לאחר שעבר מרכז “הברית העברית העולמית” מברלין ללונדון ופתח בחידוש פעולתו בארצות הגולה, באביב לשנת 1934 – קבל בשמחה מיוחדה את הצעת חברינו בורשה בדבר הוצאת הספר שלפנינו, היא אחת מפעולותיו הספרותיות הראשונות של המרכז הנ“ל בלונדון. סבורים אנו שיש בהוצאת ספרו זה של חברנו א. לוינסון “התנועה העברית בגולה” – המעיד על עצמו ואינו זקוק להערכה מיוחדה מצד המו”ל – משום צורך השעה. לצערנו, ממעטים בישראל לדרוש בדברי ימי התנועה העברית בגולה; יבוא נא ספר יסודי זה ויעורר את המדרש את המדרש ההיסטורי בה בפרשה. וזו תהא אחת מתעודותינו התכופות להקים על יד ה“ברית העברית העולמית” – “ארכיון התנועה העברית בגולה”, מכוון לכינוס כל התעודות, האגרות, הדפוסים וכו' לחקר דברי ימי התנועה העברית מראשית היותה.

“התנועה העברית בגולה” – הוא ספר הנסיונות והכשלונות לחידוש הרוח והתרבות בישראל וגם ספר ההעפלות והכיבושים. יש בו כדי להמריץ את בני דורנו שיתאמצו להגשים את צוואת דור אבותיה של התנועה העברית החדשה.

ואנו תפלה, שספר זה יעורר לא רק את העיון והמחקר בתולדות תנועתנו, אלא גם העוֹז למלחמה על נפש התנועה העברית, את הרצון להגשמת תפקידיה המרובים.

האכסקוטיבה של “הברית העברית העולמית”

לונדון

ערב פסח תרצ"ה

למלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם.

התנועה העברית בגולה שנסתעפה ביותר בשנים האחרונות הבשילה את הצורך בתיאור מקיף של קורותיה והתפתחותה. אף מעט החומר השמור בזכרונם של יחידים והמפוזר בספרים, קונטרסים ומכתבי־עתים שאינם מצויים בשוק, טעון כינוס ועיבוד. התנועה העברית המאורגנת, לאחר חמישים שנות קיומה, לא זכתה עד עתה לספר־רשומות שידון את תולדותיה לתקופותיה השונות ויכנס את כל מקורותיה ותעודותיה. לרוב ההסתדרויות העבריות בארצות הגולה אין עד היום ארכיונים מסודרים שישמרו על החומר הספרותי־השימושי לגידולה של התנועה העברית. לא נשתמרו אפילו דינים וחשבונות של ועידות ארציות עבריות שנתקיימו בשנים האחרונות. יחס זלזול זה לתנועה העברית מצד מוסדות התנועה גופה גרם, שבימי המהומה של המלחמה העולמית ולאחריה אבדו כמה תעודות ונשתכחו הרבה מאורעות בעלי חשיבות מרובה.

בספרי זה לא באתי למצות את כל החומר המפוזר בספרותנו. לא נתכוונתי גם לתת בו תשובה מקיפה על כל השאלות בשדה תנועתנו. ספרי אינו אלא נסיון ראשון לאסוף את מקצת החומר המצפה לכינוסו המלא ולשכלולו המדעי. ויהי זה שכרי שיבואו אחרים שימלאו אחרי דברי, ירחיבו ויעמיקו את הבעיות ואולי גם יעמידוני על הטעויות, שאין להמלט מהן בספר־התחלה ממין זה.

ספרי מוקדש לשאלת התנועה העברית בגולה בלבד; בתנועה העברית בארץ נגעתי רק דרך אגב, עד כמה שראיתי צורך להבליט על הרקע הארצי־ישראלי את מהותה ותעודתה המיוחדת של תנועתנו בגולה.

ובזה הנני מביע את תודתי לאכסקוטיבה של “הברית העברית העולמית” בלונדון אשר קבלה על עצמה להוציא לאור את ספרי שחכה לגואלו וביחוד לד"ר ש. ראבידוביץ שעמד לימיני בעריכת הספר.

כמו כן נתונה תודתי להנהלות בתי המדרש לרבנים באמשטרדם, בברלין, בבודפשט, בברסלוי, בוינה ולמוריהם, למועצה המרכזית ליהודי בולגריה, למרכזי הסתדרות “תרבות” בפולין בליטא ובאסטיה ולעסקנם והסופרים העבריים ד“ר י. אהרונסון, ד”ר י. אוסטרזצר, א. איינשטיין (ורשה), ד. בראוור (גרודנה), א. גרוסמן (בלגרד), י. היילפרין (תל־אביב), ד“ר צבי זהר (ארץ ישראל), שלמה יצחקי (סלוניקי), נ. נ. (לטביה), ד”ר ח. קוגל (מוקצ’בה), אגר. ל. קופרטיין (בוקרשט), א. י. ריספלר (בוקרשט), הרב פרופ. מ. שור (ורשה), נ. שטוקהמר (סטניסלבוב) וצבי שרפשטיין (ניו־יורק), אשר הואילו להמציא לי חומר בשביל ספרי.

1. ל.

ורשה, ניסן התרצ"ה.

יזכור ישראל –
את גאון השירה והספרות העברית
ח י י ם נ ח מ ן ב י א ל י ק
(י' טבת תרל“ג – כ”א תמוז תרצ"ד)
שחזה חזון התנועה העברית, העלה את שיע
ור קומתה וצרר בה את רוחו
הכבירה.
זכרו לא יסוּף ממחנה לוחמי התנועה
העברית ומגשימי תעודותיה.

ראשית התנועה העברית, כהתחלתה של כל תנועה ציבורית לוטה בערפל. ובאמת, קשה לקבוע מסמרות ולדייק, מתי קמה תנועה זו בישראל. הלשון העברית בתור לשון ספרות והיצירה העברית לא פּסקו להתקיים במשך כל שנות קיומה של האומה הישראלית. אבל בתור תנועה, בתור שאיפה לאירגון ציבורי עברי, התגלו רק בזמן החדש, בתקופת ההתעוררות של הרעיון הלאומי אצל עמי אירופה. שרשיה של שאיפה זו אצל היהודים נעוצים במאה הי“ח, זו תקופת ההשכלה בישראל שהולידה בגרמניה תנועה ספרותית עברית. בשנת תק”י (1750) הופיעו בברלין בעריכת ר' מ. מנדלסון שני גליונות של השבועון העברי “קוהלת מוסר”. בשנת תקמ“ד (1784) התחיל מופיע הירחון העברי הראשון “המאסף”, שהתקיים עד שנת תקע”א. בעריכתו השתתף חֶבר משכילים צעירים (בן־זאב, יצחק אייכל, ש. פרידלנדר, י. בריל ואחרים) מברלין וקניגסברג שהתאחדו לאגודת “דורשי לשון עבר”. אגודה כזו היתה קיימת גם באמשטרדם, בשם “דורשי מליצת שפת עבר”. חברי אגודת “דורשי לשון עבר” פנו אל הציבור היהודי באגרת, שקראו לה בשם “נחל בשור”, ושבה פּירסמו את תכנית ה“מאסף” ומטרותיה בצורת תשובה על חמש שאלות סודיות: מה, מי, למי, למה ואיך. בהתרת שאלת “מה” קבעו מוציאי המאסף את חמש המחלקות הבאות של ה“מאסף” והן:

1) “שירי לה”ק ממשוררים מובחרים, אשר לא באו בדפוס עד הנה ואשר יבחרו עוד בעז"ה, כולם מעניני חכמה ומוסר, דברי חן, אהבת רעים וברכת דודים.

2) מכתבים (כלומר מאמרים), והחלק הזה יפרד והיה לארבעה ראשים:

א) יביע מקורו דברי פי חכמים בחכמת הלשון הכללית וביחוד בחכמת ובסגולת לשון עברית.

ב) ישלח תעלותיו על פירושי פסוקי המקרא הקשים, יבחין דעות המפרשים הקדמונים.

ג) יפוצו מעיונותיו אגרות צחות ומליצות נעימות אם מחכמים הקדמונים או מחכמי דורנו, והעתקות מלשונות העמים, דברי מדע ומוסר.

ד) ילכו נהרותיו אל ים התלמוד להסיר המכשלה אשר כשלו בה רבים ממלמדי בני עמנו, – – – ועל אפיקיו יעברו יתר הדברים המגיעים לחינוך המוסרי, גם מלדבר בחינוך הטבעי (הגופני) לא נסוג(ו) אחור ידינו;

3) תולדות גדולי עמנו מרבנים וגאוני ארץ, מגדולים ומפורסמים בחכמה, מסוחרים נכבדים ועשירי עם, ואשר לפני מלכים יתיצבו לדבר טוב על עמם.

4) תולדות הזמן (כרוניקה) המתהווים בינינו בימים האלה, ימי בכורי פרי המדע והאהבה בכל ממלכות אירופה.

5) מודעות ספרים חדשי בלשון “הקודש או בלשון עם אחר”. (ביבליוגרפיה).

בהתרת שאלת “מי” הודיעו מוציאי ה“מאסף”, שהוא מוּצא לאור על ידי “אחוזת מרעים משכילים, אשר שקדו מימיהם על שערי התורה ועל דלתות החכמה, מהם בעלי גמרא יודעים לישא וליתן בעומקה של הלכה, מהם בעלי חכמה ויודעים בלשונות זרות”, וכל מגמתם וחפצם “להרחיב דעת לשוננו הקדושה תוך עם ה' ולהורות את יפיה לכל העמים” (מתוך מכתבה של “חבורת דורשי לשון עבר” לר' נפתלי הירץ ויזל).

בהתרת שאלת “לְמִי” מדגישים העורכים, כי כונתם “לתת את מכתבם ביד בחורי ונערי בני ישראל לאמץ את לבבם ולרהוב בנפשם עוז לשום חלקם עמם”. (עם העורכים)

בהתרת שאלת “למה”, קבעו העורכים שתי מטרות: “ראשית, לתת לנער דעת ומזימה, שנית – להפיץ בישראל ידיעת סגולת לשוננו הקדושה, אשר לפנים בגן אלוהים בין עבותים היתה צמרתה, מטעה בארץ צבי ועל סביבותיה האריכה פארותיה. – – אך עת שרשיה על גל סובכו, אפס קוצר ונוטע אין, נפרצו גדריה ותשברנה דליותיה”!

האגרת נגמרת בקריאה נלהבה אל הקורא: הה, לשון עבר איך נאספת אל עמך, ואין משים אל לב? הן הגיע תור המדע בכל העמים, יומם ולילה לא ישבותו ללמד לבניהם לשון וספר, ואנחנו מדוע נשבה עצלים וטמוני יד! – נא, אחים נקומה ונחיה אבנים מערמות עפר!"

בחותם ההשכלה הברלינאית היה טבוע גם המאסף העברי הראשון באוסטריה, “בכורי העתים”, שהופיע בוינה במשך 12 שנים, בעריכת שלום הכוהן, שהיה אחד מהעורכים האחרונים של ה“מאסף” הברלינאי. השנתון הוינאי לא נבדל בתכניתו מ“המאסף”; ברוב כרכי ה“בכורים” נדפסו ליקוטים “נבחרים” מהמאסף, נדפסו שירי־טבע, פירושים על מאמרים דחוקים בתלמוד, שירי שבח והודיה למלכים ושרים, מחקרים ומכתבים וכדומה.

כל הספרות היפה – רובה ככולה היתה מחוסרת כשרון, מלאה וגדושה מליצות ריקות וחרזנות תפלה. הסופרים (מלבד יחידים) היו רחוקים מן החיים, לא התענינו בשאלותיה ולא הרגישו בזעזועי התקופה הסוערת, תקופת המהפכה הצרפתית. מבחינת תוכן קשה למצוא בספרות העולם ואפילו בספרותנו דוגמה לריקנות מחשבתית ולקוי טעם ספרותי, כספרות ה“מאספים”. ואף על פי כן אי לבטל גם את הצד החיובי של הרומנטיקה הלשונית, אשר ליותה את תחית הלשון העברית והספרות העברית החולונית, שבאה בתור ריאקציה נגד הספרות הארמית־דתית של ימי הבינים. ספרות זו של “אגרות צחות ומליצות נעימות” היתה במלאכותיוֹתה וקלישותה פרי דקדנס מחשבתי ואסטטי, שאת דוגמתו ראינו גם אצל העמים הנאורים בצורת הקלסיות המזויפת.

אין ספק, שבתוך הקליפה הקשה של ההשכלה היה חבוי גרעין בריא של הרמת קרן הלשון ע“י אמצעים ספרותיים שהיו לפי טעמה ורוחה של התקופה. אף האופי החולוני של הספרות העברית היה אחד מכיבושי התקופה היותר חשובים. את חסרון התוכן של הספרות ה”יפה" מלאה “חכמת ישראל”. שמואל דוד לוצטו, שלמה יצחק רפופורט ור' נחמן קרוכמל, שהניחו אבני־הפינה לבנין המדע העברי הלאומי, נתנו משקל ומנוף חדש ללשון העברית, בתור לשון המחשבה המדעית.

אבל התנועה הספרותית העברית היתה רחוקה מלהעשות תנועה ציבורית בישראל. עד מחצית המאה התשע עשרה לא יכלה תנועת הספרות להשתחרר מכבלי ההשכלה ומלחץ ההיפנוזה שלה. העבריות נידונה למלא תפקיד שימושי, תועלתי לגבי המטרות הרוחניות והסוציאליות, שנערמו בתקופת ההשכלה. הפצת תעודת ההשכלה בקרב היהודים, הטפת רעיון המלאכה והעבודה, ספרות־ההתנצלות (ריב"ל), המלחמה בחסידות (יוסף פריל, י. ארטר), התגברות ההתענינות במדעים הפוזיטיביים ובחכמת הטבע, (חז"ס, צבי רבינוביץ, ש. י. אַברמוביץ), המלחמה בעד התיקונים הדתיים וכו' – כל תוכן־ההשכלה רב־הגלויים מילא עד אפס מקום את כל חלל־התקופה. העברית מלאה באמונה את תפקידה השימושי בעוזרי ההשכלה הדתית והמדעית. תנועת ההשכלה היתה כולה שקועה בדאגת ההוה. בתקופה זו אין עדיין שאלת הקיום העברי, אין פרובלימת האומה ועתידה.

רק עם הנץ “השחר” מתעוררת בראשונה שאלת הלאומיות העברית. רק מתוך מלחמה קשה ב“השכלה” יכולה היתה להשתחרר הלשון העברית מכבלי התועלתיות. נושא דגלה של מלחמה זו היה פרץ סמולנסקין. בין עשרת הפשעים הקשים, שסמולנקין פונה בהשכלה (“שאלת החיים”) הוא מציין גם כן את שאיפתה “לבער עד תומה אחרי השפה העברית”. ביחוד השתער סמולנסקין בכל חום מזגו ובכל חריפות סגנונו על התפקיד התועלתי שהטילו על השפה העברית מטיפי ההשכלה. “מכבד אני – אומר סמולנסקין ב”שאלת החיים" – פרק אחד מדברי ימי ישראל או סיפור אחד או שיר אחד המתאר חיי עמנו יותר מכל ספרי החכמה אשר נעתקו ואשר יעתיקו עוד, כי לאהבת השפה לא רק לא יועילו, כי אם גם יזיקו, וזאת היא החטאת אשר רבצה מאד בהשכלת ברלין ומשכיליה, כי פתגמם היה “שפת עבר היא אך מעבר להשכלה”, ואם כן אך לאלה אשר עוד מעבר השני יעמודו, להם תועיל (השפה העברית) להעבירם, לא כן אלה אשר כבר עברו על הנהר, על התורה והדת, – להם אין חפץ עוד במעבר", כלומר בשפה העברית.

על חרבות האידיאולוגיה של ההשכלה מקים פרץ סמולנסקין בנין חדש, בנין השקפתו הרוחנית על מהות היהדות. שאלת היהודים אינה לפי דעתו שאלה חמרית, אלא שאלה רוחנית. השכלת ברלין, אשר גרשה את התורה מקרב ישראל ותשליך עליה שיקוצים, הפרידה בין היהודים והכתה את בית ישראל לבקיעים. הכח היחיד, אשר הציל את עמנו מכליון, הוא רוח היהדות, אשר היה לו כל הימים מעוז ומחסה בצרה, ובה מדה, ש“קצרה יד בני ישראל להציב להם יד בארץ, כן התרומם רוחם מעלה מעלה ויחזק מאד”. רוחנו זה יכול להתגלות רק בלבושו הטבעי, שאף הוא חלק מרוחנו, – בלשון העברית. “רוחנו אשר על ברכי השפה הזאת גודל, יחיה בנעימים אך בחברתה וכל אומנת אחרת אשר ניתן לו לא תדע להתהלך עמו. **רוחנו, רוח התורה והדעת אשר הוא נשמת ישראל יביע אמריו אך בשפת עבר, אשר היא היתה ניבו מראשית היותו”.**

סמולנסקין נלחם על טהרת התוכן העברי של הלשון העברית. מצד אחד שלח חצי זעמו בחכמי ישראל אשר “שתלו את רוח ישראל על אדמת נכר”, כלומר, יצרו חכמת ישראל בשפה זרה, אבל מצד שני התקומם גם נגד אלה, אשר “נטעו זמורת זר על אדמת שפת עבר, אשר השביתו את שפת עבר מטהרה והשליכו אל חיקה בנים זרים, אשר לא הרתה ולא ילדה אותם”.

יחסו של סמולנסקין אל הלשון העברית חיה יחס של הדרת כבוד אל קדושה לאומית, אל שריד חורבות העבר ההיסטורי. “מה תתן לנו שפת עבר”? – שואל פרץ סמולנסקין בהקדמתו לחוברת הראשונה של “השחר” – והוא עונה: “אני אשמיעם מה תתן היא לנו. היא תתן לנו כבוד ועוז, היא תקשרנו מעדנות להקרא בשם ישראל. כל העמים יציבו להם מצבות אבנים – – – ואנחנו אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא דבר, רק המצבה האחת, הזכרון האחד הנשאר לנו מחרבות מקדשנו – היא השפה העברית, לכן המואסים בשפה עבר ימאסו בהגוי כולו” – –

*

היחס של סמולנסקין אל הלשון העברית הוא איפא יחס אינסטינקטיבי. קשה לו, לסמולנסקין, להסביר באופן הגיוני את ערכה החיוני של הלשון העברית בחיי עמנו. “שפת עבר מתה היא – אומר סמולנסקין – אבל כלום עמנו הוא עם חי?” לפי ההשקפה המקובלת על עמים חיים ומתים, הננו עם מת ובכל זאת יפחדו מפני ישראל כל הגויים ואין קץ לשנאתם, ודוקא פחד זה ושנאה זו הם סימן מובהק לחיינו. “הננו, חיים, אף כי יחסרו לנו ארחות חיים כאשר לכל עם וגוי, חיים היינו וחיים הננו ועוד נהיה בחיים כל עוד אשר לא יסוף מקרבנו רוח החיים אשר החיה אותנו אלפי שנים”.

הלשון העברית והתרבות שנוצרה בה – זוהי רוח החיים, שהחיה וקיים את העם בגולה. הלשון – במשנתו של סמולנסקין – טרם הוסמכה לְרַעֲיוֹן התחיה הלאומית־מדינית בארץ־ישראל, אף על פי שסמולנסקין דגל בשמה והיה מראשוני לוחמיה.

הראשון שהעמיד את שאלת הלשון העברית על יסוד לאומי־טריטוריאלי היה בן־יהודה. במאמרו “שאלה נכבדה” (“השחר”, חוברת ז' תרל"ט), שבו נתן בטוי מעמיק ללאומיות הישראלית ולרעיון תחית ישראל בארצו ההיסטורית, קבע גם את היסוד הלאומי־טריטוריאלי של תחית הלשון והתרבות העברית. “לשוא יהיה כל עמלנו – כתב בן־יהודה – כל עוד לא ניתן מרכז להלאומי(ו)ת, מרכז אשר ימשך ויקרב אליו כל אישי הגויה (האומה) הזאת. לשוא כל עמל סופרינו להחיות את השפה, אם כל העם כולו, יוָתר בארצות פזורות בין העמים המדברים שפות שונות”. – –

“ארץ ישראל תהיה מרכז העם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחו”ל ידעו, כי עמם בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה; גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, – – – ואך אז תחדש ספרותנו נעוריה – – – וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם".

מתוך עפרות־הזהב של מאמרי סמולנסקין ובן־יהודה, שנדפסו בה“שחר” בצבצו ופרצו הפלגים הראשונים של התנועה העתידה. במאמרי סופרים שונים אנו שומעים כבר את הד קולה העמום של השאיפה לעבריות מלאה. מתגלה גם שאיפה להרחבת הלשון בצורת חידושי־מונחים והתאמת מלים תנ"כיות לצרכים מודרניים. אבל התנועה עדיין מצטמצמת בתחומי ספרות בלבד. רעיון תחית הלשון היה עדיין רחוק מלעורר מהפכה רעיונית בנשמת הציבור ומכל שכן – מללבוש עור ועצמות של תנועה מאורגנת.

עם התגברות התנועה הלאומית בישראל בסוף המאה הי“ט התגברה השאיפה הציבורית להחיות את הלשון והתרבות העברית. שאיפה זו שבאה לידי גילוי ספּוֹנְטַני בארצות שונות לבשה בתחילה צורה של תנועת “הפצת הלשון העברית” ואחרי כן – “החינוך העברי המתוקן”. תקופת בינים זו, שחלה בסוף המאה התשע עשרה, היתה תקופה של צמיחת אגודות ארציות והקמת מוסדות עבריים, שטיפלו מתוך מסירות ונאמנות רבה בטיפוח הלשון והפצתה. אמנם היסוד הרומנטי עדיין נשאר בה בתקפו. הספרות עדיין הוסיפה לסלסל “בשרידה־היחידה” ולקשור כתרים לקדושתה, אבל בעקבות רומנטיקה זו באה גם ראשית הפעולה הציבורית בשדה הלשון והתרבות העברית והתחיל ליכוד הכוחות העבריים בכל מדינה ומדינה במסגרת של הסתדרות ארצית. ככה קמו ההסתדרויות “שפה ברורה” (אוסטריה), אגודת “חובבי שפת עבר” (רוסיה) חברת “דורשי שפת עבר” (”ארצות הברית"} וכדומה. ההסתדרויות האלו שמשו מרכז לדיבור עברי ולמחשבה עברית, עידדו והפרו את היצירה העברית והפיצו את הספר העברי בכל ארצות הגולה. בתקופה זו של ראשית המעשה העברי נתגבש גם הביסוס האידיאולוגי של תחית הלשון והתרבות העברית.

התנועה העברית המאורגנת בתור תנועת האיחוד והיחוד הרוחני־התרבותי של היהדות העולמית, התחילה למעשה בראשית המאה העשרים, בתקופת הועידות העבריות העולמיות והארציות, אשר הכריזו על ההכרח החיוני להקים עם עברי ולארגנו במסגרת עולמית לשם שמירה עצמית ויצירה עצמית.

אפשר לקבוע, איפא, שלש תקופות בדברי ימי התפתחותה של התנועה העברית והן:

1) התקופה הרומנטית של “חיבת הלשון”.

2) התקופה "המעשית", והיא תקופת והיא תקופת ההתפתחות של התרבות העברית והחינוך העברי וראשית אירגונה של הפעולה הציבורית העברית – בארצות שונות.

3) תקופת התנועה העברית השואפת לאחד ולהבריא את עם ישראל בארץ ובגולה ע"י תחית־הלשון, התרבות והחינוך העברי. קביעת־תקופות זו מתאימה בקויה הכוללים גל לפֵריודיזציה המקובלת בדברי ימי הציונות.

על שתי התקופות האחרונות נעמוד בפרטות בפרקים הבאים.

כפי שהדגשנו נתרכזה התנועה העברית – בראשית ימיה של התנועה הציונית – בתחומי הטיפול והטיפוח של הלשון העברית. אחת מצורותיה הארגוניות היותר שכיחות היו – האגודות להפצת שפת עבר. בארצות אירופה המערבית היו נפוצות האגודות “שפה ברורה”. מטרתן היתה: להחיות את הלשון על ידי הדיבור העברי. פעולתן נצטמצמה בתחילה בחוגים צרים של משכילים ואינטליגנטים, ע"פ רוב צעירים מתלמידי בתי הספר התיכוניים והגבוהים. האגודות “שפה ברורה” שהיו בתחילתן – אגודות לגמגום עברי נהפכו לאט־לאט למרכזים קטנים של דיבור עברי. להתפתחותן סייעו הרבה טובי הסופרים העברים, שעודדו ועוררו בהרצאותיהם ונאומיהם את האינטליגנציה היהודית להקנות לעצמה את ידיעת הלשון העברית.

ראשית התעוררות התנועה של הפצת הלשון העברית בגליציה (אוסטריה) חלה בשנת 1895. בשנה זו הוקמה בגליציה רשת של בתי־ספר מיסודו של ברון הירש. תכנית הלימודים של בתי־הספר הנ"ל הכילה מלבד הלימודים הכלליים של בתי־הספר הממשלתיים גם את לימוד השפה העברית. בין הראשונים אשר סללו את הדרך להפצת הלשון העברית בגליציה אנו מוצאים את מורי בתי הספר, הסופרים יצחק פּרנהוף, (עורך ה“ירדן” והמו"ל של “ספרי שעשועים”), צבי אליעזר טלר (עורך ה“איתנים”), המורים גרינס ופישבך (מחברי ספר־הלימוד “עוזר הילדים”) ואחרים. בשנת 1897 נתקיימה ועידה של מורי־בתי־הספר מיסודו של ברון הירש. מספר בתי הספר מטיפוס זה הגיע אז בגליציה בלבד עד ל־41 כמעט בכל בית ספר היה מצוי מורה עברי לאומי. תחת השפעתם של המורים העבריים קמה בקרב הנוער שאיפה עצומה ללימוד הלשון העברית.

עם התגברות התנועה הציונית באוסטריה בשנת 1896–97 התגברה גם התנועה להחיאת הלשון העברית והפצתה. בוינה נתרכזה התנועה בחוגי הסטודנטים, שנמצאו תחת הדרכתו של ד"ר נתן בירנבוים (מתתיהו אחר); בלבוב – עמדו בראש התנועה הסטודנטים יהושע טהון, מרדכי ארנפרייז ויצחק לייב לנדוי. בשנת 1896 נוסדו בערים שונות אגודות “שפה ברורה”, שתפקידן היה להפיץ את הלשון העברית לא רק בקרב הנוער המתלמד, אלא גם בקרב הסטודנטים והבוגרים. בית הספר הראשון “שפה ברורה” נוסד בלבוב על יד האגודה הציונית “ציון” על ידי המורים שורץ ורפאל סופרמן. בשנת 1898 כבר נתקיימו בערי גליציה 23 סניפים. באספת המורים שהתכנסה בשנת 1898 החלט ליצור על יד כל בית־ספר “שפה ברורה” מועדון בשם “עבריה”, שבו צריכים להתאסף כל חובבי השפה העברית לשם דיבור עברי ושמיעת הרצאות עבריות.

בהתחלת המאה העשרים נתאשרו אגודות “שפה ברורה” על ידי הממשלה האוסטרית ומאז מתחילה התפתחותו המהירה של החינוך העברי במדינה. מענינים הם פרטי התקנון של “שפה ברורה בסטניסלבוב, שנתקיימה ע”י האגודה הציונית “ארץ־ישראל”. תפקידה היחידי של “שפה ברורה” היה: לטפח ולהפיץ את הלשון העברית. האמצעים להשגת מטרה זו הם: 1) החזקת בית ספר עברי גן־ילדים, סמינריון למורים ופתיחת סניפים של בית הספר; 2) עריכת הרצאות עבריות.

מענין סעיף התקנון ע“ד מהותה וסמכותה של הועדה הפדגוגית. ועדה זו, הקיימת על יד האגודה, מורכבת מיושב ראש, שני חברי הועד של האגודה, מנהל־הענינים וכל חֶבֶר המורים. הועדה הפדגוגית עצמאית בענינים הפדגוגיים ואחראית לפני הועד בעד החלטותיה. אל תכנית העבודה של הועדה הפדגוגית שייכים: 1) עיבוד תכנית הלימודים; 2) בחירת מנהל ביה”ס; 3) קביעת ספרי הלימוד; 4) דיון והכרעה בכל השאלות הפדגוגיות. מנהל הענינים מטפל בעניני המצב ההיגיֶני של בית הספר, גבית שכר הלימוד והדאגה לסדר הפנימי של ביה"ס.

עובדה אפינית היא, שהתקנון הנזכר נתאשר בשפה הגרמנית, אף על פי שגליציה נהנתה מאבטונומיה מדינית והשפה השלטת בה היתה הפולנית. הלאומיים כאילו רצו בזה להתבדל מהפולנים “בני דת משה”, שידם היתה אז תקיפה ביהדות הגליצאית. בכל עיר ועירה נפתחו בתי־ספר כאלה, ולא עוד אלא שהיו ערים, כמו למשל צ’רטקוב, שבהן התקיימו שני בתי ספר לנערים ולנערות. רוב בתי הספר נקראו בשם “שפה ברורה”; בקולומיה בשם “שפה חיה”, בדרהוביץ בשם “עבריה” וכו'. גליציה היתה המדינה היחידה, שבה הנהיגו את המבטא הספרדי בבתי הספר.

כפי שהדגשנו, די גדול היה חלקו של הנוער האקדימאי בתנועה העברית. עם ייסוד האגודה האקדמאית “אמונה” בלבוד ו“השחר” בקרקוי, התחייבו מנהיגיהן לבקר את ערי גליציה לשם תעמולה וליצירת קרן לייסוד בתי"ס. האורגן האקדימאי “מוריה” (1903) שהוצא בשפה הפולנית הקדיש הרבה מאמרים לתנועה העברית. גם “המצפה” (1904) הדפיס מאמרים נלהבים וקוריספונדנציות על התנועה העברית והתפתחותה. ביניהם יש להדגיש את שורת מאמריו של הסופר הגליצאי אברהם לֶבֶנסארט על “החינוך”. אבל האישיות המרכזית בתנועה הרוחנית של גליציה היה בלי ספק שלמה שילר, שהוכתר בשם התואר “אחד העם הגליצאי”. הוא היה שייך למשפחת העסקנים והסופרים (אברהם קורקס, אדולף שטנד, גרשון ציפר) שהתרכזו מסביב לעתון הפולני “Przysziość” (עתיד). אבל בו בזמן, שחבריו טפלו בעיקר בעסקנות מדינית וציבורית, התמכר שילר – הרוסי שבחבורת הגליצאים – להעמקת המחשבה הציונית והעברית. “התנועה העברית – כותב ר' בנימין על שלמה שילר – היתה לשילר משהו יותר מתנועה לשונית. תנועה עברית היתה לו רמז וסמל ואסמכתא גם לענינים אחרים – להרמת רוח העם, לחיזוק האידיאליוּת שבו. העברית – בתור אמצעי חנוכי־עממי, העברית – כזיוּן רוחני. כה השקיף על עבודתו. לא לפלא הדבר, כי עמד בראש ההסתדרות של בתי הספר העבריים בגליציה ובבוקובינה, ולא לפלא הדבר, כי היה זה תור הפריחה למוסדות האלה. כשבעים מורים עבדו אז בשתי מדינות אלו. הם הקימו תלמידים מעריצים ומתוך כך – אבות מסורים, והקהל העברי הלך והתרבה והתפתח והשתכלל. ועידות שנתיות למורים, לועדי בתי־הספר, לאגודות העבריות ועל כולם – “יום העברים” הנהדר, הראשון בכל העולם – כל אלה פעלו להרחיב ולהעמיק את רעיון תחית השפה בכל השדרות, התאחדו השבלים הבודדות, קמו ונהיו לתנועה עממית, תנועת התחיה העברית”.

ביחוד התרחבה התנועה העברית בגליציה בשנות 1904–5 עם תגבורת זרם ההגירה של יהודי רוסיה, שברחו לאוסטריה מחמת המציק. המורים העברים יוצאי רוסיה הוסיפו גוון חדש לחינוך העברי. התנועה העברית הלכה והתפתחה על המצע הרחב של התנועה הציונית המוגברת. המלחמה בחסידות הקנאית ובהתבוללות הוסיפה עוז ואומץ פנימי לתנועה העברית. עמוסת מסורת של יצירה וקרונת תקוות מזהירות נכנסה העבריות הגליצאית לתוך תקופה חדשה של תנועה עממית גדולה ומעונפת.

אחרת היתה ראשית התפתחותה של התנועה העברית ברוסיה. סוף תקופת ההשכלה היה תקופת משבר לתרבות העברית. זו היתה עבריות־סתם, עבריות משכילית, בלי אידיאל לאומי־מדיני, עבריות שהיתה מליצית ומלאכותית לא רק בלשונה, אלא גם במהותה. עבריות זו לא הצילה רבים מנושאי דגלה מרגשי יאוש ודכדוך נפש, (“למי אני עמל”), מהתבוללות אישית ואפילו משמד (אורי קובנר, אבא שפירא). עם נצנוץ חיבת־ציון התחילה במעמקי העם תסיסה עברית, תנועת חיבת הלשון. אחד־העם, מנדלי ואחרים – מבשרים ביצירותיהם תקופה חדשה של לשון חיה ומדויקת, אשר ירשה את מקום לשון המליצה התנכית. הלשון העברית, הספרות העברית לבשו צורה מודרנית. אבל הנשתנה היחס הציבורי אל לשוננו ותרבותנו? הסטירה החריפה של ד. פרישמן על “המלמד ועזו” (פזמון לחנוכה) עשתה כנפים בכל המחנה העברי והוקיעה לעיני כל את הצד השלילי של “חיבת”־הלשון התפלה, שאין עמה מעשה של ממש. ואמנם, נראו הסימנים הראשונים של הפעולה העברית. על יד בית הספר הישן, שהלך והתרוקן מתוכן ומערך חינוכי, הלך ונבנה בית הספר החדש על פי השיטה הטבעית. הסתמנה תנועה חלוצית רחבה של הדיבור העברי. בארץ ישראל כבשה אז העברית כיבושי־חינוך ניכרים. בקונגרסים הציוניים הראשונים נגולה בפעם הראשונה שאלת התרבות העברית בגולה. יחד עם זה ניבעו בהם הניגודים האידיאולוגיים הראשונים, שנתחדדו בקונגרסים הבאים ונהפכו ל“קולטור־קַמף” ציוני. היחס השלילי של “המזרחי” להכנסת שאלת התרבות אל מסגרת העבודה הציונית הביא לידי ליכוד הכוחות העבריים ואירגונם בתחום התנועה הציונית. מלחמת־דעות זו שמשה כוח דוחף פורה בראשית גיבושה של התנועה העברית.

נושא הדגל של מלחמת התרבות העברית בקונגרסים ומחוצה להם היה – ה“סיעה הדימוקרטית”, שנוסדה בשנת 1901 בבזל לפני הקונגרס החמישי. בתכנית הסיעה הוקצע מקום בראש לשאלת התרבות העברית. לפיה – “העבודה הקולטורית הלאומית היא תוצאה ישרה של מושגי הציונות וחלק חשוב מהעבודה הציונית. העבודה הקולטורית היא סינטזה בין הרוח העברי והקולטורה הכללית. חשובות ביותר הן עבודות כהרחבת ידיעת הלשון העברית וההיסטוריה העברית, המובילות באופן בלתי אמצעי להרמת הערכים הקולטוריים הלאומיים. אבל מאידך גיסא דרוש להפיץ ידיעות כלליות בין המון העם, למען הרים ע”י זה את מדרגת השכלתו ולהכשירו להבנת הרעיוןו הלאומי".

יוצריה וראשי מדבריה של ה“סיעה הדמוקרטית” היו ל. מוצקין המנוח וד“ר ח. ויצמן. כבר בקונגרס החמישי נתנה הסעה הדמוקרטית את אותותיה ונלחמה בעוז ומרץ על עבודת התרבות והחינוך בציונות. בקונגרס זה התנגשו צירי ה”מזרחי“, שהתנגדו להכנסת התרבות העברית אל תכנית הפעולה הציונית בחברי ה”סיעה הדימוקרטית“, שראו בתרבות העברית אחד מעיקרי הציונות. ראשי הסיעה, מוצקין, ד”ר קלויזנר ואחרים הסתערו על הרבנים י. ריינס ורבינוביץ, אשר הכריזו את התרבות העברית ל“סכנה, לאסון לאומי”. בדברי בקורת חריפים התקיפו את מתנגדיהם וגם לא נמנעו במלחמתם מאמצעים נועזים לפי נימוסי הזמן ההוא. אחרי אשר נדחתה בהשפעת הרבנים ההצבעה על הצעות ועדת־התרבות עד לאחר בחירת ההנהלה והועד הפועל, כלומר לאחר גמר הקונגרס, קמו שלושים צירים של הסיעה הדימוקרטית ועזבו לאות מחאה את הקונדרס. יציאה זו מאולם הקונגרס עשתה אז רושם כביר על הצירים וביחוד על ד"ר הרצל, שהבין מתוך אינטואיציה את רצינותה של הפגנה זו.

בה במדה שנתבלטה ונחדדה בציונות וחיי הציבור היהודיים שאלת התרבות, הלכה ונסתמנה בחוגי העברים השאיפה ליצור מסגרת הסתדרותית לרעיון ולפעולה העבריים. עצם המלחמה בעד הרחבת הסמכות של ההסתדרות הציונית גם על עניני תרבות עברית נבעה מתוך הכרת הצורך לרכז את כל עניני הלשון והתרבות העברית במסגרת של אירגון עולמי. ה“סיעה הדימוקרטית” האמינה לתומה, שההסתדרות הציונית העולמית היא שתמלא את התפקיד האירגוני הזה במלואו. (ל. מוצקין, “הפרקציה העממית”, לוח אחיאסף תרס"ג). בנידון זה שמשה הסיעה ביטוי נאמן להשקפות בני דורה. אבל באותו הקונגרס החמישי כבר נתגלה – אם כי עדיין בצורה מסותרת – ההכרח ליצור הסתדרות מיוחדת לצרכי התרבות העברית. הכרח זה נגרם חוץ מהניגודים העיוניים המפלגתיים גם ע“י הדיספרופורציה בין העבריות, שהיתה מושרשת בנשמת כל העם ובין הציונות הצעירה, שטרם הספיקה לכבוש את רוב מנין האומה. הרעיון של יצירת הסתדרות עברית מיוחדת, שכבר ניסר בחלל העולם העברי, לבש צורות שונות ומשונות. בתור קוּריוזום יש להזכיר את הצעתן של ראובן בריינין ליסד סנהדרין או אקדמיה ישראלית, אשר תרכז את הנהלת כל הענינים הלאומיים והסוציאליים של העם היהודי. אקדמיה זו צריכה היתה – לדעתו – לשמש מקום קיבול וריכוז לכל התרבות הישראלית בגולה. האקדמיה תקים ארכיון לאומי וספריה לאומית, אשר תאצור את כל הצורה התרבותית של העם; היא תחייב את חבריה מכל הארצות והמפלגות להשתמש בשפה העברית ולהעדיפה על השפות הלועזיות; היא תיצור את המלון העברי האקדמי, אשר יחיה וירחיב את הדיבור העברי בגולה; היא תיסד קתדראות־עם לחכמת ישראל ואוניורסיתה בא”י וכו' וכו'. (“ההצעה ע”ד ייסוד סנהדרין" – לוח אחיאסף, תרס"ג). ההצעה היתה באמת מזהירה, אבל רחוקה מהמציאות.

הראשון שנתן ביסוס עיוני ומעשי לשאלת יצירת הסתדרות עברית מיוחדת – היה אחד העם. את השקפותיו בשאלה זו הביע בהרצאה מקיפה, אשר הרצה בועידה הציונית במינסק, שמלאה תפקיד היסטורי בהתפתחות התנועה העברית ברוסיה.

הועידה המינסקאית נתכנסה בימי ב–ח אלול תרס“ג (22–28 לאוגוסט 1922) במעמד 526 צירים. המלחמה הקשה בין הזרם הדימוקרטי, אשר דרש להכניס את התרבות העברית אל תכנית הפעולה הציונית ובין הזרם הדתי, אשר התנגד לזה, הולידה את הצורך להעמיד את השאלה לבירור ולהכרעה על הבמה הציונית של היהדות הרוסית. בועידה הרצו נ. סוקולוב ואחד־העם על שאלת התרבות, ושניהם דרשו להכניס אותה אל תכנית הפעולה הציונית. אחד־העם בהרצאתו המְקיפה (נדפסה בשם “תחית הרוח” בעפ"ד) ניתח את שאלת הקולטורה ניתוח מעמיק, הסביר את הערך המכריע של התרבות העברית בבנין המרכז הרוחני בארץ, קבע את הסיסמה היותר חשובה של עבודת־ההוה הציונית, (במקום: “כבשו את בית הקהילה – כבשו את בית הספר”!), מתח בקורת חריפה על האורתודוקסיה הציונית, שנסתבכה בסתירה פנימית ביחס לשאלת־התרבות והכריז על הרעיון של יצירת הסתדרות מיוחדת לשאלת התרבות. אחד־העם, מתוך רצון לשתף את שני חלקי־הציונות היסודיים בעבודת־תרבות משותפת, ובעיקר – בעבודת החינוך הלאומי, שאליה היתה מכוונת בעיקר התנגדותו של “מזרחי”, הכריז על עיקר האבטונומיה הגמורה בשדה החינוך לכל אחת מהמפלגות, אשר תגן על שלמותה ובטיחותה של ההשכלה הדתית. באי־כח “המזרחי” (הרב ריינס ורבינוביץ) עמדו בתוקף על דעתם ודרשו להוציא את התרבות מכלל הפעולה הציונית בניגוד לדעת הפרקציה (מוצקין, ויצמן) והנייטרליים, אשר דרשו להכניסה אל תכנית העבודה הציונית. ברוב דעות נתקבלה החלטה פשרנית והיא: **”כדי להגשים את החלטת הקונגרס הציוני על הלאמת החינוך ובשים לב לקיומם של שני זרמים – דמוקרטי ודתי – ביחס לשאלת התרבות, בוחרת הועידה בשתי ועדות, המורכבות ע“י באי־כח שני הזרמים והעובדות באופן עצמאי וברשות עצמם**”.

כפי שאמרנו, עורר אחד־העם בועידה המינסקאית גם את שאלת הייסוד של הסתדרות מיוחדת לעניני התרבות. אחד־העם ראה צורך בקיומה של הסתדרות מאורגנת אשר תעמוד על המשמר ותגן על הכוחות (הרוחניים) האובדים והנידחים, שלא יצאו לרשות אחרים, ותתמוך כל פעולה וכל יצירה, אשר ברכה בה לאיזה מענפי הקולטורה, ועל הכל – תעמול להתקרב לאט לאט אל המטרה העיקרית: ייסוד המרכז הרוחני בארץ אבותנו“. ההסתדרות הציונית הקיימת עתה אינה יכולה ואינה צריכה, לדעת אחה”ע¹, לטפל בעניני קולטורה מפני כמה טעמים. ראשית, מפני שההסתדרות הציונית מציגה לעצמה מטרות מסוימות, והן תעמולה ציונית, חינוך לאומי וחיזוק המוסדות הציוניים, שאף הגשמתן היא למעלה מכוחותיה; שנית, מפני שאין הסתדרות אחת יכולה לרדוף אחרי שתי מטרות, השונות זו מזו בתכונתן ודורשות כל אחת דרכים אחרים ואנשים אחרים. ושלישית, מפני שעדיין לא הושגה אחדות הרעיון הלאומי במדה כזו, “שכל המחזיקים בו יהיו שוים בהשקפותיהם על כל חלקיו, גם ביחס אל המטרה וגם ביחס אל האמצעים”… מתוך הנימוקים האלה קרא אחד־העם ליצירת אורגניזציה מיוחדת, שתאסוף אל קרבה את כל אלה “המכירים את ערכה של הקולטורה הלאומית ושואפים לגידולה והתפתחותה החפשית”.

מובן מאליו, ששתי ההסתדרויות הללו, המתכוונות סוף סוף למטרה אחת, לתחית ישראל, – קשורות זו בזו בקשר של יחס פנימי והשפעת־גומלין. הצעתו של אחד־העם קדמה לזמנה ונדחתה על ידי הועידה.

בינתיים הלכה והתפשטה העבודה העברית ברוב הערים שבתחום המושב. העתונות העברית והספרוּת העברית הלכו ונפוצו ברבים. הדבור העברי נתן אותותיו מעל הבמה הציבורית. החינוך העברי הלך ונשתכלל. אף תנועת־השחרור הרוסית (בשנת 1905) והרדיפות הפוליטיות שבאו בעקבותיה, לא עצרו בעד התפתחותה המהירה. ב־10 לאפריל שנת 1907 אישר שר־העיר בפטרבורג את ספר־התקנות של אגודת “חובבי שפת עבר” בפטרבורג. השם של האגודה בא בירושה מ“אגודת חובבי שפת עבר”, שהתקיימה במשך שנים רבות בתור ועדה תרבותית של “חברת מפיצי השכלה”. אגודה זו הוציאה בשעתה את כל שירי יל"ג (תרמד) את כל כתבי פרץ סמולנסקין ועוד. האגודה החדשה התחילה להתקיים באופן רשמי מראשית שנת 1908. מאז התחילה תנועה עברית רחבה בכל רחבי רוסיה. במשך חצי השנה הראשון פנו אל הועד המרכזי של “חובבי שפת עבר” בפטרבורג יותר ממאה וחמשים ערים בבקשות לפתוח בהן סניפים, ומהן נפתחו בשנה הראשונה 34 סניפים. בשנת 1910 נתקיימו ברוסיה 60 סניפים של “חובבי שפת עבר”. בערים שונות נפתחו שיעורי ערב, גני ילדים, בתי ספר לבנים ולבנות, ספריות וכו'. “החלה – מעיד הלל זלטופולסקי – תנועה כבירה. קשה היה לשער, כי יתעוררו בני עמנו במדה כל כך גדולה ובהתלהבות כל כך עצומה. זו היתה התפרצות נגד הסביבה המעיקה, פריקת עול רוחנית של האדונים הקשים”. להתפתחות התנועה העברית סייעה גם התיסדותה של “עבריה”, שהקימה אף היא סניפים בערים שונות.

אבל התנועה החדשה נתקלה – למרות חוקיותה – במכשולים קשים. הנגישות והתואנות מצד השלטונות המקומיים גרמו, שבהרבה ערים נסגרו האגודות של “חובבי שפת עבר”. אחת הנגישות היתה: איסור “הדיבור העברי” באספות. ואמנם, בספר התקנות שנתאשר ע“י השלטון לא נאמר מפורש, שמותר לנהל אספות גם בשפה העברית, ואם נקל היה להשיג מהשלטון היתר לדיבור עברי בפטרבורג, קשה היה הדבר ביתר הערים. רק הודות להשתדלותו של הברון דוד גינזבורג עלה בידי הועד לקבל ב־15 לינואר שנת 1909 ממיניסטר הפנים רשיון מיוחד לנהל אספות בעברית “לשם לימוד ותרגיל ובמטרה דידקטית”. חוסר היסוד החוקי הקשה גם על קיום המוסדות, שנפתחו ע”י חוש“ע, למרות שההסתדרות גופה היתה ליגלית. גם סיבות פנימיות, חוסר נואמים וספרות, הכבידו על התקדמות התנועה, ואף על פי כן כבשה התנועה העברית כיבושים רבים וחשובים בדרך התפתחותה. אחד ההישגים החשובים ביותר היה – חדירת הלשון העברית אל תוך מוסדותיה של “חברת מפיצי השכלה”. ראויה חברה זו שהיתה כל ימיה מבצר התבוללות, שנרחיב עליה קצת את הדיבור. עד סוף המאה התשע עשרה טפלה החברה בהפצת הלשון הרוסית וההשכלה הכללית בקרב יהודי רוסיה. במשך עשרות שנים הוציאה החברה בלשון הרוסית ספרי־מדע שונים (הכרך החמישי של היסטורית גרץ, שני כרכים של ה“ארכיון הרוסי־יהודי” ועוד), הקציעה תמיכות לסופרים עברים, נתנה פרסים לתלמידי הסמינריון התיאולוגי בברסלוי (עד שהדבר נאסר ע"י הממשלה הרוסית בשנת 1879). החברה, אם כי שאפה להלכה לחיזוק מצבו של העם ע”י חינוך ברוח השכלה כללית־אנושית, היה למעשה כלי־שרת של רוסיפיקציה. השקט והשלוה אשר שררו ב“חברת מפיצי השכלה” במשך עשרות בשנים הופרעו בראשונה עם ייסוד בתי־הספר לילדי ישראל בעזרתה של ייק“א. שאלת החינוך בבה”ס היתה נקודת המוצא לחילוקי־דעות עמוקים בתוך החברה. המלחמה התחוללה בין המתבוללים מצד אחד והציוניים והלאומיים (מיסודו של דובנוב) מצד שני. ביחוד הצטיינה בחריפותה מלחמת־הדעות מסביב לשאלת החינוך בסניף האודיסאי של “חברת מפיצי השכלה”. בשנת 1901 הכריזו הציונים והלאומים באודיסה, ואחד־העם ודובנוב בראשם, מלחמה על הועד הישן ודרשו שינוי עיקרי של שיטת הלימוד בבתי הספר מיסודה של החברה. מתוך ההשקפה, שהיהדות היא חלק אורגני של אותה ההשכלה הכללית, שבשמה דגלו העסקנים המתבוללים של “חברת מפיצי ההשכלה”, דרשו דובנוב ואחד־העם להרחיב בתכנית הלימודים את המקצועות העבריים, כלומר, להגדיל את מספר שעות הלימודים מ־5–6 בשבוע עד 10–12.

באספת החברה בשנת 1903 התלקחה המלחמה ביתר שאת. באספה זו דרש אחד־העם שווי־זכויות ל“יהדות” ול“השכלה” בעבודת החברה. כדי לקדם את פני הסכנה הציונית, הוציא הועד בשנת 1903 את הדין חשבון על פעולתו משנת 1901 ובו נסה לבטל את טענות המתנגדים. מתוך פחד, שמא יבָּחר רוב ציוני באספה, נדחו הבחירות לשבוע ובינתים אירע “נס” ומהציונים, שהיו רוב הבוחרים לא נבחר אל הועד אלא אחד־העם בלבד. מאפס יכולת להכריע בעניני החינוך נגד רוב של מתבוללים, הוכרח אחד־העם להתפטר מעבודתו בועד הסניף (1904).

צורה חדשה קבלה מלחמת־הדעות ב“חברת מפיצי השכלה” עם התפרצותו של “ריב הלשונות” הידוע, שנתחדד ביותר אחרי ועידת צ’רנוביץ. בשנת 1911(כח–כט ניסן) נתקיימה הועידה השנתית של החברה. ד“ר אייגר בהרצאתו על הטיפוס הנורמלי של ביה”ס העברי למתחילים דרש לקבוע מקום הגון ללימודי הלשון העברית. נגד הדרישה הזאת יצאו האידישאים, שדרשו להכניס את האידית בתור לשון ההוראה. הצעתו של קריינין נתקבלה בשנוי צורה. ללשון האידית הוקצע מקום רחב בתכנית הלימודים.

בשנת 1913 התקיימה ועידת החברה בפטרבורג. בועידה זו תפסה שאלת ה“חדר” מקום בראש. בשאלה זו השמיעו 28 צירים את דעותיהם, הם צדדו 14 בזכות ה“חדר”, עשרה – התנגדו לו, וארבעה נטו לפשרה. המצדדים טענו, שבהנמכת המדרגה החינוכית של ה“חדר” אשמה בהרבה האינטליגנציה היהודית, ומשום כך עלינו לשוב היום אל ה“חדר” לתקנו ולשכללו. ה“חדר” הוא לא רק בית ספר, אלא גם בית־חינוך, בראש המצדדים עמד ח. נ. ביאליק, שהשמיע דברים כבושים נגד האינטליגנציה היהודית (“בנך החי ובני המת”!). בסוף ניצחו מצדדי החדר ונתקבלו החלטות ברוח דרישותיהם. החברה נתחייבה להכניס גם את ה“חדר” אל חוג פעולתה ולשקוד על תקנתו.

בשנת 1914 מלאו חמשים שנים ל“חברת מפיצי השכלה”. השתלטותה של רוח הלאומיות בחברה (חוץ מהסניף האודיסאי) גרמה, שהציונים התחילו מתיחסים אליה יחס חיובי. מערכת “השלוח” שלחה טלגרמה של ברכה לחגיגת היובל. החברה שינתה את שמה ונהפכה ל“חברת השכלת היהודים”. בזמן החגיגה נתקיימה גם הועידה השנתית של החברה. בועידה זו גילו האידישאים את פרצופם. ברוב דעות מקרי של 20 נגד 19 (הרבה ציונים נעדרו בישיבה) החליטו לקבוע את האידית בתור לשון ההוראה בבתי הספר העממי. מצודת המתבוללים עברה לפי שעה לידי יורשיהם הרוחניים האידישאים, שרובם יצאו ממעי הרוסיפיקטורים הלאומיים. התנועה הציונית והעברית התכוננה להתקפה האחרונה. ואמנם, הודות למרצם ועקשנותם נחלו הציונים נצחון חלקי: במוסדות החינוך מיסודה של “חברת מפיצי השכלה” הוכנסה חובת־לימוד של הלשון העברית והוקצעו לה 17 שעות בשבוע.

בין מוסדותיה של “חברת מפיצי השכלה” צריך לציין מוסד אחד, שמלא תפקיד חשוב בקורות התנועה העברית, והוא: “הקורסים הפדגוגיים בגרודנה”. הקורסים נוסדו בשנת 1907 ע“י “חברת מפיצי השכלה”. הרוח החדשה¹ שהיתה עם עסקני החברה בשנות המהפכה הראשונה גרמה, שמוסד זה – בניגוד ל”מכון המורים הוילנאי" – נהפך לבית־היוצר של המורה העברי העממי. בראשו הוקם הפדגוג המפורסם משה כהנשטם, שהחדירו ברוח של אידיאליות פדגוגית ודאגה להתפתחותו השלמה של הילד העברי. על ידו עזרו מורים מובהקים ומסורים, כמו ד"ר ש. טשרנו ואחרים. מועמדים לעשרות דפקו בכל שנה על דלתות המוסד, אבל נתקבלו רק מעטים, ואלה שזכו להתקבל הרגישו שלקחו על עצמם אחריות רבה כלפי החינוך העברי והילד העברי.

הקורסים שמרו על טהרת החינוך היהודי הלאומי, ולמרות האיסור המפורש של ממשלה ללמד מקצוע כל שהוא, ואפילו דת, בעברית, הוקדש סכום שעות גדול ללימודים העבריים (ספרות, תנ"ך, היסטוריה) אבל גם מקצועות ריאליים אחדים כמו חימיה ופיסיקה נלמדו עברית. חניכי הקורסים התפשטו בכל תפוצות הגולה וגם בארץ והיו לחלוצי מחנה המורים העבריים, שהקימו את בנין החינוּך העברי השלם. אחדים מהם זכו לפירסום, כמו יעקב פיכמן, יעקב לרנר ז“ל, צ. ז. וינברג, מ. בייגל, אורינובסקי, ד”ר י. אהרונסון ואחרים. הקורסים התקיימו בגרודנה עד שנת 1915. עם נסיגת החזית הרוסית התחילה פרשת גלגוליהם מגרודנה לבוברויסק, מבוברויסק לקיוב, משם לחרקוב, וכאן נתבטלו בשעת שלטונה של הדיקטטורה המועצתית.

רוח הזמן החדש, שהתחילה מנשבת בחיי היהדות הרוסית בתקופה זו הביאה, תחת השפעת התנועה הציונית והעברית, לידי שנויים פנימיים גם במוסד חינוכי־דתי, שעד כה היה סגור ומסוגר בפני כל השפעת חוץ, – ה“ישיבה”. בשנת 1905 נפתחה בלידא ישיבה “מתוקנה” מיסודו של הרב י. ריינס. בישיבה זו נקבעו בתכנית הלימודים גם לימודי תנ“ך, שפה עברית, דקדוק והיסטוריה ישראלית. הרב ריינס הנהיג ב”ישיבה" שיטת מחלקות ובחינות לתלמידים. כדי להכשיר את חניכי ה“ישיבה” לחיי־המציאות, הוכנסו לתכנית הלימודים של המחלקה האחרונה גם מקצועות מעשיים.

התקדמות יותר גדולה יש לציין בתכנית לימודיה של ה“ישיבה” האודיסאית, שנהפכה, החל משנת 1905, למוסד חינוכי־תיכוני. “ישיבה” זו עתידה היתה ליעשות בית מדרש עליון לחכמת ישראל. ראש הישיבה היה ח' טשרנוביץ (רב צעיר). לפי התכנית החדשה, נתחלקה הישיבה לשתי מחלקות: במחלקה הראשונה הורו לימודים עבריים וכלליים לפי תכנית הלימודים של שש מחלקות גימנסיה; במחלקה השניה קבלו התלמידים השכלת־הכשרה לרבנות. ב“ישיבה” זו שמשו זמן־מה בהוראה ח. נ. ביאליק וד“ר י. קלויזנר. בניגוד לישיבה הלידאית לימדו כאן את הלימודים העבריים על יסוד החופש המדעי. (שיעורי “ההיסטוריה הישראלית” ו“האתיקה הישראלית” של ד"ר י. קלויזנר). “ישיבה זו שמשה בדרומה של רוסיה מרכז חדש לתורה ודעת, ששלח קרני אורו לכל רחבי ה”תחום” היהודי".

אבל עיקר פעולתה וחדושה של התנועה העברית – היה בנין בית הספר העברי, השלם. מלבד רשת מסועפת של בתי ספר עבריים שהוקמו בערים שונות, נוצרו גם טיפוסים חדשים של מוסדות חנוכיים², והם גני ילדים, הקורסים הפרבליים בורשה, גמנסיות עבריות ושיעורי ערב לבוגרים. התנועה העברית נתנה אותותיה ברחוב היהודי למרות הקושיים מצד השלטונות, שכבלו את התפתחותה.

התנועה העברית ברוסיה צעדה את צעדיה הראשונים והמוצלחים גם בשדה האמנות. בשדה האמנות הדרמטית נצטיינה ה“בימה העברית”, שנוסדה בלודז (1911) תחת הנהלתו של המשורר יצחק קצנלסון ובהשתתפותם של המשחקים יוליוס ואמליה אדלר. להקה זו הציגה את המחזות “אוריאל אקוסטה” של גוטצקוב ו“הגיטו החדש” של הרצל בפולניה, כמו כן בוינה, בימי הקונגרס האחד־עשר (1913).

בימה עברית שניה נוסדה בביאליסטוק תחת הנהלתו של צמח, אשר הציגה את המחזות “השיר הנצחי”, “אברהם הסנדלר”, “שמע ישראל”, “עלובי החיים” ועוד. להקה זו שמשה יסוד ל“בימה” המוסקוית, אשר רכשה שם־עולם בהשגיה האמנותיים.

בשדה המוסיקה – יש להרים על נס את אגודת “הזמיר” בלודז, אשר הציגה את מיטב האורטוריות בלשון העברית ואת חברת חוש"ע בפטרבורג, שבסיועה הוצגה עברית האופירה “שמשון ודלילה” באולם הקונסרבטוריה הממלכתית. התנועה העברית עמדה ליהפך לתנועה עממית רחבה, לולא מאורעות־הדמים, שבאו בשנת 1914 וגזרו עליה גזרת שיתוק וכליה…

ראשית התיסדותה של ההסתדרות העולמית הראשונה “עבריה” קשורה בשתי אספות הכנה, שנתכנסו בבזל בימי הקונגרס ציוני הששי (1903) והשביעי (1905). שתי אספות אלו נתקיימו בתקופה של משבר פנימי בציונות, ולא יכלו משום כך לרכז את דעת הקהל העברי ולהקים הסתדרות מאורגנת. הן טפלו בעיקר בהכרזת הרעיון העברי כלפי חוץ. באספה הכללית השניה נבחר ועד מרכזי בן שלשה חברים (נ. סוקולוב, ד"ר י. קלויזנר וש. ל. גורדון), ועובדה תכנית זמנית של הסתדרות כללית. על הועד המרכזי הוטלה החובה לגשת בהדרגה לייסוד ההסתדרות.

לרגלי המהומות והפרעות, שהתחוללו ברוסיה לא יכול הועד לגשת לפעולתו והעבודה כאילו נפסקה. אז נזדרזו עסקנים צעירים מחברי אגודת “עבריה” בברן ולקחו על עצמם בהסכמת הועד את כל עבודת המרכז של “עבריה”. בברן נוסדה לשכת מרכז “עבריה” (1906) ע“י יעקב כהן (יושב הראש), א. רובינזון, וש. פרלמן (המזכיר). הם עמדו בקשר תמידי עם ד”ר י. קלויזנר, ששהה אז בלוזאנה והיה לו יפוי־כח להנהלת הענינים מהאספה הכללית של “עבריה” שנתכנסה בימי הקונגרס בבזל. לשכת המרכז הוציאה קול קורא אל העם, פירסמה חוברות תעמולתּיות (“מה לעשות”? של ד"ר קלויזנר, “הלשון והחינוך” של אחד העם, ש. דובנוב וי.ל. קצנלסון, “כספר” של מ.י. ברדיצ’בסקי ועוד). שלחה חוזרים וכרוזים, התקשרה עם 52 אגודות עבריות בארצות שונות, שהסתפחו אל ההסתדרות החדשה, מינתה מורשים במדינות שונות, קבעה והוציאה את שקל “עבריה” (השקל התרבותי הראשון!), עיבדה את התכנית הכללית ואת ספר התקנות של הסתדרות וכינסה את האספה המכוננת של “עבריה”, הידועה בשם “הקונפרנציה ההאגית”.

מהי מהותה של ה“עבריה”? כדי להבין את מהותה של הסתדרות זו, כדאי להביא קטנים אחדים מהכרוז “אל העבריים”, שהוציא המרכז הברנאי ושאינו ידוע לרוב קהל הקוראים.

– – – "זה שנים אחדות, אשר רעיון יצירת הסתדרות בין־ארצית גדולה לתחית הלשון בפי העם, הסתדרות של “עבריה”, הולך וכובש את הרוחות, הולך ותובע את התגלמותו בחיים. תחית הלשון בפי העם – זהו המצע הרחב והיסודי, אשר עליו לבדו אפשרית ובת־קיום היא כל עבודה לאומית וחפשית.

הלשון היא הקרקע הרוחנית של העם. ולכן כל המוסדות הלאומיים הקולטוריים הבאים לעבוד לשם התחיה, אם לא נבנו או לא יבנו על קרקע זו של תחית הלשון, הרי הם עם כל התועלת שעלולים הם להביא, סוף סוף, כמפזרים זרע באויר; חלק ממנו אמנם יכה שורש פה ושם בשדות זרים, ואולם רובו יאבד וישָחת.

“עבריה” – כמו הציונות – באה לתת פתרון רדיקלי לשאלה הלאומית: האחרונה לצדה המדיני והראשונה לצדה הקולטורי וזו בזו אחוזה. גם “עבריה” גם הציונות אינן יכולות להסתפק בשאיפה להטבת תנאי־הקיום הזמניים של העם, כי אם שואפות הן להשיב לאיתנם את יסודות־הקיום ההיסטוריים שלו: ארצו ולשונו. – –. כמו זו כן זו שתיהן יחד נובעות מן הרגש הלאומי ההיסטורי, המרחיב את אפקי ההוה למקצה העבר עד קצה העתיד וחוצב מחיי שעה חיי עולם. הן באות בשם הלאום אל העם, בשם העם אל ההמון. הן באות ליצור מן ההמון – לאום.

הציוניות ו“עבריה” – הלא אלה שני זרמים מקבילים, לא סותרים אלא ממלאים זה את זה, אשר מטרה אחת ומפרץ־ים אחד שניהם – החרות השלמה של ההתפתחות: ההתפתחות החפשית של האינדיבידואליות הלאומית בתוך הכלל האנושי.

המלה העברית גואלת. “המלה העברית משיבה ליהודי את כבודו הראשון, שמה את היהודי לעברי, לאח ונכד לכל הדורות בני החורין, אשר חיו ויצרו את חיים העצמיים בלשון הזאת בעבר, לאח ואב לכל הדורות בני החורין, אשר יחיו וייצרו את חייהם העצמיים בלשון הזאת בעתיד”.

כבר סגנון הקטעים מציין את רוח הרדיקליות והמהפכנות, אשר ליוותה את ראשית דרכה של “עבריה”. ואמנם, שום הסתדרות עברית לא נתנה לשאיפותיה בטוי כה נועז ומחלט, כ“עבריה”. “עבריה” – קוראים אנו באחת ההצהרות של הרכז – היא תנועה של מהפכה פנימית ביהדות. האויב שלה – הגלות עם כל כוחותיה האפלים, עם כל לחץ האטמוספירה הרקובה שלה בת מאות שנים, הממלאים את העולם היהודי מחנק ובאשה ומדוים רעים ויסורי גסיסה. עבודת המהפכה והשיחרור של אדם שישראל צריכה, איפוא, להיות מכוונת קודם כל כלפי עצמו. הדבור העברי יכול לטהר את היהודי מזוהמת הגלות. הלשון החדשה, הלאומית־העצמית, הנושאת בקרבה את הד קולם של ימי חירותו וגבורתו של העם, את נשמתו הבריאה והיוצרת ואת זהרי מחשבותיו ואידיאליו הגדולים – לה יש האפשרות לחדש על היהודי את כל העולם ולשוב ולפתוח לפניו את דרכו אל עצמו, אל שלמותו, אל חופשו המלא“. “קשה לו לאיש בא בימים, אשר השתקע בתוך סדרי חיים ידועים לשנות את אלה תכלית שינוי ולתת לכל עולמו צביון חדש, אף על פי שבעמקי רגשו והכרתו יודה בצורך הדבר. לא כן הצעירים. הם המבקשים להם דרכים חדשים בחיים והשואפים רובם ככולם ביחוד בתקופת מעבר זו לשנות מן המטבע שטבעו אבות, הם צריכים ויכולים מצד אחד להבליג על הקושי והזרות שיש בכל חדש ולוותר מצד שני על נועם השגירות המסוכן ומדת הרשלנות שנמצא בהכרח אצל כל נושן”. ואל הצעירים האלה פונה “עבריה”, הם הם הממלאים את שורות אגודותיה. ה”עבריה" שואפת להקים אינטליגנציה עברית חדשה, שתיעשה למרכז החיקוי ולמופת לכל שדרות העם הרחבות ו אשר תראה את עצמה אחראית בעד המצב הקולטורי העברי בכל מקום.

הקונפרנציה ההאגית נפתחה בא' אלול תרס“ז באולם “מיל קולון” במעמד 27 צירים מא”י, אמריקה, אנגליה, גליציה, גרמניה, צרפת, רומניה, רוסיה ושויציה. חו. מהצירים השתתפו בה בתור אורחים ח.נ. ביאליק, א.מ. בורכוב, מ. אוסישקין, ד“ר ש. ברנפלד, הפסל גליצנשטיין, מרדכי בן הלל הכהל ואחרים. אחרי נאום הפתיחה של ד”ר י. קלויזנר נבחרו אל הנשיאות: א.ל. לוינסקי, ד“ר מ. ברוידא וד”ר ח. בוגרצ’וב, ולמזכירים: חברי לשכת המרכז הברנאי ד“ר י. כהן וד”ר י. רבין. אחרי הרצאת ראובן בריינין על “הדיבור העברי”, שהרצה במקום יצחק אפשטיין הנעדר, והדינים וחשבונות של חברי הלשכה, התעורר ויכוח חריף על עיקר תעודתה של “עבריה”. ויכוח זה, שבא אחרי הרצאתו של י. כהן על דבר התכנית הכללית של “עבריה” התלקח בשל גילוי דעתו של ח.נ. ביאליק, שהביע את ספקותיו ביחס לדיבור העברי בגולה. “לשוא – אמר ביאליק – שואפת “עבריה” להעמיד את הדיבור בראש – הדיבור יוכל לשמש רק בתור ספורט ותו לא”.

ביאליק לא האמין, שהלשון העברית תוכל להיהפך בגולה לשפה מדוברת, ומשום כך המציא לה מקום לגידול רק בארץ־ישראל. “תחית השפה” בגלות – קרא ביאליק – זהו חזיון יפה, מקסים, אבל לדאבוני – רק חזיון! גם החינוך העברי אי־אפשרי הוא בגלות. רק הספרות – הוא המקצוע היחידי, שבו אנו יכולים לפעול, ורק בזה נראה ברכה. באותה ההתלהבות, שאנו עובדים בשביל הדיבור, עלינו לעבוד בשביל הספרות. נעביר את נקודת הכובד מן הדיבור להספרות!"

ברכה בלתי־צפויה זו של אביר־המשוררים הסעירה כל הרוחות ושמה את המועצה כמרקחה. כל הצירים התקוממו נגד דבריו והדגישו, כי אין אחרית ותקוה לפעולתנו בשדה התרבות, אם לא תקום לשוננו לתחיה בתור שפה מדוברת בפי העם. “אמנם, על פי דרש – אמר ד”ר נַכט – “אין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל על פי הפשט הפשוט אין להקדים את המאוחר: בטבע ובחיים הדיבור קודם לספרות, ובאין דיבור אי אפשר גם לספרות להתקיים”, “מר ביאליק – אמר לוינסקי – חפץ לקיים לנו שפה מתה וחנוטה. אבל העם החי, שמתעורר לתחיה אינו יכול “להשלים” עם המות, ואפילו אם הוא “חנוט” כדבעי. “איך אנו באים – אמר ד”ר קלצקין – לפחד מפני המלאכותיות, בשעה שכל עיקר חיינו בגולה הם מלאכותיים ואי־נורמליים? אם ההרגל יכול היה להפוך מלאכותיות לטבעיות, יוכל ההרגל לעשות גם את הטבעיות לטבעית”. “טועה ביאליק, –אמר ד”ר נ. סלושץ – בחשבו, שאנחנו נכתוב ספרים מענינים, ובנינו יבואו וילמדו את שפתנו. שכחנו כי בשפות אחרות יש ספרים מענינים די והותר, ובאופן כזה יש לבני הנעורים חשבון יותר גדול ללמוד את השפות החיות מאשר ללמוד שפה החיה רק בכתב, שאין בני אדם מדברים בה". הדיסוננס הזה בקונפרנציה המריץ את מארגניה לסדר אספה פומבית מוקדשת לשאלת הדיבור העברי. באספה זו, שבה השתתפו גדולי הסופרים והפדגוגים העברים דיבר גם ביאליק. המשורר הסביר את דעתו, שלא הובנה כל צרכה, הדגיש את חשיבות הדיבור העברי לשם יצירת ספרות של קימא ודרש מאת צירי הקונגרס שיתנו את ידם כל המוסדות המטפלים בהחיאת הדיבור העברי והספרות העברית.

הקונפרנציה טיפלה בתכנית ההסתדרות, שעובדה ע“י הלשכה המרכזית וקבעה את יסודות העבודה של “ההסתדרות”. מטרת ה”עבריה" בבטויה הכללי היא: “תחית הלשון העברית בפי העם העברי”. אבל מטרה זו בפני עצמה לא תושג לעולם, אם לא תפנה את דעתה בכוח עבודתה גם אל שאר המקצועות, העומדים ביחס פנימי אל הלשון, והם: הספרות והחינוך. התכנית מבררת ומפרטת את סעיפי פעולתה של “עבריה” בכל אחד משלשת המקצועות הנזכרים:

במקצוע הלשון – עיקר פעולתה היא: הפצת הדיבור העברי, שהיא הנקודה החיונית של כל התנועה. יד ביד עם עבודה זו צריכה ללכת הרחבת דעת הלשון והתעמולה לטובתה בכל שדרות העם. האמצעים הם: השתלמות החברים בידיעת הלשון, חובת הדיבור העברי המוטלת על כל חברי האגודות, תעמולה פרטית ופומבית ללשון העברית, ייסוד קלובים ובתי־עם עבריים במרכזים הגדולים, הוצאת אורגן ספרותי מוקדש לשאלות הלשון, כמו כן ספרים, קונטרסים, שיחונים המקילים את השימוש בלשון; מלבד זאת תקדיש “עבריה” תשומת לב מיוחדת להתפתחות הלשון ושכלולה. בתפקידים אלה יטפל מוסד מיוחד, ועד הלשון, שיורכב מגדולי הבלשנים וטובי הסופרים העבריים. ועד הלשון יעמוד על משמרת לשוננו המתחדשת ויוציא ספרים וחוברות במקצוע הפילולוגיה העברית, רשימות מונחים במקצועות שונים של מדע ומלאכה, יפרסם את מסקנות חקירותיו הלשוניות וכו'. במקצוע החינוך על “עבריה” לדאוג, שכל הילדים העבריים יתחנכו בבתי ספר עבריים וששפת ההוראה בהם תהי עברית. מובן, ש“עבריה” ממלאה במקצוע זה בעיקר תפקיד של תעמולה ותמיכה, באשר כל מפעל החינוך צריך להמסר בידי הסתדרות מורים מיוחדה.

לשם טיפול מקצוע בעניני החינוך נבחר ועד מיוחד לחנוך ע"י הקונפרנציה של “עבריה”. ועד החינוך מטפל בכל הענינים הקשורים בחינוך, כמו בקורת ספרי לימוד, יצירת ספרות לנערים, בחינת מורים וכו'. יחד עם זה הוא דואג לייסוד אגודות מורים ואיחודן להסתדרות כללית של מורים עבריים.

במקצוע הספרות על ה“עבריה” להשתדל להקנות את הספרות העברית החדשה לכל העם ולתת את האפשרות ביד הספרות להספיק לעם את מזונות רוחו במידה היותר אפשרית. מובן, שגם כאן אין ה“עבריה” ממלאת אלא תפקיד של זירוז, תעמולה ותמיכה, ועצם הפעולה לטובת הספרות נמסרת בידי נושאיה, הסופרים. לשם זה נבחר ע“י הקונפרנציה ועד מיוחד לעניני ספרות, שמתפקידיו הוא: לדאוג לייסוד אגודה כללית של סופרים ועתונאים עבריים, וכמו כן להוציא ביבליוגרפיות ספרותיות, לקבע פרסים ליצירות ספרותיות נבחרות וכו'. תכנית זו נתקבלה במלואה ע”י הקונפרנציה, כמו כן נתקבל בשנויים קטנים ספר־התקנות של “עבריה”, שעובד ע"י המרכז.

אחרי הרצאה וויכוחים בשאלת קרן־קימת ל“עבריה” החלט לבחור בועדה מיוחדת לבירור דרכי ייסודה של קרן זו.

וכוחים ממושכים עוררה שאלת קום המרכז. הרוב (י. אהרונוביץ, בוגרצ’וב, לוינסקי) צידד בזכות ארץ־ישראל, חלק – בזכות הגולה, וחלק הציע להעמיד שני מרכזים, אחד בארץ ואחד בגולה. אחרי שקלא וטריא החלט ברוב דעות לקבוע את המרכז בארץ־ישראל.

אל הועד המרכזי נבחרו: מרדכי בן הלל הכהן, ש. בן־ציון, ד“ר בוגרצ’וב, ד”ר מטמן־כהן וד"ר נ. טורוב.

בתור חברי ועד הלשון נתאשרו חברי הועד הקיים, והם: דוד ילין, י. מיוחד, ד"ר א. מזיא וא. ספיר.

לועד החינוך נבחרו: ה' קרישבסקי, עוזרקובסקי, ד"ר מ. ארנפרייז וראובן בריינין.

מלבד זאת נבחרו בתור מורשים: ד"ר י.ל. מגנס לאמריקה, ד"ר מ. ברוֹידה לגליציה, א.ד. שפירא לצרפת, א.ל. לוינסקי לרוסיה והיינריך רוזנבוים לרומניה.

הקונפרנציה של “עבריה” – רישומה לא היה ניכר בעולם העברי. התנאים המדיניים ברוסיה בתקופת המהפכה הראשונה הקשו על התפתחות התנועה העברית. אמנם נוצר המרכז המאורגן הראשון, שהטיל על עצמו את חובת הטיפול בתרבות העברית בגולה, אבל אפשרויות העבודה של המרכז היו מוגבלות. איסור השלטונות הרוסיים לפתוח סניפי “עבריה” במדינה שיתק למפרע את התפתחות הפעולה של המרכז. גם קביעת מקום המרכז בארץ־ישראל – היה צעד מוקדם, שלא התאים לצרכי השעה.

יחד עם זה הלכה ונתגבשה ההכרה בציבור העברי, שצריך לעניין בשאלת התרבות את דעת הקהל העברי, שצריך לרכז ולארגן את כל הכוחות הפועלים לשם תחית הלשון והתרבות ושצריך לכנס קונגרס עברי. ואמנם, עד מהרה נמצאו גואלים לרעיון הקונגרס.

ראובן בריינין, יחד עם חבורת עסקנים צעירים בברלין (ד"ר יעקב הלמן, יוסף ליאון ובן ציון ידידיה) שנתמלאו רוח קנאה לרעיון הקונגרס העברי פנו בקול־קורא אל העסקנים והסופרים העברים ואת הציבור העברי בגולה בדבר הגשמת הרעיון של כינוס הקונגרס העברי. הראשונים שנענו לקריאת הצעירים היו א.ל. מוצקין, מ. בובר וש. איש הורויץ. בשנת 1908 נאספו סופרים ועסקנים לאומיים בביתו של ש. איש הורויץ למועצה, שארכה יום ולילה. השתתפו בה: אחד העם, א.ל. מוצקין, פרופ. א. מיטווך, פרופ. יחזקאל בנט, מ. בובר, ד:ר היינריך לֶוֶה, ד"ר י. הלמן, יוסף לאון ואחרים. במועצה זו דנו במשך כל הלילה בכוד ראש על האפשרות לכנס את הקונגרס העברי. אחד־העם הזהיר והדגיש, כי הקונגרס כשהוא לעצמו – אין בכוחו ליצור ערכים תרבותיים חדשים אם אינם קיימים גם בלעדיו. מטרתו של הקונגרס היא – לקבץ ולארגן את כל הגורמים התרבּותיים המפוזרים להיותם בסיס לפעולה תרבותית שיטתית בעתיד. כנגד הצעת חבורת הצעירים שדיברה על הכרחיות הקונגרס, דרש אחד־העם בכל תוקף להצהיר, שהקונגרס העברי העולמי אינו הכרחי, אלא רצוי. בועידה זו נבחר “ועד מכין לקריאת הקונגרס”. הלשכה לקריאת הקונגרס עבדה תחת הנהלתו של א. ל. מוצקין. המזכיר היה הסופר הצעיר ד"ר ש. ל. פּרלמן. אחרי שקבע הועד את תכנית הקונגרס, פירסם קול־קורא, שמפאת ערכו ההיסטורי וחיוניותו גם עכשיו, הננו מביאים אותו בשלמותו:

“קונגרס לשפה ולקולטורה העברית”.

"אחרי תסיסה וירידה בחיינו הרוחניים־לאומיים, נתגלו שוב באומתנו כוחות חיוניים עצמיים ומקוריים, שהם הולכים עכשיו ומתכנסים. תחת ערמות החרבות מציצים שוב פה ושם ניצני תחיה מרובי גונים, המחכים לטיפוח והפראה. פה ושם הולכות ומתגלות שאיפות לחיים עבריים חדשים – – – מתגלה התעוררות לקיבוץ גלויות רוחני, להתרכזות נפש ישראל הכללית. הרצון העליון של הקיום הלאומי הולך וכובש לו לבבות ומשפיע על רצון האנשים הפרטיים מבני אומתנו לקומם את הנהרסות ולהפרות ולשגשג את ניצני התחיה הרכים.

ואולם כל כוחות התחיה הללו עובדים את עבודתם בלי תכלית קבועה ומסוימת, בלי פרוגרמה מקיפה ואחדותית. נוסדו אמנם בזמן האחרון אגודות שונות ומוסדים שונים להטבת החינוך העברי, להרחבת השפה והספרות העברית, ליצירת ערכים קולטריים עבריים מקוריים, אבל כל המוסדות והאגודות הללו, לפי שאין לכולם תכנית אחת מוצקה ולפי שלרוב הם תלויים ועומדים בחסד יחידים ומאורעות, הרי כוחותיהם הולכים ומתפוצצים, הולכים ונפרדים זה מזה. כל אחד עובד על דעת עצמו ועל אחריות עצמו. ולפיכך אין עבודתם של אלו שלמה, מקיפה, אחדותית וראויה לשם של עבודה לאומית אלא שהיא לקויה ופגומה, רצוצה ומרוסקה.

ולפי שאין כל תקוה גם לעתיד להקולטורה העברית לתפוס את מקומה הראוי לה בעולמנו ולהיות לנשמת חיים לשאיפותיה המקוריות של אומתנו, כל זמן שתהא עבודה זו מחולקת ומרוסקת ע"י איניציאטיבות שונות והשפעות שונות, שהן לפעמים סותרות ומבטלות זו את זו, לכן עלינו לברוא הסתדרות כוללת אחת, שתחבר את כל כוחות התחיה והיצירה העברית הנפוצים באומתנו ולהביאם לידי ביטוי וגילוי בתוך השקפה של עבודה מאורגנת.

כדי לברוא את ההסתדרות הזאת אנו קוראים את כל המכירים בנחיצותה אל קונגרס לשפה ולקולטורה עברית שיהיה בברלין בחודש אב שנה זו.

על הקונגרס יהיה:

א) לעבד את התכנית להסתדרות כללית בשביל עבודה מקיפה ומאורגנת לצרכי תרבותנו, להרחבת השפה והספרות העברית, לחינוך עברי מתוקן ומסודר ולהפצת הדיבור העברי החי.

ב) למצוא בסיס ריאלי בטוח – כמו ייסוד קרן־קיימת מיוחדה, – שיפרנס את כל סניפי אותה העבודה, למען שלא תהא זו מקרית וארעית, אלא קבועה ותמידית. כל אחד מישראל המודה שהשפה העברית היא לשונו הלאומית והוא חפץ להשתתף בעבודה מאורגנת לתחיתה ולהתקדמותה, יכול לקחת חלק בקונגרס זה.

עלינו להקדיש את כל כוחותינו לא רק לקיומה המדיני והחמרי של אומתנו, כי אם גם לקיום נשמתה במקוריותה ושלמותה. אי אפשר לה לאומה העברית בלי קולטורה עברית, ההולכת וממשיכה ואורגת את חוטי המחשבה העברית ובלי הסתדרות קולטורית לאומית, המקשרת את החוטים האלה עם חיי העם".

על החתום באו: אחד העם, מ. אוסישקין, ח.נ. ביאליק, א. בן־יהודה, ש. בן־ציון, בן־אביגדור, ד“ר ח. זיטלובסקי, ד”ר יהושע טהון, פּרופ. צ. חיות, דויד ילין, יעקב כהן, מרדכי בן הלל הכהן, אל. לוינסקי, מ.ל. לילינבלום, מנדלי מוכר ספרים, ד“ר י. מגנס, הרב י. מזא”ה, ד“ר מ. נורדוי, ד”ר נמירובר, נ. סוקולוב, ד“ר מ. ערנפרייז, ד. פרישמן, ד”ר י. צ’לנוב, ד“ר י. ל. קצנלסון, ד”ר י. קלויזנר, פרופ. קלנר, רבניצקי, שלום עליכם, ז. שניאור, פרופ. ב. שץ, שלמה שילר, כמו כן מרכז “עבריה” והסתדרויות המורים בארץ־ישראל, ברוסיה, באוסטריה ו“הזמיר” בורשה. את חיבתם לרעיון הקונגרס הביאו רבים מחכמי ישראל וביניהם פּרופ. י. בכר, פרופ. הרמן כהן, פּרופ. דויד היינריך מילר, פּרופ. שמואל קרויס, הרב ד“ר ש. פוזננסקי, פּרופ. שורץ ופּרופ. מרגלית. ראשי המטפלים בדבר אירגון הקונגרס היו מ. בובר, ש”י איש הורויץ ול. מוצקין. אף אחד־העם השתתף באופן פעיל בעבדות הועד המכין הברלינאי, אף על פי שישב ישיבת קבע בלונדון. בהזדמנות זו כדאי להזכיר, שאף על פי שאחד העם היה מן הזהירים והמחמירים בשאלה זו ודרש עד כמה שאפשר לדחות את זמן כינוסו של הקונגרס והזהיר שלא לכנס בזמנו ובמקומו של קונגרס ציוני, לא נמנע מלהקדיש זמנו וכוחו לעבודת האירגון של התנועה העברית. השפעתו של אחד־העם והתעמולה הבלתי־מספיקה לרעיון הקונגרס, שטרם נקלט בציבור העברי גרמו, ששאלת הקונגרס הוסרה לפי שעה מן הפרק. דוקא מפני האחריות הרבה אשר תלה הועד המכין בקונגרס, החלט לדחות את כינוסו לזמן מה ולקרא לועידה מכוננת לשפה ולתרבות העברית. ועידה עולמית זו, שהיתה הראשונה בתולדות התנועה העברית, נתכנסה בברלין בימי ז’–ט' טבת תר"ע (19–21 לדצמבר 1909).¹

הועידה נפתחה באולם “סופיה” ע“י הרב ד”ר יחזקאל בנט. בועידה השתתפו כמאה וחמשים איש, (חצים אורחים ועתונאים) וביניהם – חוץ מרוב הסופרים והעסקנים שחתמו על הכרוז – גם ד“ר ש. ברנפלד, ראובן בריינין, א.מ. בורוכוב, ד”ר מ. גליקסון, ד“ר ס. גרונימן, אלתר דרוינוב, הרב ד”ר ה. הילדסהיימר, אינז' ז. טיומקין, ד“ר ח.טרטקובר, ש. שטרנוביץ, ד”ר ברנרד כהן, ד“ר י. כהן־ברנשטיין, ד”ר שמריה לווין, הרב ד“ר אמיל לוי, ד”ר ב. מוסינזון, פרופ. ד“ר א. מיטווך, מ.נ. סירקין, ברטולד פייבל, מ. קליינמן, ד”ר י. קליצקין, שפ"ר, הרמן שטרוק, ואחרים.

לנשיאות נבחרו: נ. סוקולוב, אוסישקין ומוצקין. בתור מזכירים: ד“ר י. קלויזנר וד”ר ב"צ מוסינזון (לעברית), ד“ר היינריך לוה וד”ר אמיל לוי (לגרמנית).

הועידה היתה מוקדשת כולה לשאלת הקונגרס, שצריך היה להתכנס אחרי הועידה ולשאלת ההסתדרות. פרופ. ד“ר אבגינוס מיטווך מסר דין וחשבון בשם הועד המכין על פּעולות ההכנה, שנעשו בקשר עם כינוס ועידה, על תכנית הקונגרס הבא ועל מהרצים שהוזמנו להרצות בקונגרס. מה שנוגע לועידה הנוכחית “לא נתקבלו – לדברי פּרופ. מיטווך – בשבילה כל נאומים בכדי שלא להקדים את המשא ומתן השייך לקונגרס. רק חברי הועד המכין יפתחו בויכוחים ע”ד הקונגרס העברי ועל שאלת האורגניזציה”. ואמנם, בועידה זו לא הורצו אלא שתי הרצאות: הרצאת ד"ר מרטין בובר על הקונגרס שהיתה בעיקרה מוקדשה לשאלת מהות השפה ותחיתה והרצאת ה' ל. מוצקין על ההסתדרות. יתר ההרצאות היו דינים וחשבונות על מצב ההסתדרויות לתרבות ולחנוך בארצות שונות.

שאלת כינוס הקונגרס העברי עוררה בועידה ויכוח חריף. התוכחו על האפשרות וגם על הנחיצות לכנס קונגרס עברי. אחד־העם הביע ספקות ביחס לשתיהן: “כשקבלתי – אמר אחד־העם – מאת הועד המכין בברלין את הקריאה לקונגרס קולטורי, התעוררו בי פקפוקים רבים. קונגרס אינו יוצר יש מאין. הוא יכול רק לגלות את הכוחות הצפונים בתוך העם. יש אשר גרעינים שונים טמונים בקרקע ואין להם היכולת להיגלות, עד שבא כוח חיצוני, קורע את הקליפה מעליהם והם יוצאים לאויר העולם. ולכן כתבתי לועד: אם באמת כבר הגיעה השעה לגילוי הכוחות הצפונים בתוך העם, עמכם אני בלבי ונפשי. אך אולי אין באמת הדבר כן; אולי יבואו לידי רקבון ע”י גילוי מוקדם? אם באמת אין העם מרגיש עוד צורך בפדות רוחנית ע“י התאחדות הכוחות על יסוד הלשון, אולי נביא עוד הפסד בזה ונגרום לכך, שהצעירים בקרבנו המאמינים עוד יבואו לידי יאוש?”

אחד־העם ראה את קריאת הקונגרס – או כפי שהוא הגדיר את שמו: כנסיה – כדבר מוקדם. לא האמין שיימצאו בעם הכוחות הדרושים להגשמת הפעולה התרבותית וממילא חשש, שהכינוס המוקדם יחלל את רעיון הקונגרס ויביא נזק לתנועה העברית. “חשבתי – אמר אחה”ע – כי בין הבאים לקונפרנציה יהיו כאלה, אשר יפקפקו בצורך הקונגרס ואפשרותו. ועתה, אילו היו מועטים אומרים: לא הגיעה השעה, והרוב: הגיעה, הייתי מדמה, שאמנם הגיעה; אבל אחרי שהכל אומרים: הגיעה, אות הוא, שלא הגיעה". את עיקר השאלה ראה איפא אחד־העם לא בשאלת ההסתדרות, אלא בשאלה החיונית, אם יש באמת עכשיו צורך בקונגרס, אם כבר הוכשר הדור לכך.

אחרת לגמרי היתה דעת רוב הצירים. מוצקין מתח בקורת חריפה על דברי אחה"ע. “אחד־העם – אמר מוצקין בין שאר־דבריו – דוחה את הדבר לעידן ועידנים. אבל מה צפון לדעתו בחיק העתים? איזה שנויים יוכלו להתחולל, עד שיוכל לקוות כעבור עשר שנים, שהקונגרס יהיה באמת קונגרס אמיתי, הנקרא ברצון העם ועל פי חפצו? אנחנו מוכרחים לברוא את ההסתדרות ולאסוף את כוחותינו ולהתחיל בעבודה, כי הטמיעה הולכת לדרכה ואנו הלאומיים מוכרחים להציל את שארית הפליטה”.

כמעט כל הנואמים (בן־אביגדור, סירקין, יעקב כהן, מוסינזון ואחרים) התנגדו באופן נמרץ לדיחוי הקונגרס. על היסוסו של אחד־העם: “היש אלוהים בקרבנו”? באה התשובה: יש אלוהים בקרבנו, אבל אין כוהנים, וצריך לאסוף את הכוהנים, צריך לכנס ועידה. (מ.נ. סירקין). בשטף הויכוח באה לידי גילוי סכנת הטמיעה, האורבת לתנועה העברית. יחד עם זה ניתן בו ביטוי עז ונמרץ להתמרמרות ומחאה נגד “ההסתדרות הציונית הרשמית, שלא עסקה בענין זה ולא יסדה שום מפעל ממשי וקבוע בעד הקולטורה”.

גם בשאלת התכנית של הקונגרס נתחלקו הדעות של הצירים. בעלי הצמצום דרשו לצמצם את חוג פעולתו של הקונגרס בעניני לשון וספרות בלבד, לעומתם בעלי ההרחבה – ומוצקין בראשם – דרשו להכניס אל מסגרת פעולתו את כל ענפי היצירה הלאומית, את הלשון, את התרבות ואת החינוך ובהתאם לזה להרחיב גם את חוגי המשתתפים בקונגרס. גם בשאלת המקום והזמן של כינוסו נתפרדו הדעות. אחד־העם דרש לאחר עד כמה שאפשר את כינוסו, ולכנסו בגולה, ולא בארץ־ישראל, מתוך טעמים פוליטיים, כדי שלא יבולע לחינוך הלאומי בארץ מצד השלטון התורכי. אוסישקין ורוב הצירים דרשו להחיש את קריאת הקונגרס ולכנסו דוקא בארץ־ישראל. אחרי וכוח ממושך החלט:

א) הועידה מחליטה לקרא לכנסיה לשם השפה והתרבות העברית.

ב) המקום היותר נאות לכנסיה הוא ארץ־ישראל, אך אם מסיבות שונות לא ימּצא הועד לאפשרי לערוך את הכנסיה בא"י, עליו לערוך אותה בגרמניה.

ג) זמן הכנסיה, – אם בארץ־ישראל – בסוף מרחשון תרע“א, ואם בחו”ל – באלול תר"ע.

מקום בראש תפסה בועידה גם שאלת ההסתדרות, מהותה, צורתה ותפקידה. בהרצאתּו על ההסתדרות התוה מוצקין בקוים רחבים את תעודת ההסתדרות העברית הכללית. “תעודת הסתדרותנו – אמר בין יתר דבריו – היא יותר מייסוד בתי ספר עבריים ויותר מייסוד אגודות לדיבור עברי. הסתדרותנו הכללית צריכה אמנם להקיף את המטרות האלו, אולם לראשונה עליה לברוא ולהוכיח את אחדותם של כל אלה המרגישים ומכירים, כי השפעתה פועלת על התפתחות השפה העברית היא הכרח היסטורי כעת יותר מבכל הזמנים”. יחד עם העיקר האירגוני, המונח ביסודה של ההסתדרות העולמית, הבליט מוצקין את ערכה גם בתור חוליה מקשרת בין הארץ והגולה. “לו גם תהיינה המגמות הנזכרות עוד הרבה זמן בבחינת מזמור־שיר לעתיד לבא, הנה בכל אופן תמצא התגשמותן השלמה של השאיפות העבריות אחיזה נאמנה באותה הארץ, שבה שפת עצמיותנו ותקותנו כבר עכשיו הולכת ומקיפה את חיי היהודי. ולכן תיעשה הסתדרותנו בהכרח מעצמה לקשר רוחני היות חזק בין ארץ ישראל וארצות הגולה”.

המרצה הציע תכנית פעולה של ההסתדרות, ואלה הם ראשי פרקיה בצורה מקוצרת:

I ייסוד אגודה כללית של כל היהודים המכירים את השפה העברית בתור שפת הלאום וחפצים בתחיתה.

II הקונגרס בוחר במרכז, המנהל את האגודה הזאת ועומד בראשה ואשר תעודתו תהיה, בהתאם ליסודות שייקבעו ע"י הקונגרס אגב בירור הפרובלימות הכלליות, לתמוך בכל מקום בחינוך העברי, בספרות העברית ובדיבור העברי לפי אמצעי כוחותיו.

III בקישור עם המרכז, יוסדו ועדים מיוחדים, אשר עליהם יהיה לטפל בעניני הספרות, החינוך והדיבור.

האמצעים: 1) תרומות חברי האגודה; 2) קופה עממית לצרכי התרבות העברית; 3) הטלת חובה על כל ההסתדרויות היהודיות שתסייענה סיוע חמרי להגשמת המגמות הנ"ל; 4) ייסוד חברת־מניות להוצאת־ספרים לאומית.

בשאלת ההסתדרות נתקבלו ההחלטות:

1) הועידה מחליטה ליסד הסתדרות לשפה ולתרבות העברית, שבנינה ופרטי צורתה תעבד הכנסיה הבאה.

2) כל יהודי ויהודיה המכירים את השפה העברית בתור השפה הלאומית של עם ישראל, המבינים אותה ונכונים לפעול בעד תחיתה ובעד תחית התרבות העברית יכולים להיות חברים להסתדרות זו.

3) החברים שבכל מקום מתאחדים לאגודה הבאה בקשר עם הועד המרכזי.

4) בכנסיה משתתפים רק צירים נבחרים ע"י האגודות.

5) שפת הנשיאות וההרצאות היא עברית; הויכוחים יכולים להתנהל גם בשפות אחרות.

6) הועידה מחליטה ליסד קרן־הקימת לשפה ולתרבות העברית, שאת תכניתה תקבע הכנסיה. קיבוץ הכספים מתחיל כבר עתה וכל החברים מחויבים לעזור ולעבוד כפי יכלתם.

7) ההכנות נעשות ע“י ועד, שמרכזו הוא הועד הברלינאי הקודם וחברים לו גם בארצות אחרות. החברים הם: אחד־העם, ונ. סוקולוב; באוסטריה – שלמה שילר, ברוסיה – מ. אוסישקין, ד”ר י. קלויזנר, י. ניידיטש, בן־אביגדור וא. קפלן. ברומניה – ד“ר י. נכט; בארצות־הברית – ד”ר ל. מגנס; בתורכיה – ד“ר יעקובסון והרב יעקב מאיר; בארץ־ישראל – א. בן־יהודה, דוד ילין, מרדכי בן הלל הכהן, ד”ר י. לוריה, ד"ר ב. מוסינזון ושיינקין.

הועידה הברלינאית היתה כולה מעשית, מוקדשת להכנת הכנסיה הבאה וליצירת ההסתדרות. השאלה העיקרונית היחידה שטפלה בה הועידה – היתה שאלת הלשון, שעמדה על הפרק פעמים: כשדנו על חובת־הלשון של חברי־ההסתדרות ועל השפה הרשמית של הכנסיה. בקביעת־היחס אל הלשון העברית נתקבלה החלטה ברורה מוחלטת: השפה העברית היא הלשון הלאומית (ולא: לשון לאומית) של עם ישראל. לעומת זאת, בשאלת לשון הכנסיה נדחו ההצעות הפרינציפיוניות של ד“ר ש. ברנפלד (“כל הנבחרים אל הכנסיה חייבים לדבר עברית”), של אחד־העם (“לשון הכנסיה היא עברית”) ושל מ. קליינמן, (“רק עברית, ובמקרים יוצאים מן הכלל להרשות בלשון אחרת”), ונתקבלה הצעת הפשרה של ד”ר קליַצקין: שפת הנשיאות וההרצאות – עברית והויכוחים גם בשפות אחרות. אבל בקבלת הצעה זו אין לראות משום ותרנות להלכה. בתקופת־האביב של צמיחת התנועה העברית היתה חובת הדיבור העברי גזרה קשה, שאפילו רבים מסופרי ישראל לא יכלו לעמוד בה. רבים חששו, שמא תיסגר הכנסיה גם בפני סופרים ואנשי מדע העובדים בשדה תרבויות זרות ואינם יודעים את השפה העברית. אבל אין לדון את הועידה ע"פ מדת הזהירות, שנתבלטה בשאלה זו. הועידה, שהיתה מלוכדת בשיתוף רצון ומטרה, הביאה לידי גלוי התעוררות עצומה לפעולה וזריזות בשדה התנועה העברית. ויפה סימן אוסישקין את מצב־הרוחות של הועידה בנאום־הסגירה שלו: “אחד העם עשה את שלו, הלך לשיטתו כספקן וזהיר, אנחנו נלך לשיטתנו – ונהיה זריזים”.

הועד המרכזי של “ההסתדרות ללשון ותרבות”, שנבחר בועידת ברלין נגש לפעולה מאומצת, בעיקר – בשדה האירגון והתקשרות עם האגודות הארציות. בימיו נתחדש על דפי העתונות העברית הויכוח הישן על עצם הצורך בהסתדרות עברית מיוחדת מחוץ לתחום ההסתדרות הציונית. מבין המאמרים הרבים שנדפסו בשאלה זו, כדאי להזכיר את מאמרו של ד"ר גליקסון בשם: הסתדרות ו“הסתדרות”, (העולם, נומר כ"ו 1913), שבו התריע המחבר נגד התבדלותה של ההסתדרות העברית מהתנועה הציונית. “כשם שההסתדרות הציונית – טען ד”ר גליקסון – הכניסה אחרי מלחמה קשה במתנגדי “העבודה המעשית” את עבודת־הישוב לתכנית פעולתה, ככה צריכה היא לעבד גם תכנית מעשית של עבודה תרבותית ציונית ולעשותה חלק אורגני של הפעולה הציונית. אלה שמוציאים את עבודת התרבות מחוץ לתחומי התנועה הציונית וסומכים את ידיהם על חלוקת עבודה, שיש בה ניגוד פנימי למהותה האורגנית של הציונות – ממלאים תפקיד ריאקציוני בתנועה ומעכבים בידים את ההתפתחות הטבעית ומלאה של תנועה זו. ההסתדרות הציונית צריכה להיות המונית. שיתוף הפעולה עם העברים הבלתי־ציונים צריך להיות שיתוף של קואורדינציה, אבל לא של התמזגות להסתדרות אחת. הדגל הציוני שיתנופף מעל לפעולה התרבותית יכוון ויבטיח את דרכה הלאומי ואת עתידה הלאומי. בטחון כזה אין לנו לגבי מעשים שנעשים מחוץ למחיצת ההסתדרות הציונית¹ ולא תחת הדגל הציוני. והראיה התכניון בחיפה, שהושלטה בו הלשון הגרמנית בתור שנת הלימודים, בגזרת בעליו, שעמדו מחוץ להסתדרות הציונית“. ד”ר גליקסון דרש איפוא ליצור מחלקה מיוחדת לתרבות עברית בהסתדרות הציונית ולבוא בתביעה זו אל הקונגרס הי"א.

כנגדו יצא מ. קליינמן, (העולם, 1913, כ"ז) במאמרו “טעות מסוכנה”, שבו מתח בקורת על צמצום הפעולה הציונית על ידיד הביורוקרטיוּת של ההסתדרות הציונית ואורגניה המפלגתיים. ההסתדרות העברית היא ציונית בעבריותה, בעסקניה, במטרתה אפילו אם היא נמצאת מחוץ להסתדרות הרשמית. הציונות הסינטטית לא שאפה מעולם להצטמצם בגבולותיה ההסתדרותיים, אלא הטיפה להרחבת הגבולין של הרעיון הלאומי בכל רחבי השדה הלאומיים. ה“מחלקה” של ד“ר גליקסמן לא תיבדל מההסתדרות העברית לא בנושאים ולא בנשואים, אלא לכל היותר – בתוספת הביורוקרטיות. מפלת העבריות בתכניון החיפני באה לא משום נימוקים הסתדרותיים, אלא מפני האידיאה הבלתי ציונית, שהיתה טבועה ביסוד התכניון. והראיה, גם הגמנסיה בתל־אביב לא נמצאה מעולם ברשות ההסתדרות הציונית ואף על פי כן – נשארה עברית, מפני שנוצרה בסביבה ציונית־עברית, ע”י ציונים־עבריים ולשם אידיאה ציונית־עברית.

י.ח. רבניצקי חלק על דעתם של ד:ר גליקסון ומ. קליינמן גם יחד, במאמרו “להרחבת הגבולין של הסתדרות” (העולם ל"א). אף הוא מצדד כמשה קליינמן בזכות עצמאותה של “ההסתדרות”, אבל לא מפני שיתוף המטרות הציוניות של שתי ההסתדרויות, אלא כדי לאפשר את השתתפותם של היהודים, שמודים בלשוננו הלאומית וכופרים בציונות. “ההסתדרות” העברית אינה מחויבת לעמוד דוקא על בסיס התכנית הבזילאית. מספר הציונים עדיין מועט וכחו דל, ואסור לנו איפא לזלזל בכוחות החברים הלאומיים, הכופרים עדיין בעיקר הציונות, אבל רוצים לעבוד עמנו בשדה התרבות העברית.

כל הפולמוס הזה נתעורר בקשר עם ועידת התרבות השניה, שעמדה להתכנס בוינה שבוע לפני הקונגרס הציוני הי“א. באייר תרי”ג הוציא הועד המרכזי של ההסתדרות קול קורא אל הציבור העברי בגולה. בגילוי דעת זה קרא המרכז את באי־כח כל ההסתדרויות, האגודות והמוסדות העבריים שבארץ ובגולה להשתתף בועידה.

“על הועידה – קוראים אנו בקו”הק – יהיה להראות את החיל, אשר עשתה התנועה העברית, ואת הקושיים והמעצורים אשר על דרכה. עליה יהיה לברוא יסוד ובסיס להסתדרות פּעולה בעתיד, ולכל לראש – לעורר לתחיה כוחות יצירה וכוחות־עבודה נרדמים.

ואולם – לא שאלות הסתדרות בלבד תשמשנה חומר לועידה. עליה להיכנס גם לעומק הפרובלימות של הרעיון העברי ולבקש פתרון, למצוא לחלק אחד מני אלה. מקום בראש צריכה לתפוס שאלת החינוך העברי, שתתברר בעיקרה לכל כללותה והיקפה, ובהסתעפותה למסקנות המעשיות, בהתאמה על תנאי כל ארץ. כי מקצוע זה, שעמד עד לפני שנים מועטות במרכז המפעם העברי במזרח אירופה בלבד, הנה היה בשנים האחרונות לשאלת־קיום ערה ותקיפה אף בקרב היהדות המערבית – –

---

הועידה תתעסק כמו כן בשאלת הדיבור העברי ובמצב הספרות העברית. אף גם לא נמָנע יחד עם זה מעשות את הועידה פירסום ופומבי לתנועה העברית, אמנם לא מבחינה חיצונית, כדי לעורר התלהבות בת רגע, כי אם הפגנה פנימית תשמש לנו, פומבי בן תוכן וישות. כי מקוים אנו, שמן הועידה תצא חיוניות לכל ההסתדרויות והמוסדות העבריים, בתתה להם הוראות דרך חדשות בין בנוגע לעבודתם, בין בנוגע למקורות, שמהם יהא פעלם ניזון" – – –

הקריאה של המרכז מצאה הד בכל רחבי הגולה. הועידה שארכה 3 ימים היתה רבת־צירים ושמשה הפגנה אדירה לרעיון העברי ותחיתו.

ביום כ“ב מנחם־אב תרע”ג (1913) נתכנסה בוינה הועידה השניה לשפה ותרבות עברית. בועידה זו, השתתפו כמאתים איש, חצים אורחים ועתונאים.

בנאום הפתיחה הדגיש א.ל. מוצקין דרך אגב את הסיבות, אשר מנעו את הועד המרכזי מלכנס את הכנסיה בזמנה. הסיבה האחת היא: חלוקי הדעות הפנימיים ביחס לתכנית הפעולה של ההסתדרות. הסיבה השניה: העדפת ההסתדרות על הכנסיה.

רבים מחברי הועד הפועל לא האמינו בכוחה וערכה של הכנסיה והתנגדו לכינוסה. בתור תנאי קודם לקריאת הכנסיה הציגו את יצירת ההסתדרות, שתשמש בסיס לכנסיה. “בינינו – אמר מוצקין – היו אנשים אשר אמרו תמיד, כי קודם כל נחוצה הסתדרות גדולה בשביל הכנסיה, ומטעם זה דחו תמיד את רעיון הכנסיה. ובזה טעו. לו היתה לנו כנסיה עוד לפני שנתיים, כי אז היתה לנו גם הסתדרות גדולה”. בכנסיה ראה מוצקין את נקודת המוצא בשביל התנועה העברית. “הועידה הוינאית לא בשביל ההסתדרות היא באה, כי אם בשביל התנועה העברית בכלל, מטרתנו היא להקיף את כל ההסתדרויות העבריות ואת כל המוסדות העבריות”.

אחרי בחירת חברי הנשיאות (פרופ. שכטר – נשיא הכבוד, דויד ילין, א.ל. מוצקין והלל זלטופולסקי), היועצים והמזכירים, התחילה פרשת ההרצאות שמספרן בועידה זו היה רב מאד. הרצו: יצחק אפשטיין על “החיים והחינוך העברי”, דויד פרישמן – על “הספרות היפה”, ח.נ. ביאליק – על הספר העברי, ד“ר י. ל. קצנלסון – על “הניקוד והקריאה”, ד”ר יוסף קלויזנר – “על הדיבור העברי”, ד“ר שמריהו לוין – על “המטרה והתנועה תחית השפה”, הלל זלטופולסקי על “התנועה העברית ברוסיה”, ש. צ’רנוביץ – על “שוק הספרים העברי”, שלמה שילר – על “העבודה העברית בגליציה”, ד”ר יעקב נכט – על מצב החינוך העברי בגליציה, בנציון מוסינזון – “על עבודת התרבות העברית בארץ־ישראל” הרב י. מז"אה – “על מוסד התחיה”, דויד ילין – על “ועד הלשון העברית בירושלים”, א. קפלן – על “הדרך להפצת הספר העברי”, א.ד. גולדברג – על “התנועה הלאומית באמריקה” ונ. סוקולוב – על “קדם”.

רוב ההרצאות שנשמעו בועידה הקיפו באופן יסודי וכולל את כל הבעיות העיוניות והמעשיות של התרבות והחנוך העברי ושפכו אור בהיר על מצב התנועה העברית בארץ ובכל ארצות הגולה. בין ההרצאות האלו נתבלטו ביחוד הרצאותיהם של דוד פרישמן וח.נ. ביאליק, אשר היו לנקודת הכובד של הועידה. שני רבני הספרות העברית החדשה עמדו בהרצאותיהם על ירידתה והתנוונותה של הספרות העברית, ובקוים בולטים, מבהיקים התוו את האמצעים והדרכים, שיש בהם כדי להבריא ולחזק את הספרות העברית. מנקודות מוצא שונות יצאו שניהם לדון על התפתחותה וגורלה של הספרות העברית ובאו לידי מסקנות שונות, הסותרות, למראית עין, זו את זו. למעשה היו דרישות שניהם גם יחד לקו ולמשקולת לספרותה עברית, המתפתחת בשני הכוונים היסודיים, אשר הותוו על ידי ביאליק ופרישמן בועידה זו.

פרישמן עמד בעיקר על השנוי הכביר אשר התחולל בחיינו הרוחניים. הלך ואפס טיפוס הסופר העברי שיצא מבית־המדרש, ויחד עמו הולך וכלה גם טיפוס הקורא מהדור הישן, שלמד בימי ילדותו בחדרים ובישיבות וממילא אין אחיזה גם לאותה הספרות המשכילית שנועדה בשבילו. הסופר היהודי המודרני החדש, שהולך וכובש לו מקום בספרות בכוח כשרונו והקורא החדש, שטעמו נזדכך ונשתכלל ע"י קריאה של ספרות־מופת זרה מצריכים ספרות יפה, ספרות חדשה, שרק כוחה יפה למשוך את הדור הצעיר, שלא יבגוד בעמו וישאר נאמן לאידיאליו. פרישמן יודע ומכיר את הערך הקיים של המדע, של חכמת ישראל בחיי האומה, אבל דוקא נטיה זו של קהל קוראינו אל הספרות העיונית מעידה, שהדור הצעיר איננו עמנו, וכשיתם הקורא האחרון מהדור הישן, תתם גם הספרות. ומשום כך הוא דורש בשביל הדור הצעיר לא חכמת ישראל, אלא מעט “סכלות ישראל”, את הספרות היפה. “בשורה הראשונה – אמר פרישמן – דרוש לנו לא הספר, אלא הספרות, לא הביבליאותיקה המתה, אלא היצירה החיה, לא הנשמה החנוטה המונחת בארון על גבי הכותל בדמות ספרים, אלא הכח החי והמחיה המושך את הלב, ולא רק את המח. העיקר, שנחייה עתה לא את הספר, אלא את הסופר. קומו ונעשה סופרים, קומו ונעשה יוצרים, בוראים, אומרי מלה חדשה, ועל ידי ה נעשה קוראים, ועל ידי זה נעשה עברים”.

מבחינה אחרת מנתח ומעריך ביאליק את הספרות העברית. בו בזמן שפרישמן מציין את נקודת השובע בחכמת ישראל ומוציא אותה מכלל תכנית העבודה והטיפול הספרותי, מציין ביאליק, להיפך, את מצב הרזון והעניות של חכמת ישראל, אשר כמה וכמה מיצירותיה המשובחות נמצאות בשל לשונן הנכריה מחוץ לתחום ספרותנו. עובדה מחפירה זו ממעיטה את דמות ספרותנו העתיקה ומחלישה את כח משיכתה והשפעתה על הדור. כדי להחזיר לתרבות ישראל אבדתה הגדולה, הכריז ביאליק בהרצאתו סיסמה חדשה, סיסמת הכינוס. בכינוס הספרותי רואה ביאליק משם אנלוגיה לחזיון דומה לו בספרותנו העתיקה, הידוע בשם חתימה (חתימת כתבי הקודש, המשנה, התלמוד), שהתלווה על ידי חזיון שני, הגניזה. “מתוך החומר הספרות הישן – אמר ביאליק, – שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח, נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: נידון לגניזה (החיצונים, הברייתות). עבודה זו, שהיתה הולכת ונעשית (לא בבת אחת כמובן) ע”י חבורה של חכמים מבאי־כח העם ונאמני רוחו – עבודה לאומית גדולה היתה, מלאכת שמים. מלבד שהצילה את העם ממהומה רוחנית ומפיזור נפש – ומלבד שנתנה לו את היכולת ליהנות עשרו הרוחני, עוד פינתה לו, ע“י שיחרור אנרגיה מרובה, את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה בת תוכן אחר ובת צורות חדשות”.

“החתימה – מסביר ביאליק – היתה הכרזת נעילה על תקופה ישנה והכרזת פתיחה על תקופה חדשה. מצד אחד מסרה החתימה בידי העם ספרות מנופה ומסודרת, שמלבד ערכה כשהיא לעצמה שמשה גם קרקע ומקור יניקה לגידולי־ספרות חדשים ומאידך גיסא, על ידי הגניזה נפרק מעל צואר האומה עול השמירה של נכסים מתים, שנגנזו ונמסרו לבעלי הארכיונים מאפס צורך חיוני בהם. הכינוס הספרותי, שעליו הכריז ביאליק, אף הוא בא למלא תפקיד תרבותי מכריע בחיינו – להחזיר לאוצר תרבותנו את כל היצירות הנעלמות והגנוזות, האובדות והנידחות מכל תרופות חיינו. כינוס זה – הוא בחינת “פדיון שבויים”, גאולת כל הטוב והמיטב של היצירה העברית בלשונות נכריות…”

שתי ההרצאות הנזכרות קבעו בצורה כללית את היסודות העיוניים ובעיקר את תכנית הפעולה המעשית של ההסתדרות העברית. אבל בועידה זו נידונו ונתבררו בדיוק ובפרוט גם השאלות החיוניות של התנועה העברית במידה, שלא היה כמותה בשום ועידה עברית לפניה ולאחריה. שאלת־הקשר ושיתוף הפעולה בין הארץ והגולה נפתרה באופן טבעי על ידי יצירת הסתדרות אחת משותפת לשתיהן. שאלת הספר העברי, שתפסה מקום בראש הרצאותיהם של פרישמן וביאליק, נידונה מבחינה מעשית בשלוש הרצאות מיוחדות: בהרצאה מפורטת גולל ש. צ’רנוביץ לפני צירי הועידה את תמונת החורבן של שוק הספרים העברי והציע שורה של אמצעים להפצת הספר העברי, שמקצתם הם עדיין אקטואליים בימינו; בתור מילואים להרצאה זו באה ההרצאה המעשית של א. קפלן על “הפצת הספר העברי”, שהעמידה את ההפצה על יסודות מסחריים. הרצאתו של הרב י. מזאה היתה מוקדשת לפעולתו של מוסד “התחיה”, שנתיסד בברלין לשם הוצאת ספרים עברים.

גם שאלת הלשון העברית והפצתה תפסה מקום חשוב בועידה. מההרצאות הרבות יש להרים על נס את זו של דוד ילין על “ועד הלשון העברית”, אשר הציג לפני הועידה את תפקידיו ומפעליו של מדרש־הלשון העברי, את הרצאתו של ד“ר י.ל. קצנלסון על הניקוד והקריאה, שטיפל בשאלה הכואבת של הקלת הקריאה העברית ושל ד”ר י. קלויזנר, שהעמיד בכל חריפותה את חובת־הדיבור העברי בקונגרסים הציוניים. בקשר עם שאלת הלשון ראויה להיזכר גם הרצאתו של נ. סוקולוב על דבר “קֶדֶם”, הסתדרות זו, שנוסדה באנגליה ברשיון הממשלה, הציגה לה למטרה לשמש מרכז המאחד את כל הנסיונות והכוחות לשם תחית הרוח והשפה והתרבות העברית בארץ ישראל ובארצות המזרח. מתפקידי הסתדרות זו היה להרחיב ולבסס את רשת בתי הספר העבריים בארץ, לדאוג לספרות החינוכית בשביל תלמידיהם, ליצור מוסדות תרבותיים חדשים בארץ, כמו סנהדריה לשפה העברית, בית מדרש עברי, בית־נכות לאומי, להדק את הקשר התרבותי עם היהדות הספרדית, לחזק את הכוח המדיני של הלשון העברית, המטביעה את ותמה על הארץ וכו'.

גם שאלת החינוך העברי קבלה בטוי עיוני ואיפורמטיבי בהרצאת יצחק אפשטיין על “החיים והחינוך העברי”, ובשורה של דינים וחשבונות על מצב החינוך העברי בארצות הגולה השונות. בפעם הראשונה הוכרזו מעל במה עברית מקצת העיקרים של בית הספר החדש, שצריך לרשת את מקום בית הספר הישן, המלולי, ולהתבסס על יסודות העבודה העצמית וכשרון המעשה.

הועדה קבלה שורה של החלטות על כל סעיף וסעיף של תכנית הפעולה, שאת החשובות בהן אנו מביאים כאן:

בשאלת הלשון העברית החלט:

1) לבחור בועדה בת שלשה חברים, אשר תחבר את התזכיר לקורטוריום של התכניון על ערך השפה העברית בתור שפת ההוראה בתכניון.

2) הועידה מביעה את צערה הגדול, שרוב העומדים בראש התנועה הציונית אינם יודעים את השפה העברית ואינם לומדים אותה.

3) הועידה מביעה את צערה הגדול על החזון המעציב, שבקונגרס הציוני שולטת ערבוביה של שפות ושהשפה העברית תופסת בו מקום מצומצם מאד.

4) הועידה מחליטה, שכל יודע עברית המשתתף בתור ציר בקונגרס מחויב לדבר בימי הקונגרס רק עברית.

5) הועידה מחיבת את אלה מחבריה, שהם גם חברי הקונגרס הציוני, להציע לפני הקונגרס, שלועד הפועל ייבחרו רק אלה היודעים את השפה העברית, מלבד אלה שכבר היו עד כה חברי הועה"פ הגדול.

(אין צריך להדגיש, שכל ההחלטות האלה המתיחסות למוסדות הציוניים הנן אקטואליות גם עכשיו ולא נתגשמו אף במקצת במשך עשרים השנים, שעברו עלינו מימי הועידה הוינאית).

בשאלה הספרות החלט:

2) להוציא לע"ע ששה כרכים מהספרות העתיקה, החדשה והתרגומית – שנים שנים כרכים לכל מקצוע.

2) “התחיה” קוצבת פרס שנתי, אחד לספרות היפה ואחד לספרות המדעית.

3) ההסתדרות משתדלת להוציא לאור ספרים מנוקדים בשביל בני הנעורים.

4) “התחיה” מסדרת מכירת ספרים והפצתם על יסוד מסחרי ובוחרת בועד מיוחד לתכלית זו.

החלטות רבות וחשובות נתקבלו במקצוע החינוך, שמקצתן הן:

I א) ההסתדרות צריכה ליסד קרן־קימת לתרבות, שתספיק את כל האמצעים הדרושים לעבודתה ולבחור באנשים, שיקדישו את כל כוחותיהם וזמנם ליצירת קרן זו.

ב) לבחור ועד מרכזי לחינוך, שבו ישתתפו טובי כחות עמנו ושברובו ישב במקום אחד ויבוא בדברים עם הועדים המקומיים, שמתיסדים בכל עיר ועיר.

II א) הועדים משתדלים להכניס את לימוד תורת ישראל, שפתו וספרותו, דברה"י וטבע ארץ־ישראל לכל בתי הספר הקיימים והעומדים להוסד;

ב) על הועדים לתמוך בייסוד סמינריונים למורים, בבתי החינוך העבריים בארץ, בייסוד בית־ספר גבוה בארץ.

III א) הועד המרכזי מעבד ומאשר את תכנית הלימודים של כל בתי־הספר העבריים הבאים בקשר עם הסתדרות.

ב) מסייע להוצאת ספרי־לימוד, תמונות ומכשירים בעברים, להוצאת שבועון עברי לנוער, לייסוד ספריות על יד בתי־ספר עבריים.

IV הועידה קבלה שורה של החלטות אירגוניות שמטרתן היא:

א) להמשיך ולחזק את ההשפעה העברית על הצעירים גם אחר גמרם את בתי־הספר;

ב) לקשר את צעירי ישראל עם ארץ־ישראל.

ג) לארגן את בתי־הספר ואת המורים העבריים.

בועידה נתקבלו גם כן תקנות ההסתדרות, שהכילו בדרך כלל את העיקרים, שנקבעו בועידה הברלינאית. המרצה א.ל. מוצקין הדגיש בהקדמתו להרצאת־דבריו על תקנות ההסתדרות את היסוד הבלתי נורמלי של קיום הסתדרות עברית מיוחדת ונבדלת מההסתדרות הציונית. “אילו – אמר המרצה – היתה ההסתדרות הציונית ממלאה את תפקידה בעבודת הלשון והתרבות העברית, כי אז לא היה שום מקום להסתדרות מיוחדת, מפני שהכל יודעים את הסוד, שרוב הציונים הם גם חברי ההסתדרות. אבל מכיוון שההסתדרות הציונית לא מלאה את תפקידה זה במידה הדרושה, הרינו מוכרחים להקים הסתדרות עברית מיוחדת לצרכי הלשון והתרבות”.

לועד המרכזי נבחרו: נחום סוקולוב, ד“ר שמריהו לוין, א.ל. מוצקין, ד”ר יעקב כהן וד"ר ש. פרלמן. מלבד זאת נבחר ועד כללי המרכב מבאי כח ההסתדרות של כל מדינה ומדינה.

הועידה הוינאית עלתה מכמה בחינות על הועידות הקודמות. בה השתתפו גדולי הסופרים וטובי העסקנים, שמנה וסלתה של האומה העברית בארץ ובגולה.

ההרצאות והוכוחים נצטיינו בעמקם העיוני ובמעשיותם ולא היה בהם משום הפגנה כלפי חוץ. בועידה זו נוצרה חזית משותפת של כל הסופרים והעסקנים העבריים לארצותיהם לשם פעולה תרבותית והקמת התנועה העברית. יצירת שני המוסדות התרבותיים החדשים “התחיה” ו“הקדם” על בסיס כספי חיזקו את האמונה, שועידה זו תשמש נקודת מפנה בהתפתחות התנועה העברית, שתיהפך לתנועה עממית רחבה ומעונפת.

את הערכת הועידה אנו מוצאים בכרוז, אשר הוציא המרכז החדש של “ההסתדרות”, שנבחר בוינה (אלול, תרע"ג), ואלה מקצת מדבריו:

“הועידה העברית בוינה הוכיחה קודם כל ועל הכל את ערכה כשהיא לעצמה בתור מוסד ראוי ועתיד להיות בימה עליונה למחשבה הלאומית־העברית – – – בועידת וינה נפלו אמרים אחדים, כבירים וכבדי־תוכן, אשר עוד זמן רב יהיו ענין לענות בהם ואשר את תוצאותיהם, לכשיגיעו לידי מעשה, אין לשער. כאן נשמעה הבקורת על כל יסודה של שיטת החינוך הישנה והוצגה הפרובלימה של ערך העשיה לעומת הידיעה, עבודת־השרירים לעומת עבודת המוח בגידול הבנים, פרובלימה פותחת אפקים חדשים ורומזת למרחב חדש בחיי הלאום בעתיד. מכאן יצא קול־הקריאה לכינוס חדש של ספרות ישראל כל הזמנים, כינוס על דרך ה”חתימה" ו“הגניזה”, שנהגו קדמונינו בתקופות שונות, שיכשיר את העם להבנת עברו ומקורות־רוחו במידה יתרה, יפדה את פקדונינו הרוחניים בכמה לשונות זרות וז’רגונים וישיג יחד עם זה את הסנקציה של העם לספרות החדשה. כנגד זה נשמע בועידה גם קול־הקריאה לטיפוח מיוחד של הספרות החדשה. כנגד זה נשמע בועידה גם קול־הקריאה לטיפוח מיוחד של הספרות החדשה, בעיקר – הספרות היפה, לעשותה עשירה ורבת גונים, באופן שתעיד על כשרונות־היצירה החיים וקיימים גם עתה בעם ותהי לכוח מושך לדור הצעיר, בהספיקה לו מזון רוחני לפי טעמו ותביעותיו האסטטיות, ואין שתי הקריאות האלו סותרות זו את זו, אלא ממלאות ומשלימות.

הועידה שמעה גם הרצאות על מצב התרבות והתנוּעה העברית בארצות שונות, וקבלה החלטות מסוימות בנוגע להסתדרות ולאפני העבודה בימים הבאים. זהו ערכה המעשי של הועידה במובן המצומצם של המלה.

מנקודת ההשקפה ההסתדרותית יש לזקוף על חשבון ועידה זו גם דבר ההחלטה לאחד ולספח את כל המוסדות העבריים אל ההסתדרות, לא רק אגודות הנוסדות בכוונה תחילה לשם העבודה לשפה ולתרבות העברית, אלא גם כל מוסד שהוא, הקשור באיזה אופן על פי עצם פעולתו עם העבודה הזאת, הרי הוא ממילא חלק של הסתדרות ואין הוא צריך אלא להביע את חפצו להספח אליה ולהתחייב לשלם לה אותו התשלום הקטן, שנקבע סימן להתאחדות".

הכרוז נגמר בקול לקריאה אל כל ההסתדרויות ולכל אדם משיראל המכיר במטרות ההסתדרות – “לתת יד להסתדרות העברית ולעזור לחזוקו ולחדושו של בנין העם על יסודות התחיה, בהתאם למטרותיו ההיסטוריות הגדולות ולחיים החדשים המתרקמים לפניו”.

הועד המרכזי, שישב בברלין המשיך את פעולתו בהתאם להחלטות הועידה. הוצא דין וחשבון של הועידה העברית בוינה, כמו כן תקנות ההסתדרות ותכנית העבודה של המרכז. בהרבה ארצות ומדינות התנהלה עבודה תעמולתית־אִרְגוּנִית מטעם המרכז.

רושם כביר בגולה עשה גילוי הדעת של המרכז בקשר עם החלטת הקורטוריון לקבוע בתכניון שבחיפה ובבית הספר התיכוני שעל ידו את השפה הגרמנית בתור שפת רואה לכל הלימודים. (חברי הקורטוריון הציוניים יצאו ממנו לאות מחאה). בגילוי־דעת זה קורא הועד המרכזי את האינטליגנציה העברית בארץ־ישראל לקבוע את יחסה הנכון לגזרה, שגזר הקורטוריון על החינוך הלאומי ולהגן על כבוד שפתנו המחולל ועל עתידה של התרבות העברית. “יהיו נא הלוחמים בארץ־ישראל בטוחים בסיועם של אחיהם בחוץ לארץ, של כל אחיהם, שאינם רואים את השפה העברית כמין כתובת על קברות העבר, אלא כחלק מן ההוה החי והעתיד”.

ההסתדרות פרשה את מצודתה על כל ארצות הגולה, אבל בעיקר ריכזה את פעולתה במדינת רוסיה, שבה עמקו ונסתעפו בעיקר שרשי התנועה התרבותית. הדה הכביר שנשמע בועידה הוינאית, עלה גם בכינוס חשוב אחר, ועידת ציוני רוסיה, שהתקיימה בוינה, ערב הקונגרס הציוני.

אחרי הועידה השניה לשפה ולתרבות העברית שנתכנסה בוינה, בפרוס הקונגרס הציוני האחד עשר, נתקיימה בוינה ועידת ציוני רוסיה. חשיבות הועידה הזאת היא לא רק בזה, שבה תפסה שאלת התרבות העברית מקום בראש, אלא בעיקר משום שבה ניתן הביטוי הנועז הראשון לעמדה פרינציפיונית ועקבית בשאלת הלשון העברית והחינוך העברי בגולה. ראש המדברים בועידה היה זאב ז’בוטינסקי, שביסס בהרצאתו את השקפתו על התרבות העברית בגולה. ז’בוטינסקי דרש עקביות ושלמות בחינוך. אם הלשון העברית היא לשוננו הלאומית, הרי החינוך הלאומי צריך להיות עברי מהמסד עד הטפחות. בתי־הספר העממיים הקיימים – ה“חדר”, בית הספר הכללי בלשון המדינה עם לימודים עבריים בעברית ואפילו ה“חדר המתוקן” – כל אלה יש בהם משום הצלה פורתא, אבל אינם פותרים את שאלת בית־ספרנו הלאומי. ה“חדר” לכל טיפוסיו – אינו נותן את הפטוס של השכלה חילונית וביה"ס הכללי הוא כלי שרת של רוסיפיקציה. העברית צריכה להיות לא לימוד, אלא לשון הלימודים. בית הספר משריש בנפשות תלמידיו לא את הלשון שלומדים אותה, אלא את הלשון שלומדים בה, ודוקא את הלימודים הכלליים. הטיפוס הנורמלי של בית ספר עברי לאומי בגולה הוא איפא מוסד, שכל הלימודים, העבריים והכלליים כאחת, מן היום הראשון עד היום האחרון נלמדים בו אך ורק עברית. יוצא מן הכלל לימוד הלשונות החיות, ובעיקר – לשון המדינה וספרותה. כדי להשליט בחיינו את בית הספר העברי השלם, צריך שההסתדרות הציונית תייסד שורה של בתי ספר עבריים גמורים למופת. אם בראשיתם ימעט מספרם, ישגה מאד באחריתם.

בהרצאתו זו הציע ז’בוטינסקי לייסד הסתדרות מורים עבריים במדינה, אשר תעמוד על בסיס ההוראה העברית. המרצה הדגיש את הצורך להוציא ספרי קריאה וספרי לימוד עבריים לבני הנעורים. הרים על נס גם את ההכרח החיוני להשליט את הדיבור העברי בועידות ובאספות. אם קצרה ידנו לגזור על היחיד, הרשות בידנו להכריח את הנשיאות והמרצים, שלא ישתמשו בלשון אחרת אלא בעברית.

השקפתו העקבית של ז’בוטינסקי על החינוך העברי השלם עוררה התנגדות הן מצד הקיצוניים והן מצד הפשרנים שבמחנה העברי. ד“ר י. קלויזנר התנגד לדעותיו של ז’בוטינסקי מתוך היסוס לטשטוש ההכרה הציונית. יסוד ההכרה הציונית הוא, שעם־ישראל הוא משונה ונבדל מכל שאר־העמים היושבים על אדמתם ומדברים בלשונם, והבדל־הגוֹרל הלאומי גורר אחריו גם את הבדל היכולת הלאומית. אילו יכולים היינו להשיג בגלות מה שאפשר להשיג בארץ־ישראל, היינו באים לא אל הציונות, אלא אל ה”סיימיזם". אבל דבר כזה אינו בגדר האפשרות, כי אי־אפשר שהגלות תיהפך לציון. ואילו היה הדבר אפשרי, לא היינו נצרכים כלל לציון. ואף זאת: אם היהודי בגולה ילמד את כל הלימודים, לרבות את השימושיים, עברית, הרי קשה יהיה לו להתחרות בנוצרי, שלמד את הלימודים השימושיים בלשון המדינה.

אחרת לגמרי היתה התנגדותם של נ. סירקין וי. גרינבוים. שניהם דרשו להקציע מקום גם לאידית בבית־הספר, כדי שלא להקים מחיצה בין החניכים ובין העם. סירקין ראה בהשקפותיו של ז’בוטינסקי משום “אספורט של רדיקליות”. מצד אחד אין הלשון העברית – לדעתו – תריס בפני ההתבוללות, מצד שני – יש גם באידית משום גורם לאומי. גרינבוים חשש, שהחינוך העברי יקים מחיצה בין אבות ובנים ויעמיק את התהום בין עשירים ועניים. יקשה גם להשקיע כסף בבנין בתי ספר בגולה בשעה שיש צורך חיוני להשקיעו בארץ־ישראל.

הסופר יעקב רבינוביץ, שליח ארץ ישראל, הדגיש, שאף על פי שהוא יודע את ערך הפרוטות הנשלחות אל הארץ, תוותר ארץ־ישראל בחפץ לב על הסכומים, שהגולה תשקיע בבנין בתי הספר, כי עתידים הם לגדל פירות, שיהיו לברכה ולתפארת לגולה ולארץ גם יחד. אבל גם י. רבינוביץ הביע ספקותיו בהתגשמות הצעותיו של ז’בוטינסקי, ולא מפני הפרעה מבחוץ, אלא מתוך חוסר אמונה בציונים עצמם, אשר לא יעמוד בהם לבם לשלוח את בניהם לבית ספר לאומי גמור.

ז’בוטינסקי בנאום תשובתו השיג על טענות המתוכחים והעמיד את השאלה בכל חריפותה הפרינציפיונית. ניסח אותה בצורה של אלטרנטיבה: או עברית או ז’רגון – דרך ממוצעת אין. אי אפשר להציב גבולים ולומר: על כאן עברית; מכאן ועד כאן – ז’רגון; ומכאן ואילך – הלשון הזרה. השאלה העומדת לפנינו היא: איזו היא לשוננו הלאומית, שהיא צריכה להיות לשון תרבותנו מתחילה ועד סוף ושהיא משענתנו היחידה גם בבנין התרבות וגם בהגדרה העצמית המדינית. אנו הרואים את לשוננו הלאומית רק בלשון העברית, דורשים להסיר מעליה את כל הכבלים ולהשליטה בכל ענפי חיינו. השימוש בדיבור אינו – כדעת הז’רגוניסטים – אבן הבוחן ללאומיותה של לשון, שהרי אם נבוא לבנות את בתיה"ס על סמך הלשון, שבה מדבר העם, נהיה מוכרחים לבנות את בתי הספר שלנו לא רק במדינות שונות, אלא גם במדינה אחת ואפילו בעיר אחת בלשונות שונות, שבהן מדבר עמנו, זאת אומרת – שבית ספר לאומי לא יהיה לנו עד עולם.

הצעותיו של ז’בוטינסקי נמסרו לועדה מיוחדת, ששומה עליה לטפל בהן ולהביאן לפני הועידה. ד"ר קלויזנר הציע לקבל את ההצעות לא בתור דרישה מוחלטת, אלא בתור הוראה. ואולם ניידיץ הציע הצעה חדשה, שלא נידונה בויעדה ושעוררה בה התרגשות רבה. אל הסעיף הראשון של הצעת ז’בוטינסקי, הקובע “שההסתדרות הציונית שואפת ליצור בתי ספר עבריים לאומיים, שבהם יהיו נלמדים כל הלימודים גם העבריים גם הכלליים בעברית” – הוסיף ניידיץ: “אם אי אפשר יהיה הדבר, תבכר ההסתדרות הציונית את הז’רגון על פני הרוסית”. נגד הוספה זו יצא קלויזנר שהראה על הסכנה הכרוכה בתוספת־הצעה זו. דוקא מפני שהלשון הרוסית זרה לנו לגמרי ואין לה תביעות של לשון לאומית, אין לחשוש, שתיהפך לסורוגט של לשון לאומית. מה שאין כן הז’רגון, שיש בו מקצת לאומיות ומקצת יהדות, עלול להשתרש בהכרתנו בתור לשון לאומית, וכאן – החתירה העמוקה תחת שאיפתנו לשלמות. אבל הסברותיו של קלויזנר היו לשוא: הוספת ניידיץ העמדה להצבעה ונתקבלה ברוב דעות.

מלבד ההצעה הנזכרה נתקבלו בועידה גם ההצעות הבאות:

1) נוסד משרד לעבודה תרבותית. תעודותיו של המשרד הן:

א) לסייע סיוע אקטיבי לייסוד גני־ילדים ובתּי ספר למתחילים למופת, שלשון הוראה והשימוש בהם תהיה הלשון העברית;

ב) לדאוג לייסוד הסתדרות למורים המודים בעיקר ההוראה בעברית;

ג) לדאוג להוצאת ספרי־קריאה לבני הנעורים;

ד) לטפל בהפצת הדיבור העברי.

2) ההסתדרות הציונית עובדת בהסכמה עם “ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית” ושאר ההסתדרויות העובדות במקצוע התרבות העברית.

3) בנוגע לשפת הועידות של ציוני רוסיה מודה הועידה בזכותם של הצירים היחידים לדבר בכל הלשונות, אלא שהיא קובעת את הלשון העברית ללשון הנשיאות וההרצאות. תמצית ההרצאות, ההצעות שמעמידים למנין והתיזות תתורגמנה בשעת הצורך גם ללשונות אחרות.

הועידה של ציוני רוסיה, למרות הכיוון הרדקלי של ההרצאה הראשית, היתה ברובה פשרנית, וברוח זו נתקבלו גם החלטותיה. מבחינה זו אפינית עוד החלטה אחת שנתקבלה ע"י הועידה בדבר מפקד־העם הכללי ברוסיה, אשר קבעה את יחס ההסתדרות הציונית של שאלת לשון־ההרשמה. וזוהי ההחלטה: "משום שהועידה יודעת, שהלשון היהודית המדוברת היא השלטת בקרב המוני היהודים, לפיכך רואה היא צורך בדבר, שיעָשה כל הדרוש, כדי שעובדה זוֹ תמצא את בטויה הנכון במפקד הכללי העתיד להיות ברוסיה.

יחד עם זה מביעה הועידה את חפצה, שכל יהודי המשתמש בלשון העברית, יסמן לשון זו בתור לשון השימוש שלו".

לא עלתה על דעתם של הפשרנים החלטה זו עתידה להיות בכיה לדורות, ושתשאר בתקפה אפילו בעוד עשרים שנים, שהרי אותה עמדה תפסה ההסתדרות הציונית בפולין גם בשנת מפקד־העם הכללי בשנת 1931.

ואף על פי כן – גדולה היתה, בלי ערוך, חשיבותה של ועידה זו. כמה התקדמה התנועה העברית ברוסיה בדרכה מועידת מינס' עד ועידת וינה! בפעם הראשונה העמדה על הפרק שאלת השלמות העברית, ואם כי לא קבלה בועידה את פתרונה המלא, נהפכה לנושא חי של המחשבה העברית ושל ההגשמה העברית. הובלט ביותר הערך הלאומי של החינוך בעבודה התרבותית בגולה; הודגש בראשונה הערך המדיני של הלשון העברית; הוטעם הצורך להחיות את הלשון בשימוש הדיבור; והעיקר – המעשים והמפעלים הקטנים בשדה התרבות והחינוך הוארו באור האידיאל של עבריות שלמה ומלאה, בלי פשרות וּויתורים, בכל מקצועות החיים והיצירה.

במלחמת־הדמים העולמית נפגעה עבודת התרבותה עברית פגיעה קשה. הקשר הבין־ארצי בין חלקי התנועה העברית ניתק. הרכוש ההסתדרותי שנצבר וטופח בעמל לא אנוש במשך שנים – כחש ודלל. ואף על פי כן ידע הציבור העברי בארצות־החזית להגן על עמדותיו הרוחניות ולהמשיך כיד היכולת את העבודה התרבותית בהתאם לתנאים החדשים. למדרגה של התפתחות מזהירה הגיעה התרבות העברית דוקא ברוסיה אחרי המהפכה המדינית שהתחוללה בה בשנת 1917.

היהדות הרוסית, שהיתה מרותקת בכבלי ההגבלות והאיסורים של המשטר העריץ, נתעוררה וקמה ביום בהיר אחד והנה היא בת־חורין ככל שאר העמים של מדינת רוסיה. המהפכה המדינית עוררה בקרב העם היהודי את כל כוחות היצירה, שחונקו במשך דורות ע"י שלטונות מהלכות הרשעה. התנועה הציונית, שעוד אתמול עבדה במחתרת תחת מסוה הסתדרות אנונימית, נהפכה בין ליל לתנועה עממית שהכניסה אל תוך אפיקה הרחב את כל זרמי המחשבה הציונית לאירגוניה השונים. כל שנות קיומה של הציונות ברוסיה לא היו לה ימים של התעוררות לאומית ופתוס של יצירה לשם בנין הארץ, כימי הזוהר שבאו אחרי מהפכת פברואר. שכור חופש ונצחון התלכד רוב מנינה של היהדות הרוסית מסביב לדגל הציוני. הצהרת בלפור הלהיבה את ההמונים לעבודה מעשית למען ארץ־ישראל, את עשירי העם – להשקעות הון עצומות ואת הנוער הלאומי – לחלוציות ולהגשמה. גם התנועה התרבותית יצאה מתוך ד' אמותיה ותתפשט במהירות מפליאה בכל רחבי המדינה.

ב־23 לאפריל 1917 נפתחה במוסקבה בנשיאותו של הלל זלטופולסקי ועידת ההסתדרות להתפתחות השפה העברית (“חובבי שפת עבר”). בועידה השתתפו 200 איש. ח.נ. ביאליק הרצה על הנושא: “העם והשפה”, ש. פרסיץ – על פעולת “ועדה לבתי הספר”. אלתרמן והיילפרין – על גני הילדים, פינס – על בתי־הספר העממיים וח. גרינברג – על בית־הספר התיכוני. הועידה העמידה את פעולתה התרבותית־החינוכית על עיקר העבריות השלמה והעקבית (ז. אפשטיין הגין בועידה על עמדת עבריות פשרנית), וברוח זה נוסחו כל החלטותיה העיוניות והמעשיות. בה בועידה החלט להחליף את שם ההסתדרות “חובבי שפת עבר” ב“תרבות”. בה נתאשרה גם התכנית של “תרבות”. תעודות ההסתדרות לפי התכנית הן:

1) להפוך את הלשון העברית לשפת החינוך, התרבות והדיבור של העם העברי;

2) לעשות את יצירותיה של התרבות העברית לקנין כל העם

3) ולעזר להתפתחות היצירה הברית בכל מקצועותיה. האמצעים להשגת המטרות הנ"ל הם:

א) חינוך: ליסד גני־ילדים, בתי־ספר עממיים, מוסדות לעבודה ולמלאכה, מוסדות חינוך תיכוניים וגבוהים, שעורי ערב, סמינריונים למורים ולגננות, אוניורסיתות עממיות וישיבות.

ב) ספרות: לייסד הוצאת ספרים, עתונים, מאספים, ספרי לימוד ומכשירי בתי־ספר ולתמוך בקיימים.

ג) אמנות: לייסד תיאטרונים עבריים, בתי ספר לאמנות, לערוך תערוכות עבריות וכו'.

ד) הסתדרויות ציבוריות־תרבותיות: לייסד בתי־עם, קלובים, חדרי מקרא, ספריות], חברות לאספורט ולהתעמלות.

ה) ייסוד אגודות מורים, אמנים וציירים.

ו) ייסוד קופה לצרכי התרבות על יסודות ציבוריים־כלליים.

שפת ההוראה של כל המקצועות בבתי־הספר ושאר מוסדות החינוך של החברה – היא עברית, מלבד שפת המדינה ושאר הלשונות, הנלמדות ע"פ השיטה הטבעית.

החלטות מיוחדות קבעו את התעודה והאופי של גן־הילדים, בית־הספר העממי ובית הספר התיכוני.

פרוצס האירגון העצמי, שהקיף את התנועה הציונית ברוסיה לכל זרמיה וסיעותיה, הגביר את כוחה של התנועה העברית. בועידה השניה הארצית של הפרקציה הציונית העממית “צעירי ציון”, שנתכנסה בפטרוגרַד בחודש מאי 1917 הורצאה הרצאה מיוחדת (ח. גרינברג) על הלשון והתרבות העברית. אחרי ההרצאה התעוררו ויכוחים נלהבים בשאלת שפת ההוראה. האגף הסוציאליסטי (ריס, פּורטוגלוב) הגין על הלשון האידית, האגף העמלני (י. מרמינסקי, א. לוינסון) והדמוקרטי (א. ברודני) צידדו בזכות העברית. נתקבלו החלטות ברוח העבריות השלמה.

גם בועידה הציונית הרוּסית השביעית שנתקיימה בפטרוגרד סמוך לועידת “צעירי־ציון” העמדה שאלת הלשון והתרבות העברית בכל היקפה. יום כ"ט למאי הוקדש כולו לשאלות התרבות (“יום־התרבות”). את ההרצאה על התרבות הרצה א. דרויאנוב (במקום ח.נ. ביאליק שלא יכול לבא אל הועידה). הלל זלטופולסקי מסר דין וחשבון על פועלת ההסתדרות “תרבות”. לייב יפה הרצה על שאלת בתי־הספר. בהרצאתו הביע את הדעה, שעל הציונים לשאוף להבראיזציה של בית הספר; אולם אם נחוץ לבחור בין האידית ובין לשון זרה, עלינו לתת זכות הבכורה לאידית. השאלה האחרונה עוררה ויכוחים חריפים ולבסוף נתקבלה הצעתו של ל. יפה ברוב דעות של 222 נגד 123.

הועידה השביעית קבלה בשאלת הלשון והתרבות את ההחלטות הבאות:

מתוך הכרה שהלשון העברית היא הלשון הלאומית היחידה של העם העברי, שצריכה להיהפך ללשון החינוך, התרבות והדיבור של כל היהדות, מחליטה הועידה:

1) בכל בתי הספר ומוסדות החינוך של הקהילות היהודיות נלמדים כל הלימודים, חוץ משפות זרות, בשפה העברית;

2) העברית – היא השפה הרשמית של כל מוסדות העם היהודי;

3) על חברי הסתדרות הציונית מוטלת החובה לממש את העיקרים האלה בקהילות היהודיות ובכל המוסדות החינוכיים והציבוריים.

בשביל בתי־הספר, שמטעמים שונים אי־אפשר להגשים בהם את העיקרים הנ"ל, קובעת הועידה תכנית־מינימום דלקמן:

1) העברית נלמדת בבתי־הספר במידה שהבוגר ידע בלי קושי לקרוא עברית ולהביע בה מחשבותיו בכתב.

2) ידיעת תנ"ך ואגדה (במקור).

3) היסטוריה ישראלית.

במקרה, אם ההוראה בלשון העברית היא בלתי אפשרית מסיבות מקומיות או זמניות, זכות הבכורה לאידית על הלשון הזרה. הועידה מכירה את “תרבות” בתור מוסד אבטונומי בפעולתו הפנימית. כלפי חוץ מיוצגת “תרבות” ע“י ההסתדרות הציונית. גם הסתדרות “החלוץ” שנוסדה באותה שנה – כמעט בזמן אחד – ברוסיה הגדולה ובאוקראינה (חרקוב) נתנה דחיפה עצומה וחדשה להתפשטות הלשון העברית בדיבור החי. אבל בעיקר התפתחה העבודה העברית בכוחה של הסתדרות “תרבוּת”, שנגשה לעבודה רחבת־היקף ורבת־מעוף. ואמנם, במשך זמן מועט הגשימה “תרבות” את רובי תכניתה. בעזרת מרכז “תרבות” ותחת השפעתו נוסדו קרוב ל־200 מוסדות לחינוך, לספרות ולתרבות עברית. ע”י המרכז נפתחו בשנת 1917 60 גני ילדים בערים שונות, 3 גימנסיות עבריות (חרקוב, בקו וסַמַרקנד), סמינריון למורים באודיסה תחת הנהלתו של ד“ר מוֹהליבר, קורסים למורים עבריים בחרקוב תחת הנהלתו של א. כהנשטם, מכון לגננות עבריות במוסקבה תחת הנהלתו של י. אלתרמן, שעורי ערב להיסטוריה, לספרות עברית ולתלמוד (המרצים ד“ר ז. איישנשטט והעו”ד אשר גולק), שעורי־ערב לגדולים בערים שונות (מוסקבה, סרטוב ועוד), בתי ספר לילדי היהודים ההרריים ועוד.9 המרכז פתח ג”כ מחלקה בשם “אמנות” לשם הוצאת ספרי לימוד ומכשירים בשביל בתי־הספר וגם הוציא ספרים אחדים לצרכיהם.

אבל גם מחוץ ל“תרבות” התפתחה עבדוה תרבותית־ציבורית רחבה ומסועפת. במוסקבה הופיע העתון היומי “העם” בעריכתם של בן־ציון כ"ץ ומ. קליינמן. בעזרתו של ש“י וליקובסקי הוקם מוסד בלשני בשם “שפתנו”. בחוזר הראשון של המוסד אל הסופרים והבלשנים העבריים נתפרסמה תכנית פעולתו שעמדה להקיף 3 מקצועות־עבודה: 1) הוצאת ספרים, 2) קובצים בלשניים 3) וביבליותיקה לשונית. מחברי החוזר שאפו להכשיר על ידי זה את הקרקע לייסוד אקדמיה של הלשון העברית בגולה. על ידי המוסד הוצאו גם שני קובצי “שפתנו” בעריכת ד”ר י. קלויזנר.

הוצאת “שטיבל” רחבת־היד ובעלת השפע הוציאה בעריכת ד. פרישמן את 3 הכרכים הראשונים של “התקופה”, שלשה כרכים מלאים וגדושים, בעלי משקל ספרותי ומדעי ובעלי צורה מהודרת, שלא היה כמותה בישראל. אל אודיסה, שהוסיפה לטוות את חוט היצירה העברית, נתוספה עכשיו מוסקבה, אשר הכניסה את הרחבות הרוסית אל המולו"ת העברית. שני מרכזי היצירה העברית גידלו ספרות פריודית עשירה: “כנסת” (ח.נ. ביאליק), "משואות, “עולמנו” ( ד"ר גליקסוֹן), “דרכנו” (ה. זלטופולסקי), “הגנה” (היילפרין ואלתרמן), “שתילים”, “המשפט העברי” (ש.אייזנשטט), “רשומות” (א. דרוּיאנוֹב) וכדומה. ממרחקי הזוהר של רוסיה המחודשת רמז לתרבות העברית עתיד מזהיר של בנין ויצירה… אבל כל תקוותינו נשא הרוח. באה המהפכה הבוֹֹלשבית שעקרה מן השורש את פרי עמלנו וערערה עד היסוד את בנין תרבותנו.

פרק מענין בתולדות התנועה העברית הוא – צמיחת הסתדרות “המורה” ברוסיה ובאוקראינה. עוד בראשית ימי המלחמה, כשהתחילו להתרכז רבבות פליטים יהודים מערי ליטא ופולין ברוסיה המרכזית, הקימה “חברת מפיצי השכלה” מאות בתי ספר עממיים לילדי הפליטים. חברה זוֹ, אשר ייסדה לפני המלחמה בתי ספר עממיים ששפת־הוראתם היתה רוסית וקבעה שעות־מספר לעברית, נהפכה בשנוֹת החירום למבצר האידישאים, אשר השליטו תכנית אידישאית קיצוֹנית בבתי הספר של החברה ברוח ההחלטה הטּמבובית. (בטמבוב נתקיימה מועצת מורים שקבלה החלטה, שאידית היא הלשון השלטת בבית הספר היהודי החדש ושלטון האידית הוא בלתי מוגבל). בין האידישאים והעברים התלקחה מלחמה קשה. בראשה קמה חברת “חובבי שפת עבר”, אשר ריכזה מסביב לדגלה את הציבור הציוני, את המורים העבריים ואת רוב הפליטים, הורי התלמידים, אשר דרשו בית־ספר לאומי, אף על פי שהעמידו בזה בסכנה את לחם־חוקם, שהיו מקבלים מאת החברות הפילנטרופיות.

בשנת 1917 נגשה החברה החדשה “תרבות” שקמה במקום “חובבי שפת עבר” לעבודה רחבה בשדה החינוך הלאומי. באותו זמן כינסה “חברת מפיצי השכלה” בפטרוגרד ועידה כללית של כל מורי ישראל ברוסיה כדי לסדר את עיניני החינוך. אבל ועידה זו, שנתכנסה על יסוד “חוקי”־בחירה מיוחדים, אשר עובדו ע"י העסקנים האידישאים של החברה ושנתנה רוב בלתי חוקי למורים האידישאים, העמיקה שבעתים את פירוד הלבבות בין מורי שני המחנות והניעה את המורים העבריים להתבדל וליצור הסתדרות מורים עברית מיוחדת. תפקיד זה הוטל על הועד הזמני שנבחר בפטרוגרד ושקבע את מקום שבתו בחרקוב, תחת הנהלת זקן־הפדגוגים אהרן כהנשטם.

בחודש אב תרע“ז (1917) נתכנסה באודיסה הועידה הראשונה של הסתדרות המורים שבה השתתפו 137 צירים, באי־כחם של כ־1500 מורים עבריים מכל רוסיה. מצב־רוח של חג היה שרוי בועידה זו, אשר ריכזה את מיטב המורים והמחנכים של העם. הרצו בה: ח.נ. ביאליק על הלשון הלאומית והילד העברי, נ. פינס על יסודות בית הספר העממי, ד”ר י. מוהילבר על הדת בביה“ס, ד”ר י. קלויזנר – על ההשכלה מחוץ לבית הספר וכו'. ביאליק עמד בהרצאתו על שלמות החינוך העברי. “אנו דורשים – אמר המרצה – חינוך עברי שלם. דבר זה הוא צווי מוחלט, שאין מהרהרים אחריו; דרישה זו נובעת ממעמקי נפשנו ואין אנו יכולים לצייר לעצמנו חינוך מתוקן שלא בתחום הלשון העברית. אנו העבריים היודעים, שלשון וארץ הן מתנה הניתנת ע”י ההיסטוריה רק פעם אחת, אנו רואים את כל הכפילות הלשונית שבחיינו כקלקלה, כמום. וכל זמן שאנו מאמינים שיש תקנה למום, אנו צריכים להשתדל לרפויו". ביאליק הציע ארבע תקנות: א) החינוך העברי צריך להיות שלם בכל מדרגותיו – הנמוך, הבינוני והעליון; החינוך הנמוך בלי בינוני ועליון – אין לו ערך; ב) החינוך כולל גם את “לימודי החול גם את לימודי הקודש”; ג) חינוך מאוחד מצד הלשון העברית, שצריכה להיות שלטת בכל הלימודים; ד) חינוך אחד לזכרים ולנקבות.

ברוח זה דיבר גם המרצה השני, נ. פינס, שהוכיח, כי בבית הספר העממי, בניגוד להשקפות הרווחות, שפת הלימודים היא לא השפה המדוברת, אלא הלשון הלאומית. גם השוציים מלמדים בלשון זרה, גם הגרמנים מלמדים ב“הויכדויטש” ולא בדיאלקטים המובנים לילד. אנו צריכים לשאוף לאחדות הנפש של הילד, לאחדות העם העברי ולאחדות המורה.

ד“ר יוסף קלויזנר הדגיש את הצורך ליצור סביבה לאומית, שבלעדיה לא יתָכנו חיים עבריים שלמים. עם התרופפות הדת נולד ההכרח להגביר את היסוד הלאומי בסביבתנו. צריך להקיף את הילד בסביבה של פוליטיקה רוחנית. סביבה זו תיוצר ע”י הקמת הסתדרויות לאומיות רוחניות, חברות למוסיקה, התעמלות, טיולים חינוכיים, ספריות למורים ולתלמידים, מוזיאונים פדגוגיים, אויורסיתות עממיות, בתי ספר לשבתות וכד'.

ד“ר מוהילבר הרצה על ערך הדת בבית־הספר ודרש חינוך דתי, המתבסס על הנכסים ההיסטוריים־לאומיים של תרבותנו. לא לימוד־דת באופן דוגמטי, אלא חינוך המקנה לדור הצעיר את ידיעת כל הערכים התרבותיים־הדתיים, שיצר הגאון הלאומי. הנחותיו של ד”ר מוהילבר עוררו ויכוחים נלהבים מצד כמה צירים (אהרן כהנשטם, ד"ר ברוק ואחרים), שהתנגדו מטעמים שונים להכנסת הדת אל בית הספר. (“הדת הוא ענין פרטי”; “הדת מפרידה בין בני־אדם ומתנגדת למדע”; “המורים הצעירים אינם דתיים ואין להכריח את הצעירים שיעשו שקר בנפשם”). הכריעה דעת הרוב, שאין לקבל החלטות בשאלה זו, מפני שהדת איננה ענין הנחתך על ידי הצבעה. העם בעצמו יקח מהדת מה שדרוש לצרכיו. ומה שנוגע למורה, יעשה כל אחד לפי הוראת מצפונו.

א. כנהשטם הרצה בשאלות ההסתדרות ותעודות המורה.

בועידה זו הונח היסוד להסתדרות המורים העבריים בשם “המורה”. נבחר ועד מרכזי ובראשו העמד א. כנהשטם. מתוך הועד המרכזי הגדול נבחר ועד־פועל מצומצם (כנהשטם, ד"ר טשרנו, בייגל), שמקום מושבו היה חרקוב.

אופינית מאד להתעוררות הרוחות וההתענינות המרובה בתנועה העברית היא ועידה מיוחדת במינה, שנתכנסה במוסקבה בימי ועידת־המורים והיא: הועידה של התלמידים היהודיים ברוסיה. כמאה צירים באו אל כינוס זה, באי כוחם של עשרת אלפים תלמידים, שליחי הסתדרויות ציוניות שונות. מטרת הכינוס היתה – בירור השאלה של יצירת בתי־ספר לאומיים וקביעת הדרישות הלאומיות בבתי הספר הממשלתיים. לרגלי המבוכות הפוליטיות שפרצו במדינה לא נסתיימה הועידה. בשתי ההרצאות שנקראו בה, בא לידי גילוי בולט גידול התנועה הלאומית שהקיפה את מחנה התלמידים העבריים.

טרם הספיק הועד המרכזי לעשות את הצעדים הראשונים והנה באה המהפכה הבולשבית, אשר ביטלה בחדא מחתא את כל כיבודי התנועה העברית. ברוסיה הגדולה ההשתלטו מיד האידישאים בכוח האגרוף של הבולשביקים על החינוך והכריזו את העברית ללשון “קונטר־רבולוציונית”. אבל גם באוקראינה עצמה, שבה ניתנה ליהודים אבטונומיה לאומית־אישית, לא הוטב ביותר המצב של החינוך העברי, כי המיניסטרים היהודים (ביחוד ד"ר מ. זילברפרב), אשר לא יכלו לאסור באופן רשמי את ההוראה בלשון העברית, התחכמו לבלי לאשר את בתי־הספר, ששפת הוראתם היא עברית, בו בזמן שבתי הספר האידישאים נפתחו ונתאשרו בלי הגבלה. הרוחה באה בזמן שלטונו של ההטמן סקורופדסקי, בשנת 1918. הועד הפועל המצומצם עבר אז מחרקוב לקיוב, שהיתה למרכז התרבות העברית באוקראינה. אז נתכנסה בקיוב הועידה השניה של ה“מורה”, שהכריזה שוב על השלטת הלשון העברית בבתי הספר הלאומיים על אפם של עסקני־האבטונומיה האידישאים, שלא חדלו לחתור בחוגי הממשלה תחת הלשון העברית. נבחר ועד מרכזי, שמלבד חברי הועד המרכזי הקודם נכנסו בו ח. דובניקוב, י. הֶן ורוזנבלט.

הועד הפועל המצומצם נגש מיד לעבודתו: אחרי שאושר תקנון ההסתדרות נגש להוצאת הירחון הפדגוגי “המורה”, בא בקשר אירגוני עם סניפי ההסתדרות וכו'. אבל לא ארכו הימים ומהפכה חדשה התחוללה במדינה. סקורופדסקי הודח מכסאו ופטלורה לקח בידו את רסן הממשלה. האידישאים, שהיו קרובים לשלטונות האוקראיניים ושידעו – יותר מציוני אוקראינה – להחשיב את ערך החינוך, לא בדרו בשום אמצעים, כדי להשחיר ולהבאיש את העברים בעיני השלטונות ועסקני־החינוך האוקראיניים, מכל שכן שגם המיניסטר היהודי השלישי (ריבוצקי) והרביעי (קרסני) התנגדו לעברית.

ביחוד הורע המצב של החינוך העברי אחרי שנכבשה אוקראינה על ידי הבולשביקים. לפי החלטות שתי הועידות של “המורה” היו המורים העבריים חברים לאגודה מקצועית כללית ביחד עם המורים האידישאים, לשם הגנה משותפת על עניניהם החמריים; אגודת “המורה” הצטמצמה רק בענינים רוחניים בלבד. האידישאים, שידעו היטב את הכוח החיוני של האגודה המקצועית בימי שלטון הבולשביקים, החליטו להחניק בבת־אחת את התנועה העברית ובאספת חברים מיוחדה גזרו, שרק מי שיכיר בלשון האידית בתור שפת הוראה בבית הספר, יכול להיות חבר לאגודה המקצועית. המורים העבריים לא ראו דרך אחרת, אלא להפוך את “המורה” לאגודה מקצועית עצמאית ולהלחם בעד הכרת זכויותיה.

בינתים הוציאה ממשלה פקודה חדשה לבטל את כל האגודות המקצועות הלאומיות ולהקים במקומן אגודה כללית בין־לאומית שתקיף את כל עובדי מוסדות ההשכלה, למקטנים ועד גדולים. לשם יסוד אגודה זו נקראו למועצה באי־כוחם של כל עמי אוקראינה. גם העברים באו אל מועצה זו ודרשו זכות השתתפות בה. אבל האידישאים קוממו שוב את האוקראינים נגד דרישות העברים וברוב של דעות האוקראינים ובאי־כח הלשכה המרכזית הקומוניסטית נגד דעות הרוסים שהצביעו בעד נתינת זכות השתתפות לעברים (הפולנים נמנעו מהצביע), החלט לשתף את העברים במועצה רק בזכות של דעה מיעצת. העברים הסתלקו אז משיתוף פעולה באגודה.

בימי דניקין (1918) ניתנה לעברים האפשרות להשתתף באופן פעיל בשלטון האגודה הכללית. למרות שהשלטונות המדיניים נתחלפו פעמים אחדות, לא פסקו העברים מהשתתף בעבודת האגודה. אבל כשבאו שוב הבולשביקים והפכו את האגודה לכלי שרת של חינוך קומוניסטי אקטיבי, הסתלקו העברים בהחלט מהשתתפות בעבודת האגודה. אבל ימי ההסתדרות כבר היו ספורים: במהרה נתחדשו גזרות רעות וקשות על החינוך העברי, על הלשון העברית, על הציונות ועל “תרבות”. בתי־הספר נסגרו, המורים – מקצתם נתפזרו, מקצתם הסתגלו – תחת לחץ הרעב – לדרישות החיים, הרכוש של המוסדות הלאומיים החרם. בעקבות הגזרות באו רדיפות וענשים, והתנועה הלאומית והתרבותית פסקה, יותר נכון – ירדה מעל במת החיים אל מסתרי עבודת־המחתרת.

עם השתלטותם של הבולשביקים ברוסיה בא נחשול של הרס על התרבות העברית, שהביא אותה לידי חורבן ושיתוק גמור. העיקרון “חוץ מהיהודים” נשתמר בכל תקפו גם בארץ־המופת של ה“מהפכה הסוציאליתי”. בו בזמן, שהממשלה המועצתית ידעה לקרב את כל המיעוטים הלאומיים היושבים ברוסיה, לרבות את הגזעים המונגוליים והטטרים, – ע“י מתן זכויות אבטונומיות וע”י הכרת לשונותיהם בתור לשונות לאומיות רשמיות, הופקר המיעוט היהודי בתחילה – בידי “הקומיסריון היהודי” (“ייבקום”) שנוסד אחרי מהפכת אוקטובר על יד הקומיסריון לעניני הלאומים, ובסוף – בידי הסקציה היהודית (“יבסקציה”) על יד הקומיסריון לעניני השכלה.

את מהותם של “הייבקום” והסקציות היהודיות הגדיר הקומיסר היהודי ש. דימנטשטיין בועידה הראשונה של באי כח הסקציות היהודיות שנתקיימה בשנת 1918 במוסקבה.

”תפקידיהן של הסקציות הם: ראשית, לנהל תעמולה בקרב הפועלים היהודיים; ושנית – לממש את הדיקטטורה של הפרוליטריון ברחוב היהודי. תפקידנו העיקרי הוא – להוציא אל הפועל את כל מטרותיה של המפלגה הקומוניסטית. בתור אינטרנציונליסטים – אין לנו מגמות לאומיות, אלא מגמות מעמדיות פרוליטריות בלבד". ברוח הגדרה זו נתקבלה החלטה בועידה הראשונה לבטל באופן שיטתי את כל המוסדות הבורגניים של העם היהודי ברוסיה.

ואמנם, הקומיסריון היהודי הגשים את ההחלטה הנ“ל במלואה. בו בזמן שהממשלה המרכזית התיחסה עוד באופן ליברלי וסבלני אל המוסדות הלאומיים של המיעוט היהודי, הכירה בזכות קיומם ואפילו הקציבה להם תקציבים, לא חשכו הקומיסרים היהודים כל עמל ויגיעה, כדי להחריב ולהשמיד את המוסדות הלאומיים. הקומוניסטים היהודים הם הם שקוממו נגד היהדות הלאומית את הממשלה, שעד כה לא התערבה בכלל בתוך הענינים הפנימיים של היהודים. ראשונות לחורבן היו הקהילות היהודיות, שפוזרו באפריל 1919 ע”י הקומוניסטים היהודיים. לתרבות העברית והחינוך העברי היתה עדיין רוחה, אבל במהרה הקיץ גם עליהם הקץ. בשנת 1919 הוצאה פקודה, שלפיה הוכרה ללשון־האם של המוני־היהודים העמלים הלשון האידית. על סמך הפקודה הזאת נסגרו על ידי ה“יבסקים” הרבה בתי־ספר עבריים מיסודה של “תרבות” והוחרמו רהיטיהם ובניניהם. הועד המרכזי של “תרבות” במוסקבה הגיב מיד על תעלולי ה“יבסקים” והגיש תזכיר לקומיסר ההשכלה, לונצ’רסקי. בראיון שהתקים בעיר ירוסלב בין הקומיסר לונצ’רסקי וב“כ המרכז של “תרבות”, הרב ישעיהו מזא”ה, הביע הקומיסר את יחסו החיובי ל“תרבות”, דיבר בהתרגזות על מעשי הונדליות של ה“יבסקים”, הבטיח לברר את השאלה העברית בכל היקפה ותוך כדי דיבור צוה טליפונית לסניפי הקומיסריון להשכלה להפסיק את הרדיפות על השפה העברית ועל בתי־הספר העבריים¹. ואמנם, שאלת העברית נתבררה לפני הקולגיום של הקומיסריון להשכלה בנשיאותו של לונצ’רסקי. על “תרבות” ומוסדותיה הגינו הרב מזא"ה, דוד מירנברג, פרופ. צבי בלקובסקי וישראל קפלן, שהדגישו את היסוד החינוכי והלאומי של בית־הספר העברי ושל הלשון העברית המאחדת את כל העם ודרשו שווי־זכויות לעברית ולאידית ומסירת רשות־הבחירה של לשון ההוראה להורים. לונצ’רסקי עמד ברוחו על צד העברים, אבל היה יחיד בדעתו. עמדת הממשלה הרשמית קבלה את בטויה בתשובתו של פּוקרובסקי, ממלא מקומו של לונצ’רסקי, שהושפע על ידי היֶבסֶקים ודיבר ברוחם ובלשונם.

ב־30 לאוגוסט 1919 נתפרסמה בשבועון הקומיסריון להשכלה החלטה נוספת של הקולגיום של הקומיסריון להשכלה האומרת:

1.  להכיר, שהשפה העברית אינה שפת הדיבור להמוני העם היהודי ומשום זה אין לראות אותה כשפת מיעוט לאומי, ובנוגע להוראה דינה כדין סתם שפה זרה, שאינה בכלל השפות המדוברות בפי המוני העם בר.ס.פ.ס.ר.

2.  להכיר, שיש להפסיק מיד את הוֹראת השפה העברית בבתי הספר מהדרגה הראשונה, בתנאי שבראשית שנת הלימודים הבאה תודענה מועצות בתי־הספר באיזו שפה מן השפות המוּכרות בר. ס. פ. ס. ר למדוברות הן רוצות לנהל את ההוראה.

3.  להניח למתלמדים מהדרגה השניה – שהתחילו את לימודיהם בעברית, – לגמור את חוק לימודם באותה שפה בתנאי, שהתלמידים החדשים שיתקבלו לבתי הספר מהדרגה השניה יתחילו את לימודיהם באידית או בשפה אחרת המוּכרת בר.ס.פ.ס.ר למדוברת בפי המוני העם".

ההחלטות האלו ביטלו את בית הספר העברי והחינוך העברי ברוסיה המועצתית. העברית נאסרה בתור לשון הוראה. ואם כי לימוד הלשון העברית היה מותר להלכה, הנה למעשה הניפה ה“יבסקציה” את גרזנה על כל מה שהיה לו זיקה כל שהיא לעבריות. ביחוד התגברו הרדיפות על העברית בעטיה של הברית הקומוניסטית היהודית (“קומְפֶרְבַּנד”) באוקראינה, אשר הכריזה מלחמת־קודש על הציונות ועל כל המוסדות הלאומיים. בועידת באי־כוח הקומיסריונים היהודיים ו“היבסקציות” המקומיות, שהתקיימה ביוני 1919 במוסקבה נתקבלו החלטות, שדרשו לאסור את קיומם של מפלגות, הסתדרויות ומוסדות בורגניים לאומיים ושהכריזו את התנועה הציונית לתנועה קונטר־רבולוציונית.

כדי להחיש את מימוש ההחלטות האלו פנה ב־4 ליולי 1919 הועד הראשי של ה“קומפרבנד” בקיוב אל הקומיסריון לעניני פנים של אוקראינה בתזכיר, שבו דרשו הקומוניסטים היהודים מאת הממשלה להשמיד את התנועה הציונית ואת כל מוסדותיה התרבותיים והכלכליים. התזכיר ישאר לדורות בתוֹר מגילת־זועה של פרובוקציה ומלשינות². בתזכיר זה, המתאר בפרטות את מהותה ופעולתה ה“קונטר־רבולוציונית” של ההסתדרות הציונית, אנו מוצאים את הדברים הבאים על הסתדרות “תרבות”:

“… ביחוד מחזיקה ההסתדרות הציונית במוסדותיה התרבותיים־החינוכיים, המרוכזים כולם בחברת “תרבות”. התכנית הציונית בעבודתה התרבותית־החינוכית חסרה אפילו את הברק החיצוני הליברלי, שמפלגת ה”קדיטים" רגילה להתהדר בו. הפעולה הציונית מכוונת להגברת הרוח הקלריקלי בבית הספר היהודי. הציונים תומכים ביסוד הדתי בבית־הספר, שבלעדיו יתמוטט אחד מעמודי התוך של החינוך הנציונליסטי. בכל כוחותיהם הם שוקדים על הטיפוח המלאכותי של הלשון העברית המתה בבית הספר ודבר זה מזיק לתכנו התרבותי הכללי של בית הספר ולשפת המוני היהודים העמלים. בשדה התרבות והחינוך לא שינתה ההסתדרות הציונית את כיוון עבודתה ולפעמים יעלה בידה להשמיד את הניצנים הרכים של התרבות הסוציאליסטית, פרי התנועה הפרוליטרית היהודית בעשרות השנים האחרונות. – – – ומשום כך יש הכרח מוחלט לא רק לאסור לגמרי כל פעולה על המפלגה הציונית ועל ועדיה המרכזי והמקומיים, אלא גם לסגור את כל מוסדותיה של המפלגה, את הסתדרויותיה הכלכליות, התרבותיות והחינוכיות“. התזכיר נחתם ע”י מ. ראַפס וחבריו, באי כוח הועד הראשי של ה“קומפרבנד”, א. צ’סקיס, מ. לויטן, י. לבקובסקי, י. פרנקל, ג. רוחקין, ב. אורשנסקי.

בתור תשובה לתזכיר זה שלח טלגרפית קומיסריון הפנים של אוקראינה פקודה לכל הועדים הפועלים (“איסְפוֹלקוֹמִים”) של מחוזות ופלכי אוקראינה, שעל פיה נתפרקה ההסתדרות הציונית עם כל הפרקציות שלה, וכמו כן חברת “תרבות” והוצאות הספרים הציוניות. הרכוש של ההסתדרויות והמוסדות הוחרם ונמסר לרשות ה“איספולקומים” על ידי הועדות הליקבידציוניות לעניני היהודים. התנועה הלאומית והעברית נהפכה לתנועה בלתי־ליגלית. התחילו ימי נסיון קשים של עבודה במחתרת. בקרוב כבו זיקֵי התקוה האחרונים להטבתּ המצב. ליהדות הלאומית נכונו שנות עמל ויסורים שלא ידעום אבותינו.

עם שקיעת תרבותנו הלאומית ברוסיה התחיל עולה שמשה בפולין, שנמצאה בשנות 1918–1914 תחת שלטונו של הכיבוש הגרמני והאוסטרי. המאמצים הציבוריים, שהתרכזו בשנות המלחמה בשמירת הקיים, בקשו לאט־לאט דרך להרחבה.

אף על פי שהמושלים החדשים באו להשליט בפולין את לשונם ותרבותם והתנגדו לבתי־ספר ששפת ההוראה שלהם עברית, נוסדו במשך הזמן במקומות שונים בתי ספר עממיים ותיכוניים עבריים שלמים. הפּעולה התרבותית־החינוכית התנהלה בעיקר בערי ורשה ולודז, שבהן היה מרוכז מיטב הכוחות הרוחניים והתרבותיים של היהדות הפולנית. המרכז הציוני בורשה ניהל מלבד עבודתו המפלגתית גם עבודה חינוכית רחבה שנמצאה ברשות הקורטוריון. מערכת “הצפירה” שהופיעה אז בתור שבועון טיפלה במידה רבה בשאלות התרבות המעשיות. לגידולה ולהרחבתה של התרבות העברית סייע גם שיתוף הפעולה של כל הזרמים הציוניים במסגרת של הסתדרות ציונית אחת.

אבל גם בערי־השדה הגדולות היו ניכרים סימני פעולה תרבותית עברית. בביאליסטוק נסגרו עם פרוץ המלחמה כל מוסדות החינוך העבריים וכמעט נמחו כל עקבות התנועה העברית. רק בשנת 1915 נפתחו קורסים עבריים לגדולים, שהתקיימו שלוש שנים. מיסדיהם היום ש. רבידוביץ, א. י. שפירא וא. שקולניק. במשך שנות קיומם נתחנכו בהם 1200 צעירים וגם בוגרים. הקורסים האלה ריכזו סביבם את כל העבודה התרבותית. מהם נסתעף המוסד “חלוצי שפת עבר” שהועיל הרבה להפצת הלשון העברית והדיבור העברי בעיר ובסביבה.

ראוי לציין שבית הספר העברי השלם הראשון הוקם, בימי הכיבוש הגרמני, בעירה גוניונדז (מחוז ביאליסטוק) בשנת 1916. הכובשים דרשו ממורי בית הספר להנהיג בתור לשון הוראה את השפה הגרמנית, אבל המורים לא נשמעו לפקודה. המורים נאסרו לזמן מה, אבל עמדו במריים ונצחו. בית הספר העברי השלם השני נוסד בשנת 1917 בקרינקי (מחוז גרודנה), המשמשת מרכז לתעשית עור. הפוֹעלים היהודים שנמצאו תחת השפעה ה“בונד” נלחמו בביה“ס העברי ואסרו על חבריהם לשלוח את בניהם לבית הספר העברי, אבל הללו לא נשמעו להם ושלחו מכתב־תודה להנהלת בית הספר העברי, שבו נאמר בין השאר:…”אין אנו רואים, שחינוך בנינו בבית הספר העברי יפריע להם להלחם את מלחמת המעמדות במקרה אם יהיו פרולטרים כמונו"…

בשנת 1918 התקיימה בביאליסטוק הועידה הציונית הראשונה (ועידה חשאית בהשתתפות המונית) של ציוני ליטא הפולנית, הידועה בשם “ועידת חבל ליטא־נגב”. בועידה זו נוסדה ע“פ הצעתו של ש. רבידוביץ, שהרצה בה על התרבות העברית, קרן לתרבות עברית. בכספי הקרן הזו נוסדו – ימים אחדים לאחר המהפכה הגרמנית – ביה”ס העממי העברי הראשון בביאליסטוק, כמה בתי־ספר בסביבה, שעורי השתלמות למורים ועוד.

יותר פעילה היתה העבודה העברית בוילנה. הגרמנים כבשו את וילנה בספטמבר 1915. עם ראשית הכיבוש נפסקו בה לגמרי החיים הרוחניים. מכל מוסדותּיה החינוכיים והתרבותיים לא נשארו אלא הספריה הגדולה ע"ש מתתיהו שטרשון והספריה של “חברת מפיצי השכלה”, שתיהן בלי אמצעי קיום.

קבוצת עסקנים לאומיים ובראשה ד"ר יוסף אפשטיין יסדה בשנת 1915 את הגימנסיה העברית הראשונה בארצות הגולה. על יד הגימנסיה נוסדו ועדות למקצועות שונים, לעיבוד מונחים וקיצורי ספרי לימוד, שחסרו אז לגמרי. בצוק העתים ההן יכלה הגימנסיה להתקיים רק בכוח התמיכה של הועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית שנמצא אז בברלין.

את המקום החשוב ביותר בתנועה העברית בוילנה בימי הכיבוש תפסה מפלגת “צעירי־ציון”, שריכזה בתוכה את הכוחות היותר פעילים ומסורים ל“תרבות”. בסוף שנת 1915 יסדו צ“צ שיעורי־ערב לגדולים, שנתבקרו ע”י 800 תלמידים. באותו זמן נוסדו גם שני בתי־ספר עממיים. בולינה התקיים בשנות הכיבוש גם בית־ספר עברי “יהודיה” (נוסד לפני המלחמה) ושני גני־ילדים עבריים. ע“י “צעירי־ציון” נוסדו גם קורסים פדגוגים להכשרת מורים שהתקיימו 8 חודשים. בראשית הכיבוש נוסדה הסתדרות מיוחדת של מורים עבריים, אשר יצאו לרגלי סכסוכים אידיאולוגיים מאגודת המורים המשותפת לעברים ולאידישאים. כל המוסדות האלה נתנו את הדחיפה לציבור העברי לעמוד על משמר החינוך העברי נגד המהרסים והמחריבים למיניהם. יחס הכובשים אל המוסדות העבריים היה שלילי בהחלט. ע”פ החוק של “אובּ־אוסט” (חוק הינדנבורג) צריכה היתה להיות שפת האם – שפת ההוראה בביה“ס ומשום כך אסרו ללמד עברית בביה”ס העממי. כשהיה בא המפקח הגרמני לבקר את בית־הספר, היה המורה העברי אנוס ללמד באידית. הנימוק הבלתי־רשמי היה, שהגרמנים ראו באידית אמצעי ל“גרמן” את בתי הספר.

להפצת התרבות העברית בוילנה סייעו מכתבי־העתים העבריים והם: “שאלות היום” – בעריכת מ. ב. שניידר (1917), הקובץ “מעת לעת”, בעריכת ש. ל. ציטרון (1918) וה“שבוע” בעריכת לייב יפה (1919).

החל משנת 1917 מתחיל אירגון הפעולה העברית, שהתנהלה עד עכשיו בתחום כל עיר ועיר ללא קשר הדדי במסגרת ארצית. הצורך החיוני לאחד את העבודה ע“י מגמה משותפת ודרכי פעולה מסוימים קבל את בטויו בועידה הציונית השלישית שהתקיימה באוקטובר 1917 (הועידה הקיפה רק 140 נקודות בשטח הכיבוש הגרמני). בועידה זו גולל ד”ר י. כהן בהרצאתו על “שאלת התרבות” וד"ר א. פרלמן בהרצאתו על “תכנית עבודת הקולטורה” את כל הפרובלימטיקה האקטואלית של תנועת התרבות. ההרצאות עוררו ויכוחים בעיקר בשטח לשון ההוראה בביה"ס. היו אחדים (הרב זלוטניק, גוטמן, סוקולקה) שדרשו להכניס אידית בתור לשון הוראה. הויכוחים נגמרו בנצחון הכיוון העברי. נתקבלה החלטה האומרת:

" בהכירנו שהשפה העברית היא השפה הלאומית היחידה של העם העברי, מחליטה הועידה השלישית של הציונים בפולין, כי בבתי הספר של הקורטוריון הציוני מוכרחת שפת ההוראה להיות רק השפה העברית. באידית משתמשים רק בתור שפת עזר שממנה צריכים לעבור בהדרגה אל העברית".

ביחוד הצטיינה באותה תקופה עבודת הקורטוריון הציוני (מחלקה מיוחדת לחינוך ולתרבות על יד המרכז הציוני), שתחתּ הנהלתו ופיקוחו נמצאו בשנת 1917 25 מוסדות חינוך ופיקוח בורשה ובערי השדה. הקורטוריון עיבד תכנית לימודים כללית לכל בתי־הספר, יצר מועצה פדגוגית שהשגיחה על בתי־הספר מבחינה פדגוגית, טיפל בהזנת הילדים וכדומה.

גם בועידה הציונית הרביעית (אויגוסט 1919) העמדה שאלת התרבות בכל היקפה. הרצאתו של ד“ר מ. ברודא “על העבודה התרבותית והחינוכית” עוררה ויכוחים חריפים. במלחמת השפות שנתחדדה בועידה זו, הופיעה הפרקציה העממית “צעירי־ציון” בתוֹר נושאת האוטרקויזם העברי־אידי נגד הפרקציה הרדיקלית “צעירי־ציון” ורוב הציונים הכלליים. הבדל ההשקפות על שלמות החינוך העברי קיבל את בטויו גם בויכוח בין ד"ר י. טהון וי. גרינבוים. ד”ר טהון דרש חינוך עברי שלם ועקבי, ללא ויתורים ופשרות; לעומתו הדגיש י. גרינבוים את הערך המלאים של האידית בתור תריס נגד ההתבוללות ודרש לשעבר את ביה“ס באופן אבולוציוני ע”י השימוש באידית בתור שפתּ־עזר. גם ד“ר ברודא נטה לדעתו של גרינבוֹים. הועידה החליטה ש”שפת ההוראה בביה“ס צריכה להיות השפה העברית” (החלטה ב'). “באותם בתי־ספר, שאי אפשר להנהיג בהם את העברית בתור שפת הוראה, צריכה השפה האידית להיות שפת־ההוראה, ואולם הלימודים העבריים צריכים להיות נלמדים בשפה העברית ולא פחות מי”ב שעות בשבוע" (החלטה ג'). הועידה הביעה גם את רצונה, “שבבית הספר עם שפת ההוראה העברית תתפוס השפה האידית מקום בתור לימוד”.

החלטות הועידה הרביעית ביחס להחלטוֹת הועידה הקודמת היו טבועות ברוח של פשרנות. לא בלי צדק דיבר ד“ר י. כהן על דבר “סכנת האוגנדה הרוחנית, אשר ריחפה על פני הועידה”. סכנה זו היתה בלתי נמנעת, כל זמן שהעבודה התרבותית היתה קשורה בהסתדרות הציונית, אשר כללה אז בתוכה את כל זרמי המחשבה הציונית, החל מהציוֹנים החרדים וגמור בפרקציה העממית צ”צ. לא יפלא שבעולם העברים הטהורים וביחוּד בחוגי צ"צ הדימוקרטיים והחבורה הרדיקלית התחיל מנסר הרעיון להפריד את עבודת התרבות מהעבודה הציונית וליחדה בהסתדרות מיוחדת. ההסתדרות הציונית שעמדה בפני עובדה של התפתחות מהירה ועצומה של החינוך העברי בפולין הרגישה בצורך ליצור משרד מיוחד לצרכי התרבות והחינוך העברי. לשם זה נוצרה בועידה הרביעית “לשכת החינוך והתרבות” שמתפקידה היה “לארגן את כל ענין בתי הספר העממיים והתיכוניים וליצור את כל מוסדות התרבות הנחוצים בשביל התפתחותם של החיים הלאומיים והתרבותיים, כמו כן לברוא יחסים בין החיים התרבותיים של יהודי פולין ובין מוסדות התרבות שבארץ ישראל” (החלטה ו'). הלשכה נגשה לעבודתה: יסדה סמינריון למורים עבריים בלודז, שיעורים לגננות ושיעורי השתלמות למורים עבריים בורשה ובלודז. מהגרעין ההסתדרותי של לשכה זו צמח כעבור זמן המרכז הראשון של ההסתדרות החדשה “תרבות”.

הלשכה קראה גם לשתי ועידות, ועידה של בתי הספר התיכוניים ושל מורי בתי הספר העממיים בפולין.

ועידת המורים העממיים נתקיימה בא' – ג' טבת תר“ץ (1919) והשתתפו בה כ־150 מורים. בועידה הרצו: ר. גוטמן וז. יפה – על “תפקיד בית הספר העממי העברי”, ד"ר ז. ביחובסקי – על “ההיגיֶנה בביה”ס העממי”, י. קצנלסון וי. אהרונסון – על “חובת המורה העממי”, ד"ר מ. ברודא ור. גוטמן – על “השתלמות המורה העברי” ומ. גרדון – על “הסתדרות המורים העבריים העממיים בפולין”. פעולות האירגון של הועד המרכזי שנבחר בועידה זו נפסקו לרגלי חדירת הבולשביקים לפולין.

בחודש יולי 1921 נתכנסו בורשה למועצה באי־כוחם של כל גלילות פולין, כדי לדון על מצבה של “תרבות”. במועצה זו החלט לגשת ליצירת הסתדרות מיוחדת “תרבות” ונבחר ועד מכין זמני, שעליו הוטל לכנס את הועידה הארצית הראשונה. יחד עם זה הוטל עליו ליצור קשר קבוע בין המרכז והגלילות, להוציא ירחון פדגוגי בשם “תרבות”, לייסד סמינריון למורים ולשכלל את הקורסים הפרבליים. הועד המכין הגשים את כל החלטות המועצה.

ביום ד– ז טבת תרפ"ב (1922) נתכנסה בורשה הועידה הארצית הראשונה במעמד 178 צירים מכל גלילות פולין. ועידה זו – הרבה מן החידוש היה בה בשביל המציאות התרבותית והפדגוגיתּ העברית בפולין. קודם כל יצרה הועידה את ההסתדרות העברית, שהיתה קיימת עד כה במסגרת ההסתדרות הציונית בצורה של מחלקה לתרבות, וממילא לא יכלה להיות נייטרלית במידה הדרושה. ההסתדרות החדשה פתחה פתח לרוָחה לכל ההסתדרויות העומדות על בסיס הלשון והתרבות העברית.

החיוב השני: הועידה לא טיפלה בשאלת הלשון, שנעשתה למוסכם העומד מחוץ לגדר הויכוח. תחת זה נגולו בועידה פרובלימות חדשות ודרכי פעולה חדשים ביחוד בשדה החינוך, בהתאם לדרישות החיים והמדע. שלוש הרצאות הוקדשו לשאלת החינוך, ומרציהם פרופ' פ. שניאורסון, ר. גוטמן ובייגיל לא הסתפקו בדברי הלכה בלבד, אלא הציעו הצעות מעשיות, שרובן ככולן נתקבלו ע" הועידה. הכנסת העיקרים של בית הספר העמלני לביה“ס העברי, הכנסת האמנות ומלאכת היד הן בתור לימוד, הן בתור אמצעי להסברת המקצועות, רעיון האמנסיפציה של הילד, העדפת החינוך על תיקונים דידקטיים וטכניים חיצוניים בביה”ס, שיתוף התלמידים בחיים הפנימיים של בית־הספר, גשירת גשר בין ביה“ס וסביבת הילד מחוץ לבית הספר, הטיפול המיוחד בילדים הדפקטיביים ע”י אמצעי הפדגוגיה הרפואית – כל ההחלטות־הסיסמאות האלו רעננו והתסיסו את המחשבה והמעשה הפדגוגי, שהיו כבולים בשיגרה המסורתית של ביה"ס הישן. אין צורך להדגיש, שבסביבת ההתעוררות הגדולה ורבת־המעוף ששררה בועידה נתקבלו כמה החלטות, שלא הוצאו עד עכשיו אל הפועל, בחינת “מזמור־שיר לעתיד לבוא”, כמו ייסוד בתי­־חינוך חפשיים למופת, הקמת מכון מיוחד לחקר הילד העברי או הקמת מוסדות מיוחדים לחינוך ילדים דפקטיביים. אגב, עבודה זו השייכת להסתדרויות של פיקוח ציבורי נתגשמה ברובה על ידי ההסתדרויות האלו. בין ההחלטות המעשיות יש לציין את עיבוד התכנית המפורטת והמקיפה של גן־ילדים, (24 סעיפים) המשמשת עד עכשיו כעין חוקה למוסד החינוכי היסודי הזה. הרבה מן האקטואליות, אם לא מן החידוש, היה בהצגת השאלה של ההשכלה מחוץ לבתי הספר (הרצאת ד"ר מ. קלומל) ושל ההשכלה הפרופסיונלית (הרצאת פ. שיפמן). על ידי קביעת המחלקה המיוחדת לעבודה תרבותית בקרב הסתדרויות־הנוער הקיימת עד עכשיו, רכשה ההסתדרות גורם ציבורי חשוב בשביל עבודתה, את הנוער, שנהפך מנשוא העבודה התרבותית לאחד מנושאיה הכבירים. לעומת זאת הבליעה הועידה בנעימה את החינוך לגדולים, אותה האנדרגוגיה (בניגוד לפדגוגיה) העברית, שעליה דיבר פרופ' פ. שניאורסון בהרצאתו.

בלתי מעשיות היו ההחלטות על ההשכלה הפרופיסיונלית, אשר הבליטו אמנם את הרצון הטוב של הועידה, אבל לא לקחו בחשבון את מידת היכולת של ההסתדרות וממילא נשארו החלטות של ניר.

אחת השאלות היותר בוערות בחיינו – היא, בלי ספק, שאלת הכשרת המורים, הכוללת גם את השתלמותם של המורים הותיקים גם את הכנת המורים החדשים נתקבלו החלטות על דבר ייסוד סמינריונים למורים ולגננות, כינוס ועידות פדגוגיות וכו'.

בועידה הורצו גם כן הרצאות על הספרות העברית (פ. לחובר) ועל האמנות העברית (ח. גרינברג). הרצאתו של לחובר נגעה בנקודה הכואבת של ההסתדרות “תרבות”, שנצטמצמה בתחום של עבודה פדגוגית־חינוכית בלבד ואינה דואגת לתרבות העברית במשמעותו הרחבה של המושג הזה. לחובר וגרינברג תבעו את עלבון התרבות העברית והיצירה העברית, שחוג השפעתן ופעולתן הולך ומצטמק מיום ליום בחיי הגולה. השאלה העמדה בכל עומק חריפותה ובכל יסודיותה, אבל לא מצאה הד בועידה. ההחלטות ע“ד הוצאת הספרים ע”י הסתדרות “תרבות” הבליטו שוב את המגמות החינוכיות הספציפיות של הועידה וחוסר ההכשרה הנפשית לנגוע בשאלת השאלות של חיינו הרוחניים, שהחינוך אינו אלא אחד מפרטיה.

בּין שאר השאלות נידונה בועידה גם שאלת המבטא העברי. ד"ר י. טהון דיבר בזכותה של ההברה הספרדית ודרש להשליטה בדיבור ובבתי הספר, וד"ר יעקב כהן – ביסס את יתרון ההברה האשכנזית על הספרדית. הועידה החליטה, שבמחלקות הגבוהות של ביה"ס וכמו כן בבתי המדרש למורים ולגננות צריכים להקנות לתלמידים את ידיעת המבטא הספרדי באופן שיוכלו להשתמש גם במבטא זה.

תשומת לב מיוחדת הקדישה הועידה לשאלת המצב הפוליטי והמשפטי של בית הספר העברי בפולין (הרצאת ד"ר טהון ומ. גרדון). בשורה של החלטות קבעה הועידה את תביעות העם היהודי מהשלטונות בשדה החינוך העברי והכריזה על מלחמה בעד מלוי הזכויות והתרבותיות שהובטחו לעם היהודי ע"י הקונסטיטוציה.

הועידה הראשונה של “תרבות” שמשה בחיי היהדותּ הפולנית נקודת מפנה אל תקופה חדשה, תקופת בנין של עבריות עצמאית. שלוש ועידות נתקיימו אחריה במשך השנים האחרונות, אבל כולן ינקו משרשה, ניזונו מלשדה. בועידה הראשונה הוקם שלד־הבנין, שנקרם עור ובשר בועידות הבאות. אל ועידה זו באה התנועה העברית הצעירה בפולין ברכוש תרבותי עצום: לפי הדין וחשבון של 29 גני־ילדים, 4 גמנסיות ו־4 בתי־ספר פרופסיונליים. בכל בתי הספר האלה לימדו 1019 מורים ומורות ונתחנכו 34,230 ילדים וילדות. התקציב השנתי של כל המוסדות האלה הגיע ל־750 מיליון מרק.

