ביום כ“ב מנחם־אב תרע”ג (1913) נתכנסה בוינה הועידה השניה לשפה ותרבות עברית. בועידה זו, השתתפו כמאתים איש, חצים אורחים ועתונאים.

בנאום הפתיחה הדגיש א.ל. מוצקין דרך אגב את הסיבות, אשר מנעו את הועד המרכזי מלכנס את הכנסיה בזמנה. הסיבה האחת היא: חלוקי הדעות הפנימיים ביחס לתכנית הפעולה של ההסתדרות. הסיבה השניה: העדפת ההסתדרות על הכנסיה.

רבים מחברי הועד הפועל לא האמינו בכוחה וערכה של הכנסיה והתנגדו לכינוסה. בתור תנאי קודם לקריאת הכנסיה הציגו את יצירת ההסתדרות, שתשמש בסיס לכנסיה. “בינינו – אמר מוצקין – היו אנשים אשר אמרו תמיד, כי קודם כל נחוצה הסתדרות גדולה בשביל הכנסיה, ומטעם זה דחו תמיד את רעיון הכנסיה. ובזה טעו. לו היתה לנו כנסיה עוד לפני שנתיים, כי אז היתה לנו גם הסתדרות גדולה”. בכנסיה ראה מוצקין את נקודת המוצא בשביל התנועה העברית. “הועידה הוינאית לא בשביל ההסתדרות היא באה, כי אם בשביל התנועה העברית בכלל, מטרתנו היא להקיף את כל ההסתדרויות העבריות ואת כל המוסדות העבריות”.

אחרי בחירת חברי הנשיאות (פרופ. שכטר – נשיא הכבוד, דויד ילין, א.ל. מוצקין והלל זלטופולסקי), היועצים והמזכירים, התחילה פרשת ההרצאות שמספרן בועידה זו היה רב מאד. הרצו: יצחק אפשטיין על “החיים והחינוך העברי”, דויד פרישמן – על “הספרות היפה”, ח.נ. ביאליק – על הספר העברי, ד“ר י. ל. קצנלסון – על “הניקוד והקריאה”, ד”ר יוסף קלויזנר – “על הדיבור העברי”, ד“ר שמריהו לוין – על “המטרה והתנועה תחית השפה”, הלל זלטופולסקי על “התנועה העברית ברוסיה”, ש. צ’רנוביץ – על “שוק הספרים העברי”, שלמה שילר – על “העבודה העברית בגליציה”, ד”ר יעקב נכט – על מצב החינוך העברי בגליציה, בנציון מוסינזון – “על עבודת התרבות העברית בארץ־ישראל” הרב י. מז"אה – “על מוסד התחיה”, דויד ילין – על “ועד הלשון העברית בירושלים”, א. קפלן – על “הדרך להפצת הספר העברי”, א.ד. גולדברג – על “התנועה הלאומית באמריקה” ונ. סוקולוב – על “קדם”.

רוב ההרצאות שנשמעו בועידה הקיפו באופן יסודי וכולל את כל הבעיות העיוניות והמעשיות של התרבות והחנוך העברי ושפכו אור בהיר על מצב התנועה העברית בארץ ובכל ארצות הגולה. בין ההרצאות האלו נתבלטו ביחוד הרצאותיהם של דוד פרישמן וח.נ. ביאליק, אשר היו לנקודת הכובד של הועידה. שני רבני הספרות העברית החדשה עמדו בהרצאותיהם על ירידתה והתנוונותה של הספרות העברית, ובקוים בולטים, מבהיקים התוו את האמצעים והדרכים, שיש בהם כדי להבריא ולחזק את הספרות העברית. מנקודות מוצא שונות יצאו שניהם לדון על התפתחותה וגורלה של הספרות העברית ובאו לידי מסקנות שונות, הסותרות, למראית עין, זו את זו. למעשה היו דרישות שניהם גם יחד לקו ולמשקולת לספרותה עברית, המתפתחת בשני הכוונים היסודיים, אשר הותוו על ידי ביאליק ופרישמן בועידה זו.

