התנועה העברית בארצות אירופה המערבית התפתחה בכיוון אחר לגמרי מאשר באירופה המזרחית. רבוי האוכלוסין היהודיים בארצות אירופה המזרחית, ההגדרה העצמית של הקיבוצים היהודיים בתור מיעוטים לאומיים, האבטונומיות התרבותיות והחיים הלאומיים האינטנסיביים של רוב הקיבוצים, המסורת הדתית, העתונות הלאומית וכו' – כל אלה הכשירו את הקרקע בשביל תנועה עברית, שנתבטאה בשני מקצועות פעולה יסודיים: 1) החינוך העברי 2) והיצירה הספרותית העברית. מה שאין כך התנועה העברית בארצות אירופה המערבית. ההתבוללות הנפשית והלשונית, שבאה בעקבי האמנסיפציה במאה הי"ט, ההגמוניה הרוחנית של היהדות הליברלית, האופי האינטלקטואלי של הציונות המערבית, המחוסרת יסוד עממיות ולאומיות אמוציונלית, – כל אלה לא יכלו ליצור תנאים נוחים להתפתחות התנועה העברית. ההתבוללות העיונית והמעשית אכלה את מיטב כוחותיו הרוחניים של הציבור היהודי ושיתקה בו את הצורך הטבעי ביצירה מקורית, בתרבות עצמית. לא יפלא איפא, שנושאי התנועה העברית וראשי מדבריה בארצות המערב היו ברובם יוצאי ארצות המזרח, גולי רוסיה וגליציה, שהשתקעו במערב לפני המלחמה העולמית ולאחריה. גידול התנועה הציונית וחיזוק השפעתה על קיבוצי היהדות המערבית סייעו להשרשת הרעיון העברי בחוגים שונים וביחוד בקרב הנוער הלאומי העברי. פעולתה של התנועה העברית הצעירה היתה מכוונה, בעיקר, להשלטת הלשון העברית בחיי הציבורים היהודיים.

 

גרמניה    🔗

שונים ומשונים היו גלגולי ההתפתחות של התנועה העברית בגרמניה. בשנים הראשונות אחרי המלחמה העולמית שמשה גרמניה מקלט לעסקני המרכזים התרבותיים העבריים שחרבו ברוסיה בזמן המלחמה. גרמניה – ובראש וראשונה – ברלין נהפכה מרכז למו“לות עברית ותנועה ספרותית עברית. בתקופה הסמוכה לגמר המלחמה קמו ונתחדשו פה במשך זמן קצר הוצאות הספרים העבריות המפורסמות: “אשכול”, “עינות”, “רימון”, “אמנות”, “ילקוט”, “שטיבל”, “מוריה – דביר”, “יובל”, “חורב” ואחרים, שהוציאו לאור את מיטב הספרות העברית. יחד עם זה הוסיף ה”יידישר פֶרלג" להוציא גרמנית תרגומי יצירות עבריות נבחרות (אחד־העם, א“ד גורדון, ד”ר י. קלויזנר, ח.נ. ביאליק, עגנון ואחרים), אשר קירבו את האינטליגנציה היהודית אל הספרות העברית. בברלין חידש את הופעתו עתונה של ההסתדרות הציונית העולמית “העולם” (1923). כאן קבע את מושבו לשנים אחדות גם המרכז העולמי של “תרבות”. להעמקת הרעיון העברי סייע במדה מרובה הירחון הרפרזנטטיבי של היהדות הלאומית בגרמניה, “דֶר יוּדֶה”, מיסודו של מרטין בוּבֶר. התחילה תסיסה עברית ציבורית, נסתמנו הקוים הראשונים של תנועה עברית.

החל משנת 1925 הלכה ונחלשה התנועה הספרותית והמו“לית בגרמניה. עליתה של זו אשר נגרמה ע”י תנאי האינפלציה הנוחים נפסקה בו ברגע, שערך הכסף הגרמני נעשה קֶבע. הוצאות הספרים מקצתן – (“אמנות”, “דביר”, “שטיבל”) העבירו לארץ ישראל, מקצתן – נסגרו ורק מועטות המשיכו את פעולתן בהיקף מוגבל. ברלין חדלה מהיות מרכז המולו"ת העברית.

גורם חשוב להגברת התנועה העברי היה קביעת מרכז ה“ברית” העברית העולמית" בגרמניה (עיין להלן). הברית העברית פיתחה פעולה רחבה ומאומצת והתקשרה עם מרכזי התנועה בכל תפוצות הגולה. ואף על פי כן לא העמיקה התנועה לחדור לתוך שכבות־העם בגרמניה.

