אחרי הועידה השניה לשפה ולתרבות העברית שנתכנסה בוינה, בפרוס הקונגרס הציוני האחד עשר, נתקיימה בוינה ועידת ציוני רוסיה. חשיבות הועידה הזאת היא לא רק בזה, שבה תפסה שאלת התרבות העברית מקום בראש, אלא בעיקר משום שבה ניתן הביטוי הנועז הראשון לעמדה פרינציפיונית ועקבית בשאלת הלשון העברית והחינוך העברי בגולה. ראש המדברים בועידה היה זאב ז’בוטינסקי, שביסס בהרצאתו את השקפתו על התרבות העברית בגולה. ז’בוטינסקי דרש עקביות ושלמות בחינוך. אם הלשון העברית היא לשוננו הלאומית, הרי החינוך הלאומי צריך להיות עברי מהמסד עד הטפחות. בתי־הספר העממיים הקיימים – ה“חדר”, בית הספר הכללי בלשון המדינה עם לימודים עבריים בעברית ואפילו ה“חדר המתוקן” – כל אלה יש בהם משום הצלה פורתא, אבל אינם פותרים את שאלת בית־ספרנו הלאומי. ה“חדר” לכל טיפוסיו – אינו נותן את הפטוס של השכלה חילונית וביה"ס הכללי הוא כלי שרת של רוסיפיקציה. העברית צריכה להיות לא לימוד, אלא לשון הלימודים. בית הספר משריש בנפשות תלמידיו לא את הלשון שלומדים אותה, אלא את הלשון שלומדים בה, ודוקא את הלימודים הכלליים. הטיפוס הנורמלי של בית ספר עברי לאומי בגולה הוא איפא מוסד, שכל הלימודים, העבריים והכלליים כאחת, מן היום הראשון עד היום האחרון נלמדים בו אך ורק עברית. יוצא מן הכלל לימוד הלשונות החיות, ובעיקר – לשון המדינה וספרותה. כדי להשליט בחיינו את בית הספר העברי השלם, צריך שההסתדרות הציונית תייסד שורה של בתי ספר עבריים גמורים למופת. אם בראשיתם ימעט מספרם, ישגה מאד באחריתם.

בהרצאתו זו הציע ז’בוטינסקי לייסד הסתדרות מורים עבריים במדינה, אשר תעמוד על בסיס ההוראה העברית. המרצה הדגיש את הצורך להוציא ספרי קריאה וספרי לימוד עבריים לבני הנעורים. הרים על נס גם את ההכרח החיוני להשליט את הדיבור העברי בועידות ובאספות. אם קצרה ידנו לגזור על היחיד, הרשות בידנו להכריח את הנשיאות והמרצים, שלא ישתמשו בלשון אחרת אלא בעברית.

השקפתו העקבית של ז’בוטינסקי על החינוך העברי השלם עוררה התנגדות הן מצד הקיצוניים והן מצד הפשרנים שבמחנה העברי. ד“ר י. קלויזנר התנגד לדעותיו של ז’בוטינסקי מתוך היסוס לטשטוש ההכרה הציונית. יסוד ההכרה הציונית הוא, שעם־ישראל הוא משונה ונבדל מכל שאר־העמים היושבים על אדמתם ומדברים בלשונם, והבדל־הגוֹרל הלאומי גורר אחריו גם את הבדל היכולת הלאומית. אילו יכולים היינו להשיג בגלות מה שאפשר להשיג בארץ־ישראל, היינו באים לא אל הציונות, אלא אל ה”סיימיזם". אבל דבר כזה אינו בגדר האפשרות, כי אי־אפשר שהגלות תיהפך לציון. ואילו היה הדבר אפשרי, לא היינו נצרכים כלל לציון. ואף זאת: אם היהודי בגולה ילמד את כל הלימודים, לרבות את השימושיים, עברית, הרי קשה יהיה לו להתחרות בנוצרי, שלמד את הלימודים השימושיים בלשון המדינה.