פרישמן עמד בעיקר על השנוי הכביר אשר התחולל בחיינו הרוחניים. הלך ואפס טיפוס הסופר העברי שיצא מבית־המדרש, ויחד עמו הולך וכלה גם טיפוס הקורא מהדור הישן, שלמד בימי ילדותו בחדרים ובישיבות וממילא אין אחיזה גם לאותה הספרות המשכילית שנועדה בשבילו. הסופר היהודי המודרני החדש, שהולך וכובש לו מקום בספרות בכוח כשרונו והקורא החדש, שטעמו נזדכך ונשתכלל ע"י קריאה של ספרות־מופת זרה מצריכים ספרות יפה, ספרות חדשה, שרק כוחה יפה למשוך את הדור הצעיר, שלא יבגוד בעמו וישאר נאמן לאידיאליו. פרישמן יודע ומכיר את הערך הקיים של המדע, של חכמת ישראל בחיי האומה, אבל דוקא נטיה זו של קהל קוראינו אל הספרות העיונית מעידה, שהדור הצעיר איננו עמנו, וכשיתם הקורא האחרון מהדור הישן, תתם גם הספרות. ומשום כך הוא דורש בשביל הדור הצעיר לא חכמת ישראל, אלא מעט “סכלות ישראל”, את הספרות היפה. “בשורה הראשונה – אמר פרישמן – דרוש לנו לא הספר, אלא הספרות, לא הביבליאותיקה המתה, אלא היצירה החיה, לא הנשמה החנוטה המונחת בארון על גבי הכותל בדמות ספרים, אלא הכח החי והמחיה המושך את הלב, ולא רק את המח. העיקר, שנחייה עתה לא את הספר, אלא את הסופר. קומו ונעשה סופרים, קומו ונעשה יוצרים, בוראים, אומרי מלה חדשה, ועל ידי ה נעשה קוראים, ועל ידי זה נעשה עברים”.

מבחינה אחרת מנתח ומעריך ביאליק את הספרות העברית. בו בזמן שפרישמן מציין את נקודת השובע בחכמת ישראל ומוציא אותה מכלל תכנית העבודה והטיפול הספרותי, מציין ביאליק, להיפך, את מצב הרזון והעניות של חכמת ישראל, אשר כמה וכמה מיצירותיה המשובחות נמצאות בשל לשונן הנכריה מחוץ לתחום ספרותנו. עובדה מחפירה זו ממעיטה את דמות ספרותנו העתיקה ומחלישה את כח משיכתה והשפעתה על הדור. כדי להחזיר לתרבות ישראל אבדתה הגדולה, הכריז ביאליק בהרצאתו סיסמה חדשה, סיסמת הכינוס. בכינוס הספרותי רואה ביאליק משם אנלוגיה לחזיון דומה לו בספרותנו העתיקה, הידוע בשם חתימה (חתימת כתבי הקודש, המשנה, התלמוד), שהתלווה על ידי חזיון שני, הגניזה. “מתוך החומר הספרות הישן – אמר ביאליק, – שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח, נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: נידון לגניזה (החיצונים, הברייתות). עבודה זו, שהיתה הולכת ונעשית (לא בבת אחת כמובן) ע”י חבורה של חכמים מבאי־כח העם ונאמני רוחו – עבודה לאומית גדולה היתה, מלאכת שמים. מלבד שהצילה את העם ממהומה רוחנית ומפיזור נפש – ומלבד שנתנה לו את היכולת ליהנות עשרו הרוחני, עוד פינתה לו, ע“י שיחרור אנרגיה מרובה, את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה בת תוכן אחר ובת צורות חדשות”.

“החתימה – מסביר ביאליק – היתה הכרזת נעילה על תקופה ישנה והכרזת פתיחה על תקופה חדשה. מצד אחד מסרה החתימה בידי העם ספרות מנופה ומסודרת, שמלבד ערכה כשהיא לעצמה שמשה גם קרקע ומקור יניקה לגידולי־ספרות חדשים ומאידך גיסא, על ידי הגניזה נפרק מעל צואר האומה עול השמירה של נכסים מתים, שנגנזו ונמסרו לבעלי הארכיונים מאפס צורך חיוני בהם. הכינוס הספרותי, שעליו הכריז ביאליק, אף הוא בא למלא תפקיד תרבותי מכריע בחיינו – להחזיר לאוצר תרבותנו את כל היצירות הנעלמות והגנוזות, האובדות והנידחות מכל תרופות חיינו. כינוס זה – הוא בחינת “פדיון שבויים”, גאולת כל הטוב והמיטב של היצירה העברית בלשונות נכריות…”

