בינתיים הלכה והתפשטה העבודה העברית ברוב הערים שבתחום המושב. העתונות העברית והספרוּת העברית הלכו ונפוצו ברבים. הדבור העברי נתן אותותיו מעל הבמה הציבורית. החינוך העברי הלך ונשתכלל. אף תנועת־השחרור הרוסית (בשנת 1905) והרדיפות הפוליטיות שבאו בעקבותיה, לא עצרו בעד התפתחותה המהירה. ב־10 לאפריל שנת 1907 אישר שר־העיר בפטרבורג את ספר־התקנות של אגודת “חובבי שפת עבר” בפטרבורג. השם של האגודה בא בירושה מ“אגודת חובבי שפת עבר”, שהתקיימה במשך שנים רבות בתור ועדה תרבותית של “חברת מפיצי השכלה”. אגודה זו הוציאה בשעתה את כל שירי יל"ג (תרמד) את כל כתבי פרץ סמולנסקין ועוד. האגודה החדשה התחילה להתקיים באופן רשמי מראשית שנת 1908. מאז התחילה תנועה עברית רחבה בכל רחבי רוסיה. במשך חצי השנה הראשון פנו אל הועד המרכזי של “חובבי שפת עבר” בפטרבורג יותר ממאה וחמשים ערים בבקשות לפתוח בהן סניפים, ומהן נפתחו בשנה הראשונה 34 סניפים. בשנת 1910 נתקיימו ברוסיה 60 סניפים של “חובבי שפת עבר”. בערים שונות נפתחו שיעורי ערב, גני ילדים, בתי ספר לבנים ולבנות, ספריות וכו'. “החלה – מעיד הלל זלטופולסקי – תנועה כבירה. קשה היה לשער, כי יתעוררו בני עמנו במדה כל כך גדולה ובהתלהבות כל כך עצומה. זו היתה התפרצות נגד הסביבה המעיקה, פריקת עול רוחנית של האדונים הקשים”. להתפתחות התנועה העברית סייעה גם התיסדותה של “עבריה”, שהקימה אף היא סניפים בערים שונות.
אבל התנועה החדשה נתקלה – למרות חוקיותה – במכשולים קשים. הנגישות והתואנות מצד השלטונות המקומיים גרמו, שבהרבה ערים נסגרו האגודות של “חובבי שפת עבר”. אחת הנגישות היתה: איסור “הדיבור העברי” באספות. ואמנם, בספר התקנות שנתאשר ע“י השלטון לא נאמר מפורש, שמותר לנהל אספות גם בשפה העברית, ואם נקל היה להשיג מהשלטון היתר לדיבור עברי בפטרבורג, קשה היה הדבר ביתר הערים. רק הודות להשתדלותו של הברון דוד גינזבורג עלה בידי הועד לקבל ב־15 לינואר שנת 1909 ממיניסטר הפנים רשיון מיוחד לנהל אספות בעברית “לשם לימוד ותרגיל ובמטרה דידקטית”. חוסר היסוד החוקי הקשה גם על קיום המוסדות, שנפתחו ע”י חוש“ע, למרות שההסתדרות גופה היתה ליגלית. גם סיבות פנימיות, חוסר נואמים וספרות, הכבידו על התקדמות התנועה, ואף על פי כן כבשה התנועה העברית כיבושים רבים וחשובים בדרך התפתחותה. אחד ההישגים החשובים ביותר היה – חדירת הלשון העברית אל תוך מוסדותיה של “חברת מפיצי השכלה”. ראויה חברה זו שהיתה כל ימיה מבצר התבוללות, שנרחיב עליה קצת את הדיבור. עד סוף המאה התשע עשרה טפלה החברה בהפצת הלשון הרוסית וההשכלה הכללית בקרב יהודי רוסיה. במשך עשרות שנים הוציאה החברה בלשון הרוסית ספרי־מדע שונים (הכרך החמישי של היסטורית גרץ, שני כרכים של ה“ארכיון הרוסי־יהודי” ועוד), הקציעה תמיכות לסופרים עברים, נתנה פרסים לתלמידי הסמינריון