לאור הסיכום של פעולת העברים במשך 35 שנים ומלחמתם בשבעה עשר קונגרסים ציוניים נתבהרה העובדה האחת: מלחמת העברים על במת הקונגרסים לא הביאה שום תוצאות ממשיות. המחנה העברי עמד ערב הקונגרס השמונה עשר חסר מעמד ואחיזה בתנועה הציונית, כמוֹ ערב הקונגרס הראשון. חסר לו גם התקוה, שבקונגרס זה יצליח להזיז את ההסתדרות הציונית מנקודת קפאונה ולשנות במידת־מה את יחס ראשיה ומנהיגיה אל התנועה העברית. אין פלא, שדוקא על סף הקונגרס הזה נתבגרה ההכרה בקרב המחנה העברי, שאין תקנה לתנועתנו אלא על ידי שינוי התכסיס המלחמתי. חידוש תכסיסי־המלחמה – זוהי מסקנת העבר והוראת השעה. דור דור – ואמצעי מלחמתו בעד אידיאליו. תנועה שאינה מסוגלת להתאים את דרכי מלחמתה לדרישות השעה ולגודל תעודתה ההיסטורית – סופה להבטל. התנועה צריכה לעזוב את דרכי־התעמולה הפושרים ולעבור להתקפה שיטתית מכוונת כלפי הגורמים המכריעים של התנועה הציונית וכלפי כל הציבור היהודי.

לנושא־הדגל של המפנה החדש במלחמת התנועה העברית נעשה בגולה הועד המרכזי של “תרבות” בפּולין¹. כבר בראשית שנת תרצ“ב הדפיס הועה”מ בדו־שבועונו “תרבות” שורה של מאמרי־אזהרה, שבהם הוטל על ההסתדרות הציונית מלוא־האחריות בעד חורבן התנועה העברית, אשר יגרור אחריו אל פי התהום גם את ההסתדרות הציונית.

באחד המאמרים האל (– S.O.S. תרצ"ב) אנו קוראים:

“– – – לא במליצות אנו מדברים אליכם היום, לא בקישוטי לשון בחרנו הפעם, אלא גלינו לפניכם את כל המצב המסוכן ואת כל רגשי הזועה המקננים בתוך לבותנו… אנו מזהירים אתכם, כי לכל המעשה הזה יבא יום נקם ושילם, והלואי שלא תעמדו על משואות התנועה, ההסתדרות ומוסדותיה. לא תועיל כל תפילה ולא יכפר כל וידוי. כרב החובלים העומד על ספינתו המטורפת בלב ים ורואה בסכנה הנשקפת לה, אנו אומרים ומשוועים אליכם: " S.O.S”.

בנומר 10 של הירחון “אפקים” (האורגן הפדגוגי של מרכז “תרבות” בפולניה), שהוקדש למועצה העברית העולמית ולקונגרס ה־18, אנו קוראים:

– – – “ההסתדרות הגדולה, ההסתדרות הציונית, אשר משמשת נושא למפעל השיחרור ואשר צריכה להיות בחינת “מקיצה נרדמים” בשדה תרבות, חינוך והסברה – דוקא היא פונה לנו עורף, למרות אשר בראשה עומדים כעת כמצביאים עיקריים דוקא אנשים, אשר דבר התרבות העברית לא ימוש מפיהם. על יד ההגה עומדים דוקא אנשים אשר נשבעו אמונים לתרבות ולחינוך, והנה כעת כאשר נדרש מהם לתרגם את המליצות החמות לשפת מפעל ממשי, הם מושכים ידיהם. – – – כלום מותר לנו לשחרר מהאחריות בעד גורל החינוך את אלה אשר התיצבו בראש התנועה? ישנם תנאים המכריחים אותנו לחתור אל האפקים הרחבים דרך הקירות האטומים, אשר העמדו בפנינו ע”י גורמים שליליים מבית ומבחוץ".

אף הועד המרכזי של “תרבות” פנה אל ההנהלה הציונית בתזכיר מנומק, שבו העמיד את ההנהלה על סכנת החורבן הצפויה לשתי התנועות גם יחד.

"– – – בשעה שמדברים בעת האחרונה על דרכי הפעולה של האירגון הציוני והתעמולה הציונית – מחובתה של האכסקוטיבה הציונית לשים לב לתפקידו של בית הספר העברי בתוך התנועה הציונית. עלינו להודות בדאבון לב ובצער עמוק, כי דוקא ההסתדרויות הציוניות במקומות השונים לא החשיבו עד היום את דבר החינוך העברי השלם. כל מיני עבודות שונות, הן הקשורות בבנין הארץ, בקרנות ובעליה והן הקשורות בחיי היהודים בארצות שונות – כל אלה תופסות מקום יותר או פחות חשוב בתנועה הציונית, מלבד עבודה אחת – העברית.

