הועידה נפתחה באולם “סופיה” ע“י הרב ד”ר יחזקאל בנט. בועידה השתתפו כמאה וחמשים איש, (חצים אורחים ועתונאים) וביניהם – חוץ מרוב הסופרים והעסקנים שחתמו על הכרוז – גם ד“ר ש. ברנפלד, ראובן בריינין, א.מ. בורוכוב, ד”ר מ. גליקסון, ד“ר ס. גרונימן, אלתר דרוינוב, הרב ד”ר ה. הילדסהיימר, אינז' ז. טיומקין, ד“ר ח.טרטקובר, ש. שטרנוביץ, ד”ר ברנרד כהן, ד“ר י. כהן־ברנשטיין, ד”ר שמריה לווין, הרב ד“ר אמיל לוי, ד”ר ב. מוסינזון, פרופ. ד“ר א. מיטווך, מ.נ. סירקין, ברטולד פייבל, מ. קליינמן, ד”ר י. קליצקין, שפ"ר, הרמן שטרוק, ואחרים.
לנשיאות נבחרו: נ. סוקולוב, אוסישקין ומוצקין. בתור מזכירים: ד“ר י. קלויזנר וד”ר ב"צ מוסינזון (לעברית), ד“ר היינריך לוה וד”ר אמיל לוי (לגרמנית).
הועידה היתה מוקדשת כולה לשאלת הקונגרס, שצריך היה להתכנס אחרי הועידה ולשאלת ההסתדרות. פרופ. ד“ר אבגינוס מיטווך מסר דין וחשבון בשם הועד המכין על פּעולות ההכנה, שנעשו בקשר עם כינוס ועידה, על תכנית הקונגרס הבא ועל מהרצים שהוזמנו להרצות בקונגרס. מה שנוגע לועידה הנוכחית “לא נתקבלו – לדברי פּרופ. מיטווך – בשבילה כל נאומים בכדי שלא להקדים את המשא ומתן השייך לקונגרס. רק חברי הועד המכין יפתחו בויכוחים ע”ד הקונגרס העברי ועל שאלת האורגניזציה”. ואמנם, בועידה זו לא הורצו אלא שתי הרצאות: הרצאת ד"ר מרטין בובר על הקונגרס שהיתה בעיקרה מוקדשה לשאלת מהות השפה ותחיתה והרצאת ה' ל. מוצקין על ההסתדרות. יתר ההרצאות היו דינים וחשבונות על מצב ההסתדרויות לתרבות ולחנוך בארצות שונות.
שאלת כינוס הקונגרס העברי עוררה בועידה ויכוח חריף. התוכחו על האפשרות וגם על הנחיצות לכנס קונגרס עברי. אחד־העם הביע ספקות ביחס לשתיהן: “כשקבלתי – אמר אחד־העם – מאת הועד המכין בברלין את הקריאה לקונגרס קולטורי, התעוררו בי פקפוקים רבים. קונגרס אינו יוצר יש מאין. הוא יכול רק לגלות את הכוחות הצפונים בתוך העם. יש אשר גרעינים שונים טמונים בקרקע ואין להם היכולת להיגלות, עד שבא כוח חיצוני, קורע את הקליפה מעליהם והם יוצאים לאויר העולם. ולכן כתבתי לועד: אם באמת כבר הגיעה השעה לגילוי הכוחות הצפונים בתוך העם, עמכם אני בלבי ונפשי. אך אולי אין באמת הדבר כן; אולי יבואו לידי רקבון ע”י גילוי מוקדם? אם באמת אין העם מרגיש עוד צורך בפדות רוחנית ע“י התאחדות הכוחות על יסוד הלשון, אולי נביא עוד הפסד בזה ונגרום לכך, שהצעירים בקרבנו המאמינים עוד יבואו לידי יאוש?”
אחד־העם ראה את קריאת הקונגרס – או כפי שהוא הגדיר את שמו: כנסיה – כדבר מוקדם. לא האמין שיימצאו בעם הכוחות הדרושים להגשמת הפעולה התרבותית וממילא חשש, שהכינוס המוקדם יחלל את רעיון הקונגרס ויביא נזק לתנועה העברית. “חשבתי – אמר אחה”ע – כי בין הבאים לקונפרנציה יהיו כאלה, אשר יפקפקו בצורך הקונגרס ואפשרותו. ועתה, אילו היו מועטים אומרים: לא הגיעה השעה, והרוב: הגיעה, הייתי מדמה, שאמנם הגיעה; אבל אחרי שהכל אומרים: הגיעה, אות הוא, שלא הגיעה". את עיקר השאלה ראה איפא אחד־העם לא בשאלת ההסתדרות, אלא בשאלה החיונית, אם יש באמת עכשיו צורך בקונגרס, אם כבר הוכשר הדור לכך.
