יובל שנים עבר על התנועה העברית בארצות הברית מהיום שנראו בה ניצניה הראשונים. במשך התקופה הזאת סלל הרעיון העברי את דרכו וחתר אל רוב מרכזי היהדות במדינה, רכש חוגים ציבוריים שעמדו מחוץ לגבולות המדינה. התפתחות התנועה העברית באמריקה מעידה אולי יותר מאשר בשאר הארצות על הכוח החיוני והיוצר הספון בתוכה. היסוד הסוציאלי הירוד של ההגירה היהודית שזרמה מארצות אירופה המזרחית לארצות הברית החל משנות השמונים של המאה שעברה, ההתבוללות הלשונית המהירה שמיזגה עמים שונים וגזעים שונים לחטיבה חד־לשונית מפליאה, שלטון הדמוקרטיה הגדולה, שסייעה – בקסמי החופש והשויון – להחשת הטמיעה הרוחנית והנפשית, – כל אלה הפריעו בעד התפתחות התנועה העברית והכבידו על הקלטת הרעיון של האיחוד התרבותי העברי. אף התפשטותה של האידית, השפה המדוברת והמובנת היחידה, אשר ליותה את המהגרים בדרך חייהם החדשים והקשים, לא ניבאה התפתחות מזהירה לתנועה העברית. והעיקר: חסרו לה על אדמת המדינה החדשה שרשי מסורת, ירושת־עבר, השפעה של דורות, מנהיגות רוחנית, אבות־הבנין של כל תנועה ציבורית ומשום כך עצם התפתחותה של התנועה העברית, אשר השקיעה מיטב כוחותיה בכיבוש דרכים והסרת מכשולים, שהצמיחה גידולי־תרבות והוציאה תנובה ספרותית מאדמת בור שלא נחרשה ולא נזרעה בכל דורות־העבר, – היא עדות נאמנה לכוח היצירה העברי וחיוניותו בכל מרכזי היהדות בגולה. ראויה תנועתנו העברית באמריקה, שהתפתחה בתנאים כה נבדלים ושונים מכל תנועתנו בגולה – שתקבל את תיקונה הספרותי. בספרנו זה נצטמצם רק בקביעת קויה הכלליים של תנועה זו באמריקה.
עם התגברות זרם ההגירה היהודית לארצות הברית בשנות השמונים של המאה שעברה, נתעורר בקרב המהגרים, יוצאי רוסיה ואירופה המזרחית, הרעיון לתקוע יתד ולבנות משכן לתנועה העברית גם על אדמת אמריקה. הרעיון הזה הוצא לפועל ב־10 לאדר שנת תר“ס (1880). בשנה זו נוסדה בניו־יורק האגודה העברית הראשונה “**שוחרי שפת עבר”**. מטרותיה ומגמותיה של אגודה זו נקבעו בקול הקורא “אל אחינו בני ישראל השומעים שפת־עבר”, שנדפס באורגן הרשמי של האגודה, ה”מאסף בארץ החדשה" (1881) וזה תוכן הקוה"ק ככתבו ולשונו:
“ביום העשירי לחודש שנים עשר הוא חודש אדר תר”ח העיר ה' את לבב מתי מספר מאחינו בני ישראל יושבי עיר ניו־יורק, אשר באו הנה מארצות רוסיה ופאלען להאחז בארץ הזאת, למען להועד יחדיו ולהתיעץ כדת מה לעשות, להעיר את אהבת שפת קדשנו בלבב יתר אחינו יושבי העיר הזאת היודעים את התורה, שומעים שפת־עבר ורק בלי משים לא יחושו להגות בספרים אשר נדפסו בהשפה הזאת ולעורר את האבות אשר חנן ה' אותם בפרי בטן, שיחושו ללמד גם את בניהם שפת עבר וספרי ישראל, יען מאוד היה דוה לבם להתבונן ועינם עששה מכעס לראות, שבארץ הזאת תשתכח שפת קדשנו, השפה היפה היקרה והנחמדה לכל אשר בשם ישראל יכונה, כי היא לבדה נשארה לנו מכל מחמדינו מימי קדם לפליטה עד היום הזה בכל ארצות פזורינו. ובארץ הזאת אין דורש ואין מבקש אותה. להנולדים בארץ הזאת היו גם העשרים וארבע ספרי קדשינו כספר החתום, כי לא ידעו אף קרוא עברית. ולגרים אשר באו הנה לגור היו ספרי ישראל ככלי אין חפץ, יען עינם ולבם רק אל בצעם, לאסוף הון ולעשות עושר, וספרים בלשון עבר ימאסון, ואיש הוגה בספרים יבזוהו, עד כי היה למלה בפיהם לאמור, כי כל איש ההוגה בספרים יהיה גבר לא יצלח בימיו בארץ חרוצים הזאת אשר בתוכה רק הלימוד המביא לידי מעשה ידים וחריצות כפים הוא העיקר, ולימוד והגות בספרים שנכתבו בשפה שכבר חדלה להיות שפה מדוברת זה כמה אלפי שנים, הוא ענין רע לענות בו ורעות רוח וכל המבלה את זמנו בשפת עבר הוא רק שוטה וגס רוח – – –".