התיאולוגי בברסלוי (עד שהדבר נאסר ע"י הממשלה הרוסית בשנת 1879). החברה, אם כי שאפה להלכה לחיזוק מצבו של העם ע”י חינוך ברוח השכלה כללית־אנושית, היה למעשה כלי־שרת של רוסיפיקציה. השקט והשלוה אשר שררו ב“חברת מפיצי השכלה” במשך עשרות בשנים הופרעו בראשונה עם ייסוד בתי־הספר לילדי ישראל בעזרתה של ייק“א. שאלת החינוך בבה”ס היתה נקודת המוצא לחילוקי־דעות עמוקים בתוך החברה. המלחמה התחוללה בין המתבוללים מצד אחד והציוניים והלאומיים (מיסודו של דובנוב) מצד שני. ביחוד הצטיינה בחריפותה מלחמת־הדעות מסביב לשאלת החינוך בסניף האודיסאי של “חברת מפיצי השכלה”. בשנת 1901 הכריזו הציונים והלאומים באודיסה, ואחד־העם ודובנוב בראשם, מלחמה על הועד הישן ודרשו שינוי עיקרי של שיטת הלימוד בבתי הספר מיסודה של החברה. מתוך ההשקפה, שהיהדות היא חלק אורגני של אותה ההשכלה הכללית, שבשמה דגלו העסקנים המתבוללים של “חברת מפיצי ההשכלה”, דרשו דובנוב ואחד־העם להרחיב בתכנית הלימודים את המקצועות העבריים, כלומר, להגדיל את מספר שעות הלימודים מ־5–6 בשבוע עד 10–12.
באספת החברה בשנת 1903 התלקחה המלחמה ביתר שאת. באספה זו דרש אחד־העם שווי־זכויות ל“יהדות” ול“השכלה” בעבודת החברה. כדי לקדם את פני הסכנה הציונית, הוציא הועד בשנת 1903 את הדין חשבון על פעולתו משנת 1901 ובו נסה לבטל את טענות המתנגדים. מתוך פחד, שמא יבָּחר רוב ציוני באספה, נדחו הבחירות לשבוע ובינתים אירע “נס” ומהציונים, שהיו רוב הבוחרים לא נבחר אל הועד אלא אחד־העם בלבד. מאפס יכולת להכריע בעניני החינוך נגד רוב של מתבוללים, הוכרח אחד־העם להתפטר מעבודתו בועד הסניף (1904).
צורה חדשה קבלה מלחמת־הדעות ב“חברת מפיצי השכלה” עם התפרצותו של “ריב הלשונות” הידוע, שנתחדד ביותר אחרי ועידת צ’רנוביץ. בשנת 1911(כח–כט ניסן) נתקיימה הועידה השנתית של החברה. ד“ר אייגר בהרצאתו על הטיפוס הנורמלי של ביה”ס העברי למתחילים דרש לקבוע מקום הגון ללימודי הלשון העברית. נגד הדרישה הזאת יצאו האידישאים, שדרשו להכניס את האידית בתור לשון ההוראה. הצעתו של קריינין נתקבלה בשנוי צורה. ללשון האידית הוקצע מקום רחב בתכנית הלימודים.
בשנת 1913 התקיימה ועידת החברה בפטרבורג. בועידה זו תפסה שאלת ה“חדר” מקום בראש. בשאלה זו השמיעו 28 צירים את דעותיהם, הם צדדו 14 בזכות ה“חדר”, עשרה – התנגדו לו, וארבעה נטו לפשרה. המצדדים טענו, שבהנמכת המדרגה החינוכית של ה“חדר” אשמה בהרבה האינטליגנציה היהודית, ומשום כך עלינו לשוב היום אל ה“חדר” לתקנו ולשכללו. ה“חדר” הוא לא רק בית ספר, אלא גם בית־חינוך, בראש המצדדים עמד ח. נ. ביאליק, שהשמיע דברים כבושים נגד האינטליגנציה היהודית (“בנך החי ובני המת”!). בסוף ניצחו מצדדי החדר ונתקבלו החלטות ברוח דרישותיהם. החברה נתחייבה להכניס גם את ה“חדר” אל חוג פעולתה ולשקוד על תקנתו.
