתי־מזויינת, שניתן לזהותם בקלות כצורות־חיים, לעתים קרובות בעלי קליפות וחלקים קשים אחרים המתאבנים בקלות. לפני שאלה התפתחו, חייבת היתה להיות היסטוריה ארוכה של אורגניזמים קטנים ופשוטים יותר, אולי חד־תאיים בטבעם, ושעקבותיהם קלושים יותר מאלה של מאובנים רגילים.

עקבות קלושים ומעורפלים אלה נתגלו, ואותרו עקבות מיקרואורגניזמים בתוך סלעים, שגילם עולה בהרבה על שלושה ביליון שנים. כאשר היה כדור הארץ בן ביליון שנה בלבד, הוא שרץ חיים, וסביר מאד שהחיים נוצרו לא יותר מחצי ביליון שנה לאחר שנוצר כדור הארץ עצמו.

פרק הזמן הממוצע שבו מתקיים כוכב דמוי־שמש במהלכו הרגיל הינו בערך עשרה ביליון שנה.

לפני שכוכב מגיע למהלך חייו העיקרי, אין הוא אלא מסה של גאז ואבק ההולכת ונדחסת, כאשר הפלנטות עצמן אינן אלא גופים ממוזגים יחדיו. אז עדיין אין חיים.

אחרי מהלכו העיקרי תופח הכוכב והופך לענק אדום, צולה למוות כל כוכב־לכת נושא־חיים הסובב סביבו.

התקופה הממוצעת שבה יכול כוכב־לכת דמוי ארץ לקיים חיים הינה, איפוא, עשרה ביליון שנים.

הפלנטות השונות, דמויות־ארץ, שבגלקסיה הינן בעלות גילים שונים, שכן כוכבים נוצרו במשך כל תולדות הגלקסיה. אחדים נוצרים ממש עתה, ואחרים יווצרו בעוד ביליון שנה.

אם נניח שכוכבים ופלנטות נוצרו בגלקסיה בקצב קבוע (דבר שכנראה אינו לגמרי נכון), נוכל לומר ש־5% מהפלנטות דמויות־ארץ עברו פחות מ־5% ממהלך חייהם עד עתה; 15% עברו פחות מ־15% מאורך חייהם, וכן הלאה.

אם החיים הופיעו על פני כדור הארץ חצי ביליון שנה אחרי היווצרותו, ואם זהו מאורע ממוצע (לפי הנחה 2) והתרחשותו היא סבירה, בגבולות של מספר מיליוני שנים לכאן או לכאן, על פני כל הפלנטות דמויות־ארץ, הרי שעל כל פלנטה דמוית־ארץ, שגילה עולה על חצי ביליון שנה, יש חיים בשלב זה או אחר של התפתחות.

חצי ביליון שנה הם 5% מתוחלת החיים של כוכב־לכת מקיים־חיים, ורק 5% מכוכבי־לכת כאלה הינם בני פחות מחצי ביליון שנה. משמע ש־95% מכלל הפלנטות דמויות־ארץ המותאמות לחיים, או 95,000,000 מהן, אכן יש בהן חיים, בעוד ש־5 מיליון הנותרות גדושות בחומרים כימיים הנמצאים בדרך אל החיים.

ייתכן ש־95,000,000 מערכות חיים עצמאיות בגלקסיה שלנו נשמע כעניין גדול, אך משתמע מכך שרק אורו של אחד מכל 1500 כוכבים בגלקסיה זורח על פני כוכב־לכת נושא־חיים.

החיים כשלעצמם הינם משהו, אך לא די בכך שהרי אנו מעוניינים בחיים בעלי תבונה.

על פני כמה מכוכבי הלכת נושאי החיים מתפתחת אינטליגנציה? וביתר פרוט – על כמה מבין כוכבי לכת אלה מתפתחים מינים המסוגלים לבנות ציוויליזציה טכנולוגית?

אינטליגנציה היא דבר בעל ערך, אך אינה, בדרך כלל, המפתח להישארות בחיים. פרייה ורבייה, לרוב, חשובות יותר. הגורילה הנבון אינו מצליח להתקיים טוב יותר מהעכברוש, הנבון פחות אך הפורה יותר, וזה אינו מצליח יותר מהמקק הנבון־עוד־פחות, אך הפורה־עוד־יותר, וזה אינו מצליח כמו הבקטריות, שהן הכי פחות אינטליגנטיות, אך הפוריות ביותר.

על כן, היינו יכולים לצפות לך שהאבולוציה תוביל להתפתחות תכונה של פוריות־יתר ולאו דווקא אינטליגנציה. אם התבונה מתפתחת בדרך כלשהיא, הרי הדבר קורה רק יחד עם התפתחות דברים נוספים כגון ידיים וראייה טובה, כך שהיא יכולה להגיע לנקודה שבה יש בכוחה לפצות על הפוריות העלובה. אם האינטליגנציה מגיעה לנקודה שבה בעליה מסוגל לשנות את סביבתו כדי להתאימה לעצמו, אז ורק אז יש לה סיכוי להפוך לדבר גדול. היצורים האנושיים הקדמונים פשוט הצליחו לעבור נקודה קריטית זאת, ואולי רק עם פיתוח השימוש באש והחנית עם חוד האבן החלה התבונה להראות מה יש לאל ידה לעשות.

הדבר לקח לאינטליגנציה 4.6 ביליון שנה לעבור את הנקודה הקריטית, על פני כדור הארץ, ולעשות את קיומה של ציוויליזציה טכנולוגית לאפשרי. פרושו של דבר – בערך 50% מתקופת החיים על כדור הארץ ככוכב־לכת המקיים חיים.

אם נלך לפי הנחה 2 ונניח שדבר דומה ארע גם, בתחום של כמה מאות מיליוני שנה לפה או לשם, על פלנטות נושאות־חיים אחרות, אזי נוכל להגיע לכלל מסקנה שעל פני מחצית מהפלנטות הנושאות־חיים התפתחו מינים הנבונים דיים עד כדי הקמת ציוויליזציה טכנולוגית.

מאחר שחישבנו שקיימות מאה מיליון פלנטות הנושאות חיים או המסוגלות לקיימם, ומאחר שמחצית מהם השיגה או עברה את נקודת מחצית אורך החיים שלהם (בהנחת קצב קבוע של היווצרות מערכות פלנטריות), הרי שהיה זמן מספיק ללא פחות מאשר 50,000,000 ציוויליזציות טכנולוגיות להתפתח בגלקסיה שלנו.

הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו נכנסה להילוך גבוה רק משנת 1770, עם המצאת מכונת הקיטור השימושית. חישבו על כך, עד אנה הגענו במשך מאתיים שנה, ועד היכן נוכל להגיע בעוד אלף שנה. תהיה לנו אז לבטח טכנולוגיה המפותחת הרבה מעבר לזו של היום.

אך אלף שנה הן רק חמש מיליוניות מאורך חיים של פלנטה. פרט לעשר ציוויליזציות טכנולוגיות, כל היתר עשויות להיות מבוגרות מאתנו ביותר מחמשה חלקי מיליון של אורך־חיים פלנטרי, ועל כן נוכל לומר שיש בגלקסיה 50 מיליון ציוויליזציות טכנולוגיות שהופיעו לפני זמן מספיק עד כדי כך שהינן, בהווה, מפותחות בהרבה מאיתנו.

המסקנה היא, איפוא, על בסיס של ניסוי, תצפית ושלוש הנחות יסוד, שאנו עצמנו, הבוקעים רק עתה משלב ילדותנו, מנסים ליצור מגע עם 50 מיליון אחים גדולים, אי שם בחוץ.

– אך חכו רגע, יש עדיין גורם נוסף שיש להתחשב בו; גורם שהינו, אולי, החשוב מכולם; אך לשם כך יהיה עלינו להמתין עד לחודש הבא.²

הקורא הישראלי זכה כבר ולהכיר את קליפורד ד. סימאק באמצעות ספרו “עיר” שיצא לאור בהוצאת “עם עובד”, וזכה לפופולריות רבה בקרב חובבי המד"ב בארץ.

צד אחר של יצירתו הפוריה, הסיפור הקצר, (או הלא־כל־כך קצר) מוצג כאן באמצעות “אח” – המאיר באור חדש את המוטיב התנכי של ‘יעקוב ועשיו’, הפעם בעידן החלל.

* * *

הוא ישב בכסא הנדנדה שלו על המרפסת מרוצפת־האבן, כאשר סטתה המכונית מן הכביש ועצרה ליד השער. מתוכה יצא זר, פתח את השער והתקדם במעלה השביל. האיש שהתקדם במעלה השביל היה זקן, אמנם לא כה זקן כמוהו עצמו – קבע האיש שבכסא־הנדנדה – אבל בכל זאת זקן. שיער לבן התנופף ברוח ובצעדיו ניכרה גרירת רגליים איטית, כמעט בלתי מורגשת.

האיש נעצר לפניו. “אתה הוא אדוארד למברטו?” – שאל. למברט הנהן.

“אני תאודור אנדרסון,” אמר האיש. “ממדיסון. מהאוניברסיטה.”

למברט הצביע על כסא־הנדנדה שלידו. “שב, בבקשה,” אמר. “הנך נמצא רחוק מהבית.”

“לא כל כך רחוק,” גיחך אנדרסון. “מאה וחמישים ק”מ או משהו כזה."

“בעיני זה רחוק,” אמר למברט. “במשך כל שנות חיי לא הרחקתי מביתי יותר מאשר שלושים ק”מ. המקום המרוחק ביותר אליו הגעתי הוא נמל החלל אשר מעבר לנהר."

“האם אתה מבקר בנמל־החלל לעיתים קרובות?”

“פעם נהגתי לעשות כן, כשהייתי צעיר יותר. אך לאחרונה לא. ממקום זה בו אני יושב, יכול אני לראות את ספינות החלל נוחתות וממריאות”

“אתה יושב וצופה בהן?”

“עשיתי זאת בעבר, עתה כבר לא. מדי פעם בפעם אני מבחין בהן אך אינני יושב לצפות בהן.”

“אם הבנתי נכון, יש לך אח שנמצא כעת בחלל.”

“כן, פיל. פיל הוא הנווד המשפחתי. שנינו היינו בנים יחידים. תאומים זהים.”

אתה רואה אותו מדי פעם? אני מתכוון, האם הוא בא לבקר?"

“לפעמים. שלוש או ארבע פעמים, זה הכל. אך לא בשנים האחרונות. הפעם האחרונה שהיה בבית היתה לפני כעשרים שנה. הוא תמיד נחפז. הוא יכול היה להשאר רק יום או יומיים. היו לו סיפורים גדולים לספר.”

“אך אתה עצמך נשארת בבית. שלושים ק”מ, אמרת, זה המרחק הגדל ביותר שעברת אי פעם?"

“היתה עת,” אמר למברט, "שרציתי ללכת אליו, אך לא יכולתי. נולדנו כאשר הורינו היו מבוגרים מאד. מישהו צריך היה להשאר כאן עמם. אחרי שנפטרו, גיליתי שאינני יכול לעזוב גבעות אלה, יערות אלה, הפלגים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני – "

אנדרסון הנהן. “ביכולתי להבין זאת. זה משתקף בכתיבתך. הפכת להיות דובר הפסטורליות של המאה הזאת. אני מצטט אחרים, אך אתה לבטח יודע זאת.”

למברט רטן. “כתיבה אודות הטבע, היו ימים בהם היתה זאת מסורת אמריקאית מכובדת. כאשר התחלתי לראשונה לכתוב זאת, לפני חמישים שנה, זה כבר לא היה אופנתי. אף אחד לא הבין זאת, אף אחד לא רצה בזאת, אף אחד לא ראה מה חפץ יש בדבר. אך עתה היא שוב באופנה, וכל שוטה ארור אשר מצליח לחבר שלוש מלים יחדיו, עושה זאת שוב.”

“אף איש אינו עושה זאת טוב כמוך.”

“אני רק מנסה יותר. אני עושה זאת הרבה יותר זמן.”

“עתה,” אמר אנדרסון, “יש צורך עז בכתיבה כזאת. היא מזכירה לנו את המורשת הגדולה שכמעט ואבדה לנו.”

“ייתכן,” אמר למברט.

“נחזור לרגע לאחיך…”

“רגע אחד, בבקשה,” אמר למברט. “שאלת אותי שאלות רבות ללא כל הקדמה, ללא כל נסיון לפתח שיחה. פשוט פרצת פנימה והתחלת לשאול שאלות. אמרת לי את שמך וציינת שבאת מן האוניברסיטה, וזה הכל. למען הפרוטוקול, מר אנדרסון, אמור לי, בבקשה, מי אתה?”

“אני מצטער,” אמר אנדרסון. “אני מודה שהתברכתי במעט מאוד טאקט, על אף העובדה שטאקט הוא אחד מיסודות המקצוע שלי. צריך הייתי לדעת כמה הוא חיוני. אני עובד המחלקה לפסיכולוגיה ו…”

“פסיכולוגיה?”

“כן. פסיכולוגיה.”

“יכול הייתי להעלות על דעתי שבאת מהמחלקה לאנגלית או – אולי, אקולוגיה, או כל נושא אחר שדן איכשהו בבעיות הסביבה. איך קרה שדווקא פסיכולוג בא לבקר ולשוחח עם אדם הכותב אודות הטבע?”

“נהג נא עמי בסבלנות,” ביקש אנדרסון. “התחלתי את הענין בצורה לא נכונה. הבה נתחיל שוב. באתי הנה, למעשה, כדי לשוחח איתך אודות אחיך.”

“מה אודות אחי? איך נודע לך על קיומו? התושבים בסביבה יודעים עליו ואף לא איש מלבדם. מעולם לא הזכרתי אותו בכתבי. מעולם.”

“ביליתי את הקיץ האחרון במחנה דייג המרוחק מספר קילומטרים מכאן. שם שמעתי עליו.”

“ומספר אנשים מבין אלה שעימם שוחחת אמרו לך שמעולם לא היה לי אח.”

“זהו זה, בדיוק. אתה מבין, אני עוסק כרגע במחקר מסוים שנמשך כבר כחמש שנים…”

“איני יודע איך, בכלל, התחיל הסיפור להתגלגל,” אמר למברט. “הסיפור שאין לי אח. לא שמתי לב לכך כלל ואיני מבין מדוע אתה…”

“מר למברט,” אמר אנדרסן, “סלח לי, בבקשה. בדקתי את רישום הלידות בבנין המועצה האזורית ובמרשם האוכלוסין…”

“אני יכול לזכור זאת,” אמר למברט, “כאילו ארע זה רק אתמול, כאילו רק אתמול עזב אחי את הבית. עבדנו יחד באסם, שם, מעברו השני של הכביש. כיום אין משתמשים עד באסם, וכפי שהנך יכול לראות, גגו קרס פנימה. אולם, אז עדיין היו משתמשים בו. אבי עיבד את האחו שמשתרע שם, במקביל לגדת הנחל. האדמה הצמיחה – וגם היום יכולה היתה להצמיח אילו מישהו היה מעבד אותה – את התירס היפה ביותר שראית מימיך. תירס טוב יותר אפילו מזה הגדל בערבות איווה. טוב יותר מכל תירס אחר הגדל בכל מקום אחר בעולם. עיבדתי את השדה ההוא שנים רבות לאחר מות אבי, אך עתה אינני מעבדו עוד. פרשתי מעסקי החקלאות כבר לפני יותר מעשר שנים. מכרתי את כל המלאי והציוד. יש לי עכשיו רק גינה ביתית קטנה. לא גדולה מדי. אין היא צריכה להיות גדולה מדי. יש רק…”

“אמרת משהו בקשר לאחיך…”

“כן, אני משער שדיברתי אודותיו. יום אחד עבדנו במחסן – היה זה יום גשום – לא, לא ממש גשום. היה רק מטר טורדני, דקיק. היינו עסוקים בתיקון רתמות. כן, רתמות. אבי היה אדם מוזר מבחינות רבות. הוא לא האמין בהיזקקות למיכון, מעבר למינימום ההכרחי. מעולם לא היה טרקטור במקום הזה. הוא חשב שסוסים טובים הרבה יותר. במקום קטן כמו זה הם היו באמת טובים יותר. אני עצמי השתמשתי בהם, עד אשר נאלצתי למכרם. היינו חברים, הסוסים ואני, אבל – בכל אופן, עבדנו שנינו על הרתמות כאשר פנה אלי פיל ואמר לי, כרעם ביום בהיר, שהוא הולך לנמל־החלל כדי לנסות להשיג שם עבודה על סיפון אחת הספינות. כבר שוחחנו על כך פעמים רבות קודם לכן ובלב שנינו קיננה השאיפה לנסוע, ובכל זאת הופתעתי כשהודיע לי פיל שהוא עומד לנסוע. לא היה לי שמץ של מושג שהספיק כבר לגבש החלטה בנדון. יש משהו בנושא שעליך לדעת ולהבין – הזמן, הנסיבות – היו ימים, הרחק הרחק בהיסטוריה שלנו בהם נהגו הנערים בניו־אינגלד להמלט מביתם ולעלות על הים. בתקופה שלפני כחמישים שנה, הם ברחו וטסו לחלל…”

תוך כדי סיפור השתלשלות המאורעות צפו ועלו הזכרונות. הוא זכר את אשר ארע, כפי שאמר לאנדרסון, באותה בהירות כאילו קרה זה רק אתמול. הכל חזר להיות ברור ואמיתי, אפילו הריח הרע שנדף מן החציר של השנה הקודמת שאוחסן במגדל שמעל האסם. יונים המו בשבתן על קורות האסם העליונות, ולמעלה, בשדות המרעה שבצידי הגבעה, געתה פרה בודדת. הסוסים שבאורווה רקעו ברגליהם קלות, כשהם לועסים את החציר שנותר באבוס.

“החלטתי על כך כבר אמש,” אמר פיל, “אך לא סיפרתי לך משום שרציתי להיות בטוח. יכולתי לחכות, כמובן, אך במקרה כזה יש סיכוי שלעולם לא אלך, ולא הייתי רוצה לבלות את חיי במקום זה במחשבה שמא בכל צריך הייתי ללכת. אתה כבר תאמר זאת לאבא, לא כן? אחרי שאלך, בשעות אחר הצהרים, כך שיהיה לי די זמן כדי להסתלק.”

“הוא לא ירדוף אחריך,” אמר למברט. “טוב יותר היה אילו היית מספר לו בעצמך. הוא עשוי אולי להתווכח איתך אך לבטח לא ימנע ממך ללכת.”

“אם אני אצטרך לספר לו, לעולם לא אוכל ללכת,” אמר פיל. “אראה את הבעת פניו ולעולם לא אלך. לפחות את זה יהיה עליך לעשות עבורי, אד. אתה תצטרך לספר לו, כדי שלא אצטרך לראות את הבעת פניו.”

“איך תעלה על ספינה? הם אינם רוצים בנערי־חוות טירונים. הם מחפשים אנשים מאומנים.”

“ודאי אמצא שם ספינה,” אמר פיל, “שאמורה להמריא תוך זמן קצר ואחד או שניים מבין אנשי צוותה נעדרים. לא יחכו להם ולא יבזבזו זמן בחיפושים מיותרים אחריהם. הם יקחו כל מי שימצא שם. בעוד יום־יומיים אמצא לי ספינה שכזאת.”

למברט שב ונזכר כיצד עמד בפתח האסם, מביט באחיו הצועד במורד הדרך, מגפיו מתיזים מים מתוך השלוליות ודמותו הולכת ומטשטשת על יד הדלף דמוי הערפל. זמן רב לאחר שאפרוריות המטר מחקה את דמותו, עדיין דימה לעצמו שהוא רואה אותו – דמות קטנה והולכת המגששת את דרכה במורד הרחוב. הוא נזכר בהתכווצויות שבחזהו, המחנק שבגרונו, המעמס האיום, היורד חדרי־בטן של הכאב שבעזיבתו של האח. היה זה כאילו חלק ממנו עזב, כאילו רק מחצית ממנו שרדה לפליטה.

“היינו תאומים,” סיפר לאנדרסון, “תאומים זהים. היינו קרובים יותר ממרבית האחים. חיינו האחד בכיסו של השני, עשינו כל דבר יחדיו. כל אחד מאיתנו חש אותה התחושה כלפי השני. פיל נזקק לאומץ רב כדי להסתלק בצורה כזו.”

“והרבה אומץ וחיבה נדרשו גם ממך,” אמר אנדרסון, “בכדי לתת לו לעזוב. אך הוא חזר, האין זאת?”

“לא. בכל אופן, במשך תקופה ארוכה לא שב. בעצם, עד לפטירתם של שני הורינו. ואז חזר כשהוא עולה במעלה הדרך, בדיוק כשם שעזב. אולם הוא לא נשאר אלא ליום או יומיים. הוא מיהר לעזוב כאילו רדף אותו משהו.”

“הוא חזר מספר פעמים נוספות,” הוא אמר, “בהפרש של שנים. מעולם לא שהה זמן רב מדי. תמיד מיהר לחזור.”

“כיצד יכול אתה להסביר רעיון זה, שצץ במוחות האנשים, שאין לך כלל אח?” שאל אנדרסון. “איך אתה מסביר את שתיקת המסמכים השונים?”

“אין לי הסבר,” אמר למברט, “אנשים נתפסים לעיתים לרעיונות מזרים מאוד. שמועה חסרת מחשבה מתחילה להתגלגל. ייתכן שתחילתה בשאלה כגון: בקשר לאותו אח שלו, האם באמת יש לו אח? האם היה לו אח אי־פעם? אחרים קולטים את השמועה ומבססים אותה ומשם היא כבר מתגלגלת. כאן, בין הגבעות הללו, אין לך הרבה נושאים לשיחה. הם עטים על כל דבר כמוצאי שלל רב. לבטח זהו נושא מרתק לשוחח עליו – השוטה הזקן, שם למטה בעמק, שחושב שיש לו אח שמעולם לא היה לו, המתגאה באחיו הבלתי קיים הנמצא אי שם בין הכוכבים – אם כי דומני שמעולם לא התגאיתי בכך. מעולם לא עשיתי אותו קרדום לחפור בו.”

“והמסמכים? והתעודות? או, ליתר דיוק, העדרם של אלה?”

“פשוט אינני יודע,” אמר למברט. “מעולם לא בדקתי. אף פעם לא היתה לכך כל סיבה. אתה מבין, אני יודע שיש לי אח.”

האם אתה חושב שתגיע בקרוב למדיסון?"

“אני יודע שלא,” אמר למברט. “אני עוזב את המקום לעיתים רחוקות. כבר אין לי מכונית. אני תופס טרמפ עם איזה שכן כשאינני יכול ללכת לחנות לקנות כמה דברים להם אני זקוק. אני מרוצה כאן, במקום בו אני נמצא. אין לי שום צורך ללכת למקום אחר.”

“אתה גר כאן בגפך מאז מות ההורים?”

“נכון,” אמר למברט, “ואני חושב שכבר הרחקנו לכת יתר על המידה. אינני בטוח שאני מחבב אותך, מר אנדרסון. או שמא עלי לכנותך ד”ר אנדרסון? כן, אני חושב שכך עלי לכנותך. אינני מתכוון להגיע לאוניברסיטה לענות על שאלות שברצונך לשאול אותי או לעבור כל מיני מבחנים ומבדקים במעבדות אלה שלך. אינני בטוח בכשרות מניעיך ואף אינני מעוניין לבדוק זאת. יש לי דברים אחרים, חשובים יותר לעשותם."

אנדרסון התרומם מן הכורסה. “אני מצטער,” אמר “לא התכוונתי…”

“אל תתנצל,” אמר למברט.

