מלחמת־הלשונות בישראל, הנמשכת קרוב לשלושים שנים טרם נגמרה; להיפך, מלחמה זו, אם כי בצורה אחרת ובהרכב חדש של הכוחות הציבוריים הלוחמים, עדיין נמשכת ועתידה להתגבר עם התפשטות התנועה העברית בישראל. עובדה זוּ מחייבת אותנו לקבוע יחס ברור ואביקטיבי אל שאלת הלשונות.

הטענה הראשונה של מחנה האידישאים היא: הלשון העברית מתה. הרוב המכריע של העם איננו מדבר עברית ואיננו יוצר עברית או בלשון הקלסיקון של האידישיזם: “האידית נלחמת מלחמה קשה בעד קיומה, אבל העברית ­– מתה זה כבר. אידית­ ­– היא יער רך הצומח בנוה מדבר, הוא צומח ומכה שרשים, אף על פּי שֶׁבֶּדְוִים יהודיים וזרים מבָרים רבים משטחיו, אבל העברית ­– בתור לשון ­– היא בית־עולם, ובבית עולם אין לקוות עוד לחיים” (ד"ר ח. ז’יטלובסקי). הלשון העברית גנוזה וכלואה בספרים ואין לה זיקה לחיים. העברית היא שפת העבר ההיסטורי שאין לו חזרה. העברית בחיים ובחינוך היא בלתי טבעית, וממילא גם בלתי פדגוגית. החיאת הלשון העברית היא דבר מלאכותי. מה שאין כן הלשון האידית, לשון הרחוב והשוק, שאינה זקוקה לטיפול וטיפוח, החיה ומתפתחת מעצמה, בכח עממיותה הקיבוצי.

אבל עצם המושגים טבעיות ומלאכותיות טעונים הגדרה מדויקת. שבטי הכושים באפריקה ועמי־הפרא של איי־הצפון ודאי שהם חיים חיים יותר טבעיים מעמי אירופה. לשוֹנות העמים הפרימיטיביים בעולם הן ודאי יותר טבעיות ויותר קלות מלשונות העמים בני־התרבות. ואף על פי כן אין קלות זו וטבעיות זו משמשות אידיאל לאנושיות. אבן הבוחן הוא: לא טבעיות ומלאכותיות, אלא פראוּת ותרבות. אין מושגי תועלתיות חלים בכלל על חיים לאומיים. הימיר עם את לשונו בלשון אחרת מפני קלותה? היחליף גוי את מדבר־מולדתו בנאות נכר? הלשון היותר קלה בעולם היא ­­– האֶספֶּרנטוֹ, אבל היימצא עם שיאמצנה ללשון לאומית?

כי מהי טבעיותה של לשון? לא רק שיח שפתים, אלא גם סוד שיח הנשמה, מן השפה ולפנים. כח החדירה לפני ולפנים, אל נבכי נשמת האומה. טבעיות של אויר המרחף לא רק על פני השטח, אלא חודר אל תהומי־תהומות. היכן טבעיותה זו של האידית?

"עדיין הייתי מבין ­– אומר ברנר­ ­– את כל טענות האידישאים, אילו היו ישראל חטיבה אחת, יושב על אדמתו ומדבר דוקא גרמנית ישנה, מסורסת ומעורבבת בלשונות שמיות וסלביות, אז לכל הפחות היה מקום לצעקה: גם אנגלית אינה אלא ז’רגון! ברם עכשיו, כשכולנו נידחים בגיטאות שונים באירופה ובאמריקה ובאסיה ובאפריקה, ולכל גיטו וגיטו יש לו ז’רגון שלו ולילדי הגיטאות שבמערב הנה גם הז’רגון של מנדלי אינו אלא שפה מתה, הרי ברי שאינו יכול להיות לעולם השפה המקשרת ומאחדת את כל אברינו הכתותים ופשיטא שאין רשות לאידית לאמר: אני השפה הלאומית, שפת נשמת האומה, שפת רוח האומה, שפת יצירת האומה ­– "