אל הרכוש החמרי הזה נצטרף בועידה רכוש רוחני כביר, והוא שיתוף האמונה בכוחות העצמיים וגילוי הרצון לשמור על הירושה אשר נשמטה בכוח הזרוע מידי היהדות הרוסית ולהלחם בעד השלטתה המלאה של העברית בחיים, בחינוך וביצירה העברית.

הועידה הארצית השניה של “תרבות” התקיימה בתשרי תרפ“ה (5–2 לאוקטובר 1924). הועידה נפתחה בנאום הפתיחה של ד"ר י. טהון. הרצו: א. מ. אוסישקין על ה”תרבות העברית בא“י ובגולה”, ד"ר י. טהון על “זכויות בית הספר העברי”, ד"ר ש. טשרנה על “יסודות עבודתנו החינוכית בביה”ס, מ. גרדון וי. גרויצקי על “דרכי עבודתנו ההסתדרותית” ושלמה שילר על “הקרן הקימת לישראל ובית הספר העברי”.

ועידה זו הדגישה ביותר את הפרובלימות המעשיות של בית הספר העברי והבליטה את גידולה והתפתחותה של התנועה העברית בפולין.

ועידה מיוחדת במינה נתכנסה במרץ 1927, והיא ועידת ועדי־ההורים של בתי הספר של “תרבות”.

בועידה זו שהתנהלה כולה עברית השתתפו 110 אבות ואמהות. הועידה היתה מכוונת בעיקר לשם אירגון ההורים ברוח הדרישות הפוליטיות של “תרבות” ביחס לבית הספר העברי.

הועידה הארצית השלישית של “תרבות” התקיימה בימי א – ג טבת תרפ“ח (27–25 לדצמבר 1927), בהשתתפותם של 350 צירים. הועידה נפתחה בתיאתרון “נובושצי” בנאום הפתיחה של ד"ר מ. קלומל. הרצו ז. ז'בוטינסקי על “ההשכלה והחינוך”, י. גרינבוים, על “המצב הפוליטי בבית הספר”, מ. גרדון – על “יסודות ביה”ס העברי בגולה”, ד"ר רוזנבוים – על “התנועה העברית והסתדרות תרבות”, י. גוטהלף – על “העבודה העברית והנוער”, י. פיכמן – על “הספר והספרות העברית בארץ ישראל” ואורינובסקי – על “ביה”ס העברי וקרן הקימת".

אם שתי הועידות הקודמות טיפול בעיקר בשאלות פדגוגיות, הקדישה ועידה זו רוב זמנה לבירור שאלות אידיאולוגיות וציבוריות.

בועידה קבלה ביטוי נמרץ ההתקפה על שיטת הדו־לשוניות החינוכית, שהונהגה ע"י ציונים אחראים, בתור שיטת חינוך לאומית. הועידה התריעה על הסכנה הצפויה לחינוך העברי השלם מצד מוסדות־החינוך החדשים הבנויים על יסוד האוטרקויזם הלשוני.

חדשה וחשובה מבחינה פדגוגית היתה החלטת הועידה בדבר הנהגת השיטה העמלנית בבתי הספר, בתור יסוד חינוכי, שצריך להכשיר את הדור הצעיר להגשמת רעיון התחיה המלאה ולהקמת עם עברי עובד בארץ ובגולה. בועידה הודגשה גם החשיבות המיוחדת של עבודת החניכים לטובת קרן־הקימת, בתור אמצעי חינוכי לשתף את הדור הצעיר בגאולת הארץ.

ואלו הן מקצת ההחלטות:

1.  הועידה הארצית השלישית רואה בכינוס של 350 ציר מכל ערי המדינה אות וסימן לרצון החזק התוסס בקרב הציבור היהודי הלאומי לנהל את מלחמתו הקשה בעד נצחון הלשון העברית ותרבותה בחינוך הלאומי היהודי ובכל מקצועות חיינו הציבוריים ומצהירה, כי רואה היא בביה"ס העברי את מוסד החינוך העברי השלם, ובלשון העברית ותרבותה את הפרספקטיבה ההיסטורית בשביל התגבשותו התרבותית של העם העברי בכל תפוצות הגולה.

2.  הועידה רואה בביה“ס העברי השלם את ביה”ס היחידי של התנועה ציונית והסתדרויותיה, את ביה“ס של התחיה הלאומית המבוססה על הקשר שבין העבר ההיסטורי ובין העתיד הנשקף לנו מתוך בנין ארץ־ישראל החיה והעובדת. הועידה רואה בכל הנסיונות והמעשים הנעשים ע”י ציונים אחראיים לייסד בתי־ספר דו־לשוניים, הן עבריים־פולניים והן עבריים־אידישאיים, החלשת העמדה הציבורית והפוליטית של ביה"ס העברי השלם ודורשת מאת הציונים והקבוצות הציוניות לבלי לכת בדרך של פשרות וויתורים ולבלי החליש בזה את מלחמת התנועה הציונית בעד נצחון החינוך העברי השלם בחיינו הלאומיים.

3.  בית הספר העברי השלם בגולה המתבסס על היסודות ההיסטוריים והמציאות העברית שואף להכשיר את הדור הצעיר בשביל תפקידו הגדול בשדה הגשמת התחיה המלאה והקמת עם עברי עובד בארץ ובגולה, מקנה לחניכיו את הערכים העבריים הכלליים מתקופת התנ"ך ועד ימינו אלה ואת הערכים האנושיים הכלליים בלשון העברית, מפתח באופן הרמוני את כל כוחות הגוף והנפש של חניכיו ושואף להשליט את השפה העברית גם בתוך החיים היום־יומיים של התלמידים.

4.  הועידה מדגישה את חשיבות השיטה העמלנית בשביל המטרות החינוכיות של ביה“ס העברי ומטילה על הועד המרכזי לסייע להקמת בתי ספר עמלניים, שיהיו חדורים ברוח הפדגוגיה המודרנית ומכוונים לרעיון תחית עם עברי עובד בא”י ובגולה.

5.  הועידה מדגישה את חשיבות העבודה לטובת הקהק“ל בבה”ס העברי בתור אמצעי חינוכי לשתף את הדור הצעיר בצורה מעשית בגאולת הארץ וברעיונות הקשורים בעיקרי הקהק"ל.

לשם שלמות התמונה של התנועה העברית בפולין נעמוד על פרטים אחדים של הועידה הרביעית שנתכנסה בכ“ח ספטמבר 1931. בועידה זו השתתפו 389 צירים מפולין הקונגרסאית, מהם: 95 צירים ב”כ “השוֹמר הצעיר”, 83 – ציוניים כלליים, 57 – רביזיוניים, 54 – “התאחדות”, 53 – מורים, 32 – “גורדוניה”, – 15 “החלוץ”.

ישיבת־הפתיחה היתה מוקדשה לכבוד המשורר ח. נ. ביאליק, שבא להשתתף בועידה. בהרצאתו על “הגולה וארץ־ישראל” הדגיש ביאליק את ערך המצוות המעשיות, שקיימו את האומה בגולה והגינו עליה בפני כל פורעניות וגזרות קשות. המשורר קרא לשוב אל התורה ולקיים את המצוות המעשיות ברוח תחיתנו הלאומית ובהתאם לדרישות החיים הנוכחים. נאומו היה משא־תוכחה על הציונים אשר צמצמו את מושג התחיה הלאומית וויתרו על קניני הרוח של האומה.

י. גרינבוים הרצה על מצב החינוך של בני ישראל בפולין. הדגיש את ההפסד הלאומי הנגרם ע“י חינוך הדור הצעיר בבתי הספר הממשלתיים, דיבר בגנותם של בתי־הספר התיכוניים (הפרטיים) הפולניים–יהודיים המזייפים את החינוך הלאומי והרים על נס את החינוך העברי השלם מיסודה של “תרבות” ההולך ומתפשט מיום ליום, אבל עומד לפני סכנת־ירידה מפאת מצבו החמרי הקשה. בסוף דבריו נגע גרינבוים בשאלת הספר העברי ותלה את סיבת אי־הפצתו לא בקורא העברי, אלא בסופר העברי, “השקוע במ”ט שערי העבר ואינו יוצר ברוח הזמן החדש, לפי טעמו ודרישותיו הרוחניות של הנוער העברי”.

בתשובתו על דברי גרינבוים, דיבר ביאליק על הספר העברי וערכו בחיי האדם בכלל ובחיי אדם מישראל בפרט.

“בגוֹלה – אמר בין שאר דבריו – נתחנכנו על הגבלות וצמצומים בשל תנאי חיינו המיוחדים. כל מה שאנו יוצרים אינו נזקף על חשבוננו, זולתי הספר. “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה יותר מד' אמות של הלכה”. בלשוננו נקרא לזאת: ד' אמות של הספר.

כל החיוני שיש לנו בגולה – מקור־יניקתו בספר העברי. בא“י הרי כל התרבות היא עברית, ואילו בגולה “אין לנו שיור אלא התורה הזאת”, כלומר, הספר העברי מכל הזמנים והדורות וגם דורנו אנו בכלל”.

בסוף הרצאתו פנה ביאליק אל הועידה בדרישה לארגן לגיון למען הפצת הספר העברי.

אחרי דבריו של ביאליק מילא נ. טברסקי, בא כוחה של הוצאת “שטיבל” בא"י, שמסר ידיעות על מצב הספר העברי ועל החברה החדשה “ידידי הספר העברי” העומדת להיוסד.

אחרי שתי ההרצאות קבלה הועידה החלטה המחייבת את חברי הסתדרות “תרבות” לייסד סניפים לחברת “ידידי הספר העברי” בכל מקומות מושבותיהם ולסייע באופן פעיל להפצת הספר העברי.

הועידה ארכה ארבעה ימים ודנה על כל השאלות האקטואליות של התנועה. בסערת הויכוחים הממושכים נשמעה גם הטענה הישנה, שה“מרכז” הצטמצם בשדה החינוך בלבד והזניח את שאר מקצועות העבודה התרבותית, שיש בהם כדי להפוך את “תרבות” לתנועה עממית רחבה. פרובלימה זו אינה חדשה בחיי “התרבות” הפולנית, ואף על פי כן – היא מחכה עדיין לפתרונה, ההולך ונדחה משנה לשנה תחת לחץ התנאים, שבהם נתון החינוך העברי בפולין…

חלק אורגני של תנועת “תרבות” בפולין מהוה פעולתה התרבותית של הסתדרות המורים העבריים.

עם התגברות התנועה העברית והִתְרבות המוסדות החינוכיים העבריים בפולין נתגבש הצורך להקים הסתדרות מורים עברית, אשר תדאג להכשרתו המקצועית של המורה העברי ותגן על צרכיו הפדגוגיים והפרופסיונליים. נפלא הדבר, שדוקא במדינה זו, שהצטיינה במסורתה הפדגוגית העברית ושבה פעלו פדגוגים ידועי־שם, כמו ש. ל. גרדון, פינס, י. אלתרמן, א. כהנשטם, ש. ז. פוגצ’וב פ. שיפמן וטשרנה – נתאחר ייסודה של הסתדרות־המורים. אבן־היסוד להסתדרות זו הונחה בשנת 1926 בועידת המורים שנתכנסה בבריסק. ראשית פעולתו של המרכז הנבחר היתה: יצירת קשר אירגוני בין המרכז והמורים, סידור הסכסוכים השונים שנגרמו ע“י חוסר מרכז מנהל, קבלת לגליזציה והעיקר – פתרון שאלת הקוליפיקציות (תעודות הכשרה מקצועית). ב־25 ליוני 1927 אושרה ההסתדרות על ידי המיניסטריון לעבודה. השאלה היותר בוערת, שבה נתקלה ההסתדרות בראשית ימי היוסדה ושחריפותה לא ניטלה עד היום הזה – היתה שאלת הקוליפיקציות. לפי פקודת הממשלה צריכים היו המורים העברים להמציא – החל משנת הלימודים 1928 – קוליפיקציות מלאות לשלטונות בית הספר. אבל בו בזמן שבשביל מורי המוסדות הממשלתיים נוסדו בכל עיר ועירה קורסים להשתלמות, סודרו בשביל המורים העבריים קורסים רק בשני מקומות, ודוקא בחדשי הקיץ הבלתי נוחים להשתלמות. מרכז המורים פנה לעזרת ה”מועצה הלאומית", ובהשתדלותה אצל מינסטריון ההשכלה עלה לדחות את הגזרה.

בסוף שנת הלימודים 28–1927 נתקיימה בורשה הועידה הראשונה של הסתדרות המורים והגננות. קביעת הזמן הבלתי־נוח לכינוס הועידה גרמה, שמספר צירי־הועידה היה מועט וממילא לא הצטיינה בתוצאותיה. אבל ועידה זו שמשה כוח דוחף לאירגון עצמי ולליכוד כוחות במסגרת הסתדרותית ארצית.

יותר פוריה היתה הועידה השניה של הסתדרות המורים והגננות, שהתכנסה ב22–21 לאפריל 1930. בועידה זו הונחו היסודות האידיאולוגיים־פדגוגיים של ההסתדרות.

את הועידה פתח יוה“ר של ההסתדרות ד”ר י. אהרונסון. אחרי נאומי־הברכה של באי־כוח המוסדות המרכזיים בורשה ואחרי קריאת אגרות־הברכה של ההנהלה הציונית בלונדון ושל מרכזי המורים ו“תרבות” בארצות שונות, הרצה ד"ר אהרונסון על “היסודות האידיאולוגיים והפדגוגיים של עבודתנו החינוכית”. המרצה עמד בהרצאתו על מושג החינוך העברי, (“חינוך אידיאליסטי, סינטטי ושלם”), על מטרות החינוך, על האמצעים להגשמת המטרות החינוכיות ועל הפעולה הדידקטית והחינוכית של המחנך.

מתוך הדו“ח של המרכז ניכר היה גידולה המודרג של ההסתדרות. מספר חבריה עלה עד ל600 איש, מספר סניפיה הרשמיים והבלתי רשמיים – עד 114. רוב חברי ההסתדרות הם מורי בתה”ס העממיים וגננות. עיקר פעולתו של המרכז היה – עבודה אירגונית, פדגוגית ופרופסיונלית ועזרה משפטית וחמרית לחברים. המרכז הוציא גם ירחון, את “דבר המורה”.

הועידה הארצית השלישית של ההסתדרות נתקיימה ב12–11 לנובמבר 1932. ועידה זו היתה מוקדשת בעיקר לחיזוק היסוד האירגוני של ההסתדרות. אחרי נאום הפתיחה של היוה“ר ד”ר אהרונסון, הרצו: א. גלמן – על “המצב בהסתדרות”, ר. מילנר – על “מצב המורה ואמצעי ההגנה”, י. שרייבמן – על “היסודות האירגוניים של עבודתנו להבא”, רפאל גוטמן – על “שאלת הקוליפיקציות” וד"ר צ. זהר – על “הברית העברית העולמית”.

הועידה קבלה שורה של החלטות אירגוניות, שמטרתן – לשמור על שלמות ההסתדרות, לחזק את משמעתה הפנימית ולקבוע את היחסים ההדדיים בין המרכז והסניפים. נקבעה תכנית פעולתה של לשכת־העבודה, המתנהלת על ידי הסתדרות המורים והסתדרות “תרבות” על יסודות פריטטיים. ההחלטות הפרופסיונליות קבעו את היחסים בין המורים והועדים, את יחס המרכז אל קואופרטיבות המורים (בדרך כלל – שלילי), את זכות העבודה של המורים בבתי־הספר של “תרבות”, את תנאי העבודה (גובה המשכורת) של המורה והמנהל ואת תנאי פטורי המורה. הועידה הטילה על המרכז להשתדל לפני השלטונות בדבר סידור הקוליפיקציות של המורים – על יסוד הצעות מעשיות שונות. בדבר עבודתה הפדגוגית של הסתדרות המורים החלט בין השאר:

1.  הועידה מאשרת בכל תוקף, כי רק ביה"ס מטיפוסה של “תרבות” הנותן לילד חינוך עברי שלם, מתאים לצרכיו הטבעיים והלאומיים של הילד והעם העברי.

2.  הועידה מתנגדת לכל הנסיונות של כוחות חיצוניים או פנימיים להכניס שינוי בתכנו או צורתו של ביה"ס העברי, וביחוד היא מצהירה, שלא תוותר על שפת ההוראה העברית של איזה מקצוע כללי שהוא;

3.  הועידה מציעה למרכז לאחוז באמצעים מתאימים, בכדי להרים ולשפר את המצב החינוכי והדידקטי של ביה"ס העברי על ידי שורה של ביקורים פדגוגיים, פגישות גליליות, ספריה מטולטלת, תערוכה וכו';

4.  הועידה מטילה על המרכז לטפל ביחד עם מרכז “תרבות” בעיבוד חדש של תכנית הלימודים העבריים על יסוד הנסיון, שרכש לו ציבור המורים.

5.  הועד המרכזי ביחד עם מרכז “תרבות” יגש לעיבוד רשימה של ספרי לימוד מתאימים ולאירגון עבודת החיבור וההוצאה של ספרי לימוד למקצועות שונים, וביחוד – למקצועות הכלליים.

הועידה הטילה גם חובה על המרכז לעבד תכנית מסוימה לתיקון מצב של גני־הילדים הירודים מבחינה חמרית ולטפל במצבם הפדגוגי.

הועידה הבעיה את יחסה החיובי ל“ברית העברית העולמית”.

התנועה העברית בגליציה המערבית מתרכזת בעיקר מסביב להסתדרות “תרבות”. לפני חמש שנים נעשה אמנם נסיון לאחד את פעולת הועד הגלילי של “תרבות” בגליציה המזרחית (לבוב) עם פעולת הועה“ג של “תרבות” בגליציה המערבית (קרקוי). עסקני “תרבות” בשני חלקי המדינה הציגו להם למטרה להקים מוסדות מרכזיים משותפים ולפתח עבודת הסברה ותעמולה בקרב הציבור היהודי בגליציה כולה. לשם מטרה זו נתכנסה בפרזַמישל ועידה ארצית, שבה השתתפו מלבד עסקני “תרבות” גם מנהיגי ההסתדרויות הציוניות, ב”כ הקהילות ועוד (סיון תר"ץ). הועידה שמשה הפגנה כבירה לתנועה העברית, אבל לידי תוצאות מעשיות לא הביאה. ההחלטות שנתקבלו בועידה נשארו על גבי הניר, וקרקוי ולבוב המשיכו כבתחילה את עבודתן המובדלת. אמנם העסקנים העבריים – רצונם כביר להוציא את העבודה העברית מן המיצר ולתת לה מעוף של תנועה, אבל כל נסיון בכיוון זה מתנפץ אל סלע המציאות המרה, והיא אדישות הציבור הציוני לגבי עניניה החיוניים של התנועה.

הועידה הגלילית האחרונה של “תרבות” בגליציה המערבית ושלזיה נתקיימה בחשון תרצ“ד, בהשתתפות נ. ביסרטיצקי וד"ר צ. זוהר. הועידה עוררה התענינות מרובה בשאלות התנועה והיתה תקוה, שמעכשיו תתחיל תקופה חדשה בתנועה העברית בגליציה. הועד הגלילי התאמץ בעיקר להגשים את החלטת הועידה בדבר פתיחת בתי ספר עבריים שלמים, שהיו עד כה זרים לגמרי לבני גליציה המערבית. אין לשכוח, שרוב ההורים היהודיים בגליציה שלחו את ילדיהם לבתי הספר של הממשלה, שהיו פתוחים לפניהם לרוחה בשנים שלפני המלחמה. בכדי לצאת ידי חובת חינוך לאומי, נוּסדו בתי ספר עבריים ללימודי היהדות לאחרי הצהרים, שבהם לומדים ילדים בגיל בית הספר וגם בוגרים – עברית, תנ”ך, היסטוריה, וספרות חדשה מ־5 עד 10 שעות בשבוע. בתי ספר כאלה קיימים עד היום ב־20 עיר ועירה בגליציה המערבית ובשלזיה, ובהם קרוב לשלושים מורים ואלף ומאתיים תלמיד ותלמידה. בשנים האחרונות נוסדו גם בתי־ספר דו־לשוניים (פולניים–עבריים). בגליציה ושלזיה קיימים כעת 9 בתי ספר כאלה, עממיים ותיכוניים. אל סוג זה של ביה“ס הדו־לשוני שייכים ג”כ בתי־הספר מיסודו של “המזרחי”, ששפת ההוראה בהם היא אידית. בנין בית הספר העברי השלם נתקל איפא בקשיים אין ערוך. לפי שעה עלה בידי הועד הגלילי להפוך רק במקום אחד בית־ספר דו־לשוני לבית ספר עברי שלם. (נובי־סונץ'). זוהי הפּירצה העברית הראשונה בחומת החינוך היהודי בגליציה. הוכשר הקרקע לחינוך עברי שלם גם בערים אחרות, אבל נחוצים מאמצים כבירים ובלתי־פוסקים כדי להתגבר על תנאי המציאות המיוחדת, שבהם נתון החינוך היהודי בגליציה.

אין ספק שגליציה יכולה לשמש כר נרחב לתנועה העברית. הציבור היהודי – לבו ער לצרכי התנועה. עם התגברות העליה לא"י הקיפה התנועה חוגי נוער רחבים. אבל כמו בכל הארצות נתקלה התנועה גם פה באדישות המנהיגים והעסקנים הציוניים הרשמיים המדברים רמות על התרבות העברית ואינם נוקפים באצבעם לטובתה. אין תקנה לתנועה העברית כל זמן שההסתדרות הציונית לא תשנה את יחסה אל התנועה העברית. שינוי כזה לא יבוא אלא מתוך התקפה נמרצה על פני כל החזית הלאומית.

זה 30 שנה קיימים בגליציה המזרחית קוֹרסים לעברית הידועים בשם “בתי ספר עבריים”. תלמידיהם מבקרים בבתי הספר הממשלתיים הכלליים ואך בשעוֹת אחה“צ לומדים הם עברית ומקצועות יהדות שונים ב”בתי הספר העבריים“. הפעולה נפסקה בתקופת המלחמה, רוב בתיה”ס נהרסו. ורק בשנים האחרונות התחילה שוב פעולת האירגון והבניין והעבודה מתנהלת כסדרה.

ביחוד גברה העבודה לאחר הועידה הארצית בלבוב, שהתקיימה ב־30 לדצמבר 1928. הועידה הניחה את היסוד להסתדרות “תרבות” ובחרה במרכז המנהל את עבודתוֹ עד עתה. בראשו עומד ד“ר מ. לֶזֶר, נשיא ההסתדרות, (מאוקטובר 1926) והמזכיר – משה ברניק (מדצמבר 1927). בועידה זו השתתפו שבעים צירים, שנבחרו על יסוד תרומות־”תרבות“, רובם (2/3) – מורים. בועידה הרצו: בא־כוח המרכז הורשאי מ. גרדון על מצב “תרבות” בפּולין, מ. ברניק – על מצב המרכז בגליציה המזרחית, פרופ. מלר על “מוסדות החינוך שלנו” וד”ר בארי על “העבודה העברית מחוץ לכתלי בתה”ס“. מלבד המרכז נבחרה גם מועצה פדגוגית לשם עיבוד תכנית הלימודים של בתי”ס העבריים ובחירת ספרי לימוד.

למחרת הועידה הארצית התכנסה ועידת המורים העברים, שבה השתתפו כ־50 איש. הועידה שהיתה מוקדשה כולה לשאלות פדגוגיות ואירגוניות, החליטה גם לחדש את “אגודת המורים” בלבוב.

עבודתו של המרכז התנהלה בכיוון של “חיפּוש דרכים”. דאגתו הראשית היתה: למצוא את הגורמים, שעליהם תשען העבודה העברית בקביעות; לקבוע דרכי־עבודה, שתאפשרנה לכל גורם למלא את חובתו, והעיקר לשתף בעבודת “תרבות” את העסקנים, המורים וההורים העבריים בגליציה למאמצים פעילים ופורים בשטח התרבות והחינוך העברי.

ב־1930 התקיימה בפשמישל ועידת העסקנים העבריים בגליציה המזרחית והמערבית שנזכרה לעיל. בועידה השתתפו 200 ציר מכל גלילות המדינה. הועידה התכוונה להפעיל את העסקן העברי ולהחדירו בהכרת ההכרח של פעוּלה שיטתית למען “תרבות” ומוסדותיה.

ב־1923 (12–13 ביולי) התקימה בנַדְבורנה בבנין העיריה פגישת מורים של בתיה“ס העבריים בגליציה. בפגישה השתתפו 40 מורים. נשיא ההסתדרות ד”ר מ. לזר ציין בדברי הפתיחה את תפקידי הפגישה והם: “העמקת היסודות של החינוך העברי ובירור שיטת הלימוד וההוראה”. לנשיאות נבחרו: פרנהוף, כץ, מרמלשטין, גרינברג, הופנר, פלֵשנר. מ. ברניק הרצה ע. ה. “מה מלמדות אותנו 30 שנות קיומו של ביה”ס העברי“, גרינברג – על “הוראת הלשון העברית והאורתוגרפיה בביה”ס העברי”. מסביב להרצאות התנהל ויכוח מקיף, בעיקר – בשאלות הפרופסיונליות של המורה.

מהחלטות הפגישה:

1.  פגישת המורים שמה לב להצעתו של הח' ברניק בדבר שינוי דרכי ההנהלה של בתי הספר העבריים שבגליל, אשר לפיה יש להעמיד את כל המוֹסדות תחת חסותה של “תרבות” לא רק במובן הפדגוגי, אלא גם במובן האדמיניסטרטיבי. הפגישה רואה בצעד הזה את הדרך היחידה להבראת מצבם של בתי הספר העבריים.

2.  פגישת המורים דורשת ממרכז “תרבות” בלבוב לסדר פיקוח על כל בתיה“ס הן במובן הפדגוגי והן במובן האדמיניסטרטיבי. הדברים נוגעים גם בבתיה”ס הנמצאים לע"ע תחת חסותם של ועדים מקומיים.

3.  הפגישה מחייבת את כל המורים שישימו לב להשתלמותם הבלתי־פוסקת ומקוה, כי מרכז “תרבות” בלבוב יאפשר למורים את השתלמותם בעזרת הוראות, חומר פדגוגי, ספריה נודדת, פגישות מורים, שיעורים לדוגמא ומושבות קיץ.

4.  הפגישה מחליטה, כי על מרכז “תרבות” בגליציה המזרחית לעשות את כל הצעדים הדרושים לפתיחת בתי־ספר עממיים במדינה.

5.  הפגישה מחליטה להחיות את אגודת המורים העבריים אשר נוסדה בשנת 1927 ומוסרת את סידור עניני האגודה לנשיאות “תרבות” ביחד עם ועדת־מורים.

6.  הפגישה אוסרת על כל המורים שבגליציה המזרחית קבלת משרה שלא ע"י מרכז “תרבות” ואגודת המורים.

פגישת נדבורנה אירגנה מחדש את אגודת המורים בגליציה המזרחית. לשם סידור העבודה הפנימית בקורסים והשתלמות המורים הוציא המרכז תכנית לימודים (שעובדה ע"י 10 מורים), הקים קורסים להשתלמות למורים, הוציא כרוזים, דפוסים, חוזרים וכו'.

לשם הפעלת הנוער ב“תרבות” הקים המרכז – בחורף תרצ"ג – מחלקת נוער, מורכבת מבאי כחן של 8 הסתדרויות־נוער. המחלקה לא הצטיינה בפעילות יתירה.

ב־1932 התנהל ב“דער נייער מאָרגען” (לבוב) פולמוס ממושך בשתי שאלות יסודיות של “תרבות” בגליציה. האחת היתה מכוונת לתכנו של ביה"ס העברי בגליציה. (בי"ס עברי שלם או קורסים), השניה – לשאלות אירגון (ההרכב של הועה"ג).

הויכוח התעורר לרגלי ביקורו של ד“ר צבי זוהר, המזכיר הראשי של “תרבות” בפולין, בלבוב ומשום עמדתם של באי־כח ה”התאחדות" בגליציה, שעזבו את הועה“ג מכיון שלא טיפל בייסוד בתי”ס עממיים עבריים שלמים. בויכוח השתתפו: ד“ר צבי זוהר, ד”ר מ. לֶזֶר, יהודה אייגס, ש. רוזנהק, נפתלי זיגל, משה בַּרניק, ישראל וינלז, י. אוֹפֶר, ש. נ. מיזלש ואחרים. אלה באו להוכיח לציבור, שיש הכרח ואפשרות להקים גם בגליציה בתי“ס עבריים שלמים דוגמת בתיה”ס שנוצרו בשטח פולין הקונגרסאית ואלה – שמסיבת התנאים הספציפיים בגליציה אי אפשר עוד להקים בשטח זה בתי“ס עבריים שלמים ויש להסתפק באירגון קורסים. בויכוח המקיף הובררו גם שאלות יסודיות אחרות של ביה”ס העברי: שאלות הריכוז בלימודים, שפה עברית ותוכן עברי, אוירה עברית בבית הספר ומחוצה לו, היסוד הארצי־ישראלי בלימודים וכו'.

הפּולמוס קיבל תכופות צורה חריפה והוקיע לעין כל את החיכוכים הפנימיים שבין מנהיגי “תרבות” בגליציה. אולם גם זה היה צעד חשוב קדימה בחיפוש הדרכים של “תרבות” בגליציה לקראת בי"ס עברי שלם.

בכסלו תרצ“ג החל להופיע בלבוב ביולטין של “תרבות” בגליציה המזרחית בעריכתו של ד”ר מ. לזר.

לריכוז הפעולה התרבותית ואירגונה סייעו במדה רבה הועידות המחוזיות שנתכנסו במדינה. ב־24 לינואר 1934 התקיימה בצ’ורטקוב הועידה המחוזית של עסקני בתי הספר והמורים העבריים; ב־4 לפברואר 1934 נתקיימה הועידה המחוזית של “תרבות” בסטניסלב, בנשיאותו של ד“ר מ. לזר. בהחלטותיהן ניתן חיזוק ליסודות האירגוניים והפדגוגיים של עבודת “תרבות” והם: סידור הפיקוח הפדגוגי, עיבוד תכנית־הלימודים, סידור הקוליפיקציות של המורים, ריכוז המוסדות הקיימים תחת הנהלת “תרבות”, יצירת קרן למושבות קיץ, ייסוד קורסים להשתלמות מורים, הכנסת עבודת קק”ל לבית הספר וכו', ועל כולם – ייסוד בתי הספר העממיים העבריים הראשונים, שמהם יתד ופנה לכל התנועה העברית בגליציה המזרחית. חוץ מהפעולות הנזכרות יש להדגיש גם את מאמצי המרכז הגליצאי להוציא עתון עברי לילדים. קיומה של במה ספרותית קבועה לילדי ישראל – הכרחי וגם אפשרי ביחוד בפולין, שבבתי ספריה מיסודה של תרבות בלבד לומדים למעלה מחמישים אלף ילדים.

בגליציה מופיע גם ירחון ספרותי “הסולל” בעריכת י. נתנאלי־רותמן. הירחון משמש כלי־מבטא של התנועה העברית במדינה.

התנועה הגליצאית עומדת בפני אפשרויות כבירות של עבודת־בנין וכיבושים בשדה התרבות והחינוך העברי. אבל כמו בכל פולניה כולה – גם עליה להתגבר על המסורת הפלילית של המנהיגים והעסקנים הציונים, המתנכרים לתנועה העברית ומזלזלים בעיקריה ובערכיה.

התנועה העברית בליטא

לידי מדרגה של התפתחות מזהירה הגיע החינוך העברי בליטא. במשך 15 שנים האחרונות הוקם בליטא מפעל עברי, שיוכל לשמש דוגמא לכל קיבוצי היהודים בגולה. הקיבוץ היהודי בליטא המונה כמאה וששים אלף נפש הקים ושיכלל במשך זמן קצר את החינוך העברי המשמש יסוד מוסד של התנועה העברית בחבל הבלטי.

הסיבות אשר סייעו להתפתחותו של החינוך העברי הלאומי בחבל זה היו:

1) היהדות הליטאית פחות מכל קיבוצי היהודים מסוגלת להתבוללות. יהדות זו ידעה לשמור על עצמאותה הלאומית הן בפני התרבות הרוסית לפני המלחמה הן בפני התרבות הגרמנית בתקופת הכיבוש.

2) בהקמת החינוך העברי הלאומי ראתה הממשלה בראשית שנות ההתהוותה של המדינה הליטאית תריס בפני השפעת התרבויות הזרות, הרוסית והגרמנית.

3) הלשון הליטאית ותרבותה הצעירה – ידן קָצרה לעמוד בהתחרות עם הלשון העברית ותרבותה העתיקה.

4) שגשוגה של התנועה הציונית וכיבושיה המדיניים בשנת 1917 נתנו דחיפה עצומה להתפתחותה של התנועה העברית בליטא.

שתי תקופות יסודיות אנו מבחינים בתולדות התפתחותו של בית־הספר העממי העברי בליטא: הראשונה – מראשית הוסדה של הממלכה הליטאית בשנת 1919 עד 1922 (שנת מתן־החוק של בתי הספר העממיים), תקופת הליברליזמוס הממשלתי, שבה נוסדו ושוכללו רוב בתי הספר העממיים, והתקופה השניה – מ־1922 עד ימינו עתה.

בתי הספר העבריים צמחו, כאמור, בימי האביב של האבטונומיה היהודית במדינה, שנושאיה היו: המיניסטר לענינים יהודיים שנתמנה על ידי הממשלה והמועצה הלאומית, שלא אושרה באופן פורמלי על ידי החוק. שני האורגנים הללו התאמצו להעמיד תחת הנהלתם את כל מוסדות־החינוך היהודיים, אבל התנגדות הממשלה שמה לאל את כל מאמציהם. הנצחון היחידי של מוסדות האבטונומיה היהודית היה – סיפוח הרוב המכריע של בתי הספר היהודיים לרשת בתי־הספר הממשלתיים. אין לשכוח, שמלחמה זו התנהלה בתקופה, שבה נמצאה עדיין המדינה במצב של התהוות והתגבשות, ללא מסורת וללא חוקים ונורמות קבועות בשטחי־החיים השונים. בכל עיר ועירה היו בתי־ספר שונים, שנבדלו זה מזה באפים ומהותם, בתכנית־לימודיהם ומספר מחלקותיהם. הגבול בין בי“ס עממי ותיכוני היה עדיין מטושטש. משטר מסוים ומתוקן בשדה החינוך התגבש בשנת 1922, כשהסיים הליטאי המכונן הוציא את החוק על בתי הספר העממיים. חוק זה שוּנה בסעיפים אחדים על ידי הסיים השני ב־23 למאי 5192. לפי החוק הזה מורכב ביה”ס העממי משתי מחלקות, ומקיף ארבע שנות לימוד. הלימוד בב“ס אלה הוא חינם וחובה על כל הילדים והילדות משבע שנים עד ארבע עשרה. הלימוד המעורב (“קוּאֶדוקציה”) לא נקבע מפורש בחוק, אבל למעשה הונהג בכל בתי הספר. שאלת הלשונות נקבעת ע”י שלושה סעיפים. לפי הסעיף התשיעי – שפת־האם היא לימוד־חובה. לפי הסעיף האחד־עשר – חובה ללמד בבתי־הספר עם שפת־הוראה בלתי־ליטאית – את שפת המדינה, החל משנת־הלימוד השניה, שש שעות בשבוע. הסעיף השנים עשר מרשה ליהודים להחליף בבתי־ספריהם את שפת־האם בשפה העברית. הסעיפים האלה נותנים באופן אמצעי את הרשות למיעוטים הלאומיים להשליט בבתי ספריהם את שפתם הלאומית בתור שפת־הוראה. החוק מרשה איפא ליסד בתי־ספר גם להסתדרויות וליחידים, ומוסר בידי הממשלה את זכות ההשגחה, מינוי המורים ופיטוריהם, קביעת תכנית הלימודים וסגירת בתי־הספר העוברים על תקנות מיניסטריון ההשכלה. ההשגחה נמצאת ברשות אינספקטורים ממשלתיים מחוזיים: הממשלה מכלכלת את בתי ספריה ומכסה את מלוא תקציבם. בתי הספר של מוסדות־האבטונומיה מקבלים מאת הממשלה רק תקציב חלקי, את תשלום המשכורת של המורים. את יתר ההוצאות מכסים בתי הספר באמצעיהם הכספיים. בשביל מספר תלמידים משלושים עד ששים נקבע מורה אחד, ואם גם הם מתחלקים לפי גילם וידיעותיהם לכיתות מספר. ששים תלמידים ומעלה מקבלים מורה שני, וביחס זה נקבע מראש מספר המורים בבה"ס הנהנים מתשלומי הממשלה. החוק קובע גם את ההכשרה המקצועית של המורה, והיא: תעודה של בית ספר גבוה (8 מחלקות) והשתלמות במקצועות פדגוגיים. בשנות המעבר הרשתה הממשלה לשמש בהוראה גם למורים מחוסרי הכשרה מלאה, אבל עכשיו היא עומדת בכל תוקף על מילוי סעיפי החוק.

שווי־הזכויות של בית־ספר העממי היהודי הוא, בלי ספק, תופעה חיובית ומרנינה, אבל מאידך גיסא אין שווי זה חל על חופש ההתפתחות הפנימית של בית־הספר היהודי. הממשלה מדקדקת כחוט השערה על כל תג ותג של החוק הפורמלי ואינה מתחשבת עם הסגולות והצרכים המיוחדים של בית־הספר היהודי, שיש לו מסורת של אלפי שנים ושתביעותיו לגבי הילד היהודי עולות על תביעות בית־הספר הממשלתי לגבי הילד הליטאי. חומר־הלימודים המוגדש בבית־הספר היהודי מצד אחד ומכסת התלמידים הגבוהה (מ30 עד 60) הכפוּפה למורה אחד מצד שני – הניעו את החברה היהודית לדרוש, שהממשלה תפחית בבית הספר היהודי את מספר התלמידים הכפופים למורה אחד ושתרשה למשוך כוחות־עזר לעבודת ההוראה, אבל הממשלה דחתה את הדרישות מתוך טעמים של חיסכון.

מתוך טעמים פורמליים דחתה הממשלה גם את דרישת היהודים למנות אינספקטורים יהודיים, שיוכלו לדון על מצב בתי־הספר לא מצד גלוים החיצוני, אלא מצד רוח חייהם ותכנית עבודתם הפנימים. דוגמאות כאלו אפשר להביא כהנה וכהנה. גם ליטא, כרוב ארצות אירופה המזרחית, מממשת עכשיו בבתי־הספר פוליטיקה של הלאמה, של ליטוי, של דיכוי הרוח הלאומית וקיפוח הלשון הלאומית לטובת הרוח והלשון הממלכתית. ובנידון זה – עומד הקיבוץ היהודי בליטא לפני נסיונות קשים, שתוצאותיהם תלויים בכוח עקשנותה של היהדות הלאומית הליטאית.

לשם שלמות התמונה של התנועה העברית בליטא כדאי להרים על נס את המאמצים הצבוריים של הקיבוץ היהודי בליטא בשדה התרבות והחינוך העברי. כבר בועידה העברית הראשונה שנתכנסה בקובנה בשנת 1926 באה לידי גילוי הנכונות המוחלטת של עסקני התנועה העברית להגן על החינוך הלאומי בפני שונאיו החיצוניים והפנימיים. ביחוד גדלה התקפתם האידישאים למיניהם, ובעיקר ה“פולקיסטים”, על בית־הספר העברי. האחרונים לא בדקו באמצעי מלחמה, וברוח היבסקציה הרוסית ניסו ע“י שיטנות וקיטרוגים לקומם את הממשלה הס־דית החדשה נגד בית הספר העברי. בשנאתם הקנאית לעברית עוררו ה”פולקיסטים" את מלחמת הלשונות בקונגרס התרבותי הכללי, שהיה קונגרס ליטאי טהור והיה מוקדש כולו לשאלות תרבות ליטאית בלבד. בקונגרס זה דרשו משטינינו ומקטריגינו היהודיים, שהממשלה תמשוך את ידה מ“הריאקציה הציונית” ותתן את התמיכה הממשלתית רק לבתי־ספר אידישאים. הקוֹנגרס החליט לבלתי התערב בעניניהם הפנימיים של יהודי ליטא וכל תעלולי האידישאים עלו בתוהו.

בתוך אוירה זו של מלחמה מדינית עקשנית בעד קיום בית הספר העברי נתכנסה בשנת 1926 הועידה הראשונה בליטא. ועידה זו שהשתתפו בה 270 צירים שמשה הפגנת־עם נהדרה נגד ההתנקשות של האידישאים על קדשי האומה. בנאום הפתיחה הדגיש יוה“ר של המרכז, מ. כהן, ש”ליטא היא מבצר העברית בגולה. זאת היא זכות היסטורית הכרוכה גם בחובות כבירים כלפי העברית“. הציר ד”ר רובינזון העמיד לעמוד הקלון את עוכרי־העם קטני הנפש, החותרים תחת העברית במסדרונות המיניסטורים ואין להם עוז להלחם גלויות לעיני כל העם. את הביסוס האידיאולוגי והפדגוגי של בית־הספר העברי נתן בהרצאתו ד“ר צ. פלדשטיין, שסתר את טענות המתנגדים למיניהם. הרצו גם ד”ר ברמן על “מצב העברי בליטא”, ד“ר רבינוביץ על “בית הספר העממי והכשרת המורה העברי”; ד”ר רובינזון על “המצב המדיני ובית הספר העברי; נתן גרינבלט על “המצב בספרותנו העברית” וד”ר א. רוזנפלד על “תנועת הנוער העברי”. הועידה שארכה 3 ימים שמשה מקור עיזוז ועידוד ללוחמי הלשון העברית והחינוך העברי; יחד עם זה – סייעה לביסוסו האידיאולוגי ושכלולו הפדגוגי של החינוך העברי, שהתפרץ לכיבושים חדשים ברחוב היהודי.

בועידת “תרבות” השניה בשנת 1927 ניתן ביטוי להעמקת העבודה ולגיבושה. נמתחה ביקורת על שיטת החינוך, על המורים העבריים, על הנוער העברי. במקום ההפגנה באה המעשיות והדאגה לשמירת הקיים וביסוסו. חידוש רב ערך היה – ההשתתפות הראשונה של הסתדרויות הנוער בועידה. הוקצע בה מקום חשוב לשאלת הנוער העברי וה“בוגר” העברי, ליצירת המשך של סביבה עברית בשביל גומרי בתי הספר. החלט לייסד הסתדרות בוגרים עבריים, וכמו כן – לסייע סיוע פעיל לעבודת הסתדרויות הנוער.

נתקבלו גם החלטות על הפצת הספר העברי, על ייסוד “ברית דוברי עברית” ועל היחס החיובי לייסוד ה“ברית העברית העולמית”.

ועידת “תרבות” בשנת 1929 שמשה מאורע כביר־ערך בחיי התנועה העברית בליטא. בועידה השתתפו 237 צירים ובאי־כח הממשלה, העיריה, העתונות, הספרות והאוניברסיתה הליטאית. השתתפותו של נ. סוקולוב בועידה הוסיפה לה הוד ושאר־ערך בעיני היהדות. אף ועידה זו נצטיינה ברוח של מעשיות. הרצו בה ד. ליפץ ד“ר ברמן על שאלות ההסתדרות, ד”ר שפירא – על הקואופרטיב להפצת הספרים, ד"ר י. פרידמן – על משרד לאמנות, נ. גרינבלט – על העתונות והספרות העברית.

הועידה החליטה בין השאר: לפנות אל הממשלה בדרישה, שתיוצר על יד המיניסטריון מחלקה מיוחדת לבתי הספר העבריים;

לבנות מחדש את הסתדרות “תרבות” על יסוד של “שקל” תרבותי;

לארגן מועצה, שתתאים את צורת בתי הספר לצרכים המיוחדים של יהודי ליטא;

לבנות “בית עברי”, שישמש מרכז לעבודה העברית בליטא.

אבל כל ההחלטות הקונסטרוקטיביות ממין זה נידונו למפרע לגניזה בתוקף הפוליטיקה של הממשלה, אשר התחילה בשנת 1927, והיא הולכת ומערערת עד עכשיו את יסודות החינוך העברי בליטא. דברי ההכרה של מיניסטר־השכלה הליטאי, שנשמעו בועידה מתוך התרוממות־רוח, סתרו סתירה בולטת את המציאות הפוליטית הקשה, שבה נמצא החינוך העברי בליטא. הרכוש הלאומי העצום של היהדות הליטאית, מוסדות החינוך העבריים, שבהם מתחנכים כ־14 אלף צעירים, שהם 90% של הנוער היהודי המתלמד, העמד בסכנה על ידי המגמה הבולטת של הממשלה ל“לטא” את בתי הספר של המיעוטים הלאומיים, ובתוכם – גם את בית הספר העברי. הממשלה הוציאה שורה של פקודות מעיקות ומגבילות, שקיפחו בביה“ס העברי את זכות הלשון העברית בתוך לשון הוראה, צמצמו את האבטונומיה הפנימית של ביה”ס, הפחיתו או ביטלו את התמיכה למוסדות־החינוך והשפיעו על כיוונו ורוחו האידיאולוגי של בית־הספר העברי.

מלחמת היהדות הליטאית בעד קיום שארית האבטונומיה החינוכית שלה הולכת ונמשכת עד עתה. המלחמה הוקשה ביותר על ידי המשבר החמרי, העובר על כל מוסדות החינוך העבריים. הקיצוצים של התמיכות הממשלתיות, הפסקת התמיכה שבאה מחוץ לארץ, הירידה בהכנסות בתי־הספר וגם הפחתת מספר התלמידים לרגלי ההתרוששות של רוב ההורים – מעמידים את בית הספר העברי בפני סכנה של סגירה. על היהדות הליטאית הוטַל תפקיד היסטורי להגן על אחד המבצרים המועטים של התנועה העברית בגולה, שנהפך – אחרי חורבן האבטונומיה של בית הספר העברי בְּלַטבִיה, – למבצר היחידי של העברית בחבל הים הבלטי.

התנועה העברית בבולגריה

בתי הספר העבריים בבולגריה קיימים זה 60 שנים. הם נוסדו ע“י החברה היהודית־צרפתית “אליאנס”, שתפקידה הוא להרים את המצב התרבותי של יהודי המזרח ולהפיץ ביניהם את השפה ואת ההשכלה הצרפתית. היסוד העברי של בתי ספר אלה נצטמצם אז רק בגבולות הוראת ה”דת" שלומדה ע"י “חכמים”.

עוד לפני הופעת הרצל על במת חיי העם העברי ניראו בבולגריה סימני התנועה הלאומית. מדי שנה בשנה הלכה התנועה הזאת והתגברה וגם אסרה מלחמה נגד ה“אליאנס”, אשר התנכרה לחינוך הלאומי. מלחמת הציונים על כיבוש בתי־הספר מידי ה“אליאנס” וכיבוש הקהילות מידי הנוטבלים משמשת תקופת הגבורה בחיי היהדות הבולגרית. נצחונם הגמור של הציונים במלחמה זו הרים את כבוד התנועה הלאומית בבולגריה בעיני כל היהדות.

הציונות בבולגריה התפתחה תחת השפעת הציונות הרוסית, שהיתה קרובה ברוחה ולשונה ליהדות הבולגרית. יסוד מוסד להתפתחות זו שמשה המסורת הדתית, ששררה עדיין בבית וברחוב היהודי. המנהגים הדתיים והלאומיים והשפה השפניולית הגינו על היהדות מפני השפעת הסביבה הזרה וההתבוללות.

בינתים התחזקה גם בבולגריה הציויליזציה המערבית על כל חזיונותיה החיוביים והשליליים, שחתרה חתירה עמוקה תחת המסורת הדתית היהודית. המנהגים הדתיים מתבטלים והולכים. לאט־לאט נכרתת גם השפה השפניולית מפי היהודים. ההתבוללות בתרבות המערבית בלבושה הבולגרי צועדת צעדי ענק. התבוללות זו מעמידה בסכנה את קיום היהדות הבולגרית. הציונות האמוציונלית חוללה נפלאות בזמן שהמסורת הדתית היתה עדיין שלטת והתרבות הבולגרית היתה נמוכה. אולם עכשיו, כשהתרבות המערבית פרשה את מצודתה גם על בולגריה, נחלש כוחה של הציונות האמוציונלית. היהדות הבולגרית המצטיינת באינטואיציה לאומית טבעית הרגישה, שהקרקע הולך ונשמט מתחת רגליה ושרק ממקום אחד תוכל לבוא גאולתה – מבית הספר הלאומי החדש. היא הכירה, כי רק על ידי בית הספר אפשר יהיה להשליט את השפה העברית במקום השפניולית ההולכת ונשכחת וכי רק על ידי ההשכלה העברית החדשה והחינוך הלאומי אפשר יהיה לחדש את ההוי הלאומי של הנוער ולהכשירו להמשכת מלחמת התחיה הלאומית לאור האידיאל הציוני. תעודתו של בית הספר העברי על פי הקונצפציה הציונית היתה איפוא – ליצור אורח־חיים חדש, אשר ישמש יסוד ליצירת חיים לאומיים חדשים בארץ־ישראל ובגולה.

לא בבת אחת נכבשו בתי הספר והקהילות. המלחמה נמשכה הרבה שנים. בשנת 1901 נכבש בית הספר הראשון בעיר טיפזרצ’יק ולאט־לאט נכבשו כל שאר בתי הספר. אולם לכיבוש בית־ספר לא היה ערך רב כל זמן שהקהילה נמצאה עדיין ברשות הנוטבלים, שעל ידיהם נתכלכל בית־הספר. וכיבוש הקהילה היה יותר קשה, כי בו בזמן שמזכות הבחירה לועד בית הספר נהנים רק נתיני בולגריה, זכות הבחירות לועד הקהילה ניתנת לכל היהודים בלי הבדל נתינות והתושבים היהודיים הרבים, נתיני מדינות חוץ, היו רובם ככולם מתבוללים. המלחמה הזאת קשתה עוד יותר בגלל יחסה השלילי של הממשלה הבולגרית לתנועה הלאומית של היהודים ובגליל¹ תמיכתה בנוטבלים. בעוד שהמנהיגים הבולגריים רדפו את הנוטבלים שלהם ונסמכו על התנועה הלאומית של עמם, תמוך תמכו בנוטבלים העבריים והתנגדו לתנועה הלאומית העברית. הדמוקרטים הבולגריים תמכו באריסטוקרטיה היהודית, כנהוג ברוב הארצות. למרות הכול כבשו סוף סוף הציונים את כל הקהילות ובזה ניתנה האפשרות לאירגון חדש של היהדות הבולגרית ונוצרו תנאים־קודמים גם לבנין בית הספר הלאומי החדש.

בשנת 1920 העבירו הציונים בכנסית היהדות הבולגרית תקנון, שעל פיו מקבלת האורגניזציה של היהדות צביון לא רק דתי, כי אם גם – ובעיקר – לאומי. בכנסיה שנתכנסה בשנת 1932 הוכנסו שנויים בתקנון זה. עד שנת 1920 היה הרב הראשי של בולגריה בא־הכוח הרשמי היחידי של היהדות והמועצה המרכזית של יהודי בולגריה לא היתה אלא מוסד מיעץ של הרבנות הראשית. על פי התקנון החדש נהפכה הרבנות הראשית לאחת ממחלקותיו של הקונסיסטוריון, מחלקה שתפקידה הוא לטפל אך ורק בענינים הדתיים. באות־הכח הרשמית של היהדות בכל הענינים הפוליטיים, התרבותיים והאדמיניסטרטיביים נמסרו לקונסיסטוריון עצמו הנבחר בכנסית יהודי בולגריה או ועידת ועדי הקהילות. על ידי זה הושלטה בכל תקפה הדמוקרטיזציה של החיים הציבוריים העבריים, שבשמה דגלו הציונים. בתקנון הנזכר לעיל הונח יסוד לאירגון חדש גם של בתי הספר. בו בזמן שבתי הספר היו בידי ה“אליאנס”, ניתן הכיוון לעבודתם ממרכז “האליאנס” בצרפת. אחרי גירוש ה“אלאינס” נשארו בתה"ס בלי פיקוח עליון ומוסד מכוון. כעת נוצרה על ידי הקונסיסטוריון מחלקת החינוך, שעליה הוטל התפקיד לפקח על כל בתי הספר העבריים. כדי למנוע סכסוכים, שהיו עד כה בין ועד הקהילה ־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־ וּועד בית הספר __________ בשאלת התקציב ושאלות אחרות, בא התקנון החדש ויצר מוסד חדש: מועצת הקהילה __________ המורכבת משני הועדים הנזכרים לעיל והיא היא הקובעת את התקציבים גם של הקהילה גם של בית הספר ומכריעה בכל השאלות החשובות הנוגעות לעניני הקהילה.

לפי התקנון של הקונסיסטוריון היהודי בבולגריה (68 §) כוללת האולפנות העברית את ההשכלה והחינוך הכללי והיהודי. החינוך הכללי מותאם לתכנית מיניסטריון ההשכלה, והיהודי – לתכנית מחלקת החינוך שעל יד הקונסיסטוריון.

בכל קהילה יהודית שמספר תושביה אינו פחות מ=30 נפש קיים בית־ספר עממי אחד וגן ילדים; אם מספר הנפשות אינו פחות מ־300 – גם פרוגימנסיה (69 §).

בית הספר העברי היסודי שואף: לשמש יסוד לפיתוח אישיות הרמונית, להפוך את הילד היהודי לחבר מועיל של החברה העובדת ולתת לו ידיעות כלליות ומקצועיות; לחנך את הילד היהודי ברוח היהדות ולהפכו לאזרח בולגרי נאמן ובעל הכרה (70 §).

ההוראה בבתי הספר היהודיים מתנהלת בלשון הבולגרית והעברית. הוראת הלימודים הכלליים היא בלשון העברית, חוץ מהלשון הבולגרית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה הבולגרית, שהוראתן בלשון הבולגרית היא חובה (71 §).

ההנהלה העליוֹנה של החינוך העברי במדינה מרוכזת במחלקת החינוך על יד הקונסיסטוריון. המחלקה מורכבת מארבעה חברים, מהם שלושה – ב"כ הקונסיסטוריון, ואחד – מפקח בית הספר. בבירור שאלות פדגוגיות משתתף עם דעה מכריעה גם בא כח הסתדרות המורים העברית (72 §).

הממשלה סרבה לאשר את התקנון הזה ובמכתביה הרשמיים היתה פונה לא אל הקונסיסטוריון המרכזי, כי אם אל הרבנות הראשית. בשנת 1927 אישרה הממשלה את הקונסיסטוריון בתור באות=כוחה הרשמית של היהדות; אולם התקנון טרם אושר. ואף על פי כן הושלט התקנון בכל תקפו הודות למשמעת הפנימית של היהדות הבולגרית. גם המתנגדים לציונות נכנעו, כי דעת הקהל העברית מדכאה כל נסיון של הפרת משמעת. על ידי אישור הקונסיסטוריון וקבלת התקנון נוצרו התנאים הקודמים לסידור החינוך הלאומי החדש, אולם כשנגשו הציונים לממש את תכנית העבודה הפנימית של בתה“ס, נתקלו בחוסר מורים שיהיו מוכשרים להגשים את תעודת ביה”ס החדש. לא היה מי שיירש את מקום ה“חזנים” שהורו “דת”. אז פנתה ההסתדרות הציונית אל הנוער הלאומי ודרשה ממנו, שיכשיר את עצמו למלא את תפקיד המורה העממי הלאומי. קריאתה מצאה הד בקרב חברי ה“הסתדרות לשפה ולתרבות”, אשר נלחמה כבר מזמן על תחית השפה והתרבות העברית והיתה פותחת למטרה זו קורסים ושיעורי ערב במקומות שונים. צעירים רבים בעלי השכלה בינונית נרשמו בקורסים של ההסתדרות הציונית ואחרי גמרם את חוק לימודם התפזרו בערים ובעירות ובהתלהבות רבה הפיצו את השפה העברית. מלבד זאת הוזמנו גננות ומורים רבים מחו"ל וביחוד מארץ=ישראל. בשנת 1925 פתחה המחלקה לחינוך קורס פדגוגי של שנתים ופתרה במדת מה את שאלת חוסר המורים. בשאלה זו טיפל גם המושב השביעי של המועצה הפדגוגית העליונה שעל יד מחלקת החינוך, אשר התכנס ב=27 – 25 ליולי 1932. המועצה הפדגוגית עיבדה תכנית מפורטת לבחינות בשביל מועמדים למורים עבריים ולמורים מחוסרי קוליפיקציות. המועצה הציעה גם למחלקת החינוך ליצור מחלקה מיוחדת, אשר תנהל את עבודת ההשתלמות של כל המורים העבריים. מחלקה זו יוצרת על ידי כל בית ספר סמינריון להשתלמות, שבו משתתפים כל המורים של בית הספר.

העבודה התרבותית בבולגריה אינה אינטנסיבית ביותר. עסקני התרבות המוּעטים הפועלים בקרב היהדות הבולגרית אינם מספיקים כדי לחולל תנועה תרבותית רחבה. בין המפעילים התרבותיים יש להזכיר: “סמינרים” או “אוניורסיתאות עממיות”, הקיימים בערים שונות. בהם מרצים הרצאות על נושאים מהיסטוריה ותרבות עברית. ההתענינות בהרצאות אלו רבה מאוד, אפס קשה למצוא מרצים מתאימים. על יד הקהילות הגדולות קיימים אולמי=קריאה וספריות עממיות. קיימים גם שיעורי=ערב לשפה העברית, אולם הם נוסדים ע"י הסתדרויות לאומיות שונות ואינם עומדים תחת פיקוח כללי. יש להרים על נס גם את החברה הקואופרטיבית “עבריה”, שתפקידה הוא להפיץ את הספר העברי בבולגריה. אם כי מספר הקוראים אינו גדול למדי, נפוץ הספר העברי לא פחות מאשר בארצות גולה אחרות.

אף בבולגריה, כמו בכל הארצות, נלחמת היהדות מלחמה קשה על קיומה הלאומי. ראש אויביה – היא ההתבוללות, העיונית והמעשית, המתפרצת גם לתחומה של התנועה הציונות. בּהתאבקות זו משתמשת הציונות בכלי־זינה היותר חד ובדוּק – בית הספר, הסתדרות־הנוער ועבודה חינוכית=ציבורית לצורותיה השונות. יש לקוות, כי על ידי ההתאמצות הגדולה והקרבנות הרבים יעצור כוח החינוך העברי החדש לשמור על היהדות מטמיעה.

התנועה העברית ברומניה

בוקובינה. התעמולה הרבה שהתנהלה ע“י אנשי הרוח והמעשה לטובת הרעיון הלאומי והשפעת העתונות העברית “השחר”, “הצפירה” וכו' יצרו בבוקובינה בסוף המאה שעברה אטמוספירה ציונית עברית. ראשיתה של התנועה העברית במדינה היה מצער: אגודות חובבי ציוֹן בצ’רנוֹביץ ובערי השדה התחילו מטפלות “בלימוד השפה העברית”. בסוף המאה האחרוֹנה נוסד בצ’רנוביץ בית ספר עממי ע”י הקהילה היהודית, ששפת ההוראה היתה בו גרמנית ורק שעות אחדות בשבוע הוקצעו לעברית. החינוך העברי בבוקובינה נצטמצם ב“חדרים” מן הסוג הידוע, בבתי תלמוד־תורה ובישיבות.

בשנת 1913 נתאספו ציונים אחדים בצ’רנוביץ וייסדו הסתדרות עברית “שפה עבריה” הקיימת עד עכשיו. בשנה ראשונה זו שלפני המלחמה טיפלה ההסתדרות באירגון קורסים בצ’רנוביץ.

עבודתה הפעילה של ההסתדרות התחילה בשנת 1919 בנשיאותו של ד"ר יוסף בירר. התפשטות התנועה הלאומית בקרב המוני העם אחרי שהוכרזה “הצהרת בלפור” והתגברות התנועה החלוצית בקרב הנוער היהודי סייעו להרחבת הפעולה במובן הרוחני והאירגוני. בראשית צעדיה אירגנה ההסתדרות תאים וסניפים בכל עיר וכפר; הודות לתעמולה מאומצת שהתנהלה באספות עממיות ובעתונות המקומית, נוסדו קורסים עבריים למתחילים ומשתלמים בצ’רנוביץ ובערי השדה.

במשך הזמן נתגבשה ההכרה שלתנועה העברית במדינה יהיה ערך ממשי רק אם יעלה בידי ההסתדרות ליצור רשת של בתי ספר עבריים.

בהתאם לזה נוסד כמעט בכל עיר ועיר בבוקובינה גן־ילדים עברי. לרגלי חוסר גננות עבריות נוסד בצ’רנוביץ בשנת 1920 הפדגוגיון העברי הראשון להכשרת גננות. כדי להחיות את השפה העברית בקרב המוני העם וליצור ספירה עברית, החלט להוציא לאור עתון עברי. ואמנם בשנת 1919 הופיע השבועון “התחיה”, בעריכתו של נפתלי זיגלבוים. אבל אחרי שנה של קיום נפסקה הוצאת השבועון לרגלי הגרעון הכספי, ובמקומו הופיעה הוספה עברית לעתון “אָסט־יוּדישע צייטוּנג” בשם “החרות”, בעריכתו של מ. ד. רבינוביץ, אבל גם הוספה זו לא האריכה ימים וכעבור שנה חדלה מהופיע.

בתקופה הראשונה, תקופת הליברליזמוס של הממשלה, שארכה מ־1918 עד 1921 נהנו היהודים מחופש גמור בשדה החינוך הלאומי. ליהודי בוקובינה כמו לשאר המיעוטים הלאומיים ניתנה גימנסיה ממשלתית שבראשה העמד הפדגוג הלאומי ד"ר שפיצר. לגימנסיה היו 32 מחלקות ובה למדו 1200 תלמידים והורו – 70 מורים, רובם יהודים. המוסד, אם כי לא היה כולו עברי, היה לאומי ברוחו. בבתי הספר העממיים הממשלתיים הוכנסה השפה העברית בתור לימוד חובה בשביל ילדי ישראל. למשגיח על החינוך היהודי נתמנה מפקח יהודי מיוחד.

החל משנת 1921 נשתנה המצב שינוי יסודי. הממשלה הוציאה מתכנית הלימודים את ההיסטוריה הישראלית והגיאוגרפיה הארצי־ישראלית. את המורים היהודים הרחיקה והכניסה במקומם מורים רומניים; אחרי כן הרחיקה גם את המנהל היהודי ומסרה את ההנהלה בידי רומני טהור; את שעות הלימוד של העברית הפחיתה עד לשעתים בשבוע. עכשיו אין בה זכר לעברית. את הגימנסיה מבקרים גם תלמידים נוצרים ולא נשאר לה אלא שמה היהודי בלבד.

הציבור העברי שנואש להציל את התוכן הלאומי של בתי הספר היהודיים הממשלתיים, החליט להקים בתי ספר עממיים ותיכוניים עבריים – בכוחות עצמו. בשנת 1930 ניסתה ההסתדרות “שפה עבריה” לייסד גימנסיה עברית, אבל הנסיון שנעשה מתוך פזיזות וחוסר ההכנה הדרושה לא הצליח. יותר מוצלח היה נסיון ההסתדרות בשדה החינוך העממי העברי. למרות ההפרעות הפוליטיות מצד הממשלה ולמרות ההתנגדות של חוגי היהודים המבוּללים, עלה ליסד בשנת 1922 בית ספר עברי עממי בן 4 מחלקות בצ’רנוביץ. בבית ספר זה המתקיים גם עכשיו מתחנכים 120 ילדים ברוח התחיה הלאומית והתרבות העברית. כל המקצועות, חוץ מהשפה הרומנית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה הרומנית נלמדים בו עברית. עד כה גמרו את ביה"ס 1400 ילדים וילדות.

באוקטובר 1926 נתארגנו בצ’רנוביץ קורסים למורים עבריים, תחת הנהלתו של הרב הד“ר יוסף מַרק. הקורסים מתקיימים בדוחק, אע”פ שזהו המוסד היחידי להכשרת מוֹרים עבריים.

החינוך העברי במדינה נלחם מלחמה קשה על קיומו הן מבחינה פוליטית והן מבחינה חמרית. כל הנסיונות לייסד גם בערי השדה בתי ספר עממיים לא הצליחו.

החוק מרשה ליהודים לפתוח בתי־ספר עממיים פרטיים בכל מקום, אבל מחייב את התלמידים להבחן – עם גמר שנת הלימודים – בפני ועדה מיוחדת, שנקבעת ע“י בית הספר הממשלתי; כל תלמיד העומד למבחן צריך לשלם מס בחינה מיוחד. ברור שבחינות אלו הגוֹרמות יסורים קשים לילדי־ישראל מכשילות את ביה”ס העממי.

אחת הסיבות העיקריות המעכבות את ייסוד בתי הספר העממיים היא – חוסר מורים מדופלמים. כל המאמצים הציבוריים מרוכזים בנקודה אחת: הקמת מוסד ממשלתי להכשרת מורים עבריים, אבל גורלם נחתך למפרע. הבטחותיו של המיניסטר לעניני השכלה שיקים סמינריון למורים עבריים, לא נתקיימו. מלבד הגוֹרמים הפוליטיים המכבידים עד למאוד על התפתחות החינוך העברי, מקשה עליו גם מצבם החמרי הקשה של היהודים בערים הקטנות, שאין ידם משגת לכלכל מוסדות־חינוך עבריים בו בזמן שבבתי הספר הממשלתיים מלמדים חינם.

טרנסילוניה. גרוע יוֹתר הוא המצב בטרנסילוניה. אם בבוקובינה הכתה התנועה הלאומית שרשים חזקים ביהדות, הנה בטרנסילוניה נתונה עדיין היהדות תחת השפעתה על התרבות המד’יארית והיא נושאה ברמה את דגל ההתבוללות. שיטת הרומניזציה העקבית של הממשלה הולידה אף היא בקרב היהדות טיפוס חדש של התבוללות רומנית. לא יפלא איפא שאין במדינה זו כל זכר לתנועה עברית. הנושא היחידי של העבריות הוא החינוך העברי הלקוי גם הוא ברוחו ובתכנו.

כל מאמצי הציבור הלאומי בטרנסילוניה מכוונים לא ליצירת מוסדות־חינוך עצמיים, אלא להבטחת הלימודים העבריים בבתי־הספר הקיימים הנמצאים ברשות הקהילות. (הגימנסיה העברית היחידה שנוסדה ע"י הציונים בקלוזש נסגרה בשנת 1927 אחרי לבטי־קיום קשים). אבל כמות הלימודים העבריים בבתי־ספר אלה היא מצומצמת מאד. למשל, בשלשת מוסדות החינוך של “ועד בתי הספר היהודיים” בטֶמֶשְׁוַר, (גימנסיה לנערים בת 7 מחלקות, גימנסיה לנערות בת 4 מחלקות ובית־ספר עליון מסחרי בן 4 מחלקות) הוקצו ללימודים העבריים רק 5 שעות בשבוע. עוד פחות מזה לומדים עברית בליציאום היהודי באוֹרַדְיֶ־המָרֶה הנמצא ברשותה של הקהילה המתוקנת. לעומת זה רחבה יותר תכנית הלימודים העבריים בבתי הספר העממיים הנמצאים ברובם ברשות הקהילות החרדות והמתוקנות.

ביסרביה. אחר לגמרי הוא מצב התרבות העברית בביסרביה. עם סיפוחה של ביסרביה לרומניה בשנת 1918, נפסקה בבת אחת מסורת החינוך היהודי בלשון הרוסית. הציבור היהודי העמד בפני ההכרח ליצור בית־ספר לאומי עצמאי. מסביב לבנין בית הספר החדש פרצה מלחמה בין העבריים ובין האידישאים. בו בזמן שעסקני ה“קולטור־ליגע” זכו מן ההפקר והכניסו את האידית בתור לשון הוראה ברוב בתי הספר הקיימים הממשלתיים והציבוריים, בנתה ההסתדרות “תרבות” באמצעי הציבור היהודי את בית הספר העברי השלם. לא ארכו הימים ובכל תפוצות ביסרביה קמה רשת רחבה של בתי ספר עממיים ותיכוניים בשפת הוראה עברית.

הממשלה הרומנית התיחסה בתקופת ליברליזמוס זו בחיוב גמור לביה“ס העברי. בתוקף פקודת־המלך מ־17 אוגוסט 1918 ייסד המיניסטריון להשכלה שלוש גימנסיות ממשלתיות² עבריות בביסרביה והקים ועדה מיוחדת לחינוך, שמתפקידה הוא – להשגיח על בתי הספר העבריים ועל ההכשרה המקצועית של המורים היהודיים. ע”י הממשלה נפתח גם כן סמינריון למורים בשפת הוראה עברית ואידית. בית הספר העברי התחיל מתפתח ברומניה וביחוד בביסרביה על בסיס חוקי מספיק.

תקופה זו (1918–1922) היתה תקופה של גאות ועליה לתרבות העברית. בשנת 1921 – 1922 נמצאו ברשות “תרבות” 40 בתי־ספר עממיים עבריים, 15 גימנסיות, 20 גני־ילדים ובהם עשרת אלפים תלמידים ותלמידות ו־450 מורים. בכוחה של “תרבות” נפתחו בתי ספר חדשים, נדפסו ספרי לימוד עבריים, נוסד אינסטיטוט פרבלי בקישינוב (תחת הנהלתו של י. אלתרמן), נפתחו שיעורי השתלמות למורים וכו'.

אבל בשנת 1922 עבר רסן־הממשלה לידי המפלגה הליברלית. מיניסטר ההשכלה שבאותו זמן, ד"ר אנגלסקו, גזר גזרות קשות על החינוך העברי. הגימנסיות היהודיות הממשלתיות נסגרו, גם הסמינריון למורים נתבטל. הממשלה ביטלה גם את זכויותיהם הממשלתיות של בתי הספר הפרטיים. חמורה ביותר היתה הדרישה שעל פיה הוכרחו כל התלמידים להיבחן בסוף שנת הלימודים בפני מורים רומניים. אף הפקודה בדבר הקבליפיקציות הכבידה מאוד על המורים העבריים, שעל פי רוב היו מחוסרי הכשרה מקצועית רשמית.

הועידה הארצית השניה של “תרבות” שנתכנסה בימי ב־ה אלול תרפ“ג בקישינוב עמדה תחת רושם ההגבלות הקשות. בועידה זו הרצה העו”ד ש. רוזנהויפט על “המצב המדיני והמשפטי של מוסדות תרבות בביסרביה”; בהרצאתו הדגיש את יחס הממשלה אל החינוך העברי ואת הסכנה המרחפת עליו; הועידה קבעה את יחסה אל המוסדות “המְרוּמָנים” והצהירה, שלא תוותר אף כמלוא נימה על דרישותיה. החלט גם להגיש תזכיר לממשלה, שיכיל את דרישותיה של היהדות הרומנית ויביע את מחאתה נגד הרדיפות המעליבות על החינוך העברי.

ואמנם רק בכוחה של הסתדרות “תרבות” עלה להציל את ביה“ס העברי מגזרת הכליה וגם לבסס במדת מה את מצבו המשפטי של ביה”ס. השתדלויותיה ומאמציה של “תרבות” גרמו, שבחוק החדש משנת 1925 על “ההוראה בבתי הספר הפרטיים” הוכרז הפרינציפיון של “הלשון היהודית בתור שפת ההוראה”, (כלומר “עברית או אידית” – לפי רצונם של מחזיקי בתי הספר). בהתאם לחוק זה, בבתי הספר העבריים (גני־ילדים, בתי ספר עממיים ותיכוניים) לשון ההוראה של כל הלימודים היא עברית, מלבד הלשון הרומנית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה הרומנית הנלמדות רומנית.

לפי הסעיף ה־16 של החוק חייבים המורים של בתי הספר הפרטיים לגמור סמינריון למורים. אבל סמינריון עברי אינו קיים ומכאן הקושי הגדול של הכשרת המורים העבריים. הודות להשתדלותה של “תרבות” עלה להשיג בשביל המורים העבריים רשיונות הוראה זמניים על סמך של וֶתק פדגוגי.

הקושי השני הוא – רכישת ספרי הלימוד. בתוקף החוק אסור להשתמש בספרי לימוד שלא נתאשרו ע“י המיניסטריון. הסתדרות “תרבות” הושיבה ועדה של מומחים שחיברו ספרי לימוד בהתאם לתכנית האנליטית הרומנית. עד היום הוציאה בשביל בתי הספר העממיים 4 ספרי לימוד לחשבון, ספר לימוד לגיאוגרפיה וספר לימוד להיסטוריה עברית, שנתאשרו ע”י הממשלה.

למרות המצב המשפטי הקשה המשיכו העסקנים העבריים את פעולתם במסירות רבה. בינואר לשנת 1930 התקיימה בקישינוב הועידה השלישית של “תרבות” בביסרביה. בפעולת ההסתדרות, לפי עדות הדין וחשבון, שמשו אורות וצללים בערבוביה. עלה מספר בתי הספר העממיים והגיע בשנת 1930 ל־38, ובהם – 4,448 תלמידים ו־188 מורים. לעומת זה ירד מספר התלמידים ב־11 גימנסיות עד 1263 תלמידים. נקודת הזוהר של החינוך העברי היא – גני הילדים; בביסרביה קיימים 17 גני־ילדים שנתחבבו על הציבור. אחת השאלות האקטואליות של הועידה היתה שאלת איחוד ההסתדרויות של “תרבות” בכל חלקי רומניה. לאיחוד כזה יש ערך מוסרי ומעשי כביר הן כלפי חוץ הן כלפי פנים. האיחוד יבליט מצד אחד את ערך המלחמה הפוליטית בעד זכויות בית־הספר העברי ומאידך גיסא – יאפשר את ריכוז הפעולה, יצירת המוסדות המרכזיים לתרבות ולחינוך, הוצאת ספרי לימוד, הדרכה פדגוגית משותפת, פתיחת סמינריון למורים וכו'. הועידה קבלה החלטה ע"ד איחוד ההסתדרויות ושורה של החלטות על חיזוקה ושכלולה הפדגוגי והטכני של ההסתדרות.

בשאלת היסוד האידיאולוגי של בית הספר הובלטו העיקרים: שלמות החינוך העברי, היסוד העמלני בביה“ס, יצירת אוירה עברית והגברת היסוד הארצי־ישראלי בביה”ס ע"י שיתוף הילדים בעבודת הקרן הקימת לישראל.

לא פחות מהתנאים הפוליטיים מכביד המצב החמרי של היהדות הביסרבית על התפתחות החינוך הלאומי. הממשלה אינה מקציבה אף פרוטה לצרכי החינוך העברי. יש שהמועצות העירוניות תומכות בו במקומות מועטים, אבל התמיכות הן מקריות ודלות. הקהילות נמצאות רובן ככולן בידי החרדים הפוטרים את עצמם מחובת התמיכה. יהודי ביסרביה מוכרחים איפא לקיים את בתי־ספריהם בפרוטותיהם הדלות. ומכאן – ההתפתחות האטית של בתי־הספר העבריים ונפתולי־המלחמה הקשים של הציבור העברי בעד קיומם.

התנועה העברית בארצות אירופה המערבית התפתחה בכיוון אחר לגמרי מאשר באירופה המזרחית. רבוי האוכלוסין היהודיים בארצות אירופה המזרחית, ההגדרה העצמית של הקיבוצים היהודיים בתור מיעוטים לאומיים, האבטונומיות התרבותיות והחיים הלאומיים האינטנסיביים של רוב הקיבוצים, המסורת הדתית, העתונות הלאומית וכו' – כל אלה הכשירו את הקרקע בשביל תנועה עברית, שנתבטאה בשני מקצועות פעולה יסודיים: 1) החינוך העברי 2) והיצירה הספרותית העברית. מה שאין כך התנועה העברית בארצות אירופה המערבית. ההתבוללות הנפשית והלשונית, שבאה בעקבי האמנסיפציה במאה הי"ט, ההגמוניה הרוחנית של היהדות הליברלית, האופי האינטלקטואלי של הציונות המערבית, המחוסרת יסוד עממיות ולאומיות אמוציונלית, – כל אלה לא יכלו ליצור תנאים נוחים להתפתחות התנועה העברית. ההתבוללות העיונית והמעשית אכלה את מיטב כוחותיו הרוחניים של הציבור היהודי ושיתקה בו את הצורך הטבעי ביצירה מקורית, בתרבות עצמית. לא יפלא איפא, שנושאי התנועה העברית וראשי מדבריה בארצות המערב היו ברובם יוצאי ארצות המזרח, גולי רוסיה וגליציה, שהשתקעו במערב לפני המלחמה העולמית ולאחריה. גידול התנועה הציונית וחיזוק השפעתה על קיבוצי היהדות המערבית סייעו להשרשת הרעיון העברי בחוגים שונים וביחוד בקרב הנוער הלאומי העברי. פעולתה של התנועה העברית הצעירה היתה מכוונה, בעיקר, להשלטת הלשון העברית בחיי הציבורים היהודיים.

גרמניה

שונים ומשונים היו גלגולי ההתפתחות של התנועה העברית בגרמניה. בשנים הראשונות אחרי המלחמה העולמית שמשה גרמניה מקלט לעסקני המרכזים התרבותיים העבריים שחרבו ברוסיה בזמן המלחמה. גרמניה – ובראש וראשונה – ברלין נהפכה מרכז למו“לות עברית ותנועה ספרותית עברית. בתקופה הסמוכה לגמר המלחמה קמו ונתחדשו פה במשך זמן קצר הוצאות הספרים העבריות המפורסמות: “אשכול”, “עינות”, “רימון”, “אמנות”, “ילקוט”, “שטיבל”, “מוריה – דביר”, “יובל”, “חורב” ואחרים, שהוציאו לאור את מיטב הספרות העברית. יחד עם זה הוסיף ה”יידישר פֶרלג" להוציא גרמנית תרגומי יצירות עבריות נבחרות (אחד־העם, א“ד גורדון, ד”ר י. קלויזנר, ח.נ. ביאליק, עגנון ואחרים), אשר קירבו את האינטליגנציה היהודית אל הספרות העברית. בברלין חידש את הופעתו עתונה של ההסתדרות הציונית העולמית “העולם” (1923). כאן קבע את מושבו לשנים אחדות גם המרכז העולמי של “תרבות”. להעמקת הרעיון העברי סייע במדה מרובה הירחון הרפרזנטטיבי של היהדות הלאומית בגרמניה, “דֶר יוּדֶה”, מיסודו של מרטין בוּבֶר. התחילה תסיסה עברית ציבורית, נסתמנו הקוים הראשונים של תנועה עברית.

החל משנת 1925 הלכה ונחלשה התנועה הספרותית והמו“לית בגרמניה. עליתה של זו אשר נגרמה ע”י תנאי האינפלציה הנוחים נפסקה בו ברגע, שערך הכסף הגרמני נעשה קֶבע. הוצאות הספרים מקצתן – (“אמנות”, “דביר”, “שטיבל”) העבירו לארץ ישראל, מקצתן – נסגרו ורק מועטות המשיכו את פעולתן בהיקף מוגבל. ברלין חדלה מהיות מרכז המולו"ת העברית.

גורם חשוב להגברת התנועה העברי היה קביעת מרכז ה“ברית” העברית העולמית" בגרמניה (עיין להלן). הברית העברית פיתחה פעולה רחבה ומאומצת והתקשרה עם מרכזי התנועה בכל תפוצות הגולה. ואף על פי כן לא העמיקה התנועה לחדור לתוך שכבות־העם בגרמניה.

אחד הגורמים העיקריים שעיכב באירופה המערבית בכלל ובגרמניה בפרט את התפתחות התנועה העברית היה – חוסר החינוך העברי. בגרמניה קיימים כיום קרוב ל־90 בתי־ספר השייכים לסוגים שונים ברוחם ובתכניתם. מעשרת בתי הספר התיכוניים, ארבעה נוסדו לפני 130 שנים (“פילנטרופין” בפרנקפורט ע“נ מיין, תלמוד־תורה ובי”ס לנערים בהמבורג ובית ספר תכוני בברלין), בתקופת המלחמה בעד שחרור־היהודים, ולא יפלא איפא ששנים מהם (בפרנקפורט וברלין) מתנהלים ברוח החילוניות והחופש הדתי. אבל רוב בתי הספר הם דתיים ונמצאים ברשות הקהילות של החרדים הנבדלים. מה שנוגע לבתי הספר העממיים לילדי ישראל, הרי הם מתחלקים לשני סוגים: ציבוריים שהתכלכלו ע"י מועצות עירוניות ופרטיים. עם יציאת היהודים ממושבי־הכפרים אל הערים פחת מספר בתי־הספר הציבוריים לילדי ישראל, מגיע עכשיו מספרם עד ל־40.

רוב התלמידים היהודים מבקרים את בתי־הספר העממיים היהודיים המתכלכלים ע“י הקהילות או “אגודות של בתי־הספר”. בעוד שבארבעים בתי הספר העממיים הציבוריים שבפרוסיה לומדים בערך 4000 תלמידים יהודיים, לומדים ב־22 בתי־ספר פרטיים 5300 תלמידים. אבל גם המספר הזה מעיד על קלישותו של החינוך היהודי בגרמניה. בשנת 1931 ביקרו בפרוסיה 25.370 ילדים יהודיים בתי־ספר עממיים, מהם בקרו 17.350 ילדים, כלומר 68% – מוסדות־חינוך נוצריים ורק 8.000 כלומר 32% – בתי־ספר יהודיים, חצים – בת”ס ציבוריים וחצים – פרטיים. מ־17.000 תלמידים יהודיים מבקרים רק 2.000, כלומר 12%, בתי ספר תיכוניים יהודיים (ע"פ עדותו של יוליוס שטרן). מבחינת היסוד העברי־הלאומי של תכנית הלימודים, בתי הספר הללו הם פחותי־ערך ואין בהם כדי להקים דור עברי שלם בנשמתו ומוכשר למלוי תפקידו.

מהפכה עמוקה ומכריעה נתחוללה בחיים הלאומיים והכלכליים של הקיבוץ היהודי בגרמניה אחרי המאורעות המדיניים בשנת 1933. אגרוף־הברזל של ממשלת הרשע זעזע עד התהום את היהדות הגרמנית. בין לילה נחרבו כל כיבושי האמנסיפציה. זכויות היהודים קופחו וקוצצו עד לאפס. העם היהודי הוכרז לאומה שפלה ופחותת־ערך. תורת־הגזע הורמה למדרגה של פרינציפיון ממלכתי ועיקר ציבורי־מוסרי. האינטליגנציה היהודית העמדה מחוץ לתחום החיים הרוחניים במדינה. התחוקה הממלכתית הקימה על חרבות האמנסיפציה גיטו חדש בשביל היהדות הגרמנית. תחת לחץ האנטישמיות הממשלתית והציבורית ותחת השפעת ביטול זכויותיה האזרחיות והאנושיות של היהדות הגרמנית, נראו סימני התעוררות לאומית בקרב חוגיה השונים. האסון הלאומי של היהדות הגרמנית קירב אותה אל התנועה הלאומית, אל הציונות.

במשך זמן קצר נתרבה מספר החותמים של העתון הציוני הרשמי Jüdische Rundschau ברבבות חותמים חדשים. תנועת “החלוץ” גדלה והתפשטה וקלטה אלפי חלוצים חדשים. מספר החלוצים שעלה עד המהפכה ל־300, הגיע עכשיו עד 1500 בגרמניה ו־1700 חלוצים־גולים בארצות אחרות. בציבור היהודי גדלה ההתענינות בלשון העברית. מלחמת־העולם שהוכרזה ע“י הנציזמוס על רוח ישראל ותרבותו הביאה רבים לידי חשבון־נפש ושנוי־ערכין. אותם היהודים שאטמו כל הימים את אזניהם משמוע את בת־קולה של היהדות, שמעו עכשיו בראשונה מפי אויבם: “כתבו עברית, דברו עברית, כי בלשונות לע”ז אין אתם יוצרים, אלא משקרים”. ביחוד גבר לימוד הלשון העברית בקשר עם העליה המוגברת וההכשרה הלשונית של העולים.

אבל גם הכוח השלילי של התנאים הפוליטיים, גם החיוב הגדול של העליה לא יבנו את התנועה, כל זמן שיוזנח הגורם המכריע של התנועה, החינוך הלאומי. הטרגדיה העמוקה של הנוער היהודי המתלמד העמידה את הציבור היהודי בגרמניה בפני הפרובלימה הכואבת של בנין בית הספר הלאומי. בית ספר לאומי – זהו המפעל היחידי שיכול לכפר את אשמת היהדות הגרמנית כלפי הדור הצעיר. בהקמתו ושכלולו תמצא מקצת־פתרון לשאלת קיומה הרוחנית ובו תמצא גם מעט נוחם במצוקות חייה…

באוסטריה

עד למלחמה העולמית היתה התנועה העברית באוסטריה מרוכזת בגליציה. כבר כתבנו לעיל על דרכי התפתחותה ועל פרשת עבודתה של התנועה העברית בגליציה האוסטרית. בתקופת ההשכלה שימשה גליציה אכסניה לספרות עברית ולחכמת ישראל. רנ“ק, שי”ר, יה“ש (בעל “החלוץ”), שלום הכהן, לטריס, ארטר, פריל, – היו האישים המרכזיים של התנועה הספרותית בגליציה. עם שקיעת שמשה של השכלה התחילו להיראות בגליציה ניצני התחיה הלאומית, אבל תנועת התחיה החדשה לא הקימה בגליציה במות ספרותיות מרכזיות. מרכז היצירה הספרותית עבר לרוסיה, ומרכזה של חכמת ישראל צמח בארצות המערב וביחוד בגרמניה. זו היתה הטרגדיה של גליציה שלא יכלה לרכז בקרבה את כוחותיה היוצרים. רבים מאנשי־המדע הגליצאים (ד“ר ד. ניימרק, ד”ר צ. מַלְטר, ד"ר ש. ברנפלד ואחרים) עזבו את גליציה וקנו להם שם במדע העברי מחוץ לגבולותיה, בעיקר ברוסיה ובארצות הברית. רבים מהסופרים העבריים שהתחילו את עבודתם הספרותית ב”מצפה" (בעריכת ש. מ. לזר) ובעתונים אחרים (עגנון, ר' בנימין, א. מ. ליפשיץ, אשר ברש, שלום שטרייט ואחרים) עלו ארצה, בטרם שהספיקו להפרות את שדה הספרות העברית בגליציה. וככה נשארה גליציה מובדלת מעולם היצירה העברית, מלבד יחידים המוסיפים לעמוד על משמרתם.

לעומת זאת הצטיינה גליציה בעסקניה המדיניים והלאומיים שסייעו להתפתחות התנועה הלאומית והעברית בגליציה. אחד מגילוייה היותר נהדרים של התנועה העברית לפני המלחמה העולמית היה “יום העבריים”, שנתכנס בכ“ח מרחשון תרע”ב (1911) בלבוב.

בכנסיה זו השתתפו 800 איש מכל כנפי המדינה, חוץ מאורחים רבים, וביניהם ד“ר שמריהו לוין, חבר הועה”פ המצומצם של ההסתדרות הציונית. את הכנסיה פתח ראש ההסתדרות של בתיה“ס העבריים ד”ר פ. קורנגרין. “הרעיון של הכינוס העברי – אמר ד”ר פ. קורנגרין – בּא כמעט בהיסח הדעת. לא ידענו שבזה אנו יוצרים יצירה חדשה ונהדרה בתחומנו. ידענו רק שחבויים בתוכנו כוחות חשובים נרדמים וחפצנו לעוררם ולהפרותם. כשאנו מסתכלים בקהל העצום שבא אל הכנסיה, אנו בזים למתלוצצים על תחית שפתנו. תעודתנו היא – לברוא הסתדרות מוצקה של כל העברים, לגשור גשר בין הדור הישן והחדש ע“י עבודה לטובת לשוננו ותרבותנו”.

אל הנשיאות של הכנסיה נבחרו ד“ר יהושע טהון (נשיא), ד”ר קורנגרין, אדולף שטנד, שנפלד וסופרמן (סגנים), רוט וקלינגהופר (מזכירים).

אחרי הברכות של ד“ר ש. לוין, המטיפים ד”ר קארו, ד“ר גוטמן, ע. נ. פרנק ואחרים הרצה ד”ר י. טהון על “התנועה הרוחנית בגליציה”. המרצה העביר קו מקביל בין רוסיה וגליציה: ברוסיה היתה לישראל שרפת גוף ונשמה קיימת ואילו בגליציה היתה, להיפך, שרפת נשמה וגוף קיים. זה חמישים שנים שגליציה יותר משהיא משפיעה על רוסיה היא מושפעת ממנה. הגיעה השעה, כבימי רנ“ק, שי”ר, אֶרטר ולטריס, שעל ידי איחוד הכוחות העבריים תכשיר גליציה את הקרקע לגידול כוחות־יצירה עבריים חדשים".

ד"ר ישראל רוט הרצה על “ההסתדרות העברית בגליציה ובבוקובינה”. המרצה קרא את הנאספים להקים הסתדרות אחת מוצקה שתאחד את כל ההסתדרויות הקימות בגליציה ואת כל היחידים המכירים את העברית בתור לשוננו הלאומית. ד“ר חיים טרטקובר הרצה על “חינוך העם ברוח העברי” והדגיש את הצורך להכניס אל חינוכנו הלאומי את היסודות הדתיים המהוים ערכים תרבותיים נצחיים של האומה הישראלית. אחרי ההרצאות התחילו ויכוחים, שבהם השתתפו מ. לזר (עורך ה“מצפה”), צ. שרפשטיין, טננבוים, זיגל ואחרים. הוכנסו הצעות מעשיות ע”ד הפצת הספרות והעתונות העברית, יצירת עתון לילדים, הקמת במה מטולטלת, הדרכה עברית, ייסוד קורסים לגדולים וכו'. ע“פ החלטת הכנסיה נמסרו כל ההצעות להנהגה לשם הכרעה. פה אחד נתקבלו ע”י הכנסיה ההחלטות הבאות:

א) הכנסיה הראשונה של העברים בגליציה ובבוקובינה רואה את תחית הלאום העברי רק בתחיתן של ארץ העברים ושפת העברים.

ב) הכנסיה מכירה את השפה העברית לשפה הלאומית היחידה של עם ישראל.

ג) הכנסיה מחליטה לברוא הסתדרות לשם תחית שפת עבר והתרבות העברית. הסתדרות זו תיכנס אל ההסתדרות הכללית לשפה ולתרבות עברית שמרכזה בברלין.

ד) הכנסיה הראשונה עושה את “יום העברים” ליום של פומבי קבוע לעברים אשר בגליציה ובבוקובינה שיאסף שנה בשנה. את הזמן והמקום תקבע ההנהגה אשר תעמוד בראש ההסתדרות.

אל ההנהגה נבחרו: ד"ר יהושע טהון (נשיא), דר. פ. קורנגרין, ד"ר פיירמן, ד"ר שפינדל, ד"ר י. רוט, ד"ר ח. טרטקובר, ר. סופרמן, צבי שרפשטיין, גלב, אפלבוים, ש. מ. לזר וּכבַטנר.

ממחרת “יום העברים”, בכ“ט חשון נתקיימה כנסית ה”הסתדרות של בתי הספר העבריים“. בכנסיה השתתפו 62 צירים של ועדי בתי הספר, ובתור אורחים – ד”ר שמריה לוין, ד"ר י. טהון, פרופ. מ. שור, הסופר נ. סמואלי ואחרים. נבחרו: ליו“ר – **ד”ר קוֹרנגרין**, למזכיר – ד"ר ח. טרטקובר.

ד"ר קלינגהופר הרצה על “המצב הנוכחי של בית הספר בגליציה ובבוקובינה”. בגליציה מתקיימים 50 בתי־ספר, שבהם מתלמדים 5000 תלמידים ומשמשים בהוראה – 70 מורים ומורות. קלינגהופר, כמו כן המרצה השני ד“ר פיירמן עמדו באריכות על המצב החמרי הקשה של מוסדות החינוך, שאינם נהנים מתמיכת הממשלה והראו על האפשרויות, שיש בהן כדי להבטיח את קיומם של בתי הספר. מר סופרמן הרצה על “הסמינריון למורים וגני הילדים” וקרא את ההסתדרות לתקן את הליקויים החינוכיים ע”י הקמת גני־ילדים וייסוד סמינריון לשם הכשרתם המקצועית של המורים. הוכנסו הצעות שנמסרו לדיון והכרעה לועד החדש.

שתי הכנסיות הללו שימשו הפגנה כבירה לרעיון החיאת הלשון העברית, לתיקון החינוך העברי ולליכוד הכוחות העבריים במסגרת תנועה עברית מאוחדת.

מקץ שנתים וחצי פרצה המלחמה העולמית והתנועה התרבותית נצטמצמה בתחומים הצרים של שמירת־הקיים. אחרי שגליציה נקרעה מאוסטריה, רוכזה העבודה העברית בעיר הבירה האוסטרית, בוינה. ראשי נושאיה של העבודה העברית היו גם כאן, כמו בארץ גרמניה, העסקנים הלאומיים והמורים העבריים מגולי רוסיה וגליציה.

עד לשנת 1931 לא יצאה העבודה העברית מתוך ד' אמותיה הצרות של אגודה עברית מוגבלת במספר חבריה וביכולת פעולתה. מכאן ואילך מתחילה תקופה של עליה ושל הרחבת גבולין. ההסתדרות העברית באוסטריה הספיקה לרכוש את אימונה של האוכלוסיה היהודית והרימה את קרן העבודה העברית בעיני הציונים וגם הבלתי־ציונים. כדי לשתף בעבודה העברית את כל החוגים היהודיים בוינה, מכריזה ההסתדרות מדי שנה בשנה בראשית האביב “שבוע עברי”. בשבוע זה מתנהלת תעמולה לטובת התרבות העברית והחינוך העברי באוסטריה, ועידת הנוער, ועידת הרבנים ומורי הדת של הקהילה הוינאית וּועידת המורים העבריים. את פרשת הועידות האלו מסיים אח“כ ה”יום העברי", המשמש כעין סיכום כל הועידות והפגנת הכוחות העבריים כלפי חוץ. כתוצאת הועידות הללו נוצרו על יד ההסתדרות העברית: א) מועצת נאמנים של המפלגות הציוניות באוסטריה; ב) מועצת הרבנים ומורי הדת בוינה; ג) מועצת המורים ד) ומועצת הנוער.

מועצת הנאמנים שבה משתתפים כל המרצים בעניני “תרבות” וחינוך עברי מכל הקבוצות הציוניות בוינה, מתכנסת פעם בחודש ודנה על הרחבת העבודה העברית בכל החוגים. במועצת הרבנים ומורי הדת שעל יד ההסתדרות העברית יושבים באי כח 70 הרבנים, מורי הדת של הקהילה הוינאית. מועצה זו מכנסת פעם בחדשיים את ועידת הרבנים ומורי־הדת בוינה המטפלת בעניני חינוך. שש ועידות הרבנים ומורי הדת שנתכנסו עד עתה דנו בעיקר על הצעת התיקונים, שיש להכניס בלימודי הדת שבבתי הספר הכלליים באוסטריה. מ־24.000 הצעירים היהודיים בגיל בית־הספר לומדים 12.000 – בבתי הספר העממיים והאזרחיים, 7.000 – לומדים בבתי הספר התיכוניים, 2.500 – לומדים בגני ילדים, וּ־2.500 לומדים בבתי ספר להשתלמות. מהם מקבלים רק 1.700 צעירים חינוך עברי שלם, וחינוכם העברי כביכול של יתר 22.300 התלמידים כלול בלימודי הדת (2 שעות בשבוע!) של בתי הספר הכלליים בוינה. את הלימוד הזה מנהלים שבעים רבנים ומורי דת והוא עולה לקופת הקהילה בסכום של חצי מיליון שילינגים בערך. אבל ערך ההוראה הזו היא כאין וכאפס. לרגלי שיטת ההוראה הקלושה אין המורים רואים כל ברכה בעמלם ורוב התלמידים היהודיים הגומרים את בתי הספר העממיים והאזרחיים אינם יודעים לקרוא עברית. גם ידיעותיהם העבריות של גומרי בתי הספר התיכוניים קרובות לאפס. כדי לקדם את פני הרעה, כינסה ההסתדרות העברית את הרבנים ומורי הדת בוינה כדי להניע אותם – ועל ידיהם גם את שלטון הקהילה – להכניס תיקונים בשיטת ההוראה של לימודי הדת בביה“ס הכלליים באוסטריה. ועידות הרבנים ומורי הדת עומדות לדון גם על האפשרויות להרחבת הלימודים העבריים מחוץ לכתלי בית־הספר, דהיינו, על פתיחת בית־ספר לתנ”ך מיוחדים, (“ביבל־שולן”), שבהם יוכלו התלמידים היהודיים ללמוד כמה שעות בשבוע בתור תוספת לשתי השעות של בתי הספר הכלליים. בתי־ספר כאלה כבר קיימים בוינה. כמו כן ידונו גם על שאלת הנהגת ההברה הספרדית בביה"ס ובבית הכנסת. על כל פנים הצליחה ההסתדרות העברית להכניס תחת כנפי העבודה העברית את כל 70 הרבנים ומורי הדת בוינה.

מועצת הנוער הקיימת ע"י ההסתדרות משתפת בעבודה עברית את כל כנפי העבודה העברית את כל אגודות־הנוער שבוינה. מספר האגודות האלו מגיע עד 16; מספר חבריהן עולה עד 2.700 והם נמנים על כל המפלגות היהודיות מימין ועד שמאל. אצל רוב אגודות הנוער – לימוד העברית הוא חובה; מספר הצעירים הלומדים עברית הוא – אלף ושש מאות. כדי לשגר את הלשון בפי הצעירים ולקרבם אל הספרות העברית, עורכת ההסתדרות העברית פעמים בחודש נשפי הרצאות וּוכוחים עבריים בשביל הנוער, נוסף על ההרצאות הפומביות הנערכות מדי שבת בשבת בשביל הנוער המבוגר.

בוינה נמצאים כ־30 מורים עבריים מומחים במקצועם, אבל למעשה מתפרנסים מהוֹראה עברית פי שלוש וארבע מהמספר הנ“ל. עד עתה כל מי שרצה בא ונטל לעצמו את כתר ההוראה וקיפח את פרנסת המורה העברי הראוי לשמו. כדי לשים קץ להתחרות בלתי רצויה זו, אירגנה ההסתדרות את המורים העבריים המנוסים בוינה באגודה מקצועית העומדת תחת חסותה ואסרה מלחמה על ה”מורים" המכשילים את הורי־התלמידים ואת ההוראה העברית, עד כדי הרחיקם משדה ההוראה. אגודת מורים זו דואגת לא רק לצרכיו החמריים של המורה העברי, אלא עוזרת לו גם בעניניו המקצועיים ובענין השתלמותו.

בהשתדלות ההסתדרות העברית הנהיגה ההסתדרות הציונית מנהג: לקבוע בסדר יומה של כל ועידה שנתית הרצאה על התנועה העברית בעולם והרצאה על החינוך העברי. כמו כן קבעה העתונות הציונית הגרמנית מדור מיוחד בשם “בתנועה העברית”. ההסתדרות העברית באוסטריה מונה כ־800 חברים מאורגנים. מספר המדברים והשומעים עברית עד ל=15.000. כל מאמציה של ההסתדרות מכוונים עכשיו למטרה אחת: לארגן ולכנס תחת דגלה את כל העברים.

באנגליה

שונים לגמרי היו דרכי התפתחותה של התנועה העברית באנגליה. מדינה זו למרות היותה רחוקה ממרכזי היהדות ונטולת־מסורת של יצירה עברית, שמשה במידת־מה אכסניה לספרות ועתונאות עברית. בשנת 9– 1878 הופיע בלונדון השבועון הציוני־חרדי “הכרם” בעריכת נפתלי לוי, בשנות 1897–1912 השבועון “היהודי” (בשביל רוסיה – ה“הדגל”) בעריכת יצחק סובלסקי, בעל “כנסת הגדולה”; בשנות 1902–1904 הופיע בלידס הירחון “בית ועד לחכמים” בעריכת י. ח. דייכס. אבל יותר מכולם הצטיין בערכו הספרותי והציבורי הירחון “המעורר”, שהופיע במשך 1906–1907 בעריכת י. ח. ברנר. “המעורר” שריכז את מיטב הסופרים העבריים שימש בימה חפשית למחשבה לאומית־רדיקלית והשפיע השפעה רבה על הדור הצעיר באירופה ובארצות הברית.

אף באנגליה וביחוד בלונדון נעשו בראשית מאת העשורים הנסיונות הציבוריים הראשונים לאירגון תנועה עברית. בלונדון ובערי השדה נוסדו אגודות “דוברי עברית” שטיפלו בדיבור עברי והפצת ספרות עברית.

בשנת 1902 (חנוכה תרס"ב) הוציא ה“ועד לשפת עבר” שהתקיים ע"י המרכז הציוני כרוז אל יהודי אנגליה הראוי להתפרסם.

"קול קורא לאחינו הנאמנים לעמם ולארצם – לעבודה!

העבודה מה רבה לפנינו, העבודה מה קשה וכבדה, אבל גם קדושה ונחוצה היא לנו ואי־אפשר לנו בלעדיה. – – – אנחנו קוראים לעבודה, אחים ציונים, לעבודה שהיא אחת מעיקרי הציוניות. הננו מדברים על הרוחניות שבתנועתנו הקדושה, על המאור שבה, לברא עם יודע את עצמו ונושא את עצמו, על הנפש הציונית ועל הרוח והנשמה, שהיא צריכה וחיבת לפחת בגוף עמנו, החנוט והנקפא. ולהעבודה הזאת אנחנו אומרים לגשת היום בלב נאזר בגבורה וכביר כח אונים, בשימנו מבטחנו בבני עמנו, תמימי דעים עמנו, כי יושיטו לנו עזרה, כל אחד מעירו וממקומו, לאושר הציוניות ולכבוד ולתפארת לכל בית ישראל.

וזה סדר העבודה שבתכנית שלנו:

שפת עבר. עם אנחנו, וכעם אנו שואפים לחיות, והשאיפה הזאת מחייבת אותנו ללמוד לדעת את האלפא ביתא של הציוניות: שפת עבר, שפתנו העממית מאז היינו לגוי, וכל שעם מרבה לדעת את שפתו, לאומיותו הולכת ומתגברת, ולמען חזק את לאומיותנו החלטנו:

1) להפיץ ולחזק את דעת שפתנו העברית בין בני עמנו, הקטנים והגדולים, הצעירים והזקנים באנגליה.

2) שהועד הקולטורי של המרכז הציוני יערוך תכנית, שתהיה למורת דרך בין למורים ולמחזיקי בתי ספר ובין לאגודות וליחידים, לנחותם בשיטה סלולה בלימוד השפה העברית.

3) שהמרכז ישתדל להפיץ את ידיעת שפת עבר גם בין בנות ישראל, כי כאשר הבנות תחונכנה בחינוך עברי תהיינה לאמות עבריות והילדים אשר יולדו על ברכיהן יחונכו בחינוך עברי לאומי.

4) ליסד חברות “שפה ברורה” לדבר עברית, כי הדיבור הוא עתה תכלית ידיעת השפה; כי בעת אשר השפה היתה רק קשר היסטורי, היינו מספקים את עצמנו בידיעת שפת עבר בלבד, אבל עתה כאשר מתעורר העם ושב לתחיה, החובה לעשות את שפתנו לחיה בפיו“. בשאר הסעיפים מדגישים מחברי הכרוז את הצורך ללמוד דברי ימי ישראל וספרותו, ליסד בתי מקרא, לטפח את השירה ע”י הוצאת שירי עם בשפת עבר “עם תוי נגינה, לשוררם בכל בית ישראל”. להוציא חוברות מיוחדות להעמקת הרגש הלאומי וההכרה העצמית ולהפיץ השכלה כללית בין בני ישראל.

אבל התעוררות זו לא הביאה פרות.

היהדות האנגלית היתה שקועה במ“ט שערי ההתבוללות והתיחסה בביטול אל התנועה העברית שנושאיה היו רובם ככולם יהודי אירופה המזרחית. חסר לה לתנועה העברית במדינה המקור החיוני של התנועה, החינוך העברי. בתי הספר לילדי ישראל נוצרו מקצתם על ידי היהודים האנגליים ורובם על ידי ה”זרים“. ילדי היהודים האנגליים למדו ולומדים במחלקות מיוחדות ללימודי הדת, המתקיימות על יד בתי הכנסיות. במחלקות אלו מלמדים את עיקרי הדת בשפה האנגלית וקצת קריאה בסידור. מובן ש”חינוך" כזה אין בכוחו לקשר את הילד היהודי לעמו. אבל גם חינוך הילדים של יהודי המזרח אינו משובח ביותר. כשבעת אלפים ילדים לומדים בלונדון בבתי תלמוד תורה “המאוחדים” וגם הפרטיים, מעשר עד שלש עשרה שעות בשבוע בערבים.

לועד המאוחד (Talmud Tora Trust), שנוסד בשנת 1905 מסונפים 21 בתי תלמוד־תורה, שמספר תלמידיהם מגיע עד 3.500. מהם: 11 מוסדות שמספר התלמידים בכל אחד מהם מגיע עד 100, 5 מוסדות – עד 200, ו־5 – למעלה ממאתים. 6 מבתי תלמוד התורה מתנהלים ע“פ שיטת עברית בעברית. נלמדים בהם תנ”ך, רש“י, היסטוריה ישראלית, הלשון והספרות העברית. בבתי ת”ת אחדים לומדים גם גמרא. מספר המורים מגיע עד 103. מדי שנה בשנה נערכת “התחרות”, (פרסים בס“ך 140 לי”ש), שבה משתתפים כל בתי תה“ת שבאנגליה, שוטלנדיה, אירלנדיה וּולס. ההוצאה הכללית של המוסדות הנזכרים עולה ל־20 אלף לי”ש.

“הועד המאוחד” תומך בם בסכום של 2.000 לי"ש.

מלבד בתי “תלמוד תורה” קיימים גם “חדרים” מהטיפוס הישן. כל מוסדות החינוך הללו הם מפוגרים מבחינה פדגוגית והיגיֶּנִית וזרים למגמות חינוכו העברי השלם. בשנת 1925 נתעורר בחוגים הלאומיים הרעיון ע“ד הכשרת בתי הספר הקיימים לצרכי החינוך הלאומי. ע”פ יזמת האגודה “ציוני מזרח לונדון” נוסדה החברה “אגודת חינוך” שהציגה לה למטרה להפוך כמה בתי “תלמוד־תורה” מבתי ספר של ערב לבתי ספר יומיים בתנאי, שרוב שעות הלימוד תהיינה מוקדשות למקצועות עבריים, דתיים ולאומיים ומקצת שעות למקצועות אנגליים בהתאם לחוקי המדינה. גם אגודת המורים העבריים בלונדון העמידה על סדר היום את שאלת החינוך היומי, שיטת ההוראה ותכנית הלימודים, כמו כן חינוך הנוער מחוץ לבית הספר. כל הנסיונות הללו לא הביאו עדיין לידי תוצאות ממשיות ושאלת החינוך מחכה עדיין לפתרונה.

במשך תקופת החומש 1924–1929 אנו רוֹאים מאמצים ונסיונות של פעולה עברית ואפילו את ראשית האירגון הציבורי העברי, אבל כל הגילויים האלה אינם מצטרפים לחשבון של תנועה עברית. בשנת 1924 קבעה שוב מערכת “העולם” אחרי קיום־נדודים בערי קולוניה, וילנה, אודיסה, לונדון וברלין את מקום מושבה בלונדון, במחיצתה של האכסקוטיבה הציונית. “העולם” שריכז סביבו חוג קטן של סופרים עבריים, שימש מקלט למחשבה העברית ומקדש־מעט בחיי־החול של היהדות האנגלית. כתופעה ספרותית חשובה יש לציין את הקובץ הספרותי רב האיכות והכמות “איים”, שהופיע בשנת תרפ"ח, בעריכת א. ביילין, ש. גולדנברג, וש. פינסקי. הקובץ הזה שרעיון הוצאתו נולד בשנת 1922 בימי התקוות הגדולות שבאו אחרי הכרזת סן־רימו, המיג לו למטרה לתאר לפני הקורא את פרצופה המדיני, הציבורי והלאומי של מדינת־האיים הגדולה, בחינת “ודע את שותפך” (מתוך ההקדמה), והיא שפגמה בשלמותו הפנימית ובערכו הציבורי־העברי של הקובץ. בקובץ זה אין אף רמז לתנועה העברית וצרכיה, לתעודותיה וסיכוייה בחיי היהדות האנגלית.

שנת 1929 משמשת נקודת מפנה בחיי התנועה העברית באנגליה. בשנה זו נתכנסה מטעם ההסתדרות הציונית הועידה המיסדת של הסתדרות “תרבות” באנגליה. בועידה השתתפו 200 איש, באי כוחם של הסתדרויות ומוסדות ציוניים ועבריים. לנשיא הועידה נבחר ליאון סימון. מטעם האכסקוטוביה ברכו את הועידה פרופ. ז. ברודצקי וד"ר ברט. הרב הכולל ד“ר הרץ דיבר על דתיות, שלמות החיים ותרבות עברית, על “זרמי הקדושה שהתחילו פורצים בחיינו”. הרצו: מ. קליינמן על “התפתחות התנועה העברית בגולה”, ורטסקי על “הלשון והתרבות העברית בארץ־ישראל”, מוריס על “התנועה העברית באנגליה”, הרב גולדבלום על “הפעולות המעשיות של ההסתדרות החדשה”. בויכוחים ניתן ביטוי למצבה התרבותי הירוד של היהדות האנגלית (גולדבלום), לחינוך העברי הלקוי במדינה (מוריס), לקרע שבלב הילד היהודי ולפירוד שבין הכרתו האנגלית ורוחו היהודי (י. מ. זיף). יחד עם זה הובלט, שטרם הגיעה השעה ליצירת בית ספר עברי מטיפוסם של מוסדות ליטא ופולין, ומשום כך על ההסתדרות החדשה להתרכז בעיקר בפעולות תרבותיות, כמו סידור מועדונים עבריים לנוער, עריכת שיחות והרצאות עבריות, הפצת עתונות וספרות עברית והשלטת הלשון העברית בכל המוסדות הלאומיים ובחיי הציבור האנגלי. אל ועד ההסתדרות נבחרו: ליאון סימון, יו”ר, ורטסקי, סגן יו"ר, רזילי מזכיר הכבוד, הלוי, וילנסקי, ביילין והגברת טובנהויז.

ביטוי נמרץ ניתן למצב התרבות העברית באנגליה בועידת הציונים בשנת 1933 נשמעו דברי מחאה חריפים נגד יחס הביטול והזלזול שההסתדרות הציונית נוהגת בתנועה העברית. בכתב־האשמה שנשמע בועידה הסעיף הקשה ביותר היה סעיף החינוך. “בכל אנגליה – צוין בועידה – אין אף מוסד חינוכי אחד, שאפשר להראות עליו ולומר שהוא עומד בזכות הציונים, אין אף חוברת צנומה אחת, אשר תסביר ליהודי המתאנגל את חובתו הקדושה כלפי חינוך בניו ובנותיו. ישנם אמנם מוסדות חינוכיים אחדים, בתי תלמוד־תורה, שנוסדו לפני שלושים שנים ע”י פליטי פולין ורוסיה, אבל כולם עומדים בנס והקרקע הולך ונשמט מתחתיהם מחוסר ענין ואמצעים. הגיעה השעה – שנכיר, כי הדור הצעיר אינו עמנו, יען כי לא דאגנו לחינוכו העברי".

למעשה, טרם נסתיימה התקופה של הכשרת הלבבות וכיבוש דעת הקהל לקראת המפעל החינוכי, שיש בו משום מהפכה רוחנית בתנאים המיוחדים של המציאות היהודית באנגליה. מן ההכרח מתרכז עיקר הפעולה של “תרבות” בהפצת הלשון העברית והעמקת ההכרה של השיתוף הלאומי־התרבותי בחוגי היהדות השונים. עבודה זו עתידה להביא בסופה גם לידי תיקון החינוך העברי ולחידוש בית הספר ברוח העיקרים הלאומיים והפדגוגיים שבשמם דוגלת התנועה העברית.

רוח חיים חדשה הכניסה אל העבודה העברית האכסקוטיבה החדשה של “הברית העברית העולמית” שהוקמה בלונדון. האקסקוטיבה הגבירה את הפעולה האירגונית והתרבותית בלונדון ובערי בשדה. פעולתה האירגונית קיבלה את כליל־בטויה “בשבוע העברי” שהתקיים בכסלו תרצ“ה בכל אנגליה. “השבוע העברי” בא לארגן את כל המורים העבריים תחת דגל “הברית העברית” ותרבותה, להעמיק את התנועה העברית הקיימת ולענין את הציבור היהודי בחינוך העברי. בקשר עם השבוע העברי התקיימו בלונדון כינוס מורים עבריים, אספת נשים ציוניות, אספת נוער מיוחדה ותערוכת הספר העברי. תכנית “השבוע העברי” הקיפה הרצאות על תחית השפה העברית והחינוך הלאומי בבתיהכ”נ ובאספות עם, הרצאות המורים בכל בתיה“ס היהודיים על התרבות העברית, עריכת נשפים דרמטיים ואמנותיים, רכישת חברים ל”ברית העברית העולמית", הפצת ספרות ועתונות עברית והרשמת ילדים ובוגרים הרוצים ללמוד עברית.

בשבוע העברי השתתפו: הרברט אדלר, פרופ. ז. ברודצקי, י. ק. גולבלום, הרב הכולל ד“ר י. הרץ, פרופ. א. ש. יהודה, הגב' י. זיף, הרב א. כהן, נ. מוריס, א. סימון, הדיין ד”ר א. פלדמן, ד"ר ש. רבידוביץ, הרב ל. רבינוביץ, סיר דניסון רוס, ז. שניאור ועוד. חוץ מלונדון הועבר השבוע העברי בערים: בירמינגהם, דובלין, לידס, בלפסט, אדינבורג, גלזגו, הולל, ליברפול, מנשסטר, פורטסמות ועוד.

“השבוע העברי” שימש כח דוחף כביר להגברת התנועה העברית באנגליה.

יובל שנים עבר על התנועה העברית בארצות הברית מהיום שנראו בה ניצניה הראשונים. במשך התקופה הזאת סלל הרעיון העברי את דרכו וחתר אל רוב מרכזי היהדות במדינה, רכש חוגים ציבוריים שעמדו מחוץ לגבולות המדינה. התפתחות התנועה העברית באמריקה מעידה אולי יותר מאשר בשאר הארצות על הכוח החיוני והיוצר הספון בתוכה. היסוד הסוציאלי הירוד של ההגירה היהודית שזרמה מארצות אירופה המזרחית לארצות הברית החל משנות השמונים של המאה שעברה, ההתבוללות הלשונית המהירה שמיזגה עמים שונים וגזעים שונים לחטיבה חד־לשונית מפליאה, שלטון הדמוקרטיה הגדולה, שסייעה – בקסמי החופש והשויון – להחשת הטמיעה הרוחנית והנפשית, – כל אלה הפריעו בעד התפתחות התנועה העברית והכבידו על הקלטת הרעיון של האיחוד התרבותי העברי. אף התפשטותה של האידית, השפה המדוברת והמובנת היחידה, אשר ליותה את המהגרים בדרך חייהם החדשים והקשים, לא ניבאה התפתחות מזהירה לתנועה העברית. והעיקר: חסרו לה על אדמת המדינה החדשה שרשי מסורת, ירושת־עבר, השפעה של דורות, מנהיגות רוחנית, אבות־הבנין של כל תנועה ציבורית ומשום כך עצם התפתחותה של התנועה העברית, אשר השקיעה מיטב כוחותיה בכיבוש דרכים והסרת מכשולים, שהצמיחה גידולי־תרבות והוציאה תנובה ספרותית מאדמת בור שלא נחרשה ולא נזרעה בכל דורות־העבר, – היא עדות נאמנה לכוח היצירה העברי וחיוניותו בכל מרכזי היהדות בגולה. ראויה תנועתנו העברית באמריקה, שהתפתחה בתנאים כה נבדלים ושונים מכל תנועתנו בגולה – שתקבל את תיקונה הספרותי. בספרנו זה נצטמצם רק בקביעת קויה הכלליים של תנועה זו באמריקה.

עם התגברות זרם ההגירה היהודית לארצות הברית בשנות השמונים של המאה שעברה, נתעורר בקרב המהגרים, יוצאי רוסיה ואירופה המזרחית, הרעיון לתקוע יתד ולבנות משכן לתנועה העברית גם על אדמת אמריקה. הרעיון הזה הוצא לפועל ב־10 לאדר שנת תר“ס (1880). בשנה זו נוסדה בניו־יורק האגודה העברית הראשונה “**שוחרי שפת עבר”**. מטרותיה ומגמותיה של אגודה זו נקבעו בקול הקורא “אל אחינו בני ישראל השומעים שפת־עבר”, שנדפס באורגן הרשמי של האגודה, ה”מאסף בארץ החדשה" (1881) וזה תוכן הקוה"ק ככתבו ולשונו:

“ביום העשירי לחודש שנים עשר הוא חודש אדר תר”ח העיר ה' את לבב מתי מספר מאחינו בני ישראל יושבי עיר ניו־יורק, אשר באו הנה מארצות רוסיה ופאלען להאחז בארץ הזאת, למען להועד יחדיו ולהתיעץ כדת מה לעשות, להעיר את אהבת שפת קדשנו בלבב יתר אחינו יושבי העיר הזאת היודעים את התורה, שומעים שפת־עבר ורק בלי משים לא יחושו להגות בספרים אשר נדפסו בהשפה הזאת ולעורר את האבות אשר חנן ה' אותם בפרי בטן, שיחושו ללמד גם את בניהם שפת עבר וספרי ישראל, יען מאוד היה דוה לבם להתבונן ועינם עששה מכעס לראות, שבארץ הזאת תשתכח שפת קדשנו, השפה היפה היקרה והנחמדה לכל אשר בשם ישראל יכונה, כי היא לבדה נשארה לנו מכל מחמדינו מימי קדם לפליטה עד היום הזה בכל ארצות פזורינו. ובארץ הזאת אין דורש ואין מבקש אותה. להנולדים בארץ הזאת היו גם העשרים וארבע ספרי קדשינו כספר החתום, כי לא ידעו אף קרוא עברית. ולגרים אשר באו הנה לגור היו ספרי ישראל ככלי אין חפץ, יען עינם ולבם רק אל בצעם, לאסוף הון ולעשות עושר, וספרים בלשון עבר ימאסון, ואיש הוגה בספרים יבזוהו, עד כי היה למלה בפיהם לאמור, כי כל איש ההוגה בספרים יהיה גבר לא יצלח בימיו בארץ חרוצים הזאת אשר בתוכה רק הלימוד המביא לידי מעשה ידים וחריצות כפים הוא העיקר, ולימוד והגות בספרים שנכתבו בשפה שכבר חדלה להיות שפה מדוברת זה כמה אלפי שנים, הוא ענין רע לענות בו ורעות רוח וכל המבלה את זמנו בשפת עבר הוא רק שוטה וגס רוח – – –".

“ולכן נועדו אלה האנשים הנקובים למטה בשמותם אשר לבם כחלילים יהמה על מפלת שפת קודש באמריקה ומעיהם יהמו לספרות ישראל אשר דורש אין לה בארץ החדשה והתיעצו לבקש עצות ולמצא תחבולות להראות לבני עמם ובפרט לאלה הגרים הבאים מרוסיה ופאלען את עותתם ולהוכיח להם מומם ולהגיד להם כחשם בפניהם, כי ללא אמת ימשלו את המשל על איש יודע ספר ואוהב דעת ותושיה, שאחריתו נכרתה בארץ הזאת והם בעצמם יהיו מופתם, כי כולם הם למודי ה' הקובעים עתים לתורה והוגים בספרי קודש, ובכל זאת צוה ד' את ברכתו אתם בארץ הזאת והון ועושר בביתם וגם תורתם ואהבתם לספרי ישראל ולשפת עבר נתקיימה בידם. ובערב יום העשירי לחודש אדר נקהלו יחדיו כאיש אחד חברים בבית החבר סאלינסקי ברחוב לודלאו ליסד את אגודתם ויחליטו ליסד חברה אשר תכונה בשם “חברת שוחרי שפת עבר”. ולחברה יהיה בית ועד למקרא מכתבי עתים וספרי השכלה ומדע ותושיה. ומכתבי העתים והספרים יהיו גם בלשון עבר וגם בלשונות העמים, אם רק תכנם הוא דברים הנוגעים לעם ישראל. כל חבר מחויב לשלם לאוצר החברה שלשה דאללאר לשנה או לכהפ”ח 75 סענט לרבע שנה". – – – באותה ישיבה נבחר ועד זמני, אשר תיקן את תקנות החברה, שכר דירה בשביל האגודה וניגש לפעולתו. במשך חג הפסח נתקיימו שתי ישיבות ונבחרו חברי הועד הראשון של האגודה והם: כתריאל צבי שרה’זון, משה אהרון שרייבר, יהודה דויד אייזנשטיין, צבי הירש ברנשטיין, מאיר ראובן ליוואי, משה זילבר ודוד בֶּר קרמר. למזכיר¹ וגזבר החברה נבחר מ. יהלומשטיין.

ראויים לתשומת לב הסעיפים הבאים של תקנות האגודה:

"מטרת החברה תהיה להפיץ ולהרחיב ידיעת לשון עבר וספרות ישראל בקרב אחינו בני ישראל באמריקה.

כל עניני החברה יהיו כתובים בשפת עבר.

לא יעשו בבית הועד דבר המתנגד לדתי תורתנו ולא ינהגו בו קלות ראש.

נושא הדרוש בכל שבת יהיה מיוסד על נחיצות שפת עבר, אהבת הלאום הישראלי, תורת האדם ועניני חכמה ומדע, ויטיף דבריו בלשון עבר או בלשון לעז; להחברה יהיה ספר אשר יקרא בשם ה“מאסף”, בו יכתבו החברים מאמרי תורה וחכמה, מליצות ושירים בלשון עבר ויהיו למקרא לבני החברה בבית הועד;

המנהלים יבחרו באיש מבין להיות המעריך, והוא יבקר את דברי הסופרים אם ראוים לבוא בקהל, שיהיו נכתבים על טהרת לשון הקודש, שלא יחללו כבוד אנשים פרטיים, שלא יפרעו חוק המוסר ודרך ארץ ואז יעלה אותם על ספר “המאסף”;

אם תרב הכנסת החברה יותר מהצורך יניחו הכסף הנותר לקרן הקימת ומהסכום הזה יעזרו ידי סופרי לשון עבר, גם יכוננו בתי־ספר לבני הנעורים ללימודי שפת קודש".

החברה התקיימה רק שנה אחת. מספר חבריה הגיע עד 148. באספותיה השתתפו והרצו חבריה כתריאל צבי שרה’זון, יהודה דוד אייזנשטיין (בּעל ה“אוצרות”), מרדכי יהלומשטיין, ד“ר אברהם אייזיקס, הרב ד”ר אהרן וויז, אהרן ליברמן (עורך ה“אמת”), הסופרים ט"ף שפירא, משה ויינברגר, יעקב סוביל ואחרים.

האגודה השניה שקמה באמריקה, היא “שוחרי שפת עבר” בשיקאגו, אשר התקיימה למעלה משלושים שנה. האגודה הזאת פיתחה פעולה רחבה ומסועפת. הקימה בשכונה היהודית ספריה גדולה, שמנתה למעלה מאלף ספרים ועתונים עבריים. על יד האגודה נוסד ועד מיוחד בשם “ועד מדעי”, שהיה עורך בכל יום א' הרצאות על נושאי הלשון והתרבות העברית. החברה היתה פעילה גם בשדה החינוך העברי. כחברת “שוחרי שפת עבר” בניו־יורק הראתה גם זו של שיקאגו את כוחה בשדה הספרות. בשנת 1889 הוציאה בעריכת ליאון זולוטקוף את הירחון “קרן־אור”, אבל לא הוציאה אלא שתי חוברות. בעזרת החברה הוצא במשך שנים גם השבועון העברי “הפסגה” (בעריכת ולף שור), שהופיע אח"כ בשם “התחיה”.

ראשי עסקניה בשנים הראשונות לקיומה היו: ד"ר פ. קדיסון – נשיא; ח. ליבוביץ – סגן; ש. שקלוסקי – גובה המס; פרץ ווירניק (עורך ה“מורגן־ז’ורנל”) – מזכיר; ל. רבינוביץ – גזבר; ב. בלומנטל, נ.ב. גרוסברג, י. רפפורט, ל. וולפה, ד. גינזבורג – נאמנים; ליאון זולוטקוף – עורך “קרן האור”.²

בשנת תרס"ו נוסדה בשיקאגו אגודת צעירים דוברי עברית בשם “עבריה”. האגודה שהיתה פעילה במקצועות שונים של עבודה עברית לא יכלה להחזיק מעמד והתאחדה עם “שוחרי שפת עבר”. פעולתן המשותפת התרכזה בעריכת נשפים ואספות ובספריה העברית הגדולה, שמלאה תפקיד חשוב בחיי קהילת שיקאגו.

אגודת שיקאגו האריכה ימים יותר מכל האגודות העבריות שבאמריקה והשפיעה השפעה רבה על התנועה העברית במדינה. בשנוֹת המלחמה נפסק קיומה.

גם בעיר נוּאַרק של ניו־דזשוירסי נוסדה אגודה עברית בשם המסורתי “שוחרי שפת עבר”. האגודה נוסדה בשנת תרמ“ט בסיועם של הסופר אפרים דיינרד והרב ד”ר א. וילנר. מטרתה היה הפצת הדיבור העברי והקריאה העברית. האגודה נסתנפה לאורדן הנוארקי “בני יעקב”.

האספות של האגודה התנהלו בשפה העברית. אפינית היא ההחלטה, שרשות לדבר אשכנזית ניתנה רק למתקשים בדיבור העברי. תמוה הדבר – מציין פרסקי – שגם אפרים דיינרד, שנלחם כל ימיו בתנועה העברית המודרנית, נלחם בקנאות בעד הדיבור העברי.

התקופה הראשונה של התנועה העברית באמריקה היתה טבועה אף היא בחותם ההשכלה. המשכילים הראשונים מחובשי בית המדרש הישן שבאו לאמריקה נטעו על אדמתה את שתילי ההשכלה ללא כל רצון וגם יכולת לשנות את צורתה ותכנה שהיו לה מעבר לים. המשכילים האלה, שמלבד יחידים (מ. דוליצקי, אייזנשטיין ואחרים) היו רובם ככולם מחוסרי־כשרון, הצמיחו על הקרקע החדש, ספרות של פובליציסטיקה בטלנית ודברי מחקר תפלים. עיקר פעולתם היתה בשדה העתונות. הופיעו שני ירחונים “הקול” וה“סניגור” בעריכת מ. רודק־נזון, (עורך “הקול” וה“מאסף לקול” בקניגסברג) “הלאומי” (בעריכת מחבר הפמפלטים אפרים דיינרד), “הפסגה” (בעריכת ו. שור) ואחרים. אבל לאט לאט הולך ובוקע הד הזמן החדש גם בספרות אמריקה. בתקופת מעבר זו, על סף מאת העשרים, נוצר העתון היומי הראשון באמריקה “היום” (החיקוי חל אפילו על שמות העתונים!) שבו שימשו בערבוביה צללי ההשכלה הגוססת ואורות התנועה הלאומית, שנסתמנה כבר במלוא תכנה.

עם³ ראשית מאת העשרים מתחילה תקופה חדשה לספרות העברית. רוח המהפכה הלאומית שעבר במחנה היהדות האירופית המריד את העסקנים והסופרים הצעירים, שבאו עם הגולה הרוסית לאמריקה ועוררם לפעולה עברית. ראשית פעולתם היתה – הפצת ירחונו של י. ח. תרנר⁴ “המעורר” (לונדון) בין הקוראים העבריים באמריקה. ירחון רדיקלי זה עורר ועודד את העברים הצעירים, שהתרכזו באגודת “מפיצי שפת עבר וספרותה” להיותם נושאי־הדגל של תרבות עברית מודרנית. בשנת תרס“ו נוצרה חברת “עבריה” שהציגה לה למטרה להוציא יצירות נבחרות של טובי הסופרים העבריים. החברה נגשה לעבודתה והוציאה את ספורי ברנר (“לא־כלום”) ואת החוברות “הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה” מאת ד”ר י. קלויזנר.

בשנת תרס“ט נוסדה אגודת ”אחיעבר” שהחליטה, תחת השפעתו של בן־אביגדור אשר שהה אז באמריקה, להוציא עתון עברי מודרני. ואמנם הופיע השבועון “שבלים” בעריכתו של מ. בן־אליעזר, אבל השבועון לא האריך ימים. האגודה הוסיפה לטפל בהפצת העתונות העברית מא“י ורוסיה.; יחד עם זה הניחה יסוד להפצת ספרות מקורית ע”י הוצאת מאסף השירים “סנונית” והפצת הפואימה הידועה של סילקינר, “מול אוהל תימורה”.

דבר התחדשותה של העתונות המשכילית (“אספקלריה”, “היום”) וכשלונו של השבועון החדש ה“דרור” (בעריכת ר. בריינין) הניעו את הסתדרות “אחיעבר” לחדש מאמציה לשם הוצאת עתון עברי מודרני. ואמנם בסיון תרע“ג הופיע הירחון “התורן”, שהתקיים במשך אחת עשרה שנים. “התורן” הוצא לאור בתחילה בתור ירחון (במשך שנה וחצי), אחרי כן – בתור שבועון ובסוף שוב בתור ירחון עד סוף קיומו. ה”תורן" שימש אכסניה ספרותית לטובי הסופרים העבריים שבאמריקה ומחוצה לה, הרים את כבוד העתונות העברית בעיני הציבור, יצר במה קבועה למחשבה העברית ועודד ליצירה את הסופרים הצעירים.

מהוצאותיה של הסת. “אחיעבר” ראוים להזכר שני “לוחות אחיעבר”, (הראשון הופיע בשנת תרע“ח והשני – בשנת תרפ”א) שבהם השתתפו שמנה וסלתה של הסופרים העבריים באמריקה ושהבליטו את כוחו הספרותי של מרכז־העבריות החדש.

החל משנת 1916 התחיל מופיע באמריקה בעריכת הרב מ. ברלין השבועון “העברי”, שהופיע קודם בברלין. אף על פי ש“העברי” היה האורגן הרשמי של ה“מזרחי”, לא נצטמצם בתחומי המפלגתיות ופתח את שעריו לרוָחה לכל גילויי הציבוריות והספרות העברית. אף ב“עברי” השתתפו רבים מותיקי הספרות העברית.

יבול רב־ערך הכניס לאוסם ספרותנוּ העברית סניף הוצאת “שטיבל”, שנוסד בשנת תר"ץ באמריקה. הסניף הוציא את הירחון “מקלט”, שהתקיים שנה ורבע (15 חוברות) ונדפס בהידור בלתי רגיל. בו השתתפו חוץ מסופרי המקום גם המעולים שבסופרי הארץ ואירופה. מלבד זאת הוציא הסניף תרגומי ספרים של ת. ריבו (“הדמיון היוצר”), אופטושו (“ביערות פולין”) ואחרים ואת ספרו של ד. ניימרק (“תולדות הפילוסופיה בישראל”).

שגשוגה של הספרות העברית הביא לידי הפעלת הכוחות הציבוריים העבריים ועורר את השאיפה לריכוז ואירגון. בערים שונות קמו אגודות עבריות שטיפלו בהפצת הלשון ותרבותה. כדי לאחד את כל האגודות האלו לשם עבודה עברית משותפת נוסדה בשנת 1916 בניו־יורק ההסתדרות העברית הארצית.

צעדה הראשון בשדה האירגון העברי היה – כינוס ועידה עברית ארצית. הועידה נתכנסה בפברואר 1917 והשתתפו בה כמאה צירים, באי כח אגודות ציוניות ועבריות ומוסדות לאומיים וחינוכיים. ועידה זו נתנה את הביטוי הציבורי הראשון לריכוז הכוחות ואירגונם לשם החיאת הלשון והתרבות העברית. ועידה זו לא הסתפקה בהפגנה בלבד, אלא הניחה יסוד גם לפעולה עברית רחבה. ראשית פעולתה היתה – הקריאה לריכוז הכוחות מסביב לדגל ההסתדרות, שמצאה הד בתוך המחנה העברי. מספר האגודות העבריות שנספחו אל ה“הסתדרות” עלה בקרוב ל־25, מלבד האגודות הציוניות. מספר חברי האגודות שעלה בימי הועידה ל־300 הגיע אחרי הועידה ל־1.200.

פעולתה השניה של ההסתדרות היתה – ייסוד הוצאת הספרים “קדימה” שהוציאה ספריה עממית בתבנית נוחה ובמחיר זול. על ידיה הוצאו ספרי־המופת הנבחרים של אֶרטר, סמולנסקין, מנדלי, יל“ג, ל. פרץ, א. בן־יהודה, י. זנגביל, ד”ר נ. סלושץ ועוד. מלבד זאת הוציאה ההסתדרות העברית חוברות־תעמולה משל טובי הסופרים בשאלת הלשון, החינוך וההסתדרות.

עם ועידה ראשונה זו של ההסתדרות העברית מתחילה למעשה התנועה העברית באמריקה במובנה ההסתדרותי־אירגוני. ארבע עשרה שנות קיומה של ההסתדרות – הן שלשלת נסיונות ומאמצים בלתי פוסקים להשריש את התנועה העברית באמריקה, לבסס את יסודותיה האירגוניים ולהכניס אל תוך מסגרת השפעתה את כל הגורמים והגושים הציבוריים שיש להם זיקה לעברית. במשך שנות קיומה נתכנסו 14 ועידות ארציות שבהן קבלה בטויה שאיפת התנועה העברית לארגון עצמי ולחיים של יצירה. ואף על פי כן עומדת עדיין ההסתדרות בראשית דרכה, דרך הכיבוש של החיים והציבור.

פרק מיוחד וחשוב בקורות התנועה העברית באמריקה תופס החינוך העברי.

התחלת החינוך העברי באמריקה נעוצה בראשית ימיו של הישוב היהודי, שיסודו הונח בארץ זו בחצי המאה ה־17. המהגרים היהודים היו מגולי ספרד, רובם אנוסים, אשר באו הנה מברזיליה ומאיי הודו המערבית. הקהילה הראשונה “שארית ישראל” שנוסדה בניו־יורק בשנת תט“ו פתחה על־יד בית־התפילה את ביה”ס העברי הראשון באמריקה. אפיו היה דתי כרוב בתיה“ס הכלליים, אשר התקיימו באמריקה בימים ההם. זה היה כנראה מוסד פרטי שעמד תחת השגחת הקהילה. דומה לזה היה גם ביה”ס שנוסד על ידי הקהילה בשנת תצ"א.

לפי הרשום בפנקס הקהילה, החליטו פרנסיה ביום ט“ז לחודש אפריל 1747, שהחזן “מר דוד מנדס מאכאדו יורה עברית לתלמידים בבית החברה, בכל יום, מהשעה התשיעית עד השעה השתים עשרה וביום החמישי מהשעה השניה עד השעה החמישית אחר הצהרים; משכורתו – 8 שילינג לרבע שנה מכל תלמיד וחבילה של עצים מכל תלמיד לשנה. הפרנס ואחד מחברי הועד יבקרו את ביה”ס בכל שבוע ושבוע. המורה מחוייב ללמד בני עניים חנם”. בשנת 1755 נרשם בפנקס, שחזן בית הכנסת יורה לתלמידים בביתו עברית, לשון ספרד ואנגלית, מלאכת הכתיבה וחכמת החשבון בכל יום: בימי הקיץ – מהשעה התשיעית עד השעה השתים־עשרה בבוקר ומהשעה השניה עד השעה החמישית אחרי הצהרים; ובימות החורף – מעשר עד שתים עשרה בבוקר ומשתים עד ארבע אחר הצהרים. בני עניים נשתחררו משכר לימוד, אם קבלו הרשאה מפרנסי הקהילה. בשנת 1762 נהפך ביה“ס הזה למוסד ציבורי והמורה קבל את משכורתו מקופת הקהל – 20 ליטרא שטרלינג לשנה, חוץ מהנדרים שנדרו לטובתו המתפללים. מוסד זה התקיים עד ראשית המאה הי”ט. (ע“פ ד”ר י. ה. גרינסטון).

גם יהודי אשכנז שבאו לאמריקה החלו, לאחר שאירגנו קהילות משלהם, ליסד בתי־ספר, שבהם היתה נלמדת גם השפה האשכנזית והעברית. תקופה זו בתולדות החינוך העברי באמריקה היתה ידועה בשם תקופת “המרתף”. את בית הספר העברי היו מסדרים באחד המרתפים של בית כנסת או בית מדרש ושם נהגו ילדי ישראל מ“אור” התורה.

בחצי המאה הי"ט התחילו היהודים בתוקף החוק לשלוח את בניהם לבתי הספר העממיים. הלימודים העבריים נדחו לשעות שלאחר הצהרים, מה שגרם לזלזולם של התלמידים וההורים בחינוך העברי.

רק בקהילות אשכנזיות אחדות, כמו בבלטימור, שיקאגו, סינסינטי, בוסטון ועוד הוקמו על יד בתי הכנסת וגם על ידי אנשים פרטיים בתי ספר, שבהם היו נלמדים הלימודים העבריים והכלליים יחד. בתי ספר מסוג זה נתקיימו עד סוף המאה שעברה, אולם ברוב הקהילות בקרו הילדים את בתי הספר העממיים בבוקר ובתי הספר העבריים – אחרי הצהרים.

אבל בתי הספר מיסודן של הקהילות לא האריכו ימים. תנועת הרפורמציה הדתית שהתפשטה במדינה הלכה וגדעה את שרשי המסורת והתרבות העברית. הרבנים החרדים והרפורמיים היו שקועים בויכוחים דתיים ולא נתנו את לבם לעניני החינוך. המלמדים שבאו לכאן מאירופה לא ידעו את שפת המדינה ואת רוחה ודרכי ההוראה המודרנית לא היו נהירין להם. לא יפלא איפא, שבתיה“ס של הקהילות התנוונו במשך הזמן ונהפכו ל”סונדיי־סקולס" (בתי ספר ליום ראשון) ותוכן הלימודים בהם נצטמצם ללימוד עיקרי הדת וסיפורי תנ“ך. כזה היה מצב החינוך העברי עד שנות השמונים, שבהן חלה ההגירה הגדולה של יהודי אירופה לארצות הברית. הגירה זו היתה מורכבת מקצתה ממהגרים פוליטיים, שהוכרחו לברוח מרוסיה הצארית וברובה מבעלי־מלאכה וחנונים. בתקופה זו יצא אמנם החינוך מאפלת המרתפים לאור העולם, אבל לא הביא ברכה לילדי ישראל. החינוך העברי היה מחוסר שיטה וכיוון, ללא תוכן וללא צורה, והדור הצעיר יצא ידי חובתו בלימוד קצת “עברי” וסדר תפילות. המורה היה מחוסר הכשרה מקצועית ולימד ע”פ שיטת הוראה נושנה, שלא היתה מותאמה לתנאי המדינה ולרוח הזמן. משכורתו היתה דלה וגם אותה היה מקבל בדוחק מקופת בית־הספר שנתכלכל בנדבות הציבור הזעומות.

החל משנת 1900 הביא זרם ההגירה טיפוס חדש של מהגרים: את העסקן הציוני ואת המורה העברי, שנהפכו בזמן קצר לחלוצי החינוך העברי בארצות הברית. המורים האלה שחדרו אל כמה בתי תלמוד־תורה, הנהיגו בהם את לימוד השפה העברית ע"פ השיטה הטבעית. נשתנו דרכי ההוראה ותכנית הלימודים; הוכנסו ספרי לימוד חדשים; גם הנערות נהנו בפעם הראשונה מהחינוך החדש. (צבי שרפשטיין, “ספר השנה תרצ”ה).

בשנת 1910 נוסדה בניו־יורק לשכת החינוך העברי: בראש הלשכה הועמד ד"ר שמשון בנדרלי.

לשכת החינוך הציגה לעצמה את המטרה להרים את החינוך משפל המדרגה ולהוציאו מרשות יחידים לרשות הציבור. לשם זה משכה לעבודה החינוכית את מיטב הכוחות הפדגוגיים, עודדה את הצעירים להוראה עברית, הוציאה ספרי לימוד עבריים והתותה תכנית מסוימת לחינוך העברי במדינה.

פעולתה של לשכת החינוך שמשה נקודות מפנה בהתפתחות החינוך העברי באמריקה. מובן מעצמו, שקצרה ידה לתקן באופן רדיקלי את ליקויי החינוך הישראלי, שבאו כסבל ירושה של דורות מספר. לשכת החינוך, שלא עמדה על בסיס החינוך העברי השלם (בתור חינוך כללי לכל הנוער הישראלי), לא יכלה גם להשליטו בבית הספר החדש. עוד פחות מזה יכלה לתקן את אחד הליקויים היסודיים של החינוך הישראלי באמריקה, והוא: רבוי צורותיו האירגוניות והתפוררותו האידיאולוגית. בו בזמן שבפולין, למשל, מצוי רוב החינוך הישראלי בידי היהדות הלאומית וברשותה של הסתדרות “תרבות” מצויה רשת רחבה של בתי ספר עבריים (והוא הדין גם בליטא), הנה החינוך הישראלי באמריקה מפורד ומפורר לזרמיו האידיאולוגיים השונים. בצד בתי הספר הריפורמיים שהזכרנום לעיל, שבהם לומד הנוער דת והיסטוריה בשפה האנגלית שתי שעות בשבוע, אנו מוצאים בתי ספר שמרניים שהלימודים נלמדים בהם אנגלית ואידית, בתי תלמוד תורה מן הטיפוס הישן, ששפת הלימודים היא אידית, בתי תלמוד־תורה עבריים ששפת ההוראה בהם היא עברית, ישיבות מהטיפוס הישן וגם ישיבות מודרניות, בתי ספר אידישאיים, מהם לאומיים מיסודם של “פועלי־ציון” ואנטי־לאומיים מיסודם של הקומונאים, בתי־ספר פרטיים ו“חדרים” ממינים שונים.

אבל הרע שבליקויי החינוך הישראלי באמריקה הוא – פחיתותו מבחינה כמותית. בכל מוסדות החינוך הנזכרים לומדים לא יותר מ־28% של כל התלמידים בגיל בית הספר, זאת אומרת, 72% של ילדי ישראל מתחנכים ללא ידיעת התורה. אחוז זה כולל את ילדי ישראל המתחנכים בכל מוסדות החינוך הנזכרים. למעשה, מספר הילדים הלומדים מקצועות עבריים בלשון העברית בבתי תלמוד תורה או בבתי ספר עבריים אינו עולה על 10%.

החינוך העברי מראה גם מגמה של ירידה. אם בשנת 1931 קבלו – לפי המספרים הסטטיסטיים של ב. לינפלד – מבין 375 אלף ילדים יהודיים בגיל מ־5 עד 14 שנים – למעלה מ־100 אלף ילדים חינוך עברי, שהם 27% בערך, הנה מראשית שנת 1931 עד 1933 ירד – לפי מספריו של ד. טשיפקין – מספר התלמידים בערים שונות עד 15%. אם נקח בחשבון רק את בתי הספר העבריים המאורגנים יצא, כי הירידה בהם הגיעה עד 25%.

מובן מעצמו, שהחינוך העברי עולה מכל הבחינות על החינוך הישראלי לזרמיו האידיאולוגיים השונים, ואף על פי כן אין להתעלם מכמה ליקויים של החינוך העברי באמריקה, שחשובים בהם הם:

1) הטיפוס של בית הספר העברי השלם מיסודה של “תרבות” באירופה כמעט שחסר לגמרי;

2) גן־הילדים העברי אינו מתקיים;

3) חסרה שיטה קבועה ואחידה בתכנית הלימודים של בתי הספר העומדים על בסיס הלשון והתרבות העברית.

בקשר עם זה יש לציין את פעולתה של הסתדרות המורים העבריים באמריקה בשדה החינוך העברי. ההסתדרות הזאת קיימת כבר שמונה שנים. עוד בשנת תר“ץ נתקיימה בקלבלנד ועידת באי־כוחן של אגודות מורים שונות והונח בה יסוד להסתדרות המורים. אבל ההסתדרות נתפוררה לרגלי סכסוכים פרטיים וחוסר אירגון מספיק. כדי לחדש את ההסתדרות נתכנסה בניו־יורק מועצה מיוחדת, שבה השתתפו ד”ר נ. טורוב, ק. ויטמן, הרב ח. צ’רנוביץ ואחרים. בהשתדלות הועד המכין שנבחר במועצה, נתקיימה בפיטסבורג בחוה“מ סוכות תרפ”ח (13–15 לאוקטובר 1927) ועידת הייסוד של הסתדרות המורים והמנהלים הארצית. בועידה השתתפו 43 צירי מ־12 ערים. הועידה טיפלה בעיקר בשאלת האידיאולוגיה של ביה"ס (ד"ר נ. טורוב), ההכשרה הרוחנית והפדגוֹגית של המורה העברי (ד"ר עמנואל גמראן), היסודות האירגוניים של ההסתדרות החדשה (מ. אדלשטיין) ושאלת העתון המקצועי “שבילי החינוך” וספרות הילדים (ש. ב. מקסימון).

בועידה זו נוסדה “הסתדרות המורים והמנהלים העבריים בארצות הברית”. אל הועד הפועל המצומצם של ההסתדרות נבחרו בועידה ד“ר נ. טורוב (נשיא הכבוד), ע. מ. אדלשטיין, ד”ר ש. גינצבּוּרג וש. פולק, ומלבד זאת – שלשה באי־כח מניו־יורק ושנים – מפילדלפיה.

הסתדרות המורים טיפלה ומטפלת בעבודה אירגונית, פרופיסיונלית, פדגוגית ועיונית. בשדה הספרות המקצועית יש להרים על נס את הירחון הפדגוגי של ההסתדרות, “שבילי החינוך”, שיצא בעריכת ד"ר נ. טורוב ואחרי כן בעריכת ש. ב. מקסימון. הירחון הזה לא רק שעלה על הירחונים קצרי־ קימים⁵ שקדמו לו, (“הד המורה”, “תרבות”, “המורה”), אלא נחשב בצדק לאחד העתוניים הפדגוגיים המצוינים ביותר בעולמנו הפדגוגי. העתון סייע לאירגון הכוחות הפדגוגיים ולהרמת מצבו הרוחני של המורה העברי.

ואף על פי כן – לא נהפכה ההסתדרות לגורם עיקרי בתנועה העברית. בין הסתדרות המורים וההסתדרות העברית לא נמתח גשר של שיתוף פעולה והסכם פנימי. להיפך, המורים העברים שמספרם בארצות הברית מגיע עד ל־3.000, רק מקצתם משתתפים בעבודת ההסתדרות העברית; הנשארים מתיחסים באדישות גמורה לעבודתה.

חוסר הטיפול בחינוך העברי – הוא אחד מליקוייה האורגניים של התנועה העברית. עיקר פעולתה של ההסתדרות העברית מרוכז בשדה הציבוריות והספרות העברית. מבחינה זו עולה בלי ספק ההסתדרות האמריקנית על זו שבפולין. בעוד שבפולין אנו עומדים לפני תופעה מחרידה של בצורת ספרותית, יכולה אמריקה העברית לזקוף על חשבונה יבול ספרותי רב בערכו הכמותי והאיכותי. לפי הסטטיסטיקה של ד. פרסקי הוצאו באמריקה על ידי הסתדרויות ומוסדות שונים במשך 8 שנים (מתרע“ט עד תרפ”ז) 90 ספרים בספרות יפה ומדע (73 מקוריים 17 מתורגמים), 30 ספרים משל סופרי חוץ, 60 ספרי לימוד ושימוש ו־13 ספרי קריאה לנערים. יש לציין גם את עתונה של ההסתדרות העברית “הדואר”, המתקיים בלי הפסק 14 שנים. “הדואר” המופיע עכשיו בתור שבועון בעריכת מנחם ריבולוב עולה בתכנו והדו הציבורי על כל העתונים שהופיעו עד כה באמריקה ומשמש ביטוי מקיף לכל צרכי התנועה העברית ואכסניה למיטב היוצרים העבריים ויצירותיהם.

ואשר לסיכויי התנועה העברית, ספונות לה באמריקה – לא פחות מאשר במדינה אחרת בגולה – אפשרויות אין קץ לגידול ושגשוג. יחסה של אמריקה העברית אל התפקידים והסיכויים האלה עולה אלינו מתוך המאמר הראשי שנדפס בגליון היובל של ה“דואר”.

"על ההוי היהודי המתהווה פה בבטיחות ובודאות שאין להזיזו, עלינו להטביע את חותם הרוח העברית.

וגדולה וכבדה מאד האחריות של נושאי הספרות והתרבות העברית בארץ הזאת. יש כוחות ויסודות בחיינו פה הרוצים בכל מאודם, שאנו נהיה המיעוט ושהם יהיו הרוב. – – –

אבל הסופר, המחנך והעסקן העברי אינם רוצים לוותר על אמריקה, כי שר־האומה בכבודו ובעצמו לא יוותר עליה.

אנו מאמינים ומרגישים, כי יש פה, בתוך־תוכו של עמנו יסוד בריא ופורה, שיהיה ברוב־הימים לברכה רבה לבית ישראל באמריקה ומחוצה לה.

ויחד עם זה אנו מאמינים, שהגרעין העברי שנזרע פה, ישא פרי ויתן טעם ויופי לכל הקמה בהגיע עת קציר.

ולפיכך יש שוב החפץ בלב לקרא ל“אמריקאיות” במחננו, כלומר: לאוריֶנטציה של התערות והתאחזות בקרקע חיינו פה.

להטיף בכל ההופעות מטיפות ההכרה העברית. ליצור מסביבנו אוירה עברית. אנו באים ובפינו דבר גדול – דבר התחיה הלאומית במקורה. – – – עם העם ובתוך העם – לשם האומה ובשם תרבותה המקורית והשלמה" (נ. ריבולוב).

היהדות הלאומית ברוסיה קיוותה שכעבור ימי הזעם של ראשית המהפכה ועם התבצרות השלטון המועצתי, תחדלנה הרדיפות ויונח לה מתעלולי ה“יבסקציה”; אבל תקוותיה נתאכזבו במהרה.

החל מחצי השני של 1919 הלכו והתגברו הרדיפות על התנועה הלאומית והעברית. ה“יבסקציה” השתלטה ברחוב היהודי והכבידה את אכפה על הציונים. הצ’יקה" התחיל נותן את אותותיו. התרבו הנגישות והמאסרים, החרמות הבנינים והרכוש הציבורי, סגירות בתי־ספר וכו'. לא רק בקרב היהודים של רוסיה המועצתית, אלא גם מחוץ לגבולותיה הבהבה עדיין התקוה שאפשר לבטל את הגזרות על ידי השתדלות אצל ממשלת המועצות. ואמנם בינואר 1921 בא לרוסיה מטעם האכסקוטיבה הציונית ד“ר מ. אידר כדי לנהל עם ממשלת המועצות משא ומתן בדבר אישור התנועה הציונית ברוסיה. ד”ר אידר מסר לקומיסר לעניני חוץ צי’צ’רין תזכיר מפורט ¹ שבו תיאר את תנאי הקיום של התנועה הציונית ואת מצבה של העבודה התרבותית ברוסיה. בין השאר ביקש ד“ר אידר להרשות להסתדרות הציונית לנהל עבודה תרבותית ולהתיר ע”פ דרישת ההורים את לימוד הלשון העברית בתור שפה שניה בתנאי, שהציונים בעצמם ישלמו דמי ההוראה. המיניסטריון לעניני חוץ בתשובתו על התזכיר דחה באמתלאות והשתמטויות דפלומטיות את בקשת ד"ר אידר והמצב לא רק שלא שונה לטובה, אלא הלך והורע שבעתים.

בסוף שנת 1920 נתגברו הרדיפות על מוסדות החינוך הדתי, על “החדרים” והישיבות. על סמך החלטה ממשלתית משנת 1918 שאסרה “ליסד מוסדות ללימודי דת בשביל אלה שטרם הגיעו לגיל של שמונה עשרה” הכריזו ה“יבסקציות” מלחמה על כל “החדרים” והישיבות. בתחילה התנהלה המלחמה בצורה של תעמולת־הסברה וביחוד בצורה של משפטים פוליטיים על ה“חדר”. אבל מכיוון שמלחמה זו לא השפיעה לחלוטין על הורי הילדים, פתחו ה“יבסקציות” במלחמה שיטתית נגד המלמדים והמורים, הורי הילדים, בחורי הישיבה ואפילו תלמידי ה“חדרים”. נוסדו ועדות לקבידציוניות לסגירת “החדרים” והישיבות. בשנת 1925 נתקבלו בקומיסריון ההשכלה באוקראינה פטיציות למאות מערי פלך וולין, פודוליה ועוד, חתומות בימי תינוקות של בתי ספר. “הילדים דרשו את לימוד השפה, הספרות וההיסטוריה העברית בבתיה”ס שלהם. היֶבסקים הסבירו לשלטונות, שאין זה אלא מעשה הסתה של הציונים, אשר זייפו את חתימות הילדים. כשנודע הדבר לילדים, התחילו צובאים על פתחי המחלקה להשכלה ודרשו לתת להם את האפשרות לחתום לעיני הפקידים ולאשר את חתימותיהם. היֶבסקים התחילו להלחם בילדים בכל מיני אמצעים, החל בשידולים ופיתויים וגמור בגירושים מבתי הספר. היו מכניסים כל ילד וילד לחדר המורים ומדברים על לבו שיחזור בתשובה; אבל לדאבון לב היבסקים ולתמהונם היו הילדים עונים בשאלה: מדוע שֶׁבצ’נקו האוקראיני מותר לילדי האוקראינים ולנו אסור ביאליק העברי? על ידי האיומים על ההורים ועל ידי גירוש חלק מהתלמידים עלה בידי ה“יבסקציה” לדכא את מרד הילדים²…"

באותה שנה אסרו ה“יבסקציות” את מלחמתם גם על הדת. בתי־הכנסיות החרמו ונהפכו למועדונים, לתיאטרונים, לדירות משותפות וכדומה; בתחילה – לעשרות ובסוף – למאות.

עד סוף שנת 1931 הגיע מספר בתי־הכנסיות המוחרמים עד לשש מאות, מהם 370 באוקראינה, 110 – ברוסיה הלבנה ו־120 – ברוסיה הגדולה. הרבה ספרי־תורה נקרעו או נשרפו באש. התעמולה הנגד־דתית הפומבית שזלזלה בצורה גסה ברגשי־הקדושה של העם, קבלה חיזוק חוקי ומוסרי מהשלטונות. היהדות האירופית נסתה שוב להשפיע על הממשלה המועצתית. בשם “ועד צירי הקהילות” ו“האגודה האנגלו־יהודית שלח מר לוסיין וולף כתב־מחאה אל הממשלה הרוסית נגד הרדיפות על הדת הישראלית ו”החדרים". ושוב השתמטה הממשלה מתשובה ברורה.

ככל אשר גברו התקפות־הזדון של ה“יבסקציה” הלך וגדל כוח ההתנגדות של היהדות הלאומית. הרעיון הציוני שלח ממחבואי־המחתרת את קרני־אורו אל מרחבי הישובים היהודיים. החינוך העברי המשיך את קיומו המסותר על אף רודפיו ומדכאיו. צמחה ושגשגה תנועת ה“חלוץ”, ביחוד החלוץ הלאומי־העמלני (“הבלתי ליגלי”), שפיתח עבודת חינוך רחבה, הקים משקים חקלאיים במקומות שונים והכשיר את הנוער לתעודתו החלוצית. הלשון העברית מצאה את גואלה בנוער הלאומי. הד קולה עלה גם מעל דפי הספרות העברית ברוסיה, ואם כי נשמעו בה צלילי מהפכת אוקטובר. ב־1923 הופיע בקיוב הקובץ של מילי נובק בשם “ג_ש”. באותה שנה הופיע גם בחרקוב קובץ ספרותי בשם “צלצלי שמע”. בשנת 1926 הופיע במוסקבה הקובץ הספרותי “בראשית” בהשתתפותם של א. קריבורוצ’קה, י. בת מרים, י. נורמן, ג. חנוביץ, מ. נובק, יצחק כהן, מ. חיוג ואחרים.

גולת הכותרת של היצירה העברית היתה “הבימה העברית” במוסקבה. מקדש זה של היצירה העברית בבירת רוסיה היה לצנינים בעיני ה“יבסקציה”, אשר חרצה את לשונה נגד המבצר האחרון של ה“קונטר־רבולוציה”. השיסוי הבלתי פוסק של ה“יבסקציה” גרם סוף כל סוף, שבשנת 1922 הפסיק “הועד המרכזי לעניני התיאטרון” את התמיכה הכספית שה“בימה” היתה מקבלת מאת הממשלה. החלטה זו עלולה היתה להרוס את התיאטרון העברי. לעזרתו חשו אז עסקנים ידועי־שם בשדה האמנות הרוסית, ובראשם המזמר שליאפין ועסקני “התיאטרון האמנותי המוסקבאי” נמירוביץ–דנצ’נקה וסטניסלבסקי, אשר השתדלו אצל ראש מועצת הקומיסרים, לנין, שלא תקופח תמיכתה של ה“בימה”.

המשתדלים הצליחו לדחות את הגזרה, אבל לא לבטלה. אכן, ימים רבים נהנתה ה“בימה” מחסדי המושלים החדשים של רוסיה. יחס השלטונות אל ה“בימה” היה בדרך כלל חיובי. אבל באוירה המורעלת של שיטנות וקיטרוגים בלתי פוסקים מצד ה“יבסקציה”, אכולת הקנאה והשנאה לאמנות העברית וכוהניה, לא יכלה ה“בימה” להחזיק מעמד. ואמנם, בינואר 1926 עזבה ה“בימה” את גבולות רוסיה ויצאה לחוץ לארץ.

החל מ־1921 התגברו הרדיפות על הלשון ועל התרבות העברית בעטיה של ה“יבסקציה”, שבידיה הופקד גורל כל היהדות. אם הממשלה לא גזרה אלא על אויביה הפוליטיים, הנה ה“יבסקציה” בקשה לעקור את הכל ולהשמיד כל זכר לקיום התרבות העברית. הלשון העברית נהפכה לסמל הקונטר־רבולוציה. נאסר לדבר בה, ללמדה לתינוקות. מורי הלשון העברית הושבו בבתי־סוהר או הגלו לארץ־גזרה. במינסק פנתה חבורת מורים אל השלטונות בבקשת־רשיון לפתוח בשביל ילדי ישראל בית־ספר קומונאי בשפה העברית, אבל לא קבלה את הרשיון בשל השפה העברית. נאסרה למעשה הדפסת ספרים עבריים וגם הכנסתם מחוץ לארץ לרוסיה המועצתית. הרבה ספרים עבריים של הספריות הציבוריות והפרטיות החרמו ונשלחו לשם מכירה אל סניפי “אמטורג” בניו־יורק. הממשלה גזרה גם על השמות העבריים של המושבות היהוּדיות בקרים והחליפה אותם באחרים. נתרבו הרדיפות על התנועה הציונית וביחוד על הסת. “צעירי־ציון”, “החלוץ העמלני” ו“השומר הצעיר”. בעוון השייכות להסתדרויות הנזכּרות נכלאו האסירים בבתי־כלא, פוליט־איזולטורים או הגלו לסיביר, טורקסטן, קירגיזיה ואורל. רבים מהם מתו ממחלות קשות, מרעב ומקור, כמה מהם איבדו את עצמם לדעת ורבים נמקים עד היום בארצות הגזירה בעד נאמנותם ומסירותם לתנועה הלאומית.

שרירות השלטונות ביחסם אל התנועה העברית הניעה לא פעם את העסקנים העבריים וידידיהם הרוסיים להשתדל לפני הממשלה בדבר שינוי יחסה אל העברית. בתחילת 1924 הגישה קבוצת אנשי־מדע וסופרים – יהודים ורוסים – תזכיר לקומיסר סטַלין, ל“ציק” ול“סובנרקום”, וזה מקצת תכנו:

“בשטח הבנין התרבותי של היהודים נוצר יחס בלתי צודק אל אחד הגורמים העיקריים בחייהם התרבותיים של היהודים – – ללשון העברית, המכונה בטעות “עברית עתיקה”. לשון זו כשהיא לעצמה וספרים בלשון זו – ויהי תכנם מה שיהי – – בס. ס. ר. ר. מוטלים למעשה בחרם. הלשון הורחקה מתכנית בית־הספר היהודי אפילו בצורת לימוד; את שיעורי הערב לעברית לבוגרים אינם מתירים למעשה; מרובים היו המקרים, שנתבעו לדין המורים וההורים על שהורו את השפה העברית או על שלא מיחו בזה; היו מקרים שדרשו מן המורים התחייבות בחתימת ידם, שלא יעסקו בהוראות פרטיות בבתי התלמידים; ספרים עבריים מוצאים מן הספריות או אינם ניתנים לקוראים; היו מקרים של השמדת הספרים המוחרמים; קבלת ספרים עבריים מחוץ־לארץ כרוכה בקשיים והדפסתם ברוסיה כמעט שנפסקה לגמרי. (במשך חמש השנים האחרונות לא נדפסו ברוסיה אלא 5 חיבורים…) ככה מתקבלת תמונה של רדיפות ממש על השפה העברית, אף על פי שהשלטון הסוביטי לא הוציא שום פקודה לאסור אותה…” מחברי התזכיר הדגישו, שהעברית אינה לשון מתה, אלא שפתו החיה של העם היהודי ופנו בדרישה, “שתנתנה הוראות למוסדות השלטון הסוביטי למקומותיהם, שלא ישימו מעצורים לשפה העברית”. על החתום באו האקדימאים אולדנבורג ומר, הפרופ. דוד שור, הקומפוזיטור נ. גנסין, המבקר הספרותי גרשנזון, המשורר דוד הופשטיין וחוקר לשונות המזרח טובינסקי. אין צורך להדגיש, שהתזכיר לא הביא שום תוצאות חיוביות.

בשנת 1927 עוררה שוב קבוצת סופרים עבריים בלנינגרד את שאלת הליגליזציה. לשם זה שלחה אל נשיא ה“ציק”, קלינין, תזכיר ע“י הדואר ובו דרשה נמרצות, שה”ציק" יפסוק ברורות: או שיפרסם חוק האוסר את השפה העברית או שיתירה ויפסיק את הרדיפות עליה. על החתום בא יוסף מטוֹב. על תזכיר הקבוצה נתקבלה תשובה חתומה בידי ממלא מקומו של קלינין – סמידוביץ, שהלשוֹן העברית היא לשון מתה, כלשון היונית והרומית ושאין המוֹנים עובדים המדברים בה, אבל החוק המועצתי אינו אוסר על שום איש לדבר ולכתוב בלשונות אלו.

קבוצת הסופרים לא נחה ולא שקטה אחרי המכתב הזה, וכשנתקלה שוב בהפרעות מצד האדמיניסטרציה, הגישה תזכיר חדש אל “ציק”, אבל לא קבלה תשובה. ובסוף חזרה על בקשתה האלטרנטיבית: לאסור את שימוש הלשון העברית אוֹ את רדיפת הלשון העברית.

המכתב נגמר בלשון נמרצה: “עברנו כבר את כל המדורים, מ”גובליט" (ועד הצנזורה הפלכית) ועד “ציק” וקבלנו תשובות מתשובות שונות. לכן אנו פונים אל האורגן העליון של המפלגה השלטת בדרישה לשים קץ לשערוריה הזאת". על החתום באו: י. מטוב, ג. שלום, ד. לוין, ס. סוסנסקי, ג. שורץ, ח. לנסקי.

קבוצת הסופרים שלחה הודעה גם אל הקטיגור העליוֹן של ברית הריפובליקוֹת בצירוף מכתב־התשובה של סמידוביץ. אבל כעבור שמונה ימים נתקבלה תשובה, שעל דברי מכתבו של סמידוביץ אין מה להוסיף ולפיכך נשארת ההודעה ללא תוצאות. (צנציפר)

ידיעות מענינות אנו מוצאים בספרו של צנציפר על גורל הקבוצה הנועזה הזאת. מטוב שלח ל“הצפירה” שבורשה “מכתב גלוי לשורצבורד”. כעבור עשרה ימים אחרי משלוח המכתב הזה, נאסרו (1 לנובמבר 1927) כל חברי קבוצת הסופרים הלנינגרדית, חוץ מאחד. “המכתב לשורצבורד” לא הגיע אל המערכת ובשעת החקירה ציטט החוקר קטעים ממנו. שנים מהנאסרים – מטוב וסוסנסקי הגלו לסיביר לשלש שנים.

הסופרים העבריים לא השלו את נפשם בתקוות שוא שגאולתם תבוא מבפנים. בסתו 1927 נתקבל בארץ ישראל במערכת “דבר” מכתב מהקבוצה הנזכרת וזה לשונו: “הננו פונים אליכם, סופרים עבריים שבכל העולם, בדברי אמת אלה מעצמת שברנו ויאושנו, כי כלו כל הקצין וממצבנו הנדכא אין נשקף שום מוצא. נמצאים אנו בס. ס. ר. ר., במדינה היותר חפשית בעולם, במדינה שכל המיעוטים הלאומיים הנרדפים הרימו בה את ראשם וקיבלו אפשרות רחבה לפתח את לשונם ותרבותם. ובארץ זו נתחדשו כנגדנו סדרים המזכירים את הכלל הצריסטי “חוץ מן היהודים”. אין נותנים לנו, לסופרים עבריים, לכתוב, להדפיס ולקרוא את יצירותינו ברבים. אין שום נימוק הגיוני ופוליטי לרדיפה מנוולת זו. אין זה אלא חוליגניזם אידישאי שיסודו בירושת ה”בונד" וכו'. דורשים אנו מכם שתעשו את כל האפשרי כדי למחות נגד העובדה המחפירה הזו של רדיפה לאומית בארץ המועצות. ארגנו אספות מחאה, עוררו את תשומת לב הפועלים לזה, הצילו אותנו מכליון".

כדאי להזכיר גם את ההשתדלות לפני הסופר המפורסם מכסים גורקי לטובת הלשון העברית ברוסיה ובחוץ־לארץ (ברלין). בשנת 1928 הגישה “הועידה הבלתי־ליגלית של מורי “תרבות” ברוסיה הסוביטית” תזכיר מפורט למ. גורקי וביקשה ממנו להשתדל לפני השלטונות שישימו קץ לרדיפת הלשון העברית. בתזכיר נאמר בין שאר הדברים: “… כמו בימי הבינים החשוכים, כן לומדים ברוסיה הסוביטית גם עתה את השפה ואת הספרות העברית מאות אלפים ילדים צעירים נענים ונרדפים בכל הערים והעירות, במרתפים אפלים ובמחבואים, כשהתריסים מורדים ביום לבל תחדור עין זרה. אין אנו יכולים לשתוק עוד. אין מלים בפינו להביע את כל כאבנו ומחאתנו ולתאר את כל טרגיות מצבה של התרבות היהודית הלאומית בשפה העברית”.

מחברי התזכיר האנונימיים ביקשו את הסופר הגדול שירים “את קול מחאתו הנמרצה נגד הרדיפות הנוראות על שפה עתיקת ימים ותרבות־עולם גבוהה” ושיגלה את עיני הממשלה לראות, כי תחת השפעת ה“יבסקציה” המלשנת בחרה ללכת בדרך שרירות וזדון, הממיטים עליה חרפה ומשפילים כבודה בעיני העולם הנאור".

אבל גם גורקי לא נענה למבקשיו, ואין להתרעם על שתיקתו. אף סופרים ועתונאים יהודיים אחדים, שביקרו את רוסיה הסוביטית ובתוכם – הסופר העברי ראובן בריינין – לא מצאו עוז בנפשם למחות נגד השערוריה הזאת ולהשמיע באזני העולם את האמת הנוראה, שנטשטשה ונזדייפה במשך שנים ע"י להטי הדיפלומטיה של ממשלת המועצות. עסקנים אלה ידעו את האמת, אבל מרדו בה מתוך כוונות וחשבונות שונים…

האמת המרה על המציאות היהודית ברוסיה לא נעלמה מקיבוצי עמנו בחוץ־לארץ. הקונגרסים הציוניים והועידות הארציות של כל ההסתדרויות הציוניות השמיעו דברי מחאה נגד הרדיפות על הציונות והתרבות העברית ברוסיה. אבל הארץ היחידה שבה קבלה עבודת־העזרה צורה מאורגנת היתה ארץ –ישראל. עוד בשנת 1926 נוסד בתל־אביב “ועד מאוחד לעזרת שבויי ציון ברוסיה הסוביטית”. ב־26 למאי 1929 נתכנסו עסקני המקום ויסדו את חברת “מגן”, “חברה לעזרת הנרדפים על היהדות, על הציונות ועל כל קניני העם היהודי ברוסיה הסוביטית”, אשר המשיכה את עבודת הועד הקודם³. בשנת 1931 הגישה חברת “מגן” תזכיר לקונגרס הציוני ה־XIIV. בתזכיר גולל הועד הפועל של חברת “מגן” את מגילת התלאות והמצוקות הפיסיות, המוסריות והחמריות של התנועה הלאומית והעברית ברוסיה. אנו קוראים בה:

…“מבהיל שבעתים הוא המצב התרבותי של יהודי רוסיה. רדיפת הלשון והתרבות העברית הולכת ונמשכת. בתי־ספר ומוסדות החינוך והתרבות של יהודי רוסיה הם מחוסרי כל צביון לאומי ואינם אלא מוסדות קומוניסטיים במהדורה יהודית. לא רק לדור הצעיר שגדל ונתחנך בתקופת המהפכה זר הרוח הלאומי, אלא אפילו הדור הישן, בן התקופה שלפני־אוקטובר, נעקר מהחיים הלאומיים ע”י דיכוי חופש הרצון והדעות, שהגיע למרום פסגת האכזריות ברדיפת הלשון העברית. לא יפלא איפא, שבתנאים כאלה הולכת ומתפשטת בקרב יהודי רוסיה הסוביטית התבוללות כללית. סיכויי התפשטותה נוחים עד למאוד, באשר כל מרכזי התרבות היהודיים נהרסו והמוני־העם הרחבים הולכים ונפוצים בכל רחבי המדינה בקשר עם תכנית־החומש".

במלים מועטות אלו כלולה כל הטרגיות התהומית של היהדות הרוסית, שהעמדה על עברי פי פחת של כליה רוחנית. תנועת הטמיעה גדעה לא רק את השורש העברי של הלאומיות הישראלית ברוסיה, אלא הרסה גם את היסוד היהודי, לרבות את האידית. בספירה שנערכה בשנת 1930 באוקראינה רשמו רק 80 אלף מתוך 208 אלף פועלים יהודים (38,5%), כי האידית היא שפת־האם של היהודים. את מקום האידית ירשה הלשון הרוסית. כדי להבין את המהירות המבהילה של הטמיעה היהודית ברוסיה יספיק אם נזכור, שבשעת ספירת העם ברוסיה הצארית (בשנת 1897) ציינו 97,5% יהודים את האידית כלשון אמם.

הטמיעה הולכת ומתפשטת עם התגברות הנדידה הפנימית של הפועל והנוער היהודי בכל רחבי רוסיה, בקשר עם חדירתם אל ענפי התעשיה הגדולה. המעבר מהישובים היהודיים הצפופים של תחום המושב הקודם אל פלכי רוסיה המרכזיים והאסיאטיים, המפזר ומפורר את המיעוט היהודי בתוך רוב מכריע של העם השליט, מלעיז עד מהרה את הפועל היהודי ומכרית את לשונו מפיו. טמיעה הכרחית זו מתלווה בפרוצס מטמיע שני והוא – נשואי־התערובות בין יהודים ובלתי־יהודים, שלפי השערות מינימליות – מגיע לפי שעה מספרם עד כדי 40% ובודאי יגדל בעתיד. לתגבורת נשואי־התערובות מסייע, חוץ מהכוח המניע הטבעי והאידיאלוגי – גם החוק הסוביטי המקיל בנשואין ובגרושין. המשפחה היהודית, שעדיין מחזיקה מעמד בשארית הכוח החיוני של המסורת והדת, הולכת ומתפרדת תחת לחץ זרם הטמיעה המרקיב את שרשיה האחרונים. את אשר הותיר בה המשטר הסוביטי, אכל החינוך הקומונאי ואת אשר הותיר החינוך, אוכלים נשואי־התערובות. כולם יחד – הם חוליות בשלשלת הטמיעה האכזריה, המושלטת באופן שיטתי במדינת המועצות.

“ההתבוללות – קוראים אנו בהקדמת־הקובץ, שהוצא ע”י משלחת חו“ל של הסתדרות הנוער הציוני המאוחד, “אין קלעם” (1927), – מחניקה את היהדות הרוסית על כל צעד והיא עכשיו נתמכת ומוגברת ע”י המנגנון הממשלתי הכביר של שלטון־המועצות. המנגנון הזה בא לעזרת ה“יבסקציה” השואפת להגשים את חלום נעוריה – להשמיד כלה את הרעיון הלאומי היהודי.

אבל חלילה לנו מלזקוף את כל המלחמה בציונות ובתרבות העברית על חשבונה של ה“יבסקציה” בלבד. סוף סוף ה“יבסקציה” איננה ממלאה אלא תפקיד של “היהודי המלומד” על יד השלטונות. לא יתכן, שבתנאי המשטר הממלכתי הצנטרליסטי ברוסיה תימסר להכרעה בידי קומץ בריונים שאלה כה חשובה כשאלת הפוליטיקה הממשלתית ביחס לתנועה הלאומית של העם היהודי. שלטון־המועצות – כשהוא לעצמו – מתנגד לכל הסתדרות ותהי אפילו לויאלית לגבו, – שיש בה משום התחרות אידיאולוגית. ה“יבסקציה” – היא רק “הלשכה האדומה” המשסה ומסיתה את השלטונות למעשי טירור, כלי־השרת העושה את שליחותה ומלאכתה של הממשלה.

הכוח היחידי העומד עדיין על משמר היהדות הלאומית ברוסיה הוא – הנוער הלאומי, המקדש את שם העם והמולדת במסירות־נפשו לרעיון תחיתנו, בעילום סבלותיו ובאַלם יסוריו הקשים בכל מקומות פזוריו וגירושיו.

התבוא שעת גאולה ליהדות הסוביטית? היקום ריוח והצלה ללשונה ולתרבותה הנרדפת?

עיני היהדות הרוסית נשואות אל העתיד הלוט בערפל…

בשנים הראשונות אחרי המלחמה העולמית, כשההסתדרויות התרבותיות הארציות קוממו לאט־לאט את הריסויותיהן ויצאו מפינתן הנידחת אל מרחב הפעולה המאורגנת, יצא ממחבואו גם רעיון האירגון העולמי של התנועה העברית, שלא חדל מלחיות את חייו המסתורים בחוגי העברים וחיכה לשעת גאולתו אחרי עבור זעם. הראשונה שנתעוררה לקשור שוב את החוט הניתק של התנועה העולמית היתה מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. הצורך באירגון התנועה תָכף ביותר בקשר עם ההתפתחות המהירה של החינוך העברי בארצות אירופה המזרחית. מצד אחד נוסדו הסתדרויות מיוחדות לעבודה תרבותית וחינוכית ונוצרה רשת של בתי ספר עבריים ומוסדות־השכלה מחוץ לבתי ספר. מצד שני נסתמן חוסר־תכנית מסוימת ועיקרי־פעולה מגובשים, שיהיו לקו ולמשקולת בעבודת־התרבות בגולה. בחוגי העסקנים העבריים התחילה תסיסה ובקשת־תשובה על השאלות החינוכיות היסודיות שנתעוררו במציאות הישראלית החדשה.

הועד הפועל של “התאחדות” נטל על עצמו את האיניציאטיבה לקרא לועידה של מומחים, שתדון על הבעיות העיקריות של עבודת התרבות והחינוך בארצות הגולה ואשר תקבע את עיקריהם בהתאם לאידיאלים הפדגוגיים של מדע זמננו ולשאיפות החינוכיות־הציבוריות של תנועת העבודה הציונית, שעדיין לא נתגבשו ולא נתפרשו די צרכן.

הועידה נתכנסה בברלין ב־10 לאבגוסט 1922. זדר היום של הועידה היה: “התרבות העברית בתקופתנו” – ח. נ. ביאליק; “האידיאלים הפדגוגיים ועבודתנו החינוכית” – ח. גרינברג; “הכשרת מורים” – ד“ר זיגפריד ברנפלד; “החינוך האינדיוידואלי והסוציאלי” – ד”ר דויד קויגן; “השכלה וחינוך מחוץ לבית הספר” – פרופ. פ. שניאורסון; “חינוך סוציאלי־עממי” – ש. ז. פוגצ’וב; “החינוך שלפני בית הספר” – י. אלתרמן.

במרכז הועידה עמדה הרצאתו של ח. נ. ביאליק על מקומו וערכו של רעיון העבודה בחינוכנו הלאומי, ששימשה כעין הקדמה לועידה. הננו מביאים כאן קטעים אחדים של הרצאה זו שאינה ידועה לרוב הקוראים:¹

“אין זה אולי משום מקרה, שועידת התרבות הראשונה אחרי המלחמה נתכנסה על ידי “ההתאחדות”. אלה שהעשירו את תנועת תחיתנו ע”י רעיון העבודה והחלוציות, אולי נתגלגלה הזכות על ידיהם להעשיר גם את החינוך ברעיון חדש.

שתי שיטות יסודיות שלטו בחינוך היהודי: שיטת החינוך הדתי וזו של חינוך ההשכלה.

מטרת השיטה הראשונה היה: לחנך יהודי שיקיים את כל תרי“ג המצוות וימצא חן בעיני אלוהים ואדם. השיטה השניה – אף היא שאפה למטרה ברורה: להכשיר את האדם שימצא את פרנסתו ויראה חיים טובים בחברה. הצד השוה בשתי בשיטות הללו היה: התועלת. שתי השיטות גם יחד הכשירו את האדם למטרה משותפת, ה”תכלית". ומוזר הדבר, שדוקא שתי השיטות האלו חינכו דור, שאינו “לא לאלוהים ולא לבני־אדם”: אין הוא מוכשר למעשים בשביל העולם הבא ואינו מוכשר ליצור ערכים בעולם הזה. ואם אנו עומדים אבדי־עצות ברגע היסטורי זה וקצרה ידינו למלא את חובתנו כלפי תנועת־שחרורנו, הרי יש לבקש את סיבת הדבר בחינוך.

בין תקופה אחת לשניה עברה עלינו שעת בין השמשות. עכשיו עוברת עלינו שעת דמדומים חדשה. עוד מעט והגענו לסופה של שיטה שלישית. רומנטית. בזמן האחרון, מאז הכרזנו על הסיסמה של חינוך לאומי, לא ידענו למעשה מה טיבו של החינוך הזה. הרגשנו בלבנו געגועים רומנטיים ללשוננו ולארץ־מולדתנו ואמרנו להקים בנין של חינוך על יסוד הגעגועים האלה. אבל גם שיטה זו לא פתרה את השאלה. כל שלש התקופות לא הקימו דור בעל רצון ויכולת שאנו זקוקים לו. הקימו דור הרוצה ליצור ואין לו יכולת של יצירה.

סיבת הדבר היא המצב, שאנו נתונים בו – הגלות. מה פירושה של מילה זו? חיינו מכוונים תמיד לאיזו תכלית. אבל התכלית – קשה בכלל להשיגה, ולפיכך כל החיים אינם אלא תעיה ללא הכרה ברורה וללא תוכן ממשי.

הגלות שהרחיקה את היהודים מעולם המעשה הכלול במושג חיי־הממלכה, – הרגילה אותו לחיים של הפשָׁטות. אברי הפעולה שלו נישתתקו, והפעולה יש שמעוררת בקרבו רגש של בחילה. אין הוא יודע ליצור ככל בן אדם חפשי ונוח לו להיות עבד מבן־חורין. ועכשיו כשהגיע הזמן ועליו ליצור בכוח עצמו, הרי הוא עומד אבד עצות ואינו יודע מה לעשות וכיצד להתחיל.

עם השואף לחיי עבודה, עם שהעבודה היא בשבילו דבר שבקדושה, הרי עצם העבודה היא תכלית חייו. אין הוא מחשב חשבונות על שכר עבודתו, כי שכר העבודה – עבודה, כשם ששכר מצוה – מצוה.

“אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”. רק כשהעבודה נעשית מתוך שמחה, מתוך אהבת עבודה, היא משיגה את תכליתה העליונה. רק מעשים קטנים שאין מתן שכר בצדם מצטרפים לתכלית האמתית.

רק אלה שהבינו את ערך העבודה ברעיון התחיה, אלה שהבינו, שלא על ידי רומנטיות יכון עם, אלא ע“י עבודה בתור תכלית חיים, יכירו שגם החינוך צריך להתבסס על עבודה. אנו זקוקים למורים, אשר ידעו לעבוד וללמד את האחרים לעבוד ואשר יהפכו את רעיון העבודה לתעודת חייהם, – רק בדרך זו נחנך דור, אשר ידע לעבוד ולגאול!”

ועידת ה“תרבות” העולמית של “התאחדות” לא התכוונה לשם אירגון עולמי ואף לא לשם עיבוד תכנית מפורטת של עבודה תרבותית בגולה. עיקר שאיפתה היה לעורר את יהדות הגולה לעבודה תרבותית רחבה ולהכריז על סיסמה חדשה: “אין עבודת־תרבות בלי תרבות־עבודה”. ואמנם מבחינה זו הצליחה הועידה. רעיון תרבות העבודה, שהיה עד כה נחלת יחידים, קיבל בועידה תוכן ומשקל לאומי וכוח פנימי לצאת מכתלי בית המדרש המפלגתי ולהלחם בעד כיבוש בית הספר ברחוב היהודי.

האירגון העולמי של התנועה העברית שקם לפני מלחמת־העולם והתפורר במשך שנות המלחמה, לא חדל מלבקש את תיקונו.

עוד בזמן הקונגרס הי“ב (1921) בקרסלבד נבחר ועד מרכזי ועליו הוטל להתחיל באירגון העבודה וריכוזה. הועד ולשכתו קבעו את מקום מושבם בברלין. מסיבות שונות לא עלה בידי הנבחרים בקרלסבד למלא את התפקיד שהוטל עליהם. אבל עסקני “תרבות” למקומותיהם דרשו מהמרכז, שיתחיל בפעולה מאומצת. ועידת “תרבות” ברומניה קבלה החלטה מפורשת בדבר קביעת מרכז עולמי של “תרבות” בברלין; אף ההסתדרות העברית באמריקה קיבלה החלטה מעין זו. בראשית דצמבר 1922 נתכנסה בברלין מועצת סופרים עבריים ועסקני־”תרבות“, שהחליטה לייסד לשכה מרכזית לעניני “תרבות” בברלין. לחברי הלשכה המרכזית נבחרו: מ. אהרונסון, ד”ר ש. ברנפלד, ש. בן־ציון, ד“ר מ. הלפמן, א. חרמוני, ד”ר פריץ לוינשטיין, ד. מירנבורג, ד“ר א. קצנלסון, משה קליינמן, ברוך קרופניק, א. קוצנוק, ד”ר מ. רוזנשטיין וש. ז. פוגצ’וב.

על הלשכה הוטל לרכז את הידיעות על כל הנעשה בעולם התרבות והחינוך בכל תפוצות ישראל, להספיק להסתדרויות המקומיות את הידיעות הדרושות על זרמי־החינוך השונים, על הספרות החינוכית ועל מפעלים חינוכיים ההולכים ונעשים בארצות שונות, לרכז ולכנס את כל הכוחות התרבותיים הנמצאים עכשיו בברלין ולהכשיר את הקרקע לקריאת קונגרס עולמי לעניני “תרבות”.

על יד הלשכה המרכזית נוסדה, תחת הנהלתו של ש. ז. פוגצ’וב, ועדה פדגוגית מיוחדת, שמתפקידה היה לבוא לעזרת המורים והמוסדות הפדגוגיים העבריים בכל השאלות הנוגעות לתיקונו של ביה"ס העברי ולהשתלמותו המקצועית של המורה.

בשני למאי 1923 נתכנסה בברלין, ע“פ יזמתה של הסתדרות “תרבות” בפולין, ועידה מכוננת של כל ההסתדרויות הארציות של “תרבות”. ועידה זו נפתחה חגיגית באולם “לוז’נהויז” בנשיאותו של ד”ר ש. ברנפלד ונמשכה שלשה ימים. בועידה השתתפו צירי פולין, לטביה, ליטא, בוקובינה, אנגליה וגרמניה. אחרי נאומו של ח. גרינברג, שברך את הועידה בשם האכסקוטיבה הציונית, הרצה ד“ר י. טהון על “מהותה ותפקידיה של עבודת־התרבות העברית”. צירי הארצות (גרדון בשם פולין, טרויב – בשם ליטא וכו') מסרו דין־וחשבון על תנאי־העבודה והתפתחותה במקומות והדגישו את הצורך לרכז את כל הפעולה בידי מרכז עולמי. הרצו עוד: ש. ז. פוגצ’וֹב – על שאלת ההסתדרות, מ. אהרונסון – על השאלה הכספית, וב. קרופניק – על הוזלת הספר העברי. בכל ההרצאות הוטעמה השאלה ההסתדרותית, שבה מתחבטים ראשי התנועה במשך עשרים שנים ללא פתרון. הועידה אישרה מצד אחד את העובדה המרנינה, שתנועת התרבות העברית וביחוד החינוך העברי הכו שרשים וכבשו עמדה בצורה בחיי המוני העם לארצות־פזוריהם; אבל מצד שני באה לידי גילוי ההכרה, שהתנועה לא תגדל ולא תגבר, אם לא יווצר מרכז מנהל עולמי ואם הציונות הרשמית לא תמלא ע”י מוסדותיה המרכזיים את חובתה כלפי התנועה העברית.

הועידה הכריזה על ייסוד ההסתדרות העולמית “תרבות” ובחרה בלשכה מרכזית. על הלשכה הוטל לגשת לאירגון ההסתדרות העולמית ולכנס – אחרי ההכנות הדרושות – קונגרס עולמי של הסתדרות “תרבות”. בתור חברי הלשכה המרכזית נבחרו: שאול טשרניחובסקי, משה קליינמן, ש. פוגצ’וב, מ. אהרונסון ול. לוינסון. מלבד זאת נבחרו 3 באי כוח של ההסתדרות הארצית בפולין ושנים שנים מכל יתר ההסתדרויות.

המילאה ההסתדרות החדשה את התפקידים אשר הוטלו עליה? העלה בידיה לארגן את התנועה העברית ולהוציאה אל המרחב? 5 שנים עברו מאז הוסדה בברלין, אבל במשך הזמן הזה לא נצטיינה בהישגים תרבותיים חשובים. מפעולות הלשכה יש להזכיר: שליחת מלאכות “תרבות” לארצות הברית. חברי המלאכות היו ד"ר י. טהון וח. גרינברג. תפקידיהם היו – לעורר את עסקני אמריקה לפעולת־עזרה למוסדות החינוך והתרבות העברית באירופה וכמו כן לעוררם לעזרה עצמית, להגברת התנועה העברית באמריקה גופא. ואם לא הצליחה ביותר המלאכות במילוי תפקידה הראשון, הנה עלה בידה לעורר את הרוחות בארצות הברית מסביב לרעיון האירגון התרבותי של היהדות העולמית.

הלשכה המרכזית הוציאה גם ירחון עברי לעניני חינוך ותרבות “עתידנו”, בעריכתם של ח. גרינברג וצ. ויסלבסקי. הופיעו רק שתי חוברות.

כדי להגביר את כח השפעתה של הלשכה, הורחב ההרכב האישי שלה. מלבד החברים הנזכרים נבחרו אל הלשכה המרכזית: ח. נ. ביאליק, י. גוטמן, ח. גרינברג, צ. ויסלבסקי, ה. זלטופולסקי, ז. ז’בוטינסקי,ד“ר י. טהון, שמריהו לוין, י. ניידיטש, נ. סוקולוב, ד”ר מ. סולובייצ’יק, שושנה פרסיץ וד"ר א. קצנלסון.

ליועץ קבוע בעניני מדע ובשאלות פדגוגיות הוזמן ע"י הלשכה פרופ. דוד קויגן.

כפי שאמרנו לא הצליחה הלשכה המרכזית למלא את התפקיד אשר הוטל עליה. חמש השנים שעברו לא שינו דבר ולא חידשו דבר. אירגון התנועה בהיקף העולמי הלך ונדחה מפני האירגון החלקי והמקומי של הסתדרויות “תרבות” שבארצות אירופה המזרחית. אירגון חלקי כזה יש לראות בשתי ועידות שנתכנסו זו אחרי זו בריגא ובצופוט.

בחורף שנת 1927 התקיימה בריגא ועידת שלש ארצות, לטביה, אסטיה וליטא, בהשתתפות בא־כחה של “תרבות” בפולין. בועידה השתתפו 86 צירים, מהם 16 צירים מליטא, 1 מאסטיה ו־69 מלטביה. מטעם המרכז הפולני השתתף בועידה מ. גרדון. הועידה טיפלה בשאלות המעשיות המשותפות של שלש הארצות.

בועידה הרצו: ד“ר פלדשטיין על מהות החינוך העברי, מ. כהן על מצב התנועה העברית בליטא, ד"ר ברנשטיין – על ה”תרבות" באסטיה, מיכלסון על העבודה העברית בלטביה, נ. גרינבלט – על הספרות והעתונות העברית, מ. גרדון – על “תרבות” בפולניה, ד. ליפץ – על הסתדרות “תרבות” בבלטיקום ונ. פרוחובניק – על ארץ ישראל והחינוך העברי. השאלה החשובה ביותר היתה: הקמת הסתדרות “תרבות” בלטביה, שפיגרה בעבודתה התרבותית־חינוכית לרגלי חוסר מרכז מנהל. הועידה הקימה מרכז זמני בשביל לטביה, והטילה עליו לארגן ולרכז את העבודה העברית. אל המרכז הזמני נבחרו א. סובולביץ, ד"ר י. הלמן, ד"ר וסרמן, מיכלסון, ד"ר סגל ואחרים.

יחד עם זה נוסד משרד בַּלְטִי של “תרבות”; למקום מושבו נקבעה קובנה. על המשרד הבלטי הוטל לדאוג להתאמת הפעולה החינוכית וההסתדרותית בשלש הארצות, לתמיכת מוסדות החינוך והתרבות המשותפים וליצירת קשרים בין מרכזי “תרבות” הבלטיים ובין המרכזים האחרים שבאירופה המזרחית.

בהתאם להחלטה זו נהפך הבטאון של “תרבות” הליטאית, “נתיבות”, לעתונה של ההסתדרות הבלטית החדשה.

בשאלת הפצת הספר העברי החלט לייסד קואופרטיבה בלטית, אשר תבסס על יסודות משקיים את הפצת הספר העברי בשלש הארצות.

הועידה הבלטית דנה ג"כ בשאלת הכנסיה העברית העולמית. אחרי ויכוחים נלהבים בשאלת מקום הכנסיה החלט להסכים לכינוס הכנסיה בארץ־ישראל בתנאי, שמרכז ההסתדרות העולמית שייבחר בכנסיה יימָצא באירופה.

האירגון החלקי הזה היה אחת התחנות הקטנות בדרך הגיבוש של התנועה. תחנה יותר חשובה היתה הועידה בצופוט, ששימשה מעבר מגיבוש לראשית הכינוס והאיחוד. אבל הדרך אל האיחוד הגמור עוד היתה רחוקה…

בראשון ליולי 1928 נפתחה בצופוט בנשיאותו של ד"ר קלומל ועידת הסתדרויות “תרבות” מארצות אירופה המזרחית. בועידה השתתפו צירים מפולין, ליטא, רומניה, צ’יכוסלובקיה, לטביה, אסטיה ורומניה. לנשיאות נבחרו י. גרינבוים (ורשה), ז. ז’בוטינסקי (פריס), משה כהן (קובנה) ויינשטין, (רומניה) סמבורסקי (דנציג) ; (צופוט).

