בראשון ליולי 1928 נפתחה בצופוט בנשיאותו של ד"ר קלומל ועידת הסתדרויות “תרבות” מארצות אירופה המזרחית. בועידה השתתפו צירים מפולין, ליטא, רומניה, צ’יכוסלובקיה, לטביה, אסטיה ורומניה. לנשיאות נבחרו י. גרינבוים (ורשה), ז. ז’בוטינסקי (פריס), משה כהן (קובנה) ויינשטין, (רומניה) סמבורסקי (דנציג) ; (צופוט).

נתקבלו ברכות מאת ה. זלטופולסקי, ל. מוצקין, ד"ר ח. וייצמן, פרופ. ז. ברודצקי, מרטין בובר, הקונסיסטוריון המרכזי ליהודי בולגריה, הפדגוגיון בוינה ועוד. מארץ־ישראל נתקבל מברק־ברכה וזה תכנו: “לצערנו איחרה הזמנתכם, לא יכולנו לשלח בא־כח. אתכם אנו בכל לב. לא ניתן עד כה לארגן את הארץ לקראת הקונגרס העברי משתי סיבות: דורשים אירגון ארצי של התנועה העברית, שיקדים את האירגון העולמי. לפי שעה נתארגנה קבוצה איניציאטורית לחקירת התנועה ואפשרותה ולתמיכה בכוחות הדורשים קונגרס. חבריה: אוסישקין, ברלין, ביסטריצקי, גליקסון, מגנס, שולד, עגנון, שושנה פרסיץ וקלויזנר. החלט להוציא ביולטין לתנועה העברית. הגליון הראשון נשלח לועידה. בכם ובהצלחת ועידתכם גורל הקונגרס. נהיה עמכם בכל, לרשותכם הביולטין. הצעתנו ודרישתנו שהקונגרס יתכנס בירושלים, שתהיה לו האוטוריטה הדרושה. תבא נא ההתעוררות מן הגולה ותעורר את הארץ לעמוד בראש האירגון העולמי. ברכה והצלחה. יחי הקונגרס העולמי לתנועה העברית בירושלים. על החתום באו: ביאליק, ביסטריצקי, גליקסון, עגנון, שושנה פרסיץ, קלויזנר”.

הועידה נמשכה שני ימים (2–1 ליולי) ובה הרצו הרצאות: זאב ז’בוטינסקי על “התנועה העברית בגולה”; י. גרינבוים על “בית הספר העברי בגולה, מצבו וסיכויו לעתיד”; ד“ר א. רוזנבוים על “יסודות ביה”ס העברי בגולה”; מ. גרדון – על “אירגון התנועה התרבותית בארצות הגולה וביסוסה”; י. אייגס על “אירגון הפצת הספר העברי והעתונות העברית בגולה”.

הועידה נפתחה בהרצאתו של ז. ז’בוטינסקי על “התנועה העברית בגולה”. המרצה אמר בין שאר דבריו: במדינות שונות נוצרו בזמן האחרון הרבה בתי־ספר עבריים, המשמשים מבצרים לרוח העברי ומעבדות־נסיון ליצירת אפיו של העברי החדש. המורים עובדים במעבדות אלו, מבלי שתהיה להם היכולת לעבוד מתוך שקט ולבסס את בנינם. הועידה צריכה לבא לעזרתם של המורים העברים העובדים בתנאים מוסריים קשים. כדי לתקן את המצב יש להשתמש גם בכוחות שמסביב לבית הספר העברי. יש בינינו “גולם”, גיבור־חיל, שיכול להביא תועלת מרובה; הוא קורץ מחומר חזק, אלא שאין בו עדיין רוח חיים. יש בינינו דוברי עברית בכוח, שאינם דוברי עברית בפועל ולכן יש להניע את ה“גולמים” האלה.

דברים אלה אמורים גם ביחס לספר העברי. גם כאן אנו מוצאים את ה“גולם” הזה. יש לנו קורים עבריים, אולם פי עשר יש קוראים עברית, שאינם קוראים את הספר העברי.

אחת השאלות היותר נוגות המנסרות בחלל עולמה של “תרבות” היא: המצב החמרי הקשה. גם כאן אנו פוגשים את ה“גולם” הקולקטיבי, שיכול ליצור נצורות, ואינו יוצר, מפני שאין בו נשמת־חיים. אפשר, לפי דעתי, להפוך את “קרן־התרבות” לאחת הקרנות היותר גדולות ולזה דרוש רק אירגון. עלינו לא רק לקרוא לקונגרס עברי סתם, אלא ליצור את האורגנים, שינהלו את העבודה העברית, שבה צריך לשתף ביחוד את ארץ־ישראל. תנועת עבודתנו היא – כיבוש הגולם הקולקטיבי, גולם לא במובנו היהודי המסמן את הטפשות, אלא במובנו העברי המסמן גוף כביר המחכה לגאולה.

