לאחר כשלונו של נסיון־צופוט הלך ובשל הצורך בכינוס כנסיה עברית עולמית לשם הקמת המכון העליון של התנועה העברית, שיביא תקנה לחינוך, לספרות ולמדע בישראל. הסתדרויות “תרבות” לארצותיהן, וביחוד הסתדרות “תרבות” שבליטא הכירו, כי הגיעה העת לעשות מעשה לביצורם של החינוך העברי והתרבות העברית. במרץ 1931 הזדמנו החברים ד“ר ש. רבידוביץ (ברלין) וד. ליפץ (קובנה) והחליטו לכנס כנסיה עברית בברלין. בחודש אייר תרצ”א שוּלח לכל ההסתדרויות בארץ ובגולה חוזר חתום על ידי חבר עסקנים וסופרים עברים מברלין, קובנה, פריס ולונדון – בדבר יצירת האירגון העברי העולמי וכינוס הקונגרס, ואלה הם מקצת דבריו:

"בשעה שכל שאר התנועות התרבותיות והציבוריות בישראל מצאו את צורותיהן האירגוניות, הרי התנועה העברית שבגולה לא נכנסה עדיין לכלל תנועה מאורגנת.

אמנם, בשנים האחרונות נעשו אי־אלה נסיונות במקצוע זה, אבל עד היום לא נוצרה ההנהלה העליונה הרצויה למפעלנו התרבותי בגולה. בזמן האחרון הלכה וגמלה ההכרה בצורך האירגון. המו"מ הספרותי בעתונותנו הביא לידי ביטוי ברור, שהגיעה השעה ליצור תנועה עברית על בסיס עממי רחב, תנועה שישתתפו בה כל חוגינו הציבוריים, הסתדרויותינו ומוסדותינו הלאומיים וכל אלה הרוצים בקיום עברי בגולה. תנועה זו תעמוד בראש חיינו החינוכיים ולאחר שתמצא את צורת האירגון ההולמת לה, תהא המכון העליון לחיי התרבות העברית בגולה לכל לבושיה וסוגיה.

לשם כך קיבל על עצמו חבר סופרים ועסקנים, העומד בקשר ישר עם הסתדרויות “תרבות” ואגודות סופרים עברים בפולין, ליטא, רומניה, גרמניה וכו' לכנס כנסיה מוקדמת (כנסיה מכינה) אשר תדון:

א) על מצב התנועה העברית (החינוך, הספרות, המדע והאמנות) בתפוצותינו;

ב) על שאלת אירגונה של עברית עולמית, תברר את תפקידיה ותקבע את צורת אירגונה;

ג) על כינוס הקונגרס הראשון בגולה;

ד) ועל ייסוד אורגן זמַנִי למימוש החלטותיה של ה“כנסיה המוקדמת”.

כנסיה זו תתכנס בימים 26–25 למאי ש. ז. בברלין. (על פי בקשת הועד המרכזי של “תרבות” בפולין נדחה כינוס הכנסיה לימים 23–21 ליוני).

לכנסיה זו מוּזמנים: 1) ב“כ הסתדרויות ארציות של “תרבות”; 2) ב”כ אגודות סופרים עבריים; 3) ב"כ המרכזים העולמיים של מפלגות ציוניות והסתדרויות הנוער הלאומי 4) ועסקנים ציבוריים.

לחוזר זה נענו כמה הסתדרויות ארציות, אגודות סופרים והסתדרויות נוער, מלבד הסתדרות “תרבות” בפולין, שלא יכלה להשתתף בועידה מפאת הקשיים בהשגת רשיונות הנסיעה לחוץ לארץ. ההסתדרות הפולנית הצטרפה לאירגון והביעה את חוות דעתה בעיקרי השאלות באגרת מפורטת, שנתפרסמה בועידה.

