שאלת עתידה של האידית שהועמדה בראשונה על ידי הפובליציסטיקה העברית היתה עכשיו גם לנחלת הפובליציסטיקה האידית. האידישאים ששפכו כל חמתם על העבריים, אשר העיזו לדון בשאלה זו, קבעוה עכשיו בעצמם במרכז עולמם הנבוך. נאלמה הנעימה האכסקלוזיבית של האידישאים. סגנונם דומה עתה לסגנון הידוע של שוללי הגולה הקיצוניים ביחס לאידית. אל הספרות האידית התפרצה שאלת־הגלות: “למי אני עמל”? קטעים אחדים מדברי סופרים ועסקנים אידישאים:

שלום אַש.

“איני רוצה להכחיש את הישגיה הגדולים של הספרות האידית בשנים האחרונות, איני רוצה לרפות את הידים ולהטיל פחד, אבל עלינו לתת דין וחשבון לעצמנו על כל הנעשה מסביב. החיים – נגדנו. מדברים על האינטיליגנטון המטיף לאידית ובביתו מדבר הוא עם ילדיו פולנית. וזוהי הטרגדיה. הנה התאונן באזני בא־כוח של מפלגה, שהקריב את חייו על מזבח האידית, כי ילדיו מדברים עמו רק פולנית. זה מראה כמה גדול כוחם של החיים. אידית היתה מין חסידות, מחאת ההמון הפשוט נגד המשכיל. המוני העם הגינו בכל נפשם ובכל מאודם על האידית. אבל המוני העם נרמסו על ידי גייסות השונא. בתי־הספר האידיים מתכלכלים במסירת נפש. צריך לאזור את כל הכוחות, כדי להחזיק מעמד. אם למות – הרי מיתה יפה”. (מדברי ש. אַש בויכוח הספרותי בפן־קלוב היהודי בורשה. “ליטררישה בלטר” 1932 גליון 42.)

נחמן מייזל, עורך ה“ליטררישה בלטר”, המביט באופטימיות על עתידה של התרבות האידית, כותב:

“למרות המצב הקשה שבו נתונה עבודת התרבות האידית במדינה זו או אחרת, עם כל הדכאון הכלכלי, מתנהלת בכל זאת העבודה במקצועות שונים של התרבות האידית. נמשכת התאבקות־הגבורה לקיים את עמדות ביה”ס האידי, התיאטרון האידי, העתונות האידית שנכבשו בעמל רב. מרץ המונים כביר מושקע, אבל ההתאמצות אינה מביאה לידי תוצאות רצויות – – – מדוע?

מפני שהעבודה נעשית קמעה־קמעה, חטופה, מרוסקה. אין חזית משותפת קיבוצית לעבודת תרבות במקצועות שונים. אין קשר בין מוסדות־התרבות האידיים בעיר אחת, ומכל שכן במדינה, ועל אחת כמה וכמה בארצות שונות

חורבן הספריות הגדולות והקטנות גרם לשקיעת המו“לות האידית. הקורא היהודי, שעמד בקשר עם הספרות האידית ע”י ספרית מקומו, עבר סוף סוף אל הספר הפולני" – – – מובן, שאשם במדה רבה המשבר הכללי, אבל לא הוא בלבד. הירידה הכללית נגרמה במידה רבה ע“י הפירוד בין עסקני תרבות והפירור של מוסדות־תרבות. את הדבר הזה אנו מרגישים בפולין וגם בארצות וקיבוצים אחרים. לרגלי נטיות מפלגתיות, לרגלי סכסוכים אישיים נחרבות מוסדות־תרבות חשובים מקומיים ומרכזיים שטיפלו בענפי תרבות שונים. הקשיבו לקול התאניה של רומניה היהודית הדומה לבית עולם. וכיצד המצב בלטביה? ומה נשמע בליטא? והוא הדין גם בארצות רחוקות: באמריקה הצפונית הגדולה ובאמריקה הדרומית הקטנה והצעירה, בכל אתר ואתר אותו פזמון, אותה קינת איכה, ומכל שכן באותם הקיבוצים, שהיצירה האידית דועכת בהם ממש כנר, כמו בלונדון, בבוקרשט” – – – (“ליטררישה בלטר” 1933 גליון 10).

ד"ר א. רוּבּק. (מתוך מכתב גלוי לנחמן מייזל).

“רגעי היסורים העוברים על עסקני התרבות, שהקריבו את זמנם ואולי גם כספם, כדי לבנות מוסדות מסוימים, – רק יחידים יודעים אותם. – – – מי שטעם טעם אכזבות אלו, ישאל סוף כל סוף את עצמו בנוסח: “למי אני עמל” הישן: מה בצע בכל ההתאמצויות, אם החיים מובילים בכיוון אחר לגמרי? מולך ההתבוללות הבולע בלי הרף את הדור הצעיר, העזובה הנוראה בחיי העם, עד שאי אפשר להשתמש לגבי ההמון הפשוט במבטא “אדישות”, כשם שאי־אפשר למשל להגיד, שפראי אפריקה הם אדישים לגבי פילוסופיה; הסכסוכים בין עסקני תרבות גופא, וביחוד – קוצר ראיתם וחוסר אונם בהגשמה היו בעוכרינו. אבל אין זה “תירוץ” לאנשי שלומנו. אסור לנו לכבות את בעֵרת־ההתבוללות בדברים בעלמא. כל אחד המיואשים צריך לדעת, שכל זמן שעוד ישנה תקוה לפריחה, צריך למשוך את העגלה, להסיח את הדעת ממעשי־קטנות של אחרים, ואם לא לקרב את הגאולה, אז – לכל הפחות – לעכב את הקטסטרופה, ואם נגזר עליה לבוא בעדו 200 שנים או יותר, אז יודעים אנו לכל הפחות שהכינונו ירושה גדולה”. (“ליט. בלטר”, 1933 גליון א').

זלמן רייזין

“נסיתי כבר להראות על הסיבות של המשבר המחפיר בשוק הספרים האידי. איני רוצה לחזור על נושנות. אבל ברי: בסביבה שנתפוררה כולה במובן תרבותי ושבה פורחת הפקרות, דמגוגיה ומליצה שדופה; שאת השאלות היותר חשובות של קיומנו פוטרים בה ב”חוזק" ובביטול; שבתי הספר האידיים מופקרים – באופן היותר טוב – ברשות קבוצות קטנות; שההתבוללות צועדת בה בצעדי ענק – – – בסביבה כזו ההתענינות בספרות היא מינימלית.

אי אפשר להוציא את הספרות מכלל כל התופעות של חיינו התרבותיים־ציבוריים. הקשר ביניהם הוא אינטגרלי. כל זמן שתנועת התרבות האידית היתה חזקה, פרח גם הספר האידי. כשהתרבות האידית נעשית הפקר, כשבתי הספר האידיים הולכים ונסגרים, כשהעתונות החביבה שלנו עוברת על כל אלה לסדר היום ומסיחה דעתה מעיקר העיקרים; כשהסופרים והעתונאים עצמם משמשים דוגמה מחפירה של התבוללות מעשית; כשהמלה האידית אינה מוגנת ואינה נתמכת על ידי העומדים על משמר ענינם המקצועי – היכולה אז יצירתנו הספרותית לתת פרי במדבר־שממה תרבותי־רוחני זה? (“ליט. בלטר” 1933 גליון 29).

יעקב לשצינסקי;

“ודאי שיצרנו גדולות בכל מקצועות התרבות האידית במשך היובל: שירה, ספרות יפה, מדע, מוסיקה וכיוצא באלה. אבל כל המקורות דללו ונסתתמו ויתוש הספק מנקר בעל כרחו: אולי הם האוצרות האחרונים של הגיטו היהודי, אשר אספנום וקיבצנום באהבה ובמסירות. הרסנו את כתלי הגיטו ועל ידי זה אולי הרסנו את התבדלותנו, את התבודדותנו, אותה המדרגה של “להיות אצל עצמו ועם עצמו” שבלעדיה אין בכלל יצירה עצמית, חלומות עצמיים, תרבות עצמית”.

"אל נרמה את עצמנו: ההתבוללות אוכלת אותנו; יותר נכון – מגרמת אותנו ואינה בולעת עד הסוף, היא מכניסה דיזורגניזציה בעמנו, מפרדת ומפוררת אותו לרסיסים, מקימה דור הפלגה של לשונות ותרבויות, אינטרסים ומגמות, געגועים וחלומות; דור הפלגה מקוצץ כנפים, הצולע על שתי רגליו, על רגלו הוא ועל הרגל הזרה, מצב של שעת־דמדומים מתמידה, נצחית, שעה שלא יום ולא לילה – – –

הנחמה שהלשון האידית והתרבות האידית עוד תאריכנה ימים ואין אחריות לנצחיות – אינה נחמה כלל: גסיסה ממושכה, יציאת נשמה איטית מרה ומדאיבה שבעתים ממיתה חטופה. ההתבוללות מכרסמת לא רק קיבוצים קטנים בפריס, בבריסל, באנטורפן, בלונדון ודומיהן, אלא גם את הקיבוצים הגדולים באמריקה, ששם יושבים מליוני יהודים לא רק זה אצל זה, אלא זה על גבי זה והיא עושה שמות במידה לא קטנה גם בפולין, מצודת החיים הלאומיים של היהודים. במשך 10 שנים נתמעט אחוז היהודים שרשמו אידית בתור שפת־אמם בעשרים נקודות. ואת מי איבדנו כאן? את הדור הצעיר!

אפשר לכרוע ברך לפני מיסדי בתי־הספר בפולין, בבריסל, בניו־יורק ובקובה; צריך להתפעל על אידיאליותם, מסירת־נפשם ונאמנותם הנלהבה לתרבות ההמונית המודרנית האידית. אבל אין לעצום את העינים לבלי ראות, שהאידישיזם לא נהפך לתנועה עממית. המוני העם לא חנוהו אהבה והתלהבות, המחזקות את ידי הלוחמים והמוסיפים עוז ואמונה בעתיד. יותר נכון – המוני העם לא הרגישו באידישיזם את האידיאל המבטיח את קיום האומה והמוביל לדרך הגאולה".

אין אנו מתכוונים להמעיט את דמותה של התרבות האידית ופחות מכל רצינו לטשטש ולבטל את דעתו של חלק המחנה, המאמין באמונה שלמה בכוח־היצירה הבלתי פוסק של האידית בגולה. לא באנו אלא להראות את הנגלות והנסתרות של המחשבה האידישאית במלחמת עצמה, בוידוייה והרהוריה, בסבלותיה ולבטיה, שרק בהם ספונה האמת המסותרת של התנועה.

אנו כופרים בעצם ערכה של המלחמה באידית להלכה ולמעשה. להלכה – מלחמה זו בארצות הגולה היא אנטי־לאומית; למעשה – הפסדה מרובה משכרה גם בשביל תנועתנו העברית. החלשתה של האידית איננה עלולה לחזק את התנועה העברית בחיי הגולה, והוא הדין גם להיפך. ערכן המשותף של העברית והאידית הוא – בכוחן המבדד, המבדיל ומפריד בין ישראל לעמים והמשמש גורם משַׁמֵר ומקיים. קיומנו הלאומי בגולה היה אפשרי רק בכוחם של הגדרים והמחיצות התרבותיים־היסטוריים, אשר חצצו בין היהדות והעולם החיצוני במשך כל דורות קיומה. המחיצה היותר עתיקה וחזקה אשר שמשה חומה בצורה ליהדות במשך אלפי שנים ואשר הצילה אותה מכליה – היתה הדת הישראלית. לו יכולנו לבצר חומה זו ההולכת ומתפוררת לעינינו מרוח הזמן, היינו יכולים לוותר על כל הגדרים והמחיצות, אשר הקימה האומה לשמירת קיומה. אבל קצרה ידנו לעכב בידי פרוצס היסטורי העובר עלינו. הנסיון היחידי שנעשה בכיוון זה – תנועת המתקנים הדתיים באירופה המערבית – לא הצליח. לתנועת מתקני־הדת היו בלי ספק שרשים לאומיים. המתקנים עשו מה שעשו לא מתוך הפקרות דתית ולא מתוך חיקוי גרידא לחוקות הגויים, אלא גם מתוך ראיית פרספקטיבה מעציבה שרצו לשנותה. בקשו להקריב חלק בכדי להציל חלק. ואולי היה אחר לגמרי גורל התפתחותה של התנועה, לולא הניפו את גרזנם על קדשי האומה ולולא קיצצו את מיטב נטיעותיה הלאומיות. על כל פנים השאיפה הרדיקלית היחידה בזמן החדש להציל את הדת ע"י אמצעי־דת עלתה בתוהו. עם התרופפותה של הדת נשבר כח־השמירה המכריע של היהדות הגלותית, ההתבדלות. היהדות החדשה, המשוחררת, שיצאה מתוך חומות הגיטו עתידה היתה, בתוקף הכוחות הצנטרופוגליים הכבירים של האמנסיפציה, להטמע בקרב העמים ולרדת בתור חטיבה אִתְנית עצמאית מעל במת ההיסטוריה, לולא קם ליהדות במקומה של הדת – כח מקיים חדש, התנועה הלאומית. במקום ההתבדלות הדתית באה איפא ההתבדלות הלאומית. אבל התנועה הלאומית בישראל עדיין צעירה לעמים וטרם הספיקה לכבוש את היהדות במלא היקפה. חמשים שנות ציונות – אינם אלא התחלה של פעילות בהיסטוריה ומובן, שהתנועה העומדת עדיין בראשית דרכה טרם הוכשרה למלוי כל תפקידי־הבידוד הלאומיים, שנתמלאו עד כה על ידי הדת. אחד ממקורות המשבר שבתנועתנו הלאומית הוא – חוסר הפרופורציה בין הכוח המבולל של העולם החיצוני והכח המבַדר של הציונות. כוח הלחץ החיצוני עולה על כוח ההתנגדות של מחיצתנו הפנימית. ומשום כך – אסור לנו להרוס כל מחיצה יהודית ותהי גם בלתי־ציונית ואפילו אנטי־ציונית, המפרידה בינינו ובין העולם החיצוני פירוד לאומי. האידית – היא אחת המחיצות הללו. הלשון האידית, התרבות האידית, בית־הספר האידי, התיאטרון האידי – כל אלה הם סייגים וגדרים, המבדילים בין ישראל לעמים ומחלישים את כוח המשיכה המטמיעה של התרבות הזרה. כל ההורס אותם – חובל את עצמו, פותח את הסכר לפני השפעת־הטמיעה של תרבויות־חוץ.

אין אנו נלחמים באידית, אנו נלחמים באידישיזם. אנו נלחמים בכל האירגונים והגושים הציבוריים המבטלים את ערכן הלאומי של הלשון והתרבות העברית והחותרים תחת קיומן. אנו נלחמים בכל התורות השואפות לרוקן את היהדות מתכנה ההיסטורי־תרבותי והעמידות פסל של תרבות עצמאית בהיכל השמם של התנועה האידישאית. אנו נלחמים על ידי הסברת מטרותינו העבריות, על ידי בנין התרבות העברית, על ידי ההגשמה העברית. חזיתנו – חזית ארוכה ועקלקלה העוברת גם בפנים תנועתנו הלאומית גם מחוצה לה.

קשה בלי ערוך מלחמתנו בעד הפצת הלשון העברית בגולה, כי רבו מתנגדינו, שנוספו על ראש־אויבנו – הגולה. תחת לחץ התנאים המיוחדים בתפוצות נתגבשה וזכתה להתעלות למדרגה של שיטה לאומית – שיטת דו־הלשוניות הכורכת עברית עם לשון המדינה והמשמשת יסוד לחינוך הלאומי החדש.

האוטרקויזם הקרוב לתפיסת העם ברוחו הפשרני ובנימוקיו ה“מעשיים” והטבוע בחותם עסקני התנועה הלאומית – פוגם את הכרת־האחדות העברית של העם ומכשיל את החינוך העברי. האוטרקויזם אינו נלחם נגד הגלות, אלא מסתגל לה ומתפשר עמה על יסוד “חצי שלי וחצי שלך”, ומבחינה זו הוא ירוד במעלה מהאידישיזם העקבי לפי דרכו. שכרה של העבריות בשיטת חינוך זו יוצא בהפסדה של לשון המדינה המטביעה חותמה על חיי־העתיד של הדור הצעיר. אחד מעסקני החינוך האוטרקויסטי הלאומי בפולין הגדיר את שיטת דו־הלשוניות העברית־פולנית הנהוגה בגמנסיות הלאומיות במדינה בתור שיטה ארעית, המשמשת מעבר לחינוך עברי שלם. אבל “ארעיות” זו נמשכת 15 שנים. גם הפוליטיקה החינוכית של הממשלה השוקדת על העדפת היסוד הפולני בחינוך לא תסכים לעולם למעבר כזה, לו גם הסכימו לכך יוצרי החינוך דו־הלשוני. דו־הלשוניות הורסת, כאמור, את העיקר היסודי של התנועה העברית, את אחדות ההכרה העברית ושלמותה.

אבל העבריות השלמה אינה פרובלימה של איכות בלבד, אלא גם פרובלימה של כמות. העבריות, כמו האידיות, מצויה במצב של מלחמה מתמידה נגד כוחות ההרס של הגלות. אם העבריות השלמה נתונה בתור תֵּיזָה, כלומר, בתור כח חיובי של יצירה ושמירה לאומיות, הרי הגלות היא האנטיתיזה, כלומר הכח השלילי של הטמעה והלעזה, השואף להכרית ולהשמיד את העבריות. ומכיון שהכוחות הנלחמים אינם שוים ויד האנטיתיזה על העליונה, עלינו להגביר מן ההכרח את כוח החיוּב של העבריות על ידי כוחות נוספים, והם האידיאליות והקנאות, שאינן שכיחות אצל עמים נורמליים ואינן נחוצות להם, באשר בחינוכם הטבעי חסר לגמרי יסוד האנטיתזה. ההתנגשות המתמידה של שני כוחות־הניגוד הנזכרים מביאה בחיי המציאות לידי סינתיזה, (לא במובן של שלמות, אלא של מזיגה), והיא – דו־הלשוניות. העבריות שֶׁבָה – היא פליטת העברית השלמה שעברה דרך המסננת של הגלות והמשתמרת בחיים ויצירה.

אבל עם התיזה של האוטרַקויזם החינוכי היא אותה הפליטה, הרי מטבע ברייתה היא נידונה להבָלֵע בתוך האנטיתיזה החזקה פי כמה ממנה, ולא נשארים מעבריות כזו אלא שְׂרִידי גירסא דינקותא ושיָירי רומנטיקה עברית המתנדפים עד מהרה בחיים המעשיים.

נכון הדבר, שה“חדר” המסורתי, אשר שִׁימֵש במשך אלפי שנים בית־היוצר של נשמת האומה, היה גם כן דו־לשוני. אבל ראשית – היה ה“חדר” עברי־אידי, והאידיות שבו היתה כולה עברית ברוחה ובכל מהותה, ושנית – אף ה“חדר” לא יכול לעמוד בפני רוח הזמן החדש ולבש צורה חדשה, מודרנית, וזה שנשתמר בצורתו הישנה – קופא על שמריו כבימי קדם ואין לו חלק ונחלה בחינוכנו הלאומי.