ואמנם, לאחר הכנסיה התחילה עבודה אירגונית מאומצת של ה“ברית” בברלין. בישיבתו הראשונה הטיל הועד המרכזי של ה“ברית” את ההנהלה על ד“ר ש. רבידוביץ. עד מהרה התקשר המרכז הזמני עם רוב ההסתדרויות הארציות. הודות למשלחת המיוחדת של ה”ברית" אל הקונגרס הציוני הי“ז שנבחרה בכנסיה, הוכתרו בנצחון צעדיה הראשונים של ה”ברית" על במת הקןנגרס. הקונגרס קידם בברכה את ייסוד הברית ואת החלטת הכנסיה לכנס קונגרס עברי עולמי, מילא את ידי האכסקוטיבה ליחד חודש בשנה לתעמולה ולמפעל כספי לטובת ה“ברית” בארצות הגולה ופנה בקריאה לכל ההסתדרויות הציוניות לסייע לאירגונה ועבודתה של ה“ברית”. (עיין להלן “החינוך והתרבות ב־17 קונגרסים ציוניים”). בחוזר הראשון שהוציא המרכז אל הקהל העברי, נדרשו כל הסתדרויות “תרבות”, אגודות המורים והסופרים והסתדרויות הנוער להסתנף ל“ברית”, להתאחד בכל מדינה ומדינה להסתדרות ארצית ולהשתתף ביצירת המכון העליון של התנועה העברית, ה“ברית העברית העולמית”.

בחוזר השני קבע המרכז, בהתאם להחלטת הכנסיה, את מהותו וערכו של השקל התרבותי, ה“סלע” והכריז על מפעל־הסלע בכל ארצות הגולה.

“את אבן־הפינה לאירגון הברית” – קוראים אנו בחוזר השני – מניח ה“סלע”. ה“סלע” – הוא חובת כל איש ואישה מישראל, הרוצים בקיומנו התרבותי העברי. הסולע את סלע־ה“ברית” נותן ידו לביסוס מפעלנו העברי, נמנה על חברי ה“ברית” ומשתתף בבחירות לקונגרס העברי העולמי.

מפעל הסלע הראשון של ה“ברית העברית העולמית” צריך לשמש המפקד העברי הראשון בכל מושבות ישראל. – – – מפעל עממי זה יראה לעיני כל, כלפי פנים וכלפי חוץ, כי עם ישראל רצה בקיום תרבותו העברית. עד הקונגרס העברי הראשון עלינו לכנס תחת דגלה של ה“ברית” 1,000,000 סולעים. מאת אלף סולעים בשנת תרצ"ב ייצרו את האירגון העברי העליון, המכון שיבטיח את קיום מוסדותינו לחינוך ולספרות המשוועים לעזרה, שירחיב את פעולתנו בכל מקצועות תרבותנו העברית.

מאת אלף הסולעים הראשונים ל“ברית” בשנת תרצ"ב יהיו החלוצים ההולכים בראש המחנה ומחנה העברים יבא אחריהם.

ושלשה סלעים הם:

א) סלע־עם (בגרמניה – 1 מרק, בצרפת – 5 פרנקים, באנגליה – 1 שילינג, בפולין¹ – 1 זהוב, בליטא – 2 ליט, בלטביה – 1 לאט ולפי ערך זה בשאר המדינות).

ב) סלע־זהב (פי־חמש ממחיר סלע העם).

ג) סלע־נוער (מחציתו ממחיר סלע העם).

סלע־הנוער בא לשתף את הנוער העברי, זה שבביה“ס וזה שמחוצה לו, בבנינה של ה”ברית“. סלע־הנוער – נאמר בחוזר – צריך להיות בידי כל חניך בית ספר עברי, בידי כל לומר עברית, כל חבר של אירגוני־הנוער השונים בישראל; בכל בית ספר יטפלו החניכים בהפצת הסלע…”

הועד המרכזי ניגש גם ליצירת יסוד חמרי בטוח לקיום הברית ולמימוש ההחלטה הישנה־החדשה על דבר “קרן התרבות העברית”. בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני הט“ז על קביעת חודש בשנה לתעמולה ולמעל כספי לטובת מוסדות החינוך והתרבות העבריים בגולה, הכריז הועד המרכזי של ה”ברית" בתרצ“ב על מפעל ה”קרן“. בחוזר השלישי, שהיה כולו מוקדש ל”קרן־התרבות", עמד המרכז בפרטות על התמוטטות היסודות הכלכליים של החינוך העברי בארצות הגולה השונות והדגיש את הצורך החיוני להחיש את הביסוס החמרי של כיבושינו הרוחניים בגולה העומדים בפני סכנת חורבן. הביסוס החמרי הזה אפשרי רק על ידי קרן־תרבות מיוחדת.

"קרן התרבות העברית – כתוב בחוזר – היא לבדה תוכל לשאת בעול החינוך העברי והיצירה הרוחנית דרך כלל; היא לבדה תתן ערובה לביסוס מוסדותינו העבריים באשר הם שם, היא תתמוך בכל תא ותא של התנועה העברית, בין במוסד חינוכי, בין באירגוני הנוער העבריים ובין בבמות לספרות, למדע ולאמנות בישראל.

