1) הלשון העברית היא לשוננו הלאומית, שפת ראשית התהוותנו בשחר חיינו ההיסטוריים, שפת הנגלות והנסתרות של נשמת האומה הישראלית; בה נאצרו כל ערכי־הנצח של תרבותנו הלאומית.

2) שום לשון אחרת, – יהודית או בלתי־יהודית – אין בכוחה להקנות לאומה ע"י תרגום את ערכי תרבותה של העברית מבלי להמעיט את דמותה ולזייף תכנה של התרבות.

3) האומה הישראלית סגלה לעצמה כמה לשונות בגולה, שיצרה בהן תרבות עשירה. אבל כל לשונות הגולה נשתכחו ומהיצירות שנתחברו בהן נשתמרו לדורות רק אלו שהוחזרו לעם בלבושן העברי.

4) גם האידית היא אחת מלשוֹנות הגולה ומשום כך חלים גם עליה חוקי־הגלות שגרמו לעקירת הלשוֹנות בישראל. אף הלשון האידית עתידה להשתכח בישראל תחת לחץ ההשפעה המטמיעה של לשון המדינה ומטעם זה אין יתרון של “טבעיות” לאידית על העברית.

5) האידית – היא אחד מכלי־הגנתנו במלחמת קיומנו נגד כוחות־ההרס של הגלות. ומשום כך – אין אנו נלחמים באידית. אנו נלחמים באידישיזם, החותר תחת היסוד הלאומי של הלשון והתרבות העברית.

6) העברית היא לשון האחדות והשלמות של הכרתנו הלאומית ומשום כך אנו מתנגדים לכל דו־לשוניות המביאה לידי פילוג הכרתנו המוניסטית והמחלישה את כוחנו העברי במלחמת קיומנו הרוחני.

7) העברית – היא לשון עתידנו הלאומי, שפת תחיתנו הלאומית על קרקע המולדת. ומשום כך אנו מתנגדים לכל עבריות המתכחשה לאידיאל ההיסטורי של העם הישראלי.

8) הגלות היא נגד לשונות־ישראל. ומשום כך גם העברית גם האידית זקוקות לטיפוח ולפיתוח באמצעים ציבוריים. אבל במלחמת־קיום זו גדול כוחה של העברית מהאידית. טיפוח הלשון והתרבות בגולה דורש קרבנות עצומים, שהעם יביאם רק על מזבח־העברית, זו שקדושה היסטורית חופפת עליה ושבה התגלה גאון־ישראל בכל הדרו.