נתקבלו ברכות מאת ה. זלטופולסקי, ל. מוצקין, ד"ר ח. וייצמן, פרופ. ז. ברודצקי, מרטין בובר, הקונסיסטוריון המרכזי ליהודי בולגריה, הפדגוגיון בוינה ועוד. מארץ־ישראל נתקבל מברק־ברכה וזה תכנו: “לצערנו איחרה הזמנתכם, לא יכולנו לשלח בא־כח. אתכם אנו בכל לב. לא ניתן עד כה לארגן את הארץ לקראת הקונגרס העברי משתי סיבות: דורשים אירגון ארצי של התנועה העברית, שיקדים את האירגון העולמי. לפי שעה נתארגנה קבוצה איניציאטורית לחקירת התנועה ואפשרותה ולתמיכה בכוחות הדורשים קונגרס. חבריה: אוסישקין, ברלין, ביסטריצקי, גליקסון, מגנס, שולד, עגנון, שושנה פרסיץ וקלויזנר. החלט להוציא ביולטין לתנועה העברית. הגליון הראשון נשלח לועידה. בכם ובהצלחת ועידתכם גורל הקונגרס. נהיה עמכם בכל, לרשותכם הביולטין. הצעתנו ודרישתנו שהקונגרס יתכנס בירושלים, שתהיה לו האוטוריטה הדרושה. תבא נא ההתעוררות מן הגולה ותעורר את הארץ לעמוד בראש האירגון העולמי. ברכה והצלחה. יחי הקונגרס העולמי לתנועה העברית בירושלים. על החתום באו: ביאליק, ביסטריצקי, גליקסון, עגנון, שושנה פרסיץ, קלויזנר”.

הועידה נמשכה שני ימים (2–1 ליולי) ובה הרצו הרצאות: זאב ז’בוטינסקי על “התנועה העברית בגולה”; י. גרינבוים על “בית הספר העברי בגולה, מצבו וסיכויו לעתיד”; ד“ר א. רוזנבוים על “יסודות ביה”ס העברי בגולה”; מ. גרדון – על “אירגון התנועה התרבותית בארצות הגולה וביסוסה”; י. אייגס על “אירגון הפצת הספר העברי והעתונות העברית בגולה”.

הועידה נפתחה בהרצאתו של ז. ז’בוטינסקי על “התנועה העברית בגולה”. המרצה אמר בין שאר דבריו: במדינות שונות נוצרו בזמן האחרון הרבה בתי־ספר עבריים, המשמשים מבצרים לרוח העברי ומעבדות־נסיון ליצירת אפיו של העברי החדש. המורים עובדים במעבדות אלו, מבלי שתהיה להם היכולת לעבוד מתוך שקט ולבסס את בנינם. הועידה צריכה לבא לעזרתם של המורים העברים העובדים בתנאים מוסריים קשים. כדי לתקן את המצב יש להשתמש גם בכוחות שמסביב לבית הספר העברי. יש בינינו “גולם”, גיבור־חיל, שיכול להביא תועלת מרובה; הוא קורץ מחומר חזק, אלא שאין בו עדיין רוח חיים. יש בינינו דוברי עברית בכוח, שאינם דוברי עברית בפועל ולכן יש להניע את ה“גולמים” האלה.

דברים אלה אמורים גם ביחס לספר העברי. גם כאן אנו מוצאים את ה“גולם” הזה. יש לנו קורים עבריים, אולם פי עשר יש קוראים עברית, שאינם קוראים את הספר העברי.

אחת השאלות היותר נוגות המנסרות בחלל עולמה של “תרבות” היא: המצב החמרי הקשה. גם כאן אנו פוגשים את ה“גולם” הקולקטיבי, שיכול ליצור נצורות, ואינו יוצר, מפני שאין בו נשמת־חיים. אפשר, לפי דעתי, להפוך את “קרן־התרבות” לאחת הקרנות היותר גדולות ולזה דרוש רק אירגון. עלינו לא רק לקרוא לקונגרס עברי סתם, אלא ליצור את האורגנים, שינהלו את העבודה העברית, שבה צריך לשתף ביחוד את ארץ־ישראל. תנועת עבודתנו היא – כיבוש הגולם הקולקטיבי, גולם לא במובנו היהודי המסמן את הטפשות, אלא במובנו העברי המסמן גוף כביר המחכה לגאולה.

בזמן האחרון מרבים לדבר על תוצרת־הארץ. רוצים ליצור את היחס הכספי הטבעי שיקשר את ארץ־ישראל עם הגולה, ובודאי יצאו משולחים מארץ־ישראל, כדי ליצור את השוק לתוצרת הארץ. ומדוע אין דואגים גם לשוק רוחני בשביל ארץ־ישראל? המרצה מציין את ההזנחה הגמורה בשדה התרבות ותולה את האשמה בהסתדרות הציונית, שאינה מגשימה את הסעיף העברי של התכנית הציונית.

יצחק גרינבוים בהרצאתו על “מצב¹ בית הספר העברי בגולה” גלל את כל סבך השאלות של התרבות העברית בגולה לפני המלחמה ולאחריה. המרצה בירר את שאלות החינוך על רקע התנאים המדיניים שנתהוו אחרי המלחמה. שאלת החינוך, שהיתה לעמנו ענין דתי־לאומי כל ימי קיומו בגולה, נהפכה עכשיו לשאלה מדינית. השליטה בחינוך הדור – היא שאלה מרכזית של מלחמת הזכויות שלנו. באגף החינוך של החזית המדינית יש לנו מלחמה קשה נגד הגבלות וגזרות, נגד התערבות מן החוץ, נגד מזימות ההלעזה החינוכית. יחד עם זה עלינו לנהל גם מלחמה קשה בחזית חינוכנו הפנימית, מלחמה בעד האידיאל החינוכי של דורנו. אם בדור שלטון הדתיות היה האידיאל של חינוכנו – בן תורה, ואם בדור ההשכלה היה האידיאל – יהודי באוהל ואדם בחוץ, הנה עכשיו עלינו להלחם בעד חינוכו של אדם־יהודי, שיהי מסוגל ליצור, לכבוש ולגאול, בן נאמן ליהדות של רחבי עולם ולא של “קרן־זוית” דתית.

המרצה התעכב בין השאר גם על שאלת האמצעים הכספיים וקבע את תביעותנו לגבי הציבור העברי, וכמו כן לגבי הממשלות, העיריות והג’וינט, אשר הפסיק את מתן־תמיכתו למוסדות “תרבות”.

מ. גרדון הדגיש בהרצאתו את הנחיצות לגשת תיכף ומיד לפעולה נמרצה הן במובן המעשי, כגון הפצת הדיבור העברי, הספר העברי וכ' והן במובן האירגוני והיא: יצירת התאגדות של הסתדרויות “תרבות” באירופה המזרחית ובחירת מועצה שתתכנס פעמַים בשנה. מקום המזכירות שלה יהיה בורשה ובחוג פעולתה יכנסו: ביקורי תעמולה ואירגון במדינות אירופה המזרחית וכמו כן יצירת “קרן־התרבות”.

י. אייגס בהרצאתו על אירגון הפצת הספר העברי והעתונות העברית בגולה מדגיש את ירידת הקניה של הספר העברי. מספר האכסמפלרים של הספרים הנמכרים הוא דל מאד. הסיבות הן שונות. בתקופת ההשכלה רבו הקונים על הספר העברי אולי מפני זה שמספר הספרים הנדפסים לא היה גדול. מלבד זאת רכש אז הצעיר את כל ידיעותיו הן הכלליות והן היהודיות בעיקר מתוך הספר העברי. אנו עומדים בפני משבר של קריאה ועלינו להלחם בו באמצעים של הסברה ואירגון. את היסוד לאירגון זה צריכה להניח “תרבות”. בכל ארץ וארץ צריכה להווצר חברה מיוחדת בעלת הון, שתטפל בהפצת הספר העברי. נחוצה התאמצות מיוחדת לשם הוזלת הספר העברי; צריך להגביר את פעולת ההסברה וההדרכה, להוציא חוברת ביבליוגרפיות, ליצור קשרים עם המו"לים בדבר אפני ההוצאה וכו'.

על ידי באי־כח הארצות נמסרו בועידה סקירות על מצב בתי הספר העבריים והעבודה התרבותית באסטיה (ד"ר ברנשטיין) רומניה, (שורץ), ליטא (מ. כהן), פולין (הפטמן). כן הרצו גם ה"ה בן־טוב (ורשה, צרי “ברית הנוער”) ובנארי (ציר הסתדרות “החלוץ” העולמית) על פעולות הסתדרויותיהם למען “תרבות”. מסביב להרצאות הנזכרות נתעוררו ויכוחים על ידי המשתתפים; הדינים וחשבונות של הצירים ודברי־המלואים של המתוכחים הבליטו את הכיבושים וההישגים הרבים של התרבות העברית בכל מדינה ומדינה. נוצרה רשת מסועפת של בתי־ספר עבריים, נוסדו תיאתרונים וסטודיות עבריים, (פולין, ליטא) נתארגנו חוגי־נוער להפצת הלשון והספר וכו'. אולם מאידך גיסא לא נוצל כהוגן מצב־הרוח המרומם למען ביסוס המוסדות. הסיבות המעכבות את הפעולה, מצד אחד – המצב החמרי ומצד שני – המכשולים וההגבלות מצד הגורמים הממשלתיים, העמידו לפני הועידה את האלטרנטיבה הנושנה: צמצום או הרחבה, ביצור הקיים או הרחבת חזית הפעולה. היו יחידים, שהיו נוטים לצד צמצום, אבל ניצח הרעיון הבריא של מלחמה בעד התרבות העברית בכל גילוייה וצורותיה, רעיון שקיבל את ביטויו סיכומו בדברי אחד הנואמים: "במרכז עבודתנו נצבת המלחמה. ההתאבקות הקשה של העברים בעד קיומם. מלחמה זו היא קשה לא רק מחמת סיבות אוביקטיביות, מפני שצריך להלחם גם כלפי חוץ גם כלפי פנים, נגד ההטמָעה הממלכתית, נגד הארתודוקסיה הקיצונית ונגד האידישיזמוס הנלחם מלחמת תנופה; אלא בעיקר גם מפני הסטיכיות של התנועה. על פני חזית ארוכה מבצבצים ועולים בתי־ספר עבריים, מוסדות־תרבות עבריים, מצודות ומעוזים, שעלינו להחזיק בהם ושהם מחזיקים בנו, כדי שלא ניפול.

איננו יכולים להרשות לעצמנו צמצום החזית, להיהפך להסתדרות בעלת מספר מצומצם של מוסדות, לשמור על ה“יש” הבטוח ולוותר על כל ה“אפשרי” הנסיוני. עלינו להרגיז את מנוחתם של היהודים השואפים לשלוה, להכניס תסיסת התרבות העברית לכל הפינות, לזעזע ולהרתיח את שטף החיים, לבל יעלה חלודת־ביצה".

בועידה נתקבלו הרבה החלטות ואלו החשובות שבהן:

I הועידה מכירה בצורך לכנס קונגרס עברי עולמי לשם חיזוק התנועה העברית בגולה, גיבושה וריכוזה בכל ארצות הגולה ובארץ ישראל.

הועידה רואה בקונגרס העברי העולמי את גולת הכותרת בעבודת אירגונה של תנועתנו בגולה ובארץ ומביעה את השקפתה, שמועד הקונגרס ומקום כינוסו צריכים להיקבע בהסכם עם ההסתדרויות העבריות בגולה ואחר שהעבודה העברית תאורגן בהיקף, מן הראוי לקבוע את מקום הקונגרס בירושלים.

II הועידה מכירה, כי יחד עם הטיפול בביה"ס העברי וביסוסו, שהם היסוד העיקרי של עבודת “תרבות” חובה לשים לב גם לגורל הספר העברי, – אחד מיסודות התפתחותה של התרבות העברית ולסייע להפצתו. הועידה מטילה על המורים העבריים לנטוע את החיבה לספר העברי ואת רגש החובה של קריאת ספרים עבריים.

III הועידה מוצאת, כי תנאי ראשון להפצת הספר העברי הוא – אירגון עולמי של קוני הספר העברי וקוראיו המשמשים שוק בשביל הספר העברי. לשם זה נחוץ קודם כל לארגנם בכל ארץ וארץ – לחוד.

תנאי שני – הוא ריבוי הספריות העבריות ואירגונן, כדי שתוכלנה לטפח בלב הקורא את הקשר עם הספר העברי ושתשמשנה ג"כ שוק בשביל הספר.

תנאי שלישי הוא – הוזלת מחיר הספר העברי עד כדי שיתאים לתנאי החיים של אוכלוסי היהודים בארצות אירופה המזרחית.

לשם הגשמת האירגונים הנזכרים, מציעה הועידה לייסד בכל ארץ וארץ חברת מניות או קואופרטיבות לעניני הספר העברי, שתתנהלנה על יסוד מסחרי מוצק ושתטפלנה בהפצת הספר העברי המופיע בארץ ובגולה.

IV הועידה מציינה מתוך דאבון לב, שההסתדרות הציונית העולמית וכן גם ההסתדרויות הארציות מבליטות יחס של שויון נפש לחינוך העברי ולספרות העברית המשמשים יסוד לתנועת תחיתנו ועבודתה. הועידה רואה ביחס האדיש הזה סיבה יסודית הן לחוסר כוחותיה של התנועה העברית והן למיעוט דמותה של התנועה הציונית.

הועידה פונה אל האכסקוטיבה הציונית בלונדון ואל המרכזים הציוניים בכל ארץ וארץ בדרישה נמרצה להכניס לתוך תחום פעולתם את הדאגה לביסוס המפעלים העבריים החינוכיים, הספרותיים וההסתדרותיים ע"י יצירת משרד מאחד לעניני התרבות העברית.

V הועידה רואה קשר רוחני נמוך בין תנועת “תרבות” ובין הסתדרויות הנוער העברי וה“חלוץ”, השואפות להכשרת דור עברי נאמן לתחיתו המלאה של העם העברי ומשום כך היא מחשיבה מאוד את שיתוף הפעולה בין “תרבות” וההסתדרויות הללו.

VI הועידה ממלאה את ידי המועצה והנשיאות לבא בקשרים עם האגודות וההסתדרויות השונות שבאירופה המערבית, המנהלות עבודה תרבותית עברית, בכדי לחזק את העבודה ולהרחיבה. בהתקשרות זו רואה הועידה צעד קדימה לקראת החשת הקונגרס העברי העולמי.

VII בקשר עם קיפוח הזכויות של בתי־הספר העבריים בארצות שונות, מוחה הועידה מחאה נמרצה נגד המצב הזה המבדיל לרעה את המיעוט הלאומי היהודי מיתר המיעוטים הלאומיים ודורשת בכל עוז ותוקף, שביה"ס של המיעוט היהודי, ביחוד אלה שמשתמשים בלשון תרבותנו הלאומית יושווּ בזכויותיהם עם בתי הספר של הממשלה ויתכלכלו על חשבון אוצר הממשלה בהתאם למספר התלמידים המבקרים בהם.

VIII הועידה מכירה בנחיצות ליצור קשר תמידי בין ההסתדרויות הארציות של “תרבות” באירופה המזרחית המנהלות את העבודה העברית בצורות דומות. לפיכך מכריזה הועידה על יצירת “ברית הסתדרויות “תרבות” בארצות אירופה המזרחית. הועידה בוחרת במועצה, שאליה נכנסים: 5 באי־כוח של פולין, 3 – ליטא, 1 – לטביה, 1 – אסטיה, 1 – רוסיה הקרפטית, 1 – בולגריה, 1 – דנציג, 1 – ברית הנוער, 1 – החלוץ העולמי, 1 – בית”ר, 1 – של הסתדרות המורים באירופה המזרחית.

המועצה מתאספת פעמיַים בשנה, מקום מושבה – דנציג. בראש המועצה עומדת נשיאות בת 6 חברים, הנבחרים ע“י הועידה. הועידה, בתור אורגן עליון של הברית, קובעת את החוקה שלה, את מועד כינוסה ומקומה. אל הנשיאות נבחרו: י. גרינבוים, מ. גרדון, י. הפטמן, ז. ז’בוטינסקי, ד”ר י. כהן וד"ר מ. קלומל. מלבד זאת קבלה הועידה החלטות בשאלת האניברסיתה בירושלים והחלטת מחאה נגד הרדיפות של הלשון והתרבות העברית ברוסיה המועצתית.

ההסתדרות החדשה שנקראה בשם “ברית הסתדרויות “תרבות” בארצות אירופה המזרחית” סייעה לשיתוף פעולה מסוים בין הסתדרויות הארצות המסונפות. ברית זו עיבדה וגם הגישה תזכיר לצירי הקונגרס הציוני הי"ז, שבו דרשה ליצור מחלקה לחינוך ותרבות על יד האכסקוטיבה הציונית. אבל גם הסתדרות זו הוכיחה, שאין תשועה לתנועה העברית מאירגון חלקי ומקומי ויהי גם הטוב שבאירגונים, אלא נחוץ אירגון מלא ומקיף שכל התנועה והעיקר: נחוצה אידיאה מדריכה, נחוץ גם חֶבֶר אישים, שיתמסר לעבודה וינהל אותה בהיקף הראוי. תוצאות הפעולה מעשית של הברית היו כאין וכאפס. ומקץ שלש שנים נתעוררה שוב – בחוג עסקנים חדש – שאלת עתידה של התנועה העברית בקשר עם הרעיון של האירגון העולמי וכינוס הקונגרס העברי.

לאחר כשלונו של נסיון־צופוט הלך ובשל הצורך בכינוס כנסיה עברית עולמית לשם הקמת המכון העליון של התנועה העברית, שיביא תקנה לחינוך, לספרות ולמדע בישראל. הסתדרויות “תרבות” לארצותיהן, וביחוד הסתדרות “תרבות” שבליטא הכירו, כי הגיעה העת לעשות מעשה לביצורם של החינוך העברי והתרבות העברית. במרץ 1931 הזדמנו החברים ד“ר ש. רבידוביץ (ברלין) וד. ליפץ (קובנה) והחליטו לכנס כנסיה עברית בברלין. בחודש אייר תרצ”א שוּלח לכל ההסתדרויות בארץ ובגולה חוזר חתום על ידי חבר עסקנים וסופרים עברים מברלין, קובנה, פריס ולונדון – בדבר יצירת האירגון העברי העולמי וכינוס הקונגרס, ואלה הם מקצת דבריו:

"בשעה שכל שאר התנועות התרבותיות והציבוריות בישראל מצאו את צורותיהן האירגוניות, הרי התנועה העברית שבגולה לא נכנסה עדיין לכלל תנועה מאורגנת.

אמנם, בשנים האחרונות נעשו אי־אלה נסיונות במקצוע זה, אבל עד היום לא נוצרה ההנהלה העליונה הרצויה למפעלנו התרבותי בגולה. בזמן האחרון הלכה וגמלה ההכרה בצורך האירגון. המו"מ הספרותי בעתונותנו הביא לידי ביטוי ברור, שהגיעה השעה ליצור תנועה עברית על בסיס עממי רחב, תנועה שישתתפו בה כל חוגינו הציבוריים, הסתדרויותינו ומוסדותינו הלאומיים וכל אלה הרוצים בקיום עברי בגולה. תנועה זו תעמוד בראש חיינו החינוכיים ולאחר שתמצא את צורת האירגון ההולמת לה, תהא המכון העליון לחיי התרבות העברית בגולה לכל לבושיה וסוגיה.

לשם כך קיבל על עצמו חבר סופרים ועסקנים, העומד בקשר ישר עם הסתדרויות “תרבות” ואגודות סופרים עברים בפולין, ליטא, רומניה, גרמניה וכו' לכנס כנסיה מוקדמת (כנסיה מכינה) אשר תדון:

א) על מצב התנועה העברית (החינוך, הספרות, המדע והאמנות) בתפוצותינו;

ב) על שאלת אירגונה של עברית עולמית, תברר את תפקידיה ותקבע את צורת אירגונה;

ג) על כינוס הקונגרס הראשון בגולה;

ד) ועל ייסוד אורגן זמַנִי למימוש החלטותיה של ה“כנסיה המוקדמת”.

כנסיה זו תתכנס בימים 26–25 למאי ש. ז. בברלין. (על פי בקשת הועד המרכזי של “תרבות” בפולין נדחה כינוס הכנסיה לימים 23–21 ליוני).

לכנסיה זו מוּזמנים: 1) ב“כ הסתדרויות ארציות של “תרבות”; 2) ב”כ אגודות סופרים עבריים; 3) ב"כ המרכזים העולמיים של מפלגות ציוניות והסתדרויות הנוער הלאומי 4) ועסקנים ציבוריים.

לחוזר זה נענו כמה הסתדרויות ארציות, אגודות סופרים והסתדרויות נוער, מלבד הסתדרות “תרבות” בפולין, שלא יכלה להשתתף בועידה מפאת הקשיים בהשגת רשיונות הנסיעה לחוץ לארץ. ההסתדרות הפולנית הצטרפה לאירגון והביעה את חוות דעתה בעיקרי השאלות באגרת מפורטת, שנתפרסמה בועידה.

ב־21 ליוני 1931 נפתחה בברלין ע“י ד”ר ש. רבידוביץ באולמי “בית העם העברי” הכנסיה העברית. זקן־הסופרים ד“ר ש. ברנפלד נשא נאום־ברכה, שבו עורר “לשמור על הזיק האחרון של התנועה העברית, שאם זה יכבה – שוב לא יועילו כל המפוחים שבעולם”. ד”ר ברנפלד נבחר לנשיא הכבוד של הכנסיה. לנשיאות נבחרו: ד“ר יעקב כהן (ורשה), ד”ר מ. סולובייצ’יק, ד“ר מ. פינס (ברלין), משה קליינמן (לונדון), ד”ר ש. רבידוביץ (ברלין), ד“ר ח. נ. שפירא (קובנה). למזכירות: י. הפטמן (ורשה), ד”ר א. רוזנפלד (ברלין). את ההרצאה הראשית על ייסוד “ברית העברים” ועל כינוס הקונגרס העברי נשא ד“ר ש. רבידוביץ¹. הרצאתו היתה חציה – ביסוס אידיאולוגי של התנועה העברית בגולה, וחציה – מצע מעשי ליצירת ה”ברית“. בחלק הרצאתו העיוני ניסה ד”ר רבידוביץ לקבוע מצע אידיאולוגי לתנועה העברית, באשר המצע האידיאולוגי הקיים – תורתו של אחד־העם על המרכז הרוחני – אין בו, לדעת המרצה, כדי לקיים תנועה עברית יוצרת בגולה. רעיון החיקוי הטבוע במרכז תורתו של אחד־העם שהוא משמש לו חוק נפשי, חברתי ומטפיסי כאחד, אין בכוחו להיות גורם מניע ומפרה בחיי העם בגולה. בכוח החיקוי למרכז אין ההיקף יכול להתקיים. מרכז החיקוי לא יצילנו, אנו זקוקים ל מרכז יצירה. מושכל ראשון לגבי איש, ציבור ואומה: אין אנו חיים, אלא את החיים שאנו עצמנו יוצרים ועד כמה שאנו יוצרים אותם. את אשר אין אנו יוצרים, אין אנו חיים. בכל מקום שקיבוץ ישראל חי, – מרכז יצירה ישראלית חי בו. יהדות הגולה תבא לידי אחדות ותשא בסבל בנינה של ארץ־ישראל לא מתוך חיקוי, אלא מתוך יצירתה היא. כשם שאין יהדות הגולה יכולה לפתור את שאלת תרבותנו, כן אין ארץ־ישראל שבימינו לבדה, בלי השתתפותה של יהדות התפוצות, יכולה לפתור את שאלת תרבות ישראל השלמה והאידיאלית. ומכאן בא ד“ר ש. רבידוביץ לידי מסקנה, שתרבות ישראל השלמה לא תבא לעולם אלא מתוך שיתוף יצירה בין א”י והגולה. תרבות העתיד של עם ישראל – שני שותפים לה: ארץ ישראל והתפוצות. ומכיוון ששאלת היהדות בתפוצות נפתרת לא רק מתוך השתתפות התפוצות ביצירת ארץ־ישראל, אלא גם ובעיקר מתוך חיי התפוצות גופן וכוחות היצירה הטבועים בהן, צריך ליצור כלי קיבול לכוחות אלה, צריך ליצור הסתדרות עברית כללית לכל ארצות הגולה, אשר תקיף את כל האישים, המוסדות וההסתדרויות הנמנים על היהדות העברית בגולה. הברית העברית, או לפי ניסוחו של ד“ר רבידוביץ – ברית העברים – צריכה להיות טבועה ביסוד היצירה והקיום של יהדות התפוצות, וכך יהיה “מכון ומרכז עליון לכל לבושיה וגלוייה של התרבות העברית, לכל נסיונותיו ומפעליו של חפץ הקיום הישראלי” ה”ברית" צריכה לפתור את שאלת הקיום הרוחני, שאלת הפרודוקטיביזציה הרוחנית של ישראל בגולה. ה“ברית” תיעשה על ידי כך באת כחה של האומה העברית בגולה.

שני המקצועות העיקריים של ה“ברית” הם: החינוך והיצירה העברית דרך כלל. ספרות, מדע ואמנות עברית אינם מצוה התלויה בארץ או ביחידים, אלא חובת הציבור העברי באשר הוא שם. אין להעמיד במרכז השאלות את הפצת הספר, אלא את יצירת התנאים והסביבה התרבותית המכשירים את הקרקע ליצירת הספר העברי ולהפצתו. שאלת הלשוֹנות אינה קיימת בשבילנו בביה“ס העברי, אבל כלפי חוץ – סובר המרצה – מוכרחים אנו למצוא modus vivendi עם האידית, לא מפני אימת האידית, אלא מפני סכנת הלשון השלישית המכריעה בין שתיהן… ה”הברית", שאינה משועבדה לשום כיוון מדיני, צריכה לכבוש חלקי ציבור, העומדים מחוץ למחננו העברי. יכולה היא לעבוד עם ההסתדרות הציונית, אבל צריכה להיות נפרדה ממנה ועומדת ברשות עצמה.

כדי לאפשר ל“ברית” את פעולתה צריך ליצור קרן־תרבות עברית מיוחדת, שתשמש בעיקר לצרכי החינוך והיצירה בגולה. בכל קהלה ישראלית יתקיים סניף של ה“ברית העולמית”; בראש הסניפים בכל ארץ יעמוד הועד הארצי, ובראש הועדים הארציים – הועד המרכזי העולמי, שינהל את כל התנועה. במה עליוֹנה לכל התנועה ישמש הקונגרס העברי, שיהיה כעין “ועד כל ארצות הגולה” לעניני תרבותנו בגולה.

החלק העיוני של הרצאת ד"ר רבידוביץ עורר ויכוחים ממושכים. מקצת המתוכחים (ד“ר נדל, ד”ר פינס, שלנגר־מוהר) תמכו בהשקפתו, מקצתם (ב. קרופניק, ד“ר י. כהן, ד”ר צ. זהר ואחרים) מתחו עליה בקורת חריפה. רבים גרסו את השקפוֹתיו כעין אבטונומיזמוס עברי, היבדלות מהציונות הרשמית וארץ ישראל. קטעים מדברי המתוכחים:

ב. קרופניק. …מה שהרצה רבידוביץ הוא חידושו של יחיד. דבריו עומדים בניגוד לכל מה שנכתב עד כאן בספרות העברית. בלעדי הציונות לא תתכן שום יצירה תרבותית עברית. ציונות ועבריות כאחת – זוהי הכרזתנו.

ד"ר נדיל (אסטיה) התנועה התרבותית בגולה פשטה את הרגל רק מפני הפיקציה של הרעיון ע"ד מרכז והיקף. מימי לא נהניתי מארץ־ישראל הנאה כל שהיא. עלינו להתחשב עם העובדות ולתפוס עמדה בשאלות החיים בגוֹלה. אנו, בני הגולה, פוגשים על כל צעד ושעל בשפה האידית ובתנועתה והרינו מעלימים עין מן המציאות, ואילו האידישאים מסיקים מסקנות מן העובדות. על כן הדין עם רבידוביץ באמרו, כי יש להיבדל מעל העבריות הרשמית הריקה של הציונים, כי מהם לא נקבל כלום.

ד"ר פינס. כלום באמת סוברים קרופניק וחבריו, שאין כל אפשרות ליצירה בגוֹלה? אם כך הרי באמת אין כל צורך בועידה זו, שהרי ללימוד גיאוגרפיה וחיקוי חינוכי, ארץ־ישראל היתה מספיקה גם ועידת מורים מצומצמת. כלום העברים בגולה וכל אלה שאין להם תקוה לעלות לא"י צריכים להשאר עקרים כל ימיהם?

מ. שלנגר–מוֹהר. הרוב לא הבינו את דברי רבידוביץ אנו צריכים להתקיים בכח עצמנו ולא שנהיה סמוכים על שולחנה של ארץ־ישראל. המהפכים בזכותה של ארץ־ישראל כביכול מקטינים את ערכה של ארץ־ישראל, ממעיטים את דמותה של העברית ומצמצמים אותה בפינה אחת. אין להסתפק בקיום עלוב ודל בגולה.

ד"ר יעקב כהן. אני יכול להבין במקצת את רבידוביץ, אם דבריו באו מתוך ריאקציה ליחס הביטול של הישוב הארצי ישראלי וסופריו לעם בגלות. ואולם אם באו הדברים כתוצאת המַשברים בתנועת התחילה, מתוך דפטיסמוס, עליו לשלוח את תורתו למקום מוצאה, אל דובנוב. יש בדבריו ריח של אבטונומיסמוס, קיום הגלות כדבר נצחי. רק מתוך האמונה בקיבוץ גלויות שלם בארץ ישראל רבתי, אנו ממשיכים את קיומנו בגולה. – רק על יסוד רעיון המרד בחיי העם בצורתם הנוכחית, על יסוד מהפכני זה, יש להקים תנועה תרבותית חיה.

ד"ר צבי זוהר מקריא הצהרה בשם “השוֹמר הצעיר” ואומר בין שאר דבריו: "הדאגה לחיי האומה בגוֹלה אינה יכולה להיות מובדלת מהשאיפה אל המטרה הברורה של הציונות. לדעתנו הגולה עומדת ונופלת בחייה ותכנה עם קיומה או כשלונה של התנועה הציונית. תחית העם בארץ ישראל אינה מפעל בפני עצמו, כי אם המפעל והתוכן של הגולה. – – הננו מתנגדים לכל תפיסה של שותפות. שותפות אפשרית בין שני גופים נבדלים. גוף אורגני אחד מהוה שלמות אחת ובתור זו הננו רואים את תנועת השחרור הלאומית, את התנועה הציונית.

לדעתנו, אין תנועה עברית בלי תנועה ציונית. אם התנועה העברית לא תהא מיוסדת על היסודות של הציונות, על היסוד העיקרי של חידוש האומה בארץ ובתפוצות, לא תהיה כל ערובה לקיומה בגולה". – – –

רבידוביץ בתשובתו למתוכחים מסביר את השקפתו. השותפות היא יותר יסודית ושרשית. לעומת התורה של מרכז מפרנס והיקף של “מקבלים” הציג פרינציפ של שני שותפים יוצרים. יש לישראל שבימינו שתי שיטות בנין שהן אחת. שיטת בנין לא“י ושיטת בנין לגולה. נושא הבנין הוא אחד וחומר הבנין הוא אחד: ישראל. ואין כאן חשש לשתי רשויות. א”י וגולה שותפים הם בגוף אחד אשר לעולם יעמוד. המרצה אינו מטיף לא לאבטונומיסמוס ולא להלסינגפוֹרסיות. הוא דורש תפיסה חדשה, תפיסת יצירה לחיינו ולמפעלנו לגולה. תוספת־כוח זו היא “היצירה המתמדת של הגולה”. שלילת הגולה – חורבן ליהדות. אם גם ישראל לא ישב בגולה אלא עוד חמישים שנה, על כרחו יהא עומד בפרוצס של יצירה. רק ביצירה העצמית אצור כוח ההתנגדות הטבעי לכוחות ההרס הבאים מבחוץ ומבפנים ורק מתוך יצירתה מגלה יהדות הגולה את נשמתה הא“ית ומוֹצאת את דרכה לא”י. מכאן הקשר – בין שיטתו בעיון ובין דרישותיו המעשיות.

הויכוחים הבוערים על הרצאת רבידוביץ תפסו כמעט את כל יומה הראשון של הכנסיה. לאח“כ נגשה הכנסיה לבירור השאלות המעשיות של אירגון ה”ברית".

השאלה הראשונה – ייסוד הברית – נפתרה בישיבת הנעילה, אשר הכריזה על ייסוד “ברית עברית עולמית” לשם אירגונה וביצורה של התנועה העברית. למקום המרכז נקבעה – ברלין.

גם בשאלה השניה – שאלת כינוס הקונגרס – לא היו חילוקי דעות. שתי השאלות הללו – ההסתדרות והקונגרס – היו תמיד עולות יחד, בחינת אחים־תאומים, על במת כל הועידות הקודמות. הקונגרס היה תמיד מוּכּר בשני גילוייו: גילוי אחד – קונגרס ראשון, התחלה של תאריך עברי, מעין מעמד הר סיני עברי, מקור האיחוד וכינוס הכוחות של כל שבטי ישראל. והגילוי השני – קונגרס בתור במה עליונה המתכנסת במועדים קבועים והקובעת, ככל קונגרס, את דרכי ההתפתחות ואת הפעולה המעשית של התנועה.

שניות זו הבליט יפה מ. קליינמן בהרצאתו על “הקונגרס”. “הקונגרס – אמר המרצה – צריך להיות הפגנה בעד הרעיון של תחית השפה הלאומית והאנושית, שפת חינוכם של בניו ובנותיו, שפת מזונם הרוחני של כל אישיו, וקודם כל – שפת הציבור היהודי בכל מקום, שהוא מגלה את פעולתו בשטח חייו המיוחדים. מן הקונגרס צריכה לצאת מחאה כנגד ההתפלגות הלשונית של עמנוּ במקצוע העבודה הרוחנית שלו, תביעה לכינוס הרכוש הלאומי במסגרת הלשון הלאומית ואזהרה על הסכנה האיומה הנשקפת לנו מהתפוררות במקצוע זה; 2) יחד עם זה צריך הקונגרס להיות מפיץ האור על המחשבה הלאומית הרוחנית, יוצר האידיאולוגיה התרבותית העברית; הוא צריך להיות בית היוצר להקמת מפעלי תרבות ולמצוא בתוך עצמו את הכוחות להוציא אל הפועל את מחשבותיו ותכניותיו, לחזק ולבצר את מפעליו”.

בלי ויכוחים נתקבלה החלטה על דבר כינוס הקונגרס במשך השנה הקרובה; השאלה על מקום הקונגרס, בא"י או בגולה, הוסרה מעל הפרק.

מענינת בנידון זה היא עמדת הסתדרות “תרבות” בפולין, שהובעה באגרת אל הכנסיה. ההסתדרות הביעה את דעתה בעד כינוס הועידה בגולה, ואלה דבריה:

“נחשוב לטעות גדולה ויסודית מצד הועידה, אם תחלי לקבוע את מקום הקונגרס העברי בירושלים. אם אנו רוצים – ובזה אין להטיל ספק – כי הקונגרס הזה יתכנס ברוב עם וכי יתן תמונה בולטת של כל המצב, בו נתונה התנועה העברית, אז יהיה המקום הזה, למרות כל מאויינו ומחשבותינו, המפריע היותר גדול בעד הצלחת הקונגרס. קודם כול ארצות אירופה לא תוכלנה לשלוח את באי־כחם במידה מספקת ואת האנשים הרצויים ביותר והמומחים ביותר בעבודה זו. הקונגרס בירושלים יימצא כולו בתוך הפרובלימות של הארץ ויסיח דעתו מן המטרה העיקרית, שלשמה נקראה התרבות העברית והחינוך העברי של עם ישראל בכל ארצות פזוריו. הגולה היהודית זקוקה לגאוּלת התרבות העברית ואינה יכולה להסתפק בנצחון התרבות הזאת אך ורק בירושלים של מעלה”… יש להיזהר מקריאת הקונגרס בארץ ישראל, היות והאגוצנטריזם הטבעי של הארץ למעשה ידחק לפנה נידחת את שאלת הגולה, מבלי שיש להיות בטוחים מראש, כי בגלל הוצאות הדרך הרבות לא יהפך הקונגרס לארצי־ישראלי בלבד…"

הכנסיה החליטה, כאמור, להסיר שאלה זו מעל הפרק ולמסרה לבירור ולדיון לועד המרכזי הזמני.

חידוש חשוב היה בכנסיה זו, שהקדישה הרצאה מיוחדה על הנוער והתנועה העברית (המרצה – ד"ר א. רוזנפלד). הועידה קבלה החלטה בדבר טיפול מיוחד בפעולה התרבותית העברית בקרב הנוער. כנסיה זו היתה הראשונה בשורת הועידות העבריות שאליה הוזמנו רשמית הסתדרויות־הנוער ושבאי כוחה השתתפו בפועל בעבודתה. בעובדה זו יש משום תוספת כוח חשובה בחזית העברית. ראויה להיזכר ההנחה היסודית של הכנסיה בשאלה זו האומרת:

“הכנסיה רואה בתנועת הנוער העברי את עמוד התווך של התנועה העברית בגולה ומכירה, כי קיימת זיקה הכרחית בין שתיהן. הכנסיה מקוה, כי הנוער העברי המאורגן יתן יד להסתדרות העומדת להווסד ויסייע במרצו ובהתלהבותו לאיחוד כל העברים ודורשי העברית בגולה בתוך אירגון כללי על יסוד עממי בכל אתר ואתר”.

מלבד ההרצאות הנזכרות הרצה יוסף הפטמן על העתונות והספרות העברית. השקפת המרכזיות – אמר המרצה – שהובעה כאן אתמול מוטעית מעיקרה, משום שהיא מביאה לידי זלזול בהמונים המדולדלים שבגולה. השקפת המרכזיות היתה גם בעוכרי ההסתדרות הציונית והיא מקור רפיונה. העם צריך לא להקרנה, להאצלת אוֹר רחוק מהמרכז, אלא להזנה, למזון מבריא. יתכן לשלול את הגלות, אבל אסור לכפור במציאות היהודית. על ה“ברית” להמציא עתונות וספרות עברית למליוני היהודים בגולה המשוועים לחיים, ועל ידי כך תעָנה לתביעות המציאות היהודית בגוֹלה.

ד. ליפץ הרצה על תכנית העבודה של ה“ברית העברית”. המרצה מדגיש את רעיון אירגון ה“ברית” על יסוד המוסדות העבריים הקיימים ואת הצורך לתת עזרה תכופה למוסדות “תרבות” הקיימים בארצות הגולה. הויכוחים שלאחר כך נסבו על השאלה, אם ה“ברית” תהי מיוחדת רק לגולה, או תכלול גם את ארץ־ישראל; אם תהי פדרציה של ההסתדרויות הקימות (הצעת ד. ליפץ) או התחלה חדשה לאירגון עולמי מקיף על יסודות חדשים (הצעת ד"ר רבידוביץ); נידונו גם שאלות התכסיס והשיטה בעבודה העברית.

מלבד חברי הועד המכין השתתפו בועידה צירי ארץ־ישראל: אגודת הסופרים – י. למדן; ועד הלשון – ד“ר ש. רבידוביץ; גדוד מגיני השפה – ב. ברגמן; בית”ר – א. הלר, פורטגנג; האכסקוטיבה הציונית – י. שפרינצק, שברך בשמה את הכנסיה; באי־כח ההסתדרויות בגרמניה: אגודת הסופרים – צ. וויסלבסקי, ד"ר טורצינר, מ. מוהר, ב. קרופניק; אגודת המורים העבריים: מ. ברסלבסקי, ד. ורבה, א. פרסמן; באי כוח בית העם העברי, המועצה לעבודה עברית בין הנוער, חוג העברי ומוסדות ואחרים – כולם מברלין.

מפולין: אגודת הסופרים ד"ר יעקב כהן, י. הפטמן;

ההנהלה העליונה של “השומר הצעיר”: ד"ר צ. זוהר, שנהבי, בן־ יעקב, מ. גולדשטיין.

הסתדרויות “תרבות”: אנגליה – מ. קליינמן, דנציג – סמבורסקי; דורפַט – ד“ר מ. נדל ר ו ס י ה – ל. יהודה; ליטא – ד”ר ח. שפירא, מצרים – ד"ר בן זאב.

נתקבלו ברכות לכנסיה מאוסטריה, אמריקה, אנגליה, א"י, בלגיה, ביסרביה, גרמניה, דניה, דנציג, ליטא, פולניה, צרפת, שודיה ושוצריה.

עיקר העבודה המעשית של הכנסיה נעשה בועדה המתמדת וּועדת האירגון. הן שהכינו את ההחלטות דלקמן:

הכנסיה העברית בברלין שהתכנסה ב־23 – 21 ליוני מכריזה על ייסוד הסתדרות עברית עולמית לשם אירגונה וביצורה של התנועה העברית, בשם “ברית עברית עולמית”. מרכז ההסתדרות – ברלין.

חברי הברית הם:

א) מוסדות והסתדרויות הפועלים בשדה התרבות העברית.

ב) כל אדם מישראל היודע עברית ורואה בה את הלשון הלאומית של עם ישראל ושואף לתחיתה ולתחית התרבות העברית.

הערה: על צורת השתתפותה של ארץ ישראל ב“ברית” יחליט הועד המרכזי אחרי משא ומתן עם מוסדות התרבות בא"י.

תפקידי ה“ברית” הם:

א) הפצת ידיעת הלשון ותרבותה והשלטת הדיבור העברי בעם.

ב) טיפוח החינוך העברי בלשון ההוראה העברית על ידי ייסוד מוסדות חינוך וסיוע למוסדות הקיימים.

ג) מלחמה בעד השלטת השפה העברית במוסדות הציבוריים והלאומיים בתור לשון שימוש.

ד) פעולה תרבותית עברית בקרב שדרות העם הרחבות על ידי ייסוד בתי־עם עבריים, שיעורי ערב, מכללות עממיות וכו'.

ה) הפעלת האירגונים הקהילתיים והציבוריים בגולה לשם צרכי התנועה העברית ומוסדותיה.

ו) טיפול מיוחד בפעולה התרבותית העברית בקרב הנוער.

ז) סיוע ליצירה העברית המתבטאת בספרות, במדע, באמנות ועזרה לסופרים.

ח) הפצת הספר והעתונות העברית.

ט) תעמולה לרעיון התחיה העברית.

י) אירגון הכוחות הפועלים בשדה התרבות העברית (אירגוני סופרים, מורים, אמנים וכו').

יא) עשיית פירסום ללשון ולספרות העברים בעולם.

הכנסיה מכריזה על ייסוד “קרן התרבות העברית”.

הכנסיה מטִילה על הועד המרכזי הזמני לכנס במשך שנה את הקונגרס העברי העולמי.

הכנסיה בוחרת בועד מרכזי זמני עד הקונגרס העברי הקרוב בן 14 חברים, מהם: 8 יושבים ישיבת קבע בברלין, 3 – מפולין, 1 – מליטא, 2 – מאירופה המערבית.

הכנסיה בוחרת במועצה המורכבת מבאי־כוח הסתדרויות ארציות, הנבחרים ע“י הכנסיה. א”י מקבלת במועצה 7 מקומות, פולין – 5, ארצות הברית – 5, ליטא – 3, לטביה – 2, גרמניה – 3, אנגליה – 2, רומניה – 3 ומשאר הארצות – אחד כל אחת.

הערה. 1) הרשות לועד המרכזי לספח חברים למועצה על יסוד פעולתם למען ה“ברית” בשני שלישים של דעות חברי הועד. 2) על אופן השתתפותן של המדינה יתנהל מו"מ בין הועד המרכזי וההסתדרויות הארציות השונות.

תפקידיו הקרובים של הועד המרכזי:

א) תעמולה ואירגון.

ב) פיתוח “קרן התרבות העברית”.

ג) תמיכה במוסדות התנועה העברית.

ד) כינוס הקונגרס העברי.

תקנון ה“ברית” ומודוס הבחירות לקונגרס זקוקים לאישור המועצה.

הכנסיה קובעת תרומות־חברים בשם “סלע”, “סלע־זהב” ו“סלע הנוער”. מחיר הסלע נקבע ע"י הועד המרכזי. מחיר סלע־הזהב הוא פי־חמשה ממחיר הסלע הרגיל. סלע הנוער הוא מחצית הסלע הרגיל.

הכנסיה מחליטה לשלוח משלחת מיוחדת אל הקונגרס הציוני הי"ז בבזיל.

תפקידי המשלחת:

א) אירגון סיעה עברית בקונגרס הציוני.

ב) תביעת סיוע לעניני הברית.

ג) דרישה לקונגרס לקבוע חודש בשנה לצרכי המגבית למען “קרן התרבות”.

הכנסיה מטילה על הועד המרכזי להשתדל בדבר הקמת בימה ספרותית־מדעית בגולה.

הועד המרכזי מוציא ביולֵטין הסתדרותי.

אחרי שנתקבלו ההחלטות ההסתדרותיות והאירגוניות, נבחרו חברי הועד המרכזי הזמני וחברי המועצה המרכזית.

בתור חברי הועד המרכזי נבחרו: פ. גרינגרד, י. גוטמן, ש. גליקסון, ד“ר ש. וינברג, ד”ר מ. סולובייציק, ד“ר מ. פינס, ד”ר ש. רבידוביץ, ד“ר א. רוזנפלד (כולם מברלין), ד”ר יעקב כהן, ד"ר מ. קלומל, מ. גרדון (שלשתם מפּולין), ד. ליפץ (ליטא), מ. קליינמן וי. ניידיץ. הועידה נסגרה במצב רוח מרומם מתוך אמונה ותקוה, כי סוף סוף הגיעה לעברית תקופת אירגון ובנין בקנה־מידה עולמי.

ואמנם, לאחר הכנסיה התחילה עבודה אירגונית מאומצת של ה“ברית” בברלין. בישיבתו הראשונה הטיל הועד המרכזי של ה“ברית” את ההנהלה על ד“ר ש. רבידוביץ. עד מהרה התקשר המרכז הזמני עם רוב ההסתדרויות הארציות. הודות למשלחת המיוחדת של ה”ברית" אל הקונגרס הציוני הי“ז שנבחרה בכנסיה, הוכתרו בנצחון צעדיה הראשונים של ה”ברית" על במת הקןנגרס. הקונגרס קידם בברכה את ייסוד הברית ואת החלטת הכנסיה לכנס קונגרס עברי עולמי, מילא את ידי האכסקוטיבה ליחד חודש בשנה לתעמולה ולמפעל כספי לטובת ה“ברית” בארצות הגולה ופנה בקריאה לכל ההסתדרויות הציוניות לסייע לאירגונה ועבודתה של ה“ברית”. (עיין להלן “החינוך והתרבות ב־17 קונגרסים ציוניים”). בחוזר הראשון שהוציא המרכז אל הקהל העברי, נדרשו כל הסתדרויות “תרבות”, אגודות המורים והסופרים והסתדרויות הנוער להסתנף ל“ברית”, להתאחד בכל מדינה ומדינה להסתדרות ארצית ולהשתתף ביצירת המכון העליון של התנועה העברית, ה“ברית העברית העולמית”.

בחוזר השני קבע המרכז, בהתאם להחלטת הכנסיה, את מהותו וערכו של השקל התרבותי, ה“סלע” והכריז על מפעל־הסלע בכל ארצות הגולה.

“את אבן־הפינה לאירגון הברית” – קוראים אנו בחוזר השני – מניח ה“סלע”. ה“סלע” – הוא חובת כל איש ואישה מישראל, הרוצים בקיומנו התרבותי העברי. הסולע את סלע־ה“ברית” נותן ידו לביסוס מפעלנו העברי, נמנה על חברי ה“ברית” ומשתתף בבחירות לקונגרס העברי העולמי.

מפעל הסלע הראשון של ה“ברית העברית העולמית” צריך לשמש המפקד העברי הראשון בכל מושבות ישראל. – – – מפעל עממי זה יראה לעיני כל, כלפי פנים וכלפי חוץ, כי עם ישראל רצה בקיום תרבותו העברית. עד הקונגרס העברי הראשון עלינו לכנס תחת דגלה של ה“ברית” 1,000,000 סולעים. מאת אלף סולעים בשנת תרצ"ב ייצרו את האירגון העברי העליון, המכון שיבטיח את קיום מוסדותינו לחינוך ולספרות המשוועים לעזרה, שירחיב את פעולתנו בכל מקצועות תרבותנו העברית.

מאת אלף הסולעים הראשונים ל“ברית” בשנת תרצ"ב יהיו החלוצים ההולכים בראש המחנה ומחנה העברים יבא אחריהם.

ושלשה סלעים הם:

א) סלע־עם (בגרמניה – 1 מרק, בצרפת – 5 פרנקים, באנגליה – 1 שילינג, בפולין¹ – 1 זהוב, בליטא – 2 ליט, בלטביה – 1 לאט ולפי ערך זה בשאר המדינות).

ב) סלע־זהב (פי־חמש ממחיר סלע העם).

ג) סלע־נוער (מחציתו ממחיר סלע העם).

סלע־הנוער בא לשתף את הנוער העברי, זה שבביה“ס וזה שמחוצה לו, בבנינה של ה”ברית“. סלע־הנוער – נאמר בחוזר – צריך להיות בידי כל חניך בית ספר עברי, בידי כל לומר עברית, כל חבר של אירגוני־הנוער השונים בישראל; בכל בית ספר יטפלו החניכים בהפצת הסלע…”

הועד המרכזי ניגש גם ליצירת יסוד חמרי בטוח לקיום הברית ולמימוש ההחלטה הישנה־החדשה על דבר “קרן התרבות העברית”. בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני הט“ז על קביעת חודש בשנה לתעמולה ולמעל כספי לטובת מוסדות החינוך והתרבות העבריים בגולה, הכריז הועד המרכזי של ה”ברית" בתרצ“ב על מפעל ה”קרן“. בחוזר השלישי, שהיה כולו מוקדש ל”קרן־התרבות", עמד המרכז בפרטות על התמוטטות היסודות הכלכליים של החינוך העברי בארצות הגולה השונות והדגיש את הצורך החיוני להחיש את הביסוס החמרי של כיבושינו הרוחניים בגולה העומדים בפני סכנת חורבן. הביסוס החמרי הזה אפשרי רק על ידי קרן־תרבות מיוחדת.

"קרן התרבות העברית – כתוב בחוזר – היא לבדה תוכל לשאת בעול החינוך העברי והיצירה הרוחנית דרך כלל; היא לבדה תתן ערובה לביסוס מוסדותינו העבריים באשר הם שם, היא תתמוך בכל תא ותא של התנועה העברית, בין במוסד חינוכי, בין באירגוני הנוער העבריים ובין בבמות לספרות, למדע ולאמנות בישראל.

קרן התרבות העברית היא מוסד כספי עממי, הנבנה על ידי העם כולו ומשמש את צרכיו. תהא פרוטת העם קודש לתנועה העברית העולמית!

קרן התרבות העברית אינה באה לגרוע מהכנסותיהן של הקרנות הלאומיות הקיימות בישראל, אלא להוסיף, לפתוח בחיינו צינור חדש שממנו יינקו מוסדות תרבותנו העברית. עם עליתה של קרן התרבות העברית והתגברות כוחה, יעלה כוח הקיום הלאומי של ישראל בתפוצות, יגדל כוחו ורצונו לחיים עבריים!

קרן התרבות העברית שתחתוך חיים לכל מפעלינו העבריים, יהיו לה: 1) חברים מיסדים, 2) תורמים שנתיים. על מיסדי קרן התרבות העברית נמנה כל חבר התורם תרומה בת 100 דולרים.

מן ההכרח הוא, שנעשה בישראל קבע את מס קרן התרבות העברית, שיש להטילו על קהילות ישראל, על מוסדות והסתדרויות." – – –

כמובן, שמפעל קרן־התרבות הראשון זקוק היה להכשרה מיוחדה. בכמה ארצות באירופה המזרחית והמערבית נתעוררה ע“י כך עבודת אירגון ותעמולה, נערכו אספות עם וסודרו כינוסים ארציים והם שעשו פרסום רב לרעיונות הטבועים ב”ברית“, לרעיון קרן־התרבות, כינוס הקונגרס והאירגון העולמי דרך כלל. נסיונו של הועד המרכזי לסדר יום־פרח עולמי ולקבוע קערה מיוחדה בערב יוה”כ לטובת קרן־התרבות נתקל בארצות שונות בקשיים מקומיים ובהתנגדות מצד מוסדות אחרים. כנגד זה התנהל מפעל־הסלע בהרבה ארצות בהצלחה רבה.

בספטמבר 1932 כינס הועד המרכזי ישיבת הפלינום שלו בהשתתפות חברי המועצה של הברית (בין אורחיה השתתף גם חבר האכסקוטיבה פרופ' ז. ברודצקי וראש עירית תל־אביב מ. דיזנגוף), כדי לדון בשאלת אירגון התנועה העברית. במרכז המו“מ במושב זה עמדה שאלת כינוסו של הקונגרס העברי הראשון. ד”ר ש. רבידוביץ וד“ר צ. זוהר דרשו שהקונגרס יתכנס בגולה. בהם תמכו חברי הועד המרכזי ד”ר ש. וינברג וי. גוטמן. שאר חברי הועד המרכזי (פ. גרינגרד, ד. ליפץ, ד“ר סולובייציק, ד”ר פינס וד"ר רוזנפלד) בהשתתפות חברי המועצה מוינה הכריעו את הכף לטובת כינוסו של הקונגרס בארץ־ישראל. לאחר חתימת המושב הודיע סניף הברית מפולין בשמו ובשם כמה הסתדרויות ציוניות ועבריות, שאינו יכול להסכים להחלטה זו ודרש לכנס את הקונגרס בגולה. שאלת־מקום זו גררה אחריה לזמן מה משבר בהנהלת עניני הברית. לבסוף הושג הסכם פנימי, שהקונגרס יוכל להתקיים בארץ־ישראל, אם יימצאו האמצעים הכספיים להשתתפות מרובה של הצירים מהתפוצות.

אף על פי שהועד המרכזי לא זכה לסיוע כספי מספיק והנהלתו היתה מוכרחת להלחם יום־יום על ההוצאות היסודיות הדרושות, – עלה בידה לעורר את התנועה העברית בגולה מתרדמתה, לארגן כמה סניפים חדשים בארצות אירופה המערבית ולהמציא סעד־מה לסניפי “תרבות” הקיימים (ע“י הכנסות מפעל ה”סלע" והמגביות), ובעיקר – להעמיד את שאלת התנועה העברית וה“ברית” במרכז הענינים בחיי ישראל בגולה.

הועד המרכזי של ה“ברית” בברלין התחיל צועד לקראת הגשמת תעודותיו. אבל בגזרת הגורל נפסקה באמצע ההתחלה המוצלחה של ה“ברית”. המאורעות המדיניים בגרמניה (בראשית שנת 1933), שהביאו שואה על היהדות הגרמנית, שמו קץ גם לפעולות מרכז־ה“ברית” בברלין. לפני הועד המרכזי בברלין נצבה השאלה: “לאן? החליטו סוף־סוף להעביר לפי שעה את מרכז ה”ברית" לורשה ולהעמיד בראשו את חברי הועד המרכזי ד“ר ש. וינברג, ד”ר צבי זוהר וד“ר יעקב כהן. המרכז הזמני בורשה התחיל מטפל בהכנות להקים מחדש את הבנין הנהרס של המרכז וההסתדרות. בסבלנות רבה נעשתה על ידי חברים מספר, נאמני התנועה, עבודת ההכנה לכינוס עולמי חדש והחלט לכנס בפרג מועצה מורחבת של ה”ברית", בראשית חודש אבגוסט, לפני הקונגרס הציוני השמונה עשר.

בשעה עשר לאבגוסט 1933 ב־6 אחרי הצהרים נפתחה בפרג, באחד מאולמי ה“רֶפְּרֶזֶנטַנטֵן־הויז” המועצה המורחבת של ה“ברית”. ד“ר יעקב כהן הדגיש בנאום הפתיחה את שלוש השאלות היסודיות העומדות במרכז הבירור של המועצה והן: 1) שאלת התרבות והחינוך בגולה, 2) דרישות ה”ברית העברית" מהקונגרס הציוני 3) ואירגון ה“ברית העברית העולמית”.

אל נשיאות המועצה נבחרו: ד“ר ש. וינברג, ד”ר צבי זוהר, ד“ר יעקב כהן, א. לוינסון, ד. ליפץ, מ. קליינמן, ש. רוזנפלד (ארצות הברית) וד”ר רוטבלום (וינה).

במועצה השתתפו צירים מארצות פולין, צ’יכוסלובקיה, ליטא, ארץ־ישראל, ארצות הברית, אנגליה, צרפת, אוסטריה ופינלנדיה. צירי גרמניה, ובתוכם ראש המרכז הגרמני דר" ש. רבידוביץ, לא יכלו להשתתף במועצה לרגלי המצב המדיני בגרמניה.

בישיבה הראשונה הרצו: ד“ר צ. זוהר על פעולת הועד המרכזי, ד”ר ש. וינברג על המצב הכספי של ה“ברית” ומ. קליינמן – על שאלת ההסתדרות. ההרצאות הבליטו מצד אחד את גודל המבוכה, שנגרמה ע“י ביטול המרכז, אשר נחרב בעקב המאורעות הגרמניים, ומצד שני – את הסכנה הצפויה לקיום התנועה העברית ברוב ארצות אירופה, שהובלטה בשורה של דינים וחשבונות, אשר נמסרו במועצה על ידי צירי הארצות. התנועה העברית נמצאת במעלה של התפתחות בפולין הקונגרסאית, אבל גם היא עתידה לרדת, אם לא תתחדש ע”י פעילות ציבורית וכיבוש עמדות חדשות. באסטיה, אוסטריה, פינלנדיה, רוסיה הקרפטית (צ’כיה) ובארצות אמריקה הדרומית מתקדמת התנועה בצעדים איטיים. לקוי המצב בליטא, ברומניה (רומניה הישנה, ביסרביה, טרנסילבניה ובוקובינה), באנגליה ובצרפת. אכן בכל הארצות הללו ישנה קוניונקטורה נפשית מזהירה להתפתחות התנועה, אבל הקוניונקטורה אינה מנוצלת. בעיקר ניכרת שאיפה כבירה אל העברית בקרב הנוער הלאומי, אבל גם שאיפה זו טרם מצאה את תיקונה בפעולה¹ מאחדת של אירגון־עצמי ציבורי.

אחד החיובים של המועצה – היה בירור שאלת היחסים בין הארץ והגולה, שנתעוררה בכנסיה בברלין. נואמים אחדים, וביחוד באי כוחה של ארץ־ישראל, הדגישו את התנגדותם לתורת־“השותפות” של ש. רבידוביץ. בדברי רוב הנואמים באה לידי גילוי השאיפה לאיחודה האורגני של התנועה העברית בכל רחבי העולם. הצירים הארצי־ישראלים הדגישו את הסכנה הצפויה לעברית בארץ בעקבי העליה ההמונית רבת־הלשונות הזורמת ארצה, הבליטו את קיפוח זכות לשוננו בארץ ע“י שלטון־הממונות והראו על הצורך החיוני לגשור גשר בין הארץ והתפוצות ע”י הסתדרות עברית משותפת. בועידה היתה שרויה רוח ארצי־ישראלית, שלא תמיד היתה חופפת על הועידות העבריות. נמתחה בקורת, הושמעו דברי נזיפה, אבל הדברים נקלטו מתוך הבנת המצב ומתוך רצון ליצור חזית מאורגנת משותפת לקראת סכנה משותפת. קטעים אחדים מדברי הנואמים:

יש"י אדלר. "אנחנו באנו הנה לשמוע מה נעשה בעולם העברי והנה שמענו קובלנא על ארץ־ישראל, שאינה מתענינת בגולה. הדבר לא נכון בהחלט, הדאגה לתרבות העברית אינה מצטמצמת בתחומי ארץ־ישראל בלבד. אמנם הארץ היא הנקודה היותר מאירה, אבל אינה מספיקה להאיר לכל העולם. תרבות עליונה בארץ בלי קשרים עם הגולה – אין לה ממש. והנה נבראה הסתדרות חדשה, נדמה לי שהטון שניתן בתחילה בברלין ביחס לארץ־ישראל היה לא נכון. התחילו לחפש טריטוריה חדשה מחוץ לארץ־ישראל, וזה הביא את התקלה, עורר אי־אימון לעבודה בגולה. הקשר צריך להיות אמיץ וקיים; שום כפירה ושום פקפוקים ביחס לארץ ישראל. תפקידה של “הברית” בגולה הוא – לבסס את המרכז, שיוכל להתקשר עם כל קיבוצי־הגולה. השאלה לכשעצמה, – איפא יתקיים הקונגרס העברי – היא טרפה. ישנו מקום אחד ומיוחד לאספות אלו והוא – ארץ־ישראל. יתרגלו נא היהודים להכיר את המקור ואז יפתרו שאלות כאלו בלי ויכוחים רבים.

ד“ר מטמן־כהן. העברית היא כעת הסימן היחידי של לאומיותנו בארץ, אבל צריך להודות: הסימן הזה אינו בולט ביותר. הממשלה משתדלת ככל האפשר לטשטש את הסימן הזה. – – – השופטים הבלתי־יהודיים בארץ מדברים עם עורכי־הדין אנגלית וממילא משליטים את האנגלית גם בבית־הדין. בבתי־הדין ישנם רק מזכירים ערביים, ומתוך חשש שמא ישבשו את הפרטו כולים, נאלצים הפרקליטים העבריים לדבר אנגלית. הסכנה רבה לא רק מצד הלשון האנגלית. הנה עולי גרמניה שאינם יודעים קרוא עברית רצו להוציא עיתון גרמני ורק במאמצים רבים עלה להניאם ממזימתם. יש להוציא חוברות מצוירות למונחי־הלשון. על הברית מוטל איפא התפקיד לסייע להשלטת העברית בא”י.

אורי זסלבסקי. היחס בין הארץ והגולה צריך לעמוד במרכז הבירורים, באשר עובדה היא, כי סכנה צפויה לעברית גם בגולה גם בארץ. מזמן ייסודה של אגודת המורים ע"י אוסישקין ועד עתה עומדים אנו בנקודה אחת ואיננו זזים ממנה. אמנם בארץ קיים בית ספר עברי, אבל הסכנה היא שהעברית תהיה לשון־קודש ולא עברית. ברחוב, בחנויות, בשוק אין העברית שלטת. הערבי המוכר תפוחי־זהב צועק ברחובות אידית. הסיבה מובנה: שיטפון הלשונות הזרות שבא ארצה עם העליה המוגברת. נקודת הכובד של פעולתנו בארץ היא, איפא, לא החזקת החינוך אלא החזקת העברית. המאמצים הציבוריים העבריים בארץ צריכים להיות מכוונים למוסדות התרבותיים בארץ ובגולה גם יחד. הגולה צריכה להבין, כי בלי ארץ־ישראל אין לה קיום וארץ־ישראל צריכה לדעת, כי אין תקנה לעברית בלי חיזוק הגולה.

יבניאלי. גם חלקי עם אלה המבקרים את מצב השפה העברית בארץ. תמצאו עסקנים המתפרנסים מכספי הציבור ואינם שולטים בלשון העברית. לא רק השלטים אצלנו אינם עבריים, אפילו טופסי הבלנקטים בבתי המסחר הם אנגליים. העולים החדשים מתחילים אמנם ללמוֹד עברית בימים הראשונים לבואם ארצה, אבל כעבור זמן מועט הם מפסיקים, באשר אינם רואים צוֹרך בידיעת הלשוֹן. נחוצה קביעת עמדה ציבורית לגבי הלשון והערכים התרבותיים, אבל אין היא נעשית לא על ידי הועד הלאומי ולא ע“י הסתדרות העובדים. שרשי ההתבוללות הגלותיים מצמיחים ענפים גם בארץ. נחוץ אורגן אחראי שישגיח על הדבר. אין מתפקידו להשתלט על כל החינוך העברי, הנמצא ברשותן של מפלגות שונות; תעודתו היא להשגיח באופן כללי על המצב ולשקוד על הגנת הלשון. את הפעולה הזאת צריכה לרכז בידה ה”ברית".

השאלה השניה שנתבררה במועצה היתה – יחס ההסתדרות הציונית אל התנועה העברית ודרישת העברים מהקונגרס הציוני ה־18. א. לוינסון הבליט בהרצאתו את יחס האדישות של הציונות הרשמית וזלזולה בתנועה העברית. הזהיר מפני תקוות־שוא שהברית תולה ב“מחלקת החינוך”. רק תנועה עברית חזקה תפעיל את המחלקה אבל לא להיפך. בהחלטות יפות לא ניושע, באשר כל ההחלטות שנתקבלו בקונגרסים הקודמים נקברו בארכיונים של ההנהלות הציוניות. עלינו להתחיל בהתקפה לאורך כל החזית הציונית. עלינו לקדש מלחמה על מסורת הציונים, המשליטים לשונות לועזיות בקונגרסים, השולחים את בניהם לבתי ספר זרים, המודים בעברית ומורדים בה. עלינו לשנות את תכסיסנו ולעבור מהגנה עצמית להתקפה.

ההתקפה התחילה ודוקא בישיבה החגיגית המיוחדת של המועצה. הנואמים דיברו במרירות על יחס הזלזול בלשוננו, שאין דוגמתו אצל שום אומה ולשון ותבעו עלבונה מאת ההנהלה הציונית, מאת ההסתדרות הציונית, מאת כל הציבור הציוני.

קטעים מדברי הנואמים במועצה:

י. גרינבוים. לא רק לנו, בני העם היהודי, אלא גם לעמים מתוקנים שיש להם מלכות ממש, היו קשיים בשאלת הלשון. והנה העמים האלה, בשעה שכוננו את הפרלמנט שלהם, קבעו בתקנות הבחירות אל הפרלמנט סעיף, שכל מי שאינו יודע את הלשון הלאומית, הממלכתית, אינו יכול להבחר אל הפרלמנט. ניקח את יהודינו בליטא או בלטביה – כמה מהם ידעו לפני המלחמה על דבר קיומה של לשון ליטאית, לטבית או אסטית? והנה עברו רק שתים או שלוש שנים, וכל מי שרצה להבחר אל הפרלמנט למד את שפת המדינה, לטבית וליטאית ורומינית. – – – אני מכיר יהודים רבים מהסביבה שלנו, שבימי השלטון הרוסי לא ידעו פולנית, אבל בשעה שרצו להבחר אל הסיים, נתגלה שהם מטיבים לדבר פולנית. מדוע לא ילמדו אלה עברית? חושבני, שבשביל העם היהודי שוה הקונגרס הציוני לא פחות מהפרלמנט הפולני או הליטאי.

פרופ. ז. ברודצקי. אני מאמין, שאם נבוא אל הקונגרס לא בטעות וטרוניות, אלא אם ח' גרינבוים ידבר בקונגרס דוקא עברית ולא אידית ואוסישקין ידבר דוקא עברית ולא גרמנית ואם תרשו לי לדבר בקונגרס דוקא עברית, אפשר יהיה להשליט את העברית בקונגרס. כשיראו הצירים, שאי אפשר להבין את המדובר בקונגרס בלי עברית, יהיו מוכרחים ללמוד עברית. יש אומרים, שאי אפשר לדבר עברית בקונגרס, באשר העתונאים אינם מבינים עברית. אם ה“טיימס” או ה“סַנְד פְּרֶס” שולחים באי־כוחם לועידה, הרי הם שולחים אדם המבין את לשון הועידה, ומכיון שבכל העולם יודעים, שעל מהלך הקונגרס הציוני אפשר למסור דו"ח מבלי לדעת עברית כלל וכלל, נשלחים ממילא אל הקונגרס עתונאים, שאינם שומעים את שפתנו.

מ. אוסישקין. לאחר יובל שנים של עבודה ציונית בשביל בנין הארץ ושחרור האומה ברור לכל אלה המתעמקים בשתי הפרובלימות הללו, שלמעשה אין לנו אלא שני תפקידים: גאולת הקרקע מידי הגויים וגאולת הלשון מידי היהודים, ביחס לפרובלימה השניה יש להגיד, שהיא אמנם לא הוזנחה, אבל קיבלה צורה תלושה מחיינו הציוניים, וזהו – אסון. בענין זה הנני מאשים את ההסתדרות הציונית, שלא הבינה את הפרובלימה המדינית הלאומית הזאת באותה צורה, שצריך היה להבינה. לא ענין התקציב של 250 לירות לועד הלשון (שגם אותו לא שלמו!) עומד במרכז הפרובלימה, אלא כל היחס של תנועת שחרורנו לתחית השפה העברית. אביא לכם דוגמא. כשעומדים למנות כיום את מישהו לתפקיד מסוים אחראי הן בהנהלה הן במוסדות אחרים, חוקרים ודורשים על שכלו ומרצו על קשריו המדיניים או הכלכליים, על השכלתו ונימוסיו, אבל אינם מתענינים לגמרי, אם האיש הזה יודע את שפתנו, אם יש לו קשרים ושרשים בתרבותנו.

גרינבוים ציין בשמחה, שבישיבת הנשיאות של הועד הפועל החליטו לא לדבר גרמנית. אבל הוא לא סיפר לכם את החצי השני: לא החליטו לדבר עברית, אלא לדבר בשתי לשונות: עברית ושפת הגולה וכאן מקור אי־ההבנה. לאומה חיה ישנה שפה אחת ולא שתי שפות. עוד הצלחה כזו ונהפוך את הקונגרס הציוני לקונגרס אידישאי וזה – לא מתפקידינו. – – – צריך שתהי לנו ההרגשה הפנימית, שאין שחרור לאומי ומדיני לאומתנו, כל זמן ששאלת השפה העברית לא תמצא את פתרונה הגמור והמוחלט.

צריך ליצור אוירה ציבורית ולחץ ציבורי שיכריחו ללמוד עברית. שאלו את פי המורים הארצי־ישראליים היושבים כאן ויגידוכם, שרק על ידי הלחץ הציבורי הושג מה שהושג היום בארץ. דיבר היום פרופ. ברודצקי ע“ד הזמנת פרופיסורים לארץ־ישראל ואני רוצה להגיד לכם דבר, שרבים מכם ודאי לא יסכימו לו. יש לנו באוניורסיתה חוץ משאלות הלימודים והחקירות והתקציבים גם שאלת השפה. לצערנו ולבשתנו, פרופיסורים ומדענים ממדרגה ראשונה רובם אינם שולטים בשפתנו. והיום עומדת לפנינו שאלה בדבר הזמנת איש שהוא גבוה משכמו ומעלה מכל אנשי המדע והוא מרים קרננו וכבודנו בעיני כל העולם. ואני הודעתי, שהנני מתנגד לכך ולא אסכים להכניס בכל צורה שהיא לשון זרה לאוניורסיתה שלנו. איני יודע אם אנצח, אבל כל הרוצה שהאוניורסיתה והתכניון יהיו עבריים, צריך להיות עקבי”.

ועוד דבר אספר לכם. לפני שנים אחדות פרצה מלחמה קשה שעוד מעט והביאה לידי פירוד בהנהלת האוניורסיתה. נמצא איש יהודי טוב שנדב מאת אלף דולרים לשם יצירת קתדרה לאידית באוניורסיתה. טענו: איך זה לא לקבל מאת אלף דולרים? ודרושה היתה מלחמה קשה כדי לא לקבל את הכסף ולא ליצור את הקתידרה. אמרתי: כעבור 50–40 שנים, כשהעברית תהי שלטת בכל העולם והאידית תשתכח, אסכים לסדר קתדרה לחקירת האידית".

בפשטותו העקבית והאמיצה החיה אוסישקין את זכר הקנאות העברית, שנוגה – זהרה לשעבר הועם בדמדומי הפשרנות הלשונית שנשתלטה בתקופתנו. גם שאר הנואמים הדגישו בדברים נמלצים את הצורך להתעורר לפעילות והתקפה. רוח קנאה לוהטת לעברית הקיפה את כל המועצה. אל מחנה לוחמי־העברית נצטרפו במועצה באי־כוחם של רוב המפלגות והזרמים בציונות.

חרדת־נשמה עמוקה עורר בועידה מכתב־הברכה של ח. נ. ביאליק, שלא יכול להשתתף בועידה מפאת מחלתו. נביא כאן קטע מדברי מכתבו, אשר נקרא באזני הועידה:

– – –”אם לא תחול מהפכה ביחס הציונות הרשמית לתרבות העברית, יש לעשות איזה מעשה רב: להכות הכפתור עד אשר ירעשו הסיפים. אי אפשר שימָשך כך הדבר גם מכאן להבא. עבודת התרבות לכל סעיפיה – חינוך ספרות, מדע עברי וכלכלי ואמנות – בהכרח שתיעשה חלק אורגני בלתי נפרד מעבודת הציונות כולה. התקציב הציוני מוכרח לפרנס גם את עבודת התרבות. “קרן התרבות” מוכרחה לצאת אל הפועל בקונגרס זה. יש לכוף על הציונים את ההר הזה בעל כרחם. ויש להכין תכנית מפורטת של מפעלים – בתוכם גם מונומנטליים, בעלי ערך לאומי גדול, שניגש תיכף אחרי הקונגרס להגשמתם. הציונות במראיה עתה אינה אלא גולם מת, בלי נשמה ובלי כל רוח חיים. כוחה המניע – ה“היטלריזם” לכל צורותיו והאימה הבהמתית. הנשיאים והמנהיגים – ערלי לב וערלי אוזן כולם. אין בהם ניצוץ של רוח־קודש לאומית. לפעלם לא תהיינה ידים, לפי שאין לו כל יסוד רוחני. איני יודע בעולם תנועת תחיה לאומית ריקה מכל תוכן תרבותי ומחוסרת יסוד רוחני למעשה כתנועה הציונית. הקבוצה היחידה בציונות שאינה מתנכרת אל הרוח – היא קבוצת הפועלים, אבל גם זו – מה כוחה כי תעשה גדולות? סוף סוף אינה אלא קבוצה יחידה ומרכזה קבוע בעולם אחר. אם יאטם הקונגרס אוזן גם הפעם לצעקת התרבות, יש לאחוז באמצעים חמורים. אין להסתלק גם מן האיום בהתפרדות. יש להכריז, כי כל הנוטים אחרי עבודת התרבות בישראל מהוים גוש מיוחד, שכל חבריו מפרישים את כל מסיהם הציוניים רק לטובת קרן התרבות בלבד ולא לשום קרן אחרת. – – – גם בתורת ציונים יש לנו הזכות המוסרית המלאה לכך, שהרי אנחנו רואים את התרבות כעיקר וכיסוד לכל הציונות, ואם ההנהגה קופצת ידה מן התרבות ומונעת ממנה את חלקה בתקציב, הרי היא עושה מעשה גזל ואין אנו אלא משיבים את הגזלה לבעליה. שוב יש להכריז (וגם לנהל תעמולה נמרצה לשם כך) על קופת “קרן־התרבות” בכל בית ישראל, וביחוד בכל בתי הספר העבריים בארץ ישראל ובגולה. בתי הספר על מוריהם ותלמידיהם הם הם החברים והתורמים הטבעיים של קרן־התרבות. מלבד הסלע יש להכריז גם אל פרוטה תרבותית, שתוטל אל הקופה ע“י כל חבר בכל ערב שבת לפני זמן הדלקת הנרות. יש לקבוע שבוע של “תרבות” בכל שנה, השבוע שלפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו. בשבוע זה תתנהל תעמולה רחבה בכל תפוצות ישראל לטובת התרבות. בקיצור, יש להפריד בין עובדי התרבות ובין הציונים בני בלי תרבות וליצור הסתדרות חזקה וגדולה, הסתדרות מיוחדת שתלחם תמיד עם הציונות הרשמית ותתפוס עמדה אופוזיציונית לה עד אשר לא תיטיב דרכה ותחזור בתשובה שלמה לגבי התרבות העברית”.

ד"ר זוהר בתשובתו סיכם את הויכוח. תמונת־המצב היא ברורה. לא באנו אחרי שבעת עשר קונגרסים לפרג לנאום על השפה העברית. בשבילנו וביחוד בשביל אלה שבאו מארץ־ישראל אינה קיימת פרובלימה של שפה עברית. קימות עובדות מחפירות, שאנו מוכרחים לשים להן קץ. והעובדות הן: ההנהלה הציונית, ההסתדרות הציונית, הקונגרס – כולם מקפחים את זכות העברית. השפה העברית מקופחת בכל המוסדות הציוניים, הן המרכזיים בלנדון הן הארציים בכל תפוצות הגולה. פקידי ההסתדרות הציונית, אף כי מכירים את השפה, אינם משתמשים בה. אפילו אחוז אחד של המכתבים היוצאים מהמוסרות הציוניים באנגליה אינם כתובים עברית. הביולטינים וספרי הפרוטוכולים של הקונגרסים הציוניים אינם מוּצאים עברית. בקונגרס מדברים בכל הלשונות, אף על פי ש־80–70 אחוזים מבינים ומדברים עברית. עובדה קטנה אפינית: לפני חדשים מספר פנתה הסתדרות “תרבות” בפולין אל הסתדרות המורים בארץ בבקשה להעביר מפעל חד־פעמי בין ילדי בית הספר לטובת בתי הספר העבריים בפולין. המורים בארץ ראו במפעל זה פעולה חינוכית רבת ערך ואמצעי לקשירת קשרים בין ילדי הארץ והגולה, אולם הנהלת מחלקת החינוך של הסוכנות הוציאה פקודת איסור על מפעל זה מתוך נימוקים פדגוגיים כביכול. מה שלא הבין ראש החינוך בארץ הבינו הפעוטות, ששלחו סכום קטן לילדי הגולה למרות האיסור.

והמסקנה ברורה. הברית העברית צריכה להכריז מלחמה בקונגרס נגד יחס פלילי זה אל הלשון העברית. די לנו בתמימות ובטלנות. את מלחמת התרבות עלינו לנהל באמצעי־מלחמה פעילים.

אבל השלטת הלשון בציונות – היא רק פרט אחד במערכת דרישותנו. לפנינו עומדת שאלה יותר גדולה: הדאגה לחינוך העברי בכל תפוצות הגולה וליצירה העברית. חינוך – אין פירושו: חינוך של תינוקות. לפנינו עומדת שאלת חינוכו של הבוגר גם בארץ גם בגולה, שאלת השתתפות הציבור בסבל העבודה התרבותית. ההבדל בין ציונות־הכרזה וציונות־הגשמה עובר עכשיו לשטח תרבותי. אין ההסתדרות הציונית יכולה עכשיו להתעלם מהמפעל התרבותי־החינוכי הענקי הנעשה על ידינו, מפעל שעתיד להתרחב ולהסתעף הודות לקוניונקטורה המצוינה של העברית, של החינוך העברי ההולך ומתרחב על חורבות החינוך האידישאי. בהקמת “המחלקה לתרבות וחינוך” על יד ההנהלה הציונית אנו רואים את המוסד, שעתיד למלא תפקיד עצום בשדה הפעולה המשותפת של שתי התנועות העולמיות, אבל רק בתנאי, שיהיה יצירה בת־קיים, מבוססת בתקציב הציוני. יחד עם זה עלינו להחליט על יצירת קרן־התרבות, שבלעדיה לא תשוער עבודתנו רבת־האפקים.

ואחרון אחרון: האירגון. עיקר פעולתה של הברית הוא בשדה האירגון. כל המפעלים הציוניים צריכים לשמש בסיס לעבודה התרבותית העברית בגולה. הברית העברית היא אירגון זמני, המוכרח למלא תפקידים, שהם תפקידיה של ההסתדרות הציונית, ואחרי שזו האחרונה תקבל על עצמה את מילוים, שוב לא יהיה כל צורך בברית.

בישיבה האחרונה העמדו להצבעה החלטות המועצה שעובדו ע"י הועדה המתמדת. המועצה החליטה:

1) לבחור במשלחת של המועצה בענין דרישות הברית מהקונגרס. בתור חברי המשלחת נבחרו: ד"ר רוטבלום, מ. קליינמן וליפץ.

2) לקבוע הרצאה מיוחדת על התרבות העברית, ובמקרה של דיחוי להסתפק בקוֹרֵיפֶרַט, לפי הצעת האכסקוטיבה. ההרצאה נמסרת לח' א. לוינסון.

3) להגן על דרישת המועצה בנוגע לשפת הקונגרס.

4) לדרוש תיקון בתקנות הקונגרס המחייב את כל מועמד בתור ציר לדעת עברית.

5) כל התפקידים במוסדות הציוניים חייבים לדעת עברית.

6) כל המוסדות הציוניים צריכים לנהל משאם ומתנם אך ורק בלשון העברית.

7) לדרוש להחליט שוב בדבר ייסוד המחלקה לתרבות וחינוך ע"י האכּסקוטיבה הציונית.

8) לדרוש מהקונגרס סיוע להפעלת “קרן התרבות” של הברית.

9) להטיל חובה על המשרדים הארצי־ישראליים לשקוד, שהעולים ידעו עברית ידיעה מספקת.

10) לדרוש מהקונגרס תמיכה ל“ועד הלשון”, לאגודת הסופרים בארץ.

11) לדרוש מועדת העליה, שתקציב מספר ידוע של סרטיפיקטים למורים עבריים בגולה אשר יוכיחו, כי במשך 3 שנים בילו את ימי החופש בקיבוצי הכשרה.

המועצה נגמרה, יותר נכון – נפסקה באמצע, כי כמה שאלות אירגוניות נדחו לסוף ימי הקונגרס, כדי לברר בפגישות ושיחות עם אישים אפשרויות שונות בשדה האירגון. בינתים – ב־21 לאוגוסט – נפתח הקונגרס הציוני השמונה עשר. הרבה תקוות ניתלו בקונגרס זה. כל המועצה היתה בעצם קשורה עם הקונגרס. הלא השאלה היסודית שנידונה במשך שלושת ימי המועצה היתה סוף סוף שאלת קביעת היחס בין שתי התנועות העולמיות. ההיה יסוד לתקוות האלו? האפשר היה לצפות, שדוקא הקונגרס הזה ייטב מכל הקונגרסים הקודמים וישים קץ למסורת, אשר השליטה בתנועה הציונית יחס של זלזול וצביעות לאחד מיסודות החיים והעבודה הלאומיים?

ברגש עמום, מהול תקוות וספקות, הלכו הצירים העבריים אל הקוֹנגרס השמונה עשר: מצד אחד – חדורים היו תקוה ואמונה, שבשעה זו שלא היה כמותה בדברי ימי ישראל להרס תרבותי ולפריצות ציבורית ומוסרית, המשתוללת בחיינו מחוץ לציונות וגם בתוכה – ישָׁמע קולנו בקונגרס הציוני והמוסד העליון של תנועתנו הלאומית יטה את אזנו למועקתנו התרבותית ויעמיס על שכמו מקצת־הסבל של תנועתנו העברית בגולה. אבל מאידך גיסא – למראה תלי־התלים של ההחלטות הנהדרות על עבודת התרבות בגולה, אשר נקברו חיים בספרי הפרוטוכולים של כל הקונגרסים הקודמים ואשר אף אחת מהן – אף אחת! – לא זכתה לראות אור עולם, קשה היה להיתמם ולהבליג על ההרהורים הקשים, אשר החניקו כל שריד אמונה ברצונם הטוב וביחסם הישר של הקונגרסים הציוניים אל שאלת התרבות העברית בגולה. אבל יותר קשה היה לוותר על נחמתנו היחידה – האמונה בכוחנו וברצון נבחרי האומה. כי דבר אחד ברור היה לכולנו: על ידי האירגון של הכוח הזה והרצון אפשר לתקן את המצב. והרי לשם כך נוצרה ה“ברית”: לארגן את הרצון של כל הציונים, נאמני הלשון והתרבות העברית.

ובכדי לתקן את המצב, צריך קודם כל להכירו. שאלת התרבות העברית בקונגרסים הציוניים לא נחקרה עדיין בכל מלואה, ואף לא העסיקה את חוקרי התנועה הציונית. והרי דוקא ע"י הארת הפרובלימה העברית על רקע הקונגרסים הציוניים אפשר לקבוע את אופי הקשר בין שתי התנועות הללו – שהן אחת – ואת מידת האפשרות להפעיל את התנועה העברית ולהגשימה במסגרת התנועה הציונית העולמית. בסקירה הסכימתית הבאה נעמוד בעיקר על גלגולי ההתפתחות של הרעיון התרבותי על במת הקונגרס ועל כל ההחלטות הנוגעות לעבודה התרבותית בגולה, שמלבד ערכם ההיסטוריוגרפי, גדול גם ערכם המעשי והשימושי בשביל תנועתנו העברית.

הקונגרס הראשון.

בקונגרס הציוני הראשון, שהיה עסוק בהנחת היסודות האירגוניים והאידיאולוגיים של תנועתנו הלאומית, תפסה התרבות העברית מקום ניכר. המרצה הרשמי, ד"ר מ. ארנפרייז, הדגיש בהרצאתו על “הספרות העברית” את הצורך החיוני בשביל התנועה הציונית לפתח ולטפח את הלשון העברית; הרים על נס את רעיונו הנשגב של פרופ. שפירא על ייסוד מכללה עברית בארץ־ישראל, שטרם הגיעה אז שעת מימושו ודרש לגשת מיד לייסוד בתי ספר עממיים וגימנסיה ביפו. ראויה לתשומת לב הצעתו לבקש אחרי מומחים שיתרגמו לעברית ספרים מדעיים של חכמי נכר. החלט:

1) ליסד ברית עברית כללית לעניני חינוך, אשר תדאג שיורו חינם את הלשון העברית במוסדות חינוך עבריים;

2) נבחרה ועדה ספרותית (אחד־העם, נ. סוקולוב, ד“ר קמינקה, ד”ר ארנפרייז ובן־יהודה) אשר תפקידיה הם: א) לייסד ולתמוך בהוצאות עבריות פריודיות; 2) למשוך כוחות צעירים ולשלחם לשם השתלמות אל מרכזי השכלה; ג) לאחוז באמצעים שיסייעו לפיתוח הספרות העברית.

כפי שאנו רואים, כבר הקונגרס הראשון, שטיפל בעיקר בשאלת החינוך הארצי־ישראלי, כיוון את פניו כלפי הגולה וצרכיה התרבותיים. החוש הלאומי הבריא קיבל את ביטויו בהחלטות לייסד ברית־חינוך עברית ולתמוך בספרות עברית. ההחלטות נתקבלו ע"י הקונגרס בהתלהבות רבה, אבל ההנהלה הציונית לא הוציאה אותן אל הפועל.

הקונגרס השני.

מקום יותר מורחב תפסה שאלת התרבות בקונגרס השני (בזל 1898), אשר טיפל – חוץ משאלות מעשיות – גם בניתוח עיוני של השאלה ובבירור היחס בין התרבות והדת. המרצה ד"ר ארנפרייז, שהתחיל את הרצאתו בעברית והמשיך על פי בקשת הצירים בגרמנית, הטעים את היחס הנייטרלי של הציונות אל הדת ואת התוכן הלאומי־תרבותי של הציונות. הציונות – פירושה לא רק תשלום שקל בלבד, אלא – חינוך לאומי של הדור העברי. יסוד החינוך הלאומי – היא הלשון העברית.

בקונגרס השני תפסה מקום בראש שאלת הלשון והפצתה. בהתאם לעיקרי דבריו של ד“ר ארנפרייז החלט לייסד בוינה ברית עברית כללית ללימוד הלשון העברית והפצתה. נתקבלה גם תכנית ברית־הלשון, שעובדה על ידי ועד בן חמשה חברים. בין שאר הסעיפים קבעה התכנית, ש”הברית שואפת להחיות, להפיץ ולשכלל את הלשון העברית בתור הלשון הלאומית של האומה העברית“. את תעודתה זו משיגה הברית ע”י ייסוד קורסים ללימוד הלשון, כמו כן ע"י ייסוד בתי־ספר נמוכים ותיכוניים בארץ־ישראל ועל ידי הדפסת ספרי לימוד וקריאה עבריים.

מלבד זאת בחר הקונגרס בועדה בת 15 חברים, אשר הוטל עליה לטפל בכל השאלוֹת התרבותיות של התנועה הציונית, וביחוד בהחיאת הלשון העברית. (חיבור מילון עברי, חידוש מלים ומונחים לצרכים מדעיים, קביעת עיקרי הטרנסקריפציה וכו').

הקונגרס השני ריכז יותר מהראשון את התענינותו התרבותי על שטח העבודה בגולה. אל ברית החינוך שנוסדה בקונגרס הראשון, נתוספה ברית הלשון. על הועדה התרבותית־ספרותית הוטלו תפקידים גדולים ואחראיים. אבל גם הבריתות גם הועדה לא הראו סימני חיים ופעולה. הבריתות נולדו מתות לכתחילה, והועדה התרבותית, שעברה בירושה בשינוי שמות חבריה, הסתפקה רק בקבלת החלטות וניסוח תכניות, שנשתכחו מקונגרס אחד למשנהו.

הקונגרס השלישי.

בקונגרס השלישי (בזל 1899) הרצו על שאלות התרבות ד“ר גסטר וד”ר ליאופולד כהן. המרצים דברו בצורה מופשטת וסתמית על חשיבות התרבות בשביל תחית העם ומבחינה זו היו הרצאותיהם פחות מעשיות מההרצאות בקונגרס הקודם. חידושן היה רק בזה, שבפעם הראשונה נתעורר השאלה על לשון הקונגרס. “Wir sind in Babel und nicht in Basel” – התרעם ליאופולד כהן בשטף הרצאתו – נחוץ, שבאי כוח העם ידברו בפרלמנט שלהם בלשונם הלאומית“. היחס האדיש של הועד הפועל לעניני התרבות עורר הפעם הגבה חריפה. נ. סוקולוב מתח בקורת קשה על ד”ר הרצל, המסיח דעתו מעניני תרבות ומפליג בהערכת המדיניות על חשבון החינוך הלאומי. כנהוג בקורות הציונות, בקרו את אדישות הועד הפועל אנשים, שעתידים היו בתור חברי הועד הפועל בשנים הבאות להתעלם אף הם מעניני התרבות במסגרת התנועה הציונית ולהתיחס אליה באדישות פחות חוקית מזו, אשר גילה ד"ר הרצל המערבי בשעתו.

הקונגרס הרביעי.

בקונגרס הרביעי (לונסון 1900) נסתמנה התהום שבין מצדדי התרבות העברית ומתנגדיה. אחרי הרצאתו של ד"ר גסטר, שדיבר על הטרגיות של דור ההתבוללות ועל הוד הזוהר של התרבות המתחדשת, הרצה נ. סוקולוב. התנגדותם של רבני “המזרחי” להכנסת שאלת “התרבות” אל התכנית הציונית, שיש בה (בתרבות) משום חתירה, כביכול, תחת יסודות הדת, התיזה מפי המרצה ניבים עזים וקולעים. התרבות העברית לא נתחדשה בבית מדרשם של הציונים, היא יצירת כל העם העברי, ירושת העבר. האומנם התרבות העתיקה, שהתיחסה בשלילה אל יסודות היהדות חביבה ורצויה על הרבנים יותר מהציונות, שחקקה על דגלה את התרבות המחייבת ומקיימת את היהדות? הקונגרס אינו יכול להתחשב עם דמיון בעלי הפחד ואסור לו למסור את העבודה התרבותית בידי ההסתדרויות הארציות. הקונגרס הוא המוסד המוסמך העליון של העם העברי ולפי התכנית הבזילאית “עלינו להגביר את הרוח העברי ואת ההכרה הלאומית”. במספרים ועובדות מראה סוקולוב על ההשפעה המפרה של הציונות, שהביאה לידי התפתחות מאומצת של השכלה כללית ולאומית, לידי גידולם של מוסדות החינוך ומודרניזציה של הספרות העברית.

הרצאתו של סוקולוב נגמרה בהצעה: “הקונגרס מחוה דעתו, שהפעולה להרמת המצב הרוחני של היהודים היא למעשה ולהלכה חלק בלתי נפרד ותנאי הכרחי של הציונות. הציונים לארצותיהם חייבים להתאים את עבודתם התרבותית לחוקים ולתנאי החיים של כל מדינה ומדינה”. למרות הבקורת החריפה על השקפת ה“מזרחי” נתנסחה ההצעה נוסחה פשרנית. נעלמה בה המלה קולטורה, שהיתה כצנינים בעיני ה“מזרחי” ובמקומה בא המבטא הסתום של “פעולה להרמת המצב הרוחני”. המרצה של הועדה התרבותית ד“ר ל. כהן הדגיש בפירוש, שהוא משמיט את המלה “קולטורה” המוחרמת על ידי רבנינו האדוקים, “למען הקל על התקרבותם אלינו”. הצעתו של ד”ר ל. כהן היתה: “מתוך יחס של כבוד וסבלנות לכל השקפה ומבלי לקבוע תכנית מסוימת לכל ארצות הגולה, מטיל הקונגרס את החובה על כל ציוני ואגודה ציונית להשתתף בפעולת הרמת המצב הרוחני של העם העברי בכיוון דתי, מוסרי ולאומי”. אבל הנוסחה הזאת שהיתה יותר מפשרנית לא המתיקה את חריפות ההתנגדות, אלא להיפך, הוסיפה שמן למדורה. הרב יצחק יעקב ריינס, בא כוח “המזרחי”, הביע את התנגדותו המוחלטת להכנסת סעיף הפעולה התרבותית אל תוך מסגרת ההסתדרות הציונית. שני הנואמים הראשיים סיכמו את עמדת הקונגרס בשאלה זו. ד“ר ח. וייצמן נתן בקונגרס זה את הביטוי הקלסי ליחס הציונות אל הדת ונושאיה. הדעה, שהעם העברי הוא נגד התרבות, כדברי ה”מזרחי" – היא עלילה נתעבת. הרבנים לא נקפו באצבע, כדי להרים קרנה בקרב היהדות. ויצמן מתנגד לפשרות. טוב ריב גלוי וישר משלום בלב ולב. אנו מקבלים בסבר פנים את הרבנים בתור באי כוח העם, אבל לא בתור באי כוח הכנסיות. ביהדות אין כנסיות, וכל המדבר בשמן – חוטא ליהדות.

הנואם הראשי השני, אבינוביצקי, בא כוח המתנגדים לקולטורה אינו נלחם, לפי דבריו בעצם¹ התרבות, אבל רואה בה משום סכנה לאיחוד הכוחות הציוניים. לדעתו, הציונות המדינית אינה צריכה לטפל בדברים שיש בהם משום פירוד הלבבות.

הקונגרס הרביעי לא הכריע בשאלה עקרונית זו. ההכרעה באה באופן אמצעי ע“י הצבעה בדבר הסרת שאלת התרבות מעל סדר היום. הפחד מפני פירוד בקונגרס הניע את ד”ר הרצל לבקש הצלה בנוסחת מעבר לסדר היום. בעד הנוסחה הצביעו 120, נגדה – 105. הכריע רוב דעות מועט, אבל המלחמה הוכרזה.

הקונגרס החמישי.

הקונגרס החמישי (בזל 1901) היה בשאלת התרבות העברית המשך של הקונגרס הרביעי. הקונגרס התחיל כנהוג בהרצאות, שהיו רבות בכמות וחדשות בתכנן. דבר העם, מקס נורדוי, שהיה רגיל בקונגרסים הקודמים לתת סקירות על מצב ישראל בעמים, הרצה עכשיו על “התחיה הגופנית, הרוחנית והכלכלית של היהודים”. אחריו מילא ד“ר ירמיה' ש (פוזן) שגולל לפני הקונגרס את הפרובלימטיקה הסוציולוגית של היהדות בגולה, מתוך הטעמה מיוחדת של שאלות החינוך הרוחני והגופני של העם. הרצאה מקיפה הרצה נ. סוקולוב על “ההיסטוריה והמדע העבריים”. הרצאה זו היתה מחקר מעמיק על התפתחות המדע הישראלי מתקופת מיסדה, הרמב”ם, עד הזמן החדש.

חדשה ומגלת־אפקים היתה ההרצאה המרכזית השניה של ד“ר מ. בובר על ה”אמנות הישראלית". המרצה הדגיש, שיש לנו יצירות אמנותיות, אמנות של יהודים, אבל אין לנו אמנות לאומית, באשר חסרים לה תנאי־הגידול הטבעיים, המצויים אצל כל עם יוצר. רואה באמנות מכשיר מחנך של אומה מתחדשת, תעודת־תרבות כבירת השפעה, המעידה על כוחות היצירה של האומה ועל כשרון התחדשותה והתרעננותה. מטיל על העם שני תפקידים יסודיים לגבי אמנות: תפקיד הכינוס של יצירות העבר ותפקיד היצירה של ערכי אמנות חדשים ומלאי־ערך, תפקידים שיש לאחדם ולנסחם במשפט אחד: חינוך אסטיתי של העם.

אחרי ההרצאות התלקח בסוף הקונגרס ויכוח חריף וממושך, שבוֹ התנגשו הכוחות הציבוריים היותר מאורגנים בציונות: מצד אחד – ה “פרקציה העממית הציונית”, שנוצרה לפני הקונגרס הציוני ומצד שני – ה“מזרחי”. הפרקציה (מנהיגיה: ד“ר ל. מוצקין וד”ר ברנשטיין־כהן), שהעמידה את הציונות על עיקרי ה“דימוקרטיה, הקולטורה והשויון החברתי של היהודים לעתיד לבוא” ריכזה בעיקר את עבודתה במלחמה בעד התרבות העברית. המלחמה מסביב לשאלה הכואבת, הכנסת התרבות אל תכנית הפעולה הציונית, היתה סוערת. נאומיהם של הרבנים רבינוביץ וריינס, שהכריזו את התרבות העברית לסכנה, לאסון לאומי, העמיקו את התהום. קרוב לששים נואמים נרשמו לויכוח. נבחרו נואמים ראשיים, וביניהם – סוקולוב ואבינוביצקי. בהצבעה נתקבלה בין שאר ההצעות המעשיות ההצעה העיקרונית האומרת: הקונגרס רואה בהרמת הגובה התרבותי, כלומר בחינוך האומה במובן תרבותי, אחד היסודות העקריים של התכנית הציונית ומטיל חובה על כל הציונים להשתתף בהגשמתו. מלחמת הקולטורה שנחלה מפלה בקונגרס הקודם, נגמרה עכשיו בנצחון האגף הדמוקרטי, נושא הרעיון של התחיה הרוחנית.

שני הקונגרסים, הרביעי והחמישי, רשמו פרק חשוב בקורות התפתחותה של התרבות העברית, אשר עורר הד כביר בחיי הציונות הרוסית. אבל למעשה לא חידשו כלום ולא הזיזו בציונות את שאלת התרבות מנקודת קפאונה.

הקונגרס הששי.

הקונגרס הששי (בזל 1903), שהיה קונגרס של משבר לרעיון הציוני, הביא לידי שיתוק גם את שאלת התרבות. השאלה הזאת לא באה לידי גילוי בשום הרצאה ואפילו לא בוכוחים. שאלת ודי־עריש ואוגנדה, שאלת גורלה של הציונות דחתה את שאלת התרבות לימים רבים.

הקונגרס השביעי.

גם בקונגרס הזה (בזל 1905) לא נשמע קולה של התרבות העברית. מיתתו של המנהיג, המלחמה הקשה בין ציוני־ציון (אוסישקין) והארציים (זנגביל), שנגמרה בנצחון הראשונים ויציאת האחרונים מתוך ההסתדרות הציונית, הבלטת היסוד האירגוני־הסתדרותי בקשר עם הליקבידציה של המשבר האידיאולוגי וחיזוק היסוד הארצי־ישראלי בתנועה – כל אלה דחו שוב את שאלת התרבות לקרן־זוית. יחד עם זה הגביר הקונגרס את היסוד התעמולתי בתנועה על ידי יצירת ועדה מיוחדת וקביעת תכנית פעולה מסוימת בשדה התעמולה.

הקונגרס השמיני.

בקונגרס השמיני (האג 1907) עלתה שוב על הפרק שאלת “תרבות”. ד“ר ארנפרייז וסוקולוב הרצו על העבודה התרבותית בגולה, ד”ר שמריהו לוין על החינוך העברי בארץ ישראל. ההחלטה היותר חשובה שנתקבלה היא ש“הלשון העברית הוכרה בתור הלשון הרשמית של הקונגרס ושל כל המוסדות הציוניים”. נבחר גם ועד של עשרים וחמשה חברים, שהוטל עליו לטפל בעבודה התרבותית בגולה. הקונגרס השמיני לא חידש, מלבד ההחלטה הנזכרת – שום דבר ולא הביא שום שינויים בעבודה התרבותית. כמו בקונגרסים הקודמים לא הקציב גם הקונגרס הזה שום תקציב מיוחד לפעולה זו וממילא נידונה למפרע לאפס־מעשה.

הקונגרס התשיעי.

גם הקונגרס הזה (המבורג 1909) לא הזיז את השאלה התרבותית מנקודתה. במקום התקדמות באה נסיגה כבירה אחורנית. לא רק עבודת התרבות בגולה, אלא גם זו שבארץ ישראל לא קיבלה בו שום ביטוי. למרות שהיה זה הקונגרס הראשון אחרי הכרזת הלשון העברית לשפה הרשמית של התנועה הציונית, לא דובר בה לגמרי בקונגרס. הסרת השאלה התרבותית מעל סדר היום היה בה משום תשלום מס, אשר שילם מנהיג התנועה ד. וולפסון ל“מזרחי”, כדי לקרבו לעבודה. במעשה זה נתבלט יחס ההנהלה אל שאלת התרבות, כמו אל ענין של לוקסוס, הנדחה מפני דברים יותר “חיוניים”. אם בקונגרסים הששי והשביעי נדחתה התרבות מתוך דחק, תחת לחץ המשבר ההסתדרותי, הנה בקונגרס התשיעי נדחתה מתוך חדוה: המהפכה התורכית היתה ענין יותר מעשי ורציני בעיני ההנהלה מהמהפכה העברית…

הקונגרס העשירי.

מקצת שינוי לטובה אנו רואים בקונגרס העשירי (בזל 1911). קונגרס זה היה הראשון שהרבו לדבר בו עברית וישיבה אחת, מוקדשת לשאלת התרבות, היתה כולה עברית מתחילתה עד סוֹפה. קונגרס זה הצטיין גם ברוח ארצי־ישראליות, שלא היתה שכיחה בקונגרסים הקודמים. שלא כרגיל הודיע נשיא התנועה ד. וולפסון בנאום הפתיחה, שהפעם ירבה הקונגרס לטפל בשאלת הלשון הלאומית. ואף על פי שזוהי תעודת ההסתדרות החדשה ללשון ותרבות אשר נוסדה, תתמוך בה ההסתדרות הציונית תמיכה מוסרית ולא תמנע ממנה – בגדר האפשרות – גם סיוע חמרי.

נ. סוקולוב, שהרצה הרצאה נהדרת צורה ותוכן על הלשון והתרבות העברית, הלביש את עיקרי רעיונותיו בלבוש של תיזות, שהחשובות בהן הן:

1) הפצת הלשון העברית והחיאתה בארץ בתור שפת הדיבור והכתב – הן חלק בלתי נפרד של תכנית עבודתנו.

2) שִׁעבור היהדות המזרחית על ידי בתי־ספר, אגודות וכו' – הוא חובת־תרבות תכופה של הציונות.

3) על הקהילות בגולה לטפח את הלשון העברית ולהעמיק על ידיה את ההכרה הלאומית.

4) על הציונות לשמש מופת בנידון זה בכל מוסדותיה, לשכותיה ואגודותיה.

5) כל אגודה ציונית חייבת לדאוג לייסוד בתי ספר עבריים ושיעורי השתלמות בלשון.

לשם זה הציע נ. סוקולוב לייסד הסתדרות־חינוך עברית, שצריכה להגשים תכנית־עבודה חינוכית רחבה. המרצה הכניס גם שורה של הצעות בדבר הפצת הלשון והטיפול בה. לשם מימוש ההצעות הציע ליצור הסתדרות של לשון. כדי להבטיח את ההגשמה המעשית של ההצעות הללו הציע ליצור מחלקה עברית על יד הועד הפועל.

בקונגרס זה נתחדשה המלחמה האידיאולוגית, שהיתה בקונגרסים הקודמים. אל המחנה של מתנגדי הקולטורה נתוספה גם סיעת “פועלי־ציון”. הנואם הראשי של הסיעה, חזנוביץ, התנגד לעצם הצגת שאלת התרבות על סדר היום של הקונגרס, שאינה, לפי דעתו, שאלה כללית, אלא ענין פרטי. העברית, לדעתו מקימה מחיצה בין התנועה והעם ודוחקת את רגליו מהציונות. הכניס הצעה, שעל פיה הפעולה התרבותית בארצות הגולה היא ענין אבטונומי של הפידרציות וההסתדרויות הארציות הקובעות בעצמן את יחסן אל הפעולה הזאת".

אחרי ויכוח סוער נתקבלה על ידי הקונגרס החלטת הועדה התרבותית האומרת: “עבודת התרבות בארץ ישראל ובארצות המזרח היא חובה בשביל כל הסתדרות ציונית. מה שנוגע לארצות הגולה הכריז הקונגרס, שעבודה זו היא ענין אבטונומי של ההסתדרויות והפידרציות הארציות”. יחד עם זה נתקבלה החלטה בתור הנחה יסודית קודמת להחלטות הקונגרס: “כל הזרמים והפרקציות של הקונגרס מכירים פה אחד, שעבודת החינוך והתרבות שלנו קשורה קשר פנימי אמיץ בשפה העברית ובכל אוצרות התרבות שיצר עמנו במשך אלפי שנים”.

מה נתן, איפא, הקונגרס העשירי לתרבות העברית? דיבור עברי דימונסטרטיבי, החלטות יפות אשר לא הוצאו אל הפועל, מחלקה לתרבות עברית, אשר לא נוסדה עד היום הזה והחלטה פרינציפיונית על עבודת החינוך והתרבות, שהיא היותר פשרנית מכל ההחלטות, אשר נתקבלו בנידון זה בכל הקונגרסים הקודמים. הקונגרס העשירי היה קונגרס היובל של חוסר כשרון ויכולת ליצור איזה דבר ממשי בשדה התרבות העברית.

הקונגרס האחד־עשר.

החל מהקונגרס האחד עשר (וינה 1913) השאלה התרבותית מצטמצמת בעיקר בתחומי העבודה הארצי־ישראלית. ברוח הנוסחה המפורסמת: “Alle Sympatie für Kultur, aber keinen Pfennig” נקבעת בתכניות כל הקונגרסים הרצאה מסורתית בשביל עבודת התרבות בגולה, אבל אינם מקציבים אף פרוטה לצרכיה. הולכת וגוברת ההתנגדות העיונית לעצם טיפולו של הקונגרס בעבודה תרבותית. התנגדות זו באה לידי גילוי בקונגרס האחד עשר במלחמת הדעות, אשר נוטשה בין הזרם המעשי והמדיני בציונות. באי כוח הזרם המדיני (י. פישר, ד"ר מלמד ואחרים) האשימו את הציונים המעשיים ב“קולטור־ציוניזמוס”, באחד־העמיות וכו'. המעשיים, להיפך, האשימו את הועד הפועל באדישות לגבי שאלת התרבות. אחד הנואמים, (ד"ר א. ביהם) דרש אפילו לבטל את עצמאותה של ההסתדרות העברית החדשה ולהטיל את מילוי תפקידה על הועד הפועל, באשר מתפקידה של ההנהלה הציונות הוא להשרות את הרוח העברי לא רק על התנועה הציונית, אלא על כל היהדות. בקונגרס ניצח אמנם הזרם המעשי, אבל גם ניצחון זה לא הביא למעשה שום שינוי ביחס לעבודת התרבות בגולה.

בקונגרס זו הורצו שלש הרצאות בשאלה התרבות, ושלשתן – בשאלת התרבות בארץ. ה. זלטופולסקי הרצה על חברת התרבות “קדם” שנוסדה באנגליה, השואפת להחיות את הלשון והתרבות בארץ, לחזק את החינוך הלאומי, שנחלש על ידי החינוך הליבנטיני ולבצר את ההגמוניה של התרבות הלאומית בחיי העם, שנעשה בעל כרחו למרביץ תרבויות זרות בארץ. הקונגרס קיבל ברצון את דבר ייסוד החברה החדשה, אבל מלחמת־העולם הפירה את כל התכניות היפות.

המלחמה בין הציונים המעשיים והמדיניים, שהביאה לידי טשטוש הפרובלימה התרבותית בכלל, הבליטה את הצורך לנסח מפורש את ערך העבודה התרבותית ומקומה בפעולה ההתישבותית בארץ. תעודה זו מילא מ. אושיסקין, אשר הדגיש בהרצאתו את ערך הלשון והתרבות העברית בארץ, המהוות חלק בלתי נפרד של העבודה ההתישבותית והמבצרות את הישוב העברי בארץ מבחינה לאומית ומדינית. הכניס גם שורה של הצעות מעשיות בדבר מתן תמיכות למוסדות ומפעלים תרבותיים, שרובן נתקבלו ונקבעו בתקציב. ההרצאה השלישית ( פ ר ו פ. ח. ויצמן) היתה מוקדשת לשאלת המכללה העברית. נבחרה ועדה מיוחדת שצריכה היתה לעשות ביחד עם ההנהלה את כל עבודות ההכנה לשם ייסוד המכללה. בקונגרס ראשון זה של הציונות המעשית הוכרזה העבודה התרבותית בתור חלק אורגני של עבודת ההתישבות בארץ ונקבע יחס מעשי לכל צרכיה ותביעותיה, שקיבלו את סיפוקם החלקי בתקציב הציוני. והתרבות העברית בגולה? לא נזכר שמה, לא נשמע קולה בקונגרס. פרקה טרם הגיע.

הקונגרס השנים־עשר.

בקונגרס השנים־עשר (קרלסבד 1921), הראשון אחרי מלחמת העולם, הולכים ונראים סימני התעוררות ודאגה לשאלה הכואבת והמוזנחת. התקופה החדשה, תקופת בנין הנהרסות והרחבת העבודה, נתנה דחיפה עצומה לאירגון עצמי ולריכוז הכוחות בשדה התרבות. ההסתדרויות הארציות לתרבות ולחינוך שקמו בארצות אירופה המזרחית הקימו בכוחותיהם העצמיים רשת מסועפה של מוסדות חינוך עבריים ופיתחו עבודה תרבותית רחבה. מהתנועה הציונית העולמית לא דרשו אלא סיוע מוסרי, מלה מעודדת והכרה רשמית ואת הדברים האלה לא מנע הקונגרס מהתנועה העברית. ברוח זה נתקבלה בקונגרס השנים־עשר החלטה דלקמן:

“הקונגרס ה־12 מכיר בחשיבותה הרבה של העבודה התרבותית העברית בגולה לשם שמירת האומה והכשרת העולים לארץ ודורש מאת כל המורים, הסופרים ואנשי המדע בעם העברי להתגייס ולנהל פעולה שיטתית לשם פיתוח התרבות, החיאת השפה העברית והפצתה בתור שפת הדיבור בקרב כל שכבות העם וביחוד בקרב הנוער העברי בארצות הגולה”.

הקונגרס השלושה־עשר.

הקונגרס השלושה־עשר (קרלסבד 1923) לא היה לעברית אלא בימה פומבית למחאה והפגנה כלפי פנים וכלפי חוץ. המרצה הרשמי, הלל זלטופולסקי, אשר דיבר בשם הסתדרות־“תרבות” גילה לפני הקונגרס את תמונת התפתחותה של “תרבות”, את כיבושיה והישגיה בשדה החינוך בארצות שונות ואת שאיפתה להרוס את המחיצה הרוחנית המבדילה בין הארץ והגולה. בהתמרמרות רבה מחה המרצה נגד ה“יבסקציה” ברוסיה המועצתית, זו כנופית שונאי־ציון ועוכרי ישראל, אשר חידשו את תקופת אנטיוכוס אפיפנס וימי שרפת התלמוד וגזרו על נשמת האומה, על קדשיה הרוחניים, על לשונה, תרבותה וחלום גאולתה ההיסטורי. יחד עם זה שלח ברכתו לאנוסי רוסיה העומדים על משמרתם בחרף נפש ושומרים על גחלת ישראל, שלא תכבה לעד בארץ הזדון.

בקונגרס ה־13 נגעו גם בשאלה הנושנה של לשון הקונגרס. אופינית היא מבחינה זו דרישתו של הציר דויד אבישר (ארם נהרים) אשר הציע: 1) שהנשיאות מחויבת לנהל את ישיבותיה עברית; 2) הצירים היודעים עברית מחויבים לדבר עברית; 3) חובתם הלאומית של כל הצירים ללמוד עברית; 4) את נאומי הצירים שאינם יודעים עברית צריך היושב ראש לתרגם לעברית. אבל באותה תקופה היו הצעות ממין זה – “קוריוזים” שלא העמדו אפילו להצבעה. שאלת לשון הקונגרס טרם “נתבגרה” וחכתה לימים יותר טובים.

הקונגרס הארבעה־עשר.

הקונגרס הארבעה עשר (וינה 1925) טיפל בעיקר בשאלות החינוך בארץ ישראל. הקונגרס הציוני קידם בברכה את חנוכת המכללה העברית בירושלים, שהיתה בראשון לאפריל 1925.

בדבר התרבות והחינוך בגולה לא קיבל הקונגרס כל החלטה; לעומת זאת נמסרו לעיון לאכסקוטיבה שתי הצעות בדבר נחיצות השלטתה של השפה העברית בבתי־הספר בגולה.

הקונגרס החמישה עשר.

הקונגרס החמישה עשר (בזל 1927) לא נגע בדרך כלל בשאלות התרבות בגולה וטיפל בעיקר בעניני החינוך בארץ ישראל, והם: 1) שאלוֹת החינוך בארץ, מצב בתי הספר, עתידם ותקציבם; 2) קואורדינציה של הזרמים השונים בחינוך הארצי־ישראלי 3) וכיוון החינוך בארץ ובגולה.

רק ההחלטה האחרונה של הקונגרס נגעה בחלקה בשאלות התרבות בגולה. הקונגרס הטיל על הועד הפועל לבחור בועדה, אשר תבחן את יסודות החינוך בארץ ובועדה שניה, אשר תבקר את מצב החינוך והעבודה התרבותית בארצות הגולה, וכמו כן – את דרכי שיפורם וחיזוקם. על הועדה היה להגיש את דינה וחשבונה לועד הפועל.

החלטה זו היתה היחידה, שנתקבלה על ידי הקונגרס בשאלה החינוך והתרבות בגולה. אין צורך להטעים, שאף תעודה זו, שאין בה אלא ריכוז חומר אינפורמטיבי על מצב החינוך בגולה, לא נתמלאה.

הקונגרס הששה עשר.

שינוי ניכר לטובה אנו רואים בקונגרס הששה־עשר (ציריך 1929). תחת לחץ הסתדרות “תרבות” בפולין וביתר הארצות במזרח אירופה נקבע בסדר היום של הקונגרס סעיף מיוחד על “העבודה התרבותית בארצות הגולה”. המרצה הרשמי יצחק גרינבוים עמד בהרצאתו על גלגולי־ההתפתחות, שעברו על עבודת התרבות בגולה מתקופת חובבי ציון עד ימינו עתה ועל האידיאלים התרבותיים והחינוכיים של עם ישראל לפני המלחמה העולמית ולאחריה. הדגיש, שתנועתנו העברית אינה יכולה להסתפק עכשיו בלשון ותרבות בלבד, אלא שואפת גם לכבוש את החינוך של כל הדור הצעיר. בנידון זה נבדלת היהדות של אירופה המזרחית הבדל יסודי מהיהדות של אירופה המערבית והאמריקנית. בשבילנו העבריות אינה תוספת אל תרבות המדינה, אלא היא יסוד חיינו הרוחניים. אנו שואפים לחינוך לאומי שלם המבוסס על הלשון העברית, התרבות העברית, ארץ־ישראל והחלוציות. אנו רוצים ליצור יסודות בריאים להתפתחות בתי ספרינו שכולם – בלי יוצא מן הכלל – יימצאו ברשותנו. ולתכלית זו נחוץ: 1) שתיוצר מחלקה מיוחדת לתרבות וחינוך על יד ההנהלה הציונית; 2) שתיוצר קרן מיוחדת לעבודה התרבותית בגולה.

בויכוחים שבאו אחרי ההרצאה הורחבה והועמקה השאלה התרבותית בגולה. ידיעות מחרידות נמסרו על ידי ציר רוסיה המועצתית, יהודה, על פרפּורי הקיום הנוראים של התרבות העברית הנרדפת על ידי השלטונות והיבסקציה ברוסיה, הובהק ביתר עוז המצב הטרגי של תרבותנו בגולה והצורך לבצר את הקיים ולהרחיב את בנין תרבותנו. החלט: ליצור על יד ההנהלה הציונית מחלקה מיוחדת לתרבות ולחינוך, שתעמוד בקשר עם כל ההסתדרויות התרבותיות בגולה, בראש המחלקה יעמוד חבר האכסקוטיבה.

תפקידי המחלקה הם:

1) ליצור קשרים עם כל הסתדרויות החינוך העבריות בגולה.

2) לדאוג לההכרה החוקית וההתפתחות הפנימית של בתי הספר העבריים של כל הזרמים.

3) לדאוג להפצת הספרות והשפה העברית בין הנוער והבוגרים בכל חלקי הגולה.

4) לדאוג לפעולת בירור ותעמולה ביחס לשפה ולתרבות העברית.

5) לשים לב ביחוד להכנת מורים בשביל בתי הספר העבריים.

אבל כל ההחלטות האלו לא נתקיימו. המחלקה לא נוצרה וממילא לא נתגשמו התפקידים אשר הוטלו עליה. המסורת המעציבה שנשתרשה במשך 35 שנים גברה על רצון הקונגרס.

הקונגרס השבעה עשר.

יחס הזלזול של ההנהלה בתביעה החיונית של התנועה העברית והציונית עורר את הצירים העבריים להעמיד בקונגרס השבעה עשר (בזיל 1931) את הפרובלימה העברית בכל תכיפותה. ואמנם הקונגרס הזה קבל החלטות חשובות בשאלת התרבות והתנועה העברית בגולה, שמפאת חשיבותן אנו מביאים אותן בשלמותן:

1) הקונגרס מטיל על האכסקוטיבה להוציא לפועל בזמן היותר קצר את החלטת הקונגרס ה־16 בדבר יצירת מחלקה לעניני התרבות העברית בגולה על יד האכסקוטיבה הציונית. על מחלקה זו לעמוד בקשר מתמיד עם כל הסתדרויות התרבות והחינוך העבריות.

2) הקונגרס פונה אל ההסתדרויות הציוניות על כל זרמיהן ואל כל הסתדרויות התרבות והחינוך להרחיב את מפעל החינוך העברי, לייסד בתי ספר עבריים בכל ארצות הגולה לפי דוגמת בתי הספר העבריים בארץ ישראל ולדאוג להתפתחותם הפדגוגית והחמרית.

3) הקונגרס פונה אל הציונים לזרמיהם השונים שישלחו את ילדיהם לבתי ספר עבריים.

4) הקונגרס מקדם בברכה את ייסוד “הברית העברית העולמית” ומביע את תקותו, שהסתדרות זו תאפשר במהירות יתרה להביא לידי איחוד את כל הכוחות הפועלים בשדה התרבות העברית.

5) הקונגרס פונה לכל ההסתדרויות הציוניות להחיש את אירגון הברית העברית העולמית.

6) הקונגרס מטיל על האכסקוטיבה לייחד חודש אחד בשנה לצרכי תעמולה ומגביות לטובת מוסדות החינוך והתרבות העבריים והלאומיים של כל הזרמים בגולה.

7) הקונגרס מקבל ברצון את החלטת הכנסיה הברלינאית לכנס קונגרס עברי עולמי, שישמש אינסטנציה עליונה לתנוע העברית בגולה.

כל ההחלטות הנזכרות נתקבלו ברוב דעות מכריע, אבל רובן ככולן לא נתקיימו עד עכשיו. לא נתקיימו למרוֹת ההכרח החיוני המונח ביסודן, למרות הרצון המפורש של שני הקונגרסים האחרונים, למרוֹת הצווי המוחלט של חיינו התרבותיים בגולה. האפשר היה אחרי כל אלה לקוות, שהחלטות המועצה הפרגאית תתקיימנה בקונגרס השמונה עשר? האפשר היה לצפות, שאחרי שלושים וחמש שנים של סבוטז' כלפי רצונם המפורש של כל הקונגרסים, תבוא שעת־התפכחות של שינוי יחס לגבי התנועה העברית?

האוירה ששלטה בקונגרס לא היתה בדרך כלל נוחה בשביל שאיפות העברים. התנאים המיוחדים שבהם היה נתון הקונגרס, צל־הרצח הכבד, אשר העיק על ציריו, הטרגדיה של יהודי גרמניה, התחדדות היחסים בין המפלגות הציוניות¹ – כל אלה לא היה בהם כדי לעורר בקונגרס התענינות יתרה בעברית. אבל עד מהרה נוכחו העברים, שיש כאן יותר מחוסר־התענינות מקרי. כמו בקונגרסים הקודמים התבלטו גם עכשיו התנגדות גלויה ונמרצה לעצם הצגת השאלה העברית על במת הקונגרס. עוד לפני הקונגרס פנתה “הברית העברית העולמית” אל ההנהלה הציונית בבקשה להציג בסדר היום של הקונגרס השמונה עשר סעיף מיוחד על עבודת החינוך בגולה. ההנהלה דחתה את בקשה ה“ברית” וקבעה בסדר היום של הקונגרס סעיף על עבודת החינוך בארץ־ישראל בלבד. בתור פיצוי הסכימה רק לתת את רשות הדיבור לבא כח ה“ברית”, שידבר בתור נואם ראשון אחרי המרצה הרשמי בשאלה החינוך הארצי־ישראלי. המשא ומתן בקונגרס גופו הנחיל מקצת־נצחון ל“ברית”: הובטח לה, שאם ח. נ. ביאליק יַרצה על החינוך העברי בארץ־ישראל, אז תנתן לבא כוח ה“ברית” הרצאה נוספת (קוֹרֵיפֵרַט) על החינוך העברי בגולה. אבל המשורר חלה ולא יכול לבוא אל הקונגרס, וענין ההרצאה היה מוטל בספק כמעט עד סוף הקונגרס. אף בחירת הועדה לעניני החינוך בגולה נתעכבה שלא כדרך הרגיל, ורק בימי הקונגרס האחרונים, בשעה שיתר הועדות עמדו לגמור את עבודתן, נבחרה הועדה. המשלחת של ה“ברית” עמדה בפני עובדה של התנגדות מסותרת, שהמריצה אותה לגייס את כוחותיה. התנגדות זו באה לידי גילוי בולט באחת העובדות היותר מוזרות של הקונגרס, שכדאי לעמוד עליה. י. גרינבוים הכניס וביסס בקונגרס הצעה תכופה וחתומה בידי 77 צירים, שדרשה להכניס סעיף בספר התקנות של ההסתדרות הציונית, שעל פיה תנתן זכות־בחירה לקונגרס רק לצירים היודעים עברית. כדי שלא לשלול את האפשרות מאת הציונים הותיקים שאינם יודעים עברית להשתתף בקונגרסים, נתן הסעיף הנ“ל זכות־בחירה לאלה מהם, שהשתתפו בשלושה קונגרסים ציוניים. חברי ה”ברית" אף על פי שלא הסכימו – מבחינה פרינצופיונית – להרחבה כזו של זכות הבחירה, חתמו על ההצעה בכדי להבטיח את נצחונה בקונגרס. ואמנם לא היה שמץ של ספק שההצעה תתקבל. בישיבה החגיגית של מועצת ה“ברית” בפרג הכריזו טובי העסקנים העבריים, צירי הקונגרס הציוני, על הדרישה היסודית הזאת. י. גרינבוים, אבי־ההצעה, הלהיב בנימוקיו ההגיוניים את המועצה למלחמה בעד הגשמת ההצעה בקונגרס.

ופתאם – הוסרה השאלה בישיבת הקונגרס מעל הפרק על ידי… אבי ההצעה, י. גרינבוים. הסרת השאלה הזאת שלא באה במקרה מעידה, כמה גדולים היו הקשיים שבהם נתקל המחנה העברי בקונגרס.

הישיבה התחילה בהרצאתו של א. לוינסון על “מצב התרבות והחינוך בגולה”. המרצה הראה מצד אחד על הכיבושים וההישגים הכבירים של התנועה העברית בשדה החינוך העברי, אבל מאידך גיסא הדגיש את הסכנות האורבות למפעלנו התרבותי והחינוכי בגולה הן מפאת התנאים הכלכליים הקשים והן באשמת ההסתדרות הציונית המסלקת את ידיה מהתנועה העברית. פנה אל הקונגרס בקריאה, שיסייע סיוע מוסרי וחמרי ל“ברית העברית העולמית”, הממלאה את התעודה התרבותית של התנועה הציונית.

ד“ר צבי זוהר, בשם ועדת־הקונגרס לתרבות העברית בגולה, נימק את הצעות הועדה ולשם חיזוק דבריו הסתמך על עובדות, המבליטות את יחס ההנהלה וההסתדרות הציונית אל הלשון העברית. הצעות הועדה היו מורכבות משלושה חלקים: חלק אחד שאף להבטיח את מימוש ההחלטה, שנתקבלה כבר בשני קונגרסים ע”ד הקמת מחלקה מיוחדת לתרבות עברית על יד ההנהלה הציונית. החלק השני טיפל בענינים, שמגמתם היא לחזק את עמדתה של הלשון העברית בתוך ההסתדרות הציונית והחלק השלישי כלל הצעות על הקשר בין ההסתדרות הציונית וה“ברית העברית העולמית”.

ההצעות הן:

א) בשים לב, שכיבושי התרבות והחינוך העברי בגולה נתונים בתנאים של מצוקה ועומדים בפני סכנה של חורבן לרגלי המשבר הכלכלי;

שבארצות שונות נגזרה על התרבות הלאומית שלנו גזרת כליה בעקב תנאים פוליטיים מיוחדים;

שבזמן האחרון נתגברו בישראל כוחות ההרס של ההתבוללות המעשית, שגרמו לידי התכחשות לתרבות הלאומית –

מכריז הקונגרס הציוני הי"ח על הצורך החיוני לחזק ולהרחיב בגולה את הפעולה בשדה החינוך והתרבות שהם נשמת התנועה הציונית. בפעולה זו רואה הקונגרס גם אחד הגורמים העיקריים לתיקון החינוך הציוני המעמיק ולהבראה פנימית של ההסתדרות הציונית.

ב) הקונגרס מציין בצער שהחלטת הקונגרסים הט“ז והי”ז בדבר ייסוד מחלקה לתרבות עברית על יד האכסקוטיבה הציונית לא הוצאה אל הפועל ומחייב את ההנהלה הציונית להגשים את ההחלטה הזאת מיד אחרי הקונגרס.

ג) הקונגרס הציוני הי“ח מזכיר את החלטות הקונגרס הי”ז על “הברית העברית העולמית” ועל הקונגרס העברי העולמי ודורש את הגשמתן מכל הגורמים בתוך ההסתדרות הציונית.

ד) הקונגרס מחליט להקציב תמיכה מסוימת ל“ברית העברית העולמית” ולמוסדות התרבות והחינוך המרכזיים בארצות הגולה.

ה) בשים לב ששפתו הרשמית של הקונגרס לפי חוקי ההסתדרות היא השפה העברית מחליט הקונגרס, שהעתון הרשמי של הקונגרס וספר הפרוטוכולים הרשמי מוּצאים בשפה העברית.

ו) הקונגרס הציוני הי"ז מחייב את כל המוסדות וההסתדרויות הציוניות לנהל את חליפת המכתבים ביניהם בשפה העברית.

ז) הקונגרס קובע בצער, שההחלטה של הקונגרס הי"ב המחייבת את פקידי המוסדות הציוניים ללמוד עברית במשך שנה אחת לא הוגשמה עד היום הזה. הקונגרס מטיל אל האכסקוטיבה להעביר בקורת חמורה במוסדות שתבטיח את הגשמתה המידית של ההחלטה הזאת.

ח) הקונגרס דורש מהאכסקוטיבה להרחיב את עתונה הרשמי המרכזי בלשון העברית “העולם”, באופן שיוכל למלא את תפקידו בתור במה ספרותית־ציונית עברית ומקום כינוס להוגי המחשבה הציונית־עברית.

אחרי הפסקה קלה מציע יוה"ר י. גרינבוים בשם הנשיאות לקבל רק את הסעיף הראשון העיקרוני של הצעות הועדה ויתר ההצעות למסור לועד הפועל, באשר ההצעות האלו, לפי דעת הנשיאות, קשורות בשאלות האירגון והתקציב.

א. לוינסון מתנגד למסירת ההצעות לועד הפועל, באשר הוא רואה בזה שאיפה לקבר את ההצעות. להצעות אין שום קשר עם שאלות אירגוניות וכספיות. הקונגרס הוא מוסד סוברני והרשות בידו להחליט בכל השאלות ומי שמתנגד להן – יהיה לו העוז והאומץ להצביע נגד.

א. קפלן מגין על הצעת הנשיאות. ההצעה על הרחבת “העולם” אינה מענינו של הקונגרס וההצעה על ייסוד המחלקה כבר נתקבלה פעמַים והיא תלויה בכספים.

ד"ר זוהר מדגיש, שמסירת ההצעות לועד הפועל פירושה – ביטולן, וכונתנו היא להכריח את האכסקוטיבה להגשים את ההחלטות הנושנות שלא נתגשמו עד עתה. אין זאת כי יש בקונגרס אנשים אין להם העוז להצביע נגד ההצעות האלו.

היו“ר מעמיד להצבעה את כל ההצעות. רוב הסעיפים מתקבלים בניסוח הועדה. רק בסעיף ו' מושמטת המלה “ההסתדרויות”. הסעיפים ע”ד הקצבת תמיכה ל“ברית” ועל הרחבת “העולם” נמסרים לועד הפועל. נגד הסעיפים העבריים הצביעו חברי “פועלי ציון” וחלק הציונים הכלליים; המזרחי נמנע מהצבעה.

תוצאות ההצבעה הן בלי ספק נצחון ה“ברית”, נצחון הקונגרס העברי. הקונגרס ברובו המכריע הפגין את נאמנותו ורצונו ישר־הקו ביחס לקדשי התנועה ולא נמשך אחרי הלהטים התכסיסיים של כל מיני חובבי שפת עבר ושונאיה. סימן מובהק לרצון זה היתה גם השתלטות הלשון העברית בקונגרס הי"ח במידה שלא ידעוה הקונגרסים הקודמים. נצחון העבריות הוא אולי הנצחון המוסָרי היחידי שנחל העם העברי בקונגרס רב־הסבל הזה. אבל ערכו יהי ערך של ממש, אם יהָפך למקור מעשים וכיבושים חדשים, אם יפעיל את הכוחות העבריים לבנין ויצירה, אם יקים תנועה עברית עממית, אשר תכבוש את הציונות ותלך לפניה ולא תגרר מאחריה חלושה ועלובה, כפי שנגררה במשך שלושים וחמש שנה…

לאור הסיכום של פעולת העברים במשך 35 שנים ומלחמתם בשבעה עשר קונגרסים ציוניים נתבהרה העובדה האחת: מלחמת העברים על במת הקונגרסים לא הביאה שום תוצאות ממשיות. המחנה העברי עמד ערב הקונגרס השמונה עשר חסר מעמד ואחיזה בתנועה הציונית, כמוֹ ערב הקונגרס הראשון. חסר לו גם התקוה, שבקונגרס זה יצליח להזיז את ההסתדרות הציונית מנקודת קפאונה ולשנות במידת־מה את יחס ראשיה ומנהיגיה אל התנועה העברית. אין פלא, שדוקא על סף הקונגרס הזה נתבגרה ההכרה בקרב המחנה העברי, שאין תקנה לתנועתנו אלא על ידי שינוי התכסיס המלחמתי. חידוש תכסיסי־המלחמה – זוהי מסקנת העבר והוראת השעה. דור דור – ואמצעי מלחמתו בעד אידיאליו. תנועה שאינה מסוגלת להתאים את דרכי מלחמתה לדרישות השעה ולגודל תעודתה ההיסטורית – סופה להבטל. התנועה צריכה לעזוב את דרכי־התעמולה הפושרים ולעבור להתקפה שיטתית מכוונת כלפי הגורמים המכריעים של התנועה הציונית וכלפי כל הציבור היהודי.

לנושא־הדגל של המפנה החדש במלחמת התנועה העברית נעשה בגולה הועד המרכזי של “תרבות” בפּולין¹. כבר בראשית שנת תרצ“ב הדפיס הועה”מ בדו־שבועונו “תרבות” שורה של מאמרי־אזהרה, שבהם הוטל על ההסתדרות הציונית מלוא־האחריות בעד חורבן התנועה העברית, אשר יגרור אחריו אל פי התהום גם את ההסתדרות הציונית.

באחד המאמרים האל (– S.O.S. תרצ"ב) אנו קוראים:

“– – – לא במליצות אנו מדברים אליכם היום, לא בקישוטי לשון בחרנו הפעם, אלא גלינו לפניכם את כל המצב המסוכן ואת כל רגשי הזועה המקננים בתוך לבותנו… אנו מזהירים אתכם, כי לכל המעשה הזה יבא יום נקם ושילם, והלואי שלא תעמדו על משואות התנועה, ההסתדרות ומוסדותיה. לא תועיל כל תפילה ולא יכפר כל וידוי. כרב החובלים העומד על ספינתו המטורפת בלב ים ורואה בסכנה הנשקפת לה, אנו אומרים ומשוועים אליכם: " S.O.S”.

בנומר 10 של הירחון “אפקים” (האורגן הפדגוגי של מרכז “תרבות” בפולניה), שהוקדש למועצה העברית העולמית ולקונגרס ה־18, אנו קוראים:

– – – “ההסתדרות הגדולה, ההסתדרות הציונית, אשר משמשת נושא למפעל השיחרור ואשר צריכה להיות בחינת “מקיצה נרדמים” בשדה תרבות, חינוך והסברה – דוקא היא פונה לנו עורף, למרות אשר בראשה עומדים כעת כמצביאים עיקריים דוקא אנשים, אשר דבר התרבות העברית לא ימוש מפיהם. על יד ההגה עומדים דוקא אנשים אשר נשבעו אמונים לתרבות ולחינוך, והנה כעת כאשר נדרש מהם לתרגם את המליצות החמות לשפת מפעל ממשי, הם מושכים ידיהם. – – – כלום מותר לנו לשחרר מהאחריות בעד גורל החינוך את אלה אשר התיצבו בראש התנועה? ישנם תנאים המכריחים אותנו לחתור אל האפקים הרחבים דרך הקירות האטומים, אשר העמדו בפנינו ע”י גורמים שליליים מבית ומבחוץ".

אף הועד המרכזי של “תרבות” פנה אל ההנהלה הציונית בתזכיר מנומק, שבו העמיד את ההנהלה על סכנת החורבן הצפויה לשתי התנועות גם יחד.

"– – – בשעה שמדברים בעת האחרונה על דרכי הפעולה של האירגון הציוני והתעמולה הציונית – מחובתה של האכסקוטיבה הציונית לשים לב לתפקידו של בית הספר העברי בתוך התנועה הציונית. עלינו להודות בדאבון לב ובצער עמוק, כי דוקא ההסתדרויות הציוניות במקומות השונים לא החשיבו עד היום את דבר החינוך העברי השלם. כל מיני עבודות שונות, הן הקשורות בבנין הארץ, בקרנות ובעליה והן הקשורות בחיי היהודים בארצות שונות – כל אלה תופסות מקום יותר או פחות חשוב בתנועה הציונית, מלבד עבודה אחת – העברית.

ואין אנו יכולים להגיד בפה מלא, שאין האכסקוטיבה הציונית אשמה בכל הדבר הזה. עוד לא זכינו לראות מטעם האכסקוטיבה הציונית איזה חוזר או כרוז, איזה קול־קורא בדבר התנועה העברית, בדבר החינוך העברי, בדבר מקומה של העברית בתוך התנועה הציונית וכדומה. האכסקוטיבה הציונית איננה מוצאת לחובה לחנך את ההסתדרויות השונות ואת המחנה הציוני המאורגן ברוח התנועה העברית. ומכל זה נובע שויון הנפש השורר בכל קיבוצי הציונים ביחס לתנועה העברית".

בתוך דוקומנט היסטורי מחריד ומזעזע לבבות, ישאר לדורות המכתב הגלוי של הברית העברית העולמית והועד המרכזי של “תרבות” בפולניה, שנשלח אל חברי הועד הפועל הציוני לפני הקונגרס הציוני. ואלה – מקצת דבריו:

“זה משנים קוראת התנועה העברית לתנועה הציונית לעמוד על הנעשה, לסור מדרך עועים זו ולקרב את הלבבות והמעשים של אחיות־תאומות. בהשתדלות הסתדרויות “תרבות” בארצות אירופה המזרחית נשמעה בקונגרס הציוני הט”ז הרצאה מקיפה על החינוך העברי – בארצות ההן. הקונגרס קיבל החלטות מסוימות, אידיאולוגיות וגם מעשיות־אירגוניות, ואולם אף אחת מהן לא נתגשמה ולא הוצאה לפועל. גם הקונגרס הי"ז מצא לחובה להדגיש אותן בחיי ההסתדרות. גם הפעם לא מלאה האכסקוטיבה אחרי החלטות הקונגרס. האכסקוטיבה הציונית חייבת משום כך לתת את הדין על מעשה פשע זה שנעשה לתנועה העברית ועל יחסה האדיש אל החינוך העברי, אל התרבות העברית ואל כל גלוייהם וביטוייהם.

ואחרון אחרון פלילי: “הברית העברית העולמית” פנתה לאכסקוטיבה הציונית בהצעה ובדרישה לקבוע בסדר היום של הקונגרס הי“ח הרצאה מיוחדת בעניני התרבות העברית בגולה. אחרי מו”מ ממושך הוחלט לקבוע הרצאה מוקדשת לתרבות העברית בארץ ישראל בלבד. ואנו שואלים: מאימתי גורסת התנועה הציונית תרבות עברית רק בתחומה המצומצם של ארץ־ישראל ושוללת בפירוש ובכונה פלילית את התרבות העברית בגולה? מדוע לא ידובר מעל במת הקונגרס ע"ד הפרובלימה העברית בכל מלוא היקפה, על זו שבארץ ישראל ושבגולה? הנוער הזה וההמונים האלה ההולכים לבנות את ציון ואשר השפה העברית תהיה זרה בפיהם ובלבם – אלה לא יבנו את המולדת, לא יקימו את ארץ ישראל, אלה יבנו בָּבֶל חדשה וגלות־בבל במהדורה של מאת העשרים.

הציונות והעבריות ירדו לעולמנו כרוכות וברית עולם כרותה ביניהן. ולנוכח האמת הציונית הזו לא יועילו כל הכרכורים והפרפורים של מתנגדי העברית בגולה, בין אלה שנלחמים בה מחוץ לחומת הציונות ובין אלה שיודעים לבנות את ציון ומורדים בעברית שבגולה."

בתוך קובץ התעודות השופכות אור על נפתולי המלחמה הקשים של התנועה העברית ערב הקונגרס, אל נא יחסר גם המאמר הראשי של “אפקים”, שנתחלק בתור כרוז בין צירי הקונגרס הציוני וזה מקצת תכנו:

"אשמתם מכל עם. אתם שליחי האומה, נאמני הציבור הציוני. בידכם האחת אתם בונים את ציון, מוליכים אלפי בנים קוממיות לארצם – ארצנו, ובשניה – אתם מרביצים תרבויות זרות ותורות־נכר בין רבבות היושבים במחשכי הגולה. מאות אלפים נוער הולך וגדל לעיניכם ללא תורת ישראל, ללא שפת ישראל – ואתם מחרישים. המוני עם מעפילים ומתפרצים לעלות לציון – ואת שפת עמם לא ידעו, זמורת־זר בתוך לבותיהם, כרמי אחרים נטרו כל הימים ובערי יהודה ושדמותיה צלילי לשונות נכר נותנים אותות הפשע הציוני בתפוצות הגולה.

בושתם מכל דור. דורות הלכו ודורות באו ועוד לא קמו להם לישראל פרנסים וראשים, אשר יראו בשויון נפש שפת האומה, תורתה ותרבותה הולכות ומשתכחות מהמוני העם, מונחות בקרן־זוית ללא חפץ בהן, אשר לא ירימו קול צעקה על פני כל המחנה למען יזדעזע ויתקומם, ואשר לא יקומו לעזרה לאלה המעטים, המטורפים־הקדושים, אשר מעשם כל הימים הוא מעשה הצלה ועזרה מהירה לחיי הרוח של האומה בגולה.

כי אשמתם כל עם –בושתם מכל דור".

כפי שהדגשנו, נצטרפה גם ארץ־ישראל אל מחנה המתקיפים. עסקניה ושליחיה השתתפו באופן פעיל במועצת פרג, ביחוד באי־כוח הועד הארצי־ישראלי של ה“ברית”, האיגוד להשלטת העברית ובאי־כוח הפועלים. יש לציין גם את תזכיר “אגודת הסופרים”, אשר הוגש לקונגרס השמונה עשר (נדפס ב“מאזנים”, גליון ר“א, תרצ”ג). תזכיר זה – הוא כתב־האשמה של אנשי־הרוח הארצי־ישראלים כלפי הציונות ומנהיגיה. אם כי התזכיר מטפל בעיקר בתרבות העברית בארץ, יש ללמוד ממנו על המצב הכללי של התרבות העברית בעולם. קטעים אחדים מתוך תעודה זו – לשם סיכום ההרגשות והמחשבות המשותפות של הארץ והתפוצות:

…"ברוב צער וכאב עלינו לגלות את דעתנו בפעם המאה, כי אלה שהמסיבות הביאום לעמוד בראש עבודת התחיה הלאומית, אלה שבידם הופקדו הדרכים והאמצעים לפעול ולהפעיל או שלא הבינו את ההשקפה הזאת או שהבינו והתעלמו ממנה. כל דברי ההתמרמרות, התוכחה והזעם מצד אנשי הרוח בעמנו, כל האזהרות, ההצעות והתכניות לא מצאו להן עד היום אוזן קשבת. לא אחת נתקבל הרושם, כי ראשי התנועה העברית מתחמקים מקוֹלה של השכינה העברית, כמו מקול מוסר כליות.

עתה כמדומה הגיעה ההכרה המרה גם אליהם. עתה נפקחו העינים לראות את ריסוק האברים האיום של גופנוּ הלאומי והשפעתו גם על חלקי הגוף המפוזרים בכל הארצות. התמונה מחרידה כבר בראשית גלוייה: הפירוד והמפלגתיות הנפרזים אוכלים אותנו בכל פה; הדור הצעיר תועה בשבעה דרכים ורוממות הפרזה הריגה בפיו. – – – מבול של לשונות נכר שוטף את מקומות הישוב המרכזיים, נימוסים ומנהגים שונים ומשונים מתחברים יחד להרבות מהומה ובלבול. מלבד עסקי ממונות, הנשאים על כל שפתים, אין איש מבין את שפת רעיהו. – – – הסנוביזם וההתנשאות הריקה של אנשי־קוניונקטורה שונים מרימים ראש, והדור הצעיר שברובו יסודות חינוכו אינם חזקים כל צרכם, נמשך בדרך הטבע אחרי דוגמאות ההצלחה המפתוֹת…"

לא יפלא, איפא, שבמועצת ה“ברית העברית העולמית” בפרג נתפרצו חוצה כל הזעם וההתמרמרות, שנצטברו במשך עשרות בשנים בקרב המחנה העברי. במועצה זו נעשה הסיכום ההיסטורי של יחס־השקר הפנימי של הציונות אל העברית. בה הוזמנה בפעם הראשונה ההסתדרות הציונית למשפט הציבור, למסירת דין־וחשבון פומבי על התנהגותה לעיני כל העם. כל הנואמים קראו לשינוי תכסיס, להתקפה עקשנית ועקבית, למלחמה בלי פשרים וויתורים. בפעם הראשונה נשמע קול העם ברעה, קול המרד של המחנה העברי נגד משפיליו ומעליביו.

רבים ממנהיגי הציונות, נאמני התנועה העברית, הבטיחו עזרה וסיוע בקונגרס. נשיא הקונגרס ל. מוצקין, העברי הנאמן והותיק, הבטיח גם הוא לסייע ל“ברית העברית העולמית” במלחמתה בעד דרישותיה בקונגרס.

בהרגשה כזו הלכו צירי המועצה העברית אל הקונגרס הציוני. אבל בדרך אל הנצחון הנכסף נכונו שוב ל“ברית” אכזבות חדשים, אכזבות רבות וקשות.

נצחון ה“ברית בקונגרס הביא לידי התעוררות רבה במחנה העברים. בכמה ארצות התגברה הפעולה האירגונית. בהתאם להחלטותיה של מועצת ה”ברית העברית העולמית" בפרק נגשו חברי הועד המרכזי של ה“ברית” בלונדון ובורשה לחדש את פעולות הועד המרכזי בשתי הערים האלו במקום משרד הועד המרכזי שבברלין, שמוכרח היה להפסיק את פעולתו. בהתאם להחלטות הנ“ל מתנהלת עבודת ה”ברית" על ידי האכסקוטיבה של ה“ברית” בלונדון ומשרדה המרכזי בורשה. בזמן האחרון הורכבה האכסקוטיבה הלונדונית של ה“ברית”. מלבד ד“ר ש. רבידוביץ, שעבר מברלין ללונדון וקיבל עליו מחדש את ההנהלה, נכנסו אל הועד: פרופ. בנטויץ, פרופ. ז. ברודצקי, ישראל זיף, ליאון סימון וחבר הועד המרכזי מ. קליינמן. האכסקוטיבה הלונדונית תעמוד בקשר עם המשרד המרכזי בורשה ויחד ידריכו את סניפי ה”ברית" בארצות הגולה.

בקשר עם השתקעותם של אחדים מחברי הוה“מ של ה”ברית" בארץ־ישראל, נתחדשה פעולת ה“ברית” בא“י. במועצה המורחבת, שנתקיימה בח' טבת בתל־אביב, בנשיאותו של ח. נ. ביאליק, החלט לגשת לפעולה מאומצת; נבחר בה גם ועד מרכזי חדש ומורחב. רוח הועידה והקונגרס שהיה שרוי גם במועצה זו, קיבל את ביטויו בדברי הפתיחה הנמרצים שם ביאליק: “גם מליון סלעים לא יועילו, כל זמן שלא יהא כאן גוף בר־יצירה קיימת. הגיעה השעה למעשה רב. המצב מסוכן מאד גם בגולה גם בארץ. די לראות את מצב התרבות כאן; בחינוך, בספרות ובאמנות – שפע של תוהו ובוהו. מתפלא אני על העדרם המוחלט של מנהיגינו בשדה התרבות, ויצמן, סוקולוב, אוסישקין. כל זמן שלא יחדור דבר זה להכרה הפוליטית שלנו, שיש כאן ענין של הצלה – והצלה תכופה – לגבי עם ישראל, לא יעָשה דבר. הצלת בתי ספר כשהיא לעצמה אין בה מכוח התנופה הדרוש. ההמונים צריכים לתבוע מאת המוסדות העליונים המוסמכים שילכו עמנו. עניננו צריך להיות קודם לקק”ל ולקרן היסוד, ואסור שתבוא אליהן פרוטה מבלי שתבוא פרוטה לקרן התרבות. אם אנו בונים את התרבות בגולה, הרי אנו בונים את ארץ־ישראל. עלינו ליצור תכנית מפעלים גדולים, היסטוריים, ההולמים את צורך השעה. הרעיון צריך להתרומם מעל לצרכי הרגע. ההסתדרות לחידוש התרבות צריכה לבא בלוזונגים גדולים בשדה החינוך, הספרות וכו'. הדברים לא הגיעו ליוצרי גורלנו עכשיו. אולי נוכל להסיר את הללו ממקומם ולשים תחתם אחרים. עלינו לחתור, לעורר מלחמה ובהעזה, בחוצפה להגיד קבל עם, שאין הללו הולמים למקומם ולעטרתם, כל זמן שאינם מבינים דבר כזה”.

הועד המרכזי של ה“ברית” בתל אביב הוציא קול־קורא אל הישוב ואל היהדות בגולה, בו הוא בא להמריץ את הפעולה לטובת ה“ברית”. בקול־הקורא סומנה תכנית הפעולה לעתיד: 1) מחלקה לפעולה בא"י, 2) לאירגון ותעמולה בגולה 3) ולהפצת הספר העברי. על החתום באו הנשיא חיים נחמן ביאליק וחברי הועד המרכזי והמועצה המרכזית.

הזדעזעות המחנה העברי בעולם והתעוררותו לקראת פעולת הגשמה עברית נעשו הכרחיות ביותר בתקופה זו שלאחר הקונגרס האחרון. עובדה היא שאין להעלימה, כי כל מעשיה ומאמציה של ה“ברית” לא הצליחו לשנות אף כמלוא נימא את המצב שהיה קיים עד לקונגרס. אמנם האכסקוטיבה הציונית החליטה לסדר את המחלקה לתרבות ולחינוך העברי בגולה וגם הוצע לחבר הועה“מ של ה”ברית" (מ. קליינמן) לעמוד בראשה, אבל מחלקה זו נידונה לכתחילה לאפס מעשה, כי לא ניתן לה שום תקציב. אין צורך להדגיש, שגם אכסקוטיבה זו, כמו כל האכסקוטיבות הקודמות, לא הראתה את הנכונות והמאמץ המינימלי למלא אחרי החלטות הקונגרס בשאלות העבריות. ועובדה אופינית תוכיח. בניגוד להחלטה ה' של הקונגרס בדבר לשון הפרטיכול הרשמי של הקונגרסים, הוציאה האכסקוטיבה הלונדונית את ספר הפרטיכולים הרשמי של הקונגרס הי"ח דוקא בלשון הגרמנית. (את ההחלטות הוציאה בשלש לשונות, גרמנית, אנגלית ועברית!) ואם האכסקוטיבה זלזלה במילוי החלטה שאינה מכבידה על תקציבה אף בפרוטה, כלום יש לקוות שתמלא את חובתה התקציבית כלפי התנועה העברית?

והמצב בינתים הלך ורע בכל הארצות. עם גאות התנועה העברית מבחינה אידיאולוגית, נראו בה סימני התמוטטות וירידה מבחינה חמרית. המשבר הכלכלי הקשה בליטא גרם להפחתת מספר התלמידים של בתי הספר התיכונים והגמנסיות, לסגירת גני־הילדים (עוד בשנת 1930 נשארו מ־21 גנים רק 9). החינוך העברי ברומניה נאבק בעד קיומו בשארית כוחותיו. ביחוד הורע המצב בפולין, שהעזרה־העצמית ירדה בה פלאים לרגלי ההתרוששות המבהילה של המוני העם היהודי. המצב הטרגי הזה העמיד את רוב המוסדות החינוכיים העבריים בפולין בפני סכנה של סגירה. לאות מחאה נגד האדישות הפושעת של התנועה הציונית והציבור היהודי בפולין, שהשליכו אחרי גום את החינוך הלאומי של הדור הצעיר והתעלמו ממנו בשעת צרה, הכריזו כל המוסדות וההסתדרויות העבריות מיסודה של “תרבות” שביתת מחאה! במשך יום שלם הפסיקו את תלמודם 40,000 תינוקות יחד עם קהל ההורים, המנהלים והעסקנים לאות מחאה נגד הציבור היהודי, המחריב בידי עצמו את החינוך הלאומי והמעביר את זרעו למולך השמד הרוחני. הועד המרכזי של “תרבות” בפולין פנה תיכף ומיד בתזכיר מיוחד אל המושב של הועד הפועל הציוני, שהתכנס ב־25 למרס בארץ־ישראל, ואלה מקצת דבריו של התזכיר:

א) ההתרוששות המבהילה, שפשתה בהמוני עמנו בפולין פגעה פגיעה קשה בבית הספר העברי, שרוב מנין חניכיו הם בני השכבות הסוציאליות הדלות. דוקא ההמונים האלה נתקבצו מסביב לדגל התרבות העברית והחינוך הלאומי המלא והשלם. דוקא הם מסרו ומוסרים את נפשם ותומכים בפרוטתם האחרונה את המוסדות העבריים שלנו, בניגוד לחוגי האינטליגנציה המתבוללת ושארית היהדות האמידה והחרדה, השולחים את בניהם לבתי ספר זרים, שיש בהם משום הלעזת הדור הצעיר. לא יפלא איפא, שהמשבר הכלכלי הקשה ההולך ומחמיר מיום ליום, מעמיד את מוסדותינו בפני סכנת סגירה וחורבן.

ב) המצב הנורא הזה הוקשה שבעתים לרגלי המצב הספציפי של החינוך העברי בפולין. מוסדותינו אינם ניהנים משום תמיכה ממשלתית או עירונית. מכיוון שכמעט כל הקהילות נכבשו ע"י אנשי האגודה, נסתתם גם המקור האחרון של התמיכה הציבורית המצומצמת, שממנה ניהנתה קצת “תרבות” בשנים האחרונות.

ג) אבל גם המשען היחידי של העזרה העצמית הולך ונשבר לעינינו. המוסדות שלנו שקועים בחובות עצומים בשל הגרעונות המתמידים המעיקים עליהם. התיקונים הטכניים והפדגוגיים הנדרשים ע“י השלטונות בתור תנאי מוקדם לקיומם והחוק ע”ד הקמת בתים מיוחדים בשביל בתי־ספרינו הכבידו פי אלף את סבל הגרעונות ללא מוצא וישע. המורים שאינם מקבּלים אפילו את משכורתם המקוצצת, סובלים פשוט חרפת רעב וכורעים בלי אונים תחת עול־סובלם".

הועד המרכזי פנה, איפא, בבקשה אל מושב הועד הפועל הציוני, שיקציב תקציב קבוע, כמו כן תמיכה חד־פעמית בשביל מוסדות־תרבות בפולין, שיכריז על יצירת קרן־התרבות ושיכניס בול־“תרבות” מיוחד שיודבק אל השאלונים המוגשים למשרדים הארצי־ישראליים.

המושב של הועד הפועל לא נענה לתזכיר זה. אף אחת מדרישות המרכז לא נידונה ולא נתמלאה. האכסקוטיבה הציונות יצאה ידי חובתה בכרוז בלבד שבו עוררה את לב הציבור היהודי לארצותיו להחיש עזרה חמרית ל“תרבות” בפולין. נענה רק הישובי הארצי־ישראלי, שהושיט – אם גם במידה בלתי מספיקה – את עזרתו החמרית למרכז הפולני, בהשתדלות ה“ברית”, אגודת־המורים בא"י, הסתדרות עולי פולין וכו'.

זעזועים קשים עוברים עכשיו על התנועה העברית בכל ארצות הגולה. הזעזועים האלה האטו אמנם את מהלך התפתחותה של תנועתנו, אבל לא התישו את כוחה. הפרעת־הכרח זו שקמה בתנועה העברית העולמית לרגלי משברים כלכליים ומהפכות מדיניות מִתְלַוָוה בגיוס כוחות פנימי וליכוד־חזית בלתי־פוסק לקראת העתיד. תגבורת הריאקציה המדינית ברוב ארצות אירופה, התחדשות האנטישמיות בצורותיה היותר ירודות והתרוקנותה הרעיונית של ההתבוללות מצד אחד, ומאידך גיסא – התפשטות הרעיון הלאומי בקרב המוני העם, התפתחותה המזהירה של ארץ־ישראל המחודשת, הגידול המפליא של תנועת הנוער הלאומית – כל אלה מולידים שפע של אימפולסים חדשים לתנועתנו העברית. לא נגזים אם נגיד, שלא קמו עוד בגולה ימי גאות ועליה לעבריות עממית, כימינו עתה. במקום העבריות לשעבר, עבריות של משכילים לאומיים או של חובשי בית המדרש, עבריות של “אוהל”, קמה עכשיו עבריות של “רחוב”, של הסתדרות ומפלגה, עבריות חיה ומדוברת, הקשורה בתחיה הלאומית, הדבוקה בחלוציות והמעורה במציאות ארצי־ישראלית טבעית. עבריות זו, תביאנו סוף־סוף גם לידי יצירת המסגרת האירגונית, אשר תתאים לגודל התנועה העברית, לידי להנחת היסודות ההסתדרותיים שבלעדיהם לא תתכן תנועתנו. היסודות האלה הם: אירגון עולמי מלא של התנועה, כינוס הקונגרס העברי ויצירת קרן־התרבות העברית. התנועה העברית נדרשת להכשיר את עצמה לשם הגשמתם בחיים. הכשרה זו ודאי שלא תהא קלה, כי אין להתעלם ממכשולי־החוץ הרבים, אשר פגענו בהם ואשר עוד נפגע בדרכנו. צריך לזכור, שהתנועה העברית צמחה ותצמח בגולה לא בכוח עצמי, כצמח פרא שלא עמלו בו ידים, אלא מתוך טיפול וטיפוח תדיר, מתוך קרבנות בלתי פוסקים. ואם כל עמי העולם החיים חיים נורמליים על אדמתם משקיעים את מיטב כוחם לשם טיפוח תרבותם הלאומית, עם ישראל התלוש מקרקע גידולו הטבעי והנתון בין תרבויות זרות – לא כל שכן.

אבל גדולה שבעתים ממלחמתנו במכשולי חוץ תהי מלחמתנו במכשולי פנים, מלחמתנו נגד הציונות הרשמית, שמתוך עִוָרון פַטַלִי לא מצאה את הדרך אל עצמה, אל ישותה הפנימית. המלחמה בעד העבריות – פירושה: מלחמה בעד ציונות עברית, בעד תחיה חמרית ורוחנית כאחת. ציונות בלי עבריות – הוא פסל במקדש תחיתנו, הוא זיוף של אידיאה, שעתיד להכשיל עולמית את תנועת תחיתנו. לנפץ את הפסל הזה – הוא צו מחלט של התנועה העברית.

לנפץ ויחד עם זה לבנות. לבנות ע"י הגשמה עברית בכל מקצועות חיינו בגולה. לבנות מתוך אמונה בכוחות העם ומתוך מסירות והקרבה־עצמית בעד תחיתו. כי בלי אמונה אין בנין ויצירה ובלי קרבן לא יכון עם.

2. לשון ותרבות עברית

מאת

אברהם לוינסון

---

מהות הלשון העברית וערכה

מאת

אברהם לוינסון

יסוד היסודות של תחיתנו הרוחנית היא ­– תחית הלשון העברית. תנועתנו הלאומית שואפת להפוך את הלשון העברית, שנכרתה מפינו לפני אלפַיִם שנה ושנצטמצמה בתחומי הדת והספרות בלבד, ­– לשפה חיה, לשפת הדיבור והחיים, המחשבה והיצירה של כל העם היהודי בארץ־ישראל ובארצות הגולה.

תחית הלשון העברית איננה מטרה בפני עצמה בתנועתנו הלאומית, כשם שגם תחיתנו הכלכלית ואפילו בנין הארץ אינם תכליות לאומיות בפני עצמן. התכלית העליונה היא ­– העם, השיחרור הרוחני והחמרי הגמור של האומה הישראלית. הלשון העברית והתרבות העברית הן מכשירים, כלי־יצירה, המסיעים לשיחרור העם; יחד עם זה הם עצם־היצירה של העם, הנֶכֶס הלאומי הקובע את הכוח התרבותי ואת הפרצוף הרוחני של העם.

הלשון אינה רק כלי־היצירה ופרי־היצירה של רוח העם. כוחה גדול מזה. יש לה שאר־כוח להלאים אם תרבות זרה, לגייר מחשבות ויצירות של עמי נכר ולעשותן חלק של התרבות הלאומית.

עובדה זו, שמכל מכשירי היצירה לא נשארה לישראל בגולה אלא הלשון בלבד, מבליטה ביותר את שאלת ערך הלשון וגבולות שימושה הספרותי בגולה. דוקא חוסר כלי־היצירה המצויים אצל כל עם נורמלי העומד בקשרים תרבותיים עם עמים אחרים מסגל ללשון העברית ערך מוּגדל וכוח מוגבר בפעולת הגיור של המחשבה הזרה, שהרי חוסר כלי־הקיבול לקליטת התרבות הזרה אינו מפחית את עצם הצורך של העם לקלוט את מיטב התרבות האנושית; אדרבא, חוסר זה מגדיל שבעתיים את תפקידו של מכשירנו היחידה, הלשון, לספק את הצורך התרבותי הזה.

הלשון הלאומית היא אחד הסימנים המובהקים של האיחוד והיחוד הלאומי. אמנם, לשון אחת יכולה להיות משותפת ליחודים לאומיים שונים, כמו למשל האנגלית באנגליה ובארצות הברית, הגרמנית בגרמניה ואוסטריה וכו'. אבל אין יחוד לאומי אחד קונה לעצמו כמה לשונות לאומיות. במקום שאתה מוצא רבוי לשונות אצל אומה אחת, (שוציה) אתה מוצא בה הרכב של גופים אֶתניים שונים. לכל קיבוץ לאומי ­– לשון לאומית אחת, לכל אומה היסטורית ­– לשון היסטורית אחת. יסודה הלאומי של הלשון הוא ההיסטוריזם שלה.

היסוד הטבעי, הפרֶהיסטורי הוא המבדיל בין הלשון העברית ובין שאר הלשונות שנוצרו על יד העם היהודי בתקופות גלותו השונות. העם העתיק ולשונות העתיקה ­– לשניהם שיתוף מקור וראשית, יחוד ראשוני, קדמון, עטוף תעלומות־בראשית. השפה הלאומית היא שפת־המסתורין של ראשית צמיחת האומה; שרשיה נעוצים בערפלי הקדם של שבטי ישראל. הלשון הלאומית איננה יצירה בלבד, היא יותר מזה: בריאה. בריאה זו פירושה: שיתוף הקדמות של עם ישראל, שפת ישראל וכל מעשה בראשית. “כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש”. העם יכול ליצור כמה וכמה שפות, אבל לברוא הוא יכול רק שפה אחת. בנדודי גלותו דיבר עם ישראל ויצר בכל הלשונות שבעולם, גם יצר לשונות עצמיות, כמו השפניולית, האידית וכו'. בלשונות אלו השקיע כוחות יצירה עצומים, יצר ערכין של ממש והעשיר בהם את אוצר תרבותנו. ואף על פי כן, כל הלשונות האלו, למרות שהתפתחו בדרך כל הלשונות החדשות ולמרות שהגיעו בהתפתחותן ­– וביחוד האידית ­– למדרגה של שלמות בצורה ובתוכן, לא יצאו מגדר של לשונות־גולה, כלומר לשונות שנוצרו לפי תכניות מסוימות, לפי חוקים קבועים ומחומר זר. היסוד הלאומי של הלשונות הללו הוא פרי עיכול האלמנטים הזרים על ידי שינוי המלים והמושגים והתאמת צורתם ותכנם לרוח העם ולטעמו. סימנו: יצירה יֵשׁ מִיֵשׁ, בנין לשון מחמרי לשון זרה או בליל לשונות זרות. אבל אין זו בריאה, כלומר יצירת יש מאין, יצירת סדר ומשטר לשוני מתוהו ובוהו של פראות שבטי־הקדם, שמתוכם יצא עם ישראל.

אנו מבחינים איפא בישראל שלש דרגות של יצירת לשון. דרגה אחת: עשיה. הלשון נעשית באופן מלאכותי על ידי טכניקה בלשנית ומשמשת אמצעי חיבור ציביליזציוני. הלשון אינה שייכת לשום אומה, היא בין־לאומית. (אֶספֶּרנטו). דרגה שניה: יצירה. הלשון נוצרָה בתקופת התרבות האנושית בכח החיקוי והגיור הלאומי. משמשת שפת־איחוּד של קיבוצי־עם מסוימים. (אידית, לַדִינו). דרגה שלישית: בריאה. הלשון נבראה בתקופת הקדם בשחר חיי העם. משמשת ביטוי־ראשון למסתרי נשמת העם. שפת האיחוד הלאומי של כל האומה הישראלית.

ומכאן ­– הקשר בין הלשון העברית והעבר ההיסטורי של עמנו. מתוך מיליה וצורותיה של לשוננו מדבר אלינו רוח־עברנו הנהדר ורב־העלילה. שכבותיה הכבדות, הססגוניות, המגוידות כגושי־השיש מכילות את התוכן התרבות של דורותינו הראשונים.

“הלשון העברית ­– אומר ארנסט רינן ­– זוהי חבילת חיצי פלדה, שופר של ברזל המחריד את הנפש בשתים ­– שלוש תרועותיו. האותיות שבספרים העבריים ­– אותיות של אש הנה. לשון זו ממעטת בדיבור, אך כל אשר תאמר ­– דומה להלמות פטיש עלי סדן; היא פולטת להבות חימה, צועקת חמס על פשעי־עולם, קוראת לארבע רוחות השמים להסתער על מצודות הרשע. כשופר של קדושה לא תשמש לדבר חול, לא תריע על הדר הטבע; היא תכריז על מלחמת קודש ברשע ותקרא לעצרה ומועד”.

הדברים נכונים רק במקצת. הערכת רינן ­– היא רְאִיַית נוצרי, רְאִיָיה מצד אחד. כי השתפכה הלשון העברית לא רק בלהבות חזון וסערות תוכחה. היא ידעה לפשוט מחלצות קודש וללבוש בגדי חול, לתאר שלות חיי הרועים בימי קדם (רות) לשיר על אהבה וגעגועים (שיר השירים), להורות במשל ומליצה חכמת העולם המעשי (משלי, בן־סירא), להנעים מזמורי שבח ופיוטי תהילה (תהילים) ולחתור עד סוד הבריאה וחֵקר תכלית העולם (איוב, קוהלת).

הלשון ­– היא ספר־הפתרונות לתעלומות החיים והמחשבה של האומה בקורות דורותיה. כל הַזְרויוֹת והתהפוכות של הלשון, כל שיבושיה וסירוסיה הם מגילת הלבטים והנפתולים של העברי הקדמון בשעה שכבש בלשונו את העולם החיצוני. אל לשונו הכניס בכל דור ודור את עצמיותו, את סגולותיו ושאיפותיו. כאבן־סיד זו המשמרת בעמקי האדמה את עקבי הצורות של צמחים ויצורים עתיקים שאינם קיימים עכשיו, כן גם השפה קלטה לתוכה ושמרה לדורות מושגים שיצאו כבר מגדר השימוש ושמרשים לנו עכשיו על ידי חקירות בלשניות לחתור אל הרבדים היותר עמוקים של נשמת הדורות, אשר חלפו ועברו עלינו.

הלשון ­– היא צורת הנשמה של האומה. “לכל אומה ואומה ­– אומר מהר"ל מפר”ג ­– יש לה מהות מיוחדת וצורה מיוחדת במה שהיא אותה, וההפרש בין הצורה והמהות, שהמהות היא כולה שכלית בלבד, והצורה אינה שכלית בלבד, רק שעל ידי הצורה נמצאת האומה בפועל. הלשון היא מוצא הדיבור אל הנגלה, ולכן תיקרא הצורה שעל ידה נמצאה האומה בפועל: לשון. כמו שהדיבור הוא צורת האדם, כך הלשון נחשב(ה) צורת כל האומה, וכשהדבר הזה נאבד, אין עוד צורת האומה. ומפני שיש לכל אומה מהות בפני עצמה, כך יש לכל אומה כתב (כלומר צור או לשון) בפני עצמו".

---

הלשון העברית ולשונות הגולה

מאת

אברהם לוינסון

הצורה היא נצחית. אין לשון לאומית מתחלפת. אין לאומה חילופי־נשמה. אי אפשר לנפץ כלי ולשמור על תכנו. אי־אפשר להחליף לשון בלשון מבלי לזייף את נשמתה, את אוצר מיליה, ניביה, מושגיה.

הגדול שבזיופי הלשון הוא ­– התרגום. אכן יש בו בתרגום משום רגימת הגוף החי של מחשבת־האדם, שהרי הלשון כוללת בתוכה לא רק את אוצר המילים והניבים המגדירים את מושגי המחשבה וההרגשה האנושית, אלא גם את אוצר הציורים והמחזות, ההגיגים והרחשים, הרמזים המחשביים והנפשיים הצפונים במסתרי המלים. והנה כל הרמזים וההגיגים והציורים האלה מתנדפים, כשהמלים נתרגמות ללשונות זרות או כשאפילו משתמשים בהן בצורתן העברית ­– באידית או בלשון אחרת. המלה המעוררת זעזוע נפש ורטט פנימי ע"י המוצג הציורי המלווה את המלה, נהפכת לצליל ריק; נשמתה פורחת ואינו נשאר אלא צירוף של אותיות מתות שאינו אומר כלום.

כבר בתרגום הראשון ­– מלשון החיים ללשון הדיבור והספר­ ­– יש הרבה מן הזיוף. הלא האוצר המלולי של האדם, ויהי אף היותר מושלם שבבני התרבות, הוא כטיפה מן הים לעומת רבבות המושגים שישנם בעולם המחשבה וההרגשה. כמה מלים למשל אנו מוצאים בעברית ובלשונות אחרות להגדרת הגונים וגוני־הגונים של הצלילים, הטעמים או הצבעים? ממילא נמצא, שאפילו הלשון הספרותית היותר עשירה בעולם מזייפת את המציאות מחוסר יכולת להתאים את הלשון הדלה לשפע מושגי החיים. אבל זהו זיוף הכרחי שטבע הלשון מחייב אותו ושהוא משותף לכל העמים.

הזיוף שבחילוף הלשונות, הזיוף הנגרם על ידי תרגום לשון לאומית ללשון שניה אינו הכרח, אלא פרי תקלה לאומית, שיש בה משום אינוס התודעה הלאומית. אצל חכמינו אנו מוצאים יחס שלילי זה אל התרגום. בשעה שתירגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ובשעה שהעתיקו את התורה יוָנית, ­– היו שלושת ימי אפלה. באגדה זו בא לידי גילוי הפחד מפני התרגום, שיש בכוחו להלעיז את נשמת האומה ולעקור את שרשיה הרוחניים. המתרגם לא היה רשאי להגביה קולו יותר מהקורא, כדי שהתרגום לא ייחרת בזכרונו של העם ולא יירש את מקום המקור.

אחד המאוחרים של“ה הקדוש אומר: “רמז גדול אנו מוצאים אצל משה רבינו ע”ה: וירא ה' כי סר לראות. משה רבינו ע”ה ראה היטב, והוא סוד אספקלריה המאירה, כי קָרן אור פניו, פני משה כפני חמה, שהיא תורה אור, וכשנתן לו השי“ת תורה שבכתב, לא היה חושך לפניו, רק שכל בהיר מלא דעה והבין מעצמו תורה שבע”פ. וזהו: סר לראות. סר ­– ראשי תיבות סוד, רמז. סוד הוא דבר גדול: מעשה בראשית ורמז הוא דבר קטן: הויות דאביי ורבא. תורה שבכתב היא לשון קודש ותורה שבעל פה ­– תרגום המתקרב ללשון קודש, וזהו סוד שניב מקרא ואחד תרגום. ו“במחשכים הושיבני” ­– זה תלמוד בבלי, הוא התרגום, אבל ארץ ישראל במעלתה ­– סוד לשון קודש, והעולם נברא בלשון הקודש".

מה היה יחס העם אל לשון הקודש ולשון התרגום? בתקופת התלמוד התחילה שקיעתה של הלשון העברית בתור לשון הדיבור ובחיי העם נשתלטה הלשון הארמית, אבל גם אחרי שנכרתה העברית מפי העם לא חדלה מהיות לשון־קודש לכל העם ולשון של יצירה חיה לחכמי ישראל. סימן מובהק לחיוניותה של הלשון העברית היא לשון המשנה. לשון זו שלא היתה אלא המשך התפתחותה של לשון המקרא, הבהיקה ביפיה ועשירותה, בעוז דייקנותה וחן־עממיותה דוקא בתקופת החורבן, כשנפסק הקיום המדיני העצמאי של ישראל וכשהארמית השתלטה בחיי היהדות.

גם בתקופת ימי הבינים פרחי הלשון העברית. יותר מאלף שנים אחרי ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל קמו לישראל על אדמת ספרד משוררים נשגבים כרבי יהודה הלוי, רשב“ג, ר' שמואל הנגיד, אברהם ומשה אבן עזרא. היסוד החילוני שבשירת ספרד, שירי היין, האהבה והידידות מעידים יותר מכל שירי הקודש וספרות הפילוסופיה של חיוניותה של העברית. חקירת־הלשון על ידי אדירי בלשנינו ר' סעדיה גאון, ר' מנחם בן סרוק, ר' יונה אבן ג’נאח, ר' יהודה חיוג', הראב”ע, הקמחיים ואחרים לא היתה חיטוט באבק העבר בלבד, אלא הנחת יסודות וקביעת חוקים ללשון של שימוש ספרותי ומדעי. אפילו פייטני ימי הבינים, שרבים מהם פרצו את כל גדרי הלשון לא היו אלא נושאי התחיה הלשונית, כי שאפו להרחיב את הלשון, לגַמֵשׁ את צורותיה בהתאם לרוח זמנם.

במשך קיומה של האומה הישראלית לא נותקה אף לרגע שלשלת הזהב של חיי הלשון העברית. גם בתקופות־הדמדומים, כשלשונות הנכר ירשו את מקומה בחיי העם ובספרות, היתה הלשון העברית הכוח הגואל היחידי, שהציל מכליה את תרבות ישראל, שנוצרה בלשונות נכר; רק בלבושה העברי נשתמרה יצירת־ישראל לדורות.

עזיבת הלשון העברית ­– אומר ביאליק ­– גרמה לא רק לאבדן יצירות, אלא גם לאבדן חלקים שלמים של האומה. והיהודים באלכסנדריה של מצרים יוֹכיחו. תרגום השבעים שנעשה באמת בשביל היהודים עצמם, היה כולו משובש, מפני שהמתרגמים כבר נתרחקו מן המקור ולא ידעוהו. גם פילון עצמו לא היה בקי בלשון העברית. וכך הלכה היהדות האלכסנדרונית לאיבוד ורק משום שנקרעה מעל לשונה.

דומה לזה אנו רואים גם בתקופה הספרדית. כשהרגישו חכמי הדור בסכנה החדשה הצפויה ללשון העברית מצד הלשון הערבית, ביקשו לתרגם לעברית את ר' סעדיה גאון. ספר אדיר־מחשבה, כמו למשל “מקור חיים” לרשב"ג שנתחבר רומית ושהיתה לו השפעה עצומה על הפילוסופיה הנוצרית של ימי הבינים, לא היתה לו שום השפעה על המחשבה העברית. וכך אנו רואים, שהחוק הטבעי עשה את שלו, מה שניתרגם עברית ניצל משיני הכליון ונשתמר לדורות ומה שלא הורק אל הכלי העברי לא היתה לו השפעה בחיי היהדות.

---

עברית ואידית

מאת

אברהם לוינסון

פרוצס ההשתלטות של לשון חדשה בחיי העם היה מביא את האינטליגנציה העברית לידי תגובה נמרצה, לידי ריב־לשונות. התנגדות זו היתה מקבל ע“פ רוב צורה של אלטרנטיבה: עברית או לשון המדינה. “בארץ ישראל לשון סורסי (ארמית) למה? או לשון קודש או לשון יוונית”. בּבבל לשון ארמי למה? או לשון קודש או לשון פרסי” (שהיתה בתקופת התלמוד לשון־המדינה בבבל). קיצוניות זו היתה מוצדקה מבחינה פסיכולוגית, כי קנאי העברית בחרו בלשון המדינה הנייטרלית מהדיאלקט היהודי החדש, שהעמיד בסכנה את קיום הלשון העברית.

גם בתקופתנו זו שבאה לאחר ועידת צ’רנוביץ, התחדדה ברוסיה מלחמת השפות מן המחנה הציוני ומתנגדי הציונית וקיבלה ביטוי אלטרנטיבי: עברית או רוסית. לאידישיזם הקיצוני קדמה בציבוריות היהודית תקופת־בינים של אידית עממית־רומנטית מיסודם של מנדלי ושלום־עליכם. הציונות סייעה להתפתחותה והפצתה של האידית יותר מכל עסקניה שבמחנה האידישאי. בתקופה זו נתגבשה גם המגמה לבנות את התרבות הישראלית על יסוד של דואליזם לשוני לאומי. ביסוד הביסוס האידיאולוגי של הדו־לשוניות הלאומית היתה מונחת השקפת הקדמונים: “כבר אברהם היה מדבר ארמית באור־כשדים והיתה לו העברית לשון מיוחדת, לשון הקודש והארמית ­– לשון חול”. (ר' יהודה הלוי, “הכוזרי” מאמר ב').

את הרעיון הזה הרחיב וחיזק מ. י. ברדיצ’בסקי. מתוך בירור הסגולות הלשוניות של שתי השפות השמיות בא מ. י. ברדיצ’בסקי לידי מסקנה, שאנו ­– “עברים וארמים בלשוננו”. לא שנים מקרא ואחד תרגום, אלא שנים תרגום ואחד מקרא. שתי לשונות לעמנו לשני שימושים שונים, וה“יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא” יותר קרוב ללב העם מ“גדול ה' ומהולל מאוד”…

ברדיצ’בסקי הוא הראשון בין סופרינו הלאומיים שהרים את שניות הלשון למדרגה של עיקר. אסון היסטורי הפך ב. הרומנטיקון לגזרה הסטורית. אחדות ההכרה הלאומית מתחלקת לשתי רשויות. שר־האומה משתמש בשני כתרים: אחד לשבת ואחד לימות־החול. באותה דיאלקטיקה פיוטית רואה ברדיצ’בסקי גם בנפש ישראל שבזמננו שתי רשויות: עברית ואידית. “בלשון עבר וספרותה ­– אומר ברדיצ’בסקי ­– דבר לנו עם ערכי הדורות וגלגולי הדורות, לנו לרוב דבר עם האישים הגדולים ויוצרי המחשבה והספר, עם היחידים ושארית הנשמה של היחידים; ובלשון היהודית וספרותה לנו עסק עִם העָם הפשוט, שברא בשפה הגרמנית ושהטביע בו את רוחו…”

השקפה זו נעשתה בהיסח הדעת מקום־מקלט לכל מבקשי פשרה בשאלת הלשונות שלנו. אבל הראשון שביטל את תורת־השניות היה ברדיצ’בסקי בעצמו שכפר… באידית.

“לא רק שניות של לשונות לנו, עברית וארמית, עברית ויהודית, לנו גם שניות ביהודית גופא”. האחת היא הלשון האידית הפשוטה, העממית, שאין לה חלק ונחלה בספרות והשניה היא הלשון הספרותית האידית־גרמנית־עברית, “האומרת להתרומם על עצמה ושתפסיק עם זה את החוטים המקשרים אותה לעם”. ברדיצ’בסקי מודה לשם איפא באידית המדוברת וכופר באידית הספרותית המודרנית. אבל כלום כדאי הוא לשם אידית מקוצצת זוּ לחדש תורה שלמה של שניות לשונית? ואם כפירה באחדות הלשון, מדוע דוקא כפר ולא רבוי של לשונות?

שנים מקרא ואחד תרגום ­– היתה התחלת חורבננו. מרום פסגתו של חורבננו ­– הוא שנים תרגום ואחד מקרא. האידיאל הלאומי שלנו הוא ­– מקרא בּלי תרגום. אנו סובלים את התרגום כל זמן שהוא הכרחי, אבל בתנאי שבּעל־התרגום לא יגביה קולו יותר מן הקורא.

---

אנטי־אידישיזם קיצוני

מאת

אברהם לוינסון

אחרי ועידת צ’רנוביץ התלקחה כאמור מלחמת־הלשונות בכל עוז חריפותה. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנות קיומה היתה הלשון העברית מטרה לחיצי זלזול וביטול מצד המחנה האידישאי ובאותה מידה השפיל גם המחנה העברי את הלשון האידית. האנטי־אידישיזם בצורת גילוייו השטחיות היה טבעי ומובן, אבל יותר משחיזק את כוחה של העברית סייע לביצור עמדותיה של התנועה האידישאית. ההתנגדות לאידית התגלתה לא במערכת נימוקים הגיוניים ומדעיים, אלא בתגובה נפשית, שנגרמה במקצת ע"י צורת־ההתקפה המלעיבה של ספרות־הפולמוס האידישאית.

מהסוג הראשון של נימוקי האנטי־אידישאים הקיצוניים היו ההוכחות הרגשיות שהיו ספוגות רוח קנאה נלהבה לשפת הקודש וזלזול בלשון־ההדיוטות, שבאה לרשת את מקום גברתה. זיווג המלים: “גברת” ו“שפחה” נעשה ל“שם־דבר” בספרות הפובליציסטית של אותה תקופה. לעומת הלשון העברית המקורית הוצגה האידית כלשון נלעגת, שפה מקולקלת ומשובשת, “ז’רגון”, זמורת־זר, “עברי־טייטש” “דיאלקט אשכנזי על טהרת ברדיצוב”, בליל לשונות זרות ללא דקדוק וללא מקוריות לשונית. אפילו אחד־העם, שהרגיש בזרותו של השם “ז’רגון” ביחס לאידית (עפ"ד, “שלילת הגלות”, כרך ד') ביקש נימוקים, כדי להצדיק את השימוש בשם המאוס הזה.

רוב הנימוקים האלה נתבטלו כבר בזמנם, אף על פי שהד קולם עולה גם עתה בחוגי המתבוללים. עכשיו לא יפסול אדם את האידית בתור לשון בגלל מוצאה מה“מיטל־הויך־דויטש”. ריבוי היסודות הזרים בלשון, עניות אוצר־המלים וחוסר הדקדוק ­– כל אלה מעידים על צעירותה של האידית, אבל אינם פוסלים את ערכה בתור לשון.

פחות ממנו היה מבוסס הנימוּק השני של מתנגדי־האידית הקיצונים ­– דלותה קלישותה של התרבות שנוצרה באידית. הספרות האידית ­– אמרו הללו ­– היא ספרות של “שיחת קרנות, חכמה קונטרסית, יצירות קיקיוניות”. אידית אינה מסוגלה לשירה לירית, למחשבה לאומית, לפרובלימות עוֹלמיות. לא נוצרה האידית אלא לשמש צרכי יום־יום של המוני העם וזהו גם תפקידה של ספרותה. אף נימוק זה נתבדה ונתבטל מעצמו עם התפתחותה המהירה של הספרות האידית.

הנימוק השלישי ­– היותר נפוץ והיותר הגיוני למראית עין ­– היה הפחד מפני הסכנה הצפויה לעברית מצד האידית. אם אין אפשרות להשליט כיום בחיים את הלשון העברית, מוטב שנשתמש “לפי שעה” בשפת המדינה, שהיא פחות מסוכנה לקיומנו מהאידית. עברית או רוסית! זוהי הסיסמה שהוכרזה אז בקול זועה במחנה העברים הקיצוניים.

סיסמה זו נקראה על ידי המחנה האידישאי בשם: “התבוללות ציונית”. ואמנם תוצאותיה המעשיות של הכרזת־סיסמה זוּ אישרו במקצת את צדקת הערכתם של מתנגדינו למרות הפרדוקסליות שבה. סיסמה זוּ נהפכה לאמתלה אידיאולוגית, שבאה להצדיק את השימוש בלשון המדינה בדיבור ובמעשה. למעשה הוקצע לעברית מקום צר בחגיגות ובהפגנות חיצוניות ובחיים נשתלטה לשון המדינה. הלשון הרוסית (ובימינו ­– לשון כל המדינות) נהפכה לשפת הדיבור של האינטליגנציה הציונית. הקיצוניים שבעברים בחרו למטרת התקפתם לא את הצד השלילי של האידית, אלא דוקא את החיוב שבה, את ערכה המלאים של האידית, המשמשת גורם מבדיל ומבַדֵד, מחיצה לאומית נוספת, תריס חדש בפני ההשפעות המטמיעות של הגולה. שלילת האידית בשל אפשרויותיה הלאומיות היא אנטי־לאומית. אנו כופרים ביחודה הלאומי של האידית, לא מפני שהיא באה לרשת את מקום העברית, אלא להיפך, מפני שאין בכוחה להחזיק¹ מעמד בתנאי הגולה ולהתקיים בתור לשון־יהודים. קיומה של האידית תלוי לא ברצוננו, לא במאמצנו הלאומי, אלא בתנאי החיים המיוחדים של הגולה, שבתוקף חוק היסטורי הכריתו ומכריתים את לשונות־הגולה מפינו. כל זמן שהאידית קיימת וממלאה ­– בין שאר הגורמים החיוביים ­– את תפקיד ההגנה והשמירה הלאומית, חובת היהדות היא לקבוע לה את מקומה הראוי בחיינו.

אבל אין זה מתפקידה של התנועה העברית. תנועתנו איננה שוללת את האידית; היא מחייבת את העברית. פניה מכֻוָנים כלפי עבודת־הגשמה חיובית בשדה פעולתה הטבעי, והיא: בנין התרבות העברית והקמת האומה העברית.

---

מתנגדי העברית ונימוקיהם

מאת

אברהם לוינסון

מלחמת־הלשונות בישראל, הנמשכת קרוב לשלושים שנים טרם נגמרה; להיפך, מלחמה זו, אם כי בצורה אחרת ובהרכב חדש של הכוחות הציבוריים הלוחמים, עדיין נמשכת ועתידה להתגבר עם התפשטות התנועה העברית בישראל. עובדה זוּ מחייבת אותנו לקבוע יחס ברור ואביקטיבי אל שאלת הלשונות.

הטענה הראשונה של מחנה האידישאים היא: הלשון העברית מתה. הרוב המכריע של העם איננו מדבר עברית ואיננו יוצר עברית או בלשון הקלסיקון של האידישיזם: “האידית נלחמת מלחמה קשה בעד קיומה, אבל העברית ­– מתה זה כבר. אידית­ ­– היא יער רך הצומח בנוה מדבר, הוא צומח ומכה שרשים, אף על פּי שֶׁבֶּדְוִים יהודיים וזרים מבָרים רבים משטחיו, אבל העברית ­– בתור לשון ­– היא בית־עולם, ובבית עולם אין לקוות עוד לחיים” (ד"ר ח. ז’יטלובסקי). הלשון העברית גנוזה וכלואה בספרים ואין לה זיקה לחיים. העברית היא שפת העבר ההיסטורי שאין לו חזרה. העברית בחיים ובחינוך היא בלתי טבעית, וממילא גם בלתי פדגוגית. החיאת הלשון העברית היא דבר מלאכותי. מה שאין כן הלשון האידית, לשון הרחוב והשוק, שאינה זקוקה לטיפול וטיפוח, החיה ומתפתחת מעצמה, בכח עממיותה הקיבוצי.

אבל עצם המושגים טבעיות ומלאכותיות טעונים הגדרה מדויקת. שבטי הכושים באפריקה ועמי־הפרא של איי־הצפון ודאי שהם חיים חיים יותר טבעיים מעמי אירופה. לשוֹנות העמים הפרימיטיביים בעולם הן ודאי יותר טבעיות ויותר קלות מלשונות העמים בני־התרבות. ואף על פי כן אין קלות זו וטבעיות זו משמשות אידיאל לאנושיות. אבן הבוחן הוא: לא טבעיות ומלאכותיות, אלא פראוּת ותרבות. אין מושגי תועלתיות חלים בכלל על חיים לאומיים. הימיר עם את לשונו בלשון אחרת מפני קלותה? היחליף גוי את מדבר־מולדתו בנאות נכר? הלשון היותר קלה בעולם היא ­­– האֶספֶּרנטוֹ, אבל היימצא עם שיאמצנה ללשון לאומית?

כי מהי טבעיותה של לשון? לא רק שיח שפתים, אלא גם סוד שיח הנשמה, מן השפה ולפנים. כח החדירה לפני ולפנים, אל נבכי נשמת האומה. טבעיות של אויר המרחף לא רק על פני השטח, אלא חודר אל תהומי־תהומות. היכן טבעיותה זו של האידית?

"עדיין הייתי מבין ­– אומר ברנר­ ­– את כל טענות האידישאים, אילו היו ישראל חטיבה אחת, יושב על אדמתו ומדבר דוקא גרמנית ישנה, מסורסת ומעורבבת בלשונות שמיות וסלביות, אז לכל הפחות היה מקום לצעקה: גם אנגלית אינה אלא ז’רגון! ברם עכשיו, כשכולנו נידחים בגיטאות שונים באירופה ובאמריקה ובאסיה ובאפריקה, ולכל גיטו וגיטו יש לו ז’רגון שלו ולילדי הגיטאות שבמערב הנה גם הז’רגון של מנדלי אינו אלא שפה מתה, הרי ברי שאינו יכול להיות לעולם השפה המקשרת ומאחדת את כל אברינו הכתותים ופשיטא שאין רשות לאידית לאמר: אני השפה הלאומית, שפת נשמת האומה, שפת רוח האומה, שפת יצירת האומה ­– "

הטבעיות היהודית ­– במובנה של בעלי האידית ­– היא אילוסיה בחיי המציאות של הגולה. כי ישנה טבעיות יותר גדולה מזו של האידית, טבעיותה של לשון המדינה. אם למלאכותיות, הרי כל הקיום היהודי בגולה טבוע בחותמה. הלאומיים שבמחנה האידישאי הסיחו את דעתם מעיקר־העיקרים של חיי הגלות, כי בגלות הטמיעה היא טבע והיחוד הלשוני הוא בלתי טבעי. הטמיעה, כלומר פרוצס עקירת הלשון תחת השפעת התרבות החילונית של העמים השליטים, אינה מבחינה בין לשונות היהדות וכבר פגעה פגיעה קשה את האידית גם באמריקה גם בארצות אירופה. באמריקה קיימת האידית אצל הדור הצעיר רק באופן מלאכותי, על ידי בית הספר, כי מחוץ לכתליו ­– בבית וברחוב ­– יורשת את מקומה הלשון האנגלית. אבל גם במרכזי היהדות של אירופה המזרחית ניכרת במידה מחרידה התמעטות הדיבור והשימוש בלשון האידית. הטמיעה נוטלת מהאידית את יתרון “טבעיותה” והופכת אותה ל“לשון־קודש”, כלומר לשון הזקוקה לטיפול מלאכותי על ידי בית־הספר.

הטענה השניה של האידישאים ההולכת וחוזרת בנוסחאות שונות היא: האופי הקוֹנסרוַטיבי של הלשון העברית. בו בזמן שהאידית היא דימוקרטית, פרוגרסיבית ומהפכנית, העברית היא ריאקציונית מטבע ברייתה. משחק מלים זה של פרוגרסיביות וריאקציוניות בלשון דורש תשובה ברורה. לשון, כשהיא לעצמה, אינה פרוגרסיבית ואינה ריאקציונית. גם האלמנטים המשמרים גם המתקדמים מדברים בלשון אחת אצל כל אומה ואומה. בנוגע לעמנו, הרי דוקא החוגים הריאקציוניים מיסודה של “האגודה” הם מראשי תומכיה של האידית. לשון בורגנית, קונטר־ריבולוציונית, ­– הלכה זו נתחדשה בבית מדרשה של היבסקציה. שנאה זו לעברית מקורה לא במחשבה פרוגרסיבית, אלא בפסיכוזה של קנאות קיבוצית מטורפת. לשונם של עמוס ומיכה, שעמדו לימין עניים ודלים ורבו ריב יתום ואלמנה מיד עושקיהם, לשון חכמי ישראל, שהרחיבו בתורתם את מוסר הנביאים, לשון אהרן ליברמן, אשר נתנה ב“אמת” ביטוי עברי וראשון לסוציאליות היהודית בחיינו, לשון ספרותנו העברית, שרובה מוקדשת לעוני הממאיר ולדלות המרודה של המוני עמנו ­– לשון זו אינה פּחות פרוגרסיבית מלשונה של “שרה בת טובים” ומשפת ה“עמעס” של קנאי היבסקציה. הלשון העברית ­– טוענים מתנגדינו ­– לא חדרה אל הנקבוביות של חיינו הכלכליים, הסוציאליים, והחברתיים. אין לה רקע סוציאלי, המשמש אחיזה לכל חיי־הרוח. אבל דוקא החזית הסוציאלית היא נקודת המשען של התחיה העברית ומקום התורפה של התנועה האידישאית. חזית סוציאלית זו פירושה: מלחמת השחרור של העם מכבלי השעבוד הגלותי, שינוי יסודי של מבנה עמנו הסוציאלי בארץ ובגולה, השרשת עם בקרקע ובחיי עבודה, חינוך מהפכני לחלוציות, להעפלה ולהגשמה, חידוש החיים על יסודות של שויון וצדק חברתי, בנין מולדת עברית בכח הרצון והקרבן העצמי. ומה אנו רואים מצד שני? חוסר־אונים על פני חזית סוציאלית זרה. אכן, בימי האביב של תנועת השחרור ברוסיה הצארית היה לסוציאליזם היהודי הוד־זוהר של גבוריות מהפכנית, ואם כי הקריב את מיטב קרבנותיו על מזבח זר, רשם פרק של גבורה בספר הישר של תנועת העבודה בגולה. אבל מאז עברו כשלושים שנה, ומה הוא מאזן פעולתו של הסוציאליזם היהודי בגולה? איפה הפרוגנוזה הכלכלית של נביאיו? איפה חזון הפרוליטריזציה אשר חזו מחשבי־הקיצים האנטי־ציוניים? מה הם הכיבושים הכלכליים והמדיניים של העם היהודי העובד? ישראל עומד מדולדל לפני אבוס נשבר בכל רחבי העולם וטובע בים של דלות מרקיבה ומנַוולת, ­– איפה עוגן הישע והגאולה של הרדיקליות האידישאית? ובשעה שעם ישראל בונה את ביתו הלאומי במאמצים לא אנוש ובגבורה שאין על עפר משלה, מה נתנה זו לעם חוץ מהפקעת חזית ונעיצת חרב בגבה?

