שאלת היצירה העברית בגולה מתפצלת לכמה שאלות, שהחשובות שבהן הן: אפשרות־קיומה של יצירה עברית בגולה ואפיה וכיוונה של יצירה זו. אל שאלת אפיה של היצירה העברית בגולה נשוב בפרקים הבאים, וכאן – נצטמצם בבירור הפרובלימה החיונית על עצם קיומה של תרבותנו הלאומית בגולה. היש אפשרות של קיום לתרבותנו זו? מה הם הגורמים אשר יפרו אותה בגולה? מה הם הכוחות אשר יכשירו את רוח עמנו ליצירה מקורית?

השאלה הזאת – היא השאלה המרכזית של התנועה העברית. זה קרוב לשבעים שנה, מראשית ימי “השחר” ואילך, עומדת שאלה זו על הפרק וטרם קבלה את פתרונה. במקום אחר הדגשנו את עמדתו של פרץ סמולנסקין בשאלה זו. רעיון המרכז הלאומי היה זר לסמולנסקין. לפי השקפתו, מובילה דרך גאולתנו מ“מרכז הרוח” בגולה אל הארץ. את התרבות הלאומית העמיד על שלשה יסודות: על האמונה באחדות הבורא, על לימוד התורה בלשון העברית ועל תקות הגאולה, כלומר הקמת ממלכתו הרוחנית של ישראל. בטיפוח הלשון והתרבות – ראה את סוד קיומה של האומה; “כי השפה תחזיק במעוזי הלאום, ואם היא תרד נשיה, אז יסוף גם זכר הגוי כולו מקרב הארץ”. – – –

רעיון זה חוזר גם במאמריו של אליעזר בן־יהודה, אבל בן־יהודה אינו מסתפק ביצירה רוחנית בלבד ומבליט את רעיון ה“מרכז” בארץ, “מרכז להלאומיות, אשר ימשוך ויקרב אליו כל אישי הגויה (האומה) הזאת”.

את רעיון ה“מרכז” הרחיב והעמיק אחד־העם. במאמרו “מחברתו של ד”ר פינסקר" מדגיש אחד העם, שד"ר פינסקר קידמהו בהכרזת "המרכז הרוחני, אלא שהוא, אחד־העם, מרחיק לכם בתפיסת הרעיון הזה. בעוד שחובבי־ציון עצמו את עיניהם על מכשולי חוץ ופנים ודרשו ארץ־ישראל ליהודים, ובעוד שבעל־האבטואמנסיפציה אשר התחשב עם המכשולים החיצוניים, דרש שארץ־ישראל תהי מקום־מקלט בטוח לא ליהודים, אלא ליהדות, מרחיב אחד־העם את נוסחתו של פינסקר, ועל השאלה: בשביל מי המרכז הרוחני? הוא עונה: ליהדות תחילה וסוף היהודים לבוא, כאשר יחדלו להיות “רק יהודים”…

אחד־העם לא כפר בערכו של בנין־הארץ הכלכלי. להיפך, גם הוא הכיר שה“ישוב החמרי בארץ לא בא אלא להיות היסוד להמרכז הלאומי הרוחני, שעתיד להברא בארץ ישראל על ידי הצורך הפנימי החי ברוח העם”. אבל אחד־העם לא האמין, שאפשר להקים מרכז חמרי בארץ ישראל, כלומר מרכז אשר יוכל להשפיע השפעה כלכלית ומדינית על כל היקף הגולה. את היחס בין המרכז וההיקף, בין ארץ ישראל וארצות הגולה הגביל אחד־העם בחיי־הרוח בלבד. ייסוד בית מדרש אחד או אקדמיה אחת לספרות ולחכמה בארץ ישראל היה בעיניו יותר חשוב ממאה מושבות חקלאיות, באשר המושבות אין בכוחן לחזק או לתקן את החיים הכלכליים של היהודים בגולה, בעוד שמוסד מרכזי לתרבות בארץ ישראל יחדש ויבריא את הכוחות הרוחניים של העם. ההשפעה של המרכז תחזק את ההכרה הלאומית בגולה, תטהר את הרוחות משפלות הגלות ותמלא את החיים הלאומיים תוכן לאומי אמיתי וטבעי. מובן, שהמרכז הרוחני יעסוק גם ב“גשמיות”, שהרי לא יתכן ישוב בלי משטר כלכלי המותאם לצרכי כל מעמדותיו. אבל השפעתה של ארץ־ישראל על הגולה תתפשט רק על חיי הרוח; את צרת־היהודים החמרית בגולה לא תפתור גם אחרי שיקום המרכז הרוחני בארץ, באשר העליה היהודית – לדעת אחה"ע – לא תמעיט לעולם את מספר היהודים בגולה, שהריבוי הטבעי בה יעלה תמיד על מספר העולים ארצה. ההשפעה על החיים החמריים בגולה תהיה אפשרית רק בתור תוצאה אמצעית של ההשפעה הרוחנית.

