במלחמת־הדמים העולמית נפגעה עבודת התרבותה עברית פגיעה קשה. הקשר הבין־ארצי בין חלקי התנועה העברית ניתק. הרכוש ההסתדרותי שנצבר וטופח בעמל לא אנוש במשך שנים – כחש ודלל. ואף על פי כן ידע הציבור העברי בארצות־החזית להגן על עמדותיו הרוחניות ולהמשיך כיד היכולת את העבודה התרבותית בהתאם לתנאים החדשים. למדרגה של התפתחות מזהירה הגיעה התרבות העברית דוקא ברוסיה אחרי המהפכה המדינית שהתחוללה בה בשנת 1917.

היהדות הרוסית, שהיתה מרותקת בכבלי ההגבלות והאיסורים של המשטר העריץ, נתעוררה וקמה ביום בהיר אחד והנה היא בת־חורין ככל שאר העמים של מדינת רוסיה. המהפכה המדינית עוררה בקרב העם היהודי את כל כוחות היצירה, שחונקו במשך דורות ע"י שלטונות מהלכות הרשעה. התנועה הציונית, שעוד אתמול עבדה במחתרת תחת מסוה הסתדרות אנונימית, נהפכה בין ליל לתנועה עממית שהכניסה אל תוך אפיקה הרחב את כל זרמי המחשבה הציונית לאירגוניה השונים. כל שנות קיומה של הציונות ברוסיה לא היו לה ימים של התעוררות לאומית ופתוס של יצירה לשם בנין הארץ, כימי הזוהר שבאו אחרי מהפכת פברואר. שכור חופש ונצחון התלכד רוב מנינה של היהדות הרוסית מסביב לדגל הציוני. הצהרת בלפור הלהיבה את ההמונים לעבודה מעשית למען ארץ־ישראל, את עשירי העם – להשקעות הון עצומות ואת הנוער הלאומי – לחלוציות ולהגשמה. גם התנועה התרבותית יצאה מתוך ד' אמותיה ותתפשט במהירות מפליאה בכל רחבי המדינה.

ב־23 לאפריל 1917 נפתחה במוסקבה בנשיאותו של הלל זלטופולסקי ועידת ההסתדרות להתפתחות השפה העברית (“חובבי שפת עבר”). בועידה השתתפו 200 איש. ח.נ. ביאליק הרצה על הנושא: “העם והשפה”, ש. פרסיץ – על פעולת “ועדה לבתי הספר”. אלתרמן והיילפרין – על גני הילדים, פינס – על בתי־הספר העממיים וח. גרינברג – על בית־הספר התיכוני. הועידה העמידה את פעולתה התרבותית־החינוכית על עיקר העבריות השלמה והעקבית (ז. אפשטיין הגין בועידה על עמדת עבריות פשרנית), וברוח זה נוסחו כל החלטותיה העיוניות והמעשיות. בה בועידה החלט להחליף את שם ההסתדרות “חובבי שפת עבר” ב“תרבות”. בה נתאשרה גם התכנית של “תרבות”. תעודות ההסתדרות לפי התכנית הן:

1) להפוך את הלשון העברית לשפת החינוך, התרבות והדיבור של העם העברי;

2) לעשות את יצירותיה של התרבות העברית לקנין כל העם

3) ולעזר להתפתחות היצירה הברית בכל מקצועותיה. האמצעים להשגת המטרות הנ"ל הם:

א) חינוך: ליסד גני־ילדים, בתי־ספר עממיים, מוסדות לעבודה ולמלאכה, מוסדות חינוך תיכוניים וגבוהים, שעורי ערב, סמינריונים למורים ולגננות, אוניורסיתות עממיות וישיבות.

ב) ספרות: לייסד הוצאת ספרים, עתונים, מאספים, ספרי לימוד ומכשירי בתי־ספר ולתמוך בקיימים.

ג) אמנות: לייסד תיאטרונים עבריים, בתי ספר לאמנות, לערוך תערוכות עבריות וכו'.

ד) הסתדרויות ציבוריות־תרבותיות: לייסד בתי־עם, קלובים, חדרי מקרא, ספריות], חברות לאספורט ולהתעמלות.