אחרת לגמרי היתה התנגדותם של נ. סירקין וי. גרינבוים. שניהם דרשו להקציע מקום גם לאידית בבית־הספר, כדי שלא להקים מחיצה בין החניכים ובין העם. סירקין ראה בהשקפותיו של ז’בוטינסקי משום “אספורט של רדיקליות”. מצד אחד אין הלשון העברית – לדעתו – תריס בפני ההתבוללות, מצד שני – יש גם באידית משום גורם לאומי. גרינבוים חשש, שהחינוך העברי יקים מחיצה בין אבות ובנים ויעמיק את התהום בין עשירים ועניים. יקשה גם להשקיע כסף בבנין בתי ספר בגולה בשעה שיש צורך חיוני להשקיעו בארץ־ישראל.

הסופר יעקב רבינוביץ, שליח ארץ ישראל, הדגיש, שאף על פי שהוא יודע את ערך הפרוטות הנשלחות אל הארץ, תוותר ארץ־ישראל בחפץ לב על הסכומים, שהגולה תשקיע בבנין בתי הספר, כי עתידים הם לגדל פירות, שיהיו לברכה ולתפארת לגולה ולארץ גם יחד. אבל גם י. רבינוביץ הביע ספקותיו בהתגשמות הצעותיו של ז’בוטינסקי, ולא מפני הפרעה מבחוץ, אלא מתוך חוסר אמונה בציונים עצמם, אשר לא יעמוד בהם לבם לשלוח את בניהם לבית ספר לאומי גמור.

ז’בוטינסקי בנאום תשובתו השיג על טענות המתוכחים והעמיד את השאלה בכל חריפותה הפרינציפיונית. ניסח אותה בצורה של אלטרנטיבה: או עברית או ז’רגון – דרך ממוצעת אין. אי אפשר להציב גבולים ולומר: על כאן עברית; מכאן ועד כאן – ז’רגון; ומכאן ואילך – הלשון הזרה. השאלה העומדת לפנינו היא: איזו היא לשוננו הלאומית, שהיא צריכה להיות לשון תרבותנו מתחילה ועד סוף ושהיא משענתנו היחידה גם בבנין התרבות וגם בהגדרה העצמית המדינית. אנו הרואים את לשוננו הלאומית רק בלשון העברית, דורשים להסיר מעליה את כל הכבלים ולהשליטה בכל ענפי חיינו. השימוש בדיבור אינו – כדעת הז’רגוניסטים – אבן הבוחן ללאומיותה של לשון, שהרי אם נבוא לבנות את בתיה"ס על סמך הלשון, שבה מדבר העם, נהיה מוכרחים לבנות את בתי הספר שלנו לא רק במדינות שונות, אלא גם במדינה אחת ואפילו בעיר אחת בלשונות שונות, שבהן מדבר עמנו, זאת אומרת – שבית ספר לאומי לא יהיה לנו עד עולם.

הצעותיו של ז’בוטינסקי נמסרו לועדה מיוחדת, ששומה עליה לטפל בהן ולהביאן לפני הועידה. ד"ר קלויזנר הציע לקבל את ההצעות לא בתור דרישה מוחלטת, אלא בתור הוראה. ואולם ניידיץ הציע הצעה חדשה, שלא נידונה בויעדה ושעוררה בה התרגשות רבה. אל הסעיף הראשון של הצעת ז’בוטינסקי, הקובע “שההסתדרות הציונית שואפת ליצור בתי ספר עבריים לאומיים, שבהם יהיו נלמדים כל הלימודים גם העבריים גם הכלליים בעברית” – הוסיף ניידיץ: “אם אי אפשר יהיה הדבר, תבכר ההסתדרות הציונית את הז’רגון על פני הרוסית”. נגד הוספה זו יצא קלויזנר שהראה על הסכנה הכרוכה בתוספת־הצעה זו. דוקא מפני שהלשון הרוסית זרה לנו לגמרי ואין לה תביעות של לשון לאומית, אין לחשוש, שתיהפך לסורוגט של לשון לאומית. מה שאין כן הז’רגון, שיש בו מקצת לאומיות ומקצת יהדות, עלול להשתרש בהכרתנו בתור לשון לאומית, וכאן – החתירה העמוקה תחת שאיפתנו לשלמות. אבל הסברותיו של קלויזנר היו לשוא: הוספת ניידיץ העמדה להצבעה ונתקבלה ברוב דעות.

