ראשית התנועה העברית, כהתחלתה של כל תנועה ציבורית לוטה בערפל. ובאמת, קשה לקבוע מסמרות ולדייק, מתי קמה תנועה זו בישראל. הלשון העברית בתור לשון ספרות והיצירה העברית לא פּסקו להתקיים במשך כל שנות קיומה של האומה הישראלית. אבל בתור תנועה, בתור שאיפה לאירגון ציבורי עברי, התגלו רק בזמן החדש, בתקופת ההתעוררות של הרעיון הלאומי אצל עמי אירופה. שרשיה של שאיפה זו אצל היהודים נעוצים במאה הי“ח, זו תקופת ההשכלה בישראל שהולידה בגרמניה תנועה ספרותית עברית. בשנת תק”י (1750) הופיעו בברלין בעריכת ר' מ. מנדלסון שני גליונות של השבועון העברי “קוהלת מוסר”. בשנת תקמ“ד (1784) התחיל מופיע הירחון העברי הראשון “המאסף”, שהתקיים עד שנת תקע”א. בעריכתו השתתף חֶבר משכילים צעירים (בן־זאב, יצחק אייכל, ש. פרידלנדר, י. בריל ואחרים) מברלין וקניגסברג שהתאחדו לאגודת “דורשי לשון עבר”. אגודה כזו היתה קיימת גם באמשטרדם, בשם “דורשי מליצת שפת עבר”. חברי אגודת “דורשי לשון עבר” פנו אל הציבור היהודי באגרת, שקראו לה בשם “נחל בשור”, ושבה פּירסמו את תכנית ה“מאסף” ומטרותיה בצורת תשובה על חמש שאלות סודיות: מה, מי, למי, למה ואיך. בהתרת שאלת “מה” קבעו מוציאי המאסף את חמש המחלקות הבאות של ה“מאסף” והן:

1) “שירי לה”ק ממשוררים מובחרים, אשר לא באו בדפוס עד הנה ואשר יבחרו עוד בעז"ה, כולם מעניני חכמה ומוסר, דברי חן, אהבת רעים וברכת דודים.

2) מכתבים (כלומר מאמרים), והחלק הזה יפרד והיה לארבעה ראשים:

א) יביע מקורו דברי פי חכמים בחכמת הלשון הכללית וביחוד בחכמת ובסגולת לשון עברית.

ב) ישלח תעלותיו על פירושי פסוקי המקרא הקשים, יבחין דעות המפרשים הקדמונים.

ג) יפוצו מעיונותיו אגרות צחות ומליצות נעימות אם מחכמים הקדמונים או מחכמי דורנו, והעתקות מלשונות העמים, דברי מדע ומוסר.

ד) ילכו נהרותיו אל ים התלמוד להסיר המכשלה אשר כשלו בה רבים ממלמדי בני עמנו, – – – ועל אפיקיו יעברו יתר הדברים המגיעים לחינוך המוסרי, גם מלדבר בחינוך הטבעי (הגופני) לא נסוג(ו) אחור ידינו;

3) תולדות גדולי עמנו מרבנים וגאוני ארץ, מגדולים ומפורסמים בחכמה, מסוחרים נכבדים ועשירי עם, ואשר לפני מלכים יתיצבו לדבר טוב על עמם.

4) תולדות הזמן (כרוניקה) המתהווים בינינו בימים האלה, ימי בכורי פרי המדע והאהבה בכל ממלכות אירופה.

5) מודעות ספרים חדשי בלשון “הקודש או בלשון עם אחר”. (ביבליוגרפיה).

בהתרת שאלת “מי” הודיעו מוציאי ה“מאסף”, שהוא מוּצא לאור על ידי “אחוזת מרעים משכילים, אשר שקדו מימיהם על שערי התורה ועל דלתות החכמה, מהם בעלי גמרא יודעים לישא וליתן בעומקה של הלכה, מהם בעלי חכמה ויודעים בלשונות זרות”, וכל מגמתם וחפצם “להרחיב דעת לשוננו הקדושה תוך עם ה' ולהורות את יפיה לכל העמים” (מתוך מכתבה של “חבורת דורשי לשון עבר” לר' נפתלי הירץ ויזל).

בהתרת שאלת “לְמִי” מדגישים העורכים, כי כונתם “לתת את מכתבם ביד בחורי ונערי בני ישראל לאמץ את לבבם ולרהוב בנפשם עוז לשום חלקם עמם”. (עם העורכים)

בהתרת שאלת “למה”, קבעו העורכים שתי מטרות: “ראשית, לתת לנער דעת ומזימה, שנית – להפיץ בישראל ידיעת סגולת לשוננו הקדושה, אשר לפנים בגן אלוהים בין עבותים היתה צמרתה, מטעה בארץ צבי ועל סביבותיה האריכה פארותיה. – – אך עת שרשיה על גל סובכו, אפס קוצר ונוטע אין, נפרצו גדריה ותשברנה דליותיה”!