ה) ייסוד אגודות מורים, אמנים וציירים.

ו) ייסוד קופה לצרכי התרבות על יסודות ציבוריים־כלליים.

שפת ההוראה של כל המקצועות בבתי־הספר ושאר מוסדות החינוך של החברה – היא עברית, מלבד שפת המדינה ושאר הלשונות, הנלמדות ע"פ השיטה הטבעית.

החלטות מיוחדות קבעו את התעודה והאופי של גן־הילדים, בית־הספר העממי ובית הספר התיכוני.

פרוצס האירגון העצמי, שהקיף את התנועה הציונית ברוסיה לכל זרמיה וסיעותיה, הגביר את כוחה של התנועה העברית. בועידה השניה הארצית של הפרקציה הציונית העממית “צעירי ציון”, שנתכנסה בפטרוגרַד בחודש מאי 1917 הורצאה הרצאה מיוחדת (ח. גרינברג) על הלשון והתרבות העברית. אחרי ההרצאה התעוררו ויכוחים נלהבים בשאלת שפת ההוראה. האגף הסוציאליסטי (ריס, פּורטוגלוב) הגין על הלשון האידית, האגף העמלני (י. מרמינסקי, א. לוינסון) והדמוקרטי (א. ברודני) צידדו בזכות העברית. נתקבלו החלטות ברוח העבריות השלמה.

גם בועידה הציונית הרוּסית השביעית שנתקיימה בפטרוגרד סמוך לועידת “צעירי־ציון” העמדה שאלת הלשון והתרבות העברית בכל היקפה. יום כ"ט למאי הוקדש כולו לשאלות התרבות (“יום־התרבות”). את ההרצאה על התרבות הרצה א. דרויאנוב (במקום ח.נ. ביאליק שלא יכול לבא אל הועידה). הלל זלטופולסקי מסר דין וחשבון על פועלת ההסתדרות “תרבות”. לייב יפה הרצה על שאלת בתי־הספר. בהרצאתו הביע את הדעה, שעל הציונים לשאוף להבראיזציה של בית הספר; אולם אם נחוץ לבחור בין האידית ובין לשון זרה, עלינו לתת זכות הבכורה לאידית. השאלה האחרונה עוררה ויכוחים חריפים ולבסוף נתקבלה הצעתו של ל. יפה ברוב דעות של 222 נגד 123.

הועידה השביעית קבלה בשאלת הלשון והתרבות את ההחלטות הבאות:

מתוך הכרה שהלשון העברית היא הלשון הלאומית היחידה של העם העברי, שצריכה להיהפך ללשון החינוך, התרבות והדיבור של כל היהדות, מחליטה הועידה:

1) בכל בתי הספר ומוסדות החינוך של הקהילות היהודיות נלמדים כל הלימודים, חוץ משפות זרות, בשפה העברית;

2) העברית – היא השפה הרשמית של כל מוסדות העם היהודי;

3) על חברי הסתדרות הציונית מוטלת החובה לממש את העיקרים האלה בקהילות היהודיות ובכל המוסדות החינוכיים והציבוריים.

בשביל בתי־הספר, שמטעמים שונים אי־אפשר להגשים בהם את העיקרים הנ"ל, קובעת הועידה תכנית־מינימום דלקמן:

1) העברית נלמדת בבתי־הספר במידה שהבוגר ידע בלי קושי לקרוא עברית ולהביע בה מחשבותיו בכתב.

2) ידיעת תנ"ך ואגדה (במקור).

3) היסטוריה ישראלית.