ב־21 ליוני 1931 נפתחה בברלין ע“י ד”ר ש. רבידוביץ באולמי “בית העם העברי” הכנסיה העברית. זקן־הסופרים ד“ר ש. ברנפלד נשא נאום־ברכה, שבו עורר “לשמור על הזיק האחרון של התנועה העברית, שאם זה יכבה – שוב לא יועילו כל המפוחים שבעולם”. ד”ר ברנפלד נבחר לנשיא הכבוד של הכנסיה. לנשיאות נבחרו: ד“ר יעקב כהן (ורשה), ד”ר מ. סולובייצ’יק, ד“ר מ. פינס (ברלין), משה קליינמן (לונדון), ד”ר ש. רבידוביץ (ברלין), ד“ר ח. נ. שפירא (קובנה). למזכירות: י. הפטמן (ורשה), ד”ר א. רוזנפלד (ברלין). את ההרצאה הראשית על ייסוד “ברית העברים” ועל כינוס הקונגרס העברי נשא ד“ר ש. רבידוביץ¹. הרצאתו היתה חציה – ביסוס אידיאולוגי של התנועה העברית בגולה, וחציה – מצע מעשי ליצירת ה”ברית“. בחלק הרצאתו העיוני ניסה ד”ר רבידוביץ לקבוע מצע אידיאולוגי לתנועה העברית, באשר המצע האידיאולוגי הקיים – תורתו של אחד־העם על המרכז הרוחני – אין בו, לדעת המרצה, כדי לקיים תנועה עברית יוצרת בגולה. רעיון החיקוי הטבוע במרכז תורתו של אחד־העם שהוא משמש לו חוק נפשי, חברתי ומטפיסי כאחד, אין בכוחו להיות גורם מניע ומפרה בחיי העם בגולה. בכוח החיקוי למרכז אין ההיקף יכול להתקיים. מרכז החיקוי לא יצילנו, אנו זקוקים ל מרכז יצירה. מושכל ראשון לגבי איש, ציבור ואומה: אין אנו חיים, אלא את החיים שאנו עצמנו יוצרים ועד כמה שאנו יוצרים אותם. את אשר אין אנו יוצרים, אין אנו חיים. בכל מקום שקיבוץ ישראל חי, – מרכז יצירה ישראלית חי בו. יהדות הגולה תבא לידי אחדות ותשא בסבל בנינה של ארץ־ישראל לא מתוך חיקוי, אלא מתוך יצירתה היא. כשם שאין יהדות הגולה יכולה לפתור את שאלת תרבותנו, כן אין ארץ־ישראל שבימינו לבדה, בלי השתתפותה של יהדות התפוצות, יכולה לפתור את שאלת תרבות ישראל השלמה והאידיאלית. ומכאן בא ד“ר ש. רבידוביץ לידי מסקנה, שתרבות ישראל השלמה לא תבא לעולם אלא מתוך שיתוף יצירה בין א”י והגולה. תרבות העתיד של עם ישראל – שני שותפים לה: ארץ ישראל והתפוצות. ומכיוון ששאלת היהדות בתפוצות נפתרת לא רק מתוך השתתפות התפוצות ביצירת ארץ־ישראל, אלא גם ובעיקר מתוך חיי התפוצות גופן וכוחות היצירה הטבועים בהן, צריך ליצור כלי קיבול לכוחות אלה, צריך ליצור הסתדרות עברית כללית לכל ארצות הגולה, אשר תקיף את כל האישים, המוסדות וההסתדרויות הנמנים על היהדות העברית בגולה. הברית העברית, או לפי ניסוחו של ד“ר רבידוביץ – ברית העברים – צריכה להיות טבועה ביסוד היצירה והקיום של יהדות התפוצות, וכך יהיה “מכון ומרכז עליון לכל לבושיה וגלוייה של התרבות העברית, לכל נסיונותיו ומפעליו של חפץ הקיום הישראלי” ה”ברית" צריכה לפתור את שאלת הקיום הרוחני, שאלת הפרודוקטיביזציה הרוחנית של ישראל בגולה. ה“ברית” תיעשה על ידי כך באת כחה של האומה העברית בגולה.

שני המקצועות העיקריים של ה“ברית” הם: החינוך והיצירה העברית דרך כלל. ספרות, מדע ואמנות עברית אינם מצוה התלויה בארץ או ביחידים, אלא חובת הציבור העברי באשר הוא שם. אין להעמיד במרכז השאלות את הפצת הספר, אלא את יצירת התנאים והסביבה התרבותית המכשירים את הקרקע ליצירת הספר העברי ולהפצתו. שאלת הלשוֹנות אינה קיימת בשבילנו בביה“ס העברי, אבל כלפי חוץ – סובר המרצה – מוכרחים אנו למצוא modus vivendi עם האידית, לא מפני אימת האידית, אלא מפני סכנת הלשון השלישית המכריעה בין שתיהן… ה”הברית", שאינה משועבדה לשום כיוון מדיני, צריכה לכבוש חלקי ציבור, העומדים מחוץ למחננו העברי. יכולה היא לעבוד עם ההסתדרות הציונית, אבל צריכה להיות נפרדה ממנה ועומדת ברשות עצמה.