שתי ההרצאות הנזכרות קבעו בצורה כללית את היסודות העיוניים ובעיקר את תכנית הפעולה המעשית של ההסתדרות העברית. אבל בועידה זו נידונו ונתבררו בדיוק ובפרוט גם השאלות החיוניות של התנועה העברית במידה, שלא היה כמותה בשום ועידה עברית לפניה ולאחריה. שאלת־הקשר ושיתוף הפעולה בין הארץ והגולה נפתרה באופן טבעי על ידי יצירת הסתדרות אחת משותפת לשתיהן. שאלת הספר העברי, שתפסה מקום בראש הרצאותיהם של פרישמן וביאליק, נידונה מבחינה מעשית בשלוש הרצאות מיוחדות: בהרצאה מפורטת גולל ש. צ’רנוביץ לפני צירי הועידה את תמונת החורבן של שוק הספרים העברי והציע שורה של אמצעים להפצת הספר העברי, שמקצתם הם עדיין אקטואליים בימינו; בתור מילואים להרצאה זו באה ההרצאה המעשית של א. קפלן על “הפצת הספר העברי”, שהעמידה את ההפצה על יסודות מסחריים. הרצאתו של הרב י. מזאה היתה מוקדשת לפעולתו של מוסד “התחיה”, שנתיסד בברלין לשם הוצאת ספרים עברים.

גם שאלת הלשון העברית והפצתה תפסה מקום חשוב בועידה. מההרצאות הרבות יש להרים על נס את זו של דוד ילין על “ועד הלשון העברית”, אשר הציג לפני הועידה את תפקידיו ומפעליו של מדרש־הלשון העברי, את הרצאתו של ד“ר י.ל. קצנלסון על הניקוד והקריאה, שטיפל בשאלה הכואבת של הקלת הקריאה העברית ושל ד”ר י. קלויזנר, שהעמיד בכל חריפותה את חובת־הדיבור העברי בקונגרסים הציוניים. בקשר עם שאלת הלשון ראויה להיזכר גם הרצאתו של נ. סוקולוב על דבר “קֶדֶם”, הסתדרות זו, שנוסדה באנגליה ברשיון הממשלה, הציגה לה למטרה לשמש מרכז המאחד את כל הנסיונות והכוחות לשם תחית הרוח והשפה והתרבות העברית בארץ ישראל ובארצות המזרח. מתפקידי הסתדרות זו היה להרחיב ולבסס את רשת בתי הספר העבריים בארץ, לדאוג לספרות החינוכית בשביל תלמידיהם, ליצור מוסדות תרבותיים חדשים בארץ, כמו סנהדריה לשפה העברית, בית מדרש עברי, בית־נכות לאומי, להדק את הקשר התרבותי עם היהדות הספרדית, לחזק את הכוח המדיני של הלשון העברית, המטביעה את ותמה על הארץ וכו'.

גם שאלת החינוך העברי קבלה בטוי עיוני ואיפורמטיבי בהרצאת יצחק אפשטיין על “החיים והחינוך העברי”, ובשורה של דינים וחשבונות על מצב החינוך העברי בארצות הגולה השונות. בפעם הראשונה הוכרזו מעל במה עברית מקצת העיקרים של בית הספר החדש, שצריך לרשת את מקום בית הספר הישן, המלולי, ולהתבסס על יסודות העבודה העצמית וכשרון המעשה.

הועדה קבלה שורה של החלטות על כל סעיף וסעיף של תכנית הפעולה, שאת החשובות בהן אנו מביאים כאן:

בשאלת הלשון העברית החלט:

1) לבחור בועדה בת שלשה חברים, אשר תחבר את התזכיר לקורטוריום של התכניון על ערך השפה העברית בתור שפת ההוראה בתכניון.

2) הועידה מביעה את צערה הגדול, שרוב העומדים בראש התנועה הציונית אינם יודעים את השפה העברית ואינם לומדים אותה.

3) הועידה מביעה את צערה הגדול על החזון המעציב, שבקונגרס הציוני שולטת ערבוביה של שפות ושהשפה העברית תופסת בו מקום מצומצם מאד.

4) הועידה מחליטה, שכל יודע עברית המשתתף בתור ציר בקונגרס מחויב לדבר בימי הקונגרס רק עברית.

5) הועידה מחיבת את אלה מחבריה, שהם גם חברי הקונגרס הציוני, להציע לפני הקונגרס, שלועד הפועל ייבחרו רק אלה היודעים את השפה העברית, מלבד אלה שכבר היו עד כה חברי הועה"פ הגדול.

(אין צריך להדגיש, שכל ההחלטות האלה המתיחסות למוסדות הציוניים הנן אקטואליות גם עכשיו ולא נתגשמו אף במקצת במשך עשרים השנים, שעברו עלינו מימי הועידה הוינאית).

בשאלה הספרות החלט:

2) להוציא לע"ע ששה כרכים מהספרות העתיקה, החדשה והתרגומית – שנים שנים כרכים לכל מקצוע.

2) “התחיה” קוצבת פרס שנתי, אחד לספרות היפה ואחד לספרות המדעית.