אחד הגורמים העיקריים שעיכב באירופה המערבית בכלל ובגרמניה בפרט את התפתחות התנועה העברית היה – חוסר החינוך העברי. בגרמניה קיימים כיום קרוב ל־90 בתי־ספר השייכים לסוגים שונים ברוחם ובתכניתם. מעשרת בתי הספר התיכוניים, ארבעה נוסדו לפני 130 שנים (“פילנטרופין” בפרנקפורט ע“נ מיין, תלמוד־תורה ובי”ס לנערים בהמבורג ובית ספר תכוני בברלין), בתקופת המלחמה בעד שחרור־היהודים, ולא יפלא איפא ששנים מהם (בפרנקפורט וברלין) מתנהלים ברוח החילוניות והחופש הדתי. אבל רוב בתי הספר הם דתיים ונמצאים ברשות הקהילות של החרדים הנבדלים. מה שנוגע לבתי הספר העממיים לילדי ישראל, הרי הם מתחלקים לשני סוגים: ציבוריים שהתכלכלו ע"י מועצות עירוניות ופרטיים. עם יציאת היהודים ממושבי־הכפרים אל הערים פחת מספר בתי־הספר הציבוריים לילדי ישראל, מגיע עכשיו מספרם עד ל־40.

רוב התלמידים היהודים מבקרים את בתי־הספר העממיים היהודיים המתכלכלים ע“י הקהילות או “אגודות של בתי־הספר”. בעוד שבארבעים בתי הספר העממיים הציבוריים שבפרוסיה לומדים בערך 4000 תלמידים יהודיים, לומדים ב־22 בתי־ספר פרטיים 5300 תלמידים. אבל גם המספר הזה מעיד על קלישותו של החינוך היהודי בגרמניה. בשנת 1931 ביקרו בפרוסיה 25.370 ילדים יהודיים בתי־ספר עממיים, מהם בקרו 17.350 ילדים, כלומר 68% – מוסדות־חינוך נוצריים ורק 8.000 כלומר 32% – בתי־ספר יהודיים, חצים – בת”ס ציבוריים וחצים – פרטיים. מ־17.000 תלמידים יהודיים מבקרים רק 2.000, כלומר 12%, בתי ספר תיכוניים יהודיים (ע"פ עדותו של יוליוס שטרן). מבחינת היסוד העברי־הלאומי של תכנית הלימודים, בתי הספר הללו הם פחותי־ערך ואין בהם כדי להקים דור עברי שלם בנשמתו ומוכשר למלוי תפקידו.

מהפכה עמוקה ומכריעה נתחוללה בחיים הלאומיים והכלכליים של הקיבוץ היהודי בגרמניה אחרי המאורעות המדיניים בשנת 1933. אגרוף־הברזל של ממשלת הרשע זעזע עד התהום את היהדות הגרמנית. בין לילה נחרבו כל כיבושי האמנסיפציה. זכויות היהודים קופחו וקוצצו עד לאפס. העם היהודי הוכרז לאומה שפלה ופחותת־ערך. תורת־הגזע הורמה למדרגה של פרינציפיון ממלכתי ועיקר ציבורי־מוסרי. האינטליגנציה היהודית העמדה מחוץ לתחום החיים הרוחניים במדינה. התחוקה הממלכתית הקימה על חרבות האמנסיפציה גיטו חדש בשביל היהדות הגרמנית. תחת לחץ האנטישמיות הממשלתית והציבורית ותחת השפעת ביטול זכויותיה האזרחיות והאנושיות של היהדות הגרמנית, נראו סימני התעוררות לאומית בקרב חוגיה השונים. האסון הלאומי של היהדות הגרמנית קירב אותה אל התנועה הלאומית, אל הציונות.

במשך זמן קצר נתרבה מספר החותמים של העתון הציוני הרשמי Jüdische Rundschau ברבבות חותמים חדשים. תנועת “החלוץ” גדלה והתפשטה וקלטה אלפי חלוצים חדשים. מספר החלוצים שעלה עד המהפכה ל־300, הגיע עכשיו עד 1500 בגרמניה ו־1700 חלוצים־גולים בארצות אחרות. בציבור היהודי גדלה ההתענינות בלשון העברית. מלחמת־העולם שהוכרזה ע“י הנציזמוס על רוח ישראל ותרבותו הביאה רבים לידי חשבון־נפש ושנוי־ערכין. אותם היהודים שאטמו כל הימים את אזניהם משמוע את בת־קולה של היהדות, שמעו עכשיו בראשונה מפי אויבם: “כתבו עברית, דברו עברית, כי בלשונות לע”ז אין אתם יוצרים, אלא משקרים”. ביחוד גבר לימוד הלשון העברית בקשר עם העליה המוגברת וההכשרה הלשונית של העולים.

אבל גם הכוח השלילי של התנאים הפוליטיים, גם החיוב הגדול של העליה לא יבנו את התנועה, כל זמן שיוזנח הגורם המכריע של התנועה, החינוך הלאומי. הטרגדיה העמוקה של הנוער היהודי המתלמד העמידה את הציבור היהודי בגרמניה בפני הפרובלימה הכואבת של בנין בית הספר הלאומי. בית ספר לאומי – זהו המפעל היחידי שיכול לכפר את אשמת היהדות הגרמנית כלפי הדור הצעיר. בהקמתו ושכלולו תמצא מקצת־פתרון לשאלת קיומה הרוחנית ובו תמצא גם מעט נוחם במצוקות חייה…

 