במקרה, אם ההוראה בלשון העברית היא בלתי אפשרית מסיבות מקומיות או זמניות, זכות הבכורה לאידית על הלשון הזרה. הועידה מכירה את “תרבות” בתור מוסד אבטונומי בפעולתו הפנימית. כלפי חוץ מיוצגת “תרבות” ע“י ההסתדרות הציונית. גם הסתדרות “החלוץ” שנוסדה באותה שנה – כמעט בזמן אחד – ברוסיה הגדולה ובאוקראינה (חרקוב) נתנה דחיפה עצומה וחדשה להתפשטות הלשון העברית בדיבור החי. אבל בעיקר התפתחה העבודה העברית בכוחה של הסתדרות “תרבוּת”, שנגשה לעבודה רחבת־היקף ורבת־מעוף. ואמנם, במשך זמן מועט הגשימה “תרבות” את רובי תכניתה. בעזרת מרכז “תרבות” ותחת השפעתו נוסדו קרוב ל־200 מוסדות לחינוך, לספרות ולתרבות עברית. ע”י המרכז נפתחו בשנת 1917 60 גני ילדים בערים שונות, 3 גימנסיות עבריות (חרקוב, בקו וסַמַרקנד), סמינריון למורים באודיסה תחת הנהלתו של ד“ר מוֹהליבר, קורסים למורים עבריים בחרקוב תחת הנהלתו של א. כהנשטם, מכון לגננות עבריות במוסקבה תחת הנהלתו של י. אלתרמן, שעורי ערב להיסטוריה, לספרות עברית ולתלמוד (המרצים ד“ר ז. איישנשטט והעו”ד אשר גולק), שעורי־ערב לגדולים בערים שונות (מוסקבה, סרטוב ועוד), בתי ספר לילדי היהודים ההרריים ועוד.9 המרכז פתח ג”כ מחלקה בשם “אמנות” לשם הוצאת ספרי לימוד ומכשירים בשביל בתי־הספר וגם הוציא ספרים אחדים לצרכיהם.

אבל גם מחוץ ל“תרבות” התפתחה עבדוה תרבותית־ציבורית רחבה ומסועפת. במוסקבה הופיע העתון היומי “העם” בעריכתם של בן־ציון כ"ץ ומ. קליינמן. בעזרתו של ש“י וליקובסקי הוקם מוסד בלשני בשם “שפתנו”. בחוזר הראשון של המוסד אל הסופרים והבלשנים העבריים נתפרסמה תכנית פעולתו שעמדה להקיף 3 מקצועות־עבודה: 1) הוצאת ספרים, 2) קובצים בלשניים 3) וביבליותיקה לשונית. מחברי החוזר שאפו להכשיר על ידי זה את הקרקע לייסוד אקדמיה של הלשון העברית בגולה. על ידי המוסד הוצאו גם שני קובצי “שפתנו” בעריכת ד”ר י. קלויזנר.

הוצאת “שטיבל” רחבת־היד ובעלת השפע הוציאה בעריכת ד. פרישמן את 3 הכרכים הראשונים של “התקופה”, שלשה כרכים מלאים וגדושים, בעלי משקל ספרותי ומדעי ובעלי צורה מהודרת, שלא היה כמותה בישראל. אל אודיסה, שהוסיפה לטוות את חוט היצירה העברית, נתוספה עכשיו מוסקבה, אשר הכניסה את הרחבות הרוסית אל המולו"ת העברית. שני מרכזי היצירה העברית גידלו ספרות פריודית עשירה: “כנסת” (ח.נ. ביאליק), "משואות, “עולמנו” ( ד"ר גליקסוֹן), “דרכנו” (ה. זלטופולסקי), “הגנה” (היילפרין ואלתרמן), “שתילים”, “המשפט העברי” (ש.אייזנשטט), “רשומות” (א. דרוּיאנוֹב) וכדומה. ממרחקי הזוהר של רוסיה המחודשת רמז לתרבות העברית עתיד מזהיר של בנין ויצירה… אבל כל תקוותינו נשא הרוח. באה המהפכה הבוֹֹלשבית שעקרה מן השורש את פרי עמלנו וערערה עד היסוד את בנין תרבותנו.