בזמן האחרון מרבים לדבר על תוצרת־הארץ. רוצים ליצור את היחס הכספי הטבעי שיקשר את ארץ־ישראל עם הגולה, ובודאי יצאו משולחים מארץ־ישראל, כדי ליצור את השוק לתוצרת הארץ. ומדוע אין דואגים גם לשוק רוחני בשביל ארץ־ישראל? המרצה מציין את ההזנחה הגמורה בשדה התרבות ותולה את האשמה בהסתדרות הציונית, שאינה מגשימה את הסעיף העברי של התכנית הציונית.

יצחק גרינבוים בהרצאתו על “מצב¹ בית הספר העברי בגולה” גלל את כל סבך השאלות של התרבות העברית בגולה לפני המלחמה ולאחריה. המרצה בירר את שאלות החינוך על רקע התנאים המדיניים שנתהוו אחרי המלחמה. שאלת החינוך, שהיתה לעמנו ענין דתי־לאומי כל ימי קיומו בגולה, נהפכה עכשיו לשאלה מדינית. השליטה בחינוך הדור – היא שאלה מרכזית של מלחמת הזכויות שלנו. באגף החינוך של החזית המדינית יש לנו מלחמה קשה נגד הגבלות וגזרות, נגד התערבות מן החוץ, נגד מזימות ההלעזה החינוכית. יחד עם זה עלינו לנהל גם מלחמה קשה בחזית חינוכנו הפנימית, מלחמה בעד האידיאל החינוכי של דורנו. אם בדור שלטון הדתיות היה האידיאל של חינוכנו – בן תורה, ואם בדור ההשכלה היה האידיאל – יהודי באוהל ואדם בחוץ, הנה עכשיו עלינו להלחם בעד חינוכו של אדם־יהודי, שיהי מסוגל ליצור, לכבוש ולגאול, בן נאמן ליהדות של רחבי עולם ולא של “קרן־זוית” דתית.

המרצה התעכב בין השאר גם על שאלת האמצעים הכספיים וקבע את תביעותנו לגבי הציבור העברי, וכמו כן לגבי הממשלות, העיריות והג’וינט, אשר הפסיק את מתן־תמיכתו למוסדות “תרבות”.

מ. גרדון הדגיש בהרצאתו את הנחיצות לגשת תיכף ומיד לפעולה נמרצה הן במובן המעשי, כגון הפצת הדיבור העברי, הספר העברי וכ' והן במובן האירגוני והיא: יצירת התאגדות של הסתדרויות “תרבות” באירופה המזרחית ובחירת מועצה שתתכנס פעמַים בשנה. מקום המזכירות שלה יהיה בורשה ובחוג פעולתה יכנסו: ביקורי תעמולה ואירגון במדינות אירופה המזרחית וכמו כן יצירת “קרן־התרבות”.

י. אייגס בהרצאתו על אירגון הפצת הספר העברי והעתונות העברית בגולה מדגיש את ירידת הקניה של הספר העברי. מספר האכסמפלרים של הספרים הנמכרים הוא דל מאד. הסיבות הן שונות. בתקופת ההשכלה רבו הקונים על הספר העברי אולי מפני זה שמספר הספרים הנדפסים לא היה גדול. מלבד זאת רכש אז הצעיר את כל ידיעותיו הן הכלליות והן היהודיות בעיקר מתוך הספר העברי. אנו עומדים בפני משבר של קריאה ועלינו להלחם בו באמצעים של הסברה ואירגון. את היסוד לאירגון זה צריכה להניח “תרבות”. בכל ארץ וארץ צריכה להווצר חברה מיוחדת בעלת הון, שתטפל בהפצת הספר העברי. נחוצה התאמצות מיוחדת לשם הוזלת הספר העברי; צריך להגביר את פעולת ההסברה וההדרכה, להוציא חוברת ביבליוגרפיות, ליצור קשרים עם המו"לים בדבר אפני ההוצאה וכו'.

