עם שקיעת תרבותנו הלאומית ברוסיה התחיל עולה שמשה בפולין, שנמצאה בשנות 1918–1914 תחת שלטונו של הכיבוש הגרמני והאוסטרי. המאמצים הציבוריים, שהתרכזו בשנות המלחמה בשמירת הקיים, בקשו לאט־לאט דרך להרחבה.

אף על פי שהמושלים החדשים באו להשליט בפולין את לשונם ותרבותם והתנגדו לבתי־ספר ששפת ההוראה שלהם עברית, נוסדו במשך הזמן במקומות שונים בתי ספר עממיים ותיכוניים עבריים שלמים. הפּעולה התרבותית־החינוכית התנהלה בעיקר בערי ורשה ולודז, שבהן היה מרוכז מיטב הכוחות הרוחניים והתרבותיים של היהדות הפולנית. המרכז הציוני בורשה ניהל מלבד עבודתו המפלגתית גם עבודה חינוכית רחבה שנמצאה ברשות הקורטוריון. מערכת “הצפירה” שהופיעה אז בתור שבועון טיפלה במידה רבה בשאלות התרבות המעשיות. לגידולה ולהרחבתה של התרבות העברית סייע גם שיתוף הפעולה של כל הזרמים הציוניים במסגרת של הסתדרות ציונית אחת.

אבל גם בערי־השדה הגדולות היו ניכרים סימני פעולה תרבותית עברית. בביאליסטוק נסגרו עם פרוץ המלחמה כל מוסדות החינוך העבריים וכמעט נמחו כל עקבות התנועה העברית. רק בשנת 1915 נפתחו קורסים עבריים לגדולים, שהתקיימו שלוש שנים. מיסדיהם היום ש. רבידוביץ, א. י. שפירא וא. שקולניק. במשך שנות קיומם נתחנכו בהם 1200 צעירים וגם בוגרים. הקורסים האלה ריכזו סביבם את כל העבודה התרבותית. מהם נסתעף המוסד “חלוצי שפת עבר” שהועיל הרבה להפצת הלשון העברית והדיבור העברי בעיר ובסביבה.

ראוי לציין שבית הספר העברי השלם הראשון הוקם, בימי הכיבוש הגרמני, בעירה גוניונדז (מחוז ביאליסטוק) בשנת 1916. הכובשים דרשו ממורי בית הספר להנהיג בתור לשון הוראה את השפה הגרמנית, אבל המורים לא נשמעו לפקודה. המורים נאסרו לזמן מה, אבל עמדו במריים ונצחו. בית הספר העברי השלם השני נוסד בשנת 1917 בקרינקי (מחוז גרודנה), המשמשת מרכז לתעשית עור. הפוֹעלים היהודים שנמצאו תחת השפעה ה“בונד” נלחמו בביה“ס העברי ואסרו על חבריהם לשלוח את בניהם לבית הספר העברי, אבל הללו לא נשמעו להם ושלחו מכתב־תודה להנהלת בית הספר העברי, שבו נאמר בין השאר:…”אין אנו רואים, שחינוך בנינו בבית הספר העברי יפריע להם להלחם את מלחמת המעמדות במקרה אם יהיו פרולטרים כמונו"…

בשנת 1918 התקיימה בביאליסטוק הועידה הציונית הראשונה (ועידה חשאית בהשתתפות המונית) של ציוני ליטא הפולנית, הידועה בשם “ועידת חבל ליטא־נגב”. בועידה זו נוסדה ע“פ הצעתו של ש. רבידוביץ, שהרצה בה על התרבות העברית, קרן לתרבות עברית. בכספי הקרן הזו נוסדו – ימים אחדים לאחר המהפכה הגרמנית – ביה”ס העממי העברי הראשון בביאליסטוק, כמה בתי־ספר בסביבה, שעורי השתלמות למורים ועוד.