3) ההסתדרות משתדלת להוציא לאור ספרים מנוקדים בשביל בני הנעורים.

4) “התחיה” מסדרת מכירת ספרים והפצתם על יסוד מסחרי ובוחרת בועד מיוחד לתכלית זו.

החלטות רבות וחשובות נתקבלו במקצוע החינוך, שמקצתן הן:

I א) ההסתדרות צריכה ליסד קרן־קימת לתרבות, שתספיק את כל האמצעים הדרושים לעבודתה ולבחור באנשים, שיקדישו את כל כוחותיהם וזמנם ליצירת קרן זו.

ב) לבחור ועד מרכזי לחינוך, שבו ישתתפו טובי כחות עמנו ושברובו ישב במקום אחד ויבוא בדברים עם הועדים המקומיים, שמתיסדים בכל עיר ועיר.

II א) הועדים משתדלים להכניס את לימוד תורת ישראל, שפתו וספרותו, דברה"י וטבע ארץ־ישראל לכל בתי הספר הקיימים והעומדים להוסד;

ב) על הועדים לתמוך בייסוד סמינריונים למורים, בבתי החינוך העבריים בארץ, בייסוד בית־ספר גבוה בארץ.

III א) הועד המרכזי מעבד ומאשר את תכנית הלימודים של כל בתי־הספר העבריים הבאים בקשר עם הסתדרות.

ב) מסייע להוצאת ספרי־לימוד, תמונות ומכשירים בעברים, להוצאת שבועון עברי לנוער, לייסוד ספריות על יד בתי־ספר עבריים.

IV הועידה קבלה שורה של החלטות אירגוניות שמטרתן היא:

א) להמשיך ולחזק את ההשפעה העברית על הצעירים גם אחר גמרם את בתי־הספר;

ב) לקשר את צעירי ישראל עם ארץ־ישראל.

ג) לארגן את בתי־הספר ואת המורים העבריים.

בועידה נתקבלו גם כן תקנות ההסתדרות, שהכילו בדרך כלל את העיקרים, שנקבעו בועידה הברלינאית. המרצה א.ל. מוצקין הדגיש בהקדמתו להרצאת־דבריו על תקנות ההסתדרות את היסוד הבלתי נורמלי של קיום הסתדרות עברית מיוחדת ונבדלת מההסתדרות הציונית. “אילו – אמר המרצה – היתה ההסתדרות הציונית ממלאה את תפקידה בעבודת הלשון והתרבות העברית, כי אז לא היה שום מקום להסתדרות מיוחדת, מפני שהכל יודעים את הסוד, שרוב הציונים הם גם חברי ההסתדרות. אבל מכיוון שההסתדרות הציונית לא מלאה את תפקידה זה במידה הדרושה, הרינו מוכרחים להקים הסתדרות עברית מיוחדת לצרכי הלשון והתרבות”.

לועד המרכזי נבחרו: נחום סוקולוב, ד“ר שמריהו לוין, א.ל. מוצקין, ד”ר יעקב כהן וד"ר ש. פרלמן. מלבד זאת נבחר ועד כללי המרכב מבאי כח ההסתדרות של כל מדינה ומדינה.

הועידה הוינאית עלתה מכמה בחינות על הועידות הקודמות. בה השתתפו גדולי הסופרים וטובי העסקנים, שמנה וסלתה של האומה העברית בארץ ובגולה.

ההרצאות והוכוחים נצטיינו בעמקם העיוני ובמעשיותם ולא היה בהם משום הפגנה כלפי חוץ. בועידה זו נוצרה חזית משותפת של כל הסופרים והעסקנים העבריים לארצותיהם לשם פעולה תרבותית והקמת התנועה העברית. יצירת שני המוסדות התרבותיים החדשים “התחיה” ו“הקדם” על בסיס כספי חיזקו את האמונה, שועידה זו תשמש נקודת מפנה בהתפתחות התנועה העברית, שתיהפך לתנועה עממית רחבה ומעונפת.