“הייתי רוצה שנפרד בטון עליז יותר,” אמר אנדרסון.

“אל תניח לזה להטריד אותך,” אמר למברט. “פשוט, שכח מזה. זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.”

הוא המשיך לשבת בכורסה זמן רב לאחר שאורחו עזב. מכוניות אחדות חלפו בסביבה, לא רבות, שכן היה זה כביש שהתנהלה בו תנועה מועטה, כביש שבאמת לא הוביל לשום מקום, רק דרך גישה לבתיהן של מספר משפחות, שגרו לאורך העמק ובין הגבעות.

החוצפה של האדם הזה, הרהר, השחצנות שלו – להתפרץ כך בצורה זו לכאן ולשאול את כל השאלות האלה. המחקר הזה שלו – סקירת ההזיות המעסיקות את האוכלוסיה המזדקנת, אם כי אין הכרח שכך הוא המצב. זה יכול להיות מחקר על אחד מיני דברים רבים אחרים.

אין שום סיבה, הזהיר את עצמו, להתרגז בשל כך. נימוסים טובים מעולם לא היו חשובים אלא לאותם אנשים שנהגו על פיהם.

הוא התנדנד בכסאו קדימה ואחורה, בסיס הכורסה חרק על האבנים והוא השקיף אל מעבר לכביש והעמק, אל המקום לאורך הגבעה שמולו, בו זרם הנחל, מימיו מתרוצצים על פני חלוקי הנחל ומסתחררים מעל ברכות עמוקות. הנחל צפן בחובו זכרונות רבים. שם, בימי הקיץ הארוכים והחמים, ניסו הוא ופיל לתפס דגי־נחל כשהם משתמשים בענפי ערבה מעוקמים בתור מוטות חכה, שכן לא היה להם די כסף על מנת לקנות ציוד דייג רגיל – לא שהיו רוצים בציוד כזה אף אילו היה להם הסכום הדרוש. באביב היו להקות גדולות של דגים מטופשים עולות במרוצה במעלה הנחל מנהר ויסקונסין כדי להגיע לאזורי הרביה שלהם. הוא ופיל היו יוצאים לתפוס אותם באמצעות רשתות דיג עשויות משקי ברזנט שפתחיהם הושארו פעורים לרווחה על ידי חישוקים שהוסרו מחבית.

הנחל צפן בקרבו זכרונות רבים עבורו וכך כל האזור כולו – הגבעות המתנשאות אל על, העמקים הקטנים הנחבאים, החורש העבות שכיסה את הכל פרט למספר אזורים חשופים אשר ביערו אותם לצורך עיבודם. הוא הכיר כל שביל וכל נתיב בהם. הוא ידע מה צמח וגדל שם והיכן זה צמח או חי. הוא הכיר את סודותיהם של מספר קילומטרים רבועים סמוכים של שטח בר – אך לא את כל הסודות. עוד לא נולד האדם, שיכול היה לגלות את כל הסודות.

הוא נהנה, כך אמר לעצמו, מן הטוב שבשני העולמות. שני עולמות – שכן הוא לא סיפר לאיש על אותו קשר סודי שבינו לבין פיל. היה זה מין קשר שמעולם לא נראה להם מוזר, שכן היה זה משהו אותו הכירו עוד מימי ילדותם. גם כשחיו בנפרד ידע כל אחד מהם מה עושה השני. לא היה זה דבר מופלא לגביהם. היה זה דבר, שבמידה מסוימת התייחסו אליו כאילו הוא מובן מאליו. שנים רבות אחר כך קרא כתבי עת מקצועיים, שדווחו על מחקרים שנעשו בתאומים זהים, על הספקולציה המלומדת שטענה, כי בדרך מסתורית כלשהי נראה כאילו יש להם כוחות טלפאתיים שפעלו בין שני התאומים – כאילו היו, למעשה, איש אחד בשני גופים נפרדים.

זה מה שקרה, קרוב לוודאי, בינו לבין פיל – למרות שלמעשה אף לא פעם אחת העלה בדעתו שזו עשויה להיות טלפאתיה, לפני שנתקל באותם כתבי־עת מקצועיים. זה לא נראה, הרהר בהתנדנדו בכסאו, כאילו זה דומה לטלפאתיה, שכן טלפאתיה כפי שהוא הבין זאת, היתה שידור וקליטה מכוונים של הודעות מנטליות. אצלם היתה זו פשוט ידיעת מקום הימצאו של האחר ומעשיו. כן זה היה בעת היותם צעירים וכך זה נשאר מאז. לא ידיעה מתמשכת, לא מגע רצוף – אם ניתן לכנות זאת, בכלל, בשם מגע – אך, בכל אופן קרה הדבר פעמים רבות במרוצת הזמן. במשך כל אותן השנים, שחלפו מאז הסתלקותו של פיל במורד הדרך, ידע אודות הכוכבים הרבים בהם ביקר פיל, הבין כל זאת במוחו של פיל, הכיר את שמות המקומות שפיל ביקר בהם והבין, כשם שהבין פיל, את המתרחש בכל מקום ומקום. לא היתה זו שיחה; הם לא דיברו איש עם רעהו; לא היה שום צורך לדבר. על אף שפיל מעולם לא סיפר לו על כך, היה משוכנע שפיל ידע מה הוא עושה והיכן הוא נמצא ומה הוא רואה. גם באותן הזדמנויות ספורות בהן הגיע פיל לביקור, לא נהגו לשוחח על כך. לא היה זה נושא לשיחה, שכן שניהם זכו בו.

באחת משעות אחר־הצהריים, עצרה מכונית חבוטה בחזית החווה, המנוע השתעל עד אשר דמם, ומתוכה יצא ג’ק הופקינס, אחד משכניו שבמעלה הנחל, כשהוא נושא סל קטן. הוא טיפס למרפסת, הניח את הסל והתיישב בכורסה השניה.

“קטי שלחה כיכר לחם ועוגת תותים,” אמר. “אלה הם, כפי הנראה, התותים האחרונים. היבול היה גרוע מאוד השנה. הקייץ היה יבש מדי.”

“אני עצמי לא קטפתי הרבה תותים השנה,” אמר למברט. “רק פעם או פעמיים. הטובים ביותר גדלים למעלה, על ראש הגבעה, ואני נשבע לך שהגבעה הולכת ונעשית תלולה יותר משנה לשנה.”

“היא נעשית תלולה יותר בשביל כולנו,” אמר הופקינס. “אתה ואני, אנחנו נמצאים כאן כבר זמן רב, אד.”

“שלח תודתי לקיט,” אמר למברט. “אין איש היכול לאפות עוגות טובות מאלה שלה. אני לא מתעסק אף פעם עם עוגות, אם כי אני אוהב אותן מאוד. אני מבשל קצת, כמובן, אבל לעשות עוגות זה ענין של יותר מדי זמן ומאמץ.”

“שמעתי משהו על היצור החדש שמסתובב בגבעות?” שאל הופקינס.

למברט גיחך, “עוד אחת מההגזמות הללו, ג’ק. כל כמה זמן, פעם או פעמיים בשנה, מישהו מתחיל לגלגל סיפור. זוכר את הסיפור על מפלצת בביצות של מלוויל? כל עיתוני מילווקי התחילו לכתוב עליה, וצייד טקססי קרא עליה ובא עם חבורה של כלבים. הוא בילה שלושה ימים במלוויל, מבוסס לו בביצות, איבד כלב אחד בגלל נכישת נחש ומשום כך התרגז כל כך, כך בכל אופן סיפרו, כפי שלא התרגז שום איש לבן קודם לכן. הוא הרגיש שסידרו אותו וכנראה שכך אמנם היה, שכן לא היתה שם שום מפלצת. יש לנו סיפורים על דובים ועל פנתרים ובאזורים הללו לא היה אפילו דוב או פנתר אחד לרפואה בחמישים השנה האחרונות. פעם, לפני מספר שנים, איזה טיפש ארור אחד התחיל לספר סיפורים על נחש ענק, שעוביו כעובי חבית קטנה וארכו למעלה מעשרים מטרים. חצי האזור יצא לצוד אותו.”

“כן, אני יודע,” אמר הופקינס, “במרבית הסיפורים אין ולא כלום, אך כלב ג’ונס סיפר לי, שאחד מנעריו ראה את היצור הזה, יהיה הדבר אשר יהיה. משהו דומה לקוף או לדוב שאינו בדיוק דוב. כולו עוטה פרווה וערום. איש שלג, לדעת כלב.”

“ובכן, זה לפחות משהו חדש. עד כמה שידוע לי, לא טען איש עד כה, שראה באזור איש־שלג,” אמר למברט, “אך היו בעבר הרבה דיווחים מן החוף המערבי על הימצאו של איש שלג. כנראה שלקח קצת זמן להעביר אותו אלינו.”

“ייתכן שנדד מזרחה.”

“אני מניח שישנה אפשרות כזו. אם באמת יש איזה איש שלג פה בסביבה, זו הדרך בה הגיע הנה. אך אינני בטוח כלל שאמנם יש לנו אחד שכזה.”

“טוב, איך שלא יהיה,” אמר הופקינס, “רציתי רק שתדע. אתה קצת מבודד כאן. מאז ומתמיד סרבת להכניס חשמל הביתה.”

“אינני זקוק לטלפון או לחשמל,” אמר למברט. “הדבר היחיד שקשור בחשמל ושיכול היה לפתותני זה מקרר – אבל אפילו לזה אינני זקוק. יש לי מין מרתף שם ליד הנחל, טוב כמו כל מקרר שהוא. זה שומר על מתיקות החמאה למשך שבועות. וטלפון – איני זקוק לטלפון. אין לי עם מי לדבר.”

“אפשר לומר,” אמר הופקינס, “שאתה דווקא מסתדר די טוב. אפילו בלי חשמל וטלפון. טוב יותר ממרבית האנשים.”

“מעולם לא היו לי שאיפות גדולות,” אמר למברט. “זהו הסוד – מעולם לא היו לי שאיפות גדולות.”

“אתה עובד על ספר חדש?”

“ג’ק, תמיד אני עובד על ספר חדש. אני רושם כל מה שאני רואה או שומע, ומה אני מרגיש בקשר לכך. הייתי עושה זאת גם אלמלא היו אנשים מתעניינים בכך. הייתי עושה זאת גם אם לא היו ספרים בנמצא.”

“אתה קורא הרבה,” אמר הופקינס, “הרבה יותר מרוב האנשים.”

“כן, אני משער שאמנם כך הדבר,” אמר למברט. “הקריאה מהווה עבורי הנאה.”

ואכן כך היה, הרהר. ספרים הניצבים בשורה על מדף היו עבורו קבוצה של ידידים – לא ספרים סתם, אלא גברים ונשים ששוחחו איתו מעבר למחיצה של אלפי קילומטרים ומאות שנים. ספריו לא יחיו לאורך זמן, כמו כמה מן הספרים האחרים. הם לא ייזכרו זמן רב אחרי מותו, אך לפעמים הוא נהנה לחשוב על האפשרות שבעוד מאה שנה מהיום ימצא מישהו אחד מספריו, כנראה בחנות לספרים משומשים, ובנוטלו אותו יקרא כמה פסקאות מתוכו, ואולי, אם תמצאנה חן בעיניו במידה מספקת, ישוכנע לקנותו ולקחתו לביתו, ושם יונח הספר על המדף למשך זמן מה. הוא עשוי במרוצת הזמן למצוא עצמו שוב בחנות הספרים המשומשים בציפיה למישהו אחר שיטול אותו ויקרא בו.

היה זה מוזר, הרהר, הוא כתב על עניינים קרובים לביתו, על דברים שרוב האנשים חלפו על פניהם מבלי להבחין בהם, בו בזמן שיכול היה לכתוב על הפלאים אותם ניתן היה למצוא במרחק שנות־אור רבות מכדור הארץ – על הדברים המוזרים, שניתן היה למצוא על גבי כוכבים אחרים המקיפים שמשות אחרות. אך מעולם לא עלה על דעתו לכתוב עליהם, שכן היו אלה סודות, היה זה חלק פנימי ממנו, שהשתייך לעצמו בלבד, סוד השמור בינו ובין פיל ואשר לא יכול היה להביא את עצמו לידי גלויו.

“אנחנו צריכים קצת גשם,” אמר הופקינס. “שדות המרעה נעלמים והולכים. שדות המרעה של ג’ונס נותרו כמעט חשופים לגמרי. תראה את העשב, מק. תראה את האדמה. כלב מאכיל את עדריו בחציר מזה מספר שבועות, ואם לא ירד קצת גשם אאלץ לעשות אותו דבר בעוד כשבוע או שבועיים. יש לי חלקת תירס אחת, שבה אפשר למצוא כמה קלחים ראויים לקטיף, אך כל השאר ראוי לשמש כמאכל לבהמות. זה משגע אותי. בן אדם יכול לשחוק עצמו מרוב עבודה במשך שנים ובסופו של דבר למצוא עצמו עומד בפני שוקת שבורה.”

הם המשיכו לשוחח במשך שעה או יותר – שיחה נינוחה וקלילה של איכרים שעסקו, בהתעמקות וברצינות בדברים קטנים שנראו בעיניהם גדולים עד מאוד; ואז אמר הופקינס להתראות ובהתניעו את מכוניתו הסרבנית הסתלק במורד הכביש.

כאשר עמדה השמש בדיוק מעל פסגות הגבעות המערביות, נכנס למברט פנימה ושפת קומקום קפה, כדי לשתותו עם כמה פרוסות מהלחם של קיטי ופרוסה גדולה מן העוגה שלה. ביושבו ליד שולחן־המטבח – שולחן עליו אכל במשך זמן רב יותר משיכול היה לזכור – האזין לתקתוק האורלוגין המשפחתי העתיק. האורלוגין, אמר לעצמו בעודו מאזין, הוא סמלו של הבית הזה. כששוחח עמו האורלוגין, שוחח עמו גם כל הבית – הבית השתמש בשעון כאמצעי לתקשורת עמו. כנראה שלא היתה זו שיחה ממש. היתה זו, לאמיתו של דבר, רק שמירת קשר, רק תזכורת לכך שהבית עדיין נמצא כאן, שהם עדיין יחד, שהוא אינו בודד. כך היה במשך השנים, ועתה, יותר מתמיד, היו ביניהם יחסים קרובים יותר, שנבעו מן הצורך העז של שני הצדדים – החי והדומם.

על אף שנבנה בצורה מוצקה מאוד על ידי סב־סבו, עמד הבית בשלבי התפוררות מתקדמים. לוחות רצפה חרקו ונשברו עם מגע רגל עליהם, בעונת הגשמים דלף פנימה הגשם מבעד לרעפי הגג השבורים. המים זרמו לאורך הקירות ובחלקו האחורי של הבית, החלק שחסה בצד הגבעה שנישאה אל על באורח כה מפתיע מאחור, במקום בו נגעו קרני השמש רק לעיתים רחוקות, שרר ריח של רטיבות ורקב.

אך למרות זאת יחזיק הבית מעמד זמן רב יותר ממנו, הרהר, וזה כל מה שהיה חשוב. כשהוא כבר לא יהיה כאן, לא יהיה לבית על מי לסוכך. הבית יחזיק מעמד יותר ממנו ומאחיו פיל, אך ייתכן שלא יצטרך להחזיק מעמד יותר מפיל. שם למעלה בין הכוכבים לא נזקק פיל לבית, אם כי, אמר לעצמו, פיל ישוב הנה בקרוב. הוא עצמו היה זקן, וכך, שער, היה גם פיל. לשניהם לא נותרו שנים רבות להמתין.

מוזר, חשב לעצמו, הם כל כך דומים וחיו חיים כה שונים זה מזה, פיל – הנווד, והוא – יושב האוהלים. כל אחד מהם מוצא בחיים, למרות ההבדלים בין אורחותיהם, סיפוק כה רב.

משסיים את ארוחתו, חזר ויצא אל המרפסת. מאחוריו, מאחורי הבית, נאנחה הרוח בין ענפי העצים האדירים, עצים זרים אלה אשר נשתלו כאן לפני שנים רבות על ידי סב־סבו. איזו גאוותנות, הרהר, לנטוע אורנים בתחתית הגבעה העמוסה לעייפה באלונים ובעצי אלה עתיקים, כאילו להבליט את הבית ביחס לאדמה עליה הוקם.

הגחליליות הראשונות החלו להבהב בין שיחי הלילך שבצידי השער, ורוח לילה ראשונה החלה להתייפח במעבה היער. ענני נוצה קטנים כיסו את השמיים אך ניתן היה לראות ביניהם כוכבים אחדים. הירח עמד לעלות בעוד שעה או שעתיים.

בצפון הבהיק כוכב זוהר, אך הוא ידע – תוך שהוא צופה בו – שאין זה כוכב. היתה זו ספינת־חלל, שקרבה לנחיתה בנמל החלל שמעבו לנהר. הזוהר כבה, נדלק שוב והפעם לא כבה עוד אלה המשיך לזהור עד אשר קו האופק הכהה הסתירו מן העין. רגע אחר כך התגלגל קול רעם עמום, קולה של הנחיתה, ולאחר מכן דעך גם קול הרעם והוא נותר לבדו עם הרוח והגחליליות.

יום אחד, על גבי אחת מספינות־חלל אלה, אמר לעצמו, יחזור פיל הביתה. הוא יעלה ויבוא במעלה הדרך כפי שעשה תמיד לפנים, ללא הודעה מראש, תוך שהוא בטוח בקבלת הפנים החמה הממתינה לו. הוא יבוא עטוף בניחוח של חלל, מלא בסיפורי פלאות, נושא בכיסו חפצים קטנים מכוכבים רחוקים בתור מתנה, אשר תוצג עם עזיבתו וחזרתו לחלל על מדף המזווה הישן שבחדר האורחים, כדי שתעמוד שם יחד עם המתנות האחרות שהביא עמו בביקוריו הקודמים.

היתה עת בה הצטער על כך שלא היה זה הוא עצמו אשר עזב. אלוהים עדו, שרצה ללכת עד כדי כאב. אך משעזב האחד, לא היה כל ספק שעל השני להישאר. בדבר אחד היה גאה – מעולם לא שנא את פיל בגלל שעזב. הם היו קרובים מדי האחד אל רעהו מכדי שתתאפשר נטירת טינה. לעולם לא תשרור ביניהם שנאה.

דבר מה הסתובב בין האורנים שמאחורי הבית. מזה זמן מה שמע את אוושת העלים אך לא נתן דעתו על כך. קרוב לודאי שזה דביבון הנמצא בדרכו לפשוט על שדה התירס שעל גדת הנחל ממזרח לאדמתו. החיה הקטנה תמצא שם שלל דל ביותר, אך מספיק כדי להביא דביבון אחד על סיפוקו. אך נראה היה כאילו זו אוושה חזקה מזו שמסוגל להשמיע דביבון אחד. אולי היתה זו משפחת דביבונים, אם וגוריה.

לבסוף עלה הירח, פנס מרהיב השט לאיטו מעל הגבעה האפלה הגדולה שמאחורי ביתו. היה זה אמנם ירח שהלך וחסר, אך בכל זאת הספיק בכדי להאיר את העלטה. הוא ישב, עד שהחל לחוש בצינה שזחלה ועלתה, אפילו בלילות קיץ, מן הנחל אל מעלה הגבעה.

הוא שפשף את ברכו הכואבת ואז התרומם לאיטו ונכנס אל תוך הבית. על שולחן המטבח השאיר קודם לכן מנורה דולקת, ועתה נטלה אל חדר האורחים ושם הניחה על השולחן שליד כסא־הנוח. הוא יקרא במשך שעה או קצת יותר ואחר כך יפרוש למיטתו.

הוא נטל ספר מן המדף שמאחורי הכסא, ואז נשמעה נקישה על דלת המטבח. הוא היסס רגע ואז נשמעה הנקישה שנית. הוא הניח את ספרו והחל ללכת לכיוון המטבח, אך לפני שהגיע לשם נפתחה הדלת ואדם נכנס לביתו. המנורה הטילה אור חיוור בלבד בחדר האורחים והוא לא יכול היה להיות בטוח במה שראה.

“פיל?” שאל בהיסוס, חושש שמא הוא טועה.

האיש צעד צעד אחד קדימה. “כן, אד,” אמר. “לא הכרת אותי; אחרי כל השנים הללו אינך מזהה אותי.”

“היה שם חשוך כל כך,” אמר למברט, “עד שלא יכולתי להיות בטוח.”

הוא פסע קדימה וידו מושטת לעבר ידו של פיל, אשר היתה שם, כדי לאחוז בידו, אך משנפגשו ידיהם ללחיצה לא היה שם כלום. ידו של למברט נסגרה על חלל ריק.

מוכה תדהמה ניצב למברט, חסר־אונים וחסר יכולת לזוז. הוא ניסה להשמיע קול ולא הצליח, המילים עלו על שפתותיו וגוועו – מסרבות לצאת החוצה.

"הרגע, אד, " אמר פיל. “הרגע, הרגע. כך זה היה תמיד חשוב מעט על המעבר. זו חייבת להיות הדרך שבה זה היה תמיד. אני הנני רק צללית. צללית שלך עצמך.”

אך הרי זה לא ייתכן, אמר לעצמו למברט. האדם שניצב שם במטבח היה אדם מוצק, עשוי בשר ודם, לא צללית ואפס.

“רוח רפאים,” הצליח למלמל. “הרי אינך יכול להיות רוח רפאים.”

“לא רוח רפאים,” אמר פיל. “אני פשוט מעין שלוחה שלך. הרי לבטח ידעת זאת.”

" לא, לא ידעתי זאת. אתה הינך אחי, פיל."

“בוא ונכנס לחדר האורחים,” אמר פיל. “בוא נשתה ונשוחח. בוא ונבחן את כל העניין בעיון. חששתי לחזור, שכן ידעתי שיש לך רעיון מסוים, על כך שיש ל אח. אד, הרי יודע אתה בדיוק כמוני, שמעולם לא היה לך אח. תמיד היית בן יחיד.”

“אך כשהיית כאן לפני כן…”

“אד, מעולם לא הייתי כאן לפני כן. אם רק תהיה כן עם עצמך, תדע בבירור שמעולם לא הייתי כאן קודם לכן. אתה מבין, לא יכולתי לשוב הנה שכן אז היית מגלה זאת, ועד לרגע זה – ואולי אפילו ברגע זה – לא היה כל צורך שתדע על כך. אולי שגיתי בכך שחזרתי.”

“אבל הרי אתה מסוגל לדבר,” מחה למברט, “בצורה כזו, המפריכה על פניו את הטעון שאתה מעלה בפני. הינך מדבר על עצמך כעל אדם אמיתי.”

“כמובן, ואכן כזה אנוכי,” אמר פיל. “עשית אותי לכזה. חייב היית להפוך אותי לאישיות נפרדת שהרי אם לא כן לא היית יכול להאמין בקיומי. הייתי בכל המקומות שידוע לך שהייתי בהם, עשיתי את כל הדברים שאתה יודע שעשיתי אותם. אולי אינך יודע את פרטי הפרטים, אך את הקווים הכלליים של מה שקרה לי הנך יודע. לא מייד אלא רק זמן מה מאוחר יותר הפכתי לאישיות לגמרי נפרדת. מבחינות רבות הייתי עצמאי, בלתי תלוי בך. עתה בוא ונכנס פנימה, נשב לנו, נרגיש בנוח ונבהיר את העניין. תן לי לגרום לך להבין, אם כי, באמת ובתמים, היה עליך להבין זאת בעצמך.”