פרק מענין בתולדות התנועה העברית הוא – צמיחת הסתדרות “המורה” ברוסיה ובאוקראינה. עוד בראשית ימי המלחמה, כשהתחילו להתרכז רבבות פליטים יהודים מערי ליטא ופולין ברוסיה המרכזית, הקימה “חברת מפיצי השכלה” מאות בתי ספר עממיים לילדי הפליטים. חברה זוֹ, אשר ייסדה לפני המלחמה בתי ספר עממיים ששפת־הוראתם היתה רוסית וקבעה שעות־מספר לעברית, נהפכה בשנוֹת החירום למבצר האידישאים, אשר השליטו תכנית אידישאית קיצוֹנית בבתי הספר של החברה ברוח ההחלטה הטּמבובית. (בטמבוב נתקיימה מועצת מורים שקבלה החלטה, שאידית היא הלשון השלטת בבית הספר היהודי החדש ושלטון האידית הוא בלתי מוגבל). בין האידישאים והעברים התלקחה מלחמה קשה. בראשה קמה חברת “חובבי שפת עבר”, אשר ריכזה מסביב לדגלה את הציבור הציוני, את המורים העבריים ואת רוב הפליטים, הורי התלמידים, אשר דרשו בית־ספר לאומי, אף על פי שהעמידו בזה בסכנה את לחם־חוקם, שהיו מקבלים מאת החברות הפילנטרופיות.

בשנת 1917 נגשה החברה החדשה “תרבות” שקמה במקום “חובבי שפת עבר” לעבודה רחבה בשדה החינוך הלאומי. באותו זמן כינסה “חברת מפיצי השכלה” בפטרוגרד ועידה כללית של כל מורי ישראל ברוסיה כדי לסדר את עיניני החינוך. אבל ועידה זו, שנתכנסה על יסוד “חוקי”־בחירה מיוחדים, אשר עובדו ע"י העסקנים האידישאים של החברה ושנתנה רוב בלתי חוקי למורים האידישאים, העמיקה שבעתים את פירוד הלבבות בין מורי שני המחנות והניעה את המורים העבריים להתבדל וליצור הסתדרות מורים עברית מיוחדת. תפקיד זה הוטל על הועד הזמני שנבחר בפטרוגרד ושקבע את מקום שבתו בחרקוב, תחת הנהלת זקן־הפדגוגים אהרן כהנשטם.

בחודש אב תרע“ז (1917) נתכנסה באודיסה הועידה הראשונה של הסתדרות המורים שבה השתתפו 137 צירים, באי־כחם של כ־1500 מורים עבריים מכל רוסיה. מצב־רוח של חג היה שרוי בועידה זו, אשר ריכזה את מיטב המורים והמחנכים של העם. הרצו בה: ח.נ. ביאליק על הלשון הלאומית והילד העברי, נ. פינס על יסודות בית הספר העממי, ד”ר י. מוהילבר על הדת בביה“ס, ד”ר י. קלויזנר – על ההשכלה מחוץ לבית הספר וכו'. ביאליק עמד בהרצאתו על שלמות החינוך העברי. “אנו דורשים – אמר המרצה – חינוך עברי שלם. דבר זה הוא צווי מוחלט, שאין מהרהרים אחריו; דרישה זו נובעת ממעמקי נפשנו ואין אנו יכולים לצייר לעצמנו חינוך מתוקן שלא בתחום הלשון העברית. אנו העבריים היודעים, שלשון וארץ הן מתנה הניתנת ע”י ההיסטוריה רק פעם אחת, אנו רואים את כל הכפילות הלשונית שבחיינו כקלקלה, כמום. וכל זמן שאנו מאמינים שיש תקנה למום, אנו צריכים להשתדל לרפויו". ביאליק הציע ארבע תקנות: א) החינוך העברי צריך להיות שלם בכל מדרגותיו – הנמוך, הבינוני והעליון; החינוך הנמוך בלי בינוני ועליון – אין לו ערך; ב) החינוך כולל גם את “לימודי החול גם את לימודי הקודש”; ג) חינוך מאוחד מצד הלשון העברית, שצריכה להיות שלטת בכל הלימודים; ד) חינוך אחד לזכרים ולנקבות.

ברוח זה דיבר גם המרצה השני, נ. פינס, שהוכיח, כי בבית הספר העממי, בניגוד להשקפות הרווחות, שפת הלימודים היא לא השפה המדוברת, אלא הלשון הלאומית. גם השוציים מלמדים בלשון זרה, גם הגרמנים מלמדים ב“הויכדויטש” ולא בדיאלקטים המובנים לילד. אנו צריכים לשאוף לאחדות הנפש של הילד, לאחדות העם העברי ולאחדות המורה.

