המועצה נגמרה, יותר נכון – נפסקה באמצע, כי כמה שאלות אירגוניות נדחו לסוף ימי הקונגרס, כדי לברר בפגישות ושיחות עם אישים אפשרויות שונות בשדה האירגון. בינתים – ב־21 לאוגוסט – נפתח הקונגרס הציוני השמונה עשר. הרבה תקוות ניתלו בקונגרס זה. כל המועצה היתה בעצם קשורה עם הקונגרס. הלא השאלה היסודית שנידונה במשך שלושת ימי המועצה היתה סוף סוף שאלת קביעת היחס בין שתי התנועות העולמיות. ההיה יסוד לתקוות האלו? האפשר היה לצפות, שדוקא הקונגרס הזה ייטב מכל הקונגרסים הקודמים וישים קץ למסורת, אשר השליטה בתנועה הציונית יחס של זלזול וצביעות לאחד מיסודות החיים והעבודה הלאומיים?

ברגש עמום, מהול תקוות וספקות, הלכו הצירים העבריים אל הקוֹנגרס השמונה עשר: מצד אחד – חדורים היו תקוה ואמונה, שבשעה זו שלא היה כמותה בדברי ימי ישראל להרס תרבותי ולפריצות ציבורית ומוסרית, המשתוללת בחיינו מחוץ לציונות וגם בתוכה – ישָׁמע קולנו בקונגרס הציוני והמוסד העליון של תנועתנו הלאומית יטה את אזנו למועקתנו התרבותית ויעמיס על שכמו מקצת־הסבל של תנועתנו העברית בגולה. אבל מאידך גיסא – למראה תלי־התלים של ההחלטות הנהדרות על עבודת התרבות בגולה, אשר נקברו חיים בספרי הפרוטוכולים של כל הקונגרסים הקודמים ואשר אף אחת מהן – אף אחת! – לא זכתה לראות אור עולם, קשה היה להיתמם ולהבליג על ההרהורים הקשים, אשר החניקו כל שריד אמונה ברצונם הטוב וביחסם הישר של הקונגרסים הציוניים אל שאלת התרבות העברית בגולה. אבל יותר קשה היה לוותר על נחמתנו היחידה – האמונה בכוחנו וברצון נבחרי האומה. כי דבר אחד ברור היה לכולנו: על ידי האירגון של הכוח הזה והרצון אפשר לתקן את המצב. והרי לשם כך נוצרה ה“ברית”: לארגן את הרצון של כל הציונים, נאמני הלשון והתרבות העברית.

ובכדי לתקן את המצב, צריך קודם כל להכירו. שאלת התרבות העברית בקונגרסים הציוניים לא נחקרה עדיין בכל מלואה, ואף לא העסיקה את חוקרי התנועה הציונית. והרי דוקא ע"י הארת הפרובלימה העברית על רקע הקונגרסים הציוניים אפשר לקבוע את אופי הקשר בין שתי התנועות הללו – שהן אחת – ואת מידת האפשרות להפעיל את התנועה העברית ולהגשימה במסגרת התנועה הציונית העולמית. בסקירה הסכימתית הבאה נעמוד בעיקר על גלגולי ההתפתחות של הרעיון התרבותי על במת הקונגרס ועל כל ההחלטות הנוגעות לעבודה התרבותית בגולה, שמלבד ערכם ההיסטוריוגרפי, גדול גם ערכם המעשי והשימושי בשביל תנועתנו העברית.

הקונגרס הראשון.

בקונגרס הציוני הראשון, שהיה עסוק בהנחת היסודות האירגוניים והאידיאולוגיים של תנועתנו הלאומית, תפסה התרבות העברית מקום ניכר. המרצה הרשמי, ד"ר מ. ארנפרייז, הדגיש בהרצאתו על “הספרות העברית” את הצורך החיוני בשביל התנועה הציונית לפתח ולטפח את הלשון העברית; הרים על נס את רעיונו הנשגב של פרופ. שפירא על ייסוד מכללה עברית בארץ־ישראל, שטרם הגיעה אז שעת מימושו ודרש לגשת מיד לייסוד בתי ספר עממיים וגימנסיה ביפו. ראויה לתשומת לב הצעתו לבקש אחרי מומחים שיתרגמו לעברית ספרים מדעיים של חכמי נכר. החלט:

1) ליסד ברית עברית כללית לעניני חינוך, אשר תדאג שיורו חינם את הלשון העברית במוסדות חינוך עבריים;

2) נבחרה ועדה ספרותית (אחד־העם, נ. סוקולוב, ד“ר קמינקה, ד”ר ארנפרייז ובן־יהודה) אשר תפקידיה הם: א) לייסד ולתמוך בהוצאות עבריות פריודיות; 2) למשוך כוחות צעירים ולשלחם לשם השתלמות אל מרכזי השכלה; ג) לאחוז באמצעים שיסייעו לפיתוח הספרות העברית.