כדי לאפשר ל“ברית” את פעולתה צריך ליצור קרן־תרבות עברית מיוחדת, שתשמש בעיקר לצרכי החינוך והיצירה בגולה. בכל קהלה ישראלית יתקיים סניף של ה“ברית העולמית”; בראש הסניפים בכל ארץ יעמוד הועד הארצי, ובראש הועדים הארציים – הועד המרכזי העולמי, שינהל את כל התנועה. במה עליוֹנה לכל התנועה ישמש הקונגרס העברי, שיהיה כעין “ועד כל ארצות הגולה” לעניני תרבותנו בגולה.

החלק העיוני של הרצאת ד"ר רבידוביץ עורר ויכוחים ממושכים. מקצת המתוכחים (ד“ר נדל, ד”ר פינס, שלנגר־מוהר) תמכו בהשקפתו, מקצתם (ב. קרופניק, ד“ר י. כהן, ד”ר צ. זהר ואחרים) מתחו עליה בקורת חריפה. רבים גרסו את השקפוֹתיו כעין אבטונומיזמוס עברי, היבדלות מהציונות הרשמית וארץ ישראל. קטעים מדברי המתוכחים:

ב. קרופניק. …מה שהרצה רבידוביץ הוא חידושו של יחיד. דבריו עומדים בניגוד לכל מה שנכתב עד כאן בספרות העברית. בלעדי הציונות לא תתכן שום יצירה תרבותית עברית. ציונות ועבריות כאחת – זוהי הכרזתנו.

ד"ר נדיל (אסטיה) התנועה התרבותית בגולה פשטה את הרגל רק מפני הפיקציה של הרעיון ע"ד מרכז והיקף. מימי לא נהניתי מארץ־ישראל הנאה כל שהיא. עלינו להתחשב עם העובדות ולתפוס עמדה בשאלות החיים בגוֹלה. אנו, בני הגולה, פוגשים על כל צעד ושעל בשפה האידית ובתנועתה והרינו מעלימים עין מן המציאות, ואילו האידישאים מסיקים מסקנות מן העובדות. על כן הדין עם רבידוביץ באמרו, כי יש להיבדל מעל העבריות הרשמית הריקה של הציונים, כי מהם לא נקבל כלום.

ד"ר פינס. כלום באמת סוברים קרופניק וחבריו, שאין כל אפשרות ליצירה בגוֹלה? אם כך הרי באמת אין כל צורך בועידה זו, שהרי ללימוד גיאוגרפיה וחיקוי חינוכי, ארץ־ישראל היתה מספיקה גם ועידת מורים מצומצמת. כלום העברים בגולה וכל אלה שאין להם תקוה לעלות לא"י צריכים להשאר עקרים כל ימיהם?

מ. שלנגר–מוֹהר. הרוב לא הבינו את דברי רבידוביץ אנו צריכים להתקיים בכח עצמנו ולא שנהיה סמוכים על שולחנה של ארץ־ישראל. המהפכים בזכותה של ארץ־ישראל כביכול מקטינים את ערכה של ארץ־ישראל, ממעיטים את דמותה של העברית ומצמצמים אותה בפינה אחת. אין להסתפק בקיום עלוב ודל בגולה.

ד"ר יעקב כהן. אני יכול להבין במקצת את רבידוביץ, אם דבריו באו מתוך ריאקציה ליחס הביטול של הישוב הארצי ישראלי וסופריו לעם בגלות. ואולם אם באו הדברים כתוצאת המַשברים בתנועת התחילה, מתוך דפטיסמוס, עליו לשלוח את תורתו למקום מוצאה, אל דובנוב. יש בדבריו ריח של אבטונומיסמוס, קיום הגלות כדבר נצחי. רק מתוך האמונה בקיבוץ גלויות שלם בארץ ישראל רבתי, אנו ממשיכים את קיומנו בגולה. – רק על יסוד רעיון המרד בחיי העם בצורתם הנוכחית, על יסוד מהפכני זה, יש להקים תנועה תרבותית חיה.