“ולכן נועדו אלה האנשים הנקובים למטה בשמותם אשר לבם כחלילים יהמה על מפלת שפת קודש באמריקה ומעיהם יהמו לספרות ישראל אשר דורש אין לה בארץ החדשה והתיעצו לבקש עצות ולמצא תחבולות להראות לבני עמם ובפרט לאלה הגרים הבאים מרוסיה ופאלען את עותתם ולהוכיח להם מומם ולהגיד להם כחשם בפניהם, כי ללא אמת ימשלו את המשל על איש יודע ספר ואוהב דעת ותושיה, שאחריתו נכרתה בארץ הזאת והם בעצמם יהיו מופתם, כי כולם הם למודי ה' הקובעים עתים לתורה והוגים בספרי קודש, ובכל זאת צוה ד' את ברכתו אתם בארץ הזאת והון ועושר בביתם וגם תורתם ואהבתם לספרי ישראל ולשפת עבר נתקיימה בידם. ובערב יום העשירי לחודש אדר נקהלו יחדיו כאיש אחד חברים בבית החבר סאלינסקי ברחוב לודלאו ליסד את אגודתם ויחליטו ליסד חברה אשר תכונה בשם “חברת שוחרי שפת עבר”. ולחברה יהיה בית ועד למקרא מכתבי עתים וספרי השכלה ומדע ותושיה. ומכתבי העתים והספרים יהיו גם בלשון עבר וגם בלשונות העמים, אם רק תכנם הוא דברים הנוגעים לעם ישראל. כל חבר מחויב לשלם לאוצר החברה שלשה דאללאר לשנה או לכהפ”ח 75 סענט לרבע שנה". – – – באותה ישיבה נבחר ועד זמני, אשר תיקן את תקנות החברה, שכר דירה בשביל האגודה וניגש לפעולתו. במשך חג הפסח נתקיימו שתי ישיבות ונבחרו חברי הועד הראשון של האגודה והם: כתריאל צבי שרה’זון, משה אהרון שרייבר, יהודה דויד אייזנשטיין, צבי הירש ברנשטיין, מאיר ראובן ליוואי, משה זילבר ודוד בֶּר קרמר. למזכיר1 וגזבר החברה נבחר מ. יהלומשטיין.
ראויים לתשומת לב הסעיפים הבאים של תקנות האגודה:
"מטרת החברה תהיה להפיץ ולהרחיב ידיעת לשון עבר וספרות ישראל בקרב אחינו בני ישראל באמריקה.
כל עניני החברה יהיו כתובים בשפת עבר.
לא יעשו בבית הועד דבר המתנגד לדתי תורתנו ולא ינהגו בו קלות ראש.
נושא הדרוש בכל שבת יהיה מיוסד על נחיצות שפת עבר, אהבת הלאום הישראלי, תורת האדם ועניני חכמה ומדע, ויטיף דבריו בלשון עבר או בלשון לעז; להחברה יהיה ספר אשר יקרא בשם ה“מאסף”, בו יכתבו החברים מאמרי תורה וחכמה, מליצות ושירים בלשון עבר ויהיו למקרא לבני החברה בבית הועד;
המנהלים יבחרו באיש מבין להיות המעריך, והוא יבקר את דברי הסופרים אם ראוים לבוא בקהל, שיהיו נכתבים על טהרת לשון הקודש, שלא יחללו כבוד אנשים פרטיים, שלא יפרעו חוק המוסר ודרך ארץ ואז יעלה אותם על ספר “המאסף”;
אם תרב הכנסת החברה יותר מהצורך יניחו הכסף הנותר לקרן הקימת ומהסכום הזה יעזרו ידי סופרי לשון עבר, גם יכוננו בתי־ספר לבני הנעורים ללימודי שפת קודש".
החברה התקיימה רק שנה אחת. מספר חבריה הגיע עד 148. באספותיה השתתפו והרצו חבריה כתריאל צבי שרה’זון, יהודה דוד אייזנשטיין (בּעל ה“אוצרות”), מרדכי יהלומשטיין, ד“ר אברהם אייזיקס, הרב ד”ר אהרן וויז, אהרן ליברמן (עורך ה“אמת”), הסופרים ט"ף שפירא, משה ויינברגר, יעקב סוביל ואחרים.