ד“ר יוסף קלויזנר הדגיש את הצורך ליצור סביבה לאומית, שבלעדיה לא יתָכנו חיים עבריים שלמים. עם התרופפות הדת נולד ההכרח להגביר את היסוד הלאומי בסביבתנו. צריך להקיף את הילד בסביבה של פוליטיקה רוחנית. סביבה זו תיוצר ע”י הקמת הסתדרויות לאומיות רוחניות, חברות למוסיקה, התעמלות, טיולים חינוכיים, ספריות למורים ולתלמידים, מוזיאונים פדגוגיים, אויורסיתות עממיות, בתי ספר לשבתות וכד'.

ד“ר מוהילבר הרצה על ערך הדת בבית־הספר ודרש חינוך דתי, המתבסס על הנכסים ההיסטוריים־לאומיים של תרבותנו. לא לימוד־דת באופן דוגמטי, אלא חינוך המקנה לדור הצעיר את ידיעת כל הערכים התרבותיים־הדתיים, שיצר הגאון הלאומי. הנחותיו של ד”ר מוהילבר עוררו ויכוחים נלהבים מצד כמה צירים (אהרן כהנשטם, ד"ר ברוק ואחרים), שהתנגדו מטעמים שונים להכנסת הדת אל בית הספר. (“הדת הוא ענין פרטי”; “הדת מפרידה בין בני־אדם ומתנגדת למדע”; “המורים הצעירים אינם דתיים ואין להכריח את הצעירים שיעשו שקר בנפשם”). הכריעה דעת הרוב, שאין לקבל החלטות בשאלה זו, מפני שהדת איננה ענין הנחתך על ידי הצבעה. העם בעצמו יקח מהדת מה שדרוש לצרכיו. ומה שנוגע למורה, יעשה כל אחד לפי הוראת מצפונו.

א. כנהשטם הרצה בשאלות ההסתדרות ותעודות המורה.

בועידה זו הונח היסוד להסתדרות המורים העבריים בשם “המורה”. נבחר ועד מרכזי ובראשו העמד א. כנהשטם. מתוך הועד המרכזי הגדול נבחר ועד־פועל מצומצם (כנהשטם, ד"ר טשרנו, בייגל), שמקום מושבו היה חרקוב.

אופינית מאד להתעוררות הרוחות וההתענינות המרובה בתנועה העברית היא ועידה מיוחדת במינה, שנתכנסה במוסקבה בימי ועידת־המורים והיא: הועידה של התלמידים היהודיים ברוסיה. כמאה צירים באו אל כינוס זה, באי כוחם של עשרת אלפים תלמידים, שליחי הסתדרויות ציוניות שונות. מטרת הכינוס היתה – בירור השאלה של יצירת בתי־ספר לאומיים וקביעת הדרישות הלאומיות בבתי הספר הממשלתיים. לרגלי המבוכות הפוליטיות שפרצו במדינה לא נסתיימה הועידה. בשתי ההרצאות שנקראו בה, בא לידי גילוי בולט גידול התנועה הלאומית שהקיפה את מחנה התלמידים העבריים.

טרם הספיק הועד המרכזי לעשות את הצעדים הראשונים והנה באה המהפכה הבולשבית, אשר ביטלה בחדא מחתא את כל כיבודי התנועה העברית. ברוסיה הגדולה ההשתלטו מיד האידישאים בכוח האגרוף של הבולשביקים על החינוך והכריזו את העברית ללשון “קונטר־רבולוציונית”. אבל גם באוקראינה עצמה, שבה ניתנה ליהודים אבטונומיה לאומית־אישית, לא הוטב ביותר המצב של החינוך העברי, כי המיניסטרים היהודים (ביחוד ד"ר מ. זילברפרב), אשר לא יכלו לאסור באופן רשמי את ההוראה בלשון העברית, התחכמו לבלי לאשר את בתי־הספר, ששפת הוראתם היא עברית, בו בזמן שבתי הספר האידישאים נפתחו ונתאשרו בלי הגבלה. הרוחה באה בזמן שלטונו של ההטמן סקורופדסקי, בשנת 1918. הועד הפועל המצומצם עבר אז מחרקוב לקיוב, שהיתה למרכז התרבות העברית באוקראינה. אז נתכנסה בקיוב הועידה השניה של ה“מורה”, שהכריזה שוב על השלטת הלשון העברית בבתי הספר הלאומיים על אפם של עסקני־האבטונומיה האידישאים, שלא חדלו לחתור בחוגי הממשלה תחת הלשון העברית. נבחר ועד מרכזי, שמלבד חברי הועד המרכזי הקודם נכנסו בו ח. דובניקוב, י. הֶן ורוזנבלט.

