שקיעת האידית בגולה מוצאת את אישורה בעובדות ומספרים. הלשון האידית נוצרה כידוע בגרמניה בין המאה ה XIII וה XV והיתה שפת הדיבור היחידה של כל יהודי אירופה עד סוף המאה הXVIII, חוץ מן היהודים הספרדיים בצרפת, באנגליה, בהולנדיה ובאיטליה. היהודים שמרו בקנאות יתרה על האידית. האידית דחקה אפילו את הלשון העברית שנצטמצמה בתחומי הדת והתעודות המשפטיות והמסחריות. שפת המדינה היתה מותרת רק במידה שהיתה נחוצה למסחר. האידית היתה קיימת בתור “מוישֶׁל”, כלומר בתור לשון גרמנית משובשת, עד דור ההשכלה. ההשכלה הברלינאית קידשה מלחמה על לשון זו שהיתה בעיני המשכילים לשון נלעגת. האמנסיפציה, הקשר התרבותי והמסחרי של היהודים עם יושבי הארץ, התרבות הגבוהה של פּרוסיה והנהגת חובת־הלימוד הכללית בבתי־הספר ­– כל אלה גרמו שהלשון הגרמנית דחתה את האידית. שינוי־לשון זה נסתיים בגרמניה המערבית והתיכונית במחצית הראשונה של המאה ה XIX ובגרמניה המזרחית, כעבור עשרות שנים מועטות, עד שהאידית חדלה מהתקיים בגרמניה בתור לשון־דבור. במאה התשע עשרה פסקו היהודים לדבר בלשונותיהם ­– אידית ושפניולית ­– גם בצרפת, בהולנדיה, באנגליה, באיטליה ובהונגריה.

לעומת זאת נשתמרה האידית בארצות אירופה המזרחית. בפולין הרוסית חדלה הלשון הפולנית מהיות שפת המדינה והשפעתה לא היתה מספיקה כדי לבולל את היהודים. רוסיה הגדולה סגרה את ארצה בפני היהודים וממילא לא יכלה להשפיע עליהם השפעת לשון. רוסיה הדרומית, הלבנה וליטא היו גלילות מעטי־תרבות. גורמים מדיניים, סוציאליים ותרבותיים סייעו להתפשטותה של האידית. מלחמת שתי התרבויות הסלביות בפולין חיזקו את מעמדה של האידית שעמדה מחוץ למלחמה זו. השתתפות היהודים בתנועת השיחרור הרוסית בשנת 1905 הולידה את הצורך להפיץ את האידיאות הסוציאליות החדשות בלשון מובנת להמוני העם; קרוב לאותה תקופה התחילה גם פריחת הספרות והעתונות האידית. כל אלה סייעו להתפתחותה המהירה של האידית.

לפי מפקד־העם ברוסיה הצארית בשנת 1897 רשמו 96.9 אחוז יהודים את האידית בתור לשון לאומית ורק 3.1 אחוז ­– רשמו רוסית, פולנית ושפות אחרות. בתחום המושב עלה אחוז מדברי אידית עד 98 אחוז ומחוץ לתחום ­– עד 80.4 אחוז.

אחרי המלחמה העולמית והמהפכה הבולשבית ירדה הלשון האידית ברוסיה המועצתית. ירידה זו מתמיהה ביותר לאור העובדה, שהאידית נהנית בברית־הריפובליקות מזכויות פומביות ומוּכרה רשמית בתור לשון־היהודים הלאומית, בעוד שהלשון העברית אסורה בתור לשון הוראה והיא נרדפת על ידי הממשלה. ירידת האידית נגרמה על ידי השויון האזרחי, ביטול תחום המושב, הפיזור בכל רחבי המדינה והרדיקליזציה של הפּועל והנוער היהודי. על פי המפקד הרוסי משנת 1926 דיברו אידית:

ברוסיה הלבנה ­– 90.1 אחוז

באוקריינה ­– 76.1 אחוז

ברוסיה המרכזית ­– 48.1 אחוז

ברוסיה האסיאטית ­­– 35.6 אחוז

בכל ברית המועצות ­– 70.7 אחוז

המספרים האלה מעידים על ירידה ניכרת של הלשון האידית: בשטח תחום המושב ירד האחוז מ־98 אחוז עד 90.1 אחוז ברוסיה הלבנה ועד 76.1 אחוז באוקראינה.

פרוצס הירידה מתלווה בתופעות אפיניות:

1) חילוף האידית בלשון המדינה מתקדם ביותר בקרב מעמד הפועלים. הפרולטריזציה המוגברת של המוני היהודים ברוסיה תחיש מן ההכרח את ירידת הלשון. לפי המספרים הסטטיסטיים של ד"ר א. רופין, מדברים אידית בגלילות חרושת המכרות, שבהם עסוקים הרבה פועלים יהודיים, 58.7 אחוז גברים בגיל מ־35 עד 39 שנים, בעוד שבגלילות מעטי התעשיה מדברים אידית ­– 77.8 אחוז. המספרים האלה מאשרים את העובדה, שהפועל היהודי נהפך ­– לרגלי תנאי עבודתו וחייו ­– לנושא ההתבוללות הלשונית ברוסיה המועצתית.