כפי שאנו רואים, כבר הקונגרס הראשון, שטיפל בעיקר בשאלת החינוך הארצי־ישראלי, כיוון את פניו כלפי הגולה וצרכיה התרבותיים. החוש הלאומי הבריא קיבל את ביטויו בהחלטות לייסד ברית־חינוך עברית ולתמוך בספרות עברית. ההחלטות נתקבלו ע"י הקונגרס בהתלהבות רבה, אבל ההנהלה הציונית לא הוציאה אותן אל הפועל.

הקונגרס השני.

מקום יותר מורחב תפסה שאלת התרבות בקונגרס השני (בזל 1898), אשר טיפל – חוץ משאלות מעשיות – גם בניתוח עיוני של השאלה ובבירור היחס בין התרבות והדת. המרצה ד"ר ארנפרייז, שהתחיל את הרצאתו בעברית והמשיך על פי בקשת הצירים בגרמנית, הטעים את היחס הנייטרלי של הציונות אל הדת ואת התוכן הלאומי־תרבותי של הציונות. הציונות – פירושה לא רק תשלום שקל בלבד, אלא – חינוך לאומי של הדור העברי. יסוד החינוך הלאומי – היא הלשון העברית.

בקונגרס השני תפסה מקום בראש שאלת הלשון והפצתה. בהתאם לעיקרי דבריו של ד“ר ארנפרייז החלט לייסד בוינה ברית עברית כללית ללימוד הלשון העברית והפצתה. נתקבלה גם תכנית ברית־הלשון, שעובדה על ידי ועד בן חמשה חברים. בין שאר הסעיפים קבעה התכנית, ש”הברית שואפת להחיות, להפיץ ולשכלל את הלשון העברית בתור הלשון הלאומית של האומה העברית“. את תעודתה זו משיגה הברית ע”י ייסוד קורסים ללימוד הלשון, כמו כן ע"י ייסוד בתי־ספר נמוכים ותיכוניים בארץ־ישראל ועל ידי הדפסת ספרי לימוד וקריאה עבריים.

מלבד זאת בחר הקונגרס בועדה בת 15 חברים, אשר הוטל עליה לטפל בכל השאלוֹת התרבותיות של התנועה הציונית, וביחוד בהחיאת הלשון העברית. (חיבור מילון עברי, חידוש מלים ומונחים לצרכים מדעיים, קביעת עיקרי הטרנסקריפציה וכו').

הקונגרס השני ריכז יותר מהראשון את התענינותו התרבותי על שטח העבודה בגולה. אל ברית החינוך שנוסדה בקונגרס הראשון, נתוספה ברית הלשון. על הועדה התרבותית־ספרותית הוטלו תפקידים גדולים ואחראיים. אבל גם הבריתות גם הועדה לא הראו סימני חיים ופעולה. הבריתות נולדו מתות לכתחילה, והועדה התרבותית, שעברה בירושה בשינוי שמות חבריה, הסתפקה רק בקבלת החלטות וניסוח תכניות, שנשתכחו מקונגרס אחד למשנהו.

הקונגרס השלישי.

בקונגרס השלישי (בזל 1899) הרצו על שאלות התרבות ד“ר גסטר וד”ר ליאופולד כהן. המרצים דברו בצורה מופשטת וסתמית על חשיבות התרבות בשביל תחית העם ומבחינה זו היו הרצאותיהם פחות מעשיות מההרצאות בקונגרס הקודם. חידושן היה רק בזה, שבפעם הראשונה נתעורר השאלה על לשון הקונגרס. “Wir sind in Babel und nicht in Basel” – התרעם ליאופולד כהן בשטף הרצאתו – נחוץ, שבאי כוח העם ידברו בפרלמנט שלהם בלשונם הלאומית“. היחס האדיש של הועד הפועל לעניני התרבות עורר הפעם הגבה חריפה. נ. סוקולוב מתח בקורת קשה על ד”ר הרצל, המסיח דעתו מעניני תרבות ומפליג בהערכת המדיניות על חשבון החינוך הלאומי. כנהוג בקורות הציונות, בקרו את אדישות הועד הפועל אנשים, שעתידים היו בתור חברי הועד הפועל בשנים הבאות להתעלם אף הם מעניני התרבות במסגרת התנועה הציונית ולהתיחס אליה באדישות פחות חוקית מזו, אשר גילה ד"ר הרצל המערבי בשעתו.

הקונגרס הרביעי.

בקונגרס הרביעי (לונסון 1900) נסתמנה התהום שבין מצדדי התרבות העברית ומתנגדיה. אחרי הרצאתו של ד"ר גסטר, שדיבר על הטרגיות של דור ההתבוללות ועל הוד הזוהר של התרבות המתחדשת, הרצה נ. סוקולוב. התנגדותם של רבני “המזרחי” להכנסת שאלת “התרבות” אל התכנית הציונית, שיש בה (בתרבות) משום חתירה, כביכול, תחת יסודות הדת, התיזה מפי המרצה ניבים עזים וקולעים. התרבות העברית לא נתחדשה בבית מדרשם של הציונים, היא יצירת כל העם העברי, ירושת העבר. האומנם התרבות העתיקה, שהתיחסה בשלילה אל יסודות היהדות חביבה ורצויה על הרבנים יותר מהציונות, שחקקה על דגלה את התרבות המחייבת ומקיימת את היהדות? הקונגרס אינו יכול להתחשב עם דמיון בעלי הפחד ואסור לו למסור את העבודה התרבותית בידי ההסתדרויות הארציות. הקונגרס הוא המוסד המוסמך העליון של העם העברי ולפי התכנית הבזילאית “עלינו להגביר את הרוח העברי ואת ההכרה הלאומית”. במספרים ועובדות מראה סוקולוב על ההשפעה המפרה של הציונות, שהביאה לידי התפתחות מאומצת של השכלה כללית ולאומית, לידי גידולם של מוסדות החינוך ומודרניזציה של הספרות העברית.