הועד הפועל המצומצם נגש מיד לעבודתו: אחרי שאושר תקנון ההסתדרות נגש להוצאת הירחון הפדגוגי “המורה”, בא בקשר אירגוני עם סניפי ההסתדרות וכו'. אבל לא ארכו הימים ומהפכה חדשה התחוללה במדינה. סקורופדסקי הודח מכסאו ופטלורה לקח בידו את רסן הממשלה. האידישאים, שהיו קרובים לשלטונות האוקראיניים ושידעו – יותר מציוני אוקראינה – להחשיב את ערך החינוך, לא בדרו בשום אמצעים, כדי להשחיר ולהבאיש את העברים בעיני השלטונות ועסקני־החינוך האוקראיניים, מכל שכן שגם המיניסטר היהודי השלישי (ריבוצקי) והרביעי (קרסני) התנגדו לעברית.

ביחוד הורע המצב של החינוך העברי אחרי שנכבשה אוקראינה על ידי הבולשביקים. לפי החלטות שתי הועידות של “המורה” היו המורים העבריים חברים לאגודה מקצועית כללית ביחד עם המורים האידישאים, לשם הגנה משותפת על עניניהם החמריים; אגודת “המורה” הצטמצמה רק בענינים רוחניים בלבד. האידישאים, שידעו היטב את הכוח החיוני של האגודה המקצועית בימי שלטון הבולשביקים, החליטו להחניק בבת־אחת את התנועה העברית ובאספת חברים מיוחדה גזרו, שרק מי שיכיר בלשון האידית בתור שפת הוראה בבית הספר, יכול להיות חבר לאגודה המקצועית. המורים העבריים לא ראו דרך אחרת, אלא להפוך את “המורה” לאגודה מקצועית עצמאית ולהלחם בעד הכרת זכויותיה.

בינתים הוציאה ממשלה פקודה חדשה לבטל את כל האגודות המקצועות הלאומיות ולהקים במקומן אגודה כללית בין־לאומית שתקיף את כל עובדי מוסדות ההשכלה, למקטנים ועד גדולים. לשם יסוד אגודה זו נקראו למועצה באי־כוחם של כל עמי אוקראינה. גם העברים באו אל מועצה זו ודרשו זכות השתתפות בה. אבל האידישאים קוממו שוב את האוקראינים נגד דרישות העברים וברוב של דעות האוקראינים ובאי־כח הלשכה המרכזית הקומוניסטית נגד דעות הרוסים שהצביעו בעד נתינת זכות השתתפות לעברים (הפולנים נמנעו מהצביע), החלט לשתף את העברים במועצה רק בזכות של דעה מיעצת. העברים הסתלקו אז משיתוף פעולה באגודה.

בימי דניקין (1918) ניתנה לעברים האפשרות להשתתף באופן פעיל בשלטון האגודה הכללית. למרות שהשלטונות המדיניים נתחלפו פעמים אחדות, לא פסקו העברים מהשתתף בעבודת האגודה. אבל כשבאו שוב הבולשביקים והפכו את האגודה לכלי שרת של חינוך קומוניסטי אקטיבי, הסתלקו העברים בהחלט מהשתתפות בעבודת האגודה. אבל ימי ההסתדרות כבר היו ספורים: במהרה נתחדשו גזרות רעות וקשות על החינוך העברי, על הלשון העברית, על הציונות ועל “תרבות”. בתי־הספר נסגרו, המורים – מקצתם נתפזרו, מקצתם הסתגלו – תחת לחץ הרעב – לדרישות החיים, הרכוש של המוסדות הלאומיים החרם. בעקבות הגזרות באו רדיפות וענשים, והתנועה הלאומית והתרבותית פסקה, יותר נכון – ירדה מעל במת החיים אל מסתרי עבודת־המחתרת.