אחרת לגמרי היתה דעת רוב הצירים. מוצקין מתח בקורת חריפה על דברי אחה"ע. “אחד־העם – אמר מוצקין בין שאר־דבריו – דוחה את הדבר לעידן ועידנים. אבל מה צפון לדעתו בחיק העתים? איזה שנויים יוכלו להתחולל, עד שיוכל לקוות כעבור עשר שנים, שהקונגרס יהיה באמת קונגרס אמיתי, הנקרא ברצון העם ועל פי חפצו? אנחנו מוכרחים לברוא את ההסתדרות ולאסוף את כוחותינו ולהתחיל בעבודה, כי הטמיעה הולכת לדרכה ואנו הלאומיים מוכרחים להציל את שארית הפליטה”.
כמעט כל הנואמים (בן־אביגדור, סירקין, יעקב כהן, מוסינזון ואחרים) התנגדו באופן נמרץ לדיחוי הקונגרס. על היסוסו של אחד־העם: “היש אלוהים בקרבנו”? באה התשובה: יש אלוהים בקרבנו, אבל אין כוהנים, וצריך לאסוף את הכוהנים, צריך לכנס ועידה. (מ.נ. סירקין). בשטף הויכוח באה לידי גילוי סכנת הטמיעה, האורבת לתנועה העברית. יחד עם זה ניתן בו ביטוי עז ונמרץ להתמרמרות ומחאה נגד “ההסתדרות הציונית הרשמית, שלא עסקה בענין זה ולא יסדה שום מפעל ממשי וקבוע בעד הקולטורה”.
גם בשאלת התכנית של הקונגרס נתחלקו הדעות של הצירים. בעלי הצמצום דרשו לצמצם את חוג פעולתו של הקונגרס בעניני לשון וספרות בלבד, לעומתם בעלי ההרחבה – ומוצקין בראשם – דרשו להכניס אל מסגרת פעולתו את כל ענפי היצירה הלאומית, את הלשון, את התרבות ואת החינוך ובהתאם לזה להרחיב גם את חוגי המשתתפים בקונגרס. גם בשאלת המקום והזמן של כינוסו נתפרדו הדעות. אחד־העם דרש לאחר עד כמה שאפשר את כינוסו, ולכנסו בגולה, ולא בארץ־ישראל, מתוך טעמים פוליטיים, כדי שלא יבולע לחינוך הלאומי בארץ מצד השלטון התורכי. אוסישקין ורוב הצירים דרשו להחיש את קריאת הקונגרס ולכנסו דוקא בארץ־ישראל. אחרי וכוח ממושך החלט:
א) הועידה מחליטה לקרא לכנסיה לשם השפה והתרבות העברית.
ב) המקום היותר נאות לכנסיה הוא ארץ־ישראל, אך אם מסיבות שונות לא ימּצא הועד לאפשרי לערוך את הכנסיה בא"י, עליו לערוך אותה בגרמניה.
ג) זמן הכנסיה, – אם בארץ־ישראל – בסוף מרחשון תרע“א, ואם בחו”ל – באלול תר"ע.
מקום בראש תפסה בועידה גם שאלת ההסתדרות, מהותה, צורתה ותפקידה. בהרצאתּו על ההסתדרות התוה מוצקין בקוים רחבים את תעודת ההסתדרות העברית הכללית. “תעודת הסתדרותנו – אמר בין יתר דבריו – היא יותר מייסוד בתי ספר עבריים ויותר מייסוד אגודות לדיבור עברי. הסתדרותנו הכללית צריכה אמנם להקיף את המטרות האלו, אולם לראשונה עליה לברוא ולהוכיח את אחדותם של כל אלה המרגישים ומכירים, כי השפעתה פועלת על התפתחות השפה העברית היא הכרח היסטורי כעת יותר מבכל הזמנים”. יחד עם העיקר האירגוני, המונח ביסודה של ההסתדרות העולמית, הבליט מוצקין את ערכה גם בתור חוליה מקשרת בין הארץ והגולה. “לו גם תהיינה המגמות הנזכרות עוד הרבה זמן בבחינת מזמור־שיר לעתיד לבא, הנה בכל אופן תמצא התגשמותן השלמה של השאיפות העבריות אחיזה נאמנה באותה הארץ, שבה שפת עצמיותנו ותקותנו כבר עכשיו הולכת ומקיפה את חיי היהודי. ולכן תיעשה הסתדרותנו בהכרח מעצמה לקשר רוחני היות חזק בין ארץ ישראל וארצות הגולה”.
