עם השתלטותם של הבולשביקים ברוסיה בא נחשול של הרס על התרבות העברית, שהביא אותה לידי חורבן ושיתוק גמור. העיקרון “חוץ מהיהודים” נשתמר בכל תקפו גם בארץ־המופת של ה“מהפכה הסוציאליתי”. בו בזמן, שהממשלה המועצתית ידעה לקרב את כל המיעוטים הלאומיים היושבים ברוסיה, לרבות את הגזעים המונגוליים והטטרים, – ע“י מתן זכויות אבטונומיות וע”י הכרת לשונותיהם בתור לשונות לאומיות רשמיות, הופקר המיעוט היהודי בתחילה – בידי “הקומיסריון היהודי” (“ייבקום”) שנוסד אחרי מהפכת אוקטובר על יד הקומיסריון לעניני הלאומים, ובסוף – בידי הסקציה היהודית (“יבסקציה”) על יד הקומיסריון לעניני השכלה.
את מהותם של “הייבקום” והסקציות היהודיות הגדיר הקומיסר היהודי ש. דימנטשטיין בועידה הראשונה של באי כח הסקציות היהודיות שנתקיימה בשנת 1918 במוסקבה.
”תפקידיהן של הסקציות הם: ראשית, לנהל תעמולה בקרב הפועלים היהודיים; ושנית – לממש את הדיקטטורה של הפרוליטריון ברחוב היהודי. תפקידנו העיקרי הוא – להוציא אל הפועל את כל מטרותיה של המפלגה הקומוניסטית. בתור אינטרנציונליסטים – אין לנו מגמות לאומיות, אלא מגמות מעמדיות פרוליטריות בלבד". ברוח הגדרה זו נתקבלה החלטה בועידה הראשונה לבטל באופן שיטתי את כל המוסדות הבורגניים של העם היהודי ברוסיה.
ואמנם, הקומיסריון היהודי הגשים את ההחלטה הנ“ל במלואה. בו בזמן שהממשלה המרכזית התיחסה עוד באופן ליברלי וסבלני אל המוסדות הלאומיים של המיעוט היהודי, הכירה בזכות קיומם ואפילו הקציבה להם תקציבים, לא חשכו הקומיסרים היהודים כל עמל ויגיעה, כדי להחריב ולהשמיד את המוסדות הלאומיים. הקומוניסטים היהודים הם הם שקוממו נגד היהדות הלאומית את הממשלה, שעד כה לא התערבה בכלל בתוך הענינים הפנימיים של היהודים. ראשונות לחורבן היו הקהילות היהודיות, שפוזרו באפריל 1919 ע”י הקומוניסטים היהודיים. לתרבות העברית והחינוך העברי היתה עדיין רוחה, אבל במהרה הקיץ גם עליהם הקץ. בשנת 1919 הוצאה פקודה, שלפיה הוכרה ללשון־האם של המוני־היהודים העמלים הלשון האידית. על סמך הפקודה הזאת נסגרו על ידי ה“יבסקים” הרבה בתי־ספר עבריים מיסודה של “תרבות” והוחרמו רהיטיהם ובניניהם. הועד המרכזי של “תרבות” במוסקבה הגיב מיד על תעלולי ה“יבסקים” והגיש תזכיר לקומיסר ההשכלה, לונצ’רסקי. בראיון שהתקים בעיר ירוסלב בין הקומיסר לונצ’רסקי וב“כ המרכז של “תרבות”, הרב ישעיהו מזא”ה, הביע הקומיסר את יחסו החיובי ל“תרבות”, דיבר בהתרגזות על מעשי הונדליות של ה“יבסקים”, הבטיח לברר את השאלה העברית בכל היקפה ותוך כדי דיבור צוה טליפונית לסניפי הקומיסריון להשכלה להפסיק את הרדיפות על השפה העברית ועל בתי־הספר העבריים1. ואמנם, שאלת העברית נתבררה לפני הקולגיום של הקומיסריון להשכלה בנשיאותו של לונצ’רסקי. על “תרבות” ומוסדותיה הגינו הרב מזא"ה, דוד מירנברג, פרופ. צבי בלקובסקי וישראל קפלן, שהדגישו את היסוד החינוכי והלאומי של בית־הספר העברי ושל הלשון העברית המאחדת את כל העם ודרשו שווי־זכויות לעברית ולאידית ומסירת רשות־הבחירה של לשון ההוראה להורים. לונצ’רסקי עמד ברוחו על צד העברים, אבל היה יחיד בדעתו. עמדת הממשלה הרשמית קבלה את בטויה בתשובתו של פּוקרובסקי, ממלא מקומו של לונצ’רסקי, שהושפע על ידי היֶבסֶקים ודיבר ברוחם ובלשונם.
ב־30 לאוגוסט 1919 נתפרסמה בשבועון הקומיסריון להשכלה החלטה נוספת של הקולגיום של הקומיסריון להשכלה האומרת:
1. להכיר, שהשפה העברית אינה שפת הדיבור להמוני העם היהודי ומשום זה אין לראות אותה כשפת מיעוט לאומי, ובנוגע להוראה דינה כדין סתם שפה זרה, שאינה בכלל השפות המדוברות בפי המוני העם בר.ס.פ.ס.ר.