את הערכת הועידה אנו מוצאים בכרוז, אשר הוציא המרכז החדש של “ההסתדרות”, שנבחר בוינה (אלול, תרע"ג), ואלה מקצת מדבריו:

“הועידה העברית בוינה הוכיחה קודם כל ועל הכל את ערכה כשהיא לעצמה בתור מוסד ראוי ועתיד להיות בימה עליונה למחשבה הלאומית־העברית – – – בועידת וינה נפלו אמרים אחדים, כבירים וכבדי־תוכן, אשר עוד זמן רב יהיו ענין לענות בהם ואשר את תוצאותיהם, לכשיגיעו לידי מעשה, אין לשער. כאן נשמעה הבקורת על כל יסודה של שיטת החינוך הישנה והוצגה הפרובלימה של ערך העשיה לעומת הידיעה, עבודת־השרירים לעומת עבודת המוח בגידול הבנים, פרובלימה פותחת אפקים חדשים ורומזת למרחב חדש בחיי הלאום בעתיד. מכאן יצא קול־הקריאה לכינוס חדש של ספרות ישראל כל הזמנים, כינוס על דרך ה”חתימה" ו“הגניזה”, שנהגו קדמונינו בתקופות שונות, שיכשיר את העם להבנת עברו ומקורות־רוחו במידה יתרה, יפדה את פקדונינו הרוחניים בכמה לשונות זרות וז’רגונים וישיג יחד עם זה את הסנקציה של העם לספרות החדשה. כנגד זה נשמע בועידה גם קול־הקריאה לטיפוח מיוחד של הספרות החדשה. כנגד זה נשמע בועידה גם קול־הקריאה לטיפוח מיוחד של הספרות החדשה, בעיקר – הספרות היפה, לעשותה עשירה ורבת גונים, באופן שתעיד על כשרונות־היצירה החיים וקיימים גם עתה בעם ותהי לכוח מושך לדור הצעיר, בהספיקה לו מזון רוחני לפי טעמו ותביעותיו האסטטיות, ואין שתי הקריאות האלו סותרות זו את זו, אלא ממלאות ומשלימות.

הועידה שמעה גם הרצאות על מצב התרבות והתנוּעה העברית בארצות שונות, וקבלה החלטות מסוימות בנוגע להסתדרות ולאפני העבודה בימים הבאים. זהו ערכה המעשי של הועידה במובן המצומצם של המלה.

מנקודת ההשקפה ההסתדרותית יש לזקוף על חשבון ועידה זו גם דבר ההחלטה לאחד ולספח את כל המוסדות העבריים אל ההסתדרות, לא רק אגודות הנוסדות בכוונה תחילה לשם העבודה לשפה ולתרבות העברית, אלא גם כל מוסד שהוא, הקשור באיזה אופן על פי עצם פעולתו עם העבודה הזאת, הרי הוא ממילא חלק של הסתדרות ואין הוא צריך אלא להביע את חפצו להספח אליה ולהתחייב לשלם לה אותו התשלום הקטן, שנקבע סימן להתאחדות".

הכרוז נגמר בקול לקריאה אל כל ההסתדרויות ולכל אדם משיראל המכיר במטרות ההסתדרות – “לתת יד להסתדרות העברית ולעזור לחזוקו ולחדושו של בנין העם על יסודות התחיה, בהתאם למטרותיו ההיסטוריות הגדולות ולחיים החדשים המתרקמים לפניו”.

הועד המרכזי, שישב בברלין המשיך את פעולתו בהתאם להחלטות הועידה. הוצא דין וחשבון של הועידה העברית בוינה, כמו כן תקנות ההסתדרות ותכנית העבודה של המרכז. בהרבה ארצות ומדינות התנהלה עבודה תעמולתית־אִרְגוּנִית מטעם המרכז.

רושם כביר בגולה עשה גילוי הדעת של המרכז בקשר עם החלטת הקורטוריון לקבוע בתכניון שבחיפה ובבית הספר התיכוני שעל ידו את השפה הגרמנית בתור שפת רואה לכל הלימודים. (חברי הקורטוריון הציוניים יצאו ממנו לאות מחאה). בגילוי־דעת זה קורא הועד המרכזי את האינטליגנציה העברית בארץ־ישראל לקבוע את יחסה הנכון לגזרה, שגזר הקורטוריון על החינוך הלאומי ולהגן על כבוד שפתנו המחולל ועל עתידה של התרבות העברית. “יהיו נא הלוחמים בארץ־ישראל בטוחים בסיועם של אחיהם בחוץ לארץ, של כל אחיהם, שאינם רואים את השפה העברית כמין כתובת על קברות העבר, אלא כחלק מן ההוה החי והעתיד”.

ההסתדרות פרשה את מצודתה על כל ארצות הגולה, אבל בעיקר ריכזה את פעולתה במדינת רוסיה, שבה עמקו ונסתעפו בעיקר שרשי התנועה התרבותית. הדה הכביר שנשמע בועידה הוינאית, עלה גם בכינוס חשוב אחר, ועידת ציוני רוסיה, שהתקיימה בוינה, ערב הקונגרס הציוני.