יסוד היסודות של תחיתנו הרוחנית היא – תחית הלשון העברית. תנועתנו הלאומית שואפת להפוך את הלשון העברית, שנכרתה מפינו לפני אלפַיִם שנה ושנצטמצמה בתחומי הדת והספרות בלבד, – לשפה חיה, לשפת הדיבור והחיים, המחשבה והיצירה של כל העם היהודי בארץ־ישראל ובארצות הגולה.
תחית הלשון העברית איננה מטרה בפני עצמה בתנועתנו הלאומית, כשם שגם תחיתנו הכלכלית ואפילו בנין הארץ אינם תכליות לאומיות בפני עצמן. התכלית העליונה היא – העם, השיחרור הרוחני והחמרי הגמור של האומה הישראלית. הלשון העברית והתרבות העברית הן מכשירים, כלי־יצירה, המסיעים לשיחרור העם; יחד עם זה הם עצם־היצירה של העם, הנֶכֶס הלאומי הקובע את הכוח התרבותי ואת הפרצוף הרוחני של העם.
הלשון אינה רק כלי־היצירה ופרי־היצירה של רוח העם. כוחה גדול מזה. יש לה שאר־כוח להלאים אם תרבות זרה, לגייר מחשבות ויצירות של עמי נכר ולעשותן חלק של התרבות הלאומית.
עובדה זו, שמכל מכשירי היצירה לא נשארה לישראל בגולה אלא הלשון בלבד, מבליטה ביותר את שאלת ערך הלשון וגבולות שימושה הספרותי בגולה. דוקא חוסר כלי־היצירה המצויים אצל כל עם נורמלי העומד בקשרים תרבותיים עם עמים אחרים מסגל ללשון העברית ערך מוּגדל וכוח מוגבר בפעולת הגיור של המחשבה הזרה, שהרי חוסר כלי־הקיבול לקליטת התרבות הזרה אינו מפחית את עצם הצורך של העם לקלוט את מיטב התרבות האנושית; אדרבא, חוסר זה מגדיל שבעתיים את תפקידו של מכשירנו היחידה, הלשון, לספק את הצורך התרבותי הזה.
הלשון הלאומית היא אחד הסימנים המובהקים של האיחוד והיחוד הלאומי. אמנם, לשון אחת יכולה להיות משותפת ליחודים לאומיים שונים, כמו למשל האנגלית באנגליה ובארצות הברית, הגרמנית בגרמניה ואוסטריה וכו'. אבל אין יחוד לאומי אחד קונה לעצמו כמה לשונות לאומיות. במקום שאתה מוצא רבוי לשונות אצל אומה אחת, (שוציה) אתה מוצא בה הרכב של גופים אֶתניים שונים. לכל קיבוץ לאומי – לשון לאומית אחת, לכל אומה היסטורית – לשון היסטורית אחת. יסודה הלאומי של הלשון הוא ההיסטוריזם שלה.
היסוד הטבעי, הפרֶהיסטורי הוא המבדיל בין הלשון העברית ובין שאר הלשונות שנוצרו על יד העם היהודי בתקופות גלותו השונות. העם העתיק ולשונות העתיקה – לשניהם שיתוף מקור וראשית, יחוד ראשוני, קדמון, עטוף תעלומות־בראשית. השפה הלאומית היא שפת־המסתורין של ראשית צמיחת האומה; שרשיה נעוצים בערפלי הקדם של שבטי ישראל. הלשון הלאומית איננה יצירה בלבד, היא יותר מזה: בריאה. בריאה זו פירושה: שיתוף הקדמות של עם ישראל, שפת ישראל וכל מעשה בראשית. “כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש”. העם יכול ליצור כמה וכמה שפות, אבל לברוא הוא יכול רק שפה אחת. בנדודי גלותו דיבר עם ישראל ויצר בכל הלשונות שבעולם, גם יצר לשונות עצמיות, כמו השפניולית, האידית וכו'. בלשונות אלו השקיע כוחות יצירה עצומים, יצר ערכין של ממש והעשיר בהם את אוצר תרבותנו. ואף על פי כן, כל הלשונות האלו, למרות שהתפתחו בדרך כל הלשונות החדשות ולמרות שהגיעו בהתפתחותן – וביחוד האידית – למדרגה של שלמות בצורה ובתוכן, לא יצאו מגדר של לשונות־גולה, כלומר לשונות שנוצרו לפי תכניות מסוימות, לפי חוקים קבועים ומחומר זר. היסוד הלאומי של הלשונות הללו הוא פרי עיכול האלמנטים הזרים על ידי שינוי המלים והמושגים והתאמת צורתם ותכנם לרוח העם ולטעמו. סימנו: יצירה יֵשׁ מִיֵשׁ, בנין לשון מחמרי לשון זרה או בליל לשונות זרות. אבל אין זו בריאה, כלומר יצירת יש מאין, יצירת סדר ומשטר לשוני מתוהו ובוהו של פראות שבטי־הקדם, שמתוכם יצא עם ישראל.