הטבעיות היהודית ­– במובנה של בעלי האידית ­– היא אילוסיה בחיי המציאות של הגולה. כי ישנה טבעיות יותר גדולה מזו של האידית, טבעיותה של לשון המדינה. אם למלאכותיות, הרי כל הקיום היהודי בגולה טבוע בחותמה. הלאומיים שבמחנה האידישאי הסיחו את דעתם מעיקר־העיקרים של חיי הגלות, כי בגלות הטמיעה היא טבע והיחוד הלשוני הוא בלתי טבעי. הטמיעה, כלומר פרוצס עקירת הלשון תחת השפעת התרבות החילונית של העמים השליטים, אינה מבחינה בין לשונות היהדות וכבר פגעה פגיעה קשה את האידית גם באמריקה גם בארצות אירופה. באמריקה קיימת האידית אצל הדור הצעיר רק באופן מלאכותי, על ידי בית הספר, כי מחוץ לכתליו ­– בבית וברחוב ­– יורשת את מקומה הלשון האנגלית. אבל גם במרכזי היהדות של אירופה המזרחית ניכרת במידה מחרידה התמעטות הדיבור והשימוש בלשון האידית. הטמיעה נוטלת מהאידית את יתרון “טבעיותה” והופכת אותה ל“לשון־קודש”, כלומר לשון הזקוקה לטיפול מלאכותי על ידי בית־הספר.

הטענה השניה של האידישאים ההולכת וחוזרת בנוסחאות שונות היא: האופי הקוֹנסרוַטיבי של הלשון העברית. בו בזמן שהאידית היא דימוקרטית, פרוגרסיבית ומהפכנית, העברית היא ריאקציונית מטבע ברייתה. משחק מלים זה של פרוגרסיביות וריאקציוניות בלשון דורש תשובה ברורה. לשון, כשהיא לעצמה, אינה פרוגרסיבית ואינה ריאקציונית. גם האלמנטים המשמרים גם המתקדמים מדברים בלשון אחת אצל כל אומה ואומה. בנוגע לעמנו, הרי דוקא החוגים הריאקציוניים מיסודה של “האגודה” הם מראשי תומכיה של האידית. לשון בורגנית, קונטר־ריבולוציונית, ­– הלכה זו נתחדשה בבית מדרשה של היבסקציה. שנאה זו לעברית מקורה לא במחשבה פרוגרסיבית, אלא בפסיכוזה של קנאות קיבוצית מטורפת. לשונם של עמוס ומיכה, שעמדו לימין עניים ודלים ורבו ריב יתום ואלמנה מיד עושקיהם, לשון חכמי ישראל, שהרחיבו בתורתם את מוסר הנביאים, לשון אהרן ליברמן, אשר נתנה ב“אמת” ביטוי עברי וראשון לסוציאליות היהודית בחיינו, לשון ספרותנו העברית, שרובה מוקדשת לעוני הממאיר ולדלות המרודה של המוני עמנו ­– לשון זו אינה פּחות פרוגרסיבית מלשונה של “שרה בת טובים” ומשפת ה“עמעס” של קנאי היבסקציה. הלשון העברית ­– טוענים מתנגדינו ­– לא חדרה אל הנקבוביות של חיינו הכלכליים, הסוציאליים, והחברתיים. אין לה רקע סוציאלי, המשמש אחיזה לכל חיי־הרוח. אבל דוקא החזית הסוציאלית היא נקודת המשען של התחיה העברית ומקום התורפה של התנועה האידישאית. חזית סוציאלית זו פירושה: מלחמת השחרור של העם מכבלי השעבוד הגלותי, שינוי יסודי של מבנה עמנו הסוציאלי בארץ ובגולה, השרשת עם בקרקע ובחיי עבודה, חינוך מהפכני לחלוציות, להעפלה ולהגשמה, חידוש החיים על יסודות של שויון וצדק חברתי, בנין מולדת עברית בכח הרצון והקרבן העצמי. ומה אנו רואים מצד שני? חוסר־אונים על פני חזית סוציאלית זרה. אכן, בימי האביב של תנועת השחרור ברוסיה הצארית היה לסוציאליזם היהודי הוד־זוהר של גבוריות מהפכנית, ואם כי הקריב את מיטב קרבנותיו על מזבח זר, רשם פרק של גבורה בספר הישר של תנועת העבודה בגולה. אבל מאז עברו כשלושים שנה, ומה הוא מאזן פעולתו של הסוציאליזם היהודי בגולה? איפה הפרוגנוזה הכלכלית של נביאיו? איפה חזון הפרוליטריזציה אשר חזו מחשבי־הקיצים האנטי־ציוניים? מה הם הכיבושים הכלכליים והמדיניים של העם היהודי העובד? ישראל עומד מדולדל לפני אבוס נשבר בכל רחבי העולם וטובע בים של דלות מרקיבה ומנַוולת, ­– איפה עוגן הישע והגאולה של הרדיקליות האידישאית? ובשעה שעם ישראל בונה את ביתו הלאומי במאמצים לא אנוש ובגבורה שאין על עפר משלה, מה נתנה זו לעם חוץ מהפקעת חזית ונעיצת חרב בגבה?