האגודה השניה שקמה באמריקה, היא “שוחרי שפת עבר” בשיקאגו, אשר התקיימה למעלה משלושים שנה. האגודה הזאת פיתחה פעולה רחבה ומסועפת. הקימה בשכונה היהודית ספריה גדולה, שמנתה למעלה מאלף ספרים ועתונים עבריים. על יד האגודה נוסד ועד מיוחד בשם “ועד מדעי”, שהיה עורך בכל יום א' הרצאות על נושאי הלשון והתרבות העברית. החברה היתה פעילה גם בשדה החינוך העברי. כחברת “שוחרי שפת עבר” בניו־יורק הראתה גם זו של שיקאגו את כוחה בשדה הספרות. בשנת 1889 הוציאה בעריכת ליאון זולוטקוף את הירחון “קרן־אור”, אבל לא הוציאה אלא שתי חוברות. בעזרת החברה הוצא במשך שנים גם השבועון העברי “הפסגה” (בעריכת ולף שור), שהופיע אח"כ בשם “התחיה”.
ראשי עסקניה בשנים הראשונות לקיומה היו: ד"ר פ. קדיסון – נשיא; ח. ליבוביץ – סגן; ש. שקלוסקי – גובה המס; פרץ ווירניק (עורך ה“מורגן־ז’ורנל”) – מזכיר; ל. רבינוביץ – גזבר; ב. בלומנטל, נ.ב. גרוסברג, י. רפפורט, ל. וולפה, ד. גינזבורג – נאמנים; ליאון זולוטקוף – עורך “קרן האור”.2
בשנת תרס"ו נוסדה בשיקאגו אגודת צעירים דוברי עברית בשם “עבריה”. האגודה שהיתה פעילה במקצועות שונים של עבודה עברית לא יכלה להחזיק מעמד והתאחדה עם “שוחרי שפת עבר”. פעולתן המשותפת התרכזה בעריכת נשפים ואספות ובספריה העברית הגדולה, שמלאה תפקיד חשוב בחיי קהילת שיקאגו.
אגודת שיקאגו האריכה ימים יותר מכל האגודות העבריות שבאמריקה והשפיעה השפעה רבה על התנועה העברית במדינה. בשנוֹת המלחמה נפסק קיומה.
גם בעיר נוּאַרק של ניו־דזשוירסי נוסדה אגודה עברית בשם המסורתי “שוחרי שפת עבר”. האגודה נוסדה בשנת תרמ“ט בסיועם של הסופר אפרים דיינרד והרב ד”ר א. וילנר. מטרתה היה הפצת הדיבור העברי והקריאה העברית. האגודה נסתנפה לאורדן הנוארקי “בני יעקב”.
האספות של האגודה התנהלו בשפה העברית. אפינית היא ההחלטה, שרשות לדבר אשכנזית ניתנה רק למתקשים בדיבור העברי. תמוה הדבר – מציין פרסקי – שגם אפרים דיינרד, שנלחם כל ימיו בתנועה העברית המודרנית, נלחם בקנאות בעד הדיבור העברי.
התקופה הראשונה של התנועה העברית באמריקה היתה טבועה אף היא בחותם ההשכלה. המשכילים הראשונים מחובשי בית המדרש הישן שבאו לאמריקה נטעו על אדמתה את שתילי ההשכלה ללא כל רצון וגם יכולת לשנות את צורתה ותכנה שהיו לה מעבר לים. המשכילים האלה, שמלבד יחידים (מ. דוליצקי, אייזנשטיין ואחרים) היו רובם ככולם מחוסרי־כשרון, הצמיחו על הקרקע החדש, ספרות של פובליציסטיקה בטלנית ודברי מחקר תפלים. עיקר פעולתם היתה בשדה העתונות. הופיעו שני ירחונים “הקול” וה“סניגור” בעריכת מ. רודק־נזון, (עורך “הקול” וה“מאסף לקול” בקניגסברג) “הלאומי” (בעריכת מחבר הפמפלטים אפרים דיינרד), “הפסגה” (בעריכת ו. שור) ואחרים. אבל לאט לאט הולך ובוקע הד הזמן החדש גם בספרות אמריקה. בתקופת מעבר זו, על סף מאת העשרים, נוצר העתון היומי הראשון באמריקה “היום” (החיקוי חל אפילו על שמות העתונים!) שבו שימשו בערבוביה צללי ההשכלה הגוססת ואורות התנועה הלאומית, שנסתמנה כבר במלוא תכנה.