יותר פעילה היתה העבודה העברית בוילנה. הגרמנים כבשו את וילנה בספטמבר 1915. עם ראשית הכיבוש נפסקו בה לגמרי החיים הרוחניים. מכל מוסדותּיה החינוכיים והתרבותיים לא נשארו אלא הספריה הגדולה ע"ש מתתיהו שטרשון והספריה של “חברת מפיצי השכלה”, שתיהן בלי אמצעי קיום.

קבוצת עסקנים לאומיים ובראשה ד"ר יוסף אפשטיין יסדה בשנת 1915 את הגימנסיה העברית הראשונה בארצות הגולה. על יד הגימנסיה נוסדו ועדות למקצועות שונים, לעיבוד מונחים וקיצורי ספרי לימוד, שחסרו אז לגמרי. בצוק העתים ההן יכלה הגימנסיה להתקיים רק בכוח התמיכה של הועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית שנמצא אז בברלין.

את המקום החשוב ביותר בתנועה העברית בוילנה בימי הכיבוש תפסה מפלגת “צעירי־ציון”, שריכזה בתוכה את הכוחות היותר פעילים ומסורים ל“תרבות”. בסוף שנת 1915 יסדו צ“צ שיעורי־ערב לגדולים, שנתבקרו ע”י 800 תלמידים. באותו זמן נוסדו גם שני בתי־ספר עממיים. בולינה התקיים בשנות הכיבוש גם בית־ספר עברי “יהודיה” (נוסד לפני המלחמה) ושני גני־ילדים עבריים. ע“י “צעירי־ציון” נוסדו גם קורסים פדגוגים להכשרת מורים שהתקיימו 8 חודשים. בראשית הכיבוש נוסדה הסתדרות מיוחדת של מורים עבריים, אשר יצאו לרגלי סכסוכים אידיאולוגיים מאגודת המורים המשותפת לעברים ולאידישאים. כל המוסדות האלה נתנו את הדחיפה לציבור העברי לעמוד על משמר החינוך העברי נגד המהרסים והמחריבים למיניהם. יחס הכובשים אל המוסדות העבריים היה שלילי בהחלט. ע”פ החוק של “אובּ־אוסט” (חוק הינדנבורג) צריכה היתה להיות שפת האם – שפת ההוראה בביה“ס ומשום כך אסרו ללמד עברית בביה”ס העממי. כשהיה בא המפקח הגרמני לבקר את בית־הספר, היה המורה העברי אנוס ללמד באידית. הנימוק הבלתי־רשמי היה, שהגרמנים ראו באידית אמצעי ל“גרמן” את בתי הספר.

להפצת התרבות העברית בוילנה סייעו מכתבי־העתים העבריים והם: “שאלות היום” – בעריכת מ. ב. שניידר (1917), הקובץ “מעת לעת”, בעריכת ש. ל. ציטרון (1918) וה“שבוע” בעריכת לייב יפה (1919).

החל משנת 1917 מתחיל אירגון הפעולה העברית, שהתנהלה עד עכשיו בתחום כל עיר ועיר ללא קשר הדדי במסגרת ארצית. הצורך החיוני לאחד את העבודה ע“י מגמה משותפת ודרכי פעולה מסוימים קבל את בטויו בועידה הציונית השלישית שהתקיימה באוקטובר 1917 (הועידה הקיפה רק 140 נקודות בשטח הכיבוש הגרמני). בועידה זו גולל ד”ר י. כהן בהרצאתו על “שאלת התרבות” וד"ר א. פרלמן בהרצאתו על “תכנית עבודת הקולטורה” את כל הפרובלימטיקה האקטואלית של תנועת התרבות. ההרצאות עוררו ויכוחים בעיקר בשטח לשון ההוראה בביה"ס. היו אחדים (הרב זלוטניק, גוטמן, סוקולקה) שדרשו להכניס אידית בתור לשון הוראה. הויכוחים נגמרו בנצחון הכיוון העברי. נתקבלה החלטה האומרת:

" בהכירנו שהשפה העברית היא השפה הלאומית היחידה של העם העברי, מחליטה הועידה השלישית של הציונים בפולין, כי בבתי הספר של הקורטוריון הציוני מוכרחת שפת ההוראה להיות רק השפה העברית. באידית משתמשים רק בתור שפת עזר שממנה צריכים לעבור בהדרגה אל העברית".

