במאמרו הידוע “ריב הלשונות” גלל אחד־העם בכל חריפות־מחשבתו את שאלת מהותה ועתידה של הלשון האידית. אין לשון נהפכת ללשון לאומית בכוח טבעיותה, בכח שימושה בדיבור, אלא בזה שהיא כוללת את האוצר הרוחני של האומה שנצטבר במשך דורות. הלשון ההולנדית, למשל, נתעלתה ללשון לאומית מפני זה, שמלבד שימושה בדיבור היא אוצרת בתוכה את כל ערכי־התרבות של העם ההולנדי. להיפך, הדיאלקטים הגרמניים שלא ספגו את מיטב תרבותה של האומה הגרמנית, לא יהפכו לעולם ללשונות לאומיות. לשון לאומית אינה עולה לגדולה על ידי הכרזה, (ועידת צ’רבוניץ) אלא על ידי עבודת כל הדורות השקיעה בה. אין “זיווג שני” נוהג בחיים הלאומיים.

בעצם הכרזת האידית כלשון לאומית רואה אחד־העם סימן מובהק של שקיעתה והשתכחותה. הנימוק הפסיכולוגי של ההכרזה הוא: כל זמן שאיזה דבר קרוב לעיניני, איננו מרגישים בקיומו ומכל שכן שאיננו רואים צורך לרוממו ולשבחו, ורק מאחר שהוא מתרחק מאתנו וצורתו הולכת ומטשטשת, הננו מאדירים אותו בכח דמיוננו. הכנסיה הדתית במערב הוכרזה דוקא בו בזמן שהדת התחילה מתרופפת. גם האידית, כל זמן שהיתה הלשון המדוברת בפי כל יהודי המזרח, לא הולידה אף צל של מחשבה שזוהי לשוננו הלאומית, כי ידע העם להבחין בין שפת החיים והשוק ובין שפת ערכי־התרבות הנצחיים של האומה. ורק בו ברגע “שתנאי החיים התחילו להכרית את האידית מפי העם ובּהרבה מבתי ישראל (ביחוד באותם המקומות, שמשם יוצאת התורה הז’רגונית…) אין קולו נשמע עוד והדור הצעיר אינו משתדל אף להכינו, עתה כשהז’רגון עצמו הולך ופורש מן החיים, הולכת וכהה גם ההרגשה החיה ביחס למקומו וערכו, ועל כן אפשר עתה להסתכל בו דרך אספקלריה “רומנטית” ולקשור לו כתרים שאינם במציאות”.

אחד העם היה הראשון אשר נתן את הביסוס העיוני להשתכחותה של האידית.

גם ח. נ. ביאליק ניבא לאחריתה של האידית. את כוח קיומה ראה ביאליק בחיי־זיווגה עם העברית. כל זמן שצרפו ל“עברי” את ה“טייטש” וזיווגם יחד, יצא ה“עברי־טייטש” והיה לאידית, המקובלת אצל חלק גדול מן האומה. אבל אם יתגרש ה“טייטש” מהעברי, אותה שעה לא יהיה אלא “טייטש” בלבד, שאין לו זיקה לא ל“עברי” ואף לא לאידית. האידית ­– לפי ביאליק ­– היא בחינת “גיורת”. כל זמן שהיא עומדת בצדקתה כרות המואביה ומתדבקת בנעמי העבריה באמת ובתמים, היא רצויה לנו והיא יכולה אפילו לזכות ולהעמיד מקרבה את דויד המלך. אבל משעה שאין היא רוצה להידבק בזרעו של ישראל והיא פורשת לה וחוזרת לארץ מואב, שוב אין לה תקנה להעמיד דויד מקרבה אלא מואבי בלבד" ­– ­– ­–