באוסטריה    🔗

עד למלחמה העולמית היתה התנועה העברית באוסטריה מרוכזת בגליציה. כבר כתבנו לעיל על דרכי התפתחותה ועל פרשת עבודתה של התנועה העברית בגליציה האוסטרית. בתקופת ההשכלה שימשה גליציה אכסניה לספרות עברית ולחכמת ישראל. רנ“ק, שי”ר, יה“ש (בעל “החלוץ”), שלום הכהן, לטריס, ארטר, פריל, – היו האישים המרכזיים של התנועה הספרותית בגליציה. עם שקיעת שמשה של השכלה התחילו להיראות בגליציה ניצני התחיה הלאומית, אבל תנועת התחיה החדשה לא הקימה בגליציה במות ספרותיות מרכזיות. מרכז היצירה הספרותית עבר לרוסיה, ומרכזה של חכמת ישראל צמח בארצות המערב וביחוד בגרמניה. זו היתה הטרגדיה של גליציה שלא יכלה לרכז בקרבה את כוחותיה היוצרים. רבים מאנשי־המדע הגליצאים (ד“ר ד. ניימרק, ד”ר צ. מַלְטר, ד"ר ש. ברנפלד ואחרים) עזבו את גליציה וקנו להם שם במדע העברי מחוץ לגבולותיה, בעיקר ברוסיה ובארצות הברית. רבים מהסופרים העבריים שהתחילו את עבודתם הספרותית ב”מצפה" (בעריכת ש. מ. לזר) ובעתונים אחרים (עגנון, ר' בנימין, א. מ. ליפשיץ, אשר ברש, שלום שטרייט ואחרים) עלו ארצה, בטרם שהספיקו להפרות את שדה הספרות העברית בגליציה. וככה נשארה גליציה מובדלת מעולם היצירה העברית, מלבד יחידים המוסיפים לעמוד על משמרתם.

לעומת זאת הצטיינה גליציה בעסקניה המדיניים והלאומיים שסייעו להתפתחות התנועה הלאומית והעברית בגליציה. אחד מגילוייה היותר נהדרים של התנועה העברית לפני המלחמה העולמית היה “יום העבריים”, שנתכנס בכ“ח מרחשון תרע”ב (1911) בלבוב.

בכנסיה זו השתתפו 800 איש מכל כנפי המדינה, חוץ מאורחים רבים, וביניהם ד“ר שמריהו לוין, חבר הועה”פ המצומצם של ההסתדרות הציונית. את הכנסיה פתח ראש ההסתדרות של בתיה“ס העבריים ד”ר פ. קורנגרין. “הרעיון של הכינוס העברי – אמר ד”ר פ. קורנגרין – בּא כמעט בהיסח הדעת. לא ידענו שבזה אנו יוצרים יצירה חדשה ונהדרה בתחומנו. ידענו רק שחבויים בתוכנו כוחות חשובים נרדמים וחפצנו לעוררם ולהפרותם. כשאנו מסתכלים בקהל העצום שבא אל הכנסיה, אנו בזים למתלוצצים על תחית שפתנו. תעודתנו היא – לברוא הסתדרות מוצקה של כל העברים, לגשור גשר בין הדור הישן והחדש ע“י עבודה לטובת לשוננו ותרבותנו”.

אל הנשיאות של הכנסיה נבחרו ד“ר יהושע טהון (נשיא), ד”ר קורנגרין, אדולף שטנד, שנפלד וסופרמן (סגנים), רוט וקלינגהופר (מזכירים).

אחרי הברכות של ד“ר ש. לוין, המטיפים ד”ר קארו, ד“ר גוטמן, ע. נ. פרנק ואחרים הרצה ד”ר י. טהון על “התנועה הרוחנית בגליציה”. המרצה העביר קו מקביל בין רוסיה וגליציה: ברוסיה היתה לישראל שרפת גוף ונשמה קיימת ואילו בגליציה היתה, להיפך, שרפת נשמה וגוף קיים. זה חמישים שנים שגליציה יותר משהיא משפיעה על רוסיה היא מושפעת ממנה. הגיעה השעה, כבימי רנ“ק, שי”ר, אֶרטר ולטריס, שעל ידי איחוד הכוחות העבריים תכשיר גליציה את הקרקע לגידול כוחות־יצירה עבריים חדשים".

ד"ר ישראל רוט הרצה על “ההסתדרות העברית בגליציה ובבוקובינה”. המרצה קרא את הנאספים להקים הסתדרות אחת מוצקה שתאחד את כל ההסתדרויות הקימות בגליציה ואת כל היחידים המכירים את העברית בתור לשוננו הלאומית. ד“ר חיים טרטקובר הרצה על “חינוך העם ברוח העברי” והדגיש את הצורך להכניס אל חינוכנו הלאומי את היסודות הדתיים המהוים ערכים תרבותיים נצחיים של האומה הישראלית. אחרי ההרצאות התחילו ויכוחים, שבהם השתתפו מ. לזר (עורך ה“מצפה”), צ. שרפשטיין, טננבוים, זיגל ואחרים. הוכנסו הצעות מעשיות ע”ד הפצת הספרות והעתונות העברית, יצירת עתון לילדים, הקמת במה מטולטלת, הדרכה עברית, ייסוד קורסים לגדולים וכו'. ע“פ החלטת הכנסיה נמסרו כל ההצעות להנהגה לשם הכרעה. פה אחד נתקבלו ע”י הכנסיה ההחלטות הבאות:

א) הכנסיה הראשונה של העברים בגליציה ובבוקובינה רואה את תחית הלאום העברי רק בתחיתן של ארץ העברים ושפת העברים.

ב) הכנסיה מכירה את השפה העברית לשפה הלאומית היחידה של עם ישראל.

ג) הכנסיה מחליטה לברוא הסתדרות לשם תחית שפת עבר והתרבות העברית. הסתדרות זו תיכנס אל ההסתדרות הכללית לשפה ולתרבות עברית שמרכזה בברלין.

ד) הכנסיה הראשונה עושה את “יום העברים” ליום של פומבי קבוע לעברים אשר בגליציה ובבוקובינה שיאסף שנה בשנה. את הזמן והמקום תקבע ההנהגה אשר תעמוד בראש ההסתדרות.

אל ההנהגה נבחרו: ד"ר יהושע טהון (נשיא), דר. פ. קורנגרין, ד"ר פיירמן, ד"ר שפינדל, ד"ר י. רוט, ד"ר ח. טרטקובר, ר. סופרמן, צבי שרפשטיין, גלב, אפלבוים, ש. מ. לזר וּכבַטנר.

ממחרת “יום העברים”, בכ“ט חשון נתקיימה כנסית ה”הסתדרות של בתי הספר העבריים“. בכנסיה השתתפו 62 צירים של ועדי בתי הספר, ובתור אורחים – ד”ר שמריה לוין, ד"ר י. טהון, פרופ. מ. שור, הסופר נ. סמואלי ואחרים. נבחרו: ליו“ר – **ד”ר קוֹרנגרין**, למזכיר – ד"ר ח. טרטקובר.

ד"ר קלינגהופר הרצה על “המצב הנוכחי של בית הספר בגליציה ובבוקובינה”. בגליציה מתקיימים 50 בתי־ספר, שבהם מתלמדים 5000 תלמידים ומשמשים בהוראה – 70 מורים ומורות. קלינגהופר, כמו כן המרצה השני ד“ר פיירמן עמדו באריכות על המצב החמרי הקשה של מוסדות החינוך, שאינם נהנים מתמיכת הממשלה והראו על האפשרויות, שיש בהן כדי להבטיח את קיומם של בתי הספר. מר סופרמן הרצה על “הסמינריון למורים וגני הילדים” וקרא את ההסתדרות לתקן את הליקויים החינוכיים ע”י הקמת גני־ילדים וייסוד סמינריון לשם הכשרתם המקצועית של המורים. הוכנסו הצעות שנמסרו לדיון והכרעה לועד החדש.

שתי הכנסיות הללו שימשו הפגנה כבירה לרעיון החיאת הלשון העברית, לתיקון החינוך העברי ולליכוד הכוחות העבריים במסגרת תנועה עברית מאוחדת.

מקץ שנתים וחצי פרצה המלחמה העולמית והתנועה התרבותית נצטמצמה בתחומים הצרים של שמירת־הקיים. אחרי שגליציה נקרעה מאוסטריה, רוכזה העבודה העברית בעיר הבירה האוסטרית, בוינה. ראשי נושאיה של העבודה העברית היו גם כאן, כמו בארץ גרמניה, העסקנים הלאומיים והמורים העבריים מגולי רוסיה וגליציה.

עד לשנת 1931 לא יצאה העבודה העברית מתוך ד' אמותיה הצרות של אגודה עברית מוגבלת במספר חבריה וביכולת פעולתה. מכאן ואילך מתחילה תקופה של עליה ושל הרחבת גבולין. ההסתדרות העברית באוסטריה הספיקה לרכוש את אימונה של האוכלוסיה היהודית והרימה את קרן העבודה העברית בעיני הציונים וגם הבלתי־ציונים. כדי לשתף בעבודה העברית את כל החוגים היהודיים בוינה, מכריזה ההסתדרות מדי שנה בשנה בראשית האביב “שבוע עברי”. בשבוע זה מתנהלת תעמולה לטובת התרבות העברית והחינוך העברי באוסטריה, ועידת הנוער, ועידת הרבנים ומורי הדת של הקהילה הוינאית וּועידת המורים העבריים. את פרשת הועידות האלו מסיים אח“כ ה”יום העברי", המשמש כעין סיכום כל הועידות והפגנת הכוחות העבריים כלפי חוץ. כתוצאת הועידות הללו נוצרו על יד ההסתדרות העברית: א) מועצת נאמנים של המפלגות הציוניות באוסטריה; ב) מועצת הרבנים ומורי הדת בוינה; ג) מועצת המורים ד) ומועצת הנוער.

מועצת הנאמנים שבה משתתפים כל המרצים בעניני “תרבות” וחינוך עברי מכל הקבוצות הציוניות בוינה, מתכנסת פעם בחודש ודנה על הרחבת העבודה העברית בכל החוגים. במועצת הרבנים ומורי הדת שעל יד ההסתדרות העברית יושבים באי כח 70 הרבנים, מורי הדת של הקהילה הוינאית. מועצה זו מכנסת פעם בחדשיים את ועידת הרבנים ומורי־הדת בוינה המטפלת בעניני חינוך. שש ועידות הרבנים ומורי הדת שנתכנסו עד עתה דנו בעיקר על הצעת התיקונים, שיש להכניס בלימודי הדת שבבתי הספר הכלליים באוסטריה. מ־24.000 הצעירים היהודיים בגיל בית־הספר לומדים 12.000 – בבתי הספר העממיים והאזרחיים, 7.000 – לומדים בבתי הספר התיכוניים, 2.500 – לומדים בגני ילדים, וּ־2.500 לומדים בבתי ספר להשתלמות. מהם מקבלים רק 1.700 צעירים חינוך עברי שלם, וחינוכם העברי כביכול של יתר 22.300 התלמידים כלול בלימודי הדת (2 שעות בשבוע!) של בתי הספר הכלליים בוינה. את הלימוד הזה מנהלים שבעים רבנים ומורי דת והוא עולה לקופת הקהילה בסכום של חצי מיליון שילינגים בערך. אבל ערך ההוראה הזו היא כאין וכאפס. לרגלי שיטת ההוראה הקלושה אין המורים רואים כל ברכה בעמלם ורוב התלמידים היהודיים הגומרים את בתי הספר העממיים והאזרחיים אינם יודעים לקרוא עברית. גם ידיעותיהם העבריות של גומרי בתי הספר התיכוניים קרובות לאפס. כדי לקדם את פני הרעה, כינסה ההסתדרות העברית את הרבנים ומורי הדת בוינה כדי להניע אותם – ועל ידיהם גם את שלטון הקהילה – להכניס תיקונים בשיטת ההוראה של לימודי הדת בביה“ס הכלליים באוסטריה. ועידות הרבנים ומורי הדת עומדות לדון גם על האפשרויות להרחבת הלימודים העבריים מחוץ לכתלי בית־הספר, דהיינו, על פתיחת בית־ספר לתנ”ך מיוחדים, (“ביבל־שולן”), שבהם יוכלו התלמידים היהודיים ללמוד כמה שעות בשבוע בתור תוספת לשתי השעות של בתי הספר הכלליים. בתי־ספר כאלה כבר קיימים בוינה. כמו כן ידונו גם על שאלת הנהגת ההברה הספרדית בביה"ס ובבית הכנסת. על כל פנים הצליחה ההסתדרות העברית להכניס תחת כנפי העבודה העברית את כל 70 הרבנים ומורי הדת בוינה.

מועצת הנוער הקיימת ע"י ההסתדרות משתפת בעבודה עברית את כל כנפי העבודה העברית את כל אגודות־הנוער שבוינה. מספר האגודות האלו מגיע עד 16; מספר חבריהן עולה עד 2.700 והם נמנים על כל המפלגות היהודיות מימין ועד שמאל. אצל רוב אגודות הנוער – לימוד העברית הוא חובה; מספר הצעירים הלומדים עברית הוא – אלף ושש מאות. כדי לשגר את הלשון בפי הצעירים ולקרבם אל הספרות העברית, עורכת ההסתדרות העברית פעמים בחודש נשפי הרצאות וּוכוחים עבריים בשביל הנוער, נוסף על ההרצאות הפומביות הנערכות מדי שבת בשבת בשביל הנוער המבוגר.

בוינה נמצאים כ־30 מורים עבריים מומחים במקצועם, אבל למעשה מתפרנסים מהוֹראה עברית פי שלוש וארבע מהמספר הנ“ל. עד עתה כל מי שרצה בא ונטל לעצמו את כתר ההוראה וקיפח את פרנסת המורה העברי הראוי לשמו. כדי לשים קץ להתחרות בלתי רצויה זו, אירגנה ההסתדרות את המורים העבריים המנוסים בוינה באגודה מקצועית העומדת תחת חסותה ואסרה מלחמה על ה”מורים" המכשילים את הורי־התלמידים ואת ההוראה העברית, עד כדי הרחיקם משדה ההוראה. אגודת מורים זו דואגת לא רק לצרכיו החמריים של המורה העברי, אלא עוזרת לו גם בעניניו המקצועיים ובענין השתלמותו.

בהשתדלות ההסתדרות העברית הנהיגה ההסתדרות הציונית מנהג: לקבוע בסדר יומה של כל ועידה שנתית הרצאה על התנועה העברית בעולם והרצאה על החינוך העברי. כמו כן קבעה העתונות הציונית הגרמנית מדור מיוחד בשם “בתנועה העברית”. ההסתדרות העברית באוסטריה מונה כ־800 חברים מאורגנים. מספר המדברים והשומעים עברית עד ל=15.000. כל מאמציה של ההסתדרות מכוונים עכשיו למטרה אחת: לארגן ולכנס תחת דגלה את כל העברים.

 

באנגליה    🔗

שונים לגמרי היו דרכי התפתחותה של התנועה העברית באנגליה. מדינה זו למרות היותה רחוקה ממרכזי היהדות ונטולת־מסורת של יצירה עברית, שמשה במידת־מה אכסניה לספרות ועתונאות עברית. בשנת 9– 1878 הופיע בלונדון השבועון הציוני־חרדי “הכרם” בעריכת נפתלי לוי, בשנות 1897–1912 השבועון “היהודי” (בשביל רוסיה – ה“הדגל”) בעריכת יצחק סובלסקי, בעל “כנסת הגדולה”; בשנות 1902–1904 הופיע בלידס הירחון “בית ועד לחכמים” בעריכת י. ח. דייכס. אבל יותר מכולם הצטיין בערכו הספרותי והציבורי הירחון “המעורר”, שהופיע במשך 1906–1907 בעריכת י. ח. ברנר. “המעורר” שריכז את מיטב הסופרים העבריים שימש בימה חפשית למחשבה לאומית־רדיקלית והשפיע השפעה רבה על הדור הצעיר באירופה ובארצות הברית.

אף באנגליה וביחוד בלונדון נעשו בראשית מאת העשורים הנסיונות הציבוריים הראשונים לאירגון תנועה עברית. בלונדון ובערי השדה נוסדו אגודות “דוברי עברית” שטיפלו בדיבור עברי והפצת ספרות עברית.

בשנת 1902 (חנוכה תרס"ב) הוציא ה“ועד לשפת עבר” שהתקיים ע"י המרכז הציוני כרוז אל יהודי אנגליה הראוי להתפרסם.

"קול קורא לאחינו הנאמנים לעמם ולארצם – לעבודה!

העבודה מה רבה לפנינו, העבודה מה קשה וכבדה, אבל גם קדושה ונחוצה היא לנו ואי־אפשר לנו בלעדיה. – – – אנחנו קוראים לעבודה, אחים ציונים, לעבודה שהיא אחת מעיקרי הציוניות. הננו מדברים על הרוחניות שבתנועתנו הקדושה, על המאור שבה, לברא עם יודע את עצמו ונושא את עצמו, על הנפש הציונית ועל הרוח והנשמה, שהיא צריכה וחיבת לפחת בגוף עמנו, החנוט והנקפא. ולהעבודה הזאת אנחנו אומרים לגשת היום בלב נאזר בגבורה וכביר כח אונים, בשימנו מבטחנו בבני עמנו, תמימי דעים עמנו, כי יושיטו לנו עזרה, כל אחד מעירו וממקומו, לאושר הציוניות ולכבוד ולתפארת לכל בית ישראל.

וזה סדר העבודה שבתכנית שלנו:

שפת עבר. עם אנחנו, וכעם אנו שואפים לחיות, והשאיפה הזאת מחייבת אותנו ללמוד לדעת את האלפא ביתא של הציוניות: שפת עבר, שפתנו העממית מאז היינו לגוי, וכל שעם מרבה לדעת את שפתו, לאומיותו הולכת ומתגברת, ולמען חזק את לאומיותנו החלטנו:

1) להפיץ ולחזק את דעת שפתנו העברית בין בני עמנו, הקטנים והגדולים, הצעירים והזקנים באנגליה.

2) שהועד הקולטורי של המרכז הציוני יערוך תכנית, שתהיה למורת דרך בין למורים ולמחזיקי בתי ספר ובין לאגודות וליחידים, לנחותם בשיטה סלולה בלימוד השפה העברית.

3) שהמרכז ישתדל להפיץ את ידיעת שפת עבר גם בין בנות ישראל, כי כאשר הבנות תחונכנה בחינוך עברי תהיינה לאמות עבריות והילדים אשר יולדו על ברכיהן יחונכו בחינוך עברי לאומי.

4) ליסד חברות “שפה ברורה” לדבר עברית, כי הדיבור הוא עתה תכלית ידיעת השפה; כי בעת אשר השפה היתה רק קשר היסטורי, היינו מספקים את עצמנו בידיעת שפת עבר בלבד, אבל עתה כאשר מתעורר העם ושב לתחיה, החובה לעשות את שפתנו לחיה בפיו“. בשאר הסעיפים מדגישים מחברי הכרוז את הצורך ללמוד דברי ימי ישראל וספרותו, ליסד בתי מקרא, לטפח את השירה ע”י הוצאת שירי עם בשפת עבר “עם תוי נגינה, לשוררם בכל בית ישראל”. להוציא חוברות מיוחדות להעמקת הרגש הלאומי וההכרה העצמית ולהפיץ השכלה כללית בין בני ישראל.

אבל התעוררות זו לא הביאה פרות.