הטענה השלישית ­– העברית אינה מגינה מפני ההתבוללות.

“השווּ ­– אומר ז’יטלובסקי ­– את תפקיד הספרות העברית והאידית במלחמת העם היהודי בעד קיומו והתפתחותו. מה פעלה העברית? את מי הצילה מזרועות ההתבוללות? איזו עמדות שהיו בסכנה ­– ביצרה? איזו עמדות חדשות כבשה? איזו שכבות שעמדו להבלע בים ההתבוללות ­– הצילה? איזה אלמנטים שכבר התבוללו קשרה שוב עם העם קשר אוביקטיבי?”

יודעים מתנגדינו את האמת ומורדים בה, בהתעלמם מהמחנה הכבד של התנועה העברית בעולם, העומדת כצור איתן בלב ים ההתבוללות, תנועת החינוך העברי, שהקימה דור של רבבות, המחיה בדיבור פיו את הלשון העברית, תנועת החלוציות הממלאה בכוח העבריות את תעודת־הגשמתה, תנועת העבודה הציונית ותנועת הנוער המשתתפות בבנין עמם ומולדתם בכוח ההתחדשות הרוחנית.

לדעת האידישאים, האידית היא התריס היחידי בפני ההתבוללות. אין מן הצורך להדגיש, שהאידישיזם הרדיקלי בגולה החובק זרועות עולם בחלום־גאולתו הסוציאלי, נהפך לנושא הדגל של ההתבוללות האדומה, אבל גם לפי האידישיזם הלאומי מיסודו של ז’יטלובסקי וחבריו, במה עולה כוחה של אידית זו על העברית במלחמתה נגד הטמיעה? כבר הדגשנו, שהאידית מותקפת ביותר על ידי ההתבוללות, משום שחסר לה הכוח הפנימי להדוף את התקפות ההתבוללות, חסרה היא תוכן היסתורי־תרבותי, שיתן לה כובד־משקל ויציבות כלפי חוץ ושישמש גורם של משיכה וכינוס־כוחות כלפי פנים. שהרי האידישיזם הוציא מעולמו הרוחני לא רק את הלשון העברית, אלא גם את התרבות העברית הכרוכה בה. הלשון והתרבות העברית ­– לשתיהן אין חלק ונחלה בחיי היהדות המודרנית. “לכל היותר חוקרים אותה (את העברית) האידישאים, בשם שחוקרים את הלשון הסורית, הרומית והערבית; לכל היותר ­– ניהנים מיפיה כשם שהבלשן ניהנה מיפי היונית או הרומית; לכל היותר ­– ילמדו אותה בבתי הספר, כשם שלומדים שפות אחרות”. (ח. ז’ילובסקי).

הקיצוניים שבאידישאים מרחיקים לכת: התוכן האידישאי החדש מחייב גם צורה חדשה. יש פגם אורגני לאידית: קירבה חיצונית ופנימית לעברית. החיצונית: הכתיב העברי; הפנימית: האוצר המלולי העברי. הקנאים רואים צורך להפריד בין הדבקים הניזונים זה מזה, לבטל את קירבת המשפחה ולשחרר את האידית משעבוד הכתיב העברי, המעורר זיקה נפשית לעברית. והמדע האידישאי ­– ייוואָ בּלעטער כרך V ­– קובע אפילו בדיוק את מספר המלים העבריות הטעונות לימוד בכל מחלקה של בית־ספר (בשנת הלימוד הראשונה ­– 7 מלים, בתשיעית ­– 98 מלים, בסך הכול ­– 455 מילים!) “דִיאֶטה” עברית בשביל הגוף האידישאי של האומה הישראלית, שנקבעה על יסוד של שיטה מדעית, מתוך מושכל ראשון, שאת “כל היסודות העבריים שבלשון האידית ודאי שאי־אפשר ללמוד”!

והתוצאה? בורות ועם־הארצות מחרידה, שנשתלטה ברחוב היהודי. עם־הארצות לשמה, יהירה, מטומטמת, המתקשטת בנוצותיה של ההתבוללות. וכאן ­– נחתם גורלו של האידישיזם. תנועה בלי אידיאל לאומי וסוציאלי, בלי פטוס של מהפכה והגשמה, בלי קדושת־עבר וגבורה ­– סופה להתבטל בפני כוח עוזה של תרבות המדינה השולטת.

---

האידית בספרות העברית

מאת

אברהם לוינסון

במאמרו הידוע “ריב הלשונות” גלל אחד־העם בכל חריפות־מחשבתו את שאלת מהותה ועתידה של הלשון האידית. אין לשון נהפכת ללשון לאומית בכוח טבעיותה, בכח שימושה בדיבור, אלא בזה שהיא כוללת את האוצר הרוחני של האומה שנצטבר במשך דורות. הלשון ההולנדית, למשל, נתעלתה ללשון לאומית מפני זה, שמלבד שימושה בדיבור היא אוצרת בתוכה את כל ערכי־התרבות של העם ההולנדי. להיפך, הדיאלקטים הגרמניים שלא ספגו את מיטב תרבותה של האומה הגרמנית, לא יהפכו לעולם ללשונות לאומיות. לשון לאומית אינה עולה לגדולה על ידי הכרזה, (ועידת צ’רבוניץ) אלא על ידי עבודת כל הדורות השקיעה בה. אין “זיווג שני” נוהג בחיים הלאומיים.

בעצם הכרזת האידית כלשון לאומית רואה אחד־העם סימן מובהק של שקיעתה והשתכחותה. הנימוק הפסיכולוגי של ההכרזה הוא: כל זמן שאיזה דבר קרוב לעיניני, איננו מרגישים בקיומו ומכל שכן שאיננו רואים צורך לרוממו ולשבחו, ורק מאחר שהוא מתרחק מאתנו וצורתו הולכת ומטשטשת, הננו מאדירים אותו בכח דמיוננו. הכנסיה הדתית במערב הוכרזה דוקא בו בזמן שהדת התחילה מתרופפת. גם האידית, כל זמן שהיתה הלשון המדוברת בפי כל יהודי המזרח, לא הולידה אף צל של מחשבה שזוהי לשוננו הלאומית, כי ידע העם להבחין בין שפת החיים והשוק ובין שפת ערכי־התרבות הנצחיים של האומה. ורק בו ברגע “שתנאי החיים התחילו להכרית את האידית מפי העם ובּהרבה מבתי ישראל (ביחוד באותם המקומות, שמשם יוצאת התורה הז’רגונית…) אין קולו נשמע עוד והדור הצעיר אינו משתדל אף להכינו, עתה כשהז’רגון עצמו הולך ופורש מן החיים, הולכת וכהה גם ההרגשה החיה ביחס למקומו וערכו, ועל כן אפשר עתה להסתכל בו דרך אספקלריה “רומנטית” ולקשור לו כתרים שאינם במציאות”.

אחד העם היה הראשון אשר נתן את הביסוס העיוני להשתכחותה של האידית.

גם ח. נ. ביאליק ניבא לאחריתה של האידית. את כוח קיומה ראה ביאליק בחיי־זיווגה עם העברית. כל זמן שצרפו ל“עברי” את ה“טייטש” וזיווגם יחד, יצא ה“עברי־טייטש” והיה לאידית, המקובלת אצל חלק גדול מן האומה. אבל אם יתגרש ה“טייטש” מהעברי, אותה שעה לא יהיה אלא “טייטש” בלבד, שאין לו זיקה לא ל“עברי” ואף לא לאידית. האידית ­– לפי ביאליק ­– היא בחינת “גיורת”. כל זמן שהיא עומדת בצדקתה כרות המואביה ומתדבקת בנעמי העבריה באמת ובתמים, היא רצויה לנו והיא יכולה אפילו לזכות ולהעמיד מקרבה את דויד המלך. אבל משעה שאין היא רוצה להידבק בזרעו של ישראל והיא פורשת לה וחוזרת לארץ מואב, שוב אין לה תקנה להעמיד דויד מקרבה אלא מואבי בלבד" ­– ­– ­–

“באותה שעה, שהלשוֹן העברית נעשתה חיה בארץ ישראל וכלשון חיה היא מתגלית ומופיעה על בימת החיים, ­– באותה שעה נתרופף הרבה מעמדה של האידית וכנגדה נתחזקה הרבה ­– אם מרצוננו או שלא מרצוננו ­– עמדתה של לשון המדינה. וכיוון שהאומה העברית לא תוותר עולמית על הלשון העברית, ומכיוון שמשא של שלוש לשונות הוא דבר שאי־אפשר לאומה, ממילא יוצא ששקיעתה של האידית היא הכרח היסטורי ואין לשנותו ובשביל קיומה של האומה העברית אין לנו אלא להשליט את הלשון העברית. נחמה אחת לי: שתהא לה, ללשון האידית, השארת־נפש על ידי תרגומה ללשון העברית. אבל מה שלא יתורגם הימנה לעברית, אבוד יאבד וזכר לא יהיה לו. שום רצון וכוונה טובה לא יועילו כאן. זהו ­– גזר דין מן השמים”.

דברים מעין אלה על גורל האידית אנו מוצאים אצל א. ד. גורדון:

“לא צריך להעלים עין מזה, כי השפה הז’רגונית בין כך וכך הולכת ומתה ולא יועילו לה כל הלחשים והקמיעות, התקיעות והתרועות של חובבי שפה אידית, “אידישיסטים” בלע”ז. רק עיוור או מי שעוצם עינו בכוונה לא יראה את זה. את מקומה הולכת ויורשת שפת הארץ. הדור הצעיר מדבר יותר ויותר רוסית, פולנית, גרמנית וכו'. גם באמריקה ששם לכאורה הלשון הז’רגונית פורחת ­– גם באמריקה הדור השני מדבר אנגלית והז’רגון מתקיים רק הודות לאמיגרנטים המרובים הזורמים ובאים מהארצות אשר ההשכלה האירופית עוד לא חדרה לשם לתוך כל שדרות העם היהודי. (הדברים נכתבו לפני המלחמה העולמית ובינתים נפסקה ההגירה והנבואה המרה הולכת ומתקיימת). מלחמתם של האידישיסטים בעברית אינה אלא מין “תמות נפשי עם פלשתים”.

מענינת ומקורית היא השקפתו של נחמן סירקין על היחס שבין העבריות והאידישיזם. את ערך האידישיזם מצמצם אף סירקין בתחום היצירה העממית. האידישיזם בא לעולמנו מתוך מגמות תועלתיות, לשם מטרות מעשיות, בתור אמצעי להפצת קולטורה, השכלה המונית, אירגון הפרוֹלטריון במלחמת קיומו וכו', ובמשלחתו זו הצליח. אבל תקופה זו נסתיימה והתחילה תקופה חדשה של ספרות ותרבות לאומית, שאינה משועבדת למטרות מעשיות. אמנם, יש והאידישיזם מתפרץ לכבוש גם בתקופה זו מקום בראש, אבל קצרה ידו לבצע את חפצו. האידישיזם אינו יכול לרוות את צמאון העם לרוח, לעיון, להתרוממות. ואם ההמון היה עד עתה מגשש באפלה והאמין בתמימותו, שהשפה העברית היא שפה ריאקציונית, משום שהיא מצויה אצל הגבירים וה“בעלי־בתים” יותר מאצל העניים, בא האידישיזם בעצמו ובמפעלו התרבותי הרס את מזבח אלילו והוליד את העבריות.

האידישיזם מפנה דרך לעבריות ­– זוהי נקודת המרכז של השקפת סירקין. “יש גבול ­–אומר סירקין ­– לאידישיזם, שאותו לא יכול לעבור; יש נקודת גובה בהתפתחותו, שממעל לו ­– או שהאידישיזם מוכרח להתרוקן מכל תוכן או שהוא בעצמו מוליד את העבריות. כשהאידישיזם פוסק להיות אמצעי קולטורי ושואף להתרומם למטרה בפני עצמה, כשהוא מתקרב לנקודה היותר גבוהה בהתפתחותו וניצב על מפתן של יצירה אמנותית טהורה, עוד מעט ומרחב של קולטורה לאומית ישתרע לפניו ­– והנה הוא חוזר בתשובה, חוגר את כל כוחו ונהפך לעבריות, בהכרה ובחיים.” אמנם, לא כל אידישיזם מפנה את דרכו לעבריות; לסלילת דרך זו נחוצה מלחמה ציבורית קשה ומאמצים כבירים בשדה התרבות והחינוך, אבל ברי לו, לסירקין, ש“כל אידית שאין עמה עבריות ­– סופה להתרוקן מכל תוכן ולהיבטל תכלית ביטול בחיי הנצח של התרבות הלאומית”.

בשאלת עתידה של הלשון האידית נשתמרה בספרותנו ההשקפה היסודית של אחד־העם. הסופרים המאוחרים חידשו את בירור השאלה על ידי נימוקים חדשים, שאין בהם משום שינוי יסודי של השקפת אחד־העם. בספרו “גולה ונכר” עומד ד“ר יחזקאל קויפמן בהרחבה על שאלת עתידה של האידית. האידית ­– אומר ד”ר קויפמן ­– איננה בת־קיים. העם המדבר אידית הוא מפולג־לשון, ופילוג זה עתיד לקצר את ימיה של האידית המדוברת. לשון הגיטו אינה שלטת לעולם שלטון יחיד. היא מוכרחת להקצות מקום ללשון הסביבה. אצל כל עם רק יושבי־הגבול נזקקים לשתי לשונות. אבל העם היהודי הוא כולו “יושב־גבול” ובזה הוא שונה מכל עם בעולם. ומפני פילוג־לשון זה עתידה האידית להשתכח. בתור לשון גלותית ­– דינה ככל הלשונות שנוצרו מתוך ההתבוללות החצאית, הגיטאית. האידית אינה לשון לאומית לא מפני שאין לה עבר, אלא מפני שאין לה עתיד. השתכחותה אינה אסון, אלא קיצה הטבעי של האידית. לא מיתתה היא מקרה, אלא אריכות ימיה. היא לשון שעה ומטעם זה איננה לשון לאומית.

השתכחותה של האידית הכרחית גם מטעם שני והוא: הסקולריזציה של החיים הדתיים והתרבות הדתית של העם.

הפרידו הדתי והסוציאלי שבין היהודים ושכניהם ­– הוא ששמר על הלשונות הגיטאיות מטמיעה. מאותה שעה שנתערערה המחיצה הדתית ובמקום הפירוד הסוציאלי באה השאיפה לאחדות סוציאלית והתחילה הדבקות בתרבויות נכר ­– נשבר כוח הקיום של הלשון הגיטאית, שהופקרה לכוחות ההרס של ההתבוללות. המעבר מהחיים והתרבות הדתיים של העם לתרבות־חול הביא אמנם לפריחת הלשון והתרבות האידית, החילונית והרדיקלית, אבל דוקא חילוניות זו ורדיקליות זו המבוססת על התפרדות היהדות הדתית, תסייע לכליונה המהיר של האידית.

המעבר לתרבות־חול שם קץ לחזיון שני המלווה את חיי היהודים בגולה והוא ­– יצירת הדיאלקטים היהודיים בארצות הגולה. הסיבה הראשית של צמיחת הדיאלקטים היא לא יחוד גזעי, משקי, תרבותי או טריטוריאלי, אלא היחוד הדתי (מ. מיזֶס). עם תקופת האמנסיפציה הולך ובטל הפירוד הדתי־סוציאלי שהיה קיים בין היהודים וסביבתם. לשונות הגויים הולכות וכובשות מקום בחיי היהודים בתור לשונות־תרבות משותפות, מבלי להשאיר מקום ללשון גלותית. מאידך גיסא חיי היהודים כשלעצמם ­– קצר כוחם לפרנס לשון דיבור גלותית לא בצורת דיאלקט של לשון הארץ ולא בצורת לשון יהודית מיוחדת. האידית היא, איפה, הדיאלקט היהודי האחרון בגולה. היא תשתכח מישראל לא מפני שדיאלקט אחר ידחק את רגליה, אלא מפני שהדבקות התרבותית בעמי הארץ תקפח את קיומה.

---

ירידת האידית בגולה

מאת

אברהם לוינסון

שקיעת האידית בגולה מוצאת את אישורה בעובדות ומספרים. הלשון האידית נוצרה כידוע בגרמניה בין המאה ה XIII וה XV והיתה שפת הדיבור היחידה של כל יהודי אירופה עד סוף המאה הXVIII, חוץ מן היהודים הספרדיים בצרפת, באנגליה, בהולנדיה ובאיטליה. היהודים שמרו בקנאות יתרה על האידית. האידית דחקה אפילו את הלשון העברית שנצטמצמה בתחומי הדת והתעודות המשפטיות והמסחריות. שפת המדינה היתה מותרת רק במידה שהיתה נחוצה למסחר. האידית היתה קיימת בתור “מוישֶׁל”, כלומר בתור לשון גרמנית משובשת, עד דור ההשכלה. ההשכלה הברלינאית קידשה מלחמה על לשון זו שהיתה בעיני המשכילים לשון נלעגת. האמנסיפציה, הקשר התרבותי והמסחרי של היהודים עם יושבי הארץ, התרבות הגבוהה של פּרוסיה והנהגת חובת־הלימוד הכללית בבתי־הספר ­– כל אלה גרמו שהלשון הגרמנית דחתה את האידית. שינוי־לשון זה נסתיים בגרמניה המערבית והתיכונית במחצית הראשונה של המאה ה XIX ובגרמניה המזרחית, כעבור עשרות שנים מועטות, עד שהאידית חדלה מהתקיים בגרמניה בתור לשון־דבור. במאה התשע עשרה פסקו היהודים לדבר בלשונותיהם ­– אידית ושפניולית ­– גם בצרפת, בהולנדיה, באנגליה, באיטליה ובהונגריה.

לעומת זאת נשתמרה האידית בארצות אירופה המזרחית. בפולין הרוסית חדלה הלשון הפולנית מהיות שפת המדינה והשפעתה לא היתה מספיקה כדי לבולל את היהודים. רוסיה הגדולה סגרה את ארצה בפני היהודים וממילא לא יכלה להשפיע עליהם השפעת לשון. רוסיה הדרומית, הלבנה וליטא היו גלילות מעטי־תרבות. גורמים מדיניים, סוציאליים ותרבותיים סייעו להתפשטותה של האידית. מלחמת שתי התרבויות הסלביות בפולין חיזקו את מעמדה של האידית שעמדה מחוץ למלחמה זו. השתתפות היהודים בתנועת השיחרור הרוסית בשנת 1905 הולידה את הצורך להפיץ את האידיאות הסוציאליות החדשות בלשון מובנת להמוני העם; קרוב לאותה תקופה התחילה גם פריחת הספרות והעתונות האידית. כל אלה סייעו להתפתחותה המהירה של האידית.

לפי מפקד־העם ברוסיה הצארית בשנת 1897 רשמו 96.9 אחוז יהודים את האידית בתור לשון לאומית ורק 3.1 אחוז ­– רשמו רוסית, פולנית ושפות אחרות. בתחום המושב עלה אחוז מדברי אידית עד 98 אחוז ומחוץ לתחום ­– עד 80.4 אחוז.

אחרי המלחמה העולמית והמהפכה הבולשבית ירדה הלשון האידית ברוסיה המועצתית. ירידה זו מתמיהה ביותר לאור העובדה, שהאידית נהנית בברית־הריפובליקות מזכויות פומביות ומוּכרה רשמית בתור לשון־היהודים הלאומית, בעוד שהלשון העברית אסורה בתור לשון הוראה והיא נרדפת על ידי הממשלה. ירידת האידית נגרמה על ידי השויון האזרחי, ביטול תחום המושב, הפיזור בכל רחבי המדינה והרדיקליזציה של הפּועל והנוער היהודי. על פי המפקד הרוסי משנת 1926 דיברו אידית:

ברוסיה הלבנה ­– 90.1 אחוז

באוקריינה ­– 76.1 אחוז

ברוסיה המרכזית ­– 48.1 אחוז

ברוסיה האסיאטית ­­– 35.6 אחוז

בכל ברית המועצות ­– 70.7 אחוז

המספרים האלה מעידים על ירידה ניכרת של הלשון האידית: בשטח תחום המושב ירד האחוז מ־98 אחוז עד 90.1 אחוז ברוסיה הלבנה ועד 76.1 אחוז באוקראינה.

פרוצס הירידה מתלווה בתופעות אפיניות:

1) חילוף האידית בלשון המדינה מתקדם ביותר בקרב מעמד הפועלים. הפרולטריזציה המוגברת של המוני היהודים ברוסיה תחיש מן ההכרח את ירידת הלשון. לפי המספרים הסטטיסטיים של ד"ר א. רופין, מדברים אידית בגלילות חרושת המכרות, שבהם עסוקים הרבה פועלים יהודיים, 58.7 אחוז גברים בגיל מ־35 עד 39 שנים, בעוד שבגלילות מעטי התעשיה מדברים אידית ­– 77.8 אחוז. המספרים האלה מאשרים את העובדה, שהפועל היהודי נהפך ­– לרגלי תנאי עבודתו וחייו ­– לנושא ההתבוללות הלשונית ברוסיה המועצתית.

2) הדיבור האידי הולך ופוחת מגיל קשיש לגיל צעיר. בין זקנים בני 65 מדברים אידית 97.3 אחוז בגלילות פולסיה ו־82.7 אחוז בגליל דניפרוֹפטרובסק, בעוד שבין גברים בני 25–29 שנים מדברים אידית 84 אחוז בגלילות פולסיה ו־48.6 אחוז ­– בגליל דנפרופטרוֹבסק.

גם מספרים אלה מוכיחים, שעם הסתלקות הדור הישן הקשור לאידית, תגדל מאד ירידת הלשוֹן.

3) במדה שתתרבה נדידת היהודים מגלילות תחום המושב הקודם אל פנים רוסיה, תגדל ירידת הלשון.

גם בארץ פולין ניכרת הירידה המהירה של האידית. במפקד העם משנת 1921 שבו נקבעה הלאומיות על יסוד לשון הדיבור ­– נרשמו מ־2,771,949 יהודים בתור:

פולנים ­– 25.5 אחוז (בני דת משה)

יהודים ­– 73.8 אחוז

רותנים ­– 0.1 אחוז

יתר הלאומים ­– 0.6 אחוז

100.0 אחוז

יותר מרבע יהודי־פּולין נמנו איפא על הלאומיות הפולנית.

החומר הסטטיסטי של מפקד העם משנת 1932 טרם עובד עד עכשיו. אבל יש יסוד להניח, שמספר היהודים שציינו אידית בתור לשון־אם הופחת במדת־מה כלפי מספרם בשנת 1921.

בצ’כוסלובקיה ציינו במפקד העם משנת 1921 ­– 354,342 יהודים את לאומיותם בתור:

יהודים ­– 51.0%

צ’כוסלובקים ­­– 20.7%

גרמנים ­ – 14.9%

הונגרים ­– 8.3%

נתיני חו"ל ­– 5.0%

רוסים ­ – 1.1%

חצי כל יהודי צ’יכוסלובקיה נתיחש איפא על עמים זרים. מתוך הסטטיסטיקה של תלמידי בתי הספר בשנת 24­–1923 רואים אנו, כי ברוסיה הקרפטית שיהודיה עדיין אדוקים­ ­– נמנים 98.9% של ילדים על הלאומית היהודית, בעוד שבסלובקיה מספרם מגיע עד 62.8% ובבוהמיה ושלזיה ­– רק 31.9%.

קטסטרופלי הוא המצב בהונגריה, שבה שלטה האידית בתור לשון דיבור עד אמצע המאה ה־XIX. במפקד שנת 1900 ציינו היהודים בתור שפת־אמם:

הונגרית ­– 70.3%

גרמנית ­ – 25.5%

סלובקית ­– 1.1%

רומנית ­ – 0.5%

רותנית ­ – 1.2%

קרואטית ­– 0.9%

יתר הלשונות ­– 0.5%

100.0%

זאת אומרת, שאף יהודי אחד לא רשם את האידית בתור שפת־אמו. האידית חלפה כליל והיהודים קבלו את לשון האומה השלטת, כפי שמעידים המספרים של מפקד שנת 1910, שבו ציינו 95.2% יהודים את ההונגרית בתור שפת אמם ו־4% ­– גרמנית.

גם בארצות הברית ניכרים סימני ירידת האידית. במדינה זו ובשאר המדינות של אמריקה הצפונית והדרומית היתה האידית שלטת בקרב יוצאי אירופה רק בדור הראשון של המהגרים, הדור השני מדבר בצד שפת המדינה (אנגלית וספרדית) גם אידית. הדור השלישי מדבר רק בשפת המדינה ועוזב את האידית.

במפקד 1920 ציינו מ־3,400,000 יהודים שבארצות הברית רק 1,093,000 יהודית את האידית בתור שפה־אמם, ז. א. 32.1% מהמספר הכללי.

בשנת 1930 ציינו מ־4,400,000 יהודים שבארצות הברית ­– רק 1,223,000 יהודים את האידית בתור שפת אמם, ז. א. ­– 27.8% מהמספר הכללי.

המספר המחלט של דוברי אידית עלה אמנם במשך 10 השנים לרגלי ההגירה, אבל האחוז ירד ב 4.8%.

בכל הסטטיסטיקות האלו אין גם לשכוח, שאת מושג “הכרת שפה בתור שפת אם” אין לזהות עם מושג “השימוש בדיבור” ושבכלל מספר היהודים המדברים בשפה הוא פחות ממספר אלה המציינים אותה בתור שפת אם מתוך נימוקים לאומיים.

---

הלשון השפניולית ועתידה

מאת

אברהם לוינסון

לשון הגולה השניה שבה משתמשים המוני עמנו במשך יותר מארבע מאות שנים בתור שפת דיבור חיה היא – אחרי האידית – הלשון השפניולית או ה“לַדינו”. לשון זו היא עד היום שפת הדיבור החי של היהודים הספרדיים, כלומר צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש עשרה. הלשון השפניולית היא במהותה הלשון הספרדית העתיקה, שקלטה לתוכה יסודות עבריים ובמשך דורות של התפתחות גם יסודות הלשונות של הארצות האירופיות, שבהן קבעו את מושבם היהודים הגולים. הלשון השפניולית נדפסת באותיות עבריות (כתב רש"י); הכותרות של הספרים והמאמרים באותיות מרובעות; באיטליה ובהולנדיה – באותיות רומיות. מספר היהודים המדברים שפניולית מגיע עד 400 אלף. הדיבור בלשון השפניולית נפוץ בארצות תורכיה, בולגריה, יוגוסלביה, יון, רומניה הישנה, ארצות אפריקה הצפונית (מרוקו, טוניס, טריפולי) וארץ־ישראל.

גולי־ספרד שעזבו את ארץ־הזדון הקטולית מתוך רגשי איבה נצחת לרודפיהם ושנשבעו לבלי לשוב אליה עולמית, שמו אל תוך תרמיל־נדודיהם הלאומי גם את הלשון שבה נכתבו פקודות האינקויזיציה. התפתחותה של לשון־הגולה החדשה הלכה בדרך הכבושה אשר התוו לה חוקי־הגלות הנצחיים: היהודים אצלו על שפתם החדשה מרוחם, התאימו את צורותיה ומליה לטעם היהודי, החדירוה ברוח העבר ההיסטורי והלבישוה בלבוש עברי. מכאן ואילך – שיתוף גורל מפליא עם אחותה הצעירה והכבודה ממנה – עם האידית. בלשון זו יצרו היהודים הספרדים ספרות רבה, דתית וחילונית. אכן הספרות השפניולית לא התרוממה מעולם למדרגה האמנותית והתרבותית של הספרות האידית: רוב יצירותיה – יצירות עממיות, חיבורים רבניים, ספרי מוסר ודת. מצבה – כמצב האידית, טרם שנוצרה בה הספרות הקלסית. אבל אין לשכוח שהשפניולית היא הלשון העממית, שפת־האם של הספרדים. בלשון זו נדפסת העתונות, המספקת צרכי יום־יום של המוני העם. הלשון השפניולית שמשה בכל התקופות ומשמשת גם עתה תריס בפני ההתבוללות והשפעתה המטמיעה של לשון המדינה. לשון זו משמשת גם גורם של איחוד לשוני ליהדות הספרדית הנפוצה בשלושת חלקי התבל הסמוכים.

ואף על פי כן – לא עצרו היהודים הספרדים כוח להציל את השפניולית מסכנת ההשתכחות. בארצות מושבוֹתיהם של היהודים הספרדים התחילה צוררת את לשונם ודוחקת את רגליה תרבות העמים השוֹלטים. פרוצס זה איננו חדש וכבר בדורות שעברו ניכר רישומו. השפניולית היתה נפוצה בעבר גם בקרב יהודי איטליה, הולנדיה וצרפת, אבל במשך הזמן החליפוה היהודים בלשון המדינה. תופעה זו הולכת ונותנת אותותיה גם במדינות ששרשי השפניולית היו בהן יותר עמוקות ושתרבויותיהן הנוצריות היו יותר ירודות מאלו של איטליה, הולנדיה וצרפת. עוד בשנת 1910 דברו שפניו­ֹלית בגלילות בּוֹסְנִיָה־הִרְצוֹגוֹבינָה מ־8217 ספרדים – 7.886, כלומר 96 אחוז. בבולגריה דברו שפניולית – מ 48.232 ספרדים – 41.920, כלומר 97 אחוז. המספרים האלה הולכים ויורדים. רוח הלאומיות הקיצונית שתקפה את שליטי רוֹב הארצות, הפוליטיקה המלאימה של השלטונות בשדה החינוך והתרבות, חובת־הלימוד בבתי־הספר, – כל אלה גרמו וגורמים לצימצום שדה־התפשטותה של הלשון השפניולית.

הראשונים ביהדות הספרדית שעזבו את השפניולית או השאירוה כשפת דלת העם היו היהודים הסרבּיים. כיום אפשר למצוא ביוגוסלביה קיבוצים ספרדיים שלמים שאיש מהם אינו שומע את שפת אבותיו. הדור הישן שהוא גם השמרני ביותר עדיין משוחח עם הצעירים או עם בני ביתו הפעוטים שפניולית, אבל אין אדם שלא יודה, כי דיאלקט זה חי את שנותיו האחרונות בקיבוץ של 50 אלף יהודים בסרביה.

הוא הדין בבולגריה. גם כאן הולכת השפניולית ומשתכחת ואת מקומה יורשת – חוץ משפת המדינה – הלשון העברית, הכובשת לה דרך בקרב הנוער הלאומי.

ביון העתיקה, בישובים כמו אתונא, קורפו ואחרים – אין, לפי עדותו של ש. יצחקי אף זכר לשפניולית. אבל אפילו בסלוניקי בירת מוקדון, זה מרכז היהדות של יון החדשה, הולכת הלשון ומצטמקת. בעיר זו, שבה נוסד בית הדפוס השפניולי הראשון והופיע העתון השפניולי הראשון בעולם (“איל לוּנאַר”) לפני ששים ושתים שנים, הוצאו לפני שנים 4–3 עתונים יומיים, 3–2 שבועונים ודו־שבועונים רבים. בזמן האחרון פסקו להופיע שני עתונים יומיים מפני התמעטות קהל הקוראים.

בתורכיה – מצב הלשון השפניולית נואש. ממשלת אנגורה השוֹבינית הכריזה חרם על הלשון והביאה לידי תסיסה פנימית בקרב היהודים עצמם, שגרמה גם להתנגשויות קשות בין חסידי־השפניולית ובין מתנגדיה המתבוללים. אפיני הדבר, שלפני חדשים אחדים החליף העתון השפניולי האחרון בתורכיה את כתב הרש"י באותיות רומיות ברוח הריפורמה התורכית.

ירידתה של הלשון השפניולית מדאיגה מאד. ירידה זו גורמת לטשטוש פרצופה הלאומי של היהדות הספרדית. קשה שבעתים ירידה זו, כי אין עמה עליה של הלשון העברית. מלבד בולגריה והעיר סלוניקי קשה להראות בכל שטח היהדות הספרדית על סימני תחיה עברית ועבודה עברית. אבל הירידה העברית, שבאה באשמת העסקנים הציוניים, אינה ממתיקה את גזר דינה של השפה השפניולית, צרתה של העברית שהוזנחה באשמתנו אנו, אינה נחמה לשפת דיבור חיה שהולכת ומשתכחת מפי העם.

---

"למי אני עמל" בספרות האידית

מאת

אברהם לוינסון

שאלת עתידה של האידית שהועמדה בראשונה על ידי הפובליציסטיקה העברית היתה עכשיו גם לנחלת הפובליציסטיקה האידית. האידישאים ששפכו כל חמתם על העבריים, אשר העיזו לדון בשאלה זו, קבעוה עכשיו בעצמם במרכז עולמם הנבוך. נאלמה הנעימה האכסקלוזיבית של האידישאים. סגנונם דומה עתה לסגנון הידוע של שוללי הגולה הקיצוניים ביחס לאידית. אל הספרות האידית התפרצה שאלת־הגלות: “למי אני עמל”? קטעים אחדים מדברי סופרים ועסקנים אידישאים:

שלום אַש.

“איני רוצה להכחיש את הישגיה הגדולים של הספרות האידית בשנים האחרונות, איני רוצה לרפות את הידים ולהטיל פחד, אבל עלינו לתת דין וחשבון לעצמנו על כל הנעשה מסביב. החיים – נגדנו. מדברים על האינטיליגנטון המטיף לאידית ובביתו מדבר הוא עם ילדיו פולנית. וזוהי הטרגדיה. הנה התאונן באזני בא־כוח של מפלגה, שהקריב את חייו על מזבח האידית, כי ילדיו מדברים עמו רק פולנית. זה מראה כמה גדול כוחם של החיים. אידית היתה מין חסידות, מחאת ההמון הפשוט נגד המשכיל. המוני העם הגינו בכל נפשם ובכל מאודם על האידית. אבל המוני העם נרמסו על ידי גייסות השונא. בתי־הספר האידיים מתכלכלים במסירת נפש. צריך לאזור את כל הכוחות, כדי להחזיק מעמד. אם למות – הרי מיתה יפה”. (מדברי ש. אַש בויכוח הספרותי בפן־קלוב היהודי בורשה. “ליטררישה בלטר” 1932 גליון 42.)

נחמן מייזל, עורך ה“ליטררישה בלטר”, המביט באופטימיות על עתידה של התרבות האידית, כותב:

“למרות המצב הקשה שבו נתונה עבודת התרבות האידית במדינה זו או אחרת, עם כל הדכאון הכלכלי, מתנהלת בכל זאת העבודה במקצועות שונים של התרבות האידית. נמשכת התאבקות־הגבורה לקיים את עמדות ביה”ס האידי, התיאטרון האידי, העתונות האידית שנכבשו בעמל רב. מרץ המונים כביר מושקע, אבל ההתאמצות אינה מביאה לידי תוצאות רצויות – – – מדוע?

מפני שהעבודה נעשית קמעה־קמעה, חטופה, מרוסקה. אין חזית משותפת קיבוצית לעבודת תרבות במקצועות שונים. אין קשר בין מוסדות־התרבות האידיים בעיר אחת, ומכל שכן במדינה, ועל אחת כמה וכמה בארצות שונות

---

חורבן הספריות הגדולות והקטנות גרם לשקיעת המו“לות האידית. הקורא היהודי, שעמד בקשר עם הספרות האידית ע”י ספרית מקומו, עבר סוף סוף אל הספר הפולני" – – – מובן, שאשם במדה רבה המשבר הכללי, אבל לא הוא בלבד. הירידה הכללית נגרמה במידה רבה ע“י הפירוד בין עסקני תרבות והפירור של מוסדות־תרבות. את הדבר הזה אנו מרגישים בפולין וגם בארצות וקיבוצים אחרים. לרגלי נטיות מפלגתיות, לרגלי סכסוכים אישיים נחרבות מוסדות־תרבות חשובים מקומיים ומרכזיים שטיפלו בענפי תרבות שונים. הקשיבו לקול התאניה של רומניה היהודית הדומה לבית עולם. וכיצד המצב בלטביה? ומה נשמע בליטא? והוא הדין גם בארצות רחוקות: באמריקה הצפונית הגדולה ובאמריקה הדרומית הקטנה והצעירה, בכל אתר ואתר אותו פזמון, אותה קינת איכה, ומכל שכן באותם הקיבוצים, שהיצירה האידית דועכת בהם ממש כנר, כמו בלונדון, בבוקרשט” – – – (“ליטררישה בלטר” 1933 גליון 10).

ד"ר א. רוּבּק. (מתוך מכתב גלוי לנחמן מייזל).

“רגעי היסורים העוברים על עסקני התרבות, שהקריבו את זמנם ואולי גם כספם, כדי לבנות מוסדות מסוימים, – רק יחידים יודעים אותם. – – – מי שטעם טעם אכזבות אלו, ישאל סוף כל סוף את עצמו בנוסח: “למי אני עמל” הישן: מה בצע בכל ההתאמצויות, אם החיים מובילים בכיוון אחר לגמרי? מולך ההתבוללות הבולע בלי הרף את הדור הצעיר, העזובה הנוראה בחיי העם, עד שאי אפשר להשתמש לגבי ההמון הפשוט במבטא “אדישות”, כשם שאי־אפשר למשל להגיד, שפראי אפריקה הם אדישים לגבי פילוסופיה; הסכסוכים בין עסקני תרבות גופא, וביחוד – קוצר ראיתם וחוסר אונם בהגשמה היו בעוכרינו. אבל אין זה “תירוץ” לאנשי שלומנו. אסור לנו לכבות את בעֵרת־ההתבוללות בדברים בעלמא. כל אחד המיואשים צריך לדעת, שכל זמן שעוד ישנה תקוה לפריחה, צריך למשוך את העגלה, להסיח את הדעת ממעשי־קטנות של אחרים, ואם לא לקרב את הגאולה, אז – לכל הפחות – לעכב את הקטסטרופה, ואם נגזר עליה לבוא בעדו 200 שנים או יותר, אז יודעים אנו לכל הפחות שהכינונו ירושה גדולה”. (“ליט. בלטר”, 1933 גליון א').

זלמן רייזין

“נסיתי כבר להראות על הסיבות של המשבר המחפיר בשוק הספרים האידי. איני רוצה לחזור על נושנות. אבל ברי: בסביבה שנתפוררה כולה במובן תרבותי ושבה פורחת הפקרות, דמגוגיה ומליצה שדופה; שאת השאלות היותר חשובות של קיומנו פוטרים בה ב”חוזק" ובביטול; שבתי הספר האידיים מופקרים – באופן היותר טוב – ברשות קבוצות קטנות; שההתבוללות צועדת בה בצעדי ענק – – – בסביבה כזו ההתענינות בספרות היא מינימלית.

אי אפשר להוציא את הספרות מכלל כל התופעות של חיינו התרבותיים־ציבוריים. הקשר ביניהם הוא אינטגרלי. כל זמן שתנועת התרבות האידית היתה חזקה, פרח גם הספר האידי. כשהתרבות האידית נעשית הפקר, כשבתי הספר האידיים הולכים ונסגרים, כשהעתונות החביבה שלנו עוברת על כל אלה לסדר היום ומסיחה דעתה מעיקר העיקרים; כשהסופרים והעתונאים עצמם משמשים דוגמה מחפירה של התבוללות מעשית; כשהמלה האידית אינה מוגנת ואינה נתמכת על ידי העומדים על משמר ענינם המקצועי – היכולה אז יצירתנו הספרותית לתת פרי במדבר־שממה תרבותי־רוחני זה? (“ליט. בלטר” 1933 גליון 29).

יעקב לשצינסקי;

“ודאי שיצרנו גדולות בכל מקצועות התרבות האידית במשך היובל: שירה, ספרות יפה, מדע, מוסיקה וכיוצא באלה. אבל כל המקורות דללו ונסתתמו ויתוש הספק מנקר בעל כרחו: אולי הם האוצרות האחרונים של הגיטו היהודי, אשר אספנום וקיבצנום באהבה ובמסירות. הרסנו את כתלי הגיטו ועל ידי זה אולי הרסנו את התבדלותנו, את התבודדותנו, אותה המדרגה של “להיות אצל עצמו ועם עצמו” שבלעדיה אין בכלל יצירה עצמית, חלומות עצמיים, תרבות עצמית”.

"אל נרמה את עצמנו: ההתבוללות אוכלת אותנו; יותר נכון – מגרמת אותנו ואינה בולעת עד הסוף, היא מכניסה דיזורגניזציה בעמנו, מפרדת ומפוררת אותו לרסיסים, מקימה דור הפלגה של לשונות ותרבויות, אינטרסים ומגמות, געגועים וחלומות; דור הפלגה מקוצץ כנפים, הצולע על שתי רגליו, על רגלו הוא ועל הרגל הזרה, מצב של שעת־דמדומים מתמידה, נצחית, שעה שלא יום ולא לילה – – –

הנחמה שהלשון האידית והתרבות האידית עוד תאריכנה ימים ואין אחריות לנצחיות – אינה נחמה כלל: גסיסה ממושכה, יציאת נשמה איטית מרה ומדאיבה שבעתים ממיתה חטופה. ההתבוללות מכרסמת לא רק קיבוצים קטנים בפריס, בבריסל, באנטורפן, בלונדון ודומיהן, אלא גם את הקיבוצים הגדולים באמריקה, ששם יושבים מליוני יהודים לא רק זה אצל זה, אלא זה על גבי זה והיא עושה שמות במידה לא קטנה גם בפולין, מצודת החיים הלאומיים של היהודים. במשך 10 שנים נתמעט אחוז היהודים שרשמו אידית בתור שפת־אמם בעשרים נקודות. ואת מי איבדנו כאן? את הדור הצעיר!

אפשר לכרוע ברך לפני מיסדי בתי־הספר בפולין, בבריסל, בניו־יורק ובקובה; צריך להתפעל על אידיאליותם, מסירת־נפשם ונאמנותם הנלהבה לתרבות ההמונית המודרנית האידית. אבל אין לעצום את העינים לבלי ראות, שהאידישיזם לא נהפך לתנועה עממית. המוני העם לא חנוהו אהבה והתלהבות, המחזקות את ידי הלוחמים והמוסיפים עוז ואמונה בעתיד. יותר נכון – המוני העם לא הרגישו באידישיזם את האידיאל המבטיח את קיום האומה והמוביל לדרך הגאולה".

אין אנו מתכוונים להמעיט את דמותה של התרבות האידית ופחות מכל רצינו לטשטש ולבטל את דעתו של חלק המחנה, המאמין באמונה שלמה בכוח־היצירה הבלתי פוסק של האידית בגולה. לא באנו אלא להראות את הנגלות והנסתרות של המחשבה האידישאית במלחמת עצמה, בוידוייה והרהוריה, בסבלותיה ולבטיה, שרק בהם ספונה האמת המסותרת של התנועה.

אנו כופרים בעצם ערכה של המלחמה באידית להלכה ולמעשה. להלכה – מלחמה זו בארצות הגולה היא אנטי־לאומית; למעשה – הפסדה מרובה משכרה גם בשביל תנועתנו העברית. החלשתה של האידית איננה עלולה לחזק את התנועה העברית בחיי הגולה, והוא הדין גם להיפך. ערכן המשותף של העברית והאידית הוא – בכוחן המבדד, המבדיל ומפריד בין ישראל לעמים והמשמש גורם משַׁמֵר ומקיים. קיומנו הלאומי בגולה היה אפשרי רק בכוחם של הגדרים והמחיצות התרבותיים־היסטוריים, אשר חצצו בין היהדות והעולם החיצוני במשך כל דורות קיומה. המחיצה היותר עתיקה וחזקה אשר שמשה חומה בצורה ליהדות במשך אלפי שנים ואשר הצילה אותה מכליה – היתה הדת הישראלית. לו יכולנו לבצר חומה זו ההולכת ומתפוררת לעינינו מרוח הזמן, היינו יכולים לוותר על כל הגדרים והמחיצות, אשר הקימה האומה לשמירת קיומה. אבל קצרה ידנו לעכב בידי פרוצס היסטורי העובר עלינו. הנסיון היחידי שנעשה בכיוון זה – תנועת המתקנים הדתיים באירופה המערבית – לא הצליח. לתנועת מתקני־הדת היו בלי ספק שרשים לאומיים. המתקנים עשו מה שעשו לא מתוך הפקרות דתית ולא מתוך חיקוי גרידא לחוקות הגויים, אלא גם מתוך ראיית פרספקטיבה מעציבה שרצו לשנותה. בקשו להקריב חלק בכדי להציל חלק. ואולי היה אחר לגמרי גורל התפתחותה של התנועה, לולא הניפו את גרזנם על קדשי האומה ולולא קיצצו את מיטב נטיעותיה הלאומיות. על כל פנים השאיפה הרדיקלית היחידה בזמן החדש להציל את הדת ע"י אמצעי־דת עלתה בתוהו. עם התרופפותה של הדת נשבר כח־השמירה המכריע של היהדות הגלותית, ההתבדלות. היהדות החדשה, המשוחררת, שיצאה מתוך חומות הגיטו עתידה היתה, בתוקף הכוחות הצנטרופוגליים הכבירים של האמנסיפציה, להטמע בקרב העמים ולרדת בתור חטיבה אִתְנית עצמאית מעל במת ההיסטוריה, לולא קם ליהדות במקומה של הדת – כח מקיים חדש, התנועה הלאומית. במקום ההתבדלות הדתית באה איפא ההתבדלות הלאומית. אבל התנועה הלאומית בישראל עדיין צעירה לעמים וטרם הספיקה לכבוש את היהדות במלא היקפה. חמשים שנות ציונות – אינם אלא התחלה של פעילות בהיסטוריה ומובן, שהתנועה העומדת עדיין בראשית דרכה טרם הוכשרה למלוי כל תפקידי־הבידוד הלאומיים, שנתמלאו עד כה על ידי הדת. אחד ממקורות המשבר שבתנועתנו הלאומית הוא – חוסר הפרופורציה בין הכוח המבולל של העולם החיצוני והכח המבַדר של הציונות. כוח הלחץ החיצוני עולה על כוח ההתנגדות של מחיצתנו הפנימית. ומשום כך – אסור לנו להרוס כל מחיצה יהודית ותהי גם בלתי־ציונית ואפילו אנטי־ציונית, המפרידה בינינו ובין העולם החיצוני פירוד לאומי. האידית – היא אחת המחיצות הללו. הלשון האידית, התרבות האידית, בית־הספר האידי, התיאטרון האידי – כל אלה הם סייגים וגדרים, המבדילים בין ישראל לעמים ומחלישים את כוח המשיכה המטמיעה של התרבות הזרה. כל ההורס אותם – חובל את עצמו, פותח את הסכר לפני השפעת־הטמיעה של תרבויות־חוץ.

אין אנו נלחמים באידית, אנו נלחמים באידישיזם. אנו נלחמים בכל האירגונים והגושים הציבוריים המבטלים את ערכן הלאומי של הלשון והתרבות העברית והחותרים תחת קיומן. אנו נלחמים בכל התורות השואפות לרוקן את היהדות מתכנה ההיסטורי־תרבותי והעמידות פסל של תרבות עצמאית בהיכל השמם של התנועה האידישאית. אנו נלחמים על ידי הסברת מטרותינו העבריות, על ידי בנין התרבות העברית, על ידי ההגשמה העברית. חזיתנו – חזית ארוכה ועקלקלה העוברת גם בפנים תנועתנו הלאומית גם מחוצה לה.

קשה בלי ערוך מלחמתנו בעד הפצת הלשון העברית בגולה, כי רבו מתנגדינו, שנוספו על ראש־אויבנו – הגולה. תחת לחץ התנאים המיוחדים בתפוצות נתגבשה וזכתה להתעלות למדרגה של שיטה לאומית – שיטת דו־הלשוניות הכורכת עברית עם לשון המדינה והמשמשת יסוד לחינוך הלאומי החדש.

האוטרקויזם הקרוב לתפיסת העם ברוחו הפשרני ובנימוקיו ה“מעשיים” והטבוע בחותם עסקני התנועה הלאומית – פוגם את הכרת־האחדות העברית של העם ומכשיל את החינוך העברי. האוטרקויזם אינו נלחם נגד הגלות, אלא מסתגל לה ומתפשר עמה על יסוד “חצי שלי וחצי שלך”, ומבחינה זו הוא ירוד במעלה מהאידישיזם העקבי לפי דרכו. שכרה של העבריות בשיטת חינוך זו יוצא בהפסדה של לשון המדינה המטביעה חותמה על חיי־העתיד של הדור הצעיר. אחד מעסקני החינוך האוטרקויסטי הלאומי בפולין הגדיר את שיטת דו־הלשוניות העברית־פולנית הנהוגה בגמנסיות הלאומיות במדינה בתור שיטה ארעית, המשמשת מעבר לחינוך עברי שלם. אבל “ארעיות” זו נמשכת 15 שנים. גם הפוליטיקה החינוכית של הממשלה השוקדת על העדפת היסוד הפולני בחינוך לא תסכים לעולם למעבר כזה, לו גם הסכימו לכך יוצרי החינוך דו־הלשוני. דו־הלשוניות הורסת, כאמור, את העיקר היסודי של התנועה העברית, את אחדות ההכרה העברית ושלמותה.

אבל העבריות השלמה אינה פרובלימה של איכות בלבד, אלא גם פרובלימה של כמות. העבריות, כמו האידיות, מצויה במצב של מלחמה מתמידה נגד כוחות ההרס של הגלות. אם העבריות השלמה נתונה בתור תֵּיזָה, כלומר, בתור כח חיובי של יצירה ושמירה לאומיות, הרי הגלות היא האנטיתיזה, כלומר הכח השלילי של הטמעה והלעזה, השואף להכרית ולהשמיד את העבריות. ומכיון שהכוחות הנלחמים אינם שוים ויד האנטיתיזה על העליונה, עלינו להגביר מן ההכרח את כוח החיוּב של העבריות על ידי כוחות נוספים, והם האידיאליות והקנאות, שאינן שכיחות אצל עמים נורמליים ואינן נחוצות להם, באשר בחינוכם הטבעי חסר לגמרי יסוד האנטיתזה. ההתנגשות המתמידה של שני כוחות־הניגוד הנזכרים מביאה בחיי המציאות לידי סינתיזה, (לא במובן של שלמות, אלא של מזיגה), והיא – דו־הלשוניות. העבריות שֶׁבָה – היא פליטת העברית השלמה שעברה דרך המסננת של הגלות והמשתמרת בחיים ויצירה.

אבל עם התיזה של האוטרַקויזם החינוכי היא אותה הפליטה, הרי מטבע ברייתה היא נידונה להבָלֵע בתוך האנטיתיזה החזקה פי כמה ממנה, ולא נשארים מעבריות כזו אלא שְׂרִידי גירסא דינקותא ושיָירי רומנטיקה עברית המתנדפים עד מהרה בחיים המעשיים.

נכון הדבר, שה“חדר” המסורתי, אשר שִׁימֵש במשך אלפי שנים בית־היוצר של נשמת האומה, היה גם כן דו־לשוני. אבל ראשית – היה ה“חדר” עברי־אידי, והאידיות שבו היתה כולה עברית ברוחה ובכל מהותה, ושנית – אף ה“חדר” לא יכול לעמוד בפני רוח הזמן החדש ולבש צורה חדשה, מודרנית, וזה שנשתמר בצורתו הישנה – קופא על שמריו כבימי קדם ואין לו חלק ונחלה בחינוכנו הלאומי.

---

עם אחד – לשון אחת

מאת

אברהם לוינסון

“עם אחד – לשון אחת” – זוהי הסיסמה של העבריות. ודאי שבין המעלוֹת שאנו מונים בלשוננו, גדולה עד למאוד חשיבות תפקידה לאחד את כל פזורי האומה המדברים בשבעים לשון. את מלוא ערכו של תפקיד זה אנו רואים כיום בארץ־ישראל המתחדשת. ואף על פי כן – תפקיד זה לא היה המכריע בהחיאת הלשון העברית. אילו בא ישראל להחיות את שפתו רק לשם האיחוד הלשוני של האומה, יכול היה לבחור לתכלית זו בלשון האידית השגורה בפי רוב מנין העם או באיזו לשון אירופית אחרת. בהכרזת הסיסמה הנזכרת נתכַּוַננו לשיתוף המוצא והגורל ההיסטורי של אומה ולשון ולקשר הנפשי האורגני שבין שתיהן. דוקא בשל הקשרים האורגניים האלה ייחדה האומה את העברית בתור לשונה הלאומית. עברית שאין הרעיון הלאומי מחיה ומפרה אותה וששרשיה אינם נעוצים בהכרת תחיתנו הלאומית – זרה לרוחנו וצוררת לתנועתנו. ויֵאָמרו הדברים בלי עקיפין: ישנה עבריות שהיא מסוכנה שבעתים מהאנטי־עבריות היותר מובהקה. סימנה: השימוש בלשון העברית וביצירה העברית לשם מלחמה ביהדות העברית. שכוח שכחנו, שכבר בתקופת ההשכלה כתבו משומדים דרמות עבריות, שירה עברית ובקורת עברית. שכחנו, שכל ספרות־הפולמוס של “הלשכה השחורה” היתה עברית. שכחנו, שגם ה“מיסיון” יצר ויוצר בעברית ספרות הסתה ומדוחים. המצב הורע עתה שבעתים. האויב שנמצא אז מחוץ למחננו הלאומי, יושב עתה בחדרי־חדרינו. בתוך־תוכה של תנועתנו הלאומית יושבים שונאי־ציון המכשילים אותנו מבפנים. ישנם סופרים הכותבים עברית והם צרים לתנועתנו. ישנם מורים המלמדים עברית בבתי ספר עבריים, והם בונדאים או קומונאים. הגיעה השעה להתאזר עוז ולבער את הרע הזה מקרבנו. הגיעה השעה להכריז ולהודיע בשער בת רבים, כי כל עבריות שאין תוכה כברה, עבריות שאינה אלא מקור פרנסה, קרדום לחפור בה, עבריות הכופרת בעתידה העברי של האומה הישראלית– אין לה מקום בנחלתנו. בשעת חירום אסור להתרכרך וללמד זכות על כל צרה שלא תבוא. אסור לקבל את הטוב הנובע ממקור של טומאה. ובשעה ששתו עלינו צרים מכל צד אשר קמו להרעיל את בארותינו, עלינו להקפיד הקפדה יתרה ולשמור שמירה מעולה על בארות־הישע האחרונות של העם.

עם אחד – לשון אחת. שיתוף של אחדות לעם וללשונו. כשם שבראשית התנועה הלאומית כָפרו החוגים הרדיקליים באחדות האומה הישראלית, ב“כלל ישראל”, כך הובלטה בימינו הנטיה להפריד גם את הלשון העברית ללשונות שונות. על הרצאתו של ח.נ. ביאליק בדבר 16 הז’רגונים שקמו לישראל בגולה, באה תשובתם של ש. אַש, ד“ר ז’יטלובוסקי, א. צייטלין ואחרים על “הז’רגון השבעה עשר”. הלשון העברית המודרנית נתרחקה לפי דעתם מלשון המקרא ונשתנתה בצורתה עד שחדלה מהיות לשון עברית ונהפכה ל”ז’רגון" חדש. תורה זו רווחת בעיקר בחוגים ה“בעל־ביתיים”, אשר חיבתם ל“לשון הקודש” נגנזה ב“כרכי תושיה” ובגליונות האחרונים של “הצפירה” ושעם מותו של יל"ג התחילה שקיעתו של עולמם העברי. ולאלה – חייבים אנו תשובה.

הלשון העברית ככל הלשוֹנות שבעולם כפופה לחוקי־התפתחות בלתי פוסקת וככל נכס תרבותי היא לובשת צורה ופושטת צורה במהלך התפתחותה. דור דור ולשונו, תקופה תקופה וסגנונה. השפה האנגלית דהאידנא רחוֹקה עד מאוד משפת שֶׁכְספיר ומכל שכן – משפת הכוֹבשים הראשונים, ואף על פי כן אין איש מטיל ספק ברציפותה ההיסטורית של הלשון האנגלית. הפרוצס הזה של התפתחות פנימית עבר גם על הלשוֹן העברית. לשון המשנה שנתגבשה על הרקע של הלשון העברית העתיקה לא היתה אלא דֶרֶג היסטורי חדש בהתפתחות הלשון. דוקא השתנותה של הלשוֹן הוא עדות נאמנה לחיותה, כי כל מה שהלשון הולכת ומתפתחת התפתחות טבעית וחיה, היא מתרחקת ממקורותיה העתיקים.

הרציפות ההתפתחותית של הלשון העברית לא פסקה במשך כל תקופת־הגלות הארוכה ולא נחלש אף לרגע כח־הסתגלותה לצרכי החיים שנשתנו מדור לדור. מובן מעצמו, שיותר מבכל הדורות נתרחבה הלשון העברית בדורנו והסיבות מובנות. ראשית, אוצר לשוננו העתיקה אינו מספיק, כדי להביע את שפע המושגים של התרבות והציביליזציה האנושית של תקופתנו. שנית, תנועת התחיה הלאומית שהביאה לידי חידוש העם בכל שטחי החיים והיצירה, דרשה להתאים את לשוננו שנצטמצמה בתחומי הספרות בלבד, לצרכי המציאות הישראלית, אשר נתעשרה בתכנים חדשים וצורוֹת־חיים חדשות על אדמת מולדתה המחודשת. שלישית, החיאת הדיבור העברי הוֹלִידה אף היא צוֹרך מיוחד בהרחבת הלשון. לא יפלא, איפא, שצורת הלשון נשתנתה במדה ניכרת במהלך התפתחותה. אבל השתנות זו, כפי שהדגשנו היא תופעה אורגנית וחוקית בהתפתחות הלשון. כל מה שהמדע מתקדם ומגלה חדשות בלשון העבר, הוא מגלה גם סתירות נוספות בין לשון העבר ולשון ההוה (טורצ’ינר). התפתחות הלשון היא ליגַלִזַציה של טעויות ושיבושים, שכיון דעלו – עלו ונתאזרחו בלשון. אמנם, רבים מסופרינו התריעו על השחתת הלשון העברית, אבל הם נלחמו לא בהרחבת־הלשון (אחה“ע, ד”ר ש. ברנפלד) אלא במרחיביה; הם נלחמו נגד חידושי־ההפקר של יחידים שזייפו את רוח הלשון, אבל לא נגד עצם הצורך של הרחבה טבעית ומדעית.

ומשום כך אין זוֹ אלא עניות־דעת, כשבאים לבטל לשון היסטורית בשל הרחבתה הטבעית וההכרחית. הרחבה הבאה לא מתוך קליטה מכנית של יסודות זרים, אלא הנובעת ממקורות ספרותנו ומעיני־תרבותנו העתיקה והחדורה ברוח לשוננו ועצמיותה השמית המיוחדת – הרחבה כזו היא ברכה ללשון, סימן של גידול טבעי וצמיחה אורגנית, המגבירים את אחדות הלשון ומעידים על רציפותה הבלתי־פוסקת.

---

התרבות העברית

מאת

אברהם לוינסון

תרבותנו הלאומית – היא אוצר הנכסים הרוחניים שנוצרו ע"י עמנו במשך הדורות ושניתנו בכלי לאומי, בלשון העברית. לא כל מה שיצר הרוח הישראלי נכנס לתוך אוֹצר תרבותנו הלאומית. מבחינת הנושא – תרבות לאומית היא תרבות־העם המטופחת על ידי כל חלקי היהדות בעולם; מבחינת הנשוא – זוהי תרבות בשיעור קומתו הרוחנית של העם, זוהי התמצית המנופה של יצירת רוחו שנשתמרה לדורות. במקום התרבויות המקומיות, הפרובינציונליות או השבטיות שיצרנו ואנו יוצרים בגולה, אנו שואפים לתרבות־לאומית, תרבות מלאה ושלמה, שתקיף את כל ענפי היצירה הרוחנית, שתפעיל את כל כוחות־היצירה של העם ושתהא אחידה בלשונה הלאומית.

התרבות הלאומית – גם מטרה היא לנו וגם אמצעי. מטרה – באשר זוהי צורת קיומה היותר נעלה של כל אומה ואומה; אמצעי – באשר זהו כלי זיננו היותר נאמן במלחמת קיומנו. מלחמה זו מכוונת נגד כוחות־ההרס של סביבת־החוץ הזרה שבתוכה השקיע אותנו הגורל ההיסטורי. סביבה זו הפועלת באלפי צנורות של השפעה, המצודדת את הנפש בכוחה האדיר של הציביליזציה השלטת והמסמאה את העינים בזוהר קסמיה הכלכליים, התרבותיים והטכניים, מלעיזה ומטמיעה מן ההכרח את כל המיעוטים הלאומיים, ומכל שכן – מיעוט נרדף וחסר־הגנה כעמנו. אין בכוחנו לבטל את פעולת הלחץ הזה הבא מן החוץ לכלותנו, באשר בתנאי קיומנו בגולה אין אנו קיבוץ עצמאי המהוה אוטַרקיָה כלכלית ותרבותית היונקת משרשי עצמה והניזונה בכוחות עצמה. אוטרקיה חפשית כזו איננה אפשרית בגולה. אין מקום עתה בגולה לאבטונומיה לאומית (הנהלה עצמית קהילתית איננה אבטונומיה לאומית) וכשלונן של כל האבטונומיות היהודיות בגולה – יוכיח. נגזר עלינו בגולה להיות סמוכים על שולחן העמים השליטים. פוסקים המזונות – מאורע גרמניה! – ואין חיינו אלא גסיסה איטית בתוך מצור. וזוהי הטרגיות של הגלות. שיתוף חיינו עם חיי הסביבה הוא הכרחי, והכרח זה מגביר את פעולת הכוחות הצֶנטרופוּגַליים בקרב העם היהודי בצורה של התבטלות לאומית. אין זה ברשותנו לבטל את הכוח המטמיע של התרבות הזרה, אבל יש ויש ביכלתנו להחליש את כוח פעולתה ולהאטות על ידי זה את פרוצס הטמיעה. מטרה זו נשיג ע“י שני אמצעים: מלחמת־התרבות והיצירה התרבותית. עצם המלחמה בהשפעת התרבות הזרה ואירגון הכוחות הלאומיים מסביב למלחמה זו ובתוֹכה – יש בהם משום הגבּרת כוחנו התרבותי העצמי. אבל האמצעי החיובי המכריע הוא היצירה. היצירה בשדה התרבות הלאומית במלוא היקפה הוא הכוח המגין והמקיים, הממלא את הגֵרָעוֹן הרוחני הבלתי־פוֹסק הנגרם לנו ע”י כוחות ההרס של הגולה. עם בלי המשך מתמיד של יצירה לאומית, של תרבות לאומית – סופו לכליה, ושום זריקות מלאכותיות, שום טרַנספוּזיָה רוחנית, לרבות זוּ של ארץ־ישראל, לא תצילנו משחת.

הכוח הגואל והמשמר של היצירה הלאומית מכוון לא רק כלפי סביבת־החוץ, אלא גם – ובעיקר – כלפי פנים, כלפי היהדות גופה. אנו מדברים השכם והערב על אחדות לאומית, שהיא אמנם קיימת להלכה בהכרתנו, אבל למעשה אין לה בחיינו שום אחיזה של ממש. מעולם לא היתה היהדות מפוּרדת וקרועה קרעים אידיאולוגיים כבימינו עתה. המלט הרוחני שליכד את רוֹב חלקי האומה ועשאם חטיבה לאומית אחת נהפך לאבק פורח של הבדלים וניגודים וניגודי־ניגודים שונים. אין עם בעולם כישראל המתגאה באחדותו ואין שני לו בעמים להתפרדות ולהתפוררות. המאמץ הלאומי הגדול להביא את היהדות לידי הסכם בשאלות היותר חיוניות של קיום היהדות לא הביא לידי שום תוצאות ממשיות. הציונות נלחמת כבתחילה באדישותם או בהתנגדותם של זרמים שונים ביהדות, ואף ייסוד הסוכנות לא עצר כוח לקרבם אל המעשה הלאומי. רעיון הקונגרס העברי ואיחוד כל כוחות האומה על מצע מעשי משותף – רחוקים מהגשמה. אין לשון מדינית משותפת ליהדות האירופית והאמריקנית, ליהדות של אירופה המזרחית ולזו של אירופה המערבית ואפילו לחלקי היהדות בגבולות מדינה אחת. להיפך, היסוד המדיני הוא שהביא לידי התפוררות רעיונית של האומה וגם מפריע בעד איחוי קְרָעֶיה. המצע היחידי שיש בו מינימום של עיכובים והפרעות לאיחוד האומה – היא היצירה התרבותית. אף היצירה התרבותית – חלקי יהדות מסוימים הכופרים בעיקריה הלאומיים יימצאו מחוץ לתחומיה, אבל על החלקים המועטים האלה נוותר, כי מומרי התרבות הישראלית דינם כדין מומרי הדת המטהרים את מחנה ישראל ביציאתם. היצירה התרבותית הלאומית היא איפא הגילוי העליון של הרוח הלאומי הקובע את דמות האומה והמשמש מצע ומקור לליכוד כוחותיה של האומה ולאיחודה הרוחני.

---

סיכום

מאת

אברהם לוינסון

1) הלשון העברית היא לשוננו הלאומית, שפת ראשית התהוותנו בשחר חיינו ההיסטוריים, שפת הנגלות והנסתרות של נשמת האומה הישראלית; בה נאצרו כל ערכי־הנצח של תרבותנו הלאומית.

2) שום לשון אחרת, – יהודית או בלתי־יהודית – אין בכוחה להקנות לאומה ע"י תרגום את ערכי תרבותה של העברית מבלי להמעיט את דמותה ולזייף תכנה של התרבות.

3) האומה הישראלית סגלה לעצמה כמה לשונות בגולה, שיצרה בהן תרבות עשירה. אבל כל לשונות הגולה נשתכחו ומהיצירות שנתחברו בהן נשתמרו לדורות רק אלו שהוחזרו לעם בלבושן העברי.

4) גם האידית היא אחת מלשוֹנות הגולה ומשום כך חלים גם עליה חוקי־הגלות שגרמו לעקירת הלשוֹנות בישראל. אף הלשון האידית עתידה להשתכח בישראל תחת לחץ ההשפעה המטמיעה של לשון המדינה ומטעם זה אין יתרון של “טבעיות” לאידית על העברית.

5) האידית – היא אחד מכלי־הגנתנו במלחמת קיומנו נגד כוחות־ההרס של הגלות. ומשום כך – אין אנו נלחמים באידית. אנו נלחמים באידישיזם, החותר תחת היסוד הלאומי של הלשון והתרבות העברית.

6) העברית היא לשון האחדות והשלמות של הכרתנו הלאומית ומשום כך אנו מתנגדים לכל דו־לשוניות המביאה לידי פילוג הכרתנו המוניסטית והמחלישה את כוחנו העברי במלחמת קיומנו הרוחני.

7) העברית – היא לשון עתידנו הלאומי, שפת תחיתנו הלאומית על קרקע המולדת. ומשום כך אנו מתנגדים לכל עבריות המתכחשה לאידיאל ההיסטורי של העם הישראלי.

8) הגלות היא נגד לשונות־ישראל. ומשום כך גם העברית גם האידית זקוקות לטיפוח ולפיתוח באמצעים ציבוריים. אבל במלחמת־קיום זו גדול כוחה של העברית מהאידית. טיפוח הלשון והתרבות בגולה דורש קרבנות עצומים, שהעם יביאם רק על מזבח־העברית, זו שקדושה היסטורית חופפת עליה ושבה התגלה גאון־ישראל בכל הדרו.

---

היקפה של התרבות הלאומית

מאת

אברהם לוינסון

מסגולות התרבות הלאומית ראוי להרים על נס סגולה אחת שרגילים לזלזל בה, והיא: ההיסטוריזם, כלומר ההימשכות והרציפות ההיסטורית של התפתחותה הפנימית. כבר הדגשנו שהתרבות היא הרכוש הבלתי־נפסד של האומה, שארית־היצירה הנצחית המתנחלת מדור לדור. אכן גם התרבות היא תועלתית, אבל תכליתיות זו היא ממדרגה עליונה ואין בה כלום מהאוּטיליטריזם חסר־הנשמה של הציביליזציה העובדת גם לאלוהים גם לעבדו השטן והמסתגלת לדרישותיה ולצרכיה המעשיים של כל תקופה ותקופה. הקריטריון של תרבות אמיתית – היא התאבקותה עם הזמן, השתרשותה בחיק הנצח. תרבות בלי עבר, בלי שכבות היסטוריות של יצירת־דורות, – היא תרבות קיקיונית שאין עמה עתיד. ובזה הערך המקיים והמפרה של יסוד העבר בתרבות המזוקקה מסיגי הארעיות. לא מתוך פּיֶטיזמוס רגשני מקבלים אנו את מרותם של המתים הגדולים הממשיכים לחיות בתרבותנו, אלא מתוך הכרת ערכם היוצר בתרבותנו.

ומכאן – התופעה השכיחה בכל תרבויות העולם, לרבות את העברית, תופעת ה“שיבה” אל העבר. “שיבה” זו – היא חיזוק התרבות התשושה בחמרי הזנה עצמיים שנשכחו במשך הדורות או שלא נערכו בשעתם כראוי.

שנים המה הגילויים היסודיים של שיבה זו. גילוי אחד – כינוס כל יצירות־הרוח שנתחברו בלשון זרה ומטעם זה לא היה ניכר רישומן בחיי היהדות ולא היתה השפעה להן על התרבות העברית. על תקלה זו עמד בשעתו (בשנת תרע"ג בועידה הוינאית) ח.נ. ביאליק שהעמיד את גאולת תרבותנו הלאומית על עיקר הכינוס. בהרצאתו המפורסמת פירט המשורר את סוגי הספרות השונים הנמצאים מחוץ לתחומי ספרותנו וקרא לכינוס, לקיבוץ גלויות תרבותנו ופדיון שבוייה. בכינוס הספרותי ראה ביאליק משום אַנַלוֹגיה לחזיון דומה לו בספרותנו העתיקה, החתימה שנתלווה ע"י חזיון שני, הגניזה. מצד אחד נמסרה בידי העם על ידי החתימה ספרות מתוקנת ומסודרת, שמלבד ערכה כשהיא לעצמה שמשה גם קרקע ומקור יניקה לגידולים ספרותיים חדשים, מאידך גיסא נפרק על ידי הגניזה מעל צואר האומה עול השמירה של נכסים מתים, שנגנזו ונמסרו לבעלי הארכיונים מאפס צורך חיוני בהם.

צריך להדגיש, שהכינוס הספרותי והמדעי התחיל שנים רבות בטרם שהוכרז על ידי ביאליק בוינה. מבין החברות היהודיות שטיפלו בהוצאת ספרותנו העתיקה, כדאי להזכיר את חברת “מקיצי נרדמים” שנוסדה בשנת 1864 בעיר ליק (גרמניה) ושפעלה הרבה בשדה כינוס ספרותנו. במשך שבעים שנות קיומה של החברה הוצאו כמה וכמה יצירות חשובות מתקופת ימי הבינים, שכתבי־ידן התגוללו במשך דורות באבק הגניזה ללא גואל.

הגילוי השני של ה“שיבה” – הוא שיבה עיונית אל מקורות המחשבה הישנים מתוך בקורת־עצמית תרבותית. שיבה זו נתקלה באופוזיציה שרישומיה מרובים בספרותנו העברית החדשה.

הראשון לשינוי־הערכין בחיינו ובתרבותנו היה מ.י. ברדיצ’בסקי. ברדיצ’בסקי ראה את חורבננו הרוחני בשעבודנו לעבר תרבותי ובעשית ספרים, שאין לנו כל יחס אליהם. בלשונו השנונה הצליף את העם “הדורש אל אותיות מתות בספרים מתים” הכתובים על ידי סופרים מתים. אבל גם ברדיצ’בסקי שבא לשנות את ערכי חיינו מיסודם, שינה סוף סוף את השקפותיו. את רוב חזונותיו אשר חזה בשחר פעולתו היצירתית דן לגניזה. הוסיף אמנם לטוות את חוט משאת נפשו – שיבה אל חיי טבע ויצירת ערכים חדשים, אבל לא מתוך סתימת המקורות. אדרבא, הוא עצמו שב אליהם. בת־רוחו טבלה במקור־החיים של תרבותנו העתיקה ויצרה את סיפורי המעשיות בתקופת שני הבתים, את האגדות התלמודיות ואת הליריקה החסידית.

הרויזיוניזם התרבותי היה תמיד נשוא־השעשועים של הפובליציסטיקה שלנו. אבל הוא ידע גם לתחום תחומים ולהציב גבולות לעצמו. ברנר החריד עולמנו בדבריו הנועזים על ה“פסיכוזה של כתבי הקודש”. אכן, הוא כפר בקדושתם, אבל לא בנצחיותם התרבותית. נלחם ביהדות ה“מסויגת והמתוריגת”, אבל יחד עם זה חבב בכל נפשו ומאודו את המציאות הטרגית הזאת. עם כל אנטי־דתיותו הכיר בדבר אחד: ברציפות הרוחנית של דורותינו, הכיר במקורות.

גם בזמן האחרון נתן הרויזיוניזם התרבותי את אותותיו בספרותנו. ההתנגדות ל“שיבה” קבלה את ביטויה בויכוח ספרותי בין כלי מבטאה של אגודת־הסופרים “מאזנים” ובין עתונה של קבוצת־סופרים “כתובים” בקשר עם הסיסמה “שובו ליל”ג“, שהוכרזה על ידי אנשי “מאזנים”. בעלי־ה”כתובים" קבעו, אגב פולמוס חריף, מסמרות חדים בשאלת ה“שיבה”. אחד ממנהיגיה של קבוצת ה“כתובים”, רואה בחזיון ה“שיבה” מין פרישות והיבדלות פסיבית “מסבלות החיים ושאיפה לחיות על הרֶנְטָה של האבות זצ”ל, אשר הכה את היהדות לעדת שומרי חינם של רכוש חתום ומוגמר“. ה”שיבה" – לדעת ה“כתובים” – היא שאיפה להבנות מהספרות הישנה מאפס יכולת לתת לקהל הקוראים תוכן תרבותי, העולה על הבינוניות של זמננו. אבל גם התוכן התרבותי החדש לא הציל את קיומם של “כתובים” וראש ה“אופוזיציה” בחבר סופריה היה לאחד מעמודי ה“מאזנים”…

השיבה אל העבר, השאיבה ממקורותיו – איש לא תיכן את מהותן ורוחן, אבל הן התגלו תמיד בספרותנו בלי כונה מוקדמת, בתור הכרח פנימי ספרותי־ציבורי. ברדיצ’בסקי, פרץ, צייטלין, יהודה שטיינברג, עגנון, הורודצקי, בובר – כולם שאבו ממקור העבר לא מתוך חשבונות־ספרותיים, אלא מתוך צורך פנימי, שיש בו משום כיוון־תרבות ציבורי. שיבה זו אל המקורות מעידה עדות נאמנה על חיוניותה של תרבות־העבר, שכוחה עוד רב להזין ולהפרות את ספרותנו. שאיבה ממעיני העבר אינה לחלוטין סימן של ירידה ספרותית. גדולי היוצרים אצל אומות העולם כרו בכל הזמנים את זהב־יצירותיהם ממכרות התרבות העתיקה, ובעיקר – התרבות העברית. אין גבול ואין נקודת־שובע לקליטת השפעה תרבותית. הסייג היחידי ל“שיבה” הוא הבירור הפנימי, הקולט את המיטב שביצירות־העבר והדן לגניזה את הערכים שנתישנו ונתרוקנו מתוכן בשטף הדורות.

---

היצירה העברית בגולה וגורמיה

מאת

אברהם לוינסון

שאלת היצירה העברית בגולה מתפצלת לכמה שאלות, שהחשובות שבהן הן: אפשרות־קיומה של יצירה עברית בגולה ואפיה וכיוונה של יצירה זו. אל שאלת אפיה של היצירה העברית בגולה נשוב בפרקים הבאים, וכאן – נצטמצם בבירור הפרובלימה החיונית על עצם קיומה של תרבותנו הלאומית בגולה. היש אפשרות של קיום לתרבותנו זו? מה הם הגורמים אשר יפרו אותה בגולה? מה הם הכוחות אשר יכשירו את רוח עמנו ליצירה מקורית?

השאלה הזאת – היא השאלה המרכזית של התנועה העברית. זה קרוב לשבעים שנה, מראשית ימי “השחר” ואילך, עומדת שאלה זו על הפרק וטרם קבלה את פתרונה. במקום אחר הדגשנו את עמדתו של פרץ סמולנסקין בשאלה זו. רעיון המרכז הלאומי היה זר לסמולנסקין. לפי השקפתו, מובילה דרך גאולתנו מ“מרכז הרוח” בגולה אל הארץ. את התרבות הלאומית העמיד על שלשה יסודות: על האמונה באחדות הבורא, על לימוד התורה בלשון העברית ועל תקות הגאולה, כלומר הקמת ממלכתו הרוחנית של ישראל. בטיפוח הלשון והתרבות – ראה את סוד קיומה של האומה; “כי השפה תחזיק במעוזי הלאום, ואם היא תרד נשיה, אז יסוף גם זכר הגוי כולו מקרב הארץ”. – – –

רעיון זה חוזר גם במאמריו של אליעזר בן־יהודה, אבל בן־יהודה אינו מסתפק ביצירה רוחנית בלבד ומבליט את רעיון ה“מרכז” בארץ, “מרכז להלאומיות, אשר ימשוך ויקרב אליו כל אישי הגויה (האומה) הזאת”.

את רעיון ה“מרכז” הרחיב והעמיק אחד־העם. במאמרו “מחברתו של ד”ר פינסקר" מדגיש אחד העם, שד"ר פינסקר קידמהו בהכרזת "המרכז הרוחני, אלא שהוא, אחד־העם, מרחיק לכם בתפיסת הרעיון הזה. בעוד שחובבי־ציון עצמו את עיניהם על מכשולי חוץ ופנים ודרשו ארץ־ישראל ליהודים, ובעוד שבעל־האבטואמנסיפציה אשר התחשב עם המכשולים החיצוניים, דרש שארץ־ישראל תהי מקום־מקלט בטוח לא ליהודים, אלא ליהדות, מרחיב אחד־העם את נוסחתו של פינסקר, ועל השאלה: בשביל מי המרכז הרוחני? הוא עונה: ליהדות תחילה וסוף היהודים לבוא, כאשר יחדלו להיות “רק יהודים”…

אחד־העם לא כפר בערכו של בנין־הארץ הכלכלי. להיפך, גם הוא הכיר שה“ישוב החמרי בארץ לא בא אלא להיות היסוד להמרכז הלאומי הרוחני, שעתיד להברא בארץ ישראל על ידי הצורך הפנימי החי ברוח העם”. אבל אחד־העם לא האמין, שאפשר להקים מרכז חמרי בארץ ישראל, כלומר מרכז אשר יוכל להשפיע השפעה כלכלית ומדינית על כל היקף הגולה. את היחס בין המרכז וההיקף, בין ארץ ישראל וארצות הגולה הגביל אחד־העם בחיי־הרוח בלבד. ייסוד בית מדרש אחד או אקדמיה אחת לספרות ולחכמה בארץ ישראל היה בעיניו יותר חשוב ממאה מושבות חקלאיות, באשר המושבות אין בכוחן לחזק או לתקן את החיים הכלכליים של היהודים בגולה, בעוד שמוסד מרכזי לתרבות בארץ ישראל יחדש ויבריא את הכוחות הרוחניים של העם. ההשפעה של המרכז תחזק את ההכרה הלאומית בגולה, תטהר את הרוחות משפלות הגלות ותמלא את החיים הלאומיים תוכן לאומי אמיתי וטבעי. מובן, שהמרכז הרוחני יעסוק גם ב“גשמיות”, שהרי לא יתכן ישוב בלי משטר כלכלי המותאם לצרכי כל מעמדותיו. אבל השפעתה של ארץ־ישראל על הגולה תתפשט רק על חיי הרוח; את צרת־היהודים החמרית בגולה לא תפתור גם אחרי שיקום המרכז הרוחני בארץ, באשר העליה היהודית – לדעת אחה"ע – לא תמעיט לעולם את מספר היהודים בגולה, שהריבוי הטבעי בה יעלה תמיד על מספר העולים ארצה. ההשפעה על החיים החמריים בגולה תהיה אפשרית רק בתור תוצאה אמצעית של ההשפעה הרוחנית.

תורת הציוֹנות הרוחנית של אחד־העם כרוכה בהשקפתו הכללית על תפקידו של מרכז החיקוי בהתהוותו והתפתחותו של כל קיבוץ אנושי. החיקוי הוא הכוח הנפשי המניע את חברי הציבור האנושי לחיים של התקדמות ויצירה. החוקים, המנהגים, הדת, המוסר, הלשון, כל הקנינים הרוחניים של האנושיות – מקורם בחיקוי. בתקופת־הקדם היה מרכז החיקוי – הרוח הגשמי של האדם הנבחר, נשיא השבט, זקן המשפחה או העדה. בתקופה המאוחרה – המחוקק, הנביא, המנהיג הרוחני או המוסרי של העם. בימינו – מרכז החיקוי הוא האִידֵאָה. התרבות הלאומית תקרב ותאחד את כל פזורי ישראל ותעוררם לפעילות לאומית וליצירה תרבותית.

רעיון המרכז הרוחני עורר בשעתו תסיסה עצומה בכל חוגי התנועה הלאומית. חובבי ציון ראו בתורת אחד־העם סתירה עמוקה לעבודתם המעשית. המאמרים “אמת מארץ־ישראל” ו“הישוב ואפוטרופסיו” התוו את קוי־הניגודים הבולטים בין הציונות הרוחנית והמעשית. הציונים המדיניים נלחמו מלחמה קשה בציונות החדשה של בר־פלוגתיה של הרצל. שני הזרמים גם יחד, המעשי והמדיני, ראו בתורת אחד־העם משום המעטת דמותה של “הציונות הגדולה”. אבל גם רעיון־המרכז גופא המבוסס על החיקוי הקיבוצי הוטל בספק. בחריפות יתרה הצטיינו דברי הבקורת של יוצר האבטונומיזמוס הלאומי בגולה ש. דובנוב על תורת “המרכז הרוחני”. דובנוב הטיל בספק את עצם היכולת של המרכז להשפיע על ההיקף הגלותי השפעה של ממש. “אם אפילו – אומר ש. דובנוב ב”מכתביו על היהדות הישנה והחדשה" – המרכז הרוחני ייוצר בארץ־ישראל, מי יערבֶנוּ שחלק־היהודים המועט שישב בארץ־ישראל ישפיע השפעת־הלאמה מכריעה על כל הגולה הגדולה, כפי שחושב אחד־העם? אם הוא מניח שרוב היהודים ישאר באירופה ובאמריקה ורק מיעוט קטן ישתקע בארץ־ישראל, במה יפה כוחו של המיעוט הזה לשמש מרכז רוחני יחידי לכל היהדות? ומנין הבטחון, שהתרבות הארצי־ישראלית תכוון את תרבות יהודי המערב ולא שזו תכוון את התרבות הארצי־ישראלית או שתהי לכל הפחות לשתיהן השפעת־גומלין שוה? הרי אנו רואים – אומר דובנוב – שאל המושבות העבריות הצנועות בארץ חדרו האלמנטים היורש גרועים של התרבות הצרפתית החיצונית (הדברים נכתבו בשנת 1907. א.ל.), שהארץ־ישראליים עצמם קובלים עליהם. הנני מסכים להודות, שקומץ היהודים בארץ יחיה “חיים לאומיים יותר שלמים” מאשר בגולה, והנני שמח על זה, אבל אותי מעסיק גם גורל רוב היהודים שישאר בגולה – – – מאיזה חומר “אנושי” תיצרו את המרכז הארצי־ישראלי, אם לא תעבדו את החומר הזה במובן לאומי בגולה?

למרות ניגודי הדעות בין אחד־העם ודובנוב אין הבדל עמוק בהשקפותיהם ההיסטוריוזופיות. חוץ מהדעות המשותפות, שדובנוב עצמו מונה אותן ב“מכתבו” השביעי (ההשקפה הפילוסופית־היסטורית על ההתבוללות ועל התפתחותה הלקויה של היהדות המערבית במאה ה־XIX. היחס השלילי אל הציונות המדינית והאמונה בקיומם של רוב היהודים בגולה גם אחרי היוָסד המרכז), מאחדת את שניהם גם ההשקפה, שהיהדות בגולה יכולה להתקיים בתור חטיבה תרבותית רק באמצעות השפעתו של מרכז. ההבדל ביניהם הוא רק בקביעת אפיו של המרכז. דובנוב הרואה בהיסטוריה הישראלית מגמה לאומית ליצירת מרכזי־גולה המקיימים ומזינים את חלקי האומה בתקופות מסוימות, גורס: מרכז גלותי, כלומר מרכז רוחני באחת מארצות הגולה. אחד־העם השולל את הגלות מתוך פרספקטיבה היסטורית, גורס: מרכז רוחני בארץ. המרכז בארץ הוא דבר של הכרח משני טעמים: ראשית, מפני “שבזמננו הקולטורה מתלבשת בכל מקום ברוח הלאומי של עם הארץ, וכל הזר הקרוב אליה צריך לבטל את עצמותו ולהתבלע ברוח השליט”, ומשום כך על היהדות להקים את מרכז־רוחה במקום שאין שום סכנה צפויה לתרבותה מצד התרבות הזרה השלטת; שנית, מפני שרק במולדת ההיסטורית תיצור היהדות תרבות אוניברסלית, כמו בתקופת הקדם.

---

היצירה העברית בגולה וגורמיה

מאת

אברהם לוינסון

ד“ר מ. קויפמן בספרו “גולה ונכר” מערער על שני הנימוקים הנזכרים של אחד־העם. אם היהדות אינה יכולה לקיים בכוחות־עצמה תרבות גלותית בארצות פּזוריה, במה יהיה כוחה גדול להשפיע מהארץ על כל קיבוצי־היהודים בגולה ולהגן על תרבותם מפני תרבויות הנכר השואפות לבלעה? בבקורת הנימוק הזה חוזר קויפמן על טענותיו של ש. דובנוב. אבל גם הנימוק השני בדבר התרבות האוניברסלית הוא – לדעת קויפמן – מחוסר יסוד. תרבות אוניברסלית אינה זקוקה לבסיס ארצי. אילו נשתמרה היהדות במהותה ותכנה האוניברסליים עד היום הזה, לא היתה זקוקה גם עתה לארץ והיתה פועלת בתור תרבות גלותית. עצם השאיפה לארץ מעידה, שניטל כוחה האוניברסלי של היהדות. על יסוד ניתוח החיים בגולה מוכיח קויפמן, שהמרכזים אשר יצרה היהדות בארץ ישראל ויתר הארצות לא השפיעו על התפוצות בכוחם המרכזי, אלא להיפך, פזורי ישראל נתרכזו תמיד מסביב למרכזיהם כדי לקבל השפעה. לא המרכז נתן להיקף, אלא ההיקף לקח מהמרכז בכוח הכשרתו הפנימית. עצם התרכזותם של היהודים מסביב למרכזים – היא תופעה גלותית ביסודה. השפעת המרכז תלויה בכוחה הפנימי של הגלות להתקיים קיום עצמי או: בכוחה של היהדות לחיות חיי גלות. אולם מזמן שהיהדות אינה יכולה יותר להתקיים ולהתפתח בתנאי הגלות והיא מוכרחה לבקש לה מקלט בארץ מולדתה הלאומית, – שוב אין לה חפץ במרכז ואין לה צורך לקבל השפעה מן המרכז. הכוח ההיסטורי היחידי שקשר את התפוצות עם המרכזים והזקיק אותן לקבל את השפעת המרכזים – היא הדת. הדת היתה הבסיס האוניברסלי לאחדותה וקיומה של האומה, היא הניעה את בני־הגולה להתיחד בגיטאות, היא יצרה את האבטונומיה הגלותית. מן הרגע שנשבר כוחה של הדת, פקע גם כוח השפעתם של כל המרכזים, אשר נתבסס על הדת, שום כוח בעולם לא יעכב את חורבן המרכזים באשר שום כוח, ואף תרבות חילונית, לא תוכל לרשת את מקום הדת ולמלא את תפקידה, תפקיד ההגנה והשמירה הלאומית. ובנידון זה אין – לדעת קויפמן – שום הבדל בין המרכז הארצי־ישראלי והמרכזים הגלותיים. המרכז הרוחני מיסודו של אחה”ע רוצה להציל את הגולה בכוחה של תרבות לאומית־חילונית, אבל דוקא כוח זה לא יוכל לעמוד בפני כוח־ההרס של תרבויות־הנכר. כוחה של ארץ־ישראל היה גלום בקדושתה הדתית ולא בתרבותה הלאומית. בכוח התרבות הלאומית לא יכלה ארץ־ישראל להציל את עצמה, (השתכחות הלשון העברית בימי בית שני) ועל אחת כמה וכמה שלא יכלה ולא תוכל להציל את הגלויות.

עוד קו־סתירה אופיני מגלה י. קויפמן בתורת הציונית הרוחנית. ציונות זו דוגלת בשם גאולה, אבל רעיון הגאולה ההיסטורי של עמנו פירושו בכל הדורות היה פשוטו כמשמעו: שיבה לארץ־אבות, גאולה שלמה מהגלות, “קץ”. אבל הציונות הרוחנית אינה מוותרת על הגולה; להיפך, היא שואפת לקיים וּלְחַזֵק אותה. ארץ ישראל – אינה סופה של גלות, אלא אמצעי לחיזוקה והמשכת קיומה, תריס בפני חורבן הטמיעה. הציונות הרוחנית מטילה, איפא, על ארץ־ישראל תפקיד, שמעולם לא מילאה אותו ושלא תוכל למלאו גם בזמן הזה.

עמדה קיצונית בשאלת שלילת הגלות תופס גם הד"ר יעקב קלצ’קין, הרואה אף הוא הכרח היסטורי בלתי נמנע בחורבן הגלות והמנַבא ליהודי הגולה כליון חרוץ, אשר שום מרכז לא יצילם מטמיעה גמורה בעמים.

קלצקין איננו שופרה של הציונות הרוחנית. זו האחרונה מאמינה בכוחו של המרכז לקיים ולהבריא את הגולה, בעוד שקלצקין גוזר עליה כליה. “הגלות – פוסק קלצקין – איננה בת קיים”. הגלות תיחרב חורבן גמור על ידי הטמיעה, שעתידה מן ההכרח לבוא בכל ארצות הגולה. אפשר להאטות את מהלך הטמיעה, אבל אי־אפשר לעכבה. אפשר באופן מלאכותי לעשות חיים לאומיים בגולה, מתוך פרישות והתנגדות תדירה אל המציאות הזרה שמסביב. אבל עם החי חיים של נזירות והתבדלות, חיים שאין עמהם יצירה חפשית וטבעית, “עם המתקיים לא בכוח־אב של מקור, אלא בכוח שני של התמדה, של אינרציה ההולכת ופוחתת מעצמה”, עם כזה – סופו להידלדל ולהתנוון ולאבד את שארית עצמיותו בגולה.

קויפמן וקלצקין – שניהם רואים את תגבורת ההתבוללות בעקבי התמוטטותה של הדת, אלא שמסקנותיהם שונות. קויפמן גורס: התבוללות, שאין בכוחה לגאול את היהדות מן הגולה (מה שמקרב את השקפתו דוקא להשקפת הציונות רוחנית), וקלצקין גורס: טמיעה גמורה ומוחלטת, שתבוא באחרית הימים ותגאל את ישראל מן הגולה. לדעת קויפמן נגועה ההתבוללות היהודית בליקוי פנימי, היא אינה יכולה לבוא לידי גמר, אינה יכולה לכלות בעתיד החִזוּי את השבט היהודי ולגאול אותו מן הגלות ע“י טמיעה. זהו – כשלונה הגדול של הטמיעה היהודית, כשלונה הסוציאלי, חוסר כוחה לפתור את שאלת היהודים, שאלת הגלות. (“גם היה לא אחיה – גם מות לא אמותה”). הסיבה – לדעת קויפמן – היא שלמרות התמוטטות הדת לא חדל הגורם הדתי במובנו הרחב לפעול גם עתה בחיי ישראל ולא רק בקרב היהדות החרדה, אלא גם בקרב היהדות הפרוגרסיבית. כי הדת מיחדת את ישראל לא רק יחוד רוחני בלבד, אלא גם יחוד אתני ויחוד של גלות ע”י שיתוף הגורל הגלותי, על ידי מלחמת האומות בישראל, שהטמיעה וההרס הדתי והתרבותי אינם יכולים לשים לה קץ. היחוד הזה חל, מדעת או שלא מדעת, גם על היהדות הבלתי־מאמינה.

אחרת היא השקפתו של קלצקין הרואה בטמיעה פתרון רדיקלי לגלות ישראל. הטמיעה הזאת היא לא רק אפשרית, אלא גם הכרחית. מלחמת האומות בישראל אין בכוחה לקיים את יחודו של העם, אשר שמר על קיומו בכח־החיוב העצמי ולא בכח־השלילה של הסביבה. המחיצות הגדולות של חוקי הדת, אשר צָרו את צורות חיינו לכל היקפם ולכל עמקם – הם שיצרו את הגיטו ולא החומות אשר העמידו לנו שונאינו מבחוץ. ומכיוון שחומת הדת הולכת ומתמוטטת, אין הצלה לישראל אלא בטמיעה. “חורבן דתנו – הוא חורבן מדינתנו שבגלות, חורבן ביתנו השלישי, ביתנו על אדמת נכר”.

תורת קלצקין עומדת על שלילת הגלות. הוא כופר לא רק באפשרות קיומה של הגלות, אלא גם בזכות קיומה. היהדות הגלותית אינה כדאית שתתקיים ולו גם יכלה להתקיים. ושני טעמים לדבר: כלפי חוץ אין רשות בידינו להתריע על קיפוח זכויותינו בגולה, שהרי אם אנו שומרים על זרותנו הלאומית בין העמים, עלינו להצדיק גם את מעשי העמים השומרים על עצמותם הם והנוהגים בנו דין של אומה זרה. קיום לאומי בגולה ושווי זכויות גמור – הם תרתי דסתרי, כי אין שווי זה נקנה אלא על חשבון אישיותנו הלאומית ובמחיר ההודאה הגלויה או הסתומה שאין אנו גוף לאומי בפני עצמו, אלא חלק הגוף של עם הארץ. שווי זכויות גמור מראה על הפסקת המלחמה, שאומות העולם נלחמות בנו והפסקת מלחמה זו מעידה על טשטוש דמותנו הלאומית. בה במדה שאנו שותפים לנכסי האומה הזרה, להתפתחות לשונה ותרבותה, אנו חוטאים לעצמנו וממלאים אוצרות זרים בגזל עמנו. בקיצור, אי אפשר לה לאומה ליהנות ממלוא הזכויות הלאומיות בגולה ויחד עם זה לשמור על עצמותה הלאומית. “אין תקנה לאומית לְאַנוֹמַליה לאומית”.

והטעם השני: הגלות מסרסת את פרצופנו הלאומי ומשחיתה את האדם שבנו. מבחינה לאומית מגדלת הגולה “עם לקוי בגופו ונשמתו בסביבה של טומאה לאומית”; מבחינה אנושית היא מגדלת “בני אדם קרועים ושבורים, מוכי־שניות, אכולי סתירה, תשושי־מלחמה בלתי פוסקת”. ורעה שבעתים גלות זו מהגלות שבה היו שרויים אבותינו, כי בתקופת שלטון הדת חיו אבותינו חיים שלמים ומלאים, חיים כמעט מדיניים בגלות, מה שאין כך בתקופת גלותנו עתה המצטיינת בירידתה הרוחנית והמוסרית.

אף קלצקין מתנגד לתורת ה“מרכז הרוחני”. לדעתו, ה“מרכז הרוחני” לא רק שלא ישמור על קיום היהדות בגולה, אלא עוד יחיש בה את הטמיעה ויקרב את קיצה של היהדות הגלותית. כשנשב בארצנו ונהיה אומה ולשון ככל הגוים, שוב לא יהיה מקום ליהדות מטושטשת ומחוקת־פרצוף. חותמנו הלאומי יתודע לכל העולם בדמותו הבולטת והברורה. יבוא הקץ למצב של גסיסת־אומה ממושכת. תינתן לבני האומה הברירה לתקן את עולמם בשני אופנים. או – או. או דרך טמיעה שלמה או דרך תחיה שלמה. “עתידה ארץ־ישראל שתקצר את ימיה של הגלות”. ו“מוטב שתתוקן האומה כלי שלם במקום אחד משתתגולל שברי־כלי במקומות רבים”.

ועד שתגיע שעת תיקונה הגמור של האומה בארצנו, גלות זו – מה תהא עליה? עד אותה שעה – גדול ערכה של הגלות וגדולה מצות הטיפול בהמשכת קיומה. “הגלות ראויה להתקיים לשם הגאולה מן הגלות”. קיומה של הגלות הוא קיום־בינתים המשמש אמצעי ומעבר לקיום אחר, מושלם ומתוקן. בשעת – בינתים זו אנו בונים את הארץ. ומשום כך עלינו להשהות ולהאריך, ככל האפשר, את תקופת־המעבר הזאת, כי מחורבנה של הגלות נבנית ארצנו, נבנה בנין־עתידו של עמנו.

מכאן – יחסו החיובי של קלצקין לעבודתנו הלאומית בגולה, חיוב הנובע מתוך שלילת־גלות מוחלטת. עלינו לחזק כל הגדרים והסייגים, המבליטים את זרותנו הלאומית והמגינים על יחודנו הלאומי, עלינו לאחוז בכל האמצעים המלאכותיים העלולים להאריך את חיי־הגסיסה של היהדות הגלותית. ומשום כך עלינו לטפל ברכושה הלאומי של דתנו המתמוטטת, עלינו לטפח את הלשון העברית ואת התרבות העברית על אדמת הנכר, עלינו לשמור גם על האידית עד כמה שאפשר, כי כולם הם אמצעים לאומיים לשם הארכת קיומנו בגולה המשמש מעבר והכשרה לתחית עמנו בארצו.

---

שלילת הגלות והמציאות

מאת

אברהם לוינסון

הפרובלימה של שלילת הגלות הנידונה זה עשרות בשנים בספרותנו אינה פרובלימה עיונית בלבד. בה קשורה השאלה המעשית היותר חיונית של חיינו בגולה, שאלת היצירה הלאומית. היצירה, כלומר ההתגלות העליונה של כוחות־האומה הרוחניים, תלוייה לא רק בגורמים חמריים, כלכליים־ציבוריים בלבד. היצירה זקוקה לאקלים מיוחד, לאוירה רוחנית, להכשרה נפשית. אפשר לגדל נטעים בחממה לפי רצונו של אדם, אפשר להצמיח מדבר ע"י השקאה מלאכותית, אבל בשנת בַצוֹרת לא תתן פרי גם אדמה דשנה ופוריה. היצירה זקוקה לאוירה פסיכית המגרה את יֵצֶר היצירה של היחיד והכלל והמשמשת מקור עידוד והשראה ליוצֵר. אוירה זו – אינה סביבת השובע והסיפוק העצמי של בוטחים ועליזים, אינה “האח המבוערת” של מדושני־החיים; זוהי מקצת האמונה, שבעבודת תרבותנו אין אנו זורעים לרוח ואין אנו נוטעים על צחיח־סלע, ואם גם מחר יחמוס רוח סערה את מיטב המטעים בשדה תרבותנו. זהו – צל ההכרה, כי יש שכר לפעולתנו, אם כי השכר הדל אינו לפי ערך פעולתנו רבת־הסבל. זוהי – שארית האמונה בנצח ישראל, המחזקת ידים רפות, המעודדת למעשי גבורה וקרבנות, הנותנת טעם ליסורי הגיהינום של הגולה. אבל אם גורל הגולה כבר נחתך ונגזר על ידי שר־האומה, אם אין לנו אחרית חוץ מהתנוונות ופרפורי גסיסה, אם כל חיינו בגולה אינם אלא חיי־תחנה, "מלון־ליל” גלותי, שעת־בינים, – מה כוחנו כי נאריך ונמשיך שעת בינים זו? להאריך תקופת מעבר זו אפשר רק על ידי עבודה ויצירה, אבל יצירה אינה הכנסה בלבד, אלא גם הוצאה והשקעה, הוצאה ודאית לשם הכנסות מסופקות, וכלום אפשר ליצור מתוך פרספקטיבה של חורבן, כלום אפשר להשקיע בשעה שיש בטחון גמור, שאין יתרון לכל עמלנו שנעמול בגולה?

האוירה של היצירה היא אוירה צבורית־מוסרית. גם עמים נורמליים רגישים מאוד לכל סימן של ירידה תרבותית, המקדירה את עולמם הרוחני, ומכל שכן – עם בלתי נורמלי כעמנו, שאין לו מקלט לעצמיותו הלאומית בגולה חוץ ממבצר רוחו. שני מאורות יגיהו את חשכת דרכנו בגולה: המאור הגדול – ארץ ישראל הנבנית והמאור הקטן – אידיאל ההתחדשות הרוחנית והחמרית של עמנו בגולה. אידיאלים אלה מחייבים – לראש וראשונה – יחס מוסרי: כֵּנות הרצון ויושר השאיפה להגשמתם המלאה של האידיאלים, בלי כוונות זרות ובלי חשבונות צדדיים. כי יש יצירה ויש יצירה. יש יצירה לשמה, יצירה לדורות, יצירה לשם בנין ויש יצירה כדי לזכות בזמן, יצירה לא לשם הבראת הגולה והפראתה, אלא לשם ניצולה ונישולה. יצירה כזו היא בלתי מוסרית. ניצול בלי הפראה והשבחה – שמו גֶזֶל.

אבל גם ניצול הגולה זקוק לכוח יצירה מיוחד ששמו שלטון, כוח ההשפעה הציבורית והמדינית על העם. והשלטון הוא רק בידי המאמינים. אי אפשר להלחם בעד השלטון בגולה, בלי אמונה בכוחותיה ובזכות קיומה של הגולה. אין מקבלים מן הגולה אלא אם כן נותנים לה. תורת הניצול של הגולה עתידה לקחת את ההגמוניה הלאומית מידי הציונים ולתת אותה בידי שונאי־ציון המתנשאים על העם לשלוט בו בזכות יחסם החיובי אל הגולה.

הגולה היא תסבוכת טרגית של מסיבות היסטוריות ותהפוכות גורל, שאין להתירה על ידי היקשים מופשטים של ההגיון הפורמלי. מבחינת ההגיון הפורמלי אין שום הבדל בין הסגנון האנטישמי והציוני הגוזר על היהודים להסתלק מזכויות לאומיות, באשר אי אפשר ליהנות מהן ולשמור כאחת על העצמיות הלאומית. מאותה בחינה אין גם הבדל בין ההתבוללות והציונות אלא בזה, שזו רוצה לקצר את תקופת הגסיסה ולהחיש את הגאולה מן הגולה, וזו – רוצה להאריכה, כדי לנצל בינתים את הגולה לצרכי בנין הארץ. אבל הגיון זה עוד הרחיק לכת במסקנותיו בימי ש. איש הורויץ, שהעמיד על הפרק את השאלת של “קיום היהדות” בכלל… הצגת השאלה לא היתה יותר טרגית מהשאלה גופה. ובה בשעה שחכמי ישראל הדפיסו ב“עתיד” את תשובותיהם המעמיקות על שאלת הסופר הלאומי הותיק, טפלו יהודים תמימים ומגושמים עלילה נתעבה על בעל־ה“עתיד”. אבל גם בעלילה זו היה משום תשובה אינסטינקטיבית של העם.

קיומנו בגולה מלא ניגודים וסתירות כרמון. מה יהי בסופה של תסבוכת טרגית זו – לאלוהים פתרונים. אבל כל זמן שהגלות קימת ומשמשת צוֹמֶת מרכזים לקיבוצי ישראל, עלינו לחזקה ולבצרה. רוחות־זועה הורסים חדשים לבקרים את חיינו הגלותיים, אבל כשוכני הארצות הנחרבות מהררי־געש, כיושבי־האיים הנשטפים מגלי הים, אנו בונים מחדש את תרבות חיינו עד ההרס הבא. גזרת גורל היא, שאין מהרהרים אחריה. אנו רוצים ביהדות שתתוקן כלי שלם במקום אחד, אבל אין אנו מוותרים על שברי הכלי המתגוללים בכל התפוצות.

אנו שוללים את הגלות, אבל אנו מחייבים את הגולה. אנו שוללים את החיים הכעורים, הירודים, הקלוקלים של היהודים בגולה, אבל אנו מחייבים את קיבוצי היהדות הפזורים בתפוצות ואנו רואים הכרח לאומי לעצמנו להשתתף בתיקונם ושיפורם של חיינו בגולה, בהבראתם הכלכלית, הרוחנית והמוסרית, באירגונם הלאומי והמדיני.

בעבודה זו של הקמת הריסות הגולה תשתתף בעתיד גם ארץ־ישראל, כשם שהגולה משתתפת עכשיו בבנין המולדת.

---

תורת השותפות

מאת

אברהם לוינסון

המציאות העברית בגולה העמידה בזמן האחרון שוב על הפרק את שאלת ה“מרכז הרוחני” ויחסו אל ההיקף הגלותי. במשך השנים האחרונות עבר על חיינו התרבותיים בגולה משבר פנימי קשה המעורר דאגה מחרידה לגורל תרבותנו. היסוד המכריע של תרבותנו – הספרות – ירד מעל הבמה, כמעט שחדל מהתקיים בגולה. רוב הסופרים העבריים עזבוּה: מקצתם עלו ארצה ומקצתם השתקעו בעתונאות האידית. העתונות היומית העברית נצטמקה בתחומי שבועונים מועטים; קהל הקוראים נשאר ללא ספרות עברית, ילידת הגולה. לא שרדה אף אחת מהוצאות־הספרים הגדולות, שהצמיחה ספרות כבירה במשך יובל שנים. הירידה הפתאומית הזאת עשתה רושם של חורבן, אם כי חורבן מוזר ומשונה. לא הושם לב לעובדה, ששיתוקה של הספרות העברית חל דוקא בתקופה, כשהלשון העברית שהיתה כלואה בספרים כל ימי חייה בגולה התפרצה החוצה והיא הולכת ונהפכת, זו הפעם הראשונה אחרי חורבן הבית השני, ללשון דיבור, ללשון החיים והעבודה של רבבות צעירים המאורגנים בהסתדרויות ומפלגות שונות, ללשונם הטבעית של רבבות תינוקות וילדים המתחנכים במוסדות החינוך הלאומיים. איש לא שם לב להתגברות התנועה העברית ולהתחלת הפרוצס של הבראיזציה שהתחילה בדור הצעיר, לכל זרמיו האידיאולוגיים השונים.

ירידת הספרות העברית בגולה נתקבלה על ידי ותיקי העסקנים הלאומיים כסימן של תשישות ועקרות רוחנית, כאות של כליון היצירה העברית על אדמת נכר. האופורטוניזם הלאומי ראה בירידת הספרות העברית את גזרת גורלנו בגולה והצדיק עליה את הדין. שוללי הגלות המובהקים ראו בשיתוק הספרות גילוי נורמלי של התבטלות ההיקף בפני המרכז, מקום יצירתנו הטבעית. לאורך כל החזית התחיל הויתור על היצירה העברית בגולה ודוקא בקרב הסופרים והעסקנים הותיקים. סגירת העתון היומי “הצפירה” בפולין שנפסק פעמים אחדות באשמת עריכתו הלקויה וחוסר הנהלה מסודרת, הצמיחה מאמריסטיקה תפלה על שקיעת העתונות העברית בגולה. אבל גדול שבעתים מהחורבן המדומה של התרבות העברית היה החורבן הנפשי של עסקני התרבות העברית שמהרו להתפשר עם המצב. אדישות קרה, עקשית, מטומטמת תקפה את רוב מנהיגי התנועה הציונית לארצותיהם. הציונות הרשמית נתרוקנה מתכנה העברי. העברית הושפלה ונזדלזלה, נדחתה מכסא כבודה לקרן זוית, נמסרה למורים ולנוער, ל“בטלני” התנועה. חורבן נפשי זה בא כעין סיום וחתימה ליחס הציונות הרשמית אל התנועה העברית, שנתן את אותותיו כל שנות קיומה של התנועה הלאומית והגיע למרום־פסגתו בשנות הזוהר של ה“ציונות הגדולה”, ציונות של מדיניות וקרָנות.

על רקע מציאות זו נתחדש הויכוח הספרותי־ציבורי על היחס בין הארץ והגולה. בתור ריאקציה נגד הפסיכוזה של שלילת היצירה העברית בגולה, באה ההשקפה השואפת להפעיל את הגולה בתור מרכז של יצירה עברית. במקום תורת ה“מרכז” של הציונות הרוחנית באה לידי גילוי קונצפציה חדשה והיא “תורת השותפות” בין המרכז וההיקף, שנתחדשה ע“י ד”ר ש. רבידוביץ.

הרבה ציונים – אומר ד“ר רבידוביץ – מחזיקים בשיטתו של אחד־העם, שארץ ישראל צריכה לשמש מרכז רוחני ליהדות הגולה, אבל הם אינם יורדים לסוף כוונתם של המושגים “מרכז” ו”היקף“. היתכן שיהדות הגולה לא תשתתף השתתפות של יצירה ממשית, מתמדת בספרות העברית? כלום “היקף” – פירושו ציבור של אנשים מקבלי רוח וספרות מה”מרכז" בחבילות־דואר פעם או פעמים בשבוע? בארץ ישראל ישבו אנשים מישראל וייצרו יצירות רוח, ובתפוצות ישבו המוֹנים מישראל ויבלעו את יצירותיהם אלה? הללו יהיו “נותנים” והללו יהיו “מקבלים” בלבד? ברור הדבר, שה“היקף”, כלומר יהדות הגולה, יקבל השפעה מהמרכז אך ורק אם יהדות זו שבתפוצות תשתתף בפועל ביצירתה של אותה התרבות העברית ההולכת ונוצרת כיצירת־שותפות בארץ ובתפוצות.

אין אדם חי – אומר ד"ר רבידוביץ – אלא אם כן הוא יוצר, וציבור לאומי – לא כל שכן. אין התפוצות חיות אלא אם כן הן יוצרות. וחובה כפולה ומכופלת עלינו לשקוד על כוח יצירתה של יהדות זו. במדה שיחלש כוח היצירה של הגולה, בה במדה תלך ותרד אף היצירה בארץ.

ד“ר רבידוביץ מעמיד את תורתו על שני עיקרים: 1) יצירה ישראלית־עברית כצורה הכרחית לקיום ישראל בגולה, 2) שלילת המונופולין של ארץ־ישראל לטובתה ולזכותה והכנסת תרבותנו לרשות שותפים. פתרון שאלת תרבות ישראל השלמה צריך לעקרו מרשות־היחיד של א”י ולהניחו ברשות־שותפים של א“י ותפוצות. שאלת היהדות הרוחנית בתפוצות נפתרת מתוך חיי התפוצות גופן ומתוך השתתפות יצירה של התפוצות ביצירת א”י. חיי היהדות בגולה צריכים לעמוד על יסוד היצירה המתמדת – לא רק בתחום הספרות בלבד. כפי שכבר הדגשנו, חולק רבידוביץ על תורתו של אחד־העם, שהעמיד את המרכז־הרוחני שלו על החיקוי. לא החיקוי הוא יסוד החיים, אלא היצירה. מרכז החיקוי לא יציל את ישראל. בכל מקום שישראל חי, עליו להעמיד מרכז של יצירה. ארץ־ישראל אינה צריכה לחשוש למרכזי יצירה כאלה; להיפך, דוקא מתוך חופש פנימי, מתוך יצירה עצמית תקבל יהדות הגולה את מרותה של ארץ־ישראל.

ליחס בין ארץ־ישראל והגולה קובע, איפא, רבידוביץ מונח חדש: שותפות. שותפות אלמנטרית שהיא חיה וקיימת בכוח הגורל, שותפות שאין לאחד משותפיה מנוס ומפלט ממנה. השותפות היא שותפות בין ישראל כאן ושם, בין ישראל וישראל, בין יהדות ויהדות. זוהי שותפות לגורל ישראל, שיוגרל לא כאן בלבד ולא שם בלבד, אלא ברשות השותפות כשהיא לעצמה. שותפות זו היא צורך הכרחי לשני השותפים גם יחד. אם תחדל השפה העברית מהיות שפת ספרות ליהדות הגולה, ייגרם על ידי זה הפסד רוחני גדול לתרבותנו. השתתפותם של סופרי ישראל בספרות העברית לכל ארצות מושבותיהם, – היא תנאי קיום יסודי להתפתחות השלמה של הספרות העברית. חידוש הספרות העברית בגולה יסייע גם להתפשטותו של הספר העברי הארצי־ישראלי בגולה. כי רק יהדות יוצרת זקוקה לו ולא יהדות הסמוכה לשולחן זרים, ויהי גם שולחן ארצי־ישראלי. על ידי משלחת מולים ומוסים הבאים לרכוש בגולה קונים וחותמים לא ייושע הספר העברי הארצי־ישראלי. אבל חידוש הספרות העברית בגולה הוא צורך פנימי ועצמי ליהדות הגולה גופה. ליהדות זו יש שפע של שאלות משלה, שאלות חיים ומחשבה הקשורות בתפוצותיה. הספרות והאמנות והמדע העברי אינם מן המצוות התלויות בארץ, הם הכרח בכל מדינה שאוכלסיה היהודיים מרובים. ספרות הגולה היא סימן של יכולת־יצירה, של בגרות תרבותית, של גילוי עצמי רוחני, וכל אלה לא יתוארו אגב השתתפות בספרות הארץ.

היש בהשקפה זו משום “אוריינטציה גלותית”? רבידוביץ הציוני אינו מטיף לאבטונומיזמוס עברי בגולה. הצורך להעמיד את יהדות התפוצות על יסוד היצירה, להקים בגולה במות ספרותיות וליצור יצירה לאומית עצמית לא היה נפחת אילו היה מתגשם אפילו חלומו של הרצל על מדינת היהודים במלואו. וראיה לדבר, התאמצותן הרוחנית והחמרית של מדינות גדולות התומכות ומטפחות את יצירות מיעוטיהן בארצות שונות. היצירה בגולה היא לא רק שאלה ספרותית־תרבותית, אלא גם שאלה מדינית ממדרגה ראשונה.

אבל כלום אפשר ליצור בגולה? כלום ישוערו חיי יצירה בגיהינום זה ששמו גלות? ורבידוביץ עונה על זה: יודעים אנו יפה, שגיהינום הוא גיהינום, ואף על פי כן – הרי אנו חיים בו ועתידים לחיות בו, ומשום כן עלינו ליחד לעצמנו בעל כרחנו ארבע אמות של חיי ישראל בגיהינום. את הגיהינום אפשר לנצח רק מבפנים ולא מבחוץ. כל הבורח מן הגיהינום מציל לכל היותר את נפשו – – – רבידוביץ אינו מפקפק ביכולת היצירה הספונה בגולה. על יכולת־יצירה זו עלינו לדון לא לפי הסופרים העבריים החיים בגולה, אלא “לפי הכרח היוצר הטבוע ביהדות הגולה גופה, לפי כוחה ורצונה האימננטי, שיבוא לידי גילוי יצירתי בעתיד הקרוב”.

---

ספרות של עם או של שבט

מאת

אברהם לוינסון

השקפותיו של רבידוביץ שהובעו בכנסיה העברית בברלין ובשורה של מאמרים, עוררו פולמוס ממושך בעתונות העברית בארץ ובגולה (א. שבדרון, מ. קליינמן, א. ברש, י. רבינוביץ, פ. שיפמן ואחרים), שהוסיף קוים חדשים לפרובלימטיקה העברית בגולה. אשר ברש, בנאומו אשר נשא במסיבת קלוב־“הפן” בארץ ישראל נגע, בסמיכות לדבריו של רבידוביץ, בפרובלימה חשובה: ספרות של עם או ספרות של שבט? הנגזר עלינו ליצור ספרות של שבט ארצי־ישראלי או ניתנה לנו היכולת ליצור ספרות־עם רחבה המקיפה את כל היהדות בגולה? ברש מתנגד לתרבות של שבט, כי השבט טרם נתבגר להיות מרכזי. אמנם, ארץ־ישראל היא הלוז בשדרתנו, בבת עיננו ואנו מוכרחים להאחז בנקודה זו, אבל אי־אפשר להפקיר את כל הגוף בשביל בבת־העין. ההצטמצמות במציאות הארצי־ישראלית בלי חזון של עם יוצר בהיקף העולמי תביא לידי הצטמקות ולא לידי התרכזות. ספרות שאיננה מבטאה את כוחות היצירה הפוטנציאליים של כל העם – סופה להתנוון.

אם ארץ ישראל תתבדל מהגולה היוצרת, לא תיצור ספרות של שבט במובנה החיובי של המלה; לכל היותר תיצור ספרות פרובינציונלית, בעלת צביון לבנטיני. תקותה ועתידה של ספרותנו היא, איפא, בעבודת יצירה משותפת של העם העברי בארץ ובגולה. אמנם, בארץ יימצא תמיד החלק הפעיל שנתברך בתנאי יצירה יותר נוחים מאשר כל חלקי העם שבגולה. אבל אם החלק הקטן הזה לא יצרף לספרותו יצירה לאומית־אנושית של כל היהדות העולמית, אז גם ספרות זו נידונה לירידה שאין אחריה תקומה.

אנו מוצאים בספרותנו גם דעות שונות מזו. לפי דעת הרוב (י. רבינוביץ, פ. שיפמן) אין סכנה לתרבותנו מהשבטיות וההתפוררות התרבותית, שהן חזיון מתמיד בחיי עמנו. התרבות הפרובינציונלית, השבטית לא עצרה מעולם בעד יצירת תרבות־עם. להיפך, מבחינה היסטורית כל תרבות היא פרי מזיגה של תרבויות שבטים. יש שתרבות שבט אחד העולה ברוחו על יתר השבטים מתקבלת על ידיהם ונעשית תרבות־עם. כך נהפכה תרבות יהודה – ליהדות. אבל גם אחרי התלכד השבטים לעם בן תרבות, אחת עדיין מתקיימת על ידי תרבות־העם, גם תרבות מקומית, פרובינציונליות או שבטית. גם בימי הבית השני יצר הקיבוץ הארצי־ישראלי תרבות־עם, שהשתלטה על כל האומה ויחד עם זה צמחו תרבויות שבטיות באלכסנדריה, בבבל, בפרס וכו', שהיו שונות במהותן. חזיון השבטיות לא חדל גם בימי הבינים והוא הולך ונמשך עד ימינו.

י. רבינוביץ אינו מפחד מפני השבטיות: בכל דור ודור היתה העברית מחיה ומפרה את השבטים הנובלים. אם יש לפחד, הרי לזה שגם השבט הארצי־ישראלי יתפורר לאבק שבטים. יש סכנה שמא יבולע לשבט הארצי־ישראלי משטף השבטים האחרים הפורצים ארצה מהתפוצות ושמא יקום גם כאן ריבוי שבטים לשוניים, כשם שכבר יש בארץ ריבוי־גוונים דתי וסוף דבר, שניהפך לעם פוֹלִיגְלוטִי, שיצא מכלל שבט ולא בא לכלל האומה. ואם כן, באיזה כח תפעיל ותחייה העברית הארצי־ישראלית את שבטי־ישראל בגולה? תשובתו של רבינוביץ היא אחד־העמית. רבינוביץ רואה את ירידת התרבות העברית בגולה ומצטער, שדור שלם עזב את התרבות ואינו משתתף כמעט ביצירתה. אבל הוא מקוה, שגאולתה תבא מן הארץ. על אדמת המולדת יקום ויחזק אחד משבטי ישראל, ואם יהי “שבט חי, פורה ויוצר, ימשוך אחריו גם את הגלות”.

פ. שיפמן מרחק לכת בהשקפתו. אף הוא אינו ירא מפני השבטיות. לדעתו, השבטיות היא לא רק הכרחית, אלא אפילו מועילה בתנאי פזורינו: יש בה משום מלחמה פרטיזנית לאומית, כשכל קיבוץ ארצי מגין על עצמו בכוחותיו הוא. אבל הוא אינו מסתפק בהשפעה מהמרכז בלבד. ההשפעה הזאת תלך ותגדל עם התגבשות היכולת התרבותית בארץ ועם התגברות הצורך בגולה לקבל את השפעת המרכז. שיפמן דורש פעילות תרבותית בגולה. חיי עמנו רב־השבטים בגולה מתפתחים תחת השפעת גורמים שונים, שחלקם מפרידים בין שבט לשבט, כמו למשל הנטיה להתבדלות מקומית וחלקם מקרבים את השבטים, כמו למשל ההתאגדויות הענקיות הלאומיות, הסוציאליות והפילנטרופיות של היהודים. צריך איפא לנטוע את ההכרה בלבות הקיבוצים השונים, שאין לנו הצלה מירידת תרבותנו אלא על ידי יצירה לאומית תרבותית משוכללת בטיבה ונפוצה בקרב כל שכבות עמנו, כדי להגביר את הגורמים המאחדים על הגורמים המפרידים בחיינו. שדה גידולה של תרבות לאומית זו – היא הארץ והגולה, כל ארצות מגוריהם של בני ישראל. ארץ ישראל היא מרכזנו. מרכז רוחנו בלי מרכאות, מרכז רוחנו ונפשנו, באשר היא המולדת. אבל הננו עומדים עדיין על סף בנין המולדת. במובן תרבותי – תמול שלשום באנו אל הארץ. ומשום כך מוקדם עדיין לדבר ומכל שכן לשפוט על ההשפעה הרוחנית של הארץ. מה, איפא, היחס בין המרכז והגולה? היחס הזה – לדעתו של שיפמן – הוא לא שותפות של יצירה, אלא שיתוף של יצירה. השותפות היא פרי חוזה או קנוניה מתוך חופש רצון והכרה. השיתוף – הוא הכרח מתוך יחס נפשי ללא תנאי וללא חוזה. בין מולדת ובנים אין יחס של שותפות. הבנים ממלאים את חובת המולדת, אם גם אין מתן שכרה בצדה.

ההבדל בין שתי ההגדרות הסותרות זו את זו אינו אלא דיאלקטי בלבד. למעשה משתמשים שני הסופרים בפָעַל אחד לשם הגדרת היחס, שניהם מטילים את חובת הפעולה המשותפת על הארץ ועל הגולה. והוא המכריע. שיתוף זה – פירושו: טיפוח הלשון והתרבות העברית בגולה מתוך שיתוף אידיאל לאומי ואחדות תרבותית, חינוך הדור הצעיר והכשרתו לקראת בנין הארץ, השתמשות בתרבות הארצי־ישראלית בתור אמצעי יסודי לתעמולה הציונית, יצירת קשר מתמיד עם מוסדות התרבות בארץ, תמיכה מוסרית במפעלי־תרבותה ויצירת שוק רחב בגולה בשביל תוצרת־הרוח הארצי־ישראלית. מאידך גיסא תשתתף הארץ באופן מתמיד ופעיל בחיים התרבותיים של הגולה על ידי עסקניה ושליחיה; העתונות הארצי־ישראלית תפתח לרווחה את דפיה לכל התופעות והמאורעות המתרחשים בעולם התרבותי בגולה; ראשי העסקנים בארץ ישתתפו במוסדות ההנהלה של התנועה העברית בגולה; הארץ תפעיל את היצירה התרבותית בגולה על ידי תמיכה מוסרית וחמרית. השיתוף הזה, כשהוא לעצמו, ישמש מקור לדחיפות רוחניות, לחילופי נסיונות ומחשבות, לגילוי הכוחות הרוחניים והנפשיים המכשירים בכללותם את הקרקע ליצירה. הגשמת מלוא התכנית של שיתוף־יצירה זה לא־תתואר אלא ע"י ליכוד כל הכוחות העבריים בארץ ובגולה המכירים באחדות־תרבותה הלאומית של האומה הישראלית, במסגרת של הסתדרות עברית אחת והיא ה"ברית העברית העולמית\”.

---

הסתדרות עברית עולמית

מאת

אברהם לוינסון

בראשית – היה האירגון. הסיבה הראשית והמכריעה של כשלון התנועה העברית בגולה היתה – חוסר האירגון. כל תולדות התנועה העברית בגולה אינן אלא שלשלת ארוכה של נסיונות ושאיפות למצוא צורה אירגונית מתאימה לתנועה העברית העולמית. הקץ לחיפושי הדרכים והצורות האירגוניות־הסתדרותיות הושם בשנת 1931, בכנסיה העברית בברלין, שבה נוצרה ה“הברית העברית העולמית”. ע“י יצירת הברית הוקם מרכז משותף לכל ההסתדרויות העבריות הארציות בגולה. התנועה המפורדת והמפוררת נתאחדה מבפנים ע”י אורגן מנהל עולמי. כלפי חוץ – נוצר מוסד רפרזנטטיבי המיַצֵג את כל התנועה.

אבל ה“ברית” עדיין עומדת בראשית דרכה בשדה האירגון, הכינוס והיצירה. בשעה שנתיסדה ה“ברית” היתה התנועה העברית ברוב ארצות הגולה קיימת בנס. רבים מיסודותיה נתמוטטו בשנות מלחמת העולם ובתקופת המשבר העולמי שבא לאחריה ואם כי נעשו מאמצים ציבוריים כבירים לחיזוקם וביצורם, גדל שבעתים חורבן התקופה מכל כיבושי־הבנין. בפרקים הבאים נעמוד בפרטות על התנועה העברית למקצועות פעולתה השונים; כאן נציין את מצבה בקוים כלליים.

ראש וראשון לפעולות התנועה העברית בגולה – הוא החינוך העברי. בשדה החינוך חולל הציבור העברי המאורגן גדולות. אבן הבוחן לחיוניותה של התנועה העברית ולהתקדמותה הוא – התגברות החינוך העברי, ביחוד בארצות אירופה המזרחית, הרשת המסועפת של מוסדות החינוך העבריים והדור העברי לרבבותיו, המתחנך בהם ברוח התחיה הלאומית. אבל גם בשטח הרחב הזה של התנועה מרובה הפרוץ על העומד. מוסדות־החינוך העבריים בפולין, ברומניה ואפילו בליטא ובלטביה מתקיימים בקושי. לבתי־הספר אין סביבה עברית, שתשמש להם המשך טבעי. הרחוב, המשפחה, האספה הציונית – אינם עבריים, מלבד הסתדרות הנוער הלאומית, שאף היא אינה עברית בשלמותה. הציבור היהודי מתיחס באדישות אל התנועה העברית וקניניה. יוצאים מן הכלל – חוגי העסקנים המקומיים וההורים וביחוד המורים. אבל שיעור קומתו הרוחני של המורה העברי הונמַך בציבור היהודי והמורה חדל מהיות כוח ציבורי משפיע בתנועתנו הלאומית והעברית.

---

הקונגרס העברי

מאת

אברהם לוינסון

מחריד הוא מצבה של הספרות העברית בגולה. היצירה הספרותית בגולה כמעט שפסקה לגמרי, חוץ מיצירות ספרותיות בודדות ומקריות. אין מוֹלוּ“ת עברית כתעשיה ספרותית רבת־היקף כזו שברוסיה לפני המלחמה או בגרמניה בשנות העשרים. יש סופרים ויש מולי”ם בגולה, אבל פעולתם המקוטעת והמקרית אינה מצטרפת לחשבון של יצירה אינטנסיבית היונקת ממקור המציאות העברית. אף העתונות העברית היא בשפל המדרגה. בכל העולם כולו, מלבד ארץ־ישראל, אין אף עתון יומי עברי אחד לגדולים ואין אף עתון ספרותי אחד לילדים. העתונות הקיימת היא – רובה ככולה – חדשית או שבועית ועל פי רוב – מפלגתית.

נקודת זוהר במציאות העברית בגולה היא – הדיבור העברי. הדיבור העברי חדל מהיות דבר מופלא ומוזר, ענין של הפגנה וקנאות והוא הולך ונעשה טבעי עד כמה שהטבעיות היא אפשרית בתנאי הגולה. אבל גם הדיבור העברי לקוי בחוסר שלמות ועקביות. חסרה לו ההתמדה העקשית יֵצר הכיבוש וכוח ההכרעה בחיי התנועה.

על הנהלת ה“ברית העברית העולמית” מוטלת התעודה לאחד את כל ההסתדרויות העבריות הארציות במסגרת ה“ברית”, לכנס ולרכז את כל הכוחות העבריים שבעולם תחת דגלה, לעמוד על משמר כבודה וצרכיה החיוניים של ה“ברית” בהיקף העולמי, להחיות את התנועה ע“י תכנית פעולה מקיפה, לחזק את המשמעת ההסתדרותית הפנימית של התנועה וליצור בסיס חמרי מוצק לקיומה. על ה”ברית" להפעיל את הגולה ולעוררה ליצירה, להשגיח על הפרופורציה הדרושה בין כל מקצועות היצירה ולמצוא – ע"י תכנית קבועה של אמצעי תעמולה והסברה – את הדרך אל העם העברי.

כדי שעיקרי הפרוגרמה של התנועה יתקדשו בקדושת־חוק וישמשו יסוד בל־ימוט לתורת התנועה, נחוץ שיוכרזו מעל במה בעלת משקל וסמכות. כזה הוא הקונגרס העברי הראשון. זה עשרות בשנים מנסר רעיון הקונגרס בעולמנו העברי. כל ועידה ומועצה עברית עולמית נסתיימה בהכרזה על כינוס הקונגרס, אבל הכינוס הלך ונדחה משנה לשנה. בתולדות תנועתנו העברית לא היו ימים להכרח כינוסו של הקונגרס כימינו אלה. אמנם, הקונגרס העברי אינו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי, אבל אמצעי כביר ורב־תוצאות. לתנועתנו העברית, בתור תנועה ציבורית־לאומית מאורגנת, אין התחלה, זמן מתן תכניתה. אף התורה שניתנה מן השמים – לא נפלה מן השמים: היא ניתנה במעמד הר־סיני. לנו חסר המעמד של התנועה. לתנועה הציונית יש הקונגרס הציוני הראשון, שעיבד את התכנית הבזילאית, יסוד היסודות של התנועה. אפילו לתנועה האידישאית יש – צ’רנוֹביץ. לנו – חסר התאריך ההיסטורי הזה, חסרה השבועה העברית, החובה העברית במובן ההסתדרותי. קדושת הלשון, חיבת־הלשון, ההכרה הציונית וכו' – כל אלה אינן מספיקות, כי אינן מחייבות לשום דבר. יחס הציונות אל העברית מעיד כמאה עדים על אמיתת הדברים. חסרה לנו חוקה עברית, שתקבע את הזכויות ואת החובות של העברי לגבי התנועה. ובאין חוקה – אין סדר ומשטר, אין חטא ועונש, אין משמעת ואין תנועה.

מה צריך להיות אפיו של הקונגרס הראשון – דמונסטרטיבי או מעשי?

בעצם השם – קונגרס ראשון – יש משום תשובה חלקית על השאלה. אי אפשר לו לקונגרס מכונן לוותר על יסוד ההפגנה, על ההכרזות הדמונסטרטיביות, שבתנאי חיינו בגולה יש גם בהן מן המעשה ומן ההכשרה למעשה. גם בזה ייבדל הקונגרס מן הקונגרסים הרגילים שיבואו אחריו.

הקונגרס יפגין כלפי פנים וכלפי חוץ על רצונה של האומה העברית לטפח את לשוננו ותרבותנו הלאומית;

יכריז על אחדות התרבות העברית בשביל כל חלקי האומה בארץ ובגולה;

יכריז על שיתוף הפעולה האורגני של הארץ והגולה בכל שטחי התרבות העברית;

יגיב על רדיפת הלשון והתרבות העברית ברוסיה המועצתית ועל קיפוח הזכויות של בתי־הספר העבריים ברוב ארצות הגולה.

הקונגרס העברי ישמש מקור התלהבות ועלית נשמה לכל התנועה העברית וילהיב מחדש את הגחלת הציונית ההולכת וכבה. הקונגרס העברי יוקיע לעיני כל את נגע־האדישות השוררת בתנועה הציונית ביחסה אל העברית ואת הסכנה הכרוכה בה לקיומה של התנועה הלאומית. הקונגרס יבליט את הסכנה הצפויה לארץ־ישראל מצד העליה ההמונית הבלתי־עברית הזורמת ארצה. הקונגרס יתריע נגד הפשרנות העלובה והמזיקה ביחס לעברית הרווחת בחינוך הציוני ויכריז על עבריות שלמה, ללא פשרות וּויתורים. הקונגרס יעבד את התכנית האידיאולוגית וההסתדרותית של ה“ברית”, שתתן מעוף חדש לתנועה ותשמש מנוף לעבריות של בנין והגשמה.

אבל, בעיקר, צריך הקונגרס להיות מעשי. על הקונגרס לברר ולקבל החלטות בכל השאלות המעשיות של חיינו הרוחניים. לשון, ספרות, מדע, אמנות, מו“לות, ספרנות, תעמולה – כל השאלות החיוניות האלו עומדות לבירור הקונגרס מהצד המעשי שבהן. בין תכניות־הקונגרס השונות והרבות שהוצעו בספרותנו, ראויה להיזָכר תכניתו המורחבת של ד”ר ש. רבידוביץ. בעל־ההצעה מציע לכנס לא סתם־קונגרס, כדוגמת הקונגרס הציוני, אלא קונגרס אחד שיהי עשוי כמה וכמה קונגרסים פּנימיים, קונגרסים של כל המעמדות התרבותיים בישראל, של כל הגושים המקצועיים והסוציאליים, שהם נושאי תרבותנו או שיש לשתפם בעבודתה. לפי תכנית זו תתקיימנה, איפא, בזמן הקונגרס ועידות מיוחדות לחינוך, לספרות ואמנות, למדע עברי, ועידות של הנוער העברי והאקדמאי העברי, ועידה של נשים עבריות, מועצה לשאלות הספריות והספרנות, שתתכנס בקשר עם תערוכת ספרים ודברי אמנות, שתיערך על יד הקונגרס. כל הועידות והמועצות הללו הן אבטונומיות בקביעת סדר־היום של עבודתן ובירור שאלותיהן. הן מקיפות את כל השאלות העיוניות והמעשיות הנכנסות לתחום סמכותן ומסתיימות ביצירת אגודות עולמיות המתקיימות על יד ה“ברית” (ברית עולמית של ספרות, ברית עולמית של מוסדות־ההשכלה העליונים, חברה עולמית למדע עברי, הסתדרויות עולמיות של הנוער והאקדמאים העבריים, אגודה עולמית של נשים עבריות וכו'). כל הועידות הנזכרות הן חלקי הקונגרס. ציריהן, שהם גם צירי הקונגרס, משתתפים בישיבת הפתיחה של הקונגרס, בישיבה המוקדשת לבירור האידיאולוגיה של התנועה העברית ובישיבת הסיום של הקונגרס, שבה נשמעות החלטות כל הועידות, נידונות ההצעות ההסתדרותיות ונבחרת האכסקוטיבה של ה“ברית” המורכבת מנבחרי כל הועידות.

מכל השאלות הטכניות המרובות הקשורות בכינוס הקונגרס, ראויה לבירור מיוחד שאלה אחת, שעוררה פולמוס־דברים במחנה העברים ושטרם נפתרה עד עתה והיא: שאלת מקום הקונגרס. הללו דורשים לכנסו בארץ והללו – באחד ממרכזי הגולה. יש הרבה מן ההגיון בדברי הטוענים שהקונגרס צריך להתכנס בגולה, והנימוקים הם:

1) הקונגרס יטפל בעיקר בשאלת התנועה העברית בגולה, כי הרי לשם כך נתכנס: לארגן ולחזק – בשורה הראשונה – את הגולה העברית, לכבוש בשביל התנועה את המוני עמנו העומדים לפי שעה מחוצה לה, לגייס את כל הכוחות העבריים הפעילים בשביל עבודת תרבותנו. ומשום זה עליו להתכנס לא במקום גידולה הטבעי של התנועה העברית, אלא במקום רפיונה, באוירה של המציאות הגלותית.

2) קונגרס בארץ ישראל עלול – בשל מרכזיותו הלאומית – להיהפּך לקונגרס ארצי־ישראלי ולדחות לקרן־זוית את שאלות־הגולה.

3) הקונגרס העברי צריך להיות גרנדיוזי במספר ציריו וצריך לשתף בעבודתו באי־כוח כל הארצות, דבר שהוא בלתי־אפשרי בארץ מפני ריחוק המקום ויוקר העליה.

4) הקונגרס צריך לשמש בשביל הצירים והאורחים, שישובו למקומותיהם מקור השראה ועידוד לעבודה מחודשת ומאומצת. דוקא ארץ־ישראל מעוררת את החשש, שרוב הצירים לא יָשובו לשולחיהם.

נימוקי הצד־שכנגד המראים על יתרונותיה של ארץ־ישראל בתור מקום כינוסו של הקונגרס הם:

1) קונגרס עברי בגולה – אין בו משום הפגנה לאומית־מדינית כלפי הגורמים החיצוניים והפנימיים. החלטות הקונגרס הראשון של התנועה העברית העולמית צריכות להיות טבועות בחותם המולדת.

2) ההשתתפות הפעילה של הארץ בקונגרס תסייע להידוק הקשר האורגני בין המרכז והתפוצות.

3) ריכוז הכוחות התרבותיים בארץ יסייע להרמת הגובה הרוחני של הקונגרס.

4) ראוי שההוצאות המרובות הכרוכות בנסיעה לקונגרס תשמשנה מקור הכנסה בשביל ארץ־ישראל.

שאלת מקום הקונגרס אינה, סוף־סוף, אלא אחד הפרטים של כינוס הקונגרס בכלל, וזוהי – השאלה העיקרית המחכה זה כמה שנים לפתרון.

---

קרן התרבות העברית

מאת

אברהם לוינסון

אחת הסיבות העיקריות, שגרמו לכשלון אירגונה של התנועה העברית העולמית היה – חוסר קרן מרכזית לתרבות עברית, קרן שתתמוך בכל מפעלי היצירה הרוחנית ובכל מוסדות התרבות העברית בארץ ובגולה. יצירת קרן־התרבות נתאחרה בשל השתדלויותיה הבלתי־פוסקות של התנועה העברית לשתף את ההסתדרות הציונית בעבודת־התרבות בגולה. כפי שהזכרנו לעיל לא ירדה שאלה זו מעל סדר היום של הקונגרסים הציוניים. עסקני התנועה העברית לא חדלו לצפות לתמיכה הכספית של ההסתדרות הציונית מתוך השליה עצמית עקשנית. אבל כל הקונגרסים נסתיימו ברוח: Alle Sympatie für Kultur, aber keinen Groschen. במקום לתת אמצעים – באה הנוסחה הידועה: “לאחוז באמצעים”… תקציבי התרבות הוקצבו על ידי הקונגרסים רק לצרכי ארץ־ישראל. מתוך אמונה קדושה בצדקת דרישתם ובהתגשמותה הקרובה לא העלו העברים על דעתם את רעיון העצמאות הכספית אפילו בתקופת ההגשמה של העצמאות ההסתדרותית. הקונגרס הציוני העשירי עודד את מחנה העברים בפיקציה חדשה: בו נולד הרעיון של ה“מחלקה לחינוך ולתרבות” על יד ההסתדרות הציונית, אשר נוצרה בקונגרס ה…ששה עשר. ושוב נחלש המאמץ הציבורי לשם יצירת קרן־תרבות בשל תקוות־השוא שנתקשרו בקרן זו.

היה עוד טעם פסיכולוגי שעיכב את הקמת הקרן והוא: החשש להתחרות בשתי הקרנות הלאומיות הקיימות. אבל חשש ממין זה הובע גם בשעה שניגשו לייסד את “קרן־היסוד”. המציאות הכחישה את כל החששות. למרות קירבת־המטרות של שתי הקרנות המשמשות כאחת לבנין הארץ, עלו הכנסותיה של קרן־הקיימת בכל מקום שֶבו עלו הכנסותיה של קרן־היסוד ולא עוד אלא שהכנסותיה של זו עלו בדרך כלל על הכנסותיה של הקרן־הקיימת. ואין ספק שהכנסות שתיהן תעלינה עוד יותר עם הגברת פעולתה של קרן־התרבות. ירידת הקרנות שהולכת ומורגשת בזמן האחרון באה לא בשל התבַדות הרעיון של ההון הלאומי, אף לא בשל החרמות שהוטלו עליהן על ידי שתי מפלגות ציוניות, אלא בעיקר בשל התישנותה של שיטת המגביות המבוססת על התעמולה. הדיפרנציאציה הרעיונית המחרידה בתוך התנועה הציונית שנתפצלה לכמה וכמה מפלגות וסיעות וזרמים, הולכת ומבטלת את עצם האפשרות לנהל עבודת־תעמולה כללית. את מקום התעמולה שכבר בימינו ניטל חלק מכוח השפעתה יירש בעתיד החינוך התרבותי. קרן־התרבות אשר תתמוך ביצירתנו התרבותית ובמוסדותינו החינוכיים החדורים ברוח שחרורנו הלאומי – היא שתשריש בלב הדור הצעיר את חובת ההתנדבות הלאומית ותחדש את היחס לקרנות על ידי תוכן חינוכי־תרבותי.

התנועה העברית טיפחה שנים רבות את רעיון קרן־התרבות. במשך שלוש השנים האחרונות נתקבלו בדבר יצירת הקרן ההחלטות הבאות:

1) בתמוז תרצ"א החליטה הכנסיה העברית בברלין ליצור קרן־תרבות, שתהא “קרן קיימת לתרבות ישראל, קרן שתשא בעול החינוך העברי לכל צרכיו, בעול היצירה העברית באשר היא שם, קרן עממית אשר תשמור על קיומנו הרוחני”.

2) הקונגרס הציוני ה־17 בבזיל מילא את ידי האכזקוטיבה הציונית ליחד חודש בשנה לתעמולה ולמפעל כספי לשם מוסדות החינוך והתרבות העברית בארצות הגולה.

3) ההנהלה הציונית שנבחרה בקונגרס ה־17 נתנה את הסכמתה לסידור מגבית של קרן־התרבות. הסכמה זו ניתנה ג“כ על ידי הנהלות הקרנות הציוניות לאחר מו”מ שהתנהל עמהן על ידי הועד המרכזי של ה“ברית העברית העולמית” בברלין.

4) המועצה העברית העולמית בפרג באלול תרצ“ג החליטה לתבוע סיוע מצד ההנהלה הציונית וציוני כל העולם להפעלת קרן־התרבות של ה”ברית העברית העולמית".

5) הקונגרס הציוני ה־18 הדגיש את הצורך החיוני לחזק ולהרחיב בגולה את הפעולה בשדה החינוך והתרבות, שהם נשמת התנועה הציונית; חזר אחרי החלטות הקונגרס הציוני בדבר יצירת ה“ברית”; מסר לשם הכרעה לועד הפועל של ההסתדרות הציוֹנית את ההחלטה בדבר הקצבת תמיכה מתאימה ל“ברית העברית העולמית” ולמוסדות התרבות והחינוך המרכזיים.

בניסן תרצ"ד נתכנס בירושלים המושב של הועד הפועל הציוני. הועד המרכזי של “תרבות” בפולין פנה אל המושב בתזכיר, שבו דרש להקים את “קרן־התרבות”, אבל המושב גם לא העלה את השאלה על סדר־היום.

בכ“א תמוז תרצ”ד מת בוינה אביר משוררינו, חיים נחמן ביאליק ז“ל. הנהלת “הברית העברית העולמית” בא”י ובגולה (לונדון–ורשה) פנתה אל הציבור העברי ואל הנהלת ההסתדרות הציונית בדבר הפעלת קרן־התרבות שתיקרא על שמו של ביאליק ז“ל ותשמש זכרון־נצח לחזונו הגדול, אשר נשא בחובו את החרדה הגדולה לגורל תרבותנו ונלחם כל ימיו בעד יצירת קרן־ברזל לסיפוק צרכיה. אבל יצירת הקרן נתקלה שוב בקושיים פנימיים. ההנהלה הציונית החליטה למסור את ייסוד הקרן לסמכותו של הקונגרס הציוני התשעה עשר ולהסתפק לפי שעה ביצירת מוסד תרבותי שייקרא על שמו של ביאליק ז”ל.

“הברית העברית העולמית” מתנגדת לכל החלטה שיש בה כדי לדחות את יצירת הקרן. רק קרן עממית קבועה לצרכי תרבות יכולה לדעת מחנה העברים לשמש מקור־הכנסה מתמיד ובטוח, שיהא בכחו לאפשר תכנית־פעולה תרבותית מקיפה ומסודרת. קרן זו עלולה להתחבב על הציבור היהודי ולהשתרש בתור קרן־לאומית קבועה.

כבודו של ביאליק ז"ל אשר ראה בקרן זו את הבסיס החמרי היחידי של התנועה העברית דורש, שעל שמו תוקם קרן־עם לצרכי התרבות העברית. ואשר לחשש ההתחרות בקרנות הקיימות – כבר נאמר ונשנה שאין לו שום יסוד. להיפך, קרן־תרבות זו עשויה לשמש משען מוסרי גם לקרנות הציוניות ולהדק את הקשרים הרוחניים בין הארץ והגולה.

יצירת הקרן לתרבות עברית היא דרישת שעה שאין לדחותה. מצבה הנואש של התנועה העברית ברוב הארצות דורש במפגיע להחיש בהקמת הקרן. ההתעוררות הרבה של העם היהודי הרואה חובה לעצמו להציג זכרון־עד למשוררנו המנוח יכולה היתה להכתיר את ראשית פעולתה של קרן כזאת בתוצאות כבּירות. ייסוד מוסד תרבותי עשרים או שלושים בארץ אינה בטוי מתאים ליחס הכבוד שכל העם רוחש למשוררו המנוח, ובעיקר – אין בו כלל וכלל משום פתרון לשאלת תרבותנו ואין בכחו לקיים תנועה עברית יוצרת בארצות הגולה.

---

המחנה העברי לפלגותיו

מאת

אברהם לוינסון

היסוד המכריע בתנועה – הם נושאיה ומגשימיה, כלומר החוגים הציבוריים שעליהם היא נשענת. המחנה העברי בכל העולם מתחלק לשלשה גושים גדולים. הגוש הראשון מקיף את המעמדות התרבותיים, כלומר הציבורים הקשורים בתנועה העברית קשר של אינטרס. אל הגוש הזה שייכים:

1) חוגי הסופרים והאמנים העבריים.

2) מוסדות חינוכיים מכל הסוגים הכוללים:

א) את ציבורי ההורים;

ב) ועדי ההורים;

ג) אגודות התלמידים.

3) עסקני “תרבות”.

4) אירגונים למען התרבות עברית, כמו מועדונים עבריים, “ברית דוברי עברית” וכו'.

הגוש הזה המצטיין בטיבו ואיכותו מקיף את החוגים היותר פעילים של התנועה העברית.

על הגוש השני נמנות המפלגות וההסתדרויות הציוניות המכירות בלשון ובתרבות העברית, ואלו הן המפלגות:

הסתדרות הציונים הכלליים. תומכת בתנועה העברית ובפעולתה. נלחמת בארצות שונות בעד זכויותיהם המדיניות של הלשון העברית והחינוך העברי. חלק קטן של ההסתדרות נוטה לדו־לשוניות חינוכית. ההסתדרות היא פסיבית בשדה הדיבור העברי.

מהחלטות המועצה הארצית של ההסת. הציונית בפולין (22–23 לאוקטובר 1933).

המועצה של ההסתדרות הציונית בפולין מביעה את הכרתה ל“ברית העברית העולמית” על מלחמתה בקונגרס הציוני הי"ח למען השפה, התרבות והחינוך העברי.

המועצה מחייבת את כל החברים של ההסתדרות הציונית:

א) לקחת חבל פעיל בעבודותיה של תנועת “תרבות” ולהגדיל את השפעתה של ההסתדרות הציונית בתנועה זאת;

ב) לדאוג לבתי הספר “תרבות” הקיימים ולהקים חדשים במקום שאינם;

ג) לשלוח את הילדים רק אל בתי־הספר של “תרבות”;

ד) לתמוך במוסדות “תרבות” המרכזיים והמקומיים ולהשתדל בדבר תמיכות ל“תרבות” בתקציבי הקהילות והעיריות;

ה) להשליט את העברית בחיי הציונים.

הסתדרות ברית הצוה"ר. (הרויזיוניים).

ההסתדרות תומכת בתנועה העברית ועומדת על בסיס של עבריות שלמה. שואפת לשעבור המפלגה. יחסה אל שיטת־החינוך של “תרבות” הוא אופוזיציוני.

מהחלטות הועידה הארצית הששית של ברית הצוה"ר בפולין.

1) הועידה הארצית של ברית־הצוה“ר בפולין מחליטה ליצור על יד הועד הראשי מחלקת־תרבות מיוחדת, אשר תדאג להפצת הלשון והתרבות העברית במערכות הצוה”ר.

2) מתוך הכרת הצורך לקבוע תכנית חינוך מדויקת בשביל בתי־הספר, שתהי מבוססת על יסוד הרעיון של מלכות־ישראל, מחליטה הועידה לכנס בזמן הקרוב ועידת מורים ועסקני־תרבות רויזיוניים, כדי לעבד את התכנית הנזכרת.

3) כדי להפיץ את הלשון והתרבות העברית, מחליטה הועידה ליצור על יד כל סניף וסניף את המוסדות הבאים:

א) קורסים ללימוד השפה העברית;

ב) סמינריונים לתרבות העברית;

ג) “ברית העברים” שתאחד את הרויזיוניים המדברים עברית.

4) כל פקידי המוסדות של הצוה“ר חייבים לדעת עברית בדיבור ובכתב. כדי למלא אחרי החלטה זו ניתנת לפקידים שהות של שנה. פקידים חדשים אינם יכולים לשמש במוסדות הצוה”ר בלי ידיעת העברית.

מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”.

תומכת בתנועה העברית ומשתתפת באופן פעיל בעבודת “תרבות”. נלחמה בעד עבריות שלמה ומדגישה את היסוד־הארץ־ישראלי והעמלני בחינוך.

מהחלטות הועידה הארצית של “התאחדות” בפולין. (24–26 לדצמבר 1934).

1) הועידה מטילה חובה על כל חברי ה“התאחדות” ללוֹמד את השפה ולהגשימה בחיי יום־יום.

2) חברים של “התאחדות” שאינם יודעים עברית מוכרחים להתחיל בלימוד השפה לכל המאוחר עם גמר השנה הראשונה להשתייכותם למפלגה.

3) הועידה פונה בדרישה אל הועה"מ ואל ועדי הסניפים במקומות לתת את האפשרות לחברים שילמדו את השפה וירכשו לעצמם את קניני הרוח של היהדות.

4) הועידה מיפה את ועדי הסניפים לאחוז באמצעים החריפים ביותר ביחס לחברים שאינם לומדים עברית ואינם משתמשים בה בחיי יום־יום עד כדי הרחקתם מהמפלגה.

5) הועידה פונה אל כל החברים בדרישה להגביר את המאמצים לטובת החינוך העברי השלם מתוך תמיכה במוסדות “תרבות” הקיימים והקמת בתי“ס עבריים חדשים ועבודה מאומצת בתוך סניפי־”תרבות".

6) הועידה מחייבת את חברי המפלגה לשלוח את ילדיהם אך ורק לבתיה"ס העבריים.

7) הועידה פונה אל החברים שיגשו להקים בתי"ס עבריים מקצועיים.

8) הועידה מקבלת לידיעה בשביעת רצון את דבר הקמת “המחלקה לחינוך ולתרבות” ע"י האכסקוטיבה הציונית ומביעה את תקותה, כי מחלקה זו תתענין למעשה במפעלי החינוך העברי השלם בגולה ותגשים את החלטות הקונגרס בשטח השפה והתרבות.

המפלגה המדינתית

תומכת בתנועה העברית. שואפת לעבריות שלמה. רואה בהבראיזציה אחד העיקרים של הבראת האומה בגולה.

אל הסתדרויות הנוער התומכות בתנועה העברית שייכות:

הסתדרות “השומר הצעיר”.

תומכת בתנועה העברית, משתתפת באופן פעיל בעבודת “תרבות”, נלחמת בעקשנות והתמדה בעד עבריות שלמה. היחידה שהגשימה בגולה את עיקרי הדיבור העברי וההכשרה הרוחנית העברית.

מהחלטות מועצת “השומר הצעיר” בפולין.

א) “המועצה הנרחבת מציינת את הקשר האמיץ הקיים בין תנועת השוה”צ כתנועה חינוכית חלוצית ובין ביה"ס העברי. המלחמה על הגברת כוחו של בית הספר הזה ועל כיוונו החלוצי והעמלני מחייבת את התנועה להכפיל את מאמציה בכל מקום ומקום בשביל תנועת “תרבות” ובתי ספריה, לתת את האיניציאטיבה להקים בתי ספר וגני־ילדים עבריים במקום שאינם ולדאוג להרחבתם בכל אתר ואתר.

ב) המועצה מכריזה על גיוס גדול בקרב הנוער המתלמד השומרי והבלתי־שומרי לשם העברתו לביה"ס העברי השלם. על מוסדות התנועה לעבד את פרטי הפעולה הזאת ולחייב בהם את כל קני התנועה.

ג) המועצה פונה למרכז “תרבות” ולמוסדות המנהלים המקומיים שלה בדבר הקמת סדנאות־עבודה על יד בתי הספר העממיים והגימנסיות.

ד) המועצה מחליטה להעמיד במרכז הפעולה החינוכית בתנועה את עבודת ההבראיזציה בכל השכבות ומחייבת את כל המבקרים – חברי ההנהגה הראשית והגלילית ואת כל ההנהגות בקנים לנהוג בכל חומר הדין ביחס לבוגרים שאינם יודעים ואינם לומדים עברית. ביחס לבוגרים אשר נמצאים זה שנתיים בשכבה השלישית ואינם יודעים ואינם לומדים עברית – אחת דינם להוציאם מהתנועה.

“החלוץ העובד”.

יחסו אל הלשון העברית והתרבות העברית בגולה חיובי בהחלט. מדגיש את רעיון החלוציות ותרבות־העבודה בהכשרה הרוחנית של חבריו. משתתף בעבודת “תרבות”.

מהחלטות הועידה עולמית של ה“חלוץ” (דנציג 1926).

1) העיקרים הבאים הם חובה ב“החלוץ”:

א) עבודת כפים עצמית.

ב) עברית ותרבות עבודה.

ג) זיקה להסתדרות העובדים בא"י.

ד) השתתפות במפעלי ארץ ישראל העובדת.

1) הועידה העולמית של “החלוץ” רואה כאחד הנצחונות הגדולים של תנועת הפועלים בארץ את הכיבוש התרבותי הגדול והקשה, כיבוש הלשון העברית – המפתח לאוצרות התרבות של העם העברי – בתור שפת דיבורו ותרבותו האחת והכללית של הפועל העברי בארץ.

2) המשכת המפעל התרבותי של הפועל העברי בארץ והנחלתו לשדרות הרחבות של העם היהודי בכל ארצות הגולה – היא אחת מתעודותיה המרכזיות של תנועת “החלוץ”.

3) ההשתתפות הפעילה והערה של העליה החלוצית בבנין חברת העובדים בארץ, בהקמת מִשְׁקָה, תרבותה והסתדרותה תלויה בהקנית השפה העברית לכל חבר של ה“חלוץ” בתור שפת דיבורו ותרבותו בחיי יום־יומו.

4) הועידה העולמית של ה“חלוץ” מחייבת את כל ההסתדרויות להגביר את הפעולה להנחלת הלשון העברית לכל חבריה.

במפעלי התנועה העברית משתתפות רוב הסתדרויות־הנוער הציוניות וההסתדרויות החלוציות והן: הנוער הציוני הכללי, בית“ר, “גורדוניה”, “ויתקיניה”, “עקיבא”, “ברקאי”, ה”חלוץ" המרכזי, “החלוץ הצעיר” ועוד.

מקום מיוחד תופסות המפלגות הציוניות שתכניתן התרבותית טבועה בחותם דו־הלשוניות. על המפלגות האלו נמנות:

1) מפלגת “מזרחי”. המפלגה אינה רואה עצמה חלק של התנועה העברית המאורגנת ועומדת מחוץ ל“ברית העברית העולמית”. עבודתה התרבותית של “מזרחי” בפולין, כלולה בעיקר בחינוך המרוכז בהסתדרות “יבנה”, העומדת תחת השפעתה המפלגתית של “מזרחי”. בבתי הספר מיסודה של “יבנה” נלמדים הלימודים הכלליים בלשון המדינה. ברשותה נמצא גם מספר מועט של בתי ספר עבריים שלמים. המפלגה נלחמת בעד הלשון והתרבות העברית במסגרת תכניתה המפלגתית.

2) מפלגת־האיחוד של “פועלי־ציון (מאוחדים עם צ. ס.) והתאחדות”. תכניתה התרבותית של מפלגת־האיחוד שהוקמה בשנת 1932 בדנציג היא דו־לשונית. בתור תכנית־הסכם של שתי מפלגות היא חדורה ברוח פשרנות. כל סעיפיה קובעים לכתחילה את בכורת האידית בחיי האומה. העברית משמשת בצד האידית ענין הטעון הכרה וטיפול. במקום לציין שהלשון העברית היא השפה הלאומית של העם העברי מדבר המצע הדנציגאי על ערכה הלאומי והתרבותי של השפה העברית ועל המקום (?) אשר שפה זו תופסת בתנועת הַתְּחיה הלאומית. שפת האבטונומיה הלאומית בגולה היא אידית; התכנית מטילה על האיחוד את החוב להלחם בעד הזכויות המדיניות של העברית רק בארצות, שבהן היא משמשת שפת ההמונים היהודיים, כלומר בארץ־ישראל. התכנית קובעת גם שהתחיה התרבותית וההתפתחות של המוני העם בארצות שבהן השפה האידית משמשת שפת ההמונים – קשורה בשפה האידית. בפעולה החינוכית מרימה התכנית למדרגה של עיקר את כפילות החינוך, כלומר הקמת בתי ספר עבריים לחוד ואידיים לחוד בתנאי ש“על המפלגות הארציות המנהלות בתי ספר בשפת ההוראה העברית או האידית – להבטיח למיעוטים בקִרְבן את הזכות לסדר בתי־ספר משלהם בשפת ההוראה השניה”.

הגוש השלישי, שגם עליו עתידה להסָמך התנועה העברית הם החוגים הרחבים של הציבור היהודי העומד לפי שעה מחוץ לתנועה העברית. החוגים האלה שנתחנכו על ברכי המסורת הדתית וההשכלה העברית – זיקה פנימית להם ללשון ולתרבות העברית ויחס חיובי – לחינוך העברי. התנועה העברית המאורגנת, שנתרכזה עד עכשיו בחוגי ה“מעמדות” התרבותיות והמפלגות העבריות, טרם מצאה את הדרך להמוני־העם הקרובים ברוחם לתנועתנו. שדה־הבור של הציבוריות היהודית זקוק לחריש עמוק של הסברה ותעמולה עממית שתקרב את העם אל התנועה. כיבוש העם בעד התנועה העברית – זוהי התעודה, הסיסמה ההסתדרותית של תנועתנו העל־מפלגתית. על־המפלגתיות של התנועה העברית פירושה: איחוד כל חלקי התנועה, למרות ניגודיהם העיוניים, על בסיס של פעולה משותפת.

דרכנו – דרך מלחמה קשה ורבת־עמל, מלחמה בכל ממעיטי דמות האומה ומשפילי קומתה התרבותית, מלחמה בכל מציבי הגבולות והסייגים לרוח העם הישראלי. מצד אחד – נסיונות, מאמצים, קרבנות ושאיפות כיבוש ובנין, ומצד שני – הרס הנכר, חורבן הטמיעה, חשבון היאוש של שוללי־הגולה, התקפותיהם של שונאי־העברית וכשלונות העבודה הבלתי־נמנעים. תנאי עבודתנו בגולה מזקיקים לנקודת־זוהר, לאידיאל מעשי בגולה, שיכוון את כל מחשבותינו ופעולותינו. האידיאל הזה – שמו: שעבוד הגולה. אנו שואפים להשליט – עד קצה גבול האפשרות – את הלשון העברית בגולה בדיבור, ביצירה ובחינוך. בדרישה זו אנו באים אל העם, על אפם ועל חמתם של נביאי החידלון, המדביקים מודעות־יאוש על כתלי־הגולה. שאיפתנו – להחיות ולהפעיל את עולם־רוחנו הירוד, להפרות במדבר חיינו בגולה את כח היצירה העברית. שעבור – פירושו: שלמות. כל פינה יהודית, כל סדק ופירצה בבית־חיינו הרוחני מתמלא אויר־העבריות. אנו שואפים לכבוש ברוחנו את כל חיי־היהדות. אין “יחלוקו” ואין “גזורו” בלשון ותרבות. אין פשרות וּויתורים בעניני נשמה. אי אפשר להגשים את רעיון תחיתנו הלאומית רק מצד אחד, מצדו הכלכלי, כי אי אפשר בנשימה אחת למרוד בעניני חומר ולהכנע בעניני רוח.

שעבור הגולה – הוא אידיאל מעשי. פניו מכוונים אל הפעולה הממשית, אל המעשה הגואל. על התנועה העברית להפעיל את כל ענפי היצירה העברית והעיקר להכשיר את התנאים בגולה להתפתחותם. בהתאם לזה צריכה ה“ברית העברית העולמית” לטפל בשאלות:

1) השלטת הדיבור העברי בגולה;

2) החינוך העברי השלם לכל סוגיו;

3) ביסוס הספרות, המדע והאמנות העבריים;

4) הקמת מוסד ציבורי לאומי לכל סוגי היצירה הרוחנית;

5) הפצת הספר העברי, ייסוד ספריות ציבוריות וכו'.

---

הדיבור העברי

מאת

אברהם לוינסון

הדיבור העברי בארץ־ישראל אינו פרובלימה עיקרונית אלא שאלה מעשית והיא: הגנה על זכויותיה המדיניות של הלשון העברית בארץ, מלחמה נגד קיפוח רשמיותה על ידי פקידי הממשלה, הגנה על הדיבור העברי נגד בלבול הלשונות שבא עם תגבורת העליה, מלחמה נגד חלק הישוב מהדור הישן וכו'. בתפקידים אלה מטפלות בארץ גם הסתדרויות מיוחדות מעין ועד־הלשון, ה“איגוד להשלטת העברית” וּ“גדוד מגיני השפה”. הדיבור העברי בארץ למרות כל הקושיים המרובים שהוא נתקל בהם הוא עובדה חיה, העומדת מחוץ לכל ויכוח. על כוחה ומידת התפשטותה של הלשון העברית בארץ מעידות תוצאות המִפְקָדים הממשלתיים שהעברו בשנות 1922 וְ־1932. בשנת 1922 רשמו את העברית בתור לשון־אֵם 80.396 יהודים ואת האידית – 1.946. בשנת 1932 רשמו את העברית בתור לשון־אם 160.000 יהודים, ואת האידית – יהודים 10.000 בערך. המספרים האלה מעידים עדות בולטת על השתרשותה של העברית בארץ.

הדיבור העברי, בתור פרובלימה תרבותית, קיים רק בארצות הגולה. פרובלימה זו למרות הנסיונות המוצלחים שנעשו בשדה הגשמתה עדיין עומדת בגדר של ויכוח אפילו בכמה חוגים ציבוריים המודים בעברית ורוצים בתחיתה בגולה. עובדה זו מכריחה אותנו לעורר מחדש את השאלה הנושנה על נחיצותה ואפשרותה של החיאת העברית בגולה. שאלה זו הולידה בשעתה ספרות עשירה וכדאי לעמוד בקצרה על ראשי נימוקיה:

1) הדיבור העברי נחוץ, באשר רק הדיבור בלבד נותן חִיות ללשון בשני גילוייה היסודיים: הנפשי והפיסיולוגי. הלשון חיה, כשהיחיד או הכלל קולט אותה ע“י שמיעה ושולט בה ע”י דיבור; כשהמחשבה האנושית מזדוגה בתנועות שרירי הגוף וְהַגָיֵיהם של אברי הנשימה והביטוי; כשהמלים מובעות ע"י המחשבה מתוך גירוי פסיכו־פיסי ולא בכוח זכרון מפשט. לָשון הנקלטת רק על ידי ראיה, בלי עזרת העצבים והשרירים המשתתפים בדיבור – אינה לשון חיה לא מהצד הפיסיולוגי ולא מהצד הפסיכי.

2) הדיבור העברי הוא הכרחי, באשר הלשון העברית בתור לשון הספר בלבד אינה מספיקה כדי ליצור את הסביבה הלאומית, שרק בה אפשר לְמַמֵש את התוכן הלאומי השאוב מן הספרות. בדורות העבר כשהיהודים היו רחוקים מתרבות הנכר, היתה מחשבתם של סופרי ישראל וחכמיה עברית; עכשיו כשתרבות העולם הרסה את הגיטו הרוחני שלנו ונשתלטה בתוכו, חדלה לשון ספרותנו מהיות לשון המחשבה של יוצריה. על פי רוב – ספרותנו בגולה היא תרגום עברי של מחשבה לועזית. הדיבור העברי הקשור במחשבה עברית עלול להשיב לספרותנו את מקוריותה היצירתית.

3) הדיבור – הוא גילויה הטבעי של הלאומיות. כוחו – ביסוד הלאומי האלמנטרי, הבלתי־מוּכר הספון בו. האיכר הרומני, הליטאי או ההונגרי הוא לאומי לא ע"פ הכרת תרבותו, כי על פי רוב אינו יודע גם לקרוא, אלא בפעולתו הלאומית, וקודם כל – בדיבורו. הדיבור קודֵם לקריאה לא רק אצל התינוקות, אלא גם אצל המוני העם. לשון הדיבור יוצרת סביבה לאומית מוחשית, מציאותית, מבדילה כלפי חוץ ומאחדת כלפי פנים. החיים והמות של האומה בלשון דיבורה החי. תרבות־הספר נותנת תוספת־כוח ללשון הדיבור, אבל אינה יכולה למלא את מקומה.

4) נימוק חשוב להשלטת הדיבור העברי הוא הנימוק הפידגוגי. דבר מוסכם הוא שהקריאה בלשון בלתי מדוברת היא קשה מאוד בשביל הילד ומתישה את מוחו וזכרונו. קריאת ה“עברי” דורשת זמן לא פחות משנה אפילו מילד עברי בעל־כשרון, וזהו איבוד זמן ובזבוז כוח לבטלה. על ידי הדיבור העברי יֵקל על הילד לימוד הקריאה. יחד עם זה הקריאה גופה שוב אינה מֵכַנִית, אלא קריאה מתוך הבנת הענין המביאה לידי קימוץ זמן המוּצָא לתרגום ולהסברה.

5) כוחו המַלאים של הדיבור עולה על זה של התרבות. הדיבור החי, השימוש המתמיד בשפה העברית מדוֹבֵב עברית גם את אלה שאינם רגילים לדבר או ששכחו את תלמודם שהביאו מבית רבם. השפעת הדור הצעיר על הזקנים בנידון זה ידועה למדי.

6) הדיבור החי משפיע על גורל הזכויות המדיניות של הלשון בגולה. לשון המצטמצמה בתחומי הספרות בלבד ואינה חיה בדיבור־פה, זכויותיה המדיניות מתקפחות על ידי השלטונות.

7) סגולה מיוחדת של הדיבור החי שאינה מצויה בספרות היא יצירת הניבים (דיאלקטים סוציאליים). אל הניבים האלה שייכים הז’רגונים של תלמידים, חיילים, סוחרים וכו'. הז’רגונים האלה סופם לחדור אל הלשון הרשמית המקבלת על ידיהם צביון ובליטה מיוחדה. גם אצלנו הכניסה תנועת העבודה והנוער כמה בטויים מיוחדים לאוצר לשוננו העברית.

אם נחיצות הדיבור העברי אינה מוטלת בספק, הנה יותר חמורה היא השאלה: אם אפשרי הדיבור העברי בגולה? שאלה זו נכללת בשאלה היסודית: אם אפשריים בכלל חיים לאומיים ויצירה לאומית בגולה? את גבולות האפשרות הזאת כבר התווינו בפרקים הקודמים. הגלות מטבע ברייתה אינה יכולה לתת לנו את מלוא האפשרות של יצירה לאומית, את מלוא החופש של חיים לאומיים. אלמלי היה הדבר אפשרי לא שאפנו לגאולה מהגולה. כל יצירתנו התרבותית והכלכלית בתנאי קיומנו הגלותי היא מלאכותית ביסודה. המגמה האוביקטיבית של התפתחות חיינו בגולה היא הטמיעה, החדלון הלאומי. חיי הגלות אינם אלא מלחמה מתמידה נגד מגמת חיינו זו. מתוך מלחמה לאומית עקשנית ובלתי פוסקת אנו מכשירים בגולה את הקרקע ליצירה. גבולות האפשרות תלויים איפא באירגוננו הלאומי, בהתמדת רצוננו והפעלת כוחנו הלאומי. גם הפצת הדיבור העברי בגולה, כטיפוח כל יתר המקצועות התרבותיים בחיינו, אינה אלא שאלה של אימוץ רצון והתמדה. לדיבור העברי בגולה, ביחוד בארצות אירופה המזרחית, יש אפשרויות רחבות להתפשטות בגבולות התנאים האוביקטיביים שבהם נתונים חיינו הרוחניים בגולה. הָאֵבולוציה של הדיבור העברי בגולה במשך השנים האחרונות מעידה על התקדמות מרובה בשדה החיאת לשוננו. נקודת הכובד של הלשון כאילו העברה מן הספר אל החיים. הלשון יצאה מתחומי בדידותה הדוממה, מד' אמותיה של המחשבה והיצירה ונכנסה אל העולם הרחב של המעשה. עם כל הסכנות הכרוכות במעבר זה מחיי פנים מעמיקים לחיי־חוץ שטחיים, אין להתעלם מיתרונו של הדיבור העברי והוא: הגברת היסוד־הטבעי של חיי הלשון. הולכת ונוצרת סביבה עברית; את מקום הרומנטיקה והחלוציות של דור החובבים הראשונים ירש בה השיתוף של האינטרסים העבריים. הכוח המחיה את הסביבה הזאת הוא לא רק הנשוא העברי כבתקופת “שפה ברורה”, אלא גם הנושא העברי, שהולך ומזדקק לסביבת־חיים עברית עצמית. התפתחות החינוך הלאומי השלם שהקים בגולה דור צעיר המדבר וחושב עברית, התגברותה של תנועת־הנוער הציונית הדוגלת בשם התרבות העברית והדיבור העברי, התפשטותה של תחיתנו הרוחנית בתור אידיאל מעשי של הגשמה עברית – כל אלה סייעו להרחבת הבסיס הטבעי של הדיבור העברי. אין לנו מספר סטטיסטי מדויק של דוברי־עברית בארצות הגולה. אבל אין ספק, שמספרם מגיע למאות אלפים והוא ילך ויגדל במדה שנדע להלחם בלי פשרות רכרוכיות בעד הגשמת האידיאל המעשי של שעבור הגולה.

הדיבור העברי בצורת התפשטותו בימינו – היש בו כדי להניח את הדעת? שאלה זו עוררה ויכוח חריף בספרותנו. הדיבור העברי בגולה זכה לקיטרוגים קשים שכדאי לעמוד עליהם. ואלה הם הקיטרוגים:

1) העברית המדוברת בפי הנוער היא מרוסקה ומשובשת.

“בושתי לשמוע – אומר ח. נ. ביאליק – את דיבורם הקלוקל… היה זה רגע מעלים¹ ומבייש. רצו להראות לי את הניצנים העליונים שלהם ואני יצאתי משם מלא עלבון לא בעד הצעירים הללו, אלא בעד הלשון העברית… הכל היה מרוסק, מטושטש, מעורפל ומלווה מצוקה נפשית במידה כזו, שאי אפשר היה שלא להרגיש עלבון פנימי בעד הלשון העברית ובעד החינוך העברי”… (“היהדות בגולה, ה”ארץ" נומר 3826).

2) העברית היא “עברית סרק”, עברית של דיבור בלבד, אבל לא של חיים וערכין. לעברית ממין זה צפויה – לדברי נ. ביסטריצקי – סכנה של התבוללות עברית אשר תהיה קשה לנו יותר מכל מיני התבוללות, “כי התבוללות לועזית עוד יש לה תקנה, אבל ההתבוללות העברית אין אחריה ולא כלום. אחרי השמד עוד יכולה לבא השיבה אל המָקוֹר, אל הגאולה; אחרי הגאולה המזויפת יש רק שמד”.

3) “העברית תלושה מקרקע הספר העברי”. הדור הצעיר מדבר, אבל אינו קורא עברית. “דור של עברית מילולית התלושה מקרקע של ספר עברי – היא אחד מן הענפים היבשים אשר גידל לנו האילן של התנועה העברית בגולה”.

כל הקיטגורים האלה אינם צודקים ביסודם וטעונים בירור.

1) נכון הדבר, שהעברית אשר בפי חניכי בית הספר אינה מתוקנת כל צרכה, אבל בתנאי החינוך בגולה לא יתכן אחרת. ילדי ישראל אשר נתחנכו בבית הוריהם על ברכי לשון לועזית או אידית – אי אפשר להם שיַקנו לעצמם בבת אחת את ידיעת הלשון. אם בית הספר הארץ־ישראלי המתקיים יותר מארבעים שנה בתוך סביבה עברית והמחנך את הילדים חינוך עברי שלם משחר ילדותם, טרם הספיק להקנות לחניכיו עברית טובה, בית הספר העברי בגולה, המתקיים לכל היותר תריסר שנים והנמצא בתוך סביבה זרה המתנגדת לחינוך הלאומי – לא כל שכן. “לנו – אומר דרויאנוב – חשובה עברית מרוסקה וגרועה – מפולנית שלמה וטובה. מעברית גרועה אפשר לו לאדם מישראל שיעלה ויבא במשך דור־דורותים לידי עברית טובה; מפולנית טובה לא יגיע לידי עברית בכלל או לכל היותר – אם תנוח עליו הרוח – יגיע לידי עברית גרועה”.

המורה העברי בגולה ודאי שהוא שוקד על תיקונה של לשון הכתב. אבל בעצם ההקפדה על טהרת הלשון המדוברת יש משום הגזמה. לשון צחה ומתוקנת שגורה רק בפי המשכילים, אבל לא בפי העם או הדור הצעיר לאלפיו ורבבותיו. הסירוס ההמוני, הווּלגריזציה של הלשון היא גילוי טבעי של שפת החיים והרחוב. התלמיד היהודי בבית־הספר הלועזי התנכר תמיד בלשון דיבורו הספרותית, בעוד שהתלמיד הרוסי, הפולני וכו' דיבר תמיד בלשון פשוטה, המונית, ע"פ רוב משובשת מבחינה דקדוקית וסגנונית. ואף על פי כן יותר טבעית היתה לשון משובשת זו של הבלתי־יהודי, שלא הקפיד על צורות הלשון ועל טהרת־סגנונה מלשון היהודי המפוארה שהיתה מלאכותית, אינטליגנטָנִית. אין להגזים בדרישות ביחס ללשון הדיבור, כי גם דרישותינו נובעות לא מהחיים, אלא ממקור הספר והספרות.

2) עוד פּחות מבוסס הוא הקיטרוג השני, שאין לדיבור העברי בגולה יסוד של “חיים וערכין”. צודק דרויאנוב באמרו, שאפילו ה“לשון המילולית” של שבטי־הזוּלוּ הפראים אף היא אינה לשון סרק, אלא לשון של חיים וערכים. אם גם נסכים, שאפילו הלשון המילולית של האדם הטבעי הניתנת על ידי החיים עצמם והיוצרת ערכי־חיים ממשיים עולה על הלשון המילולית של הגולה הניתנת על ידי בית הספר בלבד והנותנת לנו רק קרעי־חיים ופרורי ערכים, הנה אין לשכוח, שאנו חיים חיי גלות ואין אנו יוצריהם ובעליהם של החיים הללו. אין חיים של לשון בלי לשון של חיים; הלשון היא דמות דיוקנם של החיים, ואין לדרוש לשון מתוקנת מחיים קלוקלים ורצוצים. להיפך, עלינו לברך את הדור הצעיר, כי פָּתַח פה לתרבותנו האלמת ונטע את הדיבור העברי בדור ההפלגה של הגלות. האירגון ההסתדרותי, החינוך הכללי והמפלגתי, החלוציות והצופיות, ההכשרה המקצועית והתרבותית, המתלווים בדיבור עברי – כל אלה הם עבריות של חיים וערכין, ולא עבריות סרק, ומכל שכן לא – התבוללות עברית, מושג שנתחדש בבית מדרשם של שונאי ציון ואויבי תחיתנו הרוחנית.

3) הקיטרוג השלישי: הדור הצעיר מדבר עברית, אבל אינו קורא עברית. קיטרוג זה נכון במקצת, אבל יש להזהר ממסקנות קיצוניות. חובתנו לגנות את ליקויי הדיבור העברי, אבל אין להתעלם מיתרונו על לשון־הספר בשמירת קיומנו הרוחני. לשון הדיבור – הוא כלי־השימוש הרוחני והמעשי של כל האומה, בעוד שלשון־הכתב היא נחלתם של יחידי־סגולה. הדיבור – ערכו תלוי בעצם קיומו, בעוד שהכתב – קיומו תלוי בערכו, כוחו מותנה באיכותו וממילא – הוא מצומצם ומוגבל. הדיבור – כוחו יפה ליצור את התנאים להתפתחות הכתב, אבל אין הכתב גורם בהכרח לפיתוח הדיבור, אם אין גורמים נוספים המכשירים את קרקעו, והראיה: הספרות הלאומית הכבירה שהתפתחה אחרי חורבן הבית השני במשך דורות רבים לא החיתה את הדיבור העברי.

בספרותנו הפובליציסטית הובלטה לא פעם השאיפה להעדיף את הספר העברי על הדיבור העברי. שאיפה זו שאין לה דוגמה אצל שום אומה ולשון מתאמצים להצדיק דוקא אצלנו ע“י תנאי־קיומנו המיוחדים בגולה. וטעות גוֹררת טעות. מכשהתחילו לבקש את סיבת הירידה של הספר העברי – מצאוה… ב”דיבור העברי הקלוקל". אבל הירידה בהתפשטות הספר היא תופעה כללית, עולמית ואינה קשורה בשום אופן בדיבור. הדיבור העברי אינו ריאקציה נגד הקריאה ואינו סוּרוֹגַט של הקריאה, אלא הוא צורך־עצמי תרבותי הנובע מתוך הרגשה לאומית מסוימת. ודאי יש סיבות אוביקטיביות מיוחדות שגרמו לירידת הספר העברי (עיין להלן בפרק הדן בשאלה זו) ואין ספק שדוקא הדיבור העברי עתיד לסייע להקלת פתרונה של פרובלימה חמורה זו.

מכל הקיטרוגים הממלאים את חלל־עולמנו עומד בתקפו רק קיטרוג אחד: הזלזול המחפיר בדיבור העברי. קיטרוג זה מכוון בראש וראשונה נגד מנהיגי התנועה הציונית ועסקניה בגולה, שבאדישותם הפלילית או בהתנגדותם המסותרת גרמו להזנחת הערוגה היותר פוריה בשדה תחיתנו הרוחנית. ישיבה עברית אחת מוקדשת לתרבות עברית – זהו הקרבן המכסימלי של קונגרס ציוני על מזבח התנועה העברית. סיבות הזלזול בדיבור העברי הן: חוסר־האמונה בכוח ההגשמה העברית של העם; יחס הביטול אל עסקני התרבות העברית; תפיסה שטחית של מהות תחיתנו הלאומית והשפעת הסיעות האוטרקביסטיות בתנועה הציונית. הזלזול בדיבור העברי הוא הגילוי היותר בולט של הירידה התרבותית המסמנת את כל התנועה הציונית, שהרי חסר לו אפילו אותו הנימוק המסורתי המכריע, הנימוק הכספי, המלוה כצל את דבריהן ומעשיהן של כל ההנהלות הציוניות.

אחד מראשי תפקידיה של ה“ברית העברית העולמית” הוא לדאוג להתפשטותו של הדיבור העברי בגולה ולשקוד על חיזוקו ושמירתו. ואלה הם דרכי ההגשמה של הדיבור העברי:

1) אירגון התנועה של הדיבור העברי.

על יד ה“ברית העברית העולמית” מוקמת “ברית דוברי עברית” שיש לה מרכזים ארציים בכל מדינה. (בפולין – ברית העברים “בני־יהודה”). הברית דואגת לא רק לדיבור העברי, אלא תומכת בכל מפעל שיש בו כדי להשליט את העברית בחיי היהדות.

2) ה“ברית העברית העולמית” דואגת לשעבור הקונגרסים הציוניים. הבחירות אל הקונגרסים מתנהלות על יסוד מצע הכולל את התביעות העבריות של ה“ברית”. על ה“ברית” להעביר בקונגרס הציוני הבא החלטה על חובת ידיעת הלשון המוטלת על צירי הקונגרס, הנקבעת בתקנון ההסתדרות הציונית. כל הרצאות הקונגרס נקראות עברית.

3) ה“ברית” מטפּחה את התרבות של הדיבור העברי; מקימה רשת של מועדונים עבריים ומעבדת בשבילם תכנית־פעולה תרבותית; דואגת לשימוש־לשון פומבי בועידות, באספות ובכינוסים וכמו כן במוסדות לאומיים; מגייסת גדודי מגיני לשון מקרב הנוער לשם התמדת הדיבור העברי היום־יומי; מוציאה מלונים ומונחי־לשון מקצועיים ומפיצה ספרות בעניני לשון.

4) מטעמים מעשיים ותעמולתיים נקבע זֵיטוֹן עולמי (“עַיִן” שחורה על רקע כחול), שכל עברי ועברי רוכס לְדַש בגדוֹ.

---

המולו"ת העברית

מאת

אברהם לוינסון

התופעה היותר מעציבה בעולם תרבותנו בגולה בתקופה שלאחרי המלחמה העולמית – היא חורבנה של המולו“ת העברית, יותר נכון – של המולו”ת הישראלית. אמנם המולו"ת העברית לא הצטיינה מעודה במצבה החמרי המבוסס ועליות וירידות היו משמשות בה בערבוביה, ואף על פי כן היתה המנוף הראשי של יצירתנו התרבותית בגולה. רוב החברות להוצאת ספרים התקיימו שנים רבות והתגברו על המצוקות שעברו עליהן ואחדות מהן (“אחיאסף”, “תושיה”) גם הגיעו בראשית שנות פעולתן להתפתחות מזהירה. החברות הללו, שבפעולתן השתתפו גדולי הסופרים העבריים, היו כעין מרכזי־רוח שהריקו את ברכת היצירה העברית על כל תפוצות הגולה ושמשו גם מרכזי־אירגון של הספרות העברית החדשה. המרכזים האלה עודדו את הסופר העברי ליצירה, חינכו את קהל הקוראים העברי, אירגנו את הפצת הספר העברי והזינו את החינוך העברי בספרות פדגוגית.

אחד מחלוצות המולו"ת העברית המודרנית היתה חברת “אחיאסף” שנוסדה בשנת 1893 והתקיימה עד שנת 1923. מיסדיה היו אליעזר קפלן (מנהל החברה), וולף גלוסקין, מתתיהו כהן ובוריס סטבסקי. אחד מעורכיה שהשפיע השפעה רבה על כיוונה הספרותי היה אחד־העם.

אחד העם, שיסוד “היהדות” היה אבן־הפינה בהשקפת עולמו הרוחנית, השפיע ברוח זה גם על פעולתה של הוצאת “אחיאסף”. במקום ספרות־סתם שאף בעיקר להוציא ספרים יסודיים, דוריים, שיש בהם כדי להעשיר את מחשבתנו הלאומית ולהכניס אל ספרותנו את הרצינות וכובד־המשקל. בקש להוציא לא ספרים, אלא את הספר בהא הידיעה, ספרים בעלי ערך והשפעה לדורות. ומשום כך חסר להוצאת “אחיאסף” יסוד האקטואליות של היצירה החיה, הצעירה, המודרנית. אחד העם שהקפיד על האחדות והשלמות הפנימית של הוצ. “אחיאסף” הגשים את שיטתו במלוֹאה בעשרת כרכי “השלוח” ו“לוחות אחיאסף” שנערכו על ידו. ברוח זה הוצאו לאור גם מיטב היצירות מתקופת ימי הבינים והזמן החדש.

חברת “אחיאסף” הוציאה קרוב למאה יצירות מסוגי־ספרות שונים וביניהן: דיונים ויצירות נבחרות של משוררי ספרד (ר' יהודה הלוי, ראב"ע, ר' יהודה אלחריזי, ר' האי גאון ועוד); ספרות מדעית מתורגמת (“ספרות ישראל” לשטיינשניידר, “התורה והחיים” לגידמן, “החינוך” לספנסר, “ירמיהו הנביא” ללצרוס, “תולדות השלמת האדם” לליפרט ועוד); ספרות מדעית מקורית (“דעת אלוהים” ו“תולדות הריפורמציה הדתית” לד"ר ש. ברנפלד), “על פרשת דרכים” (ד' כרכים) לאחד־העם, מונוגרפיות מדעיות (יו"ט צונץ, ר' ז. פרַנקל), ספרות יפה מתורגמת, בעיקר לנוער (“בירוניקה” לשומכר, “דניאל דירונדה” לאליוט, “זכרונות לבית דויד” ע"פ רקנדורף ועוד). ע“פ תכניתו של אחד העם ניגש “אחיאסף” להוצאת אוצר־היהדות, אבל לא הוציא אלא “חוברת לדוגמא”. ראוי להיזכר גם “אוצר לשון המקרא והמשנה” של ר' ש”י פין, שהופיע בארבעה כרכים. מלבד זאת הוציא “אחיאסף” 13 “לוחות אחיאסף” (תרנ“ד–תרס”ה וכרך י“ג בתרפ”ג), את הירחון ה“שלוח” (הופיע בשנת 1896 בעריכת אחד־העם) ואת השבועון “הדור” (תרס"א–ב) בעריכת דוד פרישמן.

שמונה השנים הראשונות לקיומו של “אחיאסף” היו שנות־הזוהר של פעולתו המולי"ת. הספרים הבלטריסטיים נדפסו ב־3 עד 5 אלפים טפסים. הלוח הראשון של “אחיאסף” נדפס ב־5 אלפים ונמכרו 3.500 באותה שנה. הלוח השלישי נדפס ב־2.500 טפסים וכולם נמכרו. לוחות אחדים נדפסו במהדורה שניה. גם “הדור” נדפס בארבעת אלפים טפסים ומהם נמכרו 3.500. להפצת ספרי “אחיאסף” סייעה במידה רבה מכירת־הספרים חוברות־חוברות. משום חידוש חשוב בהפצתם היתה הכרזת חתימה על ספריות זולות לפי תכניתו של אליעזר קפלן. ספריות אלו שהכילו 30 ספרים של הוצאת “תושיה” שהציף את שוק הספרים העברי גרמו שחברת “אחיאסף” ירדה לאט־לאט משאתה ונצטמצמה בסוף ימיה בהוצאת ספרות ציונית וספרי לימוד.

בשנת 1893 נוסדו גם הוצאת הספרים ובית־מסחר הספרים “הצפירה” על ידי נחום סוקולוב (בהנהלת ב. שימין) שהתקיימו עד שנת 1911. החברה הוציאה כתבי שד“ל (“כנור נעים”, “מחקרי היהדות”), כתבי שי”ר (“תולדות אנשי השם”, “ערך מלין”) “תחכמוני” לר' יהודה אלחריזי, ספרי נ. סוקולוב (“נעורי נשר”, “למרנן ורבנן”) וספרי לימוד שונים.

גדולה בהיקפה ופעולתה המולי“ת היתה חברת “תושיה” שנוסדה בשנת 1896 ע”י א. ל. בן־אביגדור (שלקוביץ), בסיועו של בלושר.

בן־אביגדור היה טיפוס של מו“ל מודרני, רב־כשרונות ובעל דמיון יוצר, שידע לקלוט את רוח זמנו והבין את נפש הקורא העברי. בניגוד לאחד־העם, שקבע את מרכז־הכובד של דעותיו ופעולותיו ביהדות המופשטת, קבע בן־אביגדור את נקודת־מוצאו ביהודים בני זמנו, שבשבילם וברוחם הוא בא ליצור את הספרות העברית. “ספרי האגודה” היו, איפא, מבחינה ידועה כעין ריאקציה נגד צמצום המולו”ת העברית בתחומם של תולדות האישים וחקר מדעי של תנועות ושיטות. בחושו המעשי הרגיש שהמולו“ת העברית צריכה להקיף את כל גילויי הספרות העברית ולספק את כל צרכיו הרוחניים של העם. וככה נולד המפעל הנהדר של “הביבליותיקה העברית”, שהוכתר בהצלחה מזהירה ופתח תקופה חדשה ורחבת־אפקים בחיי המולו”ת העברית.

“תושיה” התחילה את פעולתה המולי“ת בהוצאת ספרי־לימוד והצליחה במפעלה. כך למשל נדפסו ספרי הלימוד של י. ח. טביוב “מורה הילדים” ו”עדן הילדים" במספר 25.000 טפסים בכל שנה. אבל גולת הכותרת של פעולתה היתה, כאמור, ה“ביבליותיקה העברית”. במשך שמונה שנים (תרנ“ח–תרס”ו) הוציאה “תושיה” בקביעות ודיקנות מפליאה 200 ספרים (אלף גליונות דפוס), שהכילו את מיטב הספרות העברית המקורית (קובצי היצירות של ביאליק, ברדיצ’בסקי, פרישמן, צ’רניחובסקי, פרץ, אש, כהן, שניאור, ברשדסקי, ברנר ואחרים), תרגומי הספרות העולמית הבלטריסטית והמדעית, ספרי מחקר פופולריים ומונוגרפיות על גדולי האנושיות. השבועון “עולם קטן” שהופיע בעריכת בן־אביגדור וש. ל. גרדון, עלה בערכו והידורו וגם במידת התפשטותו על כל שבועוני־הילדים שהופיעו אחריו בגולה. הירחון “הפדגוג” נתן את הביטוי הראשון למחשבה הפדגוגית המודרנית. בשנת תר“ע הוציאה “תושיה” את ה”ביבליותיקה הגדולה" שהכילה 92 ספרים. חוסר־השיטה בבחירת הספרים, תוכן הספרים שהיה בעיקר מדעי וגם חוסר הבסיס החמרי של החברה גרמו, שהביבליותיקה אשר הוציאה כמה ספרים חשובים (שירי ר' שמואל הנגיד, בן־סירא, ספר “הכוזרי”, כתבי אברהם גייגר, מונוגרפיות על רש"י, הרב מלאדי, ר' ישראל סלנטר) נפסקה באמצע ולא הגשימה את תכניתה הרחבה.