המרצה הציע תכנית פעולה של ההסתדרות, ואלה הם ראשי פרקיה בצורה מקוצרת:
I ייסוד אגודה כללית של כל היהודים המכירים את השפה העברית בתור שפת הלאום וחפצים בתחיתה.
II הקונגרס בוחר במרכז, המנהל את האגודה הזאת ועומד בראשה ואשר תעודתו תהיה, בהתאם ליסודות שייקבעו ע"י הקונגרס אגב בירור הפרובלימות הכלליות, לתמוך בכל מקום בחינוך העברי, בספרות העברית ובדיבור העברי לפי אמצעי כוחותיו.
III בקישור עם המרכז, יוסדו ועדים מיוחדים, אשר עליהם יהיה לטפל בעניני הספרות, החינוך והדיבור.
האמצעים: 1) תרומות חברי האגודה; 2) קופה עממית לצרכי התרבות העברית; 3) הטלת חובה על כל ההסתדרויות היהודיות שתסייענה סיוע חמרי להגשמת המגמות הנ"ל; 4) ייסוד חברת־מניות להוצאת־ספרים לאומית.
בשאלת ההסתדרות נתקבלו ההחלטות:
1) הועידה מחליטה ליסד הסתדרות לשפה ולתרבות העברית, שבנינה ופרטי צורתה תעבד הכנסיה הבאה.
2) כל יהודי ויהודיה המכירים את השפה העברית בתור השפה הלאומית של עם ישראל, המבינים אותה ונכונים לפעול בעד תחיתה ובעד תחית התרבות העברית יכולים להיות חברים להסתדרות זו.
3) החברים שבכל מקום מתאחדים לאגודה הבאה בקשר עם הועד המרכזי.
4) בכנסיה משתתפים רק צירים נבחרים ע"י האגודות.
5) שפת הנשיאות וההרצאות היא עברית; הויכוחים יכולים להתנהל גם בשפות אחרות.
6) הועידה מחליטה ליסד קרן־הקימת לשפה ולתרבות העברית, שאת תכניתה תקבע הכנסיה. קיבוץ הכספים מתחיל כבר עתה וכל החברים מחויבים לעזור ולעבוד כפי יכלתם.
7) ההכנות נעשות ע“י ועד, שמרכזו הוא הועד הברלינאי הקודם וחברים לו גם בארצות אחרות. החברים הם: אחד־העם, ונ. סוקולוב; באוסטריה – שלמה שילר, ברוסיה – מ. אוסישקין, ד”ר י. קלויזנר, י. ניידיטש, בן־אביגדור וא. קפלן. ברומניה – ד“ר י. נכט; בארצות־הברית – ד”ר ל. מגנס; בתורכיה – ד“ר יעקובסון והרב יעקב מאיר; בארץ־ישראל – א. בן־יהודה, דוד ילין, מרדכי בן הלל הכהן, ד”ר י. לוריה, ד"ר ב. מוסינזון ושיינקין.