עם3 ראשית מאת העשרים מתחילה תקופה חדשה לספרות העברית. רוח המהפכה הלאומית שעבר במחנה היהדות האירופית המריד את העסקנים והסופרים הצעירים, שבאו עם הגולה הרוסית לאמריקה ועוררם לפעולה עברית. ראשית פעולתם היתה – הפצת ירחונו של י. ח. תרנר4 “המעורר” (לונדון) בין הקוראים העבריים באמריקה. ירחון רדיקלי זה עורר ועודד את העברים הצעירים, שהתרכזו באגודת “מפיצי שפת עבר וספרותה” להיותם נושאי־הדגל של תרבות עברית מודרנית. בשנת תרס“ו נוצרה חברת “עבריה” שהציגה לה למטרה להוציא יצירות נבחרות של טובי הסופרים העבריים. החברה נגשה לעבודתה והוציאה את ספורי ברנר (“לא־כלום”) ואת החוברות “הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה” מאת ד”ר י. קלויזנר.
בשנת תרס“ט נוסדה אגודת ”אחיעבר” שהחליטה, תחת השפעתו של בן־אביגדור אשר שהה אז באמריקה, להוציא עתון עברי מודרני. ואמנם הופיע השבועון “שבלים” בעריכתו של מ. בן־אליעזר, אבל השבועון לא האריך ימים. האגודה הוסיפה לטפל בהפצת העתונות העברית מא“י ורוסיה.; יחד עם זה הניחה יסוד להפצת ספרות מקורית ע”י הוצאת מאסף השירים “סנונית” והפצת הפואימה הידועה של סילקינר, “מול אוהל תימורה”.
דבר התחדשותה של העתונות המשכילית (“אספקלריה”, “היום”) וכשלונו של השבועון החדש ה“דרור” (בעריכת ר. בריינין) הניעו את הסתדרות “אחיעבר” לחדש מאמציה לשם הוצאת עתון עברי מודרני. ואמנם בסיון תרע“ג הופיע הירחון “התורן”, שהתקיים במשך אחת עשרה שנים. “התורן” הוצא לאור בתחילה בתור ירחון (במשך שנה וחצי), אחרי כן – בתור שבועון ובסוף שוב בתור ירחון עד סוף קיומו. ה”תורן" שימש אכסניה ספרותית לטובי הסופרים העבריים שבאמריקה ומחוצה לה, הרים את כבוד העתונות העברית בעיני הציבור, יצר במה קבועה למחשבה העברית ועודד ליצירה את הסופרים הצעירים.
מהוצאותיה של הסת. “אחיעבר” ראוים להזכר שני “לוחות אחיעבר”, (הראשון הופיע בשנת תרע“ח והשני – בשנת תרפ”א) שבהם השתתפו שמנה וסלתה של הסופרים העבריים באמריקה ושהבליטו את כוחו הספרותי של מרכז־העבריות החדש.
החל משנת 1916 התחיל מופיע באמריקה בעריכת הרב מ. ברלין השבועון “העברי”, שהופיע קודם בברלין. אף על פי ש“העברי” היה האורגן הרשמי של ה“מזרחי”, לא נצטמצם בתחומי המפלגתיות ופתח את שעריו לרוָחה לכל גילויי הציבוריות והספרות העברית. אף ב“עברי” השתתפו רבים מותיקי הספרות העברית.
יבול רב־ערך הכניס לאוסם ספרותנוּ העברית סניף הוצאת “שטיבל”, שנוסד בשנת תר"ץ באמריקה. הסניף הוציא את הירחון “מקלט”, שהתקיים שנה ורבע (15 חוברות) ונדפס בהידור בלתי רגיל. בו השתתפו חוץ מסופרי המקום גם המעולים שבסופרי הארץ ואירופה. מלבד זאת הוציא הסניף תרגומי ספרים של ת. ריבו (“הדמיון היוצר”), אופטושו (“ביערות פולין”) ואחרים ואת ספרו של ד. ניימרק (“תולדות הפילוסופיה בישראל”).
שגשוגה של הספרות העברית הביא לידי הפעלת הכוחות הציבוריים העבריים ועורר את השאיפה לריכוז ואירגון. בערים שונות קמו אגודות עבריות שטיפלו בהפצת הלשון ותרבותה. כדי לאחד את כל האגודות האלו לשם עבודה עברית משותפת נוסדה בשנת 1916 בניו־יורק ההסתדרות העברית הארצית.