ד"ר צבי זוהר מקריא הצהרה בשם “השוֹמר הצעיר” ואומר בין שאר דבריו: "הדאגה לחיי האומה בגוֹלה אינה יכולה להיות מובדלת מהשאיפה אל המטרה הברורה של הציונות. לדעתנו הגולה עומדת ונופלת בחייה ותכנה עם קיומה או כשלונה של התנועה הציונית. תחית העם בארץ ישראל אינה מפעל בפני עצמו, כי אם המפעל והתוכן של הגולה. – – הננו מתנגדים לכל תפיסה של שותפות. שותפות אפשרית בין שני גופים נבדלים. גוף אורגני אחד מהוה שלמות אחת ובתור זו הננו רואים את תנועת השחרור הלאומית, את התנועה הציונית.

לדעתנו, אין תנועה עברית בלי תנועה ציונית. אם התנועה העברית לא תהא מיוסדת על היסודות של הציונות, על היסוד העיקרי של חידוש האומה בארץ ובתפוצות, לא תהיה כל ערובה לקיומה בגולה". – – –

רבידוביץ בתשובתו למתוכחים מסביר את השקפתו. השותפות היא יותר יסודית ושרשית. לעומת התורה של מרכז מפרנס והיקף של “מקבלים” הציג פרינציפ של שני שותפים יוצרים. יש לישראל שבימינו שתי שיטות בנין שהן אחת. שיטת בנין לא“י ושיטת בנין לגולה. נושא הבנין הוא אחד וחומר הבנין הוא אחד: ישראל. ואין כאן חשש לשתי רשויות. א”י וגולה שותפים הם בגוף אחד אשר לעולם יעמוד. המרצה אינו מטיף לא לאבטונומיסמוס ולא להלסינגפוֹרסיות. הוא דורש תפיסה חדשה, תפיסת יצירה לחיינו ולמפעלנו לגולה. תוספת־כוח זו היא “היצירה המתמדת של הגולה”. שלילת הגולה – חורבן ליהדות. אם גם ישראל לא ישב בגולה אלא עוד חמישים שנה, על כרחו יהא עומד בפרוצס של יצירה. רק ביצירה העצמית אצור כוח ההתנגדות הטבעי לכוחות ההרס הבאים מבחוץ ומבפנים ורק מתוך יצירתה מגלה יהדות הגולה את נשמתה הא“ית ומוֹצאת את דרכה לא”י. מכאן הקשר – בין שיטתו בעיון ובין דרישותיו המעשיות.

הויכוחים הבוערים על הרצאת רבידוביץ תפסו כמעט את כל יומה הראשון של הכנסיה. לאח“כ נגשה הכנסיה לבירור השאלות המעשיות של אירגון ה”ברית".

השאלה הראשונה – ייסוד הברית – נפתרה בישיבת הנעילה, אשר הכריזה על ייסוד “ברית עברית עולמית” לשם אירגונה וביצורה של התנועה העברית. למקום המרכז נקבעה – ברלין.

גם בשאלה השניה – שאלת כינוס הקונגרס – לא היו חילוקי דעות. שתי השאלות הללו – ההסתדרות והקונגרס – היו תמיד עולות יחד, בחינת אחים־תאומים, על במת כל הועידות הקודמות. הקונגרס היה תמיד מוּכּר בשני גילוייו: גילוי אחד – קונגרס ראשון, התחלה של תאריך עברי, מעין מעמד הר סיני עברי, מקור האיחוד וכינוס הכוחות של כל שבטי ישראל. והגילוי השני – קונגרס בתור במה עליונה המתכנסת במועדים קבועים והקובעת, ככל קונגרס, את דרכי ההתפתחות ואת הפעולה המעשית של התנועה.