מלבד ההצעה הנזכרה נתקבלו בועידה גם ההצעות הבאות:

1) נוסד משרד לעבודה תרבותית. תעודותיו של המשרד הן:

א) לסייע סיוע אקטיבי לייסוד גני־ילדים ובתּי ספר למתחילים למופת, שלשון הוראה והשימוש בהם תהיה הלשון העברית;

ב) לדאוג לייסוד הסתדרות למורים המודים בעיקר ההוראה בעברית;

ג) לדאוג להוצאת ספרי־קריאה לבני הנעורים;

ד) לטפל בהפצת הדיבור העברי.

2) ההסתדרות הציונית עובדת בהסכמה עם “ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית” ושאר ההסתדרויות העובדות במקצוע התרבות העברית.

3) בנוגע לשפת הועידות של ציוני רוסיה מודה הועידה בזכותם של הצירים היחידים לדבר בכל הלשונות, אלא שהיא קובעת את הלשון העברית ללשון הנשיאות וההרצאות. תמצית ההרצאות, ההצעות שמעמידים למנין והתיזות תתורגמנה בשעת הצורך גם ללשונות אחרות.

הועידה של ציוני רוסיה, למרות הכיוון הרדקלי של ההרצאה הראשית, היתה ברובה פשרנית, וברוח זו נתקבלו גם החלטותיה. מבחינה זו אפינית עוד החלטה אחת שנתקבלה ע"י הועידה בדבר מפקד־העם הכללי ברוסיה, אשר קבעה את יחס ההסתדרות הציונית של שאלת לשון־ההרשמה. וזוהי ההחלטה: "משום שהועידה יודעת, שהלשון היהודית המדוברת היא השלטת בקרב המוני היהודים, לפיכך רואה היא צורך בדבר, שיעָשה כל הדרוש, כדי שעובדה זוֹ תמצא את בטויה הנכון במפקד הכללי העתיד להיות ברוסיה.

יחד עם זה מביעה הועידה את חפצה, שכל יהודי המשתמש בלשון העברית, יסמן לשון זו בתור לשון השימוש שלו".

לא עלתה על דעתם של הפשרנים החלטה זו עתידה להיות בכיה לדורות, ושתשאר בתקפה אפילו בעוד עשרים שנים, שהרי אותה עמדה תפסה ההסתדרות הציונית בפולין גם בשנת מפקד־העם הכללי בשנת 1931.

ואף על פי כן – גדולה היתה, בלי ערוך, חשיבותה של ועידה זו. כמה התקדמה התנועה העברית ברוסיה בדרכה מועידת מינס' עד ועידת וינה! בפעם הראשונה העמדה על הפרק שאלת השלמות העברית, ואם כי לא קבלה בועידה את פתרונה המלא, נהפכה לנושא חי של המחשבה העברית ושל ההגשמה העברית. הובלט ביותר הערך הלאומי של החינוך בעבודה התרבותית בגולה; הודגש בראשונה הערך המדיני של הלשון העברית; הוטעם הצורך להחיות את הלשון בשימוש הדיבור; והעיקר – המעשים והמפעלים הקטנים בשדה התרבות והחינוך הוארו באור האידיאל של עבריות שלמה ומלאה, בלי פשרות וּויתורים, בכל מקצועות החיים והיצירה.