בשעה עשר לאבגוסט 1933 ב־6 אחרי הצהרים נפתחה בפרג, באחד מאולמי ה“רֶפְּרֶזֶנטַנטֵן־הויז” המועצה המורחבת של ה“ברית”. ד“ר יעקב כהן הדגיש בנאום הפתיחה את שלוש השאלות היסודיות העומדות במרכז הבירור של המועצה והן: 1) שאלת התרבות והחינוך בגולה, 2) דרישות ה”ברית העברית" מהקונגרס הציוני 3) ואירגון ה“ברית העברית העולמית”.
אל נשיאות המועצה נבחרו: ד“ר ש. וינברג, ד”ר צבי זוהר, ד“ר יעקב כהן, א. לוינסון, ד. ליפץ, מ. קליינמן, ש. רוזנפלד (ארצות הברית) וד”ר רוטבלום (וינה).
במועצה השתתפו צירים מארצות פולין, צ’יכוסלובקיה, ליטא, ארץ־ישראל, ארצות הברית, אנגליה, צרפת, אוסטריה ופינלנדיה. צירי גרמניה, ובתוכם ראש המרכז הגרמני דר" ש. רבידוביץ, לא יכלו להשתתף במועצה לרגלי המצב המדיני בגרמניה.
בישיבה הראשונה הרצו: ד“ר צ. זוהר על פעולת הועד המרכזי, ד”ר ש. וינברג על המצב הכספי של ה“ברית” ומ. קליינמן – על שאלת ההסתדרות. ההרצאות הבליטו מצד אחד את גודל המבוכה, שנגרמה ע“י ביטול המרכז, אשר נחרב בעקב המאורעות הגרמניים, ומצד שני – את הסכנה הצפויה לקיום התנועה העברית ברוב ארצות אירופה, שהובלטה בשורה של דינים וחשבונות, אשר נמסרו במועצה על ידי צירי הארצות. התנועה העברית נמצאת במעלה של התפתחות בפולין הקונגרסאית, אבל גם היא עתידה לרדת, אם לא תתחדש ע”י פעילות ציבורית וכיבוש עמדות חדשות. באסטיה, אוסטריה, פינלנדיה, רוסיה הקרפטית (צ’כיה) ובארצות אמריקה הדרומית מתקדמת התנועה בצעדים איטיים. לקוי המצב בליטא, ברומניה (רומניה הישנה, ביסרביה, טרנסילבניה ובוקובינה), באנגליה ובצרפת. אכן בכל הארצות הללו ישנה קוניונקטורה נפשית מזהירה להתפתחות התנועה, אבל הקוניונקטורה אינה מנוצלת. בעיקר ניכרת שאיפה כבירה אל העברית בקרב הנוער הלאומי, אבל גם שאיפה זו טרם מצאה את תיקונה בפעולה1 מאחדת של אירגון־עצמי ציבורי.
אחד החיובים של המועצה – היה בירור שאלת היחסים בין הארץ והגולה, שנתעוררה בכנסיה בברלין. נואמים אחדים, וביחוד באי כוחה של ארץ־ישראל, הדגישו את התנגדותם לתורת־“השותפות” של ש. רבידוביץ. בדברי רוב הנואמים באה לידי גילוי השאיפה לאיחודה האורגני של התנועה העברית בכל רחבי העולם. הצירים הארצי־ישראלים הדגישו את הסכנה הצפויה לעברית בארץ בעקבי העליה ההמונית רבת־הלשונות הזורמת ארצה, הבליטו את קיפוח זכות לשוננו בארץ ע“י שלטון־הממונות והראו על הצורך החיוני לגשור גשר בין הארץ והתפוצות ע”י הסתדרות עברית משותפת. בועידה היתה שרויה רוח ארצי־ישראלית, שלא תמיד היתה חופפת על הועידות העבריות. נמתחה בקורת, הושמעו דברי נזיפה, אבל הדברים נקלטו מתוך הבנת המצב ומתוך רצון ליצור חזית מאורגנת משותפת לקראת סכנה משותפת. קטעים אחדים מדברי הנואמים:
יש"י אדלר. "אנחנו באנו הנה לשמוע מה נעשה בעולם העברי והנה שמענו קובלנא על ארץ־ישראל, שאינה מתענינת בגולה. הדבר לא נכון בהחלט, הדאגה לתרבות העברית אינה מצטמצמת בתחומי ארץ־ישראל בלבד. אמנם הארץ היא הנקודה היותר מאירה, אבל אינה מספיקה להאיר לכל העולם. תרבות עליונה בארץ בלי קשרים עם הגולה – אין לה ממש. והנה נבראה הסתדרות חדשה, נדמה לי שהטון שניתן בתחילה בברלין ביחס לארץ־ישראל היה לא נכון. התחילו לחפש טריטוריה חדשה מחוץ לארץ־ישראל, וזה הביא את התקלה, עורר אי־אימון לעבודה בגולה. הקשר צריך להיות אמיץ וקיים; שום כפירה ושום פקפוקים ביחס לארץ ישראל. תפקידה של “הברית” בגולה הוא – לבסס את המרכז, שיוכל להתקשר עם כל קיבוצי־הגולה. השאלה לכשעצמה, – איפא יתקיים הקונגרס העברי – היא טרפה. ישנו מקום אחד ומיוחד לאספות אלו והוא – ארץ־ישראל. יתרגלו נא היהודים להכיר את המקור ואז יפתרו שאלות כאלו בלי ויכוחים רבים.