למברט פנה ונכנס לחדר האורחים בצעדים כושלים והתיישב, תוך שהוא פוכר את כפות ידיו, בכורסה שליד המנורה. פיל נשאר לעמוד, ולמברט, שנעץ בו את מבטו, נוכח לדעת שפיל היה למעשה כפיל שלו, אדם דומה לו, כמעט זהה לו – אותו שיער לבן, אותן גבות עבותות, אותם קמטים בזוויות העינים, אותה צורת פנים. הוא נאבק כדי להשיב לעצמו את השלווה והאובייקטיביות. “אתה רוצה ספל קפה, פיל?” שאל. “הקומקום עדיין על התנור. נראה שעודנו חם.”

פיל צחק. “אינני יכול לשתות,” אמר, “או לאכול, או לעשות הרבה דברים אחרים. אינני צריך אפילו לנשום. זה מכביד מאוד לפעמים, אם כי בדרך כלל יש בכך גם יתרונות רבים. שם, בין הכוכבים, יש להם כינוי בשבילי – אגדה. רוב האנשים אינם מאמינים כלל בקיומי. שם בחלל ישנן אגדות רבות מדי. ישנם מספר אנשים, אשר דווקא מאמינים בקיומי. הרי תמיד ישנם כאלה, שיאמינו בכל דבר.”

“פיל,” אמר למברט, “אותו יום באסם, כשאמרת לי שאתה עוזב, עמדתי בפתח האסם והתבוננתי בך היוצא לדרך.”

“כמובן שכך עשית,” אמר פיל. “הבטת בי כדי לראות איך אני עוזב, וידעת במה אתה מביט. רק מאוחר יותר הפכת אותי לאח, אח תאום, האין זאת?”

“היה פה קודם איש מן האוניברסיטה,” אמר למברט, “דוקטור לפסיכולוגיה. הוא היה סקרן. ערך מחקר כלשהו. הוא בדק את כל התעודות והמסמכים. הוא אמר שמעולם לא היה לי אח. אמרתי לו שהוא טועה.”

“אתה האמנת באמת במה שאמרת,” הסביר לו פיל. “ידעת שיש לך אח. היה זה מנגנון הגנה. לא היית מסוגל לחיות לו חשבת אחרת. לא היית מוכן להודות שאתה יצור שכזה.”

“אמור לי, פיל, איזה מין יצור אני?”

“פריצת דרך,” אמר פיל. “אתה מהווה פריצת דרך בהתפתחות האנושית. היה לי זמן רב להקדיש מחשבה לנושא זה, ואני משוכנע בצדקתי. לא הייתי כפוי להסתיר ולטשטש עובדות, כי אני הרי התוצר הסופי. אני לא עשיתי מאומה, אתה הוא זה שעשה זאת. לי לא היה כל רגש אשמה. אני מניח שלך היה, אחרת לא היית זקוק לכל מסך העשן הזה בנוגע לאחיך היקר פיל.”

“פריצת דרך בהתפתחות האנושית, אתה אומר? משהו כמו היצור האמפיבי הראשון שהפך לדינוזאור?”

“לא כל כך דרסטי,” אמר פיל. “לבטח שמעת על אנשים שהם בעלי יותר מאישיות אחת ואשר עוברים שוב ושוב, ללא אזהרה מוקדמת, מאישיות אחת לשניה. היו סיפורים אודות אנשים שיכלו להגיע באופן מנטלי למקומות רחוקים, ולדווח בדיוק רב למדי, על הקורות אותם שם.”

“אבל כאן זה שונה, פיל.”

“אתה עדיין קורא לי פיל.”

“לכל הרוחות, אתה באמת פיל.”

“טוב, יהי כך, אם אתה עומד על כך, ובעצם אני שמח שאתה עומד על כך. הייתי רוצה להמשיך להיות פיל. זה שונה, אמרת, כמובן שזה שונה. זאת התקדמות אבולוציונית טבעית אל מעבר לתכונות האחרות שציינתי קודם. היכולת לפצל את האישיות שלך ולשלוח אותה למרחקים, כשהיא עומדת ברשות עצמה. היכולת ליצור אישיות נוספת שהיא צללית שלך. לא רק מוח, אלא יותר מזה. לא אישיות נפרדת לגמרי אך משהו מאוד קרוב לכך. זו היתה יכולת, שעשתה אותך לשונה ויוצא דופן, שהפרידה בינך ובין שאר בני הגזע האנושי. לא יכולת לעמוד בכך. איש לא יכול היה לעמוד בכך. לא יכולת להודות, אפילו לא בפני עצמך, שאתה יצור מוזר כל כך.”

“הקדשת לכך מחשבה רבה.”

“כמובן שכן. מישהו צריך היה לעשות זאת. אתה לא יכולת לעמוד בכך, ועל כן הוטלה המעמסה על כתפי. לא יאומן עד כמה גדולה יכולתו של אדם להשלות את עצמו.”

דבר מה גרד את דלת המטבח – כמו כלב המגרד בדלת, על מנת שיכניסוהו פנימה.

“זהו העוקב,” אמר פיל. “לך והכנס אותו פנימה.”

“אבל העוקב…”

“זה בסדר,” אמר פיל. “אני אטפל בו. הממזר עוקב אחרי מזה שנים מספר.”

“אם הכל בסדר…”

“בטח הכל בסדר. יש משהו שהוא רוצה אך לא נוכל להעניקו לו.”

למברט חצה את המטבח ופתח את הדלת. העוקב נכנס פנימה. בלא להביט אל למברט, חלף אל פניו, נכנס אל תוך חדר האורחים ועצר בחריקה לפני פיל.

“סוף־סוף,” צעק העוקב, “הברחתי אותך אל תוך מאורתך. עכשיו אינך יכול עוד להתחמק מפני. העמדת בפני קשיים – חוסר נוחיות שנאלצתי לסבול – לימוד השפה השערורייתית שלך כדי שאוכל לדבר איתך, להיות תמיד צמוד אליך ולעולם לא להצליח לתפוס אותך. לעמוד בפני לעגם של מכרי וחברי אשר, ראו את האובססיה שלי בכל מה שנוגע אליך כטרוף מוחלט. ואתה תמיד נמלטת מפני, מלא פחדים במקום בו לא היית צריך לפחוד כלל. הרי רק רציתי לשוחח איתך.”

“לא פחדתי מפניך כלל,” אמר פיל. “מדוע צריך הייתי לפחוד? הרי בלאו הכי לא יכולת להניח עלי את כפותיך.”

“נצמדת לדופן החיצונית של ספינת חלל כשנחסמה דרכך פנימה רק כדי לחמוק מידי! נסעת בקור ובריקנות כדי לחמוק ממני. נותרת בחיים על אף הקור והריקנות – איזה מין יצור אתה?”

“עשיתי זאת רק פעם אחת,” אמר פיל, “ולא כדי לחמוק ממך. רציתי רק להתנסות בתחושת החוויה. רציתי לגעת בחלל בין־כוכבי, למצוא ממה הוא מורכב. אך לא מצאתי את התשובה לכך, ולא איכפת לי לגלות לך שאחרי שהתנסיתי פעם אחת בפחד ובפלא שכזה, גילית בו עניין מועט ביותר. לפני שהספינה נחתה, כמעט ומתתי מרוב שעמום.”

העוקב היה גברתן, אך משהו בו אמר שהוא היה יותר מאשר סתם בריון. בהופעתו דמה מאוד לשילוב של דוב וקוף, אך היה בו גם משהו אנושי. הוא היה יצור שעיר, לבושו הזכיר רתמות יותר מאשר לבוש. הצחנה שנדפה ממנו יכולה היתה לגרום לאדם נורמלי שיחוש בסחרחורת.

“עקבתי אחריך במשך שנים,” רטן, “כדי לשאול אותך שאלה פשוטה, ואני מוכן לשלם מחיר ראוי במידה ואקבל תשובה מועילה. תמיד חמקת מאחיזתי ואם לא היתה לך דרך אחרת כי אז פשוט הפכת לערפל ונעלמת. מדוע עשית זאת? מדוע לא חיכית לי? מדוע סרבת לשוחח עימי? הכרחת אותי ללכת בדרכים עקלקלות, הכרחת אותי להטמין לך מארב. נאלצתי להשתמש בדרכים ערמומיות, השנואות עלי, כדי ללמוד את מיקומו של הכוכב שלך ומיקומו של ביתך, כך שאוכל לבוא ולחכות לך. ללכוד אותך במאורתך. חשבתי שאפילו יצור כמוך חייב לשוב אי־פעם הביתה. הסתתרתי ביערות העבותים בעת שציפיתי לך והפחדתי עד מוות כמה מתושבי המקום הזה, בניגוד לרצוני. צפיתי לעבר המאורה שלך וחיכיתי לך. ראיתי את השני שדומה לך וחשבתי שזה אתה, אך נוכחתי לדעת, לאחר עריכת תצפיות, שלא כך הדבר. ועכשיו…”

“חכה רק רגע,” אמר פיל, “אין שום צורך להסביר.”

“לא, אתה מוכרח להסביר, שכן כדי ללכוד אותך נאלצתי לבצע תעלולים מזוהמים בהם אני מתבייש עכשיו. שם דבר גלוי ופתוח, שום יושר. אם כי לפחות דבר אחד הסקתי מתצפיותי – אתה אינך יותר, ואני משוכנע בכך, מאשר שלוחה של הטיפוס השני.”

“ועכשיו,” אמר פיל, “אתה רוצה לדעת כיצד מבוצע הדבר. זו השאלה שרצית לשאול.”

“אני מודה לך,” אמר העוקב, “על ראייתך החודרת שחסכה ממני את הצורך לשאול את השאלה.”

“אך, ראשית כל,” אמר פיל, “יש לי שאלה אליך: לו יכולת לדעת כיצד מתבצע הדבר, לו יכולנו לספר לך על כך, לו יכולת לרתום את האינפורמציה לשימושך, איזה מין שימוש היית עושה בה?”

“לא שימוש עצמי,” אמר העוקב, “לא לעצמי בלבד, אלא לכל בני עמי, לכל הגזע שלנו. אתה מבין, מעולם לא צחקתי לך, מעולם לא לעגתי לך כפי שעשו זאת רבים אחרים. מעולם לא כיניתי אותך בשם שד או רוח־רפאים. ידעתי שאין זה ממצה את המצב. ראיתי שיש לך יכולת שלו הייתי יכול להשתמש בה כהלכה…”

“עכשיו אתה מגיע לזה,” אמר פיל. “עכשיו ספר לנו איזה שימוש אתה עומד לעשות בזה.”

“הגזע שלי,” אמר העוקב, “מתעניין בצורות רבות של אומנות. זאת על ידי שימוש במכשירים מגושמים, במיומנויות נחותות ובחומרים עקשניים אשר לעיתים קרובות מקבלים צורה שונה משהתכוונו לתת להם. לכן, אמרתי לעצמי, לו יכול היה כל אחד מאיתנו להשליך את עצמו ולהשתמש באישיות האחרת שלו כאמצעי אומנותי, יכולנו ליצור כל צורה שתעלה על דעתנו. ליצור ולעבוד עליהן עוד ועוד עד אשר תגענה לשלמות הנדרשת. ואז, משתהפוכנה למושלמות תהיינה חסינות מפני פגעי הזמן, הטבע ושודדי האומנות…”

“ומעולם לא עלה על דעתך להשתמש בכך למטרות אחרות, כגון מלחמה, פשע…”

“אתה מטיל חשדות בגזעי האציל, שאין הדעת יכולה להעלותם,” אמר העוקב בחרדת קודש פגועה.

“אני מצטער אם פגעתי בך,” אמר פיל. “יתכן שהיה זה באמת מעשה של גסות מצידי. ועתה, בנוגע לשאלתך, פשוט איננו יכולים לגלות לך. לפחות כך סבור אנוכי. מה דעתך על כך, אח?”

למברט נענע ראשו לשלילה. “אם יש אמת בדברי שניכם, אם פיל באמת ובתמים אינו אלא שלוחה שלי, חייב אני להודות בפניכם שאין לי שמץ של מושג, ולו המעורפל ביותר, כיצד מבוצע הדבר. אם עשיתי זאת, הרי פשוט עשיתי זאת וזה הכל. אין שום טקס שצריך לבצע, אין שום טכניקה שאני מודע לה.”

“זה באמת מגוחך,” זעק העוקב “אתה יכול לתת לי רמז כלשהו.”

“אם כך,” אמר פיל, “אומר לך כיצד יש לבצע זאת. קח לך יצורים מזן מסוים ותן להם להתפתח במשך שני מיליון שנה ואפשר שתקבל את מבוקשך. אפשר, אמרתי, אך אין כל בטחון בכך. זה חייב להיות הזן הנכון וחייבת להיות לו הסוג הנכון של מוח על מנת להגיב על סוג כזה של לחצים. אם כל זה יתגשם, אזי יום אחד יוכל אולי אחד מבני הזן הזה לעשות את אשר עשה אד. העובדה, שאחד יכול לעשות זאת אינה מורה שכולם יהיו מסוגלים לכך. זה עלול להיות לא יותר מכישרון פרוע שלא יחזור על עצמו. עד כמה שידוע לי לא ארע הדבר מעולם עד כה. אם ארע כדבר הזה, ייתכן והדבר הוסתר כשם שהסתיר אותו גם אד, אפילו מעצמו. הוא חייב היה לעשות זאת בגלל התנאים האנושיים ההופכים יכולת מעין זו לבלתי מקובלת.”

“אך כל אותן שנים,” אמר העוקב, “כל אותן שנים, הוא השאיר אותך באותה צורה בה אתה נמצא עכשיו. נראה לי ש…”

“לא,” אמר פיל, “זה בכלל לא כך! לא נעשה מצידו שום מאמץ מודע. אחרי שיצר אותי, עמדתי ברשות עצמי.”

“אני חש,” אמר העוקב, “שכל מה שאתה מספר לי נכון. אינך מסתיר ממני דבר.”

“אתה חש בזה, מה?” אמר פיל, “לעזאזל, אתה קורא את מחשבתנו, זה מה שעשית. אם כך, מדוע לא קראת את מחשבתי במקום לרדוף אחרי בכל רחבי הגלקסיה, ובכך היית מסיים את הפרשה?”

“אתה פשוט סרבת לעמוד לרגע בשקט,” אמר העוקב בטון מאשים. “לא רצית לדבר איתי, לא העלית את העניין הזה אל חלקו העליון של המוח שלך כך שיהיה לי סיכוי לקרוא מה יש שם.”

“אני מצטער שזה נגמר בצורה כזאת, אך עד עתה, הינך חייב להבין, לא יכולתי לדבר אתך. הפכת את המשחק ליותר מדי מעניין. היה בו יותר מדי מתח מכדי שאוותר עליו.”

“אתה מביט בי,” אמר העוקב בחומרה, “וחושב שהנני לא יותר מאשר בריון פשוט. אינך רואה בי יצור בעל כבוד ועקרונות. אינך יודע עלינו מאומה, ואף אינך מעוניין לדעת. אתה פשוט שחצן! אך האמן לי, בכל השתלשלות המאורעות עשיתי את אשר עשיתי בכבוד ובהתאם לעקרונות.”

“אתה בוודאי רעב ועייף,” אמר למברט. “האם אתה יכול לאכול את המזון שלנו? אני יכול לטגן לך ביצה עם קתלי חזיר והקפה עדיין חם. יש שם גם מיטה עבורך. לכבוד יהיה לנו אם תארח לנו לחברה.”

“אני מודה לך על האמון שאתה רוחש לי, על נכונותך לקבל אותי ביניכם,” אמר העוקב. “הדבר, איך לבטא זאת, מחמם את קליפת ליבי. אך המשימה בוצעה, ועלי ללכת עתה. בזבזתי זמן רב מדי. אך אולי תוכל להציע לי תחבורה כלשהי לכיוון נמל החלל?”

“זה משהו שאינני יכול לעשות,” אמר למברט. “אתה מבין, אין לי מכונית.”

“אם כך אוכל גם אני ללכת ברגל,” אמר העוקב. “נמל החלל אינו רחוק מכאן. בעוד יום או יומיים אמצא ספינה הממריאה מכאן.”

“הייתי רוצה שלכל הפחות תשאר כאן הלילה,” אמר למברט, “ההליכה בחשיכה…”

“החשיכה היא הדבר הטוב ביותר עבורי,” אמר העוקב, “יש פחות סיכויים לכך שיבחינו בי. אני מבין מעטים הם תושבי הכוכבים האחרים שנזדמנו לאזור זה. אינני רוצה להפחיד את שכניך הטובים.” הוא פנה במהירות לעבר המטבח, בכיוון דלת היציאה, מבלי להמתין שלמברט יפתח בפניו את הדלת.

“להתראות, ידידי!” קרא אחריו פיל.

העוקב לא ענה וטרק את הדלת מאחוריו.

כששב למברט לחדר האורחים, עמד פיל בחזית האח, זרועו נשענת על המשטח העליון.

“אתה יודע כמובן שיש לנו בעיה,” אמר.

“אינני יכול לראות כל בעיה,” אמר למברט. “אתה נשאר, כמובן, האין זאת? אינך חושב לעזוב שוב. שנינו מזדקנים והולכים.”

“אם זהו רצונך. הייתי יכול להעלם, להפוך את עצמי לערפל כאילו לא הייתי קיים אף פעם. זה יכול היה להיות הרבה יותר טוב והרבה יותר נוח עבורך. זה יהיה די לא נוח עבורך עם אסתובב כאן. אינני אוכל ואינני ישן. אני יכול להגיע למצב של מוצקות שדומה דייה למוצקותו של אדם רגיל, אך זאת רק במאמץ רב ורק לפרקי זמן קצרים. יש לי מספיק אנרגיה לבצע כל מיני דברים אך לא כאלה הדורשים זמן רב.”

“לא היה לי אח כבר זמן רב, רב מאוד,” אמר למברט. “על כן הייתי רוצה בזאת עתה. אחרי כל הזמן שחלף לא הייתי רוצה לאבד אותך שוב.”

הוא הציץ לעבר המזווה, וראה שכל המתנות הקטנות שהביא עמו פיל ממסעותיו הקודמים עדיין ניצבו במקומן, מוצקות.

"בחשבו אחורנית יכול היה להזכר, כאילו ארע הדבר רק אתמול, כיצד עמד בפתח האסם צופה בפיל אחיו המגשש דרכו במורד הדרך מבעד למסך האפור של המטר הטורדני.

“למה לא תשב ותספר לי,” אמר, “על אותה תקרית שם במערכת קונסקין. ידעתי עליה כאשר ארעה, אך לא תפסתי מה בדיוק קרה שם…”

מוטיב “הניצול על אי בודד” חוזר ומופיע פעמים רבות בספרות הכללית, ואף בספרות המד“ב לא נפקד מקומו. צ’נדלר מסתכן ומטפל שוב במוטיב זה, אלא שב”הכלוב" מוענק לו אופי חדש ומעורר מחשבה, תוך כדי חשיפת האדם במערומיו – תרתי משמע…

* * *

מאסר מהווה חויה משפילה בכל הנסיבות. מאסר על ידי בני מינך הוא דבר גרוע כשלעצמו – אך האסיר יכול, לפחות, לשוחח עם סוהריו; הוא יכול לבטא את צרכיו כך שיבינו אותו. הוא יכול, במקרה הצורך, לפנות אליהם כאדם אל אדם.

מאסר מהווה חויה משפילה כפליים כאשר הסוהרים, בכל הכנות, מתיחסים אל האסיר כאל בעל חיים נחות.

אפשר אולי לסלוח לקבוצה מחללית־הסיור, על אשר לא זיהתה את הניצולים מהחללית הבין כוכבית “לוד סטאר” כיצורים רציונאליים. לפחות מאתיים יום חלפו מאז נחיתתם על כוכב חסר שם זה; נחיתת־אונס, שבוצעה כאשר מנועי אהרנהאפט של ה“לוד סטאר”, אשר הופעלו הרבה מעבר לכושר פעולתם הנורמלי מחמת תקלה שארעה בווסת האלקטרוני, השליכו אותה הרחק מנתיבי הטיסה הקבועים – אל פינה נדחת בחלל. נחיתתה של ה“לוד סטאר” התבצעה אמנם כשורה, ואולם זמן קצר אחר כך (צרות, לעולם באות הן בזוגות) יצא דוודיה מכלל שליטה והקברניט ציווה על הקצין הראשון שלו לבצע פינוי של הנוסעים ושל אותם אנשי צוות, אשר נוכחותם לא היתה חיונית לצורך הטיפול בבעיה, ולהובילם הרחק ככל האפשר מן הספינה.

הוקינס ואנשיו היו מרוחקים מרחק מספיק, כאשר לפתע נראה הבהק אדיר של אנרגיה עצורה שהשתחררה, ונשמעה התפוצצות לא גדולה. הניצולים רצו לשוב על עקבותיהם ולהביט במתרחש, אולם הוקינס הכריח אותם בקללות, ולפעמים במהלומות, להמשיך הלאה. למרבה המזל נשבה הרוח מהם אל החללית והם ניצלו מן הנשורת.

כאשר נראה היה, שההתפוצצות שככה, חזרו הוקינס וד"ר בויל, רופא החללית, אל זירת האסון. שני האנשים, חוששים מפני הקרינה הרדיואקטיבית, היו זהירים ונשארו בטווח בטחון מהמכתש הרדוד ומעלה־העשן, אשר סימן את המקום בו נמצאה הספינה קודם לכן. ברור היה שהקפטן, יחד עם קציניו וחבר הטכנאים שלו, לא היוו עתה יותר מאשר חלק אינפיניטיסימלי מן הענן הצבעוני אשר התרומם כפטריה אל השמים המעוננים.

מנקודה זו ואילך החלה התדרדרותם של חמישים נצולי ה“לוד סטאר”. לא היה זה תהליך מזורז – הוקינס ובויל נלחמו, כשהם נעזרים בועדה של כמה מן הנוסעים האחראים יותר, מלחמת חורמה נואשת. אך היה זה קרב אבוד. בתור התחלה, היה מזג האויר נגדם. היה זה מזג אויר חם, שלושים וחמש מעלות בערך. היה זה מזג אויר לח – מטר דקיק וחמים ירד ברציפות ללא הפסק. נראה היה כאילו האויר שופע כל מיני חרקים מעופפים, אשר למרבית המזל לא תקפו את הבשר, אלא העדיפו חומר אורגני מת – את הביגוד. הם גם מצאו את מזונם, אם כי במידה פחותה יותר, גם על מתכות וחומרים סינטטיים שלבשו הניצולים.

לו היתה קימת סכנה, סכנה חיצונית כלשהי, היה הדבר מסייע לשמירת המורל. ואולם לא היו חיות טרף בנמצא. בעלי החיים היחידים שנראו בשטח היו יצורים קטנים וחלקי־עור, דמויי צפרדעים, אשר קיפצו בצמחיה הרטובה. נוסף להם שרצו בנחלים הרבים יצורים בעלי גדלים שונים, מראשן ועד כריש, אשר היו כולם בעלי מזג נוח.

אחרי שעות הרעב הראשונות לא היוה חיפוש מזון בעיה. מספר מתנדבים ניסו לאכול את הירק השופע אשר גדל על גזעי העצים דמויי השרך. הם אמרו שהוא טוב למאכל. כעבור שעות מספר לא מת איש מהם ואף לא היו תלונות על כאבי בטן. הירק הזה הפך להיות למרכיב הראשי בדיאטה של הניצולים. בשבועות הבאים נתגלו סוגי ירק נוספים ופירות דמויי תות ושורשים – כולם טובים למאכל. הם סיפקו גיוון מבורך למזון.