על ידי באי־כח הארצות נמסרו בועידה סקירות על מצב בתי הספר העבריים והעבודה התרבותית באסטיה (ד"ר ברנשטיין) רומניה, (שורץ), ליטא (מ. כהן), פולין (הפטמן). כן הרצו גם ה"ה בן־טוב (ורשה, צרי “ברית הנוער”) ובנארי (ציר הסתדרות “החלוץ” העולמית) על פעולות הסתדרויותיהם למען “תרבות”. מסביב להרצאות הנזכרות נתעוררו ויכוחים על ידי המשתתפים; הדינים וחשבונות של הצירים ודברי־המלואים של המתוכחים הבליטו את הכיבושים וההישגים הרבים של התרבות העברית בכל מדינה ומדינה. נוצרה רשת מסועפת של בתי־ספר עבריים, נוסדו תיאתרונים וסטודיות עבריים, (פולין, ליטא) נתארגנו חוגי־נוער להפצת הלשון והספר וכו'. אולם מאידך גיסא לא נוצל כהוגן מצב־הרוח המרומם למען ביסוס המוסדות. הסיבות המעכבות את הפעולה, מצד אחד – המצב החמרי ומצד שני – המכשולים וההגבלות מצד הגורמים הממשלתיים, העמידו לפני הועידה את האלטרנטיבה הנושנה: צמצום או הרחבה, ביצור הקיים או הרחבת חזית הפעולה. היו יחידים, שהיו נוטים לצד צמצום, אבל ניצח הרעיון הבריא של מלחמה בעד התרבות העברית בכל גילוייה וצורותיה, רעיון שקיבל את ביטויו סיכומו בדברי אחד הנואמים: "במרכז עבודתנו נצבת המלחמה. ההתאבקות הקשה של העברים בעד קיומם. מלחמה זו היא קשה לא רק מחמת סיבות אוביקטיביות, מפני שצריך להלחם גם כלפי חוץ גם כלפי פנים, נגד ההטמָעה הממלכתית, נגד הארתודוקסיה הקיצונית ונגד האידישיזמוס הנלחם מלחמת תנופה; אלא בעיקר גם מפני הסטיכיות של התנועה. על פני חזית ארוכה מבצבצים ועולים בתי־ספר עבריים, מוסדות־תרבות עבריים, מצודות ומעוזים, שעלינו להחזיק בהם ושהם מחזיקים בנו, כדי שלא ניפול.

איננו יכולים להרשות לעצמנו צמצום החזית, להיהפך להסתדרות בעלת מספר מצומצם של מוסדות, לשמור על ה“יש” הבטוח ולוותר על כל ה“אפשרי” הנסיוני. עלינו להרגיז את מנוחתם של היהודים השואפים לשלוה, להכניס תסיסת התרבות העברית לכל הפינות, לזעזע ולהרתיח את שטף החיים, לבל יעלה חלודת־ביצה".

בועידה נתקבלו הרבה החלטות ואלו החשובות שבהן:

I הועידה מכירה בצורך לכנס קונגרס עברי עולמי לשם חיזוק התנועה העברית בגולה, גיבושה וריכוזה בכל ארצות הגולה ובארץ ישראל.

הועידה רואה בקונגרס העברי העולמי את גולת הכותרת בעבודת אירגונה של תנועתנו בגולה ובארץ ומביעה את השקפתה, שמועד הקונגרס ומקום כינוסו צריכים להיקבע בהסכם עם ההסתדרויות העבריות בגולה ואחר שהעבודה העברית תאורגן בהיקף, מן הראוי לקבוע את מקום הקונגרס בירושלים.

II הועידה מכירה, כי יחד עם הטיפול בביה"ס העברי וביסוסו, שהם היסוד העיקרי של עבודת “תרבות” חובה לשים לב גם לגורל הספר העברי, – אחד מיסודות התפתחותה של התרבות העברית ולסייע להפצתו. הועידה מטילה על המורים העבריים לנטוע את החיבה לספר העברי ואת רגש החובה של קריאת ספרים עבריים.

III הועידה מוצאת, כי תנאי ראשון להפצת הספר העברי הוא – אירגון עולמי של קוני הספר העברי וקוראיו המשמשים שוק בשביל הספר העברי. לשם זה נחוץ קודם כל לארגנם בכל ארץ וארץ – לחוד.

תנאי שני – הוא ריבוי הספריות העבריות ואירגונן, כדי שתוכלנה לטפח בלב הקורא את הקשר עם הספר העברי ושתשמשנה ג"כ שוק בשביל הספר.

תנאי שלישי הוא – הוזלת מחיר הספר העברי עד כדי שיתאים לתנאי החיים של אוכלוסי היהודים בארצות אירופה המזרחית.

לשם הגשמת האירגונים הנזכרים, מציעה הועידה לייסד בכל ארץ וארץ חברת מניות או קואופרטיבות לעניני הספר העברי, שתתנהלנה על יסוד מסחרי מוצק ושתטפלנה בהפצת הספר העברי המופיע בארץ ובגולה.