ביחוד הצטיינה באותה תקופה עבודת הקורטוריון הציוני (מחלקה מיוחדת לחינוך ולתרבות על יד המרכז הציוני), שתחתּ הנהלתו ופיקוחו נמצאו בשנת 1917 25 מוסדות חינוך ופיקוח בורשה ובערי השדה. הקורטוריון עיבד תכנית לימודים כללית לכל בתי־הספר, יצר מועצה פדגוגית שהשגיחה על בתי־הספר מבחינה פדגוגית, טיפל בהזנת הילדים וכדומה.

גם בועידה הציונית הרביעית (אויגוסט 1919) העמדה שאלת התרבות בכל היקפה. הרצאתו של ד“ר מ. ברודא “על העבודה התרבותית והחינוכית” עוררה ויכוחים חריפים. במלחמת השפות שנתחדדה בועידה זו, הופיעה הפרקציה העממית “צעירי־ציון” בתוֹר נושאת האוטרקויזם העברי־אידי נגד הפרקציה הרדיקלית “צעירי־ציון” ורוב הציונים הכלליים. הבדל ההשקפות על שלמות החינוך העברי קיבל את בטויו גם בויכוח בין ד"ר י. טהון וי. גרינבוים. ד”ר טהון דרש חינוך עברי שלם ועקבי, ללא ויתורים ופשרות; לעומתו הדגיש י. גרינבוים את הערך המלאים של האידית בתור תריס נגד ההתבוללות ודרש לשעבר את ביה“ס באופן אבולוציוני ע”י השימוש באידית בתור שפתּ־עזר. גם ד“ר ברודא נטה לדעתו של גרינבוֹים. הועידה החליטה ש”שפת ההוראה בביה“ס צריכה להיות השפה העברית” (החלטה ב'). “באותם בתי־ספר, שאי אפשר להנהיג בהם את העברית בתור שפת הוראה, צריכה השפה האידית להיות שפת־ההוראה, ואולם הלימודים העבריים צריכים להיות נלמדים בשפה העברית ולא פחות מי”ב שעות בשבוע" (החלטה ג'). הועידה הביעה גם את רצונה, “שבבית הספר עם שפת ההוראה העברית תתפוס השפה האידית מקום בתור לימוד”.

החלטות הועידה הרביעית ביחס להחלטוֹת הועידה הקודמת היו טבועות ברוח של פשרנות. לא בלי צדק דיבר ד“ר י. כהן על דבר “סכנת האוגנדה הרוחנית, אשר ריחפה על פני הועידה”. סכנה זו היתה בלתי נמנעת, כל זמן שהעבודה התרבותית היתה קשורה בהסתדרות הציונית, אשר כללה אז בתוכה את כל זרמי המחשבה הציונית, החל מהציוֹנים החרדים וגמור בפרקציה העממית צ”צ. לא יפלא שבעולם העברים הטהורים וביחוּד בחוגי צ"צ הדימוקרטיים והחבורה הרדיקלית התחיל מנסר הרעיון להפריד את עבודת התרבות מהעבודה הציונית וליחדה בהסתדרות מיוחדת. ההסתדרות הציונית שעמדה בפני עובדה של התפתחות מהירה ועצומה של החינוך העברי בפולין הרגישה בצורך ליצור משרד מיוחד לצרכי התרבות והחינוך העברי. לשם זה נוצרה בועידה הרביעית “לשכת החינוך והתרבות” שמתפקידה היה “לארגן את כל ענין בתי הספר העממיים והתיכוניים וליצור את כל מוסדות התרבות הנחוצים בשביל התפתחותם של החיים הלאומיים והתרבותיים, כמו כן לברוא יחסים בין החיים התרבותיים של יהודי פולין ובין מוסדות התרבות שבארץ ישראל” (החלטה ו'). הלשכה נגשה לעבודתה: יסדה סמינריון למורים עבריים בלודז, שיעורים לגננות ושיעורי השתלמות למורים עבריים בורשה ובלודז. מהגרעין ההסתדרותי של לשכה זו צמח כעבור זמן המרכז הראשון של ההסתדרות החדשה “תרבות”.