ד“ר מטמן־כהן. העברית היא כעת הסימן היחידי של לאומיותנו בארץ, אבל צריך להודות: הסימן הזה אינו בולט ביותר. הממשלה משתדלת ככל האפשר לטשטש את הסימן הזה. – – – השופטים הבלתי־יהודיים בארץ מדברים עם עורכי־הדין אנגלית וממילא משליטים את האנגלית גם בבית־הדין. בבתי־הדין ישנם רק מזכירים ערביים, ומתוך חשש שמא ישבשו את הפרטו כולים, נאלצים הפרקליטים העבריים לדבר אנגלית. הסכנה רבה לא רק מצד הלשון האנגלית. הנה עולי גרמניה שאינם יודעים קרוא עברית רצו להוציא עיתון גרמני ורק במאמצים רבים עלה להניאם ממזימתם. יש להוציא חוברות מצוירות למונחי־הלשון. על הברית מוטל איפא התפקיד לסייע להשלטת העברית בא”י.
אורי זסלבסקי. היחס בין הארץ והגולה צריך לעמוד במרכז הבירורים, באשר עובדה היא, כי סכנה צפויה לעברית גם בגולה גם בארץ. מזמן ייסודה של אגודת המורים ע"י אוסישקין ועד עתה עומדים אנו בנקודה אחת ואיננו זזים ממנה. אמנם בארץ קיים בית ספר עברי, אבל הסכנה היא שהעברית תהיה לשון־קודש ולא עברית. ברחוב, בחנויות, בשוק אין העברית שלטת. הערבי המוכר תפוחי־זהב צועק ברחובות אידית. הסיבה מובנה: שיטפון הלשונות הזרות שבא ארצה עם העליה המוגברת. נקודת הכובד של פעולתנו בארץ היא, איפא, לא החזקת החינוך אלא החזקת העברית. המאמצים הציבוריים העבריים בארץ צריכים להיות מכוונים למוסדות התרבותיים בארץ ובגולה גם יחד. הגולה צריכה להבין, כי בלי ארץ־ישראל אין לה קיום וארץ־ישראל צריכה לדעת, כי אין תקנה לעברית בלי חיזוק הגולה.
יבניאלי. גם חלקי עם אלה המבקרים את מצב השפה העברית בארץ. תמצאו עסקנים המתפרנסים מכספי הציבור ואינם שולטים בלשון העברית. לא רק השלטים אצלנו אינם עבריים, אפילו טופסי הבלנקטים בבתי המסחר הם אנגליים. העולים החדשים מתחילים אמנם ללמוֹד עברית בימים הראשונים לבואם ארצה, אבל כעבור זמן מועט הם מפסיקים, באשר אינם רואים צוֹרך בידיעת הלשוֹן. נחוצה קביעת עמדה ציבורית לגבי הלשון והערכים התרבותיים, אבל אין היא נעשית לא על ידי הועד הלאומי ולא ע“י הסתדרות העובדים. שרשי ההתבוללות הגלותיים מצמיחים ענפים גם בארץ. נחוץ אורגן אחראי שישגיח על הדבר. אין מתפקידו להשתלט על כל החינוך העברי, הנמצא ברשותן של מפלגות שונות; תעודתו היא להשגיח באופן כללי על המצב ולשקוד על הגנת הלשון. את הפעולה הזאת צריכה לרכז בידה ה”ברית".