“באותה שעה, שהלשוֹן העברית נעשתה חיה בארץ ישראל וכלשון חיה היא מתגלית ומופיעה על בימת החיים, ­– באותה שעה נתרופף הרבה מעמדה של האידית וכנגדה נתחזקה הרבה ­– אם מרצוננו או שלא מרצוננו ­– עמדתה של לשון המדינה. וכיוון שהאומה העברית לא תוותר עולמית על הלשון העברית, ומכיוון שמשא של שלוש לשונות הוא דבר שאי־אפשר לאומה, ממילא יוצא ששקיעתה של האידית היא הכרח היסטורי ואין לשנותו ובשביל קיומה של האומה העברית אין לנו אלא להשליט את הלשון העברית. נחמה אחת לי: שתהא לה, ללשון האידית, השארת־נפש על ידי תרגומה ללשון העברית. אבל מה שלא יתורגם הימנה לעברית, אבוד יאבד וזכר לא יהיה לו. שום רצון וכוונה טובה לא יועילו כאן. זהו ­– גזר דין מן השמים”.

דברים מעין אלה על גורל האידית אנו מוצאים אצל א. ד. גורדון:

“לא צריך להעלים עין מזה, כי השפה הז’רגונית בין כך וכך הולכת ומתה ולא יועילו לה כל הלחשים והקמיעות, התקיעות והתרועות של חובבי שפה אידית, “אידישיסטים” בלע”ז. רק עיוור או מי שעוצם עינו בכוונה לא יראה את זה. את מקומה הולכת ויורשת שפת הארץ. הדור הצעיר מדבר יותר ויותר רוסית, פולנית, גרמנית וכו'. גם באמריקה ששם לכאורה הלשון הז’רגונית פורחת ­– גם באמריקה הדור השני מדבר אנגלית והז’רגון מתקיים רק הודות לאמיגרנטים המרובים הזורמים ובאים מהארצות אשר ההשכלה האירופית עוד לא חדרה לשם לתוך כל שדרות העם היהודי. (הדברים נכתבו לפני המלחמה העולמית ובינתים נפסקה ההגירה והנבואה המרה הולכת ומתקיימת). מלחמתם של האידישיסטים בעברית אינה אלא מין “תמות נפשי עם פלשתים”.

מענינת ומקורית היא השקפתו של נחמן סירקין על היחס שבין העבריות והאידישיזם. את ערך האידישיזם מצמצם אף סירקין בתחום היצירה העממית. האידישיזם בא לעולמנו מתוך מגמות תועלתיות, לשם מטרות מעשיות, בתור אמצעי להפצת קולטורה, השכלה המונית, אירגון הפרוֹלטריון במלחמת קיומו וכו', ובמשלחתו זו הצליח. אבל תקופה זו נסתיימה והתחילה תקופה חדשה של ספרות ותרבות לאומית, שאינה משועבדת למטרות מעשיות. אמנם, יש והאידישיזם מתפרץ לכבוש גם בתקופה זו מקום בראש, אבל קצרה ידו לבצע את חפצו. האידישיזם אינו יכול לרוות את צמאון העם לרוח, לעיון, להתרוממות. ואם ההמון היה עד עתה מגשש באפלה והאמין בתמימותו, שהשפה העברית היא שפה ריאקציונית, משום שהיא מצויה אצל הגבירים וה“בעלי־בתים” יותר מאצל העניים, בא האידישיזם בעצמו ובמפעלו התרבותי הרס את מזבח אלילו והוליד את העבריות.

האידישיזם מפנה דרך לעבריות ­– זוהי נקודת המרכז של השקפת סירקין. “יש גבול ­–אומר סירקין ­– לאידישיזם, שאותו לא יכול לעבור; יש נקודת גובה בהתפתחותו, שממעל לו ­– או שהאידישיזם מוכרח להתרוקן מכל תוכן או שהוא בעצמו מוליד את העבריות. כשהאידישיזם פוסק להיות אמצעי קולטורי ושואף להתרומם למטרה בפני עצמה, כשהוא מתקרב לנקודה היותר גבוהה בהתפתחותו וניצב על מפתן של יצירה אמנותית טהורה, עוד מעט ומרחב של קולטורה לאומית ישתרע לפניו ­– והנה הוא חוזר בתשובה, חוגר את כל כוחו ונהפך לעבריות, בהכרה ובחיים.” אמנם, לא כל אידישיזם מפנה את דרכו לעבריות; לסלילת דרך זו נחוצה מלחמה ציבורית קשה ומאמצים כבירים בשדה התרבות והחינוך, אבל ברי לו, לסירקין, ש“כל אידית שאין עמה עבריות ­– סופה להתרוקן מכל תוכן ולהיבטל תכלית ביטול בחיי הנצח של התרבות הלאומית”.

