

הקונפרנציה ההאגית נפתחה בא' אלול תרס“ז באולם “מיל קולון” במעמד 27 צירים מא”י, אמריקה, אנגליה, גליציה, גרמניה, צרפת, רומניה, רוסיה ושויציה. חו. מהצירים השתתפו בה בתור אורחים ח.נ. ביאליק, א.מ. בורכוב, מ. אוסישקין, ד“ר ש. ברנפלד, הפסל גליצנשטיין, מרדכי בן הלל הכהל ואחרים. אחרי נאום הפתיחה של ד”ר י. קלויזנר נבחרו אל הנשיאות: א.ל. לוינסקי, ד“ר מ. ברוידא וד”ר ח. בוגרצ’וב, ולמזכירים: חברי לשכת המרכז הברנאי ד“ר י. כהן וד”ר י. רבין. אחרי הרצאת ראובן בריינין על “הדיבור העברי”, שהרצה במקום יצחק אפשטיין הנעדר, והדינים וחשבונות של חברי הלשכה, התעורר ויכוח חריף על עיקר תעודתה של “עבריה”. ויכוח זה, שבא אחרי הרצאתו של י. כהן על דבר התכנית הכללית של “עבריה” התלקח בשל גילוי דעתו של ח.נ. ביאליק, שהביע את ספקותיו ביחס לדיבור העברי בגולה. “לשוא – אמר ביאליק – שואפת “עבריה” להעמיד את הדיבור בראש – הדיבור יוכל לשמש רק בתור ספורט ותו לא”.
ביאליק לא האמין, שהלשון העברית תוכל להיהפך בגולה לשפה מדוברת, ומשום כך המציא לה מקום לגידול רק בארץ־ישראל. “תחית השפה” בגלות – קרא ביאליק – זהו חזיון יפה, מקסים, אבל לדאבוני – רק חזיון! גם החינוך העברי אי־אפשרי הוא בגלות. רק הספרות – הוא המקצוע היחידי, שבו אנו יכולים לפעול, ורק בזה נראה ברכה. באותה ההתלהבות, שאנו עובדים בשביל הדיבור, עלינו לעבוד בשביל הספרות. נעביר את נקודת הכובד מן הדיבור להספרות!"
ברכה בלתי־צפויה זו של אביר־המשוררים הסעירה כל הרוחות ושמה את המועצה כמרקחה. כל הצירים התקוממו נגד דבריו והדגישו, כי אין אחרית ותקוה לפעולתנו בשדה התרבות, אם לא תקום לשוננו לתחיה בתור שפה מדוברת בפי העם. “אמנם, על פי דרש – אמר ד”ר נַכט – “אין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל על פי הפשט הפשוט אין להקדים את המאוחר: בטבע ובחיים הדיבור קודם לספרות, ובאין דיבור אי אפשר גם לספרות להתקיים”, “מר ביאליק – אמר לוינסקי – חפץ לקיים לנו שפה מתה וחנוטה. אבל העם החי, שמתעורר לתחיה אינו יכול “להשלים” עם המות, ואפילו אם הוא “חנוט” כדבעי. “איך אנו באים – אמר ד”ר קלצקין – לפחד מפני המלאכותיות, בשעה שכל עיקר חיינו בגולה הם מלאכותיים ואי־נורמליים? אם ההרגל יכול היה להפוך מלאכותיות לטבעיות, יוכל ההרגל לעשות גם את הטבעיות לטבעית”. “טועה ביאליק, –אמר ד”ר נ. סלושץ – בחשבו, שאנחנו נכתוב ספרים מענינים, ובנינו יבואו וילמדו את שפתנו. שכחנו כי בשפות אחרות יש ספרים מענינים די והותר, ובאופן כזה יש לבני הנעורים חשבון יותר גדול ללמוד את השפות החיות מאשר ללמוד שפה החיה רק בכתב, שאין בני אדם מדברים בה". הדיסוננס הזה בקונפרנציה המריץ את מארגניה לסדר אספה פומבית מוקדשת לשאלת הדיבור העברי. באספה זו, שבה השתתפו גדולי הסופרים והפדגוגים העברים דיבר גם ביאליק. המשורר הסביר את דעתו, שלא הובנה כל צרכה, הדגיש את חשיבות הדיבור העברי לשם יצירת ספרות של קימא ודרש מאת צירי הקונגרס שיתנו את ידם כל המוסדות המטפלים בהחיאת הדיבור העברי והספרות העברית.