השאלה השניה שנתבררה במועצה היתה – יחס ההסתדרות הציונית אל התנועה העברית ודרישת העברים מהקונגרס הציוני ה־18. א. לוינסון הבליט בהרצאתו את יחס האדישות של הציונות הרשמית וזלזולה בתנועה העברית. הזהיר מפני תקוות־שוא שהברית תולה ב“מחלקת החינוך”. רק תנועה עברית חזקה תפעיל את המחלקה אבל לא להיפך. בהחלטות יפות לא ניושע, באשר כל ההחלטות שנתקבלו בקונגרסים הקודמים נקברו בארכיונים של ההנהלות הציוניות. עלינו להתחיל בהתקפה לאורך כל החזית הציונית. עלינו לקדש מלחמה על מסורת הציונים, המשליטים לשונות לועזיות בקונגרסים, השולחים את בניהם לבתי ספר זרים, המודים בעברית ומורדים בה. עלינו לשנות את תכסיסנו ולעבור מהגנה עצמית להתקפה.
ההתקפה התחילה ודוקא בישיבה החגיגית המיוחדת של המועצה. הנואמים דיברו במרירות על יחס הזלזול בלשוננו, שאין דוגמתו אצל שום אומה ולשון ותבעו עלבונה מאת ההנהלה הציונית, מאת ההסתדרות הציונית, מאת כל הציבור הציוני.
קטעים מדברי הנואמים במועצה:
י. גרינבוים. לא רק לנו, בני העם היהודי, אלא גם לעמים מתוקנים שיש להם מלכות ממש, היו קשיים בשאלת הלשון. והנה העמים האלה, בשעה שכוננו את הפרלמנט שלהם, קבעו בתקנות הבחירות אל הפרלמנט סעיף, שכל מי שאינו יודע את הלשון הלאומית, הממלכתית, אינו יכול להבחר אל הפרלמנט. ניקח את יהודינו בליטא או בלטביה – כמה מהם ידעו לפני המלחמה על דבר קיומה של לשון ליטאית, לטבית או אסטית? והנה עברו רק שתים או שלוש שנים, וכל מי שרצה להבחר אל הפרלמנט למד את שפת המדינה, לטבית וליטאית ורומינית. – – – אני מכיר יהודים רבים מהסביבה שלנו, שבימי השלטון הרוסי לא ידעו פולנית, אבל בשעה שרצו להבחר אל הסיים, נתגלה שהם מטיבים לדבר פולנית. מדוע לא ילמדו אלה עברית? חושבני, שבשביל העם היהודי שוה הקונגרס הציוני לא פחות מהפרלמנט הפולני או הליטאי.
פרופ. ז. ברודצקי. אני מאמין, שאם נבוא אל הקונגרס לא בטעות וטרוניות, אלא אם ח' גרינבוים ידבר בקונגרס דוקא עברית ולא אידית ואוסישקין ידבר דוקא עברית ולא גרמנית ואם תרשו לי לדבר בקונגרס דוקא עברית, אפשר יהיה להשליט את העברית בקונגרס. כשיראו הצירים, שאי אפשר להבין את המדובר בקונגרס בלי עברית, יהיו מוכרחים ללמוד עברית. יש אומרים, שאי אפשר לדבר עברית בקונגרס, באשר העתונאים אינם מבינים עברית. אם ה“טיימס” או ה“סַנְד פְּרֶס” שולחים באי־כוחם לועידה, הרי הם שולחים אדם המבין את לשון הועידה, ומכיון שבכל העולם יודעים, שעל מהלך הקונגרס הציוני אפשר למסור דו"ח מבלי לדעת עברית כלל וכלל, נשלחים ממילא אל הקונגרס עתונאים, שאינם שומעים את שפתנו.
מ. אוסישקין. לאחר יובל שנים של עבודה ציונית בשביל בנין הארץ ושחרור האומה ברור לכל אלה המתעמקים בשתי הפרובלימות הללו, שלמעשה אין לנו אלא שני תפקידים: גאולת הקרקע מידי הגויים וגאולת הלשון מידי היהודים, ביחס לפרובלימה השניה יש להגיד, שהיא אמנם לא הוזנחה, אבל קיבלה צורה תלושה מחיינו הציוניים, וזהו – אסון. בענין זה הנני מאשים את ההסתדרות הציונית, שלא הבינה את הפרובלימה המדינית הלאומית הזאת באותה צורה, שצריך היה להבינה. לא ענין התקציב של 250 לירות לועד הלשון (שגם אותו לא שלמו!) עומד במרכז הפרובלימה, אלא כל היחס של תנועת שחרורנו לתחית השפה העברית. אביא לכם דוגמא. כשעומדים למנות כיום את מישהו לתפקיד מסוים אחראי הן בהנהלה הן במוסדות אחרים, חוקרים ודורשים על שכלו ומרצו על קשריו המדיניים או הכלכליים, על השכלתו ונימוסיו, אבל אינם מתענינים לגמרי, אם האיש הזה יודע את שפתנו, אם יש לו קשרים ושרשים בתרבותנו.