IV הועידה מציינה מתוך דאבון לב, שההסתדרות הציונית העולמית וכן גם ההסתדרויות הארציות מבליטות יחס של שויון נפש לחינוך העברי ולספרות העברית המשמשים יסוד לתנועת תחיתנו ועבודתה. הועידה רואה ביחס האדיש הזה סיבה יסודית הן לחוסר כוחותיה של התנועה העברית והן למיעוט דמותה של התנועה הציונית.

הועידה פונה אל האכסקוטיבה הציונית בלונדון ואל המרכזים הציוניים בכל ארץ וארץ בדרישה נמרצה להכניס לתוך תחום פעולתם את הדאגה לביסוס המפעלים העבריים החינוכיים, הספרותיים וההסתדרותיים ע"י יצירת משרד מאחד לעניני התרבות העברית.

V הועידה רואה קשר רוחני נמוך בין תנועת “תרבות” ובין הסתדרויות הנוער העברי וה“חלוץ”, השואפות להכשרת דור עברי נאמן לתחיתו המלאה של העם העברי ומשום כך היא מחשיבה מאוד את שיתוף הפעולה בין “תרבות” וההסתדרויות הללו.

VI הועידה ממלאה את ידי המועצה והנשיאות לבא בקשרים עם האגודות וההסתדרויות השונות שבאירופה המערבית, המנהלות עבודה תרבותית עברית, בכדי לחזק את העבודה ולהרחיבה. בהתקשרות זו רואה הועידה צעד קדימה לקראת החשת הקונגרס העברי העולמי.

VII בקשר עם קיפוח הזכויות של בתי־הספר העבריים בארצות שונות, מוחה הועידה מחאה נמרצה נגד המצב הזה המבדיל לרעה את המיעוט הלאומי היהודי מיתר המיעוטים הלאומיים ודורשת בכל עוז ותוקף, שביה"ס של המיעוט היהודי, ביחוד אלה שמשתמשים בלשון תרבותנו הלאומית יושווּ בזכויותיהם עם בתי הספר של הממשלה ויתכלכלו על חשבון אוצר הממשלה בהתאם למספר התלמידים המבקרים בהם.

VIII הועידה מכירה בנחיצות ליצור קשר תמידי בין ההסתדרויות הארציות של “תרבות” באירופה המזרחית המנהלות את העבודה העברית בצורות דומות. לפיכך מכריזה הועידה על יצירת “ברית הסתדרויות “תרבות” בארצות אירופה המזרחית. הועידה בוחרת במועצה, שאליה נכנסים: 5 באי־כוח של פולין, 3 – ליטא, 1 – לטביה, 1 – אסטיה, 1 – רוסיה הקרפטית, 1 – בולגריה, 1 – דנציג, 1 – ברית הנוער, 1 – החלוץ העולמי, 1 – בית”ר, 1 – של הסתדרות המורים באירופה המזרחית.

המועצה מתאספת פעמיַים בשנה, מקום מושבה – דנציג. בראש המועצה עומדת נשיאות בת 6 חברים, הנבחרים ע“י הועידה. הועידה, בתור אורגן עליון של הברית, קובעת את החוקה שלה, את מועד כינוסה ומקומה. אל הנשיאות נבחרו: י. גרינבוים, מ. גרדון, י. הפטמן, ז. ז’בוטינסקי, ד”ר י. כהן וד"ר מ. קלומל. מלבד זאת קבלה הועידה החלטות בשאלת האניברסיתה בירושלים והחלטת מחאה נגד הרדיפות של הלשון והתרבות העברית ברוסיה המועצתית.

ההסתדרות החדשה שנקראה בשם “ברית הסתדרויות “תרבות” בארצות אירופה המזרחית” סייעה לשיתוף פעולה מסוים בין הסתדרויות הארצות המסונפות. ברית זו עיבדה וגם הגישה תזכיר לצירי הקונגרס הציוני הי"ז, שבו דרשה ליצור מחלקה לחינוך ותרבות על יד האכסקוטיבה הציונית. אבל גם הסתדרות זו הוכיחה, שאין תשועה לתנועה העברית מאירגון חלקי ומקומי ויהי גם הטוב שבאירגונים, אלא נחוץ אירגון מלא ומקיף שכל התנועה והעיקר: נחוצה אידיאה מדריכה, נחוץ גם חֶבֶר אישים, שיתמסר לעבודה וינהל אותה בהיקף הראוי. תוצאות הפעולה מעשית של הברית היו כאין וכאפס. ומקץ שלש שנים נתעוררה שוב – בחוג עסקנים חדש – שאלת עתידה של התנועה העברית בקשר עם הרעיון של האירגון העולמי וכינוס הקונגרס העברי.