בשנת 1911 נוסדה הוצאת־הספרים “מרכז” (צנטרל) שבה נתאחדו החברות: “תושיה”, “פרוגרס” (לידסקי וקפלן), ב. שימין וסרברק עם סניפיהם בורשה, וילנה, אודיסה, ניו־יורק ותל־אביב. המנהל של המחלקה העברית היה בן־אביגדור. תעודתו של “צנטרל” היתה – לרכז ולארגן את מכירת הספרים וגם להמשיך את הפעולה המולי“ת. צנטרל סיים את הוצאת “הביבליותיקה הגדולה”, הוציא ביבליותיקות לילדים ולנוער: “נצנים” (מאה חוברות), “פרחים” (250 חוברות), ביבליותיקה לילדים (מאה חוברות), “בכורים” (ביבליותיקה לנערים – 270 חוברות), ביבליותיקה קטנה (25 חוברות) וספרי־עם (60 חוברות). הוציא גם את ספרי הלימוד של י. פיכמן “פרקים ראשונים”. ביחוד הצליח “צנטרל” (מ־1911 עד 1914) בשדה אירגון ההפצה של הספר העברי. רוב הספרים נמכרו ברוסיה ע”י סוכנים־נוסעים. “צנטרל” סידר גם ספריות שנמכרו ע"י סוכנויות מיוחדות. בזמן המלחמה נפסקה פעולת “צנטרל” לרגלי תלישות המרכז הורשאי משאר הארצות. גם מיתתו החטופה של בן־אביגדור שמת בשנת 1920 בדרכו מאמריקה לפולין ושל לידסקי שמת באותה שנה החישו את קיצו של “צנטרל”.

בשנת 1920 נתחדשה פעולתו של “צנטרל”. המוסד המחודש הוציא את ספרות־הנוער “ברקאי” (30 ספרים ממיטב הספרות העולמית), את ההיסטוריה המנוקדת של גרץ, בתרגומם של ציטרון, ד"ר קמניצקי ובן־אורי. היצירה הזאת נפוצה בשנים הראשונות במספר מ־7.000 עד 8.000 טפסים. “צנטרל” הוציא גם את ספר־הלימוד היסודי של י. פיכמן “לשון וספר” (ב־5 חלקים). חלקיו הראשונים נמכרו במספר 15.000 טפסים בשנה.

עם ראשית השקיעה של המולו"ת העברית בחבל הפולני של מדינת רוסיה הצארית, עלה שמשה בדרומה של רוסיה, באודיסה, ששמשה כעין מרכז תרבותי ולאומי ליהדות הרוסית.

בשנת 1911 נוסדה כאן הוצאת־הספרים המפורסמה “מוריה” ע“י ח. נ. ביאליק, י. ח. רבניצקי, ש. בן־ציון ואל. לוינסקי. מטרתה היתה להוציא ספרי־לימוד בשביל החינוך העברי החדש וספרי־מופת של הספרות העברית העתיקה והמודרנית. “מוריה” היתה צעד חשוב בהתקדמות המולו”ת העברית: במקום החוברת הדקה של “תושיה” בא הספר. אם “תושיה” נתנה לנו את “התחלה”, את הקובצים הראשונים של הסופרים העבריים, נתנה ה“מוריה” את היצירה המוגמרת, את “כל כתבי” של היוצר המבוגר. אם “תושיה” הניחה את היסודות, טיפלה “מוריה” בהקמת הדיוטות של בנין ספרותנו. בהוצאת “מוריה” – נתמזגו מעלותיהם של “אחיאסף” ו“תושיה” גם יחד. אם “אחיאסף” נמשך בעיקר אחרי הספרים, ו“תושיה” – אחרי הסופרים, פנתה ה“מוריה” אל יצירת־המופת הטבועה בחותם אישיותו של היוצר.

הרוח החיה של “מוריה” היה – חיים נחמן ביאליק. ביסוד הוצאת הספרים הניח את רעיון־שעשועיו, את ה“כינוס”. וגם מבחינה זו היה הבדל בין שתי הוצאות הספרים: “תושיה” קיבצה ו“מוריה” כינסה. “תושיה” הוציאה בצד גדולי סופרינו ומשוררינו גם את יצירותיהם של ע. גולדין ומקלר וליפמן לוין וש. ד. הורנשטיין וכו' ואילו ה“מוריה” – הוציאה ספרות מנופה ומבוררה, מועט המחזיק את המרובה, יצירות שנחתמו בחותם השלמות והמופתיות. ואף בזה עלתה ה“מוריה” על הקודמות לה שהעומדים בראשה וביחוד ח. נ. ביאליק לא הוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן וטפלו בעריכת הספרים המוּצאים בכובד ראש ואחריות, שלא היו כדוגמתם בספרותנו.

ספרי “מוריה” שהיו רובם ככולם בעלי משקל ספרותי ומדעי ושהוצאו בצורה הדורה, נתפשטו במהרה בכל תפוצות הגולה. “מוריה” הוציאה את המהדורות הראשונות המלאות של שירי ביאליק, צ’רניחובסקי ויעקב כהן, את כתבי מנדלי מוכר ספרים (7 כרכים), שלום־עליכם, שלום אש, ספורי י. ד. ברקוביץ, יעקב שטיינברג, את “ספר האגדה” (ששה ספרים) שזכה לפירסום בלתי רגיל בכל תפוצות הגולה, את “תולדות העיקרים בישראל” לד"ר ד. ניימרק, את “החסידים, המקובלים והשבתאים” לד. כהנא ועוד. סמוך למלחמה נגשה “מוריה” להוצאת מאסף לאתנוגרפיה ופולקלור ישראלי “רשומות” בעריכת א. דרויאנוב, אבל הספיקה להוציא רק את הכרך הראשון ולסדר את הכרך השני. מלבד זאת הוציאה גם ספרי־לימוד וחריסטומטיות לילדים (“ספורי המקרא”, ערוכים ע"י רבניצקי, ביאליק ובן־ציון) וביבליותיקה לנוער.

לרגלי התסבוכת המדינית והמהפכה הבולשבית שהתחוללה ברוסיה נאלצה “מוריה” להפסיק את פעולתה. ביאליק ורבניצקי עזבו את רוסיה וגם קבלו רשות מהשלטונות להוציא את אמהות־הדפוס לארץ גלותם החדשה.

בין הוצאות הספרים שהוציאו ברוסיה ספרי־קודש וספרים דתיים־פילוסופיים יש להרים על נס את זקן־המוסדות המול“יים, את הוצ. הספרים של האלמנה והאחים ראם בוילנה שהתקיימה קרוב ל־140 שנים. הוצ. ספרים זו מלאה תפקיד היסטורי בהרבצת התרבות הדתית־לאומית בכל תפוצות הגולה. מלבד משפחת ראָם הדפיסו והפיצו ספרי־קודש גם המולי”ם מץ ורוזנקרנץ בוילנה, האחים לוין־אפשטיין בורשה, שניידמסר בלובלין ואחרים. ספרות הקודש נדפסה ונפוצה לפני המלחמה במספר טפסים עצום, שמעולם לא הגיעה עדיה הספרות העברית (והאידית) החילונית. אבל יד הזמן היתה גם בה וסמוך להתחלת המלחמה העולמית ניכרו בה אותות ירידה, שגברה שבעתים בשנים שלאחרי המלחמה. נתמעטה ההדפסה והמכירה של הסידורים, החומשים, ה“עשרים וארבעה”, משניות, תלמוד ועין־יעקב, המדרשים, ספרי החוקים והדינים, (“קיצור שולחן־ערוך”, “חיי אדם”, “חק לישראל”) המחזורים והסליחות, ההגדות לפסח וספרות הגאונים. (שו“ת של ר' עקיבא אייגר, רשב”א, שאגת אריה, אלשי"ך וכדומה). ספרי קודש אלה שנמכרו לפני המהפכה הרוסית הראשונה (עד 1905) במאות אלפים טפסים, מספרם נתכווץ אחרי המהפכה עד כדי רבע ושליש. הסיבות שגרמו לירידת ספרי הקודש ושהן פועלות גם עכשיו בחיינו הן:

התגברות היסוד החילוני בחיי היהדות. עוד לפני המלחמה ניכרו סימני הסקולריזציה בחיי העם היהודי, והיא – עזיבת המסורת הדתית והדבקות בתרבות־הנכר החילונית. המהפכה הרוסית הראשונה הביאה את הנוער הישראלי לידי זעזועים רוחניים ושינוי־ערכין. הספרות הכללית והסוציאלית־מהפכנית שחדרה לבית ישראל דחתה במידה רבה את הספרות הדתית שמשלה בכיפה בחיי היהדות ושנצטמצמה סוף סוף בתחום היהדות החרדה בלבד. ההתבגרות המדינית והסוציאלית של הציבור היהודי הגבירה בתקופת־הסער של תנועת־השחרור הרוסית את הביקוש אחרי ספרי מדע כלכליים־מדיניים וספרות סוציאלית רדיקלית. גם התגברות תנועתנו הלאומית שחלה באותה תקופה סייעה למהלך הסקולריזציה בחיי העם היהודי. הציונות שכבשה את הרחוב היהודי הולידה צורך בספרות לאומית, ספרות של הסברה ותעמולה. על להיטותם של המוני העם אחרי ספרות זו בראשית ימי הציונות מעידה העובדה, שחברת “אחיאסף” הפיצה את שלוש החוברות של “שלום עליכם”: “דער ערשטער קאָנגרעס” במספר של 35 אלף טפסים בשנה, “אוֹיף וואָס דארפן יידן אַ לאַנד”? – במספר 30 אלף טפסים ו“צוּ אוּנזערע שוועסטער אין ציון” – במספר 20 אלף טפסים בשנה. ואמנם הופיעה ספרות קונטרסית כבירה בלשון העברית, האידית והרוסית שהציפה את שוק־הספרים. תחית התנועה העברית שליותה את התנועה הציונית ועוררה בציבור התענינות מרובה בלשון ובספרות העברית, החלישה אף היא את הביקוש אחרי ספרי הקודש.

סיבה חשובה לירידת ספרי הקודש היתה גם התפתחות החינוך הלאומי והופעת ספרי־הלימוד המודרניים. כמעט כל הוצאות־הספרים הוציאו ספרי־לימוד ע“פ שיטה טבעית, חריסטומטיות ספריות, קיצורי תנ”ך וספרי היסטוריה. הספרים האלה דחו את רגלי ספרי הקודש, שהיו מיועדים בשביל בני־הנעורים וביחוד את הסידורים, החומשים, “עשרים וארבע” וגמרות לתינוקות.

לירידת ספרות־הקודש גרמה, לדעת ש. צ’רנוביץ, גם ההתחרות הגדולה שבין מוכרי הספרים וירידת השער של הספרים עד שנמכרו כמעט בלי כל ריוח. סידור, למשל, המכיל 4 גליונות דפוס נמכר בכריכה במחיר 4 קופיקות וסידור מכורך בן 13 גליונות דפוס נמכר ב־½9 קופיקות (ובזה עלתה הכריכה ל־4 קופיקות). מחזור שהכיל 22 גליונות דפוס נמכר ביחד עם הכריכה במחיר 18 קופיקות. והש“ס הגדול (עם אלפס) בהוצאת משפחת ראם שהכיל ארבעה אלפים גליונות דפוס נמכר רק ב־42 רובל. התחרות זו הביאה לזלזול בצורת הספרים ולהדפסתם על ניר גרוע ובריבוי שגיאות, שמפני הזולות לא כדאי היה למולי”ם להגיהן.

תקופה חדשה, תקופה של פריחה וגאות קמה למולו“ת העברית אחרי המלחמה העולמית. הודות לאינפלציה הכספית ששררה בגרמניה נעשתה ברלין מרכז למולויו”ת עבריות ישנות וחדשות שפתחו בפעולה רחבה ומאומצת בשדה התוצרת של הספר העברי. הקו האפיני של המולו"ת העברית בגרמניה בתקופה זו היא – הספציאליזציה של הוצאת הספרים במקצועות מסוימים. אם בתקופה הראשונה היתה הוצאת־ספרים אחת מטפלת בכל סוגי הספרות ומביאה על ידי זה לידי טשטוש פרצופה הרוחני ולידי חוסר שיטה בפעולתה, הנה הוצאות־הספרים החדשות ייחדו לעצמן מקצועות פעולה מסוימים והוציאו על פי רוב ספרים מסוג ספרותי אחד. נעמוד בסקירתנו זו על החשובות שבהן.

הוצ. “מוריה”, אחרי שעברה לברלין לרגלי המאורעות הפוליטיים ברוסיה, חידשה את פעולתה ברוח תכניתה הקודמת. בעיקר הוציאה מחדש את ספרי־המופת שנדפסו ברוסיה, את “ספר האגדה”, שירי ביאליק וצ’רניחובסקי, כתבי מנדלי, שלום עליכם, פרץ, שלום אש ועוד, וגם ספרים חדשים (“דברי ימי ישראל” לד"ר י. נ. שמחוני). לשם הוצ. ספרי מדע נוסדה עוד בשנת 1919 חברת “דביר”. מיסדה היה ח. נ. ביאליק ונספחו אליו אח“כ ח. אטינגר, מ. גרנובסקי ואחרים. כאשר עבר ביאליק לברלין (1921) יסד מחדש את “דביר” ביחד עם ד”ר שמריה לוין, יצחק ניידיטש וא. פאינסון. בשנת 1923 נתמזגה “מוריה” עם “דביר”. במשך שלש שנות קיומם הוציאו “מוריה”–“דביר” שורה של ספרים מדעיים ובלטריסטיים, שהחשובים בהם הם: “החסידים והחסידות” לש. א. הורודצקי (4 כרכים), “יסודי המשפט העברי” לגולק (4 כרכים), “מבוא לכתבי הקודש” לד“ר ברנפלר (4 כרכים), “אגדות התנאים והאמוראים” לד”ר ז. בכר (9 כרכים), “דברי ימי אירופה המערבית בימי הבינים ובעת החדשה” לרובינזון, “מבוא לתורת הפילוסופיה לפרופ. ירוזלם, שירי ר' שלמה אבן גבירול, “קרעים” ו”תחומים" ליעקב קלצקין, “תולדות בקורת המקרא” לסולובייטשיק ורובשוב, “שכיות המקרא” לד“ר סולובייטשיק, שירי טשרניחובסקי, קרני ועוד. ה”דביר" הוציא גם מאסף לחכמת ישראל “דביר”, בעריכת פרופ. אלבוגן, אפשטיין וד"ר טורצינר (שני כרכים). בשנת 1924 עברה הוצאת “מוריה–דביר” לארץ ישראל.

פעילות ופוריות בשדה המולו"ת המדעית היו הוצאות הספרים “עינות”, “אשכול” והוצ. בנימין הרץ.

הוצ. הספרים “עינות” נוסדה בשנת 1922 בברלין על ידי ד“ר ש. רבידוביץ וד”ר ד. א. פרידמן. (השתתף בהוצ. הספרים רק בשנות קיומה הראשונות). מטרתה היתה להוציא מקורות היסטוריים, ספרי פילוסופיה וחסידות ערוכים ומתוקנים לבתי המדרש השונים. הוציאה: את “משנה תורה לרמבם” (ספר המדע) מבואר ע“י ש. רבידוביץ, “תפתה ערוך” לר”מ זכות מעובד ע“י ד. א. פרידמן, “תורת המגיד ממזריץ ושיחותיו”, “שבחי הבעש”ט”, “תורת ר' נחמן מברצלב וקיצורי מעשיותיו” – ערוכים ע“י ש. א. הורודצקי, “כתבי רנ”ק” ערוכים ע“י ד”ר ש. רבידוביץ, “חוקי חמורפי” מבוארים ע“י ד”ר ש. טשרנא, “פנקס מדינת ליטא” – ערוך ע“י פרופ. ש. דובנוב, “בימי בית שני” לד”ר י. קלויזנר ועוד. הוצאת הספרים הפסיקה את פעולתה בשנת 1926.

ה“אשכול” נוסד בשנת 1923 ע“י ד”ר נחום גולדמן וד“ר יעקב קלצקין. הוציא בעיקר ספרים פילוסופיים וגם ספרות יפה מימי הבינים והרנסנס. החשובים ביותר: “תורת הקבלה של ר' משה קורדוברה” נערכה ע”י ש. א. הורודצקי, כתבי י. קלצקין “זוטות”, “משנת ראשונים”, “שקיעת החיים”, “מונחים פילוסופיים ואנתולוגיה פילוסופית” (ארבעה כרכים), “מחברות עמנואל הרומי” ערוכות ע“י ד”ר חיים ברודי (חלק א'), עמנואל הרומי (מונוגרפיה) לטשרניחובסקי, “ספר השעשועים” ליוסף זבארה ו“ספר הדמעות” לד“ר ש. ברנפלד. (שלושה חלקים) “אשכול” הוציא גם את שני החלקים הראשונים של ה”אנציקלופדיה הישראלית“. אחרי המהפכה המדינית בגרמניה (1933) הפסיק ה”אשכול" את פעולתו באירופה, והוצאת האנציקלופדיה העברית העברה לארץ־ישראל.

פוריה ורבת גונים היתה גם פעולתה של הוצאת בנימין הרץ (ברלין–וינה) הקיימת עוד מלפני ימי המלחמה. הוצאת ספרים זו הדפיסה מחדש ע“י צילומי־דפוס כמה יצירות מונומנטליות וגם הוציאה ספרים מקוריים חדשים. החשובים ביותר הם: ששת הכרכים של ה”עתיד" בעריכת ש“י איש הורויץ (הופיעו בראשונה בשנת תרס“ח ע”י הוצ. “סיני” בהשתתפות “תושיה”), “הדורות הראשונים” ליצחק אייזיק הלוי, “אוצר התלמודים והמדרשים” ליעקב הלוי ו”אוצר נגינות ישראל" לא. צ. אידלסון (נגינות יהודי תימן, בבל, פרס, ספרד).

גם המחלקה העברית של “יידישה פרלג” (נוסדה בשנת 1902 ע"י מ. בובר, ב. פייבל, א. ליליין וד. טריטש) הוציאה שורה של ספרים עבריים, מדעיים ובלטריסטיים, והם: הוצאה חדשה של “על פרשת דרכים” לאחד־העם, ספר “חובות הלבבות” לרבנו בחיי, “מאין ולאן”? לש. י. הורביץ, כתבי ש“י עגנון, “ספר השירים” לאידלסון ועוד. בימי האינפלציה בגרמניה קמו עוד כמה הוצאות־ספרים עבריות. אף הוצאות־ספרים כלליות יסדו סניפים עבריים. לדוגמא: הוצאת־אולשטיין בברלין יסדה את הוצאת־הספרים “כלל”, שבראש מחלקתה העברית עמד ש”י איש הורויץ.

בתור חזיון מרנין בתקופת הירידה של הדפסת ספרי הקודש יש לציין את חידוש הוצאתם בצורה מודרנית מהודרת. הספרים נדפסו בתבנית מוקטנת (ע"י פוטותכניקה), על ניר דק ובכריכות גמישות. בין הוצאות־הספרים שהוציאו ספרים מסוג זה יש להזכיר:

הוצאת “חורב”, (ברלין–ניו־יורק), נוסדה בשנת 1923. הוציאה ספרות־קודש בתבנית של ספרי־כיס, והם: משניות עם עובדיה מברטנורא, מדרש רבה, מדרש תנחומא, תלמוד בבלי (ארבעה כרכים), עין יעקב, ילקוט השמעוני, משנה תורה לרמב"ם (שני כרכים), שולחן ערוך וחק לישראל.

הוצאת “ילקוט” (ברלין–וינה) נוסדה ע“י האחים בנדט כהן, בשנת 1921–1922. הוציאה ספרי מופת מספרות הקדם וימי הבינים, והם: תנ”ך של כיס, כתובים אחרונים, כתבי בן סירא, ספר “הכוֹזרי”, “שמונה פרקים” לרמב"ם, ספר “העיקרים” לר' יוסף אלבו, ס' “אמונות ודעות” לר' סעדיה גאון, “שומר אמונים” לר' יוסף אירגס, “בחינת עולם” לר' ידעיה הפניני בדרשי, “חובות הלבבות” לר' בחיי, “זוהר” מנוקד ועוד.

גם לספרות־הילדים וספרי הלימוד קם גואל ומושיע והיא הוצאת־הספרים “אמנות”, שנוסדה בשנת 1917 במוסקבה ע“י שושנה ויוסף פרסיץ והלל זלטופולסקי. במוסקבה התקיימה “אמנות” שנה אחת והוציאה את דו־השבועון “שתילים” בעריכתו של מ. בן־אליעזר. בשנת 1918 עברה לאודיסה ושם הוציאה אגדות מצוירות לילדים ואת המאסף “משואות”. בשנת 1920 עברה “אמנות” לפרנקפורט ע”נ מיין, וכאן מתחיל עיקר פעולתה בשדה הוצאת ספרות לילדים. “אמנות” הוציאה ספרי מקרא של טובי סופרי הנכר (די־אמיציס, תמפסון סטון, אלפונס דודה, ג’רום ק. ג’רום, ו. קורולנקו, ב. אוירבך, קריטס בישוף, סוין הדין, פ. סטבנס, מיין ריד, א. ת. זנלייטנר ועוד) ושל סופרים עבריים (מ. בן אליעזר, ש. בן־ציון, שלמה הללס, ז. שכנוביץ ואחרים). כל ספרי “אמנות” הופיעו בהידור רב, כולם מצוירים ומנוקדים ניקוד מלא. ספרי “אמנות” חוללו מהפכה בספרות הילדים העברית בצורתם האסטתית הבלתי רגילה. בשנת 1926 עלתה “אמנות” לארץ־ישראל וממשיכה שם את פעולתה בהכניסה אל תחומה גם הוצאת ספרי לימוד (מגילות לבתי ספר) וגם ספרי־קודש מתוקנים מותאמים לצרכי הנוער והעם.

משום חידוש גמור היה בהוצאות־הספרים, אשר טפלו באמנות עברית. בשורה הראשונה יש להעמיד את הוצ. הספרים “רמון”, אשר נוסדה בברלין בשנת 1922 ע“י ד”ר מ. וישניצר, אלכסנדר קוגן וא. פאינסון. מטרתה היתה להוציא ספרים במקצועות שונים של אמנות, אבל ההוצאה ייחדה בפעולתה גם מקום לספרות. הוציאה לאור את ה“כתובה” לד“ר מ. גסטר (עברית ואידית), “אימפרסיוניזמוס ואכספרסיוניזמוס” לפ. לנדסברגר, “הרמן כהן” לד”ר י. קלצין, “טוביה הרופא” לד“ר א. לוינסון, “דזשון מילטון” לד”ר מ. ז. רייזין ועוד. כליל פעולתה המולי“ית היה המאסף לאמנות וספרות “רמון” (באידית: “מילגרוים”), שהופיע בערכת ד”ר מ. וישניצר, רחל וישניצר־ברנשטיין וברוך קרופניק (יצאו רק 5 חוברות). הירחון שנדפס בהידור בלתי רגיל הכיל שפע של מאמרים על אמנות וספרות ורפרודוקציוֹת ססגוניות אמנותיות של תמונות וציורים. ההוצאה הפסיקה את פעולתה בשנת 1925 בערך.

גם הוצ. “יבנה” בברלין (המיסד ש. מ. שפירא) הוציאה דברים של אמנות וספרות, ומהם המונוגרפיה “רמברנדט” מאת פרופ. ל. פסטרנק ואלבום של תמונות מעשי ידי פרופ. פסטרנק. על ידיה הוצאו בין השאר גם “אגרות אחד העם”. יותר פוריה היתה פעולתו של סניף ההוצאה למוסיקה עברית “יובל” (ברלין) שהוציא תוי־נגינה של הקומפוזיטורים י. אנגל, סמינסקי, אחרון, רוזובסקי ואחרים לקול וכלי־זמר, ליחידים ולתזמורת.

בין הוצאות־הספרים שטיפלו באמנות ראויה להיזכר גם החברה הביבליופילית “סוֹנְצִינה” שנוסדה בשנת 1924 בברלין. חברה זו ששמה לה למטרה, מתוך יחס של חיבה לספר היהודי, לטפח את צורתו האסטתית, הוציאה מחדש בשביל חבריה (קרוב ל־600 איש) גם כמה ספרים עבריים עתיקים שאזלו מן השוק.

הגדולה מכל הוצאות־הספרים העבריות, אשר ניהלה את פעולתה המולי“ת בקנה־מידה עולמי ואשר שימשה מנוף כביר להתפתחות ספרותנו היתה בלי ספק “הוצאת שטיבל”. הוצאת ספרים זו נוסדה בשנת 1917 במוסקבה ע”י אברהם יוסף שטיבל. שטיבל ניגש להרחבת הבנין של הספרות העברית ברחבות־מידה והיקף, שלא היה כמותה בספרותנו. במפעלו החדש השקיע שטיבל לא רק סכומי־כסף כבירים, אלא גם את כל נפשו ומאודו, את עקשנותו ואהבתו הנלהבה ליצירה העברית. תכנית פעולתו היתה פשוטה וגרנדיוזית כאחת: ספרות אוניברסלית בלשון העברית.

א. י. שטיבל שאף לחדש את היצירה העברית המקורית ולהכניס את מיטב הספרות העולמית, העתיקה והמודרנית, אל אוצר ספרותנו. הספרות העברית לשעבר הוציאה בידיה מתוך רשותה את הקורא העברי. הקוראים האינטלגנטיים שנזקקו לתרבות העולמית ושלא מצאו את מבוקשם בספרות העברית, הוכרחו לנוע בספרויות־הנכר ומכיוון שיצאו מתחום ספרותם שוב לא חזרו אליה ודבקו בתרבויות הנכר. א. י. שטיבל ביקש לחזק את האזרחוּת במלכות ספרותנו, שאף למלא את הביקוש אחרי הספרות העולמית בתחומי הספרות העברית. מיטב הספרות הכללית והעברית בלשון העברית – כזו היתה סיסמתה של הוצאת שטיבל. לתכלית זו הקים שטיבל את הבימה המונומנטלית “התקופה” ונגש להוצאת מיטב התרגומים של היצירה העולמית. בראש ההוצאה הועמד דוד פרישמן. הוצאת הספרים התחילה את פעולתה בימי המבוכה המדינית אשר שררה ברוסיה בימי הממשלה הזמנית של קרנסקי. למרות אי־הבטחון הציבורי החליט א. י. שטיבל לנצל את האפשרויות הזמניות לשם פעולה ממשית. במשך שלוש שנים (1917–1920) הוצאו שלשה כרכי “התקופה”. “התקופה” בשפע תכנה ובצורתה המהודרת, שלא היה דוגמתה בכל הספרות העתית העברית, היתה הפתעה מדהימה לקהל הקוראים העברי. הוצ. שטיבל הוציאה מלבד “התקופה” גם תרגומי ספרים של ל. נ. טולסטוי, טורגניב, היינה, מטרלינק, רומן רולן ובורכרט. אבל גורל ההוצאה נחתם על ידי המהפכה הבולשבית. אנשי היבסקציה החרימו את בית־הדפוס ופזרו את המסדר (“זאַץ”) של שלשה ספרים (“ז’רמינל”, “מַדַם בוברי” וְזַ’ן קרישטוף – חלק ב') שהיו כבר מסודרים להדפסה. הוצ. שטיבל נתבטלה. שטיבל מילא את ידי ד"ר י. כהן ופ. לחובר לחדש את ההוצאה בורשה ובעצמו הקים בארצות הברית סניף להוצאת־ספריו המחודשת.

בשנת 1920 נוסד בניו־יורק הסניף האמריקני. במשך שנה ורבע הוציא הסניף 5 כרכים (15 חוברות) של הירחון “מקלט”, (בעריכת י. ד. ברקוביץ) שבו השתתפו טובי הסופרים העבריים שבתפוצות. הסניף הדפיס גם שורה של ספרים וביניהם את “חיי אדם” לשלום עליכם, “תולדות הפילוסופיה בישראל” לד“ר ד. ניימרק (כרך אחד), “הדמיון היוצר” לת. ריבו, “ביערות פולין” לאופטושו, כתבים נבחרים לפ. אלטנברג ועוד. אבל הסניף האמריקני לא האריך ימים ובשנת 1922 הפסיק את פעולתו. כפי שיש לראות מתוך המכתב הגלוי של המו”ל אל חותמי המקלט שנתפרסם עם הפסקת הירחון היה מספר חותמיו של “המקלט” בשנה הראשונה לקיומו – 687 לשנה, 1234 לחצי־שנה, ביחד 1921 חותמים. נמכרו ג"כ כ־200 חוברות בודדות. במשך הרבע הראשון של השנה השניה הגיע מספר החותמים ל־749. ההוצאות המינימליות של “המקלט” עלו ל־60 אלף דולרים בשנה, ושל כל הוצאות שטיבל באמריקה למאתים אלף דולרים. מתוך הכרה שבסכום כזה אפשר ליצור פי חמש באירופה שזכתה אז לאינפלציה, החליט א. י. שטיבל להפסיק את פעולת הסניף.

לא הגורם המסחרי לבדו הביא לביטול הסניף. בהזדמנות זו כדאי לציין עובדות אחרות שהכשילו את הוצ. שטיבל באמריקה, עובדות המעידות על ההפקרות הבלתי מרוסנת השולטת בחוגים ידועים של עולמנו הספרותי והציבורי. ה' שטיבל בשאיפתו להרחיב את חוג הסופרים הקבועים של ה“מקלט” ולקרב סופרים אידיים לספרות העברית, כרת חוזה עם הסופר אופטושו, שהתחייב לכתוב עברית את שני החלקים האחרונים של הטרילוגיה “ביערות פולין” בתנאי שהתרגום האידי יופיע לא קודם מאשר כעבור שנה אחרי הופעת המקור העברי בדפוס. מלבד זאת התחייב אופטושו לכתוב עברית נובֵלות מקוריות בשביל ה“מקלט”, וכמו כן לתרגם עברית את אלו שנדפסו אידית. בעד עבודתו זו קבל אופטושו למפרע סכום של 7.500 דולרים. אבל אופטושו לא קיים את התחייבותו – מלבד 2–3 נובלות שכתב בעד “המקלט”. הסופר אופטושו התנצל אח“כ שהתנקם במו”ל עברי בעד העלבונות והיסורים שסבל ממולי"ם אידיים.

א. י. שטיבל שאף לשתף בספרות העברית גם את הסופר האידי ברגלסון שהתחייב ע"פ חוזה לתרגם בעצמו את סיפורו “נאָך אַלעם” (ככלות הכל) ולכתוב נובלות בעד הירחון. גם ברגלסון קבל את הכסף למפרע, אבל לא קיים את הבטחתו.

הסופרים האלה לא רצו להתגאל בלשון העברית, אבל עקביותם האידיאולוגית לא חלה על שכר הסופרים שהיה כשר בעיניהם בתכלית הכשרות.

עוד עובדה אחת השופכת אור על הנימוסים המתגלים לפעמים גם בעולמנו העברי. ה“מקלט” נדפס בכמות של 5 אלפים טפסים, מהם נועדו 2.000 בשביל אמריקה ו־3.000 – בשביל פולין. ה“מקלט” בפולין לא הופץ אלא לשם תעמולה לטובת הספרות העברית בלבד, כי דמי המשלוח של כל חוברת שנשלחה מאמריקה לפולין עלה על מחירה בפולין. והנה נמצא אחד המולי“ם בפולין, שהיה קונה את כל חוברות “המקלט” שנשלחו לפולין לשם מטרות תעמולה, והיה שולחן בחזרה לאמריקה ושם התחרה ב”מקלט" האמריקני. הונאה זו – לפי דברי שטיבל – היתה אחת הסיבות שהכשילה את ה“מקלט” באמריקה.

בשנת 1920 אחרי ביטול הוצ. שטיבל במוסקבה, ניגש סניף ההוצאה בורשה לפעולתו המאומצת. העורך הראשי של ההוצאה היה דוד פרישמן והחל מהכרך העשירי של “התקופה” – ד"ר י. כהן ופ. לחובר (בעריכת כרכים אחדים השתתף גם יעקב פיכמן). במשך שנות קיומו (1920־27) הוציא הסניף 20 כרכים של “התקופה”, לרבות את ההוצאה החדשה של שלושת הראשונים שנדפסו במוסקבה. כרכי “התקופה” הכילו את מיטב היצירה העברית בגולה. הסניף הורשאי הוציא גם את מבחר התרגומים של הספרות העולמית. נעשו תרגומים מהספרות הרוסית (טולסטוי, דוסטויבסקי, פושקין, טורגניב וצ’יכוב), הפולנית (ז’ולבסקי, סנקיביץ, מיצקיביץ וקרשינסקי), הצרפתית (גואי די מופסן, מטרלינק, פרנס, פלובר ורומן רולן), הגרמנית והאוסטרית (שילר, גיתה, הויפטמן, היינה, וסרמן, קלרמן, שניצלר ואלטנברג), האנגלית (ביירון, שכספיר, דיקנס, וילד ולונדון), הסקנדינבית (אובסטפלד, בנג, המסון) וההודית (טגורה).

מהספרות העברית המקורית הוצאו: היצירות של טשרניחובסקי, מרדכי בן הלל הכהן, קבק, קמחי, ראובני, שטיינמן ועוד. מהספרות המדעית המקורית והמתורגמת: “חיי התרבות בישראל” להרשברג, “אנשי מופת” ו“מסות ומחקרים” לאמרסון, “תולדות הפילוסופיה החדשה” (3 כרכים) לוינדלבנד, “פילוסופיה של אמנות” לטן, “תורת המדות” לשפינוזה וספנסר, “גבורים ועדת גבורים” לקרלייל ועוד.

בשנת 1916 עלה הכורת גם על הסניף הורשאי. סיבת הליקוידציה של ההוצאה הפולנית – היה המשק הלקוי של הנהלת ההוצאה. הוכרזה למשל חתימה על כרכי־“התקופה” וסריה של ספרים בזמן של אינפלציה, ועד שיצאו הספרים מהדפוס, נפסל הכסף. נדפסו ספרים חדשים בטרם שנגמרה הדפסת ספר אחד על כל חלקיו. נקנו כתבי־יד של סופרים צעירים ומתחילים בשעה שבתיק המערכת היו מונחים תרגומי הומרוס, שכספיר, איבסן ואחרים. בהוצאת־שטיבל כאילו נתרכזו כל המכשולים והליקויים שליוו את המולו"ת העברית בגולה כל ימי קיומה.

עבודת הוצאת שטיבל נתחדשה בברלין בשנת 1927 – ועל גבה מעיק עול חובות קשה מנשוא, ירושת הכשלון מימי קיומה בוורשה, עול שעיכב בעד התבססותה החמרית בברלין. חברי המערכת של ההוצאה ושל “התקופה” היו: ש. טשרניחובסקי, ב. צ. כץ וש. רבידוביץ. ההנהלה היתה בידי שני האחרונים ומר ב. כהן. במשך ימי־קיומה המעטים בברלין הספיקה להוציא לאור את הכרכים כ“ג–כ”ז של “התקופה” (כרך כ“ו–כ”ז נדפס בת"א), סוימו הרומנים המתורגמים של טולסטוי, דויסטויבסקי, רולן, דיקנס וכו', “גורגיאס” לאפלטון, רומנים מקוריים של בלנק (צאן), הלקין (יחיאל ההגרי), ז’בוטינסקי (שמשון), הוצאה חדשה של “חיי אדם” לשלום־עליכם, הוצאת “איליאס” בתרגום טשרניחובסקי, “נגד אפיון” ועוד. ההוצאה הכריזה על חתימה על ספרי־שטיבל ו“התקופה” שזכתה להד נאה. בינתים הכביד המשבר העולמי את ידו על היהדות באירופה המזרחית ובאמריקה כאחד, וביחוד על קהל הקוראים העבריים. גברו גם – מצד שני – הנטיות ש“אסור” לקיים הוצאת־ספרים עברית מרכזית מעין זו בגולה. ולמרות כל העמל הרב שהשקיעה ההנהלה בקיום הוצאת־הספרים בברלין, למרות הסכומים הכבירים שהשקיעו בביסוסה האחים כהן (ברלין), הפסיקה הוצאת־ספרים זו את קיומה בברלין בסוף שנת 1929. יצוין הדבר, שלכרכי “התקופה” שיצאו לאור בברלין (מכ"ג ואילך) היו למעלה מ־1.800 חותמים וקונים בארצות הגולה (קרוב למאה בא"י). עם העברת הוצאת־שטיבל לא“י נפסקה הוצאת “התקופה” (מלבד כרך כ“ו–כ”ז הנ”ל) ששמשה “כל בו” לספרותנו במשך י”ג שנה.

מלבד הוצאות־הספרים הגדולות שנזכרו לעיל היו קיימות בכל הארצות הוצ.־ספרים בינוניות וקטנות, שהשתתפו אף הן כפי מידת יכלתן בבנין ספרותנו, כמו “עת לבנות”, “הספר”, “אופיר”, “תרבות”, “סנונית”, “מדורה”, “טרקלין”, “העוגן”, “מקור” ועוד. בתור תופעה אפינית יש לציין את העובדה, שבארצות אחדות, ביחוד פולין, הוציאו הסופרים בעצמם את כתביהם מאפס מול"ים.

ראויות לתשומת לב גם הוצאות־הספרים שטפלו בהוצאת ספרות לאומית־סוציאלית, שומרית וחלוצית. להוצ. ספרים אלו שייכות: 1) הוצאת “יסודות” (ספרים מקוריים של ד“ר הנס כהן, א. לוינסון, ד”ר א. טרטקובר, י. בן־צבי, א. רן־פולני ועוד), 2) הוצ. הספרים “לכל”, הוציאה ע"פ ספרים מתורגמים, 3) הוצאת “השומר הצעיר” בפולין, 4) ספרית “החלוץ” בפולין ועוד.

דרך כלל, החל משנת 1924 מתחילה שקיעת המולו“ת העברית ברוב ארצות הגולה. עם ייצוּב שער הכספים בגרמניה הולכות ומפסיקות את פעולתן הוצאות־הספרים העבריות שנתרכזו אחרי המלחמה במדינה זו. אחדות מהן: “דביר”, “אמנות”, ואחרי מהפכת היטלר גם “אשכול” (“האנציקלופדיה הישראלית”) עלו ונשתקעו בארץ־ישראל. גם על המולו”ת העברית בפולין עברה הכוס. הוצאות הספרים במדינה – מקצתן נסגרו, מקצתן הגבילו את חוג פעולתן ונצטמצמו בעיקר בהוצאת ספרי־לימוד וספרי־קודש.

---

"המולו"ת" העברית במספרים

מאת

אברהם לוינסון

מה הן דרכי הפעולה של המולו“ת העברית בגולה? מאפס מקורות סטטיסטיים יהודיים על המולו”ת העברית נשתמש במקורות בלתי־יהודיים, שלמרות אי־שלמותם יש בהם כדי לשפוך מקצת־אור על שאלתנו. נעמוד על התפתחות התנועה המולי“ת העברית בפולין, שהיא המדינה היותר טיפוסית בשביל המולו”ת העברית בגולה. על ידי “הספריה הלאומית” (Bibljoteka Narodowa) בפולין הוצאה סטטיסטיקה של דפוסים בלתי פריודיים שהופיעו משנת 1928 עד 1932. מתוך המספרים האלה אנו למדים שבשנת 1928 נדפסו בכל מדינת פולין 1059 ספרים עבריים ואידיים, מהם: 249 בעברית, 804 ספרים באידית ו־6 ספרים בעברית ואידית. הדפוסים נתחלקו לפי סגולותיהם באופן דלקמן:

לשון	עברית	אידית	עברית ואידית
מספר כללי	249	804	6
מספר טפסים	327.200	1.805.200	22.100
מדע	57	41	־
ספרות יפה	49	313	־
ספרי לימוד	43	34	־
ספרות פופולרית	75	33	־
תעודות ציבוריות	25	383	־
ספרות מקורית	234	705	־
ספרות מתורגמת	15	99	־
עד ארבעה גליונות	101	535	־
למעלה מ־4 גליונות	148	269	־

השתמשנו בלוח זה במונחים של מחברי הסטטיסטיקה הטעונים הסברה. בסעיף “מדע” נכללה ספרות דתית ורבנית־פרשנית המהוה את רוב הספרים של סעיף זה בלשון העברית. הסעיף “ספרות פופולרית־מדעית” כולל גם את ספרות־הילדים. אל “התעודות הציבוריות” שייכים – לפי הגדרת מחברי הסטטיסטיקה – כל דברי־הדפוס, שאינם נשוא של מסחר־ספרים, והם: דינים וחשבונות, מאזנים, תקציבים, תקנונים, תקנות, לוחות, תעריפים, קטלוגים, קול־קוראים וכל מיני דברי דפוס, שמוציאים הממלכה, הסתדרויות, מוסדות ויחידים לשם אינפורמציה, תעמולה, רקלמה וכו'. מתוך הסבר זה יתברר לנו היחס ההדדי בין המולו"ת העברית והאידית.

1) במולו“ת העברית תפסו מקום בראש ספרות־הילדים, ספרי־הקודש וספרי הלימוד; בכל המקצועות האלה עלתה המולו”ת העברית על האידית.

2) המולו"ת האידית עלתה על העברית בספרות היפה. מספר הספרים שהוציאה מהוה 86,4% ממספר הספרים הכללי בשתי הלשונות.

3) מספר הספרים המקוריים ביחסו למספר הספרים המתורגמים יותר גדול בספרות העברית מאשר בספרות האידית.

4) מספר הספרים העבים ביחס למספר הקונטרסים והספרים הדקים עולה בספרות העברית מאשר באידית.

5) הספרים האידיים שהופיעו בשנת 1928 מהוים 76,3% והעבריים – 23,7% של מספר הספרים הכללי שהופיעו באותה שנה. אבל אם ננכה ממספר הספרים את ה“תעודות הציבוריות” שאין להן שום ערך ספרותי, יגיע מספר הדפוסים האידיים ל־65,2% והעבריים – ל34,8%. והוא הדין גם עם מספר הטפסים.

בשנת 1929 נתחלקו הדפוסים באופן דלקמן:

לשון	עברית	אידית	עברית ואידית
מספר כללי	192	829	31
מספר טפסים	259.900	5.280.700	46.700
מדע	99	52	2
ספרות יפה	16	26	־
ספרי לימוד	26	18	־
ספרות פופולרית	18	117	־
תעודות ציבוריות	33	475	24
ספרות מקורית	186	730	־
ספרות מתורגמת	6	99	־

אף בשנת 1929 אנו רואים אותו היחס האפיני בין הוצאת הספרים בעברית ואידית אשר בשנת 1928.

בשנת 1930 נתחלקו הדפוסים באופן כזה:

לשון	עברית	אידית	עברית ואידית
מספר כללי	192	829	31
מספר טפסים	259.900	5.280.700	46.700
מדע	99	52	2
ספרות יפה	16	167	־
ספרי לימוד	26	18	־
ספרות פופולרית	18	117	־
תעודות ציבוריות	33	475	24
ספרות מקורית	186	730	־
ספרות מתורגמת	6	99	־
עד ארבעה גליונות	78	624	־
למעלה מ־4 גליונות	114	205	־

אף טבלה זו מאשרת את הקוים האפיניים של הוצאות הספרים בעברית ובאידית מלבד השינוי שחל בסעיף של ספרות פופולרית־מדעית לטובת האידית. ההבדל העצום בין מספרי הספרים והטפסים בא בעיקר בשל הסעיף “תעודות ציבוריות”. בעוד שבעברית מהוה סעיף זה 17,1% של מספר הדפוסים העבריים, מהוה הוא באידית 57,3% של הדפוסים האידיים. מספר הטפסים של תעודות אלו מגיע בעברית עד 57.000, המהוים 22,3% של כל הטפסים העבריים, בעוד שבאידית מגיע המספר עד ל־4.631.000 טפסים, המהוים 87,7% של כל הטפסים האידיים. המספר הכביר הזה נגרם בעיקר ע"י הבחירות אל הסיים, המצמיחות כרגיל כרוזי־תעמולה במספר ענקי.

בשנת 1931 נתחלקו הדפוסים באופן דלקמן:

לשון	עברית	אידית	עברית ואידית
מספר כללי	211	920	15
מספר טפסים	246.100	3.020.500	2
מדע	91	49	2
ספרות יפה	36	121	־
ספרי לימוד	20	22	־
ספרות פופולרית	29	135	2
תעודות ציבוריות	35	593	11
ספרות מקורית	202	849	־
ספרות מתורגמת	9	71	־
עד ארבעה גליונות	121	774	־
למעלה מ־4 גליונות	90	146	־

גם בטבלה זו נשתמר בדרך כלל היחס בין מספרי הדפוסים של כל סוג וסוג. המספר הבינוני של הספרים העבריים שהוצאו בכל שנה – הוא 228. אם ננכה מהמספר הזה את התעודות הציבוריות – יגיע המספר הממוצע – ל־198. אם ננכה ממספר הספרים העבריים גם את הספרים השייכים לסוג המדע, כלומר הספרות הדתית והרבנית, הרי המספר הממוצע של הספרים החילוניים יגיע ל־145 דפוסים בשנה. עוד פחותה מזו כמות הדפוסים של הספרות היפה (בלי ספרי־הלימוד) המגיעה ל־112 ספרים בשנה. המצב הזה שהורע בשנות 1932־33 מעיד על סכנת־החורבן הצפויה ליצירה העברית בגולה.

כדי לקבל מושג ברור על מצב המולו“ת העברית בגולה, נעמוד על הוצאתו של טיפוס הספר העברי היותר נפוץ בגולה, על ספר־הלימוד. ספר־הלימוד העברי נהפך בחיינו לגורם יצירתי חשוב. עוד לפני המלחמה היתה ניכרת התעוררות רבה בשוק ספרי־הלימוד. ש. צ’רנוביץ ראה בשעתו בהתעוררות זו אילוסיה של חיים ותנועה. רבוי הספרים מסוג זה לא היה לדעתו דרישת חיים הכרחית. ספר־הלימוד היה אז מין קיצור של חינוך עברי, בחינת לימוד תורה “על רגל אחת”, שאחריו בא החינוך הכללי בביה”ס הבלתי־יהודי, אשר השכיח מילדי ישראל את תלמודם העברי בזמן קצר. לפי הערכת צ’רנוביץ על יסוד המספרים של זמנו – “הנפוצים ביותר היו ספרי הלימוד למתחילים ולא ספרי קריאה וחריסטומטיות ובה במידה שספר הלימוד היה מיועד בשביל ילדים יותר קשישים, הלכה ופחתה התפשטות הספר, מפני שהילדים בקרו את ביה”ס העברי לכל היותר 3 שנים ואחר כך נכנסו אל בית הספר הכללי".

התמונה הזאת נשתנתה עכשיו בארצות אירופה המזרחית שינוי יסודי. האילוסיה נהפכה למציאות. החינוך העברי השלם שלא היה קיים לפני המלחמה הוא אחד הכיבושים הנפלאים של תנועתנו הלאומית. בית הספר הלאומי חדל מהיות פרוזדור לטרקלינה של ההשכלה הכללית, אלא הוא הטרקלין גופו המכנס רבבות מבני הנוער הישראלי. במוסד החינוכי החדש לומד הילד לא שלוש שנים, אלא מ־7 עד 15 שנים. השאיפה אל הגמנסיה הבלתי־יהודית פסקה מהיות אידיאל של הורים ותלמידים, ראשית מפּני שהאידיאלים הציבורים־לאומיים החדשים שכבשו את הנוער דחו את האידיאלים הקודמים, שנית מפני שנתמעט ערכן המעשי של זכויות הגמנסיות הממשלתיות ושלישית מפני שמקצת הגמנסיות העבריות מקנות אף הן זכויות לחניכיהן. ספר הלימוד העברי נעשה איפא במדת־מה קריטריון של חיים ותנועה.

ואף על פי כן – אין אנו רואים עליה בהדפסת ספרי־הלימוד והפצתם. להיפך, בשנים האחרונות הולך ויורד מספר הספרים והטפסים העבריים הנדפסים בפולין, לדוגמא, כפי שאפשר לראות מהטבלה הבאה.

הוצאת ספרי־למוד עבריים ואידיים בשנות 1924–1933 בפולין

(מספר הטפסים באלפים)

	עברית	אידית	סך הכל
1924 ספרים	־	־	52
1924 טפסים	־	־	95,7
1925 ספרים	־	־	56
1925 טפסים	־	־	105,6
1926 ספרים	־	־	58
1926 טפסים	־	־	101,5
1927 ספרים	־	־	37
1927 טפסים	־	־	62,9
1928 ספרים	43	34	77
1928 טפסים	79.1	51.2	130,3
1929 ספרים	43	38	81
1929 טפסים			119,4
1930 ספרים			43
1930 טפסים			49,7
1931 ספרים			42
1931 טפסים			47,4
1932 ספרים			29
1932 טפסים			־
1933 ספרים			7
1933 טפסים			־

המספר הכללי של ספרי הלימוד העבריים הגיע בשנות 1928־32 ל־139 ושל האידיים – ל־112, ז. א. שהמספר הכללי של ספרי הלימוד העבריים עלה ב־18% על האידיים ומספר הטפסים העבריים עלה ב־72% על הטפסים האידיים. חוץ משנות 1928־9 מתבלטת בתקופה הנידונה ירידה הן במספר הספרים הן במספר הטפסים. ירידה זו תתבלט ביותר, אם ניקח את ההוצאה הממוצעת של ספרי הלימוד העבריים והאידיים, כלומר מספר הטפסים הממוצע של כל ספר־לימוד (באלפים).

טבלה זו מראה לא רק על ירידת ההוצאה הממוצעת של הספר העברי והאידי, אלא גם על המספר הנמוך של הטפסים בשתי הלשונות, שנגרם ע"י רבוי הספרים המוצאים לאור. בו בזמן שההוצאה הממוצעת של ספר הלימוד הפולני מגיעה ל־7,52, האוקראיני – ל־4,65 והליטאי – ל־2,03 (כולם בפולין) מגיעה ההוצאה הממוצעת של הספר העברי ל־1,71 והאידי – עוד פחות מזה. אי־הנורמליות של ספר־הלימוד העברי והאידי כלפי ספרי הלימוד של אומות העולם מתבלטה עוד בשני כיוונים:

1) ספרי הלימוד העבריים מהוים 14,5% של מספר הספרים הכללי המוצָאים עברית, וספרי־הלימוד האידיים – 3,44% של המספר הכללי. יוצא איפא, שכל ספר עברי שביעי וכל ספר אידי שלושים הוא ספר לימוד, בעוד שאצל הפולנים כל ספר ששה עשר הוא ספר־לימוד.

2) אפיני מאד הוא גם תכנם של ספרי הלימוד העבריים והאידיים. בעוד שבפולין מהוים ספרי לימוד הלשון (הפולנית) – 23,4% של מספר הספרים הכללי, מגיעים ספרי הלימוד של הלשון העברית והאידית ל־75%, והשאר – הם ספרי לימוד למתימטיקה, טבע ולהיסטוריה. העובדות והמספרים האלה הנוגעים לסוג הספר העברי היותר נפוץ מספיקים, כדי לציין את מצבה הירוד של המולו"ת העברית בגולה.

---

הפצת הספר העברי

מאת

אברהם לוינסון

הדפסת הספרים הוא רק צד אחד של המטבע המולי“ת. הוצאת־הספרים העברית קשורה אורגנית בפעולה תרבותית מסוימת, המשמשת יסוד ציבורי וחמרי לכל יצירתנו הרוחנית, הקובעת את גורל כל חיינו התרבותיים בגולה והיא: הפצת הספר העברי. התפשטות הספר העברי בגולה נפגעה קשה מזעזועי התקופה. בשנות תרנ”ד–תר“ס, שהיו תקופת הפריחה והגאות של המולו”ת העברית, היו נמכרים כאלפַּים טפסים מכל ספר בשנה. רוב הספרים הופיעו אז בשתּים־שלוש מהדורות. ספרים כ“זכרונות לבית דוד”, “דניאל דירונדה” ואפילו “אגרות יל”ג" נמכרו בחמשת אלפים טפסים; “תולדות השלמת האדם” – ארבעת אלפים; שירי משוררי ספרד – שלשת אלפים. אבל גם תקופת זוהר זו לא האריכה ימים והחל משנת תר"ס מתחילה ירידה מהירה של התפשטות הספר העברי. ספריהם של פרץ ופרישמן נמכרו במספר מאתים בשנה. ספרי ברדיצ’בסקי נפוצו במשך 7 שנים במספּר 400. השיטה של הכרזת חתימה על ביבליותיקאות עוררה אמנם התלהבות בקרב הקוראים והגבירה את כוח־הקניה של הספר, אבל עד מהרה כבתה אש התּלהבותם ומספרם ירד מטה מטה. “הביבליותיקה העברית”, למשל, שהתחילה ב־3,500 חותמים וששמונה החוברות הראשונות שלה נפוצו בעשרת אלפים הגיעה למכירת מאה קומפלטים בשנה. “הביבליותיקה הגדולה” שהתחילה ב־1200 חותמים גמרה ב־240. “ספרות” שהתחילה את הוצאת הביבליותיקה שלה ב־500 גמרה במאה. הנומרים הראשונים של “רשפים” (1–6) נמכרו ב־4000 טפסים, מהנומר הששי עד העשרים – 2.000, מהעשרים עד השלושים – 1.500 ומהשלושים עד החמשים – רק אלף.

על התפשטות הספר העברי בתקופה שלאחרי המלחמה מעידים המספרים הבאים. במשך חמש השנים האחרונות נמכרו בפולין (ופולין יכלה לשמש דוגמא לשאר ארצות הגולה) במספרים עגולים:

4 כרכים של כתבי ח. נ. ביאליק (הוצ. “חובבי השירה העברית”, ברלין, תרפ"ג) 2.500 קומפלטים; הכרך הראשון (שירה) – 3.500.

“תולדות הספרות העברית החדשה” ללחובר – 1.500 קומפלטים; “צריף העץ” לעבר הדני – 800.

במספר 500 קומפלטים נמכרו: “ספר האגדה” מאת ביאליק ורבניצקי (הוצאה שניה מנוקדת); “גולה ונכר” לקויפמן (4 ספרים); “הסוציולוגיה של היהודים” לרופין (4 ספרים); “קידוש השם” לשלום אש.

במספר 350–400 נמכרו: “תולדות החסידות” לפרופ. ש. דובנוב; “קסמי מולדת” לבורלא.

במספר 250–300 נמכרו: “מרגלים או גבורי המולדת” ליערי; “נגד אפיון” לפלביוס; “החסידים והחסידות” להורודצקי.

במספר 150–200 נמכרו: “דברי ימי עולם” לוֶלס; “דברי ימי ישראל” לדובנוב; “דברי ימי ישראל” לשמחוני; “ספר הימים” להרצל; “מלחמות היהודים” לפויכטונגר; “השגעון הגדול” לאביגדור המאירי.

במספּר עד 100 נמכרים רוב הספרים הבלטריסטיים של הוצ. “שטיבל”, “אמנות” ו“מצפה”.

הספריה הפילוסופית של האוניברסיתה בירושלים – 50 טפסים כל ספר. הקובצים המדעיים “תרביץ”, “לשוננו” – 30 טפסים כל ספר; “קרית־ספר” – 25.

“המלון העברי” לגרזובסקי וילין 3 מהדורות – 1.500; “מלון של כיס” לגרזובסקי וילין – 800; מלון עברי־פולני ופולני־עברי לוולמן־סירצ’קא – 800.

רשימה קצרה זו מראה במידת מה על הביקוש הספרותי השולט בשוק הספרים. אם נקח בחשבון, שהספרים הנזכרים ודומיהם נמכרו במשך חמש שנים, תתבלט לפנינו הירידה המבהילה של התפשטות הספר העברי.

מה הן הסיבות שגרמו לירידת הפצתו של הספר העברי בגולה?

1) אחת הסיבות הכלליות שרישומה ניכר ביותר בחיי היהדות בגולה – הוא המשבר הכלכלי. חלק הגון של המעמד הבינוני שעליו היו נמנים רוב קוני הספר העברי נתרושש ואין ידו משגת להפריש כסף מתקציבו המקוצץ לקניית ספרים.

2) במשבר הכלכלי קשור המשבר הציבורי־מוסרי העובר על כל העולם. אנו עומדים בפני תופעת חיים מעציבה, משבר הספר. ירידת הספר הוא פרי ירידה תרבותית המתגלה אצל כל העמים. פגעי התקופה ומצוקותיה שזעזעו את בני הדור, החלישו את התענינותם בספרות. את מקום הספר הולכים ויורשים הרַדיו, הראי־נוע, האספורט והאמנות הזעירה. שינוי ערכין תרבותי זה נתן את אותותיו גם בחיינו.

אבל מלבד הסיבות הכלליות פועלות בחיינו גם סיבות מיוחדות שצמצמו את הפצת הספר העברי ואלו הן:

1) שפע התוצרת של הספר העברי בארץ. לפני המלחמה היתה תוצרת הספר העברי שהתרכזה בעיקר בורשה ובאודיסה – פחותה מבינונית וגם אז לא קלט הקונה העברי את תוצרת הגולה במדה הדרושה. בשנים האחרונות התפתחה תוצרת הספר העברי בא“י בטמפו מהיר ובמדה גדושה. במשך שנות תרס”ט–תרצ"ג נדפסו בארץ ישראל 4077 ספרים, מהם: 2717 בתל־אביב ו־1360 בירושלים. על ההתפתחות המהירה של תוצרת הספרים מעידה הטבלה הבאה: (המספרים לפי מ. בלושר).

1השנה	תל־אביב	ירושלים
תרס"ט	0	44
תר"ע	7	29
תרע"א	20	14
תרע"ב	30	30
תרע"ג	27	31
תרע"ד	13	22
תרע"ה	3	20
תרע"ו	0	38
תרע"ז	0	18
תרע"ח	0	25
תרע"ט	13	100
תר"ף	27	27
תרפ"א	29	27
תרפ"ב	39	19
תרפ"ג	40	35
תרפ"ד	99	51
תרפ"ה	100	51
תרפ"ו	154	100
תרפ"ז	200	116
תרפ"ח	221	100
תרפ"ט	250	100
תר"ץ	387	78
תרצ"א	342	106
תרצ"ב	321	100
תרצ"ג	375	99
	2717	1360

כפי שאנו רואים מן הטבלה, התחיל גידול התוצרת בתל־אביב בשנת תר"ץ והגיע למרום פסגתו ב־4 השנים האחרונות. פריחת התוצרת של הספר העברי בארץ תתבלט ביחוד, אם נשוה אותה עם תוצרת הספר העברי בגולה. בחמש השנים האחרונות הוצאו לאור:

השנה	בארץ	בגולה
תרפ"ט	350	212
תר"ץ	465	231
תרצ"א	448	276
תרצ"ב	421	299
תרצ"ג	474	299
	2158	1307

כפי שהראינו לעיל קלטה הגולה חלק הגון של התוצרת הארצי־ישראלית

2) חוסר האירגון של ההפצה. אין ספק שהאירגון הלקוי של הפצת־הספרים בגולה הכשיל במדה רבה את המול“ות העברית בגולה. המוסי”ם העבריים – מקצתם חסרו יחס פנימי אל הספר העברי ואל הקונה העברי ומקצתם – היו משוללי נסיון ומומחיות בשדה הפצת הספר. בהרבה הוצאות־ספרים חסרה הנהלה מסודרת, מבוססת על יסודות משקיים; בו בזמן שהמולי“ם והמוסי”ם אצל אומות העולם אוחזים באמצעי תעמולה שונים, שיש בהם כדי להחיות את שוק הספרים ולהגדיל את כוח הקנייה והתצרוכת של הקונה (הכרזת חתימה על ביבליותיקות וכתבים מקובצים, הוצאת ספרים על ידי חוברות, הוזלת מחירים ותשלומים לשיעורים, הפצה בצורת פרסים לעתונות, פירסום ספרים ע"י ביבליוגרפיה, רקלמה מסחרית וכדומה) והם מחזיקים מעמד בפני לחץ המשבר, פשטו המו“לים העבריים את הרגל מאפס כשרון לארגן את מכירת הספרים בצורה שתתאים לתנאי חיינו ולצרכי הקורא העברי. האמצעים המועטים שאחזו בהם המוסי”ם העבריים לשם השבחת שוק־הספרים לא תמיד היו תכליתיים ולעתים – הזיקו יותר משהועילו וגרמו להרחקת הקונה מהספר העברי. אחד האמצעים הרגילים בארצות הגולה הוא “השבוע הזול”, כלומר הכרזת “שבועוֹת” של מכירת ספרים זולה. ה“שבועות” האלה שבאו תמידים כסדרם הכניסו במידה ידועה דמורליזציה בקרב קוני־הספרים התמידיים. ה“שבוע הזול” הרס את אימון הקונה לקביעות המחיר של הספר. אבל הרבה קונים נכוו ב“שבוע הזול” גופו. נמצאו מולי"ם ומוכרי־ספרים, שבטלית של “שבוע זול” האפילו על מעשי־הונאה: הוציאו קטלוגים חדשים, העלו בהם את מחירי הספרים ונתנו “הנחות” מהמחירים החדשים. ברור הדבר, שאמצעים ממין זה אינם עלולים להחיות את שוק הספרים העברי.

3) חוסר האירגון של הקוראים העבריים. אף סיבה זו היתה בעוכרי הספר העברי בגולה. בתנאי קיומנו בגולה לא תתכן הפצת הספר העברי בלי הבטחת מספר מינימלי של צרכני הספר העברי. אירגון כזה או שהיה חסר לנו לגמרי או שנתגשם בצורה אנטי־ציבורית, שעלולה היתה להפוך את ידידי הספר העברי לשונאיו. הנה לפני שנים מספר נתעורר בארץ הרעיון לארגן בגולה את קוראי הספר העברי וליצור בה שוק יציב לתוצרת ספרי “בֶצֶר”. (חברה שיתופית להפצת ספרי “אמנות”, “דביר” ו“שטיבל”) וככה – נוסד בגולה האיגוד “ידידי הספר העברי”, שמספר חבריו הגיע עד לאלף איש. חברי האיגוד נענו לקריאת “בצר” וחתמו על ספריו. אבל הרעיון הנהדר הזה נתחלל. רוב “ידידי הספר העברי” לא קבלו עד היום הזה את הספרים אשר חתמו עליהם ואשר שלמו את מחירם למפרע.

גם בפולין נעשה נסיון לארגן את מכירת הספר העברי על יסוד ציבורי ואף נסיון זה לא הצליח. כונתנו למפעל “קרית ספר”, אשר אורגן ע"י מרכז “תרבות”, כדי להמציא לקורא העברי ספרים עבריים בתנאים נוחים. אמנם החברה הצרכנית “קרית ספר” קיימת גם עכשיו, אבל היא מצטמצמת רק בהמצאת דפוסים ומכשירי־לימוד לבתי־ספר. אין ספק, שקואופרטיביות ממין זה הבנויות על יסוד ציבורי ועל בסיס חמרי מוצק עלולות לסייע להפצת הספר העברי על ידי הוזלת מחירו והרמת ערכו בעיני הקונה העברי. דוקא במוסדות כאלה טמון הגרעין הבריא של אותה הפעולה הציבורית, אשר לא הצלחנו לארגנה עד עתה ואשר יש בה כדי להגביר את הפצת הספר העברי בגולה.

4) אי־התאמה בין הספרים הנדפסים בגולה ודרישות הזמן. פרובלימה זו היא אקטואלית עד מאוד. המולו“ת העברית לא הרגישה בשנוי המשמרות, בשידור המעמדות הרוחניים שנתהוה בחיינו. מי הוא רוב־המנין של הקוראים העבריים? הדור הישן ירד מעל הבמה בתור נושא־התרבות העברית. היהודי המשכיל מהטיפוס הישן – מספרו מועט ואף הוא חדל מקרוא עברית. המעמד הבינוני, ה”בעל־ביתי" מוצא את מלוא סיפוקו הרוחני בעתונות האידית. במקום הדור הישן שהיה היצרן והצרכן הראשי של התרבות העברית, קם עכשיו נושא־תרבות חדש: הדור הצעיר, הנוער המתלמד, השומרי, החלוצי והמפלגתי. כל אלה ששאפו לארגן את הפצת הספר העברי מחוץ לתחום הנוער, מבלי לשתפו ברכישת הספר ובהפצתו – העלו חרס בידם. המולו“ת העברית הרוצה בקיומה וגידולה צריכה להביא בחשבון פעולתה את הגורם התרבותי החדש, צריכה לעמוד בקשר מתמיד עם כל הארגונים של התנועה הלאומית והעברית וביחוד עם ארגוני הנוער. התקשרות ארגונית זו טעונה גם התקשרות רוחנית, אידיאית: המולו”ת העברית צריכה לכוון פניה כלפי האידיאלים והדרישות הציבוריות של הדור.

5) הזנחת הספריה העברית בגולה.

6) חוסר עתונות עברית יומית בגולה.

מפני חשיבותם המיוחדת של שני הגורמים האלה נייחד עליהם את הדיבור.

---

הספריה העברית בגולה

מאת

אברהם לוינסון

עם אפיסת הקונה־היחיד של הספר הולכת וגדולה חשיבותו של הקונה הקיבוצי, הספריה, שיורש את מקומו. בה במידה שקהל־הקוראים נמנע מקניית ספרים מפאת דוחק מצבו, הולכת ומתגברת הקריאה ע“י הספריה הציבורית. וכאן נקודת־הכובד של הפרובלימה הנידונה. ספריה מאורגנת, כלומר ספריה מבוססת, המספקת את הצרכים הרוחניים של קוראיה ע”י רכישת מיטב הספרים המופיעים בשוק, יכולה להבטיח בסיס חמרי מוצק למולו“ת העברית. אם לקבוע מראש, שלהוצאת ספר מספיקה מכירת כל ספר במספר אלף אכסמפלרים הרי מובטחת הדפסת כל ספר מהפסד, אם ישתתפו ברכישתו לכל הפחות אלף ספריות עבריות בכל העולם (חוץ מהכנסות הספר הנמכר לקונים פרטיים). הספריה הציבורית המאורגנת בתור קונה קיבוצי עולה בכמה פרטים על הקונה הפרטי. הספריה יכולה לרכוש ספרים יקרים שאינם לפי כוחו של היחיד הבינוני; הספריה יותר בטוחה ומהימנה בעיני המולי”ם והמוסי“ם מהיחיד; את הספריה אפשר להכריח לרכישת ספרים חדשים על ידי לחץ של ממש, לחץ הקוראים המאורגנים, בעוד שאת היחיד אפשר להניע לקניית ספרים רק על ידי לחץ מוסרי. שאלת אירגון הספריה היא, איפא, במידה רבה שאלת קיום בשביל המולו”ת והמוסו"ת העברית.

מה מצב הספריה העברית מהבחינה הנידונה? לדאבוננו הוזנחה לגמרי בחיינו התרבותיים שאלת הספריה והספרנות. בפובליציסטיקה העברית אין לה כמעט זכר. אין לנו שום מספרים סטטיסטיים שישפכו מקצת־אור על שאלה כואבת זו. ומשום כך נשתמש בידיעות המועטות שיש בהן משום פתרון חלקי לשאלתנו.

בראשית שנת 1930 ערך מרכז “תרבות” בפולין משאל על מצב הספריות הציבוריות בפולין בצורת שאלון אשר עובד על ידי המרכז ונשלח לחמש מאות ספריות בכל רחבי המדינה. השאלון הכיל 26 שאלות על האופי הארגוני של הספריה, על אוצר ספריה ופירוטם המקצועי והלשוני, על המצב הסוציאלי והנטיות הלשוניות והספרותיות של הקוראים, על המצב החמרי של הספריה ועוד. המצב התרבותי הירוד של הנהלת הספריות העבריות והאידיות בפולין גרם, שעל השאלון הנזכר ענו רק 124 ספריות. אבל גם התשובות שניתנו על ידי הספריות הללו היו בלתי־מלאות, סתומות ומרוסקות. המשאל הראה בעליל, שאפילו מוסדות שאפשר היה לצפות מהם ליחס רציני אל המשאל, זלזלו בו באופן מחפיר. הרבה ספריות ציינו את המספרים הכלליים, אבל לא פרטו אותם לפי הסוגים שנקבעו במשאל. בכמה שאלונים אין המספרים הכלליים מתאימים לסיכום המספרים הפרטיים. הרבה תשובות מעידות על בורות גמורה בעניני הנהלת הספריות. אף על פי שהמשאל הזה אינו יכול לשמש יסוד למסקנות פסקניות, מצאנו לנחוץ לעבד את החומר הכלול בו ולתתו לפני הקוראים, באשר גם סטטיסטיקה פרגמנטרית נותנת לנו יכולת לקבוע אי־אלה יסודות כלליים ולהקיש מן הפרט על הכלל.

77 ספריות	מיסודה של “תרבות”
17 „ „	של ההסתדרות הציונית
10 " "	כלליות
7 " "	של “השומר הצעיר”
5 " "	של גמנסיות עבריות־פולניות
8 " "	של טיפוסים שונים.
סה"כ	124

לפי מספר הספרים מתחלקות הספריות לששה סוגים:

1) עד 500 ספרים – 32 ספריות,

2) מ־500 עד 1000 – 37 "

3) מ־1000 עד 2000 – 35 "

4) מ־2000 עד 5000 – 14 "

5) מ־5000 עד 10000– 5 "

6) מ־10000 עד 30000 – 1

­­­____

124

55,6% של הספריות מכילים איפא עד אלף ספרים, 28,2% – עד 2.000 ורק מיעוטם – 16,2% למעלה מאלפים.

הספריה היותר גדולה שהכילה בשנת המשאל 30.000 ספרים היא הספריה של שטרשון בוילנה, אבל בניתוחנו ובמסקנותינו הבאים לא נביא אותה בחשבון, באשר ספריה זו אינה טיפוסית בשביל הסטטיסטיקה שלנו ועלולה לזייף את מסקנותינו.

המספר הכללי של הספרים ב־123 הספריות הוא: 166.522, מהם:

ספרים עבריים	62.495
„ אידיים	44.917
" פולניים	42.012
" בלשונות שונות (גרמנית ורוסית)	10.900
סה"כ	160.324

ההבדל בין שני המספרים בא לרגלי זה שבשאלונים אחדים לא נפרטו מספרי הספרים לפי לשונותיהם.

הספרים של 81 ספריות (42 לא ענו) מתחלקים לפי המקצועות באופן דלקמן:

ספרות יפה	48.675	56,1%
מדע (גם ספרות עתית)	20.436	23,5%
ספרות לילדים	17.728	20,4%
סה"כ	86.839	100%

על השאלה באיזו שפה נקראים הספרים יותר, ענו:

55 ספריות – עברית

41 " – אידית

22 " – פולנית

10 " – לא ענו

128 „

חמש ספריות ענו: עברית ואידית או עברית ופולנית. מספר הקוראים של 123 הספריות הוא: 13.382, המתחלקים לפני הסוגים הבאים (ע"פ 97 תשובות).

תלמידים	6.205	54,8%
נוער סתם	2.088	18,5%
פועלים	1.197	10,6%
אינטליגנציה	708	6,2%
סוחרים	710	6,2%
בעלי מלאכה	441	3,7%
סה"כ	11.322	100%

עוד פחות מספיקות הן התשובות שניתנו על השאלות הקשורות בסידור הטכני של הספריות. העונים לא דקדקו בשאלות ומשום כך יש להתיחס בזהירות לתשובותיהם.

ספרנים מיוחדים ישנם ב־95 ספריות; ב־20 ספריות אין בכלל ספרנים; ב־8 שאלונים לא ניתנה שום תשובה. אבל המספר 95 הוא בלי ספק מוגזם. ברוב הספריות הקיימות על יד בתי הספר של “תרבות” – הספרנים הם מורים או תלמידי המחלקות הגבוהות, הממלאים את תפקיד הספרנים לפי התור ואין איפא לראותם כספרנים מקצועיים ומומחים. בספריות אלו עובדים 93 ספרנים שלא על מנת לקבל פרס ורק 18 – בשכר.

לרוב הספריות חסרים התנאים האלמנטריים של הסידור הטכני. רק 35 ספריות נמצאות בדירות מיוחדות, אבל אין ספק שגם המספר הזה הוא מוגזם, באשר נכללו בו חדרים משותפים של בתי־ספר ודירות מפלגתיות. לספריות חסרים אולמי־קריאה. רק 50 ספריות מקבלות עתונים. במשך כל השבוע פתוחות 24 ספריות; 43 – פתוחות 3–4 ימים בשבוע, 50 פתוחות 1–2 ימים בשבוע. פחות מרבע של כל הספריות קיים איפא בתור מוסד מתמיד.

גם הנהלת הקטלוגים היא פרימיטיבית. רק 22 ספריות הנהיגו כרטיסניות. הרוב המכריע (למעלה ממאה) הנהיג פנקסים פשוטים. מענינים התשלומים החדשיים של הקוראים. ב־54 ספריות משלמים הקוראים מ־10 עד 50 פרוטות בחודש; ב־23 – מ־50 עד 75 פרוטות; ב־23 – מ־75 עד זהוב; בשלוש – מזהוב עד זהוב וחצי. עשרים ספריות לא ענו בכלל.

על שאלת התקציב החדשי ענו 98 ספריות. לפי התשובות מגיעות ההכנסות החדשיות ל־5.657 זהובים וההוצאות ל־5.795. מלבד זאת הכניסו מפעלים שונים (הרצאות, ימי פרח וכו') ותמיכות שנתקבלו ממוסדות שונים, (עיריות וקהילות) 11,060 זהובים. המספרים האלה מוקטנים מאוד, כי על פי רוב הפחיתו או סתמו המוסדות את הכנסותיהם הריאליות מטעמים שונם.

הניתוח של משאל־“תרבות” מוכיח לנו:

1) שהרוב המכריע של הקוראים הוא הנוער (יותר מ־70%).

2) חומר הקריאה הראשי (יותר מ־50%) הוא – הספרות היפה.

3) הסידור הטכני של הספריות הוא לקוי.

4) ע"י שכלול טכני והגדלת מספר הקוראים אפשר להגדיל את השימוש בספריות.

5) רוב הספריות מכלכלות את עצמן למרות תקציביהן המצומצמים.

מהו המספר הכללי של הספריות היהודיות בפולין? בשאלה זו אנו מתכונים לכל הספריות הכוללות מספר גדול או קטן של ספרים עבריים. על מצב הספריות האידיות יכולים אנו לדון ע"פ המספרים הסטטיסטיים של ברית־התרבות האידישאית “קולטור־ליגה”. המספרים שאף הם פרגמנטריים שופכים אור על מצבן של 133 ספריות אידיות, שהן חלק הספריות הנמצאות תחת השפעתה של “קולטור־ליגה”.

מספר הספרים של הספריות הוא 166.213, מהם: באידית – 101.789, בעברית – 8.865, בפולנית – 28.271 ובלשונות אחרות – 27.288. המספר המצומצם של הספרים העבריים הוא: 15.271, חלוקת הקוראים לפי משלח ידם היא:

פועלים	6646	שהם 43,5%
תלמידים	2249	„ 14,7%
סוחרים זעירים ואומנים	1828	„ 12%
עוזרי בתי מסחר	1164	„ 7,6%
מקצועות חפשיים	481	„ 3,2%
בלי עבודה	2670	" 17,4%
לא קבעו את מלאכתם	233	" 1,6%
סה"כ	15.271	100%

אם נשוה את הרכב הקוראים של הספריות העבריות והאידיות, נמצא:

בספריות עבריות בספריות אידיות

פועלים 10,6% 50,9% יחד מחוסרי־עבודה)

סוחרים ובעלי־מלאכה9,9% 12%

תלמידים 54,8% 14,7%

מקצועות חפשיים 6,2% 3,2%

נוער סתם 18,5% 7,6%

המספרים האלה אינם מספיקים, כדי לדון על פיהם על ההרכב הסוציאלי של קוראי־הספריות. בעוד שעל המשאל של “תרבות” נענו בעיקר הספריות של “תרבות” ושל מוסדות חינוך ונוער, שרוב ספריותיהם קיימות על יד בתי הספר, הנה על המשאל של “קולטור־ליגה” נענו בעיקר ספריות מפלגתיות וציבוריות. בעובדה זו יש לבאר את ההבדל בהרכב הסוציאלי של קוראי הספריות משני הסוגים.

לפי המקצועות מתחלקים ספרי הספריות של “קולטור ליגה” באופן דלקמן:

ספרות יפה – 60.263; מדע – 18.419; ירחונים וקובצים – 9.843. כמעט מחצית הספרים לא סומנה לפי מקצועותיהם.

גם הספריות האידיות נמצאות במצב טכני ירוד. מספר אולמי הקריאה – 42 שנתבקרו ע"י 93.425 מבקרים שנתיים. רק ב־19 ספריות מקבלים הספרנים משכורת; מספר הספרנים בעלי המקצוע – הוא 17. מכל הספריות – רק 24 מקבלות תמיכות שנתיות מעיריות בסכום מ־50 עד 1.000 זהובים כל אחת; ורק 4 ספריות מקבלות תמיכות מקהילות בסכום מ־40 עד 300 זהובים בשנה כל אחת.

לרגלי חוסר סטטיסטיקה יהודית מקיפה על כל הספריות העבריות והאידיות, עלינו לשאוב ידיעות נוספות על מצבן גם ממקורות אחרים.

לפי המספרים הסטטיסטיים שנתפרסמו בפולין על ידי מיניסטריון ההשכלה בספר “Bibljoteki oświatowe” בשנת 1932 על יסוד המשאל שנערך ע“י המיניסטריון הנ”ל בשנת 1929, התקיימו על כל שטח פולין – 748 ספריות עבריות ואידיות, שהכילו 860.806 ספרים, מהן היו: 734 ספריות ציבוריות, 9 ­קהילתיות ו־5 – פרטיות. הספר הזה המצטיין בחומר סטטיסטי מפורט ומדויק לקוי דוקא בחלקו הנוגע ליהודים. ראשית אין הסטטיסטיקה הממשלתית מבחינה בין ספריות עבריות ואידיות וממילא קשה בה לעמוד על אפין של הספריות; שנית קבעו מסדרי המשאל את אופי הספריה על יסוד הלשון, שבה נתחבר רוב ספָריה (“בדבר לשון הספריה מכריעה השפה שבה נתחבר רוב ספריה”). אם ספריה יהודית מכילה למשל 50 ספרים פולניים ו־49 ספרים עבריים או אידיים, הרי היא נרשמת בתור ספריה פולנית. שלישית, לא נרשמו הספריות של בתי הספר. באופן כזה לא נרשם מספר הגון של ספריות עבריות ואידיות המתקיימות על יד בתי־הספר. רביעית, המספרים מבוססים על יסוד משאל שנערך לפני ארבע שנים.

אם נקח בחשבון את כל אלה, יכולים אנו לפי אומד צנוע להגיד שמספר הספריות העבריות והאידיות הגיע בשנת המשאל עד כדי אלף ומאתים. מהן למעלה משבע מאות ספריות המכילות וקונות ספרים עבריים. אין ספק, שמספר הספריות העבריות־אידיות בכל ארצות הגולה יגיע לאלפים, וכאן – הפתרון של שאלת המולו"ת העברית והפצת הספר העברי. על ידי אירגון הקוראים העבריים ושכלול הספריות העבריות יכולה הספרנות להבטיח את הדפסת הספר העברי והפצתו. את המעט אשר יחסיר הקונה הקיבוצי, ימלא הקונה הפרטי אשר לא אפס עדיין לגמרי.

כדי לתקן את המצב צריך להתחיל בפעולת־הסברה מאומצת בשלושה כיוונים: רעיוני, טכני וכספי. מבחינה רעיונית צריך לחזק את היסוד הלאומי־ציבורי של הספרנות. צריך להכריז ברחוב היהודי את הסיסמה של כיבוש־הספריה. כל ספריה שאינה רוכשת ספרים עבריים מקפחת בידי עצמה את זכות קיומה. מבחינה טכנית הספריה היהודית עומדת בשפל המדרגה. חסרה לה נשמת חיים, הספרן המומחה, אשר יהפוך אותה מגניזת ספרים בלים למוסד תרבותי המספק את הצרכים הרוחניים היום־יומיים של הקורא. לרוב הספריות אין אולמי קריאה ועתונות, אין קטלוגים מודרניים, אין ועדים פעילים, אין כלום. המקורות הכספיים הם דלים ומקריים. תמיכות הקהילות והעיריות המועטות שתומכות בספריות הן זעומות. מצב כזה, אם ימשך להבא, עלול להחריב גם את הספריות הקיימות. תכופה היא, איפא, שאלת הכינוס של באי כח הספריות היהודיות בכל מדינה ומדינה. את האיניציאטיבה בכיוון זה צריכות לקחת עליהן ההסתדרויות הארציות של “תרבות” בהשתתפותם של עסקני הספריות הגדולות בכל מדינה. ועידות כאלו צריכות לגול את שאלת הספרנות היהודית בכל היקפה. הן צריכות לטפל בשאלת גאולת הספר היהודי, השיפור הטכני של הספריות, קביעת דרכי התעמולה להפצת הספר, לקנייתו ולקריאתו, הוצאת ירחון ביבליוגרפי, סידור תערוכת הספר וכו'. הקונגרס העברי העולמי שיתכנס על ידי ה“ברית העברית העולמית” יקבע את היסודות העיוניים והמעשיים לפעולת הספריה העברית ואת תעודתה בשדה הפצת התרבות וגאולת הספר העברי.

---

העתונות העברית היומית

מאת

אברהם לוינסון

העובדה היותר מעליבה בחיי תרבותנו היא — חוסר עתונות עברית יומית. עלבוננו הלאומי יעמק שבעתים מדי נזכור, שבמחנה העברים נמצאו כבר "אידיאולוגים”, שסתמו את הגולל על העתונות העברית היומית ומתוך להטים פובליציסטיים ופלפולים עקמומיים הצדיקו את הדין על החזיון המחפיר הזה.

אין מן הצורך להרבות דברים על ערכה של העתונות היומית. אף הטובים שבשבועונים והירחונים אינם יכולים למלא ולא ימלאו גם במקצת את שליחותו המיוחדת של היומן. היומן מכניס את העבריות אל המציאות היום־יומית, אל חיי החול; מבליט את רציפותה וקביעותה של העתונות העברית ומזיין אותה בכל אמצעי ההגבה ומכשירי־ההשפעה של העתונות היומית; והעיקר — יוצר סביבת־חיים עברית ודעת ציבור עברית, שבלעדיהן לא תתואר התפּתחותה של תרבות עברית בגולה.

מתוך הכרה זו לא פסקה העתונות העברית היומית להלחם כל ימיה על קיומה. למעלה משנים עשר עתונים עבריים יומיים הופיעו במשך 50 השנים האחרונות בגולה. כל פעם ופעם כשחדל עתון מהופיע, נמצאו גושים ציבוריים ויחידים, שמתוך גיוס כוחות והשקעות כספים היו מקימים מחדש את העתון. אבל בשנת 1931 נסגרה ”הצפירה" המחודשת בפולין ומאז לא נעשה שום מאמץ ציבורי לחדש את הוצאתו של עתון יומי בגולה.

קשה ומרה העובדה של הפסקת העתונות היומית בגולה אחרי חמשים שנות קיומה; מכאיבה השלמתו של הציבור העברי עם המצב; אבל מעליב ומחפיר שבעתים יחסם של הסופרים העבריים, שתמכו בעתונות העברית והאמינו בכוחה כל זמן שינקו מלשדה, ובצוק העתים, כשנשבר כוחה, עזבוה לאנחות ופנו אליה עוֹרף. על שום עמדה בגולה לא ויתר הציבור היהודי בקלות פלילית כזו, כמו על העתונות היומית. ולא בא ויתור זה אלא באשמת סופרים אשר מעלו בשליחותם והסגירו מבצר תרבותי בידי הגלות הממאירה במקום לעודד את העם להגנתו.

את הביטוי לדפטיזמוס זה נתן בן־ציון כ"ץ בשורת מאמרים, שהדפיס אחרי סגירת “הצפירה” בשנת 1931. לדעתו של כ”ץ אין יומן עברי בגולה יכול להתקיים בכוחות עצמו. ומכיון שבתנאי חיינו אין עתון יומי יכול לצפות לתמיכה (אלף דולרים בחודש) שתבטיח את קיומו, ממילא קיומו של יומן עברי הוא בלתי אפשרי. ומשום כך — פוסק ב. כ”ץ — “הצפירה” היא העתון העברי האחרון בגולה…

מה הם הנימוקים של משפט המות שהוּצא על העתונות היומית בגולה?

הנימוק הראשון הוא: לעתון עברי נחוצים לכל הפחות עשרת אלפים חותמים, ומספר חותמים כזה חסר לעתונותנו.

“אם בשנת 1914 לפני המלחמה בשעה שהתקיימו שני עתונים יומיים, “הצפירה” ו”הזמן“, לא היו לשניהם יחד יותר משנים עשר אלף חותמים בין ששת מיליונים יהודי רוסיה, איך זה אפשר לקוות, שעתה בין 3 מיליוני יהודי פולין יימצאו 10 אלפים חותמים? האם נוספו קוראים עברים במשך התקופה הזאת? האם לא התרגלו הקוראים האלה לעתונים בלשון היהודית”? (בן ציון כ"ץ).

יש להצטער שסופרים ותיקים מוצאים עוז בנפשם לפסוק הלכה בשאלות העומדות ברומו של עולמנו התרבותי על יסוד השערות התלויות על בלימה. מספר החותמים של העתון אינו דבר קבוע ועומד, אלא הוא תלוי בכמה וכמה תנאים, וקודם כל — באירגון הפנימי ובסידור המשקי של העתון. עתון מתוקן ומסודר — ששת אלפים חותמים מספיקים לקיומו. אבל אם גם נעמיד את מספר החותמים על עשרת אלפים, אפשר למצא בנקל מספר חותמים כזה, אם העתון יעמוד על מרום תעודתו מבחינה ציבורית ועתונאית. בפולין נמצאים בפועל אלפי קוראי־עתונים, אם כי ברובם שייכים הם לסוג קוראים אחר מזה שהיה קיים לפני המלחמה. מספר הצעירים המאורגנים בהסתדרויות־נוער והתומכים בתנועה העברית מגיע בפולין למאת אלף איש, מלבד הנוער הלאומי העומד מחוץ לכל תנועה ומלבד הדור הישן, הלאומי והדתי, שרובו לא ניתק את קשריו עם העתונות העברית. הנוער הלאומי השואב את חינוכו הציבורי מהעתונות המפלגתית יותר מאשר מהספר, הוא הנושא החי של העתונות היומית העברית. את הדור הצעיר הזה נרכוש לא ידי תעמולה קלוקלת ולא ע"י כרוזים סנטימנטליים, אלא על ידי עתון שידע לספק את צרכיו הרוחניים והנפשיים.

הנימוק השני הוא: כל העתונים העבריים שהופיעו עד עתה באירופה ובאמריקה — ה“מליץ” ו"הצפירה” — הפסידו. נפסק “הדואר” היומי באמריקה, אף על פי שהיה לו הון של 30 אלפים דולרים, נפסק "העם” המוסקבאי (בשנת 1917), אף על פי שבמוסקבה ישבו נדיבים, כמו פרסיץ, ניידיטש, זלטופולסקי, פורלישבסקי ועוד. נפסק "הזמן”, אף על פי שיעקב ריבקין השקיע בו סכום של 43 אלפים רובל; נפסק “היום”, אף על פי שתנחום לוין השקיע בו סכום קרוב לעשרת אלפים רובל, נפסקה “הצפירה” המחודשת, אף על פי ששליט השקיע בה עשרת אלפים דולרים וכו' וכו'.

אבל כל העובדות האלו אינן אומרות כלום. הנה ירחונים ורבעונים כמו “מקלט” ו"התקופה” עלו בעשרות אלפים דולרים וגם כן לא החזיקו מעמד, אף על פי שמתנגדי העתונות היומית הם חסידים נלהבים של עתונות שבועית וחדשית. העובדות הנזכרות מעידות רק שאפילו ההשקעות המרובות לא יכלו להציל את העתונות היומית העברית מהמוקשים והמכשולים אשר פרשו שלא מדעת הנהלות העתונים לרגליה. הסידור המשקי הלקוי הוא שגרם לכשלונה של העתונות העברית היומית, אשר לא יכלה להחזיק מעמד למרות ההשקעות והתמיכות העצומות של עסקנים ונדיבים עבריים.

כל הרוצה לקבר את העתונות העברית היומית בגולה נאחז… ב"הצפירה”. הנה נסתה "הצפירה” לחדש פעמַים את קיומה בפולין העצמאית ופעמַים לא עמדה בנסיונה. אבל היש להקיש מהעובדות האלו על עצם אפשרות הקיום של עתון עברי בפולין?

אם לדון על חידוש "הצפירה” מהצד האירגוני והמשקי, אין לו דוגמה בקורות העתונות לחוסר אחריות ציבורית. כשנגש הועד “למען הצפירה” לחדש את העתון, (ודוקא ועד זה נגש לייסודו מתוך מגמה אידיאלית) לא היו לו בקופתו אלא 900 דולרים; מלבד זאת השיג אלף דולרים בתור הלואה מהג’וינט. קרוב לאלף דולרים הוציא על סידור בית הדפוס ובשאר הכסף נגש להוציא את העתון. כעבור זמן מה אחרי הוצאת “הצפירה”, נתקלקלו אותיות מכונת הדפוס וצריך היה להחליפן באחרות, אבל לקואופרטיבה של "הצפירה” חסרו מאה דולרים לשם קניית אותיות חדשות, והקוראים שלא יכלו לקרא את העתון מפני טשטוש האותיות, סלקו לאט־לאט את ידיהם ממנו. כל תקותם של מחדשי “הצפירה” היתה — שתנתן תמיכה לעתון על ידי הקרנות הציוניות, כשם שניתנה בשעתה ל”היום”, ומכיון שהתמיכה לא ניתנה עכשיו — נסגרה “הצפירה”… בתולדות העתונות הכללית קשה למצא דוגמה לעשיית־עתונים כזו.

לא טוב ביותר היה מצבה של ”הצפירה” גם בתקופת התחדשותה השניה. אף תמיכתו הכספית ההגונה של ה' שַׁליט לא רפאה את ליקוייה האירגוניים. אבל לקוי שבעתים היה העתון מבחינת העריכה. אם העתונים העבריים לשעבר סבלו מעודף עורכים וחברי־מערכת, הנה המציאה “הצפירה” המצאה חדשה: מערכת שאף עורך אחד לא הקדיש את עצמו כולו לאותו עתון. על תקלה זו עמד בשעתו גם ב"צ כ”ץ ובנידון זה צדק בהחלט.

אבל לחביתה זו שטוגנה בלי ביצים ובלי חמאה חסר עוד דבר אחד: פרצוף ציבורי, כיוון רוחני. “הצפירה” לא חלתה ולא הרגישה בתמורות הזמן ובחילוף המשמרות. את יתדותיה תלתה בעיקר בקוראים ה”בעל־ביתיים” הנכבדים. “הצפירה” לא ראתה את הדור הצעיר, כשם… שהדור הצעיר לא ראה את “הצפירה”. בשעה שה' שליט אמר בשנת 1931 לחדש את “הצפירה”, הזמין את א. לוינסון והציע לפניו להכנס למערכת ביחד עם ה' הפטמן ויעקובוביץ. ל. הסכים להצעה בתנאי אחד: "הצפירה” צריכה להתחדש גם בתכנה. העתון צריך לשמש כלי לתנועה העברית הצעירה, לאידיאלים החברתיים של הדור הצעיר ולמאמציה והישגיה של התנועה הציונית העובדת מבלי שיטושטש על ידי זה גם אפיו הבלתי־מפלגתי של העתון. ההצעה לא נתקבלה. “הצפירה” המחודשת המשיכה את כיוונה הציבורי המסורתי שהביא סוף סוף לכּשלונה האחרון.

ורשות בידינו לשאול: האפשר להכליל את העובדות העלובות האלו ולהסיק מהן מסקנות ביחס לעתונות העברית היומית בכללותה? במשך שנה שלמה התקיים עתון עברי בלי כסף, בלי יסוד אירגוני, בלי עריכה, מספיקה בלי כיוון ציבורי, בלי תמיכת הנוער — האין עובדה זו מעידה, להיפך, על כוחה החיוני של העתונות העברית?

סוף דבר: יש ויש בפולין — ואולי גם בארצות הברית — מקום לעתון עברי יומי, עתון בעל כיוון ציבורי, המותאם לדרישות התקופה ולצרכי הדור, עתון שישמש ביטוי לרוח ולתוכן המהפכני של תנועתנו הציונית והעברית. אבל עתון כזה יקום מתוך אמונה בקיומו והכרת הכרחיותו, על ידי אירגון הקוראים בכל המעמדות והשכבות העבריים, על ידי עריכה מתוקנת ועל ידי הנהלת משק מסודרת. ביסוסו של יומן עברי בגולה צריך להיות — אחת הדאגות העקריות של “הברית העברית העולמית”.

---

הפרובלימות המעשיות של התרבות העברית בגולה

מאת

אברהם לוינסון

הראינו לעיל על סיבות הירידה של היצירה העברית בגולה. הסיבות הן: חוסר האירגון של ההפצה; חוסר האירגון של הקוראים העבריים; חוסר רגולציה של שוק הספרים; הזנחת הספרנות העברית; חוסר עתונות יומית בגולה; משבר הספר. מכלל ה“לאו” אתה שומע את ה“הן”. בקביעת הסיבות כלולה גם התוית הדרכים להבראת יצירתנו בגולה. כל הדרכים האלה פונים לנקודה מרכזית אחת: האירגון. מכל מקצועות פעולתנו התרבותית בגולה זכה רק החינוך בלבד לאירגון ציבורי, פחות או יותר מתוקן. שאר מקצועות התרבות הם — לכל היותר — רשות־יחיד של איניציאטיבה פרטית, שאין בכוחה למלא אף במקצת את תעודת־התרבות הגדולה והאחראית של הדור. חוסר־האירגון העצמי בשדה היצירה הוא פרי־הבאושים של דפטיזמוס ציבורי, אשר הכניסו למחננו עסקנינו הלאומיים, שבקוצר רוחם ובקוצר ראייתם ביטלו את המצוות המעשיות של תחיתנו הרוחנית, כדי לפטור את עצמם מחובת הגשמתן. אין לזלזל כמובן בערכה היוצר של היזמה הפרטית (וביחוד המולו”ת) בשדה התרבות העברית, אבל כל יזמה פרטית פועלת בגולה, כמו בארץ, רק בגבולות היכולת של היחיד ורק בה במידה שהיא יכולה להפיק תועלת חמרית לעצמה. אולם פחות מכל יכול המפעל התרבותי בגולה להתבסס על הריוח. התנועה העברית לא תתקיים לעולם, אם לא יחיינה הרצון המשותף והרוח האידיאליסטי של המחנה העברי לזרמיו השונים. בחיי היהדות בגולה יש ויש זיקה למחשבה עברית, ליצירה עברית, להגשמה עברית. יתר על כן: תקופתנו עולה על כל התקופות שקדמו לה ביכולת־היצירה הפוטנציאלית. סימנה: ראשית־ההתגלות של היסוד התועלתי, האינטרס העברי. ואם בּכל זאת אנו רואים ירידה של היצירה העברית, הרי זה מפאת חוסר יסוד האירגון בתנועתנו.

ומכאן — הקוים האפיניים של יצירתנו וּפעולתנו בגולה: חוסר־שיטתיות, מקריוּת, אי־תכליתיות. את גורל תרבותנו מכוונת לא תכנית־פעולה קבועה מראש הנובעת מתוך צרכיה החיוניים, אלא יד־המקרה. משלים אחדים. תרגום יצירות־המופת של הספרות העולמית ודאי שהוא גורם חשוב בחיי התרבות של האומה. אבל בשעה שתירגמו לעברית את ה,,פילוסופיה של אמנות” לטֶן, כבר עבר עליה זמנה, ובתנאי הדוחק של ספרותנו אפשר היה לתרגם אָז ולהוציא כתבי סופרים יותר מודרניים אפילו במקצוע האמנות. ומאידך גיסא — נדפסו ספרים מודרניים כביכול, שעם ישראל לא היה מפסיד אילו היו שמורים בחיק בעליהם עוד חמשים שנה, בעוד שתרגומי סופוקלס ושכספיר וגיתה מונחים בתיק ומחכים לתורם.

חוסר שיטתיות זו בא לידי גילוי בחזיון נפרץ והוא: תרגומי ספרים שנפסקו באמצע ועד היום לא נגמרה הדפסתם. הוצאת “אשכול”, למשל, הוציאה בשנת תרפ"ו חלק א' של "מחברות עמנואל הרומי” ואת חלק ב' לא הוציאה, אף על פי שאחרי הספר הראשון הופיעו כמה ספרים לא יותר חשובים מהמחברות. בינתים נתבטלה הוצאת־הספרים והדפסת היצירה העברית הנפלאה של תקופת הרנסנס לא נסתיימה. הוצאת “שטיבל” הוציאה חלק א' של יצירת המופת הפולנית “פַּן־טדיאוש”. בינתים הוציאה “הוצ. שטיבל” שפע תרגומים של הספרות העולמית, אף על־ פי שסיום־התרגום של,,פן־טדיאוש” מונח עד היום בתיק ההוצאה. מספיק הנימוק ש”אין קופצים בשוק על דברי שירה”, בכדי שהספר היותר קלסי של הספרות הפולנית לא יקבל את תיקוּנו העברי. או למשל הטרילוגיה של סנקיביץ: נדפסו שני חלקיה (“באש ובחרב” ו”המבול") בעשרה ספרים ונשאר רק החלק האחרון של הטרילוגיה “פן־וולוֹדיובסקי”, ובכל זאת לא הוּצא עד עכשיו לאור. דוגמאות כאלו אפשר להביא למכביר. האפשר להטיל את כל כובד האשמה על הקורא שאינו קונה ספרים מסוג זה?

והוא הדין גם עם לשון־המקור של הספרים המתורגמים. רוב התרגומים, למשל, שהוציאה הוצ. שטיבל במוסקבה ובורשה היו תרגומי יצירות מהספרות הרוסית, הפולנית והגרמנית. הקוראים העבריים המצויים ברובם אצל הספרויות הללו, קראו את הספרים במקורם ולא נזדקקו לתרגומם, ורק מיעוטם של הספרים ניתרגמו מלשונות (אנגלית, איטלקית, שודית, הונגרית) הזרות לרוב הקוראים העבריים.

ביחוד נתבלט מצב הערבוביה של המולו”ת העברית בתופעה אחת, שהיא מוזרה ובתנאי־ספרותנו גם מעציבה, והיא: הוצאת ספר אחד על ידי מולו”יות שונות. אם אפשר להצדיק את הדין על תרגומו של “וילהלם טל” שנעשה בבת אחת בידי ח. נ. ביאליק ובן־ציון, אין לסבול כפילות כזו בתנאי ספרותנו הדלה כגילוי תדיר. הספר “באין משפחה” של מַלו הוּצא ע”י ”אמנות” בפרנקפורט וע”י האחים לוין־אפשטיין בורשה. “קטינא” של דוֹדה הוצא ע’י “אמנות” וע”י “תרבות” בורשה; “דויד קופרפילד” ע’י ”תורגמן” בירושלים וע”י ”אמנות”; ב”תחתית האניה” של מיין־ריד ע”י “אמנות” בתל־אביב ו”האור” בורשה; “הלב” של ד’אמיצי’ס— ע”י “הוצ. שטיבל” ו”אמנות" וכו'. כלום חסרים אנו יצירות לתרגום, שספר אחד ניתרגם פעמים?

חוסר המרכז המארגן שיעמוד על משמר התרבות העברית מתוך קשר מתמיד עם מולו”יות, הסתדרויות ויחידים הביא לידי טשטוש גבולים וערבוב פעולות, לידי עשית ספרים אין קץ שהכניסה מהומה בבית ישראל. למשל, ההתענינות המרובה בלשון העברית שנתבלטה בזמן האחרון בגולה, גרמה להוצאה מוגברת של מלונים ולקסיקונים. במשך זמן קצר הופיעו בשוק הספרים שלנו בגולה — מלבד המהדורות החדשות של שתי הקונקורדנציות למנדלקרן ומלבד הכרך השמיני של "מלון הלשון העברית” לבן־יהודה, גם הוצאות חדשות של יצירות מונומנטליות, כמו “אוצר לשון הקודש” לפירסט, "אוצר התלמודים והמדרשים' ליעקב הלוי, “המלון לתלמוד ולמדרש” ליאסטרוב גם “המלון השימושי לתלמוד” לקרופניק וזילברמן ועוד. ולמה כל אלה? כלום יכול השוק העברי בגולה לקלוט את שפע הספרות השימושית הזאת? כלום ישראל הוא עם של ביבליופילים, שירכוש כמה ספרים מסוג אחד, אשר מחיר כל אחד מהם הוא משתים עד שלוש לירות? אם בזמן האחרון עבר רוח של יאוש ודכדוך נפש בעולמנו העברי, יש לזקוף אותם במדה רבה על חשבון האַנרכיה הפנימית שנשתלטה בפעולתנו מאפס אירגון־עצמי תרבותי.

מחוסר אירגון זה נפגעה גם היצירה הרוחנית בגולה. כבר העיר ביאליק, שהיצירה אינה פונקציה פיסיולוגית־ביולוגית שנעשית מעצמה. בלי טיפול וטיפוח מיוחד של היצירה תלך הספרות ותתמעט ותגיע עד לאפס. גם הסופר ניזון מחיבת־הקהל שיש עמה מעשים. אם הציבור קורא וקונה את ספריו, הרי זה מוסיף לו כוח וגבורה, אבל אם הספר מונח כאבן שאין לה הופכין, רוח קדשו מסתלקת, ביחוד אם הוא צריך לבקש את פרנסתו מחוץ לספרות. יצירתנו בגולה זקוקה אף היא למרכז מארגן, אשר יכוון את דרכיה, אשר ייצור אקלים רוחני לגידולה ולפריחתה. ה“מאזנים”, ה”גליונות”, ה“טורים” וכו' אינם יכולים, למרות ערכם החינוכי המרובה — לשקוד ממרחקי המולדת על תיקונה של היצירה העברית בגולה. אבל עוד פחות מזה יכול למלא תפקיד זה הרפורטז' הביבליוגרפי הקלוש על הספרות העברית המתפרסם מזמן לזמן בעתונות האידית בגולה. אנו זקוקים לבמה ספרותית מרכזית בגולה, אשר תקבץ את כל כוחות־היצירה העבריים בגולה, אורגן ספרותי־מדעי וביבליוגרפי, אשר ישמש מורה־דרך לקורא העברי בספרות העברית, אשר יעורר את הציבור היהודי לשיתוף־פעולה בבנין התרבות ויחנכו לצרכנות תרבותית. הוצאת האורגן הזה צריכה להיות אחת התעודות העיקריות של המחלקה המרכזית לעניני ספרות, שיש להקימה על ידי ”הברית העברית העולמית".

שאלת היצירה העברית קשורה בשאלת התצרוכת של הספר העברי. בלי קורא עברי וקונה עברי — אין יצירה עברית. התמעטות הקוראים העבריים בגולה גרמה, שרוב הסופרים העבריים עברו אל הספרות האידית המכניסה יותר מהספרות העברית. להגביל את היצירה העברית בגולה משמע איפא: להגדיל את התפשטותו של הספר העברי. אבל כל האמצעים להפצת הספר העברי שפירטנום לא ישיגו את מטרתם, אם לא נצליח לחדש ולהחיות את פולחן־הספר שנתחלל בחיינו. צריך להפוך שוב את עמנו ל עם הספר. לפנים היה ארון־הספרים בבית היהודי אחד מכלי־הקודש ביחד עם מנורת־החנוכה ולוח־המזרח שעל גבי הקיר. “בגוילי ספריו — כדברי ביאליק — צרר היהודי את פּקדון רוחו ושלב בתוך טוריהם את חלומות־קדשו”. אבל גם בחליפות העתים, נשתמרה עוד בבית היהודי המסורת של ארון הספרים. עוד לפני שנים מועטות היה היהודי ה”בעל־הביתי" רוכש ספרים אם לא תמיד לשם קריאה, הרי לשם נוי וקישוט־החדר. הרגל זה לא היה גילוי של סנוביזמוס ריק. היהודי מתוך שלא לשמה היה בא לשמה של הקריאה. ארון־ספרים זה עם כריכותיו המהודרות היה גם גורם חינוכי. מפינת החדר האפלולה הזהירו לעיני הדור הצעיר אותיות־הזהב שעל גבי הספרים המוזנחים…עכשיו — אין יחס לספר העברי. אינו מורגש שום צורך פנימי ברכישת ספר בחוגי הדור הישן. וזוהי הפרובלימה: לחדש את היחס המסורתי אל הספר העברי ולעורר את יצר־התשוקה לקריאה ולעיון. מבין אמצעי־התעמולה הרבים והשונים יש לציין ביחוד את התערוכה של הספר העברי. תערוכה כזו סודרה פעם אחת בשנת תרפ”ד בפולין וגם הצליחה במובן חמרי ומוסרי, אבל מאז לא נתחדש אף פעם רעיון התערוכה של הספר העברי. התערוכה צריכה להראות לקורא העברי את ההתפתחות ההדרגית של הספר העברי, את הישגי המולו"ת העברית בשדה ההדפסה, החרומוליטוגרפיה, האורנמנטיקה והגרפיקה, הכריכה וכו'.

ביחוד יש לטפח את תרבות־הספר בבית־הספר. חינוך הנוער ברוחה של תרבות־הספר עתיד מצד אחד לחבב את הספר על דורנו ולנטוע בו את תשוקת־הקניה, ומצד שני — להגביר את הביקוש אחרי הספר המהודר והאסטיתי. הספר צריך להיות אחד המכשירים של החינוך האסטיתי. החינוך בשדה הספר צריך לקשר את הדור הצעיר עם הספר העברי קשר פּנימי קיים על ידי הקריאה. שאלת הקריאה, שהיא שאלה פדגוגית, נוגעת בתוך־תוכה של שאלת הפצת הספר. הקריאה באותה הצורה שהיא נהוגה ברוב בתי ספרינו איננה עלולה לחזק את הקשר בין הילד והספר. הקריאה היא על פי רוב מכנית, קריאה בקול רם תחת השגחת המורה, קריאה בתור לימוד, אבל לא קריאה "אלמת”, קריאה “בעינים”, הנובעת מתוך צורך נפשי לרכוש ידיעות, לחקור ספונות ופּליאות, לספק סקרנות טבעית. הרגל הקריאה החפשית הוא תנאי קודם לחיבוּב הספר. את הרגל הקריאה מחוץ לבית הספר צריך לנטוע בלב הנוער ע”י הספריה של בית־הספר. ספריה זו — אף היא פרובלימה חשובה הראויה לטיפול. המצב החמרי הקשה של בית הספר העברי מתנקם על פי רוב בספריה המתקיימת על ידו. מרכזי “תרבות” לארצותיהם צריכים לחזק את השגחתם על ספריות בתי־הספר ועל רשימות ספריהם. ע”י שכלול הספריות האלו אפשר לחזק במידה רבה את הפצת ספרות הילדים. בשנת תרפ”ט הוציא מרכז “תרבות” בפולין רשימה מלאה של ספרי קריאה בעברית בשם “מקרא לנוער”, סדורים לפי הגיל ולפי המחלקות בבי”ס עממי וגמנסיה נמוכה. רשימה זו בהוספת הספרים שהופיעו משנת תרפ”ט עד עכשיו יכולה לשמש יסוד לאירגון הספריה.

האמצעי השני שיש בו כדי לנטוע בלב הילדים את הרגל הקריאה הוא עתון הנוער. שאלה זו היא הכואבת ביותר בחיי תרבותנו. ברגע הנוכחי אין בכל העולם אף עתון עברי אחד לנוער. אחרי תקופת־השפע של ”עולם־קטן”, "החיים והטבע”, "החבר”, “הפרחים”, ”השתילים”, ”העדן”, ”השחר” ועוד — הגענו למצב, שהציבור העברי בכל תפוצות הגולה — קצר כוחו להעמיד אף עתון אחד, שיספק את צרכיו הרוחניים של הקורא הצעיר. מהן הסיבות של עובדה מחפירה זו? הלא הנוער העברי — ודאי שהוא שלם בעבריותו ואינו נזקק לעתונות בלשונות אחרות? האומנם בתקופת גאות זו של שעבור הנוער הלאומי ברוב ארצות הגולה אין למצוא אלפים חותמים, שיכולים להבטיח את קיומו של עתון עברי לנוער? ושוב יש לתלות את סיבת כשלוננו בשדה העתונות לנוער בליקוי כשרוננו האירגוני. אגב חסר לנו העתון המלבב והמועיל שיהא ערוך לפי דרישות הפדגוגיה המודרנית. ה”עולם הקטן” של הנוער הוא הגדול שבכל העולמות. נחוץ שעתון הנוער יהא כלי־המבטא הנפשי הנאמן של העולם הזה. מוטב שישתתף בו הנוער עצמו המדבר בלשון גדולים מאשר הסופרים הממלמלים כתינוקות. בעתון זה יתרגל הנוער ליצירה עצמית וילמד לנהוג כבוד במלה הנדפסת.

שאלת הקריאה תלויה במידה רבה בשאלה אחרת והיא: הקלת הקריאה. הקושי האוביקטיבי של קריאת ספר בלתי מנוקד משמש עיכוב רציני להפצת הספר בין אנשים שאינם מצויים אצל הספר העברי. ומכאן — השאיפה לתקן את הכתיב שקבלה ביטוי נמרץ בספרותנו.

התיקון היותר רדיקלי הוא חילוף הכתב העברי בכתב לטיני, לפי הצעתם של איתמר בן־אבי וז. ז’בוטינסקי. בן־אבי הדפיס גם ספר “בן־יהודה” באותיות לטיניות ואף ייסד עתון מיוחד “דרור” (חציו נדפס באותיות לטיניות) לשם הפצת תיקונו ברבים. יחסנו אל תיקון זה הוא שלילי בהחלט. הכתב העברי הוא חלק אינטגרלי של תרבותנו; צורת האותיות נתקדשה במשך אלפים שנה בתור נכס לאומי, ומשום קלות ונוחיות אינם מוותרים על קדשים. האלף־בית היפני הוא יותר מסובך וקשה בשביל עמי אירופה מהעברי, ואף על פי כן לא החליף העם היפני את כתבו בכתב־נכר, אם כי ידע לסגל לעצמו את כל התיקונים הטכניים והתרבותיים של אירופה. אמנם, העם הגרמני החליף בגזרת מושל את הכתב הלטיני בכתב גוֹטי, אבל דוקא מפאת קדמותו הלאומית. אנו כופרים בנימוקם של מצדדי הלטיניזציה, “שרק האותיות הלטיניות הן הן שתפתחנה לשפתנו המחויה גם לספרותה העשירה את שערי העולם הגדול”. (ה"מוטו” של “דרור”). אם אנו יכולים להבין במדת־מה את הנימוק הזה ביחס לאידית, קשה לחלוטין להבינו ביחס לעברית. האם רבים הם באירופה קוראי ההונגרית והפינית והליטאית ואפילו הפולנית, שכתבם הוא כתב לטיני? עיקר הקושי בסיגול לשון הוא לא הכתב, אלא הלשון עצמה. גם אנו נפתח את שערי־העולם הגדול, אבל רק בכשרון־היצירה של תרבותנו. בשינוי אותיות בלבד לא תסול ספרותנו דרך אל עולם־התרבות הגדול — והספרות התורכית תוכיח!

להקלת הקריאה הוצעו גם הרבה תיקונים פחות־רדיקליים (תיקוני קפלן, בן־מאיר, גלַטמֶסר, ד"ר י. ברוצקוס, יעקב נתנאלי ועוד). התיקונים האלה שואפים להקל על הקריאה וגם להוזיל את ההדפסה העברית ע”י השמטת הניקוד וחילופו באִמות־קריאה עצמיות שאינן משועבדות לאותיות. התיקונים נבדלים זה מזה בצורות החדשות של אמות־הקריאה, המוצעות ע"י המתקנים או בקביעת מקומן בין האותיות. אין זה מתפקידנו להעריך את התיקונים האלה, אבל יש להצטער, שעד עכשיו לא נפסקה הלכה בשאלה זו על ידי מוסד מוסמך. הפשוט שבתיקונים הוא הכתיב המלא, זה התיקון האלמנטרי והטבעי המבוסס על לשון המשנה. לא רק בספרות יפה, אלא אפילו בעתונות טרם הונהג הכתיב המלא בשלמותו. היחס השמרני הזה אל הכתיב המלא מחוסר כל יסוד. אסור לנו לוותר על הקלת הקריאה הניתנת על ידי הכתיב המלא, ומה גם שאין תקוה להשליט את הניקוד בספרותנו, כמו בשירה ובספרות הילדים. הגיעה השעה שנקבע מסמרות בשאלת הכתיב ויחדל ריבוי הכתיבים המשמש בערבוביה בספרותנו.

ערך פרינציפיוני ומעשי יש גם לשאלת השלטת המבטא הספרדי בארצות הגולה. עבר זמנו של הויכוח על יתרון מבטא זה או אחר בלשוננו החיה. התערותו של המבטא הספרדי בשפת החיים והחינוך בארץ וגם בפי הנוער הישראלי בגולה — מעמיד אותנו בפני עובדה קיימת שאין להרהר אחריה. לדאבוננו אין הסכם בשאלה זו אצל כמה סיעות של היהדות הגלותית. היהדות החרדה אינה מכירה מתוך שמרנות עקשית במבטא הספרדי. בבתי הספר הדתיים מיסודה של ה“אגודה” ובמדה רבה גם של ה“מזרחי” לומדים הילדים במבטא האשכנזי. בכמה ארצות מתנגדים גם ההורים להשלטת המבטא הספרדי. באפריקה הדרומית, למשל, מלמדים את הילדים, לפי דרישת ההורים, במבטא האשכנזי ואין בה אלא בית ספר אחד שהנהיג את המבטא הספרדי. על ה”ברית העברית העולמית” לסייע לאיחוד המבטא הספרדי בכל ארצות הגולה ולהשלטתו בחינוך ובחיים ע”י פעולת הסברה רחבה ומאומצת.

הקריאה והקניה של הספר העברי אינן ממצות עדיין את שאלת הצרכנות העברית בגולה. לא רק קהל־הקוראים משתתף ביצירת התנאים להתפתחותה, אלא גם יחידים ומוסדות ציבוריים. היחידים — הם הנדיבים, המצנטים התומכים בכספם במוסדות ובמפעלים תרבותיים. אין מפעל תרבותי חשוב בעולם בשדה האמנות, המדע, החינוך והפיקוח הסוציאלי שבו לא השתתפו נדיבי ישראל. אין קץ למוסדות הציבוריים והפרטיים, שהקימה הנדבנות הישראלית לטובת האנושיות בידה המלאה והרחבה. הרוזנוַלדים שלנו למיניהם נדבו גנזי־עתיקות ושכיות־חמדה לאוצרות העמים וממשלותיהם; בנו כנסיות ובתי ספר לבני כוש ופוט ולוּב ואל עמם לא התבוננו. והנה הגענו לידי כך, שחכמי ישראל מגורשים מהיכלי־המדע אשר נבנו בידי יהודים; בני ישראל אינם מתקבלים למוסדות החינוך אשר הוקמו בכסף יהודי; מוסדות־חסד ורפואה שנוסדו על ידי יהודים מוחרמים על ידי ממשלות לצרכי המדינה, אבל הנדבנות היהודית לא למדה כלום ולא שכחה כלום מתורת הגלות והיא מוסיפה לשחת כספּה לדברים שלא נזכה ליהנות מהם.

אכן, קמו בישראל גם מצנטים, שדאגו לתרבות עמם וסיפקו צרכי רוחו. ראויים להזכר ברון נ. ה. גינצבורג, י. מַץ, ק. ויסוצקי, צטלין, ובימינו — י. ל. גולדברג, הלל זלטופולסקי ז"ל, שושנה פרסיץ, זלמן שוקן ועל כולם — אברהם יוסף שטיבל, שהקדיש הון עצום לספרות החדשה והחיה. לדאבוננו הולך וכלה הטיפוס של המצנט היהודי. נתמעט ונמוג חֶבר היחידים שהתענינו בספרות העברית וצרכיה, שחרדו לגורל סופרינו ואמנינו. ואף תעודה זו צריכה להטיל על עצמה התנועה העברית: לדאוג לגורלם של בוני תרבותנו, להמציא להם את פרנסתם, כדי שיוכלו להיפנות ליצירה.

יש לארגן בגולה את עזרת המוסדות הציבוריים וביחוד — הקהילות הישראליות לטובת התרבות העברית. כמו אצל רוב עמי אירופה יש להנהיג בקהילות מתן פרסים שנתיים בעד מיטב היצירה העברית והאידית. רק פעם אחת — בשנת 1930 — זיכתה הקהילה הורשאית בפרסים את הסופרים העבריים א. ש. הרשברג (בעד ספריו המדעיים) ד”ר יעקב כהן (בעד שירה) ואת הסופר האידי־עברי אהרון צייטלין. מתן־הפרסים בשביל מבחר היצירות, שיתפוס מקום קבוע בתכניתן ותקציבן של הקהילות, עתיד לשמש גורם מעודד ביצירה העברית. שיטה זו הונהגה בזמן האחרון בארץ־ישראל. הפרס הספרותי של עירית תל־אביב בסכום 100 לירות נתחלק בין הסופרים יחזקאל קויפמן ("גולה ונכר”), דבורה ברון (קובץ הסיפורים “קטנות”) ומתתיהו שוהם (הדרמה “צור וירושלים”). “חוג הבימה” קבע פרס של מאה לירות בעד הדרמה היותר נבחרה.

ז. שוקן תיקן לזכר ח. נ. ביאליק ז"ל פרס למשוררים וסופרים עבריים בסכום של 300 לירות. התנועה העברית בגולה ביחד עם אגודות הסופרים צריכה על ידי פעולת־תעמולה מאומצת ואירגון דעת הקהל להניע את הקהילות לתמוך ביצירה העברית ע”י קביעת פרסים ספרותיים, מכל שכן שרוב הקהילות תומכות בעיקר במוסדות ומפעלים דתיים, והתרבות החילונית איננה נהנית לגמרי מההנהלה העצמית הישראלית.

---

המדע העברית

מאת

אברהם לוינסון

בסקירתנו על המולו"ת העברית בגולה נגענו דרך אגב גם ביצירה המדעית העברית. ראויה פרובלימה יסודית זו שנייחד עליה את הדיבור מתוך בירור תנאי־קיומה וסיכויי התפתחותה בגולה.

במאה התשע עשרה נתעוררה השאיפה בישראל — ביחד עם צמיחת מדע ההיסטוריה בקרב עמי אירופה — לחקור את קדמוניות עמנו, לשפוך אור על עברו ותולדות תרבותו העתיקה. השאיפה לחקירת העבר נבעה לא רק מתוך התענינות בשאלות מדעיות בלבד, אלא גם מתוך סבות היסטוריות־תרבותיות. שתי תנועות ציבוריות, שקמו בישראל במאה הי“ט הטביעו את חותמן על התפתחותה של ”חכמת ישראל”: תנועת־השחרור, כלומר שאיפת האמנסיפּציה של יהודי המערב ותנועת “התיקונים בדת” שמטרתה היתה להכשיר את העם היהודי לקבלת הזכויות האזרחיות במלואן. שתי התנועות האלו נתנו כיוון מיוחד להתפתחותה של "חכמת ישראל”, שנשתמר גם בימינו ביצירותיהם של כמה מחכמי־המערב.

ליוצרי חכמת ישראל נחשבים י. ל. צונץ בגרמניה וש. י. רפופורט ור' נחמן קרוכמל בגליציה. הם הניחו את היסוד לחקירה ההיסטורית המודרנית — בספרותנו. (שי“ר ב”תולדותיו” המפורסמות, צונץ בספרו על ה“פיוטים והדרשות”, קרוכמל בספרו “מורה נבוכי הזמן”). מני אז החלה עבודת מחקר פוריה וענפה בכל שטחי ההיסטוריה הישראלית. חכמי ישראל הגיהו אור מדעי על שאלות ומאורעות היסטוריים שנשתבשו ע"י המסורת הדתית או שנזדייפו על ידי המחשבה התאולוגית הנוצרית או שנמצאו בכלל מחוץ לכל טיפול וחקירה מדעית. כתבי־יד נושנים נדפסו ונתפרסמו בפעם הראשונה ("חברת מקיצי נרדמים”). יצירות עתיקות הוצאו מגנזי הנשיה (גנזי פרופ. שכטר בזמן האחרון, הוצאת המדרשים ע"י שלמה בובר) ועוד.

עם צמיחת “חכמת ישראל” נתגלה מיד ההבדל היסודי בין חכמי המזרח והמערב בהערכת תפקידיו ומהותו של המדע הישראלי. חכמי אירופה המזרחית והדרומית (איטליה), שראו במדע העברי יסוד אורגני של התרבות העברית החיה, כתבו את חקירותיהם עברית (ברוסיה וליטא — ר' שמחה פינסקר, ר' א. א. הרכבי, ר' ש. י. פין, שזח”ה, ריב“ל, י. א. בן־יעקב, בגליציה — ר' צבי הירש חיות, ר' נחמן קרוכמל, אברהם קרוכמל, י. ה. שור, א. ה. ווייס (מורביה). באיטליה, — שד”ל, ר' יצחק רג’יו), ואילו חכמי ישראל שבאירופה המערבית פרסמו — מלבד ר' זכריה פרנקל — את רוב חקירותיהם בלשונות העמים. לחכמי המערב חסרה האמונה בעתידות ישראל, בכוח היצירה וביעוד הנצחי של האומה. “חכמת ישראל” היתה בעיניהם כעין חתימת העבר וסתימת הגולל על החיים ההיסטוריים של עמנו. אחרי שנתיאשו לגמרי מתחית עמנו וחדלו להאמין בקיומו הלאומי, הקימו לו ע”י "חכמת ישראל” כעין מצבה, למען יכירו וידעו הדורות הבאים את אשר פעל ישראל בעבר. כאלה הם דבריו של צונץ, ראש מיסדי “חכמת ישראל”:

"מפני שהספרות העברית הולכת וגוססת לעינינו, הגיע הזמן למדע לדרוש דין וחשבון על "הנגמר”. עתה כשאין לחשוב כי איזו תופעה חשובה חדשה תבוא ותקלקל את החשבון— — — וכשהספרים העבריים אינם כל כך יקרי ערך כשם שיהיו אולי בשנת 1919 (הדברים נכתבו בשנת 1819), חובתנו היא לפתח את חכמתנו, ביחוד מפני שהשאלה המסובכה על דבר גורל היהודים יכולה לקבל על ידי זה תשובה בנקל".

בדברים אלה קבלה ביטוי גם המגמה התועלתית של ”חכמת ישראל" המשמשת אמצעי ליהודי המערב להשגת שיווי־הזכויות. חכמי המערב האמינו לתומם, כי “שווי הזכויות בחיים יבא כתוצאת הכרח של שיווי־זכויותיה של חכמת ישראל” (מדברי צונץ) וכי זו האחרונה תועיל להסביר לגורמיים המדיניים את ערך האמנסיפציה של היהודים לטובת המדינה. יחד עם זה היתה “לחכמת ישראל” גם מטרה שלישית והיא: הסברת רעיון הריפורמה הדתית והפצתו בישראל, רעיון עיוני ביסודו, שאף הוא נכוה בגחלתה של התועלתיות. ערכה של ”חכמת ישראל” היה כלול, איפא, לא בעצם קיומה, ביצירת תרבות עצמאית, אלא במטרות צדדיות שהדביקו לה בוני המדע הישראלי. אפילו ר' זכריה פרנקל, שהיה קרוב לרוח העברי יותר מכל בני דורו בגרמניה, לא נמנע מלגלות דעתו ברבים בשנות הששים, באחת מחוברות מכה”ע החדשי אשר יסד ”לחכמת ישראל”, כי "אחרי אשר בטלו ההגבלות האחרונות של זכויות היהודים בפרוסיה, בטלו גם החיים הלאומיים של היהודים במדינה זו, ובאין עוד “היסטוריה מיוחדת לישראל, תהיה מעתה החקירה בתולדות העבר לא ענין שיש לו קשר עם חיי ההוה והעתיד, אלא ”חכמה” עיונית בלבד”. (אחה”ע, עפ”ד חלק ב' 123)

התנועה הלאומית שדרשה חידוש היצירה העברית בכל מקצועות החיים והתרבות, תבעה גם את עלבונה של "חכמת ישראל”. אחד־העם קבע באופן בולט (“תחית הרוח”) את מהותה של “חכמת ישראל” ואת פרצופם הרוחני של יוצריה ויחד עם זה התוה את דרכו של המדע הישראלי ואת מטרתו הלאומית. יסוד המדע — הוא חקירת העבר לא מתוך גישה ארכיאולוגית, כמו חקירת אשור ומצרים, אלא מתוך חיזוק אמונת העם בכוחו היוצר ובחידוש יצירתו. על המדע העברי לשוב בעיקר לחקר תקופת התנ”ך, דוקא אותה התקופה, שחכמי ישראל הזניחוה במאה הי”ט והשאירוה בידי חכמי הנוצרים, כי רק בה נתגלה בכל גאוניותו הרוח העברי — המקורי, שלא חלו עליו שום השפעות זרות.

את השקפותיו של אחד העם הרחיב ד"ר יוסף קלויזנר ("יהדות ואנושיות”). אף הוא תבע את עלבון המדע העברי שנצטמצם בתחומיה הצרים של תקופת הגיטו והתנכר לתקופות הקדומות של קיומנו העצמאי בארצנו. “רוב ספרי חכמינו שבאשכנז עוסקים בקינות ובפיוטים ובכל אותם הפירושים והפירושים לפירושים שנבראו בימי הבינים, כלומר בכל אותה ההיסטוריה של הגיטו, שלא פעלה על התפתחותה של האנושיות כולה אפילו פעולה כל שהיא ולא הכניסה כלום לאוצר המחשבה הכללית… ולעומת זה בתקופות של בית ראשון ובית שני עוסקים חכמים נוצריים: אשכנזים, אנגלים, צרפתים, איטלקים, הולנדים, אבל לא יהודים”.

הד כביר בעולם ספרותנו עורר בשעתו יחסו של ח. נ. ביאליק ז”ל אל המדע העברי. במכתבו הגלוי של עורכי המאסף המדעי ”דביר” (ברלין, תרפ"ג) שפך המשורר את זעמו על יוצרי “חכמת ישראל” במערב, אשר פרסמו את חקירותיהם בלשונות נכר, “הפכו את המדע העברי מחכמה למלאכה ועשוהו קרדום ללחם עצבים, ללא יצירה וללא שמחת יצירה”. לעומת זאת שיבח ביאליק את פעולת חכמי ישראל באירופה המזרחית והדרומית, אשר לא חקרו את העבר, אלא החיו אותו ובנו על יסודו את ההוה”, עד שקם הפלא הגדול של תחית המדע העברי”.

פרובלמת המדע העברי גלל יקותיאל גינזבורג במאמרו על "חכמת ישראל והמדע העברי” (מקלט, כרך א'). המחבר מתח בקורת חריפה על צמצום תחומיה של “חכמת ישראל” בסגנונה המערבי ודרש להרחיב את גבולותיה. על המדע העברי אין להצטמצם בחקירת קדמוניות ישראל בלבד, אלא להקיף גם ענפי יצירה כלליים מדע כללי בלשון העברית, כמו בימי ר' אברהם אבן עזרא ורלב”ג — זהו האידיאל של המדע העברי בגולה. חקירת תולדות ישראל אינה אלא חלק של ההיסטוריה הכללית, כשם שהארכיאולוגיה העברית היא פרק של הארכיאולוניה הכללית וכו'.

אסור לו למדע העברי להצטמצם בדת ובספרות בלבד, אלא מחובתו ליצור ענפי מדע חדשים, כמו חקירת ישראל במובן אנטרופולוגי, סוציולוגי, חקירת א"י וכדומה. השקפה זו על הרחבת הגבולין של המדע אנו שומעים גם אצל אחדים מחכמי המערב. פרופ. י. אלבוגן במאמרו “Zum Beġriff Wissenzchaft des Judentums” (נדפס בחוברת יובל הששים של המכון למדעי היהדות בברלין), דורש ליצור ענפי מדע חדשים ולקבוע יחס מדעי אל שאלות החיים בהוה. על המדע להכניס אל חוג חקירתו את העתונות, שהסתעפה בזמן האחרון, את הספרות היפה, את האמנות העברית בתקופות העבר (בתי הכנסת, קישוטי הסידורים, המגילות, ההגדות, כלי־התשמיש ועוד), את המוסיקה העברית, פרובלימות סוציאליות, (הגירה, פרודוקטיביזציה וכו'), בקיצור, כל השאלות העומדות ברומו של העולם היהודי צריכות למצא את ביטוין במדע, עד כמה שהחומר כבר קיבל צורה מגובשת המכשירה אותו לחקר מדעי.

גם פרופ. מ. שור בהרצאתו על המדע העברי אשר הרצה לכבוד פתיחת המכון למדעי היהדות בורשה, (בשנת 1928) עמד על הצורך של הרחבת המדע העברי, אם כי בכיוון אחר לגמרי. מתון הדגשת הקשר שבין המדע העברי ובין המדע המזרחי הכללי הראה על אפשרויות החקירה הרחבות בשדה כתבי הקודש, המשפט התנ”כי (ע”י השואה עם שרידי־המשפט העתיקים של בבל, אשור וחת), המשפט התלמודי בקשר עם חקירת המשפט המזרחי, הלשון העברית וכו'.

אם נשקיף אחורנית על התפתחות הספרות המדעית בגולה בתקופה שלאחרי המלחמה, נציין בה התקדמוּת רבה ופוריה. היצירה המדעית שצמחה רובה ככולה מחוץ לכתלי המכונים למדעי היהדות, נתגלתה בשנים האחרונות ב־5 שטחי פעולה והם:

(1 היצירות המדעיות המקוריות, כמו: "המבוא לכתבי הקודש” )4 כרכים) לד“ר ש. ברנפלד, “יסודות המשפט העברי” (4 חלקים) לא. גולק, “החסידות והחסידים” לש. א. הורודצקי (4 חלקים), “תולדות הפילוסופיה בישראל” לד”ר ד. ניימרק (חלק א' — הוצ. שטיבל, חלק ב' הוצ. בוגרי ביה”מ לרבנים בסינסינטי( “ישו הנוצרי” לד”ר י. קלויזנר, “משפס התלמוד”, הביוגרפיות התלמודיות, “תורת המשפט האזרחי העברי” ועוד לי. ש. צורי, “חיי התרבות בישראל” להרשברג, ברוך שפינוזה” יעקב קלצקין, “אוצר השירה והפיוט” לפרופ. י. דוידזון (4 כרכים( ניו־יורק, “התלמוד וחכמת הרפואה” לד”ר י. ל. קצנלסון, ”בימי בית שני” לד”ר י. קלויזנר, “קדמוניות התלמוד” לפרופ. ש. קרויס (3 חלקים), “ברוך שפינוזה וזמנו” לנ. סוקולוב, ”תורת הלשון בהתפתחותה” למ. ב. שניידר (4 חלקים), “קורות היהודים בתורכיה וארצות הקדם” לרוזניס, (4 חלקים, סופיה),”הנוסח השומרוני של התורה”, "הפשיטא” ועוד לח. העליר, ”סדרי הזמנים והתפתחותם בישראל” ליחיאל בורנשטיין, “ספר הקראים” לראובן פאהן, ”הכרה ומציאות” לב.רפופורט, ”לקורות התהוות הבבלי” לא. וייס ועוד.

2) הדפסת ספרים ע”פ כתבי־יד והוצאת מהדורות חדשות של

דפוסים ישנים, מעובדות ומתוקנות ע"י מלומדים שונים: ”פנקס מדינת ליטא" ערוך ע“י פרופ. ש. דובנוב,,כתבי רנ”ק” ערוכים ע”י ש. רבידוביץ, “ספר חסידים”, “ספר היוחסין” — המבואות של יעקב פריימן (הוצ. וארמן, פפד“מ(, “גנזי שכטר” ערוכים ע”י ד”ר לוי גינצבּערג (ספר ראשון ושני) וד“ר י. דוידזון (ספר שלישי) ניו־יורק, “הרקמה” (2 חלקים) לר' יונה ג’נאח, בעריכת מ. וילנסקי, הוצ. המכון לחכמת היהדות בברלין, “משנת אליעזר או משנת 32 מצוה — ערוכה ע”י הלל גרשם ענעלאו, הוצ. בלוך, ניו־יורק, (ע”פ כתב־יד), ”מנורת המאור” לר' ישראל בן יוסף בן אלנקאוה, (ע”פ כתב יד), 4 כרכים, תרפ”ט־תרצ”ב בעריכת ענעלאו, הוצ. בלוך, ניו־יורק, הספרים שהוצאו ע”י ”חברת מקיצי נרדמים”, הוצ' הספרים ”עינות”, "חורב”, “טרקלין” ואחרים.

3) תרגומי יצירות מדעיות של מחברים יהודים. "דברי ימי עם עולם” לדובנוב (3 חלקים הופיעו בברלין), “אגדות התנאים” לד”ר ז. בכר, (תרגם אז”ר), "תולדות העבודה והתפלה בישראל” (חלק א') לפרופ. י. אלבוגן, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים” ליוסיפוס פלביוס (תר' ד"ר שמחוני) "ספר המדות” לברוך שפינוזה, (תר' י. קלצקין), "שירת ישראל” לר' משה אבן עזרא (תר' בן ציון הלפר), “זוהר” בתרגום עברי (יהודה רוזנברג} ועוד.

4) תרגומי יצירות של מחברים בלתי יהודים. “תולדות המטריאליזמוס” ללנגה (תר' ד”ר גליקסון) “יסודי תורת המדות” לספנסר (תרגם א. שמרלר(, “רעיונות” למרק אברליוס (תר' ד”ר קמינקא), ”פילוסופיה של אמנות" לטֶן, “גבורים ועדת גבורים” לקרלייל, (תר' א. אינהורן) “מסות ומחקרים” לאמרסון (תר' י. ל. ברוך) ועוד.

(5 מאמרים מדעיים שנדפסו במאספים וקובצים שונים: "השלוח”, "העבר”, “עתידנו”, "משואות”, “כנסת”, "שפתנו”, “דרכנו”, “,דביר”, “העולם”, “התקופה”, "המקלט”, “הסנה”, ”הגורן”, “הצופה”, “תרבות”, “הדואר”, “רשומות”, “לוח אחיעבר”, "איים”, "תקופתנו” ועוד, וגם קובצים מוקדשים לחכמי ישראל, כמו “ספר הזכרון” לד”ר ש. פוזננסקי, (הוצאַת הועד של בית הכנסת בורשה), "מאמרים לזכרון צבי פרץ חיות”, וינא תרצ”ג ועוד.

את הרשימה הזאת אפשר להאריך ולהאריך, ואף על פי כן אין בכל הספרות המדעית הזאת כדי להניח את הדעת. אין לשכוח, שרוב ספרי המדע הופיעו בתקופת האינפלציה. בשנים האחרונות פסקה כמעט לגמרי הוצאת ספרי המדע העבריים בגולה וכתבי־היד של חכמי ישראל מונחים כאבן שאין לה הופכין. גם ברשימה זו של כתבי־היד הקבורים בתיקי המחברים ומחכים לגואלם אפשר להאריך בלי קץ.

המדע הישראלי חי, אבל בחייו הוא חשוב כמת. ושוב יש להדגיש את התופעה המחפירה, שעליה נשא ביאליק את קינתו. רוב חכמי ישראל המרביצים תורה בבתי־המדרש לרבנים ובמכונים למדעי היהדות בברלין, ברסלוי, פריס, לונדון, רומי, ניו־יורק, פילדלפיה, סינסינטי ועוד מפרסמים את חקירותיהם בלשונות נכר. הירחונים והפרסומים המדעיים של המוסדות האלה מופיעים רובם ככולם בלשונות זרות, כמו למשל ה Monatsschrift für Geschicte u,Wissenschaft des Judentums המוּצא לאור ע”י החברה לסיוע המדע הישראלי, ה“פרסומים” של המכון למדעי היהדות בברלין או ה. Jewish Quarterly Review באמריקה. קללת הגולה של פילוג הלשונות‏ רובצת על המוסדות הללו למרות שבהם יושבים בקתדרה רבים מחכמי ישראל המודים בערכה הלאומי של הלשון העברית ושאחדים מהם גם יוצרים עברית. מספיק להזכיר את שמות המלומדים, כמו פרופ. א. ביכלר, פרופ. א. מרמורשטיין, ד”ר אפטוביצר, ד”ר ל. בעק, פרופ. מ. גוטמן, פרופ. י. אלבוגן, פרופ. קוסוטו, פרופ. ל. בלוי, פרופ. ישראל דוידזון, פרופ. ש. קרויס, פרופ. א. מרקס ואחרים. יוצא מן הכלל הוא המכון למדעי היהדות בורשה, המפרסם את רוב חקירותיו — עברית.

קללה זו של הלעזת תרבותנו רבצה לא רק בפרופיסורים שלנו המפרסמים את דבריהם בלשונות אירופיות, אלא גם ברבנינו האדוּקים, המפרסמים גם הם את רוב דבריהם בלשון זרה, בארמית. חטא גדול חטאה תנועתנו הלאומית שלא הלכה בדרכי חכמי התלמוד ולא הכריזה מלחמה על הלשון הסורסית שנתקדשה בספרותנו הרבנית. לשון סורסי למה? יחסם של חכמינו אל הלשון הזאת היה שלילי ביסודו, אף על פי שבה נתחברה יצירת־המופת הקיבוצית, התלמוד. ספרות

פרשנית־רבנית ומוסרית כבירה נוצרה ונוצרת בימינו בלשון הארמית, אבל היא כספר החתום לבני דורנו. הגיעה השעה, שגדולי הרבנים הכותבים עברית יעמדו על תקלה לאומית זו. על היהדות לתקן את המשגה ההיסטורי ולמרק את חטאת־בבל. כל ספרותנו המופתית הכתובה ארמית צריך שתקבל את תיקונה בלשון הלאומית. בין העבודות המונומנטליות בשדה התרבות העברית הראשונה למעלה היא — תרגום התלמוד הבבלי לעברית. ודאי יש לקדם בברכה כל נסיון לתרגם את התלמוד לעברית (נסיון הרב הספרדי ר' ניסן אוחנה בפורט סעיד של מצרים), אבל יחד עם יש לזכור, שמפעל תרגום כזה אינו צריך מפּאת חשיבותו הלאומית הכבירה, להשאר בתחום של איניציטיבה פרטית. את המפעל ההיסטורי הזה צריכה לבצע המכללה העברית בירושלים.

סוף דבר: חכמי "ההשכלה” יצרו תרבות מתה בלשון־זרים חיה, רבני זמננו יוצרים תרבות חיה בלשון מתה, התנועה העברית העולמית שואפת ליצירת תרבות חיה בלשון עברית חיה. וזהו — אחד מראשי תפקידיה של התנועה העברית: לשמש כוח דוחף ליצירה מדעית עברית, לסייע להוצאת ספרי־מדע עבריים, לעורר את התענינות הציבור במדע העברי ולשקוד על הפצתו של הספר המדעי העברי.

ועוד אחת. החינוך העברי הגבוה בגולה עומד, כידוע, מחוץ לתנועה העברית המאורגנת. בין כל המכונים ובתי־המדרש שבארצות אירופה ובאמריקה ובין מרכזי התנועה העברית אין שום קשר הדדי ואפילו אינפורמטיבי. המוסדות הנזכרים לא השתתפו אף פּעם בכנסיות ובמועצות של התנועה. רעיון האירגון העברי העולמי לא חדר אף פעם מבעד לחומות ההיכלים המפוארים של המדע העברי בגולה. מאידך גיסא, לא מצאה הדאגה למדע העברי שום ביטוי גם בתנועה העברית. ודאי שאין לזלזל בסיבות הציבוריות שגרמו להתפתחותם האבטונומית ולהתבדלותם של מוסדות־החינוך הגבוהים בישראל. גם החינוך הגבוה אצל אומות העולם נהנה מזכות האבטונומיה רחבה המגינה עליו מפּני השפעות־חוץ, ופחות מכל יש לערער על האבטונומיה הפנימית של מרכזי המדע העברי. אבל יחד עם זה לא יתכן, שהמרכזים האלה יעמדו מחוץ לכל קשר עם תנועה מאורגנת הרואה את התפּתחותה של חכמת־ישראל בגולה כאחד מראשי עיקריה העיוניים והמעשיים. חכמי־ישראל הרואים במדע הישראלי נכס־צאן ברזל של תרבותנו העברית, ודאי שהיו משרים מרוּחם היוצר על תנועתנו, היו מרחיבים את מערכות האינטליגנציה העברית המאורגנת והיו מפרים את תרבותנו בערכים קיימים לדורות. מצד שני — היתה התנועה העברית מוציאה את המדע העברי מתוך ד' אמות של הלכה ומכניסה אותו אל תוך חיי ההגשמה העברית, היתה מקדשת אותו בלבוש הלשון העברית והופכת את "חכמת ישראל” למדע עברי־אנושי.

וגם זאת. עד עכשיו לא זכה המדע העברי לאירגון עצמי — על ידי כינוס עולמי, אשר יקבע את עיקרי־הפעולה המשותפים של מרכזי המדע העברי בעולם. אירגון המדע העברי — היא הוראת שעה. אירגון כזה יהי בן־קימא, אם ישתף את עצמו בהגשמת האידיאל המונח ביסודה של תנועתנו העברית העולמית.

---

האמנות הבימתית

מאת

אברהם לוינסון

סקירתנו על מצב תרבותנו בגולה לא תהי מלאה, אם לא נזכור גם את פעולתנו התרבותית בשדה האמנות. בתקופת ימי הבינים היתה האמנות הישראלית — על פי רוב דיקורטיבית־אמנותית ושימושית־דתית. מראשית ימי הבינים עד המאה הט”ו נשתמרו כתבי־יד מצוירים ומעוטרים באותיות־קישוט ובציורי זמורות ותימורות. בתקופת הרנסנס התגלה כוחו של היהודי בכיור כלי חרש, במלאכת הדפוס ובפיתוחי עץ ונחושת. אמנות האדריכלות לסגנוניה השונים (הרומני, הגוטי, הערבי) שסיגלו להם היהודים בראשית ימי הבינים מגיעה במאות הט“ו־י”ח למרום התפּתחותה בבנין בתי כנסיות נהדרים. ביחוד מתפתחה האמנות השימושית־דתית הזעירה, כמו חקיקת אבני־המצבות, ציורי־הקיר בבתי הכנסיות, מלאכת הרקמה של הפרכות, פיתוחי העץ של ארונות־הקודש והבימות, גילוף כלי הקודש בנחושת ובכסף, פיתוחי החותמות ועוד. כל אלה מעידים על פּעולה אינטנסיבית של העם בשדה האָמנות. עם המאה הי“ח הולך היהודי ונספח אל האמנות הכללית ובמאה הי”ט הוא כובש מקור־כבוד באמנות הגדולה לזרמיה וכיווניה השונים. (ליברמן, לויטן, ישראל’ס, גוטליב, מיימון ועוד). צמיחת תנועתנו הלאומית מטביעה את חותמה גם על האמנות הישראלית. קם דור אמנים יהודיים, ביחוד במקצוע הציירות, שמכניסים אל יצירתם מלבד התוכן היהודי גם את מקוריות הביטוי וההבעה היהודית. (גליצנשטיין, הירשנברג, פּיליכובסקי, מינקובסקי, קויפמן, לסר אורי — והמודרניסטים המאוחרים — מרק שגל, אלטמן, ריבק, חנה אורלוב, מנה כ"ץ ועוד). במקצוע הנגינה לא יצאה המוסיקה היהודית מתחום השירה העממית, ומלבד יצירות בודדות לא זכתה למפעלים מוסיקליים גדולים בעלי ערך אנושי־כללי.

שטח הגילוי של היסוד העברי באמנות היה על פי טבעו מצומצם. מלבד הספרות היפה התגלה בעיקר באמנות הדפוס ובגרפיקה העברית, שטיפלו בקישוט ספרים ובסיגנוּן האותיות העבריות, ורק במקצוע אמנותי אחד גילה הרוח הישראלי בגולה פּנים חדשים וכשרון־יצירה חדש והוא — האמנות הבימתית.

במקצוע האמנות התיאטרונית קדמה הלשון האידית לעברית. התיאטרון האידי הספיק במשך חמשים שנות קיומו (נוסד בשנת 1877 ע’י אברהם גולדפדן) להקים דורות של שחקנים מפורסמים, ליצור רפרטואר דרמטי וכו'. אחדים מהתיאטרונים האידיים זכו לפירסום עולמי (התיאטרון של מוריס שורץ בניו־יורק, התיאטרון האקדמי היהודי בּמוסקבה, ”הלהקה הוילנאית” לשעבר בפולין) והכניסו נכסי צאן ברזל לאוצר התרבות האידית.

לעומת התיאטרון האידי הבימה העברית היא עדיין מוסד צעיר העומד בראשית דרכו. אבל צריך להדגיש: הבימה העברית יצאה כבר מתחוּם ההתחלה החלוצית. נסיונותיה וחיפושׂיה אינם תעיה וגישוש של טירונים, אלא פרי מהפכנות אמנותית המבקשת פתרונות חדשים לבעיות תיאטרוניות.

לתיאטרון העברי חסרה מסורת, חסרים שרשים בחולדותינו. אם אצל העמים האריים היו שרשי הדרמה נעוצים ברוח מסתורין דתי והתיאטרון היה חלק בלתי נפרד של הפולחן הדתי, הנה אצלנו הביטה דוקא הדת בחשד על הדרמה. “אין לנו מסורת תיאטרונית, ואם יש לנו משהו מגילוי ה”רוח" היהודי ביצירה הדרמטית, אין זה אלא אותם ”משחקי הפורים” שנשתיירו לנו לפליטה מימות הבינים". (ח. גרינברג}. בזה הביע העם את יחסו אל הדרמה שאין לה מקום במסגרת חיי הקודש, אלא רק בפינה קטנה של חיי חולין, בחג הפורים שאין השכינה שורה עליו. אבל אם היצירה התיאטרונית שלנו אינה נעוצה בעמקי הויתנו הלאומית־דתית, יש לנו לעומת זה הכשרה פנימית ליצירה דרמטית. ח. גרינברג מוצא יסודות דרמטיים ותיאטרוניים “בלשון העברית החושנית, הפלסטית, התמונתית, הבלתי־מופשטת ורווית־הפעולה”, המעידה על הכוחות האמוציונליים החבוּיים בנפשנו הדרושים ליצירה ולפעולה הדרמטית. ניצוצות החויה הדרמטית פזורים גם בתנועות האברים של היהודי, בחינת “כל עצמותי תאמרנה”, בריתמוס המיוחד שבשטף דיבורנו, בהעויות והמימיקה של פנינו. הכשרה דרמטית זו שלא מצאה — מפאת סיבות הסטוריות־תרבותיות — את ביטויה ותיקונה בחיי היהדות, פרצה את דרכה בכח איתנים אל בימת־נכר והגיעה עליה למרום שלמותה בהתגלמותה האמנותית.

התנועה העברית הכניסה את זרם יצירתנו הדרמטית לתוך אפיק של אמנות לאומית. האמנות החדשה הביאה לידי גילוי פלסטי — קולי וציורי — יסודות דרמטיים היסטוריים־ספרותיים שהיו סמויים מהעין והאוזן במשך כל הדורות. הפתוס הנבואי של שיחות הקדם, הפבולה (סיפור המעשה) של היצירה הספרותית העתיקה — כל אלה לבשו עור ובשר על ידי הפירוש המודרני החדש של הבימוי האמנותי העברי. באמצעי התרבות הדרמטית והטכניקה התיאטרלית החיה התיאטרון העברי את המונולוגים והדיאלוגים של התנ”ך, נתן ביאור אמנותי לנבואה, לשירה, לתפילה ולקינה העברית. לא הלך בדרך־המסורת של אמנות המונית וולגרית, אלא פנה בחוש טבעי אל מקור ההשראה העתיק, אל התנ”ך. דוקא בדרמות, כמו “כתר דויד”, “חלום יעקב”, “יעקב ורחל”,,”ירמיהו" — נתגלה הכוח העצמי, המקורי של יוצרי התיאטרון העברי. כאן חידשו ונתחדשו, כאן הורו גם לזרים פרק בהלכות התיאטרון.

מתי נוסדה הבימה העברית הראשונה? על שאלה זו קשה לענות בדיוק. אחת הראשונות היתה ה“בימה העברית” הלודזאית, שנוסדה בשנת 1910. אין ספק, שגם בערים אחרות של מדינות רוסיה ואוסטריה היו קימות לפני המלחמה בימות עבריות, בתור סטודיות דרמטיות, אבל הבימה הלודזאית היתה הראשונה, אשר הכריזה ברבים על רעיון הבימה העברית ועשתה לשם מטרה זו סיבוּב בערים שונות. הבימה הלודזאית לא הציגה לעצמה בראשית הוסדה מטרות אמנותיות־תרבותיות. מגמתה היתה בעיקר — לערוך הפגנה לאומית לתחית הלשון העברית ולהראות את כוחה ויפיה בתור שפת דיבור וחיים על הבמה. מענינים הם דברי־ההערכה של אחד מעסקני חוש”ע, הסופר י. סולודוחה על הצגות הבימה: “הדבר הזה (כלומר, החזיון העברי) עורר אז במדה מרובה את תשומת לב כל חובבי שפתנו. גם רבים מהעומדים מרחוק לתחית שפתנו ומתיחסים אליה בשויון נפש גמור באו לראות בפלא הגדול הזה, איך שפה שנחשבה למתה קמה לתחיה במלא מובן המלה ומופיעה על במת התיאטרון בתור אחת השפות החיות. המשחקים — החובבים לא יכלו כמובן להתרומם במשחקם אל הגובה הראוי ולמלא את תפקידיהם על פי דרישת האמנות; אולם קהל המבקרים הגדול לא בא להסתכל במשחקים ובמשחקם מצדו האמנותי ולראות, איך הם ממלאים את תפקידיהם, כי אם לשמע את השפה העברית בתור שפת־הבמה, ולראות ולהוכח, האמנם אפשר לה לשפה העברית להעשות לשפה חיה — ומאחר שבאו בעיקר לראות במחזה של תחית השפה, נשארו הנאספים הרבים שבעי רצון עד מאוד, ומטרת חובבי “הבמה העברית” הושגה באופן נעלה: הפרסום לשפה העברית היה גדול ונצחונה היה מלא”. ("השפה”, 1910)

ראשית דרכה של ה“בימה העברית” הלודזאית — היתה פעולה דרמטית בתחומי לודז בלבד. ההנהלה הספרותית נמצאה בידי המשורר יצחק קצנלסון. כל המשחקים היו צעירים־חובבים, חברי חוש”ע, ביניהם: י. לב, י. קצגלבויגן, מ. ניימן (הסופר פוגל), א. לוינסון, ז. זילברצווייג (מחבר הלכסיקון התיאטרוני), ידווב (משחק יהודי) ועוד. הדרמות הראשונות אשר הוצגו היו: “מלחמה ואהבה” של ארנו ו”מכירת יוסף” של י. קצנלסון. ההצלחה המרובה אשר ליותה את ההצגות הראשונות עודדה את חברי “הבימה העברית” לגשת לפעולה אמנותית מאומצת. הוצגו שתי דרמות חדשות: “הגיטו החדש” של ד”ר הרצל ו“אוריאל אקוסטה” של גוצקוב. חוסר רפרטואר עברי הכריח את חברי הבימה להעלות את שתי הדרמות הללו, אף על פי שמבחינה אמנותית ובימתית לא היו מתאימות להצגה. הוזמנו להשתתף בהצגתן השחקן היהודי הידוע יוליוס אדלר ואשתו אמיליה אדלר. הדרמות האלו שהוצגו על במת התיאטרון הגדול ביותר בעיר עשו רושם כביר: בחוגי העסקנים וחלוצי הבימה העברית נתגבשה הכרת הצורך להפוך את הבימה למוסד קבוע ומתוקן. בשנת 1911 הוזמנה הבימה העברית הלודזאית לוינה לשחק בפני צירי הקונגרס הציוני השלשה עשר. ה“בימה” הציגה ב־“Neue Wiener Bühne” את “אוריאל אקוסטה” וה“גיטו החדש” בהשתתפותם של יוליוס ואמיליה אדלר, יֶדְוַב ולוינסון; בזמן ההפסקה ערכו צירי הקונגרס שנמצאו בתיאטרון הפגנה נהדרה לרעיון יצירת תיאטרון עברי קבוע בגולה. הסופרים ד”ר י. קלצקין, דויד ילין, ראובן בריינין ואחרים עלו על הבמה ובנאומי־ברכתם הרימו על נס את ערך התיאטרון העברי בשביל התרבות העברית והחיאת הספרות הדרמטית העברית.

אחרי הקונגרס הציוני¹ מתחילה התקופה השניה של הבימה הלודזאית. הצלחתו של אדלר עוררה התענינות עצומה בתיאטרון העברי בקרב השחקנים היהודיים. אחרי צאתו של אדלר לאמריקה, התקשרו עם הבימה הלודזאית השחקנים היהודיים ל. זסלבסקי וזילברברג, אשר מלאו ב“אוריאל אקוסטה” את התפקידים של “אוריאל” ו”דה’סילבה”. אל להקת הבימה נספח גם השחקן הארצי־ישראלי מ. גנסין. עכשיו הגיעה שעת הגשמת הרעיון אשר טיפחו וריבו בלבם חובבי הבימה — לעשות פרסום לבימה העברית בכל רחבי המדינה. ב־14 למאי 1912 הציגה הבימה העברית את “אוריאל אקוסטה” בורשה, בתיאטרון הגדול של קמינסקי, בעזרת הסניף הורשאי של חוש”ע. ב־4 ליוני הוצג המחזה בפעם השניה בלודז. הבימה בקרה כמה ערים בתחום המושב, את צ’נסטוחוב, ברנוביץ (הציגו פעמַים!), פינסק, בוברויסק, הומל, מינסק ווילנה. הבימה קבלה הזמנות לעשרות מרוב ערי התחום. סיבוב הבימה היה מסע־נצחון לרעיון תחית האמנות הדרמטית העברית. אבל כבר בנצחונה הגדול של הבימה היה טמון גרעין שקיעתה הבלתי נמנעת. הרבה סיבות גרמו להחשת השקיעה. המשַׁחקים — היו רובם ככולם צעירים, חניכי בתי־ספר, ששחקו בתור “חובבים”, מחוסרי כל רצון לעבוד בבימה העברית עבודה קבועה ופרופיסיונלית. בבחירת החומר האנושי של המשחקים הכריע לא הכשרון, אלא הסנטימנט העברי. אף השחקנים היהודיים שהשתתפו בהצגות הבימה גרמו במידה רבה להתפרדותה, כי על כן לא היתה להם שום זיקה נפשית אל האמנות העברית והשתתפותם בבימה לא היתה אלא ענין של פרנסה, לכל היותר מין “אקזוטיקה” חדשה, אשר הגישו לקהל התיאטרוני. אף חוסר הריפירטואר העברי היה בעוכרי הבימה. רק הצמאון הכביר למלה העברית ולדיבור העברי על קרשי הבימה — — הוא שחולל את הפלא, שדרמה קלושה וקלוקלת כ”אוריאל אקוסטה” יכלה להנחיל נצחון ופרסום לבימה העברית (אופיני הדבר, שדרמה זו הוצגה גם ע’י הבימה העברית הראשונה בארץ ישראל תחת הנהלתו של חיים הררי). לא יפלא איפא, שהבימה הלודזאית שחסרו לה התנאים האלמנטריים להתפתחות, לא האריכה ימים והתפוררה.

עד ששקע שמשה של הבימה הלודזאית, עלה שמשה של בימה עברית שניה, שנוסדה בביאליסטוק, על ידי נ. צמח בשנת 1911. בחלקה של בימה זו נפלה תעודה היסטורית — לשמש דרגת־הכנה לתיאטרון האמנותי העברי הראשון במוסקבה. בתקופה הראשונה לקיומה היתה דומה בכמה פרטים לבימה הלודזאית. המחזה הראשון שלה "שמע ישראל” מאת א. דימוֹב הוצג בוילנה, כי השלטונות בביאליסטוק לא הרשו להציג את המחזה עברית. אף הבימה הביאליסטוקאית בקרה לשם תעמולה ערים שונות: את ורשה, וילנה, אודיסה וגם וינה (ביחד עם הבימה הלודזאית). הצגות הבימה הביאליסטוקאית שעלתה מבחינה אמנותית על חברתה הלודזאית, עברו בהצלחה רבה.

בשנת 1913 ניסו גנסין, נ. צמח ורובינה, ששמשה גננת בבי“ס פרבליסטי של אלטרמן והלפרין, — ליצור במה עברית בורשה. המשחקים הציגו באולם של “חובבי שפת עבר” את ה”שיר הנצחי” של מרק ארנשטיין, ה“שידוך” של א. צ’כוב ועוד. כל אלה לא היו אלא לבטים ופרפורי־התפתחות של הבימה העברית אשר בקשה מוצא ממצרי הדילטנטיות אל מרום הפסגה של אמנות עברית טהורה ומושלמת.

והיום המקווה — הגיע. נקודת המפנה המכריעה בתולדות התיאטרון העברי בגולה היתה שנת 1916, שבה ייסד נ. צמח במוסקבה את "הבימה העברית”. הבימה נתארגנה בתור סטודיה עברית של התיאטרון האמנותי המוסקבאי, מיסודו של אביר הבימאים הרוסיים, סטניסלבסקי. הכהן הגדול במקדש הבמה העברית היה תלמידו של סטניסלבסקי, הבימאי רב־הכשרון, הארמני המנוח וַכְטַנגוב, אשר אצל מרוחו היוצר על חבר המשחקים ועבודתם. (כליל פעולתו האמנותית היה הבימוי של ה“דיבוק”.) מסביב לדגלה של הבימה נתקבצו צעירי־ישראל, מקצתם — שחקנים, שניסו כבר את כוחם באמנות דרמטית ורובם טירונים, שבלבם בערה תשוקה לוהטת לכהן בהיכל האמנות הדרמטית העברית. בין משחקיה נימנו (בתקופות קיומה השונות): אביבית, ח. גרובר, רובינה, אַליַה, סטרובינץ, האחים נחום ובנימן צמח, ורדי, מ. הלוי, גנסין, צ’מרינסקי, פרודקין, מסחין, ברטונוב, פרידלנד, גלנט, ורשבר, ויניאר, בן־חיים, ברץ, ברוק, אפרת ואחרים. בלב הקבוצה הקטנה של יוצרי הבימה, שהרימה — בימי מוראות המלחמה, בלהות המהפכה המדינית והסוציאלית וזלעפות רעב וקור — את דגל האמנות העברית פעמה שאיפה משולשת למזג בתיאטרון העברי החדש את הגובה האמנותי של התיאטרון הרוסי, שיצאו לו מוניטין בעולם, את אידיאל התחיה של לאומים מדוכאים, שלבש עור ובשר ברוסיה בתיאטרונים הלאומיים ואת השאיפה הרוממה — ליצור תיאטרון אמנותי בשביל עם ישראל — בלשונו הלאומית.

ההצגה הפומבית הראשונה של הבימה ניתנה ב־8 לאוקטובר שנת

1. הצגת הבכורה הכילה ארבעה מערכונים, והם: “האחות הבכירה” של שלום אש, “החמה” של י. קצנלסון, “השרפה”, של י. ל. פרץ ו”פגע רע" של י. ד. ברקוביץ. בשנת 1919 הוצגה הדרמה “היהודי הנצחי” של דוד פינסקי, בהדרכת התלמיד השני של סטניסלבסקי, הבימאי מצ’דלוב. אחרי הפסקה ממושכה של הכנה ולימוד הוצג בשנת 1922 ה”דיבוק” של אנסקי (הבימוי של וכטנגוב), בשנת 1924 “הגולם” של ליויק (הבימוי של ב. ורשילוב) “המבול” של ה. ברגר (הבימוי — ב. ורשילוב) ו”חלום יעקב" — של ריכרד בר הופמן (הבימוי של ב. סושקביץ). כבר בשנות קיומה הראשונות של הבימה התבלטו התכונות היסודיות של התיאטרון העברי החדש, שהיה בו משום חידוש רב בעולמנו האמנותי.

1) התכונה היסודית הראשונה של ה“בימה העברית” היתה — אפיה הקיבוצי, העדפת המשחק המשותף של כל ה“אנסמבל” על משחק היחיד, הממלא תפקיד מרכזי בתיאטרון הישן. במקום להטי המשחק של היחיד, שלשמו מוצגת ואפילו מתחברת הדרמה, בא הגילוי ההרמוני של כל כוחות הקיבוץ המתמזגים לשלמות יצירה אמנותית.

2) התכונה השניה — הצירוף הסינטטי של כל היסודות התיאטרליים — הדיבור, הזמרה, האיפור, התלבושת והתפאורה. הדמויות המוצגות ע"י השחקנים מתלכדות עם כל הסביבה התיאטרלית החיצונית ומבליטות יחד את הריתמום הפנימי של הפעולה הבימתית.

3) אותה הסינטטיזציה מתגלה גם בהשקפות ה“בימה” על האמנות הדרמטית. ה”בימה" שנתחנכה על ברכי הנטורליזמוס הבימתי מיסודו של סטניסלבסקי, לא נצטמצמה בד' אמותיו. שיטתה — היתה שיטה מקובצת, מזיגת מיטב האמצעים של התיאטרונים המודרניים, בהתאם לדרישותיהם של המציג והמוצג.

הודות לסגולות אלו ולמשמעת הפנימית שלא היה כמותה עד כה בשום תיאטרון יהודי, נעשתה הבימה במהרה חזיון שעורר התלהבות רבה בחוגי היהדות הרוסית ויחס של כבוד והערצה מצד האינטליגנציה הרוסית. על עבודת הבימה בתקופה הראשונה, עבודה מתוך התלהבות שהגיעה לידי אכּסטזה דתית מוסר לנו זכרונות מענינים ח. נ. ביאליק ("במה” 1933) שהוזמן בימים ההם לתרגם בשביל ה“בימה” את ה"דיבוק” לעברית. ואלה מקצת דבריו:

“איני יודע, אם זה היה חלום, שגעון או שכרון. אולי בתוך המסיבות השונות של המהפכה במוסקבה, על כל התהפוכות שהיו בחיים, שתתה גם ה”בימה" את כוח השכרון והשכירה את זולתה. אינני יודע אם בעלי ה“בימה” יזכו עוד לחדשים ולימים כיוצאים באלה. קשה לתאר זאת בשיחת פה ואפילו בכתב מה שנעשה שם. ואני אומר לכם, שנעשה אז נס גדול, היתה הרגשה שהנה קם תיאטרון עברי”.

השגיה האמנותיים של הבימה המוסקבאית יגדלו שבעתים, אם ניקח בחשבון את התנאים החמריים והמוסריים, שבהם היתה נתונה הבימה כל ימי קיומה במוסקבה. חברי הבימה סבלו חרפת רעב וקור כל ימיהם. במאמצים לא אנוש נלחמו בעד קיומם הפיסי ובעד המשכת קיומה של הבימה. מתוך לחץ ומצוקה, חוסר בטחון־הקיום ושלות היצירה — בנו חלוצי התיאטרון העברי את מוסד־קדשם, את היכל האמנות הדרמטית העברית; רק מסירות נפשם הנלהבה של חברי ה“בימה” היא שעמדה להם, שלא רק התגברו על צוק העתים והחזיקו מעמד, אלא גם השיגו אמצעים לרכישת דיקורציות יקרות בשביל המחזות. אבל קשים שבעתים היו התנאים הציבוריים־מוסריים, שבהם היתה מצויה ה“בימה” בעטים של אנשי היבסקציה. רבים מראשי התנועה הבולשבית וגדולי העולם האמנותי, כמו לונצ’רסקי, הגברת קמניבה, גורקי, סטניסלבסקי, טאירוב ואחרים התיחסו בחיבה וכבוד לבימה ותמכו בה. אבל הצלחת ה“בימה” עוררה את קנאת אנשי היבסקציה, אשר התחילה חותרת במזימות־רשע תחת קיומה של ה”בימה" ואשר השתדלה בחוגי הממשלה, שזו תפסיק את תמיכתה הכספית ל“בימה” ותמסור אותה לתיאטרון האידי. ה”בימה" הגינה על עצמה בכל כחה נגד תעתועי היבסקציה; אבל ליצור בתנאים כאלה היה בלתי־אפשרי ובשנת 1926 עזבה ה“בימה” את רוסיה ויצאה אל מרחבי הגולה.

התקופה החדשה של עבודת ה“בימה” מתחלקת לבנות־תקופה שונות. מ־1926 עד 1928 בקרה ה”בימה" עשרים ארצות באירופה ובאמריקה והציגה 1500 הצגות ב־125 ערים. בשנת 1927 נתפלגה ה“בימה”: מיעוטה נשאר בארצות הברית תחת הנהלתו של נחום צמח, ורוב חבריה שבו לאירופה. משנת 1928 עד 1929 שהתה להקת “הבימה” בארץ ישראל ושבה בחזרה אל הגולה. בראשית שנת 1932 עלתה שוב ה"בימה” ארצה ונשתקעה בה בתור תיאטרון קבוע.

הסיבוב הראשון והשני של ה"בימה העברית” קבעו ברכה רבה להתפתחותה של “הבימה” ולתרבות העברית בגולה. שנות שבתה באירופה היו שנות השתלמות והתגבשות אמנותית, הודות לסיועם של הבימאים המובהקים גרנובסקי, דיקי, צ’יכוב. הרפרטואר נתעשר בדרמות חדשות: “הלילה השנים עשר” של שכספיר, “כתר דויד” של קלדרון, “האוצר” של שלום־עליכם. הסיבובים של "הבימה” באירופה נהפכו למסע־נצחון של האמנות הדרמטית העברית, להפגנה אדירה של המלה העברית החיה. הבקורת התיאטרונית היהודית והבלתי־יהודית הרימה על נס את המפעל התרבותי הכביר של "הבימה” והציגה אותה לדוגמא ולמופת. הועמק יחס הכבוד אל הלשון והתרבות העברית. “הבימה” הופיעה בתור מכשיר חדש של תעמולה תרבותית, בתור גורם חינוכי ציבורי, שעורר והגביר את התענינות היהודים בתרבות העברית.

רבה עד למאוד היתה גם השפעתו התרבותית של התיאטרון האמנותי השני של ‎ארץ־ישראל, ה“אוהל”. יוצרו של “האוהל”, משה הלוי, אחד השחקנים הראשונים של ה”בימה" המוסקבאית, ייסד בשנת 1925 את תיאטרון־העובדים בארץ. הקבוצה הדרמטית של ה“אוהל” היתה מורכבת מפועלים ואינטליגנטים, אשר הוכשרו בהנהלתו של הלוי לתעודת חייהם — אמנות עברית. הרפרטואר של “האוהל” כולל דרמות תנכ”יות, (“יעקב ורחל” מאת קרשניניקוב, “ירמיהו” מאת סטפן צווייג, “מגילת אסתר” מאת ק. סילמן) דרמות סוציאליות (“הדייגים” מאת היירמנס, "בשפל” מאת גורקי), מודרניות (R.U.R מאת צ’פק( ועוד. בסתו 1934 ערך ה”אוהל” סיבוב בארצות אירופה וביקר את איטליה, שוציה, צרפת, אנגליה, ליטא ופולין. אַף סיבובו של ה“אוהל” עורר התפעלות עצומה בכל מרכזי האמנות האירופיים. הבקורת התיאטרונית שיבחה ופארה את המפעל האמנותי הכביר של ה”אוהל". הצגותיו קירבו אל הלשון והתרבות העברית חוגים ושכבות, שלא הכירו או התנכרו לתנועתנו העברית. הנצחון המוסרי והחמרי של שני התיאטרונים הארצי־ישראליים — סייע להבלטת ערכה של התרבות העברית והיצירה העברית בגולה.

ה"בימה העברית” שנתגלמה בתקופת האביב של התנועה העברית ברוסיה לא היתה, חזיון בודד. הצמאון למלה עברית מדוברת במסגרת אמנות דרמטית — היה צורך חיוני לעם העברי בארצות שונות. ראיה לדבר — הסטודיות הדרמטיות המרובות אשר צמחו בזמן האחרון. ואם המפעלים האלה לא החזיקו מעמד, אשמים בזה חוסר האירגון העצמי של התנועה העברית והעדר היחס הנפשי למפעלים אלה מצד הגורמים הלאומיים.

בין הסטודיות שקמו אחרי המלחמה העולמית יש להזכיר את הסטודיה הליטאית. סטודיה זו נוסדה בשנת 1925 בקובנה על ידי מיכאל גור, משחק ה“בימה” הארצי־ישראלית. המנהל הספרותי של הסטודיה היה ד”ר יהושע פרידמן. הסטודיה שנתמכה עיי הסתדרות “תרבות” הציגה: נשפי פרץ, “מגדל עוז” של ר' משה חיים לוצטו ו”תעלולי סקפֶּן" מאת מוליֶר. הסטודיה התקיימה עד שנת 1931.

גם בארצות־הברית (ניו־יורק) נוסדה סטודיה עברית בשנת 1920. הסטודיה הציגה בעזרתה של "ההסתדרות העברית” את "הגיתו החדש” של הרצל.

ביחוד גדל מספר האגודות הדרמטיות שקמו בפולין. מהן ראויה להזכר הסטודיה הדרמטית בוילנה שנוסדה בשנת 1928 ע"י קבוצת עסקנים עבריים. המנהל היה מ. זיידשנור. הבימאים היו: זיגמונט כמילבסקי (פולני), משחק התיאטרון הפולני “רדוטה”, איווא גאַל, המנהל של התיאטרון הפולני בצ’נסטוכוב, הגברת גאל והמשחק רדולסקי (פולני). הסטודיה שהתקיימה חמש שנים הציגה: “הצרצר מאחורי התנור” מאת דיקנס (הבימוי של גאל), ”חורבן בית צדיק (מיסתורין) מאת

י. ל. פרץ (הבימוי של גאַל) ו“מסדה” מאת יצחק למדן (הבימוי של רדולסקי). הסטודיה שיחקה בוילנה, ורשה, ביאליסטוק, גרודנה, לוצק, קובל, דובנה ועוד בהצלחה רבה.

סטודיות דרמטיות חדשות נוסדו גם בלודז (מיסודה של הגברת ספקטור), בביאליסטוק “אמינון” (בימה לזוטות דרמטיות מיסודו של א. ל. פאַינס) ועוד.

כמעט כל הסטודיות הדרמטיות בגולה נתפזרו לרגלי חוסר תמיכה מוסרית וחמרית מצד הציבור העברי המאורגן. הסטודיה הוילנאית, למשל, נלחמה בשארית כוחה בעד קיומה. כדי לבססו באמצעים מינימליים שלחה הסטודיה תזכיר מפורט ומנומק אל מועצת “הברית העברית העולמית” ואל ועדת התרבות של הקונגרס הי"ח שנתכנסו בשנת 1933 בפרג. אבל השתדלויותיה של הסטודיה הוילנאית לא עשו פרי. עסקני התרבות העברית לא שעו לבקשתה והסטודיה נתפוררה. ואף על פי כן לא בטל רעיון הבימה העברית והוא הולך ולובש צורות חדשות בארצות שונות.

בורשה קמה בשנת 1934 סטודיה דרמטית שמטרתה לבסס בימה עברית קבועה בפולין. ללהקת הסטודיה נתן את ידו הבימאי מרק ארנשטיין. הסטודיה עומדת להציג את המחזה “מדבר, גלות וגאולה”.

גם בלבוב קמה (1924) סטודיה דרמטית בהנהלתו של הבימאי ולדיסלב רדולסקי. ראשית מאמציה — הצגת המחזה “מלך ישראל” של ד”ר יעקב כהן. נסיונות ממין זה הולכים ונעשים גם בארצות אחרות.

פרק מיוחד בתולדות התנועה העברית תופסת המוסיקה העברית. במושג זה אנו מסמנים: את היצירה המוסיקלית שנתחברה ע“י יהודים בלשון העברית ומבחינה ידועה גם את היצירה הבלתי־ישראלית שהוצגה ע”י אמני־ישראל (מזמרים ומנגנים( בלשון העברית. אין אנו מיחדים כאן את הדיבור על השירה הדתית והחזנות שקיומן לא פסק בישראל במשך כל הדורות והנן עומדות מחוץ לכל קשר עם התנועה העברית, בתור תנועה לאומית־ציבורית מאורגנת.

התגברות התנועה העברית בראשית המאה העשרים הביאה לידי שאיפה עצומה להחיאת המוסיקה הישראלית. שאיפה זו באה להדגיש את היסוד הלאומי האקטיבי שביצירה בניגוד ליצירתם של הקומפוזיטורים היהודיים השונים, שהיסוד הלאומי בה חסר לגמרי או שהיה מקרי ובלתי־מוּכר. בשנת 1908 קמו ברוסיה (בפטרבורג ובמוסקבה) חברות להפצת המוסיקה הישראלית, שמטרתן היתה לאסוף את שרידי המנגינה הישראלית וליצור על יסוד החומר המוסיקלי העממי את הקומפוזיציה המקורית העברית. את התפקיד הזה מלאו הקומפוזיטורים הצעירים מ. גנסין, קריין, ז’יטומירסקי, אחרון, שקליאר, רוזובסקי, סַמינסקי, מילנר, צייטלין ואחרים. צריך להדגיש, שבתקופה זו היתה יצירתם קשורה בעיקר בלשון האידית, שבה נתחברה השירה העממית.

להפצת המוסיקה העממית העברית סייעה במידה רבה האגודה המוסיקלית “הזמיר,” שקמה בשנת 1909 בלודז ואחרי כן בורשה ובערים אחרות. פופולריות היו היצירות העבריות של הקומפוזיטורים הצעירים זילבֶּרץ, בֶּנסמן (מחבר האורטוריה “פלשתינה” והאופירה “היהודים”), ליוב, דוידוביץ ואחרים. “הזמיר” הלודזאי נתפרסם גם ע”י הצגת האורטוריות של הנדל, היידן, מנדלסון והילר, תחת הנהלתו של ח. ינובסקי. (הטקסטים ניתרגמוּ לעברית ע”י יצחק קצנלסון).

בשנת 1912 הוצגה בהשתדלות החברה “חובבי שפת עבר” באולם הקונסרבטוריה בפטרבורג האופירה “שמשון ודלילה” של סֶן־סנס. האופירה ניתרגמה לעברית ע”י י. רברבי. העסקנים העבריים שאפו — לפי עדותו של ד“יר י. ד. מרקון — ”להרחיב ע”י הצגת האופירה את חוג היהודים המתענינים בתעודת החברה “חובבי שפת עבר” ולעורר בכלל תשומת לבם של יהודי עיר הבירה אל הלשון העברית". (“בדרך” 31 N 1934). ההצגה המוצלחת של האופירה ודברי השבח שפזרה עליה הבקורת הרוסית הרימו את קרן הלשון העברית בעיני היהודים.

אחרי המלחמה העולמית באה שוב לידי גילוי פעולה מאומצת בשדה המוסיקה העברית. ההישגים הראשונים של המוסיקה העברית בארץ ישראל (אנגל, רוזובסקי, שור) הגבירו את האינטרס העיוני והמעשי ליצירה המוסיקלית המקורית שלנו. מפעל תרבותי ממדרגה ראשונה בצעה הוצאת־הספרים “בנימין הרץ” (ירושלים־ברלין) שהוציאה את שירת יהודי המזרח (בבל, פרס, ספרד, דגיסטן, תימן, מרוקו (5 כרכים) שנאספה ע”י א. צ. אידלסון. באוצר תרבותי זה צבר אידלסון חומר עממי כביר של המוסיקה העברית בארצות המזרח, שעתיד לשמש יתד ופינה לבנין המוסיקה הלאומית המקורית. ראוי להרים על נס גם את הפעולה המולי”ת של “יובל” שהוציא בשנת 1925 כמה יצירות חשובות של המוסיקה העברית המחודשת וביניהן את היצירות של אנגל, אחרון, סמינסקי ובלוך. בזמן האחרון נשתתקה הפעולה בשדה המולו"ת המוסיקלית בגולה.

גם בארצות הברית נעשו נסיונות בשדה המוסיקה העברית. בין היצירות העבריות שהוצגו כדאי להזכיר את האופירה “החלוץ” של וינברג. אבל כל הפרורים והרסיסים האלה של יצירתנו אינם מצטרפים לשלמות של יצירה שיטתית. יש התחלות חשובות, ואפילו יצירות מעוּלות בשדה המוסיקה העברית², אבל חסר המרכז, אשר ישקוד על הפצתן ועל פרסומן בעולם ועל זירוז הכוחות המפוזרים ליצירה מוסיקלית.

סוף דבר: התנועה העברית בגולה אינה יכולה לוותר על אחד ממכשיריה התרבותיים היותר חשובים — על האמנות הווקלית. התיאטרון האמנותי משיב מצד אחד ללשון העברית האלמת את חיותה הקולית לכל גוני צליליה ומחיה את היצירה הספרותית ע“י אינטרפרטציה ובימוי אמנותי, ומצד שני — הוא ממלא את תעודתו התרבותית בתור תריס נגד ה”שונד" המלודרמטי של כל מיני “חתונות” קוקזיות ורומניות, ו“שקצים” ו”כווטים” ו“ממזרים”, תוצרת בתי החרושת האמריקניים, המזהמת את הבימה היהודית בכל העולם. התיאטרון העברי צריך להתקיים לא לשם תפקידים דמונססרטיביים, אלא בכדי לספק את דרישות רוחה של האינטליגנציה³ היהודית. על יד "הברית העברית העולמית” יש ליצור מרכז לאמנות עברית, שירכז את כל פעולותינו בשדה האמנות הבימתית. על המרכז הזה לעמוד בקשר עם התיאטרונים העבריים בארץ, לנהל בעצתו את הסטודיות הדרמטיוֹת בגולה, לדאוג לרפרטואר עברי וכו'. אבל לראש וראשונה עליו לסייע לייסוד בימה עברית נודדת, שתשמש תיאטרון למופת לכל מרכזי הגולה ותשרה עליהם את רוחה האמנותי.

הסימן המובהק של החינוך העברי השלם הוא היסוד המהפכני שבו: שלילת כל צורות־החינוך הנושנות וגם החדשות, שאין בהן כדי לממש את האידיאל החינוכי של האומה המתחדשת, מלחמה בבלבול האידיאולוגי וההתפוררות הרעיונית השולטים בשדה החינוך הישראלי בגולה.

3. החינוך העברי

מאת

אברהם לוינסון

---

לתולדות החינוך העברי בימי הבינים

מאת

אברהם לוינסון

חינוכנו בגולה היה מותנה בכל התקופות ע"י שני גורמים היסטוריים שפעלו פעולה מתמדת בחיי האומה וקבעו את פרצופו הרוחני והם: התוכן הרוחני של היהדות ותנאי קיומה המיוחדים בגולה.

החינוך הישראלי גידל דורות למצוות ולמעשים טובים והכשירם למלחמת קיומו של ישראל. התורה – היתה מקור חייה ואורך ימיה של האומה. ממקורה שאבה תעצומות־עוז להתגבר על כל המצוקות והפורעניות של הגולה ולהחזיק מעמד בפני רודפיה ומעניה. מכאן – יחסם הנפשי של אבותינו אל החינוך, שבו תלוי קיומה של האומה. לפי בעל־האגדה “הקב”ה בעצמו יושב בכל יום ומלמד תינוקות של בית רבן" (עבודה זרה ג'). בחינוך צפון לא רק כוחה התרבותי־המוסרי של האומה, אלא גם כוחה המדיני. “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן (שבת קי"ט). כמה אגדות ומאמרי חז”ל מעידים על המקום המרכזי שתפס החינוך בחיי ישראל בתקופת התלמוד. ביחוד יש להרים על נס את תקנתו של ר' יהושע בן גמלא, שהושיב מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר, כלומר פתח בתי ספר ציבוריים בשביל תינוקות משש שנים ומעלה. התלמוד מעיד על קיומה של רשת גדולה של בתי סופרים ובתי תלמוד שהתנהלו לפי הכללים הפדגוגיים שהיו מקובלים בזמנם.

החינוך העברי בימי התלמוד שהיה דתי־מוסרי ביסודו הכיל אלמנטים פדגוגיים חשובים, שלא נתישנו גם בזמננו. חובת הלימוד הכללית, היחס החיובי לאומנות, לחינוך גופני, לצעצועי משחק, הלימוד הכיתתי, היסוד של עבודה עצמית, המתינות בענשים גופניים, האזהרה נגד עומס החומר הלימודי וכדומה – כל אלה מעידים על חושם הפדגוגי הבריא של חכמי התלמוד.

יותר מרובות וברורות הן הידיעות על מצב החינוך העברי בתקופת ימי הבינים. אין זו ממטרת ספרנו לטפל בחקירת תולדות־החינוך בעבר. ידיעות רחבות על מצבו בימי הבינים אנו מוצאים במקורות ספרותנו העתיקה והם: ספרי הפוסקים והמפרשים (“משנה תורה” לרמב"ם), השירה החולונות (ראב"ע, ר' יהודה אלחריזי, “קערת כסף” לר' יוסף האזובי), צואות (ר' יהודה אבן תיבון, ר' יוסף אבן כספי), ספרי מוסר ופילוסופיה. (“ספר החסידים” לר' יהודה החסיד, “מוסר השכל” לר' האי גאון, “מרפא נפשות” לר' יוסף אבן עקנין, “מעשה אפוד” לר' יצחק פריפוט דוראן) שאלות ותשובות, (רשב"א, ר' שמעון בן צמח דוראן, ר' יצחק בר' ששת), פנקסי קהילות, תקנות של בתי ת“ת ועוד ועוד. המקורות¹ האלה המהוים שארית פלטה של ספרות עשירה שאבדה במסיבות זמן ומאורעות שונים, מעידים על המחשבה החינוכית הערה ששלטה בחיינו התרבותיים בימי הבינים. חינוך זה לא היה חדגוני בתכנו והשפע על ידי תרבויות זרות בארצות ובזמנים שונים. ברכה רבה קבעה לחינוך העברי בספרד השפעת התרבות הערבית הספרדית. החינוך העברי במאה ה־ XII הקנה לתלמידים השכלה רחבה, השכלה יהודית־דתית וחולונית־כללית בתכנית הלימודים נקבע מקום מצד אחד – לתנ”ך, לדקדוק, לספרות העברית, למשנה ולתלמוד ומצד שני – למדעי חול, לחכמת הפילוסופיה והטבע, החשבון, ההנדסה והתכונה. על פי תכניתו של ר' יוסף אבן עקנין צריכים היו התלמידים ללמוד באופן שיטתי, מן הקל אל הכבד, “באופן שתוכל דעתם ורוחם להשיג בהדרגת הדברים זה אחר זה עד אשר ידריכם אל המדרגה העליונה והיא מדרגת השלמות”. ומשום כך צריכים היו התלמידים להתחיל בלימוד הכתיבה, “אחר זה ילמדם בקריאת תורה, נביאים וכתובים בנקודות וטעמים… גם ילמדם איזו מלות נכתבות מלא ואיזו חסר ואיזו צריכים לקרא מלעיל ואיזו מלרע ושאר הדברים שצריך שידעום וזה כי ילמדם ספרי המסורת… אחר זה ילמדם דרש ומשנה עד אשר יהיה זה סדור בפיהם… וזה כאשר יגיעו לעשר שנים כאמרם ז”ל: בן חמש למקרא בן עשר למשנה. ואחר זה ילמדם דקדוקי המלים וצירופיהן ואיזו מן הפעלים שלמים ואיזו מסוכנים והקלים והכבדים ושאר דקדוקיהם (מתוך ספרי חיוג' ואבן ג’נאח), ואל ינוח מכל אשר חבר הוא בזה הענין, כי אם ינהג התלמידים אל זה, כי זה מועיל הרבה ויוכלו התלמידים להקיף בו בזמן קצר אחר זה ילמדם חכמת השיר, ויציע להם שירי מוסר ביותר ושאר מיני השיר המעולים, אשר בהם יתעורר על כל מדה טובה (חוץ משירי התולים ושירי עגבים). אחר זה אמרו ז“ל: בן חמש עשרה לתלמוד, כלומר אם הגיע לשנת החמש עשרה ילמדם תלמוד. וזה שיקרא אותו עמהם להרגילם בו עד אשר יהיה סדור בפיהם, ואז כשיגיעו לשנת השמונה עשרה ילמדם אותו בעיון וחיקור” – – – מה שנוגע להשכלה הכללית, “יתאמץ (התלמיד) שלא יניח איזה צד מצדדי החכמה אשר לא ישים עינו עליו ויחקור בכוונתו ותכליתו, כי החכמות כולן תעזורנה אחת את אחותה ויוכל להבין אחת ע”י אחותה – – – ולכן לא יעזוב איזו חכמה מן החכמות, ואז טוב לו כל ימי חייו על ידי זה ויהיה לו לעזר".

כזה היה האידיאל החינוכי. במאה ה־ XIII גברה ההתנגדות של הרבנים ללימוד החכמות והרשב“א ובית דינו הוציאו אפילו חרם (1305), שאסר ללמוד את חכמת הפילוסופיה והטבע לצעירים שלא הגיעו לעשרים וחמש. יחד עם זה לא חדלו חכמי ספרד לשקוד על הוראת כתבי הקודש, הלשוֹן ודקדוקה. זר היה לרוחם חינוך הדור, שעוד במאה הי”א כּתב עליוא הרב"א:

“…בְטָהָרוֹת הוּא קוֹרֵא וְטוֹעֶה בִפְסוּקִים. / וְרֵאשִׁית פַּרְשָׁה עֲלֵי פִיהוּ קָשָׁה, / אֲשֶׁר הִיא נִדְרָשָׁה בְּפִי הַתְִינֹוקִים.” /

תחת השפעת צרפת ואשכנז התחילה מחלת החינוך הזה מתפשטת גם בספרד והיא שעוררה רבים מחכמיה לעמוד בפרץ. ביחוד חודרים ונוקבים בעמקותם דברי ר' יצחק פריפוט דוראן בספרו “מעשה אפוד” (במאה הארבע עשרה) על מהותם של ספרי הקודש וחובת לימודם. כל זמן שבני ישראל – אומר האפודי – הגו בתורה וחכמי ישראל בנו את המשנה והתלמוד על יסוד התורה הצילם אלוהים מרעב ומלחמה וכל גזרות קשות “והתמיד זה כיתר מאלף ומאתים שנה לפי שהיו נזהרים בעיון הספר הזה המקודש”. אבל אחרי שיהודי אשכנז וצרפת “התעצלו מעסק המקרא” והסתפקו רק בשנים מקרא ואחד תרגום, נתחדשו עליהם הגירושים והרדיפוֹת ועכשיו בזמננו “נתפשט החולי בספרד”… האפודי מראה על הסיבה שהביאה לידי כך: “ואשר הביא האנשים אל ההתרשלות מהעסק במקרא הוא העיון בחכמת התלמוד הבבלי העמוקה והרחבה וקיצור דעת האנשים מהשגתה לעמקה וקשיה, ויכלו הימים בעסק בו והניחו המקרא לגמרי והשליכוהו אחרי גום”…

ר' יצחק פריפוט קרא תגר גם על השיטה האוטרַקויסטית בחינוך אשר הוכנסה ע"י חכמי התלמוד “ההולכים אחרי עקבות הראשונים במשאם ומתנם בישיבותיהם, ובעת עסקם בלימוד לא ידברו בלשון עברי בלבד, אבל יחברו עליו לשון עם ועם, לא ירצו להבדיל בין הקודש והחול”. עזיבתם לשון זו הביאה לידי בורות גם בקרב החכמים: “ואם תשאלם על פסוק אחד – לא ידעו מקומו איו וגם יחשבו לסכל מי שיטריד זמנו בתורה, כי התלמוד הוא העיקר והחולי הזה חזק מאוד בצרפת ובאשכנז”.

צריך לציין, שלמרות התרעותיו של האפודי על הזלזול בלימוד התורה, עמד החינוך העברי בספרד על מרום גבהו. המקרא, הספרות העברית, הלשון ודקדוקה נלמדו בכל בתי הספר העבריים שבספרד.

דומה לזה היה החינוך גם באיטליה. אף בבתי ספריה למדו את המקצועות העבריים במלואם. הקו האפיני של החינוך במדינות האלו היה – המזיגה ההרמונית של ההשכלה העברית והכללית. מלבד לשון־המדינה וגם רומית למדו בבת“הס את מדעי החול המקובלים, שירה, פילוסופיה, טבע, תכונה והנדסה וביחוד – חכמת הרפואה. (גם החרם של רשב"א התיר את לימודה). “בין הנוצרים באיטליה – אומר ד”ר מ. גידמן – היה כל חכם או משורר עוסק בחכמת המשפטים, ובין היהודים – בחכמת הרפואה. באיטליה נהנו בתי הספר העבריים מחופש דעות יותר גדול מאשר בספרד וחכמי ישראל לא הקפידו ביותר על הרחבת הגבולים של לימודי־החול. מה שנוגע ללימודים העבריים, היו מרבים באיטליה בלימוד המקרא על חשבון התלמוד, דבר שנגרם במידה רבה ע”י הגזרה של שרפת התלמוד בשנות 1554־59.

השאיפה למזג את לימודי היהדות עם מדעי החול קבלה את מרום־בטויה ברעיון האוניורסיתה העברית, שנתעורר באיטליה פעמַים. בפעם הראשונה – בשנת 1466 – הסכים המלך יוהן השני לפי בקשת הקהילות בסיציליה להקים אוניורסיתה עברית שתהי רשאית לזַכות את גומריה בסמיכוֹת, כדרך כל האוניורסיתאות. לפי השערתו של ד"ר גידמן לא נתגשם הדבר בשל התערבותה של הכהונה הגדולה. בפעם השניה הובע הרעיון על ייסודה של האוניורסיתה בשנת 1564, באגרתו של ר' דויד פרובינצאלי, שנשלחה אל קהילות ישראל באיטליה, אבל תכניתו לא הוצאה אל הפועל.

בניגוד לחינוך העברי באיטליה, היה חינוכם של ישראל באשכנז ופולין לקוי הן מבחינת תכנית הלימודים הן מבחינת סידורו הפנימי. לימוד הלשון והדקדוק ירד פלאים. לימוד התנ“ך נצטמצם עד כדי חומש ונביאים ראשונים. מקום בראש תפס לימוד הגמרא שהתחילו בו בגיל של 8־9 שנים. את המשנה לא למדו כלל או רק פרקים מועטים מתוכה. לאחר שנתים של לימוד גמרא, היו מתחילים בתוספות. בית הספר היה ע”י רוב קנינו של המלמד, שעשה בו בתוך שלו בלי השגחת הציבור מתוך חוסר תלמידים בני גיל אחד היה המלמד מרכיב את הכיתות מתלמידים בני גילים שונים.

---

החינוך העברי בזמן החדש

מאת

אברהם לוינסון

לקויי החינוך העברי בגרמניה ובפולין עוררו בסוף המאה ה־ XVI תנועת תיקונים שבראשה עמד הגאון מהר"ל מפרג. מתוך עיקרי דעותיו של מהר“ל יכולים אנו לעמוד על קלקולי החינוך העברי בתקופתו, שכמעט כולם נשתמרו בחינוך המסורתי שבימינו. מהר”ל דרש:

1) להתאים את הלימוד לגיל הילדים ולשכלם, לפי דרישתם של חכמי התלמוד. (“כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו”). דרש להכניס שיטתיות בהוראה, מן הקל אל הכבד, והתנגד להוראת לימודים הנשגבים משכל התלמיד. הטעם: התורה נקלטת במוחו של האדם ע"פ גירסא דינקותא, אבל אם הקטן קונה ידיעות שאינן מתאימות לשכלו, אינה נשמרת בזכרונו לאחר שיתבגר. את החומש דרש ללמוד מראשיתו ועד סופו, לפי פשוטו של מקרא ולא פרשה פרשה עם הפסקות. מאותו טעם התנגד ללימוד התוספות ושאר המפרשים ודרש, שהתלמיד יקנה לעצמו קודם כל את ידיעת ההלכה שהיא באמת מתאימה להבנתו וטעמו של התלמיד.

2) מהר“ל הקפיד על לימוד התנ”ך והמשנה ונלחם בכל המקדימים את התלמוד לתנ"ך והמעדיפים את התלמוד על המשנה. “אילו היה האדם מבלה את כל ימיו בתלמוד היה זה יציאה מדרך החכמים ומדרך הישר די והותר”.