הועידה הברלינאית היתה כולה מעשית, מוקדשת להכנת הכנסיה הבאה וליצירת ההסתדרות. השאלה העיקרונית היחידה שטפלה בה הועידה – היתה שאלת הלשון, שעמדה על הפרק פעמים: כשדנו על חובת־הלשון של חברי־ההסתדרות ועל השפה הרשמית של הכנסיה. בקביעת־היחס אל הלשון העברית נתקבלה החלטה ברורה מוחלטת: השפה העברית היא הלשון הלאומית (ולא: לשון לאומית) של עם ישראל. לעומת זאת, בשאלת לשון הכנסיה נדחו ההצעות הפרינציפיוניות של ד“ר ש. ברנפלד (“כל הנבחרים אל הכנסיה חייבים לדבר עברית”), של אחד־העם (“לשון הכנסיה היא עברית”) ושל מ. קליינמן, (“רק עברית, ובמקרים יוצאים מן הכלל להרשות בלשון אחרת”), ונתקבלה הצעת הפשרה של ד”ר קליַצקין: שפת הנשיאות וההרצאות – עברית והויכוחים גם בשפות אחרות. אבל בקבלת הצעה זו אין לראות משום ותרנות להלכה. בתקופת־האביב של צמיחת התנועה העברית היתה חובת הדיבור העברי גזרה קשה, שאפילו רבים מסופרי ישראל לא יכלו לעמוד בה. רבים חששו, שמא תיסגר הכנסיה גם בפני סופרים ואנשי מדע העובדים בשדה תרבויות זרות ואינם יודעים את השפה העברית. אבל אין לדון את הועידה ע"פ מדת הזהירות, שנתבלטה בשאלה זו. הועידה, שהיתה מלוכדת בשיתוף רצון ומטרה, הביאה לידי גלוי התעוררות עצומה לפעולה וזריזות בשדה התנועה העברית. ויפה סימן אוסישקין את מצב־הרוחות של הועידה בנאום־הסגירה שלו: “אחד העם עשה את שלו, הלך לשיטתו כספקן וזהיר, אנחנו נלך לשיטתנו – ונהיה זריזים”.
הועד המרכזי של “ההסתדרות ללשון ותרבות”, שנבחר בועידת ברלין נגש לפעולה מאומצת, בעיקר – בשדה האירגון והתקשרות עם האגודות הארציות. בימיו נתחדש על דפי העתונות העברית הויכוח הישן על עצם הצורך בהסתדרות עברית מיוחדת מחוץ לתחום ההסתדרות הציונית. מבין המאמרים הרבים שנדפסו בשאלה זו, כדאי להזכיר את מאמרו של ד"ר גליקסון בשם: הסתדרות ו“הסתדרות”, (העולם, נומר כ"ו 1913), שבו התריע המחבר נגד התבדלותה של ההסתדרות העברית מהתנועה הציונית. “כשם שההסתדרות הציונית – טען ד”ר גליקסון – הכניסה אחרי מלחמה קשה במתנגדי “העבודה המעשית” את עבודת־הישוב לתכנית פעולתה, ככה צריכה היא לעבד גם תכנית מעשית של עבודה תרבותית ציונית ולעשותה חלק אורגני של הפעולה הציונית. אלה שמוציאים את עבודת התרבות מחוץ לתחומי התנועה הציונית וסומכים את ידיהם על חלוקת עבודה, שיש בה ניגוד פנימי למהותה האורגנית של הציונות – ממלאים תפקיד ריאקציוני בתנועה ומעכבים בידים את ההתפתחות הטבעית ומלאה של תנועה זו. ההסתדרות הציונית צריכה להיות המונית. שיתוף הפעולה עם העברים הבלתי־ציונים צריך להיות שיתוף של קואורדינציה, אבל לא של התמזגות להסתדרות אחת. הדגל הציוני שיתנופף מעל לפעולה התרבותית יכוון ויבטיח את דרכה הלאומי ואת עתידה הלאומי. בטחון כזה אין לנו לגבי מעשים שנעשים מחוץ למחיצת ההסתדרות הציונית1 ולא תחת הדגל הציוני. והראיה התכניון בחיפה, שהושלטה בו הלשון הגרמנית בתור שנת הלימודים, בגזרת בעליו, שעמדו מחוץ להסתדרות הציונית“. ד”ר גליקסון דרש איפוא ליצור מחלקה מיוחדת לתרבות עברית בהסתדרות הציונית ולבוא בתביעה זו אל הקונגרס הי"א.