אנו מבחינים איפא בישראל שלש דרגות של יצירת לשון. דרגה אחת: עשיה. הלשון נעשית באופן מלאכותי על ידי טכניקה בלשנית ומשמשת אמצעי חיבור ציביליזציוני. הלשון אינה שייכת לשום אומה, היא בין־לאומית. (אֶספֶּרנטו). דרגה שניה: יצירה. הלשון נוצרָה בתקופת התרבות האנושית בכח החיקוי והגיור הלאומי. משמשת שפת־איחוּד של קיבוצי־עם מסוימים. (אידית, לַדִינו). דרגה שלישית: בריאה. הלשון נבראה בתקופת הקדם בשחר חיי העם. משמשת ביטוי־ראשון למסתרי נשמת העם. שפת האיחוד הלאומי של כל האומה הישראלית.
ומכאן – הקשר בין הלשון העברית והעבר ההיסטורי של עמנו. מתוך מיליה וצורותיה של לשוננו מדבר אלינו רוח־עברנו הנהדר ורב־העלילה. שכבותיה הכבדות, הססגוניות, המגוידות כגושי־השיש מכילות את התוכן התרבות של דורותינו הראשונים.
“הלשון העברית – אומר ארנסט רינן – זוהי חבילת חיצי פלדה, שופר של ברזל המחריד את הנפש בשתים – שלוש תרועותיו. האותיות שבספרים העבריים – אותיות של אש הנה. לשון זו ממעטת בדיבור, אך כל אשר תאמר – דומה להלמות פטיש עלי סדן; היא פולטת להבות חימה, צועקת חמס על פשעי־עולם, קוראת לארבע רוחות השמים להסתער על מצודות הרשע. כשופר של קדושה לא תשמש לדבר חול, לא תריע על הדר הטבע; היא תכריז על מלחמת קודש ברשע ותקרא לעצרה ומועד”.
הדברים נכונים רק במקצת. הערכת רינן – היא רְאִיַית נוצרי, רְאִיָיה מצד אחד. כי השתפכה הלשון העברית לא רק בלהבות חזון וסערות תוכחה. היא ידעה לפשוט מחלצות קודש וללבוש בגדי חול, לתאר שלות חיי הרועים בימי קדם (רות) לשיר על אהבה וגעגועים (שיר השירים), להורות במשל ומליצה חכמת העולם המעשי (משלי, בן־סירא), להנעים מזמורי שבח ופיוטי תהילה (תהילים) ולחתור עד סוד הבריאה וחֵקר תכלית העולם (איוב, קוהלת).
הלשון – היא ספר־הפתרונות לתעלומות החיים והמחשבה של האומה בקורות דורותיה. כל הַזְרויוֹת והתהפוכות של הלשון, כל שיבושיה וסירוסיה הם מגילת הלבטים והנפתולים של העברי הקדמון בשעה שכבש בלשונו את העולם החיצוני. אל לשונו הכניס בכל דור ודור את עצמיותו, את סגולותיו ושאיפותיו. כאבן־סיד זו המשמרת בעמקי האדמה את עקבי הצורות של צמחים ויצורים עתיקים שאינם קיימים עכשיו, כן גם השפה קלטה לתוכה ושמרה לדורות מושגים שיצאו כבר מגדר השימוש ושמרשים לנו עכשיו על ידי חקירות בלשניות לחתור אל הרבדים היותר עמוקים של נשמת הדורות, אשר חלפו ועברו עלינו.
הלשון – היא צורת הנשמה של האומה. “לכל אומה ואומה – אומר מהר"ל מפר”ג – יש לה מהות מיוחדת וצורה מיוחדת במה שהיא אותה, וההפרש בין הצורה והמהות, שהמהות היא כולה שכלית בלבד, והצורה אינה שכלית בלבד, רק שעל ידי הצורה נמצאת האומה בפועל. הלשון היא מוצא הדיבור אל הנגלה, ולכן תיקרא הצורה שעל ידה נמצאה האומה בפועל: לשון. כמו שהדיבור הוא צורת האדם, כך הלשון נחשב(ה) צורת כל האומה, וכשהדבר הזה נאבד, אין עוד צורת האומה. ומפני שיש לכל אומה מהות בפני עצמה, כך יש לכל אומה כתב (כלומר צור או לשון) בפני עצמו".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.