3) מהר“ל נלחם בכל תוקף בלימוד בדרך הפלפול. כי הפלפול אינו מחדד, אלא מבלבל את השכל, או לפי דבריו של מהר”ל: אין המבולבל מפולפל. במקום הפלפול הציע את האומנות, כמו הנגרות וכיוצא בזה, כי “החידוד של אמנות הוא תחת סוג אחד עם חידוד התורה, ששניהם מבקשים לעמוד מתוך חידוד על האמת, והחידוד שלהם (כלומר של בעלי הפלפול) כוונתו לשקר, והאמת והשקר הפכיים.”

4) מהר“ל דרש ללמד את הלשון העברית ודקדוקה. “אמת ואמונה כי מצוה גדולה שירגיל אדם את בנו ללמדו לשון הקודש ודקדוק הלשון כמו שעשו קדמונינו ז”ל”.

5) הגין על הלימוד של מדעי החול.

מהר“ל נלחם על דעותיו מלחמה נמרצה והפליט דברים חריפים כלפי מתנגדיו. לא היה בודד במלחמתו: בדעותיו תמכו ר' שלמה אפרים מלנטשיץ, ר' ישעיהו הורויץ (השל"ה) ועוד. אבל דבריו לא מצאו הד ציבורי. “התגברתי כארי – כותב מהר”ל – לפני איזה שנים שעברו לתקן בזה מה שהעלתה דעתי, ולא עמדה לי, כי בני הדור הזה אומרים אחרי רבים נלך. ולפני זמן מה נתעוררתי לכתוב למדינות פולין ורוסיה לגדור איזה דברים הראויים לגדור בזה, גם היא לא עלתה בידי, וככוחי אז כוחי עתה באולי יכנסו דברי באזני אלה אשר נגע אלוהים בלבבם ויקבלו עצה ומוסר – – – להציל אחד מני אלף את שראוי להציל ולא אשים לב לאלף סכלים הנותרים.” (ע"פ “המקורות” לש. אסף) אבל קולו של מהר“ל מפרג וחבריו היה כקול קורא במדבר. החינוך הדתי הישן הספיק להכות שרשים עמוקים ורחבים בקרב יהודי אשכנז ופולין. אמנם, במאה השש עשרה והשבע עשרה אנו מוצאים בספרות הדי רצון ומאמץ לתקן את החינוך ולהעמידו על עיקריו של מהר”ל, אבל כל הגילויים האלה לא נצטרפו לחשבון של תנועת־תיקונים ציבורית.

בדברנו על החינוך העברי במאה השש עשרה והשבע עשרה בפולין, אין להתעלם מגורם צבורי־לאומי, שהרחיב וביסס את בנין החינוך העברי והוא – ההנהגה העצמית הקהילתית של יהודי פולין וליטא. כידוע היו בתה“ס בפולין וליטא מתחלקים לשלושה סוגים: “חדרים”, בתי תלמוד־תורה וישיבות, בהתאם לשלש דרגות־ההשכלה של הנוער הישראלי. ה”חדרים" היו ע“פ רוב מתיסדים ע”י מלמדים פרטיים, ובתי הת“ת והישיבות – ע”י הקהילות או חברות ציבוריות. היסוד החיובי של החינוך העברי בפולין בתקופה הנידונה הוא – השגחת הקהילה על החינוך העברי הציבורי והפרטי. הקהילה היתה ע“פ רוב קובעת את תכנית הלימודים ומפקחת על הסדר הפנימי של בתי־הספר. לפי תקנת הקהילות שהיתה מבוססת על תקנות הקדמונים, לא יכול מלמד דרדקי להחזיק בחדרו יותר מ־ 40 ילדים. על ידו עזרו שני ראשי־דוכנא, שלימדו אותם וריש דוכנא קטן שהיה מביאם לביה”ס. מלמד הגמרא לא יכול היה להחזיק יותר מ־ 25 תלמידים ועזרו על ידו שני ראשי דוכנא, שהיו מלמדים אותם ומביאים לביה“ס. (ע"פ תקנות הקהל בקרקא משנת 1595). בתקנות הקהילות והחברות הקדישות אנו מוצאים כמה סידורים חשובים ומועילים המעידים על דאגת הציבור המרובה לעניני החינוך. ביחוד יש להרים על נס את הטיפול בהחזקתו החמרית. אבל, כפי שהזכרנו, היה החינוך לקוי מבחינה פדגוגית, אם כי עלה בהרבה על החינוך הבלתי־יהודי שבזמנו. ביחוד היה לקוי החינוך ב”חדרים" הפרטיים: הלימוד התחיל בגיל רך, בשנה החמשית או הששית, וארך שתים עשרה שעות ביום, ללא הפסקות; לימוד־התורה היה מיכני ומחוסר כל שיטה. “בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב – מעיד ר' אפרים מִלֵנְטשיץ, בספרו “עמודי שש” – יתן אותו ליד המלמד ללמדו מקרא כמה פסוקים מפרשת בראשית ואח”כ לשבוע הבא כמה פסוקים מפרשת נח וכן כולם, ואינו מלמדם כי אם פירוש המלות ולא פירוש חיבור הפסוקים, ואף אם ילמוד עמו כל הפרשה, לא ילמוד עמו חיבור הענינים, ואחר זה הוא מתחיל ללמוד משנה או גמרא והוא עדיין אינו יודע לא אחדות ה' ולא קבלת עול תורתו" – – – והוא הדין גם בלימוד הגמרא. “כי מלמדו גמרא הוא מלמדו מסכתות אשר אין לו עדיין צורך בידיעתם, כמו עירובין, חולין ודוגמתן, ואחרי עבור ה”זמן" הכל נשכח ולא נשאר בזכרונו כלום מה שלמד – – – (ע"פ “המקורות” לש. אסף). “בחדר” כזה לא היה מקום ללימוד הלשון והדקדוק וללימודי חול.

יותר מורחבה היתה כנראה התכנית בכמה מבתי הת“ת. כפי שאנו רואים מתקנות הקהל בקרקא, היה המלמד וראשי הדוכנא בת”ת מצווים ללמוד את הילדים אלף בית עם נקודות, וסידור וחומש עם פירוש “באר משה” (פירוש התורה בלשון האידית המדוברת), וגם עם פירוש רש“י וסדר התפלות בזמנם, ודרך ארץ והנהגה ישרה – – – וגם ילמדו עמהם אותיות לע”ז בלשונם (כלומר האותיות שבהן נדפסו הספרים שנתחברו בלשון המדוברת) – – – וגם ילמדו עם המשכילים מהתלמידים לוח הפעלים, כדי שידעו מהות לשון הקודש, עבר, הוה, יחיד רבים, נוכח, נסתר, שלמים, חסרים כפולים וכן כל הגזרות ובנינים. גם ילמדו עמהם מלאכת החשבון, חיבור, חיסור, כפל, חילוק. אם אחד התלמידים יהיה בן משכיל ומסוגל לבא למדע לימוד איסור והיתר, יתחיל עמו גמרא עם פירש“י ותוספות”. יש לשער שאף תכנית זו ב“הרחבתה” המצומצמת לא היתה מקובלת ברוב בתי הת"ת.

פרט חשוב בחינוך היה – התקנה ללמד את הנער אומנות, אבל דוקא נוסח התקנות אינו מעיד על החשבת ערכה של האומנות. לפי תקנת קרקא – “בבא הנער לארבעה עשר שנים ולא יהיה מסוגל לגמרא – יותן לאיזה אומנות או להיות משרת אצל בעל הבית”. ע"פ פנקס מדינת ליטא (תקנה שנ"א משנת 1639) “נערים אשר אין השגת שכלם לתלמוד תורה, ימסרו אותם לשירות או ללימוד מלאכות איזה אומנות (כלומר איזו מלאכה של אומנות), באופן שישגיחו עליהם שאל יפנו לבם לבטלה”.

אם לגבי החדר והת“ת היתה ניכרת במדת־מה השאיפה לגוון את תכנית הלימודים, הנה הישיבה היתה כולה מוקדשת ללימוד התלמוד. כפי הנראה היו גם הישיבות מתכלכלות ברובן ע”י הקהילות. ועדיהן היו מקציבים סכומים לכלכלת בחורי־הישיבה וגם שלמו את המשכורת לראשי־הישיבה. הישיבות נהנו גם מתמיכת הצדקה הציבורית. בניגוד לחדרים ות“ת, לא היו ועדי־הקהל מתערבים לעניני הישיבות הציבורית. בניגוד לחדרים ות”ת, לא היו ועדי־הקהל מתערבים לעניני הישבות שהיו כפופות לראש הישיבה בלבד. “בכל קהילה וקהילה– קוראים אנו ב”יון המצולה" לר' נתן הנובר (נדפס בוינציה 1653) – היו תופסין ישיבות והיו מרבים שכר לראשי הישיבה שלהן, כדי שיוכל לתפוס ישיבה בלא דאגה ולהיות תורתו אומנותו. – – וכל קהילה וקהילה היו מחזיקים בחורים ומספקים להם ממון דבר קצוב שילמדו אצל הראש ישיבה. והיו מחזיקים לפחות שני נערים שילמדו אצלו, שיוציא גפ“ת מן הפה מה שלמד ויהא רגיל לפלפל. והיו נותנים לנערים אכילה מקפה של צדקה או מן התמחוי. ואם היתה קהילה של 50 בעלי בתים היו מחזיקים לא פחות משלשים בחורים ונערים, והיו בחור אחד ושני נעריו אצל בעל בית אחד”. תקנות דומות לאלו אנו מוצאים גם בפנקס מדינת ליטא. בישיבה למדו את התלמוד, הפוסקים, ארבעה טורים, אלפס ועוד. שיטת הלימוד השלטת החל מהמאה השש עשרה היתה שיטת הדרש והפלפול. ראשי הישיבה היו מבקשים סתירות וקושיות בהלכה ומתרצים אותן ע“י דיאלקטיקה חריפה והיקשי ההגיון הפוֹרְמַלִי. וזה דרך הלימוד המפולפל לפי תיאורו של בעל “יון מצולה”: “הראש ישיבה לבד ישב על כסא וכל החכמים ושאר בני ישיבה נצבים עליו סביב לו, והיו מפלפלים זה עם זה בהלכה קודם שבא הראש ישיבה אל הישיבה, וכשבא – כל אחד היה מקשה לראש ישיבה מה שקשה לו בהלכה, והוא מתרץ לכל אחד ואחד. אחר כך שתקו כולם והראש ישיבה אמר מה שחידש בהלכה. ואחר שאמר כל החידושים אמר ראש הישיבה “חילוק”, דהיינו שמקשה בגמרא או ברש”י או בתוספות שדבריהם סותרים זה את זה ומקשה קיצורים או סתירות בגפ”ת ומתרץ אותם, והתירוצים ג“כ סותרים זה את זה ואמר על קושיא אחת תירוץ שני וכדומה לזה, עד שההלכה עומדת על בוריה”. שיטת פלפול זו שמטרתה היתה לחדד את שכלו של התלמיד עוררה בקוֹרת חריפה לא רק מצד מתנגדי הפלפול, כמו מהר“ל בשעתו ואפרים מלנטשיץ, אלא גם בעלי־הפלפול המתונים, כמו ר' ישעיהו הורויץ, שהגין על “פלפול של אמת”. “ענין החילוקים – אומר ר' ישעיה הורביץ – יהיו בטלין ומבוטלין ומי יתן שלא היו בעולם – – – והנה יש כת־משוגעים האומרים: החילוק מחדד; האומר כן ראוי לנזיפה… כשנעשה מחודד מה עושה בחידודו? הלא אין חידודו אלא שמבלה ימיו בדבר הזה ומדבר סרה על תורת אמת. – – – חבל על דאבדין מה שהוצאתי רוב זמני ב”חילוקים” גדולים ונפלאים, חטאתי, עויתי, פשעתי, על כן באתי להזהיר הדורות הבאים… אמת, טבא פלפלא חריפתא… אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר דובר שקרים לא יכון"… (ע"פ "המקורות לש. אסף).

אבל דעות כאלו היו השקפת המיעוט. שיטת הפלפול שפכה את שלטונה על כל הישיבות בפולין ושלטה בה עד המאה התשע עשרה. אכן, ישיבות אלו העמידו דורות של גאונים ורבנים שהרביצו תורה בקהילות ישראל באשכנז ופולין. אבל סוף סוף היו גאוני ישראל רק מיעוטם של תלמידי הישיבות, ורובם – שמאסו בדברי הפלפול הוכרחו לפסוק מלימודם.

בשפל המדרגה נמצא החינוך העברי של הנערות. הפירוש המוטעה של השקפות חז"ל על חינוך האשה גרם שחינוך זה הוזנח לגמרי. “חדרים” לנערות לא היו קיימים אצל יהודי פולין. ההורים היו מקנים לבנותיהם השכלת־בית, שנצטמצמה בתחום סדר התפילות ולימוד הלשון העברית לשם הבנת תכנן. בעיקר היו לומדות הנערות לקרוא ולכתוב בלשון המדוברת.

אחר לגמרי היה החינוך העברי בקהילות הספרדיות והפורטוגליות שבארצות אירופה המזרחית. ברוב בתי־הספר המשיכו להורות את הלשון והדקדוק, את שירת־ספרד, את הפילוסופיה והטבע. בית־הספר הספרדי שימש דוגמא ומופת לחכמי שיראל האשכנזים, לאותם המועטים שהכירו בנחיתות החינוך העברי בארצות המזרח. “יפה כוח הספרדים – כתב ר' יעקב עמדן – מכוח האשכנזים, המהפכים הסדר ורוצים שילמד הנער כל התורה על רגל אחת ושיעיין הלכה בטרם יכיר לשון הקודש על בוריו” – – –“אני משבח הספרדים בזה אשר לימודם עולה יפה” – כתב ר' יוסף תאומים בשנת תקמ"ז.

---

חינוך "ההשכלה" באירופה המערבית

מאת

אברהם לוינסון

שנוי יסודי נתהוה בחינוך הישראלי תחת השפעת תנועתה ההשכלה. היהדות הרוסית־פולנית והגרמנית נכנסה אל תחום המאה השמונה עשרה עמוּסַת־משא של מסורת ואידיאלים חינוכיים נושנים, שהתנגדו לרוח הזמן החדש ולדרישותיה ואידיאליה של התקופה הסוערת. תנועת ההשכלה שנתעוררה בחיי היהדות הגרמנית הביאה באופן פסיכולוגי מקצוניות אחת לידי קצוניות שניה, לידי שינוי ערכין מהפכני, לידי טשטוש גבולין בין חיי היהודים וחיי שכניהם השליטים, לידי חיקוי מוגזם ומופרז לדוגמאות החינוך הבלתי־יהודי, שהיה בכמה מגילוייו זר לרוח העם ולצרכיו. ביטוי ספרותי־ציבורי לשאיפות המשכילים הראשונים בגרמניה נתן המשורר ר' נפתלי הרץ ויזל, אחד מעמודי התוך של תנועת ההשכלה. בשנת 1781 הופיע “חוק הסבלנות” של קיסר אוֹסטריה, יוסף השני, ששאף על ידי שורה של תיקונים להיטיב את מצב העמים החוסים במלכותו, לרבות את היהודים, ולמעשה – להכניסם תחת כנפי התרבות הגרמנית. בקשר עם חוק זה פרסם רנה“ו אגרת “דברי שלום ואמת” (1782), שבה פיזר תהילות לפקודת הקיסר ועורר את העם ומנהיגיו לחדש את החינוך הישראלי ברוח התיקונים. את הלימודים מחלק רנה”ו לשני סוגים: תורת ה' ותורת האדם, הכוללת חוץ מהנימוסיות, כלומר דרך־ארץ ומידות טובות, גם את מדעי־החול, כמו לשון־המדינה, היסטוריה, גיאוגרפיה, חשבון, הנדסה ואפילו ידיעות בהנהגת המדינה, כמו ספנות, בנין ערים ומבצרים, משפט עמים ועוד. שתיהן – גם תורת ה' גם תורת האדם הן חוֹבה על ישראל, כי “הנעדר מתורת האדם, אף על פי שלמד חוקי אלוהים ותורתו ונוהג על פיהם – חברתו לטוֹרח על שאר בני אדם”. ולא עוד אלא שתורת האדם קודמת בזמן לחוקי האלהים העליונים, כדברי חז“ל: “כ”ו דורות קדמה דרך־ארץ לתורה”.

רנה“ו יצא להגן על לימוד המקרא, הדקדוק והלשון העברית. גינה את שיטת התרגום של המקרא ב”לשון־אשכנז מסורסת" (כלומר האידית) שהוכנסה ע“י “המלמדים מארץ פולין המדברים אשכנזית בדרך בוקה ומבולקה” ודרש לתרגם לתלמידים את המקרא על טהרת הלשון הגרמנית שקיבלה את ביטויה הקלסי בביאור של הרמבמ”ן. רנה"ו הדגיש גם את הצוֹרך “לחבר ספרים חדשים באמונות ובדעות וספרי מוסר השכל על פי הפילוסופיה המסכמת אל השכל”. המקורות אינם מתאימים לדעתו לגיל המתחילים והבנתם. את הספרים האלה צריך לכתוב עברית ולתרגמם לאשכנזית, ובאופן כזה יסגל הנוער לעצמו את ידיעת שתי הלשונות גם יחד.

אגרתו של רנה“ו שנכתבה בהתלהבות פטריוטית ולא ניקתה מכמה ביטויים שפגעו בכבוד הרבנים (ביחוד הציטטה: “כל תלמיד חכם שאין בו דעה – נבלה טובה הימנו”), עוררה רעש גדול במחנה החרדים. בערים אחדות נידונה אגרתו – מטעם הרבנים – לשרפה. אף על פי שהמשכילים עם מנדלסון בראש נתנו לו סיוע מוסרי במלחמתו, מצא רנה”ו לנחוץ להתנצל לפני הרבנים. במכתבו השני “רב טוב לבני ישראל” מברר המחבר בפרוטרוט את תכניתו החינוכית הכוללת את הלימודים העבריים והכלליים מתוך הדגשה מיוחדת של יסודם התועלתי־הציבורי ברוח השקפותיה של תנועת ההשכלה. כידוע נענה לקריאת רנה“ו חלק גדול מיהודי איטליה שלבם נטה אחרי ההשכלה, ואף יסדו בתי־ספר בארצם לפי תכניתו של ויזל. הרבה מגדוֹלי הרבנים באיטליה, שלעזרתם המוסרית פנה ויזל להיותם לו למגן נגד קיטרוגי הרבנים בפולין וגרמניה, נעתרו לבקשתו ושלחו לו פסקיהם, שיש בהם¹ משום הגנה על כמה מעיקריו של ויזל וביחוד – על הלימוד של מדעי החול. את פסקיהם של תשעה רבנים איטלקיים הדפיס רנה”ו באגרתו השלישית, “עין משפט”. באגרתו הרביעית “רחובות” הסביר ונימק רנה“ו בהרחבה את עיקרי דעותיו על החינוך. אין ספק, שהשקפותיו של רנה”ו היו חד־צדדיות וקיצוניות. סוף סוף גם רנה“ו עצמו הוכרח להודות, שבתי הספר שהוקמו ברוח “חוק הסבלנות” לא מלאו את תעודתם; להיפך, הנערים שלמדו ב”בתי הספר הנורמליים" האלו “שמרו – לפי בטויו – את חוקת הקיסר ועזבו את תורת ה'”. אף לדעת הרמבמ"ן, כל הסבלנות הזאת לא היתה אלא “צביעות וחנופה” ובחריפות מבטו רמז במכתבו להרץ הומברג, כי מטרת בתי־הספר האלה היא לעקור את הדת הישראלית.

ושוב התבלט ההבדל העמוק בין יהודי איטליה ובין יהודי גרמניה, שהללו ידעו לשמור בבתי ספריהם על רוח היהדות והללו יסדו בתי ספר שנהפכו לרועץ לחינוך הדור. בתור דוגמא של בית־הספר החדש יכול לשמש בית־הספר “חינוך נערים” בברלין, שנוסד בשנת 1780 ע“י דוד פרידלנדר ומשפחת איציג ושימש מופת לקיבוצי היהודים ברוב ערי גרמניה. בבית ספר זה למדו עברית, גרמנית, צרפתית, תשבורת והנדסה, גיאוגרפיה, היסטוריה, חכמת הטבע וציור. תנ”ך ותלמוד לא למדו בו, ורק תחת לחץ הציבור היהודי הסכימו מיסדיו להכניס את מדעי היהדות ולימוד התורה אל תכנית הלימודים של בית־הספר.

בתי ספר דומים לאלה קמו גם באוסטריה, מלבד גליציה שהיהודים בה נלחמו בעוז נפשם בבתי הספר הנורמליים, שהיו שנואים עליהם. הגיע לידי כך שהיו מטילים – לפי עדותו של ר' אייזיק הירש וַיס – כסף ענושים על ההורים היהודים שהמרו את פי החוק ולא שלחו את ילדיהם לבתי הספר, אבל ההורים היו משלמים את הקנס ועמדו על דעתם.

ביחוד היה שנוא על היהודים המפקח הממשלתי על בתי־הספר בגליציה, הרץ הוֹמברג, שהיה מבאי־ביתו של הרמבמ"ן. על רום זולותו של הומברג מעידה אגרתו “אל רועי שה פזורה ישראל”. מצד אחד לא חדל מלהדגיש באגרתו את גודל ענותו ואהבתו לעמו ובשפת חלקות הוא משיא עצה לרבנים למלא את חובתם כלפי “הגבוה מכל שליטים, הקיסר ירום הודו”. כפעם בפעם הוא מטעים באגרתו, שהוא משאיר לרבנים את משפט הבחירה, אבל יחד עם זה הוא מאיים עליהם, “כי לא כל העולה על רוחם יהיה חק לישראל ומשפט לבני יעקב”, ואם לא תישר דרכם בעיניו, יעשה לפי הבנתו וישלח את חות דעתו אל השלטונות בוינה. לא יפלא איפא שהיהודים נמנעו מלקבל את מתנת הדַנַאִיים, שראו בה משום פריצת חומת היהדות.

החינוך החדש ברוח ההשכלה היה כולו – התנגדות מוחלטת לתוכן הדתי־מסורתי של החינוך הישן. סימניו העיקריים הם: המגמה התועלתית (זכויות אזרחיות), הרוח הליברלי־הפטריוטי, האופי הרציונליסטי־החילוני והאוטרקויזמוס הלשוני. אמנם היו בו, בחינוך ההשכלה, הרבה מן היסודות החיוביים שאנו מוצאים בכל תנועת־תיקונים חדשה, כמו לימוד העברית בתור לשון הספרות החילונית, הכנסת מדעי־החול לתכנית הלימודים, הרמת היסוד הפדגוגי־דידקטי בחינוך, שאלת ספר־הלימוד המודרני (רנה"ו), שאלת הקיצורים וההשמטות בלימוד התנ"ך מטעמים דידקטיים (יוזל רכֵנוֹי), שאלת המבטא העברי וכו'. תנועת ההשכלה הצמיחה גם מוסדות־חינוך מופתיים, כמו למשל בית־הספר מיסודו של יוסף פרל בטרנופול, שבו למדו חוץ מלימודי החול גם מקרא, משנה וגמרא, ומלבד זה גם מלאכה במוסד מיוחד, שהיה קיים על יד בית הספר. אבל יחד עם זה הביא החינוך החדש שניטע על קרקע היהדות מתוך חיקוי מיכני לאידיאלים של התקופה ומתוך אמונה עורת בכונותיה הישרות כלפי היהודים – לידי סירוס תכנוֹ של החינוך הישראלי ושרפת נשמתו. תקופת ההשכלה היא שהניחה את היסוד האידיאולוגי לבית הספר האוטרקויסטי בישראל, שהעמיד במרכז החינוך את לשון המדינה ותרבותה, וכאן – שורש הרע של תנועה זו שנתפשטה בכל תפוצות הגולה. ההשכלה העברית חדלה בתקופה זו מהיות היסוד המכריע של חינוכנו ונהפכה לסרח־עודף קונפסיונלי הנגרר כצל מאחורי ההשכלה הכללית. מחלה ממאירה זו שהורישה לנו תקופת ההשכלה פשתה כנגע בבשרנו הלאומי עד היום הזה.

---

חינוך "ההשכלה" ברוסיה

מאת

אברהם לוינסון

בתנאים יותר קשים התפתח החינוך הישראלי ברוסיה בראשית המאה השמונה עשרה. עוד בימי פוול הראשון באה לידי גילוי הפוליטיקה המבולבלת של הממשלה ביחס ליהודים, שהיתה תערובת של לחץ אנטישמי, אפוטרופסות פוֹליציית ושאיפה “להשכיל” את היהודים בעל־כרחם. נושאה של פוליטיקה זו היה המיניסטר לעניני המשפטים, המשורר דרז’וין, שראה את עצמו מומחה לעניני היהודים ולמעשה לא הכיר ולא ידע את היהודים ואת חייהם. צורר יהודים זה עיבד הצעה מפורטת לתיקון היהודים, שדרשה במקצוע החינוך להגביל את הלימוד ב“חדרים” עד הגיל של שתים עשרה ולהטיל חובה על הבוגרים ללמוד בבתי ספר כלליים. הצעה זו הונחה ביסודה של חוקת 1804 שנתפרסמה בראשית ימי מלכותו של הקיסר אלכסנדר הראשון. השיטה השלטת שהיתה קיימת ביחס ליהודים עד חצי המאה התשע עשרה היתה שיטת “התיקונים מאונס”, שהיתה לובשת צורות שונות בּזמנים שונים. בידה האחת היתה הממשלה רודפת את היהודים על צואר, גוזרת עליהם גזרות כלכליות קשות, מצמצמת את תחום מושבם ומגרשת אותם מהכפרים, ובידה השניה היתה פותחת לרוחה – ברוח ה“סבלנות” המערבית – את דלתי בתי הספר הממלכתיים מתוך מטרה יחידה של הטמעת היהודים. אפילו בימי מלכותו של הקיסר ניקוליי הראשון, שהביא על ישראל מבול של גזרות קשות ברוח ימי הבינים החשוכים, זה שהוציא את החוק האכזרי בדבר החינוך הצבאי של ילדי ישראל בגיל עשר שנים ומעלה בקסרקטין, (“הקנטוניסטים”) ושלא ראה שום פתרון לשאלת היהודים חוץ מהטמעה ושמד, אפילו בתקופה זו של עריצות־זדוֹן אנו מוצאים ב“חוקת היהודים החדשה” (1835) סעיף על דבר פתיחת בתי־הספר הרוסיים לילדי ישראל. על ידי הממשלה נפתחו בכספי היהודים גם בתי ספר ממשלתיים שכוונתם היתה להרחיק את הנוער ממקורות־הדת הישראלית ובעיקר – מלימוד התלמוד. הממשלה קידשה מלחמה קשה גם על ה“חדר” ועל המלמדים, אסרה את המלבוש המסורתי, את הירמולקה וכו'. אבל כל התחבולות האלו העמיקו רק את התנגדות היהודים לחינוך החדש. “שקאָלעס ניע זשעלאַיֶם” (איננו רוצים בִּ“שְׁקָלות”) – כזו היתה תשובתם של המוני־העם.

כדי לדכא את התנגדותם של היהודים החליטה הממשלה (מיניסטר אוּבַרוב), תחת השפעת אירופה המערבית, לשנות את תכסיסה ולהכשיר ע“י פעולת תעמולה מתאימה את לב ההמונים לקראת התיקון החדש. לפי תיקון זה נפתחו בכל ערי התחום בתי ספר לילדי ישראל, שבהם למדו את הלשון הרוסית, לימודי־חול, עברית ודת־אל. שפת ההוראה היתה רוסית, אבל מחוסר מורים יודעי רוסית הותר באופן זמני להשתמש במורים המלמדים גרמנית. האיש שנטל על עצמו להפיץ בישראל את “המטרות הנשגבות” של הממשלה ולקרב את אוכלוסי היהודים לבתי הספר ה”קזיוני" היה הד“ר מקס ליליינטל, משכיל יהודי, יליד גרמניה, שהשתקע ברוסיה. אף בפעולתו ניכרים הקוים האפיניים של ההומברגים למיניהם: 1) הפצת רעיון החינוך החדש בישראל מבלי להתאימו עם רוח העם והתוכן ההיסטורי של החינוך הישראלי; 2) האמונה העוורת בכוונותיה הטובות של הממשלה 3) והשימוש באמצעי איום וכפיה לגבי היהודים. לילייטל השיא עצה למיניסטר אוברוב לאסור את כל ה”חדרים" ולהעביר את המלמדים מהוראה. אם מסע־התעמולה הראשון של ליליינטל בתוך ערי המושב לא הצליח, הנה המסע השני הוכתר בנצחון וברוב ערי התחום נענה ציבור־המשכילים לקול קריאתו.

בשנת 1843 עובדה הצעת־חוק על בתי־הספר הממשלתיים לילדי ישראל בועדה מיוחדת להשכלת היהודים, שבה השתתף מטעם הממשלה הד“ר ליליינטל ומצד היהודים – שני רבנים ושני עסקנים ציבוריים. בשנת 1844 נתאשרה הצעת־החוק ע”י הממשלה. לפי החוק החדש הזה נתחלקו בתי־הספר הממלכתיים לשני סוגים: 1) בתי ספר דו־שנתיים ממדרגה ראשונה להפצת השכלה אלמנטרית בקרב היהודים, 2) ובתי ספר ארבע־שנתיים עם תכנית לימודים מורחבת. בהגשמת ייסודם של בתי הספר השתתף גם ליאון מנדלשטם, שהיה משמש “יהודי מלומד” במיניסטריון ההשכלה. לשם הכשרת המורים בשביל בתי הספר הממשלתיים נפתחו שני בתי מדרש לרבנים בז’יטומיר ובוילנה (1847). בבתי הספר הורו מורים עבריים את לימודי היהדות ומורים נוצריים – את לימודי החול. בוגרי בתי הספר נהנו מזכות עבודת־צבא מקוצרת. הלימוד היה חינם. בתי הספר נתכלכלו ע“י הממשלה מהכנסות מכס־הנרות. יחד עם הוצאת החוק ניתנה גם הוראה חשאית על שם המיניסטר, שבה נתבררו הכוונות האמתיות של הממשלה והן: להרחיק את היהודים ממקור התלמוד ולהגביר את השפעת הנצרות עליהם. לתכלית זו צריך היה לסגור בהדרגה את ה”חדרים" ובה במידה שיתרבה מספר בתי הספר הממלכתיים – לעשות את הלימוד בהם חובה. בתור משגיחים צריכים להתמנות בהם רק נוצרים. למרות התנגדותו הגלויה של העם שהרגיש בחושו הטבעי את מזימות הרשע של הממשלה ולמרות ההגבלות והגזרות שניתכו על ראשו באותה תקופה, (קיפוח האבטונומיה של הקהילות ועלילות־הדם), נפתחו בתי־ספר כאלה בהרבה ערים. בשנת 1863 הגיע מספר בתה“ס מהמדרגה הראשונה בחמשה גלילות – ל־ 98, ומספר תלמידיהם – ל־ 4022. בשנת 1889 היה מספרם – 220, ומספר התלמידים – למעלה מ־ 13,000. אבל למרות התיקונים שהוכנסו בהם בימי אלכסנדר השני – לא הכו שרשים בחיי היהדות. משכילי־העם שבכרו לחנך את בניהם בבה”ס הכלליים, ראו בבתה“ס הממלכתיים לילדי ישראל צר ואויב למוסד החינוכי הלאומי, ה”חדר“. התנגדות זו התגברה עם הגזרות החדשות של הממשלה על ה”חדר“. בשנת 1855 הותקן חוק שעל פיו נאסר להיות רב או מלמד למי שלא גמר את חוק לימודיו בבית מדרש לרבנים או בתי ספר כלליים תיכוניים או עליונים. בשנת 1856 יצאה פקודת השגחה חמורה על ה”חדרים" והמלמדים. אבל כל הגזרות הללו לא הוצאו אל הפועל. שני בתי המדרש לרבנים נהפכו למכונים להכשרת מורים. הממשלה חדלה מלטפל בבתי הספר האלה שהכזיבו תקוותיה ומספרם הלך ופחת משנה לשנה.

אבל גם בתחום החינוך המסורתי היתה ניכרת השפעת הזמן. כמו באירופה המערבית, עלה גם ברוסיה הד־קולם של יחידים ששאפו לחינוך דתי מתוקן. בין אלה אנו מוצאים אישים מצוינים בחכמה ודעת, מקצתם רבנים מופלגים מקצתם סופרים ששקדו על תקנת עמם וכאבו בכאב חינוכו. אחד מגאוני־העולם שהטביע חותם־רוחו על דורות רבים הוא הגר"א מוילנה. גאון־התלמוד, ענק ההגיון, רב־החכמה והקנאי הנלהב לדעותיו הכריז מלחמת קודש על המחשבה האסכולסטית של דורו שנתבססה על יסוד הפלפול והקבלה המסתורית. אף על פי שהתיחס בשלילה לפילוסופיה, ידע להחשיב את ערך המדע בחינוך וגם חיבר שורה של ספרי מדע (“דקדוק אליהו”, “איל משולש” – חיבור על הנדסה, אלגברה וטריגונומטריה, הוצא לאור בשנת 1834 ע"י שמואל מלוקניק, חיבורים על תכונה וחשבון התקופות והמולדות), שהיו מתאימים עם ההשקפות המדעיות של דורו. על השקפת הגר"א על דרכי הלימוד מעידים דברי בניו בהקדמתם לפירושו על שלחן־ערוך “אורח־חיים”:

“ויותר שהיה חכם (הגר"א), לימד דעת את העם וחיזקם ואימצם (במו פיו) שילמדו בסדר הנכון שלא ימעדו ברכיהם, בראשונה הזהיר להיות בקי בכל כ”ד ספרים עם נקודוֹת והטעמים ערוכים בכל ושמורים, ועל צבאם דגל חכמת הדקדוק, וכבר בחנו פקחים ושלמים שבחכמת הדקדוק בדברם עמו לא מצאו ידם ורגלם; אחרי זה צוה להיות ששה סדרי משנה שגורה בפיו עם כללות פירושיה המפורסמים וכו‘; אחר הזהיר על דרכי העיון בים התלמוד וכו’. מתנאיה שיהיה (התלמיד) ישר־העיון שונא רוב הקושיות, מודה על האמת אפילו מפי תינוקות של בית־רבן וכל חפציו מדרך השכל לא ישוו נגד האמת, כי אז יצליח ואז ישכיל" – –

---

אחד הראשונים (בסוף המאה ה־ XVIII), שנלחם בכל נפשו נגד דרכי הפלפול בלימוד ונגד שיטת הקבלה, היה ר' מנשה אילייר (“בן פורת”). ר' מנשה היה גאון תלמודי, שנשא את נפשו להשכיל את העם הטובע בים של בערות ולפשט את העקמומיות שבנשמתו. בתור רציונליסטון דרש ללמוד בדרך הפשט, ע“פ ההגיון והשכל הישר. בספרו “אלפי מנשה” (1822) דן בהרחבה על הקלקולים והתקלות שבחיי היהדות, ביחוד בחינוך הדור. “ר' מנשה – מספר ר' מרדכי פלוּנגיאַן בספרו “בן פורת” – היה עובר מחדר לחדר ומעורר את לב הילדים בדברי חן ושכל, כי ידבקו בתורת ה' וגם אחרי חכמה ומדע ירדפו לדעת”. ר' מנשה קָבל על העזובה בחינוך, על דרכי הלימוד האבלות, על שיטת ההוראה הלקויה המגדלת את הדור לתורה המשתכחת מפיו ולמעשים רעים ולחופה בגיל נעורים. על רבים מרעיונותיו חזר הרב הצנוע והנחבא אל הכלים בחיבוריו האחרונים “שקל הקודש” ו”חיי דסמא". ר' מנשה שהיה טיפוס של מתקן ציבורי לא התכוון להגשים דעותיו נגד רצון מתנגדיו המרובים. “חפצי, כי גדולי ישראל ורבניו העומדים בראש האומה יתאספו יחד ובהסכם כולם יתקנו את כל הצריך תיקון”. ואף על פי כן רדפוהו בעלי חיצים ממחנה החרדים וספריו נשרפו בערים שונות לעיני עדת בני ישראל.

בין גדולים סופרי ההשכלה שהשפיעו השפעה עצומה על בני דורם בשדה החינוך, היה אבי ההשכלה ברוסיה ר' יצחק בֶּר לוינזון מקרמניץ. ריב“ל היה משכיל טיפוסי שהאמין באמונה שלמה בכוחה הגואל של ה”השכלה בת השמים", אשר תעלה ארוכה לכל מדוי עמו. הממשלה היתה בעיניו סמל הצדק והיושר והמיניסטר אוברוב שרצה לצוד את נשמת האומה במלכודת ההשכלה – היה “מלאך מושיע ורב שפיזר את ענני־העבים בשמי־חיינו: “עבר־אב”. בתמימותו המופלגת לא נמנע אפילו מהציע לפני הממשלה לסגור את בתי הדפוס העבריים במקומות שאין בהם צנזורה. בשנת 1828 הוציא ריב”ל את ספרו “התעודה בישראל”, שבו נתן ביאור פופולרי ומקיף לשאלות החינוך האקטואליות של התקופה. על יסוד של ראיות מספרי הקודש והתלמוד וגם הספרות הכללית הוכיח:

1) שכל יהודי חייב ללמוד לשון הקודש ודקדוקה; שצריך ללמוד ע“פ הפשט הפשוט וע”פ הסדר ולא בדרך הדרש והרמז ובדילוגים;

2) שאין איסור מן התורה ללמוד לשונות לועזיות וספרותן ומכל שכן – לשון המדינה שתועלתן מרובה מאוד לכל פרט ופרט;

3) שאין החכמות החיצוניות אסורות מן הדין ורבים מגדולי ישראל, רבניים ותורניים מופלגים היו בקיאים בכל ענפי החכמה והמדע;

4) שצריך ללמד את ישראל מלאכה או אומנות המפרנסת את בעליה, כדי שימעט לעסוק במסחר וסרסרות;

5) ושהטובה בהן – היא עבודת האדמה.

גם בספרו השני “בית יהודה” נגע ריב“ל בשאלות החינוך. בפרק קמ”ו מציע ריב“ל חמשה תיקונים יסודיים שיש להכניסם בחיי היהודים; אחד מהם מטפל בחינוך וזו לשון המחבר: “לייסד בתי ספר כראוי ללמד את התינוקות והתלמידים התורה והדת והמצוות, המדות והמוסר ביחד וחובתו נגד ה' ונגד רעיהו ונגד המלכות ונגד העם אשר יושב בקרבו והכול ע”פ סדר ישר ויבָחרו לזה ספרים מיוחדים המדברים מזה והמסכימים עם שנות הילדים, הקטן לפי קטנו והגדול לפי גדלו; גם את הילדות והנערות ילמדו לפי השגתן ולפי הצורך לנשים מעניני הדת והמוסר והמידות. וללמד את הנערים והנערות איזה מלאכה או עבודה, כי הבטלה וחסרון פרנסה קבועה הם ראשית כל חטאת המלמדים (לזכרים) והמלמדות (לנקבות) יהיו אנשי מדע בעלי מידות ומוסר, יראים ושלמים ובקיאים בענין גידול בנים ואופני הלימוד, כי היא “מלאכה יקרה ולא כל אחד מסוגל לזה אף שהוא מלומד”… בבתי ספר אלה צריך הנוער לקנות ידיעות מספיקות בתנ”ך, דקדוק, דינים נבחרים מהשו“ע, לשון וספרות עברית, לשון המדינה וחשבון. בארבע ערים גדולות מרובות אוכלסים ורשה, וילנה, אודיסה וברדיצ’ב יש לייסד חוץ מבתי־ספר לקטנים גם בתי מדרש לגדולים, ששם ילמדו ילדי ישראל גם תלמוד ופוסקים וכל ענפי המדע והלשונות מפי רבנים וחכמים שייבחרו להוראה; הלימודים העבריים – מדגיש ריב”ל – יהיו נלמדים על יסוד התורה והדת כדי ששכרם לא יצא בהפסדם.

גם פעולתו הספרותית של ריב“ל נתקלה בהתנגדותם הנמרצה של החרדים, אע”פ שריב"ל היה מטבעו רודף שלום. בסוף ימיו השלימו עמו הרבנים בשל חלק מספריו שבהם יצא להגן על כבוד ישראל ותורתו נגד המסיתים (“זרובבל”) והמעלילים (“אפס דמים”).

---

פעולת הסתדרויות צבוריות בשדה החינוך

מאת

אברהם לוינסון

פרק מיוחד בתולדות החינוך הישראלי ברוסיה תופסת “חברת מפיצי השכלה” שנוסדה בשנת 1863 בפטרבורג ע"י יבזל גינצבורג, א. מ. ברודסקי וליאון רוזנטל. החברה, שהיתה חדורה ברוח שאיפות האמנסיפציה, טיפלה בהפצת הלשון והתרבות הרוסית בקרב היהודים וראתה בה אמצעי לביטול ההתבדלות היהודית ולהשגת שווי זכויות במדינה. הסניף האודיסאי של החברה (נוסד בשנת 1867) עוד הרחיק לכת ושם לו למטרה “להרביץ את ההשכלה בקרב היהודים בלשון הרוסית וברוח הרוסי”. החל משנת 1874 התחילה החברה תומכת בבתי ספר בתנאי שיורו בהם גם לשון וספרות רוסית. החל משנת 1894 התחילה מטפלת גם בהקמת בתי ספר חדשים. אחד המפעלים החשובים של “חברת מפיצי השכלה” היה ייסוד “הקורסים הגרודנאים” (בשנת 1907), שכבר הרחבנו עליהם את הדיבור.

סמוך למלחמה העולמית הגיע מספר חבריה לששת אלפים איש ותקציבה ל־360 אלף רובל, שהורכב מתרומות חברים, תמיכות נדיבים והחל משנת 1900 גם מתמיכת יק“א. החברה טיפלה בעיקר בבנין בית הספר העממי, שהיה כעין “חדר מתוקן” ברוח היהדות המבוּללת. התנועה הלאומית שהתפשטה ברחוב היהודי בסוף המאה ה־19, נתנה עינה גם במבצר זה של ההתבוללות הרוסית והתחילה במלחמה נמרצה בעד השלטת התכנית העברית בבתי הספר של החברה. (עיין לעיל עמודים 11־13) בקשר עם זה ראוי להזכיר את פעולתו של “ועד ההלאמה” (נוסד ע“י אחה”ע, בן־עמי, דובנוב, דיזנגוף וז’בוטינסקי), שנלחם בעד הכנסת הלימודים העבריים לתכנית הלימודים של בתי הספר מיסודה של חברת מפיצי השכלה”.

אין ספק שבמלחמה זוּ עתיד היה לנצח המחנה הלאומי. בכמה וכמה ערים עברו מוסדות החינוך לרשות הציונים. דעת הציבור ובעיקר הורי התלמידים תמכו בתנועה הלאומית ונלחמו בחינוך האידישאי שלא נשתנה במהותו מחינוך ההתבוללות של מייסדי החברה. אבל המהפכה הרוסית שפרצה בימי המלחמה הרסה את כל כיבושי היהדות ברוסיה, החריבה גם את המפעל התרבותי הזה, שהתקיים למעלה מיובל שנים.

מקום מיוחד ברשת המפעלים החינוכיים בגולה תופסים בתי־הספר לילדי ישראל בגליציה וּבוקובינה מיסודו של הבַרוֹן הירש. בתי ספר אלה הוקמו ונתכלכלו ברבית הקרן (12 מיליון גולדן) שנוסדה ע“י הברון הירש בשנת 1891. לפי תקנות הקרן, היתה לשון ההוראה בבתי הספר בגליציה – פולנית ובבוקובינה – גרמנית. הקורטוריון הראשי שנמצא בוינה ריכז בידו את פעולת ההשגחה על כל מוסדות החינוך. בוינה היתה רווחת מגמה להשליט את הלשון הגרמנית בבה”ס הגליצאים והיא שהביאה לידי חיכוכים בלתי פוסקים בין וינה ובין הועדים הפועלים בגליציה. בשנת 1905 הגיע מספר בתי הספר מיסודו של הברון הירש בשתי המדינות הנזכרות ל־148; בהם למדו 7860 תלמידים והוֹרו 205 מורים. סכומי הקרן־הקיימת היו שמורים – בהתאם לתקנה – בבנק הממלכתי הוינאי. בשנת 1919 בתקופת האינפלציה ירד ערך הכסף. אחרי חלוקת אוסטריה השתדלו היהודים שבארצות החדשות לקבל את החלק המגיע להם, אבל נתקלו בקשיים פורמליים שונים והצילו רק חלק קטן ממנו.

לשם שלמות התמונה של התפתחות החינוך בישראל נזכיר גם את פעולתה החינוכית הענפה של ה“אליאנס” (חברת “כל ישראל חברים”) שנוסדה בשנת 1840 אחרי עלילת דמשק. חברה עולמית זוּ שהוקמה לשם הגנת זכויותיהם של היהודים, טיפלה בראשית שנות קיומה בפעולה מדינית ובהתישבות; אבל במשך הזמן נחלש כוחה המדיני והחל משנת 1862 התחילה מטפלת בעבודה חינוכית והקימה רשת מסועפת של בתי־ספר בארצות המזרח. בתי ספר אלה מתחלקים לשני סוגים: בת“ס למתחילים ובתי־ספר מקצועיים. מספר המוסדות מגיע עד 116 ובהם לומדים קרוב ל־35,000 תלמידים. בתי הספר קיימים בתורכיה, בבולגריה, בסוריה, בארץ־ישראל, בעירק, במצרים, בטוניס, בטריפולי, באלג’יר, במרוקו ובפרס. בכל בתי הספר מיסודה של ה”אליאנס" הלשון הצרפתית היא חובה, לומדים אותה מ־10 עד 16 שעות בשבוע. עברית לומדים מ־6 עד 11 שעות בשבוע. בפריס מתקיים גם סמינריון למורים מטעם ה“אליאנס” שתעודתו היא להכשיר מורים בשביל בתי הספר הנזכרים. עד היום רואה ה“אליאנס” את תפקידם של בתי הספר הללו בהפצת התרבות הצרפתית במזרח. טיפוסי הוא הדבר, שבשנת 1934 פנתה ה“אליאנס” אל מרכז “תרבות” בפולין בדבר קביעת הלשון והתרבות הצרפתית בתכנית הלימודים של הגימנסיות העבריות. ה“אליאנס” עדיין מוסיפה לחלום על השפעה תרבותית בעולם היהודי ברוח ההתבוללות, אף על פי שזהרה הועם וכוחה נחלש אפילו בשדה החינוך.

---

מוסדות החינוך והמדע הגבוהים בגולה

מאת

אברהם לוינסון

במדה שבטלו רוב הישיבות בארצות אירופה המערבית, ירשו את מקומן מוסדות מיוחדים להשכלה עברית גבוהה, מקצתם כבתי מדרש לרבנים ומקצתם כמכונים למדעי היהדות. המוסד הראשון ממין זה נוסד בשנת 1829 בפדואה (Collegio Rabbinico Italiano), שנמצאה אז תחת חסות אוסטריה. המוסד הוקם תחת השפעת החוק של הקיסר פרנציסקוס הראשון אשר גזר, כי לרב בישראל יכול להתמנות רק יהודי בקי בתורה הישראלית ובחכמת הפילוסופיה. להתפתחותו של בית המדרש סייעו בעיקר שני חכמי ישראל, ר' שמואל לוצטו שהורה בו עברית וארמית, מדע המקרא ודברי ימי ישראל והרה“ג הלל הכהן דֵילה־טורה שהורה תלמוד ופוסקים. אחרי מותו של שד”ל (1865) הועבר המוסד לרומי והתקיים עד שעת 1871 בשם “ביה”מ לרבנים האיטלקי“. בשנת 1899 נפתח המוסד בפלורנץ ע”י הר' שמואל צבי מרגָלית שהוזמן מגרמניה לכסא הרבנות בפלורנץ. כאן התקיים ביה"מ עד שנת 1934. לאחר שהמוסד נכנס לחסותה של ברית הקהילות האיטלקיות שמקום מושבה ברומי, הָעבר המוסד שוב לרומי. בראשו עומד הרב משה דויד קאסוטו, פרופיסור לעברית באוניברסיטה הרומאית.

בגרמניה קיימים בּתי־המדרש האלה:

1) בית־המדרש (השמרני) לרבנים בברסלוי, (Jüdisch־Theologischs Seminiar נוסד בשנת 1854 בכספי יונה פרנקל. מנהלו הראשון היה ר' זכריה פראנקל. בית המדרש כולל שלש מחלקות ובהן נלמדים: דקדוק עברי וארמי, ביאור המקרא וחקר קדמוניות, פירוש המקרא ותולדות הספרות הפרשנית, הסטוריה ישראלית ותולדות הספרות העברית, תרגילים בהיסטוריה, תולדות הדת וקורות הפילוסופיה החדשה, פילוסופיה דתית של ימי הקדם והבינים, מדרש, דרשנות, (הומילטיקה), תורת הצדקה, פדגוגיה ומתודיקה של לימוד הדת, סדר התפילות. מספר שנות הלימוד– 6. בשנת 1935 היה מספר התלמידים– 41. המרצים: פרופ. י. היינֶמן – פילוסופיה דתית בתקופת הקדם וימי הבינים, מדרש ודרשנות, ד“ר אלברט לבקוביץ – פילוסופיה דתית של הזמן החדש, ד”ר ישראל ראבין – תלמוד ופוסקים. ד“ר היינריך שפייער – מדע המקרא, עברית, ערבית וסורית, הרב ד”ר סימונסון – תלמוד, פרופ. ד“ר גידו קיש – היסטוריה סויצאלית־כלכלית של היהודים הרב ד”ר נ. ורמן – תלמוד, שו“ע סמינר להיסטוריה, ד”ר גלזר – עזרה סוצאלית כללית וצדקה בישראל. יוה“ר של חֶבֶר הדוצנטים לשנת 1935 הוא ד”ר אלברט לבקוביץ.

2) בית המדרש לחכמת ישראל בברלין, (Hochschule für die Wissenschaft des Judentums) נוסד בשנת 1872. מתנהל ברוח הליברליות ומשמש מוֹסד לחקירה ולימוד מדעי. על מוריו הראשונים נמנו אברהם גייגר, דוד קסל, ה. שטיינטל. בראש המכון עומד קורטוריון. מרצים בו: ד“ר חנוך אלבק על תלמוד, ד”ר ליאו בעק – על מדרש ודרשנות, פרופ. י. אלבוגן – דברי ימי ישראל, תולדות התפלות בישראל ותלמוד, פרופ. יוליוס גוטמן – פילוסופיה דתית, (בקיץ 1935 לא הרצה) ד“ר סיסטר – פירוש המקרא ולשון ארמית, ד”ר במברגר – פילוסופיה דתית ועוד. מספר התלמידים בשנת 1943־35 היה 108. יוה"ר של חבר המרצים היה בשנת 1935 פרופ. אלבוגן.

3) בית המדרש לרבנים בברלין (חרֵדי), (Rabbinerminar für das Orthodoxe Judentum zu Berlin) נוסד בשנת 1873 ע“י ד”ר עזריאל הילדסהיימר. המנהל של הסמינר הוא הרב ד“ר יחיאל י. ויינברג. בשנת הלימודים 1935 הרצו הרבנים: ד”ר י. י.וינברג, ד“ר יעקב פריימן אב”ד דעדת ברלין, ד“ר א. אלטמן, ד”ר עזריאל הילדסהיימר, ד“ר ל. דויטשלנדר ואברהם וולף. המקצועות הנלמדים הם: תלמוד ופוסקים, הוראה שימושית, תנ”ך, שפת עבר ודקדוקה, הספרות העברית החדשה, היסטוריה ישראלית, ספרות הגאונים, הספרות העברית העתיקה, פילוסופיה דתית, אפולוגיטיקה, דרשנות ופדגוגיה. מספר התלמידים – 50.

חשובה מאוד היא פעולתה של “חברת תומכי חכמת ישראל” (Gesellschaft zur Fürderung d. Wissenschaft des Judentums) שנוסדה בשנת 1902 ע“י מרטין פיליפסון. תעודת החברה: לתת השקפות מקיפות על היהדות למקצועותיה השונים. ע”י החברה הוצאו ספרי מדע חשובים, שמקצתם נתרגמו ונדפסו (ע"י הוצאות ספרים שונות) גם בעברית, כמו “קדמוניות התלמוד” לפרופ. ש. קרויס, “תולדות התפלה והעבודה בישראל” לפרופ. י. אלבוגן ועוד.

בשנת 1852 נוסד בלונדון בית מדרש לרבנים (Jews' College) ע“י הרב הראשי נתן אדלר. הרקטור של ביה”מ – הוא פרופ. א. ביכלר. מורי הקולג': פרופ. א. ביכלר (מקרא, ליטורגיה, תלמוד), ד“ר ש. דייכס (מקרא ותלמוד), ד”ר י. אפשטיין (לשונות שמיות), ד“ר א. מרמורשטיין (תלמוד ומקרא), הרב נ. פקר (חזנות וּמוסיקה) ועוד. זמן הלימודים – 6 שנים בשלש מחלקות. תכנית הלימודים: תנ”ך, משנה, תלמוד ופוסקים, דינים ועיקרי הדת, חקר קדמוניות, מדרש, דרשנות, ספרות רבנית, לשון עברית ודקדוקה, היסטוריה ישראלית, מתודיקה, קריאת התורה וחזנות.

משנת 1859 מתקיים בפריס בית מדרש לרבנים (Seminaire israe’lite France) המכונה עכשיו E’cole rabbinique מקורו בישיבה שנוסדה בשנת 1704 במיץ ע"י אברהם שווב ואשר העברה אחרי גלגולים שונים לפריס בשנת 1859. הסמינריון נמצא ברשותו של הקונסיסטוריון המרכזי בצרפת. בין מוריו ידועים המזרחני מאיר לַמְבֶּר וישראל לוי. מספר תלמידיו בשנת 1933 היה – 50.

בשנת 1877 נוסד בבודפשט בית מדרש לרבנים ארצי. (Landes־Rabbiner־Schule) בו הורו חכמי־ישראל המפורסמים פרופ. איגנץ גולדציהר, פרופ. וילהלם בכר, דויד קויפמן, פרופ. לודויג בלוי, משה בלוך ועוד. מנהל בית המדרש הוא פרופ. יחיאל מיכל גוטמן.

המרצים הם: פרופ. י. מ. גוטמן, ד“ר א. הופר, ד”ר ד. ש. לֶוינגר, ד“ר צדוק הֶוֶשי, ד”ר ש. י. פישר, ד“ר א. קיש, ד”ר ב. גרוסמן וד“ר ה. גוטמן. המקצועות במחלקה העליונה הם: תלמוד, שו”ע, ביאור כה"ק, פילוסופיה דתית, היסטוריה ישראלית, מבוא התלמוד, מדרש, אפולוגטיקה, סדר התפלות. מספר התלמידים מן המנין – 40.

בשנת 1893 נוסד בוינה בית מדרש לרבנים. (Israelitisch־Theologisch Lehranstalt in Winn) על מוריו נמנו ונמנים פרופ. אדולף שורץ־תלמוד, דרשנות, הגיון בתלמוד (הֶרמֶנאוטקה), ד“ר אַפטוביצר – ספרות המדרשים ופילוסופיה דתית, פרופ. ש. קרויס – מקרא ומפרשים, קדמוניות התלמוד, דקדוק עברי וארמי, ד”ר ב. מורמלשטיין – מדרשים, פילוסופיה דתית, ד"ר קריסטיאנפולר – סדר התפלות, פירושי המקרא ועוד. בתור ריקטור של המוסד נבחר – אחרי מותו של פרופ. שורץ – פרופ. ש. קרויס.

בהולנדיה קיימים שני בתי־מדרש לרבנים והם: בית המדרש ליהודים אשכנזים (Nederlandsch Israelitisch Semenarjum) באמסטרדם. ביה“מ נשתכלל בשנת 1862 ע”י מנהלו יוסף הירש דינר. זמן הלימוד במחלקה התחתונה – 7 שנים ובמחלקה העליונה – 5. המרצים הם: ר' אלעזר דינר, ר' צדוק מוסל, ר' אורי קופנהגן, ר' אלעזר סרלויס, ר' אברהם לויסען, אהרן וַן פראהק. נלמדים המקצועות: תנ“ך, דקדוק, היסטוריה, תלמוד עם מפרשים, שולחן ערוך, פילוסופיה דתית, שאלות ותשובות וכל המקצועות הכלליים לפי תכנית גמנסיה הומניסטית. המנהל־העוזר של המוסד – ד”ר י. דֶה יוֹנג. מספר התלמידים – 63. ביה“מ השני של היהודים הספרדים (Portugiesisch Israelitisches Srmenarjum) נשתכלל בשנת 1877 ע”י הרקטור הרב א. וַן־לעֶן (Van loen), עכשיו עומד בראשו הרב ד"ר ב. י ריקרדו. כולל שתי מחלקות, זמן הלימוד במחלקה התחתונה – 8 שנים ובעליונה – 5.

הצעיר בכל בתי המדרש הגבוהים הוא המכון לחכמת ישראל בפוֹלין (Instytut Nauk Judaustycznych w Aarszawie) שנוסד בשנת 1928 בורשה. אבי הרעיון להקמת המכון היה הרב ד“ר ש. פוזננסקי. אחרי מותו אושר ע”י הממשלה התקנון של “החברה להפצת מדעי היהדות בפולין” ושל ה“מכון לחכמת ישראל בורשה” הודות להשתדלותם של ד“ר מרדכי ברודא וד”ר יהושע טהון. הרקטור של המכון בשנת 1935 הוא פרופ. מאיר בלבן. המרצים הם: פרופ. מ. שור (מקרא, קדמוניות הקדם ולשונות שמיות), פרופ. מאיר בלבן (היסטוריה של ימי הבינים והזמן החדש, קורות היהודים בפולין ותרבותם); ד“ר מרדכי ברודא (הומילטיקה ישראלית); ד”ר מאיר טאובר (פדגוגיה ומתודיקה של מדעי היהדות); ד“ר א. שטיין (קורות היהודים וספרותם בתקופה היונית־הרומית), ד”ר א. ווייס (תלמוד ופוסקים), ד“ר י. אוסטרזצר (תלמוד, ספרות עברית בימי הבינים), ד”ר א. טרטקובר (תורת הציבור), ד"ר י. פרנקל (ספרות ההשכלה והספרות החדשה).

המכון מתחלק לשתי מחלקות: מחלקת הרבנים לשם הכשרת רבנים ומורי דת בשביל בתי ספר תיכונים ומחלקה לתורת הציבור לשם הכשרת מורים ללימודי היהדות בבתי ספר תיכונים וממונים במוסדות ציבוריים. זמן הלימודים במכון – 4 שנים. בשנת 1934־35 היה מספר התלמידים במכון – 80.

אף בארצות הברית הורגש בשכבר הימים הצורך להקים מוסד לחינוך עברי גבוה. שתי סיבות גרמו לכך: בשנות ההגירה הגדולה לארצות הברית היו מורי הילדים רובם יוצאי אירופה שהיו מחנכים את הילדים ע"פ שיטות הוראה שונות ובלתי מתאימות לתנאי החיים החדשים ושלא ידעו את שפת המדינה. גם הרבנים בקהילות ישראל שהיו מוזמנים מחוץ לארץ – לא יכלו להסתגל לרוח האמריקני. נתחדד איפא הצורך להקים מכון לחכמת היהדות שיכשיר את חניכיו למילוי שתי התפקידים התרבותיים של רב ומורה בישראל.

הנסיון הראשון להקים מוסד כזה נעשה בשנת 1867 בפילדלפיה ע“י הרב יצחק ליסר. בית המדרש לרבנים נוֹסד במאמציה של חברת ההשכלה היהודית בפילדלפיה וועד הצירים של יהודי אמריקה שהשתדל לאַחד את כל קהילות אמריקה לשם הגנת זכויותיהם של היהודים ולשם פתיחת מכון למדעי היהדות. בראש המוסד עמד קורטוריון, שחבריו הפעילים ביותר היו אברהם הארט (הנשיא) ומאיר סולצברגר (המזכיר). המרצים היו: הרֶקטור יצחק ליסר (מדרש, פילוסופיה דתית), ד”ר שבתי מורייס (תנ"ך), ד“ר מ. יאסטרוב (תלמוד, פילוסופיה והיסטוריה), ד”ר אהרון בטלהיים (משנה) ואחרים. המוסד התקיים בקושי ובשנת 1883 נסגר.

בשנת 1875 נוסד ע“י הרב הרפורמי יצחק מ. וייז הסמינריון לרבנים בסינסינטי, (Hebrew Union College). עד שנת 1879 היתה קיימת רק מחלקת הכנה (4 שנות לימוד), אבל במשך הזמן נתרחב המוסד ונוצרה המחלקה העליונה, שגם בה למדו 4 שנים והחל משנת 1904 – חמש שנים. את ביה”מ הזה גמרו למעלה מ־200 רבנים ומורים. הרקטור הראשון היה הרב יצחק מ. וייז ששימש בכהונה זו עד יום מותו. בשנת 1900 נבחר ד“ר משה מילצינר, בשנת 1903 – ד”ר קויפמן־קולר, ובשנת 1923– ד"ר יוליאן מורגנשטרן המשמש במשמרתו זו עד עכשיו. על מורי הקולג' נמנו חכמים מפורסמים ובתוכם גוטהרד דייטש, ח. מלטר, מכס מרגלית, קספר לוויאש, דוד ניימרק ואחרים.

עם הוסד ביה“מ השתתפו בפעולתו גם המשמרים (ד“ר שבתי מורייס וד”ר מרכוס יאסטרוב) מתוך אמונה שהמוסד יעמיד רבנים לכל הקהילות, החרדות והרפורמיות. אבל בקרוב הופר השלום בין הרבנים. בשנת 1885 נתקיימה בפיטסבורג ועידת רבני אמריקה שקבלה החלטות קיצוניות על התנ”ך והספרות התלמודית ברוח בקורת המקרא. החלטות אלו עוררו התנגדות עצומה מצד הרבנים החרדים ובה בשנה הוציא ד"ר שבתי מורייס קול קורא ליהודי אמריקה, שבו עורר את הלבבות להקים סמינריון קונסרוַטיבי, שיעמוד בפעולתו המדעית והחינוכית על יסוד היהדות המסורתית.

בשנת 1887 נפתח בניו־יורק בית מדרש לרבנים, (המכונה בשם Jewish Theologidal Seminary) ע“י ד”ר ש. מורייס, בהשתתפותם של ד“ר אלכסנדר קוהוט, ד”ר י. יאסטרוב, ד“ר פיריירא מנדס ואחרים. הרקטור הראשון היה ד”ר מורייס. הורו במוסד ד“ר אלכסנדר קוהוט, ד”ר כורש אדלר, ד“ר ברנרד דרכמן והרב יהושע יפה. בשנות קיומו הראשונות נמצא המוסד במצב עלוב. הודות לעזרתם הכספית של יעקב שיף ומאיר סולצברגר קם הסמינריון משפל מדרגתו והגיע עד מהרה להתפתחות מזהירה. בשנת 1902 הוזמן מהאוניורסיתה בקמבריג' הפרופ. שלמה שכטר. עד לשנת 1915 הורו בסמינריון חכמים ידועי שם והם: לואי גינצברג (תלמוד ומדרש), ישראל פרידלנדר (ספרות ערבית, נרצח בשנת 1920 באוקראינה), אלכסנדר מרקס (היסטוריה ישראלית), ישראל דוידסון (שירה ספרדית) ועוד. בשנת 1915, אחרי מות שכטר, נצב בראש הסמינריון ד”ר כורש אדלר. זמן הלימוד – 4 שנים. לשני הסמינריונים הנזכרים – הרשות לתת לתלמידיהם תארי דוקטור וסמיכות הרבנות (התרת הוראה).

מוסד חשוב לחכמת העמים השמיים בכלל וחכמת ישראל בפרט הוא “דרופסי־קולג'”, (Dropsie College for Hebrew and Cognate Learnunġ) שנוסד בשנת 1909 בפילדלפיה ע“י עוה”ד מ. א. דרופסי. גם מוסד זה עומד בחקירותיו על יסוד היהדות המסורתית־ההיסטורית. במוסד ארבע מחלקות: 1) ללשון העברית וספרות התנ“ך, 2) לספרות התלמודית, המדרשית והרבנית, 3) ללשונות שמיות וספרויותיהן 4) ולהיסטוריה. דלתי המכון פתוחות לרוחה – לפי צואת המייסד – לתלמידים מכל הדתות והגזעים. תעודתו של המכון, כזו של האקדמיה הברלינאית, היא לא לחנך רבנים ומורים, אלא לעסוק בחקירה מדעית לשמה. במכון הורו ומורים ח. מלטר, בן־ציון הלפר, ולפסון ואחרים. המכון מקנה לגומריו את התואר ד”ר לפילוסופיה. במשך עשרים וחמש שנות קיומו יצאו לו מוניטין בעולם ורבים הם התלמידים הנוהרים אליו מכל קצוי תבל. המכון מוציא לאור כלי־מבטא מדעי (Jewish Quarterly Review) בלשון האנגלית, שבו מתפרסמות החקירות המדעיות של המורים והתלמידים.

מלבד המוסדות הנ“ל יש להזכיר גם את “המכון הישראלי לדת” (Jewish Institute of Religion) שנוסד בשנת 1922 בניו־יורק על ידי ד”ר סטיפן וייז. המכון הוא רפורמי לפי רוחו. מלבד חֶבר המורים הקבוע (ח. טשרנוביץ, י. אוברמַן, ש. ברון ואחרים) מוזמנים בתור מרצים גם חכמי־ישראל מן החוץ.

---

ראשית החינוך העברי החדש

מאת

אברהם לוינסון

בסקירתנו על תולדות התנועה העברית עמדנו על ראשית צמיחתו של החינוך העברי החדש. קשה להגיד בדיוק, איפה עמדה עריסתו של חינוך זה: באוסטריה (גליציה) או ברוסיה. אחת היא למעלה מכל ספק: אמו של החינוך החדש היתה התנועה הלאומית, אשר בראשית צעדיה העמידה על הפרק את שאלת התכלית והתוכן החדש של החינוך שיהיו מותאמים למטרת התנועה הלאומית. האידיאל החינוכי של ה“חדר” המסורתי, שתעודתו היתה להקים דורות של יהודים המסוגלים לסבול את יסורי הגלות ולקדש שם שמים ברבים – שוב לא יכול היה להיות אידיאל חינוכי של תנועה ששאפה לשינוי פני ההיסטוריה הישראלית, להגשמה מהפכנית לאומית. מורה הדור, אחד העם, העמיק להבין את חשיבות הפרובלימה החינוכית מכל בני דורו ובמקום קריאת הרצל: “כבשו את בית הקהילה” הכריז: “כבשו את בית הספר”. ואמנם מלחמת היהדות הרוסית בעד בית הספר העברי היא אחת התופעות היותר נהדרות בשחר ימי הציונות. מלחמה זו היתה מכוונת לא רק נגד צורות החינוך הישן, אלא נגד כל גילויי הירידה של דור תהפוכות שהעדיף את ההשכלה הכללית על החינוך הלאומי והקריב את זרעו על מזבח ה“זכויות” והדיפלומים. חינוך זה, ירושת תקופת־ההשכלה, נהפך למגפה רוחנית, שהביאה רבים מבני הנוער הישראלי לעזיבת־עם ולשמד. הנוער נדחק לבית הספר הכללי, לגמנסיות ולאוּניורסיתות והעמיד מדי שנה בשנה מחנות של אינטליגנטים נטולי־קרקע. השתתפותם המוגזמת של היהודים במוסדות־החינוך הכלליים, התיכונים והגבוהים, תוצרת המונית זו של פרולטריון רוחני – לא התאימה לצרכי השידור הסוציאלי של עמנו. החינוך העברי החדש שלל לא רק את “החדר”, אלא גם את ההשכלה שהיתה מכל הבחינות יותר מסוכנה בשביל הדור הצעיר מה“חדר” המסורתי. הבירורים והויכוחים על החינוך העברי שהתנהלו בכינוסי הציונים ברוסיה וביחוד בכינוס הוינאי (ז’בוטינסקי), מאמרי־הפולמוס בפובליציסטיקה הלאומית (ד"ר קלויזנר, מ. אוסישקין, ה. זלטופולסקי), הפעולה החינוכית הצנועה והעקשנית של המורים העבריים הראשונים (ש. ל. גרדון, ש. ז. פוגצ’וב, יש"י אדלר, ח. י. קפלן, אלתרמן, טשרנו, א. כהנשטם, ע. לובושיצקי ואחרים) – כל אלה הביאו לידי התגשמותו של עיקר חינוכי חדש, ששימש נקודת מפנה בהתפתחות החינוך בישראל והוא: שלמות החינוך העברי.

שורה של גורמים לאומיים ציבוריים ומדיניים סייעו להעמקת הפרובלימה החינוכית העברית וחיזוק יסודותיה. אחד הגורמים החיוביים ביותר היה – השפעת ארץ־ישראל. השפעת המוסדות החינוכיים שנוסדו בארץ וביחוד הגימנסיה “הרצליה”, פעולת הסתדרות המורים, תנועת העבודה הציונית ועל כולם הדיבור העברי שהשלט בכל שטחי החיים והיצירה בארץ – עודדו את רוח העסקנים העבריים בגולה וחזקו את ידיהם לפעולה. הנצחון המוסרי אשר נחלו המורה העברי והילד העברי במלחמתם נגד חברת “עזרה” ששאפה להשליט את הגרמנית בתכניון החיפני – עורר הד עצום בכל רחבי הגולה וגייס את עסקני־התנועה ואת דעת־הקהל העברית למלחמה בעד הלשון העברית.

גם המלחמה שהתנהלה ב“חברת מפיצי השכלה” ומחוצה לה בעד כיבוש בית הספר הוסיפה כוח רב למחנה העברי. במלחמה זו בשארית המתבוללים שנידונו לכליה התנגשה התנועה הציונית־עברית בכוח ציבורי חדש, מוצק ומאורגן והוא – המחנה האידישאי־הרדיקלי שהופיע על במת החיים כאפוטרופסו הרוחני של הדור ושהתמודד לשפוך את ממשלתו על החינוך היהודי. המלחמה באידישיזם שקבלה צורה חריפה וקיצונית, הבליטה את כוחה הציבורי והמוסרי של התנועה הלאומית, שנשענה על רוב מנין האומה לשכבותיה השונות ובראש וראשונה – על הורי התלמידים שנָהו אחרי התנועה הלאומית. לחרפתו של האידישיזם הרדיקלי יצויין כאן לדורות, שמנהיגיו לא נמנעו בתקופת האבטונומיה באוקראינה מהשליט את רצונם, רצון המיעוט, על רוב האומה המכריע בעזרת אגרופן המזוין של הממשלות הזרות. יחס זה לא נשתנה למעשה גם בימינו. גם עכשו לא פסקה מלחמתם בבית־הספר העברי ובכל ארצות המזרח מצביעים האידישאים לא רק בקהילות־ישראל, אלא אפילו בבתי־המחוקקים ובעיריות נגד הקצבת תמיכות בשביל בתי־הספר העבריים.

היתה עוד סיבה אחת שדחתה את הציבור היהודי לבנין בית־הספר העברי השלם. בארצות אירופה־המזרחית, בגלילות שנושבו ע“י מיעוטים לאומיים העמדו היהודים בפני סכנה לההפך לנושא־תרבות זרה ולמרביץ הלשון השלטת בקרב המיעוטים. הלשון הזרה והחינוך בביה”ס הממשלתי נחשבו בעיני המיעוטים החרדים ללשונם ותרבותם לגורם של דֵנַציוֹנַלִיזציה, שיכול היה להביא לסכסוכים לאומיים קשים. בית הספר העברי הציל במידת־מה את הציבור היהודי מהמצוקה הפוליטית הזאת. ב“מדת מה”, – יען כי בית־הספר העברי (וגם האידי) לא פתר את השאלה ולא הקיף את כל הנוער המתלמד, כפי שאפשר היה לצפות.

בית הספר העברי בגולה, למרות כיבושיו והישגיו הכבירים ברחוב היהודי, עומד עדיין בראשית דרכו: הנוער הישראלי ברובו המכריע עומד מחוץ לחינוך העברי. כלי־הקליטה החינוכי היותר גדול של הנוער המתלמד היהודי הוא – בית הספר הכללי, הממשלתי. לפני המלחמה בשנת (1910) היה מספר ילדי־ישראל ברוסיה שלמדו בבתי ספר תיכוניים (גימנסיות) של מיניסטריון למסחר – שבהם לא הקפידו ביותר על הנורמָה, – 32% מהמספר הכללי. בגליציה היה מספר התלמידים היהודיים בגמנסיות הממשלתיות 23% מהמספר הכללי ובכל אוסטריה – 16% בבתי“ס לנערים ו־33% בבתי”ס לנערות (לפי ד"ר י. רובינזון). בּניו־יורק היו 33% של מספר התלמידים הכללי בבתי ספר עממיים־יהודיים.

מצב זה הורע במידה רבה אחרי המלחמה. בצ’יכוסלובקיה לומדים ילדי ישראל רובם ככולם בבתי ספר כלליים. בשנת 1923־24 למדו בהם 45.739 ילדים, מהם 15.311 בבתי ספר עממיים ואזרחיים ו־30.428 בבתי ספר תיכוניים. אפילו ברוסיה הקרפטית, שהמסורת הדתית הכתה בה שרשים חזקים בקרב היהדות החרדה למדו בשנת 1930 מ־14.408 תלמידים יהודיים בגיל ביה“ס העממי 2,5% בבתי ספר עממיים עבריים, 60% בב”ס עממיים צ’כיים, 29% בב"ס עממיים רותיניים ו־8,5% בבתי ספר עממיים הונגריים. (המספרים לפי רופין).

מספר התלמידים היהודיים בבתי הספר ההונגריים הכלליים בשנת 1928־29 היה 47.108 ובבתי הספר לישראל ששפת הוראתם היא הונגרית (ולא עברית!) – 16.342, כלומר 65,5% למדו בבתי־ספר כלליים (רופין). את המספרים האלה אפשר להאריך בלי קץ. טיפוסיים מאד הם המספרים מרוסיה הסוביטית, שבה נהנית האידית מזכויות ממלכתיות. מהמספר הכללי של 286.451 תלמידים יהודיים בקרו – לפי מפקד משנת 1926 – רק 81.908 ילדים, כלומר 28,6% בתי ספר של המדינה, ששפת הוראתם היא אידית, יתרם למדו בב“ס ממשלתיים ששפת הוראתם היא רוסית. מלבד זאת נמצאו 113.500 ילדים בגיל ביה”ס שלמדו באופן פרטי.

אותו המצב אנו מוצאים גם בארצות אירופה המזרחית שבהן נשתרש החינוך העברי. בליטא למדו בשנת 1930־31 בפרוגימנסיות ממשלתיות 234 תלמידים יהודיים ובגימנסיות ממשלתיות – 812; בשנת 1931־32 למדו בפרוגימנסיות – 337 ובגימנסיות – 927.

סכנה גדולה כרוכה בחינוך ממין זה גם בפולין. כאן מתגלה החינוך הכללי בבתי הספר העממיים בשתי צורות: חינוך בבתי ספר ממשלתיים ובבתי־ספר מיוחדים לילדי ישראל מיסודה של הממשלה. טיפוס זה של בית ספר ממשלתי לילדי ישראל היה קיים ברוסיה עוד בחצי הראשון של המאה ה־XIX ושימש כלי שרת בידי הממשלה להשליט ע“י היהודים את הלשון והתרבות הרוסית בפלכי הספָר שרוב אוכלסיהם היו בלתי־רוסיים. בתי ספר עממיים כאלה קיימים בזמננו גם בפולין, שפת ההוראה בהם היא פולנית והם נבדלים מבתי הספר הכלליים רק בזה, שהתלמידים שובתים בשבת ובימות החג ולומדים דת־אל שעתים בשבוע. לבתי ספר כאלה אין, כמובן, כל ערך לאומי. להיפך, הם משמשים גורם מלעיז ומטמיע, באשר הם מנתקים את הקשר הלאומי בין הילד ועמו בגילו היותר רך של הילד. לא נגזים אם נגיד, שבתיה”ס העממיים הכלליים עולים מבחינה לאומית על אלה המיועדים לילדי ישראל, כי הראשונים מניעים לכה"פ את ההורים להשלים את החינוך הכללי בלימוד עברי בבית, ואילו האחרונים פוטרים אותם גם מחובה זוּ. יחס הציבור היהודי אל בתי הספר הללו אינו חיובי, ואם ההורים שולחים שמה את ילדיהם, הרי זה מפאת הלחץ הכלכלי שאינו מאפשר להם לשלם שכר־לימוד בבית־הספר הלאומי, בשעה שבית הספר הממשלתי פוטר אותם מתשלום זה.

מספר התלמידים היהודיים הלומדים בבה“ס העממיים הממשלתיים משני הסוגים הנזכרים הוא עצום. מ־350 אלף ילדים אשר למדו בשנת 1929־30 בבתיה”ס הממשלתיים למדו כ־250 אלף בבתי ספר הממשלתיים. המספר הזה הוא עדות טרגית לחינוך הבלתי־לאומי הניתן לרוב הנוער הישראלי. בכל מדינת פולין אין אף מוסד חינוכי ממשלתי אחד, ששפת הוראתו היא עברית או אידית, בה בשעה שע"י הממשלה נוסדו 658 בתי ספר עממיים בשפת הוראה גרמנית, 804 – בשפת הוראה אוקראינית, 72 – בשפת הוראה בילורוסית, 77 – בשפת הוראה ליטאית ו־2120 בתי־ספר אוטרקויסטיים (אוקר.־פולניים.)¹

כדאי לציין, שבבתי הספר הממשלתיים לילדי ישראל – רוב המורים הם בלתי־יהודים. לפי המספרים של ד"ר א. טרטקובר – נמצאו בין 5 אלפים המורים המלמדים בבתי הספר הנזכרים רק 1899 יהודים ואף מספר זה הולך ופוחת, ואת מקומם יורשים מורים בלתי־יהודים,

שונה לגמרי הוא מצב הנוער הישראלי במובן ההשכלה התיכונית. מספר התלמידים היהודיים הלומדים בבתי ספר הממשלתיים התיכונים הוא נמוך עד למאוד, אם לא ניקח בחשבון את בתי־הספר התיכונים בחבל גליציה, שבהם נהנים עדיין התלמידים היהודיים משיירי שווי־הזכויות של התקופה האוסטרית. בין 102.226 תלמידים שבקרו בבתי ספר תיכוניים ממשלתיים, נמצאו רק 10.398 יהודים, כלומר 10,2 אחוז. אם ננכה מסכום זה את התלמידים בחבל גליציה, ימעט האחוז פי כמה.

בכל בתי הספר התיכונים בפולין נמנו בשנת 1927־28 – 45.381 תלמיד ותלמידה יהודיים, מהם למדו בבתי־הספר הממשלתיים 10.398, בבת"ס של עיריות – 1.228 ובבתי־ספר יהודיים ציבוריים ופרטיים –33.761 (רופין).

מספר המורים היהודים בבתי הספר התיכונים הממשלתיים קרוב לאפס. מ־4469 מורים של מוסדות הממשלה היו רק 122 יהודים, כלומר 2,6 אחוז; ואם נחסיר מזה 110 מורים שבגליציה, ירד מהפר המורים עד לאפס.

הסקירה הנ"ל מגלה לנגד עינינו בצבעים בולטים את גודל החורבן ואת העזובה המבהילה בשדה החינוך הישראלי. רוב שטחיו אינם נמצאים ברשותנו. העם הישראלי מחכה לגואל שיחזיר לו את חינוך בניו. ועתה נפנה אל שארית־החינוך הישראלי הנמצאת ברשותנו.

בפרקים הבאים נשדל להגיה אור על מצב החינוך העברי בכל ארצות הגולה. אם עמדנו בהם בעיקר על מצב החינוך בפולין, עשינו זאת מתוך ההכרה, שהחינוך העברי בפולין, העולה על החינוך העברי בשאר הארצות מבחינה כמותית, הוא גם המושלם והמגובש ביותר בתכנו ובצורות התפתחותו.

בהדגישו את הקוים המשותפים של החינוך העברי בכל ארצות הגולה, נשתדל להבליט גם את תכונותיו העצמיות בכל מדינה ומדינה, בהתאם לתנאים המדיניים והתרבותיים שהחינוך העברי נתון בהם.

---

החינוך האידישאי

מאת

אברהם לוינסון

ברשת בתי הספר היהודיים בגולה תופס מקום מיוחד סוג בתי הספר הפרטיים שהם קנינו של יחיד או של קבוצת יחידים. כאן אנו מוצאים ערב־רב של כל מיני בתי־ספר: “חדרים” דתיים של מלמדים פרטיים, בתי־ספר עבריים מסוג ה“חדרים המתוקנים” ובתי־ספר תיכוניים פרטיים, שלשון ההוראה בהם היא שפת־המדינה. ביחוד נפוץ הטיפוס של בתי הספר התיכוניים הפרטיים בפולין ובליטא. בליטא הגימנסיות מתנהלות ברוח לאומי, בעוד שבפולין אנו מוצאים כמה גימנסיות פרטיות (ביחוד לנערות) המחנכות את הדור ברוח ההתבוללות. בבתי ספר אלה אין העברית נלמדת בכלל, לכל היותר יוצאים בהם ידי חובה בלימוד דת־אל שעתים בשבוע. מבחינה לאומית ערכם כאין וכאפס ואינם אלא בתי־חרושת פרטיים של תעודות־בגרות. הצד השלילי השוה שבכל בתי הספר הנזכרים הוא שכולם עומדים מחוץ להשפעת הציבור המאורגן. בית הספר, ויהי אפילו המשובח ביותר, טעון השגחה לאומית: מטבע ברייתו הוא שייך לציבור וברשותו הוא צריך להמצא.

הטיפוס הרדיקלי ביותר במערכת מוסדות־החינוך היהודיים הוא בית־הספר האידישאי. בפולין הוא נמצא ברשותה של ההסתדרות “צישא” (צענטראלע יידישע שול־ארגאניזאציע), המשמשת אכספּוזיטורה חינוכית של מפלגות ה“בונד” ו“פועלי־ציון השמאליים”. בית־הספר האידישאי קיים בארצות אירופה המזרחית ובארצות־הברית. היסודות החיוביים של בית הספר האידישאי הם המודרניות והדגשת היסוד הסוציאלי בחינוך. היסודות השליליים הם: 1) האידישיזם הקיצוני, 2) האופי הציבורי־המעמדי 3) והתוכן האנטי־דתי. האידית – היא אבו־הפינה של בנין החינוך האידישאי. לימוד האידית וספרותה תופס מקום בראש תכנית הלימודים. מה שנוגע לעברית, הרי הוא נלמדת ברוב הארצות במידה זעומה, ע"פ רוב תחת לחץ הדרישה של הציבור. בפולין לימוד העברית אינו חובה, אלא רשות ונקבע בתכנית הלימודים על פי דרישת ההורים. על מקומה וערכה של העברית בתכנית בית הספר האידישאי (בפולין) אפשר לדון על פי הטבלה הבאה המכילה את חלוקת המקצועות לפי מספר השעות.

הלימודים	המחלקה							בכל 7 המחלקות
	1	2	3	4	5	6	7
אידית	12	9	6	5	5	4	4		45
פולנית	־	6	6	6	7	7	7		39
טבע	־	־	2	3	3	4	4		16
גיאוגרפיה	־	־	2	2	2	2	2		16
היסטוריה ותולדות התרבות	־	־	2	2	2	2	2		10
חשבון	4	4	4	4	5	5	5		31
מלאכת יד	4	3	3	3	3	3	3		22
ציור	־	2	2	2	2	2	2		12
זמרה	־	2	2	2	1	1	1		9
משחקים והתעמלות	4	2	2	2	2	2	2		16
עברית (לימוד רשות)	־	־	4	4	3	3	3		17

העברית אינה נלמדת בתור לשון חיה, אלא בתור שריד היסטורי. בעלי החינוך הזה כופרים בהמשכותה ההסטורית של התרבות העברית. האופי החילוני של ביה"ס מתבטא ביחס השלילי אל הערכים הדתיים ואל קדשי האומה. הנוער מתחנך בסביבה של אֲדִישות וגם שנאה לארץ־ישראל, לתנועת השחרור הלאומית, לחלוציות ולעבריות. חינוך זה מביא לניתוק הקשרים עם היהדות ההיסטורית ולהתכחשות לאידיאלים הלאומיים של עם ישראל.

בתי הספר האידישאים טבועים, כאמור, בחותם של מעמדיות קיצונית. תכנית הלימודים מבוססה על שיטה חינוכית חמרנית־סוציאליסטית. היסוד והרומנטי־אמוציונלי גורש מספרי הלימוד. תרבות־העבר, ההירואיקה הלאומית, החגים והמועדים וכו' – מזדייפים על יד הסברה רציונליסטית־מגמתית. בלימוד ההיסטוריה אין אף רמז לתנועה הלאומית. וכאן – מקום התורפה של החינוך האידישאי ומקור הבורות והעם־ארצות לשמה שנתפשטה ברחוב היהודי.

לפי הסטטיסטיקה של ציש"א למדו, למשל, בפולין בלבד למעלה מ־23.900 תלמידים ב־215 מוסדות חינוכיים, ובתוכם – שתי גימנסיות וסמינריון למורים בוילנה. לפי ההרכב הסוציאלי לומדים בבתי הספר האלה לא רק ילדי־פועלים, אלא גם בני אומנים, חנונים וסוחרים זעירים. אבל מספר התלמידים אינו מעיד על יחסה החיובי של הבורגנות הזעירה אל החינוך האידישאי, כשם שמאות אלפי הילדים המתחנכים בבתי הספר העממיים הממשלתיים (שרובם בני עניים באמת) אינו מעיד על יחסם החיובי של הוריהם אל מוסדות החינוך הללו. זולותם של בתי הספר האידישאים היא בשביל הורי־התלמידים גורם חשוב בבחירת בתי הספר. התקציב של בתי הספר האלה מורכב מסעיפי הכנסה שונים שהחשובים הם: תמיכות העיריות, תמיכת הג’וינט, שכר־הלימוד וגם סכומי הכסף הנאספים לצרכי החינוך בארצות אירופה ואמריקה, על פי רוב בקרב הבורגנות היהודית ואפילו… הציונית.

---

החינוך הדתי

מאת

אברהם לוינסון

היפוכו הגמור והמחלט במובן האידיאולוגי – הוא החינוך הדתי מיסודם של החרדים. חינוך זה מבוסס על יסוד התורה והדת ושמירת המצוות. אין ברשותנו סטטיסטיקה מדויקה של מוסדות החינוך הדתיים שבכל ארצות הגולה, אבל אין ספק שרשת בתי הספר הדתיים היא רחבה עד למאוד ומקיפה רבבות בני ישראל המתחנכים ברוח הדת והמסורת. על היקפו הכביר של החינוך הדתי מעידים המספרים הסטטיסטיים במדינה אחת, בפולין. בתי הספר הדתיים המרוכזים בהסתדרויות “חורב” (בפולין הקונגרסאית) ו“בית יעקב” (בגליציה) מתחלקים לארבעה סוגים: 1) חדרים ובתי תלמוד־תורה, 2) בתי ספר לבנות “בית יעקב”, 3) ישיבות גדולות וקטנות, 4) שיעורי בוקר וערב. לפי הידיעות שקבלתי ממרכז “חורב” נמצאים תחת השגחת ההסתדרויות הדתיות:

המוסד	מספר המוסדות	התלמידים	המורים	המחלקות
חדרים ובתי ת"ת	578	61.328	2.937	2.663
בתי ספר לבנות	229	30.938	337	־
ישיבות גדולות וקטנות	114	10.141	454	־
קורסי בוקר וערב	356	1.590	־	־

סיבות התפשטותם של בתי־הספר הדתיים הן:

1) כוח־ההתמדה (אינרציה) של ה“חדר” המתקיים מימי התלמוד ועד עתה ואפיו העממי;

2) קנאותם הדתית ופיגורם התרבותי של חלקי־עם גדולים > באירופה המזרחית;

3) הזוֹלוּת של החדר לרגלי סידורו הפרימיטיבי

4) והסיוע המוסרי של השלטונות.

אין זה מכַונתנו למעט את דמותו הרוחנית של ה“חדר” ולהקטין את התפקיד ההיסטורי אשר מלא מימי ר' שמעון בן שטח ור' יהושע בן גמלא עד ראשית ימי ההשכלה. מלמדי התינוקות שעמדו בראש המוסדות האלה חינכו את הדור הצעיר לתורה, הם שמרו על שלמותה של האומה וחיזקו את ידיה בעתות בצרה. אמנם, בלי שיטה ובלי סדר, אבל מתוך רגש מוסרי עמוק ידע המלמד להקנות לחניכיו את מוסר הנביאים, את רוממות התפילות, את מעשי העוז של גדולי העם, את מדות הענוה והפרישות של חכמי ישראל ורבניו. בית ספר ישן־נושן זה היה “בית חייה ואוצר נשמתה של האומה”, היה “המעין ממנו שאבו אחינו המדוכאים – תנחומות אל, בטחון, עָצמה, אורך־רוח וכח ברזל לשאת יד כל עמל”…

וה“חדר” שבימינו? אף כאן עלינו לנהוג את מדת האוביקטיביות. בדרך כלל התקדם ה“חדר” ונשתנה לטובה מכמה בחינות. כבתחילה משמש ה“חדר” מקור של יהדות שרשית, אֶמוציונלית, בעלת השקפה עצמית שלמה, ללא ספקות וקרעים. ה“חדר” למרות לשון ההוראה האידית הוא כולו עברי בתכנו: תפלה, דינים, תנ“ך, משנה, תלמוד ובהרבה חדרים גם לימוד העברית בתור מקצוע. הונהגו לימודי־חול ע”פ התכנית הממשלתית, אם כי גם תחת לחץ דרישותיהם של השלטונות. הולך וניכר במקצת רוח הזמן גם בסידור הפנימי ובשמירת הסדר והנקיון.

ביחוד יש לציין את ההתקדמות הכבירה בשדה חינוך הבנות, ביחוד בפּולין. בית הספר הראשון לבנות נוסד בקרקוי בשנת 1917. בית הספר החדש לנערות הוא מבחינה ידועה מהפכה בתפיסת חינוך הנשים שהיתה שלטת בקרב החרדים. עד לסוף המלחמה נתבסס יחסם לחינוך הנשים על הזיוף ההמוני של המאמר הידוע: “כל המלמד את בתו תורה וכו”. למעשה סגרה היהדות החרדה את ביה"ס היהודי בפני בנותיה ושלחה אותן דוקא לבתי־הספר הכלליים. חינוך זה נתן, כמובן, פרי באושים וחפר תהום רבה בין האבות והבנות. בת־החסידים נהפכה לסמל הנחיתות והפסיביות, או – מאידך גיסא – לנושאת התבוללות מטומטמת וריקנית, והוא שהביא את החרדים לידי שינוי ערכין יסודי בשדה החינוך לבנות. תנועת “בית יעקב” בגליציה היא פרי השפעת הזמן החדש שהזיז את מחנה החרדים מנקודת קפאונם. מענינת היא תכנית־הלימודים בבתי הספר ממין זה:

סדר המחלקות	תפלה	פירוש התפלה	דת	היסטוריה	אידית	חומש, דקדוק	נ"ך	סך הכל
1	4	־	3	־	3	־		10
2	3	2	2	1	2	־	־	10
3	1	2	2	1	2	2	־	10
4	1	2	1	1	2	3	־	10
5	1	1	1	1	1	4	1	10
6	1	־	־	2	־	4	3	10
7	1	־	־	2	־	4	3	10

כדי להכשיר מורות בשביל בתי ספר אלה נוסד בשנת 1925 סמינריון למורות שבו מתחנכות 120 תלמידות.

ואף על פי כן אין כל התיקונים והחידושים האלה מספיקים, שה“חדר” יוכל למלא אף במקצת את תפקידו החינוכי בהתאם לדרישת הזמן וצרכי האומה. ה“חדר” מַקנה לילד רק את התרבות העברית העתיקה ומעלים ממנו את פרי התפתחותה הטבעית, את התרבות העברית המודרנית. החינוך המסורתי המבוסס על יסודות הדוגמטיות הדתית ופולחן הקדמונים מחניק בנשמת הילד את השאיפה האנושית־הטבעית לבקורת מדעית ולבקשת אמת. הלימודים הכלליים שהוכנסו במידה זעומה אל תכנית הלימודים לא מתוך הכרה פנימית, אלא תחת לחץ הדרישות הממשלתיות, אינם עלולים להרחיב את אופק המחשבה ואוצר הידיעות של הילד. מבחינה דידקטית־פדגוגית לא שונה ה“חדר” בכלום. שיטת הלימוד – היא חזרה מיכנית אחרי דברי המורה ושינוּן בעל־פה. היחס האינדיוידואלי אל הילד, לכשרונותיו ונטיותיו – אינו ידוע ב“חדר”. ההישגים המדעיים של הפדגוגיה המודרנית – הם מדרש פליאה לבעלי החינוך הדתי. לימוד־התורה קשור בחלוקתה הפנימית לפי פרשיות השבוע; החומר הלימודי בשבוע נקבע איפא על ידי הלוח ולא ע“י התוכן. כתבי הקודש נלמדים רק מצד תכנם הדתי־מוסרי בלבד, אבל לא על הרקע הציבורי־היסטורי של המאורעות ופעולות האישים. בחירת ספרי־הלימוד והספרות היא טנדנציוזית. בקורסים, למשל, המיועדים בשביל הנוער והפועלים החרדים לומדים את ההיסטוריה הישראלי ע”פ… ד“ר קאָטעֶק. ספרות המדע המוצעת ללימוד ולעיון כוללת חוץ “מספר המדע” לרמב”ם ו“חובת הלבבות” לר' בחיי גם את ה“חורב” לר' שמשון רפאל הירש, את כתבי ד“ר נתן בירנבוים, ד”ר יצחק ברייער, ה“חסידות” למנחם אקשטיין, “נצח ישראל” להרב פייבלזון ועוד…

ה“חדר” הוא מוסד מפוגר גם במובן בריאותי־היגייני למרות התיקונים שהולכים ונעשים בו בשטח זה. אין בו עבודה גופנית, אין משחק ואספורט, אין חופשת־קיץ. אין בו גם הכשרה נפשית לחיי עבודה ולאהבת־המולדת. ה“חדר” – מובדל ומופרש מהחיים. המלמד שנדחה לקרן־זוית של עולם־העבר אינו מוצא את דרכו בחיים החדשים ועומד נבוך ועלוב בפני עדת ה“שקצים”־המקשנים, בפני השאלות הטרחניות של התקופה החדשה עם תביעותיה האנושיות והלאומיות.

אם ב“חדר” אנו שומעים עדיין את הד הזמן החדש, הנה הישיבה סגורה לגמרי בפני השפעת העולם החיצוני. רעיון הישיבה המודרנית מטיפוסה של הישיבה בלידה ובאודיסה מלפני המלחמה, לא מצא הד בקרב היהדות האדוקה בזמננו. בֱישיבות אירופה המזרחית אינם נלמדים שום לימודי חול, חוץ מישיבות בודדות, כמו למשל “המתיבתא” בורשה ו“ישיבת חכמי לובלין” מיסודו של הרב שפירא המפורסמת בגדלה ובתיקוניה הטכניים. המוסדות האלה מתכלכלים, חוץ משכר־הלימוד גם בתמיכות הקהילות, תרומות־הציבור, הכנסת־הקופסות וכו'. כדאי דרך אגב לציין שהפרופיסור חבקין המנוח מפריס צוה את כל הונו לתמיכת הישיבות באירופה.

טיפוס מיוחד של בתי ספר דתיים – הם בתי הספר של הקהילות המתקיימים בכמה ארצות באירופה המערבית. בארצות אירופה המזרחית מתקיימים בתי־ספר כאלה רק בבירת פולין, בורשה. ברשות הקהילה הורשאית נמצאים מוסדות־חינוך משלשה סוגים והם: בתי “תלמוד־תורה”, בתי ספר עממיים ושיעורי־ערב, חוץ מבתי ספר למלאכה ובתי מחסה לילדים.

בתי “תלמוד־התורה” של הקהילה נוסדו בשנות 1856־61. תכנית הלימודים כללה עברית, חומש ופירש“י, דינים ותפילות והחל משנת 1858 – גם פולנית וחשבון. מכיון ששלטון הקהילה נמצא בידי המתבוללים והחרדים, היו המוסדות האלה מפוגרים מבחינה לאומית, אם כי מהצד הפדגוגי עלו בזמנם על הרבה מוסדות־חינוך מסוג זה. עם חדירת הציונים אל הקהילה הורשאית, נתגבר היסוד הלאומי בבתי ת”ת (ובאחדים מהם הורו גם עברית ע"פ השיטה הטבעית). בשנת 1921 היו בורשה 8 בתי ת"ת ולמדו בהם למעלה מאלפַּים תלמידים. 29 שעות בשבוע נועדו ללימודים עבריים ו־16 – ללימודי חול.

בשנת 1912 נוסדו ע“י הקהילה בתי־ספר למתחילים, בהשתדלותו של פורפ. דיקשטיין, שנשא נפשו לחינוך־בנות ציבורי. בתחילה נפתחו 4 בתי ספר בעלי 2 כיתות לנערות, אח”כ – גם 2 בתי ספר לנערים. בהם למדו 550 תלמידים ותלמידות.

בין מוסדות החינוך של הקהילה ראוי לציין את 3 “בתי הספר מן הטיפוס החדש”, שנוסדו בשנות 1911־1914. הראשון נוסד ע"פ יזמה פרטית (בשנת 1911) ונמסר לרשות הקהילה. לתכנית בתי ספר אלה הוכנסו מלבד לימודים עבריים וכלליים גם זמרה, ציור, מלאכת יד והתעמלות ושמשו מעבר לבית־ספר מודרני.

שיעורי־הערב (לגדולים) נוסדו ע"י הקהילה בשנת 1905 וכללו מקצועות־לימוד כלליים.

בשנת 1921 הכריזו מורי בתי הספר הנזכרים על שביתה לרגלי מצבם החמרי הקשה. השביתה גרמה לסגירת כל בתי תלמוד־התורה, בתי הספר “מן הטיפוס החדש” ושעורי־הערב. בתי הספר למתחילים נמסרו ע"י הקהילה לעיריה. בשנת 1922 החליטה הנהגת הקהילה לפתוח שוב את מוסדותיה, ואמנם פתחה אותם בהדרגה במשך השנים הבאות.

עכשיו נמצאים ברשות הקהילה המוסדות הבאים: 9 בתי־ספר למתחילים ובהם 53 כיתות ו־2520 תלמידים, 5 בתי “תלמוד־תורה” ובהם 37 כיתות ו־1800 תלמידים, ארבעה גני־ילדים ובהם 364 תינוקות ושני קורסים של לימודי־דת לנערות ובהם 200 לתמידות.

---

החינוך העברי החדש

מאת

אברהם לוינסון

החינוך העברי החדש בא בתור סינטֵזָה של יסודות החיוב והשלילה בחינוכנו, של החינוך הדתי והחילוני, של ה“חדר” וה“שקוֹלָה”. דרך התפתחותו היתה ארוכה ורבת־עמל, ולמרות הישגיו הרבים טרם הגיע עד קצה התגבשותו המלאה. תקופת־המלחמה בעד השלטת החינוך החדש הולידה לנו טיפּוס־מעבר של מוסד חינוכי הידוע בשם “החדר המתוקן”. ה“חדר המתוקן”, כפי שמעיד עליו שמו, לא שאף לשנות באופן יסודי את החינוך, אלא לתקן את הקיים, ומשום כך נידון לכתחילה לחיי־שעה, לחיים של הכנה והכשרת־לבבות לצורת־חינוך יותר מושלמת. ה“חדר המתוקן” ראה את מגרעות החינוך המסורתי רק באפיו האוטרקויסטי ובתכנו החד־צדדי ומשום כך ריכז את כל פעולתו בהשלטת שיטת־לימוד טבעית (“עברית בעברית” )ובהרחבת התכנית ע"י לימודי־חול.

ה“חדר” העברי השלם שירש את מקום ה“חדר המתוקן” הרחיב והעמיק את פרובלימת החינוך העברי. מלבד שני החסרונות היסודיים, שעליהם עמד ה“חדר המתוקן”, הובלטו בבית ספרנו הישן כמה ליקויים אורגניים, שאין להם תקנה אלא על ידי חידוש יסודי ומוחלט של כל התוכן הרעיוני והמעשי של חינוכנו, ואלה הם הליקויים:

1) החינוך הישן קבע חוקים ומשפטים על חיי הילד מבלי להכיר את רוחו ונשמתו. חינוך זה עמל כל הימים להרים את הילד למושגיו והשקפותיו הוא, מתוך יחס של זלזול בעולמו הפנימי, העצמאי של הילד.

2) החינוך הישן סגר את הילד בתוך כתלי בית־הספר ובידד אותו מהסביבה הטבעית, מקור הגירויים הנפשיים והפיסיים, אותם החיים האימפולסיביים והאֶמוציונלייים, ששמם – ילדות. החינוך הישן גזל מילדי־ישראל את ילדותם. הוא נטל מהם את העליצות והפזיזות, את התנועה, את המשחק, את כשרון ההסתכלות וההתרשמות.

3) החינוך הישן העמיד במרכז פעולתו לא את הילד, אלא את התכנית. תכנית זו שנקבעה מראש הגשים הילד לא בידיו, אלא באזניו. הילד הכיר את העולם ומלואו לא ע“י תנועה ופעולה, נסיון ויצירה, אלא ע”י המלה והדיבור. חינוך כזה שיתק את יכולת היצירה של הילד, טמטם בו את חוש הפעילות, האחריות, החברתיות והפכו לכלי־קיבול של ידיעות שהתנדפו למגע המציאות.

4) החינוך הישן – וביחוד החילוני – היה בית ספר “מעשי”, תועלתי, ששאף להבטיח את קיומו של היחיד בעולם. התכלית העליונה של החינוך היתה – שכרו של הפרט בעולם הזה או בעולם הבא.

החינוך החדש בא להסיר את כל הליקויים והפגימות האלה. חינוכנו שואף לפתח במידה שוה והרמונית את כל כוחותיו השכליים, המוסריים והאסתטיים של הילד ע"י המצאת תנאים וסביבה לילד המאפשרים את גילוים החפשי והיצירתי. החינוך החדש העביר את נקודת הכובד מהתפיסה המפשטה לצד הראיה המוחשית. במקום הלך־נפש הוא דורש מראה־עינים. במקום השמיעה הפסיבית הוא קובע את הפעילות, את עבודת־הכפים המעוררת את כל יצריו של הילד לחיקוי, לגילוי־כוחות, ליזמה, ליצירה.

החינוך החדש בא בתור תגובה נגד האינטלקטואליות המופרזת של החינוך הקודם ומגמתו התועלתית. אכן גם חינוכנו – מעשי, אבל מעשיותו נקבעת לא על ידי האמביציה של ההורים הרוצים דוקא שבנם יהיה רופא או אדריכל ולא ע“י קלות־הרוָחים המתקבלים מעבודה זו או אחרת, אלא היא נקבעת ע”י האידיאל הלאומי־הציבורי הקבוע במרכז חינוכנו.

לשם הטעמה יתרה נחזור על דברים שנאמרו: הרבה מהמטרות הנזכרות הן עדיין בחזקת אידיאל בשביל חינוכנו. המחשבה הפדגוגית העברית עדיין מתחבטת בחיפושי הדרכים והאמצעים להגשמתם. גם אלו שהושגו – לא בכל הארצות נתגשמו בצורה המלאה ובמידה המספיקה. אַף התנאים המדיניים הכלליים והתנאים הציבוריים־ההיסטוריים של קיבוצי־היהודים בארצות שונות מקשים במידה רבה על הגשמתם האחידה ומלאת־הערך של האידיאלים החינוכיים. ואף על פי כן עצם העובדה של קביעת האידיאלים – היא חצי הגשמתם. אף ההישגים החלקיים של חינוכנו בארצות הגולה (עיין להלן: החינוך העברי לארצותיו) מעיד על התקדמותו הרבה של חינוכנו ההולך וכובש עמדות חדשות בחיים ושכבות חדשות בעם.

התנועה העברית בגולה עומדת בעצם מלחמתה בעד מימוש תעודתה הכבירה – לקיים כיד האפשרות את החינוך העברי בגולה בגבולות שהתוו לנו חוש קיומנו ההיסטורי ורעיון שחרורנו הלאומי. צריך להודות שלפי שעה אין לנו חינוך עברי, אלא “חינוכים” עבריים. חוסר אירגון עולמי מתוקן הביא להתפוררות כוחות ולהתבדלות גם בשדה החינוך הלאומי. אין קשר הדדי והשפעת גומלין מאומצת בין החינוך העברי בארץ ובגולה. אין קשר אירגוני־אינפורמטיבי בין שיטת־חינוך עברי לשיטת חינוך עברי בארצות הגולה השונות. אין מרכז עולמי לחינוך שיאחה את קרעיו לשלמות הסתדרותית ויחַיה את פעולתם בנשמת־חיים של שותפות ליצירה ונסיונות עבודה משותפים. אין ספק שהקמת המרכז הזה תשמש לחינוכנו כח מניע כביר להתפתחות מהירה ומזהירה.

כשאנו באים להגדיר את חינוכנו על יסוד סגולותיו האפיניות, אפשר לסמנו בתור חינוך עברי־לאומי, חילוני, מודרני, עמלני וחברתי. בפרקים הבאים נעמוד בפרטות על תכנם המעשי של כל התארים האלה. לפי שעה נעקוב את דרך התפתחותו של החינוך העברי השלם מתוך הדגשת כל המכשולים והמעצורים שנתקל בהם בדרכו.

---

החינוך האוטוקויסטי

מאת

אברהם לוינסון

החינוך האוטרַקויסטי או הדו־לשוני הוא אחת הצורות הפשרניות של החינוך הלאומי. שלשה הם הקוים היסודיים שהם גם הליקויים האורגניים של החינוך האוטרקויסטי:

1) הסתגלות החינוך לתנאי־החיים החיצוניים. בניגוד לבית הספר הכללי הנורמלי המתבסס על לשון אחת, בית הספר האוטרקויסטי הוא מפולג לשון. פילוג־הלשונות הוא, כידוע, הדרגה הראשונה של הטמיעה הלשונית. אם פּילוג־הלשונות בפי העם היהודי הוא תוצאה בלתי־נמנעת של הקשרים הכלכליים והחמריים של היהודים עם העולם החיצוני, הנה בעולם הפנימי של החינוך הישראלי פילוג־הלשון הוא גורם רוחני דֶסטרוקטיבי, לגליזציה של בלבול לשונות בגיל היותר רך של הילד ע"י החינוך הלאומי, כלומר על ידי הגורם העליון הממונה על שמירת הלשון.

2) החינוך האוטרקויסטי מזלזל בערך המכריע של לשון ההוראה. שכרו של לימוד־הלשון לא ימלא מעולם את הפסדה של לשון־הלימוד. האופי הלאומי של בית הספר נקבע לא ע“י המקצועות העבריים הנלמדים בו (בנידון זה עולים ה“חדר” והישיבה על כל בתי־הספר הלאומיים), אלא על ידי הלשון שבה נלמדים המקצועות. לא לימוד התנ”ך ויהי אפילו בלשון העברית קובע את פרצופו העברי של המוסד החינוכי, אלא דוקא לימוד הכימה והגיאומטריה בלשון העברית. בית הספר הלאומי בגולה נוצר כדי להכשיר את הדור למלחמת הגולה ולא כדי להגרר אחורי המציאות וללכת בקו־ההתנגדות היותר קטנה. ובזה היא חטאתו הפלילית של בית הספר האוטרקויסטי שהתוה ופתח – בלא יודעים ולמרות רצונו – את דרך האוטרקויזציה לפני השלטונות המטילים אותה עכשו ביד חזקה על בית הספר העברי השלם.

3) האוטרקויזמוס הורס את השלמות הרוחנית הטבועה בכל ישותו של הדור הצעיר. שלמות רוחנית ונפשית זו – היא פרינציפיון עליון בחיי־הרוח של הדור, שאינו סובל פשרות. ונלחם בקנאות על דעותיו, בחינת “יהרג ואל יעבור”. גם בחינוך כל הַמעָטה של עיקר – היא שלילת העיקר; כל טשטוש של גבול הוא ביטולו. אם לימוד הגיאוגרפיה הכללית מותר בלשון המדינה, מדוע זו אסורה בגיאוגרפיה הארצי־ישראלית? אם להסתגלות, מדוע לא ללמוד את כל המקצועות, לרבות את העבריים, בלשון המדינה? ואם לפשרה, מדוע לא ללמוד את כל המקצועות, לרבות את הכלליים, בלשון האידית? מיטב כיבושינו מתפוררים ומצטמקים באוירה של הגולה. מתשעת הקבים של כשרונות עמנו וכוח יצירתו, שמונה נוטלת הסביבה הזרה ורק אחד נשאר לנו. חינוכנו הלאומי אינו איפא אלא הכשר הדור לבנין בארץ ולהגנה עצמית בגולה. כוח הגנתנו הוא – המקסימליזם התרבותי שלנו. העבריות השלמה – היא ביטוח לאומי כלפי הגזל התרבותי. העבריות השלמה העוברת דרך מסננת הגולה החמסנית, מצילה לכל הפחות את שיירי־התרבות הנשקעים על קרקעית־נשמתו של הדור. אבל האוטרקויזם המטולא המקנה לילד את התרבות בשנים או שלשה צנורות לשוניים, המפלג את רוח פיו ואת נשמתו לשתי רשויות ויותר, מה ישאר ממנו בעברו דרך המסננת רחבת־החורים של הגלות? ומשום כך אין תקנה לאומית לכפל־הלשונות הלאומי, ואם גם יתעטף שבעתים בטלית־תכלת של עבריות פרינציפיונית. אין עבריות בזמננו חוץ מעבריות של הגשמה.

האוטרקויזם החינוכי מתגלה – בהתאם לתנאי כל ארץ – בצורות שונות: הוא כורך עברית ולשון המדינה, אידית ולשון המדינה, עברית ואידית, וגם עברית, אידית ולשון המדינה ביחד. הנפוץ ביותר הוא כפל־הלשונות העברי־אידי. גילויו הטיפוסי הוא בית־הספר הדתי, שעליו דברנו לעיל. אבל בזמן האחרון נעשו נסיונות להקים גם בתי־ספר עבריים־אידיים חילוניים. הנסיונות האלו בדרך כלל לא הצליחו. באֶסטיה, למשל, עוברות המחלקות האידיות של בתי־הספר המעורבים לשפת ההוראה העברית. בפולין הוקם בשנת 1928 טיפוס מיוחד של בתי ספר לאומיים מיסודה של חברת “שול־קולט”, שיסדה כשלושים בתי־ספר; מספר תלמידיהם – 4.000 בערך. בתי ספר אלה מקצים הרבה מקום בתכנית־הלימודים ללשון ולספרות העברית ומתיחסים בחיוב לארץ־ישראל, לרעיון העבודה ולבנין־המולדת. סוג זה של בתי הספר, כפי שמעידים המספרים, לא התחבב ביותר על הציבור היהודי.

הטיפוס השני של החינוך האוטרקויסטי מבוסס על כפל הלשונות העברית (או האידית) ולשון המדינה. בתי ספר כאלה אנו מוצאים בהרבה ארצות וביחוד בארצות הברית ובפולין. על בתי הספר העממיים מסוג זה נמנים בפולין בתי־ספר פרטיים (כולם לאומיים וציוניים) ומוסדות החינוך של הקהילה הישראלית בורשה. יותר ניכר הוא ערכם של בתי הספר התיכוניים האוטרקויסטיים, שמספרם בפולין מגיע עד 31. בין המוסדות האלה יש להרים על נס את בתי הספר התיכוניים מיסודו של הציוני המובהק ד"ר מרדכי ברודא. בתי ספר אלה (21 גימנסיות), נמצאים תחת הנהלתה של “אגודת החברות לייסוד בתי ספר תיכוניים בפולין” (המזכירות בלודז). מטרת בתי הספר הללו, לפי הסעיף הראשון של תקנת האגודה, היא “לתת לחניכים השכלה בינונית כללית לפי התכנית הממשלתית לבתי הספר התיכוניים וכמו כן השכלה עברית וידיעת היהדות במסגרת הכוללת את מלוא התרבות העברית וידיעת היהדות והמתאימה לרמת בית הספר הבינוני”. בתי הספר האלה קמו בתור תריס נגד סכנת הטמיעה בבתי הספר הממשלתיים, שאליהם התפרץ בהמונים הנוער הישראלי. לפי המספרים משנת 1933־34 הקיפה האגודה 18 בתי־ספר עממיים, 21 בתי־ספר תיכוניים ו־2 בתי־ספר מקצועיים (בי“ס למסחר בקרקוי ובי”ס חקלאי בהֶלֶנובק על יד לודז). מספר התלמידים בכל המוסדות האלה – 4785, מספר המורים – 230.

חלוקת המקצועות העבריים לפי מספר השעות בשבוע בארבע המחלקות היא:

מחלקה	דת	לשון עברית	תנ"ך	היסטוריה ישראלית
א'	1	4	3	2
ב'	1	3	3	3
ג'	2	3	3	2
ד'	2/1	3	3	2/3

תכנית הלימודים מקיפה את דקדוק הלשון העברית ותורת הסגנון, השימוש בה בדיבור ובכתב, את הספרות העברית העתיקה והחדשה, את התנ“ך עם ליקוטי פירושים, ניתוח היסטורי ותפיסה סינטטית של החומר, ידיעת עתיקות הקדם, היסטוריה ישראלית עד ימינו עתה, גיאוגרפיה ישראלית וידיעת המולדת. כל הגימנסיות של האגודה הנ”ל נהנות מזכויות ממשלתיות.

טיפוס־מעבר מחינוך אוטרקויסטי לחינוך עברי שלם משמשים בתי הספר של הסתדרות “יבנה”, (נוסדה בפולין בשנת 1927), העומדת תחת השפעתו של “המזרחי”. בתי הספר מטיפוס זה מתקיימים ברוב הארצות באירופה המערבית והמזרחית. החינוך העברי מיסודו של “יבנה” מתבסס – לפי הדו"ח של הועד המרכזי של “יבנה” – על שלשה יסודות: הדתיות, הלאומיות והחילוניות. החינוך הדתי־הלאומי רואה בתורה ובמסורת הדתית מקור נצחי של קיום האומה. הדת הוא חלק בלתי נפרד של מושגי העם היהודי והלאומיות היהודית. חינוך לאומי פירושו: לנטוע בלבות הדור הצעיר אהבה ומסירות לזכרונות העבר ההיסטורי ולחנכו ברוח התחיה הלאומית ובנין הארץ. כדי למנוע מפירוד תרבותי בין ישראל לעמים בארצות הגולה ומפירוד לבבות בין האבות והבנים וכדי להקל מאידך גיסא את “המלחמה ברוח הכפירה שפרץ וחדר אל חיי היהדות”, הכניס החינוך הדתי־הלאומי גם יסוד חילוני אל בית ספרו והוא: לימודים חילוניים, חינוך פיסי ותיקונים היגייניים (ימי חופשה, מושבות קיץ).

רוב בתי הספר של “יבנה הם אויטרקויסטיים, אבל ישנם גם בתי־ספר שכל המקצועות נלמדים בהם עברית. ברשותה של “יבנה” נמצאים גני־ילדים, בתי־ספר עממיים (בשם “יבנה”, “תחכמוני”, “תורה ודעת” או “חדר־מזרחי”), גימנסיות סמינריונים למורים וגננות ושיעורי־ערב. ברשת מוסדות־החינוך משמשים בערבוביה בתי־ספר מתוקנים וגם מפוגרים (ביחוד בעירות) מטיפוס ה”חדרים" של החרדים.

מספר מוסדות־החינוך הדתיים־הלאומיים בפולין בשנת 1933 היה:

מוסדות	מספר המוסדות	מספר התלמידים	מספר המורים
גני ילדים	5	120	5
בתי ספר עממיים לנערים	142	9385	423
בתי"ס עממיים לנערות	10	303	37
גמנסיות	3	830	40
קורסים לתלמידות	15	1059	־
קורסים לתלמידים	9	580	־

מלבד המוסדות הנזכרים קיימים: בית מדרש לרבנים “תחכמוני” בורשה וסמינריון לגננות בוילנה. (המספרים הנזכרים אינם כוללים את העבודה התרבותית של “המזרחי” בנפות גליציה). כפי שמראה הטבלה, פעולתה של “יבנה” בשטח “גני־הילדים” היא מצומצמת. הסיבות הן: חוסר הבנה ויחס לגבי גן־הילדים מצד החרדים בעירה; 2) חוסר גננות דתיות בעלות־הכשרה. פעולתה של “יבנה” בשטח גני־הילדים התחילה רק בזמן האחרון.

---

הסמינריונים למורים

מאת

אברהם לוינסון

המכשול הראשון שבו נתקלה התנועה העברית בראשית צמיחתה – היה חוסר מורים בעלי הכשרה מקצועית. מצד אחד טרם הספיקו המורים הישנים לקלוֹט את תורת החינוך החדש ולהסתגל לדרישותיה, מצד שני דרשה התחוקה החדשה של המדינות הצעירות שקמו אחרי המלחמה העולמית, הכשרה מקצועית מכל המורים. חוץ מזה הוטל על המורה העברי תפקיד קשה ואחראי – להיות לא רק מורה לילדים ולנערים, אלא גם מחנך הדור, עסקן תרבותי, בנאי של התנועה החינוכית החדשה. שאלת הכשרת המורים התחדדה ביותר עם חדירת הרעיון העברי לתוך שדרות העם והתגברות דרישת ההורים לבתי ספר עבריים. שאלת הכנת המורים, שעלתה מיד על הפרק בכל הארצות קבלה את פתרונה בשני כיוונים: נוסדו סמינריונים ופדגוגיונים, שנתנו למורים הכשרה מקצועית מלאה ושיטתית; נפתחו תחת לחץ ההכרח קורסים פדגוגיים למורים, ע"פ רוב בני שנה, שהקנו לתלמידיהם מתוך פעולה מאומצת את הידיעות היסודיות. מובן, שהקורסים הם דבר ארעי שהזמן גרמו; הטיפוס הנורמלי – הוא הסמינריון למורים עממיים, בתור מוסד חינוכי קבוע, המקנה לתלמידיו השכלה עברית, כללית, עמלנית ופדגוגית ומכשירם למקצוע ההוראה והחינוך.

תכנית הלימודים בסמינריון כוללת איפא את המקצועות הבאים:

1) לימודים עבריים (לשון ודקדוקה, היסטוריה ישראלית, תנ"ך, ספרות עתיקה וחדשה).

2) לימודים פדגוגיים (תורת הפסיכולוגיה וההגיון, תולדות החינוך וההוראה; מתודיקה של כל הלימודים בבתי ספר עממיים; דידקטיקה כללית; המדות והאסטתיקה).

3) לשון המדינה וספרותה.

4) לומדי מתמטיקה (תורת החשבון וההנדסה), היסטוריה > וגאוגרפיה ולימודי טבע (פיסיקה, כימיה, היגיינה).

5) ידיעות עמלניות (זמרה, ציור, שרטוט, התעמלות, מלאכת־יד, גננות וכו').

שתים הן המטרות היסודיות של החינוך בסמינריון: הכשרה נפשית ומוסרית־אסטתיטית והכשרה פדגוגי ת ונסיונית־מעשית להוראה וחינוך.

כדי להכשיר את התלמידים למילוי תפקידם בתור מחנכים, צריך להקנות להם ידיעות על תולדות הפדגוגיה הכללית ודרכיה, על החינוך הישראלי בתקופות שונות, הכשרה זו צריכה לחבב על התלמיד את תפקיד המורה ולנטוע בלבו את הכרת הערך של ההוראה וכובד־האחריות המוטלת עליו. יחד עם זה צריך הסמינריון להקפיד על שלמות אישיותו המוסרית־האסתטית של המחנך: כשרון ההסתכלות, חוש־היופי, אהבת הטבע והחיים, האופי החברתי, המתינות והדיקנות, הצניעות והזהירות לגבי התלמיד, כיבוש היצר וחוש־האחריות, כנות־המחשבה והעקביות וכו'.

ההכשרה הפדגוגית־העיונית צריכה לתת בסיס פילוסופי־תרבותי להשקפת־עולמו ולפעולתו המקצועית של המורה. שום עיקרים וכללים בעולם אינם יכולים לקבוע מראש את דרכי הפעולה המעשיים של המורה לכל פרטיהם ודקדוקיהם. החיים מעמידים את המורה בפני תסבוכת של תופעות אין קץ, שאין להגיב עליהן ע"פ שבלונה קבועה מראש. המורה הוא אמן־פדגוג, היוצר במקצועו לא פחות מהצייר או המשורר. את השראתו הוא שואב ממקור השכלתו הפדגוגית, האינטואיציה הפנימית והנסיון המעשי. המעשה החינוכי – הוא יסוד מוסד לכל הכשרתו הפדגוגית של המורה. כל תורת חינוך שאין עמה מלאכה איננה מתקיימת. ומשום כך על חניך הסמינריון להתאמן ולהתמחות בשיעורים לנסיון, בעבודת לבּוֹרטוריות וכדומה. מבחינה זו רצוי שעל יד הסמינריונים יתקיימו בתי ספר עממיים שבהם יתמחו תלמידי הסמינריון בחינוכם הפדגוגי.

הסמינריון העברי למורים הוא בריה חדשה שנבראה בתקופה שלאחרי המלחמה העולמית. בתי המדרש למורים שהתקיימו לפני המלחמה היו ע“פ רוב מוסדות דתיים מיסודן של הממשלות. ברוסיה הצארית היו קיימים מכונות למורים עבריים בזיטומיר (נסגר בשנת 1885) ובוילנה, שהתקיים עד ראשית ימי המלחמה העולמית. ברוסיה התקיימו קורסים למורים עבריים גם מיסודו של הציבור. כאלה היו הקורסים הגרודנאים שנוסדו בשנת 1907 ע”י “חברת מפיצי השכלה”. הקורסים היו מוסד פדגוגי קבוע; הלימוד ארך שנתים והכשיר להוראה בבי"ס עממי. על ידי “חברת מפיצי השכלה” נוסדו גם קורסים זמנים למורים (ביקטרינוסלב), אבל לא האריכו ימים.

אחרי המלחמה העולמית נוסדו סמינריונים למורים עבריים בארצות שונות, אבל רובם נסגרו לרגלי חוסר אמצעים. במקומם נוסדו ע"פ רוב קורסים למורים. ברומניה מסרבת הממשלה לתת רשיון לפתיחת סמינריון למורים עבריים.

בתי מדרש למורי־ישראל התקיימו בגרמניה, בברלין, קולוניה, קסל, הנובר, מינסטר, אבל נסגרו על ידי השלטונות. בוינה נוסד פדגוגיון למורים בשנת 1920 ע"י פרופ. צבי פרץ חיות והתקיים עד שנת 1928. כיום קיימים בתי מדרש כאלה בלונדון (Union of Hebrew and Religious Classes), בבודפשט, בפריס (מיסודו של ה“אליאנס”) ועוד.

ביחוד גדול מספר הסמינריונים למורים עבריים בארצות הברית. כאלה הם: בית המדרש למורים “הרצליה” בניו־יורק, ביה“מ למורים מיסודו של בית המדרש לרבנים בניו־יורק, בית המדרש למורים בבוסטון, בית המדרש ללימודי היהדות בצ’יקגו, בית המדרש “גראץ” בפילדלפיה, בית המדרש למורים בקליבלנד, בית המדרש למורים מיסודם של פוע”צ ו“ארבעטער־פארבאנד” בניו־יורק, בית המדרש של ישיבת ר' יצחק אלחנן ועוד.

בפולין קיים סמינריון ממלכתי למורים עבריים שנוסד בשנת 1918. קדמו לו קורסים למורים עבריים שנפתחו ע“י ד”ר שמואל פוזננסקי בשנת 1916. ד“ר פוזננסקי, המנהל הראשון של הסמינריון, חלם להפוך אותו לבית מדרש לרבנים, אבל המות ניתק בשנת 1922 את חלומו. הסמינריון (תחת הנהלתו של ד"ר טויבר) מוֹציא מדי שנה בשנה מחזור של 20־30 מורים. גומרי הסמינריון– הזכות בידם ללמד דת ולימודים עבריים בבתי ספר כלליים ויהודיים. שפת ההוראה בסמינריון – עברית ופולנית. הלימודים העבריים נלמדים עברית. גומרי בתי הספר של “תרבות” מתקבלים אל הסמינריון בלי בחינות. כבכל הסמינריונים הממלכתיים לומדים בו חמש שנים. 3 הקורסים הראשונים מוקדשים להשכלה כללית ועברית, והקורסים הרביעי והחמישי הם ספציאליים. הלימודים העבריים נלמדים: לשון וספרות עברית – 4 שעות בשבוע, תנ”ך – 4 שעות, משנה ותלמוד – 4 שעות, היסטוריה ישראלית – 3 שעות, במחלקות הגבוהות לומדים גם פילוסופיה דתית, 2 שעות בשבוע. את המקצועות הכלליים לומדים כמספר השעות של הלימודים הכלליים. לשם התמחות בּהוראה מעשית משתמש הסמינריון בשלשה בתי ספר עממיים, מהם אחד מיסודה של “תרבות”. הסמינריון מתכלכל על ידי הממשלה. על יד הסמינריון מתקיימת פנימיה, שבה מקבלים התלמידים דירה ומזון במחיר זול.

ביחוד יש להרים על נס את הסמינריונים הפדגוגיים העבריים מיסודה של “תרבות”. בפולין קיימים שלשה סמינריונים כאלה: בוילנה, בגרודנה ובלבוב. הסמינריון בוילנה נוסד בשנת 1921 על ידי הועד הגלילי של “תרבות”. מנהלו הראשון היה י. גוטמן; עכשו עומד בראשו ד“ר צווייגל. לכתחילה היה בן 4 כיתות, אבל בשנת 1926 נוספה כיתה חמישית, דוגמת הסמינריונים הממשלתיים. ייסוד הסמינריון מצא הד כביר בכל החוגים הלאומיים ואל המוסד נהרו בכל שנה ושנה עשרות צעירים וצעירות מכל קצוי פולין. בשים לב לחשיבותו הפדגוגית בשביל כל הציבור היהודי הלאומי במדינה, קבעו שלטונות ההשכלה בשנת 1925 ועדה בוחנת בשביל גומרי הסמינריון והתעודות אשר ניתנו לבוגרים הוכרו בתור רשיונות הוראה רשמיים ע”י הממשלה.

תכנית הלימודים מקיפה את לימוד היהדות, הלימודים הפולוניסטיים, מקצועות כלליים, טכניים־אמנותיים (ציור, זמרה, מלאכת־יד, נגינה והתעמלות) ופדגוגיים (פסיכולוגיה, תורת הילד, תולדות החינוך, פדגוגיה ועבודה מעשית בבי"ס עממי שימושי על יד המוסד.)

תכנית הלימודים לפי חלוקת השעות היא: (בהשואה עם הסמינריון בגרודנה)

מקצוע	1	2	3	4	5	יחד	בגרודנה
תנ"ך, ידיעת א"י עברית משנה ותלמוד פולנית גרמנית היסטוריה כללית וישראלית היסטוריה פולנית מתמתיקה גיאוגרפיה ביולוגיה, היגיינה פיסיקה ציור זמרה מלאכת־יד התעמלות למודים פדגוגיים סך הכל	2 4 2 4 2 5 – 3 3 3 3 2 2 2 2 – 39	2 4 2 4 2 3 2 3 3 3 3 2 2 2 2 – 39	2 4 2 4 3 3 2 3 3 4 2 2 2 2 2 – 40	2 4 2 4 2 2 2 2 – – 2 2 2 – 2 12 40	2 4 – 5 – 2 2 2 – – – 2 2 – 3 11 83	12 20 8 21 9 15 8 13 9 10 10 10 10 6 11 23 197	15 20 9 21 10 20 15 10 10 9 10 9 7 10 23 192

הסמינריון מסודר במיטב הסידורים הטכניים: יש לו מעבדה לביולוגיה, מעבדה לציור ומלאכת יד ומעבדה פיסיקלית־חימית. ספרית הסמינריון מונה למעלה משלושת אלפים ספרים. הונהג בו שלטון עצמי של התלמידים, סקציות למקצועות עבודה שונים, חוגים להשתלמות ומוסדות־עזרה כמו קואופרטיבה וקופת מלוה.

במשך שלש עשרה שנות הקיום גמרו את הסמינריון – כ־ 200 בוגרים המשמשים בהוראה בבתי ספר עבריים במדינה ובארץ ישראל, מהם למדו עד שנת 1928 למעלה ממאתים תלמידים בשנה ועד 1934 – למעלה מ־ 150. התקציב השנתי של המוסד מגיע עד ל־ 80.000 זהובים, אבל מפאת חוסר כל תמיכה מצד הממשלה, העיריה והקהילה, מצבו החמרי דחוק עד למאוד. לשאלה זו עוד נשוב באחד הפרקים הבאים.

הסמינריון בגרודנה נוסד בשנת 1926 וכאילו בא לחדש ולהמשיך את המסורת של ה“קורסים הגרודנאים”. מחזור הבוגרים הראשון חל בשנת 1930־31. במשך שנתים נתקיים הסמינריון בתור מוסד מלא בן חמש כיתות, אבל בשנת 1932 הוציאה הממשלה חוק חדש, שגזר ליקוידציה מודרגת של הסמינריונים הקיימים. בהתאם לזה התחילה בשנת 1932 הסגירה המודרגת של המוסד וכיום קיימות רק שתי הכיתות העליונות. בשנת 1936, זאת אומרת במלאת 10 שנים לקיום המוסד, יצֵא ממנו המחזור האחרון של הבוגרים. מנהל הסמינריון החל משנת 1927־28 הוא דוד בראַוור. אף הסמינריון הגרודנאי כזה שבוילנה מסודר בתכלית הסידור הטכני. תכנית הלימודים, כפי שהראינו לעיל, אינה נבדלת בהרבה מזו של הסמינריון הוילנאי. מספר התלמידים היה: בשנת 1930־31 – 134 ובשנת 1931־32 – 142 בכל חמש הכיתות. לרגל הליקוידציה הולך ופוחת מספר התלמידים. במשך ארבע השנים האחרונות (מ־1930־31 עד 1933־34) גמרו 109 בוגרים. מהם נגשו לבחינה סופית ממשלתית – 92 בוגרים ועמדו בבחינה – 71.

הסמינריון העברי בלבוב נוסד בשנת 1925 על “החברה לבתי ספר תיכוניים ועממיים בלבוב” (Z.T.L.S.), אבל מפּאת חוסר אמצעים חמריים נסגר ונתארגן מחדש בשנת 1930 ע“י י. נתנאלי־רותמן. בראש המוסד עומדים הרב ד”ר יחזקאל לוין ומנהלו י. נתנאלי־רותמן.

תכנית הסמינריון הכללית היא כזו של הסמינריון הממשלתי ותכנית הלימודים העבריים – כזו של הסמינריון העברי בוילנה ובגרודנה. כל המקצועות הכלליים נלמדים עברית, חוץ מהיסטוריה וגיאוגרפיה פולנית, ובשנת 1935 – גם גיאוגרפיה כללית. הלשון הזרה הנלמדת במוסד – היא אנגלית. הסמינריון אינו נהנה מזכויות פומביות.

במוסד משמשים בהוראה – מלבד המנהל – 12 מורים, כולם – בעלי השכלה גבוהה. מספר המתלמדים 79, מהם 19 נערים ו־60 נערות. משנת 1929 עד 1934 גמרו את חוק לימודם במוסד 93 בוגרים ובוגרות.

הקשר בין הסמינריון ובין הסתדרות “תרבות” בגליציה היה רופף עד הזמן האחרון. הסיבה היא: הסמינריון היה החלוץ היחידי של בית הספר התיכוני העברי בגליציה המזרחית והמערבית, בעוד שהסתדרות “תרבות” בגליציה הסתפקה בקורסים ארעיים בלבד. בשנת 1934 נתקשרו קשרי־הבנה ראשונים בין שני המוסדות.

כל חמש השנים מתקיים המוסד מהכנסות שכר־הלימוד של התלמידים. הגרעון השנתי מגיע עד לששת אלפים זהובים. המורים מקבלים משכורת רק בעד 8 חדשי־הלימוד. למרות הקושיים החמריים נהנים התלמידים מעזרה היגיינית וחברתית, וחצים מקבלים גם ארוחות־חינם בעזרת העיריה. חמשה תלמידים מקבלים גם סטיפנדיות חדשיות.

בכמה ארצות קיימים במקום סמינריונים – קורסים עבריים למורים, בני שנה ובני שנתים. בליטא היה קיים על יד “תרבות” – החל משנת 1923 – בית מדרש למורים. עד שנת 1927 נקרא בשם “סמינריון למורים” והיו מתקבלים בו תלמידים שגמרו 6 מחלקות של בית ספר תיכוני. בשנת 1927 נהפך לקורסים פדגוגיים דו־שנתיים ונתקבלו בו רק תלמדים שיש להם תעודת בגרות. המוסד הזה הוציא במשך כל זמן קיומו 6 מחזורים והמציא את רוב המורים לבתי הספר העממיים והתיכוניים. לרגלי המצוקה הכספית הוכרחה ההסתדרות לסגור את הקורסים. כעת קיים בליטא רק סמינריון עברי אחד מיסודה של חברת “יבנה” בטֶלז (בן ארבע שנות לימוד), אולם גם הוא עומד בפני סגירה. שתי המחלקות הראשונות כבר נסגרו ובשתי המחלקות האחרונות לומדים רק 18 תלמיד.

הממשלה הליטאית עומדת לסגור בקרוב את כל הסמינריונים ולפתוח במקומם בקובנה מכון למורים. השנה בקרה משלחת של “תרבות” את המיניסטריון לעניני השכלה והגישה לו תזכיר בדבר פתיחת סקציה עברית על יד המכון. כנראה שהמכון לא ייפתח עד שנת 1936.

המועמדים להוראה יכולים לקבל את הצנז הדרוש גם על ידי בחינות לפני ועדה מיוחדת על יד המיניסטריון לעניני השכלה, אבל מספר המורים שנבחנו עד עכשיו בועדה זו הוא מצער.

בבולגריה עיבדה המועצה הפדגוגית העליונה תכנית לבחינות בשביל מועמדים להוראה ובשביל מורים מחוסרי צנז. המועמדים עומדים לשתי בחינות: בחינה קודמת בראשית שנת הלימודים ובחינה בשתי סֵסִיות בסוף שתי שנות לימודים רצופות. מורים מחוסרי צנז פטורים מבחינה קודמת.

---

הקורסים לגננות וגני־ילדים

מאת

אברהם לוינסון

מקום מיוחד במערכת המוסדות הפדגוגיים תופסים הסמינריונים והקוּרסים לגננות, שנוסדו גם הם בתקופת האביב של התנועה העברית. בוני המוסד הזה היו יחיאל הלפרין וי. אלתרמן, חלוצי גן הילדים העברי. הגן הראשון נוסד בורשה ע“י י. הלפרין בשנת תרס”ט והשני ע“י י. אלתרמן בשנת תר”ע. פתיחת הגנים האלה נתאפשרה בפולין הרוסית על ידי זה, שעל פי הקודקס של נפוליאון מותר היה לפתוח בה גני־ילדים בלשון האם של התינוקות, בעוד שבכל מדינת רוסיה אסור היה לפתוח בה גן־ילדים שלא בלשון הרוסית. הודות להשתדלויותיו של הלפרין נפתו פקידי הממשלה להאמין, כי אמנם נמצאים בורשה תינוקות שלשון אמם היא עברית והרשיון לפתיחת הגנים ניתן. הגנים האלה נמצאו, בהתאם לחוקים המיוחדים ששלטו בפולין, לא תחת השגחת המיניסטריון להשכלה, אלא ברשותו של מיניסטריון הפנים, כי נחשבו כעין בתי מחסה לילדים, כמוסדות לעזרה סוציאלית. בהתאם לחוק שאסר על הגברים לנהל את המוסדות, ניתנו הרשיונות על שם אשתו של הלפרין ואשתו של אלטרמן, ואלה נתאשרו ע"י השלטונות רק בתור אדמינסטרטורים של הגנים.

כעבור שנה, בתר“ע, פתח הלפרין קורסים להכשרת גננות על יד גן־הילדים שלו. בשנת תרע”א פתח קורסים כאלה י. אלתרמן על יד גנו. הקורסים האלה נקראו באופן רשמי בשם “קורסים להכשרת אומנות ומחנכות” Бoнны и няни הקורסים היו חד־שנתיים. מותר היה ללמד רק מקצועות זמרה, התעמלות, מלאכות יד, נגינה, ציור, הנהלת משחקים וכו'. דברי ספרות ולימודים עיוניים אסורים היו בהחלט במוסד זה. אסור היה שיימצא אף ספר אחד בין כתלי המוסד. תלמידות הקורסים היו עסוקות בשעות הבוקר בעבודה מעשית ורק בערבים היו באות לשמוע תורה ולימודים כלליים מפי המורים. בשעת הלימוד היו מפוזרים על השולחן ועל הרצפה חבילות קש, רַפיה, נסורת ושאר חמרים גלמיים, כדי להביא – במקרה של ביקור המפקח הממשלתי – את חדר הלימוד לידי “המצב הדרוש”. בתור מורים לקורסים של מר הלפרין הוזמנו בין השאר יצחק גרינבוים, הלל צייטלין, יעקב פיכמן, שמואל ש. קנטורוביץ, יעקב לרנר, ח. דובניקוב, ז. י. יפה ואחרים.

למרות החידוש והחשיבות הרבה של הקורסים היה מצבם החמרי דחוק והתקיימו בקושי. לעזרת אחד המוסדות בא יצחק גרינבוים שיסד כעין חברה לתמיכתו. על החברים התומכים נמנו ד“ר נח דודזון, א. פודלישבסקי, יחזקאל קרבצוב ואחרים. סכום התמיכה השנתית הגיע באופן ממוצע לסך 100 רו”כ בשנה. העזרה הציבורית למוסדות וביחוד מאמציו של י. גרינבוים אפשרו את קיום המוסדות ואת התפתחותם. אם למשל בקיץ 1909 נרשמו בגן הילדים של הלפרין לא יותר מ־7 ילדים (מהם 5 ילדים שלא שלמו שכר לימוד), הנה כעבור חמש שנים, בקיץ 1914, נמצאו כבר במוסד כ־200 ילד וילדה, שלמדו בכיתות רבות של גן־הילדים ובית הספר העממי, כמובן בלשון העברית. גולת הכותרת של המוסד היו הקורסים לגננות עבריות. באותו קיץ נמצאו במוסד למעלה מ־70 תלמידות שבאו לכאן מכל רחבי המדינה. בין תלמידות הקורסים נמצאו גם חנה רובינה (השחקנית של ה“בימה”) והמשוררת האידית קדיה מולודובסקה.

הקורסים עוררו הד חזק בכל רוסיה. בשנת 1914 נפתחו גני־ילדים ברובם ברוסיה הדרומית ומקצתם בליטא ובפולין. הגנים נפתחו ע“י תלמידות הקורסים עצמן או ע”י הציבור העברי שהזמין גננות משני המוסדות לשם הנהלת גנים. רוב הגננות עמדו בקשרי מכתבים עם המוסדות המרכזיים בורשה. עם פרוץ המלחמה העולמית נתרכזו בורשה אלפי פליטים מכל ערי הסביבה. כדי לשמור על ילדי הפליטים ממחלות ומהתנונות פיסית ורוחנית נפתחו כאן באופן ספונטני בתי־מחסה לילדים שנתכלכלו על ידי הציבור היהודי בנדבות הקהילות, שבאו מכל קצוי רוסיה וגם בתמיכת “חברת מפיצי השכלה” והחברה לשמירת הבריאות “אזע”. באי כוח החברות הללו היו ברובם אידישאים נלהבים ומכאן המלחמה שפרצה בין אנשי פטרבורג, שחפצו להפוך את בתי המחסה לקני אידישיזמוס ובין הציבור הציוני בורשה. הגננות העבריות שגמרו את הקורסים של הלפרין ואלתרמן, חזקו בהרבה את ידי העברים. בטרם שנכבשה ורשה ע“י הגרמנים, יצאו הלפרין ואלתרמן לרוסיה. בסוף הקיץ 1915 העביר הלפרין ע”פ הצעת ביאליק את מוסדו לאודיסה. אל הועד המפקח של המוסד נכנסו ח. נ. ביאליק, מ. אוסישקין, ד"ר י. קלויזנר וי. ח. רבניצקי. שש שנים התקיים המוסד באודיסה ותקופה זו היתה תקופת הזוהר והפריחה של המוסד. כאן התחיל מופיע גם דו־הירחון “הגינה”, בעריכת הלפרין ואלתרמן.

גם ברוסיה הפנימית קמה רשת רחבה של גני־ילדים שנוסדו חלקם ע“י הקהילות וההסתדרויות לתרבות וחינוך וחלקם ע”י ועדי העזרה לפליטי־המלחמה. גם כאן התלקחה והתפשטה המלחמה בין העבריים והאידישאים. במלחמה זו היתה ע"פ רוב ידם של העבריים על העליונה. בסוף המלחמה ובשנים הראשונות לאחריה נוסדו הרבה גנים גם בעזרת הדז’וינט. הרבה גנים נוסדו בליטא וגם ברומניה, לאחר שנספחו אליה ביסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה. בקישינוב ובצ’רנוביץ התקיימו גם סמינריונים לגננות. תחת השפעת הסמינריון בביסרביה (מיסודו של אלתרמן) נפתחו גנים עבריים ביאסי, גלץ ועוד. גם באירופה התיכונית (בברלין ובוינה) נפתחו גנים אחדים, אבל היו לקויים בהתפתחותם. באותה תקופה נעשו נסיונות לפתוח גנים גם באנגליה וארצות הברית, אבל ללא הצלחה.

עם התפשטות התנועה העברית בפולין בימי הכיבוש הגרמני נתבלט הצורך להקים מחדש במדינה מוסד להכשרת גננות עבריות. בשנת 1917 נוסד בורשה קורס לגננות. בראשו עמדו רפאל גוטמן ויצחק שויגר עד שנת 1919. אותה שנה נסגר הקורס ונפתח שוב בשנת 1921, שבה שב אלתרמן מרוסיה לפולין. בראש הקורסים העמדו אלתרמן והגברת אפשטיין. בהכשרה המעשית טיפלה רבקה רובין. החל משנת 1925 ניהלו את הקורסים ד"ר י. אהרונסון (עד 1929) ווינקלר. הקורסים נהנו מזכויות פומביות, אבל מצוקתם החמרית היתה בעוכריהם ובשנת 1930 נסגרו. רק בשנת 1934 נפתחו שוב בוילנה על יד הסמינריון העברי מיסודה של “תרבות”.

בקשר עם תולדות ההוראה כדאי לעמוד על גילויי המחשבה הפדגוגית העברית בגולה. אמנם ספרות זו אינה מצטיינת בעשירות יתרה, ואף על פי כן אין לזלזל בערכים הפדגוגיים שנוצרו במשך 30 שנים, המעידים על המאמצים הבלתי פוסקים לקיים במה עצמאית לפדגוגיה העברית. הספרות הפדגוגית הפריודית הוצאה לאור בראשית צמיחתה ע“י יחידים (“הפדגוג” של של"ג ובן־אביגדור), ואחרי כן על ידי הסתדרויות מורים עבריים. במקצתה הוצאה לאור גם ע”י מוסדות חינוכיים (למשל, הקובצים הפדגוגיים של הגמנסיות בליטא והקובצים הדו־לשוניים של מועצת הגמנסיה הראשונה בלודז (1930־31) מיסודו של ד"ר מ. ברודא). רוב האורגנים שלא היו מבוססים כל צרכם לא האריכו ימים וממילא לא היתה השפעתם ניכרת על החינוך העברי. כאלה הם הירחונים העבריים: “קול המורה” ברוסיה בעריכת פ. שיפמן, (1908) “הד המורה” בניו־יורק בעריכת ע. פליישמן, (1915) “תרבות” בניו־יורק בעריכת צ. שרפשטיין (1919), “המדריך” בלודז בעריכת י. ברקמן וי. קצנלסון (1919), “המורה” בקיוב בעריכת נ. פינס, (1919), "המורה בליטא (1923), “תרבות” בקישינוב (1923) ועוד.

החשובים ביותר באורגנים הפדגוגיים שעלו על הקודמים בערכם וזמן קיומם הם: “תרבות”, כלי המבטא של מרכז “תרבות” בפולין, הופיע משנת תרפ“ב עד תרפ”ד (15 חוברות) בעריכת ד. לוין; הכיל מדור קבוע “קול המורה”. הירחון ששימש במה קבועה לתרבות העברית והתנועה העברית, הבליט בעיקר את תעודתו בשדה החינוך העברי. בירחון מצאו ביטוי ההלכה והמעשה של החינוך המודרני הכללי והעברי. השתתפו בו: א. אורינובסקי, א. איינשטיין, ב. גוטמן, ח. דובניקוב, ד"ר י. טהון, א. כהנשטם, ד. לוין, ש.ז. פוגצ’וב, י. פיכמן, פרופ. פ. שניאורסון, מ. ב. שניידר ועוד.

כבד־משקל בתכנו היה דו־הירחון “שבילי־החינוך” שהופיע בשנת 1925 בניו־יורק בעריכת ד“ר נ. טורוב, ומשנת 1927 עד 1929 בעריכת ש. ב. מקסימון. הירחון הוצא לאור ע”י אגודת המורים העבריים בניו־יורק, בהשתתפות אגודות מורים ומוסדות חינוך בערים שונות וההסתדרות העברית באמריקה. הירחון, אם כי הופיע במדינה הקלסית של חיפושי דרכים חדשים בפדגוגיה היה חדור ברוח השאיפה לחינוך עצמי, לאומי. בהתאם לעיקרי התכנית שנקבעו ע“י ד”ר נ. טורוב בשביל דו־הירחון (חוברת א' תרפ"ה), מצאו בו מקום מלבד מחקרים עיוניים, גם מאמרי הדרכה דידקטיים־מעשיים, הערכות על ספרי לימוד וידיעות רחבות על תנועת־החינוך הכללית והישראלית. השתתפו בו: ישראל אברמס, א. צ. אידלסון, ד“ר י. ד. ברקסון, ד”ר ה. ל. גורדון, של“ג, ד”ר עמנואל גמראן, ד“ר ש. גינצבורג, ק. ווייטמן, ד”ר טורוב, ד“ר ש. טשרנא, ש. ב. מקסימון, י. ביומאן, ד”ר ש. פייגין, ש. קושטאי, ד“ר מ. ז. רייזין, ד”ר א. קון־שכטר, י. קנוביץ, צ. שרפשטיין ואחרים.

מיוחד במינו הוא הירחון הפדגוגי “אפקים” שהופיע בעריכת ד"ר צ. זהר בפולין (1934־1933). בירחון מצאו ביטוי כל הפרובלימות האקטואליות של החינוך הכללי והישראלי. מקום בראש מאמריו תפס היסוד העמלני והארצי־ישראלי. אחד מחידושי הירחון הוא שבצד פדגוגים־סופרים השתתפו בו גם רבים ממורי “תרבות” בפולין. הירחון הוצא בהידור רב והכיל הרבה תמונות וציורים.

ראוי להזכר גם האורגן של “הסתדרות המורים” בפולין “דבר המורה” המופיע בהפסקות עד עכשיו. חוץ משאלות עיוניות מטפל הירחון גם בשאלות המקצועיות של המורה העברי.

אם יש לנו רכוש ניכר בשדה העתונות הפדגוגית, הנה דל כוחנו במקצוע הספרים הפדגוגיים שאין ביניהן, מלבד ספרי יחידים מועטים, יצירות בעלות ערך קיים. אחת הסיבות היא: חיי־הסבל והמצוקה החמרית של המורה העברי המחוסר תנאים נפשיים לעבודת־יצירה ספרותית. מטעם זה מצטמצם המורה העברי במקצוע אחד: חיבור ספרי הלימוד, שבהם מוצא המורה העברי מלבד סיפוק רוחני גם הקלה פורתא למצבו החמרי.

---

המצב הפוליטי והמשפטי של החינוך העברי

מאת

אברהם לוינסון

הסיבה העיקרית שהביאה את בית הספר העברי לידי משבר קשה ומעמידה בסכנה את קיומו בגולה היא – המצב המדיני־המשפטי הקשה של בית הספר העברי בארצות אירופה המזרחית. המצב הזה הוא פרי השינוי הרדיקלי לרעה שחל בפוליטיקה הפנימית של הממלכות ביחס למיעוטים הלאומיים. שתי תקופות בולטות אפשר לסמן בדרך כלל בתולדות ההתפתחות של הממלכוֹת החדשות: הראשונה, תקופה קצרה של ליברליזם ממלכתי משנת 1919 עד סוף 1922), שחלה בשנים הראשונות להתהוותן ושהושפעה ע"י הפוליטיקה האידיאליסטית של תכנית וילסון והשניה – תקופת הריאקציה ביחס למיעוטים, שבאה עם התבססותן של המלוכות החדשות ועם השתלטות היסודות הלאומיים בהנהלה הממלכתית.

בתקופה הראשונה – נהנים היהודים מזכויות רחבות המובטחות בחוזה ורסל (סעיף צ"ג הידוע) ובחוקות הארציות. בארצות הבלטיות זוכים היהודים באבטונומיה תרבותית. גם בשאר הארצות, כמו בפולין ואפילו ברומניה, נהנים היהודים מכמה הנחות וזכויות רחבות בשדה החינוך הלאומי. את התקופה השניה יש לראות – בדרך כלל – כתקופת מעבר לליקוידציה גמורה או חלקית של כיבושינו בשדה החינוך הלאומי. בתקופה זו מתבלטת מגמת השלטונות לקפח את זכויות האבטונומיה החינוכית, להשליט את שפת המדינה ותרבותה על חשבון הלשון והמקצועות העבריים ולהכביד על התפתחותו של החינוך העברי (וגם האידי) ע“י אמצעי דיכוי והגבלה שונים. דיכוי זה מוקל בהרבה גם על ידי זה, שהרגלמנטציה החוקית של החינוך שהיא ע”פ רוב סתומה ובלתי מפורשת ביחס לחינוך העברי, פותחת כר נרחב למעשי זדון ושרירות־לבם של השלטונות הממונים על החינוך.

הישגי החינוך העברי גדלו ביותר בליטא שבה קבלו היהודים אבטונומיה תרבותית, יותר נכון – חינוכית. על יסוד אבטונומיה זו נספחו כל בתי הספר העממיים העבריים לרשות בתיה“ס הממשלתיים. הממשלה מכלכלת בת”ס אלה, כלומר משלמת למורים את משכורתם מאוצר המלוכה. אבל בשווי זכויות זה של בתיה“ס העממיים נגמר כל פרק האבטונומיה. הממשלה מקפידה מאוד על שמירת החוק הפורמלי ואינה מתחשבת עם האופי והצרכים המיוחדים של בית הספר העברי. הממשלה קובעת משום טעמי־חיסכון מורה אחד למכסת תלמידים משלושים עד ששים במחלקה אחת ובהתאם לזה היא משלמת גם את משכורת המורים. מובן מעצמו, שמספר התלמידים המרובה מקשה על המורה את מילוי תפקידו הפדגוגי. קשות עד מאד גם ההגבלות הבאות: 1) האינספקטורים דורשים מהמורים העבריים להורות מקצועות אחדים ליטאית; 2) בחינות־הגמר בכל בתיה”ס הן – לפי דרישת האינספקטורים הבלתי־חוקית – בשפה הליטאית; 3) בבחינות הגמר בבתי הספר התיכוניים והגימנסיות העבריות מציגה הממשלה דרישות יותר חמורות מאשר לבוגרי שאר בתי הספר. הפוליטיקה של אוטרקויזציה, כלומר של השלטת לשון המדינה בחינוך העברי וצמצום האבטונוֹמיה הפנימית של ביה“ס מצד אחד, ומאידך גיסא – קיצוץ תמיכות הממשלה הולכים ומסכנים את קיומו של החינוך העברי בליטא. ההורים מעבירים לאט־לאט את בניהם לבתיה”ס הליטאיים וזוהי באמת כוונת הממשלה.

המצב המשפטי של בית הספר העברי בלטביה שונה מכמה בחינות מזה שבליטא. בשנת 1919 זכו יהודי לטביה, כמו שאר המיעוטים הלאומיים, באבטונומיה תרבותית. על יד המיניסטריון להשכלה הוקמו דפרטמנטים (מחלקות) מיוחדים שניהלו את המוסדות התרבותיים של המיעוטים ושנתכלכלו ע“י הממשלה. על יד המחלקה נתקיימה מועצה שהשפעתה בדרך כלל היתה בלתי ניכרת. לפי החוק חייבת היתה כל עיריה לפתוח בתי ספר בשפת המיעוט הלאומי, אם מספר הילדים במקום לא פחות משלושים. למעשה קבלו היהודים בתקופה זו אפשרות רחבה ללמד את בניהם בבתי”ס לאומיים על חשבון הממשלה, אבל לא השתמשו בה די צרכם מתוך חוסר מורים ומכשירי־לימוד והעיקר – מפני חוסר אימון מצד הציבור יהודי לבית הספר הלאומי שלו.

בתקופה השניה (משנת 1932 עד למאי 1934) נתרבו הגזרות על המיעוטים הלאומיים. המיניסטר קֶנין הרחיב מצד אחד את תכנית הלימודים הכלליים והקטין מצד שני את מספר השעות של המקצועות העבריים. חלו גם קיצוצים בתקציבו של הדפרטמנט העברי. כל הפקידים פוטרו ממשרותיהם ונשארו רק המנהל והפרסונל הטכני. התמיכה לגימנסיות ולמוסדות פרטיים – בחלקה צומצמה ובחלקה נפסקה לגמרי.

התקופה השלישית התחילה אחרי מהפכת מאי 1934. את מקום המשטר הדמוקרטי ירשה מנהיגותו של אולמַניס. הדפרטמנטים של המיעוטים נסגרו ובמקומם נתמנו רפרנטים לעניני המיעוטים. החינוך העברי הופקר בידי בא כחה של ה“אגודה”. הודות לקיטרוגו ניטלה מהמורים והמורות העבריים זכות ההוראה של דת ותנ“ך. הולכת ומתגברת מגמת הממשלה לבטל את שיירי האבטונומיה החינוכית ולהשליט את התרבות והרוח הלטית בביה”ס העברי מתוך דכוי אפיה ונשמתה הלאומית.

תקופת הפוליטיקה הליברלית ארכה גם ברומניה, כמו בליטא, רק עד שנת 1922. החל משנה זו ביטלה הממשלה לאט־לאט את רוב הישגי של הקיבוץ היהודי בשדה החינוך. סגרה את הגימנסיות הממשלתיות ליהודים, ביטלה את הזכויות של בתי הספר הפרטיים, סגרה את הסמינריון למורים עבריים. בבתי הספר לילדי ישראל נאסר ללמוד ביום א' בשבוע והילדים נאלצו לחלל את השבת. הרבה מנהלים יהודיים נדחו ממשרותיהם ובמקומם נתמנו מורים נוצריים.

כמה מפקודות הממשלה הן בלתי־פדגוגיות ומעליבות ואין כונתן אלא לדכא את הרוח הלאומי בביה"ס העברי. החוק הרומני דורש, למשל, להכניס תרגילים בלשון הרומנית בגן־הילדים, דבר שאינו נהוג בשום גן בעולם. בלתי־מובנת לגמרי היא דרישת הממשלה שכל תלמיד ותלמיד ייבחן בפני ועדת בוחנים מיוחדת בעברו ממחלקה למחלקה (החל מהראשונה). ההנחה היחידה שנעשתה להסתדרות “תרבות” היא שבועדה זו משתתפים גם בוחנים עבריים. חמורות מאד הן דרישות הממשלה בדבר ההכשרה המקצועית של המורים: חבר המורים אינו יכול לעמוד בפני גזרה זו, כי הממשלה עומדת בתקפה ואינה מרשה לפתוח סמינריון עברי שיספק את הצורך החיוני של חינוך־הדור העברי.

אפס, הממשלה אינה מסתפקת בהגבלות או שכוונתן היא להכרית את שארית האבטונומיה החינוכית, אלא היא מבקשת להשמיד את כל החינוך העברי ע"י הצעת חוק הדורשת להנהיג את הרומנית בתור לשון הוראה בכל בתי הספר היהודיים. אמנם לציבור היהודי המאורגן עלה לדחות את הגזרה, אבל עתידות מי יראה ומי ידע מה ילד יום?

קשה הוא גם מצבו המדיני של בית הספר העברי בפולין. היסוד החוקי שעליו מתבסס החינוך העברי בפולין הוא כעת החוקה הפולנית החדשה. למעשה תלוי גורלו של החינוך העברי בפעולתם של השלטונות האדמיניסטרטיביים. ביה“ס היהודי בפולין נמצא בניגוד לזה שבליטא, אסטיה, ואפילו לטביה, מחוץ לרשת בתי הספר הממשלתיים ואינו נהנה משום תמיכה ממשלתית. בו בזמן שבפולין היו קיימים (בשנת 1929) 1611 בתי ספר עממיים של המיעוטים הלאומיים (אוקראינים, גרמנים, בילורוסים וליטאים) בלשונותיהם הלאומיות שנפתחו ע”י הממשלה הפולנית, לא נוסד אף בית ספר אחד ע"י הממשלה בלשון ההוראה העברית או האידית.

באי כוחה הפוליטיים של היהדות הפולנית (“החוג היהודי”), ביחוד הצירים יצחק גרינבוים, ד“ר יהושע טהון ובזמן האחרון גם ד”ר זומרשטיין וד“ר רוזמרין, נלחמו בחרף נפש בעד החינוך העברי על במת הסיים הפולני, אבל ללא הצלחה. עוד במאי 1923 הכניסו צירי ה”התאחדות" ש“בחוג היהודי” הצעת־חוק בישיבת הסיים בדבר לימוד חובה של השפה העברית בבתי הספר העממיים והתיכוניים בשביל תלמידים ותלמידות יהודיים. בעלי הצעת החוק דרשו, שמורי השפה העברית יתמנו ע“י שלטונות־החינוך ע”פ המלצותיהם של ועדי הקהילות היהודיות המקומיות. הצעת החוק לא זכתה לדיון בסיים.

בשנת 1930 הכניס הציר י. גרינבוים בשם “החוג היהודי” הצעת חוק בדבר הקמת בתי ספר מיוחדים לילדי ישראל, ששפת הוראתם היא עברית או אידית. הצעת־חוק זו היתה מונחת בסיים… 5 שנים. רק בשנת 1935 עלתה על הפרק בועדת הסיים, אבל ברוב דעות של צירי ה“סנציה” והדמוקרטים הלאומיים (האֶנדציה") הוסרה ההצעה בתור בלתי־אקטואלית “לרגלי קבלת החוק החדש על בתי הספר (משנת 1932) שאינו מכיר בבתי ספר לאומיים מיוחדים”.

הקו האפיני של מצב החינוך העברי בפולין הוא – חוסר רגלמנטציה משפטית בענינים היותר יסודיים. עובדה זו שוללת את כל הבטחון בערכם הממשי של ההישגים הפוליטיים שנכבשו בעמל רב. אמנם לעתים קרובות יש שיעלה לב“כ של “תרבות” להעביר את הגזרות במקצת או בשלימות ע”י השתדלויות אצל השלטונות המרכזיים, אבל גם במקרים אלה צריך להלחם על כל פקודה המוּצאת לטובתנו לבל יבולע לה מהאינסטנציות הנמוכות.

המגמה היסודית של שלטונות החינוך היא – האוטרקויזציה, כלומר השלטת לשון המדינה בתכנית הלימודים של ביה“ס העברי. הקורטוריונים דורשים להורות בלשון המדינה את מקצועות ההיסטוריה והגיאוגרפיה שנלמדו במשך כל הזמן בלשון העברית. דרישות אלו מכוונות בעיקר אל בתי הספר התיכוניים. בדרך כלל מסרבת הממשלה לתת זכויות פומביות לבתי ספר תיכוניים עבריים. בשנים האחרונות קבלו 3 גימנסיות זכויות, (ביליסטוק, וילנה, בריסק), אבל משתים הראשונות נלקחו הזכויות בחזרה למרות גלויי־הדעת הטובים שהביעו עליהן המפקחים הממשלתיים. לכמה בתי־ספר מסרבים הקורטוריונים לקבוע ועדה בוחנת (גרודנה) או מרכיבים אותה שלא כהוגן (קובל). הקורטוֹריון הורשאי “הרשה” ללמוד מקצועות עבריים בתור לימוד רשות רק בהיקף של 6 שעות בשבוע במקום 10־12 שעות הנהוגות עד עכשיו. בוילנה נקבעו בחינות מעבר ממשלתיים בשביל… תלמידי בתי ספר עממיים עברייים ונוסף לזה נערכו הבחינות בלשון הפולנית ושלא בבנין ביה”ס העברי.

סכנת סגירה נשקפת להרבה בתי ספר עממיים שלנו בגלילות וולין ופוליסיה בגלל שאלת הדירוֹת. עד כמה שהסתדרות “תּרבות” דואגת לבניני בתי הספר, להתרחבותם ולשיפורם הטכני־ההיגייני אפשר לדון מזה, שבפולין הקונגרסאית הוקמו 36 בנינים חדשים לבתיה"ס העבריים ובעשר ערים עסוקים ועדים בהקמת בנינים חדשים. אבל למרות המאמצים הגדולים של הציבור הישראלי אי־אפשר למלא את הדרישות המופרזות של השלטונות בענין הדירות וביחוד בשעה של משבר כלכלי קשה ודלדול המוסדות שאינם נהנים משום תמיכה ממשלתית או עירונית.

חוץ מהסכנה האורבת לחינוך העברי בחזית החיצונית, רבים מהרסיו ומחריביו גם מבפנים. בזמן האחרון פסקה התקפת המחנה האידישאי על החינוך העברי, ואף על פי כן גדלה הסכנה הפּוֹליטית הצפונה בפשרנותו של המחנה הזה. החינוך הרדיקלי הזה המסתפק בקב חרובים של אידית, אינו רואה שום סכנה לעצמו באוטרקויזם הממלכתי והנהו מסתגל על נקלה לדרישות השלטונות. ודוקא הסתגלות זו מכשילה את בית הספר העברי, שאינו יכול מטעמים פדגוגיים־לאומיים להסתגל לדרישות חוץ והוא נראה כעקשן בעיני השלטונות.

ביחוד רבות החתירות תחת בית הספר העברי מצד “האגודה”. מפלגה זו המוותרת על יסוד הלאומיות הישראלית בחינוך ומצניעה לכת בתביעותיה הפוליטיות קרובה מאד לרוח הממשלות השמרניות. ומשום כך תומכות בה תמיד הממשלות ומוסרות בידה את השלטון הפוליטי־ציבורי ברחוב היהודי. בפולין, למשל, נמצא רוב הקהילות בּידי אנשי־“אגודה”. מובן מעצמו, שה“חדרים” מקבלים מהקהילות את מלוא סיפוקם, בעוד שבתיה“ס של “תרבות” אינם נהנים מתמיכתן אלא במידה זעומה. בלטביה, כפי שהזכרנו, נתמנה בתור ממונה על החינוך הישראלי מטעם הממשלה, אגודאי קיצוני, מ. חודקוב, המדכא בכח השלטון את החינוך הלאומי. מורה שאינו חבר ה”אגודה" משולל כל תמיכה. לפי החוק החדש קיימת בלטביה ועדה מיוחדת לעניני דת שמתפקידה לאשר מורים לתנ“ך ולדת. לפי החלטת ועדה זו המורכבת ברובה מחברי ה”אגודה" נשללה מהמורות ורוב המורים של ה“הסתדרות העברית” זכותם להורות תנ"ך בבתי־הספר. מצב דומה לזה אנו מוצאים גם בארצות אחרות. זה לא כבר התקיימה בפרג אספת־מחאה פומבית שבה מחו צירי הפרלמנט הצ’כו־סלובקי אנג’לו גולדשטיין ואחרים נגד התקפותיו של הרבי ממונקץ' על החינוך העברי.

---

ספרי הלימוד העבריים

מאת

אברהם לוינסון

אחת השאלות החשובות ביותר שבה נתקל החינוך העברי בראשית התפתחותו – היתה שאלת ספרי הלימוד העבריים. באחד הפרקים הקודמים עמדנו באריכות על התפשטותם של ספרי הלימוד העבריים לפני המלחמה העולמית ולאחריה. הללו היו ברובם ספרי לימוד הלשון וחריסטומטיות, קיצורים של כתבי־הקודש ומיעוטם – ספרי דקדוק והיסטוריה. הספרים הראשונים נתחברו ע“פ השיטה התרגומית (עברית־אידית ועברית־רוסית), אבל לאט־לאט נדחקו ע”י ספרי־הלימוד החדשים שהיו ערוכים ע"פ השיטה הטבעית ושכבשו את בית הספר העברי.

הנפוצים ביותר לפני המלחמה היו ספרי לימוד הלשון והחריסטומטיות של י. אינדיצקי, י. ח. טביוב, י. גרזובסקי, ד. ילין, מ. קרינסקי, מ. לֶוִין, ש. ל. גורדון, פ. שיפמן, ר. גוטמן, יצחק קצנלסון וי. ברקמן.

קיצורים של כתבי הקודש: גרזובסקי (“ספורי התורה והנביאים”), ד. ילין (" מקרא לפי הטף"), טריווש, לוין ונוטיק (“מקרא מפורש”), קצנלסון וברקמן (“תנ”ך לבני הנעורים"), “התחלת החומש” לד. פרישמן¹, ר. גוטמן (“ספורי החומש”, “ספורי הנביאים”), ביאליק ורבניצקי (“ספורי המקרא”, “דברי נביאים וכתובים”) וש. ל. גורדוֹן (תנ"ך עם ביאור). רוב הספרים האלה נהוגים גם עכשיו בבתי הספר העבריים.

ספרי הסטוריה מקוצרים של א. ז. רבינוביץ (“תולדות עם ישראל”), י. פרנקל (“תולדות היהודים”), י. גרזובסקי, (“קיצור דברי הימים”), בן יהודה (“תקציר ההיסטוריה”), ש. דובנוב (“קורות העברים” בעיבודו של ליבושיצקי).

נפוצים בכל תפוצות הגולה היה “דברי האגדה” ו“ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי. (“דברי האגדה” נפוצו ב־50 אלף טפסים ו“ספר האגדה” ב־120 אלף).

עם התגברות התנועה העברית אחרי המלחמה העולמית נתחדשה השאלה ע“ד הוצאת ספרי לימוד עבריים וכלליים שיהיו מותאמים לדרישות הפדגוגיה המודרנית. בהרבה ארצות, כמו לטביה, בולגריה, השתמשו בספרי לימוד ארץ־ישראליים. אבל ע”פ רוב הוצאו ספרי לימוד חדשים בכל מדינה ומדינה. ספרי הלימוד שהופיעו באותה תקופה בגולה היו ברובם מחוסרי כיוון פדגוגי, כי חסרה עוד תכנית לימודים מגובשת, שתהא מאושרת ע"י מוסד מוסמך גם מבפנים גם מבחוץ. מלבד זאת חסרה ברוב הארצות גם אינסטנציה מוסמכת שתבחן את ספרי הלימוד מבחינה פדגוגית. הדבר הזה גרם, כי צצו ספרי לימוד כפטריות וכל מורה ראה את עצמו מוכשר להיות גם מחבר ספרי לימוד בישראל. פרצה התחרות שהביאה לידי זה שספרי הלימוד התחלפו מדי פעם בפעם ושאפילו בתי ספר בעלי כיוון אחד השתמשו באותה מחלקה בספרים שוֹנים. ההתחרות הביאה לידי תופעות מוזרות וחשודות… בפולין, למשל, היו אסורים ספרי לימוד כמו… “לשון וספר” של יעקב פיכמן, ספרי ההיסטוריה של דובנוב בעיבודו של א. ליבושיצקי (החל מהחלק השלישי) ואפילו קיצורי ההיסטוֹריה הישראלית של א. בן־יהודה וא. ז. רבינוביץ…

בולמוס ה“חַבְּרָנוּת” התגלה עוד בתופעה בלתי־רגילה: רבים ממחברי הספרים לא הסתפקו במקצוע אחד בלבד, אלא הוציאו ספרי לימוד למקצועות שונים, ללימוד הלשון, לתנ"ך, לחשבון ולמדעי הטבע גם יחד… אֵנְציקְלוֹפדיזמוּס כזה בחיבור ספרי־הלימוד שאינו מָצוי אצל שום אומה ולשון, השפיע מן ההכרח לרעה על טיב הספרים של המחברים בעלי־האשכולות.

אבל בדרך כלל יש לציין, שספרי הלימוד החדשים, במדה שירדו מבחינת התפשטותם הכמותית, עלו מבחינת טיבם ואיכותם. ספרי הלימוד החדשים הם רובם ככולם:

1) ערוכים ע"פ השיטה הטבעית. (מלבד ספרי הלימוד העבריים שנתחברו לצרכי בתי־הספר האידיים והדתיים);

2) מבוססים על עיקרי החינוך המודרני;

3) כוללים את היסוד הארץ־ישראלי;

4) מקיפים את כל מקצועות הלימודים העבריים > והכלליים

5) ומצטיינים בהידורם החיצוני.

מספרי הלימוד שהופיעו בפולין יש לציין: – במקצוע לימוד הלשון: “עברית” (3 חלקים) – גלס, הלפרין ואלתרמן; “צפרירים” (3 חלקים) – י. קצנלסון וי. ברקמן; שפת עמי (3 חלקים) – קפלן וברקמן. “גני” ו“פרדס” – שפירא; “פרקים ראשונים” (3 חלקים), “לשון וספר” (אלף בית", “פרוזדור” וחמשת חלקי “לשון וספר” לכל המחלקות) – יעקב פיכמן, הוצ. “צנטרל”; “מקראה” (שלשה חלקים) – י. וינגרטן, הוצ. א. גיטלין; “ספרי” (5 חלקים) – רפאל גוטמן, הוצ. מחודשה ומתוקנה; “קום קרא” (2 חלקים) – ר. לבבי. הוצ. ורשה־תל־אביב. “ספר־הילד”: “אלף (שנת א') – ד"ר צויגל, קושלן ושליטא. הוצאת “החינוך החדש”, ורשה; “בכיתה” (שנה ב') – ד”ר צ. זוהר ואביבי־ווליבלר. הוצאת “החינוך החדש”, ורשה; “הבה נלמד” (3 חלקים) – לוי וינר. הוצ. נ. שפירא, ורשה.

במקצוע תולדות הספרות:

“שעורים בתולדות הספרות העברית החדשה” (3 חלקים) – א. אורינובסקי.

במקצוע ההיסטוריה הישראלית והכללית.

“תולדות ישראל עד חורבן בית שני” ד"ר ש. י. טשרנא; “היסטוריה כללית” (3 חלקים) – מ. י. נדל (בהשתתפות י. א. טריווש); “דברי ימי ישראל” 3 חלקים – ד"ר י. נ. שמחוני, ברלין; ²“תולדות העמים” (3 חלקים) – א. פרוז’נסקי; “קורות העברים” – דובנוב (מעובדים ע"י ליבושיצקי).

במקצוע הדקדוק:

“דקדוק לשון עבר” – נ. פינס; “דקדוק שפתנו (2 חלקים) – מ. מ. מנוסוביץ; “דקדוק השפה העברית לכל סגנוניה” (2 חלקים) ודרגה נמוכה: “תורת הלשון העברית לכל סגנוניה” (4 חלקים) – ש. קנטורוביץ; “ספק הדקדוק” (2 ח') – א. י. שפירא, “תורת הסינטכסיס” – ח. א. חזן; “דקדוק הלשון ושימושה” (2 חלקים) – ח. א. קפלן; “מורה הדקדוק” – א. מיטרופּוליטנסקי; “תורת הדקדוק” ו”תורת הלשון בהתפתחותה" (4 חלקים) – מ. ב. שניידר.

במקצוע החשבון והטבע:

“אלגברה (3 חלקים) – ח. גולדברג וש. סטרנין; “אלגברה” בעריכת א. ח. חזן; “גיאומטריה מעשית” – ד"ר י. אהרונסון; “גיאומטריה” (2 חלקים) – ש. סטרנין וא. חזן; “שאלת החשבון והגיאומטריה” (5 חלקים) – א. מיטרטפטליטנסקי; “עבוד וחשב” (3 חלקים) – א. רשל (ספרי לימוד מבוססים על השיטה העמלנית); “מינרלוגיה” – ז. לייבוביץ; “תורת בעלי החיים” (3 חלקים) – ל. שפר; “ראשי פרקים מתורת החימיה” – ד"ר ש. י. טרשנא; בעלי חיים: א. יונקים; ב. “עופות, זוחלים” וכו'; ג. “חסרי החוליות”; “האדם” (אנטומיה ופיסיולוגיה) – א. י. איינהורן; “פיסיקה (4 חלקים) לב”ס תיכוניים; “פיסיקה פופולרית” לבתי ספר ו”חימיה" – ב. קוסטרינסקי; “שיעורים בידיעת הטבע” י. א. דובניקוב; “בוטניקה” (3 חלקים) בוריס גרדון; “מחיי הצמחים” (2 חלקים) – משה לוין; מלון בוטני (פולני–רומי–עברי) ל. פאבה; “גיאוגרפיה” (2 חלקים) – משה גרדון; גיאוגרפיה (4 חלקים) משה לוין.

בליטא הופיעו משנת 1920 עד 1934 הספרים דלקמן:

קובץ שאלות החשבון" – ש. קפיט וסיסיצקי (1919); ספרי המתמטיקה של ש. קפיט (1920־1934) והם: ספר החשבון לבתי ספר עממיים (4 חלקים); תורת החשבון ושאלון לבתי“ס תיכוניים (2 חלקים); יסודות הבוכהלטריה הכפולה לבתי”ס תיכוניים; אלגברה (3 חלקים); גיאומטריה (חלק א – פלנימטריה, חלק ב' – סטריאומטריה); טריגונומטריה; יסודות החשבון הדיפֵרנציאלי והאינטֵגרלי לבתי"ס תיכוניים.

“שאלוֹן לגיאומטריה” – י. לויטן וא. שניידר (1922); “קובץ שאלות הנדסיות” – נ. ריבקין (תרגם יצחק נשיא); “גיאוגרפיה” ו“היסטוריה של ליטא” – נ. ליבשין; “דברי ימי ליטא” – נ. לידסקי (1923); “מעולם החי” – (קונטרס הקטוגרפי) – אהרוני (1920); “ידיעת עמנו” – הוצ. הקטוגרפית לד"ר רבינזון (1921³), (הופיעה אח"כ בדפוס בהוצאת “עינות”, ברלין); “מונחי הבוטניקה” – ד"ר א. ברמן (1923); “שאלון לפיסיקה” (חלק א') ד"ר ל. י. יפה (1930); “תורת התיבה” ו“סינטכסיס” – נ. לידסקי. "חריסטומטיה לטינית (1932); “דקדוק לטיני” – י. לויטן.

ברומניה הופיעו ספרי הלימוד הבאים:

“ידיעת הטבע” (2 חלקים) – י. רידל (לשנת הלימודים השלישית והרביעית, תרפ"ו); “שאלון לחשבון “, – י. רזניקוב, (שני חלקים) תרפ”ב; “גיאוגרפיה” – צ. שברצמן, תרפ”ג. “נצנים” (מקראה– י. וסרמן וי. רידל (שני חלקים) תרפ"ג; “ספורי החומש” – וסרמן ורידל (2 חלקים).

הוצאת שכטר, קישינוב:

“היסטוריה כללית” – (3 חלקים) י. גורין, מתורגם ע"י ש. ויסמן, 1922: גיאומטריה – שייקויץ– רבינוביץ, 1922; דקדוק שפת לטין – ריס ואויבוך 1922; חריסטומטיה לטינית – לובומודרוב; תורת הצמחים (בוטניקה) – נ. אוירבוך; עולם החי (2 חלקים) – נ. אוירבוך.

הוצ. “מוריה”, קישינוב:

היסטוריה כללית – י. ברמן 1922.

הוצ “אסכולה” ע"י תרבות, קישינוב:

החשבון – א. בלנק, י. שברץ וקובלנוב, מעובד מרומנית, תרפ“ח; “דע את העולם”, גיאוגרפיה – א. בלנק, תרצ”ו; “עמנו” – ספר להסטוריה עברית – י. קוטשר וא. בלנק, תרצ"א.

הוצ. “כוכב”, צר’נוביץ

“לצעירינו” (ספר לימוד השפה ודקדוקה לבוגרים מתחילים) – רוזנצויג, רבינוביץ וזיגלבוים.

בארצות הברית הופיעו ספרי־הלימוד הבאים: ספרי צבי שרפשטיין – “המכין למקרא”, “שער התורה”, “מראשית מקרא”, “שער הלשון”, “דקדוק ע”פ תרגילים“, “היסטוריה לילדים”; “אביב” ו”נצני אביב" – י. ח. פולק וש. פיטליק; “ספרי”, “חומש לתלמידים”, “נביאים ראשונים לתלמידים” – י. ח. פולק; “הקורא הקטן” – א. סולודר; “השחר” – תומרוב והירש; “שחרית” –תומרוב, הירש ושטיין; “ראשית לימוד החומש” – י. ז. פרישברג; “טל אביב” – ק. ווייטמן; “ספר ראשון” ו“ספר שני” – ש. רובינשטיין ויש“י אדלר; “תולדות ישראל לילדים” – א. גולד ומ. תומרוב; “קורות עם ישראל” – ח. א. גולדין; “דקדוק לבי”ס” – שכנא שטיין וי. ח. פולק; “מורה עברית השלם” – י. פיליפס וא. היימן; “עולמי” – קלמן בכרך ועוד.

מלבד הספרים הנ“ל הונהגו בארצות הברית בכמה בתי ספר ספרי־לימוד שהוצאו באירופה וא”י.

חוץ מספרי הלימוד הנזכרים כדאי להדגיש גם כמה ספרים מטודיים שהופיעו בגולה והיו בשעתם מורה־דרך למורה העברי שהועמד לפני תפקידים חדשים ואלה הם: דובניקוב ח. א. – “אקסקורסיות” ו“שעורים בידיעות הטבע”; גוטמן ר. – “מיטודיקה של האריתמטיקה” ו“מטודיקה של עברית”; א. כהנשטם – “הוראת ההיסטוריה בביה”ס עממי“; י. גלס – “מיטודיקה לכתבי הקודש”; בייגל מ. א. – “גיאומטריה הסתכלותית”, “גזירה בניר” ו”תורה ועבודה".

איזה הם ספרי הלימוד שיש להנהיגם בבתי־הספר העבריים? בכל מדינה ומדינה מתחברים ספרי לימוד המותאמים לדרישותיהם הפדגוגיות של השלטונות ולתנאיה הפוליטיים והתרבותיים של המדינה. טיבם של ספרי הלימוד בכל מדינה תבחן ההסתדרות העברית המוסמכה לכך. ומשום זה נמָנע מהבעת דעה בשאלה זו. כאן נביא את רשימת ספרי הלימוד לפי המקצועות שיש להנהיג בכל הכיתות של ביה“ס העממי. רשימה זו שעובדה ע”י הכינוס הפדגוגי בפולין בשנת 1933, כוחה יפה בשביל בתי הספר בכל הארצות.

מספר ספרי הלימוד בכל הכיתות

כיתה	א	ב	ג	ד	ה	ו	ז
מספר הספרים	3	4	5	7	11	11	11

לכיתה א. אלפון, ספר לחשבון, לפולנית.

לכיתה ב. ספר לעברית, לפולנית, לחשבון, לחומש.

לכיתה ג. ספר לנביאים, לעברית, לפולנית ולחשבון. בספר לעברית יש להכניס שירים עם תוי נגינה בטקסט. ספר אחד לטבע וגיאוגרפיה בצירוף החומר לטבע לשנה"ל הרביעית וחלק של גיאוגרפיה לכיתה ד'.

לכיתה ד. ספר לנביאים, לעברית, לדקדוק, לפולנית, לחשבון, לגיאוגרפיה של א"י, לטבע.

לכיתה ה. ספר לנביאים, לחומש, לעברית, להיסטוריה ישראלית, לפולנית, לחשבון, לטבע, לגיאוגרפיה של אירופה, לגיאוגרפיה של פולין ולהיסטוריה פולנית.

לכיתה ו. לנביאים, לחומש, לעברית ודקדוק, להיסטוריה ישראלית, להיסטוריה פולנית.

לכיתה ז. לנביאים, לחומש, לעברית, לדקדוק, להיסטוריה ישראלית, להיסטוריה פולנית, לחשבון, לטבע, לאנטומיה והיגיינה, לדמוגרפיה יהודית ולפולין הנוכחית.

---

המצב החמרי של החינוך העברי

מאת

אברהם לוינסון

כדי לברר לעצמנו את אפשרות קיומו וסיכויי התפתחותו של החינוך העברי עלינו לעמוד על מצבו החמרי של בית־הספר העברי בגולה. לא בכל הארצות נמצא החינוך העברי בתנאים שוים. ביחוד קשה הוא מצבו בארצות אירוֹפה המזרחית. מלבד ליטא ולטביה שבהן מקבלים מורי בתי־הפר העבריים העממיים את משכורתם מאוצר הממשלה, אין הממשלות בשאר הארצות משתתפות בתמיכת ביה“ס העברי. ברוב הארצות הוא נהנה מתמיכת העיריות, אבל תמיכה זו היא מקרית ובלתי בטוחה. גם המקורות היהודיים – דל כוחם מלכלכל את החינוך העברי בשלמותו. תמיכת הקהילות הישראליות היא קטנה מאוד ומהוה מ־10־20% של תקציב החינוך, מלבד בולגריה ששם מתכסה רוב התקציב ע”י הקהילות. באוסטריה משתתפה הקהלה הוינאית בתשלום המשכורת של המורים. ברומניה מתנודדת תמיכת הקהילה בגבולות מ־10 עד 30 אחוזים של התקציב. בפולין תלויה ע“פ רוב תמיכת הקהילה בבתיה”ס העבריים מהרכבתה המפלגתית. מהרגע שהשלטון בקהילות נמסר ע“י להטי־בחירות שונים לאנשי ה”אגודה“, הלכה ופחתה תמיכת הקהילות, שבתור מוסדות דתיים ראו את עצמן פטורות מלתמוך בבתי”ס חילונים והן תומכות בעיקר את החדרים ובתי הת“ת. בין מקורות העזרה הישראלים שמהם נהנה החינוך העברי בארצות שונות כדאי להזכיר את הג’וינט האמריקני. אף על פי שהחינוך העברי עלה תמיד בכמותו על החינוך האידישאי, נהנה האחרון בעיקר מעזרת הג’וינט. תחת לחץ דעת הקהל העברית באירופה ובארצות הברית התחיל נהנה גם החינוך העברי מתמיכתו. בקשר עם צמצום־הפעולה המודרג של הג’וינט באירופה, התחילה פוחתת משנה לשנה תמיכתו בשביל חינוך העברי. נעשו נסיונות לענין גם את קיבוצי היהודים שבאירופה המערבית (באנגליה, בהולנדיה ובצרפת) בחינוך העברי שבפולין ובליטא ולעוררם לסיוע חמרי. לתכלית זו נשלחה ע”י מרכז “תרבות” בפולין תערוכת בית הספר העברי לאמסטרדם וללונדון שעוררה בקרב היהדות המערבית התענינות רבה בחינוך העברי השלם.

המקור הראשי לקיומו של החינוך העברי בכל הארצות הוא – כמובן – העזרה העצמית של הציבור העברי. את רוב הכנסתו מכניס החינוך העברי משכר־לימוד המהוה מ־70% עד 80% של תקציב ביה“ס. מלבד שכר־הלימוד מתכלכלים מוסדות החינוך גם ע”י מקורות־עזר, כמו סיוע הסניפים המקומיים וביחוד מפעלים שונים, כמו ימי־פרח, נשפים, הגרלות וכו'.

בכדי להבהיר את המצב החמרי של בתי הספר בארצות שוונת, נביא מספרים סטטיסטיים אחדים. בפולין נערך בראשון לדצמבר 1934 משאָל על המצב החמרי של בתי־הספר. מ־250 מוסדות נענו רק 117. הטבלה הבאה מגלה לעינינו במידת־מה את תנאי־הקיום החמריים של החינוך העברי בפולין הקונגרסאית (המספרים בזהובים).

¹

השנה	תמיכות הממשלה	העיריה	הקהילה	שכר־הלימוד	מפעלים שונים	הכנסות	הוצאות כלליות	גרעון
חסרים נתונים

כפי שאנו רואים תמיכת הממשלה היא קרובה לאפס. תמיכת העיריה הגיעה בשנת 32–1931 ל־6,9% של ההכנסות, אבל היא הלכה ופחתה משנה לשנה – והגיעה בשנת 35–1934 ל־2,1%. תמיכת הקהילה עלתה במידה בלתי ניכרת. ההורים עצמם נושאים איפא בעול החינוך של ילדיהם ומשלמים שכר לימוד המהוה קרוב ל־80% של כל ההכנסות. הגרעון העצום מכביד בעיקר על בתי הספר העממיים. אל הגרעון יש להוסיף גם גרעון נוסף של 523.750 זהובים המגיעים למשרדי הביטוח הממשלתיים מאת 123 מוסדות־חינוך. הגרעון חל בעיקר על המורים וגורם להפחתה כרונית של משכורתם. לפי הידיעות הסטטיסטיות משנת 34–1933, הגיעה בה בשנה משכורתם של 560 מורים ל־680.000 זהובים. המשכורת הממוצעת של המורה היתה איפא 1200 זהובים, כלומר 100 זהובים לחודש. למעשה התנודדה המשכורת בגבולות מ־300 עד למעלה מ־2500 זהובים בשנה. כפי שאפשר לראות מהטבלה הבאה:

איזו משכורת קבלו בשנה"ל 1933־34
כמה כסף	מספר המורים	%
פחות מ־300	35	5,5
300־999	52	8,5
1000־1199	127	19,5
1200־1499	174	27
1500־1799	146	22,5
1800־1999	57	9
2000־2499	36	6
למעלה מ־2500	12	2
ביחד	639	100

הרוב המכריע של המורים בפולין אינו מקבל את משכורתו בעד שנה שלמה. מ־639 מורים קבלו את משכרתם בעד 12 חדשים רק 45 מורים, 31 מורים קבלו בעד 11 חדשים, 218 מורים בעד 10, 152 מורים – בעד 9, 122 מורים – בעד 8, 17 מורים – בעד 9, 8 מורים – בעד 6, ו־46 מורים בעד פחות מ־6 חדשים.

לא טוב ביותר הוא גם מצב המורה העברי העממי בליטא ובלטביה. אמנם, משכורתו שהוא מקבל מאוצר הממשלה, היא קבועה ובטוחה, אבל גם זעומה עד למאוד (170 ליט בערך בחודש בליטא וקרוב לזה בלטביה). בתי הספר העממיים מליטא היו נתמכים עד שנת 1925 ע"י הקהילות. מכשבטלו ועדי הקהילות (בתוקף החוק מיום 31 למרץ 1925) פסקה גם תמיכתם. בתי הספר העממיים בליטא ובלטביה נהנים גם מתמיכת העיריות המשתתפות בהוצאת הדירה, ההסקה וההארה של בתי הספר. ואף על פי כן קשה עד בלי ערוך מצבם החמרי. התרוששות האוכלוסים היהודים גרמה שהורי התלמידים אינם יכולים לעמוד בפני הנסיון ושולחים את ילדיהם לבתי־הספר הממשלתיים שהלימוד בהם הוא חינם.

ביחוד הורע מצב בתי הספר התיכונים והפרוגימנסיות במדינות הבלטיות. אם בשנת 1927 הגיע סכום התמיכות הממשלתיות שניתנו לכל הגימנסיות העבריות בליטא ל־700.000 ליט, הנה בשנת הלימודים 1933־34 ירד עד ל־150.000 ליט. הנוער חדל מהתפרץ אל בית הספר התיכוני העברי, מצד אחד – לרגלי סגירת כמה מחלקות של האוניורסיתה הליטאית בפני צעירי ישראל, ומאידך גיסא – לרגלי התגברוֹת התשוקה להכשרה ולעליה. בין כה ובין כה – עומד החינוך העברי בליטא בסימן של משבר קשה.

ביחוד קשה מצב בתי הספר העבריים ברומניה (ביסרביה), כפי שאפשר לראות מהטבלה הבאה:

סוג ביה"ס	מספר המוסדות	תקציב בלעיים	תמיכות העיריה	תמיכות הקהילה	הגרעון
גני ילדים	15	400000	–	5–10%	20–40%
בתי"ס של תרבות	16	2000000	5–10%	10–30%	40–50%
בתי תלמוד־תורה	12–14	1600000	"	10–40%	30–50%
גימנסיות “תרבות”	4	1000000	"	10־20%	20%
גימנסיות עבריות	8	3000000	"	"	20־40%
גימנסיות פרטיות	8	2500000	20–25%	"	"

ושוב אנו רואים את התופעה הגלותית הכללית החותרת תחת קיום בית ספרנו: משנה לשנה הולך ומתמעט בביה“ס העברי מספר התלמידים, יען כי הם עוברים אל ביה”ס הממשלתי שבו יקבלו את חינוכם חינם. בעול התקציב נושא איפא מיעוט קטן של הורים השואפים במאמצים לא אנוש לקיים את בית־הספר העברי. גם כאן הראשון לקרבנות המשבר של החינוך העברי הא המורה העברי. משכורתו מגיעה ל־25 עד 30 אלף לעיי בשנה בעד 36 או 40 שעות עבודה בשבוע.

התקוה היחידה הנשקפת לחינוך העברי בביסרביה היא, שעם אירגון הקהילות מחדש (עד עכשיו שלטה עוד שיטת ה“מכס” הנושנה), תוקצבנה בשבילו תמיכות הגונות; מאידך גיסא, רפיון הרוח השורר במחנה העברי וחוסר הסתדרות “תרבות” מוצקה ומאורגנת עלולים לגרום, ששונאי בית הספר הלאומי ממחנה החרדים והאידישאים הרדיקליים יכבשו את הקהלה ויחסמו בפני העברים את הדרך היחידה להצלת בית הספר הלאומי ולהחזקתו.

יותר טוב הוא מצב החינוך העברי בבולגריה המתגלגל כמעט כולו ע"י הקהילות העבריות. התקציבים של בתי הספר עולים בכללותם ל־6 מיליון לֵבה בערך. התמיכות של העיריות הן מצומצמות, חוץ מעירית סופיה, שהקציבה מיליון ליבה בשביל מוסדות החינוך העבריים.

המספרים המועטים האלה מגלים לפנינו רק טפח של סכנת־ההרס האורבת לחינוכנו העברי בגולה. התרוששותם של המוני ישראל בגולה ההולכת ומתגברת בעקבי הפרוצס המבהיל של קיפוח פרנסתם ונישולם מרוב העמדות הכלכליות תחליש את כח התנגדותם של ההורים לבית הספר הממשלתי ותקרב את קיצו של החינוך העברי. הפרוצס הזה שמראה את אותותיו המחרידים בכל ארצות הגולה עלול להסתיים בזמן קרוב, אם הציבור העברי בעולם לא יתלכד ויתגייס לפעולה מאורגנת לשם הגברת כוחו של החינוך העברי בגולה. יחד עם זה אנו עומדים בפני פרוצס חדש ומדאיג של התרוקנות ביה"ס העברי בגולה ממיטב כוחותיו הפדגוגיים. נתמלאה הסאה גם של סבלות המורה העברי שהתחיל מבקש באופן טבעי את תיקונו בעליה. מאידך גיסא מורגש גם בארץ צורך גדול במורים עבריים. הסמינריונים בארץ אינם יכולים לספק את הדרישה במורים לרגלי העליה ההמונית הזורמת ארצה. לא יתכן לדרוש מהמורה שיסבול חרפת רעב בו בזמן שעל ידי עליתו הוא משתתף בבנין הארץ ופודה את נפשו משחת. אבל עליה המונית כזו תביא בהכרח להנמכת שיעור קומתו של בית הספר העברי בגולה, להפחתת ערכו החינוכי בעיני הציבור וממילא גם להחלשת כוחו במלחמת קיומו. תעודתנו איפא היא לזעזע את המחנה העברי לארצותיו ולהעמידו על הצורך החיוני ללכד את החינוך העברי על ידי אירגון עולמי, ע“י שיתוף דאגה ומאמצים לשם ביטוח היסוד החמרי לקיומו וע”י יצירת הדרכה מרכזית שתעודד את שפלי־הרוח, תפעיל את הנחשלים ותחזק את הכרת השלמות של התנועה ושיתוף האחריות בעד גורלה.