צעדה הראשון בשדה האירגון העברי היה – כינוס ועידה עברית ארצית. הועידה נתכנסה בפברואר 1917 והשתתפו בה כמאה צירים, באי כח אגודות ציוניות ועבריות ומוסדות לאומיים וחינוכיים. ועידה זו נתנה את הביטוי הציבורי הראשון לריכוז הכוחות ואירגונם לשם החיאת הלשון והתרבות העברית. ועידה זו לא הסתפקה בהפגנה בלבד, אלא הניחה יסוד גם לפעולה עברית רחבה. ראשית פעולתה היתה – הקריאה לריכוז הכוחות מסביב לדגל ההסתדרות, שמצאה הד בתוך המחנה העברי. מספר האגודות העבריות שנספחו אל ה“הסתדרות” עלה בקרוב ל־25, מלבד האגודות הציוניות. מספר חברי האגודות שעלה בימי הועידה ל־300 הגיע אחרי הועידה ל־1.200.
פעולתה השניה של ההסתדרות היתה – ייסוד הוצאת הספרים “קדימה” שהוציאה ספריה עממית בתבנית נוחה ובמחיר זול. על ידיה הוצאו ספרי־המופת הנבחרים של אֶרטר, סמולנסקין, מנדלי, יל“ג, ל. פרץ, א. בן־יהודה, י. זנגביל, ד”ר נ. סלושץ ועוד. מלבד זאת הוציאה ההסתדרות העברית חוברות־תעמולה משל טובי הסופרים בשאלת הלשון, החינוך וההסתדרות.
עם ועידה ראשונה זו של ההסתדרות העברית מתחילה למעשה התנועה העברית באמריקה במובנה ההסתדרותי־אירגוני. ארבע עשרה שנות קיומה של ההסתדרות – הן שלשלת נסיונות ומאמצים בלתי פוסקים להשריש את התנועה העברית באמריקה, לבסס את יסודותיה האירגוניים ולהכניס אל תוך מסגרת השפעתה את כל הגורמים והגושים הציבוריים שיש להם זיקה לעברית. במשך שנות קיומה נתכנסו 14 ועידות ארציות שבהן קבלה בטויה שאיפת התנועה העברית לארגון עצמי ולחיים של יצירה. ואף על פי כן עומדת עדיין ההסתדרות בראשית דרכה, דרך הכיבוש של החיים והציבור.
פרק מיוחד וחשוב בקורות התנועה העברית באמריקה תופס החינוך העברי.
התחלת החינוך העברי באמריקה נעוצה בראשית ימיו של הישוב היהודי, שיסודו הונח בארץ זו בחצי המאה ה־17. המהגרים היהודים היו מגולי ספרד, רובם אנוסים, אשר באו הנה מברזיליה ומאיי הודו המערבית. הקהילה הראשונה “שארית ישראל” שנוסדה בניו־יורק בשנת תט“ו פתחה על־יד בית־התפילה את ביה”ס העברי הראשון באמריקה. אפיו היה דתי כרוב בתיה“ס הכלליים, אשר התקיימו באמריקה בימים ההם. זה היה כנראה מוסד פרטי שעמד תחת השגחת הקהילה. דומה לזה היה גם ביה”ס שנוסד על ידי הקהילה בשנת תצ"א.
לפי הרשום בפנקס הקהילה, החליטו פרנסיה ביום ט“ז לחודש אפריל 1747, שהחזן “מר דוד מנדס מאכאדו יורה עברית לתלמידים בבית החברה, בכל יום, מהשעה התשיעית עד השעה השתים עשרה וביום החמישי מהשעה השניה עד השעה החמישית אחר הצהרים; משכורתו – 8 שילינג לרבע שנה מכל תלמיד וחבילה של עצים מכל תלמיד לשנה. הפרנס ואחד מחברי הועד יבקרו את ביה”ס בכל שבוע ושבוע. המורה מחוייב ללמד בני עניים חנם”. בשנת 1755 נרשם בפנקס, שחזן בית הכנסת יורה לתלמידים בביתו עברית, לשון ספרד ואנגלית, מלאכת הכתיבה וחכמת החשבון בכל יום: בימי הקיץ – מהשעה התשיעית עד השעה השתים־עשרה בבוקר ומהשעה השניה עד השעה החמישית אחרי הצהרים; ובימות החורף – מעשר עד שתים עשרה בבוקר ומשתים עד ארבע אחר הצהרים. בני עניים נשתחררו משכר לימוד, אם קבלו הרשאה מפרנסי הקהילה. בשנת 1762 נהפך ביה“ס הזה למוסד ציבורי והמורה קבל את משכורתו מקופת הקהל – 20 ליטרא שטרלינג לשנה, חוץ מהנדרים שנדרו לטובתו המתפללים. מוסד זה התקיים עד ראשית המאה הי”ט. (ע“פ ד”ר י. ה. גרינסטון).
