מסגולות התרבות הלאומית ראוי להרים על נס סגולה אחת שרגילים לזלזל בה, והיא: ההיסטוריזם, כלומר ההימשכות והרציפות ההיסטורית של התפתחותה הפנימית. כבר הדגשנו שהתרבות היא הרכוש הבלתי־נפסד של האומה, שארית־היצירה הנצחית המתנחלת מדור לדור. אכן גם התרבות היא תועלתית, אבל תכליתיות זו היא ממדרגה עליונה ואין בה כלום מהאוּטיליטריזם חסר־הנשמה של הציביליזציה העובדת גם לאלוהים גם לעבדו השטן והמסתגלת לדרישותיה ולצרכיה המעשיים של כל תקופה ותקופה. הקריטריון של תרבות אמיתית – היא התאבקותה עם הזמן, השתרשותה בחיק הנצח. תרבות בלי עבר, בלי שכבות היסטוריות של יצירת־דורות, – היא תרבות קיקיונית שאין עמה עתיד. ובזה הערך המקיים והמפרה של יסוד העבר בתרבות המזוקקה מסיגי הארעיות. לא מתוך פּיֶטיזמוס רגשני מקבלים אנו את מרותם של המתים הגדולים הממשיכים לחיות בתרבותנו, אלא מתוך הכרת ערכם היוצר בתרבותנו.
ומכאן – התופעה השכיחה בכל תרבויות העולם, לרבות את העברית, תופעת ה“שיבה” אל העבר. “שיבה” זו – היא חיזוק התרבות התשושה בחמרי הזנה עצמיים שנשכחו במשך הדורות או שלא נערכו בשעתם כראוי.
שנים המה הגילויים היסודיים של שיבה זו. גילוי אחד – כינוס כל יצירות־הרוח שנתחברו בלשון זרה ומטעם זה לא היה ניכר רישומן בחיי היהדות ולא היתה השפעה להן על התרבות העברית. על תקלה זו עמד בשעתו (בשנת תרע"ג בועידה הוינאית) ח.נ. ביאליק שהעמיד את גאולת תרבותנו הלאומית על עיקר הכינוס. בהרצאתו המפורסמת פירט המשורר את סוגי הספרות השונים הנמצאים מחוץ לתחומי ספרותנו וקרא לכינוס, לקיבוץ גלויות תרבותנו ופדיון שבוייה. בכינוס הספרותי ראה ביאליק משום אַנַלוֹגיה לחזיון דומה לו בספרותנו העתיקה, החתימה שנתלווה ע"י חזיון שני, הגניזה. מצד אחד נמסרה בידי העם על ידי החתימה ספרות מתוקנת ומסודרת, שמלבד ערכה כשהיא לעצמה שמשה גם קרקע ומקור יניקה לגידולים ספרותיים חדשים, מאידך גיסא נפרק על ידי הגניזה מעל צואר האומה עול השמירה של נכסים מתים, שנגנזו ונמסרו לבעלי הארכיונים מאפס צורך חיוני בהם.
צריך להדגיש, שהכינוס הספרותי והמדעי התחיל שנים רבות בטרם שהוכרז על ידי ביאליק בוינה. מבין החברות היהודיות שטיפלו בהוצאת ספרותנו העתיקה, כדאי להזכיר את חברת “מקיצי נרדמים” שנוסדה בשנת 1864 בעיר ליק (גרמניה) ושפעלה הרבה בשדה כינוס ספרותנו. במשך שבעים שנות קיומה של החברה הוצאו כמה וכמה יצירות חשובות מתקופת ימי הבינים, שכתבי־ידן התגוללו במשך דורות באבק הגניזה ללא גואל.
הגילוי השני של ה“שיבה” – הוא שיבה עיונית אל מקורות המחשבה הישנים מתוך בקורת־עצמית תרבותית. שיבה זו נתקלה באופוזיציה שרישומיה מרובים בספרותנו העברית החדשה.