הרצאתו של סוקולוב נגמרה בהצעה: “הקונגרס מחוה דעתו, שהפעולה להרמת המצב הרוחני של היהודים היא למעשה ולהלכה חלק בלתי נפרד ותנאי הכרחי של הציונות. הציונים לארצותיהם חייבים להתאים את עבודתם התרבותית לחוקים ולתנאי החיים של כל מדינה ומדינה”. למרות הבקורת החריפה על השקפת ה“מזרחי” נתנסחה ההצעה נוסחה פשרנית. נעלמה בה המלה קולטורה, שהיתה כצנינים בעיני ה“מזרחי” ובמקומה בא המבטא הסתום של “פעולה להרמת המצב הרוחני”. המרצה של הועדה התרבותית ד“ר ל. כהן הדגיש בפירוש, שהוא משמיט את המלה “קולטורה” המוחרמת על ידי רבנינו האדוקים, “למען הקל על התקרבותם אלינו”. הצעתו של ד”ר ל. כהן היתה: “מתוך יחס של כבוד וסבלנות לכל השקפה ומבלי לקבוע תכנית מסוימת לכל ארצות הגולה, מטיל הקונגרס את החובה על כל ציוני ואגודה ציונית להשתתף בפעולת הרמת המצב הרוחני של העם העברי בכיוון דתי, מוסרי ולאומי”. אבל הנוסחה הזאת שהיתה יותר מפשרנית לא המתיקה את חריפות ההתנגדות, אלא להיפך, הוסיפה שמן למדורה. הרב יצחק יעקב ריינס, בא כוח “המזרחי”, הביע את התנגדותו המוחלטת להכנסת סעיף הפעולה התרבותית אל תוך מסגרת ההסתדרות הציונית. שני הנואמים הראשיים סיכמו את עמדת הקונגרס בשאלה זו. ד“ר ח. וייצמן נתן בקונגרס זה את הביטוי הקלסי ליחס הציונות אל הדת ונושאיה. הדעה, שהעם העברי הוא נגד התרבות, כדברי ה”מזרחי" – היא עלילה נתעבת. הרבנים לא נקפו באצבע, כדי להרים קרנה בקרב היהדות. ויצמן מתנגד לפשרות. טוב ריב גלוי וישר משלום בלב ולב. אנו מקבלים בסבר פנים את הרבנים בתור באי כוח העם, אבל לא בתור באי כוח הכנסיות. ביהדות אין כנסיות, וכל המדבר בשמן – חוטא ליהדות.

הנואם הראשי השני, אבינוביצקי, בא כוח המתנגדים לקולטורה אינו נלחם, לפי דבריו בעצם¹ התרבות, אבל רואה בה משום סכנה לאיחוד הכוחות הציוניים. לדעתו, הציונות המדינית אינה צריכה לטפל בדברים שיש בהם משום פירוד הלבבות.

הקונגרס הרביעי לא הכריע בשאלה עקרונית זו. ההכרעה באה באופן אמצעי ע“י הצבעה בדבר הסרת שאלת התרבות מעל סדר היום. הפחד מפני פירוד בקונגרס הניע את ד”ר הרצל לבקש הצלה בנוסחת מעבר לסדר היום. בעד הנוסחה הצביעו 120, נגדה – 105. הכריע רוב דעות מועט, אבל המלחמה הוכרזה.

הקונגרס החמישי.

הקונגרס החמישי (בזל 1901) היה בשאלת התרבות העברית המשך של הקונגרס הרביעי. הקונגרס התחיל כנהוג בהרצאות, שהיו רבות בכמות וחדשות בתכנן. דבר העם, מקס נורדוי, שהיה רגיל בקונגרסים הקודמים לתת סקירות על מצב ישראל בעמים, הרצה עכשיו על “התחיה הגופנית, הרוחנית והכלכלית של היהודים”. אחריו מילא ד“ר ירמיה' ש (פוזן) שגולל לפני הקונגרס את הפרובלימטיקה הסוציולוגית של היהדות בגולה, מתוך הטעמה מיוחדת של שאלות החינוך הרוחני והגופני של העם. הרצאה מקיפה הרצה נ. סוקולוב על “ההיסטוריה והמדע העבריים”. הרצאה זו היתה מחקר מעמיק על התפתחות המדע הישראלי מתקופת מיסדה, הרמב”ם, עד הזמן החדש.