הטענה השלישית ­– העברית אינה מגינה מפני ההתבוללות.

“השווּ ­– אומר ז’יטלובסקי ­– את תפקיד הספרות העברית והאידית במלחמת העם היהודי בעד קיומו והתפתחותו. מה פעלה העברית? את מי הצילה מזרועות ההתבוללות? איזו עמדות שהיו בסכנה ­– ביצרה? איזו עמדות חדשות כבשה? איזו שכבות שעמדו להבלע בים ההתבוללות ­– הצילה? איזה אלמנטים שכבר התבוללו קשרה שוב עם העם קשר אוביקטיבי?”

יודעים מתנגדינו את האמת ומורדים בה, בהתעלמם מהמחנה הכבד של התנועה העברית בעולם, העומדת כצור איתן בלב ים ההתבוללות, תנועת החינוך העברי, שהקימה דור של רבבות, המחיה בדיבור פיו את הלשון העברית, תנועת החלוציות הממלאה בכוח העבריות את תעודת־הגשמתה, תנועת העבודה הציונית ותנועת הנוער המשתתפות בבנין עמם ומולדתם בכוח ההתחדשות הרוחנית.

לדעת האידישאים, האידית היא התריס היחידי בפני ההתבוללות. אין מן הצורך להדגיש, שהאידישיזם הרדיקלי בגולה החובק זרועות עולם בחלום־גאולתו הסוציאלי, נהפך לנושא הדגל של ההתבוללות האדומה, אבל גם לפי האידישיזם הלאומי מיסודו של ז’יטלובסקי וחבריו, במה עולה כוחה של אידית זו על העברית במלחמתה נגד הטמיעה? כבר הדגשנו, שהאידית מותקפת ביותר על ידי ההתבוללות, משום שחסר לה הכוח הפנימי להדוף את התקפות ההתבוללות, חסרה היא תוכן היסתורי־תרבותי, שיתן לה כובד־משקל ויציבות כלפי חוץ ושישמש גורם של משיכה וכינוס־כוחות כלפי פנים. שהרי האידישיזם הוציא מעולמו הרוחני לא רק את הלשון העברית, אלא גם את התרבות העברית הכרוכה בה. הלשון והתרבות העברית ­– לשתיהן אין חלק ונחלה בחיי היהדות המודרנית. “לכל היותר חוקרים אותה (את העברית) האידישאים, בשם שחוקרים את הלשון הסורית, הרומית והערבית; לכל היותר ­– ניהנים מיפיה כשם שהבלשן ניהנה מיפי היונית או הרומית; לכל היותר ­– ילמדו אותה בבתי הספר, כשם שלומדים שפות אחרות”. (ח. ז’ילובסקי).

הקיצוניים שבאידישאים מרחיקים לכת: התוכן האידישאי החדש מחייב גם צורה חדשה. יש פגם אורגני לאידית: קירבה חיצונית ופנימית לעברית. החיצונית: הכתיב העברי; הפנימית: האוצר המלולי העברי. הקנאים רואים צורך להפריד בין הדבקים הניזונים זה מזה, לבטל את קירבת המשפחה ולשחרר את האידית משעבוד הכתיב העברי, המעורר זיקה נפשית לעברית. והמדע האידישאי ­– ייוואָ בּלעטער כרך V ­– קובע אפילו בדיוק את מספר המלים העבריות הטעונות לימוד בכל מחלקה של בית־ספר (בשנת הלימוד הראשונה ­– 7 מלים, בתשיעית ­– 98 מלים, בסך הכול ­– 455 מילים!) “דִיאֶטה” עברית בשביל הגוף האידישאי של האומה הישראלית, שנקבעה על יסוד של שיטה מדעית, מתוך מושכל ראשון, שאת “כל היסודות העבריים שבלשון האידית ודאי שאי־אפשר ללמוד”!

והתוצאה? בורות ועם־הארצות מחרידה, שנשתלטה ברחוב היהודי. עם־הארצות לשמה, יהירה, מטומטמת, המתקשטת בנוצותיה של ההתבוללות. וכאן ­– נחתם גורלו של האידישיזם. תנועה בלי אידיאל לאומי וסוציאלי, בלי פטוס של מהפכה והגשמה, בלי קדושת־עבר וגבורה ­– סופה להתבטל בפני כוח עוזה של תרבות המדינה השולטת.