שניות זו הבליט יפה מ. קליינמן בהרצאתו על “הקונגרס”. “הקונגרס – אמר המרצה – צריך להיות הפגנה בעד הרעיון של תחית השפה הלאומית והאנושית, שפת חינוכם של בניו ובנותיו, שפת מזונם הרוחני של כל אישיו, וקודם כל – שפת הציבור היהודי בכל מקום, שהוא מגלה את פעולתו בשטח חייו המיוחדים. מן הקונגרס צריכה לצאת מחאה כנגד ההתפלגות הלשונית של עמנוּ במקצוע העבודה הרוחנית שלו, תביעה לכינוס הרכוש הלאומי במסגרת הלשון הלאומית ואזהרה על הסכנה האיומה הנשקפת לנו מהתפוררות במקצוע זה; 2) יחד עם זה צריך הקונגרס להיות מפיץ האור על המחשבה הלאומית הרוחנית, יוצר האידיאולוגיה התרבותית העברית; הוא צריך להיות בית היוצר להקמת מפעלי תרבות ולמצוא בתוך עצמו את הכוחות להוציא אל הפועל את מחשבותיו ותכניותיו, לחזק ולבצר את מפעליו”.

בלי ויכוחים נתקבלה החלטה על דבר כינוס הקונגרס במשך השנה הקרובה; השאלה על מקום הקונגרס, בא"י או בגולה, הוסרה מעל הפרק.

מענינת בנידון זה היא עמדת הסתדרות “תרבות” בפולין, שהובעה באגרת אל הכנסיה. ההסתדרות הביעה את דעתה בעד כינוס הועידה בגולה, ואלה דבריה:

“נחשוב לטעות גדולה ויסודית מצד הועידה, אם תחלי לקבוע את מקום הקונגרס העברי בירושלים. אם אנו רוצים – ובזה אין להטיל ספק – כי הקונגרס הזה יתכנס ברוב עם וכי יתן תמונה בולטת של כל המצב, בו נתונה התנועה העברית, אז יהיה המקום הזה, למרות כל מאויינו ומחשבותינו, המפריע היותר גדול בעד הצלחת הקונגרס. קודם כול ארצות אירופה לא תוכלנה לשלוח את באי־כחם במידה מספקת ואת האנשים הרצויים ביותר והמומחים ביותר בעבודה זו. הקונגרס בירושלים יימצא כולו בתוך הפרובלימות של הארץ ויסיח דעתו מן המטרה העיקרית, שלשמה נקראה התרבות העברית והחינוך העברי של עם ישראל בכל ארצות פזוריו. הגולה היהודית זקוקה לגאוּלת התרבות העברית ואינה יכולה להסתפק בנצחון התרבות הזאת אך ורק בירושלים של מעלה”… יש להיזהר מקריאת הקונגרס בארץ ישראל, היות והאגוצנטריזם הטבעי של הארץ למעשה ידחק לפנה נידחת את שאלת הגולה, מבלי שיש להיות בטוחים מראש, כי בגלל הוצאות הדרך הרבות לא יהפך הקונגרס לארצי־ישראלי בלבד…"

הכנסיה החליטה, כאמור, להסיר שאלה זו מעל הפרק ולמסרה לבירור ולדיון לועד המרכזי הזמני.

חידוש חשוב היה בכנסיה זו, שהקדישה הרצאה מיוחדה על הנוער והתנועה העברית (המרצה – ד"ר א. רוזנפלד). הועידה קבלה החלטה בדבר טיפול מיוחד בפעולה התרבותית העברית בקרב הנוער. כנסיה זו היתה הראשונה בשורת הועידות העבריות שאליה הוזמנו רשמית הסתדרויות־הנוער ושבאי כוחה השתתפו בפועל בעבודתה. בעובדה זו יש משום תוספת כוח חשובה בחזית העברית. ראויה להיזכר ההנחה היסודית של הכנסיה בשאלה זו האומרת:

“הכנסיה רואה בתנועת הנוער העברי את עמוד התווך של התנועה העברית בגולה ומכירה, כי קיימת זיקה הכרחית בין שתיהן. הכנסיה מקוה, כי הנוער העברי המאורגן יתן יד להסתדרות העומדת להווסד ויסייע במרצו ובהתלהבותו לאיחוד כל העברים ודורשי העברית בגולה בתוך אירגון כללי על יסוד עממי בכל אתר ואתר”.