הלשכה קראה גם לשתי ועידות, ועידה של בתי הספר התיכוניים ושל מורי בתי הספר העממיים בפולין.

ועידת המורים העממיים נתקיימה בא' – ג' טבת תר“ץ (1919) והשתתפו בה כ־150 מורים. בועידה הרצו: ר. גוטמן וז. יפה – על “תפקיד בית הספר העממי העברי”, ד"ר ז. ביחובסקי – על “ההיגיֶנה בביה”ס העממי”, י. קצנלסון וי. אהרונסון – על “חובת המורה העממי”, ד"ר מ. ברודא ור. גוטמן – על “השתלמות המורה העברי” ומ. גרדון – על “הסתדרות המורים העבריים העממיים בפולין”. פעולות האירגון של הועד המרכזי שנבחר בועידה זו נפסקו לרגלי חדירת הבולשביקים לפולין.

בחודש יולי 1921 נתכנסו בורשה למועצה באי־כוחם של כל גלילות פולין, כדי לדון על מצבה של “תרבות”. במועצה זו החלט לגשת ליצירת הסתדרות מיוחדת “תרבות” ונבחר ועד מכין זמני, שעליו הוטל לכנס את הועידה הארצית הראשונה. יחד עם זה הוטל עליו ליצור קשר קבוע בין המרכז והגלילות, להוציא ירחון פדגוגי בשם “תרבות”, לייסד סמינריון למורים ולשכלל את הקורסים הפרבליים. הועד המכין הגשים את כל החלטות המועצה.

ביום ד– ז טבת תרפ"ב (1922) נתכנסה בורשה הועידה הארצית הראשונה במעמד 178 צירים מכל גלילות פולין. ועידה זו – הרבה מן החידוש היה בה בשביל המציאות התרבותית והפדגוגיתּ העברית בפולין. קודם כל יצרה הועידה את ההסתדרות העברית, שהיתה קיימת עד כה במסגרת ההסתדרות הציונית בצורה של מחלקה לתרבות, וממילא לא יכלה להיות נייטרלית במידה הדרושה. ההסתדרות החדשה פתחה פתח לרוָחה לכל ההסתדרויות העומדות על בסיס הלשון והתרבות העברית.