האגרת נגמרת בקריאה נלהבה אל הקורא: הה, לשון עבר איך נאספת אל עמך, ואין משים אל לב? הן הגיע תור המדע בכל העמים, יומם ולילה לא ישבותו ללמד לבניהם לשון וספר, ואנחנו מדוע נשבה עצלים וטמוני יד! – נא, אחים נקומה ונחיה אבנים מערמות עפר!"

בחותם ההשכלה הברלינאית היה טבוע גם המאסף העברי הראשון באוסטריה, “בכורי העתים”, שהופיע בוינה במשך 12 שנים, בעריכת שלום הכוהן, שהיה אחד מהעורכים האחרונים של ה“מאסף” הברלינאי. השנתון הוינאי לא נבדל בתכניתו מ“המאסף”; ברוב כרכי ה“בכורים” נדפסו ליקוטים “נבחרים” מהמאסף, נדפסו שירי־טבע, פירושים על מאמרים דחוקים בתלמוד, שירי שבח והודיה למלכים ושרים, מחקרים ומכתבים וכדומה.

כל הספרות היפה – רובה ככולה היתה מחוסרת כשרון, מלאה וגדושה מליצות ריקות וחרזנות תפלה. הסופרים (מלבד יחידים) היו רחוקים מן החיים, לא התענינו בשאלותיה ולא הרגישו בזעזועי התקופה הסוערת, תקופת המהפכה הצרפתית. מבחינת תוכן קשה למצוא בספרות העולם ואפילו בספרותנו דוגמה לריקנות מחשבתית ולקוי טעם ספרותי, כספרות ה“מאספים”. ואף על פי כן אי לבטל גם את הצד החיובי של הרומנטיקה הלשונית, אשר ליותה את תחית הלשון העברית והספרות העברית החולונית, שבאה בתור ריאקציה נגד הספרות הארמית־דתית של ימי הבינים. ספרות זו של “אגרות צחות ומליצות נעימות” היתה במלאכותיוֹתה וקלישותה פרי דקדנס מחשבתי ואסטטי, שאת דוגמתו ראינו גם אצל העמים הנאורים בצורת הקלסיות המזויפת.

אין ספק, שבתוך הקליפה הקשה של ההשכלה היה חבוי גרעין בריא של הרמת קרן הלשון ע“י אמצעים ספרותיים שהיו לפי טעמה ורוחה של התקופה. אף האופי החולוני של הספרות העברית היה אחד מכיבושי התקופה היותר חשובים. את חסרון התוכן של הספרות ה”יפה" מלאה “חכמת ישראל”. שמואל דוד לוצטו, שלמה יצחק רפופורט ור' נחמן קרוכמל, שהניחו אבני־הפינה לבנין המדע העברי הלאומי, נתנו משקל ומנוף חדש ללשון העברית, בתור לשון המחשבה המדעית.

אבל התנועה הספרותית העברית היתה רחוקה מלהעשות תנועה ציבורית בישראל. עד מחצית המאה התשע עשרה לא יכלה תנועת הספרות להשתחרר מכבלי ההשכלה ומלחץ ההיפנוזה שלה. העבריות נידונה למלא תפקיד שימושי, תועלתי לגבי המטרות הרוחניות והסוציאליות, שנערמו בתקופת ההשכלה. הפצת תעודת ההשכלה בקרב היהודים, הטפת רעיון המלאכה והעבודה, ספרות־ההתנצלות (ריב"ל), המלחמה בחסידות (יוסף פריל, י. ארטר), התגברות ההתענינות במדעים הפוזיטיביים ובחכמת הטבע, (חז"ס, צבי רבינוביץ, ש. י. אַברמוביץ), המלחמה בעד התיקונים הדתיים וכו' – כל תוכן־ההשכלה רב־הגלויים מילא עד אפס מקום את כל חלל־התקופה. העברית מלאה באמונה את תפקידה השימושי בעוזרי ההשכלה הדתית והמדעית. תנועת ההשכלה היתה כולה שקועה בדאגת ההוה. בתקופה זו אין עדיין שאלת הקיום העברי, אין פרובלימת האומה ועתידה.