קרן התרבות העברית היא מוסד כספי עממי, הנבנה על ידי העם כולו ומשמש את צרכיו. תהא פרוטת העם קודש לתנועה העברית העולמית!

קרן התרבות העברית אינה באה לגרוע מהכנסותיהן של הקרנות הלאומיות הקיימות בישראל, אלא להוסיף, לפתוח בחיינו צינור חדש שממנו יינקו מוסדות תרבותנו העברית. עם עליתה של קרן התרבות העברית והתגברות כוחה, יעלה כוח הקיום הלאומי של ישראל בתפוצות, יגדל כוחו ורצונו לחיים עבריים!

קרן התרבות העברית שתחתוך חיים לכל מפעלינו העבריים, יהיו לה: 1) חברים מיסדים, 2) תורמים שנתיים. על מיסדי קרן התרבות העברית נמנה כל חבר התורם תרומה בת 100 דולרים.

מן ההכרח הוא, שנעשה בישראל קבע את מס קרן התרבות העברית, שיש להטילו על קהילות ישראל, על מוסדות והסתדרויות." – – –

כמובן, שמפעל קרן־התרבות הראשון זקוק היה להכשרה מיוחדה. בכמה ארצות באירופה המזרחית והמערבית נתעוררה ע“י כך עבודת אירגון ותעמולה, נערכו אספות עם וסודרו כינוסים ארציים והם שעשו פרסום רב לרעיונות הטבועים ב”ברית“, לרעיון קרן־התרבות, כינוס הקונגרס והאירגון העולמי דרך כלל. נסיונו של הועד המרכזי לסדר יום־פרח עולמי ולקבוע קערה מיוחדה בערב יוה”כ לטובת קרן־התרבות נתקל בארצות שונות בקשיים מקומיים ובהתנגדות מצד מוסדות אחרים. כנגד זה התנהל מפעל־הסלע בהרבה ארצות בהצלחה רבה.

בספטמבר 1932 כינס הועד המרכזי ישיבת הפלינום שלו בהשתתפות חברי המועצה של הברית (בין אורחיה השתתף גם חבר האכסקוטיבה פרופ' ז. ברודצקי וראש עירית תל־אביב מ. דיזנגוף), כדי לדון בשאלת אירגון התנועה העברית. במרכז המו“מ במושב זה עמדה שאלת כינוסו של הקונגרס העברי הראשון. ד”ר ש. רבידוביץ וד“ר צ. זוהר דרשו שהקונגרס יתכנס בגולה. בהם תמכו חברי הועד המרכזי ד”ר ש. וינברג וי. גוטמן. שאר חברי הועד המרכזי (פ. גרינגרד, ד. ליפץ, ד“ר סולובייציק, ד”ר פינס וד"ר רוזנפלד) בהשתתפות חברי המועצה מוינה הכריעו את הכף לטובת כינוסו של הקונגרס בארץ־ישראל. לאחר חתימת המושב הודיע סניף הברית מפולין בשמו ובשם כמה הסתדרויות ציוניות ועבריות, שאינו יכול להסכים להחלטה זו ודרש לכנס את הקונגרס בגולה. שאלת־מקום זו גררה אחריה לזמן מה משבר בהנהלת עניני הברית. לבסוף הושג הסכם פנימי, שהקונגרס יוכל להתקיים בארץ־ישראל, אם יימצאו האמצעים הכספיים להשתתפות מרובה של הצירים מהתפוצות.

אף על פי שהועד המרכזי לא זכה לסיוע כספי מספיק והנהלתו היתה מוכרחת להלחם יום־יום על ההוצאות היסודיות הדרושות, – עלה בידה לעורר את התנועה העברית בגולה מתרדמתה, לארגן כמה סניפים חדשים בארצות אירופה המערבית ולהמציא סעד־מה לסניפי “תרבות” הקיימים (ע“י הכנסות מפעל ה”סלע" והמגביות), ובעיקר – להעמיד את שאלת התנועה העברית וה“ברית” במרכז הענינים בחיי ישראל בגולה.

הועד המרכזי של ה“ברית” בברלין התחיל צועד לקראת הגשמת תעודותיו. אבל בגזרת הגורל נפסקה באמצע ההתחלה המוצלחה של ה“ברית”. המאורעות המדיניים בגרמניה (בראשית שנת 1933), שהביאו שואה על היהדות הגרמנית, שמו קץ גם לפעולות מרכז־ה“ברית” בברלין. לפני הועד המרכזי בברלין נצבה השאלה: “לאן? החליטו סוף־סוף להעביר לפי שעה את מרכז ה”ברית" לורשה ולהעמיד בראשו את חברי הועד המרכזי ד“ר ש. וינברג, ד”ר צבי זוהר וד“ר יעקב כהן. המרכז הזמני בורשה התחיל מטפל בהכנות להקים מחדש את הבנין הנהרס של המרכז וההסתדרות. בסבלנות רבה נעשתה על ידי חברים מספר, נאמני התנועה, עבודת ההכנה לכינוס עולמי חדש והחלט לכנס בפרג מועצה מורחבת של ה”ברית", בראשית חודש אבגוסט, לפני הקונגרס הציוני השמונה עשר.