מלבד ההרצאות הנזכרות הרצה יוסף הפטמן על העתונות והספרות העברית. השקפת המרכזיות – אמר המרצה – שהובעה כאן אתמול מוטעית מעיקרה, משום שהיא מביאה לידי זלזול בהמונים המדולדלים שבגולה. השקפת המרכזיות היתה גם בעוכרי ההסתדרות הציונית והיא מקור רפיונה. העם צריך לא להקרנה, להאצלת אוֹר רחוק מהמרכז, אלא להזנה, למזון מבריא. יתכן לשלול את הגלות, אבל אסור לכפור במציאות היהודית. על ה“ברית” להמציא עתונות וספרות עברית למליוני היהודים בגולה המשוועים לחיים, ועל ידי כך תעָנה לתביעות המציאות היהודית בגוֹלה.

ד. ליפץ הרצה על תכנית העבודה של ה“ברית העברית”. המרצה מדגיש את רעיון אירגון ה“ברית” על יסוד המוסדות העבריים הקיימים ואת הצורך לתת עזרה תכופה למוסדות “תרבות” הקיימים בארצות הגולה. הויכוחים שלאחר כך נסבו על השאלה, אם ה“ברית” תהי מיוחדת רק לגולה, או תכלול גם את ארץ־ישראל; אם תהי פדרציה של ההסתדרויות הקימות (הצעת ד. ליפץ) או התחלה חדשה לאירגון עולמי מקיף על יסודות חדשים (הצעת ד"ר רבידוביץ); נידונו גם שאלות התכסיס והשיטה בעבודה העברית.

מלבד חברי הועד המכין השתתפו בועידה צירי ארץ־ישראל: אגודת הסופרים – י. למדן; ועד הלשון – ד“ר ש. רבידוביץ; גדוד מגיני השפה – ב. ברגמן; בית”ר – א. הלר, פורטגנג; האכסקוטיבה הציונית – י. שפרינצק, שברך בשמה את הכנסיה; באי־כח ההסתדרויות בגרמניה: אגודת הסופרים – צ. וויסלבסקי, ד"ר טורצינר, מ. מוהר, ב. קרופניק; אגודת המורים העבריים: מ. ברסלבסקי, ד. ורבה, א. פרסמן; באי כוח בית העם העברי, המועצה לעבודה עברית בין הנוער, חוג העברי ומוסדות ואחרים – כולם מברלין.

מפולין: אגודת הסופרים ד"ר יעקב כהן, י. הפטמן;

ההנהלה העליונה של “השומר הצעיר”: ד"ר צ. זוהר, שנהבי, בן־ יעקב, מ. גולדשטיין.

הסתדרויות “תרבות”: אנגליה – מ. קליינמן, דנציג – סמבורסקי; דורפַט – ד“ר מ. נדל ר ו ס י ה – ל. יהודה; ליטא – ד”ר ח. שפירא, מצרים – ד"ר בן זאב.

נתקבלו ברכות לכנסיה מאוסטריה, אמריקה, אנגליה, א"י, בלגיה, ביסרביה, גרמניה, דניה, דנציג, ליטא, פולניה, צרפת, שודיה ושוצריה.

עיקר העבודה המעשית של הכנסיה נעשה בועדה המתמדת וּועדת האירגון. הן שהכינו את ההחלטות דלקמן:

הכנסיה העברית בברלין שהתכנסה ב־23 – 21 ליוני מכריזה על ייסוד הסתדרות עברית עולמית לשם אירגונה וביצורה של התנועה העברית, בשם “ברית עברית עולמית”. מרכז ההסתדרות – ברלין.

חברי הברית הם:

א) מוסדות והסתדרויות הפועלים בשדה התרבות העברית.

ב) כל אדם מישראל היודע עברית ורואה בה את הלשון הלאומית של עם ישראל ושואף לתחיתה ולתחית התרבות העברית.

הערה: על צורת השתתפותה של ארץ ישראל ב“ברית” יחליט הועד המרכזי אחרי משא ומתן עם מוסדות התרבות בא"י.

תפקידי ה“ברית” הם:

א) הפצת ידיעת הלשון ותרבותה והשלטת הדיבור העברי בעם.

ב) טיפוח החינוך העברי בלשון ההוראה העברית על ידי ייסוד מוסדות חינוך וסיוע למוסדות הקיימים.

