בשנים הראשונות אחרי המלחמה העולמית, כשההסתדרויות התרבותיות הארציות קוממו לאט־לאט את הריסויותיהן ויצאו מפינתן הנידחת אל מרחב הפעולה המאורגנת, יצא ממחבואו גם רעיון האירגון העולמי של התנועה העברית, שלא חדל מלחיות את חייו המסתורים בחוגי העברים וחיכה לשעת גאולתו אחרי עבור זעם. הראשונה שנתעוררה לקשור שוב את החוט הניתק של התנועה העולמית היתה מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. הצורך באירגון התנועה תָכף ביותר בקשר עם ההתפתחות המהירה של החינוך העברי בארצות אירופה המזרחית. מצד אחד נוסדו הסתדרויות מיוחדות לעבודה תרבותית וחינוכית ונוצרה רשת של בתי ספר עבריים ומוסדות־השכלה מחוץ לבתי ספר. מצד שני נסתמן חוסר־תכנית מסוימת ועיקרי־פעולה מגובשים, שיהיו לקו ולמשקולת בעבודת־התרבות בגולה. בחוגי העסקנים העבריים התחילה תסיסה ובקשת־תשובה על השאלות החינוכיות היסודיות שנתעוררו במציאות הישראלית החדשה.

הועד הפועל של “התאחדות” נטל על עצמו את האיניציאטיבה לקרא לועידה של מומחים, שתדון על הבעיות העיקריות של עבודת התרבות והחינוך בארצות הגולה ואשר תקבע את עיקריהם בהתאם לאידיאלים הפדגוגיים של מדע זמננו ולשאיפות החינוכיות־הציבוריות של תנועת העבודה הציונית, שעדיין לא נתגבשו ולא נתפרשו די צרכן.

הועידה נתכנסה בברלין ב־10 לאבגוסט 1922. זדר היום של הועידה היה: “התרבות העברית בתקופתנו” – ח. נ. ביאליק; “האידיאלים הפדגוגיים ועבודתנו החינוכית” – ח. גרינברג; “הכשרת מורים” – ד“ר זיגפריד ברנפלד; “החינוך האינדיוידואלי והסוציאלי” – ד”ר דויד קויגן; “השכלה וחינוך מחוץ לבית הספר” – פרופ. פ. שניאורסון; “חינוך סוציאלי־עממי” – ש. ז. פוגצ’וב; “החינוך שלפני בית הספר” – י. אלתרמן.

במרכז הועידה עמדה הרצאתו של ח. נ. ביאליק על מקומו וערכו של רעיון העבודה בחינוכנו הלאומי, ששימשה כעין הקדמה לועידה. הננו מביאים כאן קטעים אחדים של הרצאה זו שאינה ידועה לרוב הקוראים:¹

“אין זה אולי משום מקרה, שועידת התרבות הראשונה אחרי המלחמה נתכנסה על ידי “ההתאחדות”. אלה שהעשירו את תנועת תחיתנו ע”י רעיון העבודה והחלוציות, אולי נתגלגלה הזכות על ידיהם להעשיר גם את החינוך ברעיון חדש.

שתי שיטות יסודיות שלטו בחינוך היהודי: שיטת החינוך הדתי וזו של חינוך ההשכלה.

מטרת השיטה הראשונה היה: לחנך יהודי שיקיים את כל תרי“ג המצוות וימצא חן בעיני אלוהים ואדם. השיטה השניה – אף היא שאפה למטרה ברורה: להכשיר את האדם שימצא את פרנסתו ויראה חיים טובים בחברה. הצד השוה בשתי בשיטות הללו היה: התועלת. שתי השיטות גם יחד הכשירו את האדם למטרה משותפת, ה”תכלית". ומוזר הדבר, שדוקא שתי השיטות האלו חינכו דור, שאינו “לא לאלוהים ולא לבני־אדם”: אין הוא מוכשר למעשים בשביל העולם הבא ואינו מוכשר ליצור ערכים בעולם הזה. ואם אנו עומדים אבדי־עצות ברגע היסטורי זה וקצרה ידינו למלא את חובתנו כלפי תנועת־שחרורנו, הרי יש לבקש את סיבת הדבר בחינוך.

בין תקופה אחת לשניה עברה עלינו שעת בין השמשות. עכשיו עוברת עלינו שעת דמדומים חדשה. עוד מעט והגענו לסופה של שיטה שלישית. רומנטית. בזמן האחרון, מאז הכרזנו על הסיסמה של חינוך לאומי, לא ידענו למעשה מה טיבו של החינוך הזה. הרגשנו בלבנו געגועים רומנטיים ללשוננו ולארץ־מולדתנו ואמרנו להקים בנין של חינוך על יסוד הגעגועים האלה. אבל גם שיטה זו לא פתרה את השאלה. כל שלש התקופות לא הקימו דור בעל רצון ויכולת שאנו זקוקים לו. הקימו דור הרוצה ליצור ואין לו יכולת של יצירה.

סיבת הדבר היא המצב, שאנו נתונים בו – הגלות. מה פירושה של מילה זו? חיינו מכוונים תמיד לאיזו תכלית. אבל התכלית – קשה בכלל להשיגה, ולפיכך כל החיים אינם אלא תעיה ללא הכרה ברורה וללא תוכן ממשי.

הגלות שהרחיקה את היהודים מעולם המעשה הכלול במושג חיי־הממלכה, – הרגילה אותו לחיים של הפשָׁטות. אברי הפעולה שלו נישתתקו, והפעולה יש שמעוררת בקרבו רגש של בחילה. אין הוא יודע ליצור ככל בן אדם חפשי ונוח לו להיות עבד מבן־חורין. ועכשיו כשהגיע הזמן ועליו ליצור בכוח עצמו, הרי הוא עומד אבד עצות ואינו יודע מה לעשות וכיצד להתחיל.

עם השואף לחיי עבודה, עם שהעבודה היא בשבילו דבר שבקדושה, הרי עצם העבודה היא תכלית חייו. אין הוא מחשב חשבונות על שכר עבודתו, כי שכר העבודה – עבודה, כשם ששכר מצוה – מצוה.

“אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”. רק כשהעבודה נעשית מתוך שמחה, מתוך אהבת עבודה, היא משיגה את תכליתה העליונה. רק מעשים קטנים שאין מתן שכר בצדם מצטרפים לתכלית האמתית.

רק אלה שהבינו את ערך העבודה ברעיון התחיה, אלה שהבינו, שלא על ידי רומנטיות יכון עם, אלא ע“י עבודה בתור תכלית חיים, יכירו שגם החינוך צריך להתבסס על עבודה. אנו זקוקים למורים, אשר ידעו לעבוד וללמד את האחרים לעבוד ואשר יהפכו את רעיון העבודה לתעודת חייהם, – רק בדרך זו נחנך דור, אשר ידע לעבוד ולגאול!”

ועידת ה“תרבות” העולמית של “התאחדות” לא התכוונה לשם אירגון עולמי ואף לא לשם עיבוד תכנית מפורטת של עבודה תרבותית בגולה. עיקר שאיפתה היה לעורר את יהדות הגולה לעבודה תרבותית רחבה ולהכריז על סיסמה חדשה: “אין עבודת־תרבות בלי תרבות־עבודה”. ואמנם מבחינה זו הצליחה הועידה. רעיון תרבות העבודה, שהיה עד כה נחלת יחידים, קיבל בועידה תוכן ומשקל לאומי וכוח פנימי לצאת מכתלי בית המדרש המפלגתי ולהלחם בעד כיבוש בית הספר ברחוב היהודי.