נצחון ה“ברית בקונגרס הביא לידי התעוררות רבה במחנה העברים. בכמה ארצות התגברה הפעולה האירגונית. בהתאם להחלטותיה של מועצת ה”ברית העברית העולמית" בפרק נגשו חברי הועד המרכזי של ה“ברית” בלונדון ובורשה לחדש את פעולות הועד המרכזי בשתי הערים האלו במקום משרד הועד המרכזי שבברלין, שמוכרח היה להפסיק את פעולתו. בהתאם להחלטות הנ“ל מתנהלת עבודת ה”ברית" על ידי האכסקוטיבה של ה“ברית” בלונדון ומשרדה המרכזי בורשה. בזמן האחרון הורכבה האכסקוטיבה הלונדונית של ה“ברית”. מלבד ד“ר ש. רבידוביץ, שעבר מברלין ללונדון וקיבל עליו מחדש את ההנהלה, נכנסו אל הועד: פרופ. בנטויץ, פרופ. ז. ברודצקי, ישראל זיף, ליאון סימון וחבר הועד המרכזי מ. קליינמן. האכסקוטיבה הלונדונית תעמוד בקשר עם המשרד המרכזי בורשה ויחד ידריכו את סניפי ה”ברית" בארצות הגולה.

בקשר עם השתקעותם של אחדים מחברי הוה“מ של ה”ברית" בארץ־ישראל, נתחדשה פעולת ה“ברית” בא“י. במועצה המורחבת, שנתקיימה בח' טבת בתל־אביב, בנשיאותו של ח. נ. ביאליק, החלט לגשת לפעולה מאומצת; נבחר בה גם ועד מרכזי חדש ומורחב. רוח הועידה והקונגרס שהיה שרוי גם במועצה זו, קיבל את ביטויו בדברי הפתיחה הנמרצים שם ביאליק: “גם מליון סלעים לא יועילו, כל זמן שלא יהא כאן גוף בר־יצירה קיימת. הגיעה השעה למעשה רב. המצב מסוכן מאד גם בגולה גם בארץ. די לראות את מצב התרבות כאן; בחינוך, בספרות ובאמנות – שפע של תוהו ובוהו. מתפלא אני על העדרם המוחלט של מנהיגינו בשדה התרבות, ויצמן, סוקולוב, אוסישקין. כל זמן שלא יחדור דבר זה להכרה הפוליטית שלנו, שיש כאן ענין של הצלה – והצלה תכופה – לגבי עם ישראל, לא יעָשה דבר. הצלת בתי ספר כשהיא לעצמה אין בה מכוח התנופה הדרוש. ההמונים צריכים לתבוע מאת המוסדות העליונים המוסמכים שילכו עמנו. עניננו צריך להיות קודם לקק”ל ולקרן היסוד, ואסור שתבוא אליהן פרוטה מבלי שתבוא פרוטה לקרן התרבות. אם אנו בונים את התרבות בגולה, הרי אנו בונים את ארץ־ישראל. עלינו ליצור תכנית מפעלים גדולים, היסטוריים, ההולמים את צורך השעה. הרעיון צריך להתרומם מעל לצרכי הרגע. ההסתדרות לחידוש התרבות צריכה לבא בלוזונגים גדולים בשדה החינוך, הספרות וכו'. הדברים לא הגיעו ליוצרי גורלנו עכשיו. אולי נוכל להסיר את הללו ממקומם ולשים תחתם אחרים. עלינו לחתור, לעורר מלחמה ובהעזה, בחוצפה להגיד קבל עם, שאין הללו הולמים למקומם ולעטרתם, כל זמן שאינם מבינים דבר כזה”.

הועד המרכזי של ה“ברית” בתל אביב הוציא קול־קורא אל הישוב ואל היהדות בגולה, בו הוא בא להמריץ את הפעולה לטובת ה“ברית”. בקול־הקורא סומנה תכנית הפעולה לעתיד: 1) מחלקה לפעולה בא"י, 2) לאירגון ותעמולה בגולה 3) ולהפצת הספר העברי. על החתום באו הנשיא חיים נחמן ביאליק וחברי הועד המרכזי והמועצה המרכזית.