גרינבוים ציין בשמחה, שבישיבת הנשיאות של הועד הפועל החליטו לא לדבר גרמנית. אבל הוא לא סיפר לכם את החצי השני: לא החליטו לדבר עברית, אלא לדבר בשתי לשונות: עברית ושפת הגולה וכאן מקור אי־ההבנה. לאומה חיה ישנה שפה אחת ולא שתי שפות. עוד הצלחה כזו ונהפוך את הקונגרס הציוני לקונגרס אידישאי וזה – לא מתפקידינו. – – – צריך שתהי לנו ההרגשה הפנימית, שאין שחרור לאומי ומדיני לאומתנו, כל זמן ששאלת השפה העברית לא תמצא את פתרונה הגמור והמוחלט.
צריך ליצור אוירה ציבורית ולחץ ציבורי שיכריחו ללמוד עברית. שאלו את פי המורים הארצי־ישראליים היושבים כאן ויגידוכם, שרק על ידי הלחץ הציבורי הושג מה שהושג היום בארץ. דיבר היום פרופ. ברודצקי ע“ד הזמנת פרופיסורים לארץ־ישראל ואני רוצה להגיד לכם דבר, שרבים מכם ודאי לא יסכימו לו. יש לנו באוניורסיתה חוץ משאלות הלימודים והחקירות והתקציבים גם שאלת השפה. לצערנו ולבשתנו, פרופיסורים ומדענים ממדרגה ראשונה רובם אינם שולטים בשפתנו. והיום עומדת לפנינו שאלה בדבר הזמנת איש שהוא גבוה משכמו ומעלה מכל אנשי המדע והוא מרים קרננו וכבודנו בעיני כל העולם. ואני הודעתי, שהנני מתנגד לכך ולא אסכים להכניס בכל צורה שהיא לשון זרה לאוניורסיתה שלנו. איני יודע אם אנצח, אבל כל הרוצה שהאוניורסיתה והתכניון יהיו עבריים, צריך להיות עקבי”.
ועוד דבר אספר לכם. לפני שנים אחדות פרצה מלחמה קשה שעוד מעט והביאה לידי פירוד בהנהלת האוניורסיתה. נמצא איש יהודי טוב שנדב מאת אלף דולרים לשם יצירת קתדרה לאידית באוניורסיתה. טענו: איך זה לא לקבל מאת אלף דולרים? ודרושה היתה מלחמה קשה כדי לא לקבל את הכסף ולא ליצור את הקתידרה. אמרתי: כעבור 50–40 שנים, כשהעברית תהי שלטת בכל העולם והאידית תשתכח, אסכים לסדר קתדרה לחקירת האידית".
בפשטותו העקבית והאמיצה החיה אוסישקין את זכר הקנאות העברית, שנוגה – זהרה לשעבר הועם בדמדומי הפשרנות הלשונית שנשתלטה בתקופתנו. גם שאר הנואמים הדגישו בדברים נמלצים את הצורך להתעורר לפעילות והתקפה. רוח קנאה לוהטת לעברית הקיפה את כל המועצה. אל מחנה לוחמי־העברית נצטרפו במועצה באי־כוחם של רוב המפלגות והזרמים בציונות.