תורת הציוֹנות הרוחנית של אחד־העם כרוכה בהשקפתו הכללית על תפקידו של מרכז החיקוי בהתהוותו והתפתחותו של כל קיבוץ אנושי. החיקוי הוא הכוח הנפשי המניע את חברי הציבור האנושי לחיים של התקדמות ויצירה. החוקים, המנהגים, הדת, המוסר, הלשון, כל הקנינים הרוחניים של האנושיות – מקורם בחיקוי. בתקופת־הקדם היה מרכז החיקוי – הרוח הגשמי של האדם הנבחר, נשיא השבט, זקן המשפחה או העדה. בתקופה המאוחרה – המחוקק, הנביא, המנהיג הרוחני או המוסרי של העם. בימינו – מרכז החיקוי הוא האִידֵאָה. התרבות הלאומית תקרב ותאחד את כל פזורי ישראל ותעוררם לפעילות לאומית וליצירה תרבותית.

רעיון המרכז הרוחני עורר בשעתו תסיסה עצומה בכל חוגי התנועה הלאומית. חובבי ציון ראו בתורת אחד־העם סתירה עמוקה לעבודתם המעשית. המאמרים “אמת מארץ־ישראל” ו“הישוב ואפוטרופסיו” התוו את קוי־הניגודים הבולטים בין הציונות הרוחנית והמעשית. הציונים המדיניים נלחמו מלחמה קשה בציונות החדשה של בר־פלוגתיה של הרצל. שני הזרמים גם יחד, המעשי והמדיני, ראו בתורת אחד־העם משום המעטת דמותה של “הציונות הגדולה”. אבל גם רעיון־המרכז גופא המבוסס על החיקוי הקיבוצי הוטל בספק. בחריפות יתרה הצטיינו דברי הבקורת של יוצר האבטונומיזמוס הלאומי בגולה ש. דובנוב על תורת “המרכז הרוחני”. דובנוב הטיל בספק את עצם היכולת של המרכז להשפיע על ההיקף הגלותי השפעה של ממש. “אם אפילו – אומר ש. דובנוב ב”מכתביו על היהדות הישנה והחדשה" – המרכז הרוחני ייוצר בארץ־ישראל, מי יערבֶנוּ שחלק־היהודים המועט שישב בארץ־ישראל ישפיע השפעת־הלאמה מכריעה על כל הגולה הגדולה, כפי שחושב אחד־העם? אם הוא מניח שרוב היהודים ישאר באירופה ובאמריקה ורק מיעוט קטן ישתקע בארץ־ישראל, במה יפה כוחו של המיעוט הזה לשמש מרכז רוחני יחידי לכל היהדות? ומנין הבטחון, שהתרבות הארצי־ישראלית תכוון את תרבות יהודי המערב ולא שזו תכוון את התרבות הארצי־ישראלית או שתהי לכל הפחות לשתיהן השפעת־גומלין שוה? הרי אנו רואים – אומר דובנוב – שאל המושבות העבריות הצנועות בארץ חדרו האלמנטים היורש גרועים של התרבות הצרפתית החיצונית (הדברים נכתבו בשנת 1907. א.ל.), שהארץ־ישראליים עצמם קובלים עליהם. הנני מסכים להודות, שקומץ היהודים בארץ יחיה “חיים לאומיים יותר שלמים” מאשר בגולה, והנני שמח על זה, אבל אותי מעסיק גם גורל רוב היהודים שישאר בגולה – – – מאיזה חומר “אנושי” תיצרו את המרכז הארצי־ישראלי, אם לא תעבדו את החומר הזה במובן לאומי בגולה?

למרות ניגודי הדעות בין אחד־העם ודובנוב אין הבדל עמוק בהשקפותיהם ההיסטוריוזופיות. חוץ מהדעות המשותפות, שדובנוב עצמו מונה אותן ב“מכתבו” השביעי (ההשקפה הפילוסופית־היסטורית על ההתבוללות ועל התפתחותה הלקויה של היהדות המערבית במאה ה־XIX. היחס השלילי אל הציונות המדינית והאמונה בקיומם של רוב היהודים בגולה גם אחרי היוָסד המרכז), מאחדת את שניהם גם ההשקפה, שהיהדות בגולה יכולה להתקיים בתור חטיבה תרבותית רק באמצעות השפעתו של מרכז. ההבדל ביניהם הוא רק בקביעת אפיו של המרכז. דובנוב הרואה בהיסטוריה הישראלית מגמה לאומית ליצירת מרכזי־גולה המקיימים ומזינים את חלקי האומה בתקופות מסוימות, גורס: מרכז גלותי, כלומר מרכז רוחני באחת מארצות הגולה. אחד־העם השולל את הגלות מתוך פרספקטיבה היסטורית, גורס: מרכז רוחני בארץ. המרכז בארץ הוא דבר של הכרח משני טעמים: ראשית, מפני “שבזמננו הקולטורה מתלבשת בכל מקום ברוח הלאומי של עם הארץ, וכל הזר הקרוב אליה צריך לבטל את עצמותו ולהתבלע ברוח השליט”, ומשום כך על היהדות להקים את מרכז־רוחה במקום שאין שום סכנה צפויה לתרבותה מצד התרבות הזרה השלטת; שנית, מפני שרק במולדת ההיסטורית תיצור היהדות תרבות אוניברסלית, כמו בתקופת הקדם.