2) הדיבור האידי הולך ופוחת מגיל קשיש לגיל צעיר. בין זקנים בני 65 מדברים אידית 97.3 אחוז בגלילות פולסיה ו־82.7 אחוז בגליל דניפרוֹפטרובסק, בעוד שבין גברים בני 25–29 שנים מדברים אידית 84 אחוז בגלילות פולסיה ו־48.6 אחוז ­– בגליל דנפרופטרוֹבסק.

גם מספרים אלה מוכיחים, שעם הסתלקות הדור הישן הקשור לאידית, תגדל מאד ירידת הלשוֹן.

3) במדה שתתרבה נדידת היהודים מגלילות תחום המושב הקודם אל פנים רוסיה, תגדל ירידת הלשון.

גם בארץ פולין ניכרת הירידה המהירה של האידית. במפקד העם משנת 1921 שבו נקבעה הלאומיות על יסוד לשון הדיבור ­– נרשמו מ־2,771,949 יהודים בתור:

פולנים ­– 25.5 אחוז (בני דת משה)

יהודים ­– 73.8 אחוז

רותנים ­– 0.1 אחוז

יתר הלאומים ­– 0.6 אחוז

100.0 אחוז

יותר מרבע יהודי־פּולין נמנו איפא על הלאומיות הפולנית.

החומר הסטטיסטי של מפקד העם משנת 1932 טרם עובד עד עכשיו. אבל יש יסוד להניח, שמספר היהודים שציינו אידית בתור לשון־אם הופחת במדת־מה כלפי מספרם בשנת 1921.

בצ’כוסלובקיה ציינו במפקד העם משנת 1921 ­– 354,342 יהודים את לאומיותם בתור:

יהודים ­– 51.0%

צ’כוסלובקים ­­– 20.7%

גרמנים ­ – 14.9%

הונגרים ­– 8.3%

נתיני חו"ל ­– 5.0%

רוסים ­ – 1.1%

חצי כל יהודי צ’יכוסלובקיה נתיחש איפא על עמים זרים. מתוך הסטטיסטיקה של תלמידי בתי הספר בשנת 24­–1923 רואים אנו, כי ברוסיה הקרפטית שיהודיה עדיין אדוקים­ ­– נמנים 98.9% של ילדים על הלאומית היהודית, בעוד שבסלובקיה מספרם מגיע עד 62.8% ובבוהמיה ושלזיה ­– רק 31.9%.

קטסטרופלי הוא המצב בהונגריה, שבה שלטה האידית בתור לשון דיבור עד אמצע המאה ה־XIX. במפקד שנת 1900 ציינו היהודים בתור שפת־אמם:

הונגרית ­– 70.3%

גרמנית ­ – 25.5%

סלובקית ­– 1.1%

רומנית ­ – 0.5%

רותנית ­ – 1.2%

קרואטית ­– 0.9%

יתר הלשונות ­– 0.5%

100.0%

זאת אומרת, שאף יהודי אחד לא רשם את האידית בתור שפת־אמו. האידית חלפה כליל והיהודים קבלו את לשון האומה השלטת, כפי שמעידים המספרים של מפקד שנת 1910, שבו ציינו 95.2% יהודים את ההונגרית בתור שפת אמם ו־4% ­– גרמנית.

גם בארצות הברית ניכרים סימני ירידת האידית. במדינה זו ובשאר המדינות של אמריקה הצפונית והדרומית היתה האידית שלטת בקרב יוצאי אירופה רק בדור הראשון של המהגרים, הדור השני מדבר בצד שפת המדינה (אנגלית וספרדית) גם אידית. הדור השלישי מדבר רק בשפת המדינה ועוזב את האידית.

במפקד 1920 ציינו מ־3,400,000 יהודים שבארצות הברית רק 1,093,000 יהודית את האידית בתור שפה־אמם, ז. א. 32.1% מהמספר הכללי.

בשנת 1930 ציינו מ־4,400,000 יהודים שבארצות הברית ­– רק 1,223,000 יהודים את האידית בתור שפת אמם, ז. א. ­– 27.8% מהמספר הכללי.

המספר המחלט של דוברי אידית עלה אמנם במשך 10 השנים לרגלי ההגירה, אבל האחוז ירד ב 4.8%.

בכל הסטטיסטיקות האלו אין גם לשכוח, שאת מושג “הכרת שפה בתור שפת אם” אין לזהות עם מושג “השימוש בדיבור” ושבכלל מספר היהודים המדברים בשפה הוא פחות ממספר אלה המציינים אותה בתור שפת אם מתוך נימוקים לאומיים.