גם יהודי אשכנז שבאו לאמריקה החלו, לאחר שאירגנו קהילות משלהם, ליסד בתי־ספר, שבהם היתה נלמדת גם השפה האשכנזית והעברית. תקופה זו בתולדות החינוך העברי באמריקה היתה ידועה בשם תקופת “המרתף”. את בית הספר העברי היו מסדרים באחד המרתפים של בית כנסת או בית מדרש ושם נהגו ילדי ישראל מ“אור” התורה.
בחצי המאה הי"ט התחילו היהודים בתוקף החוק לשלוח את בניהם לבתי הספר העממיים. הלימודים העבריים נדחו לשעות שלאחר הצהרים, מה שגרם לזלזולם של התלמידים וההורים בחינוך העברי.
רק בקהילות אשכנזיות אחדות, כמו בבלטימור, שיקאגו, סינסינטי, בוסטון ועוד הוקמו על יד בתי הכנסת וגם על ידי אנשים פרטיים בתי ספר, שבהם היו נלמדים הלימודים העבריים והכלליים יחד. בתי ספר מסוג זה נתקיימו עד סוף המאה שעברה, אולם ברוב הקהילות בקרו הילדים את בתי הספר העממיים בבוקר ובתי הספר העבריים – אחרי הצהרים.
אבל בתי הספר מיסודן של הקהילות לא האריכו ימים. תנועת הרפורמציה הדתית שהתפשטה במדינה הלכה וגדעה את שרשי המסורת והתרבות העברית. הרבנים החרדים והרפורמיים היו שקועים בויכוחים דתיים ולא נתנו את לבם לעניני החינוך. המלמדים שבאו לכאן מאירופה לא ידעו את שפת המדינה ואת רוחה ודרכי ההוראה המודרנית לא היו נהירין להם. לא יפלא איפא, שבתיה“ס של הקהילות התנוונו במשך הזמן ונהפכו ל”סונדיי־סקולס" (בתי ספר ליום ראשון) ותוכן הלימודים בהם נצטמצם ללימוד עיקרי הדת וסיפורי תנ“ך. כזה היה מצב החינוך העברי עד שנות השמונים, שבהן חלה ההגירה הגדולה של יהודי אירופה לארצות הברית. הגירה זו היתה מורכבת מקצתה ממהגרים פוליטיים, שהוכרחו לברוח מרוסיה הצארית וברובה מבעלי־מלאכה וחנונים. בתקופה זו יצא אמנם החינוך מאפלת המרתפים לאור העולם, אבל לא הביא ברכה לילדי ישראל. החינוך העברי היה מחוסר שיטה וכיוון, ללא תוכן וללא צורה, והדור הצעיר יצא ידי חובתו בלימוד קצת “עברי” וסדר תפילות. המורה היה מחוסר הכשרה מקצועית ולימד ע”פ שיטת הוראה נושנה, שלא היתה מותאמה לתנאי המדינה ולרוח הזמן. משכורתו היתה דלה וגם אותה היה מקבל בדוחק מקופת בית־הספר שנתכלכל בנדבות הציבור הזעומות.
החל משנת 1900 הביא זרם ההגירה טיפוס חדש של מהגרים: את העסקן הציוני ואת המורה העברי, שנהפכו בזמן קצר לחלוצי החינוך העברי בארצות הברית. המורים האלה שחדרו אל כמה בתי תלמוד־תורה, הנהיגו בהם את לימוד השפה העברית ע"פ השיטה הטבעית. נשתנו דרכי ההוראה ותכנית הלימודים; הוכנסו ספרי לימוד חדשים; גם הנערות נהנו בפעם הראשונה מהחינוך החדש. (צבי שרפשטיין, “ספר השנה תרצ”ה).
בשנת 1910 נוסדה בניו־יורק לשכת החינוך העברי: בראש הלשכה הועמד ד"ר שמשון בנדרלי.
לשכת החינוך הציגה לעצמה את המטרה להרים את החינוך משפל המדרגה ולהוציאו מרשות יחידים לרשות הציבור. לשם זה משכה לעבודה החינוכית את מיטב הכוחות הפדגוגיים, עודדה את הצעירים להוראה עברית, הוציאה ספרי לימוד עבריים והתותה תכנית מסוימת לחינוך העברי במדינה.
פעולתה של לשכת החינוך שמשה נקודות מפנה בהתפתחות החינוך העברי באמריקה. מובן מעצמו, שקצרה ידה לתקן באופן רדיקלי את ליקויי החינוך הישראלי, שבאו כסבל ירושה של דורות מספר. לשכת החינוך, שלא עמדה על בסיס החינוך העברי השלם (בתור חינוך כללי לכל הנוער הישראלי), לא יכלה גם להשליטו בבית הספר החדש. עוד פחות מזה יכלה לתקן את אחד הליקויים היסודיים של החינוך הישראלי באמריקה, והוא: רבוי צורותיו האירגוניות והתפוררותו האידיאולוגית. בו בזמן שבפולין, למשל, מצוי רוב החינוך הישראלי בידי היהדות הלאומית וברשותה של הסתדרות “תרבות” מצויה רשת רחבה של בתי ספר עבריים (והוא הדין גם בליטא), הנה החינוך הישראלי באמריקה מפורד ומפורר לזרמיו האידיאולוגיים השונים. בצד בתי הספר הריפורמיים שהזכרנום לעיל, שבהם לומד הנוער דת והיסטוריה בשפה האנגלית שתי שעות בשבוע, אנו מוצאים בתי ספר שמרניים שהלימודים נלמדים בהם אנגלית ואידית, בתי תלמוד תורה מן הטיפוס הישן, ששפת הלימודים היא אידית, בתי תלמוד־תורה עבריים ששפת ההוראה בהם היא עברית, ישיבות מהטיפוס הישן וגם ישיבות מודרניות, בתי ספר אידישאיים, מהם לאומיים מיסודם של “פועלי־ציון” ואנטי־לאומיים מיסודם של הקומונאים, בתי־ספר פרטיים ו“חדרים” ממינים שונים.
אבל הרע שבליקויי החינוך הישראלי באמריקה הוא – פחיתותו מבחינה כמותית. בכל מוסדות החינוך הנזכרים לומדים לא יותר מ־28% של כל התלמידים בגיל בית הספר, זאת אומרת, 72% של ילדי ישראל מתחנכים ללא ידיעת התורה. אחוז זה כולל את ילדי ישראל המתחנכים בכל מוסדות החינוך הנזכרים. למעשה, מספר הילדים הלומדים מקצועות עבריים בלשון העברית בבתי תלמוד תורה או בבתי ספר עבריים אינו עולה על 10%.
החינוך העברי מראה גם מגמה של ירידה. אם בשנת 1931 קבלו – לפי המספרים הסטטיסטיים של ב. לינפלד – מבין 375 אלף ילדים יהודיים בגיל מ־5 עד 14 שנים – למעלה מ־100 אלף ילדים חינוך עברי, שהם 27% בערך, הנה מראשית שנת 1931 עד 1933 ירד – לפי מספריו של ד. טשיפקין – מספר התלמידים בערים שונות עד 15%. אם נקח בחשבון רק את בתי הספר העבריים המאורגנים יצא, כי הירידה בהם הגיעה עד 25%.
מובן מעצמו, שהחינוך העברי עולה מכל הבחינות על החינוך הישראלי לזרמיו האידיאולוגיים השונים, ואף על פי כן אין להתעלם מכמה ליקויים של החינוך העברי באמריקה, שחשובים בהם הם:
1) הטיפוס של בית הספר העברי השלם מיסודה של “תרבות” באירופה כמעט שחסר לגמרי;
2) גן־הילדים העברי אינו מתקיים;
3) חסרה שיטה קבועה ואחידה בתכנית הלימודים של בתי הספר העומדים על בסיס הלשון והתרבות העברית.
בקשר עם זה יש לציין את פעולתה של הסתדרות המורים העבריים באמריקה בשדה החינוך העברי. ההסתדרות הזאת קיימת כבר שמונה שנים. עוד בשנת תר“ץ נתקיימה בקלבלנד ועידת באי־כוחן של אגודות מורים שונות והונח בה יסוד להסתדרות המורים. אבל ההסתדרות נתפוררה לרגלי סכסוכים פרטיים וחוסר אירגון מספיק. כדי לחדש את ההסתדרות נתכנסה בניו־יורק מועצה מיוחדת, שבה השתתפו ד”ר נ. טורוב, ק. ויטמן, הרב ח. צ’רנוביץ ואחרים. בהשתדלות הועד המכין שנבחר במועצה, נתקיימה בפיטסבורג בחוה“מ סוכות תרפ”ח (13–15 לאוקטובר 1927) ועידת הייסוד של הסתדרות המורים והמנהלים הארצית. בועידה השתתפו 43 צירי מ־12 ערים. הועידה טיפלה בעיקר בשאלת האידיאולוגיה של ביה"ס (ד"ר נ. טורוב), ההכשרה הרוחנית והפדגוֹגית של המורה העברי (ד"ר עמנואל גמראן), היסודות האירגוניים של ההסתדרות החדשה (מ. אדלשטיין) ושאלת העתון המקצועי “שבילי החינוך” וספרות הילדים (ש. ב. מקסימון).
בועידה זו נוסדה “הסתדרות המורים והמנהלים העבריים בארצות הברית”. אל הועד הפועל המצומצם של ההסתדרות נבחרו בועידה ד“ר נ. טורוב (נשיא הכבוד), ע. מ. אדלשטיין, ד”ר ש. גינצבּוּרג וש. פולק, ומלבד זאת – שלשה באי־כח מניו־יורק ושנים – מפילדלפיה.