הקונפרנציה טיפלה בתכנית ההסתדרות, שעובדה ע“י הלשכה המרכזית וקבעה את יסודות העבודה של “ההסתדרות”. מטרת ה”עבריה" בבטויה הכללי היא: “תחית הלשון העברית בפי העם העברי”. אבל מטרה זו בפני עצמה לא תושג לעולם, אם לא תפנה את דעתה בכוח עבודתה גם אל שאר המקצועות, העומדים ביחס פנימי אל הלשון, והם: הספרות והחינוך. התכנית מבררת ומפרטת את סעיפי פעולתה של “עבריה” בכל אחד משלשת המקצועות הנזכרים:
במקצוע הלשון – עיקר פעולתה היא: הפצת הדיבור העברי, שהיא הנקודה החיונית של כל התנועה. יד ביד עם עבודה זו צריכה ללכת הרחבת דעת הלשון והתעמולה לטובתה בכל שדרות העם. האמצעים הם: השתלמות החברים בידיעת הלשון, חובת הדיבור העברי המוטלת על כל חברי האגודות, תעמולה פרטית ופומבית ללשון העברית, ייסוד קלובים ובתי־עם עבריים במרכזים הגדולים, הוצאת אורגן ספרותי מוקדש לשאלות הלשון, כמו כן ספרים, קונטרסים, שיחונים המקילים את השימוש בלשון; מלבד זאת תקדיש “עבריה” תשומת לב מיוחדת להתפתחות הלשון ושכלולה. בתפקידים אלה יטפל מוסד מיוחד, ועד הלשון, שיורכב מגדולי הבלשנים וטובי הסופרים העבריים. ועד הלשון יעמוד על משמרת לשוננו המתחדשת ויוציא ספרים וחוברות במקצוע הפילולוגיה העברית, רשימות מונחים במקצועות שונים של מדע ומלאכה, יפרסם את מסקנות חקירותיו הלשוניות וכו'. במקצוע החינוך על “עבריה” לדאוג, שכל הילדים העבריים יתחנכו בבתי ספר עבריים וששפת ההוראה בהם תהי עברית. מובן, ש“עבריה” ממלאה במקצוע זה בעיקר תפקיד של תעמולה ותמיכה, באשר כל מפעל החינוך צריך להמסר בידי הסתדרות מורים מיוחדה.
לשם טיפול מקצוע בעניני החינוך נבחר ועד מיוחד לחנוך ע"י הקונפרנציה של “עבריה”. ועד החינוך מטפל בכל הענינים הקשורים בחינוך, כמו בקורת ספרי לימוד, יצירת ספרות לנערים, בחינת מורים וכו'. יחד עם זה הוא דואג לייסוד אגודות מורים ואיחודן להסתדרות כללית של מורים עבריים.
במקצוע הספרות על ה“עבריה” להשתדל להקנות את הספרות העברית החדשה לכל העם ולתת את האפשרות ביד הספרות להספיק לעם את מזונות רוחו במידה היותר אפשרית. מובן, שגם כאן אין ה“עבריה” ממלאת אלא תפקיד של זירוז, תעמולה ותמיכה, ועצם הפעולה לטובת הספרות נמסרת בידי נושאיה, הסופרים. לשם זה נבחר ע“י הקונפרנציה ועד מיוחד לעניני ספרות, שמתפקידיו הוא: לדאוג לייסוד אגודה כללית של סופרים ועתונאים עבריים, וכמו כן להוציא ביבליוגרפיות ספרותיות, לקבע פרסים ליצירות ספרותיות נבחרות וכו'. תכנית זו נתקבלה במלואה ע”י הקונפרנציה, כמו כן נתקבל בשנויים קטנים ספר־התקנות של “עבריה”, שעובד ע"י המרכז.
אחרי הרצאה וויכוחים בשאלת קרן־קימת ל“עבריה” החלט לבחור בועדה מיוחדת לבירור דרכי ייסודה של קרן זו.
וכוחים ממושכים עוררה שאלת קום המרכז. הרוב (י. אהרונוביץ, בוגרצ’וב, לוינסקי) צידד בזכות ארץ־ישראל, חלק – בזכות הגולה, וחלק הציע להעמיד שני מרכזים, אחד בארץ ואחד בגולה. אחרי שקלא וטריא החלט ברוב דעות לקבוע את המרכז בארץ־ישראל.
אל הועד המרכזי נבחרו: מרדכי בן הלל הכהן, ש. בן־ציון, ד“ר בוגרצ’וב, ד”ר מטמן־כהן וד"ר נ. טורוב.
בתור חברי ועד הלשון נתאשרו חברי הועד הקיים, והם: דוד ילין, י. מיוחד, ד"ר א. מזיא וא. ספיר.
לועד החינוך נבחרו: ה' קרישבסקי, עוזרקובסקי, ד"ר מ. ארנפרייז וראובן בריינין.
מלבד זאת נבחרו בתור מורשים: ד"ר י.ל. מגנס לאמריקה, ד"ר מ. ברוֹידה לגליציה, א.ד. שפירא לצרפת, א.ל. לוינסקי לרוסיה והיינריך רוזנבוים לרומניה.
הקונפרנציה של “עבריה” – רישומה לא היה ניכר בעולם העברי. התנאים המדיניים ברוסיה בתקופת המהפכה הראשונה הקשו על התפתחות התנועה העברית. אמנם נוצר המרכז המאורגן הראשון, שהטיל על עצמו את חובת הטיפול בתרבות העברית בגולה, אבל אפשרויות העבודה של המרכז היו מוגבלות. איסור השלטונות הרוסיים לפתוח סניפי “עבריה” במדינה שיתק למפרע את התפתחות הפעולה של המרכז. גם קביעת מקום המרכז בארץ־ישראל – היה צעד מוקדם, שלא התאים לצרכי השעה.
יחד עם זה הלכה ונתגבשה ההכרה בציבור העברי, שצריך לעניין בשאלת התרבות את דעת הקהל העברי, שצריך לרכז ולארגן את כל הכוחות הפועלים לשם תחית הלשון והתרבות ושצריך לכנס קונגרס עברי. ואמנם, עד מהרה נמצאו גואלים לרעיון הקונגרס.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות