היהדות הלאומית ברוסיה קיוותה שכעבור ימי הזעם של ראשית המהפכה ועם התבצרות השלטון המועצתי, תחדלנה הרדיפות ויונח לה מתעלולי ה“יבסקציה”; אבל תקוותיה נתאכזבו במהרה.

החל מחצי השני של 1919 הלכו והתגברו הרדיפות על התנועה הלאומית והעברית. ה“יבסקציה” השתלטה ברחוב היהודי והכבידה את אכפה על הציונים. הצ’יקה" התחיל נותן את אותותיו. התרבו הנגישות והמאסרים, החרמות הבנינים והרכוש הציבורי, סגירות בתי־ספר וכו'. לא רק בקרב היהודים של רוסיה המועצתית, אלא גם מחוץ לגבולותיה הבהבה עדיין התקוה שאפשר לבטל את הגזרות על ידי השתדלות אצל ממשלת המועצות. ואמנם בינואר 1921 בא לרוסיה מטעם האכסקוטיבה הציונית ד“ר מ. אידר כדי לנהל עם ממשלת המועצות משא ומתן בדבר אישור התנועה הציונית ברוסיה. ד”ר אידר מסר לקומיסר לעניני חוץ צי’צ’רין תזכיר מפורט ¹ שבו תיאר את תנאי הקיום של התנועה הציונית ואת מצבה של העבודה התרבותית ברוסיה. בין השאר ביקש ד“ר אידר להרשות להסתדרות הציונית לנהל עבודה תרבותית ולהתיר ע”פ דרישת ההורים את לימוד הלשון העברית בתור שפה שניה בתנאי, שהציונים בעצמם ישלמו דמי ההוראה. המיניסטריון לעניני חוץ בתשובתו על התזכיר דחה באמתלאות והשתמטויות דפלומטיות את בקשת ד"ר אידר והמצב לא רק שלא שונה לטובה, אלא הלך והורע שבעתים.

בסוף שנת 1920 נתגברו הרדיפות על מוסדות החינוך הדתי, על “החדרים” והישיבות. על סמך החלטה ממשלתית משנת 1918 שאסרה “ליסד מוסדות ללימודי דת בשביל אלה שטרם הגיעו לגיל של שמונה עשרה” הכריזו ה“יבסקציות” מלחמה על כל “החדרים” והישיבות. בתחילה התנהלה המלחמה בצורה של תעמולת־הסברה וביחוד בצורה של משפטים פוליטיים על ה“חדר”. אבל מכיוון שמלחמה זו לא השפיעה לחלוטין על הורי הילדים, פתחו ה“יבסקציות” במלחמה שיטתית נגד המלמדים והמורים, הורי הילדים, בחורי הישיבה ואפילו תלמידי ה“חדרים”. נוסדו ועדות לקבידציוניות לסגירת “החדרים” והישיבות. בשנת 1925 נתקבלו בקומיסריון ההשכלה באוקראינה פטיציות למאות מערי פלך וולין, פודוליה ועוד, חתומות בימי תינוקות של בתי ספר. “הילדים דרשו את לימוד השפה, הספרות וההיסטוריה העברית בבתיה”ס שלהם. היֶבסקים הסבירו לשלטונות, שאין זה אלא מעשה הסתה של הציונים, אשר זייפו את חתימות הילדים. כשנודע הדבר לילדים, התחילו צובאים על פתחי המחלקה להשכלה ודרשו לתת להם את האפשרות לחתום לעיני הפקידים ולאשר את חתימותיהם. היֶבסקים התחילו להלחם בילדים בכל מיני אמצעים, החל בשידולים ופיתויים וגמור בגירושים מבתי הספר. היו מכניסים כל ילד וילד לחדר המורים ומדברים על לבו שיחזור בתשובה; אבל לדאבון לב היבסקים ולתמהונם היו הילדים עונים בשאלה: מדוע שֶׁבצ’נקו האוקראיני מותר לילדי האוקראינים ולנו אסור ביאליק העברי? על ידי האיומים על ההורים ועל ידי גירוש חלק מהתלמידים עלה בידי ה“יבסקציה” לדכא את מרד הילדים²…"

באותה שנה אסרו ה“יבסקציות” את מלחמתם גם על הדת. בתי־הכנסיות החרמו ונהפכו למועדונים, לתיאטרונים, לדירות משותפות וכדומה; בתחילה – לעשרות ובסוף – למאות.

עד סוף שנת 1931 הגיע מספר בתי־הכנסיות המוחרמים עד לשש מאות, מהם 370 באוקראינה, 110 – ברוסיה הלבנה ו־120 – ברוסיה הגדולה. הרבה ספרי־תורה נקרעו או נשרפו באש. התעמולה הנגד־דתית הפומבית שזלזלה בצורה גסה ברגשי־הקדושה של העם, קבלה חיזוק חוקי ומוסרי מהשלטונות. היהדות האירופית נסתה שוב להשפיע על הממשלה המועצתית. בשם “ועד צירי הקהילות” ו“האגודה האנגלו־יהודית שלח מר לוסיין וולף כתב־מחאה אל הממשלה הרוסית נגד הרדיפות על הדת הישראלית ו”החדרים". ושוב השתמטה הממשלה מתשובה ברורה.

ככל אשר גברו התקפות־הזדון של ה“יבסקציה” הלך וגדל כוח ההתנגדות של היהדות הלאומית. הרעיון הציוני שלח ממחבואי־המחתרת את קרני־אורו אל מרחבי הישובים היהודיים. החינוך העברי המשיך את קיומו המסותר על אף רודפיו ומדכאיו. צמחה ושגשגה תנועת ה“חלוץ”, ביחוד החלוץ הלאומי־העמלני (“הבלתי ליגלי”), שפיתח עבודת חינוך רחבה, הקים משקים חקלאיים במקומות שונים והכשיר את הנוער לתעודתו החלוצית. הלשון העברית מצאה את גואלה בנוער הלאומי. הד קולה עלה גם מעל דפי הספרות העברית ברוסיה, ואם כי נשמעו בה צלילי מהפכת אוקטובר. ב־1923 הופיע בקיוב הקובץ של מילי נובק בשם “ג_ש”. באותה שנה הופיע גם בחרקוב קובץ ספרותי בשם “צלצלי שמע”. בשנת 1926 הופיע במוסקבה הקובץ הספרותי “בראשית” בהשתתפותם של א. קריבורוצ’קה, י. בת מרים, י. נורמן, ג. חנוביץ, מ. נובק, יצחק כהן, מ. חיוג ואחרים.

גולת הכותרת של היצירה העברית היתה “הבימה העברית” במוסקבה. מקדש זה של היצירה העברית בבירת רוסיה היה לצנינים בעיני ה“יבסקציה”, אשר חרצה את לשונה נגד המבצר האחרון של ה“קונטר־רבולוציה”. השיסוי הבלתי פוסק של ה“יבסקציה” גרם סוף כל סוף, שבשנת 1922 הפסיק “הועד המרכזי לעניני התיאטרון” את התמיכה הכספית שה“בימה” היתה מקבלת מאת הממשלה. החלטה זו עלולה היתה להרוס את התיאטרון העברי. לעזרתו חשו אז עסקנים ידועי־שם בשדה האמנות הרוסית, ובראשם המזמר שליאפין ועסקני “התיאטרון האמנותי המוסקבאי” נמירוביץ–דנצ’נקה וסטניסלבסקי, אשר השתדלו אצל ראש מועצת הקומיסרים, לנין, שלא תקופח תמיכתה של ה“בימה”.

המשתדלים הצליחו לדחות את הגזרה, אבל לא לבטלה. אכן, ימים רבים נהנתה ה“בימה” מחסדי המושלים החדשים של רוסיה. יחס השלטונות אל ה“בימה” היה בדרך כלל חיובי. אבל באוירה המורעלת של שיטנות וקיטרוגים בלתי פוסקים מצד ה“יבסקציה”, אכולת הקנאה והשנאה לאמנות העברית וכוהניה, לא יכלה ה“בימה” להחזיק מעמד. ואמנם, בינואר 1926 עזבה ה“בימה” את גבולות רוסיה ויצאה לחוץ לארץ.

החל מ־1921 התגברו הרדיפות על הלשון ועל התרבות העברית בעטיה של ה“יבסקציה”, שבידיה הופקד גורל כל היהדות. אם הממשלה לא גזרה אלא על אויביה הפוליטיים, הנה ה“יבסקציה” בקשה לעקור את הכל ולהשמיד כל זכר לקיום התרבות העברית. הלשון העברית נהפכה לסמל הקונטר־רבולוציה. נאסר לדבר בה, ללמדה לתינוקות. מורי הלשון העברית הושבו בבתי־סוהר או הגלו לארץ־גזרה. במינסק פנתה חבורת מורים אל השלטונות בבקשת־רשיון לפתוח בשביל ילדי ישראל בית־ספר קומונאי בשפה העברית, אבל לא קבלה את הרשיון בשל השפה העברית. נאסרה למעשה הדפסת ספרים עבריים וגם הכנסתם מחוץ לארץ לרוסיה המועצתית. הרבה ספרים עבריים של הספריות הציבוריות והפרטיות החרמו ונשלחו לשם מכירה אל סניפי “אמטורג” בניו־יורק. הממשלה גזרה גם על השמות העבריים של המושבות היהוּדיות בקרים והחליפה אותם באחרים. נתרבו הרדיפות על התנועה הציונית וביחוד על הסת. “צעירי־ציון”, “החלוץ העמלני” ו“השומר הצעיר”. בעוון השייכות להסתדרויות הנזכּרות נכלאו האסירים בבתי־כלא, פוליט־איזולטורים או הגלו לסיביר, טורקסטן, קירגיזיה ואורל. רבים מהם מתו ממחלות קשות, מרעב ומקור, כמה מהם איבדו את עצמם לדעת ורבים נמקים עד היום בארצות הגזירה בעד נאמנותם ומסירותם לתנועה הלאומית.

שרירות השלטונות ביחסם אל התנועה העברית הניעה לא פעם את העסקנים העבריים וידידיהם הרוסיים להשתדל לפני הממשלה בדבר שינוי יחסה אל העברית. בתחילת 1924 הגישה קבוצת אנשי־מדע וסופרים – יהודים ורוסים – תזכיר לקומיסר סטַלין, ל“ציק” ול“סובנרקום”, וזה מקצת תכנו:

“בשטח הבנין התרבותי של היהודים נוצר יחס בלתי צודק אל אחד הגורמים העיקריים בחייהם התרבותיים של היהודים – – ללשון העברית, המכונה בטעות “עברית עתיקה”. לשון זו כשהיא לעצמה וספרים בלשון זו – ויהי תכנם מה שיהי – – בס. ס. ר. ר. מוטלים למעשה בחרם. הלשון הורחקה מתכנית בית־הספר היהודי אפילו בצורת לימוד; את שיעורי הערב לעברית לבוגרים אינם מתירים למעשה; מרובים היו המקרים, שנתבעו לדין המורים וההורים על שהורו את השפה העברית או על שלא מיחו בזה; היו מקרים שדרשו מן המורים התחייבות בחתימת ידם, שלא יעסקו בהוראות פרטיות בבתי התלמידים; ספרים עבריים מוצאים מן הספריות או אינם ניתנים לקוראים; היו מקרים של השמדת הספרים המוחרמים; קבלת ספרים עבריים מחוץ־לארץ כרוכה בקשיים והדפסתם ברוסיה כמעט שנפסקה לגמרי. (במשך חמש השנים האחרונות לא נדפסו ברוסיה אלא 5 חיבורים…) ככה מתקבלת תמונה של רדיפות ממש על השפה העברית, אף על פי שהשלטון הסוביטי לא הוציא שום פקודה לאסור אותה…” מחברי התזכיר הדגישו, שהעברית אינה לשון מתה, אלא שפתו החיה של העם היהודי ופנו בדרישה, “שתנתנה הוראות למוסדות השלטון הסוביטי למקומותיהם, שלא ישימו מעצורים לשפה העברית”. על החתום באו האקדימאים אולדנבורג ומר, הפרופ. דוד שור, הקומפוזיטור נ. גנסין, המבקר הספרותי גרשנזון, המשורר דוד הופשטיין וחוקר לשונות המזרח טובינסקי. אין צורך להדגיש, שהתזכיר לא הביא שום תוצאות חיוביות.

בשנת 1927 עוררה שוב קבוצת סופרים עבריים בלנינגרד את שאלת הליגליזציה. לשם זה שלחה אל נשיא ה“ציק”, קלינין, תזכיר ע“י הדואר ובו דרשה נמרצות, שה”ציק" יפסוק ברורות: או שיפרסם חוק האוסר את השפה העברית או שיתירה ויפסיק את הרדיפות עליה. על החתום בא יוסף מטוֹב. על תזכיר הקבוצה נתקבלה תשובה חתומה בידי ממלא מקומו של קלינין – סמידוביץ, שהלשוֹן העברית היא לשון מתה, כלשון היונית והרומית ושאין המוֹנים עובדים המדברים בה, אבל החוק המועצתי אינו אוסר על שום איש לדבר ולכתוב בלשונות אלו.

קבוצת הסופרים לא נחה ולא שקטה אחרי המכתב הזה, וכשנתקלה שוב בהפרעות מצד האדמיניסטרציה, הגישה תזכיר חדש אל “ציק”, אבל לא קבלה תשובה. ובסוף חזרה על בקשתה האלטרנטיבית: לאסור את שימוש הלשון העברית אוֹ את רדיפת הלשון העברית.

המכתב נגמר בלשון נמרצה: “עברנו כבר את כל המדורים, מ”גובליט" (ועד הצנזורה הפלכית) ועד “ציק” וקבלנו תשובות מתשובות שונות. לכן אנו פונים אל האורגן העליון של המפלגה השלטת בדרישה לשים קץ לשערוריה הזאת". על החתום באו: י. מטוב, ג. שלום, ד. לוין, ס. סוסנסקי, ג. שורץ, ח. לנסקי.

קבוצת הסופרים שלחה הודעה גם אל הקטיגור העליוֹן של ברית הריפובליקוֹת בצירוף מכתב־התשובה של סמידוביץ. אבל כעבור שמונה ימים נתקבלה תשובה, שעל דברי מכתבו של סמידוביץ אין מה להוסיף ולפיכך נשארת ההודעה ללא תוצאות. (צנציפר)

ידיעות מענינות אנו מוצאים בספרו של צנציפר על גורל הקבוצה הנועזה הזאת. מטוב שלח ל“הצפירה” שבורשה “מכתב גלוי לשורצבורד”. כעבור עשרה ימים אחרי משלוח המכתב הזה, נאסרו (1 לנובמבר 1927) כל חברי קבוצת הסופרים הלנינגרדית, חוץ מאחד. “המכתב לשורצבורד” לא הגיע אל המערכת ובשעת החקירה ציטט החוקר קטעים ממנו. שנים מהנאסרים – מטוב וסוסנסקי הגלו לסיביר לשלש שנים.

הסופרים העבריים לא השלו את נפשם בתקוות שוא שגאולתם תבוא מבפנים. בסתו 1927 נתקבל בארץ ישראל במערכת “דבר” מכתב מהקבוצה הנזכרת וזה לשונו: “הננו פונים אליכם, סופרים עבריים שבכל העולם, בדברי אמת אלה מעצמת שברנו ויאושנו, כי כלו כל הקצין וממצבנו הנדכא אין נשקף שום מוצא. נמצאים אנו בס. ס. ר. ר., במדינה היותר חפשית בעולם, במדינה שכל המיעוטים הלאומיים הנרדפים הרימו בה את ראשם וקיבלו אפשרות רחבה לפתח את לשונם ותרבותם. ובארץ זו נתחדשו כנגדנו סדרים המזכירים את הכלל הצריסטי “חוץ מן היהודים”. אין נותנים לנו, לסופרים עבריים, לכתוב, להדפיס ולקרוא את יצירותינו ברבים. אין שום נימוק הגיוני ופוליטי לרדיפה מנוולת זו. אין זה אלא חוליגניזם אידישאי שיסודו בירושת ה”בונד" וכו'. דורשים אנו מכם שתעשו את כל האפשרי כדי למחות נגד העובדה המחפירה הזו של רדיפה לאומית בארץ המועצות. ארגנו אספות מחאה, עוררו את תשומת לב הפועלים לזה, הצילו אותנו מכליון".

כדאי להזכיר גם את ההשתדלות לפני הסופר המפורסם מכסים גורקי לטובת הלשון העברית ברוסיה ובחוץ־לארץ (ברלין). בשנת 1928 הגישה “הועידה הבלתי־ליגלית של מורי “תרבות” ברוסיה הסוביטית” תזכיר מפורט למ. גורקי וביקשה ממנו להשתדל לפני השלטונות שישימו קץ לרדיפת הלשון העברית. בתזכיר נאמר בין שאר הדברים: “… כמו בימי הבינים החשוכים, כן לומדים ברוסיה הסוביטית גם עתה את השפה ואת הספרות העברית מאות אלפים ילדים צעירים נענים ונרדפים בכל הערים והעירות, במרתפים אפלים ובמחבואים, כשהתריסים מורדים ביום לבל תחדור עין זרה. אין אנו יכולים לשתוק עוד. אין מלים בפינו להביע את כל כאבנו ומחאתנו ולתאר את כל טרגיות מצבה של התרבות היהודית הלאומית בשפה העברית”.

מחברי התזכיר האנונימיים ביקשו את הסופר הגדול שירים “את קול מחאתו הנמרצה נגד הרדיפות הנוראות על שפה עתיקת ימים ותרבות־עולם גבוהה” ושיגלה את עיני הממשלה לראות, כי תחת השפעת ה“יבסקציה” המלשנת בחרה ללכת בדרך שרירות וזדון, הממיטים עליה חרפה ומשפילים כבודה בעיני העולם הנאור".

אבל גם גורקי לא נענה למבקשיו, ואין להתרעם על שתיקתו. אף סופרים ועתונאים יהודיים אחדים, שביקרו את רוסיה הסוביטית ובתוכם – הסופר העברי ראובן בריינין – לא מצאו עוז בנפשם למחות נגד השערוריה הזאת ולהשמיע באזני העולם את האמת הנוראה, שנטשטשה ונזדייפה במשך שנים ע"י להטי הדיפלומטיה של ממשלת המועצות. עסקנים אלה ידעו את האמת, אבל מרדו בה מתוך כוונות וחשבונות שונים…

האמת המרה על המציאות היהודית ברוסיה לא נעלמה מקיבוצי עמנו בחוץ־לארץ. הקונגרסים הציוניים והועידות הארציות של כל ההסתדרויות הציוניות השמיעו דברי מחאה נגד הרדיפות על הציונות והתרבות העברית ברוסיה. אבל הארץ היחידה שבה קבלה עבודת־העזרה צורה מאורגנת היתה ארץ –ישראל. עוד בשנת 1926 נוסד בתל־אביב “ועד מאוחד לעזרת שבויי ציון ברוסיה הסוביטית”. ב־26 למאי 1929 נתכנסו עסקני המקום ויסדו את חברת “מגן”, “חברה לעזרת הנרדפים על היהדות, על הציונות ועל כל קניני העם היהודי ברוסיה הסוביטית”, אשר המשיכה את עבודת הועד הקודם³. בשנת 1931 הגישה חברת “מגן” תזכיר לקונגרס הציוני ה־XIIV. בתזכיר גולל הועד הפועל של חברת “מגן” את מגילת התלאות והמצוקות הפיסיות, המוסריות והחמריות של התנועה הלאומית והעברית ברוסיה. אנו קוראים בה:

…“מבהיל שבעתים הוא המצב התרבותי של יהודי רוסיה. רדיפת הלשון והתרבות העברית הולכת ונמשכת. בתי־ספר ומוסדות החינוך והתרבות של יהודי רוסיה הם מחוסרי כל צביון לאומי ואינם אלא מוסדות קומוניסטיים במהדורה יהודית. לא רק לדור הצעיר שגדל ונתחנך בתקופת המהפכה זר הרוח הלאומי, אלא אפילו הדור הישן, בן התקופה שלפני־אוקטובר, נעקר מהחיים הלאומיים ע”י דיכוי חופש הרצון והדעות, שהגיע למרום פסגת האכזריות ברדיפת הלשון העברית. לא יפלא איפא, שבתנאים כאלה הולכת ומתפשטת בקרב יהודי רוסיה הסוביטית התבוללות כללית. סיכויי התפשטותה נוחים עד למאוד, באשר כל מרכזי התרבות היהודיים נהרסו והמוני־העם הרחבים הולכים ונפוצים בכל רחבי המדינה בקשר עם תכנית־החומש".

במלים מועטות אלו כלולה כל הטרגיות התהומית של היהדות הרוסית, שהעמדה על עברי פי פחת של כליה רוחנית. תנועת הטמיעה גדעה לא רק את השורש העברי של הלאומיות הישראלית ברוסיה, אלא הרסה גם את היסוד היהודי, לרבות את האידית. בספירה שנערכה בשנת 1930 באוקראינה רשמו רק 80 אלף מתוך 208 אלף פועלים יהודים (38,5%), כי האידית היא שפת־האם של היהודים. את מקום האידית ירשה הלשון הרוסית. כדי להבין את המהירות המבהילה של הטמיעה היהודית ברוסיה יספיק אם נזכור, שבשעת ספירת העם ברוסיה הצארית (בשנת 1897) ציינו 97,5% יהודים את האידית כלשון אמם.

הטמיעה הולכת ומתפשטת עם התגברות הנדידה הפנימית של הפועל והנוער היהודי בכל רחבי רוסיה, בקשר עם חדירתם אל ענפי התעשיה הגדולה. המעבר מהישובים היהודיים הצפופים של תחום המושב הקודם אל פלכי רוסיה המרכזיים והאסיאטיים, המפזר ומפורר את המיעוט היהודי בתוך רוב מכריע של העם השליט, מלעיז עד מהרה את הפועל היהודי ומכרית את לשונו מפיו. טמיעה הכרחית זו מתלווה בפרוצס מטמיע שני והוא – נשואי־התערובות בין יהודים ובלתי־יהודים, שלפי השערות מינימליות – מגיע לפי שעה מספרם עד כדי 40% ובודאי יגדל בעתיד. לתגבורת נשואי־התערובות מסייע, חוץ מהכוח המניע הטבעי והאידיאלוגי – גם החוק הסוביטי המקיל בנשואין ובגרושין. המשפחה היהודית, שעדיין מחזיקה מעמד בשארית הכוח החיוני של המסורת והדת, הולכת ומתפרדת תחת לחץ זרם הטמיעה המרקיב את שרשיה האחרונים. את אשר הותיר בה המשטר הסוביטי, אכל החינוך הקומונאי ואת אשר הותיר החינוך, אוכלים נשואי־התערובות. כולם יחד – הם חוליות בשלשלת הטמיעה האכזריה, המושלטת באופן שיטתי במדינת המועצות.

“ההתבוללות – קוראים אנו בהקדמת־הקובץ, שהוצא ע”י משלחת חו“ל של הסתדרות הנוער הציוני המאוחד, “אין קלעם” (1927), – מחניקה את היהדות הרוסית על כל צעד והיא עכשיו נתמכת ומוגברת ע”י המנגנון הממשלתי הכביר של שלטון־המועצות. המנגנון הזה בא לעזרת ה“יבסקציה” השואפת להגשים את חלום נעוריה – להשמיד כלה את הרעיון הלאומי היהודי.

אבל חלילה לנו מלזקוף את כל המלחמה בציונות ובתרבות העברית על חשבונה של ה“יבסקציה” בלבד. סוף סוף ה“יבסקציה” איננה ממלאה אלא תפקיד של “היהודי המלומד” על יד השלטונות. לא יתכן, שבתנאי המשטר הממלכתי הצנטרליסטי ברוסיה תימסר להכרעה בידי קומץ בריונים שאלה כה חשובה כשאלת הפוליטיקה הממשלתית ביחס לתנועה הלאומית של העם היהודי. שלטון־המועצות – כשהוא לעצמו – מתנגד לכל הסתדרות ותהי אפילו לויאלית לגבו, – שיש בה משום התחרות אידיאולוגית. ה“יבסקציה” – היא רק “הלשכה האדומה” המשסה ומסיתה את השלטונות למעשי טירור, כלי־השרת העושה את שליחותה ומלאכתה של הממשלה.

הכוח היחידי העומד עדיין על משמר היהדות הלאומית ברוסיה הוא – הנוער הלאומי, המקדש את שם העם והמולדת במסירות־נפשו לרעיון תחיתנו, בעילום סבלותיו ובאַלם יסוריו הקשים בכל מקומות פזוריו וגירושיו.

התבוא שעת גאולה ליהדות הסוביטית? היקום ריוח והצלה ללשונה ולתרבותה הנרדפת?

עיני היהדות הרוסית נשואות אל העתיד הלוט בערפל…