על אף החום ששרר על פני הכוכב, היתה האש הגורם בחסרונו הרגישו הניצולים יותר מכל. בעזרתה יכולים היו לצרף לתפריט שלהם מספר “צפרדעים” מטוגנות ודגים מן הנחלים. כמה מבעלי הקיבות הקשות אכלו יצורים אלה, כשבשרם בלתי מבושל, אך התנהגותם זו לא נשאה חן בעיני רוב חברי הקהילה. האש יכולה היתה לעזור להם לגרש את אפלת הלילות הארוכים, וכן, בעזרת אורה וחומה הטבעים, לעזור בסילוק האשלייה של קור תמידי, אשליה שנוצרה על ידי הדלף הבלתי פוסק של מים מכל עלה ושרך.

כאשר פונו מן החללית המקורקעת נשאו עליהם רוב הניצולים מציתים – אך אלה אבדו כאשר הכיסים, יחד עם הבגדים שמהם היוו הכיסים חלק בלתי נפרד, התפרקו. בכל אופן, כל נסיון להצית אש בימים בהם עדין היו מציתים בנמצא, נדון לכשלון. הוקינס מוכן היה להשבע שעל פני כל הכוכב הארור הזה לא היתה נקודה יבשה אחת לרפואה. עתה היתה הצתת האש לבלתי אפשרית – גם אם היו מוצאים מומחה להצתת אש על ידי שפשוף שני מקלות יבשים, לא היה האיש מסוגל למצוא את אותם המקלות על מנת להתחיל בעבודתו.

הם בחרו להם צלע גבעה כמקום התישבותם הסופי. (עד כמה שיכלו לראות, לא היו כל הרים בסביבה). היערות היו סבוכים פחות בנקודה זו, והקרקע היתה בוצית פחות תחת רגליהם. הם הצליחו לתלוש מספר ענפים מעצי השרך ובנו לעצמם בקתות פרימיטיביות – לשם פרטיות מסוימת יותר מאשר לשם הנוחות שמצאו בהן. הם דבקו, ביאוש מסוים, בדפוסים הארגוניים של העולמות אותם עזבו, ובחרו לעצמם מועצה. בויל, רופא החללית, היה יושב הראש. הוקינס, להפתעתו הרבה, התקבל למועצה ברוב דחוק של שני קולות בלבד. הוא יכול היה לתאר לעצמו, שחלק גדול מניצולי החללית נוטרים לו טינה ותולים בו את קולר האחריות למצבם העגום.

ישיבת המועצה הראשונה נערכה בבקתה – אם מותר לכנותה כך – שנבנתה במיוחד לצורך זה. חברי המועצה רבצו במעגל. בויל, יושב הראש, התרומם לאיטו על רגליו. הוקינס גיחך בקרבו כשראה את הניגוד בין דמותו הערומה לבין ההתהדרות בה התהדר בויל על מינויו החדש. התהדרות זו בלטה על רקע הופעתו החיצונית המוזנחת, שערו הלבן הארוך וזקן הזיפים האפרפר שלו.

“גבירותי ורבותי,” פתח בויל.

הוקינס הביט סביבו בגופות הערומים והחוורים בשיער הדהוי, דמוי החבלים, בצפרניים הארוכות המזוהמות של הגברים ובשפתיהן המחוספסות של הנשים. הוא אמר לעצמו, אינני חושב, שאני עצמי נראה קצין וג’נטלמן יותר מהם.

“גבירותי ורבותי”, אמר בויל. “כפי שאתם בודאי יודעים, נבחרנו על מנת לייצג את הקהילה האנושית של כוכב זה. אני מציע שבפגישה ראשונה זו נדון בסכויי ההישרדות שלנו – לא כפרטים, אלא כגזע –”

“הייתי רוצה לשמוע מפי מר הוקינס מה הסיכויים לכך, שיאספו אותנו מכאן”, צעקה אחת משתי חברות המועצה, בתולה זקנה ומיובשת בעלת צלעות בולטות.

“קלושים מאד,” אמר הוקינס. “כפי שהינכם יודעים, אין אפשרות ליצור קשר עם חלליות אחרות או עם תחנות הקרקע כאשר החללית פועלת על פי עקרון ‘הנעת אהרנהפט’. כאשר הושלכנו מן ההנעה והתחלנו בנחיתה שלחנו קריאה לעזרה – אך לא היינו מסוגלים לציין להיכן הושלכנו. נוסף על כך איננו יודעים אם הקריאה נקלטה בכלל –”

“גברת טילור,” הפסיק אותו בויל, "מר הוקינס. הייתי רוצה להזכירכם כי הנני יושב־הראש הנבחר של מועצה זו. אני יכול להבטיחכם, שיוקצה זמן מתאים לדיון לכללי, מאוחר יותר.

“כפי שרובכם וודאי משערים, גילו הביולוגי של כוכב זה שווה, פחות או יותר, לזה של כדור הארץ בתקופה הקרדונופרוסית. עד כמה שידוע לנו, אין על פני כוכב זה שום צורת חיים היכולה לאיים על קיומנו או על עליונותנו. בבוא העת, כאשר יצורים כאלה אמנם יתחילו להתפתח – משהו בדומה ללטאות הענק שבתקופה הטריסאית של כדור הארץ – כבר נהיה אנו –”

“אנו כבר נהיה מתים!” קרא אחד האנשים.

“אנו נהיה כבר מתים,” אמר הרופא, "אף צאצאינו יחיו עד מאוד. אנו חייבים לדאוג להם, ולהכין עבורם נקודת זינוק טובה ככל האפשר. אנו נוריש להם שפה – "

“עזוב את השפה, דוק,” קראה אחת הנשים. היא היתה בלונדינית רזה, נמוכה ובעלת פרצוף קשוח. “הבעיה הזו של צאצאים היא בדיוק מה שהביא אותי לכאן. אני מייצגת את הנשים הנמצאות בגיל הפוריות. כידוע לך, יש חמש עשרה נשים כאלה כאן. עד עתה היינו זהירות מאד, והיתה לכך סיבה. האם אתה, כרופא, מסוגל לערוב לכך שהלידות תהיינה בטוחות, וזאת גם ללא תרופות וללא מכשירים? האם אתה מסוגל לערוב לכך שלילדינו יהיו סיכויים טובים להשאר בחיים?”

קלות־הדעת נשרה מעל בויל כמו גלימה מרופטת.

“אהיה גלוי עמכם,” אמר. “כפי שציינת, מיס הארט, אין לי מכשירים ותרופות אך ביכולתי להבטיח לך, מיס הארט, שסיכוייך לזכות בלידה בטוחה הינם טובים הרבה יותר מאלה שהיו לך לו נמצאת על פני כדור הארץ במאה השמונה עשרה. על פני כוכב זה, למיטב ידיעתנו (ואנו נמצאים כאן כבר זמן מספיק על מנת להווכח בכך כל בשרנו), אין שום מיקור־אורגניזם המזיק לבני אדם. לו היו כאלה – היינו רובנו מתים זה מכבר. נראה לי שזה עונה על שתי שאלותייך.”

“לא סיימתי עדיין,” אמרה. “הנה לך בעיה נוספת: אנו חמישים ושלושה גברים ונשים בקבוצה. ישנם עשרה זוגות נשואים – כך שאנו יכולים להוציאם מהחשבון. נותרנו עם שלושים ושלושה אנשים, מהם עשרים גברים ושלוש עשרה נשים, שלא כולן צעירות. איזו מין צורת נישואין נאמץ לנו? פוליגמיה?”

“מונוגמיה, כמובן,” אמר בהחלטיות גבר רזה וגבוה. הוא היה היחיד מבין הנוכחים שהיה לבוש – אם אפשר לכנות זאת כך. פיסות הבד המתפוררות שהיו קשורות סביב אזור חלציו בעזרת ענף גפן דק לא הועילו במאום.

“בסדר,” אמרה הנערה. “מונוגמיה; גם אני עצמי מעדיפה שיטה זאת. אך אני מזהירה אתכם, שאם ננהל את העניין בצורה זו עלולות לצוץ צרות. יתר על כן, בכל מקרה של רצח על רקע של קנאה או תשוקה עלול הקרבן להיות אשה ולא רק גבר – ובזאת אינני רוצה.”

“אז מה את מציעה, מיס הארט?” שאל בויל.

“פשוט מאוד. עד כמה שזה נוגע להזדווגויות – נצטרך להתעלם מעניין האהבה. אם שני גברים רוצים לשאת אותה אשה – שילחמו ביניהם. הטוב משניהם יקבל את האישה וישמור לו אותה לעצמו.”

“ברירה טבעית…” מלמל הרופא. “אני בעד, אך יש להעמיד זאת להצבעה.”

על צלע ההר היה מין מכתש רדוד – מעין אצטדיון טבעי. על שפת המכתש ישבו הניצולים – למעט ארבעה. אחד מן הארבעה היה ד"ר בויל שגילה שתפקידיו כיושב ראש כוללים גם את תפקיד השופט. הוחלט כי הוא השופט הטוב ביותר לקביעת הרגע בו עלול אחד המתחרים לסבול מנזק גופני תמידי. עוד אחד מארבעת הנעדרים היתה מיס הארט. היא מצאה ענף מתאים לשמוש כמסרק, ובו סרקה את שערה הארוך שעליו הניחה כתר מפרחים צהובים, כתר בו תעטר את ראש המנצח.

" חבל שהחרקים הארורים הללו קלקלו לנו את השעונים," אמר האיש השמן שמימינו של הוקינס. “לו רק היו לנו האמצעים המתאימים למדידת זמן, יכולנו לקבוע סיבובים ולהפוך זאת לתחרות אמיתית.”

הוקינס הנהן בראשו. הוא הביט בארבעה שבמרכז הזירה – אשה הברברית. בשמן הנפוח מגאווה ובשני הבחורים הצעירים שחורי הזקן שגופותיהם הלבנים מבהיקים למרחוק. הוא הכיר את שניהם. פאנט היה צוער על ה“לוד סטאר”, זכרונה עדן. קלמנס, שהיה מבוגר מפאנט בכשבע שנים, היה נוסע שחיפש מקומות רחוקים להשקיע בהם את כספו.

“לו היה לי במה להמר,” אמר השמן בעליזות, “הייתי מהמר על קלמנס. לצוער שלך יש סיכוי נגדו כמו לכדור שלג בגהינום. הוא חונך להילחם בהגינות. קלמנס חונך להכות מתחת לחגורה.”

“פאנט הוא במצב גופני עדיף,” אמר הוקינס. “הוא התאמן לקראת הארוע, בעוד קלמנס פשוט אכל וישן כל הזמן. הבט על הכרס שלו.”

“אינני מוצא שום פגם בגוף בשרני ושרירי,” אמר השמן כשהוא טופח על כרסו.

בלי צביטות ובלי נשיכות," קרא הרופא. “ולוואי שהטוב מביניכם יצנח.”

הוא פסע לאחור בזריזות ונעמד ליד הארט.

אוירה של מבוכה אפפה את זוג המתחרים. הם עמדו שם כשאגרופיהם שמוטים בצדי הגוף. נראה שכל אחד מהם התחרט על שהרשה לעניינים להגיע לידי שלב זה.

“קדימה!” צרחה לבסוף מרי הארט. “האינכם רוצים בי? אתם תחיו עד זקנה ושיבה – אבל בודדים וללא אישה!”

“הם יכולים לחכות עד שהבנות שלך תגדלנה, מרי!” צעקה אחת מידידותיה.

“אם בכלל תהיינה לי בנות,” השיבה היא. “לבטח לא בקצב הזה.”

“קדימה!” צעק הקהל. “קדימה!”

פאנט פתח. הוא צעד צעד אחד קדימה בהיסוס ושלח את אגרופו הימני אל פניו החשופות של קלמנס. לא היתה זו מהלומה חזקה, אך לבטח הכאיבה. קלמנט הרים את ידו לעבר אפו, שב והורידה והביט במבט מוזר בנוזל האדום שנמרח עליה. הוא נהם ופסע בצעד מגושם קדימה כשידיו שלוחות כדי ללפות ולמחוץ את יריבו.

“מדוע הוא לא מכה אותו?” תבע השמן לדעת.

“הוא ישבור את העצמות בידיו. הרי הם אינם לובשים כפפות אגרוף,” אמר הוקינס.

פאנט החליט לעמוד על שלו. הוא ניצב יציבות, רגליו מפושקות קמעה ושלח את ידו הימנית לפעולה נוספת. הפעם לא נגע בפני יריבו, אלא נפנה ללפל בבטנו. הוקינס הופתע לראות כי המשקיע ספג את המהלומות בלא כל השפעה נראית לעין. המשקיע הזה, החליט הוקינס, הוא ככל הנראה קשוח הרבה יותר מכפי שהעיד עליו הראהו המגושם.

הצוער סטה כדי להתחמק מהמהלומה של יריבו… והחליק על העשב הרטוב. הוקינס דימה כי הוא שומע כיצד פורץ החוצה האויר מראותיו של הצוער. זרועותיו החסונות של המשקיע אחזו בגופו של פאנט – וברכו של פאנט התרוממה באכזריות וננעצה במבושיו של קלמנס. הוא צרח אך המשיך לאחוז בפאנט. אחת מידיו נמצאה עתה סביב גרונו של פאנט והאחרת, אצבעותיה כפופות כווים, נשלחה לעבר עיניו של הצוער.

“לא לעינים!” צרח בויל. “לא לעינים!”

הוא ירד מטה על ברכיו ואחז בידו של קלמנס בשתי ידיו.

משהו גרם להוקינס להביט מעלה. ייתכן שהיה זה צליל, אם כי זה מוטל בספק; הצופים התנהגו כמו קהל צופים רגיל בתחרות אגרוף והרעישו עולמות. קשה היה להאשימם – היה זה הארוע המלהיב הראשון שחזו בו מאז עזבו את החללית. ייתכן שהיה צליל שגרם לו להביט מעלה, ייתכן והיה זה החוש השישי שלו – אותו חוש אשר קיים אצל כל איש חלל וותיק. הדבר אשר ראו עיניו גרם לו לפרוץ בצעקות.

מעל לזירה ריחף לו הליקופטר. משהו בעיצובו של הכלי הבהיר להוקינס שלא היתה זו מכונה מעשה ידי אדם. מתוך גחונו החלק והמבהיק של ההליקופטר יצאה רשת, עשויה. כפי הנראה, ממתכת. היא עטפה את הדמויות הנאבקות על הקרקע וכלאה גם את הרופא ואת מרי הארט.

הוקינס צרח שוב – צרחה איומה ללא מילים. הוא זינק על רגליו ורץ לעזרת עמיתיו הכלואים. הרשת דמתה ליצור חי. היא התפתלה סביב ידיו וקשרה את ברכיו. ניצולים אחרים באו במרוצה לסייע להוקינס.

“שמרו מרחק!” הוא צרח. “התפזרו!”

מנועי ההליקופטר הגבירו את עצמתם והמכונה התרוממה. להרף עין נראתה הזירה בעיני הוקינס כלא יותר מאשר צלחת ירוקה וחוורת שנמלים לבנות קטנות מתרוצצות לאורכה ולרוחבה ללא מטרה. אז התרומם ההליקופטר אל מעל העננים הנמוכים ויותר לא ניתן היה לראות דבר.

כאשר בסופו של דבר נחת ההליקופטר, לא היה הוקינס מופתע לראות שבינות לעצים אשר גדלו על המישור שתחתיהם, נראו מגדלי כסף גבוהים, וביניהם נצבה חללית גדולה.

ניתן היה לראות את העולם אליו הובאו עתה כשיפור ניכר לעומת זה שאותו עזבו, לולא כוונותיהם הטובות, אך המוטעות, של שוביהם. בכלוב בו אוחסנו שלושת הגברים שררה אטמוספירה דומה להפליא לזו של הכוכב עליו נחתה ה“לוד סטאר”. הוא היה מכוסה זכוכית ומתוך ממטרות שעל גגו הוזלפו בקביעות טיפות מים חמים. מספר עצי שרך קמולים למחצה היוו את המחסה העלוב היחידי בפני הממטרים המדכאים הללו. פעמיים ביום היה נפתח אשנב בגב הכלוב ופנימה הושלכו ערימות ירק הדומה מאוד לזה עליו חיו הניצולים על גבי הכוכב. בתחתית הכלוב היה חור; האסירים הניחו, ובצדק, שהוא נועד למטרות סניטריות.

משני צידיהם היו כלובים אחרים. באחד מהם נמצאה מרי הארט, לבדה. יכולה היתה לנופף אליהם בידה ולעוות את פרצופה – אך לא יותר מזה. בכלוב שבצד השני היתה כלואה חיה שדמתה באופן כללי לסרטן. מעבר לרחוב שלידו שכנו הכלובים, יכלו האסירים לראות כלובים נוספים, אך לא את תוכנם.

הוקינס, בויל ופאנט רבצו על הרצפה הרטובה ולטשו עיניהם ביצורים שמעבר לזכוכית העבה ולסורגים, והיצורים – לטשו עיניהם חזרה לעברם.

“לו היו לפחות דמויי־אדם,” נאנח הרופא, “לו לפחות היו דומים לנו בצורתם, היינו יכולים לנסות לשכנע אותם שאנו יצורים אינטליגנטיים.”

“אין להם צלם אנוש,” אמר הוקינס, “וגם אותנו, לו היה המצב הפוך, צריך היה לשכנע במשך זמן רב עד אשר היינו מאמינים שחביות־בירה־תלת–רגליות אלה הן אינטליגנטיות… נסה שוב את משפט פיתגורס,” אמר לצוער.

בלא התלהבות יתרה שבר הצוער מספר ענפים מעצי השרך הקרובים אליו. הוא שבר אותם לקיסמים קטנים יותר ואז הניחם על הרצפה מכוסה האזוב בצורת משולש ישר־זווית שריבועים בנויים על שלושת צלעותיו. היצורים שבחוץ – אחד גדול, אחד קטן מעט יותר ואחד זעיר – הביטו בהם בחוסר ענין, בעינים שטוחות ואטומות. היצור הגדול דחף את קצה אחת מזרועותיו לתוך כיסו, שלף משם חבילה צבעונית ומסר אותה ליצור הזעיר. זה קרע מעליה את העטיפה והתחיל לתחוב פיסות חומר כחול לתוך חריץ שבצידו השמאלי העליון, חריץ אשר קרוב לוודאי שימש לו כפה.

"חבל שאסור למבקרים להאכיל את החיות, אמר הוקינס. “אני כבר חולה מהירק הזה.”

“בואו ננסה לשחזר מה קרה,” אמר בויל. “אחרי ככלות הכל, אין לנו עניין אחר לענות בו. נחטפנו מן המחנה שלנו על ידי הליקופטר – סך הכל שישה אנשים. נלקחנו לחללית מחקר, חללית שלא נראה לעין שנחונה בתכונות כלשהן ההופכות אותה לטובה מאלה שעל פני כדור הארץ. אתה, הוקינס, טוען שהחללית השתמשה בהנעת אהרנהרט או מתקן דומה לו עד כדי היווצרות בסיס להשערה שהם אחים תאומים…”

“נכון,” הסכים הוקינס.

“על גבי החללית מחזיקים אותנו בכלובים נפרדים. הטיפול בנו איננו אכזרי. מאכילים אותנו ומשקים אותנו לעיתים מזומנות. אנו נוחתים על כוכב מוזר זה, אך איננו מצליחים לראות אף את שמץ קצהו. מוציאים אותנו מן הכלובים, כצאן לטבח, ומכניסים אותנו לקרונות מכוסים. אנו יודעים שמסיעים אותנו לאן שהוא – אך זה הכל. הקרון עוצר, הדלת נפתחת וכמה מחביות הבירה הניידות הללו דוחפות פנימה מוטות שלקצותיהם מחוברת רשת כמו זו שלכדה אותנו. הם לוכדים את קלמנס ומיס טיילור ומושכים אותם החוצה, מאז אין אנו זוכים לראות. כל השאר מבלים את הלילה ואת היום המחרת בכלובים נפרדים. יום אחד אנו נלקחים ל… לגן־חיות זה…”

“האם לדעתך, הם נלקחו על מנת לערוך בהם ניתוח?” שאל פאנט. “מעולם לא חיבבתי את קלמנס, אולם…”

"אני חושש שכן, "השיב בויל. “כך בוודאי הצליחו שובינו ללמוד על כך שקיימים אצלנו שני מינים. לרוע המזל אין שום שיטה לפיה מסוגלים בניתוח לגלות סימני אינטליגנציה…”

“חיות מזוהמות שכמותם!” צעק הצוער.

“הרגע, בני,” הציע לו הוקינס. “אי אפשר להאשים אותם. בני אדם מנתחים והורגים חיות הדומות להם הרבה יותר משאנו דומים ליצורים אלו.”

“הבעיה היא,” המשיך הרופא, “כיצד לשכנע יצורים אלה – כפי שאתה, הוקינס, מכנה אותם – כי אנו יצורים רציונליים בדיוק כמותם. כיצד הם מגדירים יצור רציונלי? כיצד היינו אנו מגדירים יצור רציונלי?”

“יצור רציונלי הוא יצור המכיר את המשפט פיתגורס,” אמר הצוער בזעף.

“קראתי במקום כלשהו,” אמר הוקינס, “שההיסטוריה של האדם מאופיינת על ידי יצירת האש, השימוש בכלים…”

“אז נסה להצית אש,” אמר לו הרופא. “בנה לנו כלים מספר ואנו נשתמש בהם.”

“אל תהיה שוטה. אתה יודע שלאיש מאיתנו אין שום חפץ עימו, אפילו לא שינים תותבות, אפילו לא סתימה בשן. נוסף על כך…” הוא הפסיק לרגע. “כשהייתי צעיר נפוצה בין צוערי החלליות אופנה של התמחות במלאכות יד. ראינו עצמנו כממשיכי דרכם של מלחי המפרשיות העתיקות ולכן למדנו כיצד לקשור חבלים, לבנות ערסלים וכו' ואז עלה אחד מאיתנו על הרעיון של קליעת סלים. נמצאנו אז על גבי חללית־נוסעים והיינו נוהגים לקלוע סלים במסתר, לצבוע אותם בצבעים עזים ולמכור אותם לנוסעים בתור מזכרות מקוריות מהכוכב האבוד ארקטורוס 5. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו מהומה קמה כשגילה זאת הקברניט…”

“אז מה בעצם התכוונת לומר?” שאל הרופא.

“פשוט מאוד. אנו נדגים את מיומנותנו בעבודת כפים על ידי כך שנקלע סלים. אני אלמד אתכם כיצד עושים זאת.”

“זה עשוי לעבוד,” אמר בויל באיטיות. “זה עשוי לעבוד… מצד שני על תשכח שמספר צפורים וחיות מסוגלים לעשות דברים דומים. על כדור הארץ חי הבונה, היוצר סכרים מתוחכמים למדי. הסנונית בונה שם קן מטיט על גבי קורות בתים…”

מנהל גן החיות חשב, לבטח, שהתנהגות מוזרה זו של האסירים מרמזת על כך, שהגיעה עונת החיזור. אחרי שלושה ימים של קליעת סלים קדחתנית אשר כילתה את מצעיהם ושלושה עצי שרך, הוצאה מרי הארט מכלובה והוכנסה לכלובם של שלושת הגברים. לאחר שהתגברה על העונג היסטרי ששאבה מכך ששוב יש לה עם מי לדבר, לא היתה מרוצה מן המצב יתר על המידה.

