פרוצס ההשתלטות של לשון חדשה בחיי העם היה מביא את האינטליגנציה העברית לידי תגובה נמרצה, לידי ריב־לשונות. התנגדות זו היתה מקבל ע“פ רוב צורה של אלטרנטיבה: עברית או לשון המדינה. “בארץ ישראל לשון סורסי (ארמית) למה? או לשון קודש או לשון יוונית”. בּבבל לשון ארמי למה? או לשון קודש או לשון פרסי” (שהיתה בתקופת התלמוד לשון־המדינה בבבל). קיצוניות זו היתה מוצדקה מבחינה פסיכולוגית, כי קנאי העברית בחרו בלשון המדינה הנייטרלית מהדיאלקט היהודי החדש, שהעמיד בסכנה את קיום הלשון העברית.
גם בתקופתנו זו שבאה לאחר ועידת צ’רנוביץ, התחדדה ברוסיה מלחמת השפות מן המחנה הציוני ומתנגדי הציונית וקיבלה ביטוי אלטרנטיבי: עברית או רוסית. לאידישיזם הקיצוני קדמה בציבוריות היהודית תקופת־בינים של אידית עממית־רומנטית מיסודם של מנדלי ושלום־עליכם. הציונות סייעה להתפתחותה והפצתה של האידית יותר מכל עסקניה שבמחנה האידישאי. בתקופה זו נתגבשה גם המגמה לבנות את התרבות הישראלית על יסוד של דואליזם לשוני לאומי. ביסוד הביסוס האידיאולוגי של הדו־לשוניות הלאומית היתה מונחת השקפת הקדמונים: “כבר אברהם היה מדבר ארמית באור־כשדים והיתה לו העברית לשון מיוחדת, לשון הקודש והארמית – לשון חול”. (ר' יהודה הלוי, “הכוזרי” מאמר ב').
את הרעיון הזה הרחיב וחיזק מ. י. ברדיצ’בסקי. מתוך בירור הסגולות הלשוניות של שתי השפות השמיות בא מ. י. ברדיצ’בסקי לידי מסקנה, שאנו – “עברים וארמים בלשוננו”. לא שנים מקרא ואחד תרגום, אלא שנים תרגום ואחד מקרא. שתי לשונות לעמנו לשני שימושים שונים, וה“יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא” יותר קרוב ללב העם מ“גדול ה' ומהולל מאוד”…
ברדיצ’בסקי הוא הראשון בין סופרינו הלאומיים שהרים את שניות הלשון למדרגה של עיקר. אסון היסטורי הפך ב. הרומנטיקון לגזרה הסטורית. אחדות ההכרה הלאומית מתחלקת לשתי רשויות. שר־האומה משתמש בשני כתרים: אחד לשבת ואחד לימות־החול. באותה דיאלקטיקה פיוטית רואה ברדיצ’בסקי גם בנפש ישראל שבזמננו שתי רשויות: עברית ואידית. “בלשון עבר וספרותה – אומר ברדיצ’בסקי – דבר לנו עם ערכי הדורות וגלגולי הדורות, לנו לרוב דבר עם האישים הגדולים ויוצרי המחשבה והספר, עם היחידים ושארית הנשמה של היחידים; ובלשון היהודית וספרותה לנו עסק עִם העָם הפשוט, שברא בשפה הגרמנית ושהטביע בו את רוחו…”
השקפה זו נעשתה בהיסח הדעת מקום־מקלט לכל מבקשי פשרה בשאלת הלשונות שלנו. אבל הראשון שביטל את תורת־השניות היה ברדיצ’בסקי בעצמו שכפר… באידית.
“לא רק שניות של לשונות לנו, עברית וארמית, עברית ויהודית, לנו גם שניות ביהודית גופא”. האחת היא הלשון האידית הפשוטה, העממית, שאין לה חלק ונחלה בספרות והשניה היא הלשון הספרותית האידית־גרמנית־עברית, “האומרת להתרומם על עצמה ושתפסיק עם זה את החוטים המקשרים אותה לעם”. ברדיצ’בסקי מודה לשם איפא באידית המדוברת וכופר באידית הספרותית המודרנית. אבל כלום כדאי הוא לשם אידית מקוצצת זוּ לחדש תורה שלמה של שניות לשונית? ואם כפירה באחדות הלשון, מדוע דוקא כפר ולא רבוי של לשונות?
שנים מקרא ואחד תרגום – היתה התחלת חורבננו. מרום פסגתו של חורבננו – הוא שנים תרגום ואחד מקרא. האידיאל הלאומי שלנו הוא – מקרא בּלי תרגום. אנו סובלים את התרגום כל זמן שהוא הכרחי, אבל בתנאי שבּעל־התרגום לא יגביה קולו יותר מן הקורא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.