חרדת־נשמה עמוקה עורר בועידה מכתב־הברכה של ח. נ. ביאליק, שלא יכול להשתתף בועידה מפאת מחלתו. נביא כאן קטע מדברי מכתבו, אשר נקרא באזני הועידה:
– – –”אם לא תחול מהפכה ביחס הציונות הרשמית לתרבות העברית, יש לעשות איזה מעשה רב: להכות הכפתור עד אשר ירעשו הסיפים. אי אפשר שימָשך כך הדבר גם מכאן להבא. עבודת התרבות לכל סעיפיה – חינוך ספרות, מדע עברי וכלכלי ואמנות – בהכרח שתיעשה חלק אורגני בלתי נפרד מעבודת הציונות כולה. התקציב הציוני מוכרח לפרנס גם את עבודת התרבות. “קרן התרבות” מוכרחה לצאת אל הפועל בקונגרס זה. יש לכוף על הציונים את ההר הזה בעל כרחם. ויש להכין תכנית מפורטת של מפעלים – בתוכם גם מונומנטליים, בעלי ערך לאומי גדול, שניגש תיכף אחרי הקונגרס להגשמתם. הציונות במראיה עתה אינה אלא גולם מת, בלי נשמה ובלי כל רוח חיים. כוחה המניע – ה“היטלריזם” לכל צורותיו והאימה הבהמתית. הנשיאים והמנהיגים – ערלי לב וערלי אוזן כולם. אין בהם ניצוץ של רוח־קודש לאומית. לפעלם לא תהיינה ידים, לפי שאין לו כל יסוד רוחני. איני יודע בעולם תנועת תחיה לאומית ריקה מכל תוכן תרבותי ומחוסרת יסוד רוחני למעשה כתנועה הציונית. הקבוצה היחידה בציונות שאינה מתנכרת אל הרוח – היא קבוצת הפועלים, אבל גם זו – מה כוחה כי תעשה גדולות? סוף סוף אינה אלא קבוצה יחידה ומרכזה קבוע בעולם אחר. אם יאטם הקונגרס אוזן גם הפעם לצעקת התרבות, יש לאחוז באמצעים חמורים. אין להסתלק גם מן האיום בהתפרדות. יש להכריז, כי כל הנוטים אחרי עבודת התרבות בישראל מהוים גוש מיוחד, שכל חבריו מפרישים את כל מסיהם הציוניים רק לטובת קרן התרבות בלבד ולא לשום קרן אחרת. – – – גם בתורת ציונים יש לנו הזכות המוסרית המלאה לכך, שהרי אנחנו רואים את התרבות כעיקר וכיסוד לכל הציונות, ואם ההנהגה קופצת ידה מן התרבות ומונעת ממנה את חלקה בתקציב, הרי היא עושה מעשה גזל ואין אנו אלא משיבים את הגזלה לבעליה. שוב יש להכריז (וגם לנהל תעמולה נמרצה לשם כך) על קופת “קרן־התרבות” בכל בית ישראל, וביחוד בכל בתי הספר העבריים בארץ ישראל ובגולה. בתי הספר על מוריהם ותלמידיהם הם הם החברים והתורמים הטבעיים של קרן־התרבות. מלבד הסלע יש להכריז גם אל פרוטה תרבותית, שתוטל אל הקופה ע“י כל חבר בכל ערב שבת לפני זמן הדלקת הנרות. יש לקבוע שבוע של “תרבות” בכל שנה, השבוע שלפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו. בשבוע זה תתנהל תעמולה רחבה בכל תפוצות ישראל לטובת התרבות. בקיצור, יש להפריד בין עובדי התרבות ובין הציונים בני בלי תרבות וליצור הסתדרות חזקה וגדולה, הסתדרות מיוחדת שתלחם תמיד עם הציונות הרשמית ותתפוס עמדה אופוזיציונית לה עד אשר לא תיטיב דרכה ותחזור בתשובה שלמה לגבי התרבות העברית”.
ד"ר זוהר בתשובתו סיכם את הויכוח. תמונת־המצב היא ברורה. לא באנו אחרי שבעת עשר קונגרסים לפרג לנאום על השפה העברית. בשבילנו וביחוד בשביל אלה שבאו מארץ־ישראל אינה קיימת פרובלימה של שפה עברית. קימות עובדות מחפירות, שאנו מוכרחים לשים להן קץ. והעובדות הן: ההנהלה הציונית, ההסתדרות הציונית, הקונגרס – כולם מקפחים את זכות העברית. השפה העברית מקופחת בכל המוסדות הציוניים, הן המרכזיים בלנדון הן הארציים בכל תפוצות הגולה. פקידי ההסתדרות הציונית, אף כי מכירים את השפה, אינם משתמשים בה. אפילו אחוז אחד של המכתבים היוצאים מהמוסרות הציוניים באנגליה אינם כתובים עברית. הביולטינים וספרי הפרוטוכולים של הקונגרסים הציוניים אינם מוּצאים עברית. בקונגרס מדברים בכל הלשונות, אף על פי ש־80–70 אחוזים מבינים ומדברים עברית. עובדה קטנה אפינית: לפני חדשים מספר פנתה הסתדרות “תרבות” בפולין אל הסתדרות המורים בארץ בבקשה להעביר מפעל חד־פעמי בין ילדי בית הספר לטובת בתי הספר העבריים בפולין. המורים בארץ ראו במפעל זה פעולה חינוכית רבת ערך ואמצעי לקשירת קשרים בין ילדי הארץ והגולה, אולם הנהלת מחלקת החינוך של הסוכנות הוציאה פקודת איסור על מפעל זה מתוך נימוקים פדגוגיים כביכול. מה שלא הבין ראש החינוך בארץ הבינו הפעוטות, ששלחו סכום קטן לילדי הגולה למרות האיסור.