---

יסוד התרבות העברית בחינוך

מאת

אברהם לוינסון

בפרקים הקודמים עמדנו על הצדדים השליליים של טיפוסי החינוך השונים בעבר ובהוה. הפרקים הבאים מוקדשים לבירור מהותו ותכנו של החינוך העברי השלם. הסימן המובהק של החינוך העברי השלם הוא היסוד המהפכני שבו: שלילת כל צורות־החינוך הנושנות וגם החדשות, שאין בהן כדי לממש את האידיאל החינוכי של האומה המתחדשת, מלחמה בבלבול האידיאולוגי וההתפוררות הרעיונית השולטים בשדה החינוך הישראלי בגולה. אף לאחד מעמי־התבל שנתברכו בתרבות גבוהה ובחיי עושר אין שפע כזה של טיפוסי־חינוך שונים, כמו לעמנו. בו בזמן שבתי הספר של גויי הארצות הם ע"פ רוב כולם בעלי פרצוף אידיאולוגי אחד ונבדלים זה מזה רק באָפְים המקצועי או בשיטתם הפדגוגית, מתחלקים בתי הספר שלנו לפי הכיוונים הבאים:

1) כיוון חילוני ודתי: בתי ספר חילוניים ודתיים. בתי הספר הדתיים מתחלקים: לבתי ספר מיסודם של רבנים, קהילות, בתי־ספר רֵפוֹרְמיים, בתי ספר של הסתדרויות דתיות: “אגודה”, “מזרחי” וכו'.

2) כיוון לאומי וציוני: בתי־ספר של ציש"א (באירופה המזרחית), בתי־ספר אידיים שלומדים בהם עברית (ליטא, לטביה), בתי־ספר אידיים בעלי צביון קומונאי (ארצות הברית), בתי־ספר עבריים־אידיים מיסודו של “שול־קולט” (פולין), בתי־ספר עבריים מיסודה של “תרבות”.

3) חלוקה לפי צורות הבעלות: בתי ספר לילדי ישראל מיסודה של הממשלה, של העיריות, בתי ספר ציבוריים של בתי־כנסת קהילות, הסתדרויות לאומיות, הסתדרויות פילנטרופיות (בתיה"ס של ברון הירש, של אַליַאנס), בתי ספר קוֹאופֵּרַטִיבִיים ופרטיים.

4) חלוקה לפי לשון ההוראה: בתי הספר בלשון המדינה, בתי־ספר אוטרַקויסטיים (עברית ולשון המדינה, אידית או שפניולית ולשון המדינה, עברית ואידית, עברית מתורגמת לאידית (או שפניולית) ולשון המדינה, בתי ספר עבריים שלמים.

5) חלוקה לפי צורות האירגון. “חדרים”, “ישיבות” ו“בתי־תלמוד־תורה”, בתי ספר של היום הראשון, בתי ספר של תנ"ך (ביבל־שולן), קורסים להשתלמות וכו'. רוב הכיוונים והצורות האלה מתחלקים אף הם לגוונים וגווני־גוונים שונים.

החינוך העברי שואף לשים קץ להתפוררות זו של מרצנו החינוכי הלאומי. בהתפוררות זו רואה החינוך העברי אנרכיזמוס רוחני של דור הפלגה, אשר כל קבוצה וכל סיעה בו רואה צורך לעצמה להקים במה חינוכית מיוחדת ולהרוס את אחדותה התרבותית והנפשית של האומה על ידי ריבוי השיטות החינוכיות. מלחמה זו בריבוי הבמות החינוכיות ובפולחניה השונים – היא אחד התפקידים הראשיים של תנועת החינוך העברי החדש, דרך הגשמתו – היא דרך החיוב, דרך הבנין והיצירה הבלתי פוסקת.

נשמת החינוך העברי – היא השלמות. עבריות המקיפה את כל דרגות החינוך מהמסד עד טפחות, מגן הילדים עד בית הספר הגבוה. עבריות המגַוונת את כל גילויי החינוך, את ההוראה, את המחשבה והדיבור, את כל מקצועות הלימודים, את כל האוירה של בית הספר. ההושג האידיאל הזה? האמת נתנה להאמר שהדרך להגשמתו הגמורה והמלאה עוד גדולה וארוכה. בכמה ארצות נלמדים עברית רק המקצועות העבריים והמקצועות הכלליים – בלשון המדינה. בכמה ארצות, למשל ברומניה, רק מקצת בתי הספר העממיים השליטו את לשון ההוראה העברית, בעוד שבבתי הספר התיכוניים מלמדים בלשון המדינה. יש ארצות, שבתי הספר העממיים העבריים הם ציבוריים, בעוד שבתי הספר תיכוניים העבריים הם פרטיים (למשל בליטא). בארצות ידועות החינוך בבית־הספר העברי נקלט רק בחבל מסוים ובשאר הגלילות לא נתקבל לגמרי. (למשל בתי ספר עבריים אינם קיימים בגליציה של פולין, ברומניה הישנה, בצ’כוסלובקיה – חוץ מרוסיה הקרפטית וכו'). ודאי שהתנאים הפוליטיים ברוב הארצות גרמו במדה רבה לליקויים האלה בחינוכנו, אבל חטאה גם התנועה העברית, חטאה בזה שלא מצאה די־כח בקרבה עד היום הזה לארגן את חיי־התרבות של העם וקודם כל – את החינוך העברי. רק שלש ארצות בכל הגולה האירופית – פולין, ליטא ובולגריה – מתמידות בפעולתן המאומצת בשדה החינוך ומצטיינות בכיבושיהן החינוכיים החשובים; בשאר הארצות – החינוך העברי מתנהל לאטו, בכמה ארצות – בלגיה, צרפת, שוציה, איטליה וכו' – אין החינוך העברי השלם קיים בכלל. סיבת כל הסיבות למצב חינוכנו הירוד בעולם – הוא איפא חוסר האירגון. במדינה כמו לטביה, למשל, אין הסתדרות עברית קיימת בכלל ובחינוך העברי מטפלת הסתדרות המורים העברית, ומאידך גיסא בצ’כוסלובקיה שאין בה – חוץ מרוסיה הקרפטית – שום סימן של חינוך עברי, קיימת לא רק הסתדרות “תרבות”, אלא גם סניף ארצי של ה“ברית העברית העולמית”. דוגמאות כאלו אפשר להביא למכביר. המנוף היחידי להגשמת החינוך העברי במלואו הוא איפא – האירגון, הכולל בתוכו את ליכוד הכוחות הציבוריים, את המלחמה הפוליטית לטובת החינוך העברי ואת יצירת הבסיס החמרי לקיומו.

המקצוע המרכזי בבית הספר העברי הוא – הלשון העברית. עשרות שנים של חיפושי־דרכים ונסיון בהוראת הלשון העברית הביאו לידי התגבשות עיקרים ידועים שנתקבלו בתור יסודות דידקטיים ברוב הארצות. לימוד הלשון העברית היה – במשך כל דורות העבר – אמצעי להקנית החומר הספרותי, להקלטת התרבות העברית. מאידך גיסא, כל זמן שהלשון העברית לא היתה שפת חיים, שאב היהודי את רכושו הלשוני ממקור אחד: מן הספר. גם מבחינת ידיעת הלשון ולימודה – היו היהודים עם־הספר. הדור הישן ידע להבחין מושגים מפשטים דקים במקצוע הפילוסופיה והתכונה וההנדסה וכו', אבל לא ידע את המונחים הפשוטים של חקלאות, למשל, או של אומנות, יען כי לא מצא אותם בספרות; אותו דור המשכילים שידע לכתוב על טהרת הלשון, לא ידע להוציא מפיו משפט עברי נכון ופשוט על חיי יום־יום. לימוד הלשון היה תלוש מהחיים. בית הספר העברי החדש הכריז על לימוד הלשון, בתור שפת־חיים. החומר ללימוד הלשון מרכב משלש שכבות יסודיות:

1) שכבת התרבות העברית. בתור חומר ללימוד הלשון משמשת > תרבותנו העתיקה, הבינונית והחדשה על כל סגנוניה וצורותיה;

2) שכבת המדע האנושי. ידיעת הלשון העברית נקנית ע"י התמזגותה עם כל מקצועות הלימודים על יסוד שיטת השילוב. במקום לימוד הלשון העברית – לימוד בלשון העברית.

3) שכבת החיים, הטבע, הסביבה. (המדינית, הלאומית, הציבורית והמשפחתית). החומר ללימוד הלשון לקוח גם מהמציאות הגלותית גם מחיי הארץ.

הכינוס הפדגוגי העברי בפולין שנתכנס בשנת 1933 עיבד רשימת נושאים מהסביבה הטבעית והציבורית, המשמשים חומר דידקטי להוראת הלשון העברית בבית הספר העממי (ד"ר י. אהרונסון).

לשנת הלימודים הראשונה. מחזות ותמונות מהטבע ומהסביבה הקרובה לילד, מהמשחק ומהעבודה. סידור החיים בכיתה. טיולים והסתכלות בתמונות.

לשנת הלימודים השניה. מחזות ותמונות מהטבע ומהסביבה הקרובים לילד וגם מהיותר רחוקים (תקופות השנה, עבודת האכר, חגים וכו'), מתוך העבודה והמשחקים, מתוך הקריאה, סידור החיים בכיתה, טיולים והסתכלות בתמונות.

לשנת הלימודים השלישית. מתופעות הטבע וחיי האנשים בעיר וסביבותיה (תוֹשבי העיר, התעסקותם, המוסדות הציבוריים, חיי היהודים בעיר, שרידים היסטוריים), העיר והכפר, החגים.

לשנת הלימודים הרביעית. הטבע וחיי האדם במדינה ובארץ ישראל (לפי אזורים שונים). הערים החשובות (עיר הבירה, העיר המרכזית במחוז) יחסי העמים ביניהם ולעמים, תקופות השנה, החגים (בגולה ובא"י).

לשנת הלימודים החמישית. העמקת הידיעות על הטבע וחיי האדם והיהודים במדינה וא“י. הרחבתן על הארצות הסמוכות למדינה וא”י. החיים הציבוריים בביה"ס, חליפת מכתבים, נסיעות (הפלגה לא"י) ותיורים (אמצעי חיבור), תגליות והרפתקאות, אספורט.

לשנת הלימודים הששית. חיי האדם וחיי היהודים בארצות שונות. שיתוף הפעולה של העמים השונים, קיבוצי היהודים, אישים ומאורעות. מהחיים הציבוריים בביה"ס ובכיתה.

לשנת הלימודים השביעית. החיים הכלכליים, הציבוריים והתרבותיים של האומה הישראלית על רקע המציאות במדינה ובארץ־ישראל. מקומות מושבם של היהודים במדינה, עברם, חייהם, המבנה החברתי, המוסדות השונים. ישובנו בארץ לכל גילויו.

כל החומר הזה מוקנה לתלמידים ע"י קריאה וכתיבה, דיבור ועבודה עצמית.

הכינוס קבל שורה של החלטות נוספות בשאלת לימוד הלשון. החשובות שבהן – הן:

1) בהוראת הלשון העברית יש לעמוד בכל מחלקה ומחלקה לא רק על התוצאות הדידקטיות, אלא גם על התוצאות החינוכיות, בניגוד לשאר המקצועות שבהם נדרש המורה רק לסיכום דידקטי.

2) יש להתאים לנושאים ספרי קריאה.

3) החל משנת הלימודים השניה יש להכניס אל תכנית הלימודים את התפילות (ידיעת תוכן התפילות, ה“סדר” וכו').

4) בכל כיתה נקבע מספר מסוים של שירים לאומיים הנלמדים בע“פ. ההימנון הלאומי “התקוה” – לימודו בע”פ הוא חובת כל בת"ס.

5) החל משנת הלימודים השלישית – מלמדים את הקריאה בכתב רש"י.

6) החל משנת הלימודים הרביעית יש להכניס חומר לקריאה בלי נקודות.

7) משנת הלימודים השלישית – יש להקנות לתלמידים פתגמים > ומשלי חכמים.

8) כדי לקרב את הנוער אל המחשבה הלאומית והסוציאלית, מכניסים אל התכנית בשנת הלימודים הששית מאמרים של אחה"ע וא. ד. גרדון.

9) בלימוד הלשון – ההברה הספרדית היא חובה.

פרובלמה מיוחדת היא לימוד הלשון האידית, בתור מקצוע, בכיתות העליונות של ביה“ס. שאלה זו היא אקטואלית רק בארצות אירופה המזרחית. בארצות אחדות, כמו למשל בליטא, נפתרה השאלה בחיוב. בארצות אחרות, כמו בפולין, השאלה עומדת עדיין לדיון. עוד בועידה הארצית הראשונה של “תרבות” (1922), נתקבלה בשאלה זו החלטה: “ערכים תרבותיים שנוצרו בלשון האידית, יכולים להיות נמסרים לתלמידי המחלקות העליונות בלשונם המקורית”. ואף על פי כן לא נתגשמה ההחלטה הנ”ל במשך כל הזמן אף בבית ספר אחד בכל המדינה. רוב המורים והעסקנים מתנגדים להכנסת הלשון האידית אל תכנית הלימודים, חלקם מתוך שלילת האידית וחלקם מתוך התנגדות לכל לשון הפוגמת בשלמות החינוך העברי.

אבן־הבוחן המוחשית לידיעת הלשון העברית – הוא הדיבור העברי. ודאי צדקו בעלי הבקורת, שקָבלו על לשון־הדיבור המשובשת של הנוער הישראלי בגולה. הלשון משתבשת בפיהם ע“י השימוש בתרגומים מלוליים מאידית, (אידישיזמים") או ברבוי מלים זרות (ביחוד רומיות, שהוכנסו ללשוננו ע"י הניצוח ההסתדרותי והמפלגתי) ועל ידי זלזול בצורות הדקדוק ודיקנות הביטוי. בתור תופעה שלילית יש לציין גם את קלישות הלשון העברית בדיבור ובכתב, שבאה בתור תוצאה של התרחקות מלשון התנ”ך והמשנה. רוב המורים היודעים לשמור על כבוד הלשון ולהקפיד בחייהם הפרטיים על הדיבור העברי, נלחמים באופן שיטתי ועקבי בזלזול הלשון על ידי חינוך לתרבות לשונית, ע“י הקנית רוח הלשון וחוקיה ועל־ידי תיקוני שגיאות. בהרבה בתי־ספר נלחם המורה בשגיאות שנשתרשו בדיבור על ידי פירסומי־התיקונים על גבי הקיר, בחינת: “אל תאמר – אמור”. לגיבוש אמנות הדיבור העברי מסייעוֹת במידה רבה הרצאות התלמידים הנערכות בביה”ס על ידי המחלקות העליונות או ע"י החוגים לספרות תחת הנהלת המורה. לדיוק בדיבור סייעו גם חוברות־המונחים שהוצאו לאור על ידי “הברית העברית העולמית” (לונדון) ביחד עם מרכז “תרבות” בפולין.

---

החינוך החילוני בחינוך העברי

מאת

אברהם לוינסון

בית הספר העברי הוא מוסד חינוכי חילוני. בית־ספרנו החילוני נוצר בניגוד לבית הספר הדתי, המסורתי, שהתקיים בחיי ישראל במשך כל דורות העבר. התקופה החדשה שהכריזה על שלטון השכל האנושי והפרידה את חיי הממלכה מהדת, חרתה חריצים עמוקים גם במחשבה הישראלית. העדפת היסוד הלאומי על הדתי שהסתמנה בחיי כל הציבורים המודרניים, הטביעה את חותמה גם על החינוך היהודי. דרכי החינוך הנושנים עמדו בסתירה עמוקה לאידיאלים הציבוריים וצורות החיים של האדם החדש, שביצירתו התחיל מטפל החינוך העברי המתוקן. לאור הרציונליזמוס שהשתלט בעולם המחשבה נתעמק בחינוך הניגוד בין המדע והדת. המורים, ע"פ רוב יהודים נאורים וחפשים בדעות, לא יכלו להתכחש לנפשם ולפשר בין המדע והדת אפילו במסגרת של תכנית הלימודים שהונהגה בבית הספר; עוד פחות מזה יכול המורה לפשר בין בית הספר הדתי ובין המשפחה והרחוֹב הבלתי דתיים וליַישֵׁב את שאלותיו וספקותיו של הילד העברי.

בית הספר החילוני המתיק במדה רבה את הסתירות האלו. הדת שהיתה עמוד־התוך של החינוך הישן נהפכה לאחד הערכים הלאומיים של החינוך החדש. יחד עם זה נתמזג היסוד הלאומי שבחינוך העברי עם היסוד האנושי לשלמות הרמונית. מצד אחד הוכנסה אל תכנית הלימודים ההשכלה האנושית הכללית, שלא היתה לה דריסת רגל אל ה“חדר” הישן מפאת הסכנות שראו בה בשביל חינוכו הדתי של הילד. מצד שני – הורחבה תכנית הלימודים העבריים שהוצאה מהתחומים הצרים של לימודי־קודש בלבד והקיפה את כל מקצועות התרבות העברית שהותאמו לדרישותיה הפדגוגיות והדידקטיות של התקופה ולצרכיה החיוניים של האומה. החינוך החדש גילה לעיני הדור החדש לא רק את העולם הגדול על כל תעלומותיו וחידותיו, חֲוָיוֹתיו ועלילותיו, אלא הרחיב לפני הילד העברי גם את אפקי העולם היהודי שהָראה לו רק מצד אחד, באספקלריה דתית. חילוניות זו נגעה גם ביסודות הפדגוגיים והדידקטיים של בית הספר. בית־הספר מהטיפוס הישן שהיה טבוע – לפי דברי ביאליק – בחותם ה“תכלית” הדתית, הוציא מכלל החינוך את כל הלימודים, לרבות את העבריים, שיש בהם כדי לפגום בקדושת הדת. ב“חדר” המסורתי אינם נוהגים ללמוד עד היום את הלשון העברית בתור לימוד עצמאי ואין הלשון מוקנית לתלמידים אלא בה במידה שהיא קשורה בכתבי הקוֹדש. ספרי הקודש נלמדים ב“חדר” ואפילו בזה של ארץ־ישראל, ע“פ שיטת תרגום מעברית לאידית. העובדה, שאפילו ביה”ס הדתי־הלאומי בגולה מיסודו של ה“מזרחי” הנו אוטרַקויסטי ובוחר בשפת ההוראה האידית מאשר בעברית, מעידה שההתנגדות לעצמאותה של הלשון העברית נובעת לא מתוך נימוקים לאומיים־מפלגתיים, אלא ממקור דתי בלבד. בית הספר הישן יודע גם להבדיל בין קודש לקודש ולהציב סייגים ומחיצות בתוך תחומי הדת גופא: התנ“ך למשל נלמד ב”חדר" פחות מהגמרא למרות בכורתו ההיסטורית־תרבותית ויתרונו הדידקטי בתוך מקצוע של לימוד. פירוש של רש“י המתאים בפשטותו והחומר האגדתי הכלול בו לרוחו וטעמו של הילד נלמד פחות מהתוספות והמהרש”א הנשגבים מבינתו. יסוד ההלכה שבגמרא מבוכר על יסוד האגדה שבה וכו'.

האופי הדתי המוגזם של החינוך “בחדר” ו“בישיבה” הביא את בעלי החינוך הדתי לידי הזנחה פלילית של אחת התעודות היותר חשובות וחיוניות של בית ספרנו – החינוך הפיסי. החינוך המסורתי הוא ביסודו – הִיפּרְטרוֹפיה רוחנית של הילד על חשבון התפתחותו הגופנית. במקום חינוך המביא את הכוחות הרוחניים והגופניים של הילד לידי שיווי משקל, מטפל החינוך הדתי בפיתוח חד־צדדי של כוחותיו השכליים ומדכא את הכוחות האמוציונליים־הטבעיים הנרדמים בנשמתו. הפדגוגיה הנושנה לא שמה לב לתנאים הסניטריים וההיגייניים של המוסד החינוכי. החינוך האסתיטי הוא שדה בור בפדגוגיה הדתית שבארצות אירופה המזרחית. הסביבה המעופשת של ה“חדר”, תנאי הלימוד הבלתי־פדגוגיים במשך כל ימות השנה ללא הפסקות לנופש,ללא מושבות־קיץ, טיולים וכדומה, חוסר מקצועות טכניים, כמו זמרה, ציור, התעמלות, אספורט המפתחים את הכוחות הפיסיים והכשרונות האסתיטיים של ההילד, רהיטי ביה“ס ומכשירי הלימוד הפרימיטיביים, המראה המרושל של המלמד, שיטת העונשין הגופניים הנהוגה בביה”ס, והעיקר – השיטה הפדגוגית המסורתית המתבססה על ה“תכלית” החינוכית מבלי להתחשב לגמרי עם כוחות הנפש של הילד, עם נטיותיו וסגולותיו – כל אלה מדכאים את נשמת הילד, מקפיצים עליו זקנה בלא עת, גוזלים ממנו את אוצרות ילדותו, את השמחה ואת הצחוק, את חופש התנועה וזכות המשובה והפזיזות הילדותית. אמנם, רוח הזמן הולך ומתפרץ לאט־לאט גם אל ה“חדר” הישן, אבל השפעתו קטנה עד מאוד ורישומה לא ניכר בתיקונים של ממש.

בתור ריאקציה נגד חינוך כזה בא בית הספר העברי החילוני. אבל חילוניות זוֹ לא באה בתור אנטי־דתיות. בית הספר העברי הכניס אל תכניתו הלימודית את הערכים התרבותיים־דתיים בתור חומר־לימוד יסודי. אכן, בית הספר העברי אינו מכריח את תלמידיו להתפלל, אינו בודק בציציותיהם, אינו מטיל עליהם עול המצוות המעשיות. אבל התלמיד העברי חייב לדעת את התפילות, את מהות הציציות, את טעמי המצוות. בית הספר העברי מכשיר את תלמידיו הכשרה נפשית להכיר את ההוי הדתי, את כל גילוייה הציבוריים־התרבותיים של הדת, את כוחה החיובי ופעולתה בחיים ההיסטוריים של האומה. התלמיד צריך לדעת את החוקים והמשפטים, המצוות והמנהגים, התורה, החגים, את כל רכושה של תרבותנו הדתית מבחינה היסטורית וסוציולוגית. מבלי הכרת היסוד הדתי לא יבין הילד העברי את התנ"ך, את נבואת ישראל, את המשנה והתלמוד, את השירה והפילוסופיה הדתית בימי הבינים, את הקבלה, המשיחיות והחסידות. בלי הכרת הדת לא יבין הילד העברי את דברי ימי עמו, את פרשת הגזרות והרדיפות שעברו על ישראל, את החזיון הנהדר והנשגב של קידוש השם, את כוח עקשנותו הנפלאה שהיתה לו למעוז ולמשגב בצר. הדת עם מעשי נסיה ונפלאותיה מזינה גם את נשמת הילד ומעוף דמיונו ומביאה רבים מילדי ישראל לידי אמוציות דתיות, לידי הלך־נפש רליגיוזי הטעון יחס של כבוד וסבלנות מצד המורה. אסור לו, למורה, בתכלית האיסור לדכא את שאיפותיו הדתיות של הילד ולהחליש את נטיתו הפנימית אל העולם האירציונלי, אבל אין זו גם מחובתו של המורה להטיל על התלמיד משמעת חינוכית דתית ולפתח את השקפותיו בכיוון דתי.

ברוח זו חוברו תכניות הלימודים העבריים בבתי־הספר העממיים והגימנסיות מיסודה של “תרבות”. במרכזה של תכנית הלימודים העבריים נמצא התנ"ך. התנ“ך אינו מקצוע של לימוד בלבד; התלמידים מתחנכים לראות בו את מקור תרבותנו וכליל יצירתנו, את ספר־הספרים שנתקדש על ידי העם במשך כל הדורות. “התנ”ך – קוראים אנו במבוא לתכנית הלימודים העבריים של הסתדרות “תרבות” בפולין – היא היצירה המקורית ביותר של רוחנו הלאומי, המושלמת ביותר בתכנה ובצורתה. היא מלוה את עמנו במשך אלפי שנות קיומו והשפעתה על עיצוב אָפיו היא מתמידה ונצחית. אין אנו יכולים על כן לתאר לעצמנו חינוך עברי־לאומי, שהתנ”ך לא יהַוה בו את היסוד הראשי. אין אדם קרוי מחונך במובן הלאומי, אם אין לו ידיעה הגונה ובקיאות מסוימת בספרי התנ“ך…” או לפי הגדרתו המובהקה של ביאליק: “יהודי, אם גם יודע הוא שבעים לשונות ושבעים חכמות ואינו יודע את החומש – עם הארץ הוא”. ולפיכך עוברים על התורה פעמים אחדות בבית הספר העממי העברי ובקשר עם לימודה נקנים לתלמידים גם מבחר האגדות וליקוטי רש“י. הטענות נגד השיטה הרציונלית הנהוגה, כביכול, בבית הספר העברי – הן מחוסרות כל יסוד. כל סיפורי המקרא, כל מעשי הנסים ונפלאות הטבע המקמימים כה בפשטוּתם ותמימותם הילדותית, ניתנים לילד בתכנם וצורתם המקוריים. אכן, ישנם פרשיות ופסוקים בתנ”ך שאינם לפי רוח התענינותם של הילדים (פרשת הכהנים למשל) או לפי הבנתם (הסיפורים על בנות לוט, אמנון ותמר, פרשת סוטה, פרשות העריות וכו'). כל החלקים האלה הושמטו בקיצורי התנ“ך שהונהגו בביה”ס העממי. השמטות אלו שיסודן בדרישות פדגוגיות ודאי שאין פוגמות בקדושת התורה עד כמה שההשמטות הן הכרחיות ועד כמה שבקיצורים האלה נשתמר הסגנון המקורי, המסורתי של התורה, שהוא עיקר גדול בידיעת ספרי־הקודש.

החומר הלימודי של התנ"ך ודרכי הוראתו מותאמים לארבע מטרות שחינוכנו הלאומי מציג לעצמו בלימוד כתבי־הקודש.

המטרה הראשונה היא אמנותית־ספרותית. התנ“ך – הוא היצירה המקובצת היותר מקורית של הגאון הלאומי. בפשטותו הנהדרה, בקסמי סגנוניו, בהוד־הרוממות והקדושה החופף עליו – משמש התנ”ך מקור־נצח של הפראה והשראה ספרותית.

המטרה השניה – היא מדעית־הסטורית. התנ"ך – הוא המקור היסודי של ההיסטוריה הישראלית. בו נתגלמו ונשתמרו אלפי שנות חיים של אבותינו הקדמונים מימי־בראשית עד תקופת החורבן.

המטרה השלישית – היא מוסרית־ציבורית. אישיותו של הנביא והנבואה – הן יסוד מוסד לחינוכנו המוסרי. האידיאלים הנשגבים של הנביאים הם התמצית הנצחית, האוניברסלית של המוסר האנושי.

המטרה הרביעית – היא ארץ־ישראלית־לאומית. על ידי התנ“ך מכיר היהודי את מולדתו ומתקשר עמה בקשרים נפשיים אמיצים. ארבע המטרות האלו המאירות את דרכו של המורה העברי בהוראת התנ”ך, קובעות – בהחלטות ההוראה של כתבי־הקודש.

בדרך כלל – תכנית הלימוד של תנ“ך אחת היא במוסדות החינוך העבריים בארצות שונות. לפי התכנית הנהוגה בבה”ס של “תרבות” בפולין לומדים בבה"ס העממי העברי:

בכיתה ב': סיורי חומש ע"פ קיצור עד מות יוסף; אגדות נבחרות.

בכיתה ג‘: סיפורי מקרא ע“פ קיצור עד מות משה; נביאים ראשונים ע”פ קיצור, יהושע, שופטים, שמואל א’ – עד ראשית המלוכה.

בכיתה ד‘: תורה – “בראשית” ע“פ המקור בהשמטות עם ליקוטי רש”י; אגדות נביאים: שמואל א’ וב‘, מלכים א’ וב' בקיצור.

בכיתה ה': תורה – “שמות עם ליקוטי רש”י. אגדות נבחרות. נביאים: פרקים מירמיהו ויחזקאל. קטעים ממגילת איכה, עזרא ונחמיה, חגי וזכריה; מגילת אסתר לומדים בקשר עם לימוד ההיסטוריה.

בכיתה ו': פרקים מ“ויקרא”; רוב הספר “במדבר” עם ליקוטי רש"י. נביאים: פרקים מישעיהו, הושע, עמוס.

בכיתה ז‘: “דברים” עם פירש"י, מתוך תפיסה סינטטית של כל התורה. נביאים: ישעיהו ב’, תהילים, משלי (מבחר), החלק הסיפורי של איוב. (א, ב, מ"ב).

בארבע הכיתות הראשונות (ב–ה) לומדים תנ"ך 6 שעות בשבוע, בכיתה הששית והשביעית – 5 שעות בשבוע.

תכנית הלימוד של התנ“ך בביה”ס הבינוני הותאמה בפוֹלין לריפורמה הממשלתית, העומדת ליצור במקום הגמנסיה בעלת 8 המחלקות גימנסיה בעלת 4 מחלקות וליצֶיאום כללי בעל 2 מחלקות המשמש המשך של הגימנסיה. בועידה הארצית של המורים ללימודי היהדות בגימנסיות של “תרבות” (ביאליסטוק, IV.22 1933) נקבעה בשביל הגימנסיות התכנית הבאה ללימוד התנ"ך:

מחלקה א': חזרה על נביאים ראשונים, ירמיהו (הפרוזה ההיסטורית), עמוס (4 פרקים נבחרים), מיכה (2), ירמיהו (20 פרקי שירה), איכה (2), תהילים, משלי.

מחלקה ב‘: הושע (3), ישעיהו א’ (15), צפניה (1), יואל (בשלמות), יונה, נחום (1), עובדיה, חבקוק (1), תהלים, משלי.

מחלקה ג‘: ישעיהו ב’ (15), יחזקאל (15), חגי, זכריה, מלאכי, תהילים, משלי. (סקירה על כל הספר).

מחלקה ד': איוב (10־15 פרקים), קוהלת, שיר השירים (בהשמטות). תורה: חזרה על כל החומש, ליקוטי רש“י ומפרשים אחרים, גם ליקוטי התרגומים. סקירה מדעית על כל התנ”ך: סידור התנ“ך, תרגומיו ופירושיו. השפעתו על התרבות העברית והאנושית הכללית, על הספרות, החיים והאמנות. כדאי לציין, שבקשר עם הסקירה המדעית הנ”ל החליטה הועידה, שאין על המורים להכנס לפרטי חקירת התנ“ך ובקורת המקרא. את התכנית הנזכרת יש להשלים ע”י קריאת־חובה של ספרים בלטריסטיים ומדעיים על נושאים תנ“כיים לפי רשימה שעובדה ע”י הועידה.

אותה תכנית (עם שינויים קלים) נהוגה גם בליטא, בלטביה, באסטיה, ברוסיה הקרפטית, בבולגריה וכו'.

בתור דוגמא נביא את תכנית לימודי הדת והתנ"ך בגימנסיות העבריות בליטא.

מחלקה א‘. שלש שעות בשבע. יהושע, שופטים, רות, שמואל א’, חגים ומועדים.

מחלקה ב‘. שלש שעות בשבוע. שמואל ב’, מלכים א', מגילת אסתר, פרקי אגדה מן התקופה הבבלית, ביאור תפילות ומנהגים.

מחלקה ג‘. שלש שעות בשבוע. מלכים ב’, פרקים מירמיהו, משלי ותהילים, אגדה.

מחלקה ד'. 3 שעות בשבוע. פרקים מתרי עשר וישעיהו, חזרה על התורה, פרקי אבות, פיוטים.

מחלקה ה'. 3 שעות בשבוע. תרי־עשר, ירמיהו, משנה.

מחלקה ו'. 3 שעות בשבוע. ישעיהו, יחזקאל, ליקוטי גמרא.

מחלקה ז'. 3 שעות בשבוע. איוב, שיה"ש, תהילים, ליקוטי גמרא.

מחלקה ח'. 3 שעות בשבוע. קוהלת, סקירה מקפת על התנ"ך, ליקוטי גמרא.

לשם השואה נביא גם את תכנית לימוד־התנ“ך בביה”ס העממי בבולגריה.

(בארבע כיתות ושלש מחלקות). בכיתה ב' מכשירים את התלמידים ללימוד התורה ע"י סיפורים ואגדות על חיי אבות־האומה.

בכיתה ג'. “ספורי המקרא” חלק א‘. (להתחיל מפרק ז' – פרשת “לך לך”) וחלק ג’: הפרקים א– י.

כיתה ד'. “ספורי המקרא”: חלק ב' (מפרק י"א עד הסוף) וחלק ג'. (יהושע, שופטים, רות).

מחלקה א'. שמואל א' וב‘, מלכים א’.

מחלקה ב'. יונה, ליקוטי תהילים (31 פרקים).

מחלקה ג'. ליקוטי הנביאים: יואל, עמוס, הושע, ישעיהו, ירמיהו, איכה, יחזקאל וזכריה.

במחלקה השלישית עוברים על פרקי השירה בתורה ובנביאים (ברכת יעקב, שירת הים, שירת דבורה( שהושמטו במחלקות הראשונות. לומדים גם קטעים נבחרים מפירוש רש"י.

בכיתות ג' וד' משתמשים ב“ספורי המקרא”, במחלקות – במקור עצמו.

פעם אחת בשנה קוראים התלמידים בכל המחלקות את מגילת אסתר.

מספר משלי לומדים התלמידים בכל שנה פּתגמים נבחרים באופן שבמשך 3־4 שנים ילמדו מ־100 עד 150 פתגמים.

---

היסוד הארצי־ישראלי בחינוך

מאת

אברהם לוינסון

בית הספר העברי שנוצר עם ראשית התנועה הלאומית היה עברי לפי תכנו ורוחו, אבל לא היה ציוני. הפחד מפני ה“שלט הציוני” היה ניכר מאוד בימים ההם. חינוך ציוני נחשב אז לחינוך מפלגתי, אף על פי שהציונות לא הכניסה אזי – חוץ מהשיטה הטבעית – שום תוכן חדש לחינוכנו. אגב, באותה תקופה היתה גם הציונות מחוסרת כל תוכן מעשי. ההתישבות הזעירה של תנועת “חובבי ציון” ופעולתה המדינית של הציונות באביב נעוריה לא יכלו לחדש את תכנה של בית ספרנו. היה גם נימוק חמרי: הרצון לשתף בבנין בית הספר החדש גם את הציבור הבלתי־ציוני שעמד על בסיס העבריות. עד כמה גדול היה הפחד מפני הציונות אפשר לדון ע“פּ העובדה שעד היום נשמרו עקבותיו בחיינו, אם גם ב”גלגול" חדש: עד עכשיו רבים עדיין בקרב ההורים ואפילו המורים חסידי “החינוך הנייטרלי”, הרואים בבית הספר העברי מוסד של השכלה בלבד והמתנגדים להכנסת “פוליטיקה”, כלומר אידיאות ופעולות ארצי־ישראליות לתכנית הלימודים של בית הספר. הללו שוכחים שני עיקרים חשובים שנתחדשו בחיינו בזמן האחרון. ראשית, העבריות איננה ממצה את מלוא התוכן של החינוך העברי. אם לתוכן ולכמות, הרי ה“חדר” ודאי שהיה יותר מקיף מבית הספר העברי. המושג “תוכן” אינו חל בכלל על לשון. העבריות היא עיקר, יסוד, אבל לא תוכן. את התקדמותה הגדולה של העבריות יש לראות דוקא בזה שחדלה להיות התוכן. תמול־שלשום היתה עדיין – תוכן. תמול־שלשום נמשך עדיין הויכוח האלמנטרי: בעד או נגד? היום נגמר הויכוח הזה בין שני המחנות המתנגדים והתחיל ויכוח מעמיק פנימי בתוך המחנה האחד: איזו עבריות? העבריות גופה התפלגה לזרמים עיוניים שונים; אין תוכן עברי, יש תכנים עבריים.

ושנית: באנו לידי שינוי ערכים גם בעצם יחסנו אל ה“פוליטיקה” בבית הספר. בית הספר אינו בית־חרושת של תעודות בגרות, אלא מוסד המכשיר את הדור הצעיר לקראת תעודות ומטרות לאומיות מסוימות. הכשרה לשם מטרה קבועה מזקיקה לאמצעים קבועים המצטרפים לחשבון של פוליטיקה מסוימת. בית ספר נייטרלי, אַפוליטי הוא – תרתי דסתרי. אין בית ספר כזה קיים בכל העולם ופחות מכל הוא יכל להתקיים אצל עמנו השואף ליצירת טיפוס חדש של דור שיהא מוכשר להגשים את התפקידים שהטילה עליו ההיסטוריה. את התפקידים האלה אין להגשים באמצעי החינוך המסורתי, חינוך ברוח הפסיביות וההשלמה עם הגורל.

עם התפתחותה של תנועתנו הלאומית, נהפך בית ספרנו למכשיר־החינוך היסודי של תנועת שחרורנו. ארץ־ישראל נעשית לצור המרכזי, לחוט־השדרה של חינוכנוּ. בית הספר נעשה כלי־קיבול של ריח המולדת, של ההוי החדש המתרקם בה, של ההרגשה החלוצית ותשוקת־ההגשמה. הילד העברי ניצל מעולם ההפשטה שדיכאה את ששון ילדותו והעיקה על מוחו הרופס. לנגד עיניו קמה הריאליות הגדולה והיחידה של האומה, ארץ־ישראל. ארץ־ישראל הצילה גם את המורה העברי משאלות־האֵלם, אשר שיוועו מתוך העינים התמהות והגדולות של הילד היהודי. הטרגדיה הלאומית שנמשכה אלפים שנה, הלכה וחזרה בבית הספר ונמשכה בכל שבע הכיתות. צריך היה להסביר לקטנים את טעם היסורים והענויים שעברו על עמנו. בתרמילנו הלאומי היו מוכנים לנו מכבר בתוֹר נימוקים מכריעים שני קומפלכסים פסיכיים: הקומפלכס של צידוק הדין, של חיבוב היסורים, של העקשנות הלאומית והקומפלכס של עם נבחר, התפארות בערכי הנצח של תרבותנו הקדומה, הגעגועים הרומנטיים אל העבר וכו'. בתקופת ההתעוררות הלאומית נתרוקנו כל הנימוקים האלה מתכנם. את פי התהום העמוקה של הטרגדיה הלאומית אי־אפשר היה לסתום עתה בהפשטות. החינוך בא עד משבר. בין לילה קמנו וראינו, והנה אין לו מטרה, חסר לו אידיאל מעשי, חסרה פרספקטיבה ריאלית שתצדיק את חיבוב־היסורים וחסר עתיד שבחיקו ייהפך העבר לכוח מניע ויוצר.

ארץ ישראל הפיחה נשמת־חיים בחינוכנו. שילובה בחיי בית הספר ובתכנית הלימודים נהפך למנוף פדגוגי כביר. לא רק את תוכן־החינוך בלבד החיתה וחידשה, אלא הגישה לו יצירה חדשה: את הנוסח, הסגנון הארצי־ישראלי. הזמר והריקוד הארצי־ישראלי, התמונות והצילומים מחיי המולדת, האותיות והעיטורים המסוגננים, החגים והחגיגות, העבודה העצמית במחלקות ובסדנאות וכו' – כל אלה הולכים ומצטרפים לנוסח חדש. נוצרת אוירה ארצי־ישראלי המגוונת את חיי בית הספר ומכניסה חיות וצעירות לחינוך.

חשיבותו של בית הספר החדש גדלה עוד מבחינה אחת. בבית־ספרנו הולך ומקבל את תיקונו אחד הליקויים הגלותיים של אפינו הלאומי והוא: העדפת המעשה על העשיה, הערצת המפעל והזלזול בפעולה היום־יומית הקטנה. לחינוך העברי ארבה סכנה של הפשטה חדשה, הפשטה ארצי־ישראלית. החינוך החדש היה חסר יסוד של פעולה מוחשית, שבה יבטא הילד העברי את אהבתו למולדת, שבה ישפוך את זרם מרצו העצור ויתקשר קשר אורגני עם הארץ. בתורת הארצי־ישראליות חסרו – לפי מבטאו של ביאליק – המצוות המעשיות, שתטילנה על הילד את חובת המעשה וקיום המצוות.

על תקלה זו עמדו בשעתם מורי ארץ־ישראל שהחליטו – אחרי תקופה קודמת של ספקות ובירורים – להכניס את “הקרן הקיימת לישראל” לתכנית בית הספר. עוד בכינוס המורים הראשון שהתקיים בכפר ילדים (גבעת המורה) בניסן תרפ“ז מתוך הסכם עם הדירקטוריון של הקרהק”ל הודגש הצורך ליצור בבית הספר אוירה שתהי ספוגה הווי־ארצי־ישראלי וחדורה ברעיון העבודה. הכינוס ראה בשיתוף בית־הספר בעבודת גאולת הארץ 1) “גורם יסודי להתחדשות החינוך העברי וליצירת נקודת האחיזה שמסביבה יתרכזו האידיאלים הלאומיים והאנושיים שבתנועת התחיה של העם העברי”; 2) הכינוס פנה בראיה למורים שבארץ ובגולה ועורר אותם להשליט את עיקר גאולת הארץ והרעיונות המסתעפים ממנו בביה“ס ובחיי הילד; 3) יחד עם זה הדגיש הכינוס הראשון את הצורך לשלב את עיקרי הקהק”ל בכל מקצועות הלימודים.

בכינוס זה נתגבש אידיאל חינוכי חדש המבודד על העיקרים של גאולת הקרקע והלאמתה, שיבה אל חיי העבודה על הקרקע, יצירת חברה עובדת וכו'.

תוצאות הכינוס הזה היו פוריות מאוד. קריאת המורים מצאה הד בכל תפוצות הגולה. שליחי הקהק“ל שיצאו אל ארצות הגולה הצליחו לשלב את הפעולה למען הקרה”ק במסגרת החינוך העברי לצורותיו השונות, לרכז את הנהלת העבוֹדה במרכזי “תרבות” וליצור מועצות ארציות של המורים העבריים למען הקהק"ל.

בכינוס השני של מורי ארץ־ישראל שנתקיים בשנת תרפ"ט בכפר־הנוער בבן־שמן נתבססו היסודות הארגוניים והעיוניים שהונחו בכינוס הראשון. חידושו של כינוס זה בשדה האירגון היה – הכנסתו גם של גן־הילדים לתחום הפעולה למען הקרן־הקימת.

הכינוס השלישי של המורים והגננות בארץ למען הקהק“ל התקיים בחנוכה תרצ”ד על הר־הצופים בירושלים. כינוס זה עמד בעיקר על אירגון הפעולה וחיזוקה בכיוון ההרחבה. הכינוס פנה לכל בתי הספר בארץ ובגולה בקריאה להתמיד בעבודתם למען הקהק"ל, עורר את ציבור המורים לשמש מופת ודוגמא לחניכים ביחסו והתנדבותו למען הקרן, הדגיש את הערך של “המצוה המעשית” כגורם מחנך ומרגיל למילוי חובה לאומית וקבע את צורות ההתנדבות. הכינוס החשיב גם את הצורך למסור את הנהלת־הפעולה בבתי הספר לתלמידים עצמם, דרש להכניס לתכנית הלימודים את לימוד הציונות וידיעות הישוב וקידם בברכה את ראשית הפעולה לשם התקשרות ילדי הארץ עם ילדי הגולה.

רוב העיקרים שנתקבלו ע"י שלשת הכינוסים הונהגו ונתגשמו בחינוך העברי בגולה. צורת ההתנדבות הרווחת ביותר לטובת הקרן היא התרומה, התרומה הקיבוצית והאינדיוידואלית. סמל התרומה הקיבוצית – היא הקופסה הלבנה־כחולה. הרקת הקופסה – היא מפקד המאמצים והמרץ שהנוער מקריב על מזבח המולדת. מכאן המנהג שנתקבל בכמה בתי־ספר לערוך את ההרקה בטקס חגיגי.

סמל התרומה האינדיוידואלית הוא – פנקס התרומות. בפנקס זה מדביק הילד את הבולים המיוחדים הנמכרים בבית הספר. הבולים האלה שהוצאו ע“י הלשכה הראשית של הקהק”ל בצורה של סריות – שונים לפי תכנם והם: “אישי התנועה הלאומית”, “נקודות הישוב בארץ”, “מפת ארץ ישראל”, “תרשים של ירושלים”, “מחיי הילדים בארץ”. עצם הטיפול בבולים אלה המסמלים מומנטים שונים מחיי המולדת מתוך שאיפה טבעית לצרפם לסריות מלאות ולתמונות שלמות – ערכו גדול עד מאוד גם מן הצד החינוכי והאסתטי. ע“י כל הפעולות האלו הולך ומתרגל הילד העברי לשיתוף פעולה, למילוי חובה, למשמעת לאומית, לשיטתיות והתמדה המביאים באמצעים קטנים לידי תוצאות כבירות. הפעולה למען הקרן־הקימת פתחה כר נרחב לרוח היזמה וההמצאה של הילדים. בארצות שונות עוררה את הילדים לחידושים רבים, כמו הנהגת תרומות מיוחדות לטובת קק”ל ממפעלים, משחקים, הגרלות, הפרשת סכומים לטובתה מהכנסת תערוכות, סדנות, צרכניות ועוד. בכמה ארצות הונהגו “שבוע ארצי ישראלי”, “יום הקרן־הקימת” או “יום הקופסה” המסייעים להעמקת רעיון גאולת הקרקע ע“י שיחות, טיולים והפלגות. “פינת הקרן הקיימת” שקנתה לה שביתה בכמה בתי ספר בארצות הגולה מבליטה את גידול מפעלנו בארץ ואת הישגי הקרן הקיימת ע”י לוח־מודעות, התמונות, הדיאגרמות. קשר־המכתבים עם ילדי־ארץ ישראל מעורר בלב התלמידים יחס נפשי אל כל המתרחש ומתהוה בארץ.

עד כמה גדולה היתה פעולת הילדים למען הקהק“ל מהצד הכספי מעידים המספרים הבאים. בשנות תר”ץ–תרצ"ג הכניסו בתי הספר לסוגיהם בפּולין – 115.216 זהובים, מהם בתי־הספר של “תרבות” 70.341.

בבולגריה אספו הילדים בשנת תרצ“ג למען הקרן־הקימת ב־4 ערים (סופיה, פלובדיב, פזרדג’יק ורוסה) סך של 22.991 לֵבה כנגד 139.70 לֵבה בשנת תרצ”ב.

בליטא נאספו ע“י תלמידי בתי־הספר למען הקרן־הקימת בשנת תרצ”ג – 5.340 ליט ובשנת תרצ"ד – 3.692 ליט.

אין לזלזל כמובן בערך הכספי של פעולת התלמידים, אבל עיקר תפקידו של בית הספר הוא – להפוך את הפעולה הזאת לגורם חינוכי ע"י סובלימציה של הרעיונות הנעלים והנשגבים המונחים ביסודה של הקרן העממית.

הפעולה המעשית של בתי־הספר למען הקהק“ל בארצות שונות הולידו בתוך ההסתדרויות הארציות של “תרבות” וקיבוצי המורים העבריים את הצורך לקבוע את ההשקפות והדרישות של המורים העבריים ביחס לקרן־הקיימת. ב־24 לדצמבר 1933 נתכנסה בפולין ועידת מורים למען הקרן־הקיימת. בועידה הורצו הרצאות על “עיקרי החינוך העברי” (נ. ביסטריצקי), “פעולת מחלקת בתיה”ס” (ר. צדרבוים), “ההלכה והמעשה בעבודתנו החינוכית” (ד"ר צ. זהר), “ארץ ישראל בגן הילדים ובבה”ס העממי" (ד"ר י. אהרונסון). הועידה הטילה על המורים את החובה להכניס את היסוד הא“י לאותם המוסדות, שטרם הספיק לחדור בהם; הדגישה את הצורך להכניס את יסוד ארץ־ישראל והקהק”ל בתור יסודות רשמיים אל התכניות החינוכיות והדידקטיות וגם ציינה את הערך החינוכי הגדול של מכשירי־העזר והספריות לנוער המוצאים ע"י הלשכה הראשית בירושלים.

דחיפה עצומה להתפתחות החינוך העברי בגולה בכיוון הארצי־ישראליות וקרן־הקיימת נתנה הפעולה הספרותית־מולי“ת של הלשכה הראשית לקרן־הקימת. ראויות להזכר שתי הספריות שהוצאו על ידיה בהוצ. “אמנות”, הספריה “לנוער” ו”מולדתנו". הראשונה מכילה 50 מונוגרפיות תמציתיות על המולדת ומתחלקת ל־4 מדורים:

1) ישובים: “נס ציונה”, “מקוה־ישראל”, “ראשון־לציון”, “דגניה”, “רחובות”, “כפר־יחזקאל”, “טבריה”, “חדרה”, “חברון”, “נהלל”, “עין־חרוד” ועוד.

2) גיאוגרפיה של א"י: “ים המלח”, “היער בא”י", “הכותל המערבי”, “שבעת המינים”, “הכרמל”.

3) אישים: הרב י. ח. אלקלעי, תיאודור הרצל, הרמן שפירא, ר' שמואל מוהילבר.

4) תנועות וזרמים: “בני־בילו”, “החלוצה בא”י“,,גולי תימן”, “השומר”, “חסידי אומות העולם”, האוניורסיתה ועוד. הספרים מופיעים בצירוף תמונות, בניקוד מלא ובהדפסה הדורה.

הספריה “מולדתנו” מותאמה לגיל הרך של ילדי בית הספר העממי. חוברותיה הקטנות (32 עמוד) מתארות את חיי הארץ בסגנון קל ומלבב.

חשובות מבחינה דידקטית תכניות־הלימודים שהוצאו ע“י הלשכה. מטרתן היא: שילוב א”י במקצועות לימודים שונים. עד כה יצאו תכניות להיסטוריה ישראלית (ב. דינבורג), לגיאוגרפיה (ד"א צ. זוהר), ללימוד החשבון (ד"ר צ. זוהר), ללימודי הטבע (א. פלדמן) והעבודה הגופנית (מ. א. בייגל). ע“י הלשכה הראשית הוצא גם חומר הסתכלותי המשמש לצרכי בתה”ס בגולה, כמו מפת קיר של א“י, תמונות ארץ ישראל, 5 סריות מ”שירי המולדת" ועוד. כדאי להזכיר גם את ההוצאה הקבועה “מפי ילדי הארץ” המכילה ציורים ורשמים של התלמידים עצמם.

מלבד הספרים של הוצאת הקהק“ל מסתייע החינוך העברי בגולה בספרות העברית הסיפורית, התיאורית והלימודית המטפלת בחיי ארץ־ישראל ושאלותיה. ברוב בתי הספר בגולה מצויות בתור חומר קריאה ולימוד ה”מגילות" של הוצ. “אמנות”, חוברות בודדות של “קופת ספר”, הספריה “יסודות” (הוצ. “ברית הנוער” וה“חלוץ”) וכו'.

מכשיר חשוב להשרשת היסוד הלאומי והארצי־ישראלי בבית הספר העברי – הוא החג. בחינוך החדש הורם קרנו של החג שחגיגתו היתה לפנים מרוכזת בעיקר במשפחה ובבית־הכנסת. החג הלאומי־הדתי שהוסבר לילד הישראלי רק מצדו ההיסטורי והפולחני־מסורתי, נרקם – עם התפתחות התנועה הלאומית – אל תוך מסכת היצירה הלאומית שבזמננו ונתמלא תוכן מוחשי, לאומי־טבעי. החג אינו בשבילנו זכר למאורע היסטורי בלבד, אלא סמל־חי לחלום גאולתנו ומלחמת שחרורנו. ביחוד גדול ערכם של החגים שיש עמהם פעולה מחנכת כמו: חנוכה, פורים, חמש עשר בשבט, ל“ג בעומר. בפולין הונהג גם חג הביכורים. עריכת נשפים וחגיגות, זמרה, נגינה ומשחרי־פורים, קיבוץ דמי חנוכה ומכירת פרות א”י או בולים לטובת הקרן־הקימת, שיחות והרצאות, טיולים ותהלוכות – כל אלה מוסיפים גוון חדש לחינוך הלאומי, גוון העממיות העברית. ותיתי לה, למחלקת הנוער על יד הלשכה הראשית של הקרן־הקימת, שהוציאה סריה של חוברות בשם “חגים ומועדים” המכילה חומר ספרותי־מוסיקלי עשיר המיועד בשביל בתי הספר העבריים בארץ ובגולה.

מלבד חגי־המסורת הונהגו בבה"ס העברי כמה חגים לאומיים והם:

כ' תמוז – והוא יום פטירתו של הרצל. מכיוון שיום זה חל בימי החופש הנהיגו בכל בה"ס העבריים את חג ההולדת של הרצל, שחל בעשירי לאייר.

חג ההצהרה הבלפורית. מאורע היסטורי זה שנתן תוקף חוקי בין־לאומי לזכותנו ההיסטורית על ארץ־ישראל – נהפך בבית הספר העברי לחג לאומי.

חג פתיחת המכללה העברית הא"י. יום א' באפריל שבו הוקם היכל המדע העברי בא"י הולך ונהפך לחג קבוע המוחג בבתי הספר העבריים בארצות שונות.

גם ימי הזכרון המוקדשים לאנשי־שם ומאורעות לאומיים משמשים בידי המורים אמצעי־חינוך חשובים, שיש בהם כדי ליצור בביה"ס אוירה של התעלות־נפש וחגיגיות ולהעמיק בלב הנוער את רגשי־הכבוד וההערצה לגדולי ישראל וביחוד לגבורי הישוב החדש, שנעשו לגבורים עממיים במעשי גבורתם או במות הגבורים שלהם.

---

היסוד העמלני בחינך החדש

מאת

אברהם לוינסון

אחד ההישגים היותר מודרניים של החינוך העברי החדש הוא היסוד העמלני שבו. רעיון העבודה המונח ביסודו של החינוך החדש נתגבש תחת השפעת הספרות העברית החדשה ותנועת העבודה הציונית. הרעיון הזה עובר כחוט־השני בספרותנו היפה והפובליציסטית, בשירת־היחיד הלירית ובמחשבה הסוציאלית, החל מספרות ההשכלה וגמור בתורת־העבודה של יוצאי התנועה הציונית העובדת. בצורות שונות ומתוך נימוקים שונים נתגלה רעיון העבודה בספרותנו העברית. אבי ההשכלה הרוסית, ריב“ל, הטיף למלאכה ועבודת־אדמה ברוח התועלתיות המעשית של תנועת ההשכלה, לעומתו אברהם מאפו ראה בעבודה רק את הצד הפיוטי והרומנטי של חיי פשטות ושלוה בארץ אבות. ליברמן ויהל”ל היו הראשונים שהבליטו – כל אחד ע“פ דרכו – את היסוד הסוציאלי־הכלכלי של העבודה. יל”ג שנלחם בלשונו השנונה נגד האריסטוקרטיות הרוחנית וּמנדלי שהוקיע לעיני העם את חטאות גלותו, הכשירו את הקרקע להשרשת רעיון העבודה בתור יסוד חיוּני בחיי העם ויצירתו. שני קטבי הרעיון הזה, האנושי והלאומי, קבלו את ביטוים בשירתם הנשגבה של ביאליק וטשרניחובסקי בתור מצוה לאומית וצו טבעי־אנושי. רעיון זה נתלוה בשירת־היחיד של ברדיצ’בסקי שקרא לשינוי ערכין, למהפכה פנימית, לשלילת הפולחן של אותיות מתות וגוילי־עבר בלים ולשיבה אל החיים, אל הטבע, אל עצמו. זעמו של מנדלי וחזונו של ברדיצ’בסקי הולידו את תפיסת־העבודה המיוחדה של ברנר. העבודה – היא גשר־הגאולה המתוח על פני תהום רבה של בטלה ושפלות וטפילות לאומית בארץ ובגולה גם יחד. אין צורך לנו במהפכת־חיים: החיים כבר נהפכו ונחרבו. צריך לתקנם, לחדשם, להבריאם והדרך היחידה לתיקון חיינו וחידושם – היא העבודה, עם עובד על אדמתו. ולבסוף – גורם סוציאלי בלבד, מקור חיים ופרנסה של המעמד העובד. העבודה אינה גם גורם לאומי בלבד המגין על קיום האומה ומגביר את כחה המדיני. העבודה היא גילוי טבעי, תולדתי, קוסמי; לא אמצעי של קיום, אלא יעוּד, מטרה עליונה לכל המין האנושי ומקור־נצח ליצירתו החמרית והרוחנית.

רעיון העבודה בשדה החינוך הביא לידי החינוך העמלני. חינוך עמלני – פירושו חינוך טבעי, בניגוד לחינוך המלולי והרציונליסטי של דורות העבר. תעודתו – להכשיר את הילד לקראת החיים באמצעותם של כוחות ומכשירים טבעיים. החינוך העמלני שואף להשיב לילדים את הילדות שנגזלה מהם על ידי החינוך המוטעה בעבר; לפתח את הסגולה היסודית בתכונת הילד, את התנועה, שהיא צורך אורגני והכרחי לגופו ונפשו; לטפח את משחק־הילדים המשמש להם כעין מעבדה לעיבוד החומר הכביר הצפון בדמיון הילד או השאוב מהסביבה החיצונית. כי כלל גדול הוא גם בחיי הילד: האדם מכיר וכובש את העולם החיצוני לא ע“י הסתכלות פסיבית, אלא ע”י הכרה אקטיבית הנובעת מתוך פעולה עצמית, מתוך עבודה. עבודה זו מאפשרת לילד ע"י הגרוי הטבעי לשאוב את הנסיון מהמקור הראשון, לבוא בקשר בלתי אמצעי עם המציאות.

צורת העבודה היותר גבוהה – היא העבודה הפיסית, עמל־הכפים. אין עבודה זו באה כניגוד לעבודה הרוחנית. “היד – אומר זינינג – אשר הרימה את האדם למדרגות תרבות וציויליזציה יותר גבוהות מהלשון – היא כלי נפלא ומפואר לביטוי המחשבה, כמו הלשון”. החינוך העמלני שואף לפתח את כשרון המעשה של הילד באופן,שבו יתמזגו הרצון הטוב של הילד עם היכולת, ההבנה עם ההגשמה. העבודה מעוררת את יזמת־היצירה של הילד ומולידה במוחו אידיאות חדשות מתוך עיסוק וטיפול בחומר. רק הדבר שנרכש מתוך אימוץ־כוחות נקלט במוח הילד בתור ערך קיים.

יסוד העבודה בחינוך חשוב לנו גם מבחינה אחרת. החינוך הישן היה לפי כל מהותו ותכנו – חינוך פסיבי. התלמיד של בית הספר הישן ובמידה רבה גם של בית הספר בזמננו היה משועבד לספר. בית הספר התחשב רק בכוח החושב של הילד, בהגיונו ובשכלו, אבל לא בנשמתו ובמערכת כוחותיה. העיקר היה לא הלומד, אלא הלימוד. הדידקטיקה התבססה על פיתוח הזכרון והחיקוי. לא יפלא, איפא, שבית ספר מלולי כזה דיכא את כוחות היצירה התוססים של הילד, והחליש את נטיותיו הטבעיות להסתכלות, לנסיון, ליצירה עצמית, הפך אותו למכונת חיקוי. בית ספר כזה לא יכול היה לפתח את האופי של הילד ולעשותו אישיות יוצרת וממציאה. החינוך הפסיבי היה מותאם לחיים הפסיביים של ישראל בגולה, אשר סבלו דומם מצוקות הגולה וחכו לביאת המשיח. עם צמיחת התנועה הלאומית שהעמיסה על שכם העם את תעודתו ההיסטורית הובלט הצורך לגדל דור שיהא מוכשר למלוי תפקידו ולפתח בו את ההתמדה במעשים ויכולת ההגשמה. בית־הספר העמלני הוא איפא בית הספר היותר מותאם למטרות תנועתנו הלאומית ולצרכי עמנו.

הדרגה הראשונה של בית־הספר העמלני – הוא גן־הילדים. גן־הילדים (לפי השיטות הפדגוגיות של פרבל ומונטיסורי) – הוא המוסד החינוכי העברי היותר צעיר, אבל גם היותר מושלם בתכנו ותכניתו. גן־הילדים העברי קיים בכל ארצות אירופה המזרחית, (פולין, ליטא, לטביה, אסטיה, רומניה) גם בּגרמניה, אוסטריה, צ’כיה, בולגריה, יון ואפילו בארצות־המזרח ואפריקה הדרומית. בועידה הראשונה של “תרבות” בפולין שנתכנסה בשנת תרפ"ב, נתקבלו החלטות עיוניות ומעשיות על גן־הילדים המהוות בכללותן כעין חוקה, שראשי־סעיפיה הם אקטואליים גם בימינו. החשובים שבהם הם:

1) מתוך ההכרה שילדי ההמונים הם הם הזקוקים ביותר לחינוך מתוקן בגיל שלפני בית הספר ושהצלחתה של כל עבודת “תרבות” תלויה בהרחבתו ובהתפשטותו של החינוך העברי המתוקן בגיל היותר רך, מכריזה הועידה על העיקר הגדול: “אין ילד עברי נשאר מחוץ לכתלי הגן העברי.”

2) תפקידו היחידי של ה“גן” הוא לסייע להתפתחותו של הילד ולכוון את נטיותיו לצד הרצוי לנו; לגן אין שום מטרה של לימוד מקצועות.

3) הצורה הנאותה ל“גן” היא הצורה הביתית, הן במראהו החיצוני כן ברוח השורר בו.

4) הגננת צריכה לדאוג לחנוכו האינדיוידואלי של הילד ולהשתמש לשם זה בכל האמצעים שבידה: גם הסביבה שב“גן” צריך שתהא נאותה לחינוך כזה.

5) עם כל שאיפתה של הגננת־המחנכת שלא לטשטש את פרצופו האינדיוידואלי של הילד ואת קוי־אפיו, עליה להשתדל להרגיל את הילדים לחיים סוציאליים מסודרים, לחיי חברה עשירת־גוונים.

6) השרות העצמית ב“גן” יש לה ערך חינוכי גדול מאוד וצריך להנהיגה במידה מתאימה לשמירת הבריאות של הילדים.

7) החיים הסוציאליים ב“גן” דורשים שהגננת לא תהי אישיות מרכזית ב“גן”, אלא שתהי נמצאת תמיד בין הילדים ותשתתף בעבודתם באופן אקטיבי.

8) הלשון העברית מוקנית לילדי ה“גן” רק על ידי עבודה, משחקים, טיפול בצרכי הבית וכדומה, אבל לא על ידי שיעורים מיוחדים באיזו צורה שהיא.

9) עבודה נורמלית ב“גן” אפשרית רק בשעה שמספר ילדי הקבוצה לא יעלה על ט"ו. מספר הקבוצות “בגן” – לא יותר משתים.

10)אל הגן העברי יש להכניס ילדים רק בגיל של 4־5 שנים.

(11עבודת האדמה יכולה וצריכה לשמש אמצעי עיקרי לחינוך התינוקות. החובה מוטלת על כל גננת להשתדל בכל כוחותיה למצא אפשרות מתאימה לעבודה זו.

12)משום ערכה החינוכי של עבודת המטבח ויתר עבודות הבית ומפני שמציאותה של משרתת טיפוסית פוגמת בחינוך המוסרי הרצוי, יש לשאוף שהשרות בגן תמסר גם היא לגננת.

13)הגננת צריכה להשתדל שלא להרבות במכשירי עבודה וללמד את הילד לעבוד בידיו. בנוגע לחמרי מלאכה יש להרבות בחמרים לקוחים מהטבע ומהסביבה ולמעט עד כמה שאפשר בחמרים, שאין תשמישם מצוי ביותר בחיים.

14)באופן הדרגתי יש להשמיע פרקי מוסיקה רצינית באזני הילדים. הגננת חייבת לדעת פרק במוסיקה ואין להזמין לשם זה מומחה.

15)בכל מקצועות הגן החל ממראהו החיצוני וגמור בעבודת המטבח יש לדאוג, שיסייעו לפיתוח החוש האסתטי של הילד.

16) יש לשים לב בגן למשחקים חפשיים ולהראות לילדים דוגמאות של משחקי־תנועה, שיש בהם ריתמוס. לשיעורי־התעמלות מיוחדים אין מקום ב“גן”.

17) לעבודת ה“גן” אין הפסקה של ימי חופש. ה“גן” פתוח במשך כל השנה" אלא שצריך למצא אפשרות של נפש בשביל הגננת, לכהפ"ח במשך חדשַׁים בשנה על חשבון המוסד.

18) צריך להנהיג בגן הזנה משותפת של הילדים הנערכת ע"י המוסד וההורים.

19) מתוך שאיפה לקרב את הגן לסביבה ביתית יש להשאיר את הילדים בגן בחורף עד 4 ובקיץ עד 6 אחה"צ.

20) כדי להפיץ את הרעיון של חינוך הילדים ב“גנים” בין המוני העם, יש להוריד את שכר־הלימוד עד המינימום. ההורים שאין ידם משגת לשלם, צריך לשחררם לגמרי משכר לימוד.

21) הגננת צריכה להרבות בטיולים ובעבודה תחת כיפת השמים ולהסב את תשומת־לבם של הילדים אל העצמים והתופעות הנראים לעין.

22) הגן צריך שיימצא תחת השגחה תדירה של רופא־ילדים.

מכאן – תכנית הגן: עבודת יד, ציור, כיור, קליעה, גזירה ותפירה.

פעולות קוֹליות: שיחות, בימוי, דקלום וזמרה.

פעולות תנועתיות: ריקוד, משחקים, טיולים.

עבודת שרות: סידור כלי החדר, ניקוי הכתלים, תיקון הרהיטים, תלית התמונות על הכתלים, כיבוד החדר וקישוטו, טיפול בצמחים וכו'.

חמרי העבודה: ניר צבעוני, פלסטלינה, רַפיה, תיל של ניר, פסי־עץ, חוטי־ברזל, פח וכו'.

יותר מורכבת היא שאלת העמלנות בבית־הספר העממי. כאן הגבולות הם בלתי קבועים ואפשר להרחיבם ולצמצמם בהתאם לתנאים החמריים של בית־הספר. מ. א. בייגל ניסה לקבוע תכנית מקסימלית; ילד הגומר בית־ספר עממי צריך שתהיה לו הכשרה עמלנית המתבטאה בהרגלים האלה:

1) יכולת למדוד כל מיני שטחים ונפחים במכשירי־מדידה שונים ולהכין תרשים של כל מיני שטחים וגופים.

2) יכולת לשקול ולמדוד חמרים מוצקים ונוזלים בכלי שקילה ומדידה שונים.

3) יכולת להכיר את המין והסוג של חמרי עבודה וחמרי מזון > שונים במצב מעובד וגלמי.

4) יכולת להבחין בין מיני קרקעות, עצים, זרעים, לדעת סגולותיהם, מחירם וכו'.

5) יכולת לשמור על הנקיון בבית ובחצר. (להסיר אבק, לטאטא, לכבד ולשטוף רצפה, לנקות שמשות, להדיח כלי־מטבח, לכבס לבנים, להוציא כתמים, לסייד ולצבע ועוד).

6) יכולת להכין תבשילים ומיני מאפה שונים ולסדר תפריט מזון טעים וזול (לבשל, לאפות, לטגן, להסיק תנור, להבעיר “פרימוס”, לבקע עצים, להשחיז סכין, לתקן תיקונים קלים בכלי־עבודה מקולקלים וכו').

7) יכולת לגדל ירקות רגילים: להכשיר את הקרקע, להבחין זרעים, לשתול ולזרוע, לנכש ולעדור, לאסוף ולשמור את הפרי, להבחין פרי טוב ורע, לבחון את מזג האויר, להכיר את המזיקים ואמצעי־המלחמה בהם וכו'.

8) יכולת לטפל בעופות הבית: לכלכלם, לרפאם, להדגיר, להבחין בביצים, להבחין במיני־עופות, לסדר לולים פשוטים, לדעת את מחירי העופות והביצים וכו'.

9) יכולת לגזור ולתפור בגד פּשוט, להטליאו, לסרוג גרבים ולתקנם, לרקום ולהכין ציור לרקימה, לבחור ציור מתאים לרקימה, להתאים צבעים בהלבשה וברקמה, להשתמש במכונת תפירה, לצבוע ארג, להעריך את מחיר התוצרת וכו'.

10)יכולת לתקן נעלים ולתפור נעלים פשוטות, לעשות או לתקן חגורת עור, ילקוט עור וכו'.

11) יכולת לעשות גדר־עץ, סולם, מדרגות, שולחן, כסא פשוט, ספסל, שרפרף, ארון פשוט, לתקן רהיט שבור, לצבוע ולשרטט רהיט, לדעת את מחירי חמרי העץ וכלי עבודה וכו'.

12) יכולת לעשות פח, משפך, אפרכסת, ספל, דלי, צינור, משאבה וכו' ולתקן כלי פח שבורים; לעשות חנוכיה ולצקת סביבונים וכו'.

13) יכולת לתקן בדק־בית קל: להתאים רעף, להכניס לבנה במקום הדרוש, לתקן רצפה הרוסה, דלת שבורה, לנקות את התיעול וכו'.

14) יכולת לכרוך ספר חדש וישן, לתקן כריכה, לכרוך אלבום לתמונות, להכין מכרטון קופסה פשוטה, נרתיק וכו'.

בקביעת התכנית אין לשכוח את העיקר: בית־ספר עמלני אינו בי"ס פרופסיונלי; אין זה מתעודתו לגדל בעלי־מקצוע מומחים, אלא ללמד את האדם לעשות את העבודוֹת ההכרחיות בכוחות עצמו, מבלי להזקק לבעל־מקצוע ולפיכך צריך בית־הספר העממי לבחור רק באותן העבודות, שהן הקלות ביותר ויחד עם זה הנחוצות ביותר לכל אדם המנהל משק קטן (מ. א. בייגל).

התכנית המכסימלית, בתנאי הקיום של חינוכנו בגולה, רחוקה עד למאוד מהגשמה בבית־הספר העממי. חינוך כזה מותנה באמצעים כבירים ובתרבות חינוכית המאפשרים את הגשמת הדרישות האלו. אבל כלום אפשר הדבר בגולה המדולדלת והמרוששת, מקופחת הזכויות, הנלחמת על קיומה הפיסי? האפשר לטפל בחינוך עמלני בשעה שהמלחמה נטושה מסביב לדרישת־חינוך אלמנטרית, כמו לשון הלימוד וההוראה? האפשר להגשים אידיאל חינוכי בשעה שגם רבים מההורים מביטים על העבודה, כמו על מין אספורט, גימנסטיקה חדשה?

לא יפלא, איפא, שהיקף החינוך הזה הוא מינימלי. את המקום היותר ניכר תופס החינוך העמלני בבתיה"ס העבריים בפולין. ביחוד יש להרים על נס את הסדנות והמעבדות המתוקנות הקיימות על יד בתי הספר העבריים. בגימנסיות העבריות בפולין לומדים מלאכת־יד – 2 שעות בשבוע. בגימנסיות בליטא לומדים מלאכת־יד – 4 שעות בשבוע (מחלקות א' וב') וגם עבודה מקצועית 4 שעות בשבוע (במחלקות ג' וד'). בלטביה – בגימנסיה מלאכת־יד – 4 שעות ומשק־בית לנערות – 2 שעות.

---

היסוד המודרני בחינוך

מאת

אברהם לוינסון

למרות ההבדלים בגילויי החינוך העברי בארצות שונות שנגרמו ע“י תנאי־הקיום המיוחדים של קיבוצי־היהדות בעולם, אפשר לציין את הטיפוס המכריע של החינוך העברי בתור חינוך פרוגרסיבי ומודרני המותאם לדרישותיו של המדע הפדגוגי בימינו. בית הספר הישן שהתבסס על ההוראה המלולית, על הפיטום בידיעות והשכלה, הולך ומפנה את מקומו לבית הספר החדש המתבסס על מהותו הביולוגית של הילד, על התכונות והנטיות הטבעיות, בנשמתו. “חנוֹך לנער על פי דרכו” – זוהי הסיסמה הנושנה־החדשה של חינוך דורנו. החינוך החדש שואף לפתח את אפיו וחושיו של הילד ע”י הפעלתו במקצועות עבודה שונים, בציור, בכיור, במשחק־הבימה, בזמרה, בהתעמלות, בטיולים וכו'. לחוש השמיעה שמשל בכיפה בחינוך הישן בתור אמצעי יחידי לתפיסת העולם החיצוני, נטפלו שני אמצעי־קליטה חדשים: הראיה והמישוש. במקום ההוראה המסורתית שהקפידה על החומר הלימודי ושמרה על קדושת המקורות לבלי להוסיף להם ולגרוע מהם אף חצי־דבר ושבה נתקדש ה“סיום” בתור מצות השמירה על שלמות החומר, באה התכליתיות החינוכית, שביררה וניפתה את החומר והתאימה אותו – לפי דרישות הפסיכולוגיה הפדגוגית – לתפיסתו ולגילו של הילד. מרכז הכובד של החינוך העבר מהלימוד והמלמד אל הלומד, אל נשמת הילד. דרישות המדע הפדגוגי נתמזגו בבית ספרנו לשלמות הרמונית עם המטרה הלאומית העומדת במרכז חינוכנו. מהותו הרוחנית של עמנו, עם־הספר, מטילה על חינוכנו חובה לאומית להשריש בנשמת הילד יחס מיוחד, תרבותי־גזעי אל הספר. אבל בניגוד לחינוך הישן שנתבסס על הספר בלבד, יונק החינוך העברי המודרני את לשדו המפרה גם ממקור החיים. האקטואליזציה בחינוך מגרה ומפעילה את התענינות הנוער במקצועות הלימודים ע"י שאיבת החומר מחיי יום־יום ומהמציאות הלאומית המוחשית. כי כלל גדול הוא בידי החינוך המודרני: כל תורה שאיננה נובעת ממקור החיים ואינה מכוונת לשם החיים – איננה נאחזת ומושרשת בתוך החיים.

אי אפשר לברך על פרי־ההילולים של החינוך העברי המודרני, מבלי להטעים את התקדמותו הרבה של המורה העברי שבידו הופקד מפתח הזהב של אוצר האומה. אמנם במשפחת המורים אנו מוצאים עדיין בצד המורה המודרני את ה“מלמד” העלוב מבית המדרש הישן, בצד הטיפוס הציבורי הפעיל (הרוב המכריע בארצות אירופה המזרחית) את המורה העומד מחוץ לחיי הציבור המאורגן, בצד האידיאַליסטן המקדיש את כל מרצו וזמנו לחינוך־הדור את איש המעשה שאינו רואה בחינוך אלא מקור פרנסה בלבד. אבל מעל לאלה המועטים מתרומם הטיפוס המכריע של המורה העממי העברי הממית עצמו באהלה של תורה, הסובל חרפת רעב מחוסר תקציבים והמקריב את מיטב דמו וחלבו על מזבח החינוך הלאומי. אם אינו ניכר ביותר כוחו התרבותי־המוסרי של המורה העברי בחיינו הציבוריים, הרי יש לזקוף את הדבר לא על חשבון אדישותו או “בטלנותו” כביכול של המורה העברי, אלא על חשבונה של העסקנות הלאומית, שלא השתחררה עד כה מיחס־זלזולה המחפיר אל המורה העברי.

במשך עשרות השנים האחרונות נתרבה מחנה המורים העבריים בקהל מורים צעירים, חניכי הסימנריונים העבריים בפולין ובארצות הברית. במקום המלמד המסורתי שעסק בהוראה מאפס משלח־יד ופרנסה הופיע על במת חינוכנו המורה המנוסה, הממלא את תפקידו הקשה על יסוד ידיעות עיוניות ונסיון עבודה.

לדאבוננו, התנאים החמריים של בתי ספרינו אינם מרשים להנהלות לשפר ולשכלל את חינוכנו מבחינה מדעית וטכנית. אחד הליקויים הניכרים בו הוא חוסר החקירה המדעית של הילד הישראלי. חסר עדיין השימוש המעשי בפסיכולוגיה האכספרימנטלית בביה“ס ולא נקבעו עדיין הטיפוסים הפסיכולוגיים של הילד העברי, כשם שחסרה לנו עדיין הטיפולוגיה של המורה העברי, כלומר מיוּנו מבחינה פסיכולוגית. לחקר הפסיכוטכני אין זכר בחינוך העברי. המורה לפי מידת כשרונותיו יוצר בעצמו טֶסטים לשם קביעת מודד־האינטליגנציה של הילדים. נעשו אַפילוּ נסיונות (בועידה הארצית הראשונה של הסת. “תרבות” בפולין) להקצות בשיטת החינוך הכללית מקום לפדגוגיה הרפואית (ע"פ הצעתו של פרופ. פ. שניאורסון), שמטרתה היתה: לחקור ולבדוק את הילדים במוסדות החינוך ע”פ הוראותיה של הפדגוגיה הרפואית. החלט גם להקים מוסדות מיוחדים לחינוך ילדים דפקטיביים. אבל כל ההחלטות האלו לא הוצאו אל הפועל לרגלי סיבות חמריות.

אחד החידושים היסודיים של בית הספר המודרני הוא החינוך האסתטי. החינוּך הישן בתקופה המאוחרה, ביחוד ה“חדר” שבאירופה המזרחית, ראה בתרבות־הצורה משום כוח שלילי החותר תחת תרבות הרוח. אהלי שם היו סגורים בפני יפיפותו של יפת. ילד שפסק ממשנתו והיה נהנה מהניר הנאה והאילן הנאה התחייב בנפשו. פיתוח חוש היופי היה בחינוך החדש – אחד מתפקידיו היסודיים של המורה. החינוך האסתטי איננו מקצוע בפני עצמו: הוא משתלב בכל מקצועות הלימודים, נקלע באופן אורגני וסינתטי בכל חומר ההוראה. הדגשת אלמנט היופי בעולם ובטבע, בספרות ובאמנות, בלימודים ובמלאכה – מפתחה את הטעם היפה, מעדנה את החוש האמנותי ומעוררה את היצר ליצירה עצמאית.

ראשיתו של החינוך האסתטי נעוץ בגן־הילדים העולה מבחינה זו על בית הספר העממי והתיכוני. בגן הילדים מתחנך הילד בסביבת עבודה אמנותית והיא: ציור בעפרון וקרטון צבעוני, כיור מפלסטלינה, גזירה מניר, קליעה מרפיה, מפסי ניר ורצועות עץ. מלאכת־יד זו נמשכת ומתגוונת בביה"ס העממי וביחוד בגימנסיה, שבהם היא מתנהלת באופן שיטתי תחת השגחת מורה מומחה לאומנויות שונות. על מלאכה זו הרחבנו את הדיבור במדור החינוך העמלני.

בין הלימודים העצמאיים המטפלים בחינוך האסתטי יש להרים על נס את לימוד הציור. מקצוע זה שלא היה קיים לגמרי בביה“ס הישן ושבגן הילדים ובמחלקות הנמוכות של בּיה”ס העממי מילא תפקיד חשוב של אמצעי הבעה לדמיונו ומחשבותיו של הילד – הורם למדרגה של לימוד חשוב הזקוק למורה מנוסה מיוחד. הוראת הציור שואפת לפתח את כשרון ההסתגלות ואת הזכרון הראייתי של הילדים ולעדן את רגישותם האמנותית לצורה, לצבע ולקומפוזיציה. במסגרת בּית הספר מושגת תכלית זו לא רק על ידי עצם הלימוד של הציוּר, אלא גם ע“י פעולות אמנותיות שונות בביה”ס ומחוצה לו, כמו קישוט המחלקות בתמונות, צילומים, גזירות־ניר אמנותיות, שיתוף התלמידים בעשית פלַקַטים, תפאורות, בגדים לחגיגות ונשפים, סידור תערוכות של יצירות התלמידים, ביקורים במוסדות־תרבות, טיוּלים בערים וסביבותיהן וכדומה. לימוד הציור בביה"ס שואף בעיקר לא להוראת הטכניקה הציורית והגרפית, אלא להבלטת הסגנון העברי והסימבוליקה הלאומית שבציור.

מספר שעות־ההוראה הקבועות לציור בתכנית הלימודים אחד הוא בכל ארצות הגולה. בפולין מלמדים ציור בבית הספר העממי 13 שעות בשבוע, שתי שעות בכל כיתה, מלבד הכיתה הראשונה שבה מלמדים שעה אחת. בגימנסיה – לימוד הציור הוא רשות ולא חובה ונלמד 2 שעות בשבוע.

בליטא מלמדים ציור בבי“ס עממי ובבי”ס תיכוני – 14 שעות בשבוע.

בלטביה – מלמדים ציור בבי“ס עממי – 9 שעות, בבי”ס תיכוני – 8 שעות (ובגימנסיה ריאלית – גם 3 שעות שרטוט).

מכשיר חשוב לפיתוח החוש האסתטי של התלמידים הוא לימוד הזמרה (סולו ומקהלה) והנגינה (סולו ותזמורת) בבית־הספר. לימוד הזמרה מסייע לפיתוח השמיעה המוסיקלית, חוש הריתמוס וחיתוך הדיבור. הזמרה יוצרת אוירה של שמחה וחדוה המשמשת מקור ברכה לתלמידים. היא מקילה על התלמידים את העבודה הגופנית, מחבבת עליהם את היצירה המוסיקלית היהודית ומקרבת אותם אל חיי הארץ וההוי החדש המתרקם בה. מבחינה זו חשובה עד למאוד השירה הארצי־ישראלית המשַׁקפת את כל גילויי חיינו בארץ והכוללת: שירי־ציון (התקוה, אומרים ישנה ארץ ועוד), שירי עבודה ופזמוני חלוצים, שירי־עבודה דתיים, (גילוי אמוציונלי מרומם של תנועת העבודה! בר־יוחאי, זבחו זבחי צדק, אבינו מלכנו, וטהר לבנו, אמר רבי עקיבא, אשירה נא), ניגוני חסידים (זמירות בלי מלים), שירי תימן, ריקודי הארץ (“הורות”) ועוד.

החומר השירי נשאב מהספרים: (כולם עם תוי־נגינה).

“צלילי חנינא” לחנינא קרצ’בסקי. תל־אביב, תרפ"ז.

“מזמרת הארץ” בעריכת ש. רוזובסקי, ורשה, תרפ"ט.

“בקרן־זוית” (2 חלקים) ליחיאל היילפרין. המוסיקה של יחיאל אנגל. הוצאת “הגנה”, תל־אביב, 1927.

“צלילי הארץ” ערוכים ע“י א. צ. אידלסון. הוצ. “כלל”, ברלין תרפ”ב.

“ספר השירים” I ערוך ע“י א. צ. אידלסון. הוצ. ברלין–ירושלים, תרע”ב.

“ספר השירים” II ערוך ע"י א. צ. אידלסון. הוצ. יידישער פערלאג, ברלין.

“לכו נרננה” מאת ק. י. סילמן. (ע"פ רוב שירים עממיים אידיים בתרגום עברי).

“נשירה”, מנגינות לגן, לבית הספר ולעם, ערוכות ע"י מנשה רבינוביץ, הוצ. “מסדה”, תל־אביב.

שפע החומר המוסיקלי המושר בבתי־ספרינו טעון, לדאבוננו, בדיקה. ביצירתנו המוסיקלית חסרה סלקציה, בירור אמנותי שיבדיל בין הבר ובין הפסולת. בשירים הרבים המושרים בפי הדור משמשים בערבוביה ניגונים רוסיים, פולניים, וָלחיים ואוקראיניים המופצים בתור ניגונים עבריים והמטשטשים את האופי המזרחי של זמירתנו. גם בארץ נשתרש המנהג להתאים מלים עבריות למנגינות זרות והללו ניטעות על נקלה על קרקע הגולה בתור “תוצרת הארץ”. גם קובצי השירים הארץ ישראליים (מלבד שירי אנגל) לא ניקו מתערובת המוסיקה הזרה.

הזמרה בתור מקצוע מיוחד נלמדת:

בפולין בבי"ס עממי מיסודה של “תרבות” – 13 שעות בשבוע.

בליטא בבי"ס עממי 10 שעות בשבוע, בגימנסיה – 4 (בשתי המחלקות הראשונות).

הזמרה, כמו הציור, ניתנת להשתלב בבית הספר העממי ברוב מקצועות הלימוד (שפה, התעמלות ועוד). בבתי הספר העבריים המתוקנים לומדים בכמה ארצות גם קריאת תוי־הנגינה. כמעט בכל גימנסיה עברית בפולין קיימת מלבד מקהלה גם תזמורת תחת הנהלת המורה למוסיקה.

מכשיר רב צדדי בחינוך האסתטי הוא הבימוי בבית הספר. המשחק הדרמטי לכל גילוייו – ההצגה, הדקלום, הזמרה, הריקוד, ההעויה – מפתחים אצל הילד את כשרון ההבנה הפלסטית ע“י מזיגה הרמונית של כל אמצעי הביטוי. המשחק משריש בזכרונו ומקרב ללבו אישים ומאורעות היסטוריים וספרותיים; המשחק מפעיל ומרומם את השחקן הקטן ע”י חויות־נפשו העמוקות והכנות; הוא גם משגיר בפיו את הלשון הספרותית ומלמדו לדבר צחות ובטוחות. הבימוי של סיפורי המקרא, השיר והמעשיה – הוא מכשיר חינוכי רב־ערך שהונהג בכל בתי הספר העבריים. ביחוד יש להחשיב את היסוד הדרמטי שבתנ"ך המכיל אוצר בלום של חומר ספרותי הניתן לבימוי.

אחד מכיבושיו היותר גדולים של בית־הספר העברי – הוא החינוך הגופני. היחס החיובי של חכמי התלמוד אל החינוך הגופני לא נערך כהוגן על ידי החרדים. חשיבותו בשביל בריאות הילד קבלה את הערכתה הנמרצה בדברי הנשר הגדול, הרמב"ם (“מורה נבוכים” חלק ג', פרק כ"ה):

… “כי יש דברים רבים שהם הכרחיים או תועלתם גדולה אצל אנשים ואצל אחרים לא הצטרך כלל כהתעמלות הגוף כפי התחלף מיניו, אשר הוא הכרחי להתמיד הבריאות על מה שצריך אצל מי שידע חכמת הרפואות (ובכתיבה שתועלתה גדולה אצל אנשי החכמה), כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות כשחוק בכדור או התאבקות או משיכת ידים או עצירת הנשימה – יהיה אצל אנשים סכלים פעולת שחוק ואצל החכמים אינה פעולת שחוק”.

השקפה זו נשתמרה במשך דורות ואף המאוחרים לא סרו ממנה. ר' יעקב עמדן כתב בספרו “לחם שמים”:

“התורה מתשת כח ובאמת התשות כח שלהם בא מחמת מיעוט עמל הגוף… רוב הזמן שוקדים הם על הספר, ינוחו ולא ינועו ולהתמיד בריאות הגוף צריך התנועעות והתעמלות גופני, הלכך בא התנא להזהירם על זאת לטובתם ולהנאתם ולתועלת נפשם כמו כן”. את הד מחאתו נגד החינוך המלולי אנו שומעים בדבריו הנוקבים: “בעוונותינו שרבו הספרים וצריכים לשבת ולנוח לעיין בכל אחד לבדו, ועל ידי זה הוכו בתחלואים וזה ג”כ אחת מהרעות הגדולות שגורמים רבוי הספרים… גם ע"פ הטבע הפשוט הרעיון לבדו גורם קלקול העיכול באצטומכא… ואולי בשבי זה מתנוֹעעים הרבה בעת קראם התורה – – – "

לדאבוננו, היהדות החרדה – אזניה טחו מלקלוט את האמת הפשוטה הזאת. צריך לקבוע מתוך צער את העובדה, של“חדר” המסורתי יש חלק ונחלה בניוונו הגופני של הדור הצעיר. אדוקי עמנו יודעים להגיב בצדק על בזיון המת, על עלבון גופם של שוכני עפר, אבל אינם מקפידים על בזיון החי, על הזלזול בבריאותו של הדור. הללו מוסיפים לראות בתרבות־הגוף שעשועי הבל וביטול זמן ואינם מבינים שזו לא רק שאינה המסיגה את גבולה של התורה, אלא להיפך משמשת תנאי ויסוד להתפתחות הרוחנית המלאה של האדם. רגילים אנו עד היום לשמוע מפי החרדים את הנימוק השדוף, ש“אבותינו לא עסקו בטיפוח הגוף ואף על פי כן העמידו דור של גאונים וחכמים”. אבל אינם מביאים ראיה מתוך שלילה. תרבות־הגוף מסייעה לשיפור גזענו הלאומי, לפיתוח כוחות הנפש והשרירים של האומה. “לבי ובשרי ירננו אֶל אֵל חי”. החינוך הגופני – ביחוד בגיל בית הספר – מחַסן את המרץ, את הרצון, את רגש המשמעת ומהירות החלטה, את כל התכונות הפסיכיות החשובות לתחיתנו הרוחנית והגופנית. החינוך הזה משכלל את הזריזות וההרמוניה של התנועות, את הפרופורציה בפיתוח האברים, את הקואורדינציה בין המחשבה והפעולה. החינוך הגופני מגביר את מהירות התגובה ואת קלות־ההסתגלות לתנאים ומצבים שונים, משליט בחיי הנוער את עיקרי הסדר, הנקיון והדיוק. החינוך הגופני – הוא גם תנאי מוקדם להכשרה החלוצית בשביל בנין הארץ.

בהתאם לזה הוכנסה ההתעמלות בתור לימוד של חומר בכל בתי הספר העבריים. בהתאם להחלטותיו של הכינוס הפדגוגי בפולין מקיפה הוראת־ההתעמלות (וגם האספורט) בבית הספר שלושה סעיפי־פעולה והם:

1) הדאגה לטיפול הגוף ולפיתוח הזריזות הגופנית;

2) פיתוח התכונות הנפשיות

3) ופיתוח הרגשות ויחס נכון לטבע.

האמצעים להשגת המטרות האלו הם: 1) משחקי תנועה, 2) תרגילי התעמלות 3) וטיולים והפלגות.

מספר השעות המקודש להתעמלות בבתי הספר העבריים בפולין הוא: בבתי ספר עממיים 15 שעות בשבוע, בב“ס תיכוניים – (מהטיפוס החדש) 6 שעות בשבוע; 2 שעות – “התעמלות שיטתית”, 2 שעות – משחקי תנועה ואספורט (לנערים לחוד ולנערות לחוד) ושתי שעות – הכשרה צבאית לנערים. בליטא: בבתי ספר עממיים 14 שעות בשבוע, בבתי”ס תיכוניים – 16 (שתי שעות בכל מחלקה).

בלטביה: בבתי"ס עממיים – 18 שעות בשבוע (ביחד עם תרגילי צבא).

תכנית הלימודים בביה"ס המודרני מבוססת על יסודות הפסיכולוגיה הנסיונית והתאמתה לתקופות ההתפתחות הפסיכית של הילדים: ילדות, נַערות לפני ההתבגרות המינית, בעצם ההתבגרות ולאחריה.

בחינוך המודרני הולך ומפלס לו נתיב מקצוע חדש שלא היה ידוע עד הנה לפדגוגיה הישראלית והוא היחס הפדגוגי אל החיים המיניים של הנוער. תורת הפסיכואנליזה ששפכה אור חדש על גילויי החיים והיחסים המיניים אצל הנוער, פתחה דרך למחנך לפינת־חיים מסותרת ונתנה לו אפשרות להמתיק ע"י אמצעים פדגוגיים כמה מההתנגשויות והסיבוכים הנפשיים של הילד.

לא כאן המקום לעמוד בהרחבה על השאלה המסובכה הזאת שאי־ידיעתה גרמה וגורמת לקיפוח זכויותיו הטבעיות הביולוגיות של הילד. המחנכים שלא הבחינו בין התקופות המיניות השונות שבחיי הילד, שלא הבינו את המקורות הביולוגיים של מלחמת יצריו, את סערותיו וסיבוכיו הנפשיים, את שינויי תכונותיו הפריודיות, את פשר הגילויים המיניים הפטולוגיים והפרוֶרסיים וכו' – לא יכלו ואינם יכולים למלא את תפקידם החינוכי מבלי לחטוא לנפש הנוער. גם עכשיו עדיין גדול הזלזול בעצמאותם של חיי הילד הנפשיים והמיניים. אבל מספיק לציין, שבקרב המורים הנאורים רבה ההתענינות וניכרת התקדמות בשטח הדיסקיפילינה המדעית החדשה, שיש בה כדי לתקן הרבה פגימות וליקויים בחינוך למרות ההתנגדות שעוררה בכמה חוגים.

בדברנו על החינוך החדש אין להתעלם משאלת־חינוך מרכזית והיא: הכיוון או המגמה החינוכית. מובן מעצמו, שבתנאי חיינו בגולה, אחידות של מגמה חינוכית היא בלתי־אפשרית, שהרי ברוב הארצות מגמה זו נקבעת על ידי השלטונות. מרכזי “תרבות” לארצותיהם שוקדים על התאמת המגמות הללו למטרותינו הלאומיות מתוך התחשבות עם הצרכים והסגולות המיוחדים של הנוער הישראלי.

השיטה החינוכית שהושלטה בפולין ושמתאימה ביותר לצרכינו הלאומיים היא שיטת ריכוז החינוך או שיטת הקונצנטרציה. בשיטת החינוך הנהוג עד עתה אין הלימודים קשורים ומשולבים זה בזה, אינם מתאחדים להרמוניה שיש בה כדי ליצור אישיות שלמה, מוצקה, אחדותית. הילד קונה שברי־ידיעות, פרורי־השכלה המולידים במוחו מוצגים נבדלים־נפרדים והמגדילים את פיזורו הרוחני. בניגוד לשיטה זו שואפת שיטת הריכוז או ה“לימוד הכולל” לרכז את ידיעות הילד ואת התענינותו מסביב לפרובלימות מרכזיות. מקצועות הלימודים מובאים בקשר עם נושא אחד מרכזי, עיוני או מעשי. הילד המטפל בנושא המרכזי מצד כל גילוייו רוכש את ידיעת־הנושא בכל היקפה וכלליותה. רעיון הריכוז המונח ביסודן של כמה שיטות חינוכיות (“תכנית דלטון” מיסודה של פרקהורסט, שיטת הפרויקטים של סטיבנסון ועוד) ניתן להתגשם בחינוך העברי בצורה המתאימה למטרתנו הלאומית. הספרות הפדגוגית העברית שהופיע בארץ־ישראל, בפולין ובאמריקה אנו מוצאים רשימות של פרויקטים שבמרכזם עומדים נושאי יהדות וארץ־ישראל. ראויים להזכר: “הלימוד המרוכז” לגבריאלי, “הד־החינוך” שנה א' וב‘; “דרכי חינוכנו” לד“ר צבי זוהר (פרק שלישי). שילוב ארץ ישראל בלימודים שונים. “כיצד לשלב את ארץ ישראל בלימוד הגיאוגרפיה בביה”ס העברי בגולה”? (הצעת ד"ר צ. זוהר) – הלשכה הראשית של הקהק“ל, שנת תר”ץ. “שילוב תנועת התחיה הלאומית בלימוד ההיסטוריה” – הרצאת ד“ר א. ריגר בכינוס הפדגוגי הרביעי למורי ארץ־ישראל – הוצ. הלשכה הראשית של הקהק”ל בירושלים. “שילוב הקרן־הקיימת במקצועות הלימודים” (מאמרים בירחון “אפקים”). “פרויקטים להוראת חגי ישראל ומועדיו” לד“ר ה. ל. גורדון – “שבילי־החינוך”, תרפ”ז, שנה ב’ (132 פרויקטים להוראת החגים וימי־הזכרון) ועוד.

פרובלימה מיוחדה במינה היא – החינוך האזרחי־המדיני. חינוך זה שבא בתור תביעה פדגוגית מצד השלטונות בארצות שונות מתאים גם להשקפתנו על מהות החינוך ומטרתו. אנו שואפים לשרש בנשמת הנוער הישראלי את הנטיה לאזרחות־עולם מפשטת ולנטוע בה את מושג הממלכתיות והרגשת החובה האזרחית המדינית. בהתאם למוסר היהדות אנו רואים ביסוד האזרחי־המדיני המזוקק מסיגי קנאות לאומית ושאיפת כיבוש מדינית, כוח מאחד ובונה בחיי המדינה. אין שום סתירה בין הציונות ובין אזרחיותנו במדינה. להיפך, רק החינוך הציוני העברי יכול לתת לנוער הישראלי חינוך אזרחי־מדיני מלא, באשר אין להקנות לו את מושג הממלכתיות ואת הרגשת החרות המדינית־הלאומית, כל זמן שחסר לו חוש המולדת העצמית וחיי הממלכה העצמיים. את החינוך האזרחי־המדיני צריך להבליט במקצועות הכלליים והעבריים על ידי הדגשת הפרובלימות הבאות:

1) חיינו הממלכתיים בתקופת חרותנו המדינית־הטריטוריאלית. (שבטי־ישראל, מעמד הר סיני; ערך החוקים והמשפטים; עם ומדינה; מלך ונביא; חורבן בית ראשון ושני; חרות ושעבוד).

2) האידיאלים הסוציאליים והמדיניים של הנביאים.

3) מלחמות ישראל בעד שחרור ארצם. המורדים הלאומיים.

4) תנועת משיחי־השקר והרעיון הממלכתי.

5) “מדינת היהודים” של הרצל.

6) הצהרת בלפור והמנדט האנגלי. יחס־הממשלות להקמת הבית > הלאומי בארץ ישראל.

7) “הועדים למען ארץ ישראל”.

8) צמיחת התנועה הלאומית במאה התשע עשרה ושחרור > העמים.

9) דיכוי העמים על ידי האומות השליטות. שחרורן של פולין, ליטא, לטביה, אסטיה, צ’יכוסלובקיה, הונגריה ופינלנדיה אחרי המלחמה העוֹלמית.

10)השתתפות היהודים במלחמות השחרור של העמים; בביצור המדינה במובן כלכלי (בנין ערים, פיתוח המלאכה, התעשיה וכו').

11) הקשרים התרבותיים בין ישראל לעמים: א) השפעת התנ"ך על הספרות העולמית. ב) הערכת יהודים (או יהדות) אוביקטיבית בספרות העולמית. (ביירון, לסינג, מיצקביץ, אורז’שקו, קורולנקה ועוד). ג) תרגומי הספרות העולמית בלשון העברית.

12) הרחבת הידיעות בלשון המדינה ותרבותה.

13) יצירת הרמוניה בין תרבות המדינה והתרבות העברית ע"י שילוב תרבות המדינה במקצועות הלימודים העבריים ולהיפך.

מובן, שהחינוך האזרחי־המדיני טעון הסברה שיטתית ומודרגת והתרחקות מהפרזה המקלקלת את השורה ומביאה לידי תוצאות הפוכות.

אחד החידוּשים החשובים של החינוך המודרני הוא – האורגניזציה המתוקנת של בית הספר, סידורו החיצוני והפנימי. סימני טיפּול בסדרים הפנימיים של בית הספר אנו מוצאים כבר בתקופת התלמוד. (למשל התקנה של רבא, ב"ב כא). ביחוד גדולה היתה הדאגה לסידור הטכני של “החדר” ובתי תלמוד־תורה בימי הבינים. בספרי המוסר והדרוש, הפירושים וההגהות, השאלות והתשובות, הצוואות, האגרות וספרי התקנות אנו מוצאים שפע של חומר על סדרי “החדרים” ובתי־הת“ת המעיד על חושם הפּדגוגי של חכמי ישראל. ספרות זו מטפלת בין שאר עניני החינוך בבניני “החדרים” וקישוטם, במספר התלמידים בכל כיתה, בלימוד המשותף, בזמני הלימוד, בדרכי ההוראה, בנימוסי המלמדים והילדים, בהזנת התלמידים וכדומה. כמה מתקנות זמננו שנראות בעינינו כחדשות, היו נהוגות בדורות העבר. כך למשל, חובת ההזנה וההלבשה של הילדים שהונהגה בימינו ברוב בתי הספר העממיים (ואגב אינה מוגשמת במלואה), היתה מנהג נפוץ בבתי תלמיד תורה באיטליה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה, כפי שיש לראות מתקנות בתי ת”ת במודינה (1597), באנקונה (1644), בויניציה (1714), בפיררה (1767) ועוד.

צריך להדגיש שרוח הזמן החדש השפיע בימינו פחות מכל על הסדר הפנימי של בית הספר, כלומר על אירגונו הטכני. לא רק ב“חדר” ובבית תלמוד־תורה, אלא גם בבית הספר המודרני לא חלו בנידון זה שינויים יסודיים. לא פעם הודגש בועידות ובספרות הפדגוגית הצורך להכניס תיקונים אורגניזציוניים בבית הספר. עוד בועידה הארצית הראשונה של "תרבות, בפולין (1922) הוצעו התיקונים הבאים:

1) להמעיט עד כמה שאפשר את מספר התלמידים במחלקה לשם האינדיוידואליזציה של החינוך, כי קשה לנהל שיעור שיש עמו מלאכה במחלקה, אם יש בה למעלה מ־25 תלמידים.

2) לחלק את העבודה בין המורים לא לפי המקצועות, אלא לפי המחלקות (אגב שיטה מחלקתית זו היתה נהוגה בבתי הספר מן הטיפוס החדש מיסודה של עדת ישראל בורשה לפני 24 שנים!). חלוקה כזו נחוצה, כדי לאפשר למורה לגמור את שיעורו המתלווה ע"פ רוב על ידי ציור ומלאכה ולא להפסיק באמצע לרגלי הצלצול. אם המחלקה תהא בידי מורה אחד, יוכל לסדר את חלוקת השעות כיד הצורך.

3) להחליף במחלקות את הספסלים המקובלים בשולחנות פשוטים, כי הספסלים הותאמו רק לקריאה ולכתיבה, אבל לא למלאכה.

כפי שהדגשנו, מועטים תיקונים ממין זה בחינוכנו. לעומת זה יש לציין התקדמות רבה בשאלת הבנינים והדירות של בתי ספרינו. בכמה ארצות נבנו לתכלית זו בכספי הציבור בנינים מפוארים, גם בנינים זרים הוכשרו לצרכי בית־הספר. ביחוד מצטיינים בסידורם בתי־הספר התיכוניים. ברובם אנו מוצאים מלבד המחלקות – אולמי נופש, אולמי התעמלות, מעבדות לפיסיקה, לכימיה ולטבע, סדנות למלאכה, מגרשי משחק וגינות וכדומה. אבל רוב מוסדותינו החינוכיים – מצבם החמרי הדחוק מקשה עליהם את שכלול הבנינים והדירות ובהרבה מקרים מעמיד בסכנה את עצם קיומם מחוסר אפשרות למלא אחרי הדרישות והתקנות של השלטונות המשמשות ע"פ רוב אמתלה פורמלית לדיכוי החינוך העברי.

מקום מיוחד בבית ספרנו החדש תופס – החינוך המעורב או המשותף (קואֶדוקציה). שאלת החינוך המשותף, למרות שהולידה ספרות עולמית כבירה ופילגה את העולם הפדגוגי לשני מחנות נֶגדִיים, טרם קבלה את פתרונה המוחלט ומוסיפה להטריד את המחשבה הפדגוגית בכל העולם. בועידה הבין־לאומית של החינוך המוסרי שנתכנסה בשנת 1934 בקרקוי, עמדה שאלה זו במרכז של דיון וויכוח סוער, אבל הועידה לא הכריעה את הכף לטובת החינוך המשותף או כנגדה. מבלי להכנס כאן לבירור מדעי של הפרובלימה כשהיא לעצמה, נסתפק רק בקביעת היחס החיובי של התנועה העברית אל החינוך המשותף ואלה הם נימוקיה:

1) נכונה היא טענת מתנגדי החינוך המשותף שההבדל הפיזיולוגי בין שני המינים גורם להבדלים ניכרים בחייהם הפסיכיים. אבל ההבדלים הפסיכיים האלה אינם יותר גדולים מההבדלים הנפשיים והשכליים המצויים אצל יחידים ממין אחד.

2) אין זה ממטרת החינוך המשותף לטשטש את ההבדל בין הסגולות והנטיות הפסיכיות של הנערים והנערות. אדרבה, הבדל זה קובע ברכה לשני המינים ע"י השפעת גומלין חיובית.

3) מתנגדי החינוך המשותף רואים בו גורם המביא לידי הגברת הנטיות הארוטיות אצל שני המינים. אבל הנסיון הורנו, שדוקא שיתוף הלימוד בבית הספר ובהסתדרות הביא לידי סובלימציה של הנטיות המיניות והשכין יחסים חברותיים בין הנערים והנערות.

4) גם מבחינה פוליטית־ציבורית אסור בתקופתנו, תקופת > האמנסיפציה של האשה, להקים מחיצה בין חינוך הגבר וחינוך האשה.

5) ואחרון־אחרון: החינוך המשותף הוא הכרח כלכלי בחיי היהודים בגולה. לא רק בעירות, אלא גם בערים הבינוניות ואפילו הגדולות אין ידו של הציבור היהודי משגת לכלכל שני בתי ספר, אחד לנערים ואחד לנערות. חינוך לנערים לחוד ולנערות לחוד היה מביא לידי ביטול־תורה מאפס יכולת לכלכל אף מוסד אחד לרגלי חוסר מספר מספיק של תלמידים.

מתוך כל הנימוקים האלה קבעו ההסתדרויות העבריות (גם האידיות) את החינוך המשותף בתור עיקר פדגוגי כמעט בכל הארצות. הוצעו אמנם בספרות הפדגוגית הכללית הצעות להגשים את העיקר הזה באופן חלקי. בין הצעות אלו יש לציין:

1) הבדלה בין “חינוך משותף”, ו“לימוד משותף”, כלומר חינוך משותף של נערים ונערות ע"פ תכניות־לימודים שונות המותאמות לשני המינים.

2) חינוך משותף בבית הספר העממי ומובדל בבית־הספר > התיכוני.

אבל הצעות־פשרה אלו הן עוד פחות הגיוניות מדרישות החינוך המובדל. לימוד משותף ע"פ תכניות־לימודים שונות איננו ניתן להתגשם מבחינה טכנית ומפריע בעד המהלך הנורמלי של הלימוד בבית הספר. אבל מה שאפשרי וגם הכרחי הוא: הגשמה שיטתית ועקבית של החינוך האינדיוידואלי, המאפשר למורה להתאים תכנית לימודים אחת למידת האינטליגנציה ולכשרונות של הנערים והנערות.

עוד פחות מעשית היא ההצעה השניה. בעלי הצעה זו צריכים באופן עקבי לבנות גם אוניורסיתות מיוחדות לצעירים ולצעירות. אבל מספיק הטעם הפשוט, שבתנאי הגולה שום בית ספר תיכוני עברי לא היה יכול להתקיים לרגלי חוסר של מספר תלמידים מספיק.

---

היסוד החברתי בחינוך

מאת

אברהם לוינסון

החינוך העברי כחינוכם של כל העמים בעבר היה חינוך מסוגר ומובדל מהחיים. הצטמצם בד' אמות של בית־הספר והוּגן מפני כל השפעה חיצונית שהיתה פסולה בעיני הפדגוגיה הישנה. העתונות, הפוליטיקה, התנועות הציבוריות לכל גילוייהן – כל אלה היה בעיני הדור הישן כסם־המות המרעיל את נפש הנוער שתעודתו אחת היא: לקנות חכמה ודעת, למען יוכל לנצלן בעתיד לצרכי קיומו. בית הספר היה בחינת קסרקט, בית כלא רוחני והמורה הופקד לשמור על המחיצה המבדילה בינו ובין החיים.

הסתגרות זו היה מכוונה לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. התלמיד היה מובדל גם משאר התלמידים, חבריו לכיתה. האופי הקיבוצי של הלימוד בכיתה או במחלקה היה חיצוני ומיכני. הלימוד היה אינדיוידואלי ביסודו. הילד נתחנך לא בשביל הציבור, אלא בשביל ההורים. האגואיזמוס של ההורים – הוא שקבע את אורח חייו של הילד וחתך את גורלו. חינוך כזה גרם להשחתת מידותיהם של הילדם (פינוק, אגואיזמוס, עריצות), ליצירת טיפוסי ילדים בלתי־סוציאליים ולהעמקת ניגודים¹ המעמדיים בין הילדים בבית הספר.

בתור ריאקציה נגד חינוך כזה בא החינוך החברתי שמגמתו היא: לחנך את הילד לשם חיים ציבוריים ולשתפו בהם בתור חבר פעיל ויוצר של החברה. החינוך החברתי אינו בא לטשטש את פרצופו האינדיוידואלי של הילד. אדרבה, כונתו היא להציל את כשרונותיו וכוחותיו הנפשיים המתנונים בחוג הצר של חיים ואינטרסים אישיים ולהכשירם לאידיאלים לאומיים ולחיי ציבור מתוקנים.

אין ספק, שעל הכנסת היסוד החברתי לחינוכנו השפיעו – בדרכים עקלקלות – הרעיונות הפדגוגיים החדשים שקנו להם שביתה בספרות העולמית. אבל באופן בלתי אמצעי השפיעו עליה שני גורמים לאומיים והם: תנועת העבודה הציונית בארץ ותנועת הנוער הישראלית.

ראשית דרכה של תנועת העבודה בארץ היתה שלילת צורות החיים והעבודה של ישראל בגולה והנחת יסודות להקמת ציבור עברי בארץ המבוסס על עיקרי הצדק החברתי. ייסוד דגניה בשנת 1900 היה התא הראשון של התנועה הקבוצתית, שראתה את יעודה בחידוש תכנם הלאומי והסוציאלי של חיי הישוב בארץ. שנוי־ערכין זה גרר אחריו שנוי־יחס גם למכשיר־ההגשמה החשוב של תנועתנו הלאומית, החינוך. עם הולד הילד הראשון בקבוצת דגניה נולדה גם הפרובלימה של החינוך החדש.

חינוך משותף – כזה היה גילויו החברתי הראשון של החינוך החדש בארץ (לינה משותפת, טיפול משותף בחינוך וכדומה). מטרתו היתה: הכשרה לעבודה עצמית, לעזרה הדדית, לחיים קיבוציים. עם התפתחות תנועת העבודה בארץ הועמקה הפרובלימטיקה של החינוך החברתי. חינוך זה שהיה חדור בראשיתו ברדיקליזמוס טיבעי, נסתעף במשך הזמן לשיטה חינוכית רבת גונים, שהרבה מעיקריה נתגשמו בחיי העובד בארץ. בין מוסדות החינוך שנתבססו על היסוד החברתי יש להזכיר את “כפר־ילדים”, שנוסד בשנת תרפ“ד בעמק יזרעאל תחת הנהלתו של ש. ז. פוּגצ’וב ז”ל (נתבטל בשנת 1931) וכפר־הנוער שנוסד בשנת 1927 בבן־שמן, תחת הנהלתו של לֶהמן. שני המוסדות האלה שמשו כעין תחנה לכמה רעיונות שהונחו ביסוד החינוך החברתי.

התקדמות רבה בכיוון החברתי יש לציין בזמן האחרון בבתי־הספר המצויים תחת השגחתה של הסתדרות העובדים הכללית בארץ. דרכי החינוך החברתי במוסדות אלה הם:

1.  הוראת הלימודים ההומניטריים ברוח האידיאלים הציבוריים;

2.  יצירת חברת־ילדים בכמה בתי ספר. יסודותיה של חברת־הילדים בארץ הם: שויון כללי, עבודה עצמית, שרות־עצמי, עבודה גופנית, סעודה ומטבח משותפים, יחסי חברות בין המורים והתלמידים, עזרה הדדית, הנהלה עצמית, מוסדות אחראיים וכו'.

3.  החינוך החברתי משתדל להכניס בהדרגה את הילד גם אל העולם הגדול של חיי־ההוה ע"י שיחות והרצאות והסברת תופעות ומאורעות. חינוך זה מקרב את הילד אל המציאות הקשה ושומר את רגליו מדחי במבוך העקלקל של מלחמת־החיים.

אם החינוך החברתי ניתן להתגשם במלואו בארץ, במקום גידולו הטבעי (ואף כאן הוא נתקל בקושיים), אין לו אפשרות קליטה כזו בגולה, ואף על פי כן נתקבלו ברצון הרבה מחידושיו בחינוכנו העברי בגולה ההולך ומחשיב את היסוד החברתי בתור עיקר פדגוגי חשוב.

הגורם השני שסייע להגברת החינוך החברתי בביה"ס העברי הוא – תנועת־הנוער הישראלית. השפעת־הגומלין החיובית בין בית־ספר העברי ובין הנוער הישראלי – מקורה ברוח האידיאליות המשותפת לשניהם. מצד אחד – אפיו הדמוקרטי והמודרני של החינוך העברי גרם להריסת המחיצה שחצצה בין המורים והתלמידים; מאידך גיסא – במקום הקריֶריסמוס המטומטם של היהודים והתלמידים שרדפו בעבר אחרי זכויות ותעודות ממשלתיות והתפרצו אל מוסדות החינוך הזרים ניכר – בקרב חלק הגון של הנוער – יחס פנימי אל החינוך העברי מתוך הכרת ערכו ויתרונו הלאומי. במקום הצבאיות והקסרקטיות והפטריוטית הנפרזה של “גדודי הנוער” המושלטות בבית הספר הממשלתי בכוח של פקודה, מתחנך הנוער העברי ברוח ההכרה, שבית הספר הוא בית היוצר של נשמת הדור הצעיר המכשיר לסבל־החיים ולמפעל הגאולה. תנועת הנוער הישראלית, כזו של כל העמים, היתה בראשית דרכה שלילית. פריקת עול אבות, מלחמה במסורת וברוח הרציונליסטי של בית הספר הקיים – כזה היה תכנה הרעיוני בזמן הראשון. אבל במהרה סרה התנועה מדרכה הקיצונית, דרך השלילה, מתוך שאיפה לשיתוף פעולה עם כל גורמי הבנין וההגשמה בתנועתנו. רק על אחת לא ויתרה התנועה: על הזכות לקבוע את תכנה התרבותי־הציבורי ולהכריע בעצמה בכל השאלות החיוניות הנוגעות למהותה ופעולתה, בנידון זה שמר הנוער – לכל גושיו האידיאולוגיים – על סמכותו האכסקלוזיבית בקנאות רבה.

עובדה זו הביאה מן ההכרח לידי מלחמה פנימית בין המורים והנוער. המורים ראו בהסתדרות־הנוער גורם המחליש את המשמעת הפנימית, המסיח את דעת הנוער ממילוי חובתו כלפי ביה“ס ומכניסו אל תוך סבך הפוליטיקה; והנוער ראה בחֶבר המורים מחנכים מהדור הישן שאינם מבינים את נפשו, את שאיפותיו ודרכי־חייו העצמיים. הנוער לא העריך כראוי את העובדה, שרוב המורים אשר יצאו מחוגי הנוער קרובים או שותפים לרעיונותיו ולמשאת נפשו ולמעשה אין שום סתירה ביניהם. חילוקי הדעות בין המורים והתלמידים באו גם בקשר עם פקודות המיניסטריון להשכלה (בפולין), האוסרות על תלמידי בתי הספר העממיים והתיכוניים להשתייך לאיזו הסתדרות שהיא מחוץ לביה”ס. להתנגדות המורים גרמה איפא גם הדאגה לגורל ביה“ס הנמצא תחת השגחתם המתמידה של השלטונות. הדיסהרמוניה הזאת שמשה ענין של דיון וּויכוח בכינוס הפדגוגי בפולין שנתכנס ב־20 לדצמבר 1933. בויכוחים הודגש שיתוף האינטרס והתעודה החינוכית של בית הספר והסתדרות הנוער. “הסתירות הן מדומות, כי הן נובעות לא מתוך ניגודים מהותיים, אלא מתוך ערבוב תחומים. נחוץ שהנוער יבין, כי בית הספר העברי מכשיר את חניכיו לקראת החיים ומילוי התעודה הלאומית ע”י הקניית השכלה כללית ועברית ושבלעדי ביה”ס לא יחזיק הנוער מעמד בפני לחץ החיים; ועל המורה – להכיר בכוחה המחנך העצמאי של ההסתדרות הקרובה יותר לעולמו הפנימי של הנוער מבית הספר. שאיפה טבעית יש לו, לנוער, “להתחיות”, לחיות את מלוא חייו על כל נגלותיהם ונסתרותיהם העיוניים והנפשיים, דבר שהיא מן הנמנע בבית הספר. רק שיתוף הפעולה של המורים והתלמידים על יסוד הבנה הדדית והתקרבות פנימית יכול להביא לידי הבראת היסוד החברתי שהוכנס לחינוכנו."

היסוד החברתי הזה טעון הבראה גם מבחינה אחרת: המורה צריך להדק את היחסים לא רק בין בית הספר והנוער, אלא גם בין גושי הנוער גופם. ההתפצלות ההסתדרותית בקרב הנוער הביאה לידי התנגדויות ואפילו התנגשויות גלויות בין הגושים גם בתוך כתלי בית הספר. יצירת קשרים אמיצים בין המורים וראשי הגושים, שיתוף חברי ההסתדרויות במפעלי־תרבות משותפים, בירורים בכל השאלות הנוגעות לשני גורמי החינוך – כל אלה עתידים לתקן את ליקויי החינוך החברתי ולעשותו יסוד מוצק של חינוכנו הלאומי.

מה נתנה תנועת הנוער לחינוכנו מבחינה חברתית? תנועה זו מחנכת את חבריה על ידי חיים הסתדרותיים למשמעת ומילוי חובה מדעת ומעמיקה בלבם את רגשי האחריות והסולידריות. ביחוד יש להרים על נס אחד מגילויי החיים החברתיים של ההסתדרות, את הצופיות. נשמת הנוער צמאה כידוע מטבע ברייתה לעולם טמיר של נסים ונפלאות, תעלומות־בראשית ומסתרי קדם, המעוררים בלב הנוער מאויים וכיסופים רומנטיים. כל הנטיות הטבעיות הללו מצאו כר נרחב להתגלותן בצופיות, ובעיקר – השאיפה לחופש פנימי, לעצמאות ופעילות, לחיי ציבור מבוססים על רגשי יושר ועזרה הדדית. הצופיות מגבירה את אומץ הלב ועוז־הנפש של הנוער על ידי טיולים הכרוכים בסכנות ומכשולים אמיתיים ומדומים; מרגילה לסבלנות וכיבוש־עצמי, מעמיקה את החוש החברתי־המוסרי ע"י חינוך לחיים קיבוציים ברוח אחוה ושויון, הקרבה עצמית ואחריות הדדית; מחנכת ברוח עבודה עצמית וחריצות כפים ומפתחה את כשרון ההסתכלות וההתענינות בחיי הטבע ואת התשוקה לקנות דעת ונסיון בעולם המעשה.

הנוער העברי הכניס אל חינוכנו גם את יסוד־החלוציות שבא אליו דרך צינור ההשפעה של תנועת העבודה הציונית. החלוציות הפיחה נשמת־חיים ברעיון החברתי והיא ההגשמה. ההגשמה שהיא עיקר העיקרים בתורתה של תנועת הנוער, נתנה תוספת־כוח לחינוך החברתי המתבסס לא על הכרה בלבד אלא על הפעולה והמעשים המכוונים למטרת הגאולה.

לא יפלא איפא, שהחינוך החברתי הולך וכובש לו מקום בבית הספר העברי. הביטוי הראשון להכרחיותו של החינוך החברתי ניתן עוד בשנת תרפ"ב, בועידה הארצית הראשונה של “תרבות” בפולין. מהותו וערכו הובלטו בשורה של החלטות שנתקבלו בשאלת החינוך והן:

1) בהתאם לדרישות המדע הפדגוגי בימינו ובהתאם לצרכינו הלאומיים, מכירה הועידה בצורך לעבור לדרכים חדשים בחינוך.

2) מטרות החינוך שלנו הן:

א) חינוך הרמוני של כל הכוחות הגופניים והרוחניים;

ב) חינוך אישיות מוסרית־ציבורית;

ג) חינוך אישיות לאומית־פרודוקטיבית.

מבחינה מעשית החליטה הועידה “להכניס לתוך תכנית עבודתו של החינוך אלמנטים חדשים שניתנה עליהם הסכמת המדע הפדגוגי, בתוך השיעורים ומחוצה להם”.

האלמנטים מחוץ לשיעורים הם:

א) השתתפות התלמידים בחיים הפנימיים של בית הספר;

ב) סידור חיים אבטונומיים בשביל התלמידים בצורת מועדונים מיוחדים, אגודות למוסיקה, לאספורט וכו' וקבוצות בשביל עבודה חקלאית;²

ג) ייסוד בתי חינוך חפשיים לדוגמא, שבהם יקבל³ הילד חינוך והשכלה כּאחד. בין הערכים הלאומיים־החברתיים שהוכנסו אל חינוכנו החדש ראוים להזכר:

1) השלטון העצמי. מטרתו היא: לחנך את הילדים לחיים חברתיים ולעסקנות ציבורית ע“י שתופם בחיים הפנימיים והאחריות בפני עצמם ובפני חבריהם בלי לחץ מגבוה. המבנה של השלטון העצמי מיוסד על המחלקה בתור תא או עדה (קהיליה) עם ועד מיוחד; כל הקהיליות המחלקתיות מהוות את הקהיליה הראשית של ביה”ס; השלטון העליון: אספה כללית של כל חברי הקהיליה פעם בשנה (דו"ח, קביעת תכנית העבודה, בחירות וכו'). כל הפעולות של השלטון העצמי נתונות תחת השגחת הועד. היקף פעולותיו וסמכותו הולכים ומתרחבים ממחלקה למחלקה בהתאם למידת התפתחותם של הילדים. השלטון העצמי מקיף: כל עבודות הקהק“ל הצגות ונשפים, גבית מס עצמי, הוצאת העתון של ביה”ס, הנהלת המועדון, החנות למכשירי הלימוד, עזרה הדדית, (תמיכות, הלואות) וכו'. השלטון העצמי נהוג בבתי הספר העבריים ברוב הארצות.

2) הקואופּרציה בבית הספר. בהרבה בתי־ספר נוסדות חנויות קואופרטיביות המספיקות לתלמידים את מכשירי־הלימוד הנחוצים; הכנסת החנויות האלו מיועדת לצרכי התלמידים או לטובת הקהק"ל. הקואופרטיבים מחנכים את הנוער ברוח הצדק והעזרה ההדדית. אבל למעשה מצטמצם היקף הקואופרציה בגבולות של “חנות” והיא רחוקה עדיין מחינוך קואופרטיבי אפילו במידה זעומה.

---

השכלה מחוץ לבית־הספר

מאת

אברהם לוינסון

עם ישראל היה מוחזק כל ימיו לעם נאור ויודע ספר. בורים והדיוטות שאינם יודעים צורת אות היו מיעוט דלא מנכר בקרב העם. כל אדם מישראל חייב היה ללמד את בנו תורה ועל מילוי חובת זו הקפיד במסירות בכל הדורות. אבל התנאים הכלכליים והתרבותיים ההיסטוריים הרסו את המסורת הנהדרה הזאת. בדורות האחרונים גברה עם־הארצות בישראל והתפשטה בו במידה מבהילה. הטיפוס הבלתי רגיל של עם־הארץ הגמור שלא קרא ולא שנה נעשה חזיון נפרץ בחיי עמנו. בצד הצעירים שקבלו השכלה לקויה או בלתי מספיקה, אנו מוצאים אלפי צעירים ובוגרים שלא זכו מטעמים שונים לרכוש בילדותם אפילו ידיעות אלמנטריות בּתרבות העברית. בנידון זה חטאה חטא פלילי התנועה האידישאית־הרדיקלית, שעל ידי יחס־ביטולה אל “לשון הריאקציה” נתנה משום ליגליזציה לבורות ולעם־הארצות היהודית והצדיקה עליהן את הדין. אבל מאידך גיסא לא נִקָה גם הציבור היהודי שהשקיע את כל כוחו ומרצו רק בחינוך התינוקות ומשך לגמרי את ידו מחינוך הגדולים. בו בזמן שאומות העולם מטפלות בהתמדה ובמסירות באנדרוגוגיה (חינוך הגדולים) הדורשת אירגון והכשרה מיוחדים, הזנחנו אנו לגמרי את הענף החשוב הזה של עבודתנו החינוכית, את ההשכלה מחוץ לבית־הספר, שבאה לתקן את הפגימה הגדולה שפגמה הגלות בחינוכנו.

התנועה העברית המשולבת בתנועה הלאומית הָעמדה בתקופה זו של הגשמת רעיוננו הלאומי לפני תעודה חשובה: לכנס אל המחנה העברי את כל הנחשלים השואפים לדעת ולהכיר את לשוננו ותּרבותנו העברית. ואמנם צריך לציין, שלמרות העזובה וחוסר האירגון השולטים במקצוע זה, נעשו כמה מפעלים חשובים בשדה החינוך לגדולים והם: קורסים ללימוד הלשון העברית ושיעורי־ערב לצעירים ובוגרים. בכמה ארצות (פולין, ליטא) נוצרו גם אוניורסיתות עממיות. אין בידנו סטטיסטיקה מדויקת על מספר תלמידי הקורסים, אבל אין ספק שמספרם מגיע לאלפים ורבבות.

המרכז של “תרבות” בפולין הקדיש תשומת לב מיוחדה לשיעורי־הערב לגדולים ובעזרת מחלקת הנוער שנתקיימה על ידו עיבד תכנית מפורטת של השיעורים, שניתנת להתגשם בכל מדינה ומדינה. התכנית עובדה על יסוד של נסיון הוראה בשיעורי־ערב לנוער ולבוגרים במשך שנים רבות.

היסודות של השיעורים הם:

השיעורים אינם מוסד ללימוד השפה העברית בלבד, כי אם מוסד להשתלמות במקצועות העבריים על ידי רכישת ידיעות בכל הנעשה והמתהוה בעולמנו היהודי בגולה ובארץ ישראל.

השיעורים מתחלקים לקבוצות. בכל קבוצה וקבוצה מתקבלים שומעים (לא יותר מ־30) הרוצים להשתלם בגבול התכנית לשיעורי־הערב.

התכנית המקיפה קורס שלם של הלימודים העבריים מתחלקת לשלש שנות לימוד.

לשנת הלימוד הראשונה מתקבלים שומעים מתחילים (בגיל מ־17 שנים ומעלה), שאינם יודעים עברית כלל. במשך השנה הם עוברים על כל הקורס למתחילים לפי התכנית. שנת הלימודים לבוגרים נמשכת רק 7 חדשים, מא' חשון עד א' תמוז. בחודש ניסן אין לימודים.

לשנה השניה מתקבלים שומעים שידיעותיהם בעברית הן בגבול הקורס למתחילים בין אם רכשו אותן בקורסים בין אם השתלמו מחוצה להם.

לשנה השלישית מתקבלים שומעים שידיעותיהם בעברית הן בגבולות הקורס השני והם רוצים להשתלם בעברית לפי התכנית. עם גמר הקורס של שלש שנים מקבלים השומעים תעודות־סיום.

בראש הקורסים עומד מנהל־מורה. המנהל ביחד עם ועדה מיוחדת המורכבת מב“כ כל קבוצה ומוריה, מנהלים את כל עניני השיעורים האדמיניסטרטיבים והלימודיים. הועדה קובעת את עונת הלימוד והשעה, את גובה שכר־הלימוד, מפקחת על הסדר והדיקנות בביקורי השיעורים ע”י התלמידים, דואגת לקרן מיוחדת לשם רכישת ספרים ומכשירי־לימוד, כ"כ לתשלום שכר־לימוד בעד שומעים מחוסרי אמצעים.

תכנית הלימודים לשנה הראשונה היא:

שיחות על נושאים שונים: האדם וחייו. חגים וזמנים. עיר וכפר. שדה וגן. עולם החי והצומח. אדמה, יער, נהר. מוסדות והסתדרויות־תעשיה, חקלאות ומסחר. מאורעות חשובים מדיניים או ציבוריים בגולה ובא“י. העליה לא”י לסוגיה. החלוצים בהכשרה. קק“ל. הקבוצות בארץ. בנין הארץ. אכספורט ואימפורט בא”י. דקדוק. זכר ונקבה, יחיד ורבים, החיבור, מלות־היחס, סימני השאלה והידיעה, הפעל, נטיות חפ“נ, ל”א, ל“ה, ע”ו, נפ"י – בקל.

השם: שמות משתנים ובלתי משתנים. סמיכות.

תנ"ך: בראשית, שמות, דברים, יהושע, שופטים, רות, אסתר.

אגדות נבחרות ע"פ ביאליק ורבניצקי.

חומר לקריאה. יצירות של ש. בן־ציון, א. ז. רבינוביץ, ז. יעבץ, מ. ז. פיירברג, יהודה שטיינברג, י. ל. פרץ, שלום אש, ד. פרישמן, שלום־עליכם, מנדלי, ח. נ. ביאליק, יעקב כהן.

אגדות בפרוזה. עתונות עברית. עתונות א"י. חוזרי הסתדרויות, פקודות, הוראות.

שנה שניה.

חומר לקריאה. יצירות של א. רייזין, י. ל. פרץ, ח. נ. ביאליק, טשרניחובסקי, י. כהן, ד. פרישמן, יהודה שטיינברג, שלום־עליכם, ד. שמעונוביץ, נומברג, ברדצ’בסקי, מנדלי, עגנון, שניאור, פיירברג, ש. אש.

דקדוק: הפעל. כל הבנינים והגזרות. משפט רחב, פשוט ומרכב, ראשי וצדדי, חיובי ושלילי. נטיות פ“נ, נפ”י, חפ“י, ל”א, ל"ה. מלות החיבור והיחס. תואר הפועל, תרגילי הסגנון. סינטכסיס.

תנ"ך: ליקוטי במדבר, דברים, שמואל א' וב‘, מלכים א’ וב'. דניאל, עזרא ונחמיה (רק הפרקים העבריים).

אגדה ע"פ “ספר האגדה”.

עבודות בכתב: מתן תורה, מות משה, שירת דבורה, תפילת חנה, קינת דוד.

שיחות בתנ"ך והיסטוריה: תולדות התרבות האנושית, האבות, ארצות המזרח, ישראל במצרים, כיבוש א"י. כנען. שופטים. מלכים. דוד ושלמה. ראשית הנבואה בישראל. התפלגות ישראל. בית אחאב ויהוא, עמוס והושע. מלחמות בבל. ישעיהו, יחזקאל. חורבן יהודה, ירמיהו, מרד צדקיהו, חורבן ירושלים.

המאורעות החשובים בחיי כל נביא. הנביאים והנבואה.

דימוגרפיה. המצב החברתי, המדיני והכלכלי של היהודים בזמננו. הקונסטיטוציה, הפרלמנט. אוכלסי היהודים ומצבם הכלכלי והרוחני בארצות אירופה. המפעלים היותר חשובים בשדה המדע.

ארץ ישראל. גבולות הארץ. מצבה הגיאוגרפי, האקלים, הצמחים, הישוב הכללי והעברי, התישבות היהודים, מסחר ותעשיה, העם בבנין הארץ. א"י ומקומה בהיסטוריה האנושית.

שנה שלישית.

חומר לקריאה. מיצירות הרצל, מאפו, סמולנסקין, יל"ג, פיירברג, מ. י. לבנזון, ביאליק, שניאור, טשרניחובסקי, שמעונוביץ, ה. צייטלין, ד. פרישמן, ה. ד. נומברג, ברדיצ’בסקי, אחד־העם, א. ד. גרדון, עגנון, שלונסקי, אביגדור המאירי, שופמן. ביאור וניתוח הנקרא, ניתוח העלילה, ניתוח פסיכולוגי של הנפשות. הסגנון. חיבורים על נושאים מפשטים, ספרותיים, היסטוריים וחפשיים.

תורת הספרות. מושגים ספרותיים. אמנות וספרות יפה, תורת הפרוזה והשירה. השירה הלירית והדרמטית, התיאטרון העתיק והחדש. תּולדות הספרות העברית.

דקדוק: חזרה על הקודם.

תנ"ך: קטעים מעמוס, הושע, ישעיהו א־ב, ירמיהו ויחזקאל, תרי עשר, קוהלת, שירה"ש, איוב, תהילים. הנביאים ותקופתם. מהות הנבואה. שיחות על גדולי ישראל

אגדה ומשנה. אגדות נבחרות. מסכת מכל סדר וסדר.

היסטוריה. היהודים בפרס. פרס. יחס כורש אל היהודים, העליה מבבל. עזרא ונחמיה, אנשי כנה"ג. היהודים ביון. יון, אמנותה וחכמתה. אַלכסנדר מוקדון, שלטון הסיליקים. שמעון הצדיק. אנטיוכוס. מתתיהו ובניו. חנוכת הבית. הצדוקים, הפרושים והאסיים.

רומא. פומפיוס ויוליוס קיסר. הורדוס והסנהדרין. הנציבות בישראל, חלוקת הארץ בין יורשי הורדוס. ישו הנוצרי. אגריפס, נירון קיסר, המפלגות, מפלת ממלכת יהודה.

יבנה. יבנה וחכמיה, מרד בר־כוכבא. תוצאות המרד. התנאים והאמוראים. חלוקת רומא.

היהודים בארצות אירופה המערבית. מסעי הצלב. גירוש היהודים מאנגליה, צרפת. הגיטו. היהודים באיטליה, בתורכיה, בהולנדיה, בגרמניה, בפולין ובליטא. מצבם הכלכלי, המדיני והרוחני. התנועות המשיחיות. המהפכה בצרפת. שווי זכויות היהודים בארצות אירופה.

היהודים באירופה המזרחית. היהודים ברוסיה. התנועה הלאומית. המלחמה העולמית.

דימוגרפיה. היהודים בכפרים ובערים. הילודה והתמותה בישראל. המצב הכלכלי והסוציאלי. ההגירה. תפקיד היהודים בחיים הכלכליים, הסוציאליים והרוחניים.

ההשכלה בישראל. מוסדות חינוך והשכלה. ספרות ישראל וסופריו. קהילות. השלטון העצמי אצל בני ישראל. התנועה הלאומית בישראל וזרמיה, המפלגות הציוניות.

ארץ־ישראל. בערים ובמושבות. מסחר ותעשיה, אכספורט ואימפורט. הפועלים והחלוצים בבנין הארץ. החינוך בארץ. הקרנות. אדמת א“י. יבול הארץ, אוכלסי א”י בעיר ובכפר. העליה לארץ ישראל.

---

מצב היהודים בתפוצות

מאת

אברהם לוינסון

מפאת חשיבותה המיוחדת של שאלת החינוך העברי בגולה ולשם יתר דיוק בבירורה והערכתה ניתן כאן סקירה על מצב החינוך העברי בארצות הגולה השונות.

אוסטריה

כשאנו מדברים על החיים הלאומיים של יהודי אוסטריה, הננו מתכוונים בראש וראשונה לחיי הקיבוץ היהודי בבירת המדינה, וינה, שבה מרוכז רוב מנינה ורוב בנינה של היהדות האוסטרית. הקהילה הוינאית, שנמצאת – החל במשנת 1933 – בידי הרוב הציוני, מכריעה למעשה בכל הענינים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של יהודי אוסטריה. אם במקצוע הסוציאלי יכולה הקהילה הוינאית לציין כמה מפעלים חשובים, הנה בשדה התרבות והחינוך פעולותיה הן זעומות, למרות שהשלטון נמצא בידי מפלגה שצריכה היתה להראוֹת את כוחה ולהתבצר דוקא בשדה התרבות. מהתקציב הכללי של הקהילה המגיע לששת מיליונים שילינגים, מוּצאים 2 וחצי מיליונים לצרכי צדקה ורק שש מאות אלפים לצרכי תרבות. אבל למעשה מוציאה הקהילה רק מאה וששים אלפים לטובת מוסדות השכלה וחינוך, ומזה לא יותר מחמישים אלף שילינגים להוראה עברית, כלומר פחות מאחוז אחד של התקציב הכללי. המספרים האלה מעידים עדות מספיקה על מידת התענינותם של הפרנסים הציונים בתרבות העברית.

מהו מצב החינוך היהודי בוינה לפי תכנו וצורות גלויו? בוינה נמצאים כ־24 אלפים צעירים יהודיים בגיל ביה"ס, מהם 12 אלפים לומדים בבתי ספר עממיים ואזרחיים, 7 אלפים – בבתי ספר תיכונים, 2 וחצי אלפים – בגני ילדים ומספר קרוב לזה, על פי רוב עוזרי בתי מסחר ושוליות – בבתי ספר להשתלמות. מכל הצעירים האלה מקבלים חינוך עברי שלם רק אלפַּים צעירים וצעירות, השאר – לימודם העברי מצטמצם בלימוד הדת בבתי הספר הכלליים, הנלמדת שתי שעות בשבוע. בהוראת הדת מטפלים 70 מורים ומורות; על הלימוד משגיחים 4 מפקחים מטעם הקהילה. חינוך זה עולה בסכום של 400 אלף שילינגים, שבכיסויו משתתפות חוץ מהקהילה גם הממשלה והעיריה הוינאית. אבל לימוד־הדת, הן מצד כמותו והן מצד איכותו, אינו מספק אפילו את הדרישה המינימלית של החינוך הלאומי. התלמידים הלומדים דת שעתּים בשבוע גומרים את חוק לימודם ללא ידיעת תורה ולשון עברית. חוץ ממספר השעות המצומצם המיועד בשביל מקצועות היהדות (50 שעות בשנה!), גרמו גם סיבות אחרות לירידת החינוך העברי והן: שיטת הלימודים המלולית המבוססת על קריאה מיכנית של מלים בלתי־מובנות, תּכנית־הלימודים הנושנה שלא הותאמה לדרישות התחיה הלאומית, חוסר מורים מנוסים בעלי השכלה ונסיון פדגוגי וגם חוסר ספרי־לימוד מודרניים.

על כל התקלות האלו עמדה ה“הסתדרות העברית”. כפי שדגשנו במקום אחר, כינסה ה“הסתדרות העברית” 6 ועידות של רבנים ומורי־דת ודרשה לחזק את היסוד הלאומי ולהרים את הגובה הפדגוגי של החינוך העברי. החלט להשתדל לפני הממשלה שתכפיל את שעות הוראת הדת בבתי הספר הכלליים, לדרוש מהקהלה להחדיר את תכנית הלימודים ברוח התחיה הלאומית והעברית וכמו כן לפתוח קורסים להשתלמות בשביל מורי הדת.

בהשתדלותה של ה“הסתדרות העברית” ובהתאמצותו המיוחדת של חבר ההסתדרות, ראש ועדת החינוך בקהילה, פרופ. ראטה, עלה להגשים חלק מהדרישות הנ"ל. תחת השפעת המורים הסכימו אלפַּים תלמידים ללמוד דת ולשון עברית שתי שעות נוספות (ביחד – ארבע שעות), ואין ספק שאפשר יהיה להטיל חובת לימוד של ארבע שעות על כל הנוער הישראלי בוינה, מכל שכן שהממשלה נוטה להוציא חוק בכיוון זה.

בשורת המפעלים החשובים בשדה אירגון החינוך העברי בוינה יש לציין:

1.  יצירת קורס להשתלמות בשביל מורים ומורות. בקורס זה לומדים 30 מורים בערבים, 8 שעות בשבוע, תנ"ך, משנה וגמרא, ספרות חדשה, היסטוריה ומתודיקה.

2.  הממשלה הסכימה לסדר בחינות שנתיות למועמדים להוראה.

3.  עובדה תכנית־לימודים מחודשת שנתקבלה על ידי ועידת המורים העבריים ונתאשרה ע"י הקהלה והממשלה.

4.  נוסדה ברית הורים עבריים המשתתפים בעבודת החינוך העברי.

5.  המורים העבריים מטפלים מתוך שיתוף פעולה בבירור שאלות חינוכיות ועיוניות, בחיבור ספרי לימוד והוצאת ירחון (גרמני־עברי) לילדים העתיד להופיע בקרוב.

אבל אין צורך להוסיף, שכל האמצעים האלה אינם אלא פתרון חלקי של שאלות החינוך העברי באוסטריה. לימוד הדת, ולו גם ארבע או שמונה שעות במקום שתים, בתורת מוסף ללימודים הכלליים, אינו יכול לתת לנוער היהודי חינוך לאומי קיים. הפתרון היחידי הוא: הקמת בתי־ספר מיוחדים לילדי ישראל, שיתחנכו, כמו בארצות אירופה המזרחית, ברוח החינוך העברי השלם. פתרון זה אינו רחוק מהמציאות, כי הממשלה נוטה לעזור ליהודים בהקמת בתי ספר האלה, ובכיוון זה צריכה לרכז את מאמציה ה“הסתדרות העברית” בוינה.

אוסטרליה

החינוך העברי באוסטרליה נמצא עדיין בראשית התפתחותו. כל החינוך העברי במדינה מרוכז בועדי חינוך ארציים. ועד החינוך בסדניי, בירת אוּאֵלס הדרומית החדשה (New South Wales) מטפל בחינוכם של 651 ילדים הלומדים בבתי ספר כלליים. רוב הילדים מקבלים את הידיעות היסודיות בלימודי היהדות מפי מורים הנשלחים מטעם ועד החינוך אל בתי הספר הנזכרים. בסידניי קיימים גם בתי ספר־משלימים למקצועות עבריים, אבל ועד החינוך נתקל בסירוב ההורים לשלוח את ילדיהם אל בתי ספר אלה. הנדידה המתמדת של יהודי המקום ברחבי המדינה מקשה את קביעות קיומם של בתי הספר. במשך שנת 34–1933 נסגרו במקומות שונים חמשה בתי ספר משלימים ולעומתם נפתחו ששה בתי ספר חדשים בנקודות שונות.

קשה מצבו של החינוך הדתי גם במלבורן, בירת ויקטוריה. מיעוט האוכלסין היהודיים בעיר הגדולה ההולכת ומתרחבת מכביד על ריכוז החינוך הישראלי ועל כלכלתו החמרית. הציבור היהודי המתבטל בתוך הסביבה התרבותית הזרה והמטמיעה עזב לאנחות את החינוך העברי ורק מועטים (110 חברים תומכים) המאורגנים בועד החינוך עדיין דואגים לקיומו.

יותר גדולה היא פעולתו החינוכית של ועד־החינוך בפֶּרט, בירת אוסטרליה המערבית. מספר התלמידים היהודיים גדל בזמן האחרון והגיע ל־130. התלמידים לומדים 3 ימים בשבוע, סה"כ 4 וחצי שעות. מספר המחלקות – תשע.

אכן, אין להתעלם ממצב החינוך העברי הירוד של הקיבוץ ישראלי זה התלוש ממרכזי היהדות וממקורות תרבותו. אבל אין ספק שע"י הדרכה מאורגנת ממרכז עברי עולמי וקודם כל – בהשפעתם של מורים־שליחים, חלוצי החינוך העברי במרחקי הגולה, אפשר להרים גם במדינות אלו את קרן תרבותנו וחינוכנו ולשתף את קיבוציהן המפוזרים בעבודת התחיה הרוחנית של כל האומה.

אסטיה

אוכלסי היהודים באֶסטיה הם כ־60.000 נפש המתרכזים בעיקר בערים: טַלִין, טַרְטוּ וּוַלק. רוב הישוב היהודי מתיחס על זרע הקַנטוניסטים, שהורשה להם מטעם ממשלת רוסיה הצארית לגור בגלילות אֶסטלנדיה וליפלנדיה. היהדות האסטית היתה קרועה תמיד מעל היהדות הלאומית שבפולין וליטא. אם האבות ידעו למצער לשמור על שארית גחלתם היהודית ונשארו יהודים נאמנים ופשוטים על אף כל הגזרות שבאו עליהם, הנה בני הדור השני והשלישי נתרחקו לגמרי משפת עמם ותרבותם. ההתבוללות הרוסית־גרמנית, שהיא אפינית בכלל בשביל הארצות הבלטיות, הכתה בתוכם שרשים חזקים וביחוד ­– בשדה החינוך. כל החינוך העברי הצטמצם בשעות מספר של לימוד דת־אל בבתי הספר הכלליים (הרוסיים), ולא יפלא שקם דור חדש אשר לא ידע את עמו ושפתו.

אחרי המלחמה העולמית נוצרה קוניונקטורה מדינית ופסיכולוגית להקמת בית־ספר לאומי. לפי חוקי האבטונומיה קיימים בתי הספר על חשבון המדינה והרשות בידי כל מיעוט ומיעוט להקים בי“ס לפי רוחו ובשפתו. אולם הקוניונקטורה זו בלבד לא היתה מספיקה. כדי לנצלה לטובת ביה”ס העברי צריך היה לחנך את הציבור היהודי ברוח ההכרה, שבי“ס עברי – הוא הכרח חיוני לקיומו הרוחני של העם. את התעודה הזאת הטילו על עצמם העסקנים הציוניים והעבריים המועטים שבמדינה ובתוכם י. קבלקין והמורים הותיקים שהוזמנו מחו”ל ד"ר ברנשטיין (פולין) וא. קוסוצקי (ליטא). בפעולתם המתמדת ובמלחמתם העקשנית נגד צוררי העברית עלה בידיהם להכשיר את הלבבות לקראת החינוך העברי ולהניח את היסוד לתרבות עברית במדינה.

אבל הנצחון לא היה גמור. ראו האידישאים בגידולו של החינוך העברי ויקנאו את קנאת האידית. כידוע, תלויה האבטונומיה של מיעוט לאומי במספר מסוים של קולות המצביעים, ואם מספרם נפחת, מתבטלת האבטונומיה. בחוק זה השתמשו האידישאים ובכוח של מנין הקולות באו להטיל את מרותם על הרוב, לאמור: אם תבנו את בתי הספר כרצוננו – מוטב, נקַיים את האבטונומיה ואם לאו – נפָּרד מכם, נגרע מקולותיכם והקץ לאבטונומיה. תחת לחץ האידישאים הוקמו בתי ספר “בלתי־פוליטיים”, זאת אומרת בתי־ספר, שברוחם ובלשון הוראתם אינם עבריים ואינם אידיים, אלא שתי השפות משמשות בערבוביה באותן הכיתות. הציונים, למרות היותם הרוב במועצה התרבותית, הסכימו בעל כרחם לחינוך אנדרוגיני זה מחרדתם לקיום האבטונמיה, שאם זו תיבטל, ילכו ההורים אצל ביה"ס הממשלתי, כי טרם התחזקו עוד בהכרתם הלאומית כדי קיום בית ספר לאומי באמצעי עצמם.

אחרי מלחמה ממושכה באידישאים שארכה למעלה מ־5 שנים, (ביחוד הצטיין בה א. קוסוצקי הנזכר), עלה בידי העבריים לשים קץ למצב ה“בלתי־פוליטי” בחינוך ולתת לבתי הספר צורה אחידה, צורה לאומית, עברית־ציונית. נשארו אמנם עוד מחלקות מקבילות באידית בבית הספר העברי בטלין, אבל גם הן הולכות ופוחתות מדי שנה מאפס תלמידים.

כיום קיימים באסטיה 3 בתי ספר עבריים בטלין (רֶוַל), טַרטו (דורפט) וּוַלק. בית הספר הגדול ביותר בכמות תלמידיו הוא ביה“ס העברי בטלין המורכב מבי”ס יסודי ותיכוני. בבית הספר היסודי לומדים 120 תלמידים בערך. בבית הספר התיכוני (חמש מחלקות) שלטת עדיין לשון ההוראה הרוסית, אבל גם מוסד זה עומד לעבור ללשון ההוראה העברית. מספר התלמידים במחלקה זו מגיע ל־20.

בטרטו קיימים בית ספר יסודי ותיכוני, ששפת הוראתם היתה לשעבר – אידית; לפני שנים מספר התחיל ביה“ס היסודי עובר לעברית. מספר התלמידים בביה”ס היסודי הוא – 80, לאחר שבית הספר היסודי יהיה כולו עברי, ישליט גם בית הספר התיכוני את העברית בתור לשון הוראה.

בוַלק קיים בי“ס עברי בן 6 מחלקות. מספר תלמידיו – 50. ביתר ערי השדה של אסטיה קיימים שיעורי־ערב לתלמידים המבקרים בתי־ספר אסטיים (מפאת המספר המצומצם של בתי"ס עבריים). בשיעורי־הערב לומדים החניכים: עברית, תנ”ך והיסטוריה ישראלית. שיעורי־ערב כאלה קיימים בערים נַרוָה, פֶרנוֹי וּפֶלִן. מספר השומעים –60.

לפי תכנית הלימודים לומדים עברית בבתי הספר: במחלקה א' – 11 שעות בשבוע, במחלקה ב' – 10 שעות (8 לעברית + 2 לתנ"ך), במחלקה ג' – 10 שעות (7 לעברית + 3 לתנ"ך), במחלקות ד‘, ה’, ו' – 9 שעות בכל אחת (6 לעברית, 3 לתנ"ך). החל מהמחלקה הרביעית עד השישית נוספות 2 – 1 שעות להיסטוריה ישראלית.

על יד בתי הספר היסודיים העבריים קיימים גני־ילדים עבריים המשמשים פרוזדור לבתי הספר היסודיים.

הראשון במעלה – הוא גן־הילדים בטלין מיסודה של “תרבות”. במשך 6 שנות קיומו למדו בו למעלה מ־100 ילד. השנה לומדים בו 30 ילד.

בטרטו ובוַלק קיימים גני־ילדים עבריים פרטיים על חשבון הורי החניכים. מספר הילדים – כ־35 בכל אחד. מספר הגננות – 3.

בכל מוסדות החינוך של “תרבות” משמשים בהוראה כ־20 מורים, מקצתם מפולין, ליטא ולטביה, רובם בעלי השכלה תיכונית.

מלבד המוסדות הנזכרים מתקיימים גם שיעורי־ערב לבוגרים ללימוד הלשון והספרות העברית, היסטוריה ישראלית וידיעת ארץ־ישראל.

בראש החינוך העברי באסטיה עומדת ההנהלה התרבותית (מוסד אבטונומי) הנבחרת ע“י המועצה אחת לארבע שנים. הרוב המכריע במועצה וכמו כן בהנהלה התרבותית הם ציונים. (מ־27 חברי המועצה – 21 הם ציונים). המוסד המרכזי השני המטפל בחינוך העברי הוא – ההסתדרות לתרבות ולחינוך עברי “תרבות”. ההסתדרות מכלכלת גן־ילדים עברי בטלין, יסדה ספריה עברית, מנהלת עבודה תרבותית וכו'. עומדת בקשר תמידי עם ה”ברית העברית העולמית".

אפריקה הדרמית

באפריקה הדרומית יושבים כ־80.000 נפש מישראל. מספר הילדים בגיל בית הספר הוא בערך 16.000, אבל את בתי הספר היהודים המאורגנים מבקרים רק כ־3.500 ילדים. בבית הספר העברי יש שמונה כיתות, אולם הילדים אינם לומדים יותר מחמש שנים ולעתים קרובות – רק שנה או שנתיים.

הרוב המכריע של הילדים וביחוד הילדות אינם מקבלים שום חינוך יהודי. ההורים דואגים רק שהילדים יתכוננו “לבר־מצוה”. הכנה זו פירושה על פי רוב לימוד הפרשה, כדי שבניהם יוכלו לעלות לתורה.

המוסד המרכזי המטפל בחינוך העברי במדינה הוא – ועד החינוך. תחת השגחתו נמצאו בשנת 1934 – 115 בתי ספר, ובהם – 403 כיתות. כאמור, לומדים בהם 3.500 תלמידים, מהם בערך 2700 תלמידים ו־800 תלמידות, בדרך כלל חינוך הבנות במדינה הוא בשפל המדרגה. בבתי הספר של ועד החינוך משמשים בהוראה 135 מורים שמהם רק חלק קטן קיבל הכשרה פדגוגית. מלבד התלמידים הלומדים בבתי־הספר של ועד החינוך, לומד מספר ילדים גם אצל מורים ומלמדים פרטיים. המניעה היותר גדולה להתפתחות החינוך העברי הוא – חוסר מורים עבריים, בעלי הכשרה מקצועית. בתי הספר החשובים ביותר נמצאים במחוז קפשטט; שם מצויים מורים, מורות וגננות אידיאליסטיים מהטיפוס הארצי־ישראלי או הליטאי. בית הספר העממי העברי בבלומפונטן הוא היחידי שבו מלמדים בהברה ספרדית. בוודסטוק על יד קפשטט נמצא גן ילדים מסודר ומתוקן, שבו משתמשים בהברה הספרדית בהוראה ובדיבור. במועצה הדו־שנתית השלישית של ועד־החינוך שנתכנסה ביוהניסבורג בדצמבר 1934 בנוכחותם של 60 צירים מכל קצוי המדינה, החלט בין השאר: לקבוע בחינות ולתת תעודות לתלמידים; להוציא ספר־לימוד של היסטוריה ישראלית; ללמד את ההיסטוריה בשפה העברית; להשליט את ההברה הספרדית; לכנס מדי שנה בשנה ועידת מורים תחת הנהלת ועד־החינוך. התלמידים הלומדים אצל מורים פרטיים רשות בידיהם להבחן על יד מורי ועד־החינוך. בשביל מורי בתי הספר היומיים נפתחו מחלקות על יד הקולג' ביוהניסבורג. נרשו לפי שעה 12 שומעים.

מענינת היא תכנית הלימודים העבריים שעובדה ע"י ועד החינוך (South African Board of Jewish Education) לשנת 1932.

המקצועות הנלמדים בשתי המכינות ושש המחלקות של ביה“ס העממי הם: עברית, חומש ורש”י, נביאים, דקדוק, דברי ימי ישראל, דינים ומנהגים, תפילה.

במכינה א' וב' (בכל מכינה לומדים רק חצי שנה) לומדים:

לשון: קריאה מתוך “ראשית דעת” של קרינסקי או מתוך “ספרי” של ר. גוטמן; שיחות ע"פ “המכין למקרא” של צ. שרפשטיין.

היסטוריה: ספורים ואגדות מתולדות ימי ישראל עד ישראל במצרים.

תפילה: מודה אני, המוציא, ברכות הנהנין, שמע.

מחלקה א'. לשון עברית: “המכין למקרא” ו“שער התורה” של שרפשטיין.

היסטוריה: ספורים ואגדות מתולדות ישראל במצרים עד תקופת גלות בבל.

תפילה: נטילת ידים, והאהבת. הדלקת הנרות.

מחלקה ב‘. הלשון העברית. “בלשון עמי” חלק ב’ של שרפשטיין

חומש: ספורי החומש של גוטמן, בראשית.

דקדוק: “תורת הלשון העברית” של קנטורוביץ.

היסטוריה: מגלות בבל עד תקופת היונים וחזרה על תקופת המקרא, בתשומת לב מיוחדת אל הנביאים.

תפילה: קידוש לשבת ויו"ט, ברכת החודש, אלוהי נשמה, הבדלה.

מחלקה ג'. הלשון העברית: “בלשון עמי” חלק ג'.

חומש: ספורי החומש של גוטמן – שמות, ויקרא, במדבר, דברים.

נביאים: יהושע ע"פ “ליקוטי נביאים ראשונים” של שרפשטיין.

דקדוק: ע"פ “תורת הלשון העברית”.

היסטוריה: מתקופת יון עד חורבן בית שני.

תפילה: ברוך שאמר, אהבה רבה, ג' ברכות הראשונות של עמידה.

מחלקה ד'. הלשון העברית “בן ישראל”, חצי החלק הראשון.

חומש: חזרה על החומש במקורו.

נביאים: שופטים, רות ושמואל א' ע"פ הליקוטים.

דקדוק: ע"פ “תורת הלשון העברית”.

היסטוריה: מחורבן בית שני עד מות הרמב"ם.

תפילה: ברכת המזון, עלינו, אני מאמין.

מחלקה ה'. הלשון: “בן ישראל” החצי השני של חלק א'.

חומש: חזרה על החומש במקורו.

נביאים: שמואל ב' ומלאכים א' ע"פ ליקוטים.

דקדוק: ע"פ “תורת הלשון העברית”.

היסטוריה: ממסעי הצלב עד תקופת החסידות.

תפילה: הלל, נשמת עד שוכן עד.

מחלקה ו'. הלשון: “בן ישראל”, חלק ב' חצי הספר.

חומש: חזרה על החומש במקורו, ליקוטי רש"י, מסדרת השבוע.

נביאים: מלכים ב', ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל.

דקדוק: חזרה על כל כללי הדקדוק.

היסטוריה: מתקופת החסידות עד ימינו אלה.

תפילה: ליקוטים מההגדה של פסח.

מלבד זאת לומדים בכל המחלקות דינים ומנהגים ע"פ “אורח ישראל” של מ. בוּגייסקי.

שאלת החינוך העברי היא שאלת הקיום הלאומי של הקיבוץ היהודי בדרומה של אפריקה. כמו בכל הארצות הרחוקות ממרכזי היהדות והתרבות העברית יש שם כר נרחב לפעולת המורה העברי. כ־20–30 מורים עלולים להכניס שינוי ניכר בחינוך הנוער הישראלי, אם יבואו שמה בתור חלוצי החינוך העברי המודרני ויגדלו את הדור ברוח תחיתנו הלאומי.

ארצות הברית

בתולדות התנועה העברית (עמוד 79) עמדנו על כמה פרטים של החינוך העברי באמריקה. הדגשנו את פעולת לשכת החינוך, ששמשה נקודת מפנה בהתפתחות החינוך במדינה. ראויה שאלה זו שנוסיף קוים חדשים לבירור מהותה. לשכת החינוך, למרות ערכה הכביר בתור כוח מארגן ומרַכז בשדה החינוך העברי באמריקה, נתקלה בתחילה בהתנגדות מצד הרבה מורים לאומיים. התנגדות זו באה בתור תוצאת ההבדל בהשקפת־עולמם של מנהלי הלשכה ושל המורים הלאומיים. “בעוד שחלוצי החינוך העברי – אומר צבי שרפשטיין (ספר השנה“, תרצ”ה) – בקשו לשנות את החיים בדרך ההשפעה העברית, בקשה הלשכה להשפיע השפעה יהודית בדרך ההסתגלות; חלוצי החינוך בקשו לתת חינוך עברי לכל ילדי ישראל והלשכה אמרה לברוא שני סוגי חינוך, אחד – להמוני הילדים, שרובו עומד על הלשון האנגלית ועיקרו מסירת תוכן היהדות ונטיעת חיבה לקניני ישראל ואחד – אינטנסיבי למעטים, שיש להם כשרון ורצון להקדיש שנים מרובות ללימוד ולהשתמש אולי אחרי כן בידיעותיהם לשם מטרה פרופיסיונלית, ציבורית וכדומה”.

להתפתחותו ולהתקדמותו של החינוך העברי במדינה סייע אחרי המלחמה העולמית הרעיון הציוני שהתפשט ברחוב היהודי וחדר אל שכבות הנוער. אנו מדגישים “הרעיון הציוני” בניגוד להסתדרות הציונית הרשמית שלא תמכה למעשה בתנועה העברית ונשארה אדישה לגורל החינוך העברי.

ברכה רבה להפצת החינוך העברי ברבים קבעה ה“הסתדרות העברית באמריקה” שבפעולתה התעמולתית ועבודתה הספרותית (“הדואר”, הוצ. ספרים עבריים) עשתה נפשות לרעיון החינוך העברי.

במשך שנים מועטות בא שינוי יסודי בחינוך העברי. בית ספר זה שהיה כל ימיו כפוף לגבאי בית הכנסת, נשתחרר מאפוטרופסותם ונעשה מוסד ציבורי עצמאי. יחס הציבור אל בית הספר נשתנה מיסודו. בתקציב בית הספר, שהיה תלוי בחסדי יחידים תפס עתה מקום בראש שכר־הלימוד של ההורים. בערים שונות הוקמו בנינים מפוארים ומרווחים לצרכי בתי־הספר. ביחוד חשובים השינויים שחלו בתכנית הלימודים של בתי־הספר. לשכת החינוך היתה כאמור רחוקה מהשליט בביה"ס את שיטת החינוך העברי השלם כדוגמתו באירופה המזרחית. אבל בכל מוסדות־החינוך תפסה הלשון העברית והמקצועות העבריים מקום רחב בתכנית הלימוד. בהרבה בתי ספר הונהגה השיטה הטבעית. בבתי הספר הושלטו הרוח הלאומי והאוירה הארצי־ישראלית. ספר־הלימוד העברי החדש השכיל למזג באופן סינתטי את התוכן העברי והארצי־ישראלי עם תנאי הסביבה שבהם חי הנוער האמריקני. אירגונם של המורים ומנהלי בתי הספר בהסתדרות עצמאית הביא במידה ידועה גם לידי שיפור מצבו החמרי של המורה העברי ולהרמת ערכו הציבורי. דו־הירחון הפדגוגי “שבילי החינוך” נתן ביטוי מקיף ומשקלי למחשבה הפדגוגית העברית באמריקה.

את רוב מטרותיה הגשימה לשכת החינוך בעזרתן של התאחדויות מוסדות הצדקה, שהקציבו תמיכות הגונות להחזקת הלשכה, בית־ספר גבוה וכמה בתי תלמוד־תורה.

על גובה התמיכות של התאחדויות מוסדות הצדקה מעידים המספרים הבאים:

בשנת 1930 קבלו בתיה“ס בניו־יורק ובברוקלין 369.955 דולר (מלבד 63.429 מחברת החינוך המיוחדת), בבלטימור – 59.000 דולר, במיניאפוליס – 50.600, בדיטרויט – 45.000, בבוסטון – 36.000, בשיקאגו – 134.000, בפילדלפיה – 112.000. גם בערים אחרות היו ההתאחדויות מקציבות סכומים הגונים לצרכי החינוך. עוד בשנת 1931 הוציאו התאחדויות הצדקה ב־19 ערים 1.017.080 דולר לתמיכת החינוך, אבל עכשיו הופחתו התמיכות במידה רבה. ה”פדרציות“, כלומר התאחדויות הצדקה שואפות להפטר מ”ענשו" של החינוך הלאומי והן הולכות ומקצצות את התמיכות. לאמתו של דבר, גם בשנות השפע של ה“פרוספריטי” לא רחשו הפדרציות חיבה יתרה לחינוך הלאומי. אבל בראש הפדרציות עמדו הרבה עסקנים מהדור הישן, שקלטו את יהדותם לא “בטמפל” הריפורמי אלא בבית אביהם והתיחסו מתוך הבנה ללשון ולתרבותם העברית. מה שאין כך ה“יאַהודים” בזמננו, שאינם יכולים לפשר בין השקפתם ה“ליברלית” ובין החינוך הלאומי, ומכל שכן כשהכנסותיה של הפדרציה הולכות ומתמעטות. כל דרישותיה וצרכיה החינוכיים מתמלאים במידה מספיקה ב“סוֹנדיי סקול”, זה בית הספר ליום ראשון המקנה לילדי ישראל את כל התורה כולה על רגל אחת. לימוד של חצי שעה עברית וחצי שעה היסטוריה ישראלית וחצי שעה עיקרי דת ומנהגים ותפילות ישראל בשפה האנגלית מיום א' האחד עד יום א' השני – זוהי כל תכנית היהדות, כפי שהיא נלמדת במוסד החינוכי המשונה ששמו “סונדיי סקול”. לא יפלא שמוסד זה, זה “הפצע בגוף החינוך היהודי באמריקה” (לפי דברי ד"ר מ. רייזין), נהפך למקור בורות והתבוללות בשביל הנוער היהודי. בתנאים אלה מובנת חשיבותה ותעודתה הקשה של לשכת החינוך במלחמתה בעד החינוך העברי.

החינוך העברי התקדם והתרחב במידה רבה גם הודות לפעולת הסמינריונים למורים, שחניכיהם תפסו עמדות חשובות בתור מנהלים ומורים בבתי־הספר. הסמינריון הראשון למורים עבריים בניו־יורק נוסד לפני 25 שנים בניו־יורק בתור סניף לבית המדרש לרבנים. בראשו העמד פרופ. מ. קפלן. בית המדרש הזה חינך מאות מורים המשמשים בהוראה בבתּי ספר שונים. במשך הזמן נוסדו עוד מוסדות להכשרת מורים, כמו בית המדרש של מורים של גראץ בפילדלפיה, בהנהלתו של ד“ר י. ח. גרינסטון, בית המדרש למורים והמדרשה ללימודי היהדות בשיקאגו, בהנהלתו של ד”ר א. ל. הונור, סמינריון למורים על יד ישיבת ר' יצחק אלחנן, בהנהלתו של ד"ר פנחס חורגין, בית המדרש למורים בקלבלנד, בית המדרש למורים בבוסטון ועוד. המוסדות האלה סובלים מחוסר תקציב מספיק ומחוסר בתי ספר להוראה מעשית. מה שנוגע לתכנית הלימודים, הרי הסמינריונים למורים מוכרחים – לרגלי ההשכלה העברית הזעומה של התלמידים – להרחיב את התכנית העברית על חשבון המקצועות הפדגוגיים. ואף על פי כן גדול עד מאד ערכם החינוכי של הסמינריונים. “אינני יודע – אומר צ. שרפשטיין – ארץ בכל תפוצות ישראל, שהסמינריונים שלה מגיעים למדרגת בתי המדרש למורים שבאמריקה. אם ייטב מצבם החמרי ומקורות פרנסתם יובטחו, יהיו מקור ברכה לא רק לבתי הספר העבריים במובן המצומצם, כי אם גם לבית ישראל כולו”. (“ספר השנה” תרצ"ה).

אחד הליקויים היסודיים של החינוך הישראלי באה“ב הוא רבוי צורותיו האידיאולוגיות־האירגוניות. מבחינה זו מגוון בית הספר היהודי באמריקה יותר מאשר בארצות אירופה. הטיפוסים היסודיים של בתי ספר – שהזכרנום קודם – הם: 1) ביה”ס הרפורמי בשפת הוראה אנגלית, “סונדיי־סקול”, 2) בית הספר השמרני מן הטיפוס הישן (שפת ההוראה אידית), 3) בית הספר הלאומי־עברי (שפת ההוראה עברית) ו־4) בית הספר יהודי הרדיקלי מיסודם של פוע“צ (שפת ההוראה אידית). אל בית הספר השמרני מן הטיפוס הישן שייכים גם בתי “תלמוד־תורה” ו”הישיבות“. בניו־יורק עצמה נמצאות חמש עשרה ישיבות, מהן ארבע מודרניות. מספר התלמידים של כל הישיבות עולה לחמשת אלפים ולומדים בהם 6 ימים בשבוע לימודים עבריים וכללים. מלבד בתי הספר האלה קיימים בתי־תלמוד תורה עבריים, ששפת ההוראה בהם היא עברית, בתי ספר שמרניים־דתיים (“היברו־סקול”) המתנהלים בלשון האנגלית, בתי ספר קונסרוַטיביים־לאומיים, המתקיימים על יד בתי כנסת או חברות צדקה וכדומה. חוץ מזה קיימים במדינה גם “חדרים” מתוקנים וגם “חדרים” מהטיפוס הישן. יש בתי ספר המתבקרים פעם בשבוע (בי"ס ליום ראשון) או מ־3 עד 5 ימים בשבוע ויש מהם המתבקרים בכל יום (בתי תלמוד־תורה וישיבות). מספר שעות הלימוד של המקצועות העבריים תלוי באפיו של המוסד ומתנודד מ־2 שעות עד 25 (ת"ת) ו־30 שעות בשבוע (ישיבות). בישיבות המודרניות לומדים חוץ ממשנה וגמרא גם עברית, תנ”ך, ספרות ומקצועות כלליים.

אבל כמו בכל ארצות הגולה עובר גם על החינוך העברי באמריקה משבר קשה. הרבה בתי ספר עבריים הולכים ונסגרים ומספר המורים העבריים המשמשים בהוראה הולך ופוחת. כפי שהדגשנו במקום אחר התחילה ירידת החינוך העברי באמריקה בשנת תר“ץ. משנת תרצ”א ועד תרצ“ג ירד בערים שונות ב־15%; בניו־יורק ירד במשך שנה אחת (תרצ"ג) ביותר מ־8%. בסך הכל הופחת מספר התלמידים משנת תר”ץ עד תרצ"ד בניו־יורק עצמה המונה 300 בתי ספר עבריים – ב־17% (12.000 תלמידים). מספר התלמידים העניים הלומדים חינם עלה בערים שונות עד 46% ובניו־יורק – עד 36%.

ההכנסה משכר הלימוד בני־יורק ירדה בשנת תרצ“ג ב־22%. שכר הלימוד הממוצע בבתי הספר העבריים היומיים בניו־יורק ירד משלשה דולרים לשׁנַים בחודש. הקיצוצים בתקציבי בתיה”ס בניו־יורק הגיעו בתרצ“ג ל־22,5% בערך (ע"פ טשיפקין). בפילדלפיה הגיע התקציב השנתי של בתי הת”ת בתרצ“ב ל־72% ובתרצ”ג – ל־56% (ש. פיטליק).

משכורת המורים ירדה משנת תרע“ט עד תרצ”ג בערים שונות מ־8% עד 30% בערך. הירידה תלויה באפים של המוסדות. בעיר ניו־יורק, למשל, בבתי ספר העומדים ברשות עצמם (בתי"ס קהילתיים) ירדה המשכורת ב־7%, בבתי ספר הקשורים לבית־הכנסת ב־9%, בבתי ספר הקשורים למוסדות חברתיים – ב־29%. במשך תרצ"ג הוסיפה המשכורת לרדת והיא מגיעה במקרים ידועים עד כדי 50% (ע. טשיפקין). אף את משכורתו המקופחה אין המורה מקבל במועדו.

התמעטות מספר התלמידים וקיצוצי התקציבים של בתיה“ס גרמו לפיטורי המורים. בהרבה בתי ספר צרפו כיתה לכיתה והגדילו את מספר תלמידיה; בבתי ספר אחרים צמצמו שעות הלימודים בבתיה”ס או שהוסיפו למורים שעות הוראה שלעמל"פ.

בניו־יורק פוטרו משנת תרצ“א עד תרצ”ג 235 מורים (26%). מוסדות החינוך נאבקים על קיומם ואם אינם נסגרים, הרי זה על חשבון המורה המקבל את משכורתו הקצוצה לאחר תשלום כל החובות לבעלי אפותיקאות, רבנים וכו'.

על מידת החינוך העברי בארצות הברית יכולים אנו לדון על פי הטבלה הבאה. (המספרים לפי ש. בנדרלי).

מוסדות החינוך הישראליים הדתיים	מספר המוסדות	מספר התלמידים והתלמידות	מספר המורים	משכורת שנתית ממוצעת בדולרים
בתי תּלמוד־תורה ובתי ספר עבריים יומיים	1.000	110.000	2.500	1.300
בתי ספר ליום ראשון	800	75.000	3.750	125
בתי ספר על יד בתי כנסת	12	3.000	500	1.500
חדרים והוראה אצל מורים פרטיים	400	12.000		1.500
	2.212	200.000	6.750

ממספר 2212 מוסדות החינוך שבאמריקה, נמצא 1000 מוסדות בעשר ערים גדולות ויתרם – 1212 – בכל רחבי המדינה. מלבד 6750 מורים טפלו בחינוך 250 מנהלים של בתי־ספר.

המצב החמרי של החינוך העברי באמריקה בא לידי גילוי במספרים הבאים:

ההוצאות השנתיות של החינוך בבתי הספר היומיים עולות ל־3.850.000 דולרים או 35 דולר לגולגולת; בבתי ספר ליום ראשון – 750.000 דולר או 10 דולר לגולגולת; בבתי ספר על יד בית כנסת ל־300.000 דולר או 100 דולר לגולגוֹלת, בהוראה פרטית ו“בחדרים” – ל600.000 דולר או 50 דולר לגולגולת.

הכשרת המורים עולה ל־125.000 דולר בשנה; לצרכי הפיקוח הכללי וההדרכה מוּצאים – 200.000 דולר. ההוצאה הכללית מגיעה בערך ל־5.825.000 דולר.

לכיסוי ההוצאה הנ"ל משמשים מקורות־ההכנסה הבאים:

4.145.000 דולר או 71% מתקבלים משכר לימוד ותשלומי חברים; 1.000.000 דולר או 17% – מחברות צדקה מקומיות; 680.000 דולר או 12% – מהפדרציות, הסתדרויות עבריות, שני בתי מדרש לרבנים והסתדרות החינוך בניו־יורק. המומנט הטרגי ביותר של החינוך העברי באמריקה – הוא צמצומו הכמותי של החינוך. ממיליון ילדים ונערים ישראליים שלומדים בכל מוסדות החינוך האמריקניים, מקבלים חינוך יהודי בבתי“ס ישראליים ציבוריים, קהילתיים, פרטיים וגם “בחדרים” כ־200 אלף, כלומר לא יותר מ25% של כל ילדי ישראל, והשאר יגדלו ללא תורה וללא ידיעה כל שהיא בעניני היהדות (לפי המספרים של ד"ר ש. בנדרלי, לינפלד, טשיפקין, צדרבוים ועוד). מ־25% הנזכרים רק עשרה אחוזים מקבלים חינוך עברי בבתי ת”ת או בבתי ספר עבריים יומיים. אבל גם מאלה המבקרים את בתי הספר העבריים, רק חמשה־ששה נשארים בו במשך כל שש או שבע שנות הלימודים. הרוב נשאר רק במשך זמן קצר ועוזב אותו בטרם שיספיק לרכוש ידיעות עבריות (צ. שרפשטיין). לפי המספרים של י. קנוביץ הנוגעים לבית תּלמוד־תורה, שהוא טיפוסי בשביל שאר המובדות, לומדים 56 מכל מאה תלמידים הנכנסים לבי"ס עברי פחות משנה אחת, 24 – פחות משנתים, 10 פחות משלוש שנים ורק 5 – גומרים את חוק לימודם בבית הספר.

המצב הקטסטרופלי הזה עורר את תשומת לב הציבור העברי לבקש עצות לקיומו של בית־הספר העברי. בועידות של עסקנים ומורים עבריים העמדה לא פעם שאלת־המחר המדאיגה: היש תוחלת לחינוך העברי באמריקה? שאלה זו ניתנת להשאל בכל ארצות הגולה. אמנם החינוך העברי התקדם בארצות הברית בצעדי ענק. הזכרנו את כיבושיו הגדולים ברחוב היהודי ואת הישגיו הכבירים מבחינה לאומית ופדגוגית. אבל מאידך גיסא – השפעת המציאות האמריקנית, לחץ הסביבה המטמיעה והמלעיזה – מכבידים על פעולת החינוך וכובלים את אפשרות התפתחותו. קשה עד מאוד המצב החמרי והמעמד המשפטי של החינוך העברי באירופה, אבל שבעתים נורא נגע הטמיעה המכלה את בית ישראל באמריקה. וזהו – עיקר דאגתה של התנועה העברית באמריקה: להעמיק את הכרת ערכו החיוני של החינוך העברי בציבור הישראלי ולהקליטו בתוך המשפחה הישראלית במידה שיכה שרשים חזקים בחיי היהדות ויחזיק מעמד בפני ההתבוללות הלשונית והנפשית החותרת תחת קיומנו הלאומי במדינה.

בולגריה

בתולדות החינוך הישראלי של בולגריה יש להבדיל שתי תקופות יסודיות: תקופה שלפני שחרורה של בולגריה מעול התורכים (1857) וזו שלאחריו. בתקופה הראשונה היה ה“מילדאר”. כלומר ה“חדר”, הטיפוס הרגיל של בית ספר עממי. ב“מילדאר” למדו הילדים תפילות ותנ“ך ע”פ שיטת־התרגום. כל מלה ומלה היתה מִתַרגת לשפניולית שהיתה נבדלת מלשפת הדיבור היום־יומי. שיטת תרגום זו נשתמרה ב“מילדאר” בערים הנדחות עד הזמן האחרון. ה“חכמים”, כלומר המורים היו על פי רוֹב מחוסרי ידיעות ולא יפלא, ש“המילדאר” עמד בשפל המדרגה. גם ענשים פיסיים היו בו נהוגים. הלימודים הכלליים נצטמצמו רק בלימוד שלוש פעולות החשבון, חיבור, חיסור וכפל. הילדים לא למדו קרוא וכתוב תוּרכית, כי הממשלה התורכית לא דאגה להשכלת היהודים, והיהודים עצמם לא היו זקוקים במסחרם לידיעת הכתב התורכי. עוד פחות מהתורכית נצטרכו היהודים לידיעת הלשון הבולגרית. החינוך העברי נצטמצם איפא בגבולות התכנית הזעומה של לימודי הדת.

אחרי שחרורה של בולגריה, בא שינוי גדול בחינוך הישראלי. ה“אליאַנס” שהיתה פעילה עוד קודם בבולגריה בשדה החינוך פיתחה עכשיו פעולה מאומצת ויסדה רשת רחבה של בתי־הספר. ה“אַליאַנס” השליטה בהם בתור שפת הוראה את הלשון הצרפתית שדחקה לגמרי את השפניולית. גם הלשון הבולגרית הוכנסה לתכנית הלימודים בדרישת הממשלה. ה“אַליאַנס” מלאה בלי ספק תפקיד היסטורי בקורות החינוך הישראלי בארצות הסמוכות לים התיכון בכלל ובבולגריה בפרט. אל ביה“ס הישראלי המפוגר הוכנס רוח ההשכלה האירופית. ה”אַליאַנס" לא הסתפקה בהשכלה בלבד, אלא שאפה להכשיר את הנוער הישראלי לחיים פרודוקטיביים ולשם זה יסדה בתי־מלאכה לנערים ולנערות. ה“אַליאַנס” כסתה למעלה מ40% של תקציבי בתי הספר. אבל – מאידך גיסא – לא היתה, כידוע, אלא “חברת מפיצי השכלה… צרפתית” בישראל, ובכיוון זה ניהלה את פעולתה החינוכית. לימודי היהדות נלמדו בשפה הצרפתית, לא בתור מקצועות של תרבות חיה, אלא בתור שרידי עבר. מלבד בתי הספר של ה“אַליאַנס” שנוסדו בקהילות הגדולות, היו קיימים בבולגריה גם בתי־ספר ישראליים ציבוריים, שנוסדו על ידי הקהילות. תכנית הלימודים העבריים בבתי־ספר אלה היתה אמנם יותר רחבה, אבל לשון ההוראה בהם היתה הבולגרית; מבחינה פדגוגית היו ירודים במעלה מאלה של ה“אַליאַנס”.

עם צמיחת התנועה הלאומית הכריזו ציוני בולגריה מלחמה בעד כיבוש הקהילה ובנין בית הספר העברי (עיין עמוד 61). התפשטות הרעיון הלאומי בקרב היהדות הספרדית הביאה לאט לאט לראשית השעבור של החינוך העברי במדינה. כבר הזכרנו לעיל את הפעולה האירגונית והתרבותית המגוונת של הקונסיסטוריון (המועצה המרכזית) של היהדות הבולגרית בשדה החינוך העברי. תקנון הקונסיסטוריון הבולגרית בשדה החינוך. קובע, שכל קהילה בת 30 משפחות צריכה לפתוח לכל הפחות בית ספר עממי וקהילה בת 300 משפחות – גם גן ילדים ופרוגימנסיה. הסעיף היסודי הזה של התּקנון מוּצא בדרך כלל אל הפועל. יש קהילות קטנות, שמספר ילדיהן בגיל בית הספר הוא פחות מ־20 ובכל זאת הן מכלכלות בית ספר מיוחד לילדי ישראל. לעומת זאת אנו מוצאים בערים הגדולות הרבה תלמידים יהודיים הלומדים בבתי ספר בולגריים ואפילו צרפתיים וגרמניים.

בבוֹלגריה קיימים שלושה טיפוסים של מוֹסדות־חינוך עבריים והם: גן־ילדים, בית־ספר עממי ופרוגימנסיה. מספר מוסדות החינוך, התלמידים והמורים בשנת 33–1932 היה:

שם המוסד	מספר המוסדות	מספר התלמידים	מספר המורים
			למקצועות עבריים וכלליים בעברית	למקצועות כלליים בבולגרית
גני ילדים בתי־ספר יסודיים פרוגימנסיות	15 21 5	626 2470 619	71	79
ס"ה	41	3715	150

בבולגריה קיים רק טיפוס אחד של בי“ס יסודי (Основно училище), המתחלק לבית ספר ראשוני (Първончално училище) בן 4 שנות לימודים ופרוגימנסיה (Прогимнасия), בת 3 שנות לימודים. הגומר את בית הספר היסודי עובר לגימנסיה שהיא בת 5 מחלקות. הכוונה המונחה ביסודה של תכנית הלימודים היא להקנות לילד את הידיעות האלמנטריות בכל המקצועות היסודיים ולהכשירו לגימנסיה. בבית הספר העממי העברי נלמד, כמובן, כל החומר הקבוע בתכנית הממשלתית. תכנית הלימודים העבריים מעובדת ע”י המועצה הפדגוגית העליונה שעל יד מחלקת החינוך. מגמתה היא: להקנות לילד העברי את ידיעת הלשון העברית, בתור שפה מדוברת ואת התרבות הלאומית. את ההכשרה הלשונית הקודמת מקבל הילד בגן־הילדים המתנהל ע"י גננת עברית. בו הוא מתחנך במשך 3–1 שנים עד הכנסו לבית הספר היסודי. מספר השעות המוקדשות ללימודים עבריים בבית הספר היסודי הוא:

בארבע המחלקות של בית הספר הראשוני – 13 שעות בשבוע, מהן: – 4, קריאה – 3, כתיבה – 2, לימודים תכניים – 4. במחלקה א' של הפרוגימנסיה – 12 שעות: תנ“ך – 3 שעות, עברית – 6, היסטוריה ישראלית – 2; במחלקה ב' – 11 שעות: תנ”ך – 3, עברית – 6, היסטוריה – 2. במחלקה ג' – 10 שעות: תנ“ך – 3, עברית 5, היסטוריה – 2. תלמידי הפרוגימנסיה עוברים על כל ההיסטוריה הישראלית, נביאים ראשונים ואחרונים (במקור) ופרקים חשובים בספרותנו החדשה. את הגיאוגרפיה של ארץ־ישראל לומדים התלמידים בקשר עם לימוד התנ”ך וההיסטוריה ובמחלקה האחרונה חוזרים עליה. לימוד הדקדוק נקבע בתור לימוד מיוחד רק בפרוגימנסיה.

הנסיונות לשַׁעבר את בתי הספר, כלומר להשליט את העברית גם בתור שפת הוראה של הלימודים הכלליים הצליחו, וכבר קיימים בכמה מערי בולגריה (למשל סופיה רוסֶה, פְלוֹבדיב ואחרות) בתי ספר, ששפת ההוראה בהם היא כולה עברית. בחינות־סיום שבהן משתתפים באי־כוח הממשלה הוכיחו, שבבתי ספר אלה התלמידים היהודיים שולטים בשפת הבולגרית לא פחות מתלמידי בית־הספר הבולגרי. בבתי־הספר הנזכרים נלמדים כל המקצועות העבריים והכלליים – עברית, מלבד הלשון הבולגרית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה של בולגריה הנלמדות בשפת המדינה.

ציבור המורים העבריים משתתף באופן פעיל בחיים הפדגוגיים. הסתדרות המורים ביחד עם מחלקת החינוך של הקונסיסטוריון מפנות תשומת לב רבה לבירור שיטת ההוראה וכל השאלות המיוחדות של החינוך העברי. שני היסודות העיקריים של שיטת ההוראה החדשה – ההסתכלות והפעלת התלמידים – הולכים ומשתלטים בכל מקצועות הלימודים. אולם לא כל בתי־הספר שווים במידת התפתחותם. בכמה בתי ספר חסרים המכשירים היותר אלמנטריים לרגלי מצבם החמרי הדחוק. מאידך גיסא ישנם בתי ספר מתוקנים ומסודרים. לבית הספר בסופיה, למשל, יש מעבדה ללימודי הטבע, ספריות עשירות למורים ולתלמידים בעברית ובולגרית, אולם קריאה, אולם התעמלות, אולם מיוחד למקהלה ותזמורת וכו'.

בית הספר בבולגריה התחיל מטפל גם בחינוך החברתי. באחדים מהם נעשו נסיונות מוצלחים להנהיג את השלטון העצמי של התלמידים ברוח חברת־הילדים האבטונומית. פעולה זו מסייעה לפיתוח האופי והחוש החברתי של הילד. בזמן האחרון נהדקו הקשרים בין בית הספר ובין המשפחה ע"י פגישות מוֹרים והורים, חגיגות פנימיות של המחלקות ופגישות הורים כלליות הנערכות בסוף עונת הלימודים. פגישות אלו מחנכות את ההורים ומשפיעות לטובה על החינוך המשפחתי של התלמידים.

תוצאות העבודה החינוכית מתבלטות גם בקשר הקיים בין התלמידים ובתי־הספר. אם בשנים הקודמות היו הבוגרים מנתקים את קשריהם עם בתיה“ס והיו נטמעים בסביבה הזרה, הנה בשנים האחרונות נשתנה המצב לגמרי. תלמידי הפרוגימנסיות ובוגריה נכנסים להסתדרויות־הנוער ומתחנכים בה באוירה עברית־לאומית. כדי לתת השכלה עברית לכל בוגרי הפרוגימנסיה נפתח על יד כל בית ספר מועדון עברי העומד תחת השגחת ההנהלה. המועדון מייסד קורסים להשתלמות, ספריה ואולם־קריאה, עורך הרצאות ושיחות; מתכלכל בעיקר ע”י ועד בית הספר ונחשב לחלק אורגני של עבודת בית הספר.

יש להרים על נס את דאגת ועד בית הספר (וגם חברות צדקה) לגורל התלמידים העניים. בבתי הספר בסופיה בלבד מקבלים יותר מ־500 תלמידים את כל ספרי־הלימוד חינם. כ־230 אוכלים ארוחת־צהרים בבית תמחוי, כ־350 מקבלים תלבושת חינם, 40 חיים בבית יתומים עברי, 120 תלמידים עניים וחלשים בגופם נשלחים מדי שנה בשנה אל מושבת הקיץ “הדסה”, המתנהלת על ידי מורים. רופא ביה“ס מרפא חינם את התלמידים החולים גם בביתם. ניתנת עזרה לתלמידים עניים גם אחרי גמרם את ביה”ס ע"י תמיכות כספיות והמצאת עבודה בבתי מלאכה מתאימים.

כל עבודת החינוך וההוראה עומדת, כאמור, תחת פיקוחה של מחלקת החינוך שעל יד הקונסיסטוריון המרכזי של היהדות הבולגרית. היא הממנה מורים ומנהלים והשוקדת על אחדות הפעולה החינוכית ועל הכיוון הלאומי של בתי הספר העבריים. מפקח מיוחד מבקר לכל הפחות פעמַים בשנה את בתי הספר ונותן הוראות למורים בכל השאלות הקשורות עם חינוך והוראה. המועצה הפדגוגית העליונה המורכבת ממנהלי הפרוגימנסיות ושני באי־כח של הסתדרות המורים קובעת את תכנית הלימודים, בוחרת בספרי הלימוד ומחליטה על כל השאלות הפדגוגיות. החלטותיה טעונות אישור מצד מחלקת החינוך. האירגון הזה של בתיה“ס הוא פנימי ואע”פ שאינו מאושר באופן פורמלי ע"י הממשלה, כל המוסדות העבריים סרים למשמעתו.

המצב המשפטי של בתי הספר העבריים הוא מסובך. החוק מבחין בין שני סוגים של בתי ספר: “לאומיים” ופרטיים. והנה בתי הספר העבריים, אף על פי שבאופן פורמלי הם מתיחסים על בתי הספר הפרטיים, למעשה הם נחשבים כ“לאומיים” למחצה.

בבולגריה כל קהילה וקהילה בעיר ובכפר מתחלקת לשתים: לקהילה אדמיניסטרטיבית שבראשה עומד ועד העיריה ולקהילת בית־הספר שבראשה עומד ועד בית הספר. אלו הן שתי רשויות עצמאיות ולכל אחת מהן נערכות בחירות מיוחדות. ע“פ תקנון המיניסטריון לעניני השכלה אין ליהודים זכות בחירה ואפילו אקטיבית לועד בית הספר (הכללי). כוונת המחוקק לא היתה לפגוע בזה בשווי הזכויות של היהודים המובטח ע”י הקונסטיטוציה, אלא להדגיש את האופי “הלאומי” של בתיה“ס העבריים ומשום כך קבע, כי מזכות הבחירה לועד ביה”ס העברי נהנים רק יהודים נתיני בולגריה, בעוד שלועד הקהילה העברית יש זכות הבחירה גם לנתינים זרים. לחיזוק הדעה הזאת יש להעיר, כי הבחירות לועד ביה“ס העברי נערכות ע”י הממשלה באותו הסדר הנהוג בבחירות לועד ביה“ס הבולגרי ובמקום שאין בית ספר עברי, שם מותר גם לתושבים העברים להשתתף בבחירות לועד ביה”ס הכללי. המצב החוקי של ביה“ס העברי אינו איפא ברור די צרכו וגם ע”פ החוק הם תופסים מקום בינוני בין מוסדות החינוך הלאומיים והפרטיים.

ככל בתי הספר עומדים גם בתיה“ס העבריים תחת השגחתם של מפקחי הממשלה. המיניסטריון לעניני השכלה מאשר גם את ספרי הלימוד העבריים, אולם אינו מתערב בתכנית העברית עצמה. כל הגומרים את ביה”ס העממי והפרוגימנסיה חייבים לעמוד לבחינה רשמית הנערכת על ידי ביה"ס במעמדם של באי־כח המיניסטריון.

בתי הספר העבריים מתכלכלים בעיקר על ידי הקהילות העבריות. ועד ביה"ס קובע את התקציב ומציעו להחלטה לפני מועצת הקהילה. הלימוד בבתי הספר העבריים הוא חינם. לקהילות העבריות אין הכנסות מיוחדות לכלכלת בתי הספר. לקהילות אין גם כוח־כפיה חוקי, אבל הן משתמשות בכוח כפיה־פנימי. לאלה שממאנים לשלם את המס היא מסרבת לתת שרות דתי שהכול זקוקים לו. ואף על פי כן המצב החמרי של בתי הספר הוא קשה וביחוד באותן הקהילות, שאין להן נכסים מכניסי רוחים. הציבור היהודי המשלם מס כפול לטובת החינוך נלחם בעד זה שהממשלה והעיריות תשתתפנה גם בכלכלת בתי־הספר העבריים. אבל סיכויי ההצלחה הם מועטים. בית הספר העברי, כזה של כל המיעוטים הלאומיים, יכול לפי חוק לקבל תמיכה מאת הממשלה והעיריה, ז. א. שתמיכת בתי הספר העבריים אינה חובה בשביל השלטונוֹת, אלא רשות. השגת התמיכה תלויה, איפא, בחסדם של בעלי השררה ובכוח השפעתם של עסקני המקום. שיטה פרוטקציונית זו משפילה את כבוד היהדות ומעמידה בסכנה את קיום בתי הספר. היהדות הבולגרית דורשת שבתקנון ייקבע הסכום המינימלי שהעיריות מחויבות להקציב לטובת בתי הספר העבריים. המשא ומתן בענין זה בין הקונסיסטוריון המרכזי ובין הממשלה טרם נגמר.

לפי שעה עול ההוצאות של החינוך העברי מוטל כמעט כולו על הקהילות העבריות. התקציבים של בתי־הספר עולים לששה מיליוֹן לֵיבַה, בערך. התמיכות של העיריות הן קלות־ערך חוץ מעירית סופיה, שהקציבה 1.000.000 לֵיבַה. יוצא, שהיהדות הבולגרית נושאה בעצמה בעול החינוך העברי.

