אחרי ועידת צ’רנוביץ התלקחה כאמור מלחמת־הלשונות בכל עוז חריפותה. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנות קיומה היתה הלשון העברית מטרה לחיצי זלזול וביטול מצד המחנה האידישאי ובאותה מידה השפיל גם המחנה העברי את הלשון האידית. האנטי־אידישיזם בצורת גילוייו השטחיות היה טבעי ומובן, אבל יותר משחיזק את כוחה של העברית סייע לביצור עמדותיה של התנועה האידישאית. ההתנגדות לאידית התגלתה לא במערכת נימוקים הגיוניים ומדעיים, אלא בתגובה נפשית, שנגרמה במקצת ע"י צורת־ההתקפה המלעיבה של ספרות־הפולמוס האידישאית.

מהסוג הראשון של נימוקי האנטי־אידישאים הקיצוניים היו ההוכחות הרגשיות שהיו ספוגות רוח קנאה נלהבה לשפת הקודש וזלזול בלשון־ההדיוטות, שבאה לרשת את מקום גברתה. זיווג המלים: “גברת” ו“שפחה” נעשה ל“שם־דבר” בספרות הפובליציסטית של אותה תקופה. לעומת הלשון העברית המקורית הוצגה האידית כלשון נלעגת, שפה מקולקלת ומשובשת, “ז’רגון”, זמורת־זר, “עברי־טייטש” “דיאלקט אשכנזי על טהרת ברדיצוב”, בליל לשונות זרות ללא דקדוק וללא מקוריות לשונית. אפילו אחד־העם, שהרגיש בזרותו של השם “ז’רגון” ביחס לאידית (עפ"ד, “שלילת הגלות”, כרך ד') ביקש נימוקים, כדי להצדיק את השימוש בשם המאוס הזה.

רוב הנימוקים האלה נתבטלו כבר בזמנם, אף על פי שהד קולם עולה גם עתה בחוגי המתבוללים. עכשיו לא יפסול אדם את האידית בתור לשון בגלל מוצאה מה“מיטל־הויך־דויטש”. ריבוי היסודות הזרים בלשון, עניות אוצר־המלים וחוסר הדקדוק ­– כל אלה מעידים על צעירותה של האידית, אבל אינם פוסלים את ערכה בתור לשון.

פחות ממנו היה מבוסס הנימוּק השני של מתנגדי־האידית הקיצונים ­– דלותה קלישותה של התרבות שנוצרה באידית. הספרות האידית ­– אמרו הללו ­– היא ספרות של “שיחת קרנות, חכמה קונטרסית, יצירות קיקיוניות”. אידית אינה מסוגלה לשירה לירית, למחשבה לאומית, לפרובלימות עוֹלמיות. לא נוצרה האידית אלא לשמש צרכי יום־יום של המוני העם וזהו גם תפקידה של ספרותה. אף נימוק זה נתבדה ונתבטל מעצמו עם התפתחותה המהירה של הספרות האידית.

הנימוק השלישי ­– היותר נפוץ והיותר הגיוני למראית עין ­– היה הפחד מפני הסכנה הצפויה לעברית מצד האידית. אם אין אפשרות להשליט כיום בחיים את הלשון העברית, מוטב שנשתמש “לפי שעה” בשפת המדינה, שהיא פחות מסוכנה לקיומנו מהאידית. עברית או רוסית! זוהי הסיסמה שהוכרזה אז בקול זועה במחנה העברים הקיצוניים.

סיסמה זו נקראה על ידי המחנה האידישאי בשם: “התבוללות ציונית”. ואמנם תוצאותיה המעשיות של הכרזת־סיסמה זוּ אישרו במקצת את צדקת הערכתם של מתנגדינו למרות הפרדוקסליות שבה. סיסמה זוּ נהפכה לאמתלה אידיאולוגית, שבאה להצדיק את השימוש בלשון המדינה בדיבור ובמעשה. למעשה הוקצע לעברית מקום צר בחגיגות ובהפגנות חיצוניות ובחיים נשתלטה לשון המדינה. הלשון הרוסית (ובימינו ­– לשון כל המדינות) נהפכה לשפת הדיבור של האינטליגנציה הציונית. הקיצוניים שבעברים בחרו למטרת התקפתם לא את הצד השלילי של האידית, אלא דוקא את החיוב שבה, את ערכה המלאים של האידית, המשמשת גורם מבדיל ומבַדֵד, מחיצה לאומית נוספת, תריס חדש בפני ההשפעות המטמיעות של הגולה. שלילת האידית בשל אפשרויותיה הלאומיות היא אנטי־לאומית. אנו כופרים ביחודה הלאומי של האידית, לא מפני שהיא באה לרשת את מקום העברית, אלא להיפך, מפני שאין בכוחה להחזיק¹ מעמד בתנאי הגולה ולהתקיים בתור לשון־יהודים. קיומה של האידית תלוי לא ברצוננו, לא במאמצנו הלאומי, אלא בתנאי החיים המיוחדים של הגולה, שבתוקף חוק היסטורי הכריתו ומכריתים את לשונות־הגולה מפינו. כל זמן שהאידית קיימת וממלאה ­– בין שאר הגורמים החיוביים ­– את תפקיד ההגנה והשמירה הלאומית, חובת היהדות היא לקבוע לה את מקומה הראוי בחיינו.

אבל אין זה מתפקידה של התנועה העברית. תנועתנו איננה שוללת את האידית; היא מחייבת את העברית. פניה מכֻוָנים כלפי עבודת־הגשמה חיובית בשדה פעולתה הטבעי, והיא: בנין התרבות העברית והקמת האומה העברית.