לשון הגולה השניה שבה משתמשים המוני עמנו במשך יותר מארבע מאות שנים בתור שפת דיבור חיה היא – אחרי האידית – הלשון השפניולית או ה“לַדינו”. לשון זו היא עד היום שפת הדיבור החי של היהודים הספרדיים, כלומר צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש עשרה. הלשון השפניולית היא במהותה הלשון הספרדית העתיקה, שקלטה לתוכה יסודות עבריים ובמשך דורות של התפתחות גם יסודות הלשונות של הארצות האירופיות, שבהן קבעו את מושבם היהודים הגולים. הלשון השפניולית נדפסת באותיות עבריות (כתב רש"י); הכותרות של הספרים והמאמרים באותיות מרובעות; באיטליה ובהולנדיה – באותיות רומיות. מספר היהודים המדברים שפניולית מגיע עד 400 אלף. הדיבור בלשון השפניולית נפוץ בארצות תורכיה, בולגריה, יוגוסלביה, יון, רומניה הישנה, ארצות אפריקה הצפונית (מרוקו, טוניס, טריפולי) וארץ־ישראל.

גולי־ספרד שעזבו את ארץ־הזדון הקטולית מתוך רגשי איבה נצחת לרודפיהם ושנשבעו לבלי לשוב אליה עולמית, שמו אל תוך תרמיל־נדודיהם הלאומי גם את הלשון שבה נכתבו פקודות האינקויזיציה. התפתחותה של לשון־הגולה החדשה הלכה בדרך הכבושה אשר התוו לה חוקי־הגלות הנצחיים: היהודים אצלו על שפתם החדשה מרוחם, התאימו את צורותיה ומליה לטעם היהודי, החדירוה ברוח העבר ההיסטורי והלבישוה בלבוש עברי. מכאן ואילך – שיתוף גורל מפליא עם אחותה הצעירה והכבודה ממנה – עם האידית. בלשון זו יצרו היהודים הספרדים ספרות רבה, דתית וחילונית. אכן הספרות השפניולית לא התרוממה מעולם למדרגה האמנותית והתרבותית של הספרות האידית: רוב יצירותיה – יצירות עממיות, חיבורים רבניים, ספרי מוסר ודת. מצבה – כמצב האידית, טרם שנוצרה בה הספרות הקלסית. אבל אין לשכוח שהשפניולית היא הלשון העממית, שפת־האם של הספרדים. בלשון זו נדפסת העתונות, המספקת צרכי יום־יום של המוני העם. הלשון השפניולית שמשה בכל התקופות ומשמשת גם עתה תריס בפני ההתבוללות והשפעתה המטמיעה של לשון המדינה. לשון זו משמשת גם גורם של איחוד לשוני ליהדות הספרדית הנפוצה בשלושת חלקי התבל הסמוכים.

ואף על פי כן – לא עצרו היהודים הספרדים כוח להציל את השפניולית מסכנת ההשתכחות. בארצות מושבוֹתיהם של היהודים הספרדים התחילה צוררת את לשונם ודוחקת את רגליה תרבות העמים השוֹלטים. פרוצס זה איננו חדש וכבר בדורות שעברו ניכר רישומו. השפניולית היתה נפוצה בעבר גם בקרב יהודי איטליה, הולנדיה וצרפת, אבל במשך הזמן החליפוה היהודים בלשון המדינה. תופעה זו הולכת ונותנת אותותיה גם במדינות ששרשי השפניולית היו בהן יותר עמוקות ושתרבויותיהן הנוצריות היו יותר ירודות מאלו של איטליה, הולנדיה וצרפת. עוד בשנת 1910 דברו שפניו­ֹלית בגלילות בּוֹסְנִיָה־הִרְצוֹגוֹבינָה מ־8217 ספרדים – 7.886, כלומר 96 אחוז. בבולגריה דברו שפניולית – מ 48.232 ספרדים – 41.920, כלומר 97 אחוז. המספרים האלה הולכים ויורדים. רוח הלאומיות הקיצונית שתקפה את שליטי רוֹב הארצות, הפוליטיקה המלאימה של השלטונות בשדה החינוך והתרבות, חובת־הלימוד בבתי־הספר, – כל אלה גרמו וגורמים לצימצום שדה־התפשטותה של הלשון השפניולית.

הראשונים ביהדות הספרדית שעזבו את השפניולית או השאירוה כשפת דלת העם היו היהודים הסרבּיים. כיום אפשר למצוא ביוגוסלביה קיבוצים ספרדיים שלמים שאיש מהם אינו שומע את שפת אבותיו. הדור הישן שהוא גם השמרני ביותר עדיין משוחח עם הצעירים או עם בני ביתו הפעוטים שפניולית, אבל אין אדם שלא יודה, כי דיאלקט זה חי את שנותיו האחרונות בקיבוץ של 50 אלף יהודים בסרביה.

הוא הדין בבולגריה. גם כאן הולכת השפניולית ומשתכחת ואת מקומה יורשת – חוץ משפת המדינה – הלשון העברית, הכובשת לה דרך בקרב הנוער הלאומי.

ביון העתיקה, בישובים כמו אתונא, קורפו ואחרים – אין, לפי עדותו של ש. יצחקי אף זכר לשפניולית. אבל אפילו בסלוניקי בירת מוקדון, זה מרכז היהדות של יון החדשה, הולכת הלשון ומצטמקת. בעיר זו, שבה נוסד בית הדפוס השפניולי הראשון והופיע העתון השפניולי הראשון בעולם (“איל לוּנאַר”) לפני ששים ושתים שנים, הוצאו לפני שנים 4–3 עתונים יומיים, 3–2 שבועונים ודו־שבועונים רבים. בזמן האחרון פסקו להופיע שני עתונים יומיים מפני התמעטות קהל הקוראים.

בתורכיה – מצב הלשון השפניולית נואש. ממשלת אנגורה השוֹבינית הכריזה חרם על הלשון והביאה לידי תסיסה פנימית בקרב היהודים עצמם, שגרמה גם להתנגשויות קשות בין חסידי־השפניולית ובין מתנגדיה המתבוללים. אפיני הדבר, שלפני חדשים אחדים החליף העתון השפניולי האחרון בתורכיה את כתב הרש"י באותיות רומיות ברוח הריפורמה התורכית.

ירידתה של הלשון השפניולית מדאיגה מאד. ירידה זו גורמת לטשטוש פרצופה הלאומי של היהדות הספרדית. קשה שבעתים ירידה זו, כי אין עמה עליה של הלשון העברית. מלבד בולגריה והעיר סלוניקי קשה להראות בכל שטח היהדות הספרדית על סימני תחיה עברית ועבודה עברית. אבל הירידה העברית, שבאה באשמת העסקנים הציוניים, אינה ממתיקה את גזר דינה של השפה השפניולית, צרתה של העברית שהוזנחה באשמתנו אנו, אינה נחמה לשפת דיבור חיה שהולכת ומשתכחת מפי העם.