כנגדו יצא מ. קליינמן, (העולם, 1913, כ"ז) במאמרו “טעות מסוכנה”, שבו מתח בקורת על צמצום הפעולה הציונית על ידיד הביורוקרטיוּת של ההסתדרות הציונית ואורגניה המפלגתיים. ההסתדרות העברית היא ציונית בעבריותה, בעסקניה, במטרתה אפילו אם היא נמצאת מחוץ להסתדרות הרשמית. הציונות הסינטטית לא שאפה מעולם להצטמצם בגבולותיה ההסתדרותיים, אלא הטיפה להרחבת הגבולין של הרעיון הלאומי בכל רחבי השדה הלאומיים. ה“מחלקה” של ד“ר גליקסמן לא תיבדל מההסתדרות העברית לא בנושאים ולא בנשואים, אלא לכל היותר – בתוספת הביורוקרטיות. מפלת העבריות בתכניון החיפני באה לא משום נימוקים הסתדרותיים, אלא מפני האידיאה הבלתי ציונית, שהיתה טבועה ביסוד התכניון. והראיה, גם הגמנסיה בתל־אביב לא נמצאה מעולם ברשות ההסתדרות הציונית ואף על פי כן – נשארה עברית, מפני שנוצרה בסביבה ציונית־עברית, ע”י ציונים־עבריים ולשם אידיאה ציונית־עברית.
י.ח. רבניצקי חלק על דעתם של ד:ר גליקסון ומ. קליינמן גם יחד, במאמרו “להרחבת הגבולין של הסתדרות” (העולם ל"א). אף הוא מצדד כמשה קליינמן בזכות עצמאותה של “ההסתדרות”, אבל לא מפני שיתוף המטרות הציוניות של שתי ההסתדרויות, אלא כדי לאפשר את השתתפותם של היהודים, שמודים בלשוננו הלאומית וכופרים בציונות. “ההסתדרות” העברית אינה מחויבת לעמוד דוקא על בסיס התכנית הבזילאית. מספר הציונים עדיין מועט וכחו דל, ואסור לנו איפא לזלזל בכוחות החברים הלאומיים, הכופרים עדיין בעיקר הציונות, אבל רוצים לעבוד עמנו בשדה התרבות העברית.
כל הפולמוס הזה נתעורר בקשר עם ועידת התרבות השניה, שעמדה להתכנס בוינה שבוע לפני הקונגרס הציוני הי“א. באייר תרי”ג הוציא הועד המרכזי של ההסתדרות קול קורא אל הציבור העברי בגולה. בגילוי דעת זה קרא המרכז את באי־כח כל ההסתדרויות, האגודות והמוסדות העבריים שבארץ ובגולה להשתתף בועידה.
“על הועידה – קוראים אנו בקו”הק – יהיה להראות את החיל, אשר עשתה התנועה העברית, ואת הקושיים והמעצורים אשר על דרכה. עליה יהיה לברוא יסוד ובסיס להסתדרות פּעולה בעתיד, ולכל לראש – לעורר לתחיה כוחות יצירה וכוחות־עבודה נרדמים.
ואולם – לא שאלות הסתדרות בלבד תשמשנה חומר לועידה. עליה להיכנס גם לעומק הפרובלימות של הרעיון העברי ולבקש פתרון, למצוא לחלק אחד מני אלה. מקום בראש צריכה לתפוס שאלת החינוך העברי, שתתברר בעיקרה לכל כללותה והיקפה, ובהסתעפותה למסקנות המעשיות, בהתאמה על תנאי כל ארץ. כי מקצוע זה, שעמד עד לפני שנים מועטות במרכז המפעם העברי במזרח אירופה בלבד, הנה היה בשנים האחרונות לשאלת־קיום ערה ותקיפה אף בקרב היהדות המערבית – –
הועידה תתעסק כמו כן בשאלת הדיבור העברי ובמצב הספרות העברית. אף גם לא נמָנע יחד עם זה מעשות את הועידה פירסום ופומבי לתנועה העברית, אמנם לא מבחינה חיצונית, כדי לעורר התלהבות בת רגע, כי אם הפגנה פנימית תשמש לנו, פומבי בן תוכן וישות. כי מקוים אנו, שמן הועידה תצא חיוניות לכל ההסתדרויות והמוסדות העבריים, בתתה להם הוראות דרך חדשות בין בנוגע לעבודתם, בין בנוגע למקורות, שמהם יהא פעלם ניזון" – – –
הקריאה של המרכז מצאה הד בכל רחבי הגולה. הועידה שארכה 3 ימים היתה רבת־צירים ושמשה הפגנה אדירה לרעיון העברי ותחיתו.
-
“הציוני” במקור המודפס, צ“ל ”הציונית“ – הערת פב”י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.