חדשה ומגלת־אפקים היתה ההרצאה המרכזית השניה של ד“ר מ. בובר על ה”אמנות הישראלית". המרצה הדגיש, שיש לנו יצירות אמנותיות, אמנות של יהודים, אבל אין לנו אמנות לאומית, באשר חסרים לה תנאי־הגידול הטבעיים, המצויים אצל כל עם יוצר. רואה באמנות מכשיר מחנך של אומה מתחדשת, תעודת־תרבות כבירת השפעה, המעידה על כוחות היצירה של האומה ועל כשרון התחדשותה והתרעננותה. מטיל על העם שני תפקידים יסודיים לגבי אמנות: תפקיד הכינוס של יצירות העבר ותפקיד היצירה של ערכי אמנות חדשים ומלאי־ערך, תפקידים שיש לאחדם ולנסחם במשפט אחד: חינוך אסטיתי של העם.

אחרי ההרצאות התלקח בסוף הקונגרס ויכוח חריף וממושך, שבוֹ התנגשו הכוחות הציבוריים היותר מאורגנים בציונות: מצד אחד – ה “פרקציה העממית הציונית”, שנוצרה לפני הקונגרס הציוני ומצד שני – ה“מזרחי”. הפרקציה (מנהיגיה: ד“ר ל. מוצקין וד”ר ברנשטיין־כהן), שהעמידה את הציונות על עיקרי ה“דימוקרטיה, הקולטורה והשויון החברתי של היהודים לעתיד לבוא” ריכזה בעיקר את עבודתה במלחמה בעד התרבות העברית. המלחמה מסביב לשאלה הכואבת, הכנסת התרבות אל תכנית הפעולה הציונית, היתה סוערת. נאומיהם של הרבנים רבינוביץ וריינס, שהכריזו את התרבות העברית לסכנה, לאסון לאומי, העמיקו את התהום. קרוב לששים נואמים נרשמו לויכוח. נבחרו נואמים ראשיים, וביניהם – סוקולוב ואבינוביצקי. בהצבעה נתקבלה בין שאר ההצעות המעשיות ההצעה העיקרונית האומרת: הקונגרס רואה בהרמת הגובה התרבותי, כלומר בחינוך האומה במובן תרבותי, אחד היסודות העקריים של התכנית הציונית ומטיל חובה על כל הציונים להשתתף בהגשמתו. מלחמת הקולטורה שנחלה מפלה בקונגרס הקודם, נגמרה עכשיו בנצחון האגף הדמוקרטי, נושא הרעיון של התחיה הרוחנית.

שני הקונגרסים, הרביעי והחמישי, רשמו פרק חשוב בקורות התפתחותה של התרבות העברית, אשר עורר הד כביר בחיי הציונות הרוסית. אבל למעשה לא חידשו כלום ולא הזיזו בציונות את שאלת התרבות מנקודת קפאונה.

הקונגרס הששי.

הקונגרס הששי (בזל 1903), שהיה קונגרס של משבר לרעיון הציוני, הביא לידי שיתוק גם את שאלת התרבות. השאלה הזאת לא באה לידי גילוי בשום הרצאה ואפילו לא בוכוחים. שאלת ודי־עריש ואוגנדה, שאלת גורלה של הציונות דחתה את שאלת התרבות לימים רבים.

הקונגרס השביעי.

גם בקונגרס הזה (בזל 1905) לא נשמע קולה של התרבות העברית. מיתתו של המנהיג, המלחמה הקשה בין ציוני־ציון (אוסישקין) והארציים (זנגביל), שנגמרה בנצחון הראשונים ויציאת האחרונים מתוך ההסתדרות הציונית, הבלטת היסוד האירגוני־הסתדרותי בקשר עם הליקבידציה של המשבר האידיאולוגי וחיזוק היסוד הארצי־ישראלי בתנועה – כל אלה דחו שוב את שאלת התרבות לקרן־זוית. יחד עם זה הגביר הקונגרס את היסוד התעמולתי בתנועה על ידי יצירת ועדה מיוחדת וקביעת תכנית פעולה מסוימת בשדה התעמולה.

הקונגרס השמיני.

בקונגרס השמיני (האג 1907) עלתה שוב על הפרק שאלת “תרבות”. ד“ר ארנפרייז וסוקולוב הרצו על העבודה התרבותית בגולה, ד”ר שמריהו לוין על החינוך העברי בארץ ישראל. ההחלטה היותר חשובה שנתקבלה היא ש“הלשון העברית הוכרה בתור הלשון הרשמית של הקונגרס ושל כל המוסדות הציוניים”. נבחר גם ועד של עשרים וחמשה חברים, שהוטל עליו לטפל בעבודה התרבותית בגולה. הקונגרס השמיני לא חידש, מלבד ההחלטה הנזכרת – שום דבר ולא הביא שום שינויים בעבודה התרבותית. כמו בקונגרסים הקודמים לא הקציב גם הקונגרס הזה שום תקציב מיוחד לפעולה זו וממילא נידונה למפרע לאפס־מעשה.

הקונגרס התשיעי.