החיוב השני: הועידה לא טיפלה בשאלת הלשון, שנעשתה למוסכם העומד מחוץ לגדר הויכוח. תחת זה נגולו בועידה פרובלימות חדשות ודרכי פעולה חדשים ביחוד בשדה החינוך, בהתאם לדרישות החיים והמדע. שלוש הרצאות הוקדשו לשאלת החינוך, ומרציהם פרופ' פ. שניאורסון, ר. גוטמן ובייגיל לא הסתפקו בדברי הלכה בלבד, אלא הציעו הצעות מעשיות, שרובן ככולן נתקבלו ע" הועידה. הכנסת העיקרים של בית הספר העמלני לביה“ס העברי, הכנסת האמנות ומלאכת היד הן בתור לימוד, הן בתור אמצעי להסברת המקצועות, רעיון האמנסיפציה של הילד, העדפת החינוך על תיקונים דידקטיים וטכניים חיצוניים בביה”ס, שיתוף התלמידים בחיים הפנימיים של בית־הספר, גשירת גשר בין ביה“ס וסביבת הילד מחוץ לבית הספר, הטיפול המיוחד בילדים הדפקטיביים ע”י אמצעי הפדגוגיה הרפואית – כל ההחלטות־הסיסמאות האלו רעננו והתסיסו את המחשבה והמעשה הפדגוגי, שהיו כבולים בשיגרה המסורתית של ביה"ס הישן. אין צורך להדגיש, שבסביבת ההתעוררות הגדולה ורבת־המעוף ששררה בועידה נתקבלו כמה החלטות, שלא הוצאו עד עכשיו אל הפועל, בחינת “מזמור־שיר לעתיד לבוא”, כמו ייסוד בתי­־חינוך חפשיים למופת, הקמת מכון מיוחד לחקר הילד העברי או הקמת מוסדות מיוחדים לחינוך ילדים דפקטיביים. אגב, עבודה זו השייכת להסתדרויות של פיקוח ציבורי נתגשמה ברובה על ידי ההסתדרויות האלו. בין ההחלטות המעשיות יש לציין את עיבוד התכנית המפורטת והמקיפה של גן־ילדים, (24 סעיפים) המשמשת עד עכשיו כעין חוקה למוסד החינוכי היסודי הזה. הרבה מן האקטואליות, אם לא מן החידוש, היה בהצגת השאלה של ההשכלה מחוץ לבתי הספר (הרצאת ד"ר מ. קלומל) ושל ההשכלה הפרופסיונלית (הרצאת פ. שיפמן). על ידי קביעת המחלקה המיוחדת לעבודה תרבותית בקרב הסתדרויות־הנוער הקיימת עד עכשיו, רכשה ההסתדרות גורם ציבורי חשוב בשביל עבודתה, את הנוער, שנהפך מנשוא העבודה התרבותית לאחד מנושאיה הכבירים. לעומת זאת הבליעה הועידה בנעימה את החינוך לגדולים, אותה האנדרגוגיה (בניגוד לפדגוגיה) העברית, שעליה דיבר פרופ' פ. שניאורסון בהרצאתו.

בלתי מעשיות היו ההחלטות על ההשכלה הפרופיסיונלית, אשר הבליטו אמנם את הרצון הטוב של הועידה, אבל לא לקחו בחשבון את מידת היכולת של ההסתדרות וממילא נשארו החלטות של ניר.

אחת השאלות היותר בוערות בחיינו – היא, בלי ספק, שאלת הכשרת המורים, הכוללת גם את השתלמותם של המורים הותיקים גם את הכנת המורים החדשים נתקבלו החלטות על דבר ייסוד סמינריונים למורים ולגננות, כינוס ועידות פדגוגיות וכו'.

בועידה הורצו גם כן הרצאות על הספרות העברית (פ. לחובר) ועל האמנות העברית (ח. גרינברג). הרצאתו של לחובר נגעה בנקודה הכואבת של ההסתדרות “תרבות”, שנצטמצמה בתחום של עבודה פדגוגית־חינוכית בלבד ואינה דואגת לתרבות העברית במשמעותו הרחבה של המושג הזה. לחובר וגרינברג תבעו את עלבון התרבות העברית והיצירה העברית, שחוג השפעתן ופעולתן הולך ומצטמק מיום ליום בחיי הגולה. השאלה העמדה בכל עומק חריפותה ובכל יסודיותה, אבל לא מצאה הד בועידה. ההחלטות ע“ד הוצאת הספרים ע”י הסתדרות “תרבות” הבליטו שוב את המגמות החינוכיות הספציפיות של הועידה וחוסר ההכשרה הנפשית לנגוע בשאלת השאלות של חיינו הרוחניים, שהחינוך אינו אלא אחד מפרטיה.

בּין שאר השאלות נידונה בועידה גם שאלת המבטא העברי. ד"ר י. טהון דיבר בזכותה של ההברה הספרדית ודרש להשליטה בדיבור ובבתי הספר, וד"ר יעקב כהן – ביסס את יתרון ההברה האשכנזית על הספרדית. הועידה החליטה, שבמחלקות הגבוהות של ביה"ס וכמו כן בבתי המדרש למורים ולגננות צריכים להקנות לתלמידים את ידיעת המבטא הספרדי באופן שיוכלו להשתמש גם במבטא זה.