גרמניה

עד ראשית שנת 1933 שרר בקרב ציוני גרמניה יחס אדיש לחינוך העברי. חסר האירגון המרוכז שיקיף את החינוך העברי לכל גלוייו בערים הגדולות והקטנות. בשנים הראשונות אחרי המלחמה העולמית נעשו אמנם אי־אלה נסיונות בשטח האירגון. בהרבה ערים נוסדו קורסים עבריים לבוגרים מטעם ההסתדרות הציונית, אולם עד מהרה עברו השיעורים האלה לרשות הקהילות שנמצאו אז ברובן תחת השפעת ה“ליברלים”, והלימוד העברי נהפך ברובו ללימוד “הדת”. כזה היה המצב גם בברלין. אמנם הקהילה העסיקה מורים ציוניים ב“שפּראַך־שוּלע” שלה, אבל זו היתה לפי אפיה לא בי“ס עברי מודרני, אלא מעין “חדר מתוקן”, שמטרתו היחידה היא להקנות לתלמידים קודם כל את ידיעת הלשון, ביחוד ע”י לימוד כתבי הקודש ושעמד מחוץ לתחומה של תנועה עברית חיה. שאיפה זו להפוך את השפראַך־שולע" לבית־ספר ללימודי דת נתבלטה ביותר לאחר ששלטון הקהילה עבר לידי הליברלים (1930). לא יפלא איפא שהנוער הציוני לא מצא סיפוק נפשי בתכנית הלימודים ודרכי ההוראה של המוסד החינוכי הזה.

נסיון שני שגם הוא לא הצליח ביותר, הוא ייסוד ה“שוּל פאַריין”. אגודה זו שנוסדה ע“י הורים ציוניים הציגה לעצמה מטרה חשובה – לתת לילדי ישראל חינוך ציוני בבי”ס ציוני ויסדה לשם זה בית ספר מיוחד. בית ספר זה המתקיים עוד כיום עולה כמובן בהרבה על בתי הספר היהודיים מטעם הקהילה, אולם בשדה לימוד השפה אין הישגיו גדולים ביותר. מספר השעות ללימודי־השפה גדול אמנם מזה שבבתי הספר של הקהילה, אבל גם בבית ספר זה העברית אינה אלא “סרח העודף” וידיעות התלמיד הגומר את בית הספר אינן מספיקות להבנת ספר או עתון עברי, ולדיבור עברי – לא כל שכן. (בשנים האחרונות הגדילו במקצת את מספר שעות־הלימוד לעברית בביה“ס של ה”שפראך־פאריין").

מפעל חשוב לטובת התנועה העברית היה בלי ספק ייסוד “בית העם העברי” בברלין (1927). בית העם היה באמת בית ועד לחכמים, עברי בתכנו ורוחו, אבל ההמונים, “העם” בהא הידיעה לא בא לתוכו, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. בכל זאת יש להדגיש, שהשפעתו של “בית העם” על התנועה העברית היתה כבירה. על יד “בית העם” התקיימו שיעורים לעברית, חוגים שונים לדיבור העברי, לספרות וכדומה; סודרו נשפים עבריים, נשמעו הרצאות על נושאים עבריים. עבודה עברית נעשתה גם בחוגי הנוער הציוניים בברלין ובערי השדה. נוסדו שיעורים לעברית בערים הגדולות, כמו ליפסיה, פרנקפורט דמיין, המבורג, ברסלוי וכדומה. עצם העובדה, שבברלין התקיים מרכז ה“ברית העברית העולמית” השפיעה לטובה על התנועה העברית. הפצת ה“סלע”, הוצאת חוברות הסברה וכדומה – השאירו רושם־מה על חוגי העברים במדינה.

שינוי לטובה בא עם ראשית שנת 1933. הזעזועים הפוליטיים במדינה הביאו לידי שינוי ערכים בחוגים ציבוריים חדשים. ענין העברית נעשה פתאום לשאלת חיים. בקשר עם תגבורת העליה תכפה גם הדרישה ללימוד השפה.

במשך חדשים מספר נוסדו שיעורים לעברית כמעט בכל ערי גרמניה ומספר התלמידים עלה לאלפים. הקהילה היהודית בברלין הנהיגה אפילו שיעורים “פקולטטיביים” (חפשיים) בשביל ילדי בית הספר, שאינם מסתפקים בלימוד השפה בביה"ס גופו. מענינת גם העובדה, שבהרבה בתי ספר של הקהילות עברו מן ההברה האשכנזית אל הספרדית, כמובן אחרי התנגדות קשה מצד הורי הילדים.

מלבד השיעורים לעברית שסודרו מטעם האירגונים הציוניים והקהילות, קיימים קורסים שונים על יד בריתות הנוער וביחוד על יד הסתדרות “החלוץ”, המונה כיום כ־14.000 חברים. תועלת רבה הביאו גם ה“שיעורים בכתב” לעברית שנדפסו בעתון הציוני “אידישה רונדשוי” (בהנהלתו של הד"ר ש. קליקו, ברלין). שיעורים אלה הולכים ונדפסים גם בעתון “זעלבסטווער” בפרג.

יש להוסיף, שגם עכשיו חסר הריכוז הרצוי של העבודה העברית. לפי שעה לא עלה לציונים לארגן את כל העבודה העברית בתור מוסד כללי ולכן טבועה העבודה בחותם הארעיות, ללא אירגון כללי ופיקוח עליון. ואלה הן מספרים כלליים על מצב החינוך העברי בערים הגדולות.

בברלין קיימים: 1) שיעורים לעברית מטעם ההסתדרות הציונית: 35 קבוצות, 400 תלמידים, 13 מורים.

2) “שפראך־שולע” של הקהילה: 300 תלמידים בערך, 9 מורים (רק לבוגרים).

3) בקורסים הפקולטטיביים לילדים לומדים כ־400 תלמיד.

4) בקורסי ה“חלוץ” לומדים כ־300 איש (רק חלוצים).

5) בבית ספר מטעם ה“שפראך־פעריין” לומדים 500 ילדים (שפת ההוראה – גרמנית).

6) קיימים 3–4 חוגים לעברית מטען ההסתדרות הציונית וחוג של הקהילה.

המבורג: ביה“ס “עברית” נוסד ב־1923. 220 תלמידים, 6 מורים. ביה”ס נתמך על ידי הקהילה ועל ידי ההסתדרות הציונית. תקציב ביה"ס – 500 מרק לחודש.

מנהיים: על יד ה“לעהרהויז” (נוסד ב־1928) מתקיימים קורסים לעברית (לבוגרים). מספר התלמידים – 50 ומורה אחד. מלסד זאת מתקיימים על יד אגודות הנוער שיעורים לעברית (35 תלמידים, מורה אחד).

קולוניה: כל העבודה העברית מרוכזת ב“בית הספר לנוער” (שוּלע דער יידישער יוגענד). מספר התלמידים – 300 ב־25 קבוצות. 4 מורים. מתקיים גם חוג עברי בהנהלת חבר מארץ ישראל.

חבל הרהיין: באֶסן, בדורטמונד, בדיסלדורף – מצויים מורים עבריים העוסקים בהוראה פרטית.

בתי ספר לעברית הנתמכים בעיקר ע"י הקהילות מתקיימים בפרנקפורט דמיין, במינכן, בברסלוי, בקניגסברג, בליפסיה, בדרזדן ועוד.

יוגוסלביה

עד סוף ימי המלחמה לא נראו במדינת סרביה שוב סימנים של תנועה עברית. רק אחרי שקמה מדינת יוגוסלביה הגדולה, קלטה סרביה השפעה תרבותית מאותם חלקי המדינה, שהיו נתונים לפני המלחמה תחת השפעת תרבויות יותר גבוהות, וביחוד מבּוסניה והֶרצֶגובינה עם העיר הראשית סַרַייבה ומקרואציה עם העיר הראשית זַגרֶב, שהיו שייכות לאוסטריה. בשנת 1931 נוסד בעיר הבירה בלגרד חוג עברי, בתור סניף ה“ברית העברית העולמית”, שנהפך למרכז התנועה העברית ביוגוסלביה. למייסדי החוג ועסקניו שייכים החזן הראשי א. גרוסמן, ד“ר מנשה רוכברגר, וגברת פינגרהוט, ד”ר יהודה הלוי, ברזילי ואלתרץ. כדאי לציין, שבחוג הבלגרדי ובשאר החוגים העבריים עובדים היהודים האשכנזים והספרדים שכם אחד. החוג הבלגרדי מסדר הרצאות וחגיגות עבריות, מייסד שיעורי ערב לגדולים ומפיץ סלעי ה“ברית”. לפני שנתים פתח החוג את גן הילדים העברי הראשון בבלגרד, שהולך ומתפתח משנה לשנה. מספר הילדים הוא שלושים בערך.

החוג העברי בסרייבה נוסד לפני שנים אחדות על ידי יוסף בכר, יעקב מאַיסטרא וד“ר יהודה הלוי. גם שם מתקיימים קורסים עבריים לגדולים ולנוער. ביוגוסלביה אין בתי ספר עבריים; מורי־הדת מלמדים בבתי הספר הנמוכים והתיכוניים דת, היסטוריה ישראלית וגם לשון עברית 4 שעות בשבוע. במוסדות החינוך הממשלתיים לומדים: כ־700 אקדמאים באוניורסיתות, 3300 – בבתי”ס תיכוניים, 4000 – בבתי“ס נמוכים ו־550 – בבתי”ס מקצועיים.

בתור יוצא מן הכלל יש להרים על נס את ביה“ס “שפה ברורה”, שהוא כולו עברי; מספר תלמידיו מגיע עד למאה. רבים מתלמידי בתי הספר התיכוניים מבקרים את “שפה ברורה”, כדי להשתלם בידיעות עבריות. מלבד בית הספר הזה קיים בסרייבה גם גן־ילדים מצוין שנוסד ע”י הקהילה הספרדית; מספר הילדים והילדות מגיע עד 70.

בצעדים מהירים מתקדם החינוך העברי בקרואציה וביחוד בעיר זַגרבּ, העוֹלה על כל ערי המדינה במספר אוכלסיה היהודיים. בזגרב נפתחו קורסים לבוגרים ולנוער; מתקיים גן ילדים עברי (40 ילדים). גן ילדים מתקיים גם באססיעק (30 ילדים) תחת הנהלת גננת ארצי־ישראלית.

דומה לזה גם מצב התנועה העברית במוקדון וביחוד בשתי הערים ביטול וסקופלא. בביטול מתקיים חוג עברי (נוסד ע"י העסקן הציוני דוד קמחי); בגן־הילדים לומדים ארבעים תינוקות; בסקופלא קיימים שני גני ילדים.

בבַטְשקַה ובבַנַט, שהיו שייכים לפני המלחמה להונגריה, לא היה אף זכר לתנועה הלאומית והעברית. ורק בזמן האחרון נראו בהן ניצניה הראשונים – לפי שעה בעיר נוֹבִיסַד, שהקהילה הישראלית בה היא כולה ציונית. התנועה העברית מרוכזת כאן בקרב הנוער המאורגן בהסתדרויות שונות (השוה“צ, בית”ר ועוד).

גולת הכותרת של כל המוסדות התרבותיים־החינוכיים במדינה היא – בית המדרש התיאולוגי התיכוני בסרייבה, שנוסד בשנת 1928 ע“י ברית הקהילות הישראליות ביוגוסלביה. בית המדרש נהנה מתמיכות כספיות שנתיות של הממשלה; זמן הלימוד – חמש שנים. המוסד מכשיר את תלמידיו למשרה של מוֹרה, שו”ב, חזן וגם למשרת דיין בקהילות קטנות. הרקטור של ביה“מ – הוא הרב הכוֹלל של הספרדים בבוסניה־הרצגובינה ד”ר משה הלוי; סגן הרקטור הוא – הרב הראשי של הקהילה האשכנזית בסרייבה ד“ר ה. אוּרבַך. שני המנהלים מרצים על תלמוד, מדרש, היסטוריה ישראלית וכו‘, ה’ יעקב מאיעסטרא – על תנ”ך, השפה העברית, הספרות הישנה והחדשה; כמו כן מלמדים מורים שונים את המקצועות הכלליים בעברית. במחזור הראשון גמרו 20 תלמידים את ביה"מ וכולם מצאו משרות הגונות במדינה. השתא לוֹמדים במוסד כעשרים תלמיד.

לטביה

על יסוד החוק משנת 1919 קבלו יהודי לטביה – בין שאר מיעוטיה הלאומיים – אבטונומיה תרבותית. הנהלת ההשכלה היהודית נתרכזה בדֵפַרטמנט יהודי שבראשו עמד אינז‘. י. ל. לנדוי (עד סגירת הדפרטמנט). על ידו עזרו שני מנהלים של מחלקת בתי הספר היסודיים והתיכוניים. חוץ מזה היתה קיימת מועצת הדפרטמנט ובה – 3 באי כוח של הציבור היהודי וּ־3 (או 4) באי­־כוח של המורים. המועצה היתה מאשרת מורים חדשים, בתי ספר, ספרי־לימוד וכו’. רוב חבריה היה ממתּנגדי החינוך הלאומי. בניגוד לליטא היו בלטביה מ־2 – 1 מפקחים יהודיים על בתי־הספר היסודיים. כדי לקמץ בהוצאות מלאו מנהלי בתיה"ס התיכוניים את תפקיד המפקחים. למרות אפשרויות־הפעולה הרחבות של הדפרטמנט היהודי, היתה השפעתּו בלתי ניכרת, כי היה תמיד תלוי בבאי־כוחן של המפלגות הפוליטיות שנלחמו זו בזו.

מובן שאת שפת ההוראה של ביה“ס קבע לא הדפרטמנט, אלא האגודה התרבותית או הפוליטית, שתחת חסותה נמצא בית הספר. ואלו הן האגודות: “ציש”א” של האידישאים, 2) “מוריה” של האגודה, 3) “הסתדרות המורים הכלליים” (המתבוללים) המקיימת בתי ספר יהודיים בשפת הוראה רוסית וגרמנית; 4) “תושיה” – בתי ספר מיסודו של “מזרחי” (3 בכל לטביה), 5) הסתדרות המורים העבריים “המורה” 6) ואגודת ההורים “עבריה”. מלבד זאת קיימות בלטביה “אגודה להרמת אמנות עברית ומדע” ו“אגודת האוניורסיתה העממית”.

כפי שאנו רואים אין בלטביה הסתדרות עברית מטיפוסה של “תרבות”. את מקומה תפסה הסתדרות “המורה”, היחידה שעמדה על משמר הלשון העברית במדינה ובכוח עצמה, בלי כל עזרה ציבורית, הקימה במשך 6 שנים רשת של מוסדות־חינוך עבריים (גני ילדים, קורסים לגננות, בית ספר למילואים בערב, שיעורי קיץ ושיעורי השתלמות למורים ועוד).

על התפתחות החינוך העברי בלטביה מעידים המספרים הבאים:

מספר מוסדות־החינוך בשנת 34–1933.

שפת הוראה	גנים	בתי"ס יסודיים	בתי"ס תיכוניים
עברית אידית גרמנית רוסית	22 10 2 –	34 35 6 3	7 7 4 אחד בלשון הלטינית
	34	78	19

מספר התלמידים בבתיה"ס היסודיים (7־8 שנות לימוד).

שפת ההוראה	22–1921		26–1925		31–1930		33–1932		34–1933
	%	מספר	%	מספר	%	מספר	%	מספר	מספר
עברית אידית גרמנית רוסית	22,2 48,7 13,9 15,2	1856 4066 1165 1273	26,3 50,6 10,9 12,2	2672 5148 1114 1236	36,1 47,0 11,8 5,1	4064 5287 1332 569	40,1 44,6 11, 4,3	4780 5325 1301 514	4992 4911 1404 415
סה"כ	100	8360	100	10170	100	11252	100	11920	11722

הערה: המספר 11.722 כולל כ־500 תלמידים ותלמידות הלומדים בבתיה“ס של ה”אגודה".

מספר התלמידים בבתה"ס התיכוניים (4 שנות לימוד).

שפת ההוראה	22–1921		26–1925		31–1930		33–1932		34–1933
	%	מספר	%	מספר	%	מספר	%	מספר	מספר
עברית אידית גרמנית רוסית לטית	,5 5,1 89,9	–– 69 70 1239 ––	10,2 13,7 4,4 71,7	248 335 108 1753 ––	23,1 26,9 21,5 28,5	490 570 456 604 ––	31,2 27,2 19,2 ,17 5,4	587 512 357 325 101	606 491 221 107 249
סה"כ	100	1378	100	2444	100	2120	100	1882	1674

בבתי־ספר זרים (גרמניים ורוסיים למדו בשנת 22–1921 עוד 3.000 תלמידים. בשלושים וארבעה גני הילדים למדו 915 תינוקות, מהם 620 – עברית, 258 – אידית ו־37 – גרמנית.

בתי־הספר בלטביה מתחלקים לשני סוגים: אובליגטוריים ובלתי אובליגטוריים. אל הסוג הראשון שייכים:

1.  מכינה (שנת לימודים ראשונה–שניה); 2) בית ספר יסודי (שש שנות לימודים) 3)ובית ספר למילואים (לתלמידים מבוגרים שלא גמרו את ביה"ס היסודי). בתי ספר אלה מתכלכלים ע“י הממשלה או העיריות. הלימוד בהם – חינם. לשון ההוראה – לפי החוק משנת 1919 – היא שפת המשפחה. בנוסחה זו נאחזו האידישאים והמתבוללים והחליטו להחריב את בית הספר העברי. ויכָתב ויחתם הדבר לדורות, שבשנת 30–1929, ז. א. אחר עשר שנות קיומו של ביה”ס העברי בלטביה הגישו האידישאים דילטוריה לסֵינט הלטבי, שבתי הספר העבריים אינם מלמדים בלשון המשפחה. על ידי פעולת הסברה מאומצת עלה להשפיע על הממשלה שתכיר בזכות העברית בתור שפת הוראה בבתי הספר האידיים. למרות כל הקשיים הכה החינוך העממי העברי שרשים ביהדות הלטית.

אחר הוא המצב של מוסדות החינוך הבלתי־אובליגטוריים. אליהם שייכים: גני הילדים, בתי הספר התיכוניים (הגימנסיות) ובתי־הספר למלאכה. החוק פוטר את הממשלה והעיריות מלכלכל את מוסדות־החינוך הללו והציבור היהודי מכסה את רוב הוצאותיהם. בקשר עם גני הילדים יש להרים על נס את פעולתה של הסתדרות “המורה” שיסדה 19 גני־ילדים (ממספר כללי 34) בנקודות שונות ופתחה קורסים לגננות עבריות, שבהם למדו גם תלמידות רבות מליטא.

קשה ביותר היה מצבם של בתי הספר התיכוניים. האב היהודי היה רגיל לשלוח את בנו לגימנסיה נכרית. חינוך לאומי ואירופי כאחד בגימנסיה עברית היה דבר נשגב מבינתו. לא ייפלא איפא שבשנת 22–1921 – כפי שמראה הטבלה – לא היה אף תלמיד אחד של בי"ס תיכוני עברי. אחרי מלחמה קשה ותעמולה ממושכה של הציבור העברי ובסיועו של הדֵפַּרטמנט היהודי נפתחו בתּי ספר תיכוניים אחדים, ואחרים – עברו לרשותו מרשות הדפרטמנטים הרוסי והגרמני. הגימנסיות העבריות הן כולן פרטיות. (הגמנסיה העברית בדאַוּגַפִילס –דוינסק – היא עירונית, אבל אינה מקבלה שום תמיכה כספית מהעיריה).

כדאי להעיר שבזמן האחרון הולך וגדל מספר התלמידים היהודיים בגימנסיות העבריות. אם בשנת 22–1921 למדו בגימנסיות זרות (בשפת הוראה גרמנית–רוסית) כ־3.000 יהודים, לומדים עכשיו כ־500. להתפתחות החינוך היהודי (העברי והאידי) על חשבון בתיה"ס הזרים סייעו: 1) החוק משנת 24–1923 הקובע, שבית ספר אשר ששים אחוזים מתלמידיו שייכים לאומה מסוימת, צריך להשאר ברשות הדפרטמנט של אותה אומה 2) והמהפכה המדינית בגרמניה.

כפי שהזכרנו, הביאה שנת 1922 גזרוֹת קשות על החינוך של המיעוטים. פוטרו כל פקידי הדפרטמנט העברי, חוץ מהמנהל. התקציב של הדפרטמנט קוצץ. הוקטן מספר השעות של המקצועות העבריים. המצב הורע יותר אחרי המהפכה המדינית ב־15 למאי 1934. יחד עם שאר הדפרטמנטים בוטל גם הדפרטמנט היהודי ובמקומו נתמנה רֶפֶרֶנט (ממונה), בחינת “יהודי מלומד” במיניסטריון להשכלה. משרה זו נמסרה למ. חודקוב, אגודאי קיצוני, המנהל את עבודתו מתוך קנאות מפלגתּית. מנהלי בתי הספר שהיו נבחרים עד עכשיו ע“י מועצות בתּי הספר, מתּמנים עתּה ע”י המיניסטוריון, ע“פ רוב לפי הוראות הרפרנט. ביחוד קשה מצבם של המורים. בעטיו של הרפרנט האגודאי נפסלו כל המורות העבריות, כמו כן רוב המורים העבריים להוראת תנ”ך ודת. החינוך היהודי נמצא איפא תחת לחץ כפול של ריאקציה לטית ויהודית.

ועידת שלש הארצות הבלטיות שנתקיימה בשנת 1927 בריגא החליטה להקים בלטביה הסתדרות ארצית של “תרבות”. תנאי המקום גרמו שהחלטה זו לא נתגשמה עד עכשיו. מבלי להקטין אף במקצת את חשיבותה המרובה של הסתדרות “המורה” בשדה החינוך העברי בלטביה, יש לראות חוסר הסתדרות “תרבות” כליקוי יסודי בתנועה העברית במדינה. חטא לא יכופר חטאו העסקנים העבריים למפלגותיהם שלא מצאו לנכון ליצור את ההסתדרות הזאת. דוקא בתקופה זו של התגברות הריאקציה נפתח כר נרחב לפעולתה של הסתדרות בין־מפלגתית, ששומה עליה להגן על זכויותיו האלמנטריות של החינוך הלאומי ועל טהרת עבריותו.

את הסקירה על החינוך בלטביה נסיים במספרים סטטיסטיים המבליטים את יסוד העבריות במערכת הלימודים הכלליים.

תכנית הלימודים בבתי הספר היסודיים העבריים (או האידיים) מאוגוסט 1934.

	המקצוע	מכינה	1	2	3	4	5	6	ס"כ
1 1a 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12	דת תנ"ך עברית (או אידית) לטית מתמטיקה טבע וחקלאות גיאוגרפיה היסטוריה ציור כתיבה תמה זמרה התעמלות ומלאכת־יד תרגילי צבא והנהלת משק	2 – 8 – 4 – – – 2 – 2 2 –	2 3 5 3 5 – – – 1 2 1 2 –	2 3 5 4 5 3 – – 1 1 2 3 –	2 3 4 4 5 3 3 – 1 1 1 3 –	2 3 4 4 5 2 2 3 2 – 2 2 –	3 2 3 5 5 2 2 3 1 – 2 3 1	2 2 3 5 4 3 3 4 1 – 1 3 1	15 16 32 25 33 10 10 10 9 4 11 18 2
	סך הכל	20	24	26	30	31	32	32	195

בבתי הספר, ששפת ההוראה בהם אידית, מלמדים עברית 3–2 שעות בשבוע בכל המחלקות ובבתי הספר העבריים מלמדים – החל משנת 1932 – אידית 3– 2 שעות בשבוע.

תכנית הלימודים בגימנסיה הומניטרית עברית או אידית לפי חלוקת השעות (מאוגוסט 1934).

	המקצוע	1	2	3	4	5	סה"כ	בגימנסיה ריאלית
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18	דת לטית עברית (או אידית) ותנ"ך שפה זרה I (רומית או אנגלית) שפה זרה II (גרמנית או צרפתית) מתמטיקה קוסמוגרפיה פיסיקה ועבודה מעשית חימיה " טבע " גיאוגרפיה היסטוריה פסיכולוגיה ולוגיקה ציור מלאכת יד תרגילי צבא התעמלות בקבוצות (4) משק הבית לנערות (2) זמרה ומוסיקה בקבוצות (7)	2 4 5 6 – 4 – – – 2 2 4 – 1 2	2 4 5 4 4 5 – – – 2 2 2 – 2 2	2 4 5 3 3 4 – 3 – 2 2 2 – 2 2	2 4 5 4 3 4 – 3 2 – – 3 – 2 3	2 4 5 3 3 4 2 3 – – – 3 1 1 3	10 20 25 20 13 21 2 9 2 6 6 14 1 8 11	10 20 20 18 (אנגלית או גרמנית) – 26 2 14 8 8 5 12 1 )8שרטוט )3 שרטוט 13 (6) (2) (7)
	ס"ה	32	34	34	34	34	168+13	168+15

בגימנסיה ריאלית לומדים, איפא, עברית בחמש שעות פחוֹת מאשר בגימנסיה הומניטרית.

בנוגע לתכנית הלימודים, נביא בתור דוגמא את פירוט הלימודים של מחלקות אחדות. מחלקה שניה של בית הספר היסודי.

דת ותנ"ך: “ספורי החומש” לגוטמן (“שמות”, “במדבר”, “דברים”), שיחות על חגים ומנהגים.

עברית: קריאה מוטעמת ומבארת; העתקה מהספר; ספורים ושירים; הרצאות בע“פ ובכתב. חיבורים על ענינים מחיי הילד והסביבה ע”פ הספרים “לשון וספר”, חלק א' וב' לפיכמן.

דקדוק: ה' הידיעה והשאלה, ו' החיבור בכל"ם; נטית שמות בלתי משתנים ופעלים בכל הזמנים; מספר יסודי עד 100 ומספר סידורי עד 10.

שיחות: חזיונות הטבע, חיי האדם ומלאכתו וכו'.

מחלקה ששית של ביה"ס היסודי.

דת ותנ"ך: חומש במקורו (“שמות”, “במדבר”, “דברים”). פרקים מתרי עשר, משלי, תהילים, מגילת איכה. משניות לפי המגילות לבתי הספר.

עברית: דוגמאות מהספרות. שיחות על הסופרים ויצירותיהם. ראשי פרקים בידיעת הסוגים הספרותיים וצורות הסגנון. חיבורים על נושאים ספרותיים ומופשטים. יצירות שלמות מהספרות הקלאסית ע"פ הספר “לשון וספר” לפיכמן. חלק ה'.

הסטוריה ישראלית עד ימינו.

מחלקה שניה של ביה"ס התיכוני.

דת ותנ"ך: ישעיהו, תרי עשר. משנה לפי המקור.

עברית: י. ל. גורדון, סמולנסקין, לילינבלום, מנדלי. הזרם הריאליסטי. תורת הספרות: הסטירה, המשל, הפואימה ההיסטורית, הספור, הדרמה, הפובליציסטיקה. יצירות־מופת לועזיות.

היסטוריה ישראלית: עד הרמב"ם.

מחלקה רביעית של ביה"ס התיכוני.

דת ותנ"ך. איוב, קוהלת, שיר השירים. משנה לפי המקור.

עברית. אחד העם. הספרות העתיקה; ספרות ימי הבינים. סקירה כללית על הספרות החדישה. יצירות בודדות של פרץ, שניאור, ברנר, א. ד. גורדון וכו'. קיצור תולדות הספרות העולמית בקשר עם השפעתה על הספרות העברית. יצירות מהספרות העולמית.

היסטוריה ישראלית: חיי היהודים מהמהפכה הצרפתית עד ימינו.

ליטא

בתי הספר העבריים בליטא דוגמת בתיה“ס הלועזיים מתחלקים לשלשה סוגים: עממיים, תיכוניים וגימנסיות. בתי הספר העממיים והתיכוניים הם בני ארבע מחלקות, הגימנסיות – בנות 8 מחלקות. המחלקה החמישית של הגימנסיה מהוה המשך של בית הספר התיכוני. בבתי הספר העממיים מתקבלים ילדים בגיל של 11–7 שנה. כמעט כל בתיה”ס הם ממשלתיים והמורים הם פקידי הממשלה המקבלים את משכורתם מאוצר הממלכה ונהנים מכל הזכויות הניתנים לפקידים. מלבד זאת מקבלים בתיה“ס גם תמיכה מהעיריות, אבל זו הולכת ופוחתת משנה לשנה. אע”פ שמשכורתם של המורים בבת"ס אלה היא זעומה (170 ליט בערך לחודש), בכל זאת עולה מצבם על מצב המורים של שאר בתי הספר בזה, שמשכורתם בטוחה וקבועה. בתי ספר אלה מהוים קונצנטר מיוחד.

גרוע מזה הוא מצב בתי הספר התיכוניים. בתי ספר כאלה קיימים באליטה, טַבריג, קיידַן, שקוּד, קַלבריה, וירבֶלין, פלונגיאן ואוטין, כולם בני 4 מחלקות, מלבד אלה שבטַבריג ואוּטין (6 מחלקות). האחרונים הם פרטיים, אינם מקבלים שום תמיכה מהממשלה ומתכלכלים בשכר הלימוד של התלמידים. יוצאים מן הכלל הם בתי הספר התיכוניים באוטין ובפלונגיאן המקבלים השנה (1934) תמיכה ממשלתית בסכום של 3.000 ליט כל אחד. לשעבר, כשהיו מקבלים תמיכה מ“תּרבות” החזיקו מעמד ועמדו על דרגה פחות או יותר מתאימה; עכשיו כשהקופה ריקה, הם הולכים ומתנוונים. נוסף לזה התחילה הממשלה מתקיפה אותם וחושבת לסגרם. ברוב בתי הספר התיכונים כבר נסגרו שתי המחלקותּ הראשונות. בתי ספר אלה מהוים גם כן קונצֵנטר מיוחד.

קשה הוא ג"כ מצב הגימנסיות העבריות. עד שנת הלימודים 35– 1934 היה מספר הגימנסיות – 10 ואלו הן: קובנה (2 גימנסיות, הוניסטית וריאלית), פוֹנִיבֵז', שַבְלי, וילקומיר, מריַמפול, רוסיין, וילקובישקי, וּוירבלין וירבורג. השתא סגרה הממשלה¹ את הגימנסיה בוירבלין והפסיקה את התמיכה שנתנה לגימנסיה ברוסיין. בנימוק הרשמי – המספר המועט של התלמידים. במקום הגימנסיה בוירבלין, נפתח בהשתדלות מרכז “תרבות” – בית ספר תיכוני בן 4 מחלקות.

אף על פי שהגימנסיות העבריותּ הן כולן פרטיות, תומכת בכל זאת בהן הממשלה בסכומים ידועים. השתא הקטינה הממשלה בשל הקיצוצים הגדולים בתקציבה את תמיכתה ומשום כך הורע שבעתים מצבן החמרי וסכנה נשקפת לקיומן.

גומרי בתי הספר העממיים העבריים נהנים מכל אותן הזכויות הניתנות לבתי הספר הליטאיים, מה שאין כך בוגרי הגימנסיות, שצריכים להבחן בחינה נוספת בליטאית, כדי לקבל זכות כניסה לאוניורסיתה. למחלקה המדיצינית של האוניברסיתה אין היהודים מתקבלים כל עיקר. עד עכשיו גמרו למעלה מ־3.000 בוגרים את הגימנסיות בליטא והם פעילים בתור מהנדסים, פרקליטים, מורים, כימאים וכו' במדינה וגם מוף לגבולותיה.

כפי שהזכרנו בתולדות התנועה העברית, נמצאים בתי הספר העממיים ברשותם של שלוש הסתדרויות חינוכיות: “תרבות”, “יבנה” ו“בילדונגס־געזעלשאפט”. בתי־ספר אוטרקויסטיים, כלומר עבריים־ליטאיים או אידיים־ליטאיים, אינם קיימים בליטא. לשבחן של שלוש ההסתדרויות צריך להדגיש, שידעו לעמוד בפרץ בשעת סכנה ולהתאחד לשם הגנה עצמית משותפת כנגד חתירות הממשלה. כשהכניסה הממשלה בזמן האחרון סעיף חדש בהצעת חוק המטיל על גומרי בתי הספר הבלתי־ליטאיים חובת בחינה נוספת בליטאית, היסטוריה וגיאוגרפיה ליטאית, התאחדו שלשת הזרמים ובשיתוף־כוחות ביטלו את גזרת הממשלה.

בשנת 33–1932 הגיע מספר בתי הספר העממיים ל־150 ומספר תלמידיהם – ל־10.700, מהם – עבריים 139 ובהם 10.075 תלמידים ואידיים – 11 ובהם 625 תלמידים. מ־139 בתי הספר העבריים היו: 84 מיסודה של “תרבות” ו־44 – מיסודה של “יבנה” (מזרחי) ורק 7 – היו פרטיים. בבתי הספר העממיים של “תרבות” למדו 5365 תלמידים, (מהם 2321 נערים ו־3044 נערות), כלומר 53% של כל הנוער המתלמד. מספר המורים של בתיה“ס של”תרבות" הגיע ל־223 מהם 167 מורים ו־56 מורות. בשנת 35–1934 חלו שינויים קלים במספרים הנ"ל, כפי שיש לראות מהטבלה הבאה:

סוג בה"ס	מספר בתי הספר	מספר התלמידים	מספר המורים
עממיים תיכוניים גמנסיות	130 12 11	12.400 400 2.400	320 52 175
ס"כ	153	15.200	547

צריך להדגיש, שחלק הגון מילדי ישראל לומד גם בבתי ספר זרים. בשנת 32 – 1931 למדו 337 תלמידים בבתי ספר תיכוניים ליטאיים ו־927 תלמידים בגימנסיות ליטאיות. הרבה פרובלמות קשות עומדות בפני ביה“ס העברי בליטא ודורשות את פתרונן. אחת הקשות ביותר – קביעת תכנית לימודים עברית וכללית בתוך מסגרת של 4 מחלקות. החוק משנת 1922 שקבע ארבע שנות לימוד בביה”ס העממי התחשב עם המצב התרבותי הירוד של העם הליטאי. החוק הזה העמיד את בתיה"ס העבריים במצב ללא מוצא, שהרי לא יתכן לדחוק לתוך מסגרת צרה כזו את ההשכלה העברית במלא היקפה.

יש לקוות, שעכשיו תבא הרוחה לביה“ס העברי. המיניסטריון לענייני השכלה מעבד עכשיו חוק של תיקונים, שעל פיו יגדל מספר המחלקות בבתי הספר העממיים עד 6. לפי שעה פתּחה הממשלה שתי מחלקות נוספות ב־63 בתי ספר ליטאיים. הודות להשתּדלותה של “תרבות” הסכימה הממשלה לפתוח מחלקות כאלו גם בבתי ספר עבריים. (במקומות אחדים כבר נפתחו). מלבד מורים ממשלתיים המקבלים משכורתם מהממשלה, עובדים שם גם מורים פרטיים מוזמנים ע”י ועדי ההורים.

הפרובלימה השניה – היא לימוד הלשון הליטאית החל משנת הלימודים השניה. דרישה זו המטילה על בני 9 – 8 שנים חובת לימוד של שתי שפות – עברית וליטאית – בתכנית לימודים של 4 שנים, היא בלתי פדגוגית ומתישה את כוחות הילד. הרחבת בית הספר העממי ע"י שתי מחלקות נוספות מקילה את פתרון השאלה.

הפרובלימה השלישית – היא קביעת מורה אחד למכסת תלמידים משלושים עד ששים. מספר זה שנקבע ע"י הממשלה מתוך טעמים של חסכון מכביד עד אין שיעור על עבודת המורה, כי בכיתה אחת נמצאות לא פחות משלוש עד ארבע קבוצות של תלמידים הנבדלים בגילם ובידיעותיהם.

ואף על פי כן יש לציין התקדמות רבה בהתפתחות בתי הספר העממיים. כדי לבססם על יסוד טבעי ולהקל בהם את ההוראה העברית, נפתחו גני־ילדים שמספרם הגיע בשנת 1931־32 ל־24 ובשנת 1934־35 – ל־42. מספר הילדים המתלמדים בהם הגיע ל־460. גני־הילדים מקבלים תינוקות בגיל מ־3 עד 4 שנים המתחנכים לפי שיטת פְרֶבֶל.

אם נקח בחשבון, שמספר היהודים בכל מדינת ליטא הוא – 150.000 נפש, כלומר חצי ממספר תושביה היהודיים של עיר ורשה, נדע להעריך את היקף התפתחותו של החינוך העברי בליטא.

בבתי הספר העממיים לומד הילד עברית וליטאית, תנ“ך ואגדה, יסודות החשבון, ציור, זמרה והתעמלות. שיטת ההוראה איננה עדיין מודרנית ביותר. העיקר של חינוך־העבודה מתגשם רק בבתי ספר מועטים. הסיבה: חומר הלימודים הרב, שאינו מתכנס במסגרת של 4 שנים והחלשת יזמתו של המורה ע”י תכנית הלימודים המאובנת שנקבעה ע"י השלטונות.

תכנית הלימודים העבריים בבתי הספר העממיים מיסודה של “תרבות” לפי חלוקת השעות היא:

מחלקות	1	2	3	4
משחקים דת ותנ"ך שפה	6 – 10	– 4 8	– 4 7	– 3 6

נביא בתור דוגמה, את תכנית הלימודים במחלקות אחדות. במחלקה א' של ביה"ס העממי לומדים:

שפה: 10 שעות בשבוע. ידיעת קריאה נכונה. ספור הקרוא. העתקה מעל הספר והקראה בקול. שיחות על עצמים ותופעות מהסביבה. בעלי מלאכה: חיט, סנדלר, נגר ואופה. השיעורים נלמדים באופן הסתכלותי. חומר הספר מתברר ע"י שיחה קודמת. אחרי הכשרה הגונה נגשים אל הספר.

משחקים: 6 שעות בשבוע. במשך השנה לומדים הילדים 30 משחקים פרבליים בקשר עם שיחה קודמת ע"פ תמונות מתאימות.

סיפורים מהמקרא והאגדה במחלקה המוצגים ע"י הילדים בתור מחזה.

במחלקה ד' לומדים:

דת ותנ"ך: 3 שעות בשבוע, ניתוח דיני התורה. היהודים בבבל ובפרס. שיבת היהודים לציוֹן. שלטון היונים. תקופת המכבים. תקופת הרומאים. חורבן הבית השני.

שפה: 6 שעות בשבוע. קריאת ספורים קלים מהמקור וניתוחם. הצגת מחזות קלים. ניתוח תמונות. הרצאות קלות בפה ובכתב. קריאת היצירות החשובות של ביאליק, טשרניחובסקי, שלום־עליכם.

דקדוק: כללי הניקוד החשובים ביותר. כל חלקי הדיבור ונטיתם. דוגמאות מכל הבנינים והגזרות. כללי הסינטכסיס החשובים. סימני ההפסק.

לדוגמה נביא גם תכנית הלימודים העבריים של מחלקה ב‘, ו’, וח' בגמנסיות.

מחלקה ב. דת ותנ"ך: שמואל ב‘, מלכים א’, מגילת אסתר, פרקי אגדה מהתקופה הבבלית, ביאור תפילות ומנהגים.

שפה: קריאת פרקים מורכבים בתכנם. תרגילים בעיבוד תכניות ובחיבורים ע"פ תכנית נתונה. הפועל (שלמים, נחים, חסרים) ויתר חלקי הדיבור. ידיעות אלמנטריות בניקוד. חלקי המשפט הפשוט.

מחלקה ו'. דת ותנ"ך: ישעיהו, יחזקאל, קטעים מגמרא.

שפה: תולדות הספרות, יל"ג, סמולנסקין, לילינבלום, יצירות נבחרות משירת ימי הבינים והספרות המודרנית.

מחלקה ח'. דת ותנ"ך: קוהלת, סקירה מקפת על התנ"ך, קטעים מגמרא.

שפה: תולדות הספרות, אחד העם, ברציצ’בסקי, שניאור, ברנר. סקירה כללית על התפתחות הספרות.

ספרות אידית: סקירה על התפתחות הספרות אידית וקריאת יצירות נבחרות.

ספרות כללית: סקירה היסטורית על התפתחות הספרות היונית והרומאית ספרות ימי הבינים והעת החדשה ע"פ היצירות היותר חשובות.

מערכת שעות הלימודים של הגימנסיות לפי שמונה המחלקות היא:

מקצועות	תכנית שעות הלימודים
	1	2	3	4	5	6	7	8	סך הכל
תנ"ך עברית ליטאית גרמנית אנגלית היסטוריה (כללית וישראלית) גיאוגרפיה טבע והגיינה פיסיקה מתמטיקה כימיה קוסמוגרפיה ציור זמרה התעמלות מלאכת יד עבודה מקצועית	3 6 6 – – – 2 2 – 5 – – 2 2 2 2 –	3 5 5 4 – 2 2 2 – 4 – – 2 2 2 2 –	3 4 4 4 – 3 2 2 2 4 – – 2 – 2 – 2	3 4 4 4 – 3 2 3 2 4 – – 2 – 2 – 2	3 4 4 4 3 3 – – 3 5 2 – 2 – 2 – –	3 4 4 4 3 3 – – 3 5 3 – 2 – 2 – –	3 4 4 3 3 3 2 2 4 4 – – 1 – 2 – –	3 4 4 3 3 4 – – 4 5 – 2 1 – 2 – –	24 35 35 26 12 21 10 11 18 36 5 2 14 4 16 4 4
סה"כ	34	35	34	35	35	36	36	36	274

בית הספר העברי בליטא שואף להקנות לחניכיו השכלה סינתטית הכוללת את ערכי התרבות האנושית והעברית. יסודות החינוך הלאומי הם: הלשון והתרבות העברית, תחית העם והמולדת. בית הספר רחוק מדוגמטיות דתית, יחד עם זה הוא מקנה לנוער את עיקרי הדת ומוסר היהדות. אבן הפינה של הלימוד העברי הוא התנ"ך הנלמד בהתמדה והמשפיע על נשמת הנוער בסגנונו הנמלץ, ברוח חוזיו ומשורריו. הלשון העברית היא שפת דיבור חיה וטבעית בפי הנוער. בית הספר חדור ברוח ארצי־ישראליות וחלוציות. שאלה קשה ומטרידה בליטא – היא יצירת סביבה עברית מחוץ לבית־ספר, אשר תשמש המשך טבעי לחינוך ותמלא את מקום הסביבה הזרה והמלעזת. שאלה זו שהיא פרובלימה יסודית של החינוך העברי בכל ארצות הגולה מוצאת מקצת פתרונה בחיים האינטנסיביים של תנועתּ־הנוער העברית.

בית ספר עמלני במובנו המודרני אינו קיים בליטא, אבל בגימנסיות העבריות הוכנסו אי־אלה יסודות של חינוך־עבודה. מלבד מלאכת היד במחלקות הנמוכות, הונהגו ציור חפשי וטכני, זמרה ונגינה, עבודה מעשית בפיסיקה וכימיה ועבודה שיטתית בגני בתי הספר. ניתן מרחב ליזמה הפרטית של התלמידים. תלמידי המחלקות העליונות מרצים הרצאות של שאלות ספרות והיסטוריה. בבחירת נושא החיבורים ניתן לתלמידים חופש גמור. החינוך הפיסי הוא אחד היסודות החשובים של בית־הספר.

ההנהלה העצמית שהונהגה בבתי הספר בהצלחה רבה בשנים הראשונות לקיומם, אסורה עכשיו מטעם הממשלה. אבל ניצלו שיירי אבטונומיה בצורה של מפעלים שונים כמו הנהלת הספריה, מועדונים המונהלים ע"י התלמידים והמורים יחד, סידור נשפי־ויכוחים, משפטים ספרותיים, נשפים מוסיקליים־ספרותיים לקטנים ולגדולים, כמו כן התחרויות בין תלמידים של בתי־ספר שונים, מסעות־טיול לארצות אחרות וכדומה.

בתי־הספר העבריים הם כמעט כולם מטיפוס מעורב, בעיקר מטעם כלכלי, כי קשה לתושבי העירות לכלכל שני בתי־הספר מיוחדים לנערים ולנערות. הנסיון הורה, שרמת החינוך אינה סובלת בדרך כלל מהשיטה המעורבת. הנערות מורידות במקצת את גובה ההוראה של מתימטיקה ופיסיקה, אבל הן מתקדמות ע"י ההשפעה המזרזת של הנערים. מאידך גיסא מושפעים הנערים במובן הסדר, הנקיון, הדייקנות וההתמדה. שיטה זו מחלישה – בניגוד לדעת רבים – גם את הרגישות המינית בתקופת ההתבגרות ומשפיעה לטובה על היחסים ההדדיים בין הנערים והנערות.

בית הספר העברי בליטא הוא אחד ממבצרי החינוך העברי בגולה. כבית הספר העברי בפולין הוא נלחם בעוז ועקשנות על קיומו ומקדש בעולם את שם החינוך העברי החדש, למרות התנאים הפוליטיים הקשים שהוא נתון בהם.

פולין

בתי ספר עבריים היו קיימים בפולין גם לפני המלחמה העולמית אבל בימי שלטון העריצות הרוסית היו בלתי ליגליים. עם פרוץ המלחמה העולמית וגירושם של אלפי משפחות יהודיות מערי פולין ועירותיה, נוסדו בורשה עשרות בתי־מחסה, אשר כלכלו, הלבישו והנעילו את ילדי המשפחות האומללות. בימי שלטון הכיבוש הגרמני נהפכו בתי המחסה בהדרגה לגני ילדים ובתי ספר עממיים. בתי ספר עבריים רבים צמחו בורשה, בלודז, בביאליסטוק, בוילנה ומשם נפוצו קרניהם בכל רחבי המדינה, בראשונה בחבל הסְפָר ואחרי כן – בפולין הקונגרסאית. לגידול בית הספר העברי היה יותּר נוח הקרקע בחבל הספָר מאשר בפולין הקונגרסאית: היהודים אשר נתלשו לפתע פתאום מהלשון והתרבות הרוסית ואשר לא ידעו עדיין את התּרבות הפולנית בחרו בדרך היחידה והטבעית המובילה אל החינוך העברי, מה שאין כך בפולין הקונגרסאית. התרבות הפולנית שהכתה כאן שרשים חזקים בקרב היהודים במשך דורות רבים עיכבה את התפתחות החינוך העברי שסלל את דרכו לעצמו בקושי ובמאמצים רבים. גם הקנאות של המוני העם שראו ב“חדר” המסורתי את תכלית החינוך הישראלי הכבידה על התפתחותו במידה רבה ועד היום ה“חדר” הוא הטיפוס המכריע של בית הספר העממי בפולין הקונגרסאית.

למרות כל הקושיים והמכשולים הפנימיים עלה בידי הציבור הציוני־העברי לרכוש את אימון המוני העם ולסול דרך לפני החינוך החדש. הקורטוריון הציוני שברשותו נמצאו הרבה בתיה“ס ישראליים נגש להגשמה עקבית של שיטת החינוך העברי השלם. כדאי לציין, שפעולתו זו נתקלה בהתנגדות גם מצד גורמים שונים בתנועה. אפילו מורי הקורטוריון הציוני שהסכימו להלכה לחינוך העברי השלם, התנגדו להגשמתו המידית מתוך נימוק, כי “השלטת השפה העברית אפשרית היא ותביא תועלת, אם רק תונהג בהדרגה”. עמדתו העקשנית של הקורטוריון היא שהחישה את בנין ביה”ס העברי בפולין, בתור מוסד חינוכי מכריע של היהדות הפולנית.

ביחוד נתרחב החינוך העברי במדינה לאחר שנוסדה הסתדרות “תרבות” בתור הסתדרות עצמאית. מוסדותיה של “תרבות” הלכו וגדלו במספרם מדי שנה בשנה, כפי שאפשר לראות מהטבלה הבאה:

סוג	מספר המוסדות
בתי ספר	1925/26	1926/27	1927/28	1928/29	1929/30	1930/31	1931/32	1932/33	1933/4	1934/35
גני ילדים בתי"ס עממיים גימנסיות סמינריונים קורסים פדגוגיים	46 113 13 3 1	58 123 16 5 2	71 141 15 5 2	75 143 12 5 2	78 151 11 5 2	79 173 10 5 2	65 175 9 3 12	63 182 9 3 1	64 191 9 4 1	72 183 8 4 1
סך הכל	176	204	234	237	247	269	254	258	269	268

מלבד זאת מתנהלים ע"י סניפי “תרבות” המקומיים 476 שיעורי־ערב לבוֹגרים ולנוער שבהם לומדים 22.637 תלמידים.

תמונה בולטת על גידולם של מוסדות “תרבות” במשך 16 השנים האחרונות אנו מוצאים בטבלה הבאה:

שנה	מוסדות	מורים	תלמידים
19–1918 20–1919 21–1920 22–1921 23–1922 24–1923 25–1924 26–1925 27–1926 28–1927 29–1928 30–1929 31–1930 32–1931 33–1932 34–1933	51 69 89 110 126 144 158 176 204 227 243 253 260 253 258 296	233 287 345 439 492 561 619 684 773 886 913 947 1063 1176 1236 1300	2575 3850 5374 7139 8813 10771 12615 14952 18375 21543 23682 24761 26499 29112 35468 בערך 37000

ע"י סניפי תרבות המקומיים מתנהלות ספריות: מספר הספרים העבריים – 40.000, מספר הקוראים – 37.410.

בית הספר העברי איננו מוסד חינוכי מפלגתי. הוא מחנך את הילד הישראלי להיות בן מסור לעמו, לתרבותו הלאומית ולעברו ההיסטורי, אזרח נאמן למדינתו ואדם חפשי, מוכן ומוכשר למלחמת חיים. יחד עם זה שואף בית הספר להכשיר את הדור הצעיר לקראת תפקידו החלוצי להיות המגשים של שאיפות התחיה העברית המלאה על ידי הקמת עם עברי עובד בגולה ובארץ. הציר המרכזי בתכנית הלימודים הוא: שאיפת התחיה הלאומית וארץ ישראל. בהתאם לרוח הפדגוגיקה המודרנית תופס היסוד העמלני מקום חשוב בתכנית. מהטעמים האידיאולוגיים האלה מודגשים ביותר הלימודים הריאליים והטכניים, אף על פי שהתכנית הממשלתית החדשה מדגישה ביותר את המקצועות ההומניסטיים.

תכנית הלימודים העבריים והכלליים של בית הספר העממי של “תרבוּת” לפי חלוקת השעות היא:

המקצועות	המחלקות							ס"ה
	א	ב	ג	ד	ה	ו	ז
תנ"ך ודת עברית פולנית טבע גיאוגרפיה גיאוגרפיה של א"י וידיעת עמנו היסטוריה פולנית היסטוריה ישראלית חשבון וגיאומטריה ציור תרגילים מעשיים זמרה התעמלות	– 9 6 – – – – – 3 $\frac{6}{2}$ 1 22 2 1 $\frac{4}{4}$ 2	4 6 7 – – – – – 4 2 3 2 $\frac{4}{4}$ 2	6 5 7 – 4 – – – 4 2 4 2 2	6 5 6 – 6 – – – 4 2 3 2 2	3 5 5 3 3 – 2 2 4 2 3 2 2	3 5 5 3 3 – 2 3 3 2 3 2 2	4 4 5 3 2 2 2 2 3 2 3 2 2	26 39 41 9 18 2 6 7 25 13 21 13 14

בגימנסיה העברית מטיפוס החדש (4 מחלקות) מערכת השעות לפי המחלקות היא:

המקצועות	א	ב	ג	ד	ביחד
פולנית שפה זרה רומית היסטוריה כללית ופולנית גיאוגרפיה כללית ופולנית ביולוגיה מתמטיקה פיסיקה – חימיה עבודה שימושית התעמלות עברית תנ"ך – דת תלמוד היסטוריה ישר. (דימוגרפיה VI)	זמן I זמן II 5 3 4 0 5 3 3 3 2 3 – 2 2 5 3 2 2 2	4 3 4 3 2 3 3 – 2 2 4 2 4 2	4 3 3 3 2 – 4 3 2 2 4 2 2 2	זמן I זמן I I 4 3 3 0 3 3 0 2 4 4 2 2 4 2 1 2	16 13 12 10 8 7 14 7 8 8 16 8 7 8

מלבד זאת הונהגו משחקי אספורט (אחרי הצהרים) – 2 שעות בשבוע; הכשרה צבאית 2 שעות בשבוע; כמו כן הוכנסה שמיעת רדיו – שעה לחודש בכל המחלקות. בשביל העבודה השימושית (מלאכת יד) וההתעמלות – נקבּעו תכניות מיוחדות לנערים ולנערות.

הסתדרות “תרבות” היא ההסתדרות החינוכית היהודית היותר גדולה בפולין הן ע“פ מספר מוסדותיה הן ע”פ מספר תלמידיה ומוריה. (עולה עליה ההסתדרות “חורב”, אבל זו מתבססת על ה“חדר” הפרימיטיבי, שאין לראות בו מוסד חינוכי כללי). על חיוניותו של ביה“ס העברי מיסודה של “תרבות” מעידה העובדה, שמדי שנה בשנה עולה מספר בתיה”ס העממיים למרות המכשולים הרבים המקשים על התרבותם. המכשולים הקשים ביותר הם:

1.  המצב הכלכלי הירוד של האוכלוסים היהודיים שאין ידם משגת ע“פ רוב לשלם שכר־לימוד והעומדים לפני נסיון קשה של לימוד־חינם בבתיה”ס הממשלתיים.

2.  המניעות מצד שלטונות־החינוך המכבידים מטעמים שונים על פתיחת בתי־ספר עבריים חדשים ועל מתן הזכויות.

3.  חוסר מורים לרגלי התרבותם של מוסדות־החינוך, עליתם של המורים ארצה והתנאים החמריים הקשים הגורמים לעזיבת ההוראה.

4.  סבל המסים של הביטוח הציבורי המעיקים על כל מוסדות החינוך. החינוך העברי בפולין נתבסס על החוקים הבאים:

1.  פקודת מחלקת ההשכלה על יד המועצה הזמנית של הממלכה הפולנית משנת 1917 (10–9 §§)

2.  הסעיפים 10–8 של החוזה הורסלי (28 יולי 1919).

3.  הסעיפים 110–109 של החוקה הממלכתית מ־17 מרס 1921.

הסעיף 81 נומר 2 של החוקה החדשה מ־23 אפריל 1935 השאיר את סעיפי החוקה הקודמת בלי שינוי. למעשה אין חוק שיקבע את הסטַטוס המשפטי של החינוך היהודי. ב־11 למרס 1932 הוצא חוק חדש על החינוך בפולין. חוק זה העמיד את “תרבות” בפני דאגה קשה לגורל חינוכנו. בניסוחו הראשון עלול היה החוק לסכן את קיומם של בתי ספרינו. הודות לפעולתו המאומצת של הציר ד“ר זומרשטיין עלה להכניס לתוך החוק כמה שינויים עיקריים. לפי הצעת־החוק הוטל על השלטונות המקומיים להכריע לפי ראות עיניהם בדבר מתן קונצסיות לבתי ספר פרטיים ובדבר עצם צורך הקיום של בית ספר עברי במקום מסוים; הסעיף הזה נתבטל. כמו כן נתבטל הסעיף שבכוחו הכריעו השלטונות המקומיים בשאלת שפת ההוראה ותכנית הלימודים; צומצמה ג”כ סמכות השלטונות בנוגע לסגירת בתי־ספר ופיסול מורים ומנהלים. ניתנה גם אפשרות לפתוח בתי“ס חדשים, באם לא נתקבלה תשובה שלילית במשך 3 חדשים מיום הגשת הבקשה לקבלת קונצסיה. אף על פי שעל ידי התיקונים האלה הומתקו כמה סעיפים חמורים שהיו מכוונים נגד ביה”ס הציבורי, נשארו בחוק עוד הרבה סעיפים שיכולים להרוס את חינוכנו, אם ההסתדרות לא תשקוד עליו מתוך השגחה מאומצת.

ההישג היותר חשוב בתחום ההשכלה העממית הוא זכות ביה“ס העברי לפטר מחובת הלימוד הכללי. בתור מסקנה הגיונית מהכרת בתי הספר העבריים צריכה היתה הממשלה להכניס את בתי הספר האלה לתוך רשת מוסדותיה, כמו למשל בליטא ובלטביה ולכלכל אותם בכספי הממלכה. למעשה, אף בית ספר עברי אחד בכל רחבי המדינה אינו נהנה מתמיכת הממשלה, אף על פי שבתיה”ס של כל יתר המיעוטים הלאומיים נהנים ממנה.

סוגה בקוצים היתה גם דרך התפתחותם של בתי הספר התיכוניים בפולין. בתי־ספר אלה (גימנסיות) קיימים בבריסק, רובנה, גרודנה, פינסק, ביאליסטוק, פרוז’ני, קובל, וולקוביסק וּוילנה. המרכז של “תרבות” נלחם בעד מתן זכויות ציבוריות למוסדות אלו. תעודות־הבגרות של בוגרי הגימנסיות לא הוכרו ע“י הממשלה והרבה מהם הוכרחו להשתלם באוניורסיתות חוץ־לארץ שהכירו בתעודות בגרותם. בזמן האחרון שנתה הממשלה את יחסה לגימנסיות של “תרבות” ושלוש גימנסיות בביאליסטוק (1931), בבריסק (1932) ובוילנה (1932) קבלו זכויות. (הזכויות של הגימנסיה בביאליסטוק ובוילנה בוטלו בשנת 1933). בוגרי שאר הגימנסיות ניבחנים ע”י ועדות־בחינה ממשלתיות. הבחינות מתנהלות ע"פ רוב בלשון העברית, חוץ מהלימודים הפולניים. דרישת הממשלה להורות גיאוגרפיה והיסטוריה בלשון הפולנית חותרת תחת יסודה האידיאולוגי והדידקטי של החינוך העברי ועלולה להרוס את הבנין החינוכי האדיר שנבנה במשך שש עשרה שנים. באי כוח המרכז ביחד עם צירי הסיים היהודיים משתדלים בכל כוחם לבטל את הגזרה הקשה.

סעיף חשוב בעבודת “תרבות” הוא הכשרת המורים המקצועית. בפולין קיימים עכשיו 4 סמינריונים למוֹרים מיסודה של “תרבות” והם: בוילנה, בגרודנה ובלבוב וגם סמינריון לגננות בוילנה. הסמינריון הוילנאי נתמך ברובו ע“י המרכז ויתרם – על ידי הסניפים המקומיים. בסמינריון הוילנאי לומדים 199 תלמידים, בגרודנאי – 165. עד היום הזה גמרו את חוק לימודם בסמינריון הוילנאי 199 בוגרים שקבלו משרות מורים בבתיה”ס העבריים של “תרבות” והסתדרויות אחרות. הבוגרים נבחנים ע“י ועדת־בחינה ממשלתית ותעודותיהם – כוחם יפה ככוח התעודות הממשלתיות. בקשר עם חוקת־החינוך החדשה הולכות ונסגרות המחלקות הראשונות של הסמינריונים למורים ובשנת 1935 יבוטלו לגמרי. בהתאם לחוקה הנ”ל עומד מרכז “תרבות” להקים פדגוגיונים דו־שנתיים.

התקציב השנתי של הסמינריונים מגיע ל־350.000 זהובים. רוב תּלמידי הסמינריונים הם מבני השכבות הדלות ואין ידם משגת לשלם שכר לימוד ואפילו לכלכל את עצמם. הנהלות הסמינריונים מסדרים מטעם זה בתי־תמחוי זולים בשביל התלמידים. המצב החמרי של הסמינריונים קשה עד למאוד, והמורים מקבלים משכורת לא יותר מאשר בעד 7 חדשים.

מכיון שהסמינריונים אינם מספקים את כמות המורים הדרושה בשביל בתי הספר ולרגלי חוסר זכות ההוראה אצל הרבה מורים ותיקים, מסדר מרכז “תרבות” בהסכם עם השלטונות, קורסים (שיעורי השתלמות) למורים מחוסרי ההכשרה החוקית. קורסים כאלה קיימים בחדשי החופש בקיץ, אבל לרגלי הצורך להשלים את הקוליפיקציות של המורים היו קיימים בשנת 33–1932 גם בחורף. בקורסים האלה משתתף ב“כ הממשלה והמורים נבחנים בנוכחותו בשפה העברית. מורה שלמד בקורסי קיץ מקבל זכויות של מורה שגמר את חוק לימודיו בסמינריון למורים וממשיך עבודתו בביה”ס בלי הפרעות מצד הממשלה. בשנת 35–1934 לא נתקיימו הקורסים לרגלי מיעוט מספר השומעים.

במשך שנתים האחרונות סידר המרכז מושבוֹת־קיץ למורים חולנים וחלושים בסביבת הררי הטַטרים והבֶסקידים. מקצוע פעולה חשוב של המרכז הוא ייסוד מושבות קיץ בשביל ילדי “תרבות”, שרבים מהם נגועים מחלות קשות, פרי תנאי חייהם הלקויים, ההזנה הבלתי מספיקה, הדירות הבלתי היגייניות ועוד. נטיות לשחפת, אַנֵמיה וכו' – הן חזיון נפרץ אצל ילדי “תרבות”. במשך חדשי הקיץ נשלחות שתי קבוצות ילדים אל מושבות הקיץ. מלבד זאת מסדר המרכז חצי־מושבות, שבהן מבלים הילדים חצי יום ומקבלים מזונות בבוקר ובצהרים. מדי שנה בשנה מבלים במושבות הקיץ וחצי־המושבות קרוב ל־2,500 ילדים.

על־יד המרכז קיימת לשכת מודיעין המורכבת מבאי כח המרכז והסתדרות המורים והמתווכת בין המורים המבקשים משרות וועדי בתי הספר הזקוקים למורים. בשנת 1933 נהנו משֵׁרות הלשכה 400 מורים.

המרכז הוא האינסטנציה העליונה של החינוך העברי השלם במדינה. הוא מנהל את המו“מ עם השלטונות המרכזיים, משתדל בעניני הרשויונות לפתיחת בתי ספר חדשים, הכשרת מורים וכו'. המרכז דואג לגובה החינוכי של בתי הספר ע”י מדריכות מיוחדת, מעבד תכניות־לימוד ונותן הוראות פדגוגיות לבה“ס. מדריכי המרכז מבקרים את מוסדות־החינוך במדינה, משתתפים בישיבות המועצות הפדגוגיות, מפקחים על הגובה הפדגוגי של המוסדות ומתקשרים גם עם הורי התלמידים כדי ליצור קשר הרמוני בין ביה”ס והמשפחה.

הסתדרות “תרבות” בפולין היא חבֵרה ל“ליגה של החינוך החדש”, שבה משתתפים גדולי הפדגוגיה ומתקני־החינוך החשובים שבזמננו. “תרבות” השתתּפה בשני קונגרסים בין־לאומיים של הליגה, בלוקרנו (1928) ובהלסינגפורס (1929), שבהם הרצו ב"כ המרכז הרצאות על החינוך העברי בפולין ובארצות אחרות. המרכז משתתף גם בסקציה הארצית של הליגה. בשנת 1934 השתתף המרכז גם בועידה העולמית של “החינוך המוסרי” שהתכנסה בקרקוי. בועידה זו הרצה בא כוחה של “תרבות” (הגב' ש. מושקטבליט) על היסודות המוסריים של החינוך העברי.

בשנת 1934 ניסה מרכז “תרבות” להתּקשר – מתוך נימוקים ציבוריים־תעמולתיים וחמריים עם מרכזי היהדות המערבית. בהנהלתו של חבר המרכז ד"ר צ. זוהר סודרו באמסטרדם ובלונדון תערוכות של החינוך העברי בפולין, אשר נתנו אפשרות לחלקי היהדות המערבית להכיר את פעולת חינוכנו הלאומי בכל היקפה.

מרכז “תרבות” עומד בקשר הסתדרותי עם 400 סניפים מקומיים המהוים תנועה מאורגנת. חוץ מקשר מתמיד באמצעות המדריכות והדואר, מתקשר המרכז עם הפריפריה הפולנית ע“י מכתבי עתים והוצאות ספרותיות. משנת 1932 עד 1934 התקיים הירחון “אפקים” בעריכתו של ד”ר צ. זוהר. מינואר 1932 עד עכשיו מופיע עתון התנועה “תרבות” הכולל בירורי שאלות עיוניות ומעשיות של התנועה וידיעות “הברית העברית העולמית” והסתדרות “תרבות”. כל גליון נדפס במספר 3.000 טפסים.

מלבד זאת הוציא המרכז: 1) אגרות חינוכיות לביה"ס (אגרת ללימוד השפה העברית מאת הד"ר י. אהרונסון, 2 אגרות לבתי ספר עממיים ולגימנסיות לראשית שנת הלימודים 34–1933, מוקדשות לכל השאלות הפדגוגיות והאירגוניות של בתי הספר).

1. פרוגרמות ללימודים בבתי"ס עממיים וגימנסיות בלשון העברית והפולנית, כל ההרצאות בכינוס הפדגוגי.

מלבד החוברות הנ"ל הופיעו בדפוס:

1.  תכנית לשיעורי־ערב (3.000 טפסים),

2.  חוברת מונחי־לשון (3.000 טפסים).

בית הספר מיסודה של “תרבוּת” הוא מוסד עממי המספק את צרכי החינוך של המוני העם הרחבים. בנידון זה מעניין ההרכב הסוציאלי של הורי התלמידים המבקרים את מוסדות החינוך של “תרבות”. בהם מתלמדים ילדים של:

בעלי מלאכה – 31%

סוחרים זעירים – 20%

פועלים – 11%

פקידים – 9%

מקצועות חפשיים – 9%

יתומים בלי אב ואם – 7%

סוחרים – 4%

––––––––––––––

ס"ה – 100%

כפי שאנו רואים 87% של התלמידים הם בני שכבות סוציאליות ירודות. מספרים אלה מספיקים בכדי לסתום את פיות מקטרגי־“תרבות” האומרים, שהתנועה העברית היא תנועת הבורגנות היהודית.

הרכב סוציאלי זה גורם גם למצבם החמרי הקשה של מוסדות “תרבות”. הממשלה למרות סעיפי החוקה, אינה תומכת אף בפרוטה את מוסדות החינוך של “תרבות”, שתקציבם הכללי מגיע עד לחמשת מיליונים זהובים. כפי שהזכרנו גם עזרת העיריות והקהילות היא מינימלית. לא יפלא איפא שהתקציב הכביר של החינוך מעיק בכל כובד משאו על שכמי ההורים והמורים. בשנת 1934 הורע עד בלי חוק המצב החמרי של בתיה“ס. רבים מהורי הילדים ששלמו ברצון את שכר־הלימוד נדלדלו ושכר הלימוד מכסה עכשיו בדחק שליש ההוצאות. המצב החמרי של ההורים הוא שגרם, שברוב בתיה”ס העממיים הונהגה הזנת הילדים. עם התרופפות המצב הכלכלי ההולכת ומתקדמת בצעדי ענק, הולכת ומתחדדת שאלת הקיום החמרי של החינוך העברי שבו תלוי עתידו של דורנו הצעיר במדינה.

פינלנדיה

גם בפינלנדיה הרחוקה הכתה שרשים התנועה העברית. בבירת המדינה, בהלסינגפורס, מתקיים בית־ספר אוטרקויסטי עברי־שוֶדי. יש לו שלוש מכינות המשמשות בית־ספר עממי ושש מחלקות של בי“ס תיכוני. הלימודים היהודיים נלמדים בשפת העברית והלימודים הכלליים – בשׁוֶדית. בזמן האחרון החלט להחליף את שפת ההוראה השודית בשפה הפינית. הלימודים העבריים מתנהלים תחת השגחתו של הרב הראשי לפינלנדיה, ד”ר שמעון פדרבוש. בבית הספר משמשים בהוראה שלשה מורים עבריים המנהלים את הלימודים ברוח לאומי־דתי. הודות למסירותו של הרב ד“ר פדרבוש לתנועה העברית, הוזמן מורה עברי שלישי מארץ ישראל והוגדל מספר השעות לעברית בתכנית הלימודים. מספר התלמידים והתלמידות הוא כמאה וחמישים באופן שכמעט כל הילדים היהודיים מבקרים את ביתּ־הספר. בהלסינגפורס קיימים גם קורסים פרטיים לעברית; ישנו גם מורה עברי פרטי. חוץ מבית הספר קיימים קורסים עבריים להשתלמות בשביל תלמידים שגמרו את בית הספר. בקהילות ויבורג ואבו נמצאים ג”כ מורים עבריים פרטיים וקורסים לעברית.

בהלסינגפורס קיים מועדון עברי, שחבריו מתאספים בכל שבוע ומשתתפים בשיחות והרצאות. העברים בפינלנדיה מסונפים ל“ברית העברית העולמית”. בכל שלוש הערים הנזכרות נמצאות ספריות עבריות, שבהן מתקבלים גם עתונים עבריים.

צ’כוסלובקיה

בצ’כוסלובקיה קיימת הסתדרות “תרבות” אשר שמה לה למטרה את הפצת הלשון והתרבות העברית. “תרבות” מטפלת בעיקר בהנהלת קורסים לעברית, בהפצת הספר העברי ובסיוע לכל הרוצים ללמוד עברית. “תרבות” תומכת חמרית גם בבתי הספר העבריים שברוסיה הקרפטית.

החינוך העברי במלא משמעותו של המושג הזה קיים רק על שטח רוסיה הקרפטית, שבה יושבים המוני היהודים בצפיפות ומהווים 15% בערך של כל התושבים. כיום קיימים כאן שבעה בתי ספר עבריים עממיים וגימנסיה עברית אחת (בְּמוּקַצֵבה), תחת הנהלתו של ד"ר חיים קוּגל. בשנים הראשונות לקיום המוסדות נתקלו עסקניהם במכשולים קשים הן מצד הרביים האדוקים ואנשי שלומם, הן מצד המתבוללים למיניהם. האמצעים שבהם משתמשים הרביים במלחמתם נגד החינוך העברי הם פרימיטיביים למדי. בזמן האחרון פרצה מגפת־טיפוס במונקץ ובין חללי המגפה היה גם תלמיד הגימנסיה. הרבי ממוּנקץ לא נמנע מלהזהיר בדרשתו הפומבית, שגם גורל שאר התלמידים של בתי הספר העבריים יהי כגורלו. בתי הספר העבריים נתחבבו מאד על המוני העם וכל הכפרים פונים בבקשה ע"ד פתיחת בתי ספר עבריים. אף המתבוללים הולכים ומתפשרים עם המציאות ושולחים את בניהם לבית הספר העברי.

בבית הספר מיסודה של “תרבות” מקבל הנוער העברי חינוך עברי וכללי. בתי הספר מוּכרים על ידי הממשלה ונהנים מזכויות פומביות. מספר התלמידים של הגימנסיה בשנת הלימודים 34–1933 הגיע ל­־320 מ־72 נקודות ברוסיה הקרפטית וסולבקיה המזרחית. בשבעה בתי הספר העממיים לומדים 650 תלמיד. תכנית־הלימודים הכללית מתאימה לתכנית בתי־הספר הממשלתיים. לפי התכנית העברית לומדים בביה“ס העממי – את הלשון העברית, דיבור, קריאה וכתיב, תנ”ך והיסטוריה והכללים הראשונים של דקדוק. שפת ההוראה בביה"ס העממיים היא עברית לכל המקצועות. בגימנסיה לומדים את השפה (בפרטות יתרה), ספרות ימי הבינים (בקצרה) והזמן החדש, היסטוריה עברית, גיאוגרפיה של ארץ־ישראל, במחלקות הגבוהות – משנה. בשפה העברית נלמדים בגימנסיה: עברית, תנך, היסטוריה עברית וכללית, רומית, מתימטיקה, פיסיקה, חימיה, גיאוגרפיה ובמחלקות הנמוכות – גם ציור והתעמלות.

הממשלה מסכימה באופן פרינציפיוני לשפת ההוראה עברית, אבל דורשת שהמורים יהיו נתיני הארץ ושתהיה להם הכשרה מקצועית מלאה; כמו כן היא דורשת, שספרי הלימוד יתאשרו על ידי השלטונות. יש לקוות שבמשך הזמן יעמדו לרשות החינוך העברי מורים נתיני־הארץ, בעלי הכשרה מקצועית, מבוגרי הגימנסיה.

מספר המורים לעת עתה הוא – 13 בגימנסיה ו־14 בבתי הספר העממיים.

בצ’יכוסלובקיה קיימים גם גני־ילדים עבריים, מהם שנים ברוסיה הקרפטית ואחדים בסלובקיה. בשנה הבאה עומדים להוסד ברוסיה הקרפטית גנים חדשים. נעשה גם נסיון לפתּוח על יד בתי הספר הממשלתיים ברוסיה הקרפטית מחלקות מקבילות לילדי ישראל בשפתּ הוראה עברית. אם הנסיון הזה יצליח, תקום רשת שלמה של בתי ספר עבריים בכל רוסיה הקרפטית.

לגימנסיה היו כבר שלשה מחזורים. חלק הגון של גומרי הגימנסיה משמש בהוראה בבתי הספר העממיים, חלק לומד באוניורסיתות בפרג ובברין או עוסק בהוראה פרטית וחלק עלה ארצה עלית־חלוצים.

החינוך העברי במדינה סייע להפצת הדיבור העברי, ביחוד בקרב הנוער. מספר הדוברים עברית מגיע כיום בריפובליקה עד 4.000.

בתי הספר מתכלכלים באמצעי הציבור היהודי: 35% מהתקציב מכניס שכר־הלימוד, 12%–10 – מכסה תמיכת הממשלה והעיריות והשאר – נכנס מתרומות הציבור.

לקוי המצב בשדה הפצת הספר העברי. בצ’יכוסלובקיה קיים חוק הנותן רשות למיעוטים הלאומיים לדרוש ספרים בלשונם מהספריות הקיימות על יד העיריות. על יסוד החוק הזה נמצאות מחלקות עבריות על יד הספריות במונקץ' או’הורוד, סולוש ועוד. ספריות פומביות אחרות אינן בנמצא, ולכן הספר העברי אינו נפוץ כאן במידה מספיקה. בזמן האחרון גדלה בקרב העסקנים הדאגה לגורל הספר העברי ונעשים נסיונות להפצתו ברבים.

ביחוד גדולה השתתפותו של הנוער בתנועה העברית. דחיפה עצומה בכיוון זה נתן הקונגרס הציוני הי“ח שהתקיים בפרג. ב־11 לנובמבר 1933 התקיימה ועידה ארצית, שבה השתתפו עשר הסתדרויות־נוער ארציות (השוה"צ, החלוץ, מכבי הצעיר, תכלת־לבן, הנוער הציוני ועוד). החלט שהמרכז לנוער המתקיים על יד הקהק”ל ינהל את כל עבודתו עברית.

אופינית היא העובדה, שבית חרושת לעיבוד לוחות גרמופוניות בפרג עומד להוציא סריה של לוחות שתכיל קורס שלם ללימוד הלשון העברית למתחילים ולבוגרים.

רומניה

התנועה הציונית, זו של חובבי ציון כמו כן הציונות המדינית של הרצל, עודנה באבה הכתה שרשים נאמנים בביסרביה. בחבל פורה זה של מדינת רוסיה היו היהודים ברובם עובדי אדמה; מושבותיהם שהיו מפוזרות כנקודות בודדות בים הישוב המולדבי הפרימיטיבי לא הושפעו לרעה ע"י תרבות זרה. היהודים, אנשי השדה, לא מלאו את הישיבות ובתי המדרש, וממילא הגורמים הדתיים שבמקום אחר הפריעו והתנגדו לתנועה הלאומית, לא גרמו כאן לשום מכשולים. הציונות לא היתה איפא תנועה מורדת ליהודי ביסרביה, אלא תנועה משלימה.

דומה לזה היה גם מצבו של החינוך העברי בביסרביה. הרוסיפיקציה לא חדרה אל המושבה היהודית והחינוך החרדי לא הפריע להתפתחותו. ה“חדרים המתוקנים” מצד אחד ובתיה“ס העבריים־הרוסיים מיסודה של יק”א יצרו במהרה סביבה ספוגה אהדה לחינוך העברי החדש. יש לציין שבראש כמה בתי“ס עמדו מורים כיעקב פיכמן, י. שטיינברג, ש. היללס, ש. ל. בלנק ואחרים שטיפחו בלבבות הביסרבאים אהבה וכבוד לחינוך העברי. ה”חדרים המתוקנים" התפשטו מהר בכל הגליל. מאוקראיינה וביחוד מאודיסה באו צעירים שהרביצו תורה וחינוך מחדש בביסרביה. החינוך הישן נשתמר רק בין כתליו של בית התלמוד־תורה, מנת חלקו של דלת העם שאמצעיה לא הספיקו לה לשלוח את בניה אל ה“חדר המתוקן”.

אחרי המהפכה הרוסית הרימה ראש התנועה הציונית שפתחה בזמן קצר רשת ענפה של בתי ספר עבריים שלמים. ביסרביה נספחה לרומניה והממשלה הרומנית שרצתה להכחיד בביסרביה את השפעת הרוסיפיקציה, לא רק שאפשרה את קיומם של בתי ספר עבריים וסמינריון לגננות (מיסודו של י. אלתרמן), אלא גם הקימה בעצמה כמה בתי“ס ממשלתיים בקישינוב ובערי השדה. החינוך היה מרוכז בועדה מיוחדה להשכלה יהודית על יד הדירקטוריַט להשכלה (מין מיניסטריון להשכלה אבטונומי בשביל ביסרביה). אמנם, גדולים היו הליקויים של ביה”ס העברי. חסּרה לו תכנית לימודים אחידה; חֶבר המורים היו מורכב מאנשים מחוסרי הכשרה מקצועית; חסרו ספרי לימוד ועוד. לעומת זאת היה גדול חיובו של בית הספר החדש, שנתּבסס על הלשון העברית ונתחבב על רוב הציבור היהודי.

עם התבצרותה של הממלכה חלו שינויים יסודיים ביחס הממשלה אל החינוך העברי, שעליו הרחבנו את הדיבור לעיל (עמוד 65). על התנועה הציונית עבר משבר קשה. רבים מהמנהיגים, הסופרים, המורים והעסקנים שבאו עם זרם האימיגרציה האוקראינית עזבו את הארץ. הרבה בתי־ספר נסגרו, מקצתם תחת עקת הממשלה וע"פ רוב תחת הלחץ הכלכלי. הרבה תלמידים עברו אל בית הספר הממשלתי. בית הספר העברי נשאר עזוב לנפשו וניזון מסבל המורים ומסירות נפשם של ההורים.

מה שנוגע לתכנית הלימודים אין נוהגים ללמוד את המקצועות העבריים ע“פ תכנית קבועה של “תרבות”. הענין ניתן לשיקול דעתם של המורים, ולפיכך ניכרים בנידון זה הבדלים בין מוסד אחד למשנהו. הלימודים העבריים הנהוגים בבתי הספר הם: הלשון העברית ודקדוקה, פרקים מהספרות החדשה, תוֹרת הספרות העברית ותולדותיה, (בגימנסיות), תנ”ך, היסטוריה ישראלית, ליקוטי משנה ותלמוד (בגימנסיוֹת), גיאוגרפיה של ארץ ישראל.

הלימודים הכלליים נלמדים ע"פ תכנית אַנליטית ממשלתית המעמיסה על התלמיד חומר לימודי רב. המקצועות הכלליים נלמדים ברוב המוסדות עברית לפי התכנית הנזכרת. ומכיון שעד עכשיו טרם הסכימה הממשלה שהבחינות בסוף שנת הלימודים תהיינה בשפה הנלמדת, נלמדים המקצועות הכלליים בכמה בתי ספר גם רומניתּ ובאופן כזה עובדים המורים והתלמידים עבודה כפולה ומכופלת. הממשלה מקפידה מאוד על הדיוק בתכנית הלימודים הכלליים. בשביל כל בתי הספר, החל מהמחלקה הראשונה התקינה בחינות־העבר בפני ועדת־בוחנים מורכבת מ־5 אנשים. הממשלה שללה איפא מבתי הספר העבריים את הזכות להעביר את התלמידים ממחלקה למחלקה. יש יסוֹד לשער שכל עיקר כוונת הממשלה היה מס הבחינות הגבוה שהוטל על התלמידים ונכנס לקופת הממשלה. אין צורך להדגיש את הנזק הרב של הבחינות האלו מנקודת ההשקפה הפדגוגית.

הכיוון היסודי של הפוליטיקה החינוכית של הממלכה הוא – הרומניזציה של חינוך המיעוטים. רומניזציה זו חלה אפילו על גן־הילדים שהוא ברומניה חובה ולא רשות. לפי התכנית הממשלתית מוקדשת בגן־הילדים שעה ביום לתרגילי הלשון הרומנית ע"י שירים, שיחות ומשחקים. התקלה הנגרמת על ידי כך לנפש הילד גדולה עד אין שיעור.

בית הספר העממי ברומניה הוא בן 7 מחלקות, מהן 4 יסודיות ו־3 – משלימות. סוג זה של בי“ס עממי הותקן בעיקר בשביל יושבי־הכפר, שאינם שולחים ע”פ רוב את בניהם לבתי ספר גבוהים ומסתפקים בחינוך נמוך. ילדי ישראל מבקרים ברומניה, כמו בליטא, בתי ספר עממיים בני 4 שנות לימוד. מובן מעצמו, שבמסגרת התכנית של 5 שנים אי אפשר להקנותּ לתלמידים ידיעות מקיפות במקצועות עבריים. בבתי הספר העממיים שפת ההוראה היא – עברית. כולם נהנים מזכויות, כבתי ספר ממשלתיים. ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שעל בתיה"ס העבריים מוטלת חובת הבחינות. חוץ מבתי הספר העבריים קיימים גם מוסדות־חינוך שבהם שלטת ערבוביה משונה בלשון ההוראה ובתכנית הלימודים. הערבוביה הזאת היא ירושת תקופת המעבר שהביאה כמה מוסדות לחילופי לשון־ההוראה והכיוון הציבורי. מקורה גם בחוסר מורים בעלי הכשרה ובמצב המשפטי הבלתי־קבוע.

רע שבעתים הוא מצב בית הספר התיכוני בביסרביה. היהודי הביסרבאי אינו רואה בו מוסד לחינוך עברי, אלא גורסו בתור אמצעי להשגת תעודה ממשלתית. ההישג היחידי שהושג ע“י הסתדרות “תרבות” בהשתדלותם של צירי הפרלמנט היהודיים וביחוד עוה”ד רוזנהויפט הוא – רשות התלמידים להבחן בועדה בוחנת המורכבת מבאי־כח הממשלה וגם בוחנים עבריים. ע"י בחינות אלו מקבלים התלמידים, בתור יחידים, זכויות ממשלתיות. בתי־ספר אחדים, “מגן דוד” בקישינוב והגימנסיות העבריות בבלצי קבלו זכויות פומביות, אבל השלטונות חזרו תיכף מהחלטתם. למעשה הולך המצב ורע משנה לשנה ובינואר 1935 כבר לא נתבקשה “תרבות” להשתּתף, כנהוג עד עכשיו, בעריכת רשימת הבוחנים. לא יפלא, שמדי יום תגדל הבריחה מהגימנסיה העברית אל הממשלתית, ביחוד בערים הגדולות.

אחת הסיבות המקיימת את בי“ה התיכוני היא – שהכניסה אל בית הספר הממשלתי אינה קלה ביותר בשביל ילדי ישראל. ועדי בתיה”ס חרדים לכל תלמיד העומד לעזוב את בית הספר, כי עזיבה זו גורמת הפסד למוסד. מטעם זה מתקבלים בביה“ס תלמידים שלא בקרו בתי ספר עממיים עבריים; המחלקה מתפרדת לכיתות “יודעים” ו”בלתי יודעים" עברית, והדבר מכניס אנדרולומוסיה בהוראה ומונע את האפשרות לבסס את הקתדרות של הלימודים הכלליים על טהרת העברית.

גם מיניסטריון ההשכלה הרגיש בדבר, היות והבוחנים שבאו לבחון, למשל, גיאומטריה בעברית הוכרחו לקבל את עבודות התלמידים ה“בלתי־יודעים” – ברומנית. השלטונות שתפסו מיד את המצב התחילו שולחים במקום בוחנים שיודעים עברית בוחנים רומניים. נמצא שאנשי “תרבות” עצמם נעשו שותפים לחורבנו של החינוך העברי.

שיטת ההוראה ברוב בתי הספר בביסרביה היא – מלולית. העבודה והמלאכה אינן משולבות במקצועות הלימודים. החינוך הפיסי – הוא מינימלי. במוסדות אחדים ניכרת נטיה להנהיג מלאכת־יד, כגון גזירה ותפירה לילדות ועבודה בגני ירקות ופרחים.

ארץ ישראל בתור אידיאל נטועה בלב כל התלמידים. הילדים מתענינים בה, מתגעגעים אליה, אבל לא בכל בתי הספר הם מקבלים ידיעות מספיקות על הארץ. חלק הבוגרים נכנס לאירגונים חלוציים או הסתדרויות נוער, כמו השומר הצעיר, גורדוניה וכו' אבל כמעט בכל ערי השדה האירגונים האלה עזובים לנפשם, ללא כל סיוע מצד המורים ובתי־הספר. מוֹשבות קיץ לתלמידים – אין.

על מידת התפתחותו של החינוך העברי בביסרביה מעידה הטבלה הבאה:

סוג ביה"ס	מספר המוסדות	מספר המורים	מספר התלמידים	מספר השעות לעברית בשבוע
גני ילדים בתי־ספר עממיים מיסודה של "תרבות" בתי "תלמוד־תורה" גימנסיות של "תרבות" גמנסיות עבריות של הסתדרויות אחרות גמנסיות פרטיות	15 16 13 4 8 8	16 70–60 55 35 70 55	400–300 1750 1800 400 750 900	– 14–10 14–10 12–7 12–7 2

על מצב החינוך העברי בבוקובינה ובטרנסילבניה עמדנו לעיל (עיין עמודים 66–65). היקף החינוך הזה מתבטא במספרים הבאים:

בוקובינה. בצ’רנוביץ מתקיימים 3 גנים, 2 בתי ספר עממיים, 1 פדגוגיון לגננות וסמינריון למורים. 4 קורסי ערב. מספר התלמידים והמורים הוא:

בגנים – 100 ילדים, 5 מורים; בביה“ס העממי העברי – 120 תלמידים, בביה”ס העממי העברי – 120 תלמידים, בביה"ס העממי של הקהילה – 400 תלמידים, מספר מוריהם – 16; בפדגוגין – 30 תלמידית, 6 מורים; בסמינריון – 15 תלמידים, 7 מורים, בקורסים – 60 תלמידים, 4 מורים.

בערי השדה מתּקיימים 12 גנים ילדים, 15 קורסים לעברית. מספר התלמידים: בגנים – 400 (18 מורים) ובקורסים 380 תלמידים (15 מורים).

בגימנסיה הממשלתית בצ’רנוביץ לומדים – 400 תלמידים יהודיים; בגימנסיה בסטורוינץ –200.

מה שנוגע לטרנסילוניה אין כאן בכלל חינוך עברי במובנו המקובל. בבתי הספר שבטרנסילוניה מצטמצם החינוך בקריאת התפילות ותרגום התנ"ך לפי ראות עיניו של המורה. רק בטֶמֶשׁוַר נלמדת העברית 3–2 שעות בשבוע בבתי הספר התיכונים היהודיים והם: הליציאון לנערים (8 מחלקות), הגימנסיה לנערות (4 מחלקות), ובית ספר מסחרי עליון. מספר התלמידים המתלמדים בבתי הספר העממיים בטרנסילוניה עולה ל־3000 ובבתי הספר התּיכוניים ל־2000. בתי ספר אלה מתכלכלים על ידי הקהילות ובמקומות אחדים הם נהנים גם מתמיכת העיריות.

דומה למצבם הוא גם מצב החינוך העברי ברומניה הישנה. בתי הספר היהודיים ברומניה הישנה נוסדו לפני המלחמה ע“י חברות הצדקה “יקא”, “עזרה” ואחרות. המוסדות האלה שאפו להפיץ חינוך חילוני במקום החינוך החרדי של “החדרים”. הציבור היהודי נזקק להם ביחוד אחרי שהממשלה סגרה את דלתי בתי הספר שלה בפני ילדי ישראל. אבל בתי הספר האלה נהפכו בקרוב לזירא של מלחמה קשה בין שני מחנות, באי כוח הועדים ומנהלי בתי הספר מצד אחד והעסקנים והמורים העבריים מצד השני. הראשונים שדגלו בשם ההתבוללות הרומנית נלחמו במורים שעמדו על משמר העברית וערכי התרבות הלאומית. אמנם, תחת לחץ העסקנים והמורים העבריים הוכנסו לימודים עבריים לבתי הספר האלה, אבל המנהלים השליטו בהם את שיטת התרגום האוטרקויסטית. ספרי הלימוד היו מותאמים לשיטת התרגום הרומני, חוץ מספרי־הלימוד “המורה” של הסופר מ. מבש”ן.

גם אחרי המלחמה העולמית לא הוטב בהרבה מצבו של החינוך העברי. אמנם, ההסתדרות הציונית הכניסה אי־אלה תיקונים בחינוך, כמו עיבוד תכנית לימודים לכל בתי הספר, הקמת מוסד מיוחד להכשרת מורים ביאסי וביטול הבחינות למורים, הוצאת ספרים וכו'. אבל החינוך היה טעון תיקון יסודי, רדיקלי. המנהלים והועדים הוסיפו לנהל את בתיה"ס ברוח ההתבוללות. אחרי סגירת הסמינריון למורים הופקר שדה ההוראה ואנשים מחוסרי כל הכשרה מקצועית התחילו משתמשים בתגה של מורים עבריים.

כיום לומדים בבתי הספר היהודיים ברומניה הישנה כ־9.000 תלמיד ותלמידה, מהם לומדים בבוקרשט – 3.000. מספר המורים המלמדים עברית מגיע ל־110. שפת ההוראה בכל בתי הספר היא רומנית. עברית נלמדת בתור לשון זרה, כעין תוספרת ללימוד־הדת שהוא העיקרי.

כל בתי הספר נתמכים ע"י הקהילות ונהנים ברובם מזכויות פומביות. בכל רומניה הישנה אין אף בית ספר אחד מיסודה של "תרבות (ע"פ א. י. ריספלר).

אם נבוא לסכם את מצב החינוך העברי ברומניה, עלינו להעמידו על הליקויים הבאים:

1) שיטת הרומניזציה השואפת להלעיז את החינוך העברי; 2) הבחינות השנתיות לפני ועדת הבוחנים; 3) חוסר הזכויות הפומביות; 4) סירוב הממשלה להרשות את ייסוד הסמינריון למורים עברית. כל ההגבלות האלו גורמות מן ההכרח להמעטת דמותו הלאומית של החינוך העברי ולבריחה מבתי הספר העבריים אל מוסדות החינוך הממשלתיים. מצד שני – העניות המרודה שבה שקועה היהדות ברומניה מונעת ממנה את האפשרות לכלכל ומכל שכן לשכלל את המוסדות החינוכיים. על חשבונה יש לזקוף את חוסר התיקונים האלמנטריים בבתיה"ס, כמו העדר מעבדות, מושבות קיץ, חינוך גופני מספיק וכדומה. אבל על כולם יש להדגיש את חוסר האירגון בשדה החינוך בתוך הסתדרות פעילה ומוצקת, שתעמוד על משמר החינוך הלאומי במדינה ושתגשים בראש וראשונה את האוניפיקציה של תכנית־הלימודים והצורות האירגוניות של בתי הספר העבריים בכל חלקי המדינה. יחד עם זה אין להתעלם מנפתולי־הגבורה של המחנה העברי על קהל מוריו המגין בעקשנות ומסירות על החינוך העברי ומצפה בעינים כלות לחיים של התחדשות ובנין.

---

ביבליוגרפיה

מאת

אברהם לוינסון

הביבליוגרפיה הנתונה לפני הקורא איננה שלמה. לא היתה זו מטרתנו לרכז כאן את החומר הביבליוגרפי המפוזר בכל הספרות העברית לביבליוגרפיה זו — אופי שימושי של חומר־עזר ולכל המתענינים בשאלת התנועה העברית וביחוד — לנוער; היא מקיפה את הספרות המטפלת בפרובלימות הלשון, התרבות והחינוך העברי, שהופיעה רק בלשון העברית בתקופה זמן משנת תר“ס (מלבד ספרים מועטים שהופיעו קודם) עד תרצ”ה. לא הכנסנו לתוכה את הספרות הקודמת שנתישנה וחדלה מהיות אקטואלית. החומר הביבליוגרפי כולל את הבעיות העיוניות של התרבות העברית בתחומי הגולה בלבד. בביבליוגרפיה קבענו את היצירות שהופיעו בצורת ספרים וקונטרסים, כמו כן את המאמרים שנדפסו בספרי־שנה, רבעונים, ירחונים ומאספים. מה שנוגע לשבעונים, נמנענו מלהביא אותם, הן מפאת אפים הז’ורנליסטי המכריע, הן מפני שהחומר אינו מצוי ברובו בשוק. החומר סודר לפי המדורים דלקמן: 1) התנועה העברית; 2) הלשון העברית; 3) ריב הלשונות; 4) התרבות העברית; 5) הספר העברי והפצתו; 6) הדיבור העברי; 7) המבטא והכתיב העברי; 8) האמנות העברית; 9) החינוך עברי בארצות שונות; 10) ביבליוגרפיה.

Ï. התנועה העברית

אחד־העם. תחית הרוח. “על פרשת דרכים” חלק ב'. קל"ב. ברלין.

אי אפשר להטיל על ההסתדרות הציונית את העבודה לתחית ה“קולטורה” מכמה טעמים. צריך לברוא בשביל עבודת הקולטורה אורגניזציה מיוחדת בלתי תלויה.

מ. קליינמן. כנסית הציונים במינסק. “לוח אחיאסף”, ורשה, תרס"ג 1902.

שאלת התרבות בכנסיה המינסקאית. בירורים להרצאתו של אחה"ע.

הקונפרנציה ההאגית. דין וחשבון של “עבריה”, קרקו, תרס"ט.

דין וחשבון של הועידה ההאגית שנתכנסה בימי א־ג, ט' אלול תרס"ט בימי הקונגרס הציוני.

אל העבריים (כרוז). הוצ. מרכז “עבריה”, קרקו, תרס"ח.

מרכז “עבריה” הוציא חוברת “על דבר תחית הלשון הלאומית והעבודה הקולטורית בעם”. “עבריה” שואפת לתת פתרון רדיקלי לשאלת התרבות הלאומית ע"י החיאת הלשון העברית בגולה.

דין וחשבון של הועידה לשפה ולתרבות העברית בברלין. ורשה, תר"ע (1909).

פרוטוכול מפורט של הועידה. הרצאת מ. בובר על ערך הלשון העברית בתחית האומה.

דין וחשבון לשפה ולתרבות העברית בוינה. ורשה, תרע"ג.

פרוטוכול מפורט של הועידה. מכיל הרבה הרצאות וביניהן: על “הספרות היפה” של ד. פרישמן, על “הספר העברי” — של ח. נ. ביאליק, על “הדיבור העברי” של י. קלויזנר, על “שוק הספרים העברי” — של טש’רנוביץ ועוד.

ד"ר יוסף קלויזנר. הקונגרס הציוני ה – XI והועידה העברית השלישית. “השלוח”. כרך 29, דף 361, 1913.

שאלת הלשון העברית בועידה השלישית של ציוני רוסיה בוינה. עמדתו של ז’בוטינסקי בשאלת הלשונות הועידה השניה ללשון ולתרבות העברית בוינה והערכתה.

הכנסיה העברית בברלין. ברלין, 1932. הוצ. “הברית העברית העולמית”.

דין וחשבון של הכנסיה. מכיל הרצאות: ד“ר ש. רבידוביץ על “יסוד ברית העברים”, מ. קליינמן על “הקונגרס העברי”, ד”ר א. רוזנפלד על “הנוער והתרבות העברית” ועוד. גם חוזרים של “הברית העברית העולמית”.

יהודה סולודוחה. השקפה על התפתחות האגודה ופעולותיה. “השפה”, תרע"ב, פטרבורג, חוברות ב־ג.

סקירה על הוסד אגודת “חובבי שפת עבר” ברוסיה. פעולת המרכז בפטרבורג והסניפים בערי השדה. ההבדל בין האגודה וההסתדרויות העבריות שקדמו לה. פרטים חשובים על התפתחות האגודה אנו מוצאים גם בפרק “מחיי האגודה וסניפיה” שנדפס ב“השפה”.

הועידה הארצית הראשונה של “תרבות” בפולניה. “תרבות”, ורשה, שנה א' חוברת ג' תרפ"ב.

דין וחשבון מפורט של הועידה הראשונה של “תרבות” בפולניה. ראויות לתשומת לב ההרצאות של ד“ר פ. שניאורסון ומ. בייגל על “הדרכים החדשות בחינוך”, פ. שיפמן על “ההשכלה מחוץ לבית הספר”, פ. לחובר וא. שטייגמן על “מצבה של הספרות העברית”, ד”ר י. טהון ו"ר י. כהן על “המבטא העברי”, ח. גרינברג על "הבימה העברית “, וד”ר לוין — על צורת הסתדרותה של “תרבות”.

“תרבות”, ידיעות הוה"מ של הסתדרות “תרבות” בפולין. חוברת 24 (שנת 1935) ו 25־26 (שנת 1935), ורשה.

דו"ח מפורט מפעולות הועד המרכזי לקראת הועידה הארצית החמישית של הסתדרות “תרבות”; החלטות שנתקבלו בועידה.

דו"ח של הועד המרכזי של “תרבות”. ורשה, תרפ"ח.

דו“ח מפורט מפעולת מרכז “תרבות” בפולין משנת תרפ”ה עד תרפ"ח; הוגש לצירי הועידה הארצית השלישית של “תרבות” בפולין.

הכינוס הפדגוגי המרכזי של הסתדרות “תרבות” בפולין. “אפקים” 4־6 Nr. שנה שניה, 1933־34, ורשה.

כולל שורה של הרצאות עיוניות ומעשיות על החינוך העברי בפולין לכל גילוייו וגם החלטות הכינוס.

אגרות. עלון לחקירת מצב בתנועה העברית, יצא מטעם ועדה אינציאטורית לקריאת קונגרס עברי. תל־אביב.

כולל מאמרים: נתן ביסטריצקי — על ההסתדרות העברית העולמית ועל הקונגרס העברי כעל אמצעי לה; פרופ. ד"ר יוסף קלויזנר — קונגרס עולמי לתרבות עברית; שושנה פרסיץ — הצעה לתקנת הספרות העברית; מ. מ. אוסישקין — קרן לחינוך ולתרבות.

יוסף ליאון. לתולדות התנועה העברית בגרמניה. “דבר עברית " — קובץ לשאלות הדיבור העברי והפצת הספר העברי. חוברת א'. קובנה, תרפ”ט.

זכרונות על ראשית התנועה העברית בגרמניה. ייסוד האגודה “שפה ברורה”. כינוס המועצה (1909) לקראת הקונגרס. טופס הכרוז ע"ד כינוס “הקונגרס לשפה ולתרבות עברית”.

ד"ר ז. לוריה. אגודות לדבר עברית. “שאלת היום” חוברת א' וב' וילנה, 1918.

דודש לימד אגודות עבריות לדיבור עברי. אין למזג את האגודה העברית עם הסתדרות ציונית. תכנית ממשית לארגון האגודות.

ה. זלטופולסקי. התחיה. ברלין, תרע"א.

מדבר בהרחבה על התחיה התרבותית; מברר את הסיבות שהגיעו ליצור מוסד עליון לתרבות העברית “סני”, שנקרא אחרי כן בשם “הסתדרות לשפה ולתרבות העברית”; קובע פרטים של תכנית־עבודה ומציע לכנס קונגרס לתרבות.

ד"ר ש. רבידוביץ. אם לא כאן — היכן? (הרצאה) הוצ. “ברית עברית עולמית”, לבוב תרצ“ג. נתפרסמה גם ב”מאזנים", שנה ג' גליון ט־י.

מבקר את רעיון החיקוי של אחד־העם וקובע במקומו את רעיון שותפות־היצירה של המרכז והגולה. גם הגולה צריכה להיות מרכז של יצירה. הארץ והגולה משתתפות יחדיו בבנין התרבות העברית.

פ. שיפמן. לעתידה של התנועה העברית. “כנסת”, ספר א', תל־אביב, תרפ"ח.

נלחם ביאוש שתקף חוגים ידועים, אשר לא יאמינו בעתידה של התנועה העברית בגולה. הפרוצס של קליטת תרבות זרה ע"י היהודים הולך ומסתיים, ומתעוררים כוחות חדשים הדורשים תרבות עצמאית. אבל כדי ליצור תרבות, עלינו להתגבר על המעצורים הפנימיים ולהבריח את רפיון־הרוח שבמחנה העברים.

ל. צנציפר. עשר שנות רדיפות**. (מגילת הגזרות על התנועה הציונית ברוסיה הסוביטית), הוצ. הועדה ההיסטורית של ברית “קבוץ גלויות”. תל־אביב, תר"ץ.

מקיף את כל פרשת הרדיפות והגזרות על התנועה הציונית והעברית ברוסיה משנת 1919 עד 1930. הספר מכיל הרבה ידיעות ותעודות.

ברוך סטופניקר. ענויי היהודים ברוסיה הסוביטית. תל־אביב, תרצ"ב.

הפרק הראשון מוקדש לרדיפת התרבות העברית. תכנו: רדיפת הדת העברית, טירור נגד הדת, השפה העברית, ה“חדרים”, הסופרים העבריים וכו'.

החלוץ ברוסיה. לתולדות החלוץ הבלתי־ליגלי. הוצ. משלחת חו“ל של החלוץ הבלתי־לגלי ברוסיה. תל־אביב, תרצ”ב.

כולל ידיעות גם על הפעולה התרבותית של החלוץ ברוסיה.

ש. לפניצקי. ההסתדרות העברית באמריקה. “מקלט”, כרך ד', ספר עשירי תר"ץ.

תוצאות הועידה השלישית של “ההסתדרות העברית באמריקה” והכיוון החדש שהשתלט בה. במקום תעמולה צריכים לבא מעשים: סידור החינוך (ייסוד סמנריון למורים), דאגה לספר ולעתון העברי.

י. בורלא מן המסד. “ברית העם”, חוברת א', תל־אביב, 1934.

בירור תפקידיה של ה“ברית העברית העולמית”. יסודות פעולתה הם: הלשון, תרבות־הרוח והיצירה האמנותית.

IÏ. הלשון העברית.

א. ש. הרשברג. ההשתלמות ההיסטורית של רעיון תחית הלשון העברית. אודיסה, תרס"ט, הוצאת “עבריה”

הוראת המושג “תחיה”; סקירה כללית על מהלך ההתפתחות של השפה העברית; העברית במשפחת הלשונות השמיות; העברית בתקופת הבית הראשון ואחריה; יחס חכמי התלמוד אל הלשון העברית; ערך תחית הלשון בזמננו.

ד"ר שמעון ברנפלד. תחית השפה בימי הבינים. “השפה”, חוברת א', סיון תרכ"ב, פטרבורג.

גם בימי הבינים לא היתה העברית לשון מתה ועברה דרך של התפתחות מזהירה. סימניה: קביעת חוקי הלשון ודקדוקה, יצירת המשקל הפיוטי, פריחת השירה העברית, יצירת הסגנון המדעי וכו'.

ד"ר שמעון ברנפלד. השפה העברית בהתפתחותה. “השפה” נומר ב־ג תרע"ב.

סקירה היסטורית על התפתחות הלשון העברית החל מתקופת הקדם, שבה עמדו בני ישראל ביחסי תרבות עם עמי כנען, בני צור וצידון, עמון ומואב — דרך תקופת ההשפעה של הלשון הארמית עד תקופת בית־שני, שבה הושפעה הלשון העברית על ידי היונית והרומית.

ד"ר י. קלויזנר. עברית עתיקה ועברית חדשה. “לשוננו”, כרך ב' חוב. א' תל־אביב, תרפ"ט.

המחבר דורש להעדיף את הלשון החדשה על לשון הראשונים, שהיא האחרונה בכל השכבות הלשוניות. דורש לשים קץ לחיקוי המיכני לצורות הלשון העתיקות, לשחרר את הלשון מכבלי הדקדוק ולהשליט לשון חיה וטבעית. רעיונות אלה כלולים גם במאמרו: “האנרכיה הלשונית”. “השלוח” כרך מ"ג.

ד"ר י. קלויזנר. מוצאה של לשון המשנה. כתבי האוניברסיתה ובית הספרים בירושלים. “קדם ויהדות”, מחקר י“א תרפ”ג.

לשון המשנה בשתלשלה מן העברית העממית המקראית שלפני גלות בבל. לדעת המחבר, מעבר זה מלשון מקראית ללשון המשנה לא בא באופן טבעי, אלא נעשה ע"י “בית דין של חשמונאים”. בית דין זה היה קובע חוקים, ומשום כך היה זקוק ללשון ברורה ומדויקת. יצר את הלשון שנקראה אחרי כן בשם “לשון המשנה” או “לשון החכמים”.

אוצר ישראל. עברית. אנציקלופדיה, חלק שביעי, ניו־יורק, תרע"ד.

שמות השפה העברית. הלשון המקורית. התערבות הלשון הארמית. לשון המשנה. התערבות הערבית בעברית. העברית — שפה טבעית. מרחיבי הלשון בתקופת המשנה ובתקופה החדשה. התנגדות להרחבת הלשון. הדיבור העברי.

מ. צ. סגל. לשון המשנה. (מוצאה ותולדותיה). “מדעי היהדות”, כרך א', ירושלים תרפ"ו.

המחבר נלחם בדעה שלשון המשנה היתה יצירה מלאכותית. לדעתו הלשון המשנית היתה לשון מדוברת ולא לשון ספר. לשון המשנה נתפתחה לא על פי חוקים קבועים ומוצקים ולא על פי חיקוי מלאכותי לדוגמאות קלסיות, אלא בתור לשון חיה וטבעית, שינקה את חיותה ממקור הדיבור העממי — בתקופת המשנה.

א. קרלין. הרחבת הלשון במשנה ובתלמוד. “שפתנו”, קובץ א' רודיסה, תרע"ז.

שפת המשנה אינה בריה בפני עצמה, אלא דרגה בהתפתחותה של הלשון העברית. שפת התנ“ך נהפכה בדרך של הרחבה ללשון המשנה. הרבה מלים תנכ”יות — הונחו ונתרחבו בלשון המשנה למושגים יותר מופשטים או מקיפים. על התפתחות לשון המשנה תחת השפעת לשון המקרא מעידה גם העובדה שמקורות המשנה היותר ישנים קרובים ללשון כה"ק במקורותיו המאוחרים.

א. מ. ליפשיץ. עברית וארמית. “שפתנו”, קובץ א', אודיסה תרע"ז.

הארמית והדיאלקטים שלה; השפעת הארמית על העברית; הגבול בין שתי הלשונות. השעבוד של מלים הארמיות בלשון העברית.

פרופ. צבי פרץ חיות. הלשון העברית בימי האמוראים. “השלוח”, כרך ט"ו, דף 350.

האמוראים, אע"פ שדיברו ארמית, השתמשו בלשון העברית בתפילותיהם, בדרשותיהם, באגדותיהם ובלשון חכמה.

י. ל. קנטור. ערך הלשון העברית בחיי ישראל. “רשפים” חלק ב' הוצ. “צנטרל”, ורשה.

מתנגד למרחיבי־השפה המשחיתים את יפיה של הלשון העברית.

ד"ר י. ל. קצנלסון. השפה והסגנון. “השפה”, חוב. א', תרע"ב.

מתנגד לבולמוס ההרחבה שתקף הרבה סופרים; מאידך גיסא מדגיש, שאת המלים החדשות הנחוצות לנו לצרכי המדע וחיי יום־יום צריך לדלות ממקור ספרותנו העתיקה או ליצור אותן ברוח הלשונות השמיות.

ד"ר יוסף קלויזנר. מרחיבי הלשון ומתנגדיהם. “השלוח” כרך א' 1896, ברלין.

אין לפחוד מפני התרחקות העברית החדשה משפת המקרא. תנועת הרחבת הלשון היא תוצאה טבעית של התפתחות הדיבור בארץ. חוסר המלים מכריח ליצור מלים חדשות. גם הספרות החדשה המצטיינת בדיקנות התיאור והציור דורשת הנחת מונחים חדשים ומדויקים.

ד"ר ש. ברנפלד. מניחי הלשון. “זכרונות ועד הלשון” חוברת ו', תל־אביב, תרפ"ח.

מתנגד לשיטת־הלימוד ה“טבעית” הקרויה “עברית בעברית “. שפה שפסקה התפתחותה הטבעית וחדלה להיות חיה בפי העם יכולה להיות שפה ספרותית, דתית, אבל לא שפה חיה, עממית (?). מתנגד בכל תוקף להרחבת הלשון העברית ע”י “ועד הלשון”. שפה מתרחבת ומתעשרת באופן טבעי, על ידי שימוש ספרותי, אבל לא ע”י יצירת מלים מלאכותיות.

ד"ר א. מזיא. מזניחי לשון. “זכרונות ועד הלשון”, חוברת ו', ת“א, תרפ”ח.

תשובה על מאמרו של ד“ר ברנפלד: “מניחי הלשון”. אצל כל העמים הנאורים קיימים ועדי־לשון, אקדמיות וחברות, שמטרתם לשכלל את הלשון ולחדש מלים. מבטל בראיות חותכות את נימוקי ד”ר ברנפלד, שאינו מאמין בתחית הלשון העברית. על תשובה זו השיב ד“ר ברנפלד במאמרו “על הרחבת השפה” (¹נדפס בהצפירה תרע”ו, ובשנת תרצ“ח — “בזכרונות ועד הלשון”. תשובה זו עוררה תשובת־משנה של ד”ר א. מזיא “על שימוש הלשון ופירוש המלות”, שנדפסה “בזכרונות ועד הלשון”. חוברת ו' תרפ"ח.

צבי הר־זהב. 1) תערובת של לשונות במקום לשון המשנה. 2) לאיזו לשון נזקק? “לשון דורנו”, תל־אביב, י"ג להכרזת בלפור.

מוכיח, שרק לשון המשנה היא הלשון העברית הטבעית ורק אותה בלבד אנו צריכים להנהיג בספרות ובדיבור.

נ. ה. טורטשינר. תחית הלשון. “מאזנים”, חוברת ג', תל־אביב, תרצ"ד.

בהחיותנו ובהרחיבנו את הלשון עלינו לדאוג, שזו לא תתרחק ללא צורך מלשון העבר.

י. ח. טביוב. שפת עבר החדשה. כל כתבי. הוצאת “מוריה” — “דביר”, ברלין, תרפ"ג. (נדפס ב“השלח”, כרך י')

התפתחות הלשון העברית מתקופת הבית השני עד תקופת ההשכלה. המחבר מטפל בעיקר בלשון המשנה. ההבדל בין לשון המקרא והמשנה. פרוצס התרחבותה של לשון המשנה ע"י הקנית הוראות חדשות למלים עתיקות. לשון המשנה הטביעה חותמת על כל הספרות התלמודית. הלשון העברית בימי הבינים ובראשית התקופה החדשה.

ד"ר א. ש. קמיניצקי. הלשון העברית. “השלוח”, כרך י"ד 1904 קרקוי.

הלשון העברית במשפחת הלשונות השמיות: המקורות של הלשון העברית העתיקה. תולדות הלשון העברית: תור הזהב, תור הכסף. לשון המשנה, לשון ימי נבינים ובעיקר לשון הספרות הפילוסופית. אמצעים אחדים להרחבת הלשון העברית.

מ. ב. שניידר. תורת הלשון בהתפתחותה. וילנה א’תתנג לחהבה"ש.

סקירה על תולדות הדקדוק; הלשון העברית והלשונות השמיות; התכונות המיוחדות של הלשונות השמיות; תולדות הלשון העברית; הלשון העברית עד גלות בבל ומגלות בבל עד חתימת כה“ק; הלשון העברית בתור לשון מדוברת אחרי חורבן הבית הראשון; הלשון העברית מזמן חתימה כה”ק עד חתימת המשנה; לשון המשנה; הלשון העברית בתור לשון מדוברת מחתימת כה"ק עד חתימת המשנה ומחתימת המשנה עד הימים האחרונים. הכתב, האורתוגרפיה, המסורה, הניקוד.

צבי הר־זהב. יסודות החיאת הלשון המשנה; הלשון העברית בתור לשון מדוברת. “לשון דורנו”, תל־אביב, י"ג להכרזת בלפור.

1.  צריך להחיות את לשון המשנה, כי לשון זו היתה סמוך למיתתה; 2) צריך להשתמש בכל האוצר הגדול של הלשון ואסור לדלדלה; 3) בהרחבת הלשון קודמים המקורות העבריים, אחריהם — הלשונות השמיות ואחריהן — האריות; 4) יחד עם לשון המשנה עלינו לקבל גם את דקדוק המשנה ולהתאים לחוקיו וכלליו את הלשון והדיבור; 5) גם הכתיב צריך להיות לפי חוקי הדקדוק ורוח הלשון. 6) הכתב נתקדש במשך מאות שנים בתור כתב לאומי־דתי ואינו ניתן להתחלף באחר.

אליהו ספיר. הרחבת שפתנו והערבית. קובץ מכתביו. יפו, תרצ"ג.

אגב פולמוס עם ד“ר ש. ברנפלד ומ”ל לילינבלום מוכיח, שהלשון הערבית השמיעה בדורות העבר השפעה עצומה על העברית. יש להרחיב את הלשון העברית, על חשבונה של הערבית שהיא יותר קרובה לרוחנו מהארמית.

ח. נ. ביאליק. חבלי לשון. כל כתבי. חלק ב' תרפ“ג, ברלין. נדפס ב”השלוח" כרך י"ח 1906, אודיסה.

1) הואיל ולנו הלאומיים יש צורך כללי, נפשי בתחיתה הגמורה של לשוננו העברית בדיבור ובכתב כאחד. שכבר יש לה סימנים ממשיים בא"י — יש לנו איפא על מה להשען בעבודת שכלול לשוננו בכלל; 2) הרחבה לחוד וגידול והתפתחות לחוד; הגידול והתפתחות לעולם קודמים במעלה מן ההרחבה; 3) מלון עברי שלם ומשוכלל, מלון של כינוס הרכוש הלשוני מכל הדורות במלא גידולו והתפתחותו — הוא קודם איפא לכל מעשי ההרחבה ותרגומי מלונים; 4) תקנתה הגמורה של הלשון העברית לא תבא אלא עם תחיתה הגמורה בדיבור. (מסיכומי המשורר).

א. ציוני. שאלת הקולטורה ושאלת הלשון. “השלח”, כרך י"ז (דף 97) 1907.

מתנגד באופן נמרץ לשניות הלשון. במרכז עבודתנו התרבותית צריכה לעמוד תחית הלשון. ואסור לטשטש את הצורך החיוני הזה בדיבורים מפוצצים ע"א קולטורה, שכל אחד מכניס בה תוכן אחר (אחד העם — את יעודי הנביאים, ברדיצ’בסקי – “שינוי ערכין” וכו'). הלשון העברית מיהדת הכל, אפילו את הרעיונות היותר מהפכניים.

נחום סוקולוב. להחזיר עטרה ליושנה. “ברית העם”, חוברת א', תל־אביב, 1934.

הלשון העברית וגלגולי התפתחותה. השפעתה על לשון העמים ותרבותם. הכרת ערך הלשון ע"י העם הישראלי. חשיבותה בעד תחית האומה, הצד השוה שבין העם ולשונו. כרקטריסטיקה של הלשון העברית חוֹבת התנועה הציונית כלפי הלשון העברית.

י. אפשטיין. עברית בעברית. “השלוח”, כרך ד' ברלין 1898.

אחדות ממעלותיה של השיטה – הן: 1) השיטה הטבעית מעסיקה את כל חושי הילד ומותאמת לתפיסתו החל מ־4 שנים; 2) בהגיע הילד לשש שנים ידע את יסודוֹת הלשון ויוכל לקרוא את ספורי התורה; 3) תרגילהו לבלתי הוציא דבר מפיו בטרם שיתברר לו פירושו על פי מראה עיניו; 4) ע"פ השיטה הטבעית מעכל הילד את לימודיו מהרגע הראשון ואינו מאבד זמן לתרגומים והסברות; 5) התלמיד מתרגל לחשוב בשפה העברית ובבאוֹ לכתוֹב בה עליו רק להעלות על הניר את הרשמים שכבר נחרתו במותו; 6)² לגבי השיטה הטבעית אין צורך להוציא בכל מדינה ספרי למוד מיוחדים, וכל מורה עברית יכול ללמד את שפתנו בכל ארצות תבל מבלי לדעת את שפתן.

נ. סוקולוב. מגפת המליצה הנכריה. “מאזנים”, חוברת ו. תל־אביב, תרצ"ד.

מותח בקורת על ההתנגדות למליצה העברית. ההתרחקות מהמליצה מביאה לידי השתטחות הלשון או לידי רדיפה אחרי מליצה זרה המנוולת את יפי לשוננו. דורש לשקוד על ניקוי הלשון ממליצה נפרזת.

י. כרמל. נוסח וסגנון. “גליונות”. חוברת ד', תל־אביב. תרצ"ד.

הנוסח ("השתעשעות בלשון לשם הלשון) והסגנון. השואת הלשון העברית ולשונות אירופיות מבחינת הנוסח והסגנון, בלשון העברית דוֹחה הנוסח את הסגנון.

IÏI. ריב הלשונות.

ז. אפשטיין. הסכנה הז’רגונית ומהותה. “השלוח”, כרך כ"ב, אודיסה, 1910.

האידית לא תתרומם למדרגה של הבעת המחשבה הלאומית הישראלית בהיקפה העולמי. על ידי הכרת זכות הלשון האידית אנו משנים את האופי ההיסטורי של תרבות ישראל. רק העברית שומרת על קשרנו עם היהדות ההיסטורית.

מרדכי בן הלל הכהן. שפת הגלות “לוח אחיאסף”, דף 381, ורשה, תרס"ג.

רואה באידית לשון עממית מדוברת ודורש לדבר בה אל המוני העם ולנצלה לצרכי התנועה הלאומית. באידית צריך ליצור ספרות מובנת להמוני העם, אבל אין לעשותה ללשון לאומית וספרותית. האידית אינה צוררת לעברית, באשר היא לשון זמנית ומקומית.

א. ל. לוינסקי. חיי עולם וחיי שעה. כל כתבי, חלק ג' אודיסה, תרע"ג, הוצ'. “יבנה”.

פולמוס־דברים בין המחבר ובין שלום־עליכם בשאלת האידית. רק מה שנוצר בעברית יישמר לדורות: היצירות שנתחברו בלשונות אחרות ניצלו רק על ידי תרגומן העברי. האידית היא בעיני המחבר מכשיר לאומי הקובע ברכה לתנועתו הלאומית, אבל לא נכס לאומי בפני עצמו.

הרשימה “יוחנן הסנדלר לפנים והיום” שנכתבה בתור תשובה לרבניצקי היא סאטירה חריפה על התנועה האידית המודרנית.

מידד מכתב ממידד לאלדד. “לוח אחיאסף”, ורשה, תרס"ג, דף 507.

מידד (רבניצקי) במכתבו לאלדד (שלום־עליכם) מותח בקורת על העברים הרודפים את ה“ז’רגון” מתוך רגש של “משכיליות” ואריסטוקרטיות מדומה. יחד עם זה מגנה את חסידי הז’רגון הקיצוניים, השואפים להרים את שפת העם למדרגת לשון לאומית.

ד"ר י. ל. קצנלסון. עברית וז’רגון. (הלשון והחינוך) הוצ. מרכז “עבריה”, קרקו, תרס"ז.

נאום באספה הכללית של “חברת מפיצי השכלה” בפטרבורג 1906. מתנגד להוראת האידית בתור לימוד עצמאי בבה"ס של החברה, וכמו כן להוראת הלימודים הכלליים באידית. האידית איננה תריס בפני ההתבוללות. הספרות האידית יונקת לשדה מהספרות העברית ובמות הספרות העברית תמות עמה גם הספרות האידית. עם ביטול תחום המושב ברוסיה, יהי הז’רגון שפה מתה. לכל היותר תהיינה לנו שתי שפות מתות — אחת עם ספרות בת שלשת אלפים שנים ואחת עם ספרות בת שלושים שנים.

אחד העם. ריב לשונות. “על פרשת דרכים”, חלק ד' ברלין, “יודישער פערלאג”.

לשון לאומית פירושה: לא לשון הדיבור, אלא לשון הקולטורה הלאומית. אין “זיווג שני” נוהג בחיים הלאומיים. עצם הופעתה של “הלאומיות הזרגונית” הוא סימן שהלשון מתחילה להשכח. יחס העם אל הז’רגון ואל הלשון העברית. הפחד שהתנועה הז’רגונית הפילה על העברים הוא פחד שוא.

ח. נ. ביאליק. שאלת הלשונות בישראל. (הרצאה בקובנה כ' אלול תר"ץ) “העולם”, גליון מ“א ומ”ב 1930.

שאלת־הלשונות אפשר לפתור רק במתודה היסטורית. ההיסטוריה תלמדנו, שעם ישראל דיבר בתקופות גלותו בהרבה לשונות, ובאחדות מהן — בארמית ובערבית — יצר יצירות חשובות, אבל קיום נצחי נבטח רק ליצירות עבריות. ומשום כך השתדלו גדולי האומה לתרגם לעברית את היצירות, שנתחברו בלשונות לועזיות. לאידית יש זכות ואפשרות של קיום, כל זמן שהיא דבוקה בעברית ויונקת ממקורה. מן הרגע שהיא פורשת מן העברית, היא מאבדת את עולמה. מהספרות האידית ישאר לדורות רק מה שיתורגם לעברית.

מ. קליינמן. לשונותינו. “השלוח”, 1908, אודיסה.

אם נכריז על אידית כעל שפתנו הלאומית היחידה, נהיה מוכרחים לוותר על קרוב למחצית היהודים שאינם מדברים אידית. ומשום כך אנו מחשיבים את הלשון העברית המגשמת את רעיון האחדות הלאומית כלפי פנים וכלי חוץ. מאידך גיסא אסור לנו לזלזל באידית, שבה מדברים המוני העם. מסקנת המחבר: לדרוש מהממשלה שתכיר בשתי לשונותינו כאחת ותשאיר לנו להתוות גבולות ביניהן בחיים ובחינוך.

פ. שיפמן. אחדות הלשון. “השלוח” כרך ל"ה, 1918, אודיסה.

מבטל את הדעה, ששאלת הלשונות היא שאלת מעמדות. בלי אחדות של לשון אין אחדות של תרבות; בזה מודים גם העברים גם האידישאים ומשום כך שואפים גם שניהם להשליט את הלשון שלטון יחיד בחיים וביצירה. המחבר מציע תכנית עבודה, כדי לסייע לפרוצס ההיסטורי של השלטת העברית בחיינו. דורש מהעברים, שיכניסו הרבה מלים עבריות לאידית, כדי להפוך אותה לדיאלקט עברי. (ראה י. ח. טביוב).

י. ח. טביוב, הלשון העברית. כתבי. הוצ. “מוריה” — “דביר”. ברלין, תרפ"ג.

היסודות העבריים בז’רגון הם מרובים ועלינו להשתדל להרבות מלים עבריות בשימוש הז’רגון, כדי להפוך אותו במשך הזמן ללשון עברית טהורה (?). הסיבות שהשפיעו על הכנסת היסודות העבריים לז’רגון. בסוף המאמר — רשימת המלים והמבטאים העבריים, התלמודיים והמחודשים שנמצאים בלשון האידית של ליטא, רייסין וזמוּט.

מ. א. יחיאלי. לשאלת השפה, ציריך, הוצאת “המצפה”, 1921.

מתנגד לאידית. כרקטריסטיקה של שונאי העברית לסוגיהם השונים. ביטול הנימוקים של האידישאים. מלחמה בכפילות הלשונות הלאומיות.

מ. שיינקין. עתידותיה של השפה העברית. “לוח אחיעבר”, רובץ ב', ניו־יורק, תרפ"א.

דן בעיקר על עתידה של האידית באמריקה. מציין, שהדור השני של יהודי אמריקה כבר מדבר אנגלית.

ד"ר י. קלויזנר. הסכנה הקרובה. “השלוח” כרך ט"ו.

דן על תופעות דיהיסטוריזטוריות, שנתגלו בתקופתנו ומציין את התנועה האידישאית כאחת החוליות בשלשלת התנועות הדיהיסטוריזטוריות, שמגמתן — להשמיט את הקרקע ההיסטורי מתחת לרגלי ישראל. כל תנועה שביסודה מונח רעיון הדיהיסטוריזציה סופה להביא לאחר זמן ידוע גם לידי דינציונליזציה.

חיים ארלוזורוב. ניו־יורק וירושלים. כתבי ח. ארלוזורוב. כרך ה', מכתב חמישי. תל־אביב, תרצ“ד. גם “התקופה”, כרך כ”ו, הוצ. שטיבל, תל־אביב.

סקירה על דרכי התפתחותה של היהדות האמריקנית והערכת הכוחות הפועלים בה. התפשטות הטמיעה הסוציאלית והטמיעה הלשונית הכרוכה בה. הדור הצעיר היהודי מדבר אנגלית. סיכויי האידית.

מתתיהו מיזס. לשאלת הלשון היהודית. “העתיד” חלק ג', ברליון — וינה, תרפ"ג.

מתנגד לדעתו של אחד־העם שלשון העם איננה לשונו הלאומית של העם. להיפך מוכיח, שכל עם מוותר על לשונו הספרותית שאינה מוכשרה יותר לספק את צרכי נפשו. כך עזבו הרומנים את הרומית; הצרפתים, האיטלקים והספרדים הרימו את לשונותיהם העממיות למדרגה של לשונות ספרותיות.

מיכה יוסף בן גוריון. בדבר הלשון; בדבר לשון וספר; שניות. “בשדה ספר”, חלק א' ליפסיא, תרפ"א.

שתי לשונות ספרותיות היסטוריות לנו — עברית וארמית. אנו עברים־ארמים בלשוננו. סופרי ישראל בתקופת ההשכלה ובזמננו כתבו גם בשפת המקרא גם בשפת התלמוד, גם עברית גם רבנית. שניות דומה לזו רואה המחבר גם בספרות הישראלית המודרנית — היא עברית ואידית. לכל אחת תחום יצירה מיוחד ואין אחת יכולה לרשת את מקום חברתה. האידית היא לשון ההוה, שבה אנו רק בחינת מקבלים מחיי יום יום; אסור לנו לתת, כי עד ידי הנתינה, כלומר “שכלול” הלשון אנו משחיתים את יפיה.

צבי ויסלבסקי. עשרים שנה לטשרנוביץ. “התקופה”, כרך כ“ה. הוצ. שטיבל, תרפ”ט.

סקירה על צמיחתה של התנועה האידישאית והתפתחותם המהירה של עתונותה ומוסדותיה התרבותיים אחרי הועידה. יחסן של שורות־העם השונות לאידית היה חיובי, ואף על פי כן עדים אנו היום לסימני ירידה של התנועה הזאת. לשון המדינה כובשת את עמדותיה של האידיה. יובל העשרים עורר בחוגי האידישאים חשבון־נפש על שאלת עתידה של התנועה.

י. קויפמן. גולה ונכר. הוצ. “דביר”, תל־אביב.

הלשון האידית היא חלק בלתי נפרד של התרבות הגיטואית. ע"פ רוב יצרו היהודים בגיטו החדש דיאלקט חדש. מלבד הדיאלקט הזה זקוקים היהודים גם ללשון המדינה. פילוג זה של לשון העם מעיד על חולשתו של הדיאלקט האידי. לעמים נורמליים יש רק לשון אחת. בארצות אירופה המזרחית שבהן משתמשים היהודים בדיאלקט האידי, מזדקקים הם ללשון המדינה. המעבר אל התרבות החילונית יקרב את קצה של האידית שעתידה להשתכח מישראל.

ד"ר,. קלצקין. גלות וארץ. “תחומים”, דביר. ירושלים־ברלין. תרפ"ה.

הז’רגון מתקיים עדיין בזכות שרידי החומה של הגיטו. העברית תפסה את מקומה מחוץ לחיי יום, יום, וגם עכשיו תוכל להיות מעין מדור לנשמה היתרה של האומה. אבל הז’רגון הוא שפת החיים של הגיטו ולא יוכל להחזיק מעמד, כשיגיע לידי התנגשות בשפת החיים של הסביבה הזרה. אעפ"כ צריכים אנו בעבודתנו להשתמש גם בעברית גם בז’רגון, (ששניהם יחד אינם בני־קיים בגולה) בתור אמצעים לאומיים.

ד"ר א. רופין. התפרדות השיתוף הלשוני. הסוציולוגיה של היהודים. כרך ב', הוצ. שטיבל, תל־אביב, תרצ"ג.

שנויי לשון בתולדות היהודים; פריחת הלשון האידית עד תקופת ההשכלה. ירידתה באירופה המערבית והתיכונית. סימני ירידה של האידית בארצות אירופה המזרחית. מספרים סטטיסטיים. תחית הלשון העברית בארץ־ישראל. התפשטות הלשונות הלועזיות בקרב היהודים. שנוי־הלשון ותוצאותיו בחיי היהדות.

IV התרבות העברית.

אחד־העם. תחית הרוח. “על פרשת דרכים”, חלק ב' דף קי"א.

העבודה הרוחנית צריכה להתפתח בשני דרכים: 1) ליצור בארץישראל מרכז רוחני, כדי להחיות את התרבות העברית, את הספרות ואת המדע העבריים; 2) לחדש את החינוך בגולה וליצור בתי ספר מבוססים על יסודות לאומיים. העבודה הראשונה מכוונת לשם תחית הרוח העברית המקורית; השניה מכוונת להרמת המצב התרבותי בישראל.

מ. י. ברדיצבסקי. דרכים (לשאלת התרבות). בכרך ב' הוצ. שטיבל, ליפסיה, תרפ"ב.

היתה לנו תרבות התנ"ך, תרבות היהדות האלכסנדרונית, תרבות התלמוד, תרבות של פילוסופיה דתית, תרבות הקבלה ואחרים, אבל עתה נקרעו החיים באהלי יעקב לקרעים שאינם מתאחים. היפלא הדבר שמיטב בנינו הולכים “לנטור כרמי זרים”? המחבר גומר בקריאה, שגאולת היחיד קודמת לגאולת הכלל.

ד"ר,. קלצקין. גלות וארץ. “תחומים”, דביר. ירושלים־ברלין. תרפ"ה.

ההתבוללות היא לא רק חטא לאומי, אלא גם חטא אנושי, קשים מתבוללי ישראל לאומות העולם כספחת. התרבות הכללית היא צרה לאומית לנו בנכר, במדה שהיא מביאה אותנו לידי התבוללות, הואיל ואנו מחוסרים כלים לאומיים, כדי לקלוט בתוכם את התרבות הזרה, אבל אנו נבנים ממנה, עד כמה שאנו מכוונים דרכנו ליציאה מן הגלות ונוטלים עמנו את הרכוש התרבותי שרכשנו מהתבוללות.

נ. סירקין. מן היהודיות אל העבריות. “תרבות”. שנה א‘, חוברת ה’ –42־44. תרפ"ב

כוחה של האידיות היה גדול וחיובי בתור אמצעי לקולטורה, להשכלה המונית ולאירגון הפרולטריון במלחמת קיומו. אבל כשניסתה להתרומם למדרגה של ספרות אמיתית ולהציג כף רגלה בשדה השירה והפילוסופיה — קצר כוחה. סופה של האידיות להוליד את העבריות. “העבריות תהיה קדושה־חילונית: דם החיים, חיי ההווה היוצר ובונה יזרום בעורקיה ורוח־העתיד יעטוף אותה באדרת הקדושה”.

פ. שיפמן. על התנועה העברית. “החינוך”, שנה עשירית, חוב. ג־ד, תרפ"ז.

אין בונים תרבות על תנאי. השיתוף ביצירת התרבות הוא צווי מוחלט ליחיד. על ידי היצירה מתקשר היחיד עם האומה ועל ידיה עם האנושיות. אין לאדם מישראל דרך אחרת להתקשר עם האנושיות, אלא על ידי התרבות העברית, שצריכה להיות — תרבות לשמה.

אחד העם. הלשון וספרותה. כל פרשת דרכים, כרך א', הוצ. יידישר פרלג 1921.

התפתחות הלשון והספרות העברית בימי הבינים. המחשבה היתה המניע הראשי להרחבת הלשון, הספרות החדשה מעדיפה את רגש היופי על המחשבה, ולפיכך לא יכלה ליצור לשון מדויקת בהתאם לצרכי המחשבה של זמננו. הרחבת הלשון, כפי שהיא באה לידי גילוי בספרותנו החדשה, היא מלאכותית. רק ספרות המזינה את המחשבה, לשונה מתרחבת בדרך טבעי, ומשום כך עלינו לשים לב לא לעניות הלשון, אלא לדאוג לפיתוח המחשבה.

א. מ. בורוכוב. מקור ותרבות. “מעברות”, כרך א‘, חוברת ד’, יפו.

האמן המתאר את חיי ההמון בלשונו הוא — יותר קרוב להם מהסופר המתאר את העם בלשון העם. במקרה הראשון ענין לנו עם תרגום מלשון החיים ללשון האמן, ובמקרה השני — עם תרגום שני (תרגום מלשון החיים ללשון האמן ומזו — ללשון העם). יוצא, שהסופר העברי החי בעולם הדמיון והמחשבה העבריים — הוא מקורי והסופר האידי — הוא מתרגם.

א. שטיינמן. התרבות העברית. “תרבות” שנה א‘, חוברת א’, ורשה 1921.

תרבותנו בגולה היתה בעלת תוכן יהודי בלי צורה נאותה; ע"י תחית תרבותנו אנו באים להשיב לה צורה לאומית. תחית העברית דורשת קנאות, וזאת צריכים לדעת עסקני התרבות בזמן שהצד שכנגד מבקש לעקור את העברית מן השורש.

ד"ר י. קלויזנר. ירידת הספרות וחובת הסופרים. (הרצאה) “השלוח”, כרך מ“ג, ירושלים, תרפ”ה.

הסיבה העיקרית של ירידת הספרות היא — ניתוק הקשרים בין החיים ובין הספרות. כל התנועות החברתיות של ישראל במאה האחרונה היו מעורות בספרות העברית (ה“השכלה”, חיבת ציון, הציונות המדינית).

יעקב כהן. כלפי פנים וכלפי חוץ (מכתב גלוי). “סנה”. ורשה, כרך א' תרפ"ט.

עברית היא לשוננו הלאומית לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי חוץ, בדרישותינו כלפי הממשלה. עלינו להדגיש את יחסנו זה לעברית בלי פשרות וויתורים. מתנגד לפוליטיקה של הצירים היהודים בסיים הפולני, אשר דרשו זכויות בשביל בתי הספר העבריים והאידיים גם יחד. על מכתב גלוי זה ענו הצירים י. גרינבוים וד"ר י. טהון, (“סנה”, דף 385). שהסבירו את נימוקי הפוליטיקה של ה“חוג” היהודי בסיים, על תשובות אלו באה תשובתו של י. כהן.

ח. נ. ביאליק. דברים שבעל־פה. ספר א. תל־אביב, תרצ"ה, הוצ. “דביר”.

נאומים שנשא המשורר והרצאות שהרצה משנת תרע"א עד ימינו, בקונגרסים, בועידות, ובכינוסים על שאלת הלשון, החינוך והתרבות. אגב סקירות מקיפות וניתוחים מעמיקים קובע המשורר בסגנונו הקלסי יסודות ועיקרים בכל השאלות הנוגעות לתחית רוחנו. ספר מופת לחקר מהותה של התרבות העברית, החשובים שבנאומים וההרצאות: על אמריקה; תחית הספרדים; הספרות והסופר העברי; לשאלת התרבות העברית (40 דפים); הציונים הכלליים ועבודת התרבות.

ח. נ. ביאליק. מכתב אל העורכים. הוצאת “דביר”, ספר א', פרלג ברלין, תרפ"ג.

מקדם בשמחה את הופעתו של מאסף עברי לחכמת ישראל במערב. מדבר קשות עם יוצרי “חכמת ישראל” בגרמניה, שפירסמו את מיטב יצירותיהם בגרמנית, רק מה שנכתב בעברית נשאר לדורות והפרה את המחשבה והמדע העברי.

תרבות וחינוך ב“החלוץ”. הוצ. “החלוץ” ורשה 1934.

מדברי חברים במועצה הארצית של ה“חלוץ” בפולין (1934). רעיונות והגיונות על תרבות העבודה. “לא תרבות כשלעצמה, תלושה, כי אם תרבות המחוברת לקרקע ולמפעל” (מדברי ההקדמה).

V. הספר העברי והפצתו.

פ(נחס) ש(יפמן). ספר עברי לגולה! (הצעה). “כתובים”, שנה ג' נומר קא' – ב.

מציע ליסד בארץ חברה “למען הגולה העברית”, שתפקידה להעניק חנם ספרים עבריים לספריות בגולה, הצעות מעשיות, כיצד להוציא את הרעיון אל הפועל.

ש. טשרנוביץ. שוק הספרים העברי. דין וחשבון של הועידה העברית בוינה. ורשה תרע"ג.

מספרים ועובדות על מצב שוק הספרים העברי לפני המלחמה. המחבר רואה את הדרך היחידה להפצת הספרים — בתשלומים לשיעורים. ההסתדרות העברית ללשון ותרבות צריכה להיות גם “אורגניזציה של מפיצי ספרות”.

א. קפלן. דרך להפצת הספר העברי (הרצאה). דו"ח של הועידה העברית בוינה.

מונה את סיבות הירידה של שוק הספרים העברי והן: 1) ליקויים בשיטה המסחרית של המו"לות העברית והעיקר — ההתחרות בהוצאת הספרים; 2) חוסר בתי־מסחר לספרים עבריים; 3) חוסר אירגון שלם וקבוע של מכירת הספרים; 4) חוסר בקורת על ספרים עבריים בעתונות העברית. מציע תכנית מפורטת של הצעות מעשיות לתקנת ההפצה של הספר העברי.

ש. גולדברג. היש קוראים עבריים? (מעט סטטיסטיקה). “השלוח”, כרך י"ז 1907, דף 417.

עומד על אפיו של הקורא העברי על יסוד סטטיסטיקה של ספריה פולטבית, שנעשתה בשנת 1904־5 ובא לידי מסקנה, שקוראי־עברית הם ברובם צעירים. הדורשים בשורה הראשונה ספרות לנערים וספרות יפה. הקורא המשכיל מהדור הישן הולך ופוחת.

ג. קוהלת. הקונה העברי וספריו. “איים”, קובץ א' דף 91. לונדון, תרפ"ח.

את המקום הראשון בקרב הקוראים העבריים תופס הנוער המתלמד הקורא ספרי לימוד וספרי קריאה. חוגי הקוראים הם: צעירים סתם, מורים ומשכילים־חובבים, המחבר שאב את החומר מבית מסחר לספרים עבריים בלונדון.

* * *הספר העברי, 1914־1924. לתערוכת הספר העברי. ורשה תרפ"ד.

קובץ מאמרים מוקדשים “לתערוכת הספר העברי” שנערכה בורשה. מכיל את המאמרים: “הספר העברי” לי. פיכמן. “ירושת שלשת הספרים” לאהרן צייטלין. “הספרות העברית המדעית נחדשה” לד“ר י. נ. שמחוני. “הספר המתורגם” מאת פלאי ו”חמשה מולים" לי. פיכמן.

פ. שיפמן. למצבה של ספרותנו החדשה. “השלוח”, כרך מ“ג, דף 481, תרפ”ה.

מונה את הסיבות והגורמים שהמעיטו את השפעת הספר בחיינו; חלקם — סיבות חיצוניות הטבועות בחותם תקופתנו הנוכחית (תיאטרון, קריאה בספריות), חלקם — סיבות פנימיות (שיבה אל מקורות ספרותנו העתיקה על חשבונה של ספרותנו החדשה); מצד שני — חדלו הצעירים לבקש בספרים את חכמת החיים.

VI. הדיבור העברי.

אליעזר בן יהודה. עד אימתי דברו אבותינו עברית? ניו־יורק, תרע"ט, הוצ. “קדימה”.

סקירה היסטורית על הדיבור העברי מתקופת חורבן בית ראשון עד חתימת המשנה.

ד"ר י. קלויזנר. הדיבור העברי. הוצ. “עבריה”, אודיסה, תרס"ט.

מבסס את נחיצותו ואת אפשרותו של הדיבור העברי בגולה. על אף כל המניעות הקשות אפשר להחיות את העברית בתור לשון דיבור בצד הז’רגון. דורש לפנות ללשון העברית את המקום הראוי לה בבית ובבה"ס, באספות לאומיות, בחברות ובאגודות.

מ. י. ברדיצבסקי. בדבר הלשון (בכתב ובפה) “בשדה ספר”, ליפסיה, תרפ"א הוצ. שטיבל.

אינו מאמין באפשרות תחית הדיבור, כל זמן שחסר לו הבסיס הקרקעי.

א. ד. גורדון. הדיבור העברי. כל כתבי. חלק ד'. דך 233־42. תל־אביב, תרפ"ח.

תחית הלשון ותחית הדיבור. בתחית הלשון העיקר האיכות: יחיד בעל לשון חיה יצליח להחיות את הלשון בפי אחרים יותר מאלפי מדברים בדיבור פונוגרפי. בתחית הדיבור העיקר הכמות: צריך להרבות באגודות דוברי עברית שתתאחדנה להסתדרות אחת. האגודה המרכזית צריכה לפעול בארץ־ישראל.

ח. נ. ביאליק. תרבות ופוליטיקה. “כל כתבי”. ברלין, תרפ"ג.

חולק על דברי אוסישקין, שהתנועה של תחית הדיבור העברי אינה תנועה תרבותית או פדגוגית, אלא אך ורק תנועה פוליטית. כל “תחיה” וכל שכן תחית שפה העומדת “אך ורק” על פרוגרמה פוליטית ואינה ילידת פנים, שאיפה נפשית עמוקה לשלמות פנימית, — ל“תחיה” כזאת אין כל ערך הפוליטי.

א. דרויאנוב. ציונות בפולניה. הוצ. “מסדה”, תל־אביב, תרצ"ג.

הפרק השלישי מטפל בשאלת הדיבור העברי בגולה. המחבר משיג על דברי ח. נ. ביאליק וג. ביסטריצקי שקיטרגו על סירוס הלשון העברית בפי הנוער בגולה.

א. ד. גורדון. עבודת התחיה בארצות הגולה. כל כתבי. חלק ד'. דף 190. תל־אביב, תרפ"ו, הוצ. “הפועל הצעיר”.

עבודת התחיה בגולה — פירושה: שיבה לעבודה גופנית ולדיבור העברי. לאידית אין עתיד בגולה. הדור הצעיר מדבר כבר בלשון המדינה. המחבר מאמין באפשרות הדיבור העברי בגולה, אבל נחוץ ליצור תנועה עברית חלוצית לא רק בשביל ארץ ישראל, אלא גם בשביל ארצות הגולה גופן.

VII. המבטא והכתיב העברי

דויד ילין. המבטא (הרצאה בועד "הלשון העברית "). ירושלים. זכרונות הועד. תרע"ג. חוברת ג'.

מבטאו של רוב מנין העם, המבטא האשכנזי אינו מזרחי; המבטא החדש שנתקבל בארץ ישראל הוא אמנם מזרחי, אבל רק לחצאין. דורש לקבוע, מבטא מדויק, הנותן לכל אחת מאותיות האלף־בית שלנו בטוי מיוחד. קובע את הבטוי של האותיות המסופקות.

חומר חשוב על שאלת המבטא אנו מוצאים בדברי חברי ועד הלשון ישראל איתן, ד“ר א. מזיא, א. מ. לונץ, ח. ל. זוטא, ויוסף מיוחס, אשר השתתפו בויכוחים אחרי הרצאתו של ד. ילין. (זכרונות ועד הלשון) ראה גם את החוברת " המבטא והכתיב בעברית” של דויד ילין. ירושלים, דפוס א. מ. לונץ, תרס"ה.

ז. ז’בוטינסקי. לשאלת המבטא העברי. “החנוך”, קובץ פדגוגי, תרע"ג.

ד“ר יהושע טהון וד”ר יעקב כהן. בשאלת המבטא. “תרבות”, שנת תרפ"ד. הרצאות בועידה הארצית הראשונה של “תרבות” בפולניה.

ד"ר יהושע טהון רואה במבטא הספרדי המדובר בארץ גילוי של “סקולריזציה” של השפה העברית בניגוד למבטא האשכנזי, שהוא המבטא של הדת, בית־הכנסת. דורש להנהיג את המבטא הספרדי בכל בתי הספר מיסודה של “תרבות”.

לעומתו ד"ר י. כהן מצדד בזכותו של המבטא האשכנזי, היות והמבטא הספרדי מבטל את הריתמוס של השירה העברית החדשה הכתובה כולה בהברה אשכנזית. דרש להסיר את שאלת המבטא מעל פרק הועידה.

ד"ר י. כהן שינה, כידוע, את השקפתו בשאלה זו ובזמן האחרון התאים את שיריו להברה הספרדית.

ד"ר שאול טשרניחובסקי. לשאלת המבטא והנגינה. “השפה”, חוברת א', פטרבורג 1912.

מצדד בזכות המבטא האשכנזי; המבטא הספרדי קובע את נשמת השירה העברית הכתובה במשקל טוני. חסידי המבטא הספרדי מדקדקים בנגינה, אבל אינם מדקדקים במבטא גופו. צריך שהדיבור כולו אשכנזי או כולו ספרדי.

ד"ר א. צפרוני. לשאלת המבטא העברי. ספר שנה של ארץ ישראל. שנה א', תל־אביב, תרפ"ג.

בזמן שהשפה היתה מדוברת בפי העם, היו לה מבטאים שונים, חוץ מהמבטא הרשמי, שנשמר ביהודה. מוסר סקירה היסטורית על המבטא והנגינה שבתקופות הקדומות.

ז. ז’בוטינסקי. תרי“ג מלים. “שבילי החנוך”, שנה ב' חוברת ב' תרפ”ו.

רואה בכתיב העברי מכשול גדול להפצת השפה והספר העברי; מציע שורה של תיקונים, ביניהם חצי־נקוד וכתיב מלא.

מ. ב. שניידר. תורת הלשון בהתפתחותה. חלק ב' (118־130) וילנה.

מחקר מדעי על המבטא והפונטיקה (ההברון) העברית ע"פ היקש עם לשונות שמיות.

מ. צ. סגל. יסודי הפונטיקה העברית. ספריה היסטורית־פילולוגיות, ירושלים, תרפ"ח.

נסיון מדעי לסדר שיטה מוגברת של ההברון העברי על יסוד המבטא הטברני.

א. ד. גורדון. הדיבור העברי. (בדבר המבטא). כל כתבי. כרך ד' דף 231, תל־אביב.

מצדד בזכות המבטא האשכנזי. “בבואנו עתה להשיבה (את הלשון) לתחיה, עלינו להשיב לה את צורתה ואת רוחה, כפי שנשתמרו חיות בלבנו, בנשמתנו החיה בעת חיה, ולא להחזיר לה נשמה נאצלת מעברנו הרחוק”.

א. צ. אידלסון. ההברה העברית. “השלוח”, כרך כ"ח, אודיסה 1913.

אם נסקור על ההברה העברית מבחינת גלוייה השונים בכל תפוצות ישראל בימינו נמצא, שבמקום שני מבטאים — המזרחי והמערבי — יש לנו באמת תשע הברות שונות של: 1) יהודי תימן, 2) פרס ובוכרה, 3) דגיסטן, 4) היהודים האשכנזים, 5) הבבלים, 6) השומרונים, 7) הסוריים והספרדים. 8) המרוקנים 9) והפורטוגיזים. המחבר בא לידי מסקנא, שבעם ישראל נשתמרו שתי הברות מקבילות עיקריות. את השאלה: איזו היא החברה הנכונה שנחזיק בה? הוא מציע לנסח: איזו הברה ניצור לנו, שתהי משותפת לכל חלקי האומה? הברה חדשה זו תהי רק ספרתית, והעם יוסיף לדבר בהברות שונות.

צבי הר־זהב. א) הכתיב; ב) הכתב; ג) טיב הכתב המלא; ד) הכתב הלאומי והכתב הלועזי. “לשון דורנו”, תל־אביב, י"ג להכרזת בלפור.

הכתיב המלא וגורמיו בימינו; תקלת השיטות החדשות להקלת הקריאה. הצורך בכתיב חסר ובניקוד. קדושת הכתב העברי. הכתב הרומי יביא אך רעה ללשוננו.

יעקב נתנאלי. הכתב והכתיב. “סנה”, 169־178, 262־272, ורשה, תרפ"ט.

המצאת הכתב העברי הקדמון (כתב ליבונאה). דרגות ההתפתחות של הכתב. מגרעות הניקוד. מתנגד לחילןף כתבנו בכתב לטיני. מותח בקורת על תיקוני־כתיב שונים שהוצאו בזמן האחרון. מציע שיטה חדשה של אמות־קריאה עצמאיות.

מ. ב. שניידר. על הכתב והכתיב. “סנה”, דף 527־611, ורשה, תרפ"ט.

תשובה על מאמרו של יעקב נתנאלי. סותר את השערותיו שהכתב הכנעני־העברי הומצא ע"י העברים, שהאותיות העבריות היו בזמן מן הזמנים דו־צליליות וכו'. מבטל את טענותיו על מגרעות הניקוד המקובל. אינו רואה שום תועלת בשנוי הכתיב; להקלת הקריאה צריך להדפיס הכל בניקוד שלם.

י. כ. הניקוד המקוצר. “סנה”, דף 91־96, ורשה, תרפ"ט.

חסרון הניקוד מקשה על קריאת הספר ומשבש את הלשון בפי הקוראים. לרגלי יוקר הניקוד המלא, מציע להדפיס ניקוד מקוצר וקובע כללים מסוימים של ניקוד זה.

ד. ילין. הכתיב העברי. (הרצאה) “זכרונות של ועד הלשון”, מחברת ה', ירושלים, תרפ"ה.

הרצאה בועד הלשון על שאלת הכתיב, ביחוד על כתיב מלא וחסר. אחרי ההרצאה השתתפו בויכוחים: ד“ר י. קלויזנר, א. מ. ליפשיץ, איתן, זוטא, ד”ר נ. סלושץ, מיוחס, בן־יהודה.

י. אפשטיין. שאלת המבטא בתיאטרון העברי. “במה”, תל־אביב, חוברת א־ב. תרצ“ג־תרצ”ד.

שפת־הבימה נחשבת ללשון־המופת הראויה לחיקוי. ראשית התהוותו של המבטא המזרחי והגורמים שסייעו להתקבלותו בא"י. את המבטא המזרחי קבלנו לא בשלמותו. למדנו רק להטעים את הנגינה מלרע, לבטא את הת' הרפויה כדגושה, אבל לא למדנו לבטא ח, ט, ק, ע, את התנועות החטופות, שוא נע, גם לא להכפיל את האות המסומנת בדגש חזק. מבסס את הצורך לתקן את המבטא מבחינה מעשית.

מפעולות ועד הלשון. “לשוננו” כרך ג' חוב. א' תר"ץ.

דין וחשבון של האספה הכללית של ועד הלשון, מוקדשת לשאלת הכתיב המלא והחסר.

בשאלת הכתיב הרצו ה' דויד ילין, ביאליק, י. קלויזנר ואפשטיין. השתתפו בויכוחים סגל, מיוחס, ריבלין, ד. שמעונוביץ וא. מ. ליפשיץ.

VIII. האמנות העברית

י (הודה) ס (ולודוחה). הבמה העברית. “השפה”, תרע"ב חוברת ב', פטרבורג.

סקירה על התפתחות הבימה העברית הלודואית והביאליסטוקואית.

ח. נ. ביאליק. האמנות הטהורה. (להוסד חברת “חזיון”) “כל כתבי”, ספר ב' ברלין תרפ"ג.

בשעה שעבודת התחיה נתגלתה בכל שדות התחיה, עמדו האמנים הישראליים מרחוק וטפלו ב“אמנות טהורה”. אבל סוף סוף הופיע גם האמן העברי עם תכנית עבודה מעשית. המשורר מברך את בונה האמנות התיאטרונית והמוסיקלית בארץ; דורש מהאמנות, שלא רק תשעשע את העט, אלא גם תחנך אותו. לבסוף מראה שהאמנות התיאטרונית לא היתה זרה לעמנו, ובכמה מחזיונות הנביאים אנו מוצאים יסודות תיאטרוניים.

ח. נ. ביאליק. א. ל. פסטרנק. “כל כתבי” ספר ב', ברלין, תרפ"ג.

כרקטריסטיקה של הצייר היהודי, האקדמיקון א. פסטרנק. בסוף המאמר, מדף שי“ב עד שי”ה, קובע המחבר את יחסו לאמנים היהודים, אשר הפנו ערפם לעמם וילכו לרעות בשדות זרים.

חיים גרינברג. על הבימה העברית. (הרצאה) דו“ח של ועידת “תרבות” הראשונה בפולניה, “תרבות” חוב. ג' ורשה תרפ”ב.

הנחות המרצה: 1) תרבות לאומית שלמה צריכה להקיף גם את מקצוע האמנות התיאטרונית; 2) התיאטרון הדרמטי מסייע להפצת הלשון; 3) גואל את הכוחות והכשרונות הדרמטיים ומכוונם כלפי יצירה לאומית מקורית; 4) אין לנו מסורת תיאטרונית; 5) אין אנו רוצים בתיאטרון עברי סתם. בתיאטרון שלנו צריך שתתגלינה הנטיות הנפשיות וצורות ההבעה והבטוי, המיוחדות לנו; 6) עלינו להכשיר את העם לקראת בנין התיאטרון העברי; עלינו לפתח ולהפיץ תרבות תיאטרונית.

א. פטקין. “הבימה”. “רמון”, חוברת ג', ברלין, תרפ"ג.

הבימה העברית המוסקבאית מ־1917 עד 1921; אפיה ומהותה של האמנות התיאטרונית אצל חובבי הבימה המוסקבאית; ניתוח בקרתי של הדרמות: “האחות הבכירה”, (ש. אש), “השרפה” (י. ל. פרץ), “היהודי הנצחי” (פינסקי); הערכת המשחקים ומשחקם; דרכה של הבימה.

א. צ. אידלזון. תולדות הנגינה העברית. הוצ. “דביר”, תל־אביב – ברלין, כרך ראשון, תרפ"ד.

מוכיח מציאותה של נגינה עברית מקורית. מטפל בנגינה העברית הקדומה. פרקיה: הטעמים, נגינות התורה (של יהודי בבל, פרס, בוכרה, סוריה, מרוקו, צפון אפריקה, נגינת הספרדים בצרפת, אנגליה, מצרים וא"י, נגינת יהודי ליטא, אשכנז ועוד). נגינות הנביאים, נגינת המגילות, דניאל, איוב, משלי, תהלים — אצל יהודים בארצות שונות. מהותה של נגינה לאומית. נוסח התפילה. נוסחאות הסליחה והתחינה.

אשר ברש. הריקוד והרקד. “ברוך אגדתי”, הוצ. “הדים”, תל־אביב, תרפ"ה.

ההעויה היהודית — המקור והחומר ההיולי של הריקוד העברי, הדינמיקה התנועתית על הגויים והיהודים. הסינטזה של אמנות הריקוד, הציור, הנגינה והשירה. אגדתי — חלוץ האמנות הריקודית. מסות יצחק כ"ץ ומנשה רבינוביץ על אמנות הריקוד.

ח. נ. ביאליק. דרכי התיאטרון העברי. “במה”, תל־אביב, הוצ. “חוג־הבמה”, תרצ"ד.

היסודות הדרמטיים והתיאטרוניים בספרותנו העתיקה. שלש תקופות בהתפתחות התיאטרון האידי. זכרונות על ראשית עבודתה של הבימה המוסקבאית, תפקידי הבימה וערכה: פרסום של ישראל ברבים; גיבוש הסגנון העברי ואופן הדיבור, ההעויה, התלבושת. הרמת הלשון העברית המדוברת, הוולגרית למדרגה של “שפת נדיבים, לשון בני עליון”.

ג. חנוך. “הבימה” בשנותיה הראשונות. “במה”, חוברת א', 1933.

סקירה על התפתחות הבימה העברית במוסקבה. עבודת־ההכנה וההצגות הראשונות. סטניסלבסקי ווכטנגוב. חיפוש הרפרטואר.

אנציקלופדיה ישראלית. “אמנות”. הוצ. אשכול, ברלין־ירושלים, כרך 2.

אמנות במקרא, במדרש ובתלמוד; מימי הבינים עד ימינו. אמנות יהודית בימי הבינים, — בספרד, בצרפת, בגרמניה, בבוהמיה, בפולניה ובאיטליה. אמנות יהודית בעת החדשה. נוגע גם בציורי כתבי־היד, באורגמנט עברי וסגנוני האותיות.

מ. בחיט. התיאטרון העברי. “שאלת היום”, חוברת ד' וילנה 1918.

דן בשאלת התיאטרון העברי, הרפרטואר הדרמטי. התיאטרון צריך להיות עממי ומותאם לתפיסת הקהל. דורש לייסד בית ספר דרמטי ומוסיקלי בגולה.

IX. א). החינוך עברי

(תולדותיו ומצבו בארצות שונות).

ד"ר ש. י. טשרנא. לתולדות החינוך בישראל. חוברת א' — תקופת המקרא. הוצ. “גלים”. וילנה, תרפ“ט. חוברת ב' — תקופת התלמוד. הוצ. “גלים” וילנה, תר”ץ.

מחקרים על תולדות החינוך בישראל. חוברת א‘: החינוך בתקופת המקרא; חניכים; עניני חינוך; דרכי חינוך; מחנכים. החוברת ב: התלמוד בתור מקור לתולדות החינוך ולתורתו; ערך החינוך בישראל; התפתחות ביה“ס; הילד בבית אב; ביה”ס וסדריו החיצוניים; ילדי ביה"ס לפי גילם וכשרונותיהם; חינוך הילדות; מלמדי־התינוקות; תוכן הלימודים ודרכי ההוראה וכו’.

ד"ר יצחק מירקין. תולדות החינוך וההוראה. ירושלים, תרפ"ד.

הספר (עובד לפי ספרי י. שיפלס, ק. היילמן, א. פונקה ואחרים) כולל קיצור תמציתי של קורות הפדגוגיה הכללית. שני הפרקים הראשונים דנים על החינוך וההוראה בישראל בימי קדם: בתקופת השופטים והמלכים ובתקופת הסופרים ואנשי הכנסת הגדולה, התנאים והאמוראים.

ד"ר מנחם שטיין. החינוך היהודי במצרים בתקופה ההלניסטית. “דבר המורה”, ורשה, תר"ץ, חוברת ה'.

החינוך היהודי באלכסנדריה של מצרים, ע“פ ספרי פילון האלכסנדרוני ו”חכמת שלמה".

ד“ר מ. גידֶמן. התורה והחיים. בארצות המערב בימי הבינים. 3 כרכים. הוצ. אחיאסף, תרנ”ז־תרנ"ט.

קורות היהודים בגרמניה, צרפת ואיטליה, מהמאה ה־ XÏ ועד המאה ה־ XV. הספרים מכלים שפע ידיעות על מצב החינוך העברי בארצות הנ"ל. המחבר מפרסם גם מקורות השופכים אור על החינוך.

שמחה אסף. מקורות לתולדות החינוך בישראל. (2 כרכים). כרך א' — תרפ“ה, כרך ב' — תרצ”א, תל־אביב, הוצ. דביר.

מקורות לתולדות החינוך בישראל מראשית ימי הבינים עד ראשית המאה הי“ט. כרך א' מכיל את המקורות לתולדות החינוך העברי בצרפת, אשכנז, מורביה ובוהמיה, פולין וליטא. כרך ב' מקיף את ספרד, צרפת הדרומית, איטליה, ארצות המזרח וא”י, מביא קטעים מתוך שאלות ותשובות, פירושים על התורה והתלמוד, ספרי דרש ומוסר, פנקסי קהלות ובתי ת"ת, צואות, ספרות יפה וכו'.

מרדכי בן הלל הכהן. “כל ישראל חברים”. “החינוך”, שנה א' תר“ע – תרע”א.

פעולת החברה כי“ח בשדה ההשכלה. בקורת על פעולתה החינוכית. תכנית הלימודים של בתי הספר העממיים מיסודה של כי”ח.

* * * שנת היובל לחברת “מרבה השכלה בישראל ברוסיה”. “החינוך”, שנה רביעית חוברת ב־ג, תרע"ד.

א. ז. רבינוביץ. לתולדות החינוך וההשכלה של יהודים ברוסיה. “החינוך”, שנה שלישית, תרע“ב – תרע”ג.

ראשית התיסדות בתיה“ס ברוסיה. יחס הממשלה הרוסית אל החינוך היהודי. השפעת ריב”ל על תיקוני החינוך. החוק של 1844. ביה“מ לרבנים בורשה. ספרי הלימוד לידיעת היהדות. גורל ה”חדר" והישיבות אחרי החוק של 1844. ישיבת המוסר, ישיבת חב“ד, ישיבות לידא ואודיסה. ביה”מ לרבנים בוילנה ובזיטומיר.

מנשה מרגלית. דור ההשכלה ברוסיה. וילנה תר"ע. (ביבליותיקה של “הד הזמן”).

מונוגרפיה על תחילת ההשכלה של יהודי רוסיה החל משנת ה־40 של המאה שעברה. עסקני החינוך הראשונים. יחס היהודים אל ההשכלה. בתי הספר הראשונים ואפים. פעולת הד“ר ליליינטל. שני בתיה”מ לרבנים ותכנית הלימודים שלהם.

ש. טשרנוביץ. בני משה ותקופתם. ורשה, תרע"ד, דף 142־141.

פעולת “בני משה” בשדה החינוך העברי.

ח. א. זוטא. בראשית דרכי. (לתולדות ביה"ס העברי) ירושלים, תרצ"ד, הוצ. של “חרמון”.

תיאור אוטוביוגרפי של ראשית החינוך המודרני. הספר מעביר לעינינו תמונות חיות מהעבר הקרוב.

א. מ. ליפשיץ. החדר (תכונתו ושיטתו) “התקופה”, כרך ז', הוצ. שטיבל, ורשה 1920.

כרקטריסטיקה של המלמד, יחס הציבור וההורים אל ה“חדר”; צורתו החיצונית וחיי הילדים בתוכו; תכלית הלימודים ושיטתם; שלשת דרגי ה“חדר”: חדר הדרדקים, חדר החומש וחדר הגמרא. השקפה כללית על יחס השיטות התרבותיות (הפילוסופיה, הקבלה) אל ה“חדר”. היחס הבקרתי של ההשכלה אל ה“חדר”. השאיפה לחדש את ה“חדר” בתקופה הלאומית הולידה את ה“חדר ומתוקן”.

ד"ר י. שאצקי. המלחמה בעד השפה העברית בבתיה“ס של הממשלה בפולין, “בילי החינוך”. שנה רביעית, תרפ”ח – פ"ט.

ד"ר א. טרטקובר. בתי הספר של הציבור היהודי בפולין. הוצ. המכון לחכמת ישראל בורשה, תרצ"ג.

מחקר על בתי הספר היהודיים בפולין לסוגיהם הציבוריים השונים. מהותם האידיאולוגית ושיטתם. מספרים סטטיסטיים.

ד"ר ירמיהו פרנקל. החברה ובית הספר. “ספר השניה”, תרפ“ט־תר”ץ, לודז.

המאמר המוקדש ליובלו של ד“ר מרדכי זאב ברודא, מטפל בבירור אפיו ומהותו של בית הספר הלאומי בגולה על הרקע ההיסטורי של מצב החינוך היהודי בארצות שונות לפני תקופת המלחמה ואחריה. הטיפוס של בה”ס התיכוני מיסודו של ד"ר ברודא.

* * * הגימנסיות העבריות בפולניה. “תרבות” שנה שלישית, חוברת ד', תרפ"ה.

ד"ר שמעון ברנפלד. החינוך העברי בארצות המערב. “החינוך”, שנה ג', תרע“ב – ע”ג.

בארצות המערב אין חינוך עברי לאומי מצוי. היהודים פורשים לצד הטמיעה, ואפילו המעולים שבהם מסתפקים בחינוך דתי שאף הוא הולך ופוחת.

ד"ר סימון מרכוס. לתולדות החינוך העברי בבולגריה. “מזרח ומערב”, כרך ד' דף 152 ירושלים, תר"ץ.

החינוך העברי בבולגריה במאה השבע עשרה ושמונה עשרה. החינוך העברי אחרי שחרורה של בולגריה מעול התורכים. הפעולה החינוכית של “אליאנס”. השפעת התנועה הציונית על התנועה העברית.

ד. ויניצקי. לתולדות בית הספר העברי בביסרביה. “פרודות”, הוצ. “תרבות” קישינוב, תרצ"ד.

מצב החינוך העברי לאחר הספחה של ביסרביה לרומניה. משנת 1919 עד חצי 1922 — תור הזהב של החינוך העברי, מכאן ואילך — תקופת הריאקציה. קיפוח הזכויות של החינוך העברי. מלחמת הציבור היהודי בעד זכויות החינוך העברי. המצב החמרי של החינוך. הוצאת ספרי לימוד עבריים. גני־הילדים ובתי־הספר העממיים.

ד"ר דוד קימלפלד. התנועה העברית ומוסדות החינוך בבוקובינה ובטרנסילוניה “פרודות”, הוצ. “תרבות”, קישינוב, תרצ"ד.

החינוך העברי בבוקובינה אחרי המלחמה העולמית. הגימנסיה הממלכתית לילדי ישראל. העברית בתור לשון חובה בבתיה"ס העממיים הממשלתיים. ההסתדרות “שפה עברית” ופעולתה. הקורסים למורים עבריים. החינוך העברי בטרנסילבניה. השפעת ההתבוללות המדיארית ורפיון התנועה העברית.

נתן ביסטריצקי. החינוך העברי בגולה. (נדפס גם ב“מאזנים”) תל־אביב תרצ"ג.

החינוך העברי ברומניה, ליטא, לטביה ואסטיה. בארצות הבלטיות וברומניה עצם קיומו של בי“ס עברי הוא שאלה בפני עצמו; אבל בליטא שבה נמצא חינוך עברי מסודר, יש לגולל את שאלת התוכן של בה”ס העברי. המחבר מציין כמה תופעות חיוביות בחינוך העברי הליטאי מצד צורתו; אבל תוכן ביה"ס אינו משביע את רצונו.

ג"ר י. ה. גרינסטון. ראשית החינוך העברי באמריקה. “שבילי החינוך”, שנה תרפ"ה חוברת א'.

בתי הספר הראשונים מיסודן של קהילות ספרד ואשכנז בניו־יורק. אפים של בתיה“ס עד סוף המאה הי”ט. ה“סונדיי סקולס” וה“מישיון סקולס”.

החינוך העברי באמריקה.

שורה של מאמרים ודינים וחשבונות על החינוך העברי הניו־יורק (י. קנוביץ), בפילדלפיה (ש. מ. ולויצקי), בבלטימור (י. סיקר), במיניאפוליס (ש. גלב), בניו־אורליאנס (ש. שפאל), בסן־פרנציסקו (א. טוליר ו. מנוחין), בפיטסבורג (הורנשטיין), בבוסטון (ז. ל. הורביץ). נדפסו ב“שבילי החינוך”.

צבי שרפשטיין. עשרים וחמש שנה חינוך עברי באמריקה. “ספר השנה ליהודי אמריקה”, תרצ"ה.

סקירה כללית על דרכי התפתחותו של החינוך העברי באמריקה ב־25 השנים האחרונות; תקופת הפריחה והגידול של בתי הספר העבריים באמריקה; סמינריונים למורים; יחס ההורים והציבור אל החינוך העברי; מצב החינוך העברי בהוה והדאגה לעתיד.

אברהם לוין. החינוך העברי באמריקה. “הד החינוך”, שנה שניה, תרפ"ח, ירושלים.

התפתחות החינוך העברי בארצות הברית מראשיתו עד שנת 1928. פעולת “לשכת החינוך העברי”. שיפורו של החינוך העברי. מצב המורים. חינוך הבנות.

א. ולדשטיין. החינוך העברי באמריקה. “החינוך”, שנה רביעית, חוב. ב־ג. תרע"ד.

א. ד. צדרבוים. מספרים. “שבילי החינוך”, שנה רביעית, תרפ"ט.

ידיעות סטטיסטיות על החינוך העברי באמריקה.

ישראל קנוביץ. מצב החינוך העברי באמריקה. “לוח אחיעבר”, תרע"ח.

מספרים ועובדות על מצב החינוך העברי בארצות הברית, כיוון בתי־הספר, תכנית הלימודים של בתיה"ס מצבם החמרי והרוחני.

מ. גליק. למצב המורה העברי באמריקה. “שבילי החינוך” שנה ב‘, חוברת ד’.

מספרים ע“ד משכורת המורים לסוגיהם בביה”ס העבריים בארה"ב.

ד"ר עמנואל גמראן. המורה העברי באמריקה. (הרצאה) “שבילי החינוך”, שנה ג. חוברת ד'.

מספרים סטטיסטיים ע"ד המורים הנמנים על אגודת המורים בניו־יורק, גילם, השכלתם העברית והכללית, מצבם החמרי, החברתי והשקפותיהם.

ד"ר א. דושקין. דרגת משכורת למורים עבריים. “שבילי החינוך”, שנה שלישית, תרפ"ז.

ד"ר שמעון גינזבורג. לחשבונה של תקופה. “שבילי החינוך”, שנה שניה, חוברת ו'.

סקירה על ההישגים במשך 15 שנים של החינוך העברי המתוקן באמריקה.

ד"ר מ. ז. רייזן. ה“סונדיי סקול” (ביה"ס ליום ראשון) “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב. ב’ תרפ"ה.

מותח בקורת חריפה על בתי־הספר מטיפוס זה, המקציעים שתי שעות בשבוע ללימודים עבריים. דורש לבטלם וליצור במקומם בתי־ספר נורמליים, יומיים.

1. מהות החינוך העברי ובעיותיו

אחד העם. החינוך הלאומי. (נאום) “על פרשת דרכים”, חלק ד‘, דף קלג’.

קובע את היסודות של החינוך הלאומי. נאום פולמוסי נגד העסקנים של “חברת מפיצי השכלה” אשר התנגדו להנהגת חינוך עברי לאומי בבתי הספר של החברה.

ח. נ. ביאליק על “החינוך והלשון” (“דברים שבעל פה”) הוצ. “דביר”, תל־אביב, תרצ"ה.

“לימוד התורה” בזמנים הקדמונים. קלקלותיו של החינוך הישן. הלשון העברית — יסוד מוסד של החינוך העברי.

פנחס שיפמן. תרבות וחינוך. כרך ראשון: מסכת חינוך. תל־אביב, תרצ"ד, הוצ. א. י. שטיבל.

קובץ מאמרים שנתפרסמו בזמנים שונים ב“השלוח”, “תרבות”, “הד החינוך” וכו'. כולל מאמרים מתודיים־דידקטיים ע“ד לימוד התנ”ך, הלשון והספרות בבתיה"ס, גם מאמרים על מהות החינוך בכלל ועל הפרובלמטיקה הלאומית־הדתית של החינוך העברי.

יוסף ויתקין. החינוך העברי. כל כתבי. גם הוצ. “עבריה”, אודיסה־קרקה, תרס"ח.

עד שיקום בא"י המרכז הרוחני והגשמי עלינו לחזק ולחדש את החינוך הלאומי בגולה. לבית ספרנו החדש ארבע מטרות: 1) בריאת ספירה עברית ארצי־ישראלית מסביב לתלמידינו; 2) תחית השפה העברית בפיהם ונטיעת אהבה אליה בלבותם; 3) פיתוח השקפת עולם עברית ומוסר היהדות; 4) חיזוק הגוף ופיתוח אהבת הטבע.

א. מ. ליפשיץ. הומניסמוס יהודי. “השלוח”, כרך ל“ז, ירושלים, תר”ץ.

מהות החינוך ההומניסטי בהשתלשלותו ההיסטורית. המחבר מתנגד לחינוך ריאליסטי ומרים על נס את החינוך ההומניסטי הלאומי. מעמיד במרכזו את הלימודים היהדותיים (היסטוריה ישראלית, ספרות עברית, לשון); צריך להקציע מקום מורחב גם למקרא ולתלמוד. נוגע דרך אגב גם בשאלות־תרבות, הקשורות באידיאלי החינוך. בשאלות הנ“ל מטפל המחבר גם במאמרו: “גמנסיון עברי” שנדפס ב”השלוח“, כרך כ”ב.

ד"ר נ. טורוב. לעתידו של החינוך העברי. “מקלט” ד' ספר עשירי, ניו־יורק, תר"ץ.

מבחין בין שני מיני חינוך: טבעי ומלאכותי. החינוך בארץ הוא טבעי או לכהפ“ח מתקרב לטבעיות. החינוך בגולה הוא יציר מלאכותי, אבל אסור להזניח גם אותו, ועלינו להשתדל לקרבו לטיפוס נורמלי בכל האמצעים, ובעיקר: ע”י הכשרת מורים, הכנת ספרי לימוד טובים ויצירת סביבה עברית מסביב לביה"ס.

רב צעיר. ע“ד החינוך הדתי בביה”ס. החינוך, שנה ב' תרעא – עב.

לימוד הדת בבית ספרנו צריך להשען על המקורות הראשונים: התנ“ך, האגדה, ההלכה, ע”פ ההבנה המסורתית. כדאי לתת לתלמידים במחלקות העליונות מושג על דעות הרמב“ם ולהקנות להם ידיעת תורתו ע”י ליקוטי־פרקים, המציינים ביותר את היהדות ההלכתית, בלשונו ובסגנונו של הרמב"ם.

ד"ר ש. טשרנו. לשאלת החינוך הדתי. “שבילי החינוך”. שנה א' חוב. ג' תרפ"ו.

הדת, בתור רגש נשגב, לא תיבטל לעולם. לא נמנע הדבר, שאנו עומדים בפני תחיה דתית בעולם. ומשום זה עלינו לטפח את היסוד הדתי בחינוך. דורש מאת המורה שידגיש את הערכים האידיאליים הדתיים בתנ"ך ובתלמוד וישרישם בלבות התלמידים.

ד"ר נ. טורוב. הדת והלאומיות בחינוך. “מקלט” ב' ספר ה' דף 166, ניו־יורק, תר"ץ.

השפעתה של הדת הולכת ומתרופפת בדורנו ומפני זה יש להצמיד את היסוד הלאומי במרכז חינוכו ולהלביש גם כמה מחזיונות דתיים לבוש לאומי. מאידך גיסא אסור להעליב את רגשותיהם הדתיים של המורים. על ההסתדרות הציונית לתת אפשרות לחרדים ליצור בתי־ספר ברוחם, בהתאם לדרישות תקופתנו, והן: תחיה העם ובנין הישוב.

א. ז. רבינוביץ. שאלת האמונה והדת בחינוך. החינוך, שנה ב' תרע"א־ב.

המלחמה בדת בתקופת ההשכלה אצל אומות העולם ואצל היהודים. השתנות היחס לדת בשנים האחרונות. מקום הדת בחינוך אצל העמים. אין חינוך לאומי־עברי בלי דת.

חיים הירשזון. תורת החינוך הישראלי. סעאיני, רומניה.

ד"ר ירמיהו פרנקל. שאלת החינוך הדתי ולימוד הדת בבה“ס העברי. “ספר השנה”, תר”ץ־תרצ"א, לודז.

התוכן: 1) פתיחה. 2) תולדות התכנית ללימוד הדת. 3) לימוד הדת ופיתוח אישיות התלמיד. 4) הערך החברתי והלאומי של החינוך הדתי. 5) המומנט העממי. 6) שאלת לימוד התלמוד. 7) תכנית לימוד הדת הכוללת; ליתורגיקה, תורת המוסר ותורת האמונות והדעות.

ש. ל. הורויץ. ספר הדת והחינוך. ניו־יורק, תרפ"ז.

מאמרים על החינוךהעברי. בכלל ועל החינוך הדתי בפרט. רצופה תכנית לימודים לבית ספר עברי לאומי־דתי.

ד"ר ש. ברנפלד. יסודות החינוך העברי. " החינוך", שנה שלישית, 11–23.

חינוכנו הלאומי צריך להתבסס על ידיעת השפה העברית, הספרות העברית וההיסטוריה הישראלית. אל לנו להבדיל בין יהדות ואנושיות. בבית ספרנו הלאומי צריכות הן להתמזג לחטיבה אחת. החינוך המלא והשלם יכול להתפתח רק בארץ ישראל.

א. שטיינמן. היסוד בחינוך. “החינוך”, שנה שמינית, חוברות ב‘, ד’, ז', תרפ"ה.

ד"ר י. טהון. דרכי החינוך העברי ומגמתו. “תרבות”, שנה א' חוברת א'. תרפ"ב.

א. שטיינמן. העולם כתמונה או לחקר ז' שאלות בחינוך. “ספר היובל של הסתדרות המורים”. ירושלים, תרפ"ט.

שבע שאלות: 1) החינוך — תכנו מהו? 2) האפשרי הוא? 3) למי הזכות על החינוך? 4) אמת או שקר בחינוך? 5) התכלית החינוכית מהי? 6) יחסנו לדת או לרגש דתי בחינוך? 7) היש מקום ליסוד התיאטרלי בחינוך?

ד"ר ש. ברנפלד. יסודות החינוך העברי. " החינוך“, שנה ג' תרע”ב־ע"ג.

עיקרי החינוך העברי מראשית הימים. החינוך המוסרי — פרי רוח היהדות. יסודות החינוך הלאומי הם: השפה והספרות העברית וההיסטוריה הישראלית. חינוך עברי שלם אפשרי רק בארץ ישראל. צריך לפתח את החוש האסתטי של הנוער ולהכשירו ללימודים באוניברסיתה העברית כשתוסד.

ח. ל. זוטא. ה“מלמד” וה“מורה”. (נדפס גם ב“השלוח”), ירושלים דפוס “אחדות, תרע”ד.

הערכת ה“חדר” הישן ו“המלמד”. חלופי משמרות בחינוך העברי. על המורה העברי הצעיר להזדיין לא רק בכיבושי הפדגוגיה המודרנית, אלא גם במידותיו התרומיות של המלמד הישן. הדגשת היסוד המוסרי בחינוך. האידיאלים של מידות נאות ומעשים טובים צריכים להיות לקו למורה הצעיר.

י. גלס. החדר המתוקן. “הפדגוג”, שנה שניה, חוברת ד־ה, תרס"ד.

ק. ויטמן. לאן? (לבירור מטרת החינוך העברי), “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוברות ד’, ה' תרפ"ו.

מעמיד במרכז החינוך תפקיד מוסרי ברוח אידיאלי הנביאים והיהדות. הבית וביה“ס הכללי משפיעים לרעה על רגשותיו המוסריים של הילד. בעיקר ביה”ס הכללי מקנה לילד את האמונה בכח הזרוע. על ביה"ס העברי לטעת בלב חניכיו את מוסר הנביאים הנעלה.

פ. שיפמן. החינוך הלאומי. “העולם”, גליון ט“ז, תרפ”ט.

לחינוך מבחן אחד: הכשרון לעמוד בפני נחשולי החיים. החינוך הישראלי צריך להיות מותאם לשעת חירום, ומשום כך עלינו לשוב אל העבר, אל תרבותנו החמורה, הקפדנית, שידעה לרסן את האופי של העם הישראלי. עלינו להעלות את החינוך למדרגה של חובה, של מצוה דתית.

מ. ב. שניידר. לשון בית הספר היהודי. “שאלות היום”, וילנה, תרע"ט חוברת א' ב‘, ג’.

ריב העבריים והאידישאים בשאלת לשון החינוך, יחס היהודים אל הלשון העברית ולשון הגולה. ביטול נימוקיהם של המתנגדים לעברית, בתור שפת הוראה. בית הספר העברי ואחדותו.

ד"ר נ. טורוב. דרישותינו בנוגע לתכנית ולרוח של ביה“ס העברי. “שבילי החינוך”, שנה שלישית, חוברת ד', תרפ”ח.

ד"ר נ. טורוב חינוך עברי וחינוך יהודי. “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב. ג’, תרפ"ו.

הגדרת המושגים של חינוך עברי ויהודי. החינוך העברי מקנה ידיעת היהדות והיהודי — ידיעות על היהדות, יש צורך גם בחינוך יהודי בתנאי שלא יזיק לחינוך העברי.

ז. ז’בוטינסקי. שפת ההשכלה. (הרצאה) “השלוח”, כרך ל, אודיסה 1914.

דורש, שהשפה העברית תהיה לא רק שפת הלימודים העבריים, אלא גם שפת הלימודים הכלליים.

ד"ר א. קון־שחטר. השפה העברית והחינוך. “שבילי החינוך”, שנה ג', חוב. ג־ד.

הגיונות על קרבת השפה העברית לחינוך; השפה ורוח העם; תכונת השפה העברית וערכה בחינוך העברי.

א. אורינובסקי. הכנת מורים. “תרבות”, שנה א‘, חוברות ב’, ו' תרפ"ב

ד"ר נ. טורוב. הכנת מורים. “החינוך”, קובץ פדגוגי, תרע"ט.

ל. חזן. תפקידו של המורה העברי בשעה זו. “תרבות”, שנה ראשונה, חוברת ז', תרפ"ב.

י. אפשטיין. ההכשרה המקצועית של הגננת. “גננו”, ד־ה, תרפ"ב.

ד"ר נ. טורוב. לתקנת החינוך העברי באמריקה. “שבילי החינוך” שנה א‘, חוברת ה’, שנה ב', חוברת ו־ז, ניו־יורק.

הליקויים שבחינוך העברי באמריקה טעונים תיקון. הדרך המובילה לתיקונם היא — ייסוד גני ילדים עבריים מתוקנים, הכשרת גננות ומורים וביסוס החינוך העברי על רעיון התחיה הלאומית.

נ. פינס. נחיצות גני ילדים עבריים, תכניתם ותועלתם ע“פ תורת פרבל. “הפדגוג”, שנה א‘, חוברת ב’, תרס”ג.

י. יחיאלציק. גן ילדים בתור פרוזדור לחדר. “הפדגוג”, שנה א‘, חוב. ט’, תרס"ג.

י. היילפרין. יסודות גן הילדים העברי. “הגנה”, שנה א‘, חוברת א’, ב', ד־ה, תרע"ח.

א. כהנשטם. גן הילדים — יסוד החינוך הלאומי. “הגנה”, שנה א', חוב.. ג־ו, תרע"ח.

יעקב פיכמן. ספרות וחינוך. “מאזנים”, חוברת ב', תל־אביב, תרצ"ד.

מראה על התכנית הקלושה של לימוד הספרות בביה“ס. סיבתה — ההשקפה הפדגוגית השטחית, שצריך להפחית את האינטלקטואליות היתרה בחינוך ול”הקל" את תכנית הלימוד. צפויה סכנה של הנמכת הקומה הרוחנית וירידת הטיפוס האינטלקטואלי הלאומי של הדור, דורש לא להסתפק רק בספרות דורנו, אלא להכניס לחינוך את המקורות במדה הדרושה.

י. פיכמן. על החינוך. “מעברות”, כרך א', יפו.

דורש להעמיד במקום רבוי המקצועות את ההתרכזות, שהיא גם סגולת הרוח העברי. על יסוד מקצוע אחד נאמן שננחיל לילדים, נבנה הרבה, אבל על כמה יסודות רעועים לא נבנה כלום. עלינו להעמיק את רעיון העבודה בחינוך, שיהיה בו באמת הרוח החיה ולא אספורט גרידא.

ד"ר נ. טורוב. ארץ ישראל בתור גורם חינוכי. “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב. ד’.

אנו צריכים להכניס לתוך החינוך העברי בגולה את ארץ־ישראל ההיסטורית על ידי לימוד התנ“ך ואת ארץ־ישראל המודרנית ע”י הבלטת חיי־ההתנונות בגולה וחיי החרות והעצמיות בארץ.

צבי זוהר. דרכי חינוכנו. הוצ. “קרן קימת לישראל”, ירושלים־ורשה, תרצ"ג.

דורש להעמיד במרכז החינוך את הרעיון הארצי־ישראלי. מראה כיצד להגשימו בעבודה חינוכית מעשית.

צבי זוהר. חינוך הדור. (לפרובלימות החינוך בגולה ובארץ) הוצ. הקואופרטיב השומרי, ורשה, תרצ"א.

דורש להשליט בביה"ס את רוחה של ארץ־ישראל העובדת והיוצרת, כדי להכין את הנוער לקראת חיים פרודוקטיביים; על בית הספר להתקרב אל תנועת הנוער. מתנגד לחינוך דתי, אם כי מעריך את ערכה ההיסטורי־התרבותי של הדת בחיינו ודורש להעמיד במקומו את החינוך הסוציאליסטי.

י. אהלי. אמצעי חשוב לחינוך ציוני. “אפקים”. ורשה, 1933.

מציע להכניס לבית־הספר חליפת מכתבים בין ילדי הארץ והגולה, מה שישליט את רוח הארץ בביה"ס.

צבי שרפשטיין. על שנוי המגמה ותכנית הלימודים בביה“ס העברי. “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב’ א־ד, שנה ב' חוב. א', תרפ”ה.

מציע להתאים את החינוך לדרישות החיים, להכשיר את הילד לחיים חברותיים. לפתח ולהקנות — מלבד הספרות, גם ערכי אמנות אחרים, כמו זמרה, ציור. מתפקידי החינוך החברתי הוא — לעורר בלב הילדים התענינות בחיי הארץ.

יהודה קויפמן. החינוך החברתי. “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב. ד’ וה', תרפ"ו.

עלינו לפתח בילד בהדרגה את הרגש החברתי, החל מבית הספר — דרך המשפחה — עד הלאום והאנושיות. אחד האמצעים הוא — להפוך את המחלקה למין פרלמנט, עם חליפי דעות ויחסים חיים בין המורים והתלמידים. יש להבליט את המומנט החברתי והאידיאולוגי בלימוד ההיסטוריה, המשפט העברי, המוסר והעבודה.

הוגו ברגמן. חינוך חברתי. " החינוך“, שנה חמישית. תרפ”א.

א. ריגר. תנועת הנוער ובתי הספר. " החינוך“, שנה עשירית. תרפ”ז.

א. א. הורויץ. לשאלת החינוך המדיני. “עתידנו”, חוב. ב', תרפ"ד.

פ. שיפמן. הסביבה והיצירה בחינוך. “תרבות”, שנה א‘, חוברת ו’ וז'.

אנו שואפים לא רק לשנוי ערכין, אלא גם לשנוי חיים. ערך המשפחה בחינוך וערך החינוך בחיי המשפחה; כוח היצירה הפנימית עדיף מכוח הסביבה החיצונית. שלשת השותפים־היוצרים המכריעים בחינוך הם: הילד, היוצר בכוח כשרונותיו, אוצרות התרבות העברית, שבהם גנוזים כוחות־היצירה של גדולי עמנו והמורה, המכניס יסוד־יצירה משלו אל הפרוצס החינוכי. ערך המורה והתלמידים ביצירה החינוכית. האוטרקויזם החינוכי והעבריות השלמה.

חיים צויגל. כוחות החינוך. “אפקים”, שנה א' חוברת ב', ורשה, 1932.

מראה על גורמי־ החינוך החדשים שבאו לידי ביטוי ברחוב היהודי (תנועות־הנוער, עתונות, פוליטיקה, רדיו וראי־נוע). בתקופת מעבר זו על החינוך להסתגל לתנאים החדשים, כדי שיוכל למלא את תפקידו במלואו.

מ. גרדון. שיחות עם הורים. הוצ. “תרבות”, ורשה 1928.

החוברת כוללת הרצאות כלליות לדוגמא ונועדה בשביל אספות כלליות של אבות ואמהות, הורי התלמידים של “תרבות”. ההרצאות (6 במספר) מטפלות בשאלות הבאות: 1) בית הספר העברי ותפקידו; 2) התפתחותו הגופנית של הילד; 3) התפתחותו הרוחנית של התלמיד; 4) חינוך האופי של הילד; 5) כיצד לעזור לילדים בעבודתם הביתית? 6) על הקריאה העצמית של הילד.

ש. שילר. בחוג החינוך. “כל כתבי”, ירושלים, תרפ"ז.

אין שלמות בבית־הספר, אבל היא ישנה בטבע, אם רוצים אנו בשלמות, עלינו לשוב אל הטבע ועל ביה"ס לרכז בעתיד את כל הלימודים בטבע ומסביב לטבע.

א. מ. בייגל. חינוךעמלני לאומי. “תרבות”, שנה א‘, חוב. א’, ב', ורשה, תרפ"ב.

תעודת החינוך העברי החדש — לשחרר את הדור הצעיר משעבודו של הספר והמורה ולהגדיל את פעילותו של הילד. ביה"ס העמלני שואף לנתק את כל הכבלים הטכניים הכובלים את רוחו היוצר של הילד ולחנך את רצונו לפעולה וליצירה.

צבי זוהר. החינוך העמלני. הוצ. ההנהגה של השוה"צ בפולניה, ורשה, 1926.

הסקויטינג והחינוך העמלני. מהות החינוך העמלני. רעיונות על “החינוך העמלני”. העבודה בתור מיתוד ובתור לימוד. תוספות: הסדנאות והגן.

רפאל גוטמן. החינוך המעורב. “תרבות”, שנה א‘, חוברת ב’. תרפ"ב.

מבסס את עיקרי החינוך המעורב ומבטל את נימוקי מתנגדיו.

א. לוין. יחס האבות אל חינוך הבנות. “שבילי החינוך”, שנה שניה, חוברת א', תרפ"ו.

י. ח. רבניצקי. מכתבים לבת ישראל. (10 מכתבים על חינוך). תל־אביב, דפוס הפוה“צ, תרפ”ג.

הערות על גבולות החינוך; עבודה עצמית; תור הילדות; דבר בעתו; ההשפעה והחיקוי; חינוך דתי; חינוך לאומי; הקשבה ומשמעת; ההרמוניה בחינוך; חינוך השכל והרגש; חינוך הרצון.

פרופ. פ. שניאורסון. גורל הדור הצעיר העברי. " החינוך“, שנה שמינית, חוברת ז', תרפ”ה.

פרופ. ד"ר פ. שניאורסון. החברה, ביה“ס והילדים הדפקטיביים. הוצ. “תרבות” בפולין, ורשה, תרפ”ב.

החוברת מגוללת את בעית הפדגוגיה הרפואית בביה"ס העברי. המחבר שהוא מומחה מפורסם במקצוע זה, מכניס את המורים מתוך הסברה קלה וטבעית אל סבך הפרובלימה החדשה בחינוכנו בגולה. אל המחברת רצופה אנקטה שעל ידיה אפשר לקבוע את מספר הילדים הנחשלים והבלתי־נורמליים.

פרופ. ד"ר פ, שניאורסון. בית הספר העברי והילדים הדפקטיביים. “תרבות”, שנה שניה, חוברת 8 ושנה שלישית. חוברת 2, תרפ“ג — תרפ”ד.

X. ביבליוגרפיה

י. ספיבק. מפתח לחומר הפדגוגי, העיוני והמעשי הנכלל בספרות הפדגוגית משנת תרס“ג עד תרפ”ח. “ספר היובל של הסתדרות המורים”. ירושלים, תרפ"ט.

בביבליוגרפיה כונסו מאמרים מהספרות הפדגוגית הפריודית והם מכתבי העתים: “הפדגוג”, “החינוך”, “הד החינוך”, “שבילי החינוך”, “תרבות”, “הגנה”, “גננו”, “עתידנו”, “פסיעות”, ו“עלים”. מתחלקת ל־ 46 מדורים. תופסת למעלה מ־ 600 שמות.

מ. פרובסט. העתונות העברית בהתפתחותה הכרונולוגית “לוח אחיאסף”. תרפ"ג, שנה 13, ורשה.

רשימת העתונים והקובצים העבריים שהופיעו בארץ ובגולה משנת 1728 עד 1920. בסוף הרשימה טבלאות סטטיסטיות.

מ. פרובסט. חומר מספרי לתולדות התפתחותה של העתונות הישראלית לארצותיה, לשנותיה וזמניה החל מיום הוסדה עד סוף. “קרית ספר”, כרך 2, שנה שניה, תרפ“ה־תרפ”ו, ירושלים.

החומר מכיל הקדמה קצרה ואחת עשרה טבלאות סטטיסטיות המבליטות את התפתחות העתונות הישראלית לפי השנים, הלשונות, סדר ההופעה וכו'.

יוסף לין. העתונות העברית, צמיחתה והתפתחותה. הוצ. “ילקוט”, ברלין, 1928.

הספר נדפס גרמנית. מכיל רשימת כל העתונים והקובצים העבריים בסדר אלף־ביתי (בלשון העברית). מסמן את סדר ההופעה, שם העורך, מקום וזמן ההופעה, המגמה ומספר החוברת שהופיעו.