גם הקונגרס הזה (המבורג 1909) לא הזיז את השאלה התרבותית מנקודתה. במקום התקדמות באה נסיגה כבירה אחורנית. לא רק עבודת התרבות בגולה, אלא גם זו שבארץ ישראל לא קיבלה בו שום ביטוי. למרות שהיה זה הקונגרס הראשון אחרי הכרזת הלשון העברית לשפה הרשמית של התנועה הציונית, לא דובר בה לגמרי בקונגרס. הסרת השאלה התרבותית מעל סדר היום היה בה משום תשלום מס, אשר שילם מנהיג התנועה ד. וולפסון ל“מזרחי”, כדי לקרבו לעבודה. במעשה זה נתבלט יחס ההנהלה אל שאלת התרבות, כמו אל ענין של לוקסוס, הנדחה מפני דברים יותר “חיוניים”. אם בקונגרסים הששי והשביעי נדחתה התרבות מתוך דחק, תחת לחץ המשבר ההסתדרותי, הנה בקונגרס התשיעי נדחתה מתוך חדוה: המהפכה התורכית היתה ענין יותר מעשי ורציני בעיני ההנהלה מהמהפכה העברית…

הקונגרס העשירי.

מקצת שינוי לטובה אנו רואים בקונגרס העשירי (בזל 1911). קונגרס זה היה הראשון שהרבו לדבר בו עברית וישיבה אחת, מוקדשת לשאלת התרבות, היתה כולה עברית מתחילתה עד סוֹפה. קונגרס זה הצטיין גם ברוח ארצי־ישראליות, שלא היתה שכיחה בקונגרסים הקודמים. שלא כרגיל הודיע נשיא התנועה ד. וולפסון בנאום הפתיחה, שהפעם ירבה הקונגרס לטפל בשאלת הלשון הלאומית. ואף על פי שזוהי תעודת ההסתדרות החדשה ללשון ותרבות אשר נוסדה, תתמוך בה ההסתדרות הציונית תמיכה מוסרית ולא תמנע ממנה – בגדר האפשרות – גם סיוע חמרי.

נ. סוקולוב, שהרצה הרצאה נהדרת צורה ותוכן על הלשון והתרבות העברית, הלביש את עיקרי רעיונותיו בלבוש של תיזות, שהחשובות בהן הן:

1) הפצת הלשון העברית והחיאתה בארץ בתור שפת הדיבור והכתב – הן חלק בלתי נפרד של תכנית עבודתנו.

2) שִׁעבור היהדות המזרחית על ידי בתי־ספר, אגודות וכו' – הוא חובת־תרבות תכופה של הציונות.

3) על הקהילות בגולה לטפח את הלשון העברית ולהעמיק על ידיה את ההכרה הלאומית.

4) על הציונות לשמש מופת בנידון זה בכל מוסדותיה, לשכותיה ואגודותיה.

5) כל אגודה ציונית חייבת לדאוג לייסוד בתי ספר עבריים ושיעורי השתלמות בלשון.

לשם זה הציע נ. סוקולוב לייסד הסתדרות־חינוך עברית, שצריכה להגשים תכנית־עבודה חינוכית רחבה. המרצה הכניס גם שורה של הצעות בדבר הפצת הלשון והטיפול בה. לשם מימוש ההצעות הציע ליצור הסתדרות של לשון. כדי להבטיח את ההגשמה המעשית של ההצעות הללו הציע ליצור מחלקה עברית על יד הועד הפועל.

בקונגרס זה נתחדשה המלחמה האידיאולוגית, שהיתה בקונגרסים הקודמים. אל המחנה של מתנגדי הקולטורה נתוספה גם סיעת “פועלי־ציון”. הנואם הראשי של הסיעה, חזנוביץ, התנגד לעצם הצגת שאלת התרבות על סדר היום של הקונגרס, שאינה, לפי דעתו, שאלה כללית, אלא ענין פרטי. העברית, לדעתו מקימה מחיצה בין התנועה והעם ודוחקת את רגליו מהציונות. הכניס הצעה, שעל פיה הפעולה התרבותית בארצות הגולה היא ענין אבטונומי של הפידרציות וההסתדרויות הארציות הקובעות בעצמן את יחסן אל הפעולה הזאת".

אחרי ויכוח סוער נתקבלה על ידי הקונגרס החלטת הועדה התרבותית האומרת: “עבודת התרבות בארץ ישראל ובארצות המזרח היא חובה בשביל כל הסתדרות ציונית. מה שנוגע לארצות הגולה הכריז הקונגרס, שעבודה זו היא ענין אבטונומי של ההסתדרויות והפידרציות הארציות”. יחד עם זה נתקבלה החלטה בתור הנחה יסודית קודמת להחלטות הקונגרס: “כל הזרמים והפרקציות של הקונגרס מכירים פה אחד, שעבודת החינוך והתרבות שלנו קשורה קשר פנימי אמיץ בשפה העברית ובכל אוצרות התרבות שיצר עמנו במשך אלפי שנים”.