תשומת לב מיוחדת הקדישה הועידה לשאלת המצב הפוליטי והמשפטי של בית הספר העברי בפולין (הרצאת ד"ר טהון ומ. גרדון). בשורה של החלטות קבעה הועידה את תביעות העם היהודי מהשלטונות בשדה החינוך העברי והכריזה על מלחמה בעד מלוי הזכויות והתרבותיות שהובטחו לעם היהודי ע"י הקונסטיטוציה.

הועידה הראשונה של “תרבות” שמשה בחיי היהדותּ הפולנית נקודת מפנה אל תקופה חדשה, תקופת בנין של עבריות עצמאית. שלוש ועידות נתקיימו אחריה במשך השנים האחרונות, אבל כולן ינקו משרשה, ניזונו מלשדה. בועידה הראשונה הוקם שלד־הבנין, שנקרם עור ובשר בועידות הבאות. אל ועידה זו באה התנועה העברית הצעירה בפולין ברכוש תרבותי עצום: לפי הדין וחשבון של 29 גני־ילדים, 4 גמנסיות ו־4 בתי־ספר פרופסיונליים. בכל בתי הספר האלה לימדו 1019 מורים ומורות ונתחנכו 34,230 ילדים וילדות. התקציב השנתי של כל המוסדות האלה הגיע ל־750 מיליון מרק.

אל הרכוש החמרי הזה נצטרף בועידה רכוש רוחני כביר, והוא שיתוף האמונה בכוחות העצמיים וגילוי הרצון לשמור על הירושה אשר נשמטה בכוח הזרוע מידי היהדות הרוסית ולהלחם בעד השלטתה המלאה של העברית בחיים, בחינוך וביצירה העברית.

הועידה הארצית השניה של “תרבות” התקיימה בתשרי תרפ“ה (5–2 לאוקטובר 1924). הועידה נפתחה בנאום הפתיחה של ד"ר י. טהון. הרצו: א. מ. אוסישקין על ה”תרבות העברית בא“י ובגולה”, ד"ר י. טהון על “זכויות בית הספר העברי”, ד"ר ש. טשרנה על “יסודות עבודתנו החינוכית בביה”ס, מ. גרדון וי. גרויצקי על “דרכי עבודתנו ההסתדרותית” ושלמה שילר על “הקרן הקימת לישראל ובית הספר העברי”.

ועידה זו הדגישה ביותר את הפרובלימות המעשיות של בית הספר העברי והבליטה את גידולה והתפתחותה של התנועה העברית בפולין.

ועידה מיוחדת במינה נתכנסה במרץ 1927, והיא ועידת ועדי־ההורים של בתי הספר של “תרבות”.

בועידה זו שהתנהלה כולה עברית השתתפו 110 אבות ואמהות. הועידה היתה מכוונת בעיקר לשם אירגון ההורים ברוח הדרישות הפוליטיות של “תרבות” ביחס לבית הספר העברי.

הועידה הארצית השלישית של “תרבות” התקיימה בימי א – ג טבת תרפ“ח (27–25 לדצמבר 1927), בהשתתפותם של 350 צירים. הועידה נפתחה בתיאתרון “נובושצי” בנאום הפתיחה של ד"ר מ. קלומל. הרצו ז. ז'בוטינסקי על “ההשכלה והחינוך”, י. גרינבוים, על “המצב הפוליטי בבית הספר”, מ. גרדון – על “יסודות ביה”ס העברי בגולה”, ד"ר רוזנבוים – על “התנועה העברית והסתדרות תרבות”, י. גוטהלף – על “העבודה העברית והנוער”, י. פיכמן – על “הספר והספרות העברית בארץ ישראל” ואורינובסקי – על “ביה”ס העברי וקרן הקימת".

אם שתי הועידות הקודמות טיפול בעיקר בשאלות פדגוגיות, הקדישה ועידה זו רוב זמנה לבירור שאלות אידיאולוגיות וציבוריות.