הסתדרות המורים טיפלה ומטפלת בעבודה אירגונית, פרופיסיונלית, פדגוגית ועיונית. בשדה הספרות המקצועית יש להרים על נס את הירחון הפדגוגי של ההסתדרות, “שבילי החינוך”, שיצא בעריכת ד"ר נ. טורוב ואחרי כן בעריכת ש. ב. מקסימון. הירחון הזה לא רק שעלה על הירחונים קצרי־ קימים5 שקדמו לו, (“הד המורה”, “תרבות”, “המורה”), אלא נחשב בצדק לאחד העתוניים הפדגוגיים המצוינים ביותר בעולמנו הפדגוגי. העתון סייע לאירגון הכוחות הפדגוגיים ולהרמת מצבו הרוחני של המורה העברי.
ואף על פי כן – לא נהפכה ההסתדרות לגורם עיקרי בתנועה העברית. בין הסתדרות המורים וההסתדרות העברית לא נמתח גשר של שיתוף פעולה והסכם פנימי. להיפך, המורים העברים שמספרם בארצות הברית מגיע עד ל־3.000, רק מקצתם משתתפים בעבודת ההסתדרות העברית; הנשארים מתיחסים באדישות גמורה לעבודתה.
חוסר הטיפול בחינוך העברי – הוא אחד מליקוייה האורגניים של התנועה העברית. עיקר פעולתה של ההסתדרות העברית מרוכז בשדה הציבוריות והספרות העברית. מבחינה זו עולה בלי ספק ההסתדרות האמריקנית על זו שבפולין. בעוד שבפולין אנו עומדים לפני תופעה מחרידה של בצורת ספרותית, יכולה אמריקה העברית לזקוף על חשבונה יבול ספרותי רב בערכו הכמותי והאיכותי. לפי הסטטיסטיקה של ד. פרסקי הוצאו באמריקה על ידי הסתדרויות ומוסדות שונים במשך 8 שנים (מתרע“ט עד תרפ”ז) 90 ספרים בספרות יפה ומדע (73 מקוריים 17 מתורגמים), 30 ספרים משל סופרי חוץ, 60 ספרי לימוד ושימוש ו־13 ספרי קריאה לנערים. יש לציין גם את עתונה של ההסתדרות העברית “הדואר”, המתקיים בלי הפסק 14 שנים. “הדואר” המופיע עכשיו בתור שבועון בעריכת מנחם ריבולוב עולה בתכנו והדו הציבורי על כל העתונים שהופיעו עד כה באמריקה ומשמש ביטוי מקיף לכל צרכי התנועה העברית ואכסניה למיטב היוצרים העבריים ויצירותיהם.
ואשר לסיכויי התנועה העברית, ספונות לה באמריקה – לא פחות מאשר במדינה אחרת בגולה – אפשרויות אין קץ לגידול ושגשוג. יחסה של אמריקה העברית אל התפקידים והסיכויים האלה עולה אלינו מתוך המאמר הראשי שנדפס בגליון היובל של ה“דואר”.
"על ההוי היהודי המתהווה פה בבטיחות ובודאות שאין להזיזו, עלינו להטביע את חותם הרוח העברית.
וגדולה וכבדה מאד האחריות של נושאי הספרות והתרבות העברית בארץ הזאת. יש כוחות ויסודות בחיינו פה הרוצים בכל מאודם, שאנו נהיה המיעוט ושהם יהיו הרוב. – – –
אבל הסופר, המחנך והעסקן העברי אינם רוצים לוותר על אמריקה, כי שר־האומה בכבודו ובעצמו לא יוותר עליה.
אנו מאמינים ומרגישים, כי יש פה, בתוך־תוכו של עמנו יסוד בריא ופורה, שיהיה ברוב־הימים לברכה רבה לבית ישראל באמריקה ומחוצה לה.
ויחד עם זה אנו מאמינים, שהגרעין העברי שנזרע פה, ישא פרי ויתן טעם ויופי לכל הקמה בהגיע עת קציר.
ולפיכך יש שוב החפץ בלב לקרא ל“אמריקאיות” במחננו, כלומר: לאוריֶנטציה של התערות והתאחזות בקרקע חיינו פה.
להטיף בכל ההופעות מטיפות ההכרה העברית. ליצור מסביבנו אוירה עברית. אנו באים ובפינו דבר גדול – דבר התחיה הלאומית במקורה. – – – עם העם ובתוך העם – לשם האומה ובשם תרבותה המקורית והשלמה" (נ. ריבולוב).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.