מה נתן, איפא, הקונגרס העשירי לתרבות העברית? דיבור עברי דימונסטרטיבי, החלטות יפות אשר לא הוצאו אל הפועל, מחלקה לתרבות עברית, אשר לא נוסדה עד היום הזה והחלטה פרינציפיונית על עבודת החינוך והתרבות, שהיא היותר פשרנית מכל ההחלטות, אשר נתקבלו בנידון זה בכל הקונגרסים הקודמים. הקונגרס העשירי היה קונגרס היובל של חוסר כשרון ויכולת ליצור איזה דבר ממשי בשדה התרבות העברית.

הקונגרס האחד־עשר.

החל מהקונגרס האחד עשר (וינה 1913) השאלה התרבותית מצטמצמת בעיקר בתחומי העבודה הארצי־ישראלית. ברוח הנוסחה המפורסמת: “Alle Sympatie für Kultur, aber keinen Pfennig” נקבעת בתכניות כל הקונגרסים הרצאה מסורתית בשביל עבודת התרבות בגולה, אבל אינם מקציבים אף פרוטה לצרכיה. הולכת וגוברת ההתנגדות העיונית לעצם טיפולו של הקונגרס בעבודה תרבותית. התנגדות זו באה לידי גילוי בקונגרס האחד עשר במלחמת הדעות, אשר נוטשה בין הזרם המעשי והמדיני בציונות. באי כוח הזרם המדיני (י. פישר, ד"ר מלמד ואחרים) האשימו את הציונים המעשיים ב“קולטור־ציוניזמוס”, באחד־העמיות וכו'. המעשיים, להיפך, האשימו את הועד הפועל באדישות לגבי שאלת התרבות. אחד הנואמים, (ד"ר א. ביהם) דרש אפילו לבטל את עצמאותה של ההסתדרות העברית החדשה ולהטיל את מילוי תפקידה על הועד הפועל, באשר מתפקידה של ההנהלה הציונות הוא להשרות את הרוח העברי לא רק על התנועה הציונית, אלא על כל היהדות. בקונגרס ניצח אמנם הזרם המעשי, אבל גם ניצחון זה לא הביא למעשה שום שינוי ביחס לעבודת התרבות בגולה.

בקונגרס זו הורצו שלש הרצאות בשאלה התרבות, ושלשתן – בשאלת התרבות בארץ. ה. זלטופולסקי הרצה על חברת התרבות “קדם” שנוסדה באנגליה, השואפת להחיות את הלשון והתרבות בארץ, לחזק את החינוך הלאומי, שנחלש על ידי החינוך הליבנטיני ולבצר את ההגמוניה של התרבות הלאומית בחיי העם, שנעשה בעל כרחו למרביץ תרבויות זרות בארץ. הקונגרס קיבל ברצון את דבר ייסוד החברה החדשה, אבל מלחמת־העולם הפירה את כל התכניות היפות.

המלחמה בין הציונים המעשיים והמדיניים, שהביאה לידי טשטוש הפרובלימה התרבותית בכלל, הבליטה את הצורך לנסח מפורש את ערך העבודה התרבותית ומקומה בפעולה ההתישבותית בארץ. תעודה זו מילא מ. אושיסקין, אשר הדגיש בהרצאתו את ערך הלשון והתרבות העברית בארץ, המהוות חלק בלתי נפרד של העבודה ההתישבותית והמבצרות את הישוב העברי בארץ מבחינה לאומית ומדינית. הכניס גם שורה של הצעות מעשיות בדבר מתן תמיכות למוסדות ומפעלים תרבותיים, שרובן נתקבלו ונקבעו בתקציב. ההרצאה השלישית ( פ ר ו פ. ח. ויצמן) היתה מוקדשת לשאלת המכללה העברית. נבחרה ועדה מיוחדת שצריכה היתה לעשות ביחד עם ההנהלה את כל עבודות ההכנה לשם ייסוד המכללה. בקונגרס ראשון זה של הציונות המעשית הוכרזה העבודה התרבותית בתור חלק אורגני של עבודת ההתישבות בארץ ונקבע יחס מעשי לכל צרכיה ותביעותיה, שקיבלו את סיפוקם החלקי בתקציב הציוני. והתרבות העברית בגולה? לא נזכר שמה, לא נשמע קולה בקונגרס. פרקה טרם הגיע.

הקונגרס השנים־עשר.

בקונגרס השנים־עשר (קרלסבד 1921), הראשון אחרי מלחמת העולם, הולכים ונראים סימני התעוררות ודאגה לשאלה הכואבת והמוזנחת. התקופה החדשה, תקופת בנין הנהרסות והרחבת העבודה, נתנה דחיפה עצומה לאירגון עצמי ולריכוז הכוחות בשדה התרבות. ההסתדרויות הארציות לתרבות ולחינוך שקמו בארצות אירופה המזרחית הקימו בכוחותיהם העצמיים רשת מסועפה של מוסדות חינוך עבריים ופיתחו עבודה תרבותית רחבה. מהתנועה הציונית העולמית לא דרשו אלא סיוע מוסרי, מלה מעודדת והכרה רשמית ואת הדברים האלה לא מנע הקונגרס מהתנועה העברית. ברוח זה נתקבלה בקונגרס השנים־עשר החלטה דלקמן:

“הקונגרס ה־12 מכיר בחשיבותה הרבה של העבודה התרבותית העברית בגולה לשם שמירת האומה והכשרת העולים לארץ ודורש מאת כל המורים, הסופרים ואנשי המדע בעם העברי להתגייס ולנהל פעולה שיטתית לשם פיתוח התרבות, החיאת השפה העברית והפצתה בתור שפת הדיבור בקרב כל שכבות העם וביחוד בקרב הנוער העברי בארצות הגולה”.