והמסקנה ברורה. הברית העברית צריכה להכריז מלחמה בקונגרס נגד יחס פלילי זה אל הלשון העברית. די לנו בתמימות ובטלנות. את מלחמת התרבות עלינו לנהל באמצעי־מלחמה פעילים.
אבל השלטת הלשון בציונות – היא רק פרט אחד במערכת דרישותנו. לפנינו עומדת שאלה יותר גדולה: הדאגה לחינוך העברי בכל תפוצות הגולה וליצירה העברית. חינוך – אין פירושו: חינוך של תינוקות. לפנינו עומדת שאלת חינוכו של הבוגר גם בארץ גם בגולה, שאלת השתתפות הציבור בסבל העבודה התרבותית. ההבדל בין ציונות־הכרזה וציונות־הגשמה עובר עכשיו לשטח תרבותי. אין ההסתדרות הציונית יכולה עכשיו להתעלם מהמפעל התרבותי־החינוכי הענקי הנעשה על ידינו, מפעל שעתיד להתרחב ולהסתעף הודות לקוניונקטורה המצוינה של העברית, של החינוך העברי ההולך ומתרחב על חורבות החינוך האידישאי. בהקמת “המחלקה לתרבות וחינוך” על יד ההנהלה הציונית אנו רואים את המוסד, שעתיד למלא תפקיד עצום בשדה הפעולה המשותפת של שתי התנועות העולמיות, אבל רק בתנאי, שיהיה יצירה בת־קיים, מבוססת בתקציב הציוני. יחד עם זה עלינו להחליט על יצירת קרן־התרבות, שבלעדיה לא תשוער עבודתנו רבת־האפקים.
ואחרון אחרון: האירגון. עיקר פעולתה של הברית הוא בשדה האירגון. כל המפעלים הציוניים צריכים לשמש בסיס לעבודה התרבותית העברית בגולה. הברית העברית היא אירגון זמני, המוכרח למלא תפקידים, שהם תפקידיה של ההסתדרות הציונית, ואחרי שזו האחרונה תקבל על עצמה את מילוים, שוב לא יהיה כל צורך בברית.
בישיבה האחרונה העמדו להצבעה החלטות המועצה שעובדו ע"י הועדה המתמדת. המועצה החליטה:
1) לבחור במשלחת של המועצה בענין דרישות הברית מהקונגרס. בתור חברי המשלחת נבחרו: ד"ר רוטבלום, מ. קליינמן וליפץ.
2) לקבוע הרצאה מיוחדת על התרבות העברית, ובמקרה של דיחוי להסתפק בקוֹרֵיפֶרַט, לפי הצעת האכסקוטיבה. ההרצאה נמסרת לח' א. לוינסון.
3) להגן על דרישת המועצה בנוגע לשפת הקונגרס.
4) לדרוש תיקון בתקנות הקונגרס המחייב את כל מועמד בתור ציר לדעת עברית.
5) כל התפקידים במוסדות הציוניים חייבים לדעת עברית.
6) כל המוסדות הציוניים צריכים לנהל משאם ומתנם אך ורק בלשון העברית.
7) לדרוש להחליט שוב בדבר ייסוד המחלקה לתרבות וחינוך ע"י האכּסקוטיבה הציונית.
8) לדרוש מהקונגרס סיוע להפעלת “קרן התרבות” של הברית.
9) להטיל חובה על המשרדים הארצי־ישראליים לשקוד, שהעולים ידעו עברית ידיעה מספקת.
10) לדרוש מהקונגרס תמיכה ל“ועד הלשון”, לאגודת הסופרים בארץ.
11) לדרוש מועדת העליה, שתקציב מספר ידוע של סרטיפיקטים למורים עבריים בגולה אשר יוכיחו, כי במשך 3 שנים בילו את ימי החופש בקיבוצי הכשרה.
-
“בפעולת”–במקור המודפס–(הערת פב"י) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.