2. להכיר, שיש להפסיק מיד את הוֹראת השפה העברית בבתי הספר מהדרגה הראשונה, בתנאי שבראשית שנת הלימודים הבאה תודענה מועצות בתי־הספר באיזו שפה מן השפות המוּכרות בר. ס. פ. ס. ר למדוברות הן רוצות לנהל את ההוראה.
3. להניח למתלמדים מהדרגה השניה – שהתחילו את לימודיהם בעברית, – לגמור את חוק לימודם באותה שפה בתנאי, שהתלמידים החדשים שיתקבלו לבתי הספר מהדרגה השניה יתחילו את לימודיהם באידית או בשפה אחרת המוּכרת בר.ס.פ.ס.ר למדוברת בפי המוני העם".
ההחלטות האלו ביטלו את בית הספר העברי והחינוך העברי ברוסיה המועצתית. העברית נאסרה בתור לשון הוראה. ואם כי לימוד הלשון העברית היה מותר להלכה, הנה למעשה הניפה ה“יבסקציה” את גרזנה על כל מה שהיה לו זיקה כל שהיא לעבריות. ביחוד התגברו הרדיפות על העברית בעטיה של הברית הקומוניסטית היהודית (“קומְפֶרְבַּנד”) באוקראינה, אשר הכריזה מלחמת־קודש על הציונות ועל כל המוסדות הלאומיים. בועידת באי־כוח הקומיסריונים היהודיים ו“היבסקציות” המקומיות, שהתקיימה ביוני 1919 במוסקבה נתקבלו החלטות, שדרשו לאסור את קיומם של מפלגות, הסתדרויות ומוסדות בורגניים לאומיים ושהכריזו את התנועה הציונית לתנועה קונטר־רבולוציונית.
כדי להחיש את מימוש ההחלטות האלו פנה ב־4 ליולי 1919 הועד הראשי של ה“קומפרבנד” בקיוב אל הקומיסריון לעניני פנים של אוקראינה בתזכיר, שבו דרשו הקומוניסטים היהודים מאת הממשלה להשמיד את התנועה הציונית ואת כל מוסדותיה התרבותיים והכלכליים. התזכיר ישאר לדורות בתוֹר מגילת־זועה של פרובוקציה ומלשינות2. בתזכיר זה, המתאר בפרטות את מהותה ופעולתה ה“קונטר־רבולוציונית” של ההסתדרות הציונית, אנו מוצאים את הדברים הבאים על הסתדרות “תרבות”:
“… ביחוד מחזיקה ההסתדרות הציונית במוסדותיה התרבותיים־החינוכיים, המרוכזים כולם בחברת “תרבות”. התכנית הציונית בעבודתה התרבותית־החינוכית חסרה אפילו את הברק החיצוני הליברלי, שמפלגת ה”קדיטים" רגילה להתהדר בו. הפעולה הציונית מכוונת להגברת הרוח הקלריקלי בבית הספר היהודי. הציונים תומכים ביסוד הדתי בבית־הספר, שבלעדיו יתמוטט אחד מעמודי התוך של החינוך הנציונליסטי. בכל כוחותיהם הם שוקדים על הטיפוח המלאכותי של הלשון העברית המתה בבית הספר ודבר זה מזיק לתכנו התרבותי הכללי של בית הספר ולשפת המוני היהודים העמלים. בשדה התרבות והחינוך לא שינתה ההסתדרות הציונית את כיוון עבודתה ולפעמים יעלה בידה להשמיד את הניצנים הרכים של התרבות הסוציאליסטית, פרי התנועה הפרוליטרית היהודית בעשרות השנים האחרונות. – – – ומשום כך יש הכרח מוחלט לא רק לאסור לגמרי כל פעולה על המפלגה הציונית ועל ועדיה המרכזי והמקומיים, אלא גם לסגור את כל מוסדותיה של המפלגה, את הסתדרויותיה הכלכליות, התרבותיות והחינוכיות“. התזכיר נחתם ע”י מ. ראַפס וחבריו, באי כוח הועד הראשי של ה“קומפרבנד”, א. צ’סקיס, מ. לויטן, י. לבקובסקי, י. פרנקל, ג. רוחקין, ב. אורשנסקי.
בתור תשובה לתזכיר זה שלח טלגרפית קומיסריון הפנים של אוקראינה פקודה לכל הועדים הפועלים (“איסְפוֹלקוֹמִים”) של מחוזות ופלכי אוקראינה, שעל פיה נתפרקה ההסתדרות הציונית עם כל הפרקציות שלה, וכמו כן חברת “תרבות” והוצאות הספרים הציוניות. הרכוש של ההסתדרויות והמוסדות הוחרם ונמסר לרשות ה“איספולקומים” על ידי הועדות הליקבידציוניות לעניני היהודים. התנועה הלאומית והעברית נהפכה לתנועה בלתי־ליגלית. התחילו ימי נסיון קשים של עבודה במחתרת. בקרוב כבו זיקֵי התקוה האחרונים להטבתּ המצב. ליהדות הלאומית נכונו שנות עמל ויסורים שלא ידעום אבותינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.