הקונגרס השלושה־עשר.

הקונגרס השלושה־עשר (קרלסבד 1923) לא היה לעברית אלא בימה פומבית למחאה והפגנה כלפי פנים וכלפי חוץ. המרצה הרשמי, הלל זלטופולסקי, אשר דיבר בשם הסתדרות־“תרבות” גילה לפני הקונגרס את תמונת התפתחותה של “תרבות”, את כיבושיה והישגיה בשדה החינוך בארצות שונות ואת שאיפתה להרוס את המחיצה הרוחנית המבדילה בין הארץ והגולה. בהתמרמרות רבה מחה המרצה נגד ה“יבסקציה” ברוסיה המועצתית, זו כנופית שונאי־ציון ועוכרי ישראל, אשר חידשו את תקופת אנטיוכוס אפיפנס וימי שרפת התלמוד וגזרו על נשמת האומה, על קדשיה הרוחניים, על לשונה, תרבותה וחלום גאולתה ההיסטורי. יחד עם זה שלח ברכתו לאנוסי רוסיה העומדים על משמרתם בחרף נפש ושומרים על גחלת ישראל, שלא תכבה לעד בארץ הזדון.

בקונגרס ה־13 נגעו גם בשאלה הנושנה של לשון הקונגרס. אופינית היא מבחינה זו דרישתו של הציר דויד אבישר (ארם נהרים) אשר הציע: 1) שהנשיאות מחויבת לנהל את ישיבותיה עברית; 2) הצירים היודעים עברית מחויבים לדבר עברית; 3) חובתם הלאומית של כל הצירים ללמוד עברית; 4) את נאומי הצירים שאינם יודעים עברית צריך היושב ראש לתרגם לעברית. אבל באותה תקופה היו הצעות ממין זה – “קוריוזים” שלא העמדו אפילו להצבעה. שאלת לשון הקונגרס טרם “נתבגרה” וחכתה לימים יותר טובים.

הקונגרס הארבעה־עשר.

הקונגרס הארבעה עשר (וינה 1925) טיפל בעיקר בשאלות החינוך בארץ ישראל. הקונגרס הציוני קידם בברכה את חנוכת המכללה העברית בירושלים, שהיתה בראשון לאפריל 1925.

בדבר התרבות והחינוך בגולה לא קיבל הקונגרס כל החלטה; לעומת זאת נמסרו לעיון לאכסקוטיבה שתי הצעות בדבר נחיצות השלטתה של השפה העברית בבתי־הספר בגולה.

הקונגרס החמישה עשר.

הקונגרס החמישה עשר (בזל 1927) לא נגע בדרך כלל בשאלות התרבות בגולה וטיפל בעיקר בעניני החינוך בארץ ישראל, והם: 1) שאלוֹת החינוך בארץ, מצב בתי הספר, עתידם ותקציבם; 2) קואורדינציה של הזרמים השונים בחינוך הארצי־ישראלי 3) וכיוון החינוך בארץ ובגולה.

רק ההחלטה האחרונה של הקונגרס נגעה בחלקה בשאלות התרבות בגולה. הקונגרס הטיל על הועד הפועל לבחור בועדה, אשר תבחן את יסודות החינוך בארץ ובועדה שניה, אשר תבקר את מצב החינוך והעבודה התרבותית בארצות הגולה, וכמו כן – את דרכי שיפורם וחיזוקם. על הועדה היה להגיש את דינה וחשבונה לועד הפועל.

החלטה זו היתה היחידה, שנתקבלה על ידי הקונגרס בשאלה החינוך והתרבות בגולה. אין צורך להטעים, שאף תעודה זו, שאין בה אלא ריכוז חומר אינפורמטיבי על מצב החינוך בגולה, לא נתמלאה.

הקונגרס הששה עשר.

שינוי ניכר לטובה אנו רואים בקונגרס הששה־עשר (ציריך 1929). תחת לחץ הסתדרות “תרבות” בפולין וביתר הארצות במזרח אירופה נקבע בסדר היום של הקונגרס סעיף מיוחד על “העבודה התרבותית בארצות הגולה”. המרצה הרשמי יצחק גרינבוים עמד בהרצאתו על גלגולי־ההתפתחות, שעברו על עבודת התרבות בגולה מתקופת חובבי ציון עד ימינו עתה ועל האידיאלים התרבותיים והחינוכיים של עם ישראל לפני המלחמה העולמית ולאחריה. הדגיש, שתנועתנו העברית אינה יכולה להסתפק עכשיו בלשון ותרבות בלבד, אלא שואפת גם לכבוש את החינוך של כל הדור הצעיר. בנידון זה נבדלת היהדות של אירופה המזרחית הבדל יסודי מהיהדות של אירופה המערבית והאמריקנית. בשבילנו העבריות אינה תוספת אל תרבות המדינה, אלא היא יסוד חיינו הרוחניים. אנו שואפים לחינוך לאומי שלם המבוסס על הלשון העברית, התרבות העברית, ארץ־ישראל והחלוציות. אנו רוצים ליצור יסודות בריאים להתפתחות בתי ספרינו שכולם – בלי יוצא מן הכלל – יימצאו ברשותנו. ולתכלית זו נחוץ: 1) שתיוצר מחלקה מיוחדת לתרבות וחינוך על יד ההנהלה הציונית; 2) שתיוצר קרן מיוחדת לעבודה התרבותית בגולה.