זה היה רעיון לא רע, הרהר הוקינס המנומנם, להכניס אל תאם את מרי. לו היו משאירים אותם במעצר מבודד עוד ימים מספר, היתה לבטח יוצאת מדעתה. ואולם גם חסרונות היו בכך שמרי היתה עימם באותו הכלוב. היה עליו לשמור תמיד את פאנט הצעיר בטווח ראיה. אפילו את בויל היה עליו לשמור בטווח ראיה – תיש זקן שכמותו!

מרי צרחה.

הוקינס התעורר בבהלה. הוא יכול היה לראות את דמותה המטושטשת של מרי – בעולם זה הלילה אף פעם לא היה לגמרי חשוך – ובצד השני של הכלוב את דמותם של פאנט ובויל. הוא התרומם על רגליו בבהילות ומיהר לעבר הנערה.

“מה קרה?” שאל.

“אינני… אינני יודעת… משהו קטן, עם צפרניים חדות… הוא רץ עלי…”

“אה,” אמר הוקינס, “זה רק ג’ו.”

“ג’ו?” תבעה מרי לדעת.

“אין לי מושג מה הוא – או היא – בדיוק,” אמר.

“לדעתי, זה בטח ‘הוא’,” אמר הרופא.

“מיהו ג’ו?” שאלה מרי שוב.

“הוא כנראה המקביל המקומי לעכבר,” אמר הרופא, “אף שאינו דומה לו כלל. הוא נכנס ממקום כלשהו ברצפת הכלוב על מנת לחפש שאריות מזון. אנחנו מנסים לאלף אותו –”

“אתם עוד מעודדים את המפלצת הזאת?” צרחה מרי. “אני תובעת שתעשו משהו בנידון – ומיד! הרעילו אותו, כלאו אותו, משהו! עכשיו!”

“מחר,” אמר הוקינס בקפידה.

לכידתו של ג’ו היתה דבר של מה בכך. שני סלים שטוחים אשר חוברו ביניהם כמו שני חצאי צדפה היוו את המלכודת. בתוכה היה פתיון – חתיכת ירק גדולה. הפתרון היה מסודר כך, שמשיכה קלה בקצהו היתה מפילה ממקומו מקל שהיה נעוץ בין שני הסלים ושמר על כך שלא יסגרו. הוקינס ששכב ער על מיטתו הלחה שמע את הצליל הדק ואת הטפיחה שהעידה על כך שהקרבן נפל במלכודת. הוא שמע את צפצופיו הכעוסים של ג’ו ואת צפרניו הקטנות המנסות לגרד את הסלים העבים.

מרי הארט ישנה. הוא העיר אותה משנתה.

“תפסנו אותו,” אמר לה.

“אז תהרגו אותו,” ענתה בנמנום.

אך הם לא הרגו את ג’ו. שלושת הגברים היו קשורים אליו במידת מה. עם זריחת השמש העבירו אותו לכלוב קטן שבנה הוקינס. אפילו הנערה נתרצתה כאשר ראתה את הכדור התמים של פרווה מרובת גוונים המקפץ מעלה מטה בכלובו. היא התעקשה להאכיל את היצור הקטן תוך שהיא פולטת צווחות שמחה בשעה ששלח את זרועותיו כדי לשלוף מידה את שאריות הירק.

במשך שלושה ימים טפחו את חיית השעשועים שלהם. ביום הרביעי נכנסו לכלוב יצורים, שהיו כנראה שומרי גן החיות, הממו את שוכניו ולקחו עימם את הוקינס.

“חוששני שהענין אבוד,” אמר בויל. “גם הוא הלך בדרכם של האחרים…”

“הם בטח יפחלצו אותו ויציבו אותו באיזה מוזיאון,” אמר פאנט בעצבות.

“לא,” אמה הנערה. “הם לא יעשו דבר כזה!”

“הם יעשו,” אמר הרופא.

לפתע נפתח האשנב שבגב הכלוב.

לפני שהשלושה היו מסוגלים להגיב, נשמע קול קורא: “זה בסדר, צאו החוצה!”

לכלוב נכנס הוקינס. הוא היה מגולח ולעורו גוון של תחילת שיזוף בריא. הוא לבש זוג מכנסיים שיוצרו מחומר אדום כלשהו.

“צאו החוצה,” אמר שנית. “מארחינו מתנצלים בכנות על חוסר הנוחות שנגרמה לנו והם הכינו עבורנו מקומות דיור הולמים יותר. עם סיום ההכנות בחללית, אנו אמורים לצאת ולאסוף את שאר הניצולים.”

“לא כל כך מהר,” אמר בויל. “תכניס אותנו לתמונה, או קיי? מה גרם להם להווכח בכך שאנו יצורים רציונליים?”

“רק יצורים רציונליים,” השיב, “מסוגלים לכלוא יצורים אחרים בכלובים.”

רוברט סילברברג, נשיאה לשעבר של האגודה האמריקאית של סופרי מד“ב, המוכר לקורא הישראלי הן כמחבר ‘כנפי הלילה’ (הוצאת עם־עובד) והן כמחבר הסיפור ‘מלתעות העצים’ שראה אור בגליון הבכורה שלנו, נמצא זו השנה השלישית ב’שבתון כתיבה' למגינת ליבם של קוראי המד”ב ויותר מזה – של המו“לים, שלכיסיהם הכניסו יצירותיו של סילברברג סכומים לא מבוטלים. לאור זאת, אך טבעי הדבר שבכינוס האחרון של האגודה הנ”ל התחרו המו"לים השונים בהצעת סכומים אסטרונומיים כדי לפתות את ‘השובת’ לשוב אל מכונת הכתיבה. הסכומים בהם מדובר הינם של לא פחות מאשר שש ספרות. בדולרים, כמובן…

* * *

לאור התחזיות העתידניות בדבר התדפקותן של אינטליגנציות מלאכותיות על דלתותינו (כמו זו של ר. ג’סטרו המופיעה ב’עתידעת'), הציע סופר המד“ב מייקל רוג’רס לעדכן את שלושת חוקי הרובוטיקה המפורסמים של אסימוב (שנוסחו לפני כ־30 שנה), בין היתר ע”י הוספת חוק רביעי: “לא תינתן לאף רובוט גישה לאמצעי שכפול עצמי כלשהם”.

* * *

ניכרת השפעה גדלה והולכת של מד“ב במוסיקה על ענפיה השונים, ואין הכוונה רק לדו־שיח המוסיקלי בין האדם ליצורים הזרים בסרט ‘מפגשים מהסוג השלישי’… המוסיקה ה’חללית' של להקות כ’פינק פלויד' ו’טנג’רין דרים' מוכרת, וודאי, לרוב הקוראים דמות ידועה יותר בחו”ל הינו מלחין ונגן הג’ז סון־רה, אשר להקתו שינתה את שמה במשך 20 השנים האחרונות מ’התזמורת הקוסמואינטרגלקטית' ל־’מדע המיתוס' ול־’תזמורת חקר־שבתאי'… ההופעה הססגונית והצלילים המיוחדים (כולל צלילי הגזים הנפלטים ממנועים רקטיים, המופקים בעזרת סינטיסייזר), יוצרים אצל הצופים את הרושם של הופעת יצורים חוצ־ארציים…

* * *

ענף התיאטרון המקומי אינו מפגר אחרי אחיו־התאום, הקולנוע הישראלי ובימים אלה תתחיל לרוץ על הבימות הצגת־מד“ב ישראלית. המחזה, פרי עט של טיבריו גוטליב־דסן נקרא “תקלה בחלום”, מתאר יום גדוש ארועים מוזרים כגון העלמויות מסתוריות וביקורה של יפהפיה מעולם העתיד בביתם של זוג ישראלי ממוצע. המחזה בוים ע”י המחבר עצמו ונוטלים בו חלק השחקנים משה אבגי, רחל רביד וורוניקה גוטליב. המוסיקה והאפקטים המרשימים של ארנסט לב.

* * *

בימים אלה אמורה, על פי התכנון המקורי, להתחיל הסרטתו של 'מלחמות כוכבים מספר 2', אשר אמור להופיע על מסכי הקולנוע לקראת סוף 1979 – תחילת 1980. בכך, כמובן, לא תסתיים הקריירה המבטיחה של הצמד החביב אר־טיו–די־2, כי בתור ממתינים גם כל יתר שמונת החלקים המתוכננים להסרטה בעתיד הלא־רחוק.

* * *

בנוסף לכך נמסר לנו שתכנית הטלוויזיה ‘מסע בין כוכבים’ עתידה לצאת מתחומי המסך הקטן ולהשתלט על המסך הגדול. אצלנו, לעומת זאת, הושמעה הצעה בכנסת להוריד מהמסך תכנית ‘בלתי חינוכית’ זאת. לא ברור אם עקב כך הוחזרה התכנית לשעתה המקורית ביום שישי אחה"צ. (אולי צופי יום שיש מחונכים דיים…)

* * *

לקראת סוף השנה מבטיחים לנו המפיקים למיניהם שנזכה לחזות במבול אמיתי של סרטי מד"ב. אחד מהם, הנמצא כבר בשלבי הפקה ואמור לספק לנו חוויה חזותית אמיתית, לאור האפקטים המיוחדים שלדברי יוצריו יעלו על כל מה שהוצג עד כה על פני כוכב הלכת שלנו, הינו הסרט ‘סופרמן’, שיופיע בשני חלקים. את תפקיד אביו של סופרמן יגלם השחקן מרלון ברנדו.

* * *

מהפכה בשטח מגזיני המד“ב האמריקנים חולל לאחרונה ירחון חדש שהוצא לאור ע”י בית ההוצאה של ‘פנטהאוז’, והקרוי ‘אומני’. בניגוד משווע לירחונים הקלאסיים שצורתם החיצונית אפרורית למדי ואשר מכילים בעיקר סיפורים, הרי ש’אומני', לפי מיטב המסורת של הוצאת ‘פנטהאוז’, מעוטר כולו בתמונות ססגוניות ומכיל מספר מצומצם של סיפורי מד“ב בצד מאמרים בנושאי מדע פופולרי, עתידנות, עבמ”ים ושאר מיני מסתורין. אגב, שמו המקורי של המגזין היה אמור להיות ‘נובה’, אך מכיוון שקיימת תכנית טלוויזיה בשם זה בארה"ב, הוחלף השם.

* * *

תחנות הטלוויזיה בארה“ב מתכננות להעלות במשך השנה על המסכים מספר סדרות מד”ב חדשות וביניהן – סדרת סרטים מצויירים שגיבורה פלש גורדון, סדרה מחודשת של בק רוג’רס, וכן סדרות רציניות יותר – על פי ‘עולם חדש ואמיץ’, ספרו הנודע של אלדוס הקסליי, ועל פי ‘יומני־מאדים’ של ריי (‘פרנהייט 451’) ברדבורי.

כמו כן עתידה רשת ABC להקרין את מהדורת־הכיס־של ‘מלחמות כוכבים’, הקרויה ‘בטלסטאר גלקטיקה’, בהפקת חברת פרמונט. (כמובן שהופק מייד גם עיבוד הסדרה לסרט קולנוע, אשר לטענת המפיצים אמור להגיע אלינו בקרוב).

* * *

תגובות מד“באים מקצועיים על צמד ההצלחות הקולנועיות של המאה – ‘מפגשים’ ו־‘מלחמות כוכבים’ לא היו אחידות. ריי ברדבורי רואה בהן יורשות טבעיות של ז’ול וורן ושל ‘אופרות־חלל’ שהעריץ בימי ילדותו. בן בובה והרלן אליסון הביעו בלשון בוטה את שאט־נפשם ממהתלתו של לוקאס. לעומת זאת, אומר איזאק אסימוב: “‘מלחמות כוכבים’ היתה עבורי הנאה בלתי־אינטלקטואלית כבירה. את ‘מפגשים’ שנאתי משום שהוא נראה לי כשטות רעשנית ויומרנית ביותר. בימים אלה פרושו של מד”ב עבור רבים הוא אפקטים מיוחדים ומענינים אם עושים בורג שמבריג את עצמו – זה כבר מד”ב… ומי יוכל לומר שטעות בידם? אם זה מה שמדליק אותם – יופי!"

* * *

עוד סרט ענק שהסרטתו אמורה להתחיל במשך שנה זאת – מהדורה מעודכנת של מיודענו פלש גורדון בבימויו של ניקולאס רואג (‘העיש שנפל מכוכב אחר’), ובהפקתו של דינו (‘קינג־קונג’) דה־לאורנטיס.

* * *

לאחר למעלה מעשר שנות מדיניות של התעלמות מכוונת מספרות מד“ב, שונו הלכי הרוח ב'אגודת העתיד ‘העולמית’ (‘וורלד פיוצ’ר סוסייטי’). האגודה, שנוסדה ב־1967 במטרה להפיץ את תודעת העתיד בעולם ולהכין את האנושות לקראת התמורות והאפשרויות של העידן החדש, התהדרה לה מאז היווסדה בתדמית מכובדת ורצינית ואת רשימת חבריה קישטו מיטב המדענים ואנשי רוח מכל העולם, ועל כן נמנעה מלפרסם או לאזכר בבטאוניה השונים ספרות מד”ב כלשהי, כדי להמנע מתדמית של ‘אגודת חובבי מד"ב’. לאחרונה הוחלט שמעמד האגודה מכובד דיו בכדי שאפשר יהיה לשנות מדיניות זאת, וספר המד"ב הראשון שהופץ לחבריה במסגרת שרות ההפצה של האגודה היה ‘אדמה קיסרית’ מאת ארתור סי. קלארק, אשר אף נמנה עם מייסדי האגודה. (בימים אלה ראה הספר אור בעברית בסדרת המד"ב של הוצאת מסדה)

הווארד פאסט ידוע בקרב חובבי הספרות הכללית – ולאו דווקא חובבי המד“ב – כמחברם של ספרים כגון “אחי גיבורי התהילה”, “ספרטקוס” ועוד. אלא שפאסט אינו מסתפק בעלילות מן העבר הרחוק ושולח ידו גם אל העתיד. פאסט, שפירסם ספורי מד”ב לעשרות בצד מספר לא מבוטל של ספרים באורך מלא, מגיש לנו הפעם את גרסתו שלו על הסכנות הרבות הטמונות במשחקים עם מכונות זמן…

* * *

גם אם אין זה נשמע הגיוני כלל, הרי זה מסביר, לפחות, את ענין החתולים. היום התפרסמה ידיעה על המכלאה; הם כלאו חתולים פי ארבע מהמספר הממוצע, והמצב הולך ומחמיר. הוא ילך ויחמיר יותר ויותר, אין ספק, אך החתולים אינם כה גרועים כמו הרבה דברים אחרים.

כדי להבהיר את הנושא, לאחר ששכנעתי את עצמי שאני בדעה צלולה, טלפנתי לאישתי. יש הטוענים שבעצם אין איש יכול לשכנע את עצמו שהוא פועל בדעה צלולה, אבל אני איני תומך בעמדה זו. בכל אופן, הייתי שפוי בדעתי בדיוק כשם שהייתי שבוע קודם לכן.

“היכן אתה נמצא?” תבעה אישתי לדעת. “מדוע אתה מטלפן – מדוע אינך בא הביתה?”

“משום שאני נמצא בעיר במלון וולדורף.”

“הו, לא – לא. אתה נמצא למטה, במקום בו השארתי אותך לפני פחות משלוש דקות.”

“זה לא אני – לא אני עצמי, אינך מבינה?”

“לא”.

המתנתי קמעה, וכמוני עשתה גם היא. לבסוף אמרתי, “לא, אני מניח שאינך מבינה.”

“נוסף על כך ראיתי אותך מתחמק מאחורי פינת רחוב 63,” הוסיפה. האם היתה זו תחבולה כלשהי?"

ובכן – "

“כן?”

“גם זה לא הייתי אני. את חושבת שיצאתי מדעתי? אני מתכוון, האם את חושבת שלקיתי בהתמוטטות עצבים או משהו דומה לזה?”

“לא,” ענתה אישתי. אינך הטיפוס להתמוטטות עצבים."

“אם כן, מה את חושבת?”

“את דעותי אני שומרת לעצמי,” אמרה.

“תודה לך. אני עדיין אוהב אותך. כשראית אותי למטה, לפני מספר דקות. במה הייתי לבוש?”

“אינך יודע?” היא נשמעה מזועזעת, לראשונה מאז תחילת השיחה.

“אני יודע, אך הייתי רוצה שאת תאמרי לי. האם דרישותי מוגזמות? רק אמרי לי.”

“בסדר אומר לך. את חליפת הפסים האפורה.”

“אהה.” אמרתי. “ועכשיו אני אמתין על הקו ואת תגשי אל הארון ותאמרי לי מה את רואה שם.”

“אינך שיכור. כבר זכיתי לראותך שיכור והתנהגותך עכשיו אינה נובעת משכרות. לא אגש לארון. בוא הביתה ונחליט אם להזמין את הרופא אם לאו.”

“בבקשה,” התחננתי בפניה. “בבקשה. אני מבקש דבר כה פעוט. אנו נשואים מזה שתים עשרה שנה. חיינו ביחד בטוב וברע. גברנו יחד על מכשולים ועכשיו כל שאני מבקש הוא שתגשי –”

“בסדר,” ענתה בקצרה. “אמלא את בקשתך. אגש לארון. המתן.”

המתנתי בעוד היא הולכת ושבה. היא הרימה את השפורפרת אך לא אמרה דבר.

“ובכן?”

היא נאנחה ואישרה שאמנם ניגשה אל הארון.

“וראית את זה שם?”

“את החליפה האפורה?”

“כן?”

“כן.”

“חליפת פסים אפורה. החליפה האפורה היחידה שלי. יש לי אחת חומה, אחת כחולה ואחת ירוקה. יש לי שני מקטורנים ספורטיביים ושלושה זוגות מכנסי פלנל. אבל רק חליפה אחת אפורה – חליפת פסים אפורה. נכון?”

“חליפת פסים אפורה,” אמרה חלושות. “אבל אולי קנית חליפה נוספת?”

“לא, לא קניתי אחת נוספת. זו אותה חליפה ממש.”

“בשני מקומות בעת ובעונה אחת?”

“כן.”

“הו?”

היתה הפסקה ארוכה־ארוכה עד שלבסוף אמרתי, “ועכשיו, התעשי מה שאומר לך, ואפילו לא ישמע לך הדבר הגיוני ביותר?”

היא נדמה ואחר כך נאנחה שנית. “כן.”

“טוב השעה עכשיו שתיים ורבע. דקות מספר לפני השעה שלוש עתיד להתקשר פרופסור דנבר ולפלוט אי־אילו שטויות אודות החתול שלו ולאחר מכן ישאל עלי. אמרי לו שילך לכל הרוחות. אחר כך קחי מונית לכיוון מלון וולדורף. אני נמצא בחדר מספר 1121.”

“בוב,” אמרה בהיסוס מה, “ככה בדיוק – לך לכל הרוחות? הרי הוא ראש המחלקה שלך.”

“טוב, אז לא באופן מפורש שכזה. עשי כראות עיניך. אחר כך בואי ישר לכאן. כן – דבר נוסף, אם תראי אותי במקום כלשהו, התעלמי ממני. את מבינה? לא משנה מה יקרה – התעלמי ממני. אל תשוחחי עמי.”

“מה? כן – בוודאי. אם אראה אותך במקום כלשהו אתעלם ממך. אם אראה אותך תהיה לבוש, אני מניחה, בחליפת הפסים האפורה.”

“כן,” עניתי. “האם תעשי כל מה שאמרתי לך?”

“או, כן – כן. בוודאי.”

עד כמה שיישמע הדבר תמוה, כך אמנם עשתה. יש נשים ויש נשים. אני מחבב את שלי. ישבתי בחדר (מן הסוג הפחות יקר, שמונה דולר ליום), חיכיתי וניסיתי לחשוב על משהו שאיש מלבדי לא ייאלץ לחשוב עליו, ובדיוק בשלוש ועשרים דקות נשמעה דפיקה בדלת; פתחתי אותה ומולי ניצבה אליס. היא היתה חוורת במקצת, המומה במקצת, אך עדיין נאה־למראה, עומדת וצועדת על שתי רגליה.

נשקתי אותה והיא החזירה לי נשיקה אך אמרה לי שזה רק משום שלבשתי את החליפה הכחולה. לא היה לי שום סיכוי אילו הייתי לבוש באפורה, לדבריה; ואז שאלה אותי ברצינות: הייתכן שאיננו אלא חולמים?

“לא שנינו,” אמרתי. “או אני או את. אבל אין זה חלום. למה זה שאלת? האם ראית אותי?”

היא הנהנה בראשה. “תן לי קודם כל להתיישב.” היא התיישבה והביטה בי בחיוך מוזר על שפתיה.

“באמת ראית אותי?” שאלתי.

“או, כן – כן, ראיתי אותך.”

“איפה?”

“בפינת רחוב 58.”

“ואני, האם אני ראיתי אותך?”

“לא. איני חושבת שראית. הייתי במונית. בכל אופן, לא בלשון יחיד. היה עליך לומר: האם ראית אותנו? הייתם שם שלושה.”

“כולם בחליפות פסים אפורות?”

“כל אחד מכם.”

היה לי בקבוק ברנדי ומזגתי כוסית לכל אחד מאתנו. לגמתי משלי וכך עשתה גם אליס. היא שאלה אותי למעשי ואמרתי לה שאני מודד את קצב פעימות הלב שלי.

“ניתן היה לשער שהחדרים ייראו נאים בוולדורף,” אמרה, “אפילו אלה של שמונה דולר ליום. אילו רציתי אני להסתתר, לא הייתי עושה זאת בוולדורף. הייתי יורדת לעיר התחתית לבית מלון מסוג ג', כמו בספרים, תמורת 50 סנטים ליום. מה עם קצב הפעימות?”

“שמונים. אינני מסתתר.”

“שמונים זה טוב, לא כן?”

זה בסדר גמור. זה נורמלי," ציינתי. “שנינו נורמלים. אנו אנשים פשוטים עם הגיון בריא.”

“כן?”

איך נראיתי? אני מתכוון, האם הייתי –?"

“נראינו. אמור נראינו. הייתם שלושה. ומוטב שאומר לך, ראיתי אותך גם מחוץ לבית כך שאתם כבר ארבעה. נכנסתי למונית לפני שהצלחת לתפוס אותי וכהעפתי מבט לאחור היה שם אחד נוסף. חמישה.”

“הו, אלוהים!”

“כן, באמת. ועליך להודות לאל שאינני הטיפוס ההיסטרי. כמה מכם מסתובבים שם, אם יורשה לי לשאול?”

“אינני יודע,” לחשתי. “אולי חמישה – אולי מאה – אולי חמש מאות. פשוט אינני יודע.”

“אתה מתכוון לומר שניו־יורק מלאה בשכמותך,” נדה אליס בראשה. “בילדותי נהגתי לקרא את עליסה בארץ הפלאות ולדמות שזו אני. עכשיו כבר אינני צריכה להעמיד פנים.”

“לא, אני מניח שלא. אמרי לי, אליס – רק עוד שניים־שלושה פרטים נוספים – ואז אנסה להסביר.”

מזגתי לה כוסית נוספת של ברנדי. היא שתתה אותו כלאחר יד ואמרה, “הו טוב. הייתי רוצה לשמוע הסבר על כל זה.”

"כן, כן, ברור שתשמעי ואני מתכוון – בכל אופן, עד כמה שאני מבין – אני מתכוון, אני באמת – "

“אתה מקשקש,” היסתה אותי אליס, לא בלי חיבה.

“אני מקשקש, לא כן? טוב, אם כן, מה שהתכוונתי לומר – כשראית את שלושתנו, האם הייתי, כלומר האם היינו נרגזים, האם רבנו או מה?”