ג) מלחמה בעד השלטת השפה העברית במוסדות הציבוריים והלאומיים בתור לשון שימוש.

ד) פעולה תרבותית עברית בקרב שדרות העם הרחבות על ידי ייסוד בתי־עם עבריים, שיעורי ערב, מכללות עממיות וכו'.

ה) הפעלת האירגונים הקהילתיים והציבוריים בגולה לשם צרכי התנועה העברית ומוסדותיה.

ו) טיפול מיוחד בפעולה התרבותית העברית בקרב הנוער.

ז) סיוע ליצירה העברית המתבטאת בספרות, במדע, באמנות ועזרה לסופרים.

ח) הפצת הספר והעתונות העברית.

ט) תעמולה לרעיון התחיה העברית.

י) אירגון הכוחות הפועלים בשדה התרבות העברית (אירגוני סופרים, מורים, אמנים וכו').

יא) עשיית פירסום ללשון ולספרות העברים בעולם.

הכנסיה מכריזה על ייסוד “קרן התרבות העברית”.

הכנסיה מטִילה על הועד המרכזי הזמני לכנס במשך שנה את הקונגרס העברי העולמי.

הכנסיה בוחרת בועד מרכזי זמני עד הקונגרס העברי הקרוב בן 14 חברים, מהם: 8 יושבים ישיבת קבע בברלין, 3 – מפולין, 1 – מליטא, 2 – מאירופה המערבית.

הכנסיה בוחרת במועצה המורכבת מבאי־כוח הסתדרויות ארציות, הנבחרים ע“י הכנסיה. א”י מקבלת במועצה 7 מקומות, פולין – 5, ארצות הברית – 5, ליטא – 3, לטביה – 2, גרמניה – 3, אנגליה – 2, רומניה – 3 ומשאר הארצות – אחד כל אחת.

הערה. 1) הרשות לועד המרכזי לספח חברים למועצה על יסוד פעולתם למען ה“ברית” בשני שלישים של דעות חברי הועד. 2) על אופן השתתפותן של המדינה יתנהל מו"מ בין הועד המרכזי וההסתדרויות הארציות השונות.

תפקידיו הקרובים של הועד המרכזי:

א) תעמולה ואירגון.

ב) פיתוח “קרן התרבות העברית”.

ג) תמיכה במוסדות התנועה העברית.

ד) כינוס הקונגרס העברי.

תקנון ה“ברית” ומודוס הבחירות לקונגרס זקוקים לאישור המועצה.

הכנסיה קובעת תרומות־חברים בשם “סלע”, “סלע־זהב” ו“סלע הנוער”. מחיר הסלע נקבע ע"י הועד המרכזי. מחיר סלע־הזהב הוא פי־חמשה ממחיר הסלע הרגיל. סלע הנוער הוא מחצית הסלע הרגיל.

הכנסיה מחליטה לשלוח משלחת מיוחדת אל הקונגרס הציוני הי"ז בבזיל.

תפקידי המשלחת:

א) אירגון סיעה עברית בקונגרס הציוני.

ב) תביעת סיוע לעניני הברית.

ג) דרישה לקונגרס לקבוע חודש בשנה לצרכי המגבית למען “קרן התרבות”.

הכנסיה מטילה על הועד המרכזי להשתדל בדבר הקמת בימה ספרותית־מדעית בגולה.

הועד המרכזי מוציא ביולֵטין הסתדרותי.

אחרי שנתקבלו ההחלטות ההסתדרותיות והאירגוניות, נבחרו חברי הועד המרכזי הזמני וחברי המועצה המרכזית.

בתור חברי הועד המרכזי נבחרו: פ. גרינגרד, י. גוטמן, ש. גליקסון, ד“ר ש. וינברג, ד”ר מ. סולובייציק, ד“ר מ. פינס, ד”ר ש. רבידוביץ, ד“ר א. רוזנפלד (כולם מברלין), ד”ר יעקב כהן, ד"ר מ. קלומל, מ. גרדון (שלשתם מפּולין), ד. ליפץ (ליטא), מ. קליינמן וי. ניידיץ. הועידה נסגרה במצב רוח מרומם מתוך אמונה ותקוה, כי סוף סוף הגיעה לעברית תקופת אירגון ובנין בקנה־מידה עולמי.