ואין אנו יכולים להגיד בפה מלא, שאין האכסקוטיבה הציונית אשמה בכל הדבר הזה. עוד לא זכינו לראות מטעם האכסקוטיבה הציונית איזה חוזר או כרוז, איזה קול־קורא בדבר התנועה העברית, בדבר החינוך העברי, בדבר מקומה של העברית בתוך התנועה הציונית וכדומה. האכסקוטיבה הציונית איננה מוצאת לחובה לחנך את ההסתדרויות השונות ואת המחנה הציוני המאורגן ברוח התנועה העברית. ומכל זה נובע שויון הנפש השורר בכל קיבוצי הציונים ביחס לתנועה העברית".

בתוך דוקומנט היסטורי מחריד ומזעזע לבבות, ישאר לדורות המכתב הגלוי של הברית העברית העולמית והועד המרכזי של “תרבות” בפולניה, שנשלח אל חברי הועד הפועל הציוני לפני הקונגרס הציוני. ואלה – מקצת דבריו:

“זה משנים קוראת התנועה העברית לתנועה הציונית לעמוד על הנעשה, לסור מדרך עועים זו ולקרב את הלבבות והמעשים של אחיות־תאומות. בהשתדלות הסתדרויות “תרבות” בארצות אירופה המזרחית נשמעה בקונגרס הציוני הט”ז הרצאה מקיפה על החינוך העברי – בארצות ההן. הקונגרס קיבל החלטות מסוימות, אידיאולוגיות וגם מעשיות־אירגוניות, ואולם אף אחת מהן לא נתגשמה ולא הוצאה לפועל. גם הקונגרס הי"ז מצא לחובה להדגיש אותן בחיי ההסתדרות. גם הפעם לא מלאה האכסקוטיבה אחרי החלטות הקונגרס. האכסקוטיבה הציונית חייבת משום כך לתת את הדין על מעשה פשע זה שנעשה לתנועה העברית ועל יחסה האדיש אל החינוך העברי, אל התרבות העברית ואל כל גלוייהם וביטוייהם.

ואחרון אחרון פלילי: “הברית העברית העולמית” פנתה לאכסקוטיבה הציונית בהצעה ובדרישה לקבוע בסדר היום של הקונגרס הי“ח הרצאה מיוחדת בעניני התרבות העברית בגולה. אחרי מו”מ ממושך הוחלט לקבוע הרצאה מוקדשת לתרבות העברית בארץ ישראל בלבד. ואנו שואלים: מאימתי גורסת התנועה הציונית תרבות עברית רק בתחומה המצומצם של ארץ־ישראל ושוללת בפירוש ובכונה פלילית את התרבות העברית בגולה? מדוע לא ידובר מעל במת הקונגרס ע"ד הפרובלימה העברית בכל מלוא היקפה, על זו שבארץ ישראל ושבגולה? הנוער הזה וההמונים האלה ההולכים לבנות את ציון ואשר השפה העברית תהיה זרה בפיהם ובלבם – אלה לא יבנו את המולדת, לא יקימו את ארץ ישראל, אלה יבנו בָּבֶל חדשה וגלות־בבל במהדורה של מאת העשרים.

הציונות והעבריות ירדו לעולמנו כרוכות וברית עולם כרותה ביניהן. ולנוכח האמת הציונית הזו לא יועילו כל הכרכורים והפרפורים של מתנגדי העברית בגולה, בין אלה שנלחמים בה מחוץ לחומת הציונות ובין אלה שיודעים לבנות את ציון ומורדים בעברית שבגולה."

בתוך קובץ התעודות השופכות אור על נפתולי המלחמה הקשים של התנועה העברית ערב הקונגרס, אל נא יחסר גם המאמר הראשי של “אפקים”, שנתחלק בתור כרוז בין צירי הקונגרס הציוני וזה מקצת תכנו:

"אשמתם מכל עם. אתם שליחי האומה, נאמני הציבור הציוני. בידכם האחת אתם בונים את ציון, מוליכים אלפי בנים קוממיות לארצם – ארצנו, ובשניה – אתם מרביצים תרבויות זרות ותורות־נכר בין רבבות היושבים במחשכי הגולה. מאות אלפים נוער הולך וגדל לעיניכם ללא תורת ישראל, ללא שפת ישראל – ואתם מחרישים. המוני עם מעפילים ומתפרצים לעלות לציון – ואת שפת עמם לא ידעו, זמורת־זר בתוך לבותיהם, כרמי אחרים נטרו כל הימים ובערי יהודה ושדמותיה צלילי לשונות נכר נותנים אותות הפשע הציוני בתפוצות הגולה.