"הו לא. הסתדרתם מצויין. אלא ששקעתם בויכוח סוער עד שלא הבחנתם בכך שגרמתם לעצירת התנועה. שלושה כמוך זו שלישיה, לא סתם שלישיה אלא שלישית קרחים טיפוסים של מרצים בקולג', בני ארבעים, זהים כמובן, ולבושים באותה חליפת פסים אפורה שכל העיר וודאי כבר מדברת עליה – הו, כן, וצעיף הקשמיר במקום אפודה והעניבה בגוון בהיר – "

“אינני מבין איך את מסוגלת להתבדח על נושא שכזה.”

“יש לי בעיות משלי בנוגע לשפיות,” אמרה אליס. “רוצה לגימה נוספת? כן – אמרתי לדנבר שילך לכל הרוחות, בדיוק כפי שבקשת.”

היא מזגה לי את הברנדי וידה לא רעדה. לעולם אל תאמר לי שכל גבר מכיר את האשה אותה נשא, לא אחרי שתים עשרה שנות נישואין ולא אחרי עשרים שנה – אלא אם קורה הבלתי אפשרי, ומרבית האנשים הרי חיים את חייהם מבלי שיארע כדבר הזה.

“האם הוא טלפן?”

“כן. הרי אמרת שיטלפן.”

“אך לא האמנתי שיעשה כן. באיזו שעה?”

“בדיוק עשר דקות לפני השעה שלוש. בדקתי זאת.”

“כן. מה הוא אמר – בשם אלוהים, אליס, מה הוא אמר?”

“אילו היית אומר לי שזה חשוב הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב.”

“אבל הלא הקשבת. בבקשה, אליס!”

“הבעיה היא, שהאנגלית שבפיו אינה טובה במיוחד, והוא היה נרגש מאוד. הוא בונה מין מכונה טפשית במרתפו – מסיט־שדה או משהו דומה לזה –”

“אני יודע. אני יודע מה הוא מנסה לעשות.”

“אם כך אולי תוכל אתה לספר לי.”

“אספר, אספר,” אמרתי. “למען האמת אינני מבין זאת בדיוק בעצמי. יש לו רעיון כלשהו שמרחב ניתן לכיפוף או לעיקום. לא, לא בדיוק כך אבל משהו דומה. קישור אולי. פינה זעירה ממנו מפותלת בצורת קשר –”

“אינך נשמע הגיוני כלל, בוב. אני חושבת שאתה נרגש. אני חושבת שאתה מדוכדך.”

“אני אכן מדוכדך! יוצא מדעתי! לכל הרוחות, אליס – מה הוא אמר?”

“זה כבר נשמע טוב יותר,” מלמלה אליס. “אני חשבת שזה מועיל לך להתרגז קצת, מעין שסתום בטחון.”

“מה הוא אמר?”

“הוא אמר שהחתול נכנס לתוך – איך לומר זאת – בין שתי אלקטרודות או משהו כמו אלקטרודות”

“ערבול?”

“אולי. בכל אופן, חתולו נכנס לתוך זה ונעלם. פוף – פשוט ככה. אין חתול. לכן ניסה זאת על עצמו – דרגת ההתפתחות הרגשית שלו הינה כזו כשל ילד בן שש, אם תשאל לדעתי – ושום דבר לא קרה. לכן הוא רוצה שתכנס למכוניתך ותגיע אליו למרתף ותאמר לו מה שאתה חושב על הנושא.”

“ומה עוד?”

“אינני יודעת,” מלמלה אליס. “הוא הבטיח לי שאין לזה כל קשר לפירוק אטומי או משהו דומה לזה, שאם לא כן הרי היתה מתרחשת התפוצצות נוראה שכלל לא היתה מאפשרת לו לשוחח עמי. נדמה לי שהוא חשב שזו בדיחה – הוא צחק. חוש הומור מין הסוג שבו מתבל פרופסור את הרצאותיו בפני סטודנטים. הו, אני מצטערת.”

“אל תטרידי את עצמך בגללי. אינך יכולה לפגוע ברגשותי כרגע.”

“ואמרתי לו שילך לעזאזל. לא במילים אלה – אמרתי לו שתבלה את הלילה אצל אחיך בהרטפורד, וכאשר ביקש את מספר הטלפון של אחיך אמרתי שהטלפון נותק באופן זמני. הוא רשם את הכתובת ושלח לך מברק. כך בכל אופן הצהיר שהוא עומד לעשות. ועכשיו – תורך.”

“כן. עכשיו תורי,” חזרתי על דבריה. נגשתי אל החלון והעפתי מבט החוצה. “מחפש את עצמך?” בקשה אליס לדעת.

“זוהי באמת בדיחה עלובה.”

“סליחה, אני מצטערת באמת ובתמים, בוב.” היא קמה מכסאה, ונגשה אלי ושילבה את זרועה בזרועי. “אני יודעת שאתה בצרה. מדוע אינך מנסה לספר לי על כך?”

“האם תאמיני לי?”

“נדמה לי שאני מסוגלת להאמין לכל דבר עתה.”

“טוב. ועכשיו חזרי לשבת. אני רוצה שתשבי ותתבונני בי.” היא עשתה כדברי בצייתנות, והשעינה את ידה על ידית הכורסה ואת לחיה על פרקי אצבעותיה, והביטה בי. “אני הוא בעלך, רוברט קלייד בוטמן. נכון?”

“נכון.”

“וכל האחרים אותם ראית היום גם כן היו אני, בעלך רוברט קלייד בוטמן, נכון?”

היא הנהנה בראשה.

“ומה את מסיקה מזה?”

“הו, לא – לא אני. ברגע שאנסה להסיק מזה משהו הרי אצא מדעתי. מה אתה מסיק מכל זה?”

“אם כך, אני אספר לך,” אמרתי. “הבוקר בעשר ושלושים, יצאת מן הבית לסבוב קניות בעיר ואילו אני הייתי עסוק בבדיקת עבודות. זמן קצר אחרי שיצאת צלצל הפעמון. פתחתי את הדלת ובפתח עמדתי אני. זה היה הדבר הראשון.”

“חליפת פסים אפורה, אתה מתכוון.”

“בדיוק. לא הייתי מאוד מופתע, בתחילה. הוא נראה לי מוכר אבל הרי איש אינו יודע כיצד הוא באמת נראה בעיני הזולת. הרגע הנורא מכל היה שגיליתי שזה בעצם אני – לא חיקוי, לא העתק, לא תרמית, לא הוכחה לקיום השטן, אלא אני עצמי. זה היה אני, זה הייתי אני. שנינו היינו רוברט קלייד בוטמן. שנינו היינו משהו מוחשי ואמיתי. את מבינה?”

בפעם הראשונה נדמה היה לי שפחד ואימה נבטו מפניה של אשתי. היא נדה בראשה ואמרה, “לא. אינני מבינה בוב.”

“הקשיבי,” המשכתי. “הוא הסביר לי, או אני הסברתי לעצמי, בחרי לך את האפשרות הנראית לך. ובעודו מסביר צלצל הפעמון שנית. פתחתי את הדלת ושוב עמדתי אני בפתח. עכשיו כבר היינו שלושה. התחלנו לנהל דיון פילוסופי בנושא, ושוב נשמע צלצול בפעמון. ארבעה –”

“בוב. הסבר!”

“כן, הקשיבי. קחי את הדבר הקרוי ‘היום’ במונחים של זמן. מה קורה לו כשמגיע המחר?”

“הו, זה הופך לאתמול. חדל, בוב. ספר לי מה קרה. אינני יכולה לעמוד בזה יותר.”

“אני מנסה להסביר, אליס, האמיני לי. אבל קודם כל אנחנו צריכים לשוחח על הזמן. מה זה זמן?”

“בוב, אינני יודעת מה זה זמן. זמן זה זמן. הוא חולף.”

“גם אני, לאמיתו של דבר, אינני יודע יותר מכך. ובעצם אין איש יודע יותר מכך. היה זה כדור משחק פילוסופי במשך דורות. אני מטייל לאורך החדר. הזמן חולף. הייתי במספר נקודות בחדר זה, כולן מחוברות על ידי עצם הקיום הפיזי שלי. מה קרה לישותי שמלפני שתי דקות? הייתי, חדלתי מהיות והופעתי שוב.”

“שטויות,” התריסה כנגדי אליס. “אתה נמצא כאן כל הזמן.”

“משום שאני מחובר לעצמי במונחים של זמן. נניח שהזמן הוא מימד של תנועה. אין תנועה, אין זמן. אם תרצי, נסי לחשוב על מסלול במונחים של תנועה. אתה נע לאורכו – כל דבר שאנו מודעים לו נע במוחים מקבילים. אבל שום דבר לא נעלם – הכל קיים תמיד. אתמול, מחר, מיליון שנה מהיום – מציאות שאנו מודעים לה רק בהבהוב המעבר מעכשיו – מרגע זה, מממשות זו.”

“אינני מבינה זאת כלל וגם איני מאמינה בכך,” אמרה אליס. “האם זה גורל חדש כלשהו, עתיד שנגזר עלינו?”

“לא, לא,” אמרתי בקוצר רוח. “לא זה הדבר. המסלול אינו קבוע. הוא נזיל, משתנה כל הזמן. אבל איננו יכולים לשבת ולהתווכח עליו משום שאנו נעים במקביל לו. אני חייב לומר לך לפני שנרחיק בשיחה זו, כל אותם האני –”

“קרא להם פשוט חליפות פסים אפורות.”

“יפה, חליפות פסים אפורות. הם אמר לי מה בעצם קרה היום.”

“לפני שזה קרה?”

“לפני שזה קרה ואחרי שזה קרה. זה לא משנה כלל וכלל. זהו פרדוקס. זוהי הסיבה לכך שדברים מסוג זה אינם ניתנים לפתרון באמצעים רוחניים שיש בידינו. אין מקום לפרדוקס. אפילו האדם חסר־ההגיון ביותר נחשב עדיין הגיוני כל עוד מדובר במונחים של פרדוקס. היום זה ארע לי. תקנתי עבודות, את הגעת הביתה, פרופסור דנבר צלצל וסיפר אודות החתול, מיהרתי לביתו, לקחתי אתי לוח טרנזיסטורים, מצאתי את הנקודה בה נשרף המעגל, חייטתי אותו מחדש. את מבינה, אני חייטתי לו אותו במקור. רעדתי מהתרגשות אז –”

“אתה רעדת מהתרגשות?”

“כן. ובכן אני מגיב לכל מיני דברים. אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה היה הדבר מרגש לפתל את המרחב, ואפילו מדובר בקמצוץ ממנו. היו שם שלושה חתולים, אבל לא הקדשנו לכך מחשבה שניה. נטלתי את האחד שישב על המפתן והכנסתי אותו פנימה. הפרופסור היה נרגש. החלטנו שפיתול המרחב הוא אשר מיקם את החתול מחוץ לבית. כשחיברתי את הטרנזיסטורים הפעלתי את המתח צעדתי בעצמי ונעמדתי בין האלקטרודות. וכי מה יכול היה להיות טבעי מזאת?”

“כלום,” אמרה אליס. “הו, באמת שום דבר. טבעי ביותר והם עוד מפקידים בידיך את הדור הצעיר כדי שתלמדו.”

“וזה היה היום בשעה חמש אחר הצהרים.”

“ועכשיו השעה ארבע ושלושים אחרי הצהרים,” התחלחלה אליס. “זה היה היום. אבל זה עדיין לא היה. בשם אלוהים, בוב. אני אשה. הייה הגיוני!”

“אני מנסה. את חייבת לקבל זאת – אל תקדישי לכך מחשבה, קבלי זאת. הפיתול היה בזמן. אולי גם במרחב. אולי הם כלל לא ניתנים להפרדה. היו לנו רק 300 אמפר – השפעה קלושה למדי. לולאה או פיתול קטנטן בזמן, ואז חזר הכל כהרף עין למצב הטבעי. אך הנזק נעשה. ברצועת הזמן הפרטית שלי היתה לולאה בת חמש שעות. במלים אחרות, זה חזר על עצמו באופן אינסופי, נצחי, ובכל פעם שזה חזר נתקעתי כאן. זה לא נשמע הגיוני האין זאת?”

“חוששתני שלא,” הסכימה אליס בעצב. אך אתה הרי טוען שזה קרה."

“אכן קרה. אך אני נדחפתי אחורנית לנקודת זמן שלפני כל ההתרחשות הזו. הלכתי ישר הביתה, צלצלתי בפעמון, פתחתי לעצמי את הדלת והכנסתי את עצמי פנימה. אמרתי לעצמי –”

“חדל!” צרחה אליס. “חדל לדבר על עצמך. אמור חליפת פסים אפורה, אם אין לך ברירה.”

“בסדר. חליפת פסים אפורה אמרה לי מה בעצם קרה. רק אלהים יודע כמה פעמים חזרה הלולאה על עצמה עד כה.”

“אינך יכול לדעת?”

“כיצד אוכל? הכרתי פועלת רק לגבי ההווה – לא לגבי האתמול, לא לגבי המחר. כיצד אוכל לדעת?”

אליס נדה בראשה כאלמת.

“על כל פנים,” המשכתי נואשות, “היום, היום שלי, היום שלנו, הבוקר, החלטתי לשים קץ לכל זה. הייתי חייב לשים לזה קץ. הייתי משתגע, כל העולם היה משתגע אלמלא שמתי קץ לדבר. אבל הם – חליפות הפסים האפורות – הם לא נתנו לשים לזה קץ.”

“מדוע?”

מפני שהם חששו. הם חששו מפני הקץ. הם רוצים לחיות כל עוד אני חי. אני הוא האני הראשון, ולכן גם האמיתי; אבל גם הם אני – נקודות זמן שונות בהוויתי – אך הם אני. אך הם לא הצליחו לעצור בעדי. הם לא יכלו להתערב בחיי. כשפקדתי עליהם לצאת, הם נאלצו ללכת. אילו ניסו להפריע לי פירוש הדבר עלול היה להיות גם מותם שלהם. לכן הם עזבו. חלקם נשארו להשגיח בחדר המדרגות, חלקם במקומות אחרים, וכולם בעצם אני. האם זה מפליא אותך שאני כבר משוגע למחצה?"

“זה בסדר יקירי,” אמרה אליס בעדינות. “ומה עשית אז?”

“לבשתי את החליפה הכחולה, לא את האפורה, ירדתי דרך מדרגות החרום ודרך הבית הסמוך, תפסתי מונית והגעתי הנה למלון.”

“אך אם יש אמת בדבריך,” אמרה אליס, תוך שהיא מתחילה לחלוק עמי את האימה והפחד שאחזו בי, "כל אחד מכם – מהחליפות האפורות – יכול ללכת אל דנבר במקום – "

הנהנתי בראשי. “חשבתי על הנושא. אינני משוכנע שזה ילך, אך כדי להיות סמוך ובטוח לקחתי את לוח הטרנזיסטורים עמי. העתקת לוח שכזה תצריך כעשר שעות עבודה וחנות אלקטרוניקה טובה. הם יכולים לתקן את המעגלים החשמליים ואז אולי די יהיה בכך עבור חתול אך לא עבור בן־אדם. אני נשבע בהן צדק, לא עבור בן־אדם.”

“ואם אכן יעשו כך?”

נענעתי בראשי. “אינני יודע. פשוט אינני יודע. שום דבר כבר לא יהיה יותר כפי שהיה בעבר. כמה ‘אני’ יכיל העולם? אינני יודע –”

“ואם תעצור את זה, בוב?” בין שהבינה אותי ובין שלא, אין ספק שהאמינה לי. עיניה הביעו זאת; הפחד שניבט מעיניה הלחות היה עמוק ומטריף.

אין בפי תשובה לכך," מלמלתי. “אינני יודע. נגענו קלות בתעלומה גדולה. אינני יודע. כל מה שביכולתנו לעשות זה פשוט לשבת ולהמתין. בעוד פחות מחצי שעה תהיה השעה חמש, כך שלא נותר לנו זמן רב מדי להמתנה.”

ואז חיכינו. תחילה ניסינו לשוחח, אך השיחה לא קלחה. לאחר מכן השתתקנו. ואז כמה דקות לפני השעה חמש, קמה אליס, נגשה אלי ונשקה אותי.

פול מגריט

דחפתי אותה חזרה אל תוך הכסא שישבה בו, “עלי להיות לבד ברגע זה.” ציפיתי לכל, חרד יותר משהייתי מימי לפני מאורע זה או לאחריו ואז היתה השעה חמש בדיוק. השווינו שעונים, חייגנו אל דלפק הקבלה כדי לבדוק מה השעה, השעה היתה חמש דקות אחרי השעה חמש. ואז פרצה אליס בבכי ואני נתתי לה לפרק כל מה שהעיק עליה בבכי. החלטנו ללכת הביתה.

למטה, באולם הכניסה למלון היתה התקהלות ומהומה, אך לא עצרנו מלכת. מאוחר יותר עלה בדעתי, שאחד מהם יזכור שחבבתי מאוד את מלון וולדורף והוא עשוי לגשת למקום, אך אז לא עצרנו.

עצרנו מונית. במהלך הנסיעה בעיר ראינו שבע התקהלויות, ההתקהלויות של סקרני תאונות דרכים השכיחות כל כך בכרך כמו ניו־יורק. “העיר הופכת לחזית,” העיר הנהג. אנו לא הבחנו בשום דבר. אך לא היו שם חליפות פסים אפורות, לא לאורך הדרך, לא בחזית הבית בו התגוררנו, ואף לא חיכו לנו כאלה בדירה עצמה.

היינו בבית מזה שעה כמעט, כשהגיעה המשטרה. שני שוטרים לבושים בבגדים אזרחיים ושניים במדים. הם דברו כמו שוטרים, ובקשו לדעת אם אני הוא פרופסור רוברט קלייד בוטמן.

“אמת.”

“מה עיסוקך?”

“אני מרצה לפיסיקה באוניברסיטה של קולומביה.”

“היש בידך מסמכים לזיהוי?”

“אני גר כאן,” אמרתי. “וודאי שיש לי.”

היש ברשותך צילומים שלך?"

סקרן הייתי לדעת אם הם יצאו מדעתם אך אליס חייכה במתיקות והביאה את האלבום המשפחתי. נראה היה שזה מספק אותם במקצת; לגמרי מרוצים בלאו הכי לא היו גם לאחר מכן. וכל זאת משום שבשלושה מקומות בניו־יורק עמדו ושוחחו עמי חברים שלי כשלפתע נעלמתי. פשוט נעלמתי – פוף, וזה הכל.

אחד מלובשי הבגדים האזרחיים שאל אם יש לי אח תאום, והאחר העיר לו, "הוא צריך היה להיות יותר משלישיה.

הם התקשרו עם התחנה וגילו שמספר האנשים הקרחים ובעלי חליפות הפסים האפורות שהתהלכו בחוצות העיר ושעל העלמותם באויר, פוף, בדיוק בשעה חמש אחר הצהרים נתקבל דיווח, מגיע לכדי עשרים ושמונה, והמספר נמצא בעליה מתמדת. הם תקעו בי מבט ולא הוסיפו מילה.

הם התווכחו אם לעצור אותי. אחד רצה, השני לא. הם התקשרו עם התחנה שנית ואז ציוו שלא אעזוב את העיר מבלי לדווח על כך, ויצאו. זמן קצר לאחר מכן צלצל פרופסור דנבר בפעמון דלת הכניסה.

“אה, הנה אתה,” אמר. הפניתי את גבי לרגע ופתאום נעלמת. באמת, בוב, אתה מוכרח לבדוק שוב את המעגל."

אליס חייכה והבטיחה לו שלמחרת היום אגש ואתקן את המעגל אחת ולתמיד.

כאשר פנה הפרופסור ללכת, אמר, “מעניין מאוד, אתה יודע. היו ללא ספק למעלה משני תריסר חתולים מחוץ לביתי כשיצאתי. כולם נראו בדיוק כמו פרודנס.”

“פרודנס הוא החתול של פרופסור,” הסברתי לאליס.

"הו, מצאתי את פרודנס – הו, כן. אני מאוד מחבב חתולים אך מעולם לא שמתי לב לעובדה שהם יכולים להיות דומים כל כך זה לזה.

“אני בטוחה שכולנו נראים דומים זה לזה בעיני החתולים, פרופסור דנבר,” אמרה אליס.

“כן, יפה. באמת יפה מאוד. אף פעם לא חשבתי על כך הצורה זו. אבל אני מניח שכך הדבר. ובכן, מחר יהיה יום חדש.”

“תודה לאל,” אמרה אליס.

ליווינו אותו אל דלת היציאה ואליס הכינה ביצים מקושקשות לארוחת הערב, ואז החלו להגיע העיתונאים. הם הלאו אותנו אך אנו המשכנו להפגין את בורותנו וחייכנו בחוסר־אמון למשמע העלמותם באויר של אנשים בחליפות פסים אפורות. אינני יודע אם זה טוב או רע, אך למשך מספר ימים היה הנושא חשוב אפילו יותר מצלחות מעופפות, וגרם לי להרגיש שלא בנוח באוניברסיטה. אך אליס אמרה שזה לא יארך זמן רב.

לפי התיאוריה של אליס, אני וחליפת הפסים האפורה שלי עתידים להבלע ולהישכח בתוך בעית החתולים הכללית. פרופסור דנבר מתגורר בצפונה של ברונקס וכאשר נסענו אל ביתו למחרת היום כדי לתקן את המעגל אחת ולתמיד, ספרנו למעלה ממאה חתולים שנראו בדרך. אליס אומרת שחתולים שאינם נעלמים – פוף – מעוררים ענין מתמיד יותר מזה שמעוררים מרצים באוניברסיטה שנעלמים. אליס אומרת, שאם יכול היה האדם ללמוד לחיות עם האטום, הוא יוכל ללמוד לחיות גם עם חתולים. בכל אופן, אינך יכול לעכב את התקדמות המדע, ובמוקדם או במאוחר הרי יצליח מישהו אחר לקשור לולאה בזמן, אלא שאיני שש במיוחד לחשוב על כך.

שיט־חופים בספינת תענוגות לתיירים עשירים שחשקה נפשם במעט שקט ושלווה – מה יכול להיות יותר פשוט מזה? מסתבר שלבעלי ספינות אלה יש לא מעט סיפורים מרתקים אודות מסעות מלאי הרפתקאות ואודות לקוחות מעניינים. אולם אין ספק כי סיפור מוזר כמו זה המגולל בין דפים אלה מהווה חריג אפילו בין בעלי מקצוע מרתק זה.

* * *

נוח לך מאד לשבת שם כך, ללגום בירה ולהביט בי במבט ספקני. אבל, אני אומר לך, זאת היתה הקבוצה המוזרה ביותר שטפלנו בה. זאת אומרת, בהתחלה הם היו דווקא קבוצה רגילה ביותר של נופשים… הוראות ההפלגה שלהם היו מוזרות במקצת, אך לא הרבה יותר מהמקובל אצלנו. כבר הספקתי להשיט קבוצות של צימחונים וחולי־סכרת. אפילו קבוצת רבנים אורתודוקסיים היתה לי, כך שמרי רגילה היתה לטפל בכל מיני דיאטות ובקשות מיוחדות, והיו לנו, כמו לכל אחד, גם חברים, שלמראית עין נראה היה שהם חיים אך ורק על וויסקי וקרח. כל מה שאמרו לנו הפעם, זה שהקבוצה רוצה להגיש את ארוחותיה במו ידיה, וכן שחבריה מבקשים שיעזבו אותם לנפשם. לא היו להם שום בקשות מיוחדות אחרות.

