תרבותנו הלאומית – היא אוצר הנכסים הרוחניים שנוצרו ע"י עמנו במשך הדורות ושניתנו בכלי לאומי, בלשון העברית. לא כל מה שיצר הרוח הישראלי נכנס לתוך אוֹצר תרבותנו הלאומית. מבחינת הנושא – תרבות לאומית היא תרבות־העם המטופחת על ידי כל חלקי היהדות בעולם; מבחינת הנשוא – זוהי תרבות בשיעור קומתו הרוחנית של העם, זוהי התמצית המנופה של יצירת רוחו שנשתמרה לדורות. במקום התרבויות המקומיות, הפרובינציונליות או השבטיות שיצרנו ואנו יוצרים בגולה, אנו שואפים לתרבות־לאומית, תרבות מלאה ושלמה, שתקיף את כל ענפי היצירה הרוחנית, שתפעיל את כל כוחות־היצירה של העם ושתהא אחידה בלשונה הלאומית.

התרבות הלאומית – גם מטרה היא לנו וגם אמצעי. מטרה – באשר זוהי צורת קיומה היותר נעלה של כל אומה ואומה; אמצעי – באשר זהו כלי זיננו היותר נאמן במלחמת קיומנו. מלחמה זו מכוונת נגד כוחות־ההרס של סביבת־החוץ הזרה שבתוכה השקיע אותנו הגורל ההיסטורי. סביבה זו הפועלת באלפי צנורות של השפעה, המצודדת את הנפש בכוחה האדיר של הציביליזציה השלטת והמסמאה את העינים בזוהר קסמיה הכלכליים, התרבותיים והטכניים, מלעיזה ומטמיעה מן ההכרח את כל המיעוטים הלאומיים, ומכל שכן – מיעוט נרדף וחסר־הגנה כעמנו. אין בכוחנו לבטל את פעולת הלחץ הזה הבא מן החוץ לכלותנו, באשר בתנאי קיומנו בגולה אין אנו קיבוץ עצמאי המהוה אוטַרקיָה כלכלית ותרבותית היונקת משרשי עצמה והניזונה בכוחות עצמה. אוטרקיה חפשית כזו איננה אפשרית בגולה. אין מקום עתה בגולה לאבטונומיה לאומית (הנהלה עצמית קהילתית איננה אבטונומיה לאומית) וכשלונן של כל האבטונומיות היהודיות בגולה – יוכיח. נגזר עלינו בגולה להיות סמוכים על שולחן העמים השליטים. פוסקים המזונות – מאורע גרמניה! – ואין חיינו אלא גסיסה איטית בתוך מצור. וזוהי הטרגיות של הגלות. שיתוף חיינו עם חיי הסביבה הוא הכרחי, והכרח זה מגביר את פעולת הכוחות הצֶנטרופוּגַליים בקרב העם היהודי בצורה של התבטלות לאומית. אין זה ברשותנו לבטל את הכוח המטמיע של התרבות הזרה, אבל יש ויש ביכלתנו להחליש את כוח פעולתה ולהאטות על ידי זה את פרוצס הטמיעה. מטרה זו נשיג ע“י שני אמצעים: מלחמת־התרבות והיצירה התרבותית. עצם המלחמה בהשפעת התרבות הזרה ואירגון הכוחות הלאומיים מסביב למלחמה זו ובתוֹכה – יש בהם משום הגבּרת כוחנו התרבותי העצמי. אבל האמצעי החיובי המכריע הוא היצירה. היצירה בשדה התרבות הלאומית במלוא היקפה הוא הכוח המגין והמקיים, הממלא את הגֵרָעוֹן הרוחני הבלתי־פוֹסק הנגרם לנו ע”י כוחות ההרס של הגולה. עם בלי המשך מתמיד של יצירה לאומית, של תרבות לאומית – סופו לכליה, ושום זריקות מלאכותיות, שום טרַנספוּזיָה רוחנית, לרבות זוּ של ארץ־ישראל, לא תצילנו משחת.

הכוח הגואל והמשמר של היצירה הלאומית מכוון לא רק כלפי סביבת־החוץ, אלא גם – ובעיקר – כלפי פנים, כלפי היהדות גופה. אנו מדברים השכם והערב על אחדות לאומית, שהיא אמנם קיימת להלכה בהכרתנו, אבל למעשה אין לה בחיינו שום אחיזה של ממש. מעולם לא היתה היהדות מפוּרדת וקרועה קרעים אידיאולוגיים כבימינו עתה. המלט הרוחני שליכד את רוֹב חלקי האומה ועשאם חטיבה לאומית אחת נהפך לאבק פורח של הבדלים וניגודים וניגודי־ניגודים שונים. אין עם בעולם כישראל המתגאה באחדותו ואין שני לו בעמים להתפרדות ולהתפוררות. המאמץ הלאומי הגדול להביא את היהדות לידי הסכם בשאלות היותר חיוניות של קיום היהדות לא הביא לידי שום תוצאות ממשיות. הציונות נלחמת כבתחילה באדישותם או בהתנגדותם של זרמים שונים ביהדות, ואף ייסוד הסוכנות לא עצר כוח לקרבם אל המעשה הלאומי. רעיון הקונגרס העברי ואיחוד כל כוחות האומה על מצע מעשי משותף – רחוקים מהגשמה. אין לשון מדינית משותפת ליהדות האירופית והאמריקנית, ליהדות של אירופה המזרחית ולזו של אירופה המערבית ואפילו לחלקי היהדות בגבולות מדינה אחת. להיפך, היסוד המדיני הוא שהביא לידי התפוררות רעיונית של האומה וגם מפריע בעד איחוי קְרָעֶיה. המצע היחידי שיש בו מינימום של עיכובים והפרעות לאיחוד האומה – היא היצירה התרבותית. אף היצירה התרבותית – חלקי יהדות מסוימים הכופרים בעיקריה הלאומיים יימצאו מחוץ לתחומיה, אבל על החלקים המועטים האלה נוותר, כי מומרי התרבות הישראלית דינם כדין מומרי הדת המטהרים את מחנה ישראל ביציאתם. היצירה התרבותית הלאומית היא איפא הגילוי העליון של הרוח הלאומי הקובע את דמות האומה והמשמש מצע ומקור לליכוד כוחותיה של האומה ולאיחודה הרוחני.