היהדות האנגלית היתה שקועה במ“ט שערי ההתבוללות והתיחסה בביטול אל התנועה העברית שנושאיה היו רובם ככולם יהודי אירופה המזרחית. חסר לה לתנועה העברית במדינה המקור החיוני של התנועה, החינוך העברי. בתי הספר לילדי ישראל נוצרו מקצתם על ידי היהודים האנגליים ורובם על ידי ה”זרים“. ילדי היהודים האנגליים למדו ולומדים במחלקות מיוחדות ללימודי הדת, המתקיימות על יד בתי הכנסיות. במחלקות אלו מלמדים את עיקרי הדת בשפה האנגלית וקצת קריאה בסידור. מובן ש”חינוך" כזה אין בכוחו לקשר את הילד היהודי לעמו. אבל גם חינוך הילדים של יהודי המזרח אינו משובח ביותר. כשבעת אלפים ילדים לומדים בלונדון בבתי תלמוד תורה “המאוחדים” וגם הפרטיים, מעשר עד שלש עשרה שעות בשבוע בערבים.

לועד המאוחד (Talmud Tora Trust), שנוסד בשנת 1905 מסונפים 21 בתי תלמוד־תורה, שמספר תלמידיהם מגיע עד 3.500. מהם: 11 מוסדות שמספר התלמידים בכל אחד מהם מגיע עד 100, 5 מוסדות – עד 200, ו־5 – למעלה ממאתים. 6 מבתי תלמוד התורה מתנהלים ע“פ שיטת עברית בעברית. נלמדים בהם תנ”ך, רש“י, היסטוריה ישראלית, הלשון והספרות העברית. בבתי ת”ת אחדים לומדים גם גמרא. מספר המורים מגיע עד 103. מדי שנה בשנה נערכת “התחרות”, (פרסים בס“ך 140 לי”ש), שבה משתתפים כל בתי תה“ת שבאנגליה, שוטלנדיה, אירלנדיה וּולס. ההוצאה הכללית של המוסדות הנזכרים עולה ל־20 אלף לי”ש.

“הועד המאוחד” תומך בם בסכום של 2.000 לי"ש.

מלבד בתי “תלמוד תורה” קיימים גם “חדרים” מהטיפוס הישן. כל מוסדות החינוך הללו הם מפוגרים מבחינה פדגוגית והיגיֶּנִית וזרים למגמות חינוכו העברי השלם. בשנת 1925 נתעורר בחוגים הלאומיים הרעיון ע“ד הכשרת בתי הספר הקיימים לצרכי החינוך הלאומי. ע”פ יזמת האגודה “ציוני מזרח לונדון” נוסדה החברה “אגודת חינוך” שהציגה לה למטרה להפוך כמה בתי “תלמוד־תורה” מבתי ספר של ערב לבתי ספר יומיים בתנאי, שרוב שעות הלימוד תהיינה מוקדשות למקצועות עבריים, דתיים ולאומיים ומקצת שעות למקצועות אנגליים בהתאם לחוקי המדינה. גם אגודת המורים העבריים בלונדון העמידה על סדר היום את שאלת החינוך היומי, שיטת ההוראה ותכנית הלימודים, כמו כן חינוך הנוער מחוץ לבית הספר. כל הנסיונות הללו לא הביאו עדיין לידי תוצאות ממשיות ושאלת החינוך מחכה עדיין לפתרונה.

במשך תקופת החומש 1924–1929 אנו רוֹאים מאמצים ונסיונות של פעולה עברית ואפילו את ראשית האירגון הציבורי העברי, אבל כל הגילויים האלה אינם מצטרפים לחשבון של תנועה עברית. בשנת 1924 קבעה שוב מערכת “העולם” אחרי קיום־נדודים בערי קולוניה, וילנה, אודיסה, לונדון וברלין את מקום מושבה בלונדון, במחיצתה של האכסקוטיבה הציונית. “העולם” שריכז סביבו חוג קטן של סופרים עבריים, שימש מקלט למחשבה העברית ומקדש־מעט בחיי־החול של היהדות האנגלית. כתופעה ספרותית חשובה יש לציין את הקובץ הספרותי רב האיכות והכמות “איים”, שהופיע בשנת תרפ"ח, בעריכת א. ביילין, ש. גולדנברג, וש. פינסקי. הקובץ הזה שרעיון הוצאתו נולד בשנת 1922 בימי התקוות הגדולות שבאו אחרי הכרזת סן־רימו, המיג לו למטרה לתאר לפני הקורא את פרצופה המדיני, הציבורי והלאומי של מדינת־האיים הגדולה, בחינת “ודע את שותפך” (מתוך ההקדמה), והיא שפגמה בשלמותו הפנימית ובערכו הציבורי־העברי של הקובץ. בקובץ זה אין אף רמז לתנועה העברית וצרכיה, לתעודותיה וסיכוייה בחיי היהדות האנגלית.

שנת 1929 משמשת נקודת מפנה בחיי התנועה העברית באנגליה. בשנה זו נתכנסה מטעם ההסתדרות הציונית הועידה המיסדת של הסתדרות “תרבות” באנגליה. בועידה השתתפו 200 איש, באי כוחם של הסתדרויות ומוסדות ציוניים ועבריים. לנשיא הועידה נבחר ליאון סימון. מטעם האכסקוטוביה ברכו את הועידה פרופ. ז. ברודצקי וד"ר ברט. הרב הכולל ד“ר הרץ דיבר על דתיות, שלמות החיים ותרבות עברית, על “זרמי הקדושה שהתחילו פורצים בחיינו”. הרצו: מ. קליינמן על “התפתחות התנועה העברית בגולה”, ורטסקי על “הלשון והתרבות העברית בארץ־ישראל”, מוריס על “התנועה העברית באנגליה”, הרב גולדבלום על “הפעולות המעשיות של ההסתדרות החדשה”. בויכוחים ניתן ביטוי למצבה התרבותי הירוד של היהדות האנגלית (גולדבלום), לחינוך העברי הלקוי במדינה (מוריס), לקרע שבלב הילד היהודי ולפירוד שבין הכרתו האנגלית ורוחו היהודי (י. מ. זיף). יחד עם זה הובלט, שטרם הגיעה השעה ליצירת בית ספר עברי מטיפוסם של מוסדות ליטא ופולין, ומשום כך על ההסתדרות החדשה להתרכז בעיקר בפעולות תרבותיות, כמו סידור מועדונים עבריים לנוער, עריכת שיחות והרצאות עבריות, הפצת עתונות וספרות עברית והשלטת הלשון העברית בכל המוסדות הלאומיים ובחיי הציבור האנגלי. אל ועד ההסתדרות נבחרו: ליאון סימון, יו”ר, ורטסקי, סגן יו"ר, רזילי מזכיר הכבוד, הלוי, וילנסקי, ביילין והגברת טובנהויז.

ביטוי נמרץ ניתן למצב התרבות העברית באנגליה בועידת הציונים בשנת 1933 נשמעו דברי מחאה חריפים נגד יחס הביטול והזלזול שההסתדרות הציונית נוהגת בתנועה העברית. בכתב־האשמה שנשמע בועידה הסעיף הקשה ביותר היה סעיף החינוך. “בכל אנגליה – צוין בועידה – אין אף מוסד חינוכי אחד, שאפשר להראות עליו ולומר שהוא עומד בזכות הציונים, אין אף חוברת צנומה אחת, אשר תסביר ליהודי המתאנגל את חובתו הקדושה כלפי חינוך בניו ובנותיו. ישנם אמנם מוסדות חינוכיים אחדים, בתי תלמוד־תורה, שנוסדו לפני שלושים שנים ע”י פליטי פולין ורוסיה, אבל כולם עומדים בנס והקרקע הולך ונשמט מתחתיהם מחוסר ענין ואמצעים. הגיעה השעה – שנכיר, כי הדור הצעיר אינו עמנו, יען כי לא דאגנו לחינוכו העברי".

למעשה, טרם נסתיימה התקופה של הכשרת הלבבות וכיבוש דעת הקהל לקראת המפעל החינוכי, שיש בו משום מהפכה רוחנית בתנאים המיוחדים של המציאות היהודית באנגליה. מן ההכרח מתרכז עיקר הפעולה של “תרבות” בהפצת הלשון העברית והעמקת ההכרה של השיתוף הלאומי־התרבותי בחוגי היהדות השונים. עבודה זו עתידה להביא בסופה גם לידי תיקון החינוך העברי ולחידוש בית הספר ברוח העיקרים הלאומיים והפדגוגיים שבשמם דוגלת התנועה העברית.

רוח חיים חדשה הכניסה אל העבודה העברית האכסקוטיבה החדשה של “הברית העברית העולמית” שהוקמה בלונדון. האקסקוטיבה הגבירה את הפעולה האירגונית והתרבותית בלונדון ובערי בשדה. פעולתה האירגונית קיבלה את כליל־בטויה “בשבוע העברי” שהתקיים בכסלו תרצ“ה בכל אנגליה. “השבוע העברי” בא לארגן את כל המורים העבריים תחת דגל “הברית העברית” ותרבותה, להעמיק את התנועה העברית הקיימת ולענין את הציבור היהודי בחינוך העברי. בקשר עם השבוע העברי התקיימו בלונדון כינוס מורים עבריים, אספת נשים ציוניות, אספת נוער מיוחדה ותערוכת הספר העברי. תכנית “השבוע העברי” הקיפה הרצאות על תחית השפה העברית והחינוך הלאומי בבתיהכ”נ ובאספות עם, הרצאות המורים בכל בתיה“ס היהודיים על התרבות העברית, עריכת נשפים דרמטיים ואמנותיים, רכישת חברים ל”ברית העברית העולמית", הפצת ספרות ועתונות עברית והרשמת ילדים ובוגרים הרוצים ללמוד עברית.

בשבוע העברי השתתפו: הרברט אדלר, פרופ. ז. ברודצקי, י. ק. גולבלום, הרב הכולל ד“ר י. הרץ, פרופ. א. ש. יהודה, הגב' י. זיף, הרב א. כהן, נ. מוריס, א. סימון, הדיין ד”ר א. פלדמן, ד"ר ש. רבידוביץ, הרב ל. רבינוביץ, סיר דניסון רוס, ז. שניאור ועוד. חוץ מלונדון הועבר השבוע העברי בערים: בירמינגהם, דובלין, לידס, בלפסט, אדינבורג, גלזגו, הולל, ליברפול, מנשסטר, פורטסמות ועוד.

“השבוע העברי” שימש כח דוחף כביר להגברת התנועה העברית באנגליה.