תפסתי, שהם לבטח קצת סנובים, דבר שהיה בסדר גמור מבחינתי, שכן גם לי נמאס מנופשים, בדרך כלל עוד בארוחת הצהריים הראשונה, ולא אכפת היה לי כלל וכלל שלא לאכול איתם יחד. מרי, לעומת זאת, נטתה לתמוך בתאוריה, שהם קבוצה של קנאים, אשר חבריה נוהגים למרוח מחית תפוחי־אדמה האחד על פרצופו של השני, או להעניק מעמד של קדושה לאספרגוס, וכדומה. אני הייתי בעסק הזה זמן רב מדי מכדי לשלול אפשרות כזו, אולם נראה היה לי שהתאוריה שלי קרובה יותר לאמת.

כל השאר רגיל לחלוטין – זמן הגעתם לנמל התעופה של אנטיגואה, שמות שני הזוגות, מספרי הטיסות היוצאות, המוזמנות לעוד עשרה ימים ממארטיניק. תחת הכותרת “אינפורמציה אישית” היה כתוב “חסרי כל נסיון קודם בשייט”. לפחות לא היו נופשינו מלאים ברעיונות מבריקים, בקשר להשטת הספינה. ג’וסי, הסוכנת שלי שרבטה בתחתית הדף בעט אדום: האנשים האלה הינם סוכני נסיעות!!! אז תדאג שיבלו בנעימים!

דבר זה גרם לי למצמץ קמעה. אני לא חייב לספר לך אודות סוכני נסיעות. ברגע שהטיפוסים האלה יוצאים בעצמם לחופשה, הם רוצים הכל תמורת לא כלום, ומצפים לשרות באיכות, העולה כפליים על זו המוענקת על זו המוענקת לנופש רגיל, רק על סמך הרעיון שעוד יגיע היום והם ינקזו לעברך איזה נופש או שניים. בכל אופן, ג’וסי האמינה בכך והיא אחת המומחיות במקצוע, אז מי יכול להתווכח איתה? אז.. הממ? כן אני חושב שיש לי זמן לעוד אחת… הנופשים שלי צפויים להגיע רק בעוד שעה.

בכל אופן, מרי ואני נסענו לשדה התעופה בכדי לקבל את פניהם, בטיסה ממיאמי לסן־חואן, ועמדנו שם כשאנחנו משחקים את המשחק ‘זהה את הטיפוס שלך’. אתה יודע, אתה בוחר לעצמך את אחד משודדי הדרכים הנוראים ביותר או סוטה מין מגעיל ברגע שהוא יורד מן המטוס והופ – מתברר לך, שזה אכן הלקוח שלך. אבל ברצינות, היה די קל לזהות אותם בין הנוסעים: שני זוגות בשנות הארבעים המאוחרות שלהם, שהכתובת ‘סוכני נסיעות מצליחים ועתירי הכנסות’ חרוטה לכל רוחב מצחם. התקרבתי אליהם אחרי שעברו את בדיקות המכס, והגבוה שביניהם הושיט ידו ואמר, בחיוך המקצועי שלו, אשר כבר הצליח, לבטח, למכור המוני סיורים מסביב לעולם בארבעים יום, “שלום רב חובל. אתה נראה דומה כשתי טיפות מים לתמונותיך שבפרוספקט, וגברת קטנה ונחמדה זו היא לבטח גברת טורמן. אני שמח מאד לפגוש את שניכם.” לחצנו כולנו ידיים… תראה, הרי, רד ממני עם התמונות שלך, בסדר? אתה הרי יודע היטב שמימי לא חבשתי מצחית־מלחים, ואף אינני מתכוון להתחיל בכך עכשו. וחוץ מזה, אני עוד זוכר איזו תמונה לא רעה, שבה רואים אותך בפרוספקט שהוצאת, כשאתה אוחז בידיך המוצקות את גלגל ההיגוי שעל ספינתך, בעוד שהרציף אליו היית קשור נראה היטב ברקע. טוב, גם את התמונה שלי עשיתי, רק בגלל שג’וסי שכנעה אותי.

בכל אופן כולנו הצגנו את עצמנו, העמסתי אותם על גבי מונית, ונסענו אל הרציף. ה‘ויקטוריה’ היתה מצוידת היטב! קרח, דלק, מי שתיה וכל מה שצריך, כך, שמיד לאחר העליה על הסיפון הרמתי עוגן, והספינה הפליגה בכח מנועים עד מפרץ פרימן, שם בילינו את אחר הצהריים בעגינה, כדי שהנופשים יוכלו לתפוס איזו שחיה מרעננת וכל השאר. הטיפוס הנמוך שביניהם – ויליאמסון קראו לו, אם אינני טועה – כמעט שכחתי את השמות שלהם, אחרי שההפלגה נגמרה – בכל אופן, ויליאמסון הביט בקפדנות בכל המתרחש, רשם מדי פעם הערות ביומן הכיס שלו ושאל המון שאלות. תארתי לעצמי, שהוא כותב מאמר לאיזה כתב עת, שעוסק בעניני תיירות. ואז שאל, “אבל הבנתי שזו ספינת מפרשים, קפטן. האם אנו חייבים לנוע ממקום למקום בעזרת המנוע בלבד?”

הסברתי לו שאנו משתמשים במנוע רק כדי להכנס ולצאת ממקומות קשים לניווט, או כדי לעבור בין שרטונים. “אז היית יכול, עקרונית, לערוך את הטיול כולו בלא להשתמש במנוע?”

הבטחתי לו שאכן כך דבר, תוך שאני זוכר מקרים בהם התקלקל המנוע והיינו חייבים לעשות מסע מפרשים מושלם (אבל את זה כמובן לא סיפרתי לו).

נראה היה, שדבר זה שימח אותם מעל המשוער, וכשעגנו במפרץ לא הראו שום התענינות מיוחדת באפשרויות השחייה, אלא העסיקו אותי במתן תשובות לשאלות על הספינה, דרכי פעולתה וכו‘. טוב, אתה יודע, שבתור ספינה שאורכה שלושים מטר בלבד, נראית ה’ ויקטוריה' מורכבת, מסובכת ומלאת מסתורין. זה מה שיוצר את הרומנטיקה ואת האור המיוחד, שסוכני הנסיעות מקשקשים אודותיהם כל כך הרבה. אבל זה גם מה שכריח אותי לשבת כל אותו אחר־הצהריים ולספר, בזמן שהם שתו בצמא כל מילה ממילותי, מחליפים ביניהם מבטים חטופים של שביעות רצון. אתה מבין, רוב האנשים שבאים לנופש רוצים לדעת איפה הבאר ודלי הקרח, ואת הספינה אפשר לגרור, מצידם, בעזרת דולפינים.

בזמן שהסברתי להם את אופן פעולתו של המפרש העליון הגיעו כמה מאנשי הצוות שלנו כשהם נושאים איתם בקבוק רום וכמה סנדויצ’ים שמרי הכינה במטבח. האורחים החליפו ביניהם מבטים, והנמוכים שביניהם, אשתו של ווליאמסון, אני מניח, אמרה שהם לא רוצים לשתות כלום… רק מים רגילים בלי קרח. טוב, זה היה שנוי רציני, כבר היו אצלנו אלכוהוליסטים בלי סוף אבל זו היתה הפעם הראשונה שארחתי חבורה של ‘מיובשים’ כאלה.

קלרנס הלך להביא מים, ואני מזגתי לעצמי כוס מלאה של רום כדי לראות אם יתנגדו גם לכך שאני אשתה (והם לא התנגדו), וחילקתי את הסנדוויצ’ים לכולם. כשהגיעו המים שם הגבוה שבהם טבלית קטנה בכל כוס, וזאת הפכה את המים לצהובים עכורים. הם שתו את המשקה שלהם, בזמן שאני המשכתי לספר להם סיפורי־ים. זמן קצר אחר כך, הבטתי במקרה לירכתי הספינה, וראיתי ארבעה סנדוויצ’ים צפים במים. לו היתה מרי רואה זאת, היינו צפויים לצרות רציניות, אך היא היתה עסוקה בהכנות על הגריל, ולכן משכתי בכתפי וחיסלתי את רוב המגש בעצמי.

בנקודה זו, בדרך כלל אני שולף החוצה את המפה, ומצביע להם על הנתיב אותו אנו עומדים לעבור, על מה שנמצא בכל נמל בו אנו עומדים לעגון, אך הפעם לא נראה לי שהם בכלל מתעניינים בשאלה לאן הם נוסעים והשיחה התגלגלה והגיעה לנושא של השכרת ספינות. הם היו סקרנים ביותר, באשר לאופן פעולתה של השיטה הזאת, באשר לסכום שהיה על הנופשים לשלם עבור סוגים שונים של השכרות, כיצד מחולקות העמלות, כיצד סדרנו את ענין המכבסה… אספקה… דלק, בקיצור – כל העסק כולו. טוב, בהתחשב בעובדה שהם היו סוכני נסיעות, ניתן היה לצפות שהם יתעניינו בנושא זה, אך האנשים האלה ממש השקיעו את עצמם בבעיות. רוב הנופשים מתעניינים מתי נגיע לאי שיש בו באר ממוזג אויר.

בקיצור, ישבנו וקשקשנו עד שבע וחצי בערך, כאשר מרי הודיעה על ארוחת הערב. אני יודע, שלפי דעתך כל מה שהנופשים רוצים זה תבשילים ביתיים ומזון פשוט, אבל אתה מנהל עסק לרווקים וזה שונה על הספינה שלך. בכל אופן, אנחנו תמיד מנסים לערוך את השולחן בפאר והדר, במיוחד בלילה הראשון. הסלון נראה באמת נחמד – מפיות אדומות, כוסות יין בצבע הענבר כשלידם בקבוק פתוח של יין צרפתי משובח, לחם צרפתי, סלט מפואר וגולת הכותרת במרכז השולחן: חזיר שלם צלוי בגריל, מקושט בתפוחי אדמה וגזרים גמדיים. הם התלהבו בקול רם למראה עיניהם, ושבחו את מרי בהרחבה, כשהם אומרים האחד לשני דברים כמו: “זה ממש אידאלי, בדיוק מה שצריך, זה באמת ישבור אותם! אם נוכל למכור טיול מסוג כזה האחרים יוריקו מקנאה…” וכיוצא באלה.

טוב, מאד נעים לדעת שמעריכים את המאמצים שלך, ואלה נראו לי האנשים הראשונים אשר היינו יכולים לצפות מהם, שינקזו לעברנו כמה וכמה נופשים, כך שהיינו מוכנים להשלים עם כמה התנהגויות אקסצנטריות מצידם, ועל פי ההוראות שקיבלנו מהם סגרנו את דלתות הסלון ועזבנו אותם לנפשם. אכלנו את ארוחת הערב שלנו שלנו בתא־ההגאי, וקלרנס אכל את ארוחתו הוא בחרטום. כמה טיפוסים רגישים כבר הספיקו להצביע עלי לא אחת, בגלל שאינני אוכל עם איש־הצוות שלי, אך למעשה הבחירה נמצאת בידיו. בדומה לרוב ילידי אנטיגואה, נראה היה כאלו נולד קלרנס כשטרנזיסטור מחובר לו לאוזנו בדרך קבע, ומחוון התחנות מכוון תמיד לאחת מהתחנות הרועשות ביותר באזור. כאשר הועמדה בפניו הברירה, לפני שנים מספר, ציין בצער כי הוא מעדיף את חברת הטרנזיסטור שלו על זאת של קברניטו, וכך נשאר המצב עד היום.

בשעה שהיינו עסוקים בשתית הקפה שלנו, יצאו אורחינו מן הסלון כשהם מפטפטים בעליזות, ופיהם מלא שבח לתבשיליה של מרי. “אמור נא לי,” פנתה גברת וויליאמסון, “האם אתם מנסים מדי פעם את כוחכם במנות חדשות ומיוחדות? זאת אומרת, האם אתם אוהבים לשים מרכיבים אקזוטיים ושיטות בישול חדשות וכדומה?” מרי הסבירה, שהיא מבשלת בדרך כלל מספר קבוע של מתכונים, שהוכיחו את עצמם, אך אין היא מתנגדת לנסות דברים חדשים אם מבקשים זאת הנופשים. לפני שהשיחה ביניהן התפתחה לאחת מאותן ישיבות החלפת מתכונים ארוכות ומשעממות, ציינתי כי למחרת חייבים אנו להגיע לגואדלופה, דבר שפרושו היה שנצטרך לקום מוקדם ולכן רצוי שכולנו נתפוס תנומה קלה.

זמן קצר אחר כך פרשו הנופשים לתאיהם, ואני הלכתי לסלון, כשאני שם לב לכך, שהם אכן העריכו את המזון שהוגש להם במידה הראויה. מן החזיר נותרו רק עצמותיו, והסלט והלחם נעלמו כליל. הרמתי את בקבוק היין, כשאני מקווה לשווא, שנותרו בתחתיתו טיפות מספר ללגימה או שתיים. היה זה יין מן הסוג שלא יכולנו להרשות לעצמנו לשתות לבד – ואז שמתי לב לדבר מוזר. כוסות היין היו נקיות ומבהיקות, ממש כפי שהונחו על השולחן בתחילת הערב. ניסיתי להעלות בעיני רוחי את הטיפוסים המכובדים הללו מעבירים את הבקבוק מיד ליד סביב השולחן, ולוגמים מתוכו לגימות ראויות להתכבד, אך משום מה צרמה לי התמונה. הייתי שקוע עדיין בהרהורים אודות ענין זה, כשהגיעה מרי שזה עתה סיימה את סיבוב כיבוי האורות הלילי שלה, ואמרה במבט ערמומי: “בית השימוש סתום”.

“או, אלוהים,” גנחתי, “לא לקח להם הרבה זמן.” מרי מאנחה בהבעה של השתתפות בצערי, ונעלמה לתוך המטבח, על מנת לסייע בידי קלרנס בשטיפת הכלים. כמנהגי תמיד, נתתי לנופשים קורס מזורז אך יסודי באורחות ההפעלה של בית השמוש הימי, כשאני כולל אזהרות חמורות כנגד תחיבתם של חפצים כדוגמת שערות, בדלי סיגריות וטמפונים משומשים לאסלה. כל קבוצה מצליחה לסתום את בית השמוש לפחות פעם אחת, אך בדרך כלל אין היא מספיקה לעשות זאת עוד בלילה הראשון, לא כשבאזניהם מצלצלות עדיין מילות הרצאתי.

לא נותרה ברירה, אלא לגשת לעבודה כבר עתה, שכן לבטח עתיד מישהו להשתמש בשרותים במשך הלילה, ובין כה וכה לא נותר לי זמן רב לישון. חצי שעה אחר כל הייתי ישוב משוכל רגליים על רצפת בית השמוש, כשאני מביט ב־1) שלשה נתחי חזיר צלוי במצב מצוין. 2) חתיכת לחם צרפתי, ספוגת מים. 3) מנה ראויה להתכבד של סלט. כל הדברים האלה היו מוכתמים בצבע ורדרד, שנשא ניחוח שהזכיר את היין הצרפתי המשובח שהוגש הערב לארוחה.

עטפתי הכל במגבת נייר, החזרתי את האינסטלציה למצבה הרגיל, והתיישבתי להרהר. שתי אפשרויות נראו לי. 1) הם אכלו מה שיכלו ואת השאר השליכו לשרותים. לא יכולתי להעלות בדעתי כל סיבה להתנהגות כזאת, אלא אם כן הם חששו שנגיש להם שאריות לארוחה הבאה. 2) הם לא אכלו כלום, אבל רצו לגרום לנו לחשוב שכן. ייתכן, שהאוכל לא מצא חן בעיניהם, אך הנימוס מנע מהם להתלונן (אם כך היה המצב, זו הפעם הראשונה שאני ניתקל בטיפוסים כל כך מנומסים). זה נראה לי כדרך מוזרה ביותר ללכת בה, שלא לדבר על כך שהיה זה בזבוז איום של מזון משובח. משום מה, ההוראה שלהם, שיניחו להם לאכול את ארוחותיהם בבדידות, גרמה לענין להראות כאילו תוכנן מראש… זאת אומרת, הם לא יכלו לדעת מראש שהאוכל לא ימצא חן בעיניהם… לבטח תוכנן הדבר מראש; במקרה כזה נשאלת השאלה – ממה הם נזונים? לא יכלתי למצא תשובה לשאלה זו, אלא אם החזיק אחד מהם במזוודתו חנות מעדנים שלמה. ולכן, הלכתי לבסוף לישון, בלי להתקדם לקראת פתרון הבעיה. את מגבת הנייר השלכתי אל מעבר לסיפון; חשבתי, שיהיה זה מחוכם מצידי, אם אמנע ממרי את האינפורמציה בדבר גורלן המר של יצירות הפאר הגסטרונומיות שלה… יש לה נטיה לרגשנות, כשהענין נוגע לדברים אלה.

בבוקר שלמחרת, לאור מהומת היציאה לדרך, לא נראה הענין רב־חשיבות כל כך, ואני אף שכחתי מכל הענין, עד אשר הזכירה לי מרי, שהנופשים טרם אכלו ארוחת בוקר. לא היה זה דבר נדיר כשלעצמו, אם כי רב הנופשים נוהגים לשתות לפחות קפה, ולא נראה לי שהיא הקדישה לכך מחשבה יתירה. החלטתי לתפוס שיחה עם אחד הנופשים כשנסיים את יציאתנו ללב ים. זאת אומרת, לא אכפת לי אם הם אוכלים או לא – למעשה, לו לא היו אוכלים היו חוסכים לנו כסף רב – אך הייתי מעדיף, שלא להאלץ לפרק את האסלה והצנרת מדי לילה, ונראה לי מגוחך, שמרי תטרח בבישול למען הדגים. נוסף לכך, הייתי סקרן ביותר.

הרמנו את העוגן והתחלנו לשוט, כשמפרשינו מורמים. הרוח המזרחית היתה אידיאלית לצורך המסלול שלנו, ולכן ייצבתי את ההגה לכוון הנסיעה. בזמן שעברנו את פתח הנמל כבר נסענו במהירות של שבעה קשר, כך שדוממתי את המנוע והטיול התחיל.

הם קראו קריאות התפעלות מן היופי שבים השקט שמסביב, תחושת העוצמה שבגלים, קול גניחת המפרשים ומכל הקשקוש האחר המאפיין את ההפלגה בים. חייב הייתי להודות, שהיה זה יום מושלם להפלגה, כאילו יצא מעל דפי הפרוספקט. טוב, מאחר והם היו כל כך שמחים ומלאי התלהבות, דחיתי וחזרתי ודחיתי את שיחתי המתוכננת עימם, ולבסוף כבר היתה השעה שתיים־עשרה וחצי, והתחלנו כבר להתקרב לנמל. הנמוך שבהם, וויליאמסון, שאל אם נוכל לעצור מעט את הספינה. מאחר שהיה לנו זמן די והותר קיפלתי את המפרשים והשלכתי עוגן רחוק מן החוף. נראה היה, שהדבר הרשים אותם ביותר, והם החליפו ביניהם הערות בסגנון ‘טכנולוגיה מדהימה, שמוש מפליא בכוחות הטבע, ארכאי אבל מתוחכם, ללא מקבילה באחת מן התרבויות שלנו’, ועוד הערות, מהסוג שהייתם מצפים לשמוע מפי טיפוסים שכאלה.

מועד ארוחת הצהריים הלך והתקרב, והדבר החזיר את הענין למחשבתי. בדיוק כשהייתי עסוק בעידוד עצמי לקראת השיחה עם סטאפורד, החליפו ביניהם אחד מאותם מבטים מצועפים, אשר שמתי לב, שהם מחליפים ביניהם מפעם לפעם, ונראה היה שהם הגיעו להסכמה כלשהי שבשתיקה. סטאפורד אמר, “קפטן טרומן, הרהרנו בכך רבות, והחלטנו להציע לך הצעה עסקית.”

הנה זה בא, הרהרתי לעצמי, הם רוצים שנתן להם איזו הנחה במחיר, בגלל שהם חיים על צימוקים ודבלים או משהו כזה.

“אנחנו הננו, כפי שאתה לבטח יודע, סוכני נסיעות, ואנו מייצגים אזור נופש הנמצא כרגע בשלבי פיתוח. קשה לי לתאר, עד כמה נהנינו מטיול זה עד עתה, ואנו משוכנעים שגם לקוחותינו יצאו מדעתם למראה הדבר הזה, במיוחד שהוא מתאים כל כך לעקרונות המנחים את אזור הנופש שלנו.” בנקודה זו הגיעה מרי, והתישבה בכדי לשמוע את ההמשך. “אתה מבין, זהו סוג של – אהה… מקום נופש, אליו יכולים לברוח לקוחות מכל ה… אהה… מקום נופש, אליו יכולים לברוח לקוחות מכל ה… אהה… אזור כדי להירגע מן הלחצים הנוראיים של החיים המודרניים. הרעיון הוא,” אמר סטארפורד בחיוך, “שכל דבר מופעל על ידי כוחות טבעיים פשוטים… דבר השונה כל כך ממה שרובם רגילים לו. בתור תאורה אנחנו משתמשים אך ורק בנרות, וכדומה. הרעיון הזה הוא מאד מקובל עתה ב… עולם המודרני.”

הרהרתי בכך במשך דקה. “ואיפה אני משתלב בכל העניין?”

“אתה… ואולי עוד ספינה או שתים, תהוו מעין צי של ספינות להשכרה.”

היכן נמצא המקום?" שאלתי.

“חוששני שנאלץ לשמור זאת בסוד כרגע… זהו מקום מרוחק למדי, אך אנו נדאג לכל הסידורים אם תתן לנו את הסכמתך לכך.”

“ובכן, אינני יודע,” אמרתי. “אני משער, שפרושו של דבר הוא, שנצטרך לעזוב איים אלה לגמרי.” הוא הנהן בראשו. “זאת אומרת, כל המוניטין שלי, שניבנה כאן… כל הסוכנים מכירים אותי… ומה בקשר לענין הזה של בלי חשמל? האם פרושו של דבר שנצטרך לעשות הכל באמצעות המפרש? בלי אור, בלי רדיו?”

“חוששני שכן. רבים מלקוחותינו חשים שלא בנוח בקרבת חשמל, בעוד שאחרים רגישים ל… טוב, בכל אופן, אנחנו מציעים פשרה, שתשמח את כל הצדדים הנוגעים בדבר.”

זה נשמע לי יותר ויותר כמו מושבת מטורפים בדרום קליפורניה, וההצעה נראתה מפוקפקת בעיני יותר ויותר. נענעתי בראשי לשלילה.

הוא הניד בראשו ברכות. “אך לא עמדנו עדיין על עניין התנאים.”

“ובכן, מר סטאפורד, כפי שהינך ודאי יודע אני מקבל בערך 1700 דולר להפלגה של שבוע ואני מבצע הפלגות במשך 20 שבועות בשנה, בממוצע. אחרי כסוי ההוצאות הכלליות, משכורות עמלות וכיוצא בזה, אני נשאר עם כ־20 אלף דולר לשנה. זה מספיק בכדי לשמור על מצב־רוח טוב, במיוחד שאין לנו הוצאות על שכר דירה. בכדי לעמוד בתנאים שהינך מציע לי, ולאבד את המוניטין שרכשתי לי, אני חייב לקבל סכום הרבה יותר גבוה מזה.”

הוא חייך חיוך רחב. “קפטן טורמן, אני משער שתיווכח לדעת, שהאירגון שאנו מיצגים הוא נדיב לב. אנו מציעים חוזה לשנה אחת, והחזרת הספינה לאזור זה על חשבוננו. אנחנו נשלם לך את ההוצאות השוטפות שתגרמנה לך בזמן שרותך אצלנו, ובסוף השנה תקבל בדיוק מליון דולר בזהב.”