בועידה קבלה ביטוי נמרץ ההתקפה על שיטת הדו־לשוניות החינוכית, שהונהגה ע"י ציונים אחראים, בתור שיטת חינוך לאומית. הועידה התריעה על הסכנה הצפויה לחינוך העברי השלם מצד מוסדות־החינוך החדשים הבנויים על יסוד האוטרקויזם הלשוני.

חדשה וחשובה מבחינה פדגוגית היתה החלטת הועידה בדבר הנהגת השיטה העמלנית בבתי הספר, בתור יסוד חינוכי, שצריך להכשיר את הדור הצעיר להגשמת רעיון התחיה המלאה ולהקמת עם עברי עובד בארץ ובגולה. בועידה הודגשה גם החשיבות המיוחדת של עבודת החניכים לטובת קרן־הקימת, בתור אמצעי חינוכי לשתף את הדור הצעיר בגאולת הארץ.

ואלו הן מקצת ההחלטות:

1.  הועידה הארצית השלישית רואה בכינוס של 350 ציר מכל ערי המדינה אות וסימן לרצון החזק התוסס בקרב הציבור היהודי הלאומי לנהל את מלחמתו הקשה בעד נצחון הלשון העברית ותרבותה בחינוך הלאומי היהודי ובכל מקצועות חיינו הציבוריים ומצהירה, כי רואה היא בביה"ס העברי את מוסד החינוך העברי השלם, ובלשון העברית ותרבותה את הפרספקטיבה ההיסטורית בשביל התגבשותו התרבותית של העם העברי בכל תפוצות הגולה.

2.  הועידה רואה בביה“ס העברי השלם את ביה”ס היחידי של התנועה ציונית והסתדרויותיה, את ביה“ס של התחיה הלאומית המבוססה על הקשר שבין העבר ההיסטורי ובין העתיד הנשקף לנו מתוך בנין ארץ־ישראל החיה והעובדת. הועידה רואה בכל הנסיונות והמעשים הנעשים ע”י ציונים אחראיים לייסד בתי־ספר דו־לשוניים, הן עבריים־פולניים והן עבריים־אידישאיים, החלשת העמדה הציבורית והפוליטית של ביה"ס העברי השלם ודורשת מאת הציונים והקבוצות הציוניות לבלי לכת בדרך של פשרות וויתורים ולבלי החליש בזה את מלחמת התנועה הציונית בעד נצחון החינוך העברי השלם בחיינו הלאומיים.

3.  בית הספר העברי השלם בגולה המתבסס על היסודות ההיסטוריים והמציאות העברית שואף להכשיר את הדור הצעיר בשביל תפקידו הגדול בשדה הגשמת התחיה המלאה והקמת עם עברי עובד בארץ ובגולה, מקנה לחניכיו את הערכים העבריים הכלליים מתקופת התנ"ך ועד ימינו אלה ואת הערכים האנושיים הכלליים בלשון העברית, מפתח באופן הרמוני את כל כוחות הגוף והנפש של חניכיו ושואף להשליט את השפה העברית גם בתוך החיים היום־יומיים של התלמידים.

4.  הועידה מדגישה את חשיבות השיטה העמלנית בשביל המטרות החינוכיות של ביה“ס העברי ומטילה על הועד המרכזי לסייע להקמת בתי ספר עמלניים, שיהיו חדורים ברוח הפדגוגיה המודרנית ומכוונים לרעיון תחית עם עברי עובד בא”י ובגולה.

5.  הועידה מדגישה את חשיבות העבודה לטובת הקהק“ל בבה”ס העברי בתור אמצעי חינוכי לשתף את הדור הצעיר בצורה מעשית בגאולת הארץ וברעיונות הקשורים בעיקרי הקהק"ל.