בויכוחים שבאו אחרי ההרצאה הורחבה והועמקה השאלה התרבותית בגולה. ידיעות מחרידות נמסרו על ידי ציר רוסיה המועצתית, יהודה, על פרפּורי הקיום הנוראים של התרבות העברית הנרדפת על ידי השלטונות והיבסקציה ברוסיה, הובהק ביתר עוז המצב הטרגי של תרבותנו בגולה והצורך לבצר את הקיים ולהרחיב את בנין תרבותנו. החלט: ליצור על יד ההנהלה הציונית מחלקה מיוחדת לתרבות ולחינוך, שתעמוד בקשר עם כל ההסתדרויות התרבותיות בגולה, בראש המחלקה יעמוד חבר האכסקוטיבה.

תפקידי המחלקה הם:

1) ליצור קשרים עם כל הסתדרויות החינוך העבריות בגולה.

2) לדאוג לההכרה החוקית וההתפתחות הפנימית של בתי הספר העבריים של כל הזרמים.

3) לדאוג להפצת הספרות והשפה העברית בין הנוער והבוגרים בכל חלקי הגולה.

4) לדאוג לפעולת בירור ותעמולה ביחס לשפה ולתרבות העברית.

5) לשים לב ביחוד להכנת מורים בשביל בתי הספר העבריים.

אבל כל ההחלטות האלו לא נתקיימו. המחלקה לא נוצרה וממילא לא נתגשמו התפקידים אשר הוטלו עליה. המסורת המעציבה שנשתרשה במשך 35 שנים גברה על רצון הקונגרס.

הקונגרס השבעה עשר.

יחס הזלזול של ההנהלה בתביעה החיונית של התנועה העברית והציונית עורר את הצירים העבריים להעמיד בקונגרס השבעה עשר (בזיל 1931) את הפרובלימה העברית בכל תכיפותה. ואמנם הקונגרס הזה קבל החלטות חשובות בשאלת התרבות והתנועה העברית בגולה, שמפאת חשיבותן אנו מביאים אותן בשלמותן:

1) הקונגרס מטיל על האכסקוטיבה להוציא לפועל בזמן היותר קצר את החלטת הקונגרס ה־16 בדבר יצירת מחלקה לעניני התרבות העברית בגולה על יד האכסקוטיבה הציונית. על מחלקה זו לעמוד בקשר מתמיד עם כל הסתדרויות התרבות והחינוך העבריות.

2) הקונגרס פונה אל ההסתדרויות הציוניות על כל זרמיהן ואל כל הסתדרויות התרבות והחינוך להרחיב את מפעל החינוך העברי, לייסד בתי ספר עבריים בכל ארצות הגולה לפי דוגמת בתי הספר העבריים בארץ ישראל ולדאוג להתפתחותם הפדגוגית והחמרית.

3) הקונגרס פונה אל הציונים לזרמיהם השונים שישלחו את ילדיהם לבתי ספר עבריים.

4) הקונגרס מקדם בברכה את ייסוד “הברית העברית העולמית” ומביע את תקותו, שהסתדרות זו תאפשר במהירות יתרה להביא לידי איחוד את כל הכוחות הפועלים בשדה התרבות העברית.

5) הקונגרס פונה לכל ההסתדרויות הציוניות להחיש את אירגון הברית העברית העולמית.

6) הקונגרס מטיל על האכסקוטיבה לייחד חודש אחד בשנה לצרכי תעמולה ומגביות לטובת מוסדות החינוך והתרבות העבריים והלאומיים של כל הזרמים בגולה.

7) הקונגרס מקבל ברצון את החלטת הכנסיה הברלינאית לכנס קונגרס עברי עולמי, שישמש אינסטנציה עליונה לתנוע העברית בגולה.

כל ההחלטות הנזכרות נתקבלו ברוב דעות מכריע, אבל רובן ככולן לא נתקיימו עד עכשיו. לא נתקיימו למרוֹת ההכרח החיוני המונח ביסודן, למרות הרצון המפורש של שני הקונגרסים האחרונים, למרוֹת הצווי המוחלט של חיינו התרבותיים בגולה. האפשר היה אחרי כל אלה לקוות, שהחלטות המועצה הפרגאית תתקיימנה בקונגרס השמונה עשר? האפשר היה לצפות, שאחרי שלושים וחמש שנים של סבוטז' כלפי רצונם המפורש של כל הקונגרסים, תבוא שעת־התפכחות של שינוי יחס לגבי התנועה העברית?