“מה?” גנחה מרי בהפתעה.

“אני חושב שהאדון אמר מליון דולר,” אמרתי בסרקסטיות. “מר סטאפורד, אין לי מושג איזה משחק אתה מנסה לשחק, אך אני יכול להבטיחך שלו היית רציני, היית זוכה לקבל את הסכמתי, שתיקח אותי ואת ספינתי לכל מקום שיעלה בדעתך. בכל אופן…”

וזה היה הרגע בו החשיך הכל… כן, תראה, תן לי לשלם הפעם. לא שתיתי יותר מידי… שמע עד הסוף. קדימה תזמין מה שאתה רוצה, הלקוחות שלי אמורים להגיע רק בעוד שעה, ואתה אינך יודע מתי אלה שלך יגיעו, אז… בסדר. בכל אופן, כפי שאמרתי הכל החשיך במובן זה שלפתע נעלמה השמש, נעלמו כפרי הדייגים, נעלמו הצוקים, המים, הכל – אך עדין יכול הייתי לראות את הספינה והאנשים שעל סיפונה, אז גם גיליתי שאינני מסוגל לנוע או לדבר, על אף שהייתי מסוגל עדין לשמוע פחות או יותר.

סטאפורד פנה לעבר אחד האחרים, “אתה שמעת זאת. הוא הביע הסכמה בעלת תוקף משפטי מחייב והכל הוקלט.”

אחד מן האחרים – לא הייתי בטוח מיהו, שכן לא הייתי מסוגל להניע את עיני – אמר, “אני מקווה שהמשפטנים שלנו יסכימו לדעתך, זה לא נעשה בדיוק לפי הכללים שקבע הויל.”

“ראה,” ירה סטאפורד לעברו, “זה מספיק חוקי. אנחנו מוכנים לבצע את החלק שלנו בהסכם, ואם הוא לא ידע על כך ששנה גלקטית סטנדרטית שווה ל־23.8 שנות ארץ, זו בעיה שלו. הכלל אומר: ‘יזהר הקונה’. אתם זוכרים מה עשו אנשינו בכוכב מור? הבחורים מהמחלקה המשפטית צעקו עד לב השמים, בגלל דבר הרבה יותר רציני משלנו, אך המועצה הבין־כוכבית תמכה באנשינו, ודחתה את הערעור. שלושים ושש צורות־חיים חברות במועצה – וההחלטה התקבלה פה אחד! אני אומר לך, חברי המועצה המנופחים האלה יהיו הלקוחות הטובים ביותר שלנו!” הוא התייצב בתנוחה דרמטית. “טלבה! גן העדן של התענוגות הפרה־היסטוריים! כל צורות החיים המסוגלות להסתגל, מוזמנות להתארח. בואו לרכב על המזחלות של נורמה, בואו לצוף על הבלונים החיים של קסינדרינה, בואו לדאות על הדאונים של מור ועתה, חדש! בואו להפליג בספינות המפרש של כדור־הארץ! יחיד מסוגו ביקום כולו.”

“כן, כבר הספקתי לקרוא את הפרוספקט,” אמר קול אחר, “למעשה השתתפתי בחיבורו, אני רק מקווה שגברת טורמן מסוגלת להסתגל.”

“היא תסתגל,” אמר סטאפורד בחוסר־סבלנות, “היא תסתגל, תראה איך היא הסתדרה עם פגר בעל־החיים ההוא. לולא הייתי יודע שהחומר האורגני הזה הוא רעל, הייתי מתפתה לנסות אותו בעצמי.”

“ומה בדבר האוטריאנים והגאולוניאניים?” שאל הדאגן.

כן, באמת מה איתם? הרהרתי, שכן עדין לא יכולתי להוציא הגה מפי.

“אל תדאג”, הרגיעו סטאפורד, “כל אלה שהם גדולים מדי במידותיהם, ולא יכולים להכנס לתא, יוכלו לישון על הסיפון, ולספוג את הארוחות שלהם בחרטום. כל זה מהווה חלק מהחוויה. אני מעמיד את כל הנופשים במבחני ההסתגלות המקובלים, ואת הסוביאנים אנו יכולים להזריק, ללא חשש, למחזור הדם של הקפטן, כך שנוכל לסדר להם הפלגות עם צורות חיים אחרות ולהרוויח כפליים. עכשו בואו נפעיל את הקרניים ונקרין את כל העסק לשם למעלה לפני שמישהו ירגיש בחור שנפער במים.”

טוב, אז הם פרקו את אחת הנשים… כן, אני אומר לך… בכל אופן, הם פרקו אותה לשניים, הציבו את חלקיה על הסיפון, ובצעו בהם מספר שינויים קטנים. “אוקיי, רד למטה ונתק את זרם החשמל, הכל!” פקד סטפורד. “ישנו מפסיק זרם ראשי בארון החשמל שבסלון. ראיתי אותו אתמול בזמן הסיור, שהוא ערך לנו בספינה. גמרת? יופי. אוקיי, כוונתי את הקואורדינטות למרחק של 100 מטר מהמזח של מועדון היאכטות החדש שלנו. הממונה על הספורט מחזיק את הקו פתוח עבורנו. שמע, אני כבר מת לצאת מהגוף הכבד הזה, ולהחליק לתוך משהו צונן וחלק. טוב, אנחנו מתחילים.” הוא סובב דבר מה, והאפלה הפכה להיות כהה יותר, ואז, נראה היה כאילו משהו אינו כשורה. “מה קורה שם לעזאזל?” אמר הקול אותו לא יכולתי לראות.

“אינני יודע,” מלמל סטאפורד כשהוא מציץ באחד השעונים שלפניו. “נראה שקיים מעגל חשמלי באחד המקומות… הוא מפריע לרזוננס שלנו.”

“אך זה בלתי אפשרי! כל המעגלים החשמליים בספינה מנותקים, ובכל אופן אני חש, שאני עצמי מתחיל לזוז.”

“אנחנו באמת זזים, חביבי, אבל הספינה לא. אני מקווה שאתה יודע לשחות!” ולפתע, כהרף עין, הם נעלמו מטווח ראיה, ובאותו הרף עין חזרו והופיעו השמש, הכפרים, וכו'. והנה אנחנו שוב מתנדנדים, קשורים לקצה העוגן וברקע נשמע רק צליל קולו של הטרנזיסטור של קלרנס המרחף באויר.

“הטרנזיסטור של קלרנס!” צעקנו שנינו בהרמוניה. כולנו התרגלנו כל כך לצלילו של הטרנזיסטור, כך שאיש מאיתנו, כולל הנופשים, לא שם לב לכך, שהוא המשיך לפעול. קלרנס התעורר בבהלה, וכשראה אותנו רכונים מעליו ומשתוקקים ללחוץ את ידו, זינק ממקומו רץ למטבח והתחיל לקלף תפוחי אדמה בקצב של תריסר לדקה.

“הכן ארוחה לשלושה אנשים בלבד, קלרנס,” צעקנו, “האורחים שלנו נאלצו לשנות מעט את תוכנית המסע שלהם.”

טוב, דמי ההפלגה שולמו מראש, ולכן שטנו למרטיניק במשך הלילה, ובילינו סוף שבוע רגוע בפורט דה פרנס. שלחתי מברק לג’וסי והודעתי לה, שאם הקבוצה הזאת תרצה להזמין אצלי עוד הפלגה, שתודיע להם שאני תפוס למשך חמישים השנה הקרובות. לעסקים מסוג כזה, איננו זקוקים. לא, אני חושב שמוטב לא. הנופשים שלי אמורים להגיע בכל רגע. הו, רגע, שכחתי לגמרי. ג’וסי בקשה ממני למסור לך את המכתב הזה. הוא מכיל בטח הוראות לטיפול בקבוצה שמגיעה אליך הלילה. זה תמיד מעניין לדעת מי יהיו האורחים הפעם, נכון?

הארי.. מה קרה? הארי, הו, מלצר… התוכל להביא בבקשה כוס מים עבור ידידי? נראה לי שהוא אינו חש בטוב…

ג’ון לוקאס¹

הינחת עב"מ בפתח דלתו של אסימוב?

כמו מר ס.ט. פרידמן, הופתעתי גם אני לקרוא ש“א. אסימוב, מגדולי סופרי המד”ב, תקיף מאד בדעתו נגד העב“מ”. מכל מקום, קראתי בעניין את מאמרו של אסימוב (מפגשים מהסוג השלישי – האמנם? גליון מס' 1, דצמ' 78), ולצערי אוכזבתי מרמת טעוניו, המתחלקים למעשה לשלוש מערכות: א) עובדתית־סטטיסטית; ב) לוגית; ג) אמפירית.

א) אסימוב טוען, שמספר כוכבי הלכת המאוכלסים בציוויליזציות, שרמתן מאפשרת להן מסעות בחלל, הינו אפסי ביחס למספר הכוכבים בגלקסיה, בהסתמכו בעיקר על תאוריות סטטיסטיות. אמריקאי חכם אחר, שכבר הלך לעולמו (מרק טווין), אמר שהסטטיסטיקה היא אחד מסוגי השקר. לא הוסבר לנו על סמך מה הוסק שמתוך 270 ביליון (לפי השיטה האירופית) הכוכבים שבגלקסיה שלנו רק 640 מיליון (פחות מפרומיל) הינם בעלי תנאים בסיסיים לקיום אוכלוסיה מפותחת. על סמך מה הונח שציוויליזציה מתפתחת רק על כוכב בעל תנאים הדומים לאלה שעל כדור־הארץ? מניין לאסימוב שיצורים חיים יגיעו לדרגת התפתחות של יכולת לעריכת מסע בין־כוכבי רק אם הטמפרטורות שעל פני הכוכב הן בתחום הצר של 173–350 מעלות קלווין, הלחץ הוא בערך אטמוספרה אחת ואין רוחות שמהירותן עולה על 200 קמ"ש? אפילו בסיפוריו הוא מניח אפשרויות שונות מאלו; והטבע הינו בוודאי בעל דמיון רב משל אסימוב הסופר (לא כל שכן משל אסימוב המדען). כמו כן מסיק אסימוב מתנאי התפתחות של המין האנושי לגבי התפתחותן של ציוויליזציות אחרות: אם מתוך 3 ביליון שנות קיום כדור הארץ קיימות 10 אלפי שנות ציוויליזציה, הרי שיחס דומה קיים גם בכוכבים אחרים. קצב התפתחותו של מין ביולוגי הוא פונקציה מורכבת של תנאים גנטיים וסביבתיים, שואות לחץ אבולוציוני, מקריות ואולי גורמים נוספים. על פני כדור הארץ הניבה פונקציה זאת את היחס 1:300,000 מי בידי אסימוב נתן שיחס של 1:50 בין זמן קיומה של הציוויליזציה בכלל וכו'. אלה מספרים שרירותיים לחלוטין. והיות והנתונים שלפיהם הוערכו ההסתברויות למיניהן הינם מועטים מאד (כי הידע שלנו על הכוכבים מועט מאד), הרי שאמינות הטעונים נראית לי נמוכה מאד. לגבי אוכלוסיה של 10¹¹ כוכבים מדגם של כוכב אחד, שבמקרה ידיעותינו עליו מרובות, הינו בעל משמעות סטטיסטית מעטה מאד.

ב) אסימוב מעלה את בעיות המרחק והמהירות, הקיימות, בייחוד, לגבי הכוכב שאסימוב (וגם אני) חיים עליו, הדור שהוא (ואף אני, קצת מאוחר יותר) נמנים עימו. מאחר וגם לדעתו של אסימוב ייתכן ש“המרחק הוא חסר חשיבות עבור ציוויליזציה מתקדמת”, מדוע בכלל מועלות בעיות אלה במסכת הטעונים נגד העב"מ?

ג) אסימוב מתעלם, כאילו היה הדבר מובן מאליו, מכמאה מיליארד גלקסיות. אם הנחנו פתרון לבעיית המרחק והמהירות, לא נראה לי דבר זה סביר. אם יכניס אסימוב לחישוביו גם מספר זה של גלקסיות, הרי יהא זה רק לפלא אם צי עצום של חלליות לא ישוטט סביבנו (ואפשר גם לחזות פקקי תנועה ותאונות־דרכים חלליות).

מערכת טעוניו של המחבר הינה חסרת דמיון עוד יותר. הוא שואל, מה מעניין אותם על כדור הארץ? תשובתי: (1) תכונות חומריות שלו, כגון מחצבים וכו', (2) האורגניזמים החיים עליו, (3) האנשים שעליו, מנקודת מבט ביולוגית (האם אנו מנסים לשוחח עם קרוקודילי הנילוס? לא. אנו עוקבים אחריהם בעזרת משקפת ומצלמה.)

המחבר טוען ש“אין זה מתקבל על הדעת שהם נמנעים מליצור עמנו קשר משום שהם פוחדים מאתנו. אם הטכנולוגיה שלהם מאפשרת להם לעבור מרחקים של שנות־אור רבות ללא קושי, אז הם יכולים להתגונן בנקל כנגד כל סוגי הנשק הפרימיטיביים שנוכל להפנות נגדם.” מוזר. מאין יודע זאת מר אסימוב – כלום ביקר על סיפונה של “צלחת” כזאת? למעשה אין שום צימוד הכרחי בין יכולת טכנולוגית לצבאית. יתכן בהחלט שכלי הנשק שבידיהם פרימיטיביים משלנו; יתכן שאין בידם אמצעי־מגן כנגד נשק גרעיני, למשל. אולי הם באים מעולמות שוחרי שלום שלא הפנו חלק גדול ממשאביהם למלחמות ופתוח אמצעי לחימה?

יתכן שאין הם, לפי השערת המחבר, “נבונים כדי ליצור קשר על ידי אמצעי תקשורת ארוכי טווח כגון רדיו, או שפה, או לפחות איזה אות רציונלי.” אולי צורת התקשרותם היא טלפאתית, או בשיטה אחרת שאינה ידועה לנו כלל? אולי מוצפים אנו באותות שאינם מובנים על ידינו?

מדוע הם חייבים להיות “מתקדמים דיים כדי שיוכלו לחקור אותנו מבלי שנבחין בהם כלל”? הם פשוט שולחים כלי־רכב חלליים כדי לצפות בנו מקרוב, וטבעי שכלי־רכב אלה נראים על ידינו לפעמים. מדוע “הם היו צריכים לרדת ולומר שלום, או להסתלק”? אסימוב אינו מודה במוגבלות הבנתו את דרך חשיבתם ומניעיהם של יצורים מכוכב אחר. תחת זאת הוא טוען, שכדי שההיפותזה שהעב"מ הינם חלליות מכוכבים אחרים תהיה אמינה, יש להניח מספר כה רב של הנחות התלויות זו בזו, עד כי מספר זה הופך את ההשערה לבלתי־אמינה.

לעתים טוען הסניגור בבית־משפט שכדי להרשיע את לקוחו ברצח יש להניח 1) שאמנם היה לו מניע, 2) שלאישיותו פוטנציאל לרצח, 3) שאמנם האקדח שנמצא היה ברשותו 4) שהאליבי שהציג הינו שקר, 5) שאמנם פגש בקורבן במקום הרצח, ו־6) שאמנם ירה בו. אם ניתן לכל אחת מהנחות אלו הסתברות של 50%, הרי ההסתברות של ההנחה האחרונה בשרשרת הינה בערך 1.5% (0.5⁶), דהיינו נמוכה מאד. (גם אם לכל אחת מההנחות תהא הסתברות של 85%, ההסתברות הכוללת תהיה עדיין נמוכה – 37%). אילו שיקולי השופטים היו סטטיסטים בלבד, היה הנאשם יוצא זכאי. בכל זאת, הנאשם מורשע לעתים קרובות, ושרשרת ההנחות התלויות זו בזו אינה הופכת את האחרונה שבהן לבלתי סבירה. יתכן גם יתכן שיש ביקום ציוויליזציות מפותחות המסוגלות לערוך מסע בין־כוכבי; שחלליותיהן מגיעות אלינו תדיר מפאת עניין כלשהו שהן מגלות בנו; שאין להן כל עניין לנחות כאן, אך לא אכפת להן להתגלות מפעם לפעם לעיני חייה מקומית.

המערכת השלישית של הטעונים נשמעת מוזרה מאד מפי איש המדעים המדוייקים. ממתי מחייבים מדעים אלה תצפית ישירה? האם ראה אסימוב מימיו אלקטרון, ‘חור שחור’, או נושא ממברנלי? סביר שלא, ואף על פי כן יש לו מידע רב על שלושתם. היום מתרכז המדע בעיקר בתצפיות בלתי ישירות, המספקות מידע עקיף אך בעל ערך רב. בהקשר לכך אמר סרן א.ג. רופלט, מי שהיה ראש הוועדה לחקר עב“מ בחיל האוויר האמריקאי: “מהי הוכחה? האם צריך שעב”מ ינחת בכניסה לפנטגון? או האם זו הוכחה כשתחנת מכ”מ מאתרת עב“מ שולחת לעברם טייסת, והטייסים רואים אותם? האם זו עובדה כשטייס יורה לעבר עב”מ ומחזיק בגרסתו בפני בית־דין צבאי? האין זו הוכחה?" ואוסיף: האם יהווה הוכחה עב"מ שינחת לפני דלתו של אסימוב, ויצור ירוק יצא ממנו וילחץ את ידו של המדען הנכבד?

אסימוב מודה באפשרות קיומן של ציוויליזציות מפותחות אחרות, ובאפשרות התאורטית שהתגברו על בעיות המהירות והמרחק. אין הוא רחוק מלהודות שיתכן שאינו מבין את מניעיהן של שוכני החלליות הזרות. הוא מודה שמדענים מכובדים (כמו ג'. היינק) חוקרים את הנושא ברצינות, ושלהסבר לתופעות העב“מ עשויה להיות חשיבות עצומה. ואף על פי כן, מביא לנו אסימוב ק”נ טעמים כדי להוכיח שהשרץ הזה – עב"מ – אינו קיים.

למה? לאסימוב פתרונים. מכל מקום, הוא נמצא בחברה טובה של ‘רציונליסטים’ הדוחים כל תופעה שאינה מתאימה למערכת ההגיונית הצרה שלהם. לשמחתנו, גבולות הידע האנושי העכשווי רחבים מאד, ואת רוב התופעות ניתן להסביר בעזרת חוקים ותאוריות המצויים בתוך גבולות אלה. אולם מעט התופעות שנותרו מחוץ לגבולות אלה ראויות למחקר מעמיק, שתוצאותיו מי ישורן. בוודאי שאין לנסות להוכיח שאינן קיימות, כפי שעושה זאת אסימוב.

צבי גיל, ירושלים

תשובות המערכת:

נראה לנו שמר צבי גיל ימצא תשובות למרבית טענותיו המעניינות במאמרו של אסימוב “50 מיליון אחים גדולים” המופיע בגליון זה. ייתכן גם שבעקבות זאת יסוג מהאשמתו את אסימוב ב“מערכת הגיונית צרה”… לדעתנו, ניתן לבטא את גישתו של אסימוב לעב“מ בערך כך: אם תופעת עב”מ מסויימת אפשר להסביר (אולי) על ידי כך שזהו בעצם נחיל של עשים בעלי כנפיים זוהרות (כפי שאכן קרה במקום מסויים בארה"ב), או על ידי כך שזוהי (אולי) חללית מעולם אחר – מניין הבטחון שדווקא ההסבר השני הוא הנכון?

ובאשר לדוגמה ה“משפטית” בהקשר להסתברות כוללת של הנחות־שרשרת: הנאשם מורשע (במשפט הוגן) רק אם כל אחת מטענות התביעה מתקבלת כמוכחת, ואז הסתברותה היא 100% (לפחות בעיני השופט…)

עלבונו של ה’צורנב'

ברצוני לתקן שיבוש זואולוגי חמור שנפל בתרגום הסיפור “האבן המדברת” מאת אסימוב (גליון מס' 2). אני מוחה בשמו של הצורנב, שמשום מה זכה בשם המשובש ‘צורפן’. שגיאתכם היא בזאת, שהשפן הינו בעל חיים אחר שאזניו קצרות, ואילו אוזניו של הארנב (הקרוי אמנם, לעתים בטעות בשם שפן) הינן ארוכות.

אהוד גזית, ראשון־לציון

תשובת המערכת:

ה“שיבוש” הנ"ל לא נעלם מעיני המערכת, והשם 'צורפן נבחר רק מפני ש(א) הוא ‘מצלצל’ טוב יותר; (ב) השם שפן השתרש (למרות הטעות) כשמו של אותו בעל אוזניים ארוכות (הקוסם שולף מהכובע שפנים או ארנבים?).

מלבד זאת, הרינו מוחים בתוקף בשמם של השפנים החיים על כוכב הלכת “טווידלדם”, ואשר אוזניהם באמת ארוכות. (ושהקורא גזית ינסה להוכיח שלא!)

טרוף המד"ב

אינני יכול שלא להתייחס לכתבה אודות סרט המד"ב הישראלי “אישור נחיתה” שהופיעה במדור קולנוע האחרון.

אני נמנה עם אותו חוג ‘מטורפים למד"ב’. ה’טרוף' החל עוד בהיותי כבן 14, בשלהי שנות ה־50, עת הופיע בארץ מגזין מד“ב ישראלי (כן, כן, היה אחד כזה שהקדים את שלכם. את שמו אינני זוכר, לצערי*). באחד מגליונות אותו מגזין (שהופיע, לצערי, פעמים ספורות בלבד), התפרסם הסיפור אשר שימש בסיס לסרט “אישור נחיתה”. אמנם יוצר הסרט מזכיר בראיון עימו, כי “הרעיון המרכזי של הסרט הופיע באופן דומה למדי בסיפור קצר של סופרת…”, אך לפי מיטב זכרוני הסיפור זהה כמעט במדוייק לזה שהופיע באותו מגזין מימי נעורי. אותו סיפור, בשל איכויותיו המיוחדות – קשיי תקשורת המסתיימים באסון עקב צורת חשיבה שבלונית וקונבנציונלית – הוא אשר עורר בי את 'טרוף המד”ב' המלווה אותי עד היום. אגב, עד כמה שזכור לי סופו של הסיפור המקורי שונה במקצת: הנחיתה המתוכננת מתבצעת ביום גשום והחללית הזעירה טובעת בבוץ…

כמובן, אין כל האמור עד כאן גורע מכך שהסרט, למרות פגמיו הטכניים ובקורות בלתי מחמיאות שקיבל, ראוי לברכה לפחות בשל ראשוניות.

משה שער, חולון.

תשובות המערכת:

* שמו של אותו מגזין המוזכר בנוסטלגיה ע“י מר שער היה כמובן, ‘קוסמוס’. ירחון זה, יחד עם הוצאת ‘מצפן’ הזכורה לטוב, הם אלה שהצמיחו את דור חובבי המד”ב הראשון בארצנו.

מדור קולנוע: כן או לא?

נהניתי מאד מקריאת שני הגליונות שהופיעו עד כה. החלטתכם לבטל את מדור הטלוויזיה היתה מוצדקת בהחלט, אך כולי תקווה שגם מדור קולנוע ילך בעקבותיו. אין מקום למדור כזה בחוברת מד"ב על רמה (ויהי זה אפילו קולנוע מד"ב), אלא בחוברות כמו ‘להיטון’ וכו'.

באשר ל’דוח בדבר קיומו של הגולם' אני מציע שאת האנטישמיות ראוי להשאיר לאומות העולם, ודוח זה ראוי לו שישמט במהרה מידי המערכת.

איתן דור־שב, הרצליה פיתוח