בושתם מכל דור. דורות הלכו ודורות באו ועוד לא קמו להם לישראל פרנסים וראשים, אשר יראו בשויון נפש שפת האומה, תורתה ותרבותה הולכות ומשתכחות מהמוני העם, מונחות בקרן־זוית ללא חפץ בהן, אשר לא ירימו קול צעקה על פני כל המחנה למען יזדעזע ויתקומם, ואשר לא יקומו לעזרה לאלה המעטים, המטורפים־הקדושים, אשר מעשם כל הימים הוא מעשה הצלה ועזרה מהירה לחיי הרוח של האומה בגולה.

כי אשמתם כל עם –בושתם מכל דור".

כפי שהדגשנו, נצטרפה גם ארץ־ישראל אל מחנה המתקיפים. עסקניה ושליחיה השתתפו באופן פעיל במועצת פרג, ביחוד באי־כוח הועד הארצי־ישראלי של ה“ברית”, האיגוד להשלטת העברית ובאי־כוח הפועלים. יש לציין גם את תזכיר “אגודת הסופרים”, אשר הוגש לקונגרס השמונה עשר (נדפס ב“מאזנים”, גליון ר“א, תרצ”ג). תזכיר זה – הוא כתב־האשמה של אנשי־הרוח הארצי־ישראלים כלפי הציונות ומנהיגיה. אם כי התזכיר מטפל בעיקר בתרבות העברית בארץ, יש ללמוד ממנו על המצב הכללי של התרבות העברית בעולם. קטעים אחדים מתוך תעודה זו – לשם סיכום ההרגשות והמחשבות המשותפות של הארץ והתפוצות:

…"ברוב צער וכאב עלינו לגלות את דעתנו בפעם המאה, כי אלה שהמסיבות הביאום לעמוד בראש עבודת התחיה הלאומית, אלה שבידם הופקדו הדרכים והאמצעים לפעול ולהפעיל או שלא הבינו את ההשקפה הזאת או שהבינו והתעלמו ממנה. כל דברי ההתמרמרות, התוכחה והזעם מצד אנשי הרוח בעמנו, כל האזהרות, ההצעות והתכניות לא מצאו להן עד היום אוזן קשבת. לא אחת נתקבל הרושם, כי ראשי התנועה העברית מתחמקים מקוֹלה של השכינה העברית, כמו מקול מוסר כליות.

עתה כמדומה הגיעה ההכרה המרה גם אליהם. עתה נפקחו העינים לראות את ריסוק האברים האיום של גופנוּ הלאומי והשפעתו גם על חלקי הגוף המפוזרים בכל הארצות. התמונה מחרידה כבר בראשית גלוייה: הפירוד והמפלגתיות הנפרזים אוכלים אותנו בכל פה; הדור הצעיר תועה בשבעה דרכים ורוממות הפרזה הריגה בפיו. – – – מבול של לשונות נכר שוטף את מקומות הישוב המרכזיים, נימוסים ומנהגים שונים ומשונים מתחברים יחד להרבות מהומה ובלבול. מלבד עסקי ממונות, הנשאים על כל שפתים, אין איש מבין את שפת רעיהו. – – – הסנוביזם וההתנשאות הריקה של אנשי־קוניונקטורה שונים מרימים ראש, והדור הצעיר שברובו יסודות חינוכו אינם חזקים כל צרכם, נמשך בדרך הטבע אחרי דוגמאות ההצלחה המפתוֹת…"

לא יפלא, איפא, שבמועצת ה“ברית העברית העולמית” בפרג נתפרצו חוצה כל הזעם וההתמרמרות, שנצטברו במשך עשרות בשנים בקרב המחנה העברי. במועצה זו נעשה הסיכום ההיסטורי של יחס־השקר הפנימי של הציונות אל העברית. בה הוזמנה בפעם הראשונה ההסתדרות הציונית למשפט הציבור, למסירת דין־וחשבון פומבי על התנהגותה לעיני כל העם. כל הנואמים קראו לשינוי תכסיס, להתקפה עקשנית ועקבית, למלחמה בלי פשרים וויתורים. בפעם הראשונה נשמע קול העם ברעה, קול המרד של המחנה העברי נגד משפיליו ומעליביו.

רבים ממנהיגי הציונות, נאמני התנועה העברית, הבטיחו עזרה וסיוע בקונגרס. נשיא הקונגרס ל. מוצקין, העברי הנאמן והותיק, הבטיח גם הוא לסייע ל“ברית העברית העולמית” במלחמתה בעד דרישותיה בקונגרס.

בהרגשה כזו הלכו צירי המועצה העברית אל הקונגרס הציוני. אבל בדרך אל הנצחון הנכסף נכונו שוב ל“ברית” אכזבות חדשים, אכזבות רבות וקשות.