בשנת 1914 מלאו חמשים שנים ל“חברת מפיצי השכלה”. השתלטותה של רוח הלאומיות בחברה (חוץ מהסניף האודיסאי) גרמה, שהציונים התחילו מתיחסים אליה יחס חיובי. מערכת “השלוח” שלחה טלגרמה של ברכה לחגיגת היובל. החברה שינתה את שמה ונהפכה ל“חברת השכלת היהודים”. בזמן החגיגה נתקיימה גם הועידה השנתית של החברה. בועידה זו גילו האידישאים את פרצופם. ברוב דעות מקרי של 20 נגד 19 (הרבה ציונים נעדרו בישיבה) החליטו לקבוע את האידית בתור לשון ההוראה בבתי הספר העממי. מצודת המתבוללים עברה לפי שעה לידי יורשיהם הרוחניים האידישאים, שרובם יצאו ממעי הרוסיפיקטורים הלאומיים. התנועה הציונית והעברית התכוננה להתקפה האחרונה. ואמנם, הודות למרצם ועקשנותם נחלו הציונים נצחון חלקי: במוסדות החינוך מיסודה של “חברת מפיצי השכלה” הוכנסה חובת־לימוד של הלשון העברית והוקצעו לה 17 שעות בשבוע.
בין מוסדותיה של “חברת מפיצי השכלה” צריך לציין מוסד אחד, שמלא תפקיד חשוב בקורות התנועה העברית, והוא: “הקורסים הפדגוגיים בגרודנה”. הקורסים נוסדו בשנת 1907 ע“י “חברת מפיצי השכלה”. הרוח החדשה1 שהיתה עם עסקני החברה בשנות המהפכה הראשונה גרמה, שמוסד זה – בניגוד ל”מכון המורים הוילנאי" – נהפך לבית־היוצר של המורה העברי העממי. בראשו הוקם הפדגוג המפורסם משה כהנשטם, שהחדירו ברוח של אידיאליות פדגוגית ודאגה להתפתחותו השלמה של הילד העברי. על ידו עזרו מורים מובהקים ומסורים, כמו ד"ר ש. טשרנו ואחרים. מועמדים לעשרות דפקו בכל שנה על דלתות המוסד, אבל נתקבלו רק מעטים, ואלה שזכו להתקבל הרגישו שלקחו על עצמם אחריות רבה כלפי החינוך העברי והילד העברי.
הקורסים שמרו על טהרת החינוך היהודי הלאומי, ולמרות האיסור המפורש של ממשלה ללמד מקצוע כל שהוא, ואפילו דת, בעברית, הוקדש סכום שעות גדול ללימודים העבריים (ספרות, תנ"ך, היסטוריה) אבל גם מקצועות ריאליים אחדים כמו חימיה ופיסיקה נלמדו עברית. חניכי הקורסים התפשטו בכל תפוצות הגולה וגם בארץ והיו לחלוצי מחנה המורים העבריים, שהקימו את בנין החינוּך העברי השלם. אחדים מהם זכו לפירסום, כמו יעקב פיכמן, יעקב לרנר ז“ל, צ. ז. וינברג, מ. בייגל, אורינובסקי, ד”ר י. אהרונסון ואחרים. הקורסים התקיימו בגרודנה עד שנת 1915. עם נסיגת החזית הרוסית התחילה פרשת גלגוליהם מגרודנה לבוברויסק, מבוברויסק לקיוב, משם לחרקוב, וכאן נתבטלו בשעת שלטונה של הדיקטטורה המועצתית.
רוח הזמן החדש, שהתחילה מנשבת בחיי היהדות הרוסית בתקופה זו הביאה, תחת השפעת התנועה הציונית והעברית, לידי שנויים פנימיים גם במוסד חינוכי־דתי, שעד כה היה סגור ומסוגר בפני כל השפעת חוץ, – ה“ישיבה”. בשנת 1905 נפתחה בלידא ישיבה “מתוקנה” מיסודו של הרב י. ריינס. בישיבה זו נקבעו בתכנית הלימודים גם לימודי תנ“ך, שפה עברית, דקדוק והיסטוריה ישראלית. הרב ריינס הנהיג ב”ישיבה" שיטת מחלקות ובחינות לתלמידים. כדי להכשיר את חניכי ה“ישיבה” לחיי־המציאות, הוכנסו לתכנית הלימודים של המחלקה האחרונה גם מקצועות מעשיים.
התקדמות יותר גדולה יש לציין בתכנית לימודיה של ה“ישיבה” האודיסאית, שנהפכה, החל משנת 1905, למוסד חינוכי־תיכוני. “ישיבה” זו עתידה היתה ליעשות בית מדרש עליון לחכמת ישראל. ראש הישיבה היה ח' טשרנוביץ (רב צעיר). לפי התכנית החדשה, נתחלקה הישיבה לשתי מחלקות: במחלקה הראשונה הורו לימודים עבריים וכלליים לפי תכנית הלימודים של שש מחלקות גימנסיה; במחלקה השניה קבלו התלמידים השכלת־הכשרה לרבנות. ב“ישיבה” זו שמשו זמן־מה בהוראה ח. נ. ביאליק וד“ר י. קלויזנר. בניגוד לישיבה הלידאית לימדו כאן את הלימודים העבריים על יסוד החופש המדעי. (שיעורי “ההיסטוריה הישראלית” ו“האתיקה הישראלית” של ד"ר י. קלויזנר). “ישיבה זו שמשה בדרומה של רוסיה מרכז חדש לתורה ודעת, ששלח קרני אורו לכל רחבי ה”תחום” היהודי".
אבל עיקר פעולתה וחדושה של התנועה העברית – היה בנין בית הספר העברי, השלם. מלבד רשת מסועפת של בתי ספר עבריים שהוקמו בערים שונות, נוצרו גם טיפוסים חדשים של מוסדות חנוכיים2, והם גני ילדים, הקורסים הפרבליים בורשה, גמנסיות עבריות ושיעורי ערב לבוגרים. התנועה העברית נתנה אותותיה ברחוב היהודי למרות הקושיים מצד השלטונות, שכבלו את התפתחותה.
התנועה העברית ברוסיה צעדה את צעדיה הראשונים והמוצלחים גם בשדה האמנות. בשדה האמנות הדרמטית נצטיינה ה“בימה העברית”, שנוסדה בלודז (1911) תחת הנהלתו של המשורר יצחק קצנלסון ובהשתתפותם של המשחקים יוליוס ואמליה אדלר. להקה זו הציגה את המחזות “אוריאל אקוסטה” של גוטצקוב ו“הגיטו החדש” של הרצל בפולניה, כמו כן בוינה, בימי הקונגרס האחד־עשר (1913).
בימה עברית שניה נוסדה בביאליסטוק תחת הנהלתו של צמח, אשר הציגה את המחזות “השיר הנצחי”, “אברהם הסנדלר”, “שמע ישראל”, “עלובי החיים” ועוד. להקה זו שמשה יסוד ל“בימה” המוסקוית, אשר רכשה שם־עולם בהשגיה האמנותיים.
בשדה המוסיקה – יש להרים על נס את אגודת “הזמיר” בלודז, אשר הציגה את מיטב האורטוריות בלשון העברית ואת חברת חוש"ע בפטרבורג, שבסיועה הוצגה עברית האופירה “שמשון ודלילה” באולם הקונסרבטוריה הממלכתית. התנועה העברית עמדה ליהפך לתנועה עממית רחבה, לולא מאורעות־הדמים, שבאו בשנת 1914 וגזרו עליה גזרת שיתוק וכליה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.