רק עם הנץ “השחר” מתעוררת בראשונה שאלת הלאומיות העברית. רק מתוך מלחמה קשה ב“השכלה” יכולה היתה להשתחרר הלשון העברית מכבלי התועלתיות. נושא דגלה של מלחמה זו היה פרץ סמולנסקין. בין עשרת הפשעים הקשים, שסמולנקין פונה בהשכלה (“שאלת החיים”) הוא מציין גם כן את שאיפתה “לבער עד תומה אחרי השפה העברית”. ביחוד השתער סמולנסקין בכל חום מזגו ובכל חריפות סגנונו על התפקיד התועלתי שהטילו על השפה העברית מטיפי ההשכלה. “מכבד אני – אומר סמולנסקין ב”שאלת החיים" – פרק אחד מדברי ימי ישראל או סיפור אחד או שיר אחד המתאר חיי עמנו יותר מכל ספרי החכמה אשר נעתקו ואשר יעתיקו עוד, כי לאהבת השפה לא רק לא יועילו, כי אם גם יזיקו, וזאת היא החטאת אשר רבצה מאד בהשכלת ברלין ומשכיליה, כי פתגמם היה “שפת עבר היא אך מעבר להשכלה”, ואם כן אך לאלה אשר עוד מעבר השני יעמודו, להם תועיל (השפה העברית) להעבירם, לא כן אלה אשר כבר עברו על הנהר, על התורה והדת, – להם אין חפץ עוד במעבר", כלומר בשפה העברית.

על חרבות האידיאולוגיה של ההשכלה מקים פרץ סמולנסקין בנין חדש, בנין השקפתו הרוחנית על מהות היהדות. שאלת היהודים אינה לפי דעתו שאלה חמרית, אלא שאלה רוחנית. השכלת ברלין, אשר גרשה את התורה מקרב ישראל ותשליך עליה שיקוצים, הפרידה בין היהודים והכתה את בית ישראל לבקיעים. הכח היחיד, אשר הציל את עמנו מכליון, הוא רוח היהדות, אשר היה לו כל הימים מעוז ומחסה בצרה, ובה מדה, ש“קצרה יד בני ישראל להציב להם יד בארץ, כן התרומם רוחם מעלה מעלה ויחזק מאד”. רוחנו זה יכול להתגלות רק בלבושו הטבעי, שאף הוא חלק מרוחנו, – בלשון העברית. “רוחנו אשר על ברכי השפה הזאת גודל, יחיה בנעימים אך בחברתה וכל אומנת אחרת אשר ניתן לו לא תדע להתהלך עמו. **רוחנו, רוח התורה והדעת אשר הוא נשמת ישראל יביע אמריו אך בשפת עבר, אשר היא היתה ניבו מראשית היותו”.**

סמולנסקין נלחם על טהרת התוכן העברי של הלשון העברית. מצד אחד שלח חצי זעמו בחכמי ישראל אשר “שתלו את רוח ישראל על אדמת נכר”, כלומר, יצרו חכמת ישראל בשפה זרה, אבל מצד שני התקומם גם נגד אלה, אשר “נטעו זמורת זר על אדמת שפת עבר, אשר השביתו את שפת עבר מטהרה והשליכו אל חיקה בנים זרים, אשר לא הרתה ולא ילדה אותם”.

יחסו של סמולנסקין אל הלשון העברית חיה יחס של הדרת כבוד אל קדושה לאומית, אל שריד חורבות העבר ההיסטורי. “מה תתן לנו שפת עבר”? – שואל פרץ סמולנסקין בהקדמתו לחוברת הראשונה של “השחר” – והוא עונה: “אני אשמיעם מה תתן היא לנו. היא תתן לנו כבוד ועוז, היא תקשרנו מעדנות להקרא בשם ישראל. כל העמים יציבו להם מצבות אבנים – – – ואנחנו אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא דבר, רק המצבה האחת, הזכרון האחד הנשאר לנו מחרבות מקדשנו – היא השפה העברית, לכן המואסים בשפה עבר ימאסו בהגוי כולו” – –

*

היחס של סמולנסקין אל הלשון העברית הוא איפא יחס אינסטינקטיבי. קשה לו, לסמולנסקין, להסביר באופן הגיוני את ערכה החיוני של הלשון העברית בחיי עמנו. “שפת עבר מתה היא – אומר סמולנסקין – אבל כלום עמנו הוא עם חי?” לפי ההשקפה המקובלת על עמים חיים ומתים, הננו עם מת ובכל זאת יפחדו מפני ישראל כל הגויים ואין קץ לשנאתם, ודוקא פחד זה ושנאה זו הם סימן מובהק לחיינו. “הננו, חיים, אף כי יחסרו לנו ארחות חיים כאשר לכל עם וגוי, חיים היינו וחיים הננו ועוד נהיה בחיים כל עוד אשר לא יסוף מקרבנו רוח החיים אשר החיה אותנו אלפי שנים”.

הלשון העברית והתרבות שנוצרה בה – זוהי רוח החיים, שהחיה וקיים את העם בגולה. הלשון – במשנתו של סמולנסקין – טרם הוסמכה לְרַעֲיוֹן התחיה הלאומית־מדינית בארץ־ישראל, אף על פי שסמולנסקין דגל בשמה והיה מראשוני לוחמיה.