לשם שלמות התמונה של התנועה העברית בפולין נעמוד על פרטים אחדים של הועידה הרביעית שנתכנסה בכ“ח ספטמבר 1931. בועידה זו השתתפו 389 צירים מפולין הקונגרסאית, מהם: 95 צירים ב”כ “השוֹמר הצעיר”, 83 – ציוניים כלליים, 57 – רביזיוניים, 54 – “התאחדות”, 53 – מורים, 32 – “גורדוניה”, – 15 “החלוץ”.

ישיבת־הפתיחה היתה מוקדשה לכבוד המשורר ח. נ. ביאליק, שבא להשתתף בועידה. בהרצאתו על “הגולה וארץ־ישראל” הדגיש ביאליק את ערך המצוות המעשיות, שקיימו את האומה בגולה והגינו עליה בפני כל פורעניות וגזרות קשות. המשורר קרא לשוב אל התורה ולקיים את המצוות המעשיות ברוח תחיתנו הלאומית ובהתאם לדרישות החיים הנוכחים. נאומו היה משא־תוכחה על הציונים אשר צמצמו את מושג התחיה הלאומית וויתרו על קניני הרוח של האומה.

י. גרינבוים הרצה על מצב החינוך של בני ישראל בפולין. הדגיש את ההפסד הלאומי הנגרם ע“י חינוך הדור הצעיר בבתי הספר הממשלתיים, דיבר בגנותם של בתי־הספר התיכוניים (הפרטיים) הפולניים–יהודיים המזייפים את החינוך הלאומי והרים על נס את החינוך העברי השלם מיסודה של “תרבות” ההולך ומתפשט מיום ליום, אבל עומד לפני סכנת־ירידה מפאת מצבו החמרי הקשה. בסוף דבריו נגע גרינבוים בשאלת הספר העברי ותלה את סיבת אי־הפצתו לא בקורא העברי, אלא בסופר העברי, “השקוע במ”ט שערי העבר ואינו יוצר ברוח הזמן החדש, לפי טעמו ודרישותיו הרוחניות של הנוער העברי”.

בתשובתו על דברי גרינבוים, דיבר ביאליק על הספר העברי וערכו בחיי האדם בכלל ובחיי אדם מישראל בפרט.

“בגוֹלה – אמר בין שאר דבריו – נתחנכנו על הגבלות וצמצומים בשל תנאי חיינו המיוחדים. כל מה שאנו יוצרים אינו נזקף על חשבוננו, זולתי הספר. “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה יותר מד' אמות של הלכה”. בלשוננו נקרא לזאת: ד' אמות של הספר.

כל החיוני שיש לנו בגולה – מקור־יניקתו בספר העברי. בא“י הרי כל התרבות היא עברית, ואילו בגולה “אין לנו שיור אלא התורה הזאת”, כלומר, הספר העברי מכל הזמנים והדורות וגם דורנו אנו בכלל”.

בסוף הרצאתו פנה ביאליק אל הועידה בדרישה לארגן לגיון למען הפצת הספר העברי.

אחרי דבריו של ביאליק מילא נ. טברסקי, בא כוחה של הוצאת “שטיבל” בא"י, שמסר ידיעות על מצב הספר העברי ועל החברה החדשה “ידידי הספר העברי” העומדת להיוסד.

אחרי שתי ההרצאות קבלה הועידה החלטה המחייבת את חברי הסתדרות “תרבות” לייסד סניפים לחברת “ידידי הספר העברי” בכל מקומות מושבותיהם ולסייע באופן פעיל להפצת הספר העברי.

הועידה ארכה ארבעה ימים ודנה על כל השאלות האקטואליות של התנועה. בסערת הויכוחים הממושכים נשמעה גם הטענה הישנה, שה“מרכז” הצטמצם בשדה החינוך בלבד והזניח את שאר מקצועות העבודה התרבותית, שיש בהם כדי להפוך את “תרבות” לתנועה עממית רחבה. פרובלימה זו אינה חדשה בחיי “התרבות” הפולנית, ואף על פי כן – היא מחכה עדיין לפתרונה, ההולך ונדחה משנה לשנה תחת לחץ התנאים, שבהם נתון החינוך העברי בפולין…