הצורה היא נצחית. אין לשון לאומית מתחלפת. אין לאומה חילופי־נשמה. אי אפשר לנפץ כלי ולשמור על תכנו. אי־אפשר להחליף לשון בלשון מבלי לזייף את נשמתה, את אוצר מיליה, ניביה, מושגיה.
הגדול שבזיופי הלשון הוא – התרגום. אכן יש בו בתרגום משום רגימת הגוף החי של מחשבת־האדם, שהרי הלשון כוללת בתוכה לא רק את אוצר המילים והניבים המגדירים את מושגי המחשבה וההרגשה האנושית, אלא גם את אוצר הציורים והמחזות, ההגיגים והרחשים, הרמזים המחשביים והנפשיים הצפונים במסתרי המלים. והנה כל הרמזים וההגיגים והציורים האלה מתנדפים, כשהמלים נתרגמות ללשונות זרות או כשאפילו משתמשים בהן בצורתן העברית – באידית או בלשון אחרת. המלה המעוררת זעזוע נפש ורטט פנימי ע"י המוצג הציורי המלווה את המלה, נהפכת לצליל ריק; נשמתה פורחת ואינו נשאר אלא צירוף של אותיות מתות שאינו אומר כלום.
כבר בתרגום הראשון – מלשון החיים ללשון הדיבור והספר – יש הרבה מן הזיוף. הלא האוצר המלולי של האדם, ויהי אף היותר מושלם שבבני התרבות, הוא כטיפה מן הים לעומת רבבות המושגים שישנם בעולם המחשבה וההרגשה. כמה מלים למשל אנו מוצאים בעברית ובלשונות אחרות להגדרת הגונים וגוני־הגונים של הצלילים, הטעמים או הצבעים? ממילא נמצא, שאפילו הלשון הספרותית היותר עשירה בעולם מזייפת את המציאות מחוסר יכולת להתאים את הלשון הדלה לשפע מושגי החיים. אבל זהו זיוף הכרחי שטבע הלשון מחייב אותו ושהוא משותף לכל העמים.
הזיוף שבחילוף הלשונות, הזיוף הנגרם על ידי תרגום לשון לאומית ללשון שניה אינו הכרח, אלא פרי תקלה לאומית, שיש בה משום אינוס התודעה הלאומית. אצל חכמינו אנו מוצאים יחס שלילי זה אל התרגום. בשעה שתירגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ובשעה שהעתיקו את התורה יוָנית, – היו שלושת ימי אפלה. באגדה זו בא לידי גילוי הפחד מפני התרגום, שיש בכוחו להלעיז את נשמת האומה ולעקור את שרשיה הרוחניים. המתרגם לא היה רשאי להגביה קולו יותר מהקורא, כדי שהתרגום לא ייחרת בזכרונו של העם ולא יירש את מקום המקור.
אחד המאוחרים של“ה הקדוש אומר: “רמז גדול אנו מוצאים אצל משה רבינו ע”ה: וירא ה' כי סר לראות. משה רבינו ע”ה ראה היטב, והוא סוד אספקלריה המאירה, כי קָרן אור פניו, פני משה כפני חמה, שהיא תורה אור, וכשנתן לו השי“ת תורה שבכתב, לא היה חושך לפניו, רק שכל בהיר מלא דעה והבין מעצמו תורה שבע”פ. וזהו: סר לראות. סר – ראשי תיבות סוד, רמז. סוד הוא דבר גדול: מעשה בראשית ורמז הוא דבר קטן: הויות דאביי ורבא. תורה שבכתב היא לשון קודש ותורה שבעל פה – תרגום המתקרב ללשון קודש, וזהו סוד שניב מקרא ואחד תרגום. ו“במחשכים הושיבני” – זה תלמוד בבלי, הוא התרגום, אבל ארץ ישראל במעלתה – סוד לשון קודש, והעולם נברא בלשון הקודש".
מה היה יחס העם אל לשון הקודש ולשון התרגום? בתקופת התלמוד התחילה שקיעתה של הלשון העברית בתור לשון הדיבור ובחיי העם נשתלטה הלשון הארמית, אבל גם אחרי שנכרתה העברית מפי העם לא חדלה מהיות לשון־קודש לכל העם ולשון של יצירה חיה לחכמי ישראל. סימן מובהק לחיוניותה של הלשון העברית היא לשון המשנה. לשון זו שלא היתה אלא המשך התפתחותה של לשון המקרא, הבהיקה ביפיה ועשירותה, בעוז דייקנותה וחן־עממיותה דוקא בתקופת החורבן, כשנפסק הקיום המדיני העצמאי של ישראל וכשהארמית השתלטה בחיי היהדות.
גם בתקופת ימי הבינים פרחי הלשון העברית. יותר מאלף שנים אחרי ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל קמו לישראל על אדמת ספרד משוררים נשגבים כרבי יהודה הלוי, רשב“ג, ר' שמואל הנגיד, אברהם ומשה אבן עזרא. היסוד החילוני שבשירת ספרד, שירי היין, האהבה והידידות מעידים יותר מכל שירי הקודש וספרות הפילוסופיה של חיוניותה של העברית. חקירת־הלשון על ידי אדירי בלשנינו ר' סעדיה גאון, ר' מנחם בן סרוק, ר' יונה אבן ג’נאח, ר' יהודה חיוג', הראב”ע, הקמחיים ואחרים לא היתה חיטוט באבק העבר בלבד, אלא הנחת יסודות וקביעת חוקים ללשון של שימוש ספרותי ומדעי. אפילו פייטני ימי הבינים, שרבים מהם פרצו את כל גדרי הלשון לא היו אלא נושאי התחיה הלשונית, כי שאפו להרחיב את הלשון, לגַמֵשׁ את צורותיה בהתאם לרוח זמנם.
במשך קיומה של האומה הישראלית לא נותקה אף לרגע שלשלת הזהב של חיי הלשון העברית. גם בתקופות־הדמדומים, כשלשונות הנכר ירשו את מקומה בחיי העם ובספרות, היתה הלשון העברית הכוח הגואל היחידי, שהציל מכליה את תרבות ישראל, שנוצרה בלשונות נכר; רק בלבושה העברי נשתמרה יצירת־ישראל לדורות.
עזיבת הלשון העברית – אומר ביאליק – גרמה לא רק לאבדן יצירות, אלא גם לאבדן חלקים שלמים של האומה. והיהודים באלכסנדריה של מצרים יוֹכיחו. תרגום השבעים שנעשה באמת בשביל היהודים עצמם, היה כולו משובש, מפני שהמתרגמים כבר נתרחקו מן המקור ולא ידעוהו. גם פילון עצמו לא היה בקי בלשון העברית. וכך הלכה היהדות האלכסנדרונית לאיבוד ורק משום שנקרעה מעל לשונה.
דומה לזה אנו רואים גם בתקופה הספרדית. כשהרגישו חכמי הדור בסכנה החדשה הצפויה ללשון העברית מצד הלשון הערבית, ביקשו לתרגם לעברית את ר' סעדיה גאון. ספר אדיר־מחשבה, כמו למשל “מקור חיים” לרשב"ג שנתחבר רומית ושהיתה לו השפעה עצומה על הפילוסופיה הנוצרית של ימי הבינים, לא היתה לו שום השפעה על המחשבה העברית. וכך אנו רואים, שהחוק הטבעי עשה את שלו, מה שניתרגם עברית ניצל משיני הכליון ונשתמר לדורות ומה שלא הורק אל הכלי העברי לא היתה לו השפעה בחיי היהדות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.