הראשון שהעמיד את שאלת הלשון העברית על יסוד לאומי־טריטוריאלי היה בן־יהודה. במאמרו “שאלה נכבדה” (“השחר”, חוברת ז' תרל"ט), שבו נתן בטוי מעמיק ללאומיות הישראלית ולרעיון תחית ישראל בארצו ההיסטורית, קבע גם את היסוד הלאומי־טריטוריאלי של תחית הלשון והתרבות העברית. “לשוא יהיה כל עמלנו – כתב בן־יהודה – כל עוד לא ניתן מרכז להלאומי(ו)ת, מרכז אשר ימשך ויקרב אליו כל אישי הגויה (האומה) הזאת. לשוא כל עמל סופרינו להחיות את השפה, אם כל העם כולו, יוָתר בארצות פזורות בין העמים המדברים שפות שונות”. – –

“ארץ ישראל תהיה מרכז העם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחו”ל ידעו, כי עמם בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה; גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, – – – ואך אז תחדש ספרותנו נעוריה – – – וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם".

מתוך עפרות־הזהב של מאמרי סמולנסקין ובן־יהודה, שנדפסו בה“שחר” בצבצו ופרצו הפלגים הראשונים של התנועה העתידה. במאמרי סופרים שונים אנו שומעים כבר את הד קולה העמום של השאיפה לעבריות מלאה. מתגלה גם שאיפה להרחבת הלשון בצורת חידושי־מונחים והתאמת מלים תנ"כיות לצרכים מודרניים. אבל התנועה עדיין מצטמצמת בתחומי ספרות בלבד. רעיון תחית הלשון היה עדיין רחוק מלעורר מהפכה רעיונית בנשמת הציבור ומכל שכן – מללבוש עור ועצמות של תנועה מאורגנת.

עם התגברות התנועה הלאומית בישראל בסוף המאה הי“ט התגברה השאיפה הציבורית להחיות את הלשון והתרבות העברית. שאיפה זו שבאה לידי גילוי ספּוֹנְטַני בארצות שונות לבשה בתחילה צורה של תנועת “הפצת הלשון העברית” ואחרי כן – “החינוך העברי המתוקן”. תקופת בינים זו, שחלה בסוף המאה התשע עשרה, היתה תקופה של צמיחת אגודות ארציות והקמת מוסדות עבריים, שטיפלו מתוך מסירות ונאמנות רבה בטיפוח הלשון והפצתה. אמנם היסוד הרומנטי עדיין נשאר בה בתקפו. הספרות עדיין הוסיפה לסלסל “בשרידה־היחידה” ולקשור כתרים לקדושתה, אבל בעקבות רומנטיקה זו באה גם ראשית הפעולה הציבורית בשדה הלשון והתרבות העברית והתחיל ליכוד הכוחות העבריים בכל מדינה ומדינה במסגרת של הסתדרות ארצית. ככה קמו ההסתדרויות “שפה ברורה” (אוסטריה), אגודת “חובבי שפת עבר” (רוסיה) חברת “דורשי שפת עבר” (”ארצות הברית"} וכדומה. ההסתדרויות האלו שמשו מרכז לדיבור עברי ולמחשבה עברית, עידדו והפרו את היצירה העברית והפיצו את הספר העברי בכל ארצות הגולה. בתקופה זו של ראשית המעשה העברי נתגבש גם הביסוס האידיאולוגי של תחית הלשון והתרבות העברית.

התנועה העברית המאורגנת בתור תנועת האיחוד והיחוד הרוחני־התרבותי של היהדות העולמית, התחילה למעשה בראשית המאה העשרים, בתקופת הועידות העבריות העולמיות והארציות, אשר הכריזו על ההכרח החיוני להקים עם עברי ולארגנו במסגרת עולמית לשם שמירה עצמית ויצירה עצמית.

אפשר לקבוע, איפא, שלש תקופות בדברי ימי התפתחותה של התנועה העברית והן:

1) התקופה הרומנטית של “חיבת הלשון”.

2) התקופה "המעשית", והיא תקופת והיא תקופת ההתפתחות של התרבות העברית והחינוך העברי וראשית אירגונה של הפעולה הציבורית העברית – בארצות שונות.

3) תקופת התנועה העברית השואפת לאחד ולהבריא את עם ישראל בארץ ובגולה ע"י תחית־הלשון, התרבות והחינוך העברי. קביעת־תקופות זו מתאימה בקויה הכוללים גל לפֵריודיזציה המקובלת בדברי ימי הציונות.

על שתי התקופות האחרונות נעמוד בפרטות בפרקים הבאים.