הזדעזעות המחנה העברי בעולם והתעוררותו לקראת פעולת הגשמה עברית נעשו הכרחיות ביותר בתקופה זו שלאחר הקונגרס האחרון. עובדה היא שאין להעלימה, כי כל מעשיה ומאמציה של ה“ברית” לא הצליחו לשנות אף כמלוא נימא את המצב שהיה קיים עד לקונגרס. אמנם האכסקוטיבה הציונית החליטה לסדר את המחלקה לתרבות ולחינוך העברי בגולה וגם הוצע לחבר הועה“מ של ה”ברית" (מ. קליינמן) לעמוד בראשה, אבל מחלקה זו נידונה לכתחילה לאפס מעשה, כי לא ניתן לה שום תקציב. אין צורך להדגיש, שגם אכסקוטיבה זו, כמו כל האכסקוטיבות הקודמות, לא הראתה את הנכונות והמאמץ המינימלי למלא אחרי החלטות הקונגרס בשאלות העבריות. ועובדה אופינית תוכיח. בניגוד להחלטה ה' של הקונגרס בדבר לשון הפרטיכול הרשמי של הקונגרסים, הוציאה האכסקוטיבה הלונדונית את ספר הפרטיכולים הרשמי של הקונגרס הי"ח דוקא בלשון הגרמנית. (את ההחלטות הוציאה בשלש לשונות, גרמנית, אנגלית ועברית!) ואם האכסקוטיבה זלזלה במילוי החלטה שאינה מכבידה על תקציבה אף בפרוטה, כלום יש לקוות שתמלא את חובתה התקציבית כלפי התנועה העברית?

והמצב בינתים הלך ורע בכל הארצות. עם גאות התנועה העברית מבחינה אידיאולוגית, נראו בה סימני התמוטטות וירידה מבחינה חמרית. המשבר הכלכלי הקשה בליטא גרם להפחתת מספר התלמידים של בתי הספר התיכונים והגמנסיות, לסגירת גני־הילדים (עוד בשנת 1930 נשארו מ־21 גנים רק 9). החינוך העברי ברומניה נאבק בעד קיומו בשארית כוחותיו. ביחוד הורע המצב בפולין, שהעזרה־העצמית ירדה בה פלאים לרגלי ההתרוששות המבהילה של המוני העם היהודי. המצב הטרגי הזה העמיד את רוב המוסדות החינוכיים העבריים בפולין בפני סכנה של סגירה. לאות מחאה נגד האדישות הפושעת של התנועה הציונית והציבור היהודי בפולין, שהשליכו אחרי גום את החינוך הלאומי של הדור הצעיר והתעלמו ממנו בשעת צרה, הכריזו כל המוסדות וההסתדרויות העבריות מיסודה של “תרבות” שביתת מחאה! במשך יום שלם הפסיקו את תלמודם 40,000 תינוקות יחד עם קהל ההורים, המנהלים והעסקנים לאות מחאה נגד הציבור היהודי, המחריב בידי עצמו את החינוך הלאומי והמעביר את זרעו למולך השמד הרוחני. הועד המרכזי של “תרבות” בפולין פנה תיכף ומיד בתזכיר מיוחד אל המושב של הועד הפועל הציוני, שהתכנס ב־25 למרס בארץ־ישראל, ואלה מקצת דבריו של התזכיר:

א) ההתרוששות המבהילה, שפשתה בהמוני עמנו בפולין פגעה פגיעה קשה בבית הספר העברי, שרוב מנין חניכיו הם בני השכבות הסוציאליות הדלות. דוקא ההמונים האלה נתקבצו מסביב לדגל התרבות העברית והחינוך הלאומי המלא והשלם. דוקא הם מסרו ומוסרים את נפשם ותומכים בפרוטתם האחרונה את המוסדות העבריים שלנו, בניגוד לחוגי האינטליגנציה המתבוללת ושארית היהדות האמידה והחרדה, השולחים את בניהם לבתי ספר זרים, שיש בהם משום הלעזת הדור הצעיר. לא יפלא איפא, שהמשבר הכלכלי הקשה ההולך ומחמיר מיום ליום, מעמיד את מוסדותינו בפני סכנת סגירה וחורבן.

ב) המצב הנורא הזה הוקשה שבעתים לרגלי המצב הספציפי של החינוך העברי בפולין. מוסדותינו אינם ניהנים משום תמיכה ממשלתית או עירונית. מכיוון שכמעט כל הקהילות נכבשו ע"י אנשי האגודה, נסתתם גם המקור האחרון של התמיכה הציבורית המצומצמת, שממנה ניהנתה קצת “תרבות” בשנים האחרונות.

ג) אבל גם המשען היחידי של העזרה העצמית הולך ונשבר לעינינו. המוסדות שלנו שקועים בחובות עצומים בשל הגרעונות המתמידים המעיקים עליהם. התיקונים הטכניים והפדגוגיים הנדרשים ע“י השלטונות בתור תנאי מוקדם לקיומם והחוק ע”ד הקמת בתים מיוחדים בשביל בתי־ספרינו הכבידו פי אלף את סבל הגרעונות ללא מוצא וישע. המורים שאינם מקבּלים אפילו את משכורתם המקוצצת, סובלים פשוט חרפת רעב וכורעים בלי אונים תחת עול־סובלם".