הראשון לשינוי־הערכין בחיינו ובתרבותנו היה מ.י. ברדיצ’בסקי. ברדיצ’בסקי ראה את חורבננו הרוחני בשעבודנו לעבר תרבותי ובעשית ספרים, שאין לנו כל יחס אליהם. בלשונו השנונה הצליף את העם “הדורש אל אותיות מתות בספרים מתים” הכתובים על ידי סופרים מתים. אבל גם ברדיצ’בסקי שבא לשנות את ערכי חיינו מיסודם, שינה סוף סוף את השקפותיו. את רוב חזונותיו אשר חזה בשחר פעולתו היצירתית דן לגניזה. הוסיף אמנם לטוות את חוט משאת נפשו – שיבה אל חיי טבע ויצירת ערכים חדשים, אבל לא מתוך סתימת המקורות. אדרבא, הוא עצמו שב אליהם. בת־רוחו טבלה במקור־החיים של תרבותנו העתיקה ויצרה את סיפורי המעשיות בתקופת שני הבתים, את האגדות התלמודיות ואת הליריקה החסידית.
הרויזיוניזם התרבותי היה תמיד נשוא־השעשועים של הפובליציסטיקה שלנו. אבל הוא ידע גם לתחום תחומים ולהציב גבולות לעצמו. ברנר החריד עולמנו בדבריו הנועזים על ה“פסיכוזה של כתבי הקודש”. אכן, הוא כפר בקדושתם, אבל לא בנצחיותם התרבותית. נלחם ביהדות ה“מסויגת והמתוריגת”, אבל יחד עם זה חבב בכל נפשו ומאודו את המציאות הטרגית הזאת. עם כל אנטי־דתיותו הכיר בדבר אחד: ברציפות הרוחנית של דורותינו, הכיר במקורות.
גם בזמן האחרון נתן הרויזיוניזם התרבותי את אותותיו בספרותנו. ההתנגדות ל“שיבה” קבלה את ביטויה בויכוח ספרותי בין כלי מבטאה של אגודת־הסופרים “מאזנים” ובין עתונה של קבוצת־סופרים “כתובים” בקשר עם הסיסמה “שובו ליל”ג“, שהוכרזה על ידי אנשי “מאזנים”. בעלי־ה”כתובים" קבעו, אגב פולמוס חריף, מסמרות חדים בשאלת ה“שיבה”. אחד ממנהיגיה של קבוצת ה“כתובים”, רואה בחזיון ה“שיבה” מין פרישות והיבדלות פסיבית “מסבלות החיים ושאיפה לחיות על הרֶנְטָה של האבות זצ”ל, אשר הכה את היהדות לעדת שומרי חינם של רכוש חתום ומוגמר“. ה”שיבה" – לדעת ה“כתובים” – היא שאיפה להבנות מהספרות הישנה מאפס יכולת לתת לקהל הקוראים תוכן תרבותי, העולה על הבינוניות של זמננו. אבל גם התוכן התרבותי החדש לא הציל את קיומם של “כתובים” וראש ה“אופוזיציה” בחבר סופריה היה לאחד מעמודי ה“מאזנים”…
השיבה אל העבר, השאיבה ממקורותיו – איש לא תיכן את מהותן ורוחן, אבל הן התגלו תמיד בספרותנו בלי כונה מוקדמת, בתור הכרח פנימי ספרותי־ציבורי. ברדיצ’בסקי, פרץ, צייטלין, יהודה שטיינברג, עגנון, הורודצקי, בובר – כולם שאבו ממקור העבר לא מתוך חשבונות־ספרותיים, אלא מתוך צורך פנימי, שיש בו משום כיוון־תרבות ציבורי. שיבה זו אל המקורות מעידה עדות נאמנה על חיוניותה של תרבות־העבר, שכוחה עוד רב להזין ולהפרות את ספרותנו. שאיבה ממעיני העבר אינה לחלוטין סימן של ירידה ספרותית. גדולי היוצרים אצל אומות העולם כרו בכל הזמנים את זהב־יצירותיהם ממכרות התרבות העתיקה, ובעיקר – התרבות העברית. אין גבול ואין נקודת־שובע לקליטת השפעה תרבותית. הסייג היחידי ל“שיבה” הוא הבירור הפנימי, הקולט את המיטב שביצירות־העבר והדן לגניזה את הערכים שנתישנו ונתרוקנו מתוכן בשטף הדורות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.