בשאלת עתידה של הלשון האידית נשתמרה בספרותנו ההשקפה היסודית של אחד־העם. הסופרים המאוחרים חידשו את בירור השאלה על ידי נימוקים חדשים, שאין בהם משום שינוי יסודי של השקפת אחד־העם. בספרו “גולה ונכר” עומד ד“ר יחזקאל קויפמן בהרחבה על שאלת עתידה של האידית. האידית ­– אומר ד”ר קויפמן ­– איננה בת־קיים. העם המדבר אידית הוא מפולג־לשון, ופילוג זה עתיד לקצר את ימיה של האידית המדוברת. לשון הגיטו אינה שלטת לעולם שלטון יחיד. היא מוכרחת להקצות מקום ללשון הסביבה. אצל כל עם רק יושבי־הגבול נזקקים לשתי לשונות. אבל העם היהודי הוא כולו “יושב־גבול” ובזה הוא שונה מכל עם בעולם. ומפני פילוג־לשון זה עתידה האידית להשתכח. בתור לשון גלותית ­– דינה ככל הלשונות שנוצרו מתוך ההתבוללות החצאית, הגיטאית. האידית אינה לשון לאומית לא מפני שאין לה עבר, אלא מפני שאין לה עתיד. השתכחותה אינה אסון, אלא קיצה הטבעי של האידית. לא מיתתה היא מקרה, אלא אריכות ימיה. היא לשון שעה ומטעם זה איננה לשון לאומית.

השתכחותה של האידית הכרחית גם מטעם שני והוא: הסקולריזציה של החיים הדתיים והתרבות הדתית של העם.

הפרידו הדתי והסוציאלי שבין היהודים ושכניהם ­– הוא ששמר על הלשונות הגיטאיות מטמיעה. מאותה שעה שנתערערה המחיצה הדתית ובמקום הפירוד הסוציאלי באה השאיפה לאחדות סוציאלית והתחילה הדבקות בתרבויות נכר ­– נשבר כוח הקיום של הלשון הגיטאית, שהופקרה לכוחות ההרס של ההתבוללות. המעבר מהחיים והתרבות הדתיים של העם לתרבות־חול הביא אמנם לפריחת הלשון והתרבות האידית, החילונית והרדיקלית, אבל דוקא חילוניות זו ורדיקליות זו המבוססת על התפרדות היהדות הדתית, תסייע לכליונה המהיר של האידית.

המעבר לתרבות־חול שם קץ לחזיון שני המלווה את חיי היהודים בגולה והוא ­– יצירת הדיאלקטים היהודיים בארצות הגולה. הסיבה הראשית של צמיחת הדיאלקטים היא לא יחוד גזעי, משקי, תרבותי או טריטוריאלי, אלא היחוד הדתי (מ. מיזֶס). עם תקופת האמנסיפציה הולך ובטל הפירוד הדתי־סוציאלי שהיה קיים בין היהודים וסביבתם. לשונות הגויים הולכות וכובשות מקום בחיי היהודים בתור לשונות־תרבות משותפות, מבלי להשאיר מקום ללשון גלותית. מאידך גיסא חיי היהודים כשלעצמם ­– קצר כוחם לפרנס לשון דיבור גלותית לא בצורת דיאלקט של לשון הארץ ולא בצורת לשון יהודית מיוחדת. האידית היא, איפה, הדיאלקט היהודי האחרון בגולה. היא תשתכח מישראל לא מפני שדיאלקט אחר ידחק את רגליה, אלא מפני שהדבקות התרבותית בעמי הארץ תקפח את קיומה.