הועד המרכזי פנה, איפא, בבקשה אל מושב הועד הפועל הציוני, שיקציב תקציב קבוע, כמו כן תמיכה חד־פעמית בשביל מוסדות־תרבות בפולין, שיכריז על יצירת קרן־התרבות ושיכניס בול־“תרבות” מיוחד שיודבק אל השאלונים המוגשים למשרדים הארצי־ישראליים.

המושב של הועד הפועל לא נענה לתזכיר זה. אף אחת מדרישות המרכז לא נידונה ולא נתמלאה. האכסקוטיבה הציונות יצאה ידי חובתה בכרוז בלבד שבו עוררה את לב הציבור היהודי לארצותיו להחיש עזרה חמרית ל“תרבות” בפולין. נענה רק הישובי הארצי־ישראלי, שהושיט – אם גם במידה בלתי מספיקה – את עזרתו החמרית למרכז הפולני, בהשתדלות ה“ברית”, אגודת־המורים בא"י, הסתדרות עולי פולין וכו'.

זעזועים קשים עוברים עכשיו על התנועה העברית בכל ארצות הגולה. הזעזועים האלה האטו אמנם את מהלך התפתחותה של תנועתנו, אבל לא התישו את כוחה. הפרעת־הכרח זו שקמה בתנועה העברית העולמית לרגלי משברים כלכליים ומהפכות מדיניות מִתְלַוָוה בגיוס כוחות פנימי וליכוד־חזית בלתי־פוסק לקראת העתיד. תגבורת הריאקציה המדינית ברוב ארצות אירופה, התחדשות האנטישמיות בצורותיה היותר ירודות והתרוקנותה הרעיונית של ההתבוללות מצד אחד, ומאידך גיסא – התפשטות הרעיון הלאומי בקרב המוני העם, התפתחותה המזהירה של ארץ־ישראל המחודשת, הגידול המפליא של תנועת הנוער הלאומית – כל אלה מולידים שפע של אימפולסים חדשים לתנועתנו העברית. לא נגזים אם נגיד, שלא קמו עוד בגולה ימי גאות ועליה לעבריות עממית, כימינו עתה. במקום העבריות לשעבר, עבריות של משכילים לאומיים או של חובשי בית המדרש, עבריות של “אוהל”, קמה עכשיו עבריות של “רחוב”, של הסתדרות ומפלגה, עבריות חיה ומדוברת, הקשורה בתחיה הלאומית, הדבוקה בחלוציות והמעורה במציאות ארצי־ישראלית טבעית. עבריות זו, תביאנו סוף־סוף גם לידי יצירת המסגרת האירגונית, אשר תתאים לגודל התנועה העברית, לידי להנחת היסודות ההסתדרותיים שבלעדיהם לא תתכן תנועתנו. היסודות האלה הם: אירגון עולמי מלא של התנועה, כינוס הקונגרס העברי ויצירת קרן־התרבות העברית. התנועה העברית נדרשת להכשיר את עצמה לשם הגשמתם בחיים. הכשרה זו ודאי שלא תהא קלה, כי אין להתעלם ממכשולי־החוץ הרבים, אשר פגענו בהם ואשר עוד נפגע בדרכנו. צריך לזכור, שהתנועה העברית צמחה ותצמח בגולה לא בכוח עצמי, כצמח פרא שלא עמלו בו ידים, אלא מתוך טיפול וטיפוח תדיר, מתוך קרבנות בלתי פוסקים. ואם כל עמי העולם החיים חיים נורמליים על אדמתם משקיעים את מיטב כוחם לשם טיפוח תרבותם הלאומית, עם ישראל התלוש מקרקע גידולו הטבעי והנתון בין תרבויות זרות – לא כל שכן.

אבל גדולה שבעתים ממלחמתנו במכשולי חוץ תהי מלחמתנו במכשולי פנים, מלחמתנו נגד הציונות הרשמית, שמתוך עִוָרון פַטַלִי לא מצאה את הדרך אל עצמה, אל ישותה הפנימית. המלחמה בעד העבריות – פירושה: מלחמה בעד ציונות עברית, בעד תחיה חמרית ורוחנית כאחת. ציונות בלי עבריות – הוא פסל במקדש תחיתנו, הוא זיוף של אידיאה, שעתיד להכשיל עולמית את תנועת תחיתנו. לנפץ את הפסל הזה – הוא צו מחלט של התנועה העברית.

לנפץ ויחד עם זה לבנות. לבנות ע"י הגשמה עברית בכל מקצועות חיינו בגולה. לבנות מתוך אמונה בכוחות העם ומתוך מסירות והקרבה־עצמית בעד תחיתו. כי בלי אמונה אין בנין ויצירה ובלי קרבן לא יכון עם.