“עם אחד – לשון אחת” – זוהי הסיסמה של העבריות. ודאי שבין המעלוֹת שאנו מונים בלשוננו, גדולה עד למאוד חשיבות תפקידה לאחד את כל פזורי האומה המדברים בשבעים לשון. את מלוא ערכו של תפקיד זה אנו רואים כיום בארץ־ישראל המתחדשת. ואף על פי כן – תפקיד זה לא היה המכריע בהחיאת הלשון העברית. אילו בא ישראל להחיות את שפתו רק לשם האיחוד הלשוני של האומה, יכול היה לבחור לתכלית זו בלשון האידית השגורה בפי רוב מנין העם או באיזו לשון אירופית אחרת. בהכרזת הסיסמה הנזכרת נתכַּוַננו לשיתוף המוצא והגורל ההיסטורי של אומה ולשון ולקשר הנפשי האורגני שבין שתיהן. דוקא בשל הקשרים האורגניים האלה ייחדה האומה את העברית בתור לשונה הלאומית. עברית שאין הרעיון הלאומי מחיה ומפרה אותה וששרשיה אינם נעוצים בהכרת תחיתנו הלאומית – זרה לרוחנו וצוררת לתנועתנו. ויֵאָמרו הדברים בלי עקיפין: ישנה עבריות שהיא מסוכנה שבעתים מהאנטי־עבריות היותר מובהקה. סימנה: השימוש בלשון העברית וביצירה העברית לשם מלחמה ביהדות העברית. שכוח שכחנו, שכבר בתקופת ההשכלה כתבו משומדים דרמות עבריות, שירה עברית ובקורת עברית. שכחנו, שכל ספרות־הפולמוס של “הלשכה השחורה” היתה עברית. שכחנו, שגם ה“מיסיון” יצר ויוצר בעברית ספרות הסתה ומדוחים. המצב הורע עתה שבעתים. האויב שנמצא אז מחוץ למחננו הלאומי, יושב עתה בחדרי־חדרינו. בתוך־תוכה של תנועתנו הלאומית יושבים שונאי־ציון המכשילים אותנו מבפנים. ישנם סופרים הכותבים עברית והם צרים לתנועתנו. ישנם מורים המלמדים עברית בבתי ספר עבריים, והם בונדאים או קומונאים. הגיעה השעה להתאזר עוז ולבער את הרע הזה מקרבנו. הגיעה השעה להכריז ולהודיע בשער בת רבים, כי כל עבריות שאין תוכה כברה, עבריות שאינה אלא מקור פרנסה, קרדום לחפור בה, עבריות הכופרת בעתידה העברי של האומה הישראלית– אין לה מקום בנחלתנו. בשעת חירום אסור להתרכרך וללמד זכות על כל צרה שלא תבוא. אסור לקבל את הטוב הנובע ממקור של טומאה. ובשעה ששתו עלינו צרים מכל צד אשר קמו להרעיל את בארותינו, עלינו להקפיד הקפדה יתרה ולשמור שמירה מעולה על בארות־הישע האחרונות של העם.

עם אחד – לשון אחת. שיתוף של אחדות לעם וללשונו. כשם שבראשית התנועה הלאומית כָפרו החוגים הרדיקליים באחדות האומה הישראלית, ב“כלל ישראל”, כך הובלטה בימינו הנטיה להפריד גם את הלשון העברית ללשונות שונות. על הרצאתו של ח.נ. ביאליק בדבר 16 הז’רגונים שקמו לישראל בגולה, באה תשובתם של ש. אַש, ד“ר ז’יטלובוסקי, א. צייטלין ואחרים על “הז’רגון השבעה עשר”. הלשון העברית המודרנית נתרחקה לפי דעתם מלשון המקרא ונשתנתה בצורתה עד שחדלה מהיות לשון עברית ונהפכה ל”ז’רגון" חדש. תורה זו רווחת בעיקר בחוגים ה“בעל־ביתיים”, אשר חיבתם ל“לשון הקודש” נגנזה ב“כרכי תושיה” ובגליונות האחרונים של “הצפירה” ושעם מותו של יל"ג התחילה שקיעתו של עולמם העברי. ולאלה – חייבים אנו תשובה.

הלשון העברית ככל הלשוֹנות שבעולם כפופה לחוקי־התפתחות בלתי פוסקת וככל נכס תרבותי היא לובשת צורה ופושטת צורה במהלך התפתחותה. דור דור ולשונו, תקופה תקופה וסגנונה. השפה האנגלית דהאידנא רחוֹקה עד מאוד משפת שֶׁכְספיר ומכל שכן – משפת הכוֹבשים הראשונים, ואף על פי כן אין איש מטיל ספק ברציפותה ההיסטורית של הלשון האנגלית. הפרוצס הזה של התפתחות פנימית עבר גם על הלשוֹן העברית. לשון המשנה שנתגבשה על הרקע של הלשון העברית העתיקה לא היתה אלא דֶרֶג היסטורי חדש בהתפתחות הלשון. דוקא השתנותה של הלשוֹן הוא עדות נאמנה לחיותה, כי כל מה שהלשון הולכת ומתפתחת התפתחות טבעית וחיה, היא מתרחקת ממקורותיה העתיקים.

הרציפות ההתפתחותית של הלשון העברית לא פסקה במשך כל תקופת־הגלות הארוכה ולא נחלש אף לרגע כח־הסתגלותה לצרכי החיים שנשתנו מדור לדור. מובן מעצמו, שיותר מבכל הדורות נתרחבה הלשון העברית בדורנו והסיבות מובנות. ראשית, אוצר לשוננו העתיקה אינו מספיק, כדי להביע את שפע המושגים של התרבות והציביליזציה האנושית של תקופתנו. שנית, תנועת התחיה הלאומית שהביאה לידי חידוש העם בכל שטחי החיים והיצירה, דרשה להתאים את לשוננו שנצטמצמה בתחומי הספרות בלבד, לצרכי המציאות הישראלית, אשר נתעשרה בתכנים חדשים וצורוֹת־חיים חדשות על אדמת מולדתה המחודשת. שלישית, החיאת הדיבור העברי הוֹלִידה אף היא צוֹרך מיוחד בהרחבת הלשון. לא יפלא, איפא, שצורת הלשון נשתנתה במדה ניכרת במהלך התפתחותה. אבל השתנות זו, כפי שהדגשנו היא תופעה אורגנית וחוקית בהתפתחות הלשון. כל מה שהמדע מתקדם ומגלה חדשות בלשון העבר, הוא מגלה גם סתירות נוספות בין לשון העבר ולשון ההוה (טורצ’ינר). התפתחות הלשון היא ליגַלִזַציה של טעויות ושיבושים, שכיון דעלו – עלו ונתאזרחו בלשון. אמנם, רבים מסופרינו התריעו על השחתת הלשון העברית, אבל הם נלחמו לא בהרחבת־הלשון (אחה“ע, ד”ר ש. ברנפלד) אלא במרחיביה; הם נלחמו נגד חידושי־ההפקר של יחידים שזייפו את רוח הלשון, אבל לא נגד עצם הצורך של הרחבה טבעית ומדעית.

ומשום כך אין זוֹ אלא עניות־דעת, כשבאים לבטל לשון היסטורית בשל הרחבתה הטבעית וההכרחית. הרחבה הבאה לא מתוך קליטה מכנית של יסודות זרים, אלא הנובעת ממקורות ספרותנו ומעיני־תרבותנו העתיקה והחדורה ברוח לשוננו ועצמיותה השמית המיוחדת – הרחבה כזו היא ברכה ללשון, סימן של גידול טבעי וצמיחה אורגנית, המגבירים את אחדות